רקע
יגאל מוסינזון
דוקטור אכסל מונתה

לפי מגילת סן־מיקלה מאת אכסל מונתה.

מעובד לתסכית רדיו, על ידי יגאל מוסינזון


 

פרק א'    🔗


המשתתפים:–

ד"ר מונתה

מריה

וינצו

רוח


(מוסיקה)

ד"ר:… באותם ימים רחוקים ונפלאים הייתי רופא שוודי צעיר אשר סיים את חוק לימודיו בפאריז. שנים רבות עברו מאז. צברתי נסיון חיים עשיר וכתבתי ספר בשם “מגילת סן־מיקלה”. רופא זקן חייב לחכוך הרבה בדעתו לפני שיתחיל לכתוב את זכרונותיו. כן. כן. (קול שעול יבש) לעיתים סבור אני, כי מוטב לו לרופא לשמור לעצמו את גילויי החיים והמות. מוטב לו שלא לכתוב זכרונות־עבר, ולהניח למתים לנוח בשלום על משכבם – ולחיים להמשיך ולהשתעשע בדמיונות1 השווא שלהם. מבקר אחד כתב, כי “מגילת סן־מיקלה” היא “מגילת המוות” ואפשר שהצדק עמו. לעיתים קרובות שזור המוות בתוך הרהורי. רופא אני. כן. ימים רבים נאבקתי עם מלאך המות ולעיתים קרובות היתה ידי על התחתונה במאבקי זה, ואני ראיתי כיצד הוא מחניק והורג אנשים שרציתי להצילם מידיו הקרות והארוכות. לאנשים אלו נתכוונתי כאשר כתבתי את “מגילת סן־מיקלה”. ראיתי אותם בחייהם, בסבלותם ובמותם. זהו כל שיכולתי לעשות למענם. כולם אנשים פשוטים וצנועים ואין מצבות שיש לפאר את קברותיהם. רבים מהם היו שכוחים מלב עוד זמן רב לפני מותם. כן, הזקנה הכמושה מריה שהיתה נושאת מכתבים בסן מיקלה, ובמשך שלושים שנים רצופות היתה עולה ברגליה היחפות שבע מאות שבעים ושבע מדרגות שיש פיניקיות, כדי להביא למעני את הדואר…

מריה: בוקר טוב, דוקטור מונתה.

ד"ר: בוקר טוב, מריה. היא מתה לפני שנים רבות, ועכשיו היא מחלקת דואר בשמיים – למרות שאיננה יודעת קרוא וכתוב. תמיד ימצא לה, למריה, אדם טוב שיפענח עבורה את הכתובות על המעטפות – מה שלום פטשלה הזקן, מריה?

מריה: מעשן את המקטרת המסריחה שלו, גם בשמים, ד"ר מונתה. המלאכים רוגזים עליו, אך אין ברירה. אינך יכול לכעוס על פטשלה. הוא מעשן את מקטרתו ומסתכל בעננים שאין להם סוף, כדרך שהיה מוצץ את מקטרתו על האדמה ומביט אל מרחבי הים מתוך הסוכה בסן־מיקלה. להתראות, דוקטור מונתה.

ד"ר: להתראות, מריה. איך השגרון שלך?

מריה: אלוהים נותן לנו אמבטיות שמש, דוקטור. חה. חה. חה.

