לפי מגילת סן־מיקלה מאת אקסל מונתה.
מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון
המשתתפים: ־
ד"ר מונתה
קלו
נורסטום
פלופט
עגלון
מדם
ד"ר: ערב טוב, קלו.
קלו: ערב טוב דוקטור.
נורסטום: (שיכונה להלן נור) עוד יצאנית מתקרבת.
פלופט: ערב טוב דוקטור מונתה.
ד"ר: ערב טוב, פלופט.
נור: (בלחישה) אין אתה בורר את מכרותיך, אכסל.
ד"ר: (בלחישה) היו לי כבר מכרות יותר גרועות משתי היצאניות הללו. (בבדיחות הדעת) נוסף לכך אני היועץ הרפואי שלהן…
נור: ברצינות?
ד"ר: כן. היועץ הרפואי של קלו ופלופט.
נור: טוב שהתישבו הרחק בבית הקפה…
ד"ר: (מבודח) אולי נזמין אותן לחברתנו, ד"ר נורסטום.
נור: בשם אלוהים, אכסל. בשם אלוהים. אינני חושב שזה יעזור לפרסם את שמי בכיוון הטוב – לשבת בבית קפה בחברת יצאניות? לא תודה. לא אנוכי.
ד"ר: היצאניות הללו אינן כל כך גרועות כפי שאתה סבור. הן מוכשרות אפילו לאהוב, כן. נורסטום. שתי אלו, פלופט וקלו, נגועות בעגבת. לא ירחק היום והן תוצאנה את נשמתן בבית החולים של סאן לאזר – או בתעלות הביוב… עגבת והרבה מאד יין זול… כן, אבל היצאניות הללו, הן נשים טובות מאד בנשמתן…
נור: עם כל המגרעות…
ד"ר:… עם כל המגרעות…
נור: תמיד אתה מוקף נשים, מונתה. (בעקיצה)
ד"ר: תתפלא – אבל אני אוהב אותן… על כל המגרעות שלהן והחולשות שלהן… נשים נבונות לא פחות מגברים…. לחייך נורסטרום. (הקשת כוסות) ואולי הן נבונות יותר מן הגברים, אך סוג יש להן אחר של שכל ובינה…
נור: נשים. נשים. נשים. תראה לי אשה שהיא ציירת בעלת שם עולם, או מוזיקאית גדולה? נשים. כל בנות העשירים לומדות לנגן בפסנתר ובכינור – איפוא בטהובן או מוצארט או בראמס, שלא לדבר על באך הזקן, בין הנשים?
ד"ר: המשך נורסטרום, המשך. אתה משעשע אותי. נוסף לכך מסתכלות בנו שתי היצאניות והן תמהות בודאי לדעת על מה מתווכחים שני רופאים שוודים בפאריז בהתלהבות כזאת. המשך, נורסטרום.
נור: העובדה שהגיניקולוגיה היתה זמן רב מדי בידי נשים רופאות גרמה לכך שהיתה בשפל המדרגה – עד שהתחילו לטפל בנשים דווקא רופאים גברים.
ד"ר: גם במטבח הגברים הם המבשלים הטובים ביותר.
נור: ובכן אתה מסכים אתי שהנשים הן נחותות דרגה?
ד"ר: למה נחותות? הן שונות.
פלופט: שלום דוקטור. אנחנו יוצאות לעבודה.
ד"ר: בהצלחה, פלופט.
פלופט: אני מצטערת שלא שלמתי לך עדיין עבור הבקור האחרון…
ד"ר: אין דבר פלופט, כאשר יהיה לך – תשלמי. אם לא – אין האסון גדול ביותר… מהחולים העשירים שלי אקח כפל כפליים…
פלופט: למה החבר שלך חמוץ כמו לימון?
ד"ר: חה. חה. חה. כיס המרה שלו אינו פועל כתיקונו.
קלו:… אז שילך לרופא.
ד"ר: חה. חה. חה. שילך לרופא? רעיון טוב מאד. אתה שומע, נורסטרום. עליך לגשת לרופא להבדק… ידידי הוא בעצמו רופא. אבל איננו מסוגל לרפא את עצמו ממרה שחורה… להתראות קלו, להתראות, פלופט.
(רעש צעדים מתרחקים)
נור: ואלו מסוגלות לאהבה?