ד"ר:… הלכו לעולמם. ידידי ארכנדזשלו פוסקו שהיה מטאטא את רחובות מונפראנס בפאריז, מנקה עכשיו את אבק הכוכבים מעל מירצפות הזהב בהיכלו של בורא עולם. וג’ון, ג’ון הקטן, ג’ון כחול העינים שמת בגיל ארבע, ג’ון שלא העלה חיוך על שפתיו, משחק אתה בצהלת שחוק עם הרבה ילדים מאושרים בשדרות המלאכים בשמים, חדרו מלא פרחים וצפרים מזמרות חולפות ביעף דרך חלונות חדרו הפתוחים לרווחה – ומפעם לפעם נכנסת המדונה אל חדרו של ג’ון ללטף את מצחו ולשיר לו שיר ערש בשנתו. פלופט היצאנית נמצאת שם. ושוובה מלווה המתים. כן, לרופא זקן יש הרבה – הרבה ידידים בשמיים… באחת הפינות הצנועות בגן העדן נמצאים הכלבים. אהבתי כלבים, גויותיהם עדיין מונחות במקום שהנחתים, למרגלות הברושים ליד המגדל העתיק בסן־מיקלה, אך ליבותיהם נמצאים כאן בשמים. סן רוקו, הפטרון החביב של הכלבים דואג להם ומשמש אותם, ומיס הול האנגליה הזקנה והמטורפת באה לבקרם מדי פעם בפעם, נושאת סל מלא עצמות, עצמות החביבות כל כך על הכלבים. גם בילי הקוף נמצא שם, בילי בן הבליעל האוהב לשתות ויסקי שהעלה פעם באש את ארונו של דון פלמנשיטו… את ביל הקוף קברו הרחק, בשורת הקברים האחרונה המיועדת לקופים, ורק לאחר שפטרוס הקדוש בדק אותו בדיקה מדוקדקת וקפדנית. כיון שפטרוס הקדוש הריח ויסקי נודף מביל הקוף, טעה בו וסבר שזהו בן אדם… כן. רופא זקן זוכר הרבה דברים… הקצב של סן־מיקלה שהיה מסמא את עיני הצפרים במחטים מלובנות באש – נוקרו עיניו בידי בן התחרות, קצב אחר… כן לרופא זקן יש באמת ספורים עצובים וספורים משעשעים, שיש בהם כדי לספק חומר מושך לב לעשרים מחברי ספורים. לאחר שהשקעתי את כל ימי בכתיבת מרשמי התרופות אין בדעתי לנסות כוחי בכתיבת ספורים מושכי לב, המצאות בדויות, אני כותב על מה שאני מכיר שום המצאות. מדוע לעזאזל, אין הסופרים אוספים את החומר בעצמם… הסופרים הכותבים על שכונות העוני – אינם הולכים לשכונות העוני? לאו פרדי הגדול שהיה מביע בחרוזיו את געגועיו למוות – ברח מן העיר בפחד גדול בזמן מגיפת החולירע בנאפולי. אפילו מונסין שהגיונותיו מלאי השלווה הפילוסופיים על המות הנחילו לו שם של בן אלמות נמלט כארנבת מבוהלת ביום שהתחילה מגיפה הדבר בבורדו. חה. חה. חה. אנחנו לא בדיוק מה שאנחנו מאמינים שאנחנו… חה. חה. חה. ושופנאואר הזקן הנזעם, גדול הפילוסופים של הזמן החדש? כן. הוא בנה אבני יסוד של שלילת החיים – ופחד מכל שיחה על המוות. כן. ככה. רק לרופאים אין ברירה אלא להתיצב מול בעל החרמש הבא לקצור, בגלימתם הלבנה… פנים אל פנים. אכן אני מתכון לספר לכם כמה וכמה סיפורים… (שיעול יבש) כיצד ליויתי ארונות מתים ברכבת. על שודדים בזמן רעידת האדמה במסינה, על שחצן ההורג צפורים, שבו נקמתי את נקמתן של הצפרים הקטנות, על פלופט היצאנית שידעה לאהוב אהבה עזה כמוות… כן. הרבה ספורים. ספורים של רופא זקן שהיה פעם צעיר… צעיר שבא יום אחד לקפרי האי והתאהב בסן־מיקלה, מקום בו שכנה לפנים, לפני ימים רבים חוילתו של טיבריוס קיסר. כמה מדרגות עד למעלה?

מריה: שבע מאות שבעים ושבע, אדון.

ד"ר: (שריקה)… ומי גר שם?

מריה: השדים.

ד"ר: השדים?

מריה: השדים ובעל הכרס הזקן, וינצ’ו.

ד"ר: איך נקרא המקום?

מריה: סן־מיקלה, על שם הכנסיה הקטנה למעלה. (פאוזה) אדון…

ד"ר: כן.

מריה: אני מחלקת המכתבים כאן בכפר – אבל אינני יודעת לקרוא…

ד"ר: הו.

מריה: אז, אולי… תראה מה כתוב כאן על המעטפה הגדולה? מה כתוב פה?

ד"ר: המעטפה הגדולה היא בשביל סניורה דמדמונה ואקה.

מריה: המממ… הייתי בטוחה שהמכתב הוא דוקא בשביל2 נינה לא קרפרה, בעלת העזים. אז זה לא בשבילה?

ד"ר: לא. כתוב במפורש: סניורה דמדמונה ואקה.

מריה: חבל מאד. ננינה מחכה למכתב מבעלה. הוא באמריקה וכבר שלוש שנים לא כתב לה אפילו מכתב אחד. חבל מאד. סניורה דמדמונה ראקה? ואקה? ואקה? רגע. ואקה? אולי זו האשה החדשה ששדכו לגיבן… אני אשאל אותו. אם אתה עולה למעלה אדון, אני אעלה אתך, יש לי מכתב בשביל וינצ’ו הכורם.

(צעדים)

מריה: מה כתוב על המעטפה הזאת, אדון?

ד"ר: רוזינה מצרלה.

מריה: רוזינה מצרלה – זה באמת מה שכתוב?

ד"ר: כן.

מריה: לא מכירה שום רוזינה מצרלה באי קפרי. משונה. אנחנו מכירים את הכל בכינויים נאים. בעלת העזים. הגיבן. המשופם. בעל הכרס. הנואף הזקן. האשה עם הבצלים והשום. רוזינה מצרלה? אולי זאת מוכרת הדגים… אני אשאל את עושה הגבינה – היא יודעת הכל. היא והספר בכפר. זה ששר כל היום “פיגארו ־פיגארו”.

ד"ר: (נושם ומתנשף) זו עליה די קשה…

מריה: חה. חה. חה. צעיר כמוך – וכבר קשה לך לעלות… אני בין בת ארבעים לשישים – ומטפסת במדרגות כמו עז… שב. שב. ותנוח. אני אחכה לך. יותר נעים לעלות במדרגות עם איש נחמד וצעיר כמוך… אני זקנה, אבל כשהייתי צעירה היה לי דם חם מאד… לא רואים עלי?

ד"ר: (צוחק קלות) כן, את עדיין אשה נחמדה…

מריה: מה המקצוע שלך?

ד"ר: רופא.

מריה: רופא? באמת? אתה בכלל לא נראה כמו רופא… רופא צריך כרס קטנה, זקן לבן, ושעון עם שרשרת זהב מן החזה אל כיס המכנסיים… שמי מריה פורטה לטרה, נושאת המכתבים.

ד"ר: דוקטור אכסל מונתה.

מריה:… עכשיו אנחנו ידידים.

ד"ר: נפלא כאן. הים הכחול למטה. ההרים הללו… נפלא כאן… גן עדן עלי אדמות… השמים הבהירים… הו, אלוהים, סן־מיקלה אמרת?

מריה: כן, סן־מיקלה.

ד"ר: נפלא. כאן יכול אדם להיות מאושר… מה זה שם?

מריה: נפולי. הווזוף.

ד"ר: נפלא.

וינצ’ו: (צעקה מרחוק) הי אתם, מה אתם מחפשים פה?

מריה: זה וינצו הכורם הזועף (בצעקה) וינצו, זה אני, מריה פורטה לטרה… יש לי מכתב בשבילך. מכתב מרומא מהבן שלך… (בלחישה) הוא קצר רואי כמו עטלף.

וינצו: (מתקרב) מי האיש הזה?

מריה: אורח מפאריז. דוקטור. דוקטור מונתה.

וינצו:… דוקטור. מה הם יודעים הדוקטורים. הגב שלי כואב כבר עשרים שנה – בזבזתי הרבה כסף, הרופאים התעשרו – וכאבי הגב נשארו.

ד"ר: יש רופאים גרועים כשם שיש כורמים גרועים…

וינצו: תודה בעד המכתב, מריה. מחרתיים ארד אל הכומר והוא יקרא בפני את המכתב – בשורה רעה יכולה לחכות ובשורה טובה לא יגרע חלקה אם אדע אותה מחרתיים…

ד"ר: איזה שיש נהדר בכל מקום מסביב. נפלא. איזה עמודים ופסלים נפלאים.

וינצו: לעזאל השיש ולעזאזל הפלסים. כל כאב הגב שלי בא מן השיש והפסלים. אני רוצה לטעת גפן – ומה אני מוצא, במקום אדמה שחורה וטובה – שיש ופסלים. אפשר להשתגע מרוב השיש והפסלים. אי אפשר להפטר מהם. צרות. הו, הגב, הגב שלי.

ד"ר: הכנסיה הקטנה שייכת לך?

וינצו: שלי? לא. שם שוכנים השדים והרוחות שהשאיר אחריו הקיסר הזה טיבריוס יחד עם השיש והפסלים שלו. מה אדם צריך כל כך הרבה שיש ופסלים, משוגע. אפשר לחלוב שיש או לעשות יין מפסלים? משוגע. לפעמים הוא בא בלילה בדמות נחש עקלתון, הארור.

ד"ר: מי בא בדמות נחש?