ד"ר: כן, נורסטרום. כן. ואהבה עדינה מאד. אהבה עד מעמקים… לא תאמין, אבל פלופט זו… אתה מוכן לשמוע סיפור נוגע ללב על פלופט?
נור: דמיון או מציאות?
ד"ר: מציאות. מציאות. תשמע איך וכיצד עולים ורבים שושנים בתעלות הביוב של פאריז… אתה זוכר את הנערה השוודית?
נור: כן. כמובן.
ד"ר: זה היה בבית הספר על שם טרזה הקדושה… של האחיות הנזירות.
נור: אני זוכר, אכסל.
ד"ר: ובכן טפלתי שם גם בנערה צרפתיה, יפהפיה, אני אומר לך, ז’נט היה שמה. וכשאני אומר יפהפיה… אני מתכוון לכך. ובכן – אתה מקשיב, נורסטרום?
נור: כן, אני מקשיב בענין רב, אכסל.
ד"ר: ובכן, אני יוצא מבית הספר של הנזירות – ומן המדרכה ממול הולכת לקראתי אשה אחת, נעלים אדומות, ארנק בידה…
נור: פלופט?
ד"ר: פלופט. כן.
נור: אל תאמר לי שנערה יפה זו, ז’נט, היתה קרובת משפחה של פלופט?
ד"ר: בתה. ממש כך. בתה של העלובה בין המטילות בלובלרים של פאריז. בתחילה סברתי שהיא מתכוונת להציע לי את חסדיה, כלומר, תמורת כסף, פרנקים צרפתיים ממשיים, וכדי להתחמק מהטרדתה של יצאנית, שיכולה להיות לא נעימה ביותר, ולפעמים אף מלווה בקללות עסיסיות, אם מסרבים לה – קפצתי בזריזות לכרכרה – ואמרתי לז’אק, הרכב שלי, למהר ולנסוע.
(צהלת סוס ורעש כרכרה)
פלופט: אדון הדוקטור. אדון הדוקטור. (רעש צעדים תוך כדי ריצה) אדון הדוקטור, בבקשה, בבקשה. אני מוכרחה לדבר אתך האדון הדוקטור, בבקשה.
ד"ר: מה רצונך?
פלופט: לדבר אתך.
ד"ר: באיזה ענין? אני עסוק, גברת.
פלופט: הבת שלי… אתה מטפל בבתי מזה שבוע… אני רואה אותך יוצא מבית הספר של הנזירות מדי יום ביומו דוקטור – אבל התבישתי לדבר אתך…
ד"ר: עצור את המרכבה ז’אק. אני ארד לדבר עם הגברת… תסובב את הככר כמה פעמים שלא תרדם בינתיים.
(רעש כרכרה מתרחקת)
מה שם בתך?
פלופט: ז’אנט.
ד"ר: ז’אנט?
פלופט: כן דוקטור. ז’אנט היא יפהפיה, נכון? לא דומה לי בכלל… זה אבא שלה שהיה יפה־תואר… במה היא חולה?
ד"ר: טיפוס.
פלופט: זה מסוכן?
ד"ר: כן.
פלופט: היא עלולה למות?
ד"ר: נקוה שלא… אלוהים גדול בשמים… אני מצפה לנס…
פלופט: אבל הנס יכול גם לא להתרחש? (פאוזה) אבל הנס יכול גם לא להתרחש – וז’אנט תמות? דוקטור, ז’אנט שלי תמות? תגיד. תגיד. תגיד. (קול בכי חרישי) למה אתה שותק, דוקטור? מצבה כל כך גרוע?
ד"ר: אני עושה כמיטב יכולתי…
פלופט: אבל אמרת שאלוהים גדול בשמים ושאתה מצפה לנס… זאת אומרת שהבת שלי בסכנה גדולה…
ד"ר: כן היא בסכנה, גברת.
פלופט: (תוך בכי) שמי פלופט… אני אוהבת אותה… היא כל מה שיש לי בחיי… ז’אנט הקטנה שלי…
ד"ר: למה לא תכנסי לבקר אותה?
פלופט: אסור. אסור. זה לא טוב… זה רע מאד. ז’אנט המסכנה.
ד"ר: הנזירות אסרו עליך לבקר את בתך?
פלופט: לא דוקטור, הנזירות לא מכירות אותי כלל.
ד"ר: את אמה של ז’אנט והנזירות לא יודעות כלל על קיומך?
פלופט: כשהיתה בת שלוש הכניסו אותה למוסד – ומאז משלם הבנק כל חודש עבורה… מהכסף שאני חוסכת בבולברים… אני לא רוצה שבתי תדע מה המקצוע שלי… היא כל כך יפה וענוגה… כמו אבא שלה…
ד"ר: היכן אבא שלה?
פלופט: אינני יודעת. הוא הופיע לפתע בבולברים של פאריז – ונעלם לפתע… חייתי אתו כמה חדשים… הייתי מאושרת… את כל הכסף שהרווחתי רציתי תמיד לתת לו… אבל אנדרי לא רצה לגעת בכסף זה… הוא היה רוסי… הוא אהב אותי – אהב ונעלם. לא יכולנו לדבר בכלל. אני לא יודעת רוסית, ואנדרי לא ידע צרפתית… אז דברנו רק בעינים… תמיד היה אומר “חארשו” זה טוב ברוסית. “חארשו” כשהיה שמח ו“חארשו” כשהיה עצוב… ויום אחד סגר מאחוריו את הדלת בשקט־בשקט, אמר לי “חארשו” עצוב כזה… ולא חזר עכשיו ז’אנט חולה מאד, וזה העונש שלי על החיים האלה… כמה פעמים בשבוע כשהתלמידות יצאו לחצר הייתי נתלית על סורגי הגדר של בית הספר ומסתכלת בז’אנט… שתים עשרה שנה שאני נתלית על הסורגים ומסתכלת בבתי… התלמידות חושבות שאני מטורפת שקטה… מטורפת שקטה מאד… עלי לראותה, לשבת ליד מיטתה לפני שתמות. מוכרחה. מוכרחה, דוקטור. אני לא מאמינה בניסים.
ד"ר: אם מצבה יורע, אקרא לך מיד, פלופט.
פלופט: תודה דוקטור.
ד"ר: היכן את מתגוררת?
פלופט: הו, זה לא טוב. אני מתגוררת… זה מאחורי האופרה… אתה יודע רחוב “מקצועי” כזה… אני ארשום כאן את הכתובת… הפטרונית היא מדם אנטואן… אז אתה תודיע לי אם מצבה יורע.
ד"ר: אבוא לקחתך, פלופט. אני מבטיח. ז’אק! ז’אק! הכרכרה.
(רעש כרכרה מתקרבת)
היי שלום, פלופט.
(רעש כרכרה מתרחקת)
(קול פנימי) שלושה ימים לאחר מכן הורע מצבה של ז’אנט מאד… יצאתי מבית הספר של הנזירות וחפשתי אחר כרכרה שתסיעני אל מדם אנטואן. הי עגלון, עגלון, עגלון.
(רעש כרכרה מתקרבת)
עגלון: מה אתה צועק, אתה שיכור או שאתה חושב שאני חרש?
ד"ר: קח אותי במהירות אל מאחורי האופרה קומיק.
עגלון: הו, לרחוב הפרוצות… עכשיו אני מבין בדיוק מה בוער לאדוני… קדימה סוסתי… קדימה… האדון רוצה להשתעשע ואין לו סבלנות…
ד"ר: (קול פנימי) העגלון מפטפט הרבה כל הדרך, הוא הציע לי מקומות שעשועים יותר מכובדים שהוא מוכן להסיעני אליהם…
עגלון: אצל מאדאם אנטואן אלו כבר יוצאות מן השמוש… זה הבלאי של פאריז… זה נשים גרוטאות… לאדם לבוש כמוך, יש מקומות יותר טובים… נערות צעירות… צצצ… “הויס” לעצור, סוסתי, הגענו אל מאדאם אנטואן… לבוא לקחת אותך בעוד שעה?
ד"ר: תחכה כאן, אני יוצא בעוד כמה רגעים.
עגלון: (שריקה) אתה מתכוון, רק כמה רגעים?
ד"ר: כן. תחכה לי כאן.
עגלון: (לנפשו. לקול צעדים מתרחקים) שכור או משוגע, כמה רגעים?
ד"ר: מאדאם אנטואן?
מדם: הו, יש לנו אורח חדש… שאף פעם לא בקר אצלנו… אבל מהיום יהיה לקוח קבוע שלנו… מי מהנערות מוצאת חן בעיניך? אתה אוהב שמנות או רזות? קצרות או ארוכות? בחורות, להסתובב קצת החדר… (מחיאות כף) בחורות, להסתובב… נאות, לא? במי אתה בוחר?
ד"ר: בפלופט.
מדם: פלופט?
ד"ר: פלופט. באתי אל פלופט.
מדם: יש לי כאן “סחורה” יותר טובה… אבל אם אתה מתעקש על פלופט… תקבל את פלופט. כל אחד והשגעונות שלו… (בצעקה) פלו־פ־ט! פלו־פ־ט! היא עוד לא ירדה למטה… בזמן האחרון היא מתרשלת בתפקידיה… אם היא תמשיך כך – נפטר אותה. פלו־פ־ט! תרדי למטה.
פלופט: (בצעקה ממרחק) אני מתלבשת. מ־תל־בשת.
מדם: למה לך את זה? למה? נכון בחורות? (צחוק כללי של נשים) אם אין לך סבלנות אתה יכול לעלות מדרגות למעלה.
ד"ר: כן, אני אעלה אליה.
מדם: עשרים פרנק.
ד"ר: הו, כן, איפה הארנק? מצאתי. הנה עשרים פרנק.
מדם: עוד חמישה פרנק, עבור השמוש בחדר.
ד"ר: הנה עוד חמישה פרנק.
מדם: שני פרנק בשביל הסדינים – חייבים להחליף אותם – לא?
ד"ר: הנה עוד שני פרנק. אני יכול לעלות עכשיו?
מדם: כן, רגע. שלושה פרנק מזכרת לפלופט. הגברים לפעמים שוכחים לתת מזכרת אז מוטב לתת עכשיו את הכסף.
ד"ר: עוד שלושה פרנק?
מדם: כן. אתה תהיה מרוצה מפלופט. היא יודעת לשעשע… חה. חה. חה. תודה. עכשיו אתה יכול לעלות. רגע, אולי תשמח את פלופט בבקבוק שמפניה? אנחנו מוכרים שמפניה בעשרה אחוז הנחה.
ד"ר: מדם אנטואן – אינני זקוק לשמפניה. מספיק כסף שחטת ממני.
(רעש עליה במדרגות רעועות. נקישה על דלת)
פלופט: הכנס. הכנס. הכנס.
(רעש פתיחת דלת)
הו, זה אתה דוקטור מונתה? ז’אנט מתה?
ד"ר: לא, פלופט. אבל מצבה חמור מאד.
פלופט: אני יכולה לראותה?
ד"ר: באתי לקחתך, כדי שתראי את בתך, פלופט. כרכרה מחכה לנו בחוץ.
פלופט: (תוך בכי) לא, אני לא נוסעת, אני לא נוסעת.
ד"ר: אבל, את הרי בקשת ממני?
פלופט: לא יתנו לי להכנס.
ד"ר: מי?
פלופט: הנזירות.
ד"ר: פלופט הקשיבי לי. הנזירות יתנו לך להכנס. איש לא ישאל שאלות מבחינה זו לפחות הכל בסדר.
פלופט: הן תשאלנה מי אני.
ד"ר: הן לא תשאלנה שאלות, פלופט, אני מבטיח לך. יש כאן בחבילה בגדי אחות רחמניה. את מתלבשת ונוסעת אתי. אמרתי שאביא עמי אחות כדי לשמור על ז’אנט כל הלילה. התלבשי.
פלופט: (תוך בכי חרישי) אתה רוצה להפנות את גבך, דוקטור. משונה אבל אני מתביישת.
ד"ר: אני אחכה בחוץ.
פלופט: אני אמהר להתלבש.
(רעש סגירת דלת. רעש ירידה במדרגות)
מדם: כל כך מהר, אדון?
ד"ר: החלטתי לקחת אותה אתי.
מדם: את פלופט? לא יאמן. ממש מעשה ניסים. לא שאני מתנגדת חלילה, אלא זה הנס הגדול שאירע לפלופט. מעולם לא קרה לה דבר כזה. תמיד אמרתי שיש משהו מיוחד בפלופט. אתה לא חושב?
ד"ר: (עצבני) לא חושב, מה?
מדם: שיש משהו מיוחד בהליכה שלה?
ד"ר: כן, כמובן.
מדם: היא פשוט זקוקה למישהו מיוחד, בדיוק כמוך, שירבה לתת לה מתנות. אשה זקוקה למתנות כדי לשמח את לבה. אתה לא חושב?
ד"ר: כן, כמובן, הרבה מתנות.
(רעש ירידה במדרגות)
מדם: ישו־מריה. תראו מי זאת יורדת במדרגות? פלופט במדים של בית חולים. בחורות, בואו תראו איזה נס נעשה לפלופט.
(רעש פתיחת דלתות)
קולות נשים: פלופט? תראו. תראו. בשמלה לבנה ושביס. היא נראית כמו מלאך. ישו־מריה זו הולכת לנשף מסכות.
מדם: ישו־מריה. פלופט. אני גאה בך.
פלופט: (כובשת בכיה) אנחנו יכולים ללכת?
מדם: כמובן, פלופט. תמיד הייתי1 כמו אמא שלך ואבא שלך ביחד. (בלחישה) איך הצלחת לצוד את המטומטם הזה?
פלופט: מדם אנטואן, אני ממהרת.
מדם: שמעתן בחורות, פלופט ממהרת ואיננה מדברת בנימוס עם מדם אנטואן שלה. זה לא מגוחך?
(קולות צחוק של נשים)
אבל אני סולחת לך. ברור שאת נרגשת… זה מובן. אדם בעל צורה ובעל נימוסים ובעל כספים – וכרכרה מחכה בחוץ… בנסיבות אלו אני סולחת לך… (בלחישה) תוציאי ממנו כסף עד כמה שאפשר… ומה שיותר יותר טוב. מחר לא יהיה שכור ויראה בדיוק איזה “סחורה” גרועה בחר לו.
ד"ר: את רוצה לסלוח לי מדם – עלינו ללכת.
מדם: כמובן. כמובן. אבל לפני שאתה יוצא לתענוגות בחברת נערתי הטובה ביותר – את הכסף.
ד"ר: איזה כסף?
מדם: שלמת לי רק בעבור בילוי קצר. עכשיו אתה משלם לי עבור כל הלילה.
פלופט: אבל מדם אנטואן…
מדם: את תסתמי את הפה שלך, פלופט. אדוני, או שאתה משלם חמישים פרנק נוספים או שלפלפוט2 לא עוברת את סף החדר.
ד"ר: מדם אנטואן, אני מוציא את ארנקי ונותן לך 50 פרנק – בתנאי אחד.
מדם: מה הוא התנאי, אם אפשר לדעת?
ד"ר: שתבלמי את פיך.
מדם: הו, איך אתה מעיז אדון.
ד"ר: ואם תמשיכי לעמוד בדרכי אגרום לך צרות צרורות עם המשטרה…
מדם: (בחשש) אתה בלש או מה?
ד"ר: זוזי מדם אנטואן, לפני שאנפץ את ראשך על קיר הבית, בואי פלופט.
קולות נשים: זה בלש. זה מהמשטרה. איש משונה. אולי זה קרוב משפחה של פלופט.
מדם: (בצעקה) אתה לא תאיים עלי…
(רעש כרכרה מתרחקת)
בא וחוטף לי את הנערה הכי מתוקה שלי. מלביש אותה בבגדי אחות רחמניה לנשף מסכות ועוד יש לו חוצפה לאיים עלי… כן, רק צרות יש לי מהזרים והנכרים הללו. צרפתי אמיתי לא היה מדבר כך אל מדם אנטואן.
(רעש כרכרה נוסעת)
ד"ר: אל בית הספר של הנזירות על שם תרזה הקדושה… ומה שיותר מהר – פלופט ישבה לצד בתה כל אותו הלילה. חיי ז’אנט דעכו אט־אט עד שכבה הנר… אמרתי לפלופט לגחון אל בתה ולנשק לה ברכת פרידה אחרונה, אך פלופט סרבה.
פלופט: אינני רשאית לנשקה… אינני רשאית לנשקה… אני רקובה כולי דוקטור.
ד"ר: זהו סוף הספור נורסטרום. אתה רואה, לפעמים עולים ורדים ושושנים גם בתעלות הביוב.
(מוסיקה)
מסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.