מריה: (בגחוך) אתה חדש אצלנו, הדוקטור. כולם יודעים מי בא בדמות נחש. טיבריוס קיסר.

וינצו: הוא בא לבקש סליחה ומחילה מאת הנזירים הקבורים מתחת לרצפת הכנסיה הקטנה.

מריה:… זה מפני שציוה להרוג את ישו גואלנו.

ד"ר: הו… באמת, לא ידעתי.

וינצו: אם אני אומר לך – זה בדיוק כך.

ד"ר: כמובן.

מריה: ספר לו על הצרות שהיו לך עם הגילופים האלו בשיש. ספר לו וינצ’ו. גם מזה קבל כאבי גב. הוא רוצה להפטר מכל השיש והפסלים האלה – אבל אף אחד לא רוצה לקנות את האדמה הזאת מפני השדים והרוחות בכניסה, והשיש באדמה…

וינצ’ו: אתה רואה את הקיר הזה – אתה יודע כמה מלט שמתי כדי לכסות את הנשים העירומות ואשכולות הענבים. בתחילה נטלתי פטיש – וטרח. טרח. טרח. משוגע טיבריוס קיסר. טרח. טרח. טרח. ככה בפטיש. עשיתי חשבון בראש שלי שבפטיש אני אשבור את הפסלים בקיר במשך שנה שנתיים… שיש חזק. אז טיחתי את הקיר במלט… אני יודע לטייח… אבל אם זה לא ישר, הקיר, זו לא אשמתי אלא אשמת טיבריוס קיסר המטורף.

ד"ר: (ברעדה) אתה מוכן למכור את סן־מיקלה?

מריה: אם הוא מוכן למכור? בטח שהוא מוכן למכור. על כל גפן שהוא נוטע הוא צריך לסלק הר של שיש… זה לגמרי לא עסק טוב בשביל כורם…

וינצ’ו: אם ימצא המשוגע אשר יהיה מוכן לקנות אני נותן לו בחצי חינם – אפילו בלילה אני חולם על שיש ופסלים. אני משתגע מהמשוגע הזה… גם האיש שהיה כאן לפני השתגע מהשיש… אז באתי אני וקניתי, במקום להיות עם הבנים שלי והנכדים שלי ברומא… הו, הגב, הבן אדם לא נהיה יותר צעיר. נמאס לי לחפור שיש… נמאס.

ד"ר: כמה אתה רוצה עבור סן־מיקלה?

מריה: לא דוקטור. לא דוקטור. הו, אלוהים אדירים. זה מקום מקולל דוקטור.

ד"ר: מחר נפגש בכפר ונחתום על הסכם וינצו.

וינצו: בחצי חינם. בחצי חינם. בחצי חינם.

מריה: שלום דוקטור. אתה עוד תצטער… אסור לקנות מקום מקולל (ממרחק) שלום ד"ר.

ד"ר: להתראות, מריה.

וינצו: אני יורד לכפר אל הכומר. אני רוצה לכתוב מכתב לבני ונכדי ברומא… אתה לא תתחרט?

ד"ר: תקיעת כף.

וינצו: תקיעת כף.

(מוסיקה)

ד"ר: אלוהים אדירים, איזה מקום נפלא. (בלחישה של אהבה) סן־מיקלה. סן־מיקלה.

רוח: הכל יהיה שלך, הכנסיה, הגן הפסלים, הבית, ההר – האם אתה מוכן לשלם את מלוא המחיר? אכסל מונתה?

ד"ר: מי אתה?

רוח: לפני אלפיים שנה עמדתי במקום שאנחנו עומדים עכשיו לצידו של אדם אחד שהובא לכאן על ידי גורלו כשם אתה הובלת לכאן על ידי גורלך. הוא לא ביקש אושר, כמוך, אלא שכחה ומנוחה, וסבור היה שימצאנה כאן.

ד"ר: מי אתה?

רוח: רוח המקום הזה הקיימת לעד, לנצח נצחים.

ד"ר: מה המחיר? (פאוזה) (קצת נרגז) מה המחיר שאלתי?

רוח: מה המחיר? לכבוש את יצר הכבוד. לעשות לך שם באומנותך כרופא, אכסל מונתה, ואולי להקריב את העתיד…

ד"ר: להקריב את העתיד? אינני מבין.

רוח: סופך להיות אדם שעלול היה לעשות נסיון שלא הצליח.

ד"ר: אתה רוצה לגזול ממני את כל הדברים שבעבורם כדאי לו לאדם לחיות בעולם?

רוח: אתה טועה, אכסל מונתה, הריני נותן לך את כל הדברים שבעבורם כדאי לחיות בעולם.

ד"ר: המממ… החמלה כלולה במחיר? אינני שומע תשובה. החמלה כלולה במחיר? בלי חמלה אין אפשרות להיות רופא.

רוח: בלי חמלה תצליח יותר.

ד"ר: אני יודע.

רוח: אני מניח לך את החמלה, אכסל.

ד"ר: מה אתה דורש ממני? מה המחיר?

רוח: קודם שתמות עליך לפרוע שטר אחד.

ד"ר: אני מקשיב.

רוח: שטר מכאיב.

ד"ר: (ברוגזה) המשך, בבקשה.

רוח: אתה צעיר כל כך וכבר אין לך סבלנות להקשיב? אתה תראה מכאן את השמש כשהיא שוקעת בימים של אושר ללא חתימת ענן ואת הלבנה כשהיא עולה ומבהיקה בלילות לבנים ורבי חלומות.

ד"ר: אני אמות כאן, בסן־מיקלה?

רוח: השמר לך. אסור לדרוש מענה לשאלה כזאת. אין אדם יכול להיות מאושר אם ידע מראש את שעת מותו. (פאוזה) אבוא אליך מחר עם שקיעת החמה. אתן לך שהות לשקול בדבר.

ד"ר: אל תלך. עלי לחזור לפאריז… החופשה שלי נסתיימה. אני החלטתי לקבל את הצעתך.

רוח: ולא תתחרט?

ד"ר: לא. הריני נכון לשלם את מלוא המחיר.

רוח: עדיין אינך יודע מה הוא המחיר, דוקטור אכסל מונתה.

ד"ר: אני אוהב את סן־מיקלה וכשאוהבים באמת לא שואלים למחיר ולקרבן.

רוח: יש לך העזה אכסל.

ד"ר: (בחיוך) הנעורים… אין כמו הנעורים להעזה… (בפיוט של חלום) איך אבנה את הבית? רצוני שביתי יהיה פתוח לשמש ולרוח ולקול שאונו והמיתו של הים הכחול. לא סגנון גותי של ימי הבינים של אפלולית ומסתורין. ביתי בסן מיקלה יהיה פתוח לשמש ולרוח ולקול שאינו והמיתו של הים הכחול. מקדש יווני שטוף אור. שטוף אור. אור, הרבה אור, הרבה שמש.

רוח: (ממרחק כמו הד) השמר לך מפני האור, אכסל. אור מרובה מדי אינו יפה לעיניו של בן תמותה.

ד"ר: (בהזיה נרגשת) אני רוצה בעמודי שיש ועליהם יציעים וקשתות. בכנסיה הקטנה תהיה הספריה… ספרים. ספרים. הרבה ספרים ושמש.

רוח: (ממרחק) הזהר מן האור, אכסל.

ד"ר: (בהזיה) אוצרות קדומים טמונים מתחת לכפות רגלי מקום בו דרכו רגליו של טיבריוס קיסר על שיש צבעוני… אני אחפור שיש זה ממעבה האדמה…

רוח: (ממרחק) הזהר לך מן האור, אכסל.

ד"ר: עמודי השיש שקועים במצולות ים. אני אגלה אותם לאור השמש על ההר, בסן מיקלה. הרבה שיש לבן והרבה אור שמש. סן מיקלה, סן מיקלה. סן מיקלה (בלחישה)

רוח: הזהר מן האור, אכסל מונתה. הזהר מן האור. סופך שתתעוור.

ד"ר: מה אמרת? לא שמעתי את סוף דבריך.

רוח: (בלחישה) סופך שתתעוור. אתה טס לפאריז כדי לבנות את חייך – ותהרוס אותם, אכסל. אנו נולדים כדי למות – וכל רגע של החיים הוא מוות. סופך להתעור מרוב שיש לבן שמש, אכסל.

ד"ר: (בצעקה) דבר בקול רם, אינני שומע אותך.

רוח: (בלחישה) עוור. עוור. עוור.

ד"ר: (בלחישת מאוהב) סן מיקלה. סן מיקלה. שמש. אור. שמש.

(הלחישות עולות ביחד)

(מוסיקה)





  1. “מדיונות” במקור המודפס, צ“ל: דמיונות – הערת פב”י.  ↩

  2. “בשיל” במקור המודפס, צ“ל: בשביל – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות