¹

 

א. אֲנִי וּקְרוֹבִי מִמִּשְׁפַּחַת אָבִי.    🔗

I. כָּל “מְלִיצָה קָשָׁה” יְבִיאוּן אֵלָי    🔗

… עיירת מולדתי, העיירה זלישציק אשר במזרח גליציא, היתה בימי בחרותי עיירה שרובה יהודים-חסידים.

ואלה החסידים שונים היו למיניהם. היו בהם חסידים גמורים וחסידים שאינם גמורים. לחסידים גמורים נחשבו אלה אשר נפרדו ל“קלויזיהם” והם נוסעים פעם או פעמים בשנה, מי לסדיגורה, מי לטשורטקוב, מי להוסיאטין ומי לוויזניצה, לקבל פני רבם, לראות וליראות. ולחסידים שאינם גמורים נחשבו אלה היהודים “התמימים והישרים” המתפללים בבתי כנסיותיהם ובתי מדרשיהם והם אינם מן “הנוסעים”. אבל בסור אחד הצדיקים, אנשי שם, יהי מי שהוא, אל עיירתם, לחוג בה אחד מימי שבתות השנה, משכימים גם הם לפתחו ו“פתקא” בצירוף “פדיום כסף” בידיהם.

אלה האחרונים היו נקראים בפי חסידים גמורים בשם “בעלי בתים”.

אולם אחרי בעלי-בתים האלה נגררו גם רוב האשים ה“פשוטים” שבעיירה, עגלונים וטבחים, חייטים וסנדלרים, נגרים ונחתומים, ואלה האנשים הפשוטים לא נדחקו לעמוד במקום גדולים והיו בונים במה לעצמם. להם היו רביים שלהם. רביים פעוטים, “נכדים” ארחי-פרחי הנוסעים בעגלתם מעיירה לעיירה. ויהי בהתגלגל אחד מן הרביים האלה אל עיירתם ויתאכסן בביתו של אחד מן ה“פני” שלהם, אם בביתו של יוחנן העשיר שבנחתומים ואם בביתו של אהרן יוסי האמן שבנגרים. נקבצו גם הם ובאו אל “שלחנו” ביום השבת “לחטוף שיריים”, וממחרת השבת הביאו לו גם את פתקאותיהם גם את פרוטותיהם.

מלבד אלה היו בימים ההם בעיירת מולדתי עוד יהודים מיהודים שונים.

היתה כנופיה קטנה של גוברין יהודאין שהיו נקראים בפי בני העיירה בשם “חצאי אשכנזים”. וגם אלה האשכנזים-למחצה לא “מעור אחד” היו. היו בהם אשר קרוא וכתוב אשכנזית לא ידעו. וכל “אשכנזיותם” נראה בהיותם מקצרים מעט בעליונים ומאריכים מעט בתחתונים, בהיות הצוארון אשר על פי כתנתם מקשה ועניבה תענדהו וגם המנעלים אשר ברגליהם מגוהצים הם. והיו בהם אשר ספרי אשכנזים נושרים מחיקם. ולא זו אף זו כי ספרו של ביכנר בשם “הכח והחומר”, המלא כפירה בכל עיקרי האמונות, היה להם לתורה שלימה. – בכל זאת ראה הרואה גם את ה“אשכנזים” הראשונים גם את ה“אשכנזים” האחרונים הולכים בימי השבתות והחגים אל בית המדרש הגדול להתפלל, והם לבושים קפוטאות-משי ושטריימיליהם בראשיהם. ולא זו אף זו כי בערבי תשעה-באב ראה אותם הרואה בלכתם לפנות ערב אל בית הכנסת לאמירת ה“קינות” ואנפילאות של בד על רגליהם ושקים למושב-אבלות בידיהם.

היו בימים ההם בעיירת מולדתי גם שני דוקטורים-יהודים, האחד לרפואה והשני למשפטים, אשר עמהם אין איש בא בחשבון. – להם הכל שרי, הכל מחול, כי על כן דוקטורים הם.

היו גם מתי מספר של “אנשי הפקר”. זאת אומרת של יהודים פוחזים אשר לא רק להם ניחא “בהפקירא” אבל גם יהודי העיירה כבר הפקירו אותם. – בם אין מתגרים. לפניהם פתוח הפתח בבתיהם של התקיפים הנכרים…

וזאת להגיד כי גם החסידות של הרוב וגם האשכנזיות של המועט היו לא חמימות ולא קרירות.

החסידות אשר במזרח גליציא, החסידות של מעריצי בני הריזשינאי, היא מאז שקטה ואיננה קנאית. – ובעיירת מולדתי עוד חסר בימים ההם “הצד שכנגד אשר עמו יקשרו מלחמה”. לא היה בכל העיירה אף אחד מן הלומדים המתנגדים, הנכונים לרדת עם האומרים “ויצמח פורקניה” עד לחייהם.

והאשכנזיות של “חצאי האשכנזים” גם היא היתה אשכנזיות לתיאבון ולא להכעיס. הן גם אלה האשכנזים למחצה אשר הגיונותיו המחמיצים של ביכנר באו כשמנים ממוחים בעצמותיהם לא שמו את לבם אל הנצנים הראשונים של הספרות העברית החדשה, שכבר עלו בימים ההם כפורחת – ולא היו שייכים לאותו המין של משכילים-עברים אשר כל ישעם וכל חפצם וכל תכליתם בחיים לפקוח “עיני עורים”.

לא היתה בימים ההם בעיירת מולדתי “אתערותא דלעילא” אף לא “אתערותה דלתתא”. רק שלשה בחורי-חמד, בני עשירים שבעיירה, “הריחו פתאום פיח-גפרית” ויזוררו פעמים לאין ספורות עד אם יעצוהם כליותיהם לבקש, זה אחר זה, ממערכת “המגיד” אשר בליק גליון גליון לדוגמא, ואחרי קבלם שבועות מספר את הגליונות חנם אספו את שארית כחם לצרף פרוטה לפרוטה עד אשר תעלינה הפרוטות לחשבון של דמי חתימה לרבע-שנה – על גליון אחד של המגיד לשלשתם יחד.

ואלה שלשת בני העשירים לא רק קראו את הגליון המשותף להם אבל למדו אותו בעיון רב מהחל ועד כלה, מהחל במאמר הראשי “ועל המדינות בו יאמר” ועד כלה בשורה האחרונה של “המודעות”. ואז בהיות אחת המליצות קשה להם הביאו אותה אם אל אותו היהודי הזקן, יליד בוצץ, ואליעזר שמו, אשר יצא לו שם בעיירה כי בעל תנ"ך הוא, ואם – אלי, הצעיר בבחורים תופשי תורה הלומדים בקלויז לחסידי סדיגורה.

והיה כי ישאלני השואל לאמר מאין נמצא כל הכבוד הזה לך ואגיד לו כי אחד משלשת בחורי חמד אלה היה קרוב אלי ממשפחת אבי – והוא הוא אשר “הוציא עלי דבה” כי “מומחה אנכי לכל מליצה קשה”.

II. דִּבָּה וְאֵינֶנָּה דִּבָּה    🔗

… הרי זו דבה:

מלמדי-דרדקי המשננים לתלמידיהם, היודעים כבר לצרף אותיות, את הפסוקים הראשונים לסדר השבוע, אינם באים בחשבון. אבל גם מלמדי-גפ“ת הגליצאים היו יוצאים ידי חובתם ללימוד “המקרא” בהקדישם לו שעות מספר אחר הצהרים של יום החמשי לשבוע, אחרי אשר תלמידיהם כבר גמרו את ה”שיעור“. אז גם אז היו מתרגמים באזניהם את סדר השבוע תרגום עראי, תרגום הפסוקים כצורתם – וכמו בהעברה בעלמא סגי. ואף גם זאת כי ה”סדרות" של “בין הזמנים”, זאת אומרת של השבועות הראשונים והאחרונים לימות החורף ולימות הקיץ, שבהם התלמידים חפשים מלמודים נשארו חתומות וסתורות לפניהם בהעדר גם אותו התרגום השטחי. – ודוקא בסדרות הללו, כמו “בראשית”, “האזינו” ו“ברכה”, נמצא שפע רב של מליצה ושירה הזקוקות לביאור מדויק…

אמנם לי קרה פעם בימי נערותי מקרה יוצא מן הכלל, כי בימי חורף אחד הייתי לתלמיד בחדרו של אחד המלמדים יליד ברודי, וזה המלמד גמרא לנערים שונה היה מבני גילו, שונה – גם בחיצוניותו גם בפנימיותו.

הוא היה גבה-קומה ורחב-כתפים. כולו אומר חוסן. גם שער זקנו ושפמו העב והשחור גם השער העב והשחור שממעל לגבות עיניו נתנו לו פני דוב-מיער.

וראה זה פלא:

בכל ימות השבוע, מדי שננו לתלמידיו את השיעור בגמרא, קשים כל רשמי פניו כגידים וכמו זועם הוא על כל העולם כולו. אולם ביום הששי לפני הצהרים לובשים פתאום פניו צורה חדשה, צורה מלאה מחמאות, והוא כולו רך כילד. באותה שעה משנן הוא לתלמידיו את הטעמים והנגינות ל“קריאת-התורה” – וכדאי היה לכל באי עולם לבוא לשמוע אל הטעמתו החדה ל“מרכא-טפחא-אתנחתא” ואל התגלגלות קולו סובב סובב בנגינת “שלשלת”.

ופעמיים בשנה כמו נהפך זה האיש כולו לאחר. הפעם האחת בהגיעו בסדר “ויחי” אל הפסוק “ואני” וקול נגינתו מתפשט ומתרחב בהטעימו “ואני, יעקב, לא כך הייתי נוהג עם רחל אמך. אלא מאי?! בבואי מפדן ארם…” והפעם השניה בשננו לפני חג הפסח לתלמידיו “מגלת שיר השירים” וקולו מלא רוך, עדנה וחנינה בהשמיעו את הנגינה המקובלת וכמו גם נפשו משתפכת – בהשתפך נפש כביכול אל חיק כנסת-ישראל אהובתו כי תתרצה ללכת אחריו…

והוא, המלמד הברודאי, אמנם שונה הוא מבני אומנותו כי הוא קובע יום יום שעה אחת ללמד לתלמידיו סדר השבוע, בכל זאת יש קוץ גם באליה זו. הנה כל בני העיירה אומרים עליו כי יד ושם לו ב“דקדוק”, והוא מכביד על כל מלה ומלה תלי תלים של פירושים. והוא ממעך כל כך והוא צובט כל כך את כל פסוק ופסוק עד אם יצא מלפניו פצוע וכתות ומראהו לא יהיה לו עוד.

ואף גם זאת כי בלבבי, בלבב נער בן תשע שנים, היתה מבצבצת פתאום משטמה-מסותרת אל אותו האיש – משום מעשה שהיה:

הלא הוא גם רך כקנה גם קשה כארז. הלא הוא על תלמידיו לא יניף שבטו. ונהפוך הוא כי לפעמים, ועל הרוב בסופי ה“זמנים”, ישית גם בחלקות למו, אולם הוא גם נוח לכעוס ואת כל חמתו הוא מכלה באשתו ויוצאי חלציו. היה מעשה באחד הימים ואני ראיתי בהתנפלו פתאום בחמה שפוכה על אסתר’ל בתו, הילדה היפה, בת עשר שנה, שראשה נמלא תלתלים צהובים ולחייה מלאות ואדומות כתפוחים, והוא מכה אותה הכה ופצוע. והנה זאת הילדה מכוננת אלי מבטיה מבעד לעיניה המלאות דמע וכמו מתחננת היא מלפני להצילנה מתגרת ידי אביה. ואנכי נער קטן חסר אונים. רק לבבי בקרבי התחמץ ובו נצנצה משטמה עזה אליו. וככלות החורף התעקשתי והתעקשתי לבלי תת לאבי לשלחני עוד אל “חדרו”.

*

הנה כי כן מתהלך אנכי ממלמד אל מלמד, ותהי ההוראה “בחמשה חומשי תורה” כמו שהיתה, אם הוראה מספקת ואם הוראה שאיננה מספקת. האחד היה מרבה בתרגומים ופירושים והשני ממעט. אבל לא היה אף אחד מהמלמדים הגליצאים אשר ישנן לתלמידיו “פסוק”. זאת אומרת ספרי נביאים וכתובים. “לימוד נ”ך" – היה מרגלא בפומיהו – “הוא ענין למטומטמי המוח אבל לא לנערים חריפים המתעתדים להיות מופלגים בתורה”.

ואם בחדרי המלמדים כך בקלויז אשר לחסידים לא כל שכן. הבחורים הלומדים גפ"ת לא מצאו את שעתם פנויה אף “להעברת סדר השבוע שנים מקרא ואחד תרגום”. והיו בהם אשר גם אל “קריאת התורה” לא הקשיבו.

– כל רגע ורגע יקר הוא מפז. באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכורא. יותר טוב ויותר נחוץ ללמוד באותה שעה פרק ב“שער המלך” על ה“יד החזקה” להרמב"ם או לעיין בספר “שאגת אריה”.

ובכן הרי זו דבה.

ובכל זאת איננה דבה.

אם לאמת לא חשבתי גם אנכי בימים ההם את ה“תנ”ך" ללימוד. אבל בנפשי כבר התנוססה גם אז איזו נטיה מיוחדת לניבי הנביאים ולנועם נאומיהם. בשעת קריאת התורה עיינתי אנכי בכונה יתרה ב“הפטרה” לסדר השבוע ועל כל מליצה יפה שמצאתי בה התענגתי מאד. אף יש אשר חזרתי וחזרתי עליה עד היותה חרותה וחקוקה בזכרוני.

אנכי נער בן עשר ולא ידעתי חקר, אבל היה מעשה ואחר הצהרים של אחת השבתות לימות החורף היה עובר פתאום בשעת אמירת “ברכי נפשי” חום משיב נפש בכל יצורי גוי. הנה לחיי מהבהבות ועד ארגיעה נושבת עליהן רוח צחה חרישית והיא משתעשעת בהן והיא מלטפת אותן…

זה אחרי ימים רבים בעשותי חשבון להלך נפשי בימי בחרותי נודע לי ברור כי מעודי שונה הייתי מכל חברי בני גילי הלומדים בקלויז אשר לחסידי סדיגורה. שונה מהם ספגתי אל קרבי את חמש המגלות הנקראות אחת אחת בעתים שונות של ימות השנה. שונה מהם “אמרתי” את “שירי ציון” לרבי יהודה הלוי ואת השיר “כתר מלכות” לרבי שלמה בן גבירול. אף – שונה מהם הייתי קורא את ההקדמות המליציות לספרי הגאונים.

ואת זאת עלי להגיד כי עוד טרם למדתי את כתבי הקודש כבר הייתי די-בקי ב“פסוקים”. אנכי ידעתי כי אותו ואותו פסוק נמצא באותה ואותה הפטרה לאותו ואותו סדר השבוע או כי אותו ואותו פסוק מובא באותו ואותו דף ובאותו ואותו עמוד של אותה ואותה מסכתא.

*

ואף גם זאת חושב אני לנכון לספר בזה כי בימים ההם, טרם מלאו לי ארבע עשרה שנה, קרני מקרה אשר אליו התפלאתי ועליו השתוממתי גם אני:

היה פעם וב“ליל ניתל”, בלילה שבו אסור ללמוד, קראני זה הבחור, קרובי ממשפחת אבי, לבוא אל חדרו המיוחד לו בבית אביו העשיר ולבלות אותו ערב בחברתו. יושב הוא במסבת חבריו הבחורים בני העשירים, והם משחקים בקלפים. אולם אנכי מצאתי בארון הספרים אשר בחדרו את החזיון “מגדל עוז” לרבי משה חיים לוצטו. היה זה לי הספר הראשון מספרי-המליצה החדשים אשר ראיתי מעודי ואשר נחשבו בעיני לספק קודש ספק חול. מורה אני הלכה לעצמי כי על “חזיון” אין איסור הלימוד בליל ניתל חלל כלל וכלל. מלבד שקדושתו מוטלת בספק הלא עוברים עליו ב“קריאה חטופה” ואין לומדים בו. – מתבודד אני באחת הפנות ואני קורא וקורא בו. ולא סתם-קריאה אבל אנכי בולע את המליצות “כבכורה בטרם קיץ” ופני נוהרים. – רואה אותי קרובי ממשפחת אבי, זה הבחור בן-עשיר, בשעת הפסקה קטנה במשחק הקלפים, והחזיון “מגדל עוז” לפני. משתוקק הוא לדעת אם מבין אנכי כל משל וכל מליצה אשר בזה החזיון. ויהי בהחלי לתרגם לפניו ולבאר לו באר היטב דף אחר דף השתומם הוא. הן כל העקוב בעיניו היה לי מישור וכל חצץ אשר בו הגריס הוא שיניו לא רק כי היה לי לאבק פורח אבל כמו היה כלא היה… אז השתוממתי גם אני על עצמי. ומאז – הייתי אני האחד בעיירתנו אשר אליו הביא כל מליצה קשה.

ומבטחו בי, על הרוב, לא נכזב.

 

ב. הַיָשִׁישׁ הַזַלוֹזִיצָאִי    🔗

I    🔗

… שנה שנה, והשנים זה שנים רבות, בימים האחרונים לחודש מנחם אב או בימים הראשונים לחודש אלול, סר יהודי ישיש, בדרכו מעיר מגורו לסדיגורה אל חצר הרבי לשהות במחיצתו ב“ימים הנוראים”, אל העיירה זלישציק, עיירת מולדתי, ויתמהמה בה ימים אחדים, ולפעמים גם שבועות מספר.

בזלישציק העיירה לא ידע איש מספר שנותיו של אותו הישיש. יש לשער כי מכיריו הגזימו מעט. היו בהם יהודים באים בימים, יהודים שהם בעצמם כבר ראו בנים לבניהם ובנותיהם, והם מספרים כי כבר מכירים אותו מימי בחרותם באותה הצורה של היום, באותם הפנים הכמושים והקמוטים אשר כמו נחבאים הם בסבך השער הלבן המכסה את לחייהם ואת הזקן הרחב והעב, ובאותן העינים השוחקות הקטנטנות, שהוא עוצם אותן כשהוא תפוש במחשבותיו ובשובו לפקוח אותן מפיקים עפעפיהן ברק אי-מצוי.

בזלישציק העיירה לא היה לאותו היהודי הישיש כל קרוב וכל גואל. אף אין במכיריו-מאז אשר ידע או אשר בא או החפץ לדעת מי הוא ומה הוא. די היה להם לדעת כי הוא זה ר' שמואל אברהם הזלוזיצאי אשר עוד זכה להיות מרואי פני הרב, רבי ישראל הריזשינאי, זכר צדיק לברכה, וכי רבי אברהם יעקב, ממלא מקומו של אביו, מקרבהו מאד.

היה זה הזלוזיצאי, ושמואל אברהם שמו, ישיש נפלא בישישים. מלבד בקיאותו וחריפותו בתלמוד הנה סגולה מיוחדת לו לדבר גבוהה גבוהה. כחו חדש עמו וטעמו עומד בו להקסים כל שומעיו בספורי מעשיותיו המתובלים בפלפלא חריפתא של משלים וחדודים וכמו הוחדה אף לוטשה לשונו כל זמן שמזקין עד היות לה צלצול מרהיב כל אוזן.

ויהיו לאנשי הקלויז אשר לחסידי סדיגורה אותם הימים, שבהם התמהמה זה הישיש בחברתם, כחגים. הן מרגלא בפומיה של אותו הישיש לאמר: “מים אינם קרויים משקה. אף הדגים הללו אשר בימים ובנהרות אלמלי היו גומאים אל קרבם יין שרף ולא מים לא היתה גם לשונם כל כך נאלמה”; הן הכל יודעים כי בגרון נחר אין בכחו להוציא אף הגה מפיהו. אז גם אליעזר דוד הכילי פותח בידים רועדות את כיסו לקנות “תיקון”…

ולאותו הישיש לא רק משתי מעליא אבל גם מיכלי מעליא. לא רק במשקה חריף מוצא הוא חפצו אבל גם בארוחה טובה ושמנה. ומדי שנה בשנה היתה אכסניתו אכסנית-תמיד בביתו של העשיר הגדול בעשירי העיירה, בביתו של ר' יוס’לה קופלר, שהוא גם הוא למדן מופלג ואחד היותר מצויינים בחסידי צ’ורטקוב. – וזאת לדעת כי אשת הגביר לא היתה מן ה“פזרניות”. אולם כמעט התאכסן הזלוזיצאי בביתה שכחה פתאום את קמצנותה ולפניו ערוכה יום יום ארוחה הטעימה מאד לחכו ואליה תשוקתו. הלא היא מרק של בשר עוף וכדורי קמח-מצה נתונים בתוכו. גם פשטידה ממולאה נתחי-ריאה, הטובה למאכל בהטבלה בעסיס השמן של בשר צלוי. – וחלף משמני הארוחות מעניק הזלוזיצאי מטעמי מעשיותיו לבני הגביר ולכל בני משפחתו. בהתאספם מדי ערב בערב אל בית אבותיהם.

מלבד לר' יוס’לה, אשר יראת כבודו על פניו, לא בגלל עשרו אבל בשביל חריפותו בתלמוד שיש בה גאוניות, ומלבד לאשת הגביר, מפני כבוד בעלה, מדבר הזלוזיצאי לכל באי הקלויז, לנער ולזקן, בלשון “אתה”.

הן מה היא ה“זקנה” של יהודי הקלויז לגבי הזלוזיצאי והוא הלא מכיר כמעט את כולם עוד מימי בחרותם? ואף גם זאת: מאימתי מדברים יהודים-חסידים איש לרעהו בלשון “אתם”?! עובדה היא כי כשהואיל הזלוזיצאי באחד הימים להגיד לאחד היהודים מבאי הקלויז בלשון “אתם” היו פני היהודי הזה מלבינים ומתכרכמים מבושה… הן אות הוא לו כי ערך חסידותו קטן הוא בעיני הזלוזיצאי מערכם של אחיו-לחסידות…

II    🔗

זה דרכו בחול ועוד יותר נפלא דרכו בקודש. הלא זה דרך הזלוזיצאי משוש לו להראות חבה יתרה לבחורי הקלויז, תופשי תורה, להשתעשע בחברתם ולהתרועע עמהם. וזה מעשהו: בוחר הוא לו יום יום לשבת לפני אחד הבחורים שעות מספר בעינים עצומות ולהקשיב אל לקחו. אז שונה באזניו אותו הבחור משנה אחת ואחריה את השקלא והטריא שבגמרא לאותה המשנה, גם את פירוש רש“י ובעלי התוספות ואת חידושי מהרש”א, מהרש“ל ומהר”ם שיף, ואז ככלות הבחור את שיעורו, נפקחות כמו אליהן העינים השוחקות של הזלוזיצאי והוא בסגנונו המיוחד לו ועל פי דרכו חוזר על כל הדברים אשר שמע, מעביר עליהם סקירה מקפת, והוא חורז ומסלסל אותם עד היותם לחטיבה אחת מיוחדה.

לעיני הישיש הזלוזיצאי נפל חייץ-הדורות, אין מוקדם ואין מאוחר לפניו. כותלי בית המדרש ביבנה, בנהרדעא ובפומבדיתא ככותלי בית המדרש בוולוזין, בלובלין ובפרסבורג, מוכיחים את אשר מוכיחים. והחידושים שבהם הם חידושי תורה אחת.

כשהזלוצאי מדבר על אדות התנאים והאמוראים, גאוני קדמאי וגאוני בתראי, נדמה כאלו הם נצבים לפניו חיים כולם היום והם כולם מכיריו-מאז.

אמנם בסגנונו המיוחד לו באופן דבורו על אדות אלה היהודים תופשי התורה שבכל דור ודור הנצבים לנגד עיניו כמו חיים לכל נדנודי רשמי פניהם ובכל ניצוצי הברק המתמלטים מעיניהם, בשעה שהם מביעים את מאמריהם המחוכמים, ספוגה קורבה כל כך עצומה ואהבה כל כך עזה אליהם עד כי נראה אותם עין בעין בהגדלם ובהשגשגם וגבהם גובה ענקים המרקיעים שחקים. – והוא, הזלוזיצאי, איננו כופף את גבו לפניהם אבל הוא מתרועע עמהם, מתרפק, מתענג אף מתגאה עליהם כי באורם גם לו אור…

ויהיה בהסבר זה הישיש הזלוזיצאי את כל הסוגיא שזה הבחור היה שונה באזניו נדמה לכאורה כי אין בדבריו כל חידוש. אולם אם מוחו אל אותו הבחור איננו מטומטם ואם אזניו אינן אטומות ישתומם לראות בהתפשט פתאום לפניו כל עקמומיות – בהתברר הדברים ובהתלבנם עד להשתקף בם…

III    🔗

והיחס שביני, מי שהיה אז אחד אבחורים בבחורי הקלויז, ובין הזלוזיצאי, היה באחד הימים ליחס יוצא מן הכלל:

מעודי לא הייתי “עילוי”. ידי לא היתה רבה לי לרתום בעגלתי יחד את חמורו של רבי פנחס בן ישיא, שהיה נזהר מאכילת טבל, ואת שורו של ראובן שנגח את פרתו של שמעון, ולהעפיל לעלות עמהם “ההרה”. אבל בהיותי בן ארבע עשרה שנה כבר חשבוני בחורי הקלויז, הכבירים ממני לימים, כאחד מהם. והם הם היו הראשונים אשר הגידו תהלתי באזני הזלוזיצאי ויעוררוהו לשים את לבו גם אלי. אז, אז, כשישב הוא בפעם הראשונה לנגדי להקשיב אל לקחי, וכשהואיל הוא, אחרי גמר שיעורי, לכונן מבטיו השוחקים אלי וללטף בלי אומר ובלי דברים בכף ידו הימנית את לחיי, בא פתאום בלבי רגש של חבה תמימה, מעין רגש של ילד-נכד לסבא-טבא שלו. וכמו עוד אחת מעט ועוד אחת מעט יושיבני הוא על ברכיו ואנכי אשא אליו את עיני המפיקות תום-ילדות לאהבה אותו לדבקה בו…

אז התמהמה הזלוזיצאי בזלישציק העיירה שלשה שבועות תמימים ובכל הימים ההם הראה הוא ראשית לי. כמעט יום יום אוה לו מושב אל מול מושבי בשקדי על הלמודים. וכמו היו שיעורי חביבים עליו הרבה יותר משיעורי יתר הבחורים.

גם היו לו שעות שבהן בדחה דעתו עליו ובחברתי חמד שעשועים לו כאלו היה אחד מבני גילי.

הבחורים הכבירים ממני לימים כבר התלחשו על אדותינו בשחוק-עצור:

– זקן בזקנים וצעיר בצעירים נפגשו ומין מצא את מינו. כדאמרי אינשי: התשא דקשיש לדרדקי…

IV    🔗

בשנה שלאחריה, כששב הזלוזיצאי לבוא, היתה ראשית דרכו, כמעט שצעד על מפתן הקלויז, אל שלחני. ואחרי הגידי אנכי שלום לו והוא שלום לי הביע חפצו לדעת במה עסקתי ומה קראתי ושניתי בכל אותה השנה, מיום הפרדו ממני ועד שובו אלי. והוא התענג לי מאד בהודיעי לו כי שמעתי לעצתו היעוצה לי אשתקד ומלבד למודי את מסכתות הש“ס כסדרן קבעתי עתים ללמוד סוגיא סוגיא לבדה, בהוספת חדושי ה”ראשונים" ו“האחרונים” עליה, למען תהי לפני כלולה בשלמותה.

אולם אחרי רגעים אחדים, אחרי התגוששי עם נפשי, לא יכולתי עוד להתאפק ובבושה-מסותרת ובתוגה-מגולה שופך אני לפניו את שיחי על דבר “אסון” אשר קרני זה לפני ימים מספר:

“עוד בימים הראשונים לימות החורף העבר, אחרי גמרי את הסוגיא הראשונה, קונה אני גליונות של נייר חלק. נותן אני את הגליונות האלה לכורך-ספרי לעשותם תבנית ספר-מכורך. כותב אני על ה”שער" באותיות גדולות ומרובעות את המלים “חידושי רדי”ז (ראשי תיבות: רבי דוד ישעיה זילברבוש) ועל הדפים הראשונים שבתוך הספר רושם אני באותיות קטנות ועגולות את כל החידושים אשר אנכי “הצעיר באלפי יהודה והקטן ברבבות ישראל” חדשתי באותה סוגיא. עושה אני כזאת וכזאת אחרי גמר כל סוגיא וסוגיא. ורוב דפי הספר כבר היו ממולאים פנים ואחור חדושים מחדושים שונים".

“מונח ספרי, בין גמר הסוגיא האחת ובין גמר הסוגיא השניה, טמון במגרה-תחתית אשר לארון הבגדים. ויהיה הפעם, לפני שבועות מספר, ואני נגש אל המגרה להוציא ממנה את ספרי ולרשום בו את הערותי והארותי לסוגיא אשר זה עתה גמרתי, והנה בלהה, וכמו חשך עולמי בעדי. הנה כל הדפים המכותבים – חוץ משער הספר הכתוב בכתב אשורית – חסרים. ודוקא באלה הדפים שהם עוד חלקים לא נגע כל יד”…

“יש לי אחות-בתולה הכבירה ממני לשנתים ימים, אוהבת אותי אחותי זו אהבה עזה בשל שקידתי על למודי התורה ואהבתי אליה גם היא עצומה בשביל תמימותה וצניעותה. משתתפת היא בצערי הגדול בלי דעת אל נכון בשלמה כל החרדה הזאת. ואני בהעיפי עליה הפעם עין, שלא במחשבה תחלה, משתומם לראות חלחלה קלה ברשמי פניה וכמו מתאמצת היא להסתיר איזה דבר. מעמיק אנכי להסתכל בה והיא נבוכה. ממהרת היא בעינים מלאות דמע להתודות לפני”:

" – על ראשי כל חברותי תלתלים. ואלה התלתלים עשויים מעשה ידי אמן. מסביב לקווצות שער ראשה, קווצה קווצה לבדה, גוללת לה כל בתולה ובתולה פסי-נייר. את הגלילים האלה אוגרת היא אף מהדקת הדק-היטב, ואחרי הצפינה אותם ימים ולילות אחדים מתחת למטפחתה נמלא ראשה תלתלים להתפאר. ובכן חשקה גם נפשי לעשות כמתכונת כל חברותי. ובחשבי כי בדפים החלקים יש עוד צורך והדפים המכותבים לא יצלחו עוד למאומה… לקחתי לי את האחרונים".

שומע הזלוזיצאי והוא שוחק בקול גדול:

– בשער הספר לא נגעה ידה… בת ישראל כשרה וצנועה היא… יראת כבוד האותיות המרובעות כאותיות סדר התפלה אשר לה היתה על פניה… אילו היה ספרך “חידושי רדי”ז" נדפס והיה נופל חלילה על הקרקע היתה היא, אחותך זו, נבהלה נחפזה להרים אותו והיתה ממטירה עליו עתרת נשיקותיה… מי יתן והיו גם לרבים ממחברינו אחיות כהנה וכהנה אשר אל תלתלים תשוקתן, כי עתה היינו עד היום נחלצים משטף מבול של ספרים העובר עלינו לבלענו חיים…

מסתכל אנכי בפניו בהשתוממות רבה. לובש הוא פתאום צורה של כובד ראש, והוא מוסיף לאמר:

– אתה מתפלא אף משתומם עלי. הנשמע כזאת כי יהודי כמוני יהי ח“ו “מלגלג על דברי חכמים”, כי יהודי כמוני היום יזלזל בכבוד מחברי ספרים?!… לבחור אחר מבחורי הקלויז לא הייתי מגיד את זאת אבל לך רוצה אני ורשאי אני להגיד מה שאגיד; לא כל איש המביא גליונות-נייר כתובים פנים ואחור אל איזה מדפיס וה”מסדר בקודש" יצרף אותיותיו, אם אותיות מרובעות ואם אותיות רש"י, עד היות להן תמונת ספר נקרא חכם… חי חי בתוכנו לפני שנים רבות איש יהודי יודע תורה ופקח בפקחים, ואברהם אבן עזרא שמו. אותו היהודי כתב פירוש על חמשה חומשי תורה. רבינו, רבי ישראל הריזשינאי, זכר צדיק לברכה, הוקיר במאד מאד את הפירוש הזה והעמיק חקור בו. ואותו היהודי הוא הוא שהיה בו אומץ לבב להניף חרב בקורתו החדה גם על אי-אלו “מדרשים מאוחרים”. הוא הוא שאמר מפורש בספרו “יש מדרשים כמשי דקים ויש מדרשים עבים כשקים”… לבחור אחר מבחורי הקלויז לא הייתי מגיד זאת אבל לך רוצה אני ורשאי אני להגיד כי בשעה שאתה מבטל את עצמך מלמודי התורה לכתוב בספר את “חידושיך” אך טוב תעשה אם תעיין ואם תעמיק הגות בספר המחוכם של אותו היהודי החכם, הנקרא אברהם אבן עזרא…

*

הדברים האחרונים של הזלוזיצאי בלבלו אז ימים רבים את מוחי. הריחותי בם ריח משונה. מלבד זאת קשה היה לי לברר לעצמי מה מצא בי אותו הישיש כי באזני הוא רוצה והוא רשאי להשמיע דברים אשר יסתירם מפני בחור אחר מבחורי הקלויז. אמנם כבר ידעתי אז כי ישנם דברים “שאין מגלים אלא לצנועים” אבל לבי נוקפי ורוחי בי ישתומם לדעת במה טוב אנכי ובמה צנוע אנכי מחברי.

בכל זאת מצאתי חפצי להפיק ממנו רצון, וכששב בשנה שלאחריה לבוא כבר מצא אותי די-בקי בפירושו של אבן עזרא על התורה ודי-נוקב עד תהום “סודותיו”.

V    🔗

שנה הולכת ושנה באה ובכל פעם שובו לבוא ישנן בפיהו מלים שהוא רוצה והוא רשאי להגיד רק לי. פעם ישמיע עצתו לי ללמוד את הספר “ישעיה” עם פירושו של רבי דוד קמחי, ופעם כבר מצא אותי ראוי ונאמן לפניו לעיין בספר “שפע טל” ובספר “פרי עץ חיים”, ואנכי – כמו יחלתי כבר לכל מוצא שפתיו.

הנה כי כן שגשג בינינו היחס ההדדי משנה לשנה כמעט עד כדי געגועים חזקים איש על רעהו. כשהיו ממשמשים ובאים ימי פגישתנו החל לבי דופק. אף כמעט ידעתי נאמנה, כי בשבילי הוא מקדים ימים אחדים לבוא ומאחר ימים מספר לצאת.

כבר היתה זאת לשיחה בפי כל באי הקלויז וכבר ידעו את זאת גם אבא ואמא. היה מעשה כי באחד הנשפים אחרתי לבוא אל בית אבותי לארוחת הערב ואמי כבר חשבה להתרגז עלי. אז היה אבי קורץ אליה בעיניו וצחוק-קל על שפתיו. כמו יאמר לה: “אל תרגזי… הוא התמהמה בחברת דודו הזלוזיצאי… דברי תורה היו ביניהם…” – ופני אמי שבו ונהרו.

עד כה ועד כה ולי כבר מלאו תשע עשרה שנה – והפעם היה רוצה והיה רשאי “דודי” הזלוזיצאי לא רק להגיד לי אבל גם לעשות עמדי דבר אשר לא היה עושה לבחור אחר מבחורי הקלויז. הוא היה רוצה לשדך אותי.

וזה הדבר:

בכפר קדיבישטש, הסמוך לזלישציק העיירה כמהלך שני מיל, נמצאה בימים ההם אכסניא, שהיתה מצוינה באכסניות הכפרים הסמוכים לא רק בתפארת חיצוניותה ובחדריה רחבי הידים אבל גם באכסנאי נפלא בבני גילו וכל יודעיו קוראים לו מכובד. הלא הוא: ר' אהרן הקדיבישטשאי.

ולר' אהרן, יהודי חסיד, בן תורה ומכניס אורח, היתה עוד זכיה מיוחדה: הנה שנה שנה, בימים הראשונים לחודש אלול, כשהרבי הצ’ורטקובאי או אחיו ההוסיאטינאי – שניהם בני הריזשינאי – נסעו לסדיגורה להשתטח על קבר אביהם זה דרכם להתכוון לבוא במרכבתם לעת ערב עד לאכסנאיא אשר בכפר קדיבישטש, ללון שם, ולעשות דרכם בבוקר עם הנץ החמה – בכדי שיגיעו עוד לפני תחילת שחרית אל “הציוּן” אשר ב“בית החיים” הסדיגוראי.

נקל לנבון דעת כי בערב אשר כזה נוהרים רבים מן החסידים אשר בזלישציק אל האכסניא הקדיבישטשאית. ואף על פי שהכל יודעים זה מימים ימימה כי בדרך באכסניא הקדיבישטשאית אין הרבי מקבל “פתקאות”, אף אין נותנים לאיש להכנס אל חדרו, רק כי לרבע שעה מופיע הוא מעומד ומחריש על מפתן פתח החדר המיוחד לו, והוא מושיט את כף ידו הימנית אל מול כל אחד מהנאספים לתת לו לנגוע בראשי אצבעותיו, ולזה יקרא “נתינת שלום”, ובכל זאת באים ובאים הם לראות ולהראות.

ויהיה זה לבחורי הקלויז אשר בזלישציק העיירה מנהג-“קודש-הלולים” לא לנסוע בעגלה אבל ללכת ביום ההוא לפנות ערב רגלי ומקליהם בידיהם עד הכפר קדיבישטש.

והבחורים בחורים. גם בחורי הקלויז, תופשי תורה, צעירים לימים הם וגם בעורקיהם נוזל דם רענן-חם. היתה להם ההליכה כשהיא לעצמה בבין השמשות של יום קיץ דרך שדות ויערות לחגיגה משיבת נפש, על אחת כמה וכמה להסתופף כל הלילה בצאלי אילנות הכפר תחת כפת השמים – ואחורי חלונות חדר משכב רבם.

מובן מאליו כי מדי שנה בשנה גם אני בתוכם. בחור אני ככל הבחורים. אולם הפעם, בהיות עוד הזלוזיצאי בעיירתנו, התעקש פתאום לבל אלך רגלי עם יתר הבחורים אבל לנסוע עמו יחד לכפר קדיבישטש במרכבה אשר הואיל הגביר ר' יוס’לה להשאילנה לו. ולא זו אף זו כי אחליף בגדי – לכבוד קבלת פני הרבי.

מגיעים אנחנו אל האכסניא הקדיבישטשאית, במרכבת ר' יוס’לה הרתומה לשני סוסים דוהרים דהרות אבירים, בשעה החמשית אחר הצהרים. היינו אנחנו “הצפרים הראשונות”, החלוץ העובר לפני המחנה. ממהרים כל בני הבית, ר' אהרן בכבודו ובעצמו, אשתו, שני בניהם ובתם יחידתם, והם כבר לבושים בגדי מועד, לצאת לקראתנו, לחזות באורחים ה“מכובדים”. רואים הם את הזלוזיצאי והם ששים עליו משוש כעל מכירם-מאז אשר חבה יתרה נודעת לו מהם. ואנכי ברדתי מעל המרכבה ראיתי והנה הזלוזיצאי כבר התלחש עם ר' אהרן ועם אשתו והם מתבוננים אלי ביראת הכבוד וכמו בחנו אותי מקדקדי ועד כף רגלי. (משער אני כי הזלוזיצאי הוא זה מכבר אחד מבאי ביתם. כי בעברו בנסיעתו לסיגורא דרך האכסניא הקדיבישטשאית מתארח הוא גם אצלם ימים אחדים, ואני משער כי כבר דבר עמהם על אדותי ויהללני באזניהם פי שבע). ואני רואה גם את זאת כי אשת ר' אהרן מלחשת איזה דבר באזני בתה יחידתה. וזאת הבת מביטה אלי – ופניה מאדמים כתולע.

הייתי היום באכסניא זו, אשר בשנים הקודמות לא היה איש פונה אלי ואני שכבתי עם יתר הבחורים בני גילי כל הלילה בחוץ על מצע קש ותבן, ל“ילד שעשועים”. לי ולזלוזיצאי הקציעו חדר מיוחד אף הציעו לנו משכבות רוזנים, לי ולזלוזיצאי הביאו אל חדרנו ארוחות ערב “כיד המלך”. וממחרת בבוקר, אחרי אשר נסע הרבי לדרכו – שחר את פנינו ר' אהרן בכבודו ובעצמו אף האיצה בנו אשתו, גברת הבית, לבלי נסוע מזה עד אם נאכל עמהם ארוחת הצהרים.

*

אחרי תפלת הבוקר ואחרי אכילת פת שחרית הוציא הזלוזיצאי מארון הספרים אשר לבעל האכסניא ספר “תנ”ך“, ובשבתנו, אני והוא, בחוץ, על הספסל שלפני האכסניא, הראני אחת מנפלאותיו: הוא היה עוצם את עיניו ואנכי דפדפתי בספר התנ”ך. אז הייתי מקריא באזניו את הנקודות והטעמים אשר מתחת לאיזה פסוק והוא הגיד לפני את כל דברי הפסוק הזה, אף הגיד באיזה ספר ובאיזה פרק הפסוק הזה כתוב.

הייתי אנכי כולי משתומם: יהודי נוקב עד תהום התלמוד ונושאי כליו, וגם ספרי התנ"ך היו לו שעשועים!

מצטחק הוא.

אין מן הצורך עוד להגיד לו מפורש. הוא כבר מבין לרעי. לבו סמוך בטוח כי בשובו בשנה הבאה אל עיירתנו אפתיע אותו בבקיאותי בספרי תנ"ך – ואולי גם אנסה להראות לו כי גם ידי תמצא לקרוא אי-אלו פסוקים על פי נקודותיהם.

גורמת לו מחשבתו זו הנאה מרובה. מבין אנכי לרעו ואני מצטחק.

היתה לנו, לשנינו, השעה הזאת שעה של קורת-רוח. בלי אומר ובלי דברים התענגנו איש על רעהו…

*

אמנם דא עקא. פעם בפעם בהתפלאי על אותו הישיש למשמע דבריו המחוכמים, ולבי חם בקרבי בהגיני בם. והחום מתגבר ועוד אחת מעט ויהי ללהבה המתמרת ועולה, שופך הוא בעצמו, אולי שלא במתכוון, מים קרים על קדקדי. אם בהתמלט מפיהו אי-אלו מלים אשר אנכי חושב אותן לאי-מתאימות לו ואם בעשותו פתאום “מעשה-נערות” אשר רוחי איננה נוחה ממנו.

הנה תקפתהו גם עתה לפתע פתאום תשוקה להשתובב מעט:

בכל עת שבתנו על הספסל שלפני האכסניא סובבת הולכת גם בת האכסנאי בחוץ. הנה היא יוצאת ונכנסת, נכנסת ויוצאת.

היא מכירה את הזלוזיצאי והזלוזיצאי מכיר אותה עוד מימי ילדותה. ואף על פי שברוב הימים כבר גדלה ותהי לבתולה שהגיעה לפרקה מוצאת היא גם היום חפצה להשתובב בשעשועים עם אותו “הישיש הנפלא”, כשעשועיה השובבים בעודה ילדה קטנה. כמעט יכונן אליה אותו הישיש את מבטי עיניו הקטנטנות והשחורות כבר מתפרץ מפיה שחוק בקול גדול.

מימים ימימה בסור אותו הישיש, בדרכו לסדיגורא, אל בית אביה היתה היא רצה לקראתו במשוש-ילדות. אולם הפעם… הוא לא בא יחידי… היא מתגנבת פעם בפעם לירות אליו מבטה… כנראה ממתינה היא שהישיש יקרא אותה לגשת אליו…

והישיש – קורא אותה.

הנה היא בתולה “כמו שכתוב”, בתולה חסונה בכל רמ"ח אבריה.

כנראה נפקחו זה עתה גם עיני הישיש לראות אותה כמו שהיא ובאמרה לגשת אליו נסוג מעט אחור, והוא מצטחק בקראו אליה:

– דבורה’לה! עמדי נא מרחוק… חלילה לך מקרוב אלי…

ופתאום תקפתהו רוח-משובה באמרו:

– הגידי נא לי, דבורה’לה, אילו היו מראים לך רק את ה“נקודות” הכי כבר ידעת את כל הכתוב ממעל להן?

למשמע שאלתו מתפרץ שחוק גדול מפתחי פיה וכל אבריה מתנועעים ורועדים מגיל.

יודע אנכי כי לה היתה זרה שאלת הישיש וגם “תרתי-משמעותה” נצפנה ממנה. ואם היא צחקה לא בגינו צחקה, אבל – בגיני.

אין רוחי נוחה מכל השיחה הזאת. לא נאה ולא יאה ליהודי למדן וחסיד להרבות שיחה עם אשה – אף כי שיחה אשר כזאת.

בכל זאת – כדי להפיק ממנו רצון ולגרום לו נחת-רוח שהוא רוצה בה קבעתי בשנה הבאה עתים לא-מעטות ללימוד תנ"ך, ודוקא בפירושו של רבי דוד קמחי. אף כבר מצאה ידי לדעת להכיר את הכתובים בשני ספרים קטנים של “תרי עשר” על פי נקודותיהם.

אבל – בשנה הבאה לא סר עוד זה הישיש אל עיירתנו. אף השדוך לא נתקיים.

לא ארכו הימים ואנחנו נודענו כי בשנה ההיא שבק הזלוזיצאי חיים לכל חי.

חסידי הקלויז אמרו עליו “נפטר”, ואנכי אמרתי – “נסתלק”.

 

ג. לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת    🔗

… הימים ימי קיץ לשנת ה’תרל“ד לב”ע. בעוד ירחים מספר תמלאינה לי עשרים שנה – ואנכי עודני רווק. מתלחשים באחד הערבים אבא ואמא. יודע אנכי על אודות מי ועל אודות מה. בסתר, באין שומע, גלתה לי אחותי הבכירה את ה“סוד”: אל היריד אשר בעיירה לשקוביץ תבוא מחר משפחה יהודית בלוית הבת ה“מדוברת בה”. ובכן גם עלי לנסוע שמה בלוית אמי לראות וליראות – זאת אומרת אמי לראות ואני ליראות.

נצבה אמי ממחרת, בבוקר השכם, עם הנץ החמה, לפני משכבי, ובלטפה בכף יד ימינה את מצחי מקיצה היא אותי מתרדמתי. מוכנים למעני, על הכסא אשר אל מול יצועי, מלבד כוס המים ל“נטילת הצפרנים”, חליפת בגדים, אשר זה תמול יצאה מתחת אצבעות ידי החייט, כובעי, כובע שבת ומועד, וגם מנעלים חדשים המבריקים בשחרוריתם.

מזדרז אנכי לקום. היתה גם תפ;לתי תפלה חטופה. נחפז אנכי לברך ברכת “מזונות” על התופינים המלאים צמוקים, אשר אמי הכינה מבעוד אתמול, להיות לנו “צידה לדרך”, וברכת “שהכל” על כוס הקפה המעלה עוד הבל חם.

גם אבי כבר עומד על גבי, מסתכל בי, וכל פניו שוחקים.

הוא חומד לו לצון על החפזון באכילתי ובשתיתי, "כמו היתה את העגלון לבוא בעגלתו לאחר שעה. – בכל זאת נהנה אבי הנאה את העגלון לבוא בעגלתו לאחרי שעה. – בכל זאת נהנה אבי הנאה שלמה שהוא רוצה בה, בראותו אותי חוטף ואוכל, חוטף ושותה תופינה אחרי תופינה וכוס אחרי כוס.

הגענו, אני ואמי, אל מחוז חפצנו, בשעה עשר לפני הצהרים. וכמעט שנכנסנו אל האכסניה הנועדה לנו, עוד טרם עלה בידינו לנער את האבק מעל בגדינו, בא לקראתנו מיודענו מאז, יהודי זלישציקאי, גבה קומה ורחב-זקן. מושיט הוא לי את קצות אצבעות יד ימינו לאות שלום, ואל מול אמי מנענע הוא בראשו מלמעלה למטה לאות “הן”. זאת אומרת כי “הם” כבר באו – וכבר מחכים לקראתנו.

מוביל זה היהודי, בלי אומר ובלי דברים, אותי ואת אמי אל אחד החדרים הסמוכים אשר באותה האכסניה.

יושב לו שם, בראש השולחן, על כסא רפוד, יהודי כרסני; יושב הוא מתוך הרחבת הדעת, קפוטתו מפולשה, על ראשו כפה של קטיפה, שעוקצה מתחדד ועולה עד ממעל לקדקדו, ובין שפתיו מקטורת בעל שפופרת ארוכה, שבראשית פי אקדח. והוא מוצץ ומוצץ, ומעלה עשן – “כאחד הנגידים”.

יושב לימין השולחן איש צעיר, שהוא כבר מתהדר בלבושו על פי האפנה החדשה; יושב הוא על כסא עץ, וישיבתו ישיבה ישרה, ישיבה שיש בה משום יראת הכבוד מפני היהודי הכרסני היושב בראש השולחן.

אלה הם החותן וחתנו.

יושבת לה שם בפנה, לא רחוק מן החלון, יהודיה כרסנית, העדויה בעדי עדיים, ופניה מהבהבים. מתגנדרת היא, והיא ממשמשת פעם בפעם באצבעותיה את העגילים הארוכים, המתנוצצים בברק זהרם מעל תנוכי אזניה – “כאחת הנגידות”.

יושבת לימינה בחורה רזה-שחרחרה, ארוכת הפנים. נבוכה היא, זאת הבחורה, המסכנה, מבלי הדעת איפה תניח את כפות ידיה. מניחה היא אותן פעם על ברכיה ופעם מפלשת היא אותן להניחן על שני קצות ירכיה.

אלה הן האם ובתה.

מורה לי היהודי, גבה הקומה ורחב הזקן, באצבעו התיכונה, אל אחד הכסאות אשר אצל השולחן לשבת עליו במסיבת הגברים – ואמי נגשת ישר אל מושב הגברות.

מחליק היהודי הכרסני בכף יד ימינו את שער זקנקנו השחרחר והמכסיף. פוקד הוא לפניו בזכרון איזו “גירסא דינקותא”. והוא מנסה אלי דבר לתהות על קנקני. חוגר אני את מתני ואני גולל לעיניו את כל פרשת בקיאותי בהוספות נופך אחרי נופך משלי, עד כי החלו חושיו להשתרבב ועל מצחו נראו טפות זיעה. מצא חתנו הצעיר תחבולה להוציא את חותנו הכרסני ממבוכתו בהשכילו את פיהו להעביר אותי מהויות דאביי ורבא אל הויות העולם…

ובה בשעה שאנכי שקוע בשיחתי עם הגברים עסוקה אמי בשיחה שוטפת עם היהודיה הכרסנית והמקושטת ועם בתה הרזה והשחרחרה.

אחרי שעה קלה נפרדתי אנכי מן הגברים ואמי נפרדה מנשי שיחתה “בפנים מאירות”.

אז ממצמץ היהודי, גבה הקומה ורחב הזקן, בעיניו “אליהם” ואל אמי. – והוא שבע רצון והוא מצטחק.

“כבר נגמר הדבר “בכי טוב” וכבר נדבר ביניהם ובין אמי בשפת אלמים: - אם ירצה השם בשבוע הבע”ל יבואו “הם” לעיירתנו, עיירת זלישציק – והכל יהיה שריר ויהי קיים.

 

ד. הֵא לְךָ פְּגִישָה!    🔗

אחרי ככלות הראיון נחפזה אמי לשוב כלעומת שבאה. היא שכרה את העגלה נסוע ושוב, וחפצה חזק להיות עוד היום לפנות ערב בביתה. ואנכי, אף אם נפשי שוקקה להתמהמה בעיירה לשקוביץ עוד שעות אחדות ולחזות בהמון השוקק בימים האלה בשווקיה, אין אני מעיז פני אף לשחר את פני אמי כי תבטל רצונה מפני רצוני.

בכל זאת עד כה ועד כה, עד שישוב העגלון לרתום את סוסיו, עלה בידי לצאת לשעה קלה מן האכסניה.

בא אנכי אל השוק. השעה היא שעת הצהרים. השמש לוהטת. סר אנכי אל אחת מסוכות העץ אשר בשוק לשבור צמאוני בכוס מיץ תפוחים. רואה אנכי והנה מוכרת המיץ היא אחת ממכירותי, ילידת עיירת מולדתי. הלא היא “אסתר’ל האדמונית” ידידתה של אחותי הבכירה. – זה לפני שנה נישאה לאלמן בעל בנים. והיא אשת חיל. לבעבור היות לבעלה לעזר בפרנסתו המצומצת שכרה לה לימי השוק את הסוכה הזאת.

מקבלת זאת האשה הצעירה את פני, את פני אחי ידידתה, בשמחה גלויה. מבקשת היא אותי לספר לה כל החדשות והנצורות אשר נקרו ויאתיו בעיירת מולדתנו, מאז עזבה אותה… משתוקקת היא לדעת מה יש בדעתי לקנות, ומה למכור ביריד הלשקובציאי… אומרת היא, כשהיא נועצת את מבטיה ברשמי פני, כי בזאת השנה האחת, מאז התראינו בפעם האחרונה לפני נשואיה, נהפכתי לאיש אחר. שפתי העליוני עטופה שפם שחרחר. גם שער זקני כבר צומח. – ואני נהייתי לגבר כלול בגבורתו… מוסיפה היא בחן שפתים כי מאוד נעים היה לה אילו יכולנו להפגש היום בערב, אחרי סגירת הסוכה. אז תהי שעתנו פנויה לשוחח במנוחה כל אשר עם לבבנו…

ובשעה שבפיה תשית בחלקות לי מחליקה היא גם בכף ידה הרכה והענוגה על יד ימיני אשר הושטתי מעל לשולחן, לשלם אגורה קטנה מחיר המיץ.

עובר בעצמותי רטט קל. מרגיש אני כי הבל דמי מתמר ועולה אל לחיי. – ואני רואה כי גם פניה מאדימים.

נזכרתי, כי כבר קרני פעם עם אותה אסתר’ל מקרה שובב אשר כזה:

לעתים קרובות, היו הבתולות שבעיירת מולדתי, רעותיה של אחותי הבכירה, נוהגות להקבץ בימי השבתות אחר הצהרים אל ביתנו ולצאת במחול.

והמחול מחול. מחול של “זוגות”. באין בחורים יוצאות ידי חובתן כשהן רוקדות זו לעומת זו, וזו שלובת זרוע עם זו, האחת כמשמעה בתור בחור והשניה כפשוטה בתור בתולה.

במחול אשר כזה כמעט שלא נעדרה אסתר’ל האדמונית אף פעם. נוכחותה לא רק דרושה היתה אבל גם נחוצה. מלבד מה שהיא תמיד רענה, ואף עליזה, יודעת היא את כל ניגוני המחולות על פה, וקולה קול ערב, ופרקה נאה, וכשהיא היא המנצחת על המחול יוצא הוא מלא ושלם ואין קצה לתכונתו.

קרה פעם באחד מימי השבתות האלה, אחר הצהרים, כי אבא ואמא יצאו באשר יצאו, ואנכי, על פי מקרה, נשארתי היום בבית. יושב אנכי באחת הפנות ומעמיק לעיין בספר אשר לפני. “תדלגנה אף תקפצנה אחותי ורעותיה כנפשן השובבותן. אזני כמו אטומות ועיני כמו עצומות”.

ואנכי לא ידעתי כי היום לא רק אחותי ורעותיה הן המרקדות אבל גם השטן מרקד.

היום הזה היה למחוללות נפלא מכל ימי השבתות. היום חוצבת אסתר’ל האדמונית להבות. היום משתפכת נגינתה בכל נועמה וכל הרגלים כמו “טופפות מאליהן”. אסתר’ל האדמונית בתווך וחברותיה מסביב לה מפזזות ומכרכרות היום, על פי טעמי נגינתה, כמוקדמות. וכמו משתקפות גם קרני השמש, החודרות מבעד החלונות, בזהב שערותיה של אסתר’ל, וגם הן “ידודון ידודון”.

אינני גם אני הצעיר בלתי אם “בשר ודם”. תוקף עלי יצרי להרים עיני מעל לספר הפתוח לפני. תקפני קסם נדנודי האברים המשולהבים של המחוללות הצעירות, ואני כנפעם, ועיני מתיזות רשפים…

מתפרצת פתאום אסתר’ל האדמונית מבין חברותיה, והיא ממהרת לגשת אלי, והיא תופשת אותי בשתי ידיה, מהדקת אותי בזרוע אל החזה ומושכת אותי אחריה אל תוך החדר.

– “חפצה היא לצאת פעם במחול עם בחור כמו שהוא, עם בחור כפשוטו ולא רק כמשמעו!!”

שוחקות כל חברותיה בקול גדול. אולם אחותי נבהלה ונחפזה להוציאני מבין זרועותיה.

אחותי שרויה בפחד פן יודע הלילה הדבר לאמא ואז לא רק עליה יצא הקצף אבל גם על כל רעותיה. עבר פחד אחותי עד מהרה גם על יתר המחוללות, ופתאום הכל הס. רק אסתר’ל, כששערותיה הזהובות מפולשות, מרקדת יחידה כמשתוללת בתוך החדר. המחול הוא מחול ה“קוזאק”, השפל מטה והגבה למעלה. והיא מתנשאה מעלה מעלה כמו אומרת להרקיע תקרה. ופניה משתנים רגע רגע, מתכרכמים ומחוירים, ואף מתחדדים… אז סובבוה כל חברותיה. ורק ברוב עמל עלה בידיהן להשתיקנה משובבותה…

אחרי המקרה ההוא, מקרה בלתי טהור, מנו לי לילות שלא ידעתי אז ואינני יודע גם היום לכנותם. אסתר’ל האדמונית נראתה אלי פעם פעם בחלום חזיון לילה בצורות מצורות שונות – ואין לך צורה שאין חוצפתה מרובה מחברתה…

– “מה לה היום ולי?!… מה לי מחמאותיה, ולמה מחליקה ומחליקה היא בכף ידה את ידי?!… הלא היא נשואה לאיש!!!”

ואני – מתחמק מפניה למהר לנוס אל אמי המחכה לקראתי באכסניא. ובדרך בשובי אל עיירתי ואל בית אבותי קורא אני פעם אחר פעם לנפשי:

“הא לך פגישה! הא לך פגישה!”

 

ה. חֲתַן הָאָדוֹן הֲרֵי הוּא כְּאָדוֹן    🔗

ביום מלאות לי עשרים שנה קדשתי לי כדת משה וישראל את האשה אשר היהודי הזלישצקאי, גבה הקומה ורחב-הזקן, הוכיח לי.

חלקתי מבורכה בארץ: חותני, זה היהודי הכרסני שניסה לתהות על קנקני באכסניא הלשקוביצית, הוא בעל אחוזה גדולה, אדון הכפר אל. ואנכי, הבחור הזלישצקאי, בן העניים, הנני חתן האדון.

חי אנכי חיי אדונים.

בכל ערב שבת נוסע אנכי במרכבה רתומה לשני סוסים-דוהרים, שפעמונים תלויים להם על צואריהם, אל העיירה הקרובה לכפר אחוזתנו, אל העיירה אזירן, לבוא לבית המרחץ, לכבוד יום השבת.

בדרך במסעי, כשאני יושב יחידי במרכבה, מקופל ברך על ברך וקדקדי מיסב ברפידה שמראשותי, מראים באצבע גם אכרי הכפר וגם, להבדיל, יהודי העיירה, לאמור: “הנה הוא הוא! הנה חתן האדון!”

עוד אחת מעט וה“אדנות” תתקפני, ולבי יהי מלא ממנה וגם את ראשי תסחרחר: “אטו מלתא זוטרתא היא? אנכי אנכי הנני חתן האדון!”

היו לי הימים הראשונים ימים שאין בהם חפץ הרבה. חותני, היחידי בביתו, שהוא עודנו מבני הדור הישן, שקוע בכל ימות השבוע בעסקיו השונים. ואנכי נמצא בסביבה הזרה לי וגם אני כמו זר נחשב לה. גיסי וגיסותי, האמונים על עושר אבותיהם, והם מפונקים מנעוריהם, כבר מתהדרים כ“בני אדונים מדור-דור”.

מלבד בעיני אשתי הצעירה שאהבתה אלי שקולה לה כנגד כל הכבוּדה אשר לפניה, ומלבד בעיני חותני וחתונתי, נחשב כל האוצר שרכשתי לי מנעורי בזעת אפי ובנדודי שינה – אוצר זאת התורה שהיתה מאז לי, לאבותי ולכל החרדים עליה, יקרה מפז ומפנינים ומכל אבני חפץ – ככלי אין חפץ בו, כמטבע שנפסלה בהטשטש צורתה.

באין אשתי ובאין חותני וחותנתי בבית, צוחקים גיסי וגיסותי בקרבם אף מלגלגים עלי, כעל “עם הארץ גמור”. הם הם בקיאים בכל חזיוני קוציבו, וכבר קראו מדף לדף את ספוריה של איגניא מרליט ואת הספור “אבירי הרוח” אשר לקרל גוּצקוב, ואנכי – אף את שמותיהם של המחברים האלה לא שמעתי בלתי היום.

*

אך זה נסיון:

“מעל קדקוד צעיר תופש תורה וירא-חטא נשמטה הכפה. והוא מבוהל והוא נבוך. הנה מתנשאה ידו הימנית כמו מאליה להניח את הכפה על קדקדו ולא יעמוד בגלוי ראש. אבל הוא, אותו הצעיר הזהיר במצוה קלה כבחמורה, הוא עוצר בכל כחו בעדה – כי נפל פחד גיסיו וגיסותיו עליו פן יהי בעיניהם לצחוק…”

*

חרה לי עלי, אף חרה לי על גיסי וגיסותי. ובאחד הימים אחזני בולמוס-הקנאה להראות להם, כי מי שמוחו מלוטש במשחזת של “הויות דאביי ורבא” יכול ללמוד את כל התורה “המחוכמה” שלהם על רגל אחת.

מוציא אני מצקלוני את נשקי העתיק שמעולם לא עלתה עליו חלודה, את הנשק של “והגית בו יומם ולילה”, ואני משתער על המצודה של הלמודים החדשים להבקיענה באפס-יד.

כבשתי על נקלה, בעזר מורי ורבי, זה “מורה החצר” הגבור במלחמתה של תורה זו, את כל הסוללות שמסביב למצודה, זאת אומרת את כל הכתובים המפורשים, באשכנזית צחה, ב“ראשית למודים לילדי בתי הספר” כי “החייט תופר מעיל” ו“הסנדלר רוצע נעלים”; כבשתי אותם על סלעיהם ועל ספיחיהם בהשמיעי לאזני את כל הדברים שאני מוציא וחוזר ומוציא מפי עד שיהיו שגורים על דל שפתי ועד שיהיו שמורים בגנזי מוחי כ“מונחים בקופסא”. – ומי האמין שמועה כי אחרי חודש ימים כבר ידעתי את “הפעמון” ואת “הערבון” אשר לפרידריך שילר כמעט מלה במלה על פה?

ואני מצאתי חפצי לבלי גלות, מלבד למורה החצר ולאשתי הצעירה, את הדבר הזה, אף לגיסי ולגיסותי, עד בוא המועד הנכון – והפתעתם תהי הפתעה שלמה.

*

היה חותני, על פי טבעו, מן הממעיטים לדבר. גם עם אשתו איננו מרבה שיחה. בכל זאת אימת מבטו על כל בני ביתו. הם יודעים, כי בכל טרדותיו המרובות אין דבר מכל הנעשה בביתו נעלם מנגד עיניו.

לא נצפנה ממבטו החד גם הדרך החדשה אשר בחר לו חתנו החדש. – והוא מתמרמר בסתר לבבו:

– “אמנם אך טוב גם לאיש צעיר תופש תורה לדעת מעט קרוא ומעט כתוב בשפה נכריה. בית עשיר ובעל אחוזה יש אשר יזדמן לו לקרוא או אף לערוך בעצמו מכתב בגרמנית או בפולנית… אנכי בעצמי צויתי למורה החצר כי משעות הוראותיו יפריש גם לחתני החדש חצי שעה ליום… אבל מה לו להכניס ראשו ורובו בלימודים לא-לו?!”

חפץ השטן להסתולל גם בי גם בחותני:

שב חותני פעם באחד הערבים מערבי החורף אל ביתו אחרי חצות הלילה. אז בעברו על חלון הקיטון אשר לי ולאשתי משתומם הוא לראות כי העששית אשר למראשותי מטתי עודנה דולקת ולאורה מתעמק אנכי בקריאתי בספר אשכנזי.

ועת כבר התרגז חותני אף התקצף:

– “אל דבר כזה לא פללתי… אילו הייתי רוצה להוכיח לבתי איזה “בקי בחכמות הגויים” היה נמצא לי בכל אשר פניתי, ולא הייתי מחפש אחריו בבית המדרש הזלישצקאי!…”

אין אנכי יודע עוד מאומה. אבל יום עובר, עוברים יומיים, גם חולפים שלשת ימים, ו“מורה החצר” מוצא יום יום אמתלא אחרת להשתמט מהוראת אותה חצי השעה הנועדה לי. היום “כואב ראשו עליו”. מחר “נפל ילדו למשכב”. ומחרתיים חלתה פתאום אשתו מחלה אנושה".

גם בפני חותני מכיר אנכי כי אינם אתי כתמול שלשום.

מעתיר אנכי חבה על אשתי הצעירה יתר מכרגיל. מפצירה אשתי הצעירה באמה יתר מכשיעור, עד אם תגלה לה פשר דבר. וכה “חרשתי בעגלתי ומצאתי חדיתי:”

“חותני נתן אות למורה החצר לבל “יפטמני כתורא” בתורת הקלוקל…”

ובכן לא הכל כשוּרה. בקש חתן האדון להיות כאדון – קפץ עליו רוגזו של חותנו.

 

ו. מִי שֶׁחֶצְיוֹ מְלַמֵּד וְחֶצְיוֹ מוֹרֶה    🔗

המורה היהודי ב“חצרו” של יהודי-גליצאי, בעל אחוזה, אשר בימים ההם, חציו מלמד וחציו מורה אשכנזית, ראוי להזכר בספר הקורות לדורי דורות.

הרי הוא “מהדורה מתוקנת” של “העוזר הכפרי” בבית המוזג היהודי, אשרבימים ההם.

העוזר הכפרי:

“בין הזמנים”, זאת אומרת בימים הראשונים שלאחר חג הפסח או בימים הראשונים שלאחר חג הסוכות, היה המוזג היהודי נוסע אל העיירה הסמוכה לכפר מושבו והיה בוחר לו בחור עני ה“בקי באותיות זעירות” להביא אותו הכפרה, בשכר הנקוב לו, לכל ימות הקיץ או לכל ימות החורף.

בחור אשר כזה לא זכה עוד לתואר “מלמד” והיה נקרא בפי כל “עוזר”.

ואלה הם התנאים אשר המוזג התנה עמו:

א) ללמד לילדים ולילדות את צורות האותיות העבריות וצירופיהן, גם ללמדם לומר “מודה אני” בקומם בבוקר ממשכבם ולקרוא “קריאת שמע” בעלותם בערב על יצועיהם.

ב) לתרגם מדי שבוע בשבוע באזני הנערים היודעים כבר קרוא עברית פסוקים אחדים מסדר השבוע.

ג) לשנן לנערים ולנערות צורות האותיות ה“יהודיות” וללמד אצבעותיהם לכתיבה תמה.

מלבד זאת ישנם דברים המובנים מאליהם והעוזר הכפרי מותנה ועומד עליהם. הוא מותנה ועומד לשחק הדק היטב ביום ששי אחר הצהרים את החזרת אשר תכין בעלת הבית לכבוד יום השבת. הוא מותנה ועומד למרוח במשחת-זפת את המגפים של בעל הבית, כשהשעה צריכה לכך. הוא מותנה ועומד להיות עזר כנגד השפחה הנכרית בהוציאה החוצה את העביט של שופכין להריק אותו במקומות המטונפים. והוא מותנה ועומד – לעשות עוד דברים קטנים כמו אלה.

ומורה החצר?

אחת בשנה היה נוסע היהודי בעל האחוזה, זאת אומר אדון הכפר, שהתגאה בעשרו להיות לאחר וש“היה רוצה ולא ידע מה הוא רוצה”, אל אחת הערים שמכלל עיירה יצאה ואל עיר גדולה עוד לא באה, והיה בוחר לו איש יהודי “שהכל בו”, איש קצר-פאות, קצוץ-זקנקן, איש המגדל בלורית, ועל הבלורית כפת-משי עגולה, איש שעליו אומרים כי גם “בשלנו” גם “בשלהם” ידו לו רב. מביא הוא אותו ואת כל בני ביתו, לכל ימות השנה, הכפרה. מקציע הוא לו ולמשפחתו דירה באחד מבתיו הנמוכים שבתוך הכפר. אף נוקב הוא לו שכרו, מלבד כסף במזומנים, מספר שקים מלאים חטה ושקים מלאים דגן, לפי מכסת הנפשות – ש“על חשבון האדון” יכול הוא לתת אותם לטחינה בטחנת הכפר.

ואלה הם התנאים אשר האדון התנה עמו:

א) לבוא יום יום אל “החצר” לשנן לנערי בני האדון “תנ”ך בתרגומו האשכנזי ובביאורו של בן מנחם" ו“תלמוד לשון עבר” אשר לבן זאב.

ב) לחונן לבחורים הגדולים ולבחורות הבוגרות דעת ספרי המופת אשר לפייטני אשכנז.

מלבד זאת ישנם דברים המובנים מאליהם ומורה החצר מותנה ועומד עליהם:

בהתארס אחת הבנות הבוגרות מבנות האדון מותנה מורה החצר ועומד לשפוך את כל לבב הארוסה על רשפיו ועל שלהבתו לפני “בחיר אבותיה רצתה נפשם בו” במכתבים נוטפים מור ואהלות וכל ראשי בשמים של מליצות אשכנזיות…

כשהשעה צריכה לכך מותנה מורה החצר ועומד למלא בכתב ידו את המקומות הפנויים בין השטין שבספרי החשבונות מלים “נשכחות” ש“כל גופי החשבון תלויים בהן”…

כשמחותנים או סתם אורחים מכובדים באים אל חצר האדון מותנה מורה החצר ועומד לשלוח את אשתו אל המטבח שבחצר להיות עוזרת לעובדת…

אף דבר המובן מאליו הוא כי בשעת הדחק מותנה מורה החצר ועומד לשרך דרכו בעגלת אכר אל העיירה הקרובה בכדי לקנות את הצרכים היותר נחוצים בחצר האדון…

ועוד ועוד דברים המובנים מאליהם…

*

נתנים הדברים להאמר כי חותני היה יוצא מן הכלל של חבריו היהודים בעלי האחוזות. עשרו לא העבירהו על מדותיהם של אבותיו ואבות אבותיו ומבלי הרבות ומבלי העמק חקור היה אוחז מעשיהם בידו. בכלל זאת בהיותו יהודי-פקח והליכות עולם לו היה הוגה כבוד לכל איש יהודי שקנה חכמה, תהי זאת החכמה איזו שהיא – ובלבד שאותה החכמה “הזרה” לא התעתה את רוחו להיות זרה לקדשי עמו.

בעיני חותני נחשב לימוד ה“תנ”ך בתרגומו של בן מנחם ובביאורו" לספק-פסול. – למה לו לחקור הרבה? אם “כולי עלמא” מוצא בביאורו איזו “נימא” לא יאה לו להיות יותר חכם מ“כל העולם כולו”.

והוא נבוך:

נפשו יודעת מאד כי שוא יחנך את בניו, האמונים בכפר, לעשותם לתופשי תורה. די להם די מלמד אמן אשר ישכיל להבינם מה שיבינם אף יצליח להריחם ביראת שמים.

מלבד זאת לא רק דרוש אבל גם נחוץ הוא מורה לשפת אשכנז ודקדוקה כן בשביל בניו וכן בשביל בנותיו. – ומי מלמד יודע תורה וירא חטא אשר גם שפה זרה תהי לו סגולה?

ואם להביא את ה“חצר”, מלבד המלמד, גם איזה תלמיד מתלמידי בתי הספר הכלליים, מחשבה אשר כזאת לא היה יכול חותני אף להעלות על רוחו. הלא – כבר יש בבנותיו בחורות בוגרות…

התרחש לחותני נס-להתפאר, במצאו לפתע פתאום איש כלבבו:

הנה בעיירה קופיצ’יניץ, עיירת מולדתו של חותני, נמצא איש יהודי שכבר עברו עליו רוב שנותיו בחיי-שלוה והוא כיום הזה יורד מנכסיו ויודע מחסור. חותני הכיר עוד את אביו שהיה נצר ממשפחה מיוחסת בישראל, ממשפחת מרגליות, וגם בשביל מעלותיו ומדותיו התרומיות קראו לו כל אנשי העיירה מכובד.

,אומרים עליו, על בנו, כי הוא אחד מאלה “שנכנסו לפרדס בשלום ויצאו בשלום”; אומרים עליו, כי מלבד שהוא מופלג בתורה יודע הוא שפת עבר ודקדוקה כאחד המובהקים שבחוקרי הלשונות, וכידיעתו בשפת עבר כן ידיעתו בשפת אשכנז וספרותה.

נתמלא חותני שמחה, והוא מעביר אותו ואת כל בני ביתו אל כפר אחוזתו להיות לנעריו ולנערותיו גם למלמד וגם למורה.

היה חותני גם משנה ממטבע שטבעו חבריו היהודים בעלי האחוזות במי שחציו מלמד וחציו מורה. כי מלבד ההוראה לתלמידיו ולתלמידותיו לא היה לו עסק עם איזה דבר שהוא בחצר האדון.

נגלה עד מהרה הדבר כי אותו היהודי, אף אם לא היה מימיו לא מלמד ולא מורה, הוא אמן פדגוג ופעולתו כבר נראתה על תלמידיו עד להפליא – ויגדל כבודו עד למאוד בעיני כל בני החצר.

לא מלמד ולא מורה קראו אותו, כן בפניו וכן שלא בפניו, אלא “רבי” קראו לו – וחותני הודיע לו עוד חבה יתרה בקראו אותו גם בשמו: “רבי מנשה”.

 

ז. אֲנִי וְהוּא    🔗

שוהה ר' מנשה מרגליות בכפר אחוזתו של חותני זה שלש שנים תמימות. אוהב הוא את תלמידיו ותלמידיו אוהבים אותו. אבל אחרי שעות הלימוד ב“חצר” שבים להיות כמו זרים זה לזה. אין לו ולהם ואין להם ולו איזה יחס של קורבה אשר השם “רעוּת” חל עליו.

גם בינו ובין יתר אנשי החצר מבדילה איזו מחיצה דקה, שאף על פי שנתעלמה ברוב הימים מן העין, קיימת היא ועומדת, כמו היו “חצר האדון” והבית שבתוך הכפר לשתי רשויות שאינן נוגעות זו בזו.

מתגעגע אותו היהודי, ור' מנשה מרגלית שמו, על דבר שאיננו יודע לכנותו בשם, אבל שיהי בו כדי לחלצהו במעט ממצוקת בדידותו. – ואז בבואי אני, חתן האדון, אל הכפר, כמו שאף רוח. הנה נמצא לו איש צעיר אשר אתו יוכל לדבר “כדבר איש אל רעהו”.

הוא כבר שמע על אדותי כי אנכי מן הנקרנים בפירושו של אברהם אבן עזרא על התורה ובפירושו של רבי דוד קמחי על נ"ך.

מלבד זאת כבר הראה לו מחותני, האדון, עוד בימי ארוסי, אחד ממכתבי המליצה שלי ב“לשון הקודש” והמכתב מצא חן בעיניו.

אמנם מצא במכתבי אי-אילו שגיאות נגד חוקי הדקדוק, כי מבטאים תלמודיים, וזאת אומרת שאיננו כתוב “על טהרת לשון הקודש”, אבל גם אז כבר השכיל להסתיר את “מציאותיו” מפני מחותני – ובאזניו הגיד תהלתי בפה מלא.

– “זה למה לו? איש צעיר מן הנקרנים בפירושיהם של אבן עזרא ושל רד”ק שקולמסו פלט איזו שגיאה ביום אל תהרהר אחריו בלילה. לא “שמא” אבל “ודאי” ישתלם עד מהרה ועל נקלה בחכמת הדקדוק, ויקוים בו הכתוב “והיה העקוב למישור”.

חובב אותי ר' מנשה בהמצאי בחברתו, והוא מתענג עלי בהתבוננו אל כל מדרגה ומדרגה שאני מגיע אליה, ברצוני העז ובשקידתי העצומה, גם בלמודים החדשים לי.

ובכל זאת חבה לחוד וחובה לחוד. רצונו של “האדון” חובה היא לו, ואם האדון מרמז לו לחדול מן ההוראה לחתנו. זאת היא חובתו ויעשנה…

או אולי כבר ידע, כי אנכי אינני זקוק עוד למורה? הן המורה היה מלמד רגלי להליכה עקב בצד אגודל, ואנכי לא רק כי הנני כבר פוסע פסיעות גסות אבל הרי אני כבר מקפץ ומדלג כמו היו רגלי נעולות מגפים של “שבעת מיל על שבעה מיל.” הרי אני כבר בקי במחזה “דון קרלוס” אשר לפרידריך שילר כיהודי באמירת “אשרי”; הרי אני עם ה“מרקיז דה פוזה” כפתור בכפתור, ואל ה“נסיכה דה אבולי” קרוב שבקרוב.

אז בהודע הדבר לגיסי ולגיסתי, “חלפו הלכו להם הימים היפים שבארנז’ואץ”.

הם כבר היו מתגאים בי.

אף חשיבותי בעיני אשתי הצעירה היתה ביום ההוא ל“כפולת-שמונה”.

והרגשתי היתה חזקה, כי החשוב היותר גדול הייתי ביום ההוא – בעיני ר' מנשה.

*

ואנכי הייתי בחצר אשר בקש לו עת-מצוא, אם בערבים ואם בשבת אחרי הצהרים, לסור אל דירתו של ר' מנשה ולהשתעשע שעות אחדות בחברתו; ואנכי הייתי היחידי אשר הצליח להכיר את האיש הנפלא הזה, כמו שהוא:

זה האיש, אשר בחצר האדון עשה מלאכתו אמונה בהוראת כתבי הקודש ודקדוק שפת עבר ובהוראת שפת אשכנז וספרותה, היה בדירתו שבתוך הכפר לאיש אחר, לאחד המלומדים הותיקים מבני הדור הישן אשר אילו היה מספר שעות שב“מעת לעת” פי עשרה מכפי שהוא, ואילו היה הוא מגיע לשנות חייו של מתושלח לא היה יודע שובע בחקר כל “שבעים הלשון” וכל “שבע החכמות”.

מנקר ומנקר הוא, נוקב ונוקב הוא פעם פעם באחת החידות מחידות העולם לרדת עד מעמקי תהומה ולגלות צפונותיה. אף סופג הוא אל קרבו כל ראשי הבשמים של הפרחים השונים למיניהם שבשפות הזרות, ועינו מתרחצת בברק יפעתם. – וכל החקירות האלה וכל מראות-היופי האלה אינם מעבירים אותו על דעתו הנושנה לבלי לשנות אף שינוי כל שהוא מן המנהגים שהנחילוהו אבותיו ואבות אבותיו.

ולא רק מן המנהגים אבל גם מהלך-רוחו ורגשות לבבו.

הוא היה אומר: כשאנחנו נכנסים לכרמיהם ופרדסיהם של חכמי אומות העולם וגם אנו נביא מהם לבב חכמה, וכשאנו מטיילים בגני חמד של מליציהם ומשורריהם ואנחנו שואפים אל קרבנו רוח משיב נפש, ומערוגות פרחיהם אשר הוד להם ויפעה להם יסובבנו קסם, אף ריח-בושם המשכר יעלה באפינו, ואנחנו נברך עליהם בכל פה ובכל לבב ברכת הנהנין, עלינו לזכור ולא לשכוח אף לרגע, כי כל אלה המטעמים והמחמדים רק שאולים הם אתנו. לנו היהודים כרמנו שלנו וגן-פרחים שלנו מדור דור, השתוּלים על פלגי מים שאינם פוסקים, והם עד דור אחרון על עפר יקום דשנים ורעננים יהיו. על שרשי האילנות עתיקי יומין נוטעים בנינו ובני בנינו, דור אחר דור, כל יונק וכל שורק העולים ביפים כפורחת בהזל עליהם החרמון הישיש את הטלו. – וגם בשתלים האלה אין הזמן ואין שינויי תקופותיו שולטים.

*

ומה דמות אערוך להערצתו את כתבי הקודש על טהרת שפתם ועל זוהר סגנונם?

רק דוגמה אחת קטנה ארשום בזה:

השיר האשכנזי היותר חביב עליו היה שירו של גיתה הנקרא בשם “ארל-קיניג” ויש אשר כנוח עליו “אשכנזיותו” ולבו גם בה קרא לנפשו עונג בזמזמו בין שפתיו:

"ווער רייטעט זאָ שנעל דוֹרך נאַכט אוּנד ווינד?

עט איזט דער פאַטער מיט זיינעם קינד!"

(מי זה נחפש לרכוב באישון לילה ובסער?

הלא הוא האב ובנו הנער!)

נזדמן לו פעם ספר השירים אשר לדוקטור שלמה מנדלקרן, שבו נמצא גם שירו בשם “לכה דודי”. ור' מנשה בקראו את השיר הזה היה כמוקסם למראה עיניו ולמשמע אזניו. כמעט שהיה מפזז ומכרכר מרוב גיל. והוא התעורר להראות לי את התפארת שבתפארת ואת ההוד שבהוד שבשפתנו, שפת הנביאים:

– בוא וראה! השיר “לכה דודי” הוא חקוי מעשה ידי אמן לשיר “ארל-קיניג” אשר לגיתה. אבל זה בהתייהדו מצא ה“גלגול” את תיקונו. הנה הוא לבוש מחלצות משי ועור פניו קורן באור שבעת הימים!"

*

שגשג יחס הידידות ביני ובין ר' מנשה מיום ליום.

מצאתי בביתו אוצר של ספרי מליצה בשפת עבר שלא ראיתי אף לא פללתי לראותם עד היום ההוא. מצאתי כל שלשים ושש החוברות של “כוכבי יצחק” שנערכו על ידי מנחם שטרן. אף מצאתי ספור עברי בשם “הצופה בארץ נוד”, והוא תרגומו של שמחה פוזנר לסיפור “היהודי הנצחי”, אשר לאיג’ן-סי הסופר הצרפתי. וכבר שינוי השם אשר בצלצול מצלצל מוכיח על עושר המליצות המסולסלות והנפוחות שבתוך התרגום. – ואנכי ששתי עליהם בימים ההם “כמוצא שלל רב”. “ויבואו כשמנים ממוחים בעצמותי”…

אבל אנכי גם את זאת לא אכחד תחת לשוני, כי בביתו ראיתי עוד מציאה אחת אשר עליה, גם עליה, נפלתי:

הנה מצאתי שני ספרים קטנים הכתובים בשפת-חול ולא בשפת מועד, שפת-קודש-הלולים. על הספרים האלה הגיד ר' מנשה, כי “לא הוא אבל אשתו קוראת בם”. וגם אנכי בקחתי אותם לביתי לקרוא בם הסתרתי אותם לא רק מעיני חותני וחותנתי, גיסי וגיסותי, אבל גם מעיני אשתי, אשת סודי אשר בטחתי בה.

– “לא יאה לאיש צעיר מופלג בתורה ו”חתן האדון" לקרוא ספורי-מעשיות הכתובים בלשון שנשים זקנות המוזרות בלבנה נזקקות לה…"

ולא אבוש אם אספר כי דוקא אלה שני הספרים הקטנים בשפת החול שלהם העירו אז בהלך מחשבותי מהפכה יותר גדולה ויותר חזקה מכל אלה ספרי המליצה בלשון הקודש אשר באו לידי בימים האחרונים.

הספר האחד נקרא בשם “יעק”לה קונדס" מאת מחבר שהיה רוצה בעילום שמו והשני בשם “הנער הפולני” ומחברו היה יצחק יואל ליצקי.

העלמתי – מבלי תת חשבון לנפשי – את המהפכה שקמה בהלך מחשבותי מפני רעי הכביר ממני לימים, מפני ר' מנשה, זה האיש הנפלא בכל דרכיו – ואני אינני יודע עם היום אם הוא הרגיש בזה. אבל מאותו הרגע שהיתה לי תעלומה מפניו נדמה לי, כי איזה צל-סתרים מרחף ביני ובינ,ו…

 

ח.    🔗

… כל מתבונן בעין פקוחה ובדעה צלולה יכול היה על נקלה להגיד האותיות מראש, כי רוגזו של חותני עלי לא יאריך ימים. הן אנכי האחד מכל בני ביתו אשר גבולות עולמו וגבולות עולמי עודם נוגעים אלו באלו – כמעט עד לערבוב תחומים.

חותני, בכל היותו שקוע בעסקיו, עודנו מתגעגע על "בית המדרש שיש בו “חידוש”. הוא יהודי שיודעי חן קוראים לו “יודע ספר”. וכששעתו פנויה, אם בשבתות ואם בימי החגים, קורא הוא לנפשו עונג להתמהמה בחברתי ואנחנו משוחחים בדברי תורה.

ממנו נודעת חבה יתירה ל“פשרנדתא”, זאת אומרת לרש"י, בפירושו על התורה. וכשהוא נתקל לפעמים באיזה חצץ שבדבריו ואני הוגה את החצץ הזה מן המסלה, אם על פי מושכלי אני ואם על פי ביאורו של רבי אליהו מזרחי, מתמרת ועולה קורת רוחו של חותני “עד לגבהי שחקים”.

חותני משתשע לשמוע מפי גם מילי דבדיחותא, שיחות חולין של גאוני קדמאי וגאוני בתראי המתובלות ב“פלפלא חריפתא”.

ולפעמים נוטה הוא אוזן גם אל ספורי מעשיות של צדיקים – כשנושאיהם אינם דברים היוצאים מגדר המציאות וגם יש בהם מן החידוד.

*

חותני הוא יהודי די-פקח, וב“חסידים הנלהבים” לא יתחשב. בכל זאת כשעינינו נאחזים בסבך וכשהשעה צריכה לכך מתחמק הוא פעם פעם לבוא אל העיר צ’ורטקוב, הסמוכה לכפר אחוזתו, ולהכנס לחדר האדמו"ר – לבקש מפיהו עצה.

“כך היה גם אביו, עליו השלום, נוהג – ולהתחכם יותר מאביו, עליו השלום, איננו יכול ואיננו רוצה…”

היה זה באחד מימי השבתות ואנכי הייתי אנוס על פי רצונו החזק של חותני לבלות בחברתו כמעט כל היום. – והפעם לא היה שוחח עמי בדברי תורה. אבל כל שיחתנו נסבה על דברים של מה בכך; והפעם היו בפיהו רוב הדברים ואנכי כמעט שהייתי ל“שומע ואינו מדבר”.

היתה השערתי נכונה כי רוחו של חותני איננו כתמול שלשום – כי “דברים בגו”.

קורא אותי חותני באותם מוצאי-שבת, אחרי ה“הבדלה”, ללכת אחריו אל חדר-מיוחד, ושם הוא אומר אלי, בהדגישו את המלים:

– מחר אחר הצהרים נוסע אנכי, אם ירצה ה‘, אל העיר צ’ורטקוב. בעיר צ’ורטקוב אלון, באשר אני רוצה להכנס בערב לחדר האדמו"ר… וביום השני, בבוקר השכם, נוסע אנכי, אם ירצה ה’, מצ’ורטקוב לעיר טרנופול… וזה רצוני כי תלווה אותי בדרכי…

*

קם, אחרי רגע, רשרוש ב“חצר האדון”. חמותי ממהרת לקרוא למיכאילה האכר הממונה על הסוסים, ופקודתה היא להחיש מעשהו, לרתום את הסוס האמוץ-כהה, הממהר לרוץ אורח, אל העגלה הקטנה, קלת-המשקל, ולנסוע אל הכפר הסמוך להביא משם את “שוחט-העופות”.

“רוכבת חמותי על סינורה”. ה“מליחה וההדחה” של הבשר לה הן מאז היותה לבעלת בית, לה ולא לאחרת. ואילו היתה “שרה בת טובים” בכבודה ובעצמה מזדמנת אל ביתה לא היתה סומכת עליה בבדיקת המעים ובמשוש העצמות של התרנגולות ובר-אוזות השחוטות. אשר לאיסור והיתר, לכשר או טרפה, שומרת היא לעשות ככל אשר ראתה וככל אשר למדה בבית אמה, עליה השלום. אף תג אחד לא נעדר.

נחפזה חמותי, כשקצות מטפחת ראשה משולבים מאחורי קדקדה ושרווליה מפולשים ופניה מהבהבים; נחפזה היא כמבוהלה ודחופה לרוץ רצוא ושוב מן המטבח אל המזנון ומן המזנון אל המטבח. וכל הבית הוא כמרקחה. מבשלים, צולים ואופים עד השעה לעשות דרכם, דרך רחוקה. ואין זה מן הנמנע כי יתמהמהו בדרכם כל ימות השבוע!"

סובב סובב ראש חמותי כעל גלגלים. חלילה לה לשכוח מאומה. כשהמשרת מביא מן המרתף בקבוק יין-שזיפים של פסח, הגנוז מחגים קדומים, ובקבוקים אחדים של יין, ה“משומר” גם הוא זה שנים לא מעטות – אשר יהיו להשיב נפש האדון ונפש חתן האדון העיפות מטלטול הדרך – חלילה לחמותי משכוח להוסיף כוסות קטנות למשתה יין השזיפים ושתי כוסות גדולות למשתה יין הענבים. ואף גם זאת חלילה לה משכוח לארוז בידיה את שני הסלים הסרוגים גבעולי תבן, את הסל האחד הממולא מאכלי בשר ואת הסל השני הממולא מאכלי חלב.

*

היה כל ה“חצר” מלא מנסיעתם של האדון וחתן האדון. מקנאים בי כל בני הבית. מהלכת אשתי בקומה זקופה. היא לובשת גאות על בעלה כי בו בחר אביה מכל בניו וחתניו להיות לבן-לויתו. רק – שמחתי לא היתה שלמה.

חושש הייתי פן יש לחותני, בבחרו בי, עוד כוונה אחרת. כוונה שהיא אמנם רצויה לו אבל איננה רצויה לי:

חותני יודע כי האדמו“ר הצ’ורטקובאי מכיר אותי עוד מימי שחרותי. כשהיה לן – בנסיעתו מדי שנה בשנה, באחד מימי החודש אלול, לעיר סדיגורא להשתטח על “ציון” אביו הריז’נאי – בכפר קדיבישטש הסמוך לעיירה זלישציק, הייתי גם אנכי שנה שנה בין הבאים לקבל פניו וליהנות מאורו בהתיצבו הכן בפתח חדרו ובהושיטו לכל אחד ואחד את קצות אצבעות יד ימינו ל”אות-שלום".

אף קרה פעם כי באותו יום קדמהו אחיו ההוסיאטינאי לבוא ללון בכפר קדיבישטש, היה הוא, הצ’ורטקובאי, לן בבית דודי רבי יוסף קופלר, בעיירה זלישציק – שהוא היה אחד מחסידיו שבהם השתעשע ועליהם סגולתו.

ועוד גם זאת קרה פעם כי בסביבתה של העיר צ’ורטקוב נראו סימני מחלה מתדבקת, והאדמו“ור ובני ביתו קדמו לברוח מפני הסכנה הנשקפת אל עיר מגורם, אל העייר זלישציק, ויתאכסנו בבית דודי שבועות אחדים – אז הייתי אנכי כמעט “יוצא ונכנס” בחדר האדמו”ר, כמעט ממש כאחד ה“מקורבים”.

האדמו"ר הצ’ורטקובאי הוא הוא אשר נתן גם הסמכתו בבוא חותני, בשעתו, להתיעץ עמו בדבר התחתנותו בי.

ובכן, עלה במחשבה לפני כי חותני מתכוון להגיש תלונתו עלי, על עזבי “מקור מים חיים” לשבור צמאוני במים הדלוחים אשר ב“בארות נשברים”, ולבעבור יטיף לי האדמו"ר את מוסרו.

אולם חשדתי את חותני במה שאין בו. להיפך! באזני האדמו"ר ממלא הוא פיהו תהלתי – ואנכי נפתעתי הפתעה לגמרי אחרת:

חותני הממעיט בביתו שיחה הרבה פחות מכשיעור היה לנהר שאינו פוסק בשפכו את שיחו לפני האדמו“ר. “עלילה נוראה מעלילים עליו… אין בו כל עון אשר חטא… עם הנעשה בבית משרפות היין אין לו עסק כלל וכלל. מלבד שאיננו בקי בטיב המלאכה יכול הוא לסמוך על המנהל שאומנותו בכך. מלבד שהוא מומחה במקצועו הוא גם ישר לבב ונאמן רוח… קרה לפני ירחים אחדים מכשול בבית המשרפות. אחד הפועלים נכווה במי היורה הרותחת… עלה לו כבר זה הענין בדמים יקרים. דמי צער, רפוי, שבת ובושת. תשלומים מרובים בבית החולים ותשלומי יום-יום לבני ביתו של החולה די-פרנסתם. ואחרי התשלומים האלה נגרר עורך דין אף נגררים יום יום שתדלנים אחרים ש”דבריהם נשמעים בבתי האדונים…” כולם קוראים הב הב… אבל על ממונו כבר איננו חס. מי יתן והיתה זאת כל הרעה אשר מצאתהו… הנה למחרתים הזמינו אותו לעמוד לפני בית הדין לעונשים אשר בטנופול. לפי דיניהם אחריות כל בית המשפרות עליו. סכנה גדולה נשקפה לו פן ידונו חלילה את דינו למאסר…"

האדמו"ר נאנח. אף נושא את עיניו למרום, ובקול-מושך מתגלגלות המלים מפיהו:

– בעזרת השם יתברך, אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!

– רבי! – מתקשה חותני בדבורו כמו הושם מחנק בגרונו – רבי! אנחנו באנו במרכבתי הרתומה לשני סוסים דוהרים…

אולם האדמו"ר, בהיותו תפוש במחשבותיו ואין אתנו יודע עוד אם עלה גמגומו של חותני באזניו, היה חוזר על דבריו בקולו הממושך כמקודם: - “הלא הגדתי. בעזרת שמו יתברך. אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!”

*

בשובנו אל האכסניא היה ראשו של חותני סחרחר, כמו עבר עליו לפתע פתאום קלוח-מים-קרים. האדמו"ר העביר שרטוט עב על חשבונו. הוא, חותני, מצא חשבון כי בצאתו מחר בבוקר, בשעה שמונה במרכבתו, את העיר צ’ורטקוב, יגיע לטרנופול בשעה אחת אחרי הצהרים… אחר הצהרים תהיה שעתו פנויה להרבות שיחה עם סניגורו וגם “להתראות” עם אלה “שהוא צריך והוא זקוק להתראות עמהם”… אבל מרכבת הדואר עוזבת את העיר צ’ורטקוב זה בשעה אחת אחרי הצהרים ומשרכת דרכה לטרנופול עד לשעה תשע בערב.

מתגולל חותני על משכבו כל הלילה ואף תנומה קלה איננה אוחזת שמורות עיניו.

שולח הוא בבוקר השכם את מרכבתו, כשהיא ריקה, על העיר טרנופול, במסרו ליד העגלון מכתב לסניגורו, ובו ישחר את פניו לחכות לקראתו בשעה תשע בערב – באשר מוכרח הוא – מפני סבה שלא היה יכול לשער אותה מראש – לנסוע מעיר צ’ורטקוב לעיר טרנופול במרכבת הדואר.

ואני חושב כי גם הדבר הזה ראוי להרשם בספר:

מאותו רגע שבו יצאנו מחדר האדמו"ר ועד השעה שבה עשינו דרכנו הלאה, היה חותני כאלם ואף שפתים לא פתח עמי.

 

ט. מַעֲשִׂיָה שֶׁאֵין מַקְשִׁין וְאֵין מְשִׁיבִין עָלֶיהָ    🔗

– אחרי תפלת “מנחה גדולה” נכנסים שנינו, חותני ואני, אל תוך מרכבת הדואר.

היתה המרכבה עשויה תבנית תבה ארוכה, ולה דלת-כניסה גם שתי זגוגיות גדולות לשני דופניה מימין ומשמאל. ובתוך המרכבה שני ספסלים רפודים למושב שנים שנים מן הנוסעים. אחד בראש והשני בתווך. ואז בשעה שאנחנו נכנסים כבר יושבת לה על הספסל שבראש אחת הגבירות, אשה נכרית, והיא לבושה אדרת פרוה יקרת ערך ממבחרי עורות הכבשים מתולתלי השער המבריק בשחרוריתו, שבמדינת קרים, ועל לקדקדה כובע שעיר שמראהו צהוב. ופניה מעולפים צעיף של משי דק העשוי משכיות.

אין לחותני הרצון לשבת על הספסל שבראש המרכבה. הוא, חותני, בל תשלוט בו עינא בישא, יהודי כרסני. גם אדרת הפרוה אשר לו עבה היא… ישיבת-צפופים אשר כזאת לא יאה לו אף לא לשכנתו הגברת…

מוחל הוא על כבודו.

– “לו יותר נוח לשבת יחידי על הספסל שבתווך”.

זזה מרכבת הדואר ממקומה לעשות דרכה. יושב אנכי על מושבי בפנתי, כשפני מופנים אל הזגוגיה שבדופן משמאל, ומעיין בספר “פנים יפות” על התורה, אשר לבעל ה“הפלאה”, ושכנתי הגברת יושבת לה גם היא על מושבה, בפנתה, וכשפניה מופנים אל הזגוגיה שבדופן מימינה, קוראת היא באיזה ספר הכתוב פולנית.

ובטרם עברה שעה קלה שוכב כבר חותני, משתטח מלוא קומתו, על הספסל שבתווך, ראשו שקוע בצוארון הזקוף של אדרת הפרוה וקול נחרו הולך מסוף המרכבה ועד סופה.

הראוי לחמלה! הן כל הלילה לא נתן שנת לעיניו.

מיסב אנכי את פני, מבלי כל מחשבה תחלה, להביט אל חותני הישן את שנתו. רואה אנכי כי גם שכנתי הסבה את פניה וגם היא מתבוננת אליו.

רואה אנכי והנה הצעיף שעל פניה כבר מפולש הוא למעלה עד לכובעה השעיר. לא צעירה היא עוד. היא כבת ארבעים שנה. אבל פניה עודם רעננים, חלקים ושמנים, ועיניה שוחקות. משתרע בת צחוק דקה על שפתיה העבות, ובקולה שובע נעימות בפנותה אלי בשאלתה:

– יסלח נא לי שכני הנכבד, מי הוא האדון השקוע בתרדמה כל כך עזה ועמוקה?

– זה הוא בעל האחוזה, אדון הכפר אל. – השיבותי בהתנפחות גאותנית – ואנכי הנני חתנו…

– כה, כה! בעל האחוזה, אדון הכפר אל.!" מתפעלת שכנתי הגברת.

מונח כבר ספרי “פנים יפות” סגור על ברכי, וספרה, להבדיל, כבר מונח סגור בחיקה. ומבטיה אלי מלאים רוך ועדנה ומפיקים גודל ויראת הכבוד: “הנה חתן בעל האחוזה!”

היה כבר התאר “שכן נכבד” (שאַנאָוונע סאָנסיאַד) לקטן-ערך. אנכי כבר “שכן הכי-נכבד” (טשציגאדנע סאָנסיאַד) ועוד יותר מזה: “אדון רב-אונים” (וויעלמאָזשנע פּאַן), בעיניה.

פותחת שכנתי את תרמילה, תרמיל של עור. מוציאה היא משם קופסה קטנה המלאה סיגריות דקות ומציתה לה אחת מהן. – רואה אנכי זאת הפעם הראשונה בימי חיי אשה שהיא מעשנת. משתומם אנכי. “חושב אני זאת לה לחוצפה יתרה”. – מגישה היא למולי את הקופסה הקטנה והיא מבקשת בקול מלא חנינה כי “השכן הכי נכבד”, ה“אדון רב-אונים” יואיל לקחת לו גם סיגריה אחת דקה לעישון. – נרתעתי רגע לאחורי: “האין זאת קורבה יתרה?!”… אבל – הן לחתן בעל האחוזה לא יאה להשיב פני גברת אשר כזאת ריקם…

הגיעה עד מהרה השעה “לחתן בעל האחוזה” להראות כי גם הוא “לא תמול הוא”, כי גם הוא יודע נימוס. פותח אני אחד הסלים, הסרוגים גבעולי תבן, מוציא אני משם את הבקבוק המלא יין שזיפים. גם שתי הכוסות הקטנות וכעכי-ביצים אחדים. ואני משחר את פני “שכנתי הכי נכבדה” לטעום מיין השזיפים של פסח, שהיה גנוז במרתף מחגים-קדומים. אין היא מסרבת אף רגע. ובשעה שאני ממלמל בחשאי ברכת שהכל וגומא קמעא קמעא מכוסי לבל יקראוני “גרגרן”, הריקה כבר שכנתי הכי נכבדה את כוסה בבת אחת עד הקובעת, אף כבר כססה מספר כעכי-ביצים – ואני ממלא לה את הכוס השניה.

*

אז אחרי השיבי אנכי במעט את נפשי ושכנתי הכי נכבדה את נפשה שב אנכי לעיין בספר “פנים יפות” והיא, להבדיל, בספרה, כמלפנים. אבל – לא פני ולא פניה מופנים עוד אל הזגוגיה שבדופן, מי לימינו ומי לשמאלו.

הימים ימי החורף, שבועים ימים אחרי חג החנוכה. ממהר הערב להאריך את צלליו. ואף אם השמים בהירים והלבנה בחצי החודש זורחת במלואה, - בכל זאת לאורה, החודר דרך הזגוגיות, הזרוקות פתותי שלג, קשה לקרוא בספר. מסתכלת שכנתי בפני ואנכי מסתכל בפניה. החלה בינינו מפני השעמום, שיחה. שיחה לשם שיחה. ופטפוט קוראים לה. אבל יש אשר תחלתה דברים של מה בכך וסופה מלאה ענין. הנה תוך כדי שיחה הגידה לי שכנתי מי היא ומה היא. שומע אנכי כי היא אשת אחד מיועצי המדינה בבית הדין אשר בעיר טרנופול. וכרגע חולף במוחי כברק רעיון – שיש לו יחס אל ה“עלילה” שמעלילים על חותני.

עורר אותי זה הרעיון – עוד בטרם סיפק בידי לבקש חשבונות רבים – לשלוח מבטי אל חותני השוכב סרוח מלוא קומתו על הספסל שבתווך. והנה – הוא עודנו שקוע בתרדמתו כמקודם.

*

השעה שעה שש בערב. ואני רעב. פורש אני את השמיכה השעירה על ברכי. פותח אני את הסל המלא מאכלי בשר. מוציא אני שוקי תרנגולות ובר-אוזות אשר חמותי מלחה אף הדיחה אותן לעשותן “כשרות”. משחר אני את שכנתי, את “אשת יועץ בית הדין שבטרנופול”, לסעוד אתי. אין שכנתי מן ה“חובקות ידים”. מושכת היא אליה את קצה-השמיכה לכסות בה גם את ברכיה. והיא “שוברת את רעבונה תכלית שברון”, והיא מפרכה בשיניה אף את העצמות, המשושות בידי חמותי, למוצץ בשפתיה את השומן שבתוכם.

מוציא אנכי גם שני בקבוקי יין, המשומר במרתף חותני זה שנים לא-מעטות. נזהר אנכי להושיט לשכנתי, הגברת הנכרית, בקבוק אחד וכוס אחת – בבקשי ממנה, מ“אשת יועץ בית הדין”, סליחה על הטריחי אותה להריק בכבודה ובעצמה את היין אשר בבקבוקה אל כוסה…

לא ארכו הרגעים ובקבוקה כבר ריק. מהבהבים פניה. מבריקות עיניה. רואה היא כבר את פני כפני אברך בן עשרים שנה. אינני עוד בעיניה ה“שכן הכי נכבד” אף לא ה“אדון רב-אונים”, אבל ה“ילד האהוב” (קאָכאַנע דזיעצקאָ).

ולבעבור עשות נחת רוח ל“ילד האהוב” אשר שפתו הפולנית מגומגמת היא, מתחילה היא לדבר אתי אשכנזית.

רוצה היא להראות לי כי בקיאה היא גם בספרות האשכנזית, מדקלמת היא על פה, כשהאות “ל” מרוככה היא במבטאה הפולני, את האגרת הקטנה אשר המלט שלח לאופליא:

צווייפלע אַן דער שטערנען ליכט,

צווייפלע אָב ליגען קאַן די וואַרהייט –

"צווייפלע אַן די זאָנענקלאַרהייט,

נור אַן מיינע ליעבע ניכט".

(פוּנִי-נָא אִם מַזְהִירִים הַכּוֹכָבִים

פוּנִי-נָא אִם הַחַמָּה בָּרָה

פוּנִי-נָא אִם לֹא גַם הָאֶמֶת תָּפִיחַ כְּזָבִים

אַךְ לֹא בְּאַהֲבָתִי הַתַּמָּה וְהַיְשָׁרָה.)

ובשעת דקלומה צונחת היא בכל מלוא החלק העליון של גופה מעל לשכמי. וכמו יש כבר את נפשה “ללחוש דבר-מה באזני”.

עוברת ערבוביה של קור וחום בכל יצורי גוי:

– “מציאה נאה נפלה בגורלי. גברת מבוסמה!”

שולח אני מבט אל משכב חותני הנרדם:

– “דבר אחד עוד חסר לי כי יקיץ ברגע הזה משנתו ויראה את המחזה אשר לפניו!”…

מצאתי תחבולה להוציאני ממבוכתי: אני מבקש בבת צחוק על שפתי את שכנתי הגברת לעזור לי בהקפלת השמיכה הפרושה על ברכי שנינו, ותוך כדי הקפלה מדבר אני לעצמי בקול ההולך וחזק מרגע לרגע:

– “את העיירה קופצ’יניץ ואת העיירה טרימבובלא כבר עברנו. כבר באנו עד העיירה מיקלויניץ. עוד אחת מעט ואנחנו נגיע לעיר טרנופול!”

מתעורר חותני לקולי מתרדמתו. מוציא הוא מכיס חזיתו את שעונו. רואה הוא והנה כבר ממשמשת ובאה השעה השמינית עד קצה. מסדר הוא בשתי כפות ידיו את שער פאותיו המדובללות. מחליק הוא את שער זקנו. והוא מסב את פניו אל ספסל מושבנו.

מציג אני לפניו את שכנתי הגברת:

– “אשת יועץ המדינה בבית הדין אשר בטרנופול”.

– “חתנו הנכבד” – מחייכת שכנתי בנעימות – “כבר הגיד לי מי ומה אדוני רב האונים. הלא הוא בעל האחוזה, אדון הכפר אל.”.

חותני מרכין אז את ראשו אל מול שכנתי הגברת.

*

אירע לשכנתי הגברת נס נפלא בנסים: למראה פני חותני פג בין רגע שכרונה, “גז חיש ויעף”. ה“ילד האהוב” כבר רשאי לשוב להפנות את פניו אל הזגוגיה שבדופן משמאל למושבו ולעיין בספר “פנים יפות” על התורה, אשר לבעל ה“הפלאה”. אין עוד מפריע. היא, אשת יועץ המדינה בבית הדין שבטרנופול, כבר שטופה בשיחה שאינה פוסקת עם “בעל האחוזה, אדון רב-האונים”.

השפה הפולנית שבפי חותני אמנם לקויה היא זעיר פה בחסר וזעיר שם ביתיר, באשר חוקי דקדוקה זרים לו. אבל שגורה היא על דל שפתיו כשפת “זקן ורגיל”. נהיתה עד מהרה ביניהם, בינו ובינה, ידידות-תמה, כמו היו מכירים איש את רעותו ואשה את רעה משכבר הימים. מספרת היא לו והוא מספר לה.

ובכן הלא חותני יהודי-פקח הוא. איננו שוכח להשיח לאותה הגברת, לפי תומו, תוך כדי שיחה, גם את דאגתו על אודות העלילה שמעלילים עליו על חנם.

מעמידה אותה הגברת פנים של רחמים רבים.

היא אשה רחמניה… היא משתתפת בצערו…

מעמיקה היא רגעים אחדים חשוב – והנה “חכמתה” עמדה לה:

– “יט נא אדוני רב האונים אזני קשובות אל כל אמרי פי: הנה פה במרכבת הדואר שכחתי אנכי את תרמילי, תרמיל של עור… אחרי עזבי את המרכבה ראה האדון הכי נכבד את המציאה “ונפל עליה” לקחת אותה אל ביתו… אחרי חצי שעה מביא האדון רב האונים את תרמילי הנשכח אל ביתי – לקיים מצות “השבת אבדה”…”

עיני חותני הבריקו ועור פניו קרן.

*

אז אחרי אשר התלחש חותני עם סניגורו באכסניא הטרנופולית, היה “בודק” את התרמיל שנשכח במרכבה והיה מוצא בתוכו מה שמצא: לחמניה-נוקדה, קופסא ריקה של פיח אדמדם, ראי קטן שהתבקע באמצעיתו, גם שתי סיגריות דקות ומטבעעות מספר של נחושת.

סר חותני אל אחת הפנות שבחדרו והתרמיל הפתוח בידו. ובתתו את כף ידו הימנית מתחת לחזיתו נתגלגלו שטרות לא מעטים מכיס בגדו אל חלל התרמיל של עור “למלא את הריקניות שבו”.

ובבוא חותני אל מעון הגברת להשיב לה את “אבדתה”, ובפתחה, כמו שלא במתכוון, את תרמילה, נתכרכמו פניה משמחה בראותה כי – תהלה לאל כל “מטמוניה” שמורים ולא נעדר מהם “מחוט ועד שרוך נעל”.

– “אמנם עוד נמצאים אנשים ישרים ותמימים בעולמנו”… היא איננה יודעת במה תוכל ותביע את תודתה לאדון רב האונים על טרחו לבוא בכבודו ובעצמו אל ביתה ומה הגמול אשר תשיב לו על השיבו לה את “אבדתה” היקרה לה מכל יקר, בהיות תרמילה זה נתון לה למזכרת נצח מאת אמה, נשמתה עדן, ביום מלאות לה שתים עשרה שנה, ביום חגה היותר קדוש לה, ביום היותה ל“בת ברית” ותבא “לבושה לבנים” אל כהן-הכנסיה, שבעיר מולדתה לקבל ממנו את ברכתו…"

מבקשת היא את האדון הכי נכבד לשבת… מציגה היא אותו לפני בעלה… וברוב דבריה מביעה היא את חמלתה על האדון הכי נכבד ש“חושדים אותו במה שאין בו”. והיא – מוסיפה נופך משלה:

– הלא עבודתו של אותו הפועל שקרהו אסון היתה במחלקה אחרת שבבית המשרפות. ומה זה היה לו ומי שלחהו להכנס אל החדר שבו נמצאת היורה הרותחת?!

*

כשיצא חותני למחרת היום ההוא זכאי מבית המשפט היה, כמשיח עם לבבו, חוזר על דברי האדמו"ר, בחקותו את קולו הממושך: - “הלא כבר הגדתי. בעזרת שמו יתברך. אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!”

 

י. סָפֵק חָסִיד סָפֵק מַשְׂכִּיל    🔗

… אחרי חצי שנה, זאת אומרת אחרי חג הפסח לשנת תרל"ה, מתה עלי אשתי.

אז בשובי מ“חצר האדון” אל עיירת מולדתי ואל בית אבותי היתה לי שארית הפליטה מכל “אדנותי”: אדרת-פרוה לשבתות ולמועדים, שעון ושרשרת של זהב טהור – ו“גרון-פתוח-לרוחה”.

ואל בית התפלה אשר לחסידי סדיגורה שבתי כתועה בעולם שאיננו יודע עוד אם שלו הוא. אנכי אינני מכיר עוד את מקומי, שהיה קבוע לי שם מאז, ומקומי גם הוא לא יכירני עוד. הן אנכי איננו עוד אשר הייתי. זאת אומרת, אינני והנני, הנני ואינני. הספרים החדשים שלקקתי מהם “בקצה המטה” שמוני ב“תנור בוערה מאופה”. ואנכי יצאתי משם בלתי אפוי כל צרכי, כשחלקי האחד עודני חי, וחלקי השני חורך הוא…

בה-בשעה שהייתי ל“אלמן” הייתי – עוד טרם סיפק בידי למצוא חשבון – גם ל“גרוש”; ללמדנותי, לבחירת לבי מנוער, שארשתיה לי באהבה רבה ובשקידה עצומה, וש“חידושי הרדי”ז" שלי נועדו בשעתם להיות לה ל“תכשיטי כלה” היקרים מפז ומפנינים, נתתי ספר כריתות… ולא כי הקדיחה היא תבשילה או כי מצאתי בה איזו נימא אבל באשר מצאתי אחרת שחשבתיה לנאה הימנה – פלגש שבלחייה ספוגים ונראים קמטי-חן.

היו לי שעות שבהן נסיתי לחדש נעורי, “להחזיר גרושתי” – והנה הגיח פתאום איזה שטן ממחבואו באחד החזיונות הזרים, אשר כרסי כבר היה מלא מהם, לפזז ולכרכר בין ה“אותיות” אשר לפני.

שבתי ועיינתי בספרי קבלה ובספרי יראים “לגרש את השטן” – והנה “יעק’לה קונדס” ו“הנער הפולני” נצבים לפני ו“שולחים את לשונם” למולי.

ביני ובין חברי הותיקים שזה לפני ששה חדשים היינו דבקים זה בזה, כבר הפרידה היום מחיצה סמויה מן העין. – “מאי דפשיטא להו מבעיא לי”.

עוד אין אני מעיז לבטא בשפתי את מחשבתי עליהם. אבל כשאני לעצמי אין אני יכול להשתחרר מן ההרגשה כי ה“תמימות” שבהם נחשבה לי היום ל“עקמומיות”, כי יש אשר בקרבתם עולה באפי ריח של טפשות יתרה ואין אני והם יכולים עוד לדור לזמן רב בכפיפה אחת.

אף יש אשר נדמה לי כי גם הם רואים אותי היום מבעד למשקפים לגמרי אחרים מאלה שהיו להם לפנים.

קרובים נעשו רחוקים – והמרחק שבינינו הולך ומתמתח פעם פעם יותר ויותר.

מצאתי לי ב“בדידותי” חבר חדש, חבר שלפני עזבי את עיירת מולדתי היה לי “שלא מן המנין”, זאת אומרת שהכרתיו מרחוק ולא היה שום יחס בינינו.

זה היה אברך, יליד מונסטרישטש, שלפני שנתים נשא לו את בתה יחידתה של אשה אלמנה זלישצ’יקאית לאשה. לא היה אתנו ימים רבים יודע מה טיבו. לא ידענו בלתי אם כי הוא הוא “חתן האלמנה”. היתה לה חנות, שבעלה השאיר לה, היה עתה חתנה, לוקח בתה יחידתה, לחנוני. ואם היה בעזבון בעלה גם “מקום למושב” בבית התפלה אשר לחסידי סדיגורה עבר גם הוא בירושה לחתנו לוקח בתו.

יודעים אמנם החסידים כי עוד איננו כולו “שלהם”. כי עוד איננו כחותנו, עליו השלום, אבל הלא “מקום מושבו” שלו הוא, כשקוראים אותו לעלות לתורה אין הוא “מנדר” ביד קמוצה, וגם כשמשחרים לפעמים את פניו בימות החול לקנות “תיקון” אין הוא משיב את פניהם ריקם – ובכן מה להם לדרוש עוד ממנו?

הנה כי כן היה לכולנו ימים רבים כספר החתום.

ולמעשיה אשר על ידה התחברתי אנכי עמו יש ענין לא-מעט:

באחד הימים מימות הקיץ, אחר הצהרים, עובר אני על יד פתח חנותו. רואה אנכי אותו, את האברך, חתן האלמנה, כשהוא יושב יחידי אל השולחן ומעיין באיזה ספר. ובכן הלא אנכי מאז “איש-הספר”, איש שאל כל ספר תשוקתו. מדגדג תאותי תשוקה עזה לדעת מה הוא. רוצה אני רק לראות על “שער” מה שמו ושם מחברו, “אולי זה הוא ספר שלא ראיתי עוד”. מבקש אנכי לי אמתלא, בהכנסי אל החנות לעמוד על מקח איזה דבר. אולם כמעט שזה האברך ראה אותי נכנס, היה נבהל נחפז לחטוף את הספר ולהצפינו במגרה שלשולחנו. היה זה לפליאה בעיני. בכל זאת העמדתי את פני כלא-רואה וחסל.

אולם לו, לזה האברך, חתן האלמנה, נדמה, אחרי צאתי מן החנות, כי החפזון והבהלה, שבהם הצפין את הספר, עוררו בי איזה חשד. בא הוא לעת ערב אל בית התפלה להתפלל תפלת מנחה ותפלת מעריב. רואה אנכי והנה הוא איננו מסיר את עיניו ממני. אל כל אשר אני פונה נפגש אני במבטיו. יוצא אני אחרי תפלת מעריב מבית התפלה ללכת הביתה, רואה אנכי והנה הוא הולך לשמאלי. פותח הוא אחרי רגע קטן, לא כדרכו מאז, בשיחה ארוכה עמי. ופתאום יש פיהו מעשיה שלמה לספר באזני:

"נסע בחור צעיר לפני ימים אחדים, מעיר צ’ורטקוב לעיר צ’רנוביץ להכנס אל בית הספר להנהלת פנקסים. סר הוא, בעברו דרך זלישציק, אל ביתנו, באשר הוא מתיחס למשפחת חמותי. חסרו לו זהובים אחדים להוצאות דרכו. הלויתי אותם לו והוא הניח אצלי לערבון ספרים מספר. יושב אנכי היום בחנותי ומעיין באחד הספרים האלה… כמדומני שבאותה שעה נכנסת אתה אל חנותי לקנות דבר-מה… הפיק ממני, בתחלה, אותו ספר, רצון רב, רב מאד. שיחת חסידים בלשון “אנשי שלומנו”… אולם מדי הוסיפי לעיין בו מכיר אנכי את הקוץ שבאליה זו, חושד אני את מחברו כי הוא אחד מכת הליצנים השולחים בנו ממחבואיהם חצי לעגם להסתולל בכל הקדוש לנו…

– כה, כה! – אומר אנכי – משתוקק גם אני לעיין בו. אולי שגית אתה במשפטך עליו.

– הנח, הנח! – עונה הוא בתמימות – לך לא נאה ולא יאה אף לשים עין בו. גם אנכי תוהה על קריאתי בו. הוא מחולל מהפכה בהלך הרוח.

– מה שם מחברו ומה שמו כי אדע?

המחבר מסתתר בחביון “בן-בלי-שם”. אבל לאסימון של ספרו יש צלצול כצלצולו של הספר הנודע לתהלה בשם “מגלה עמוקות”. הוא גם הוא נקרא בשם “מגלה טמירין”.

למשמע השם “מגלה טמירין” באה לרגע איזו חלחלה בעצמותי. הלא זה הוא הספר אשר “מורי בחצר האדון” ספר לי אודותיו כל כך הרבה… אומרים שמחברו הוא יהודי-טרנופולאי, ושמו יוסף פירל, אשר החסידים כנוהו בשם “יוסלה טודרוס” והם יורקים באמרם “שקץ תשקצנו” למשמע שמו… מורה החצר הגיד לו תהלה “שנאמר בה חוץ”. ממנו, ממורה החצר, המתנגד לחסידים ורבותיהם, הפיק רצון. בכל זאת ראה בו נגעים. “כל כך הרבה ליצנות האסורה יש בו”. “ריח של אפיקורסות-להכעיס נודף הימנו”… אבל אנכי דוקא בשביל זה הייתי משתוקק מאד לקרוא בו. – אינני מניח עוד את האברך, בן לויתי. מלוה אנכי אותו עד למעונו, והוא מוכרח להשאיל לי את הספר הזה.

נמצאים, בין הספרים שהבחור הצ’ורטקובאי השאיר בבית קרובתו האלמנה, דברים מאד נפלאים. נמצא “הצופה לבית ישראל” אשר ליצחק ארטר, נמצא גם “פרחי צפון” אשר לאברהם גולדברג, ועוד ועוד… בא אנכי מזמן לזמן אל מעון האברך, חתן האלמנה, לשאול ספר אחר ספר.

מוצאת חמותו, האשה האלמנה, קורת רוח מרובה, על שאנכי, הנודע בעיירת מולדתי ללמדן ולחסיד, מתרועע עם חתנה. ובת האלמנה, בתה יחידתה, מתפארת בידידותי עם בעלה בפני חברותיה, הארעית שהיתה לפגישת-קבע. הן עד מהרה התודענו איש אל איחו, זאת אומר “הסירונו את המסכה”. אנכי כבר יודע כי המעשיה בבחור הצ’ורטקובאי בדויה היא. כל הספרים האלה מקנת כספו הם. רובם כבר היו לו בימי בחרותו במונסטרישטש עיירת מולדתו, ויביאם אתו “בבנותו לו ביתו” בעיירתנו. ופעם פעם בנסעו לעיר צ’ירנוביץ לקנות סחורה לחנותו מתגנב הוא לסור אל חנות מוכר ספרים ואיננו שם אל עיירת מגורו ואל ביתו בידים ריקות. וגם הוא, זה האברך, כבר יודע על אודותי מה שהוא צריך ומה שהוא רשאי לדעת… אף גם זאת יודע הוא כי אנכי בעצמי כבר מנסה את כחי להיות ל“מליץ” עברי. – ואל יחשוב לי איש את זאת להתפארות-שוא בספרי, כי בהביאי לו פעם “מעשיה זלישצקאית”, שהיתה ממולאה על ידי במליצות על מליצות, נבובות ונפוחות, הבנויות גג על גג, נואל הוא, באהבתו המופרזה לכל ניב נאה ונאום נעים בשפתנו “השרידה והיחידה”, לנשקני על מצחי.

ואותה הנשיקה היתה מאז כחותם על ידידותנו ההדדית.

 

יא. צִפֳּרִים חֲדָשׁוֹת – וּזְמִירוֹת עַתִּיקוֹת    🔗

… מלבד דבקותו של חברי ב“שפת נביאי אל וחוזי שדי”, שקדושה נצחת חופפת עליה, נודעת ממנו חבה יתרה גם לשפה היהודית, לשפה שקודשה בגולה לשעתה, בהיותה חולין שנעשו על טהרת רגשות העם. ויותר ממה שהוא חובב את ספורי המעשיות שנכתבו בה חובב הוא את שיריה וזמירותיה – בהתכונו כלפי חמותו האלמנה ואשתו הצעירה להרנין לבותן.

תחולנה כל הברכות על ראש האברך הזה. כי גם הוא ברכה וכל אשר לו ובו ברכה:

שלש שנים תמימות, אחרי פטירתו של זלמן בן חיים שמואל, שכנה על ביתה של רחל בת מרים פייגה עננה, עננה כבדה. אשה אלמנה מרת נפש וקשת רוח וילדה יתומה עצובה ועלובה. שבתות ומועדים ללא מנוחה וללא שמחה, ללא “קידוש” וללא “הבדלה”. כלום חסר? חסר גבר. חסר גם בבית, גם בחנות. שלח אבי היתומים ודיין האלמנות את ברכתו. שלח לאסתר’ל היתומה, בתה יחידתה של רחל האלמנה את בן זוגה. וזה בן זוגה הוא בחור הראוי לברך עליו. עם בואו נתמלא כל בית האלמנה אורה. בחור יפה תואר, יודע ספר ושומר מצוה. ונוסף על זה סוחר גמור. הן גם לאביו היתה בעיירת מגורו, בעיירה מונסטרישטש, חנות כזאת אשר לרחל האלמנה, והוא, הבן הבכור לאבותיו, כבר היה בימים האחרונים בחנות אביו המוציא והמביא. הוא נסע, כשהשעה היתה צריכה לכך, לעיר סטניסלוי לקנות את הסחורה והוא-הוא אשר היה גם העוזר לאביו בממכרה.

היה בית רחל האלמנה, עם בואו, לא רק מלא אורה, אבל גם ששון ויקר: זה האברך, אשר בבית התפלה שומר הוא מחסום לפיהו ובחנותו שוקל הוא את דבריו ומונה מספר למו, כמו הפוּך הוא בביתו לאיש אחר. מלבד שהוא כולו מחמדים וכולו ממתקים בשיחותיו עם חמותו האלמנה ועם אשתו הצעירה הוא גם מנעים זמירות בקולו הערב וההולך וחזק כקול אחד הטובים שבחזנים – ולבעבור התגאות לפניהן ולהשביע אותן רצון רב בוחר הוא בשיירים יהודאים המרהיבים כל לבב, לזמן באזניהן.

עוד בימי בחרותו כש“המשמרים הברודיים”, שהיו נודדים בזמרתם מעיר לעיר, נתגלגלו אל אחת הערים אשר בסביבתו, כמעט שהיה רודף אחריהם להשיגם. – בעיירת מולדתו, העיירה מנוסטרישטש, לא יאה היה לו, ל“בר אבהן”, להכנס אל איזו אכסניא או אל איזה מרתף, שבה או בו הם משמיעים את זמירותיהם. לשם מתכנסים חניכי החייטים והסנדלרים, עוזרים ועוזרות… אבל כמעט שנודע לו, כי הם נמצאים בעיר סטניסלוי או בעיר בוצ’ץ' היה מכוון את השעה לבוא גם הוא שמה. אלו הם מקומות שאין מכירין אותו והוא יכול לעשות מה שלבו חפץ…

יודע הוא את כל השירים והזמירות של ה“ברודיים” על פה. מזמר הוא אותם לכל טעמיהם וסלסוליהם. היה ביתה של רחל בת מרים פייגה, אלמנת זלמן בן חיים שמואל, להיכל השירה והזמרה. מזמרת גם אסתר’ל, הרכה והענוגה, את כל השירים האלה בלוית בעלה. מתמוגג קולה הרך והעדין מלוא רוחב החדר. ואף על רחל האלמנה תנוח הרוח השוררת בבית. ולפניה נפקדים בזכרון אותם השירים העממיים ששרה בנעוריה בבית אביה. מזמזמת היא אותם בחשאי. מזמזמת ונאנחת, נאנחת ומזמזמת.

באו ימים אשר טעם שירי ברודיים החל פג, בהתמעכם מרוב השמוש בהם. אירע לחברי מאורע אי-מצוי כי נפגש בעיר צ’רנוביץ עם המשורר העממי זאב אהרנקרנץ, הנודע בשם “ולול הזברשאי”, אף זכה לשמוע מפיהו את שיריו בנגינותיהם. אז בשובו אל ביתו, ויבא אתו גם את חוברות “מקל נועם” אשר לאותו המשורר, היתה נשמעת בביתה של רחל האלמנה שירה חדשה.

היה מעשה וחמותו חשבה אחד משירי אהרנקרנץ לפגום, במצאה בו הטחה כלפי החסידות. אולם – אז בחזור חתנה באזניה על השיר הזה בלשון הקודש, בלשון של “סידור קרבן מנחה” אשר לה, נתמעטה דמותה והיא נשתתקה…

*

החל, בימים שלאחרי חג השבועות לשנת תרל"ה, לצאת בעיר לבוב שבגליציה, שבועון יהודאי, בשם “ישראל’יק”, שבועון שפתגמו בראשו “בעד כל ישראל”, ועורכיו היו שני סופרים צעירים מרוסיא, האחד בשם יצחק יואל לינצקי והשני בשם אברהם גולדפדן. היה חברי החותם היחידי בעיירתנו על השבועון הזה. ולא על שמו, אבל על שם חמותו.

נתמלא ביתה של רחל בת מרים פייגה, אלמנת זלמן בן חיים שמואל, לא רק אורה ולא רק שירה וזמרה, אבל גם שחוק עליזים. כשהיתה נמצאת בשבועון “ישראל’יק” איזו בדיחה יפה – ובשבועון הזה היתה הבדיחותא מרובה על הדברים הנמארים בכובד ראש – היה חברי מקריא אותה, בטעמו המיוחד לו, באזני חמותו ואשתו – ואַל תרבו שאלה! גם אבנים מקיר החדר רקדו מעוצר שחוק.

זאת הפעם הראשונה בימי חיי שלאזני בא שחוק כל כך דשן וכל כך גדוש בהקריא חברי באחד ממוצאי השבתות מעל השבועון הזה מעשיה ביהודיה שבאה אל הרופא, ואחרי אשר התאוננה כי “כל אבריה עליה כואבים וגם היא בעצמה איננה בקו הבריאות”, הפשילה את חולצתה להראות לרופא “מכה טריה” שפשתה מתחת לזרועה. אז שאל אותה הרופא מאימתי פשתה המכה הזאת והיא השיבה “מיום התשעה באב”. לא ידע הרופא מה זה “תשעה באב”, וכשביארה לו היהודיה כי זה הוא היום שבו חרב בית המקדש, התקצף הרופא ויקרא בחמה שפוכה: “זה כאלפים שנה ימי “מכתך” וזה היום באת אלי!” אז התפרץ מקרב היהודיה שחוק כל כך פרוע עד – שמכתה התפקעה מאליה.

*

מזמרים ושוחקים בביתו של חברי. ואנכי הלא כבר הנני כאחד מבני הבית ושומע אנכי באזנים קשובות אל השירה ואל הזמרה, ובכל שבת אחרי הצהרים מתחמק אנכי מביתי לבוא אל בית חברי ולקרוא בשבועון היהודאי.

נודע לי טיבו של לינצקי זה מכבר, מאז קראי בבית “מורה החצר” את ספורו “הנער הפולני”. אבל את גולדפדן אני מכיר זה עתה על פי מאמריו ובדיחותיו בשבועונו. וזה הוא הרושם אשר כבר אז עשו עלי שניהם על פי כתבם: לינצקי ישים את ידו מתחת לזרועי לדגדג ולדגדג אותי. אבל על ראשי אצבעותיו הגרומות צפרנים חדות, והן נוקבות והן מכאיבות. לא כן גולדפדן. הוא מלטף בכף ידו הרכה והחלקה כקטיפה את לחיי כשהוא סוטר אותם וגם סטירתו עלי אהבה. את לינצקי אני חושד כי הוא מניח את “הנער הפולני” על ברכיו, כשפניו למטה ואחוריו למעלה, להצליף אותו “להנאתו”. אבל בעקיצותיו של גולדפדן ירגיש כל איש איזה רוך-נעים, איזו חבה-לבבית ל“זיין אומה, די טייערע, די כשר’ע, די פרומע”, “לאומה שכולה ברורה, כשרה, צנועה, ויקרה”.

*

שבועות אחדים אחרי חג החנוכה לשנת תרל“ו חדל “ישראל’יק” להופיע. ועתה נראה ההבדל ביני ובין חברי. לחברי לא אבד מאומה. “היה ישראל’יק חי – תבוא עליו ברכה. נאסף אל עמיו – ברוך דיין אמת”. אבל אותי, תקפו געגועים חזקים עליו. לי כבר נדמה כי “ישראל’יק” היה מגדל-אור ל”כל ישראל" ובאסוף נגהו יהי, חלילה, כל ישראל שרוי באפלה. – צער-חשאי של משכיל-אפרוח שזה מעט המליטה אותו אמו “בת השמים”.

שב חברי ימים מספר לפני חג הפורים מעיר צ’רנוביץ אל ביתו. מביא הוא אתו שני ספרים, אחד בעברית והשני ביהודית. הספר העברי נקרא בשם “ציצים ופרחים” והיהודאי בשם “דאס יודאלע” (“היהודי”). שניהם הם קובצי שירים של אברהם גולדפדן, יודע חברי לספר כי הוא נפגש בעיר צ’רנוביץ עם גולדפדן בעצמו, כי גודלפדן מכר לו את שני ספריו, אף הואיל בחסדו למסור לו נגינות של אחדי משיריו הנמצאים בספרו היהודאי. מלבד זאת הודיע לו גולדפדן כי הוא בא לעיר צ’רנוביץ להמשיך לבדו, בלי לינצקי, את הוצאתו של ישראל’יק. הלבובי. ואין בין ישראל’יק ששבק חיים לכל חי ובין ישראל’יק אשר יקום לתחיה אלא שינוי השם בלבד. כי רק לבעבור הפק רצון מאת היהודים הצ’רנוביצאים שהם חצאי אשכנזים, ישנה את שמו ל“איזראעליטישעס פאָלקסבלאַט”: “עתון עממי לישראל”.

מזמרים ומזמרים בביתה של רחל בת מרים פייגה, בביתה של אלמנת זלמן בן חיים שמואל. עוד הפעם שירה חדשה. לא עוד זמירות הברודיים ולא עוד שירי אהרנקרנץ. אבל השירים והזמירות של גולדפדן. מזמרים אותם בכל טעמיהם וסלסוליהם. קורא גם אני לנפשי עונג רב לשמעם. אבל – אותי לוקחים שיריו העברים בספרו “ציצים ופרחים” שבי. ובקרבי הוצתה פתאום תשוקה עזה שאיננה נותנת לי מנוח ואינני יכול כלכל אותה עוד: אני משתוקק לנסוע עירה צ’רנוביץ לבעבור ראות משורר עברי פנים אל פנים ולבעבור הכר את דרכיו. וגם מחשבה עולה על רוחי: לתת לו לקריאה את ספורי המעשיות אשר אתי בכתובים ולשמוע את משפטו עליהם.

לא היתה נסיעה אשר כזאת קלה לי. מוכרח אני להגיד לחברי בבית התפלה ולאבותי בביתי כי אחרי אשר מציעים לי שידוכים משידוכים שונים ואחרי שהולכים וקרבים ימי “הבחינה לעבודת הצבא” החלטתי לנסוע לסדיגורה לשאול בעצת האדמו"ר על אודות השידוכים ולקבל ממנו את ברכתו “לבלי מצוא חן בעיני הבוחנים”.

ואני נוסע.

 

יב. נִסְתַּלְקָה מִמֶּנִּי הַשְׁכִינָה    🔗

לפנים והיום. נסיעות שתים, נסיעות אותו הגבר באותו הדרך ואל אותו המחוז, מחוז חפצו. ובכל זאת מה גדול המרחק, ומה רב ההבדל ביניהן.

לפנים. חדשים מספר אחרי היותי ל“בר מצוה”: בחור, הצעיר בבחורי הקלויז, בחור אשר עוד כל בו תום-ילדות כן לימודו תורה לשמה כן חרדתו על כל מצוה קלה כעל חמורה – וכן גם “אמונת צדיקים” שהוא חדור בה. בכל זאת רבים אומרים עלי, כי אני “רך בשנים ואב בחסידות”. וגם אני יודע בי, כי שיא-התלהבותי להתלהבותם של חסידים ותיקים מגיע.

הנה כל חושי בי המו וכל מתני מלאו חלחלה בהאבק ה“סמך-מם” עם רבי דוב, האדמו“ר מליווי, אחד מיוצאי חלצי הריז’ינאי, וכמעט כבר התגבר עליו וכבר נאחז במלכודתו, והוא סחבהו סחוב והשלך אל ביתו של אחד ממלאכי חבלה שלו, אל בית הד”ר רייטמן אשר בצ’רנוביץ העיר. וכש“תפוש” מידי ה“סמך-מם” נחלץ והוא שב אל משפחתו אשר בסדיגורה, היה לי “זה היום שקוינוהו” לחג החגים. אז בערוך ר' ליבוש חתן רבי ברוך גד, המקורב הזלישצקאי בחצר הסדיגוראי, סעודת-הודאה ל“אנשי שלומנו” על דגים מלוחים ועל חבית מלאכה שכר, הייתי גם אני מנגן עם הנוגנים ומרקד עם הרוקדים.

באו אחרי כן ימי מריבה בבית ישראל, רבי חיים הלברשטאם, שהיה גם גאון גם אדמו“ר, והוא יושב על כסא משנה-רבנותו בעיירה צאנז', קרא באחד הימים ההם תגר על האדמו”רים בני הריז’ינאי ומשפחותיהם כי בתלבשתם וברוב הליכותיהם אינם מתנהגים באותה “החסידות”, שתלמידי הבעש“ט היו מאד מצוינים בה. ואחריו החרו החזיקו מעריציו, וביניהם גם רבים מן הרבנים וה”רביים" אשר במערב גליציה, להגדיל מדון ולהרבות משטמה, בהוציאם נגדם כתבי פלסתר להבאיש את ריחם בעיני הנוהים אחריהם ותהי המריבה בין חסידי צאנז ובין חסידי בני הריז’ינאי חזקה, חזקה מאד. אמנם, בני הריז’ינאי חכמו השכילו לבלי השב דבר, אף הביעו למקורביהם חפצם לעבור בשתיקה על “פחזותם” של מתקוטטיהם חנם. אבל מלבד “שהדבקים בם” לא יכלו להתאפק ולהחריש בשמעם את שמות רבותיהם מנואצים בפיות יריביהם, ובירושלים עיר הקודש, אצל הכותל המערבי, הכריזו חסידי סדיגורה, ובראשם ניסן בק, חרם, בתקיעות שופרות ובהשבעות, על הצאנזאי; מלבד זאת הנה בערים ובעיירות שבהן גם חסידי צאנז גם חסידי בני הריז’ינאי נחתים, והם נפגשים זה עם זה בכל שעה ובכל רגע, והם קרובים זה לזה עד אם חוטם בחוטם יגיע, והם נתקלים זה בזה על כל צעד ועל כל שעל, היתה ההעברה בשתיקה גזירה שאין איש, ויהא גבור לכבוש את קנאתו, יכול לעמוד בה.

*

היתה המריבה לקטטה שתחלתה לשם שמים – ואחריתה מי ישורנה? שני הצדדים לא רק שהיו לובשים קנאה כמדם, אבל גם “יצאו ממדה למדה”… ישראל עם קדושים. וגם כלי זינו שעליו דברים שבקדושה. ראשית מדון השו“ב והמ”ץ. שוחט ובודק, שמימי ילדותו נתפס לחסידות הצד-שכנגד, בודקין אחריו. ואם הוא בתמימותו עודנו מחזיק באמונתו באותו האדמו“ר, אשר מפיהו היה חי עד היום הזה, אז, אף אם יראתו ופרישותו קודמות לכל דבר שבעולם, כי הסירכות שבריאה הבדוקה על ידו דבקו בו ושחיטתו אסורה. גם הרב דמתא צריך בדיקה, אם עוד כתר הרבנות הולמתו, וכל גאוניותו לא תועיל לו “ביום עברה”. נפלגה העיירה לשתי משפחות, שכל אחת ואחת רואה נגעים בשמלותיה של חברתה. יש לכל אחת ואחת שו”ב משלה ורב משלה. מטריף האחד מה שהשני מכשיר והשני מתיר מה שהראשון אוסר. נמצאת כל העיירה “נכשלת במאכלות אסורות” – וחלילה לשתיהן להתחתן זו בזו.

והשטן אשר, במחילה מכבוד שני הצדדים, גם הוא כמוהם “לשם שמים נתכוון”, נצב הכן על עמדו, משפשפף כפות ידיו זו בזו ומחייך חיוך פרא בסכסכו גוברין יהודאין בגוברין יהודאין, אשר זה אתמול בהתחתנם זה בזה רקדו יחד רקודים של מצוה, והיום – כבר יורד האחד עם משנהו עד לחייו.

*

היינו אנחנו, בחורי הקלויז לחסידי סדיגורה אשר בעיירה זלישציק, בין המעטים היוצאים מן הכלל אשר ידענו לקחת נקם “אכזרי” מבלי שפוך אף טפה קטנה של דם אדם גם מבלי לקפח פרנסתו של מי-שהוא. הן בעיירתנו, אשר בקצה מזרח גליציה, אין חסידי צאנז נמצאים, אין גם אחד. ולנו לא היה עם מי להתקוטט, אף לא – עם מי לרדת עד לחייו. וחמתנו הלא בוערה היא גם בנו כבכל אנשי שלומנו, בכל מקום שהם, לנקום את נקמת אדמו“רנו מהשולחים ידם לפגוע בכבודו. ובחריקה שינים בעלמא לא סגי. מצאנו אנחנו בחורי הקלויז מעט מרגוע לנפשותינו בחפשנו אחרי הספרים החדשים, ספרי פלפול ודרוש, אשר עליהם נתן ה”גאון" הצנזאי את הסכמתו, למחוק את שמו שבחתימתו עד לבלי השאר אף שריד לאחת האותיות. אף חזרנו על כל בתי התפלה ובתי המדרשות שבעיירתנו לחפש אחרי ספרים כאלה ולכלות גם בהם את חמתנו.

וראו זאת נפלאת היתה בעינינו כי חסידי וויז’ניצה, אשר האדמו“ר שלהם, רבי מנחם מנדיל, הבן הצעיר של האדמו”ר רבי חיים הקוסובאי, היה גם הוא חתן הריז’ינאי, לוקח מרים בתו, הם היו היחידים אשר שמרו על ארון הספרים שבבית תפלתם לבל “יפגעו בו קנאים”, בהתאמרם כי לא אל אדמו“רם ולא אליהם כוננו החצים ואבני הבליסטראות של הצאנזאי והנוהים אחריו. היתה בהתנהגותם ובשמירתם, שמירה מעולה מפני המזיקין, כדי להעלות את חמתנו גם עליהם וכדי להרעימם בערמתנו. – אז התממתי אנכי הצעיר, אשר ב”רוך שנותי" לא עלה על רוחם לחשוד בי ולהביט אחרי, לקבוע לי לימים אחדים עתים לתורה בבית תפתלם. ובהיות ארון הספרים פתוח לפני עשיתי באין רואה מעשי, “קדושים מעשי”, עד תומם.

ועוד לא התקררה רוחנו ועוד ידנו נטויה – ואנחנו הגדלנו לעשות: לעשות נקמה בצאנזאי – שהוא, אגב צולע על ירכו, - ולא יוסיף עוד להטיח דברים כלפי “קדושים אשר בארץ המה”, בחרנו מבין ה“עמודים”, שממול מושב כל מתפלל, עמוד אחד שגם קצה בסיסו שבור והוא נוע יתנועע על עמדו. הלבשנוהו שק ממולא קש, אף הדבקנו בו ידים וצורת גולגולת לעשותו תבנית אדם. ואת הגולם הזה, אשר קראנוהו בשמו של הצאנזאי, תלינו, בחבל שמסביב לצוארו, על מסמר גדול הנעוץ בתקרה. ובאגד רצועות של עור, שכדורי מתכת יצוקים על קצותן, היינו מצליפים את אחוריו עד ש“התחולל השק והוליד קש” – ואנכי הקטן באלפי יהודה והצעיר ברבבות ישראל הראיתי את “גבורתי” כי הצלפתי בכל כח נעורי עד – התז ניצוצות ניצוצות מעל כדורי המתכת שבקצות הרצועות.

*

הכירו אנשי שלומנו פעלי והם גמלו עלי, כי באחד הימים שלפני ראש השנה פנו לי,בעגלה גדולה המלאה נוסעים מפה אל פה, מקום צר בין שני יהודים זקנים, צנומי הגוף וארוכי הרגלים הדקות, להיות לי גם למושב גם לרפרוף עד בואי לסדיגורה – על חשבונם.

היה גם זה לפלא, כי כמעט שזזה העגלה ממקומה נזכרתי באחת המעשיות הגדולות, שאחד ממלמדי היה רגיל לספר בין השמשות לתלמידיו הקטנים, הלא היא כי כשנולד לריז’ינאי בנו השלישי, ודוב שמו, מי שהיה בהגדלו לאדמו"ר בעיירה ליווי שברומניה, היה יושב האב אצל עריסת התינוק, ובהסתכלו בפניו היה מתנבא כי “עם לידתו נולד אור ישראל”. עתה ידעתי מדוע בחר השטן בו, רק בו, לארוב לו ולצודו ברשתו – ועתה התעוררה בי התשוקה בכל עזוזה להיות ראשית דרכי בבואי לסדיגורה לראות אותו – אותו לראות!

ידעתי כבר כי הוא אוה לו למעון את בית אחותו גיטל’ה, אשת רבי יוס’לה מאנזון, אשר ב“רחוב האשכנזים” מחוץ לעיר. שם, בביתה, הקציע לו את חדרו, “חדר ההתבודדות” אשר גם החלונות וגם הדלת פתוּחים ושקופים אל הגן שמאחורי הבית. שמעתי כבר, כי יש לו שעה אחר הצהרים, שבה הוא יוצא אל הגן, אם לשבת תחת אחד האלונים תפוש במחשבותיו ואם לטייל בין האילנות. מכוון אנכי את השעה ביום “ערב ראש השנה” להמצא שם מאחורי הגדר הסובב את הגן. מוצא אנכי שם עוד יהודים אחדים באים בימים תמימי חפץ אתי. ומבטינו כוננו שעות ארוכות אל הדלת ואל חלונות חדרו לראות אותו בצאתו ובהשקיפו מבעד אחד החלונות. אבל לשוא. תריסי החלונות מוּגפים ואין פותח את הדלת.

זה ביום השני לראש השנה נגלה הוא פתאום, לפני תקיעת שופר, לעיני הקהל, בשבתו יחידי, בחצר אחיו, אצל חלון פתוח. – היה “קהל החסידים” זהיר לבלי עבור קרוב לחלון-מושבו, בדעתם כי זה לא נוח לו. אולם, אנכי הצעיר, שאמנם כבר יצאתי מכלל נער אבל לכלל בחור טרם באתי, אנכי הצעיר שאין משגיחים בי ואין מתבוננים אלי, התיצבתי לצד החלון הפתוח, החדרתי מבטי בארשת פניו הנוהרים ואהי כמוקסם…

נדמו לי לא רק שני הימים של ראש השנה אבל גם כל ימי התגוררי בחצר האדמו“ר כ”יומא אריכתא". ולא רק כיום שכולו ארוך, אבל גם כיום שכולו חזיון מזהיר… הן נמצא אנכי במקור האורה אשר ממנו יוצאים ונתזים הניצוצין להאיר את כל העולם כולו.

*

כל זה היה לפנים. והיום? היום נוסע אותו הגבר על אותו הדרך, כשהוא יושב יחידי במרכבה רפודה – והוא מחייך לעצמו חיוך-ממתקים מהוּל במעט מרירות ומעט מחמצת:

אז בימים הראשונים לימי בחרותי, בעודני תמים עם נפשי ועם כל חזיוני רוחי הקדושים לי; אז בשבתי, בעגלה המלאה נוסעים, בין שני היהודים הזקנים, אשר לכל תנועותיהם הדפו אותי מרפקיהם בצד ובכתף, לא הרגתי כל מועקה… זה הוא הסוד של “עומדים צפופים ומשתחוים רוחים”. הגעגועים הממלאים שכרון לחזות בהתגלות הסתר שבסתר מנשאים גבוהה גבוהה… איפה מועקה? ואיפה צפיפות? אתה – שמת בין כוכבים קנך…

והיום יושב אני לבדי במרכבה ואל כל אשר אני פונה הויה בי יד נעלמה להציקנה… התפכחתי… אבל שכרון חדש תוקף עלי… הנה לא יחידי אני במרכבתי. “מלאכים” חדשים מלוים אותי… מימיני “הצופה לבית ישראל” ומשמאלי “מגלה טמירין”… והם גוערים בי והם מחרפים אותי בשם “צבוע” על שהתחפשתי במסוה זר ולא הגדתי גלוי גם בבית התפלה גם בבית אבותי כי מטרת נסיעתי איננה סדיגורה והאדמו"ר שבה, אבל צ’רנוביץ ומעונו של גולדפדן. “על כל משכיל להרים את דגל ההשכלה לעיני כל העולם כולו!!!”

*

באתי אנכי לחצר האדמו“ר ימים מספר אחר חג הפורים. באותם הימים שבין פורים לפסח כל אורח חזון יקר הוא. גם אין האדמו”ר עורך “שולחן” בימי השבתות האלה. וכל אנשי ה“חצר”, הגבאים, המשרתים וה“יושבים התדירים” עושים רושם כאילו נכונים הם בכל רגע לפעור פיהם ולפהק.

ואני בבואי בימים האלה – אני משער כי כבר לפני בואי הודיעו אנשי שלומנו הזלישצקאים על אודותי כי אנכי האברך הלמדן, מי שהיה חתן בעל האחוזה “מתנודד” בימים האחרונים, וכי על כן זקוק אני לחיזוק ולעידוד – היו הגבאים מקרבים אותי בשתי ידים. והם הודיעו לי קירבה יתרה בזמינם אותי ביום השבת בבוקר, אחר התפלה אל “הקידוש” בחדרי הרבנית, אשת האדמו"ר.

היה השולחן ערוך כדת, עליו טבלה של כסף, ועל הטבלה בקבוק כסף הממולא יין שרף, מספר כוסות זהב וסל-כסף מצופה זהב הממולא נתחים של לחמניות-דבש ושל למניות סוכר. והרבנית, בת האדמו“ר רבי אהרן הקרלינאי – אשה באה בימים ועוד קומתה קומה ישרה, וכל ארשת פניה השחומים מפיקה רצון-תקיף, וכמו כולה אומרת “אני אני העמוד התיכון שכל ה”חצר” נשענת עליו" – היא היא המנצחת על הקרואים. ואז בהגד לה ראש הגבאים מי ומה אנכי היתה משיבה – בבת-צחוק דקה מן הדקה המרחפת על שפתיה בכל שעה שהיא צריכה לה – כי היא כבר שמעה טובות על אודותי, על למדנותי ועל יראת השמים, שאנכי מצוין בה.

מובילים אותי במוצאי שבת, אחר ההבדלה, להכנס “לפני ולפנים”, אל חדרו המיוחד של האדמו“ר. יש בפי האדמו”ר בשבילי מלבד עצתו ומלבד ברכתו עוד מלים ספורות שיש בהן אהדה יתרה… הצטיינות שרק “המקורבים הותיקים” זוכים לה בשעה של רצון…

אבל ככל שהם הוסיפו לקרבני כן גדל המרחק ביני וביניהם. כי ממני כבר נסתלקה השכינה. כל האותיות שלפנים הזהירו לנגד עיני בכל יפעתן נראות לי היום הרבה יותר ממטושטשות.

וכשאני עוזב ממחרת השבת, בבוקר השכם, את העיר סדיגורה, לעשות דרכי לעיר צ’רנוביץ, מכונן אנכי מאחורי עוד הפעם מבטי על חצר האדמו"ר – ואותי תוקף הרגש כי נפרד אנכי ממנו מבלי היות לי עוד געגועים אליו.

שבקיה בחור-הקלויז לחסידותיה…

 

יג. פְּגִישָׁתִי הָרִאשׁוֹנָה עִם אַבְרָהָם גּוֹלְדְפַדֶן    🔗

… גולדפאַדן כבר ידע, כי ממחרת השבת לפני הצהרים אבוא מסדיגורה לצ’רנוביץ לבקרהו במעונו. חברי הזלשצ’יקאי, מי שהיה כבר מכיר לו, הודיע לו את זאת במכתבו אליו. ואני משער, כי חברי, בהגידו את תהלתי, כדרכו מאז, במליצות רמות ונשגבות, הגדיש לא מעט את הסאה. כי על כן היה גולדפאדן מקבל אותי לא רק בסבר פנים יפות אבל כמו הייתי רע-כאָח לו מתמול-שלשום.

מעונו היה באחד החדרים היותר יפים שבמלון “הנשר השחור”, המלון היותר נהדר בעת ההיא בצ’רנוביץ העיר. וזה החדר היה חדר אחד שהוא שנים, כי באמצע הכותל המערבי היה תלוי ויורד וילון ארוך בן שני פסים כחולים של קטיפה, ומאחורי הוילון מסתתר חדר קטן, שבו המטה המוּצעת למשכב לילה והתיבה לקילוּח ולרחיצה בבוקר. – ובחדר הגדול הכל יפה במקומו. שטיח של קטיפה-גזוּזה פרוּש על כל הרצפה לארכה ולרחבה, ספה למרגוע, שולחן מגוּהץ-שחוּם ומסביב לו כסאות רפוּדים של עור. – ושם בפינה, מוּל החלון, פסנתר ושולחן-כתיבה.

אז בשעה האחת-עשרה לפני הצהרים, כשהתדפקתי על דלת חדרו, יצא הוא לקראתי, כשהוא עודנו לבוּש במעיל-שינה אמוץ-כהה, שפסים כחוּלים סובבים את צוארונו, ועל רגליו סנדלי-ארעי של משי, ועל חוטמו משקפים משוּבצים במסגרת-זהב, וארשת פניו הגידה כי זה עתה קם מעל הכסא שלפני שולחן הכתיבה והוא עודנו כמו שקוע בעבודתו הספרוּתית.

בימים ההם טרם הייתי בקי בטיב הליכותיהם של ה“אשכנזים” ולא ידעתי כי אצלם אין זה מן הנימוּס לקבל פני אורח המחכים לקראתו בתלבושת-ארעי, ולא התפלאתי על זה. אבל השתוממוּתי היתה גדולה על מחבר עברי-יהודאי שמסגרת זהב מסביב למשקפיו והוא דורך בסנדלי-משי על שטיח של קטיפה-גזוּזה. שטיח פרסי.

עלוּ לי הדירה הנאה והכלים הנאים ומסגרת הזהב במטבע שהיה גם בה כדי להוסיף ולהרחיב במעט את דעתו:

הלא זה דרכי וזה דרך כל אנשי שלומנו מאז כי כמעט באנו אל חדר רבנו, היתה ראשית מעשינו להניח על השולחן “פדיום-כסף”, איש איש כפי יכולתו. וכה התנהגתי ב“חסידוּתי” גם עתה. בידי כבר היו מוכנים שלושה שטרי אוסטריה-הוּנגריה בני זהוּב אחד, לשלם לעורך למפרע דמי חתימה לחצי שנה על “השבועון הישראלי” שהוא מתעתד להוציא. כבר ידעתי, כי זאת היא סגוּלה בדוּקה ומנוּסה לרכך לבב כל עורך. אולם בו-ברגע נדמה לי, כי לעורך שמסגרת זהב מסביב למשקפיו ורגליו הנעוּלות סנדלי משי דורכות על שטיח של קטיפה גזוּזה אין ה“פדיום” הזה פּדיום הראוי להתכבד, מגרדות כבר אצבעות יד ימיני בכיס מכנסי, ואני מוציא משם שטר בן חמשה זהובים ומניחו לפניו על השולחן – בהגידי, כי מלבד השבוּעון רוצה אני לקנות גם את שני ספריו, את הספר “ציצים ופרחים” ואת הספר “היהודאי”.

ולבעבור שאת מלפניו עוד יותר חן ויותר חסד, מספר אני לו, כי את שני ספריו אלה כבר קראתי בשום לבב בידי חברי הזלישצ’קאי, ואני ממלא פי תהלות שני שיריו העבריים בשם “יוסף בבית הסוהר” ובשם “בת-שבע” ואת תהלות שירו היהודאי בשם “הדגש שביהודי”.

מתמלטות עוד מפי באנחה כבדה אי-אלו מלים שכבר סדרתי לי עוד בדרכי אליו להגיד אותן באזניו:

– “היהודים עודם מגששים באפלה ואינם רואים את המאור שבהשכלה… הם אינם יודעים להוקיר את פיטניהם ומשורריהם לפי ערכם הגדול…”

מצטחק גולדפאדן והוא אומר בגאותנות יתרה:

– “על היהודים שלי אין לי מה להתאונן. כמעט שאנכי מקשקש לפניהם איזה קשקוש, ממהרים הם לשלם לי שכר דירתי”.

יושב אנכי כנטוע על מושבי ומתבונן אליו בעינים מפיקות תמהון: “הזאת נעמי?!… מלבד שהלשון שהוא בוחר לו גסה היא, הנה, דומני, גם שלא מן הענין היא…”

אבל הוא קם פתאום ממושבו, נגש אל הפסתנר פּתוח-הכנפים, דופק כשהוא מעומד, בקצות אצבעותיו על המנענעים כמו מחפש הוא אחר נעימה לשירה חדשה, ואחרי רגעים אחדים פונה הוא אלי, והוא אומר:

– “עוד פחות ממה שיהודינו יודעים את ערך פיטניהם ומשורריהם יודעים אנחנו, פיטניהם ומשורריהם, להעריך את גודל-שוים… גם כי יפגשך יהודי קשה כצור חלמיש אינך זקוק להכות אותו כשאתה רוצה להוציא ממנו מים. אף חלילה לך מעשות כדבר הזה. הוא די-מוּכה, די-נגש ודי-נענה. די-די לך להרכין אליו את ראשך, לשיר אל תוך אזניו שירת אנחתו הממושכה זה אלפי שנים, ואחרי השיר של פגעים תזדרז לשים תחבושת על מכתו, להרנין לו שיר של תנחומין, שירת הפּדוּת והגאולה… הוא יפזם בקול לבבי אחריך את שיריך. ואז תוך כדי שירה יהי רך כדונג ואתה תוכל לעסותו ולהטותו אל כל אשר תחפוץ… או כי תספר לו מעשיה יפה החביבה עליו במצאו בה גם ענין רב, מעשיה אשר תשמש לו ראי מלוּטש להשתקף בה ולראות גם את קורות ימי חייו. הוא בעצמו יתעורר לעלות לשבת על ברכיך, אף יעשה אזניו כאפרכסת ותוך כדי הקשבה ימלא כל משאלותיך… אמנם, עליו למצוא את לבבך נאמן לפניו, עליו להרגיש, כי אך את טובתו אתה דורש… ואתה דע לך כי קשה, מאד קשה, הוא להשלות את היהודי. הוא יודע להבחין את דבריך על פי קצה חוטמך… היהודים שלי נוטים אהבה לי באשר הם רואים את הקולות שבשירי המשמיעים גם את אהבתי אליהם… וכי על כן בקשקשי לפניהם את קשקושי ממהרים הם בחפץ לבבם לשלם לי שכר דירתי”.

עוד הפעם הוא בא ב“קשקשו את קשקושיו” וב“תשלומי שכר דירתו”… אבל זאת הפעם כבר בחנתי דרכיו וכבר למדתי להבינם ואני כבר מרים את עיני להביט אליו ביראת הכבוד שהוא ראוי לה. – ואני כבר שואל אותו במעט הכנעה:

– ולמה זה “נקוד על וישקהו”? מדוע אתה מדגיש ומדגיש בכל פעם את שתי המלים “היהודים שלי”?

– בהדגישי את המלים “היהודים שלי” – השיב גולדפדן ברצינות – אני מתכוון אל אותם היהודים הישרים והתמימים שבבני “דלת העם”, שאינם משתחוים לעגל הזהב וה“לוחות” שלהם טרם היו לשברים, ואזניהם אינן אטומות ולבבם איננו ערל – ואלה הם לא רק “המקיימים את תורת היהדות והאנושיות מעוני”. כבר נמצאים בינינו יהודים לא מעטים, שפרנסתם מצויה להם בריוח ולא בצמצום, וגם בם חי חי עוד רוח היהדות ולבבם עודנו ער לכל דבר שבקדושת עמם. ומיום ליום הולכים ומוסיפים גם ביניהם שומרי אמונים. כשהם נתבעים לעגל אינם נותנים עוד, אבל כשהם נתבעים למשכן נותנים וחוזרים ונותנים… צריכים אנחנו רק לדעת להרנין אל תוך אזניהם את שירתנו, שהיא גם שירתם.

– שמעתי – מתכוון אנכי להסב את שיחתנו לדברים שבחול – כי יצחק יואל ליצנקי, מי שהיה שותפך במערכת השבועון היהודאי שיצא בלבוב, היה גם חברך בבית מדרש לרבנים שבז’יטומיר, ומדוע נפרד הוא ממך באמרך ליסד שבועון חדש?

שאלתי האחרונה, שאלת-פתאום, לא היתה לגולדפדן לרצון. בכל זאת השיב עליה בבת צחוק על שפתיו:

– רוצה אני לקוות, כי צנוע אתה ולא תדרוש ממני את כל הטעמים וכל הנימוקים של פרידתנו. עליך להסתפק בנימוק אחד: יצחק יואל ואני אמנם היינו בנעורינו חברים בבית המדרש לרבנים אשר בז’יטומיר, אבל אל לך לשכוח כי יצחק יואל הוא אחד המיוחסים בישראל, הוא בן-רב, בנו של הרב הוויניצאי, ואנכי אברהם’לה גילדנפודם, הנני אחד העם, בן בעל מלאכה, בנו של חיים ליפא השען בקונסטנטין ישן. גם אנכי בהיותי נער בית אבותי למדתי אצל אבי את מלאכתו.

בנתי ל“עקיצתו” ותהי לי לתשובה מספקת. אולם אותי מדגדגת למדנותי להראות לו את בקיאותי בדברי חכמינו. אף נואלתי לחשוב זאת לי לחובה לשדל אותו בדברים על “פחיתות ערכו”. מזכיר אַנכי אותו את מאמרי חכמינו כי “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים” וכי “כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו לסטות”. ואני מעביר לפניו רשימת כל התנאים והאמוראים שהתפרנסו ממלאכתם, את רבי יצחק נפחא, את רבי יוחנן הסנדלר, את רבי יהושע הפחמי, את הלל חוטב העצים, ועוד ועוד. “מלבד זאת” מצאתי לנכון להוסיף, “הלא שירך הנפלא, שהדפסת בראש ספרך “ציצים ופרחים” לכבוד אביך, מעיד עליך, כי אתה מתגאה על אביך השען הרבה יתר מבנו של רב על אביו”.

שוחק גולפדן בקול גדול והוא אומר:

"אישי האברך! מדבריך נכר כי גם למדן, גם בקי אתה, בכל זאת שכחת עוד דבר אחד, שערכו עולה על כל הדברים אשר הואלת להשמיע באזני. אתה שכחת, כי בהיות לחכמינו דבר הקשה אשר עליו חשבו כי אי אפשר להולמו לא אמרו “לית רב ובר רב דיפריקיניה” אבל בחרו בלשון “לית נגר ובר נגר דיפריקיניה”.

עתה שחקתי אנכי בקול גדול, וגולפדן לבש צורה של כובד ראש באמרו:

– “ראה נא, חביבי! הנה זה היה ההבדל ביני ובין רבים מחברי בבית המדרש לרבנים שבז’יטומיר. בחור שקופה של מיוחסים היתה תלויה לו מאחוריו, בן רב ובן בנו של רב עד דור קדמון בקדמונים. התגנב בבית אבותיו, להחבא מפניהם ומפני כל “מלחכי הפנכא” הסובבים אותם ולקרוא בספרים חיצונים, ספרי “טריפה-פסולים”. אחרי כן היה גונב מכיס שמלת אמו כסף להוצאות הדרך והיה מתגנב באישון לילה ואפלה להתחמק מבית אבותיו ולברוח לז’יטומיר. בא הוא אל בית המדרש לרבנים כשהוא מתמרמר וכשהוא מתהלל בגבורתו. מתמרמר על אבותיו שהוליכוהו עד היום חושך ולא אור ומלא בוז למלחכי פנכא הסובבים אותם. והוא מתהלל בגבורתו כי “הצליח לנתק מעליו את השלשלאות, “לקרוא לנפשו דרור” וכי “הקריב את קרבנו על מזבח בת השמים”, ש”השכלה” קוראים לה. נשארה נטועה בלבו לכל ימי חייו גם התמרמרותו על אחרים גם התנפחותו על מעשי גבורתו. לא כן אנכי, אברהם’לה גילדנפודם, בן חיים ליפא השען. מעודי לא היתה לי תואנה להתמרמר אף לא להתהלל באיזו גבורה. לאבי, משכיל יהודי מבני הדור הישן, היה כל ישעו וכל חפצו, כי בנו הבכור יהיה לאיש יהודי שלם בכל המעלות והמדות שמנו חכמינו העתיקים וחכמינו החדשים בבני העם העתיק והמתהוה בכל דור ודור לחדש. על כן שלחני אל חדרי המלמדים המובחרים שבמובחרים בקונסטנטין ישן, אף שלחני אל בית הספר של הממשלה, ובהגדלי שלחני – לז’יטומיר להיות תלמיד בבית המדרש לרבנים.

"אין זה דרכי מאז ואין את נפשי גם היום להתפאר. אבל האמת ניתנה להאמר כי אנכי הייתי אחד התלמידים היותר חביבים על אחד המורים היותר מעולים בבית המדרש, על רבי יעקב איכנבוים, מחבר ספר “הקרב” על משחק האישקקי. אייכנבוים היה בעצמו משורר עברי, ואזנו היתה פתוחה להקשיב מכל שיר ושיר לא רק את צלצולי השפה אבל גם את הנימים העדינים ביותר והפרפורים המסותרים ביותר בנפש המשורר.

“היו בבית המדרש לרבנים שני תלמידים אשר כבר יצא להם שם לנבחרים בכותבי שירים עברים. האחד שלמה מנדלקרן והשני “אני הקטן”. חבר כל אחד מאתנו שיר על הנושא “בת שבע”. נמסרים שני השירים ל”אגודת המורים", להגיד עליהם משפטם. יש ביניהם חלוקי דעות, איזה מהם הוא הטוב ביותר… אנכי אגיד את האמת כי שירו של חברי הוטב בעיני מאוד. וכמעט חלשה דעתי… אבל אייכנבוים ניסה להוכיח, כי לשירי משפט הבכורה. “כשאנחנו קוראים איזה שיר, בכל לשון שהיא” הגיד אייכנבוים “עלינו לדעת להבחין, מה יש בו מטהרת הרגש ומתמימות הפיוט ומה מחדודי המחשבה ומהתחכמות מלאכותית. המעלה היותר גדולה בשירי גילדנפודם היא פשטותם ותמימותם. אשד-חשאי של מעין טהור הנוזל מבין סלעי ההר”.

*

– “ומתי החלות לכתוב שירים בשפה היהודאית?”

– "את שירי הראשונים בשפה היהודאית כתב איש אחר. לא אני.

– “?!”

– אתה תתמה על זה. הבה ואספר לך את הדברים כהויתם: את הזמן שבו התעוררה בי התשוקה לחרוז חרוזים, זאת אומרת לקשקש בשורות קצרות את קשקושי, קשה לי לפקוד בזכרון לפני. רק זאת אני זוכר, כי כשהייתי נער בן שבע או בן שמונה שנים – כבר למדתי אז בחדר מלמד-גמרא וכבר ידעתי את שני הספרים הראשונים של חמשה חומשי תורה, כמעט על פה – הואילה אמי לקחת אותי עמה בלכתה אל חג החתונה אשר בבית שכנתה. היה שם איש יהודי נמוך קומה, כרסני וקצוץ זקנקן. משמיט אותו היהודי את דש כובעו הצדה, מעמיד הוא את רגלו הימנית לפני השמאלית, אף נותן הוא את בוהן ידו הימנית מתחת לסנטרו להעיק על הכפתור שבגרגתו בהשמיעו את רננתו העצובה לעורר את ה“כלה” להרהורי תשובה, בטרם הכנסה לחופה. וכך היה עומד וכך היה עושה גם אחרי הסעודה בהכריזו את כל מחותן ומחותן בשמו לצאת בריקודו, ריקוד של מצוה, “לפני הכלה”. וכל מה שהוא מזמר וכל מה שהוא אומר מזמר ואומר הוא בחרוזים. מקשיב אנכי אל זמירותיו ואל דבריו בכוונה יתירה. הולך אני עם אמי הביתה. משמט גם אנכי את דש כובעי הצדה ואת רגלי הימנית מעמיד אנכי לפני השמאלית – וכל מה שיש לי להגיד לאמי מגיד אני בחרוזים.

"מתפרץ מפי אמי צחוק גדול. שומע זאת גם אבי ומבעד לשפמו נראה חיוך קל על שפתיו. הוא מכנה אותי בכינוי של חבה, “אברהם’לה הבדחן”.אבל אחרי רגע חדל מהצטחק והוא מוכיח אותי:

– "לא נאה ולא יאה לבחור הלומד גמרא לעשות “מעשי נערות”.

באו לי ימים, שבהם היו מסתובבים במוחי חרוזים על חרוזים. ויש אשר החרוזים האלה היו מצטרפים כמו מאליהם למחרוזת של שירה נעימה. מתאים אנכי אל השירה הזאת אחד הניגונים ששמעתי מפי החזן דמתא. מנגן אנכי אותה בחשאי כשאני לעצמי ואני מתענג עליה. אבל להעלות אותה על הכתב לא עלה אז אף במחשבה לפני… שיר עברי, זה הוא ענין אחר לגמרי. אנכי משתעשע בו ואבי מתמוגג לשמעו בתענוגים…

"אז כשהייתי בן ארבע עשרה שנה בא אל בית מלאכת אבי עוזר חדש. בחור, יליד ברודי, בן שבע עשרה שנה, ושמו נחמן. היה זה “בחור כהלכה” היודע היטב את המלאכה. אבל עוד יותר ממה שהוא יודע את מלאכתו יודע הוא פרק בשיר. עוד בהיותו בגליציה, ארץ מולדתו, היה משורר עוזר לחזנים שונים. וגם פה, בקונסטנטין ישן, עושה הוא בכל ימות השבוע את מלאכתו ובימי השבתות חבר הוא במקהלה של החזן דמתא.

הרי הוא גם במלאכתו כולו שירה, כולו זמרה. כמו מתפרצת הנגינה ממחבואה מאליה. כשהוא מוציא את היתדות מן השעון ומפרק את הגלגלים הולך לפניו הניגון של “כבקרת רועה עדרו” וכשהוא משיבם אחד אחד על מקומו משיב הוא אותם בניגון של “היום תאמצנו”. אף מלבד ניגוני החזנים מזמר הוא, פעמים רבות, בעשותו את מלאכתו, גם זמירותיו של בריל הברודאי ושיריו של זאב אהרנקרנץ בשפה היהודאית.

"מתרועע אנכי אתו. אין זה לאבי לרצון. אבי אומר: כי “על ידו מבטל אנכי את עצמי מלימודי”. אבל אם לאמת, אין זאת אלא אמתלא. אבי עוד אחרת חושב: אני בן ארבע עשרה שנה, גבוה בקומה ובריא בגוף מנחמן בן שבע עשרה שנה. הוא, נחמן, הבחור המתהדר, בבלוריתו השחורה, בפניו החוורים, בשערות השחורות העולות וצומחות על שפתו העליונה, ועל כולם בקולו הערב, כשהוא מזמר את זמירותיו היהודאיות, נושא חן מלפני הבחורות והנשים הצעירות שבקונסטנטין ישן – ואבי מפחד, פן תגרום חברתו גם לי “קלקלה”.

"אולם אנכי נמשך אחרי נחמן כבאבן השואבת. אינני יכול להסתלק ממנו. יודע הוא את כל סתרי. מזמר אנכי באזניו את כל שירי היהודאים. והוא חוזר עליהם בקולו הערב.

"מעוררת בי חזירתו עליהם בנועם קולו תשוקה רבה ליצור שירים חדשים בנגינותיהם.

"שומע אנכי כבר פעם את שירי וזמירותי כשהם יוצאים גם מפי חברו של נחמן במקהלת החזן. מזמרות כבר את שירי וזמירותי גם הבחורות והעלמות הצעירות, כשהן יושבות בשבת אחר הצהרים על הגזוזטראות שלפני מעוניהן. – הנני שבע עונג. דוקא הסתתרותי מאחורי שירי גורמת לי הנאה מרובה. אני מתאר לי בדמיוני את העינים הפקוחות לרוחה, שבהן תבטנה אלי אחרי הודען זמירותיו של מי הן מזמרות.

"אירע לי פעם מאורע שלא פללתי אליו:

"נחמן איננו בבית המלאכה ולי נחוץ לשאול ממנו את אוֹלרו. מחפש אנכי את אולרו במגרה הפתוחה שבשולחנו. מוצא אנכי שם מחברת כתובה פנים ואחור. קורא אנכי על “שער” המחברת הכתוב בכתב אשורית:

שירים וזמירות

מחוברים ככתבם וצרופים בנגינותיהם המתאימות להם

מאת

נחמן יליד ברודי.

"פותח אני את המחברת ואני קורא וקורא בה. השתוממתי והשתוממתי. הלא אלה הם שירי וזמירותי מלה במלה ואות באות, ככל אשר מסרתי אותם בנגינותיהם על פה!

“אז באה העת להתגלותי. “נחמן יליד ברודי” היה אנוס להתוודות בכבודו ובעצמו לפני קהל שומעים, כי אלה השירים והזמירות לא שלו הם, אבל – של בן-השען, שהוא עוזרו בבית מלאכתו, של אברהם’ל בן חיים ליפא”.

*

– “והאם ידעו מוריך בבית המדרש לרבנים כי מלבד שיריך העברים כותב אתה גם שירים יהודאים?”

– "ידעו וידעו! עם בואי לבית המדרש באה אתי גם אוירה חדשה, אוירה של עליזות. בשעות ההפסקה שרים ומזמרים רוב התלמידים את שירי וזמירותי בחשק רב. נודע הדבר למורים. עושים רבים מהם, כאליעזר הכהן צווייפל וחיים זליג סלונימסקי את עצמם כלא יודעים וכלא שומעים, ורבים מהם, כאייכנבוים וחבריו, החסידים הנלהבים של השפה העברית, סולחים לי את עוני בזכות שירי העברים.

“בימים ההם כבר החלה רוח אחרת לנשב בעולמנו. רבים מאלה שהיו כורתים עם השפה העברית ברית-עולם והיו נשבעים לה שבועת אמונים לבלי תת כחם לאחרת כל עוד נשמה באפם, החלו לתור אחרי עיניהם, לעשות כווני חן אל ה”שפחה" ולהתנות גם עמה אהבים מאחורי הגב של גברתה. הנה כי כן היה המשורר העברי אברהם בר גוטלובר, מי שהיה מורי בבית הספר שבקונסטנטין ישן ואחרי כן בבית המדרש לרבנים שבז’יטומיר, כותב בשפה היהודאית חיקוי לשירה “הפעמון”, אשר לפרידריך שילר, בשם “הפשטידה” ואחריו החרה החזיק אחד מחבריו לעשות כמתכונתו בשם “הדובשניה” – הכל מה שהוא “מוקף אש להבה בתנור בוערה”.

בתחלה חשבו הם זאת לשעשועים. אבל – משעשועים אשר כאלה נולדים לפעמים בנים נחמדים למראה העולים בטיבם על ילדי גברתה.

“מלבד זאת היה לי עד מהרה בבית המדרש לרבנים “עמוד ימני אשר עליו יכולתי להשען ולא אכשל בו”. לחיים זליג סלונימסקי, מי שהיה בעת ההיא גם המשגיח על בית המדרש, היתה אשה, יהודיה וורשאית, שאהבה בהמון ולא ידעה שקט. והיא היא ש”לא היתה מוכרת אותי בשק מלא סלק". ולא על חנם! הנה זאת האשה, בתאותה לשאון רב, התעקשה באחד הימים, כי תלמידי בית המדרש יציגו על הבימה את המחזה “סִרק’לה” אשר לדוקטור שלמה אטינגר. אז הייתי אנכי “יד ימינה”. אני הוא אשר הכינותי את התפאורות, ואני הוא אשר שננתי לתלמידים, לאיש איש את תנועותיו ואת העויותיו על פי תפקידו, - ואני הוא אשר את “סרק’לה” שחקתי בעצמי.

בשכר זה היתה האשה הזאת חולצת אותי פעם ממצוקה נוראה:

אירע לי פעם מכשול. בעברי על פני אחת “הכנסיות שלהם” יצרתי לי שיר-התולים. אשר אחד הקבצנים הנכרים בעלי המומים ישיר לו כשהוא יושב שם באחת הפנות ו“עושה צרכיו”. נפוץ השיר הזה בין כל חברי, והם נזהרים לזמר אותו בינם לבין עצמם, בלחש קולם, להסתירהו מאזני “זר”. בכל זאת, “הוליך אחרי ימים מועטים, איזה עוף השמים” – אין בנפשי להאשים בזה אף אחד מחברי – “את הקול לאזני מורי בית המדרש”. קמה מהומה באגודת המורים. חלחלה בכל מחניהם ושניהם דא לדא נקשן: "מלבד מה שאלי נשקפה הסכנה

להשלח לארץ גזרה, אין כל ספק כי הממשלה תגזור סגירה על בית המדרש לרבנים".

נכונים הם לשבת כסאות למשפט ולדון אותי ברותחין. וחשבונם “עולה יפה”: אם המה, המורים, יוציאו את דיני להגרש מבית המדרש, יצילו לכל הפחות את בית המדרש מגזירת ההסגר… ואף גם זאת. לא רק כי אין אחריות חלה עוד עליהם, עוד תכיר “הממשלה הגבוהה” את פעלם על הואילם להגן על כבודה, בשפכם את חמתם על אחד מתלמידיהם, אשר יצא לתרבות רעה". אבל גם הישיבה למשפט לא נתקיימה. הם, המורים אנשי הישיבה, שהזדקנו במדעיהם, עשו את חשבונם “בלי בעלת הבית”. הנה כשנודע הדבר לאשת סלונימסקי, היהודיה הורשאית, היתה ממהרת לבוא וכשהיא נושמת ושואפת ומנפנפת בידיה לשני עבריה, כמו אומרת לפנות לה מקום בין הסובבים אותה, קראה בקול נגידה ומצוה:

– הס, הס! לא היו דברים מעולם. איש לא שר ואיש לא שמע. אין זאת בלתי אם עלילה!"

גולדפאדן הוציא מכיסו את שעונו להביט בו. כבר עברה השעה השתים עשרה. מצטחק הוא ואומר:

– "די, די חביבי! כבר העמדת אותי על המבחן דיך. עתה הגיע תורך. חברך כותב אלי, כי גם אתה מתעתד להיות מקשקש עברי… הראה נא לי אחד מקשקושיך. אחרי ארוחת הצהרים אקרא בו. ואם אתה רוצה ואם יש לך פנאי אבקשך לשוב ולבוא אל מעוני בשעה ארבע, לפנות ערב. אז כבר אגיד לך את משפטי על קשקושיך. ואם ייטב בעיני אדרוש ממך כי אתה תמסור לי פרטים אחדים מתולדות התפתחותך והלך נפשך בעברך מן הקלויז אשר לחסידים עד בואך – לבקר במעונו של אברהם גולדפדן.

 

יד. אַבְרָהָם גוֹלְדְפַדֶן וּזְאֵב אָהְרֶנְקְרַנְץ    🔗

בצהרים, לפני הפרדי מגולדפדן, נתתי לו אחד מספורי מעשיותי, שהיה נדפס אחרי שנים אחדות ב“המליץ” בשם “חללי האולת”, למקרא. ואף על פי שבעת ההיא עוד טרם סיפק בידי ללטש את שפתי ולשפר את סגנוני, הפיק ממנו רצון וגם הוסיף כי יש בו חומר הגון לחזיון תיאטרוני. אולם למלא את משאלתו על דבר תולדות התפתחותי לא היתה שעת הכושר, כי בשובי אחרי הצהרים, בשעה הקבועה על ידו, אל מעונו, כבר מצאתי שם שני אורחים, אשר בם היה גם לו וגם לי ענין רב.

גולדפדן מציג אותי לפניהם ואותם לפני. אותי בתהלה, אשר לשמעה מתכרכמים כל פני, ואותם בתשבחות מלאות וגדושות:

– הנה משה אורנשטין, זה הסופר העברי, הנודע לשם ולתהלה בספרו “תולדות גויי ימי קדם”, ההולך ונדפס בהמשכים, ב“השחר”. והנה זאב אהרנקרנץ, המשורר העממי בעברית וביהודאית, זה המשורר אשר בישראל גדול שמו, ובהיותו חביב על כל העם יקראוהו בשם “ולול’ה שלנו”.

מסתכל אנכי בפני שני האנשים האלה וקול לבי דופק:

– הנה אלה, אלה הם!

יצירות רוחו של אורנשטין לא היו נודעות לי בימים ההם, אבל על אודותיו כבר שמעתי רבות, רבות מאד. שמעתי כי הוא בנו של ר' יואל, יליד-טורקא, שבגליציה, מי שהיה אחד מראשי הגבאים בחצר הריז’ינאי. שמעתי כי כמעט שנזרקה בו מינות, כמעט שלקק מעט מדבש ההשכלה “החדשה” כבר אמר להפוך את כל הקערה “הנושנה” על פיה בעשותו לעיני רואים מעשה אשר לא עשה עוד איש משכיל לפניו: הוא התכוון כלפי רבונו להכעיסהו גם כעס בהגריסו, לארוחת הצהרים של יום הכפורים, שיניו בלחמניה שעבר עליה הפסח, אף שמעתי את שמו מנואץ כל היום בפי החסידים כי הוא הוא אותו “אבי אבות הטומאה” שהיה רוקד כנגד ומסביב להאדמו“ר מליווי, בימי התמהמהו בבית הדוקטור רייטמן, להדיחהו אל נתיב אשר ממנו לא ישוב עוד. והנה זה הוא האיש הנצב לנגדי. זה היהודי בעל הלחיים המלאות, המצח הגבוה והרחב, והעינים הגדולות והמבריקות; והנה הוא הוא ה”אפיקורס-להכעיס" אשר – זקנו לא רק מגודל אבל גם מדובלל לא-מעט, וכמו לא רק שלא עלו עליו מספריים אבל גם מסרק לא עלה עליו זה ימים רבים.

לעומת זאת כבר הכרתי היטב את האורח השני, את זאב אהרנקרנץ, בנו של משה השו"ב בעיירה זברש שבגליציה, על פי שיריו העברים והיהודאים שהיו חביבים עלי מאד. והנה הוא נצב עתה לנגדי, זה האיש נמוך הקומה, בעל הפנים הסגלגלים, גלוח הזקן והשפם, שעיניו הקטנות משוטטות תמיד כמו מתרחצות הן בפלגי עדנים ובת צחוק נעימה לא תסור מעל שפתיו.

*

אל אורנשטין – סיפר לי גולדפדן אחרי כן – התודעתי זה לפני זמן לא-רב. אבל את אהרנקרנץ מכיר אנכי זה שנים רבות. בכל פעם כשנתגלגל אהרנקרנץ לאודיסה היה מבאי ביתו של חמי, של אליהו מרדכי ורבל. אבל השנים, ורבל הברודאי ואהרנקרנץ הזברשאי שניהם משוררים עברים, היו מאז אוהבים זה לזה אהבה תמימה ונאמנה. אהרנקרנץ אהב את ורבל בגלל ספרו “עדים נאמנים” וּורבל אהב את אהרנקרנץ בגלל שני ספריו “שפתי ישנה” ו“חזון למועד”.

נזדמן אהרנקרנץ פעם לאודיסה ימים אחדים אחרי שארסתי לי את בתו של מרבל, את פּרלה שלי. חפצתי לגרום לו קורת רוח והייתי מזמר לפניו אחדים משיריו גם ביהודאית וגם בעברית. והנה הפתיעני אהרנקרנץ בדקלמו על פה את שירי “המבדיל”, שנדפס זה לא כבר ב“קול מבשר”, בעתון היהודאי שנערך אז על ידי אלכסנדר צדרבוים.

––––––

אז דער הייליגער טאָג

טהוט זיך אַ יאָג,

טהוט מיר א קלאַפּ אין פּוּפּיק,

כ’הויב אָן צוּ זאָרגען

וואָס וועל איך טהון מאָרגען

צו פאַרדינען בין איך מסופק.

“וואוּ זאָל איך לייהען?”

– הער איך מיין וייב שרייען -

“אויף דער פוּלער וואָך וייל קיינער באָרגען מיר”.

"קויפען די קינדער וויל’ך

אויף וועטשערע מילך

צו האָסט דוּ ניט עטליכא גראָשען ביי דיר?"

כְּשֶׁהַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ²

יִפְנֶה, יִרְעשׁ,

קֻרְקְבָנִי מְפַרְפֵּר

דְּאָגָה לְלֹא גְמַר:

מָה אֶעֱשֶׂה מָחָר

אָפוּנָה אִם אֶשְׂתַּכֵּר.

“הַקָּפָה אֵי אֶקַּח?”

– אֶשְׁמַע אִשְׁתִּי כּי תִצְרַח -

מִי יַלְוֵנִי בְּמוֹצָאֵי-שַׁבָּת?

לְתִינוֹקוֹת מָה אֶתְאַו

לִקְנוֹת מְעַט חָלָב,

אוּלַי בְּכִיסְךָ פְּרוּטוֹת קְצָת.)

מאז זה דרכו עונג לאהרנקרנץ לדקלם באזני חרוזים מספר מאחד השירים שיצרתי מקרוב, בכל עת ובכל מקום שאנחנו נפגשים, לבעבור הראותני לדעת כי הוא, המשורר העממי הותיק בותיקים, איננו גורע עין ממני, הצעיר, בחשבו אותי לתלמידו המובהק ולממלא מקומו בשירה העממית.

*

אז בטרם שמעתי מפי גולדפדן את הדברים שמסרתי בזה בשמו, הייתי משתומם על התנהגותו של אהרנקרנץ וכמו זרה נחשבה לי:

הנה יושבים אנחנו, ארבעתנו, מסביב לשולחן. מכונן אהרנקרנץ את מבטיו אל הקומקום העומד על השולחן בתווך, כשהוא רותח ומהביל, והוא, אהרנקרנץ, מתחיל פתאום לשיר:

– פאַרוואָס זידסט דוּ און קאָכסט יעדע מינוט,

זאָג מיר כ’בעט דיך, איך פאָרשטעה דאָס ניט.

– איה זאָלט זעהן אַמאָל אזוי ווי איך זעה.

ווי שעהן דעם גאַסט נעמט אויף מיין באַלעבאָס.

איך ווייס ער פאַרגינט איהם ניט דאָס גלעזעל טהע.

ער וואָלט געוואָלט ער זאָל זיך דערוואָרגען מיט דעם גלאָז.

דערפאַר זיג איך און קאָך יעדע מינוט,

צו-זעהן אַזאַ פאַלשקייט קען איך ניט,

וואַרטס נאָר אויס – איך זעה נאָך מעהר.

אַמאָל קומט אַ מענש אויף אַ וויזיט;

מ’שפּעט, מ’לאַכט, מ’מאַכט פון איהם אַ בער,

און ער זיצט און ס’טריפט פון איהם נעביך דאָס בלוט.

דערפאַר זיד איך און קאָך יעדע מינוט,

יענעם מבייש זיין טאָר מען ניט.

– עַל מָה רָתֹחַ וְגָעשׁ לֹא תֶחְדַּל,

אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, הָבֵן לֹא אוּכַל

– לוּ רָאִיתָ אֶת אֲשֶׁר עֵינִי פֹּה תִשְׁזֹף

אֵיךְ בַּעַל-בֵּיתִי יְקַדֵּם אוֹרְחוֹ בּטוֹב

וְעֵינוֹ עַל כּוֹס תֵּה תָּצַר וְתָחֹס

וּמְבַקֵּשׁ בְּלִבּוֹ כִּי יֵחָנֵק בַּכּוֹס,

עַל כֵּן רָתֹחַ וְגָעשׁ לֹא אֶחְדַּל,

רְאוֹת תַּרְמִית-לֵב כָּזוֹ לֹא אוּכַל.

כַּתֵּר לֵי זְעֵיר- עוֹד אֶרְאֶה לִבְלִי חֹק;

יֵש וּבְבֵיתוֹ אוֹרֵחַ יֵשֵׁב

וְהוּא לָהֶם לְלַעַג וּצְחוֹק

וּמֵרֹב הֵעָלֵב דָּמוֹ מְטַפְטֵף,

עַל כֵּן גַּעֲשִׁי וְרִתְחִי לֹא יָסוּר

כּי בִּיוּשׁ-זוּלָתְךָ אָסוּר וְאָסוּר.

יושב אנכי ויושב גם אורנשטין ומביטים זה אל זה בתמהון. דומה כאילו אהרנקרנץ מתכוון כלפי מי שהוא להרגיזו במהתלותיו – ואנחנו לא ידענו כי הוא רק חוזר על חרוזים הנמצאים באחד השירים של גולדפדן – אולם גולדפדן שחק בקול גדול. והוא נגש אל הפסנתר שאגפיו פתוחים, דופק בראשי אצבעותיו על המנענעים, והוא מזמר:

"אַמאָל זעה איך ביים טהע א גאַנץ שענע סצענע,

ווי די באלעבאָסטע קריגט זיך מין באַלעבאָס.

ער רייד צו איהר גוּט, דאַכט זיך, און – יענע

כאַפּט און פּאַרעט איהם אָפּ מיט דעם גלאָז.

דערפאר זיג איך און קאָך יעדע מינוט

צוּ-זעהן אַזאַ העזה קען איך ניט".

וְיֵש לְיַד תֵּה גַם מַחֲזֶה יְפֵה-נוֹף

כְּשֶׁבַּעֲלַת הַבָּיִת בְּבַּעֲלָה צוֹהֶבֶת,

הוּא מַמְתִּיק דִּבּוּרוֹ, אַךְ הִיא תַחֲטֹף

אֶת הַכּוֹס וּמְכַבַּדְתּוֹ בְּמִכְוַת-צָרֶבֶת,

עַל כֵּן רָתֹחַ וְגָעשׁ לֹא אֶחְדַּל

רְאוֹת חֻצְפָּה שֶכָּזוֹ לֹא אוּכַל.

עתה קם אהרנקרנץ ממושבו, רץ לקראת גולדפדן אף היה נופל על צוארו, והם מחבקים ונושקים זה את זה.

מצטחק אורנשטין, זה לו האות כי אהרנקרנץ שתה “מעט יותר מכשיעור”. יש לו, לאורנשטין, סגולה בדוקה זה כבר ומנוסה זה כבר “להפיג כל יין קשה”, בהקריאו לפני אהרנקרנץ בדיחה עברית שממליצתה נוטפים “מור ואהלות וכל ראשי בשמים” ובעלות ריחה באף אהרנקרנץ יזורר שבע פעמים ושב ורפא לו… מקריא הוא עתה באזניו את הבדיחה שלו בשם “הגולם”, בדיחה עוקצת על האדמו“ר מליווי, שנדפסה אז ב”השחר“. רצה אהרנקרנץ להראות גם הוא את כחו. העביר את יד ימינו על מצחו, והוא מדקלם על פה את מחברתו “מקל חובלים”, בשפה היהודאית, אשר אתו בכתובים. והיא גם היא סטירה חדה על הליוואי ועל כל משפחת האדמו”רים בני הריז’ינאי.

נתמלאה כל החבורה מסביב לשולחן שחוק עליזים. רק – אנכי לבדי הייתי כאיש נדהם.

הגחלת אשר כבר חשבתיה לעמומה כולה שבה והיתה ללוחשת. כמעט שכל קרבי התעוררו בי לזעוק באזניהם: “אל תגעו במשיחי!”.

אינני מתבייש להודות, כי זאת היא “חולשתי” עד היום הזה. אנכי בעצמי מותח לפעמים קו בקורת חדה על האדמו"ריות בישראל. אבל בשמעי מפי “זר” דבר שיש בו כדי לפגוע בכבוד בני הריז’ינאי – “אין שלום בעצמי”…

*

ואל המסעדה שהיתה נמצאת בעת ההיא בפנת רחוב הדואר והיתה נודעה בשם “המרתף”, באשר היתה בנויה מחציה ולמטה במעמקי הבית והנכנסים אליה ירדו במורדות אחדות; אל המסעדה הזאת נקבצה באה, בערב ביום ההוא, כנופיה גדולה מ“מעריציו המושבעים” של “ולול’ה שלהם” בחדר מיוחד. כנראה היו אלה ה“פני”, הבחירים שבבחירי משכילי צ’רנוביץ. הם נקבצו באו היום בדעתם כי בלויתו של אהרנקרנץ יבוא אחד החשובים שבחבריו, אברך אודיסאי, שהוא גם הוא מצוין בשיריו העממיים. – ואולי חשבו כי גם בן לויתו של אהרנקרנץ יתרצה להראות להם את “פרשת גדולתו”.

אז כשבאנו אנחנו שלשתנו, אהרנקרנץ וגולדפדן ואנכי הנגרר אחריהם, אל “המרתף”, כוננו כל הנאספים את מבטיהם אל האורח החדש והם השתאו למראהו. הן גם ללבושו של אהרנקרנץ היה בכל עת הדר ושרשרת הזהב ושעון הזהב לא סרו מכיס חזיתו, אבל זה חברו, גבה הקומה ורחב הכתפים בתלבשתו על פי האפנה האחרונה שבאחרונה, בתסרקתו המסודרה על קדקדו, במשקפיו אשר מסגרת זהב סביב להם, ובארשת פניו המפיקה גם רוך גם עדנה, התראה כאציל בן אציל למשפחת אצילים מדור דור.

ובערב ההוא אירע דבר אשר היה לחידה סתומה בעיני כל מכירי אהרנקרנץ מאז ומקדם: הנה על השולחן מוכנים בקבוקי יין לרוב. הכוסות כבר ממולאות. איש איש מהמסובים אל השולחן לא רק שהיה נותן בכוס עינו אבל כבר הגיח אל קרבו כוס אחר כוס. רק הכוס אשר הושמה לפניו, לפני אהרנקרנץ, עודנה מלאה ואף שפתו לא נגעה בה. גולדפדן, זה האורח הנפלא בכל דרכיו, הזמין לו כוס קפה-שחור. ראה אהרנקרנץ חברו, וגם הוא עשה כמוהו. וראו זה פלא על כל פלאים! כל יודעיו מאז וכל מעריציו אומרים פה אחד, כי זאת הפעם נחה עליו רוח חדשה. כשהוא גומא פעם פעם קמעא קמעא מכוס הקפה השחור מתיזה רוחו רשפים נחמדים למראה ומרהיבים כל לבב. בבת צחוק שעל שפתיו מצית הוא מסביבו שלהבתיה המחממת ואיננה צורבת. השומעים ממלאים צחוק פיהם – ובלבותם מתעוררים הרהורי תשובה…

ועוד יותר מכל הנאספים התלהב גולדפדן למשמע אזניו. באותו מעמד היה רושם בפנקסו, בעפרון שבידו, את החרוזים הבאים:

"זיסא האָפנונג און נחמה

סאַטירע און פרעהליכא מאָראַל.

ער איז דעם פאָלקס נשמה,

ער אין זיין אידעאל".

"אַ פאָלקסדיכטער דאַרף ניט שטאָלצירען,

איבעראַל מוז ער זיין פאָלק נאָכגעהן.

אין קעלערס מוז ער איינשטודירען

זיין ליטעראַטור מיט איהם אַליין".

נֹפֶת-תִּקְוָה וְתַנְחוּמוֹת-אֵל,

עֹקֶץ-סַטִּירָה, שְׂשׂוֹן – מוּסַר הַשְׂכֵּל,

אֵלֶה קְצוֹת נִשְׁמַת-הָעָם,

הֵם לוֹ מַשָּׂא-נֶפֶש רָם.

לִמְשׁוֹרֵר-עָם יְהִירוּת לֹא תִיטַב,

עָלָיו לָצֵאת בַּכֹּל בְּעִקְבוֹתָיו,

יֵרֵד לַמַּרְתֵּפִים וּמִפִּיו

לְפִי הָעָם תּוֹרָתוֹ יַטִּיף.

*

בכל זאת כשלויתי אותו, בשעה מאוחרת בלילה, עד למלונו, התיצב הוא פתאום בדרכו, כשהוא תפוש במחשבותיו. ואחרי כן הגיד: - אינני יודע, חביבי, אם תבין לרעי. אבל… אני ירא מפני המרתף. יותר טוב ויותר מועיל היה אילו הצלחנו להעלות את העם ממעמקי המרתף ולנשאו אלינו…

בימים ההם, בשנת תרל“ו, היה אהרנקרנץ, שנולד בשנת תקע”ט, בן חמשים ושבע שנים. למשורר, שהוא כמעט כל ימיו נע ונד והוא אנוס להיות נחשל אחרי העם עד רדתו אל המרתפים, כבר באו ימים שאין לו עוד חפץ הרבה בחיים. לא לו עוד לטפס ולעלות על שלבי הסולם. לא לו עוד החפץ לשנות את סדר העולם. הוא היה מפתח ומשדר את אדמת העם, אף נטע עצים עושי פרי ואם הדור הבא יאכל את פריו ויברך עליו ברכת הנהנין, ואם יזכור לטובה גם את המפתח, המשדד ואת הנוטע אז אולי תהיינה שפתותיו דובבות בקבר… אבל גולדפדן, שנולד בשנת ת"ר, ובימים ההם היה בן שלשים ושש שנים, הרגיש עוד כי כחו אתו להאבק עם גורלו ולשנותו על פי חפצו.

נאבק גולפדן ימים רבים עם גורלו בנסותו להעלות בכל מאמצי כחו את העם ממעמקי המרתף ולנשאו אליו. היו ימים אשר בהם נדמה היה לו כי עוד אחת מעט ועוד אחת מעט והוא ישיג את מבוקשו. אבל בימי זקנתו, כשאכף עליו גורלו, אחרי כל “נצחונותיו”, לרדת אחרי העם אל המרתף, היה מכניס אל קובץ שיריו בשם “דור הפלגה” גם את החרוזים שהיה רושם בפנקסו הצ’רנוביאצאי, והיה מוסיף עליהם עוד חרוזים אחדים שבהם הקים לאהרנקרנץ מצבה נהדרה ביפיה:

"איך זאָל קענען וואָלט איך בעטען

די בעלת-אוב, די צויבערמאַכט,

וואָס האָט שמואל’ן דעם פּראָפעטען

פון דער ערד אַרויפגעבראכט,

זי זאָל איצט מאַכען איהר מאַנעווער

מיט איהר געהיימען כשוף-טאָן

אַרויס רופען מיר פונ’ם קבר

א גרויסע וויכטיגע פּערזאָן.

יא, יא, מכשפה, באַפעהל די גייסטער

זאָלען זיי געהן דעם העקסען-טאַנץ

און מיר ארויפברענגען דעם מייסטער:

וועלוועל זבאראשער עהרענקראַנץ".

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל

לְבַעֲלַת-אוֹב הַמַּפְלִיאָה קָסֹם,

אֲשֶׁר הֶעֶלְתָה אֶת הַנָּבִיא שְׁמוּאֵל

מֵאַדְמַת-קִבְרוֹ אֱלֵי רוֹם,

כִּי תַעֲשֶׂה בִּלְהָטֶיהָ עַכְשָׁו

וּבְקוֹל-קִסְמָהּ הַנֶּעֱלָם תְּצַו

וּמִקִּבְרוֹ יֵעָלֶה מִיָד

אִישׁ גָּדוֹל וּמְאֹד נִכְבָּד.

הוֹאִילִי קוֹסֶמֶת, הָרוּחוֹת לְהַזְעִיק

וּמְחוֹלַת-הַשֵׁדִים תִּתְרַעַשׁ

מִבּוֹר אֶת מוֹרִי וְרַבִּי לְהַסִּיק:

אֶת וֶלְוֶל אֶהְרֶנְקְרַנְץ מִזְבַּרַז’שׁ.

 

טו. גִּלוּי “אֶלְיָהוּ הַצֶ’רְנוֹבִיצאָיִ”    🔗

(פרק מוסגר)

האכסניא, ברחוב הבאר, אשר אליה סרתי בבואי מסדיגורה לצ’רנוביץ, היתה נקראת בשם “הזלישציקאית”, כי האכסנאי היה יליד העיירה זלישציק. בה היה מבלה את כל ימי נעוריו וכל אנשי העיירה הכירוהו אף הוקירוהו. כי על כן לא רק הסוחרים הזעירים, הקונים מאת האכרים שבסביבה שקי תבואה לטחון אותם ברחיים המתגלגלים בכוח מפל-אשד-מים, וביום הראשון לכל שבוע נוסעים הם בעגלותיהם הטעונות שקי קמח לעיר צ’רנוביץ למכור אותם ביום השוק, שהוא חל שם בכל יום שני לשבוע, אבל כמעט כל יהודי זלישציקאי שיש לו לפעמים איזה עסק בעיק צ’רנוביץ יסור אל אכסניתו.

בני העיירה באים אל בן עיירתם שהוא חביב עליהם והם חביבים עליו.

עמו, עם האכסנאי שלהם, יכול גם רשאי כל איש להתיעץ. הוא יהודי פקח, גם יודע לשמור סוד…

הוא איננו מן הקפדנים, כשהשעה צריכה לכך יכול כל איש ואיש מהם לקחת גם שכר הלינה גם שכר המאכל והמשתה בהקפה. לבו סמוך ובטוח כי איש מבני עדתו לא יסובבהו בכחש ובמרמה לאכול יגיעו בלא-מחיר… ואם יקרה לפעמים כי מפני איזו סבה היתה השעה דחוקה פתאום למי-שהוא ואין ידו משגת לפרוע לעת כזאת את חובו אין הוא נושה בו, בדוּנוֹ “ממה נפשך” מעצמו: “לכשירחיב” אין כל ספק כי ימהר להביא את התשלומים “בתוספת של תשואות חן” ואם, חלילה, לא יוטב מצבו, מה בכך? מי יאמר כי אכסנאי פטור הוא מן המצוה של הכנסת אורחים?!".

והאכסנאי הזה יודע לספר מעשיה נפלאה מלפני חמש עשרה שנה, השנה השניה לפתיחת האכסניא שלו. והוא מספר אותה רק לעתים רחוקות ורק ליחידי סגולה. וכשהוא מספר אותה בוחר הוא לו לשון נסתר, ואף את נושאי ספור המעשיה איננו קורא בשמותם:

איש יהודי היה בעיירה זלישציק, איש יהודי שירד, לא עלינו, מנכסיו. והוא עני מדוכא. יש אשר אין בביתו אף מזון סעודה אחת. אבל הוא יודע להסתיר את מחסורו מעין רואים ובטחונו חזק כי ישועתו קרובה לבוא. – נזדמן לבתו הבכירה שידוך הגון עם בחור “טוב לשמים וטוב לבריות”. מתחייב הוא לתת לבתו נדוניא מאה וחמשים זהובים במזומנים. ממשמש זמן החתונה לבוא, וכיסו ריק. אין בידו לא רק לסלק את הנדוניא אבל גם לא להכין לבתו את השמלות הנחוצות לה ליום חתונתה, ואף לא לערוך את המשתה לקרואים. מעיקה עליו הדאגה בכל עזוזה. ובכל זאת ישחנה מדעתו ולא ישיחנה לאחרים. ככח בטחונו אז כחו עתה. – נתגלגל באותם הימים לעיירה זלישציק אחד הרביים מן “הפעוטים שבפעוטים”, אחד הרביים שכל גאותו היתה להתפאר כי הוא הוא “הכתונת המלוּכלכה של רבי מאיר’ל מפרימישליאן”. מתנודד אותו היהודי בהחלטתו לבלי גלות לאיש את סתריו. אולי… אולי… הלא “רבי” הוא “רבי”: ומי בשר ודם ובידו מאזני משקל לבחון את “גדולתם” ולדעת מי עדיף ומי גדול ממי. מתעורר הוא להכנס אליו. מניח הוא על השולחן אשר לפניו את ה“פתקא” בצירוף אגורות כסף אחדות ל“פדיון”. קורא הרבי את הפתקא וחוזר וקורא, ובהקמיטו את מצחו ממלמל הוא כמו עם לבבו ישיח:

– “יש ליהודי בת שהוא צריך והוא זקוק להכניסה לחופה… זאת הבת היא בתולה שהגיעה לפרקה… גם בן זוגה כבר נכון הוא לפניה… ובכן… הלא העיר צ’רנוביץ איננה רחוקה מן העיירה זלישציק… בוחר לו אותו היהודי ביום הראשון לשבוע לפנות ערב, מושב על אחת העגלות הטעונות שקי קמח והוא נוסע לעיר צ’רנוביץ להיות שם ביום השוק שבשני לשבוע… נוסע הוא לשם שבוע אחר שבוע עד… עד אם יפגש עמו, עם מי שהוא צריך והוא מוכרח להפגש – ואנכי אינני ראוי והגון לקרוא אותו בשמו”…

נוסע אותו היהודי, שבוע אחר שבוע, ביום הראשון לפנות ערב, לעיר צ’רנוביץ. מגיע הוא לשם ביום השני, בטרם בוקר, או בבוקר השכם, ומתאכסן באכנסניא הזלישציקאית. איננו עולה עוד על משכבו אף לנוח מעט. אין שעתו פנויה לכך. “הוא רוצה להיות מן העשרה הראשונים בבית התפלה הסמוך לאכסניא. יום השני הוא יום קריאת התורה. והוא רוצה להתפלל בצבור… מלבד זאת, הלא היום הזה הוא לו יום הדין ובו יחתך גורלו… רצונו חזק גם לשבת בתענית כל היום…”

נחפז אותו היהודי אחרי כלות התפלה, ללכת אל הככר הגדול שבתוך העיר. מסתובב הוא שם בודד כל היום, מן הבוקר ועד הערב. מסתכל הוא בפני כל עובר. אבל – אין בהם אף אחד אשר ישעה ואשר יפנה אליו…

שב הוא בערב אל האכסניא שלו. והוא ממהר לשוב לנסוע, בעגלה ראשונה שנתרוקנה ממשאה, חזרה אל עיירתו ואל ביתו – מבלי אשר יטעום מאומה אחרי הצום של יום תמים.

מתבונן האכסנאי אל מעשהו והוא משתאה לו. הוא מכיר את היהודי הזה עוד מימי נעוריו. היה בשעתו אחד מבעלי הבתים הנכבדים שבעיירה. איש אמיד, שקט ושאנן. איש תמים דרך… ועתה, כנראה, ירד, לא עלינו, מנכסיו… ובכן… לא הוא הראשון ולא האחרון אשר נהפך עליו הגלגל… ומה היא התנהגותו המזורה? בא יהודי ליום השוק שבצ’רנוביץ, מסתובב כל היום דומם, איננו נושא ואיננו נותן. אף יושב בתענית כל היום. ומבלי שתות אף כוס חמין אשר אחרי הצום נחפז הוא לשוב אל ביתו ואל עיירתו כלעומת שבא… לא דבר ריק הוא…

מבקש האכסנאי, בערב יום השוק לשבוע הבא, עת-מצוא לבוא עם היהודי הזה בדברים. פותח הוא בפטפוט של מה בכך, ותוך כדי פטפוּט עובר הוא לשיחה הקרובה ללבבו ואיננו יכול כלכל עוד אותה:

– מאה פעמים ואחת אבקש ממך, חביבי, סליחה, על הדברים שיש לי להגיד לך. אין לי הצדקה, אף אין בי החפץ לשאול ממך פשר מעשיך. אם אתה יושב בתענית כל יום שני זה הוא רצונך. ורצונך הוא כבודך. אבל אני מכיר בך, כי אתה יהודי שבטחונו חזק. ועליך לדעת כי גם אנכי יהודי בעל בטחון. ואנכי אבקש ממך, אבקש מאד, כי בכל פעם בואך לעיר צ’רנוביץ לא תסור אל אכסניא אחרת מבלעדי אכסניא שלי. בני עיירה אחת אנחנו החביבים איש על רעהו. אבל אתה תסלח לי אם אינני יכול לראות בעזוב איש את אכסניתי אחרי צום של יום תמים בטרם יאכל ארוחת הערב, יאכל וישבע… אין בדעתי לתת לך ארוחת-חנם. אני רושם הכל בפנקסי… אני מכיר אותך מנעורי להולך תמים. ואני בטוח כי “לכשירחיב” לא תקפח, חלילה, את שכרי…

וכה הפציר בו האכסנאי ולא הרפה ממנו, עד אם התרצה לאכול, בהקפה, ארוחתו, ארוחת ערב, בכל פעם בואו.

אירע לאותו היהודי, אחרי שבועות רבים, באחד מימי השוק – וזה היה השוק היותר גדול, שהוא חל רק פעם אחת בשנה, והוא נקרא “שוק-פטר” – מאורע אי-מצוי, מאורע מפתיע:

כפעם בפעם שוהה הוא מן הבוקר על הככר הגדולה שבתוך העיר. והפעם השאון גדול וההמולה רבה. אנשים ממהרים לרוץ אורח כדחופים ומבוהלים. עוברים אנשים תפושים במחשבותיהם ואנשים עליזים השוחקים בכל פה, אנשים הקורצים בעיניהם זה אל זה ואנשים שלא רק את ידיהם הם מנופפים אבל כל אבריהם מתנועעים בדברם. והוא מסתובב ביניהם יחיל ודומם. איניו צופיות ומשוטטות לכל עבר. אבל אין איש שואל אותו דבר ואין הוא שואל מאיש דבר.

היום יום חם מאד. השמש לוהט. גם האבק, המתמר ועולה מרגלי הרצים רצוא ושוב, רב הוא. היה אותו היהודי ביום ההוא, לפנות ערב, עיף ויגע כמעט עד להתעלף. נכון הוא כבר לשרך דרכו אל האכסניא שלו.

גם הצום היה לו קשה מאד. הרעב יציקהו. הוא ימהר להתפלל תפלת מנחה ותפלת מעריב, יחטוף ויאכל דבר-מה להשיב נפשו.

שומע הוא פתאום מאחוריו קול איש, והקול קול גדול הקורא אליו:

– “דודי חביבי! מה יש ברצונך לקנות?”

מפנה אותו היהודי מבטיו אל המקום אשר ממנו חדר הקול לאזניו. רואה הוא והנה עתה כשפנה היום לערוב ועוד אחת מעט וכלתה רגל מן השוק, עומד זה האברך הקורא אליו, אברך קצוץ פאה וגלוח זקן, לפני פתח חנותו. כפות ידיו נעוצות בכיסי מכנסיו. וכשדעתו זחה עליו צוהלים כל פניו. ועל ידו, מימינו ומשמאלו, נקבצו אחדים מבעלי החנויות הסמוכות ועוזריהם, החומדים למו גם הם בטלה אחרי שאון השוק והמונו. ולכל הלצה והלצה שאחד מהם משמיע מתפרץ מפיות כולם שחוק גדול.

מתקרב אותו היהודי אל האברך אשר קרא אליו, ושואל אותו בתום שפתיו:

– ומה יש לאדוני למכור?

– למענך, דודי – אומר האברך – דבר יקר מכל יקר, מחמד מכל מחמדים. קנה ממני את חלקי לעולם הבא… אם לאמת יש לעברותי ערך יותר גדול מערך מצותי. לי עלו עברותי בדמים יותר יקרים. בכל זאת יכול דודי לקנות ממני היום דבר היקר לך כמעט “בחצי חנם”. בעד חלקי לעולם הבא לא תתן לי בלתי אם את המטבעות הקטנות הנמצאות בכיסך. ואנכי יודע כי מטמונים אין לך.

– במעומד בחוץ – השיב אותו היהודי בתמימות – לא עשיתי מעודי כל מסחר. הלא למקח וממכר יש לך חנות פתוחה.

נכנסים האברך והיהודי, ואחריהם כל אוהבי בטלה, אל החנות, מריק היהודי את כל אוצר הכסף שבכיסו, העולה טבין ותקילין בארבע אגורות כסף ושלש מטבעות נחושת בכסף אוסטריה, מוסר הוא את כל אוצרו ליד המוכר, והוא והמוכר עושים ביניהם חוזה בתקיעת כף. ולא זו אף זו כי ל“יתר שאת” ול“יתר תוקף ועוז” כותב הקונה על פסת נייר פתקה קטנה, המתחילה ב“חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים” והמוכר מפשיל את שרוול יד ימינו וחותם על הפתקה באותיות גדולות את שמו ושם אמו.

קורא זה האברך לנפשו עונג במשך כל משאו ומתנו עם זה היהודי והוא מתהדר ולובש גאות על “גודל חכמתו”. וכל אותה החבריא, בעלי החנויות הסמוכות ועוזריהם כמעט שמתפקעים במשובת-צחוק.

– “אך זה בן עיירה הקטנה המגדלת טפשים ובני בניהם של טפשים מדור ראשון ועד אחרון הדורות!!!”

אולם אותו היהודי מחליק בכף יד ימינו את הפתקה הכתובה והחתומה, מקפל אותה בזהירות, יתרה, טומן אותה בכיס חזיתו, והולך לו לדרכו.

אז כששב אל האכסניא נדמה לו כי לבו חם פתאום בקרבו וכמו נהפך והיה לאיש אחר. בחוץ מזהירה הלבנה במלוא זהרה. יוצא הוא עם יתר המתפללים, אחרי תפלת מעריב, ל“קדש” אותה. ובאמרו “סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל בני ישראל” מתנשאות רגליו כמו מאליהן – וכמו נכונות הן לצאת ברגע הזה במחול. הלא בשעה של מזל טוב קרה לו היום דבר אשר לא פלל אליו. וזה לו סימן טוב – את זאת מנבא לו גם לבו – כי עוד אחת מעט ועוד אחת מעט והוא – יפגש עם מי שהוא צריך ושהוא מוכרח להפגש.."

אין הוא נחפז היום לשוב בערב אל עיירתו ואל ביתו. וילן שם. גם ממחרת, בבוקר היום השלישי, אין הוא ממהר לקום ממשכבו. היום לא לו לדקדק להתפלל עם עשרה הראשונים. היום, בשלישי לשבוע, אין יאריד בצ’רנוביץ העיר ולא לו ללכת אל הככר הגדולה שבתוך העיר. אם ירצה השם לעת הצהרים יסע הביתה.

אולם בשובו מבית התפלה אל האכסניא הולך האכסנאי לקראתו והוא אומר לו:

"בחדר השני מחכים לקראתך שני יהודים, אב ובנו. הם ידעו כי זלישצקאי אתה והיו משערים כי מתאכסן אתה פה. האב הוא אחד העשירים, היותר מכובדים בעירנו. הוא איש חסיד… אחד החסידים הותיקים שמדרגתם גבוהה. אבל בנו הוא כבר אחד מבני הדור החדש. הוא אחר, לגמרי אחר. מלבד זאת הוא כהאי ינוקא דלא חכים ולא טפש… נודעה לאב הנבלה אשר עשה בנו במשובתו, אתמול, לעת ערב, להסתולל ביהודי זר ועני, העובר לתומו על פניו, להלבין פניו, בהצלותיו הטפשיות, ברבים. ואף גם זאת למכור לו את חלקו לעולם הבא… לשמועה זו כמעט “יצא האב מכליו”, זאת אומרת כמעט אבדו עשתנותיו. ורצון האב חזק להעביר את בנו מנחלתו אם לא יבקש ממך סליחה ואם לא יעשה כל מה שבכחו לעשות לשוב להשיג ממך את הפתקה, זאת אומרת את “שטר המכירה”.. כי על כן באו אליך שניהם, גם האב גם בנו… הם שחרו את פני להיות להם לעזר… אבל אין זאת דרכי. אנכי אינני מתערב בענינים לא-לי… כבודך יקר בעיני לכל הפחות ככבודם…

נכנס אותו היהודי, בלוית האכסנאי, אל החדר השני. שומע הוא אותו הפזמון, ככל אשר כבר פזם לו האכסנאי. מעמיק הוא רגעים אחדים במחשבותיו, ועד מהרה מספר הוא במנוחת-הנפש את כל המעשיה בשידוך בתו ובעצת הרבי לנסוע שבוע אחר שבוע לימי השוק שבצ’רנוביץ עד אם יפגש עם מי שהוא צריך ושהוא מוכרח להפגש. ובאותה מנוחת הנפש מוסיף הוא:

– כששמעתי, אתמול לפנות ערב, איזה קול הקורא אלי מאחורי, מאנתי בתחלה אף להפנות את מבטי על מקום הקריאה. אולם בו ברגע עלתה על רוחי מחשבה אשר אחזה בי ותעמידני על עמדי: אולי הוא הוא הקורא אלי, הוא, עם מי שאני צריך ושאני מוכרח להפגש… הוא מתגלה לעיני בשר ודם בצורות שונות… הלצותיו והלצות כל אותה החבורה שמימינו ומשמאלו היו לי למופתים חותכים כי אני הוגה נכוחות. וכשהציע לפני את המקנה של חלקו לעולם הבא היה לבי רועד בגיל. עתה ידעתי גם ידעתי כי הוא אומר לנסות אותי… כעת… כעת… כעת אין אני רוצה וגם אין זה מן הנחוץ כי זה האברך יבקש ממני סליחה… גם לו גם לכל אותה החבריא שלו מוחל אני הכל במחילה גמורה… אני חושב את התלוצצם בי לכפרת עונותי… אבל את הפתקה אינני יכול אף אינני רשאי להחזיר… היא לי ל“קמיע”… בהטמיני אותה סמוך לבי ובטוח כי הבטחתו של הרבי תמהר לבוא…

יושב זה האברך על מושבו, במחילה מכבודכם, כנער שובב אחרי הצלפו על אחוריו. הוא מתבייש להרים את עיניו אל אביו. אבל לאביו כבר יש תכנית מסוימה במצריה. הוא מתנשא מעל מושבו, קורץ בעיניו אל האכסנאי ללכת אחריו. מתלחש עמו באחת הפנות – ואחרי רגעים מספר שבים הם שניהם אל מושביהם. והאכסנאי עורך את דבריו לאותו היהודי:

– הסכת ושמע נא, חביבי! את ה“מי” שאתה צריך ושאתה מוכרח להפגש עמו לא קרא הרבי בשם. אולי נפגשת עתה עם “מי” הרוצה “לקנות לו חלק לעולם הבא” באמרו לקיים את המצוה של הכנסת כלה… אנחנו רוצים רק לדעת מה הוא סכום הכסף שאתה צריך ושאתה זקוק לו.

נוּפחה באף אותו היהודי נשמה חדשה ויהי “לנפש חיה”. בפניו מתחלפים רגע רגע הגוונים. משמיט הוא את כובעו עד לקדקדו, מעביר הוא את כף ידו הימנית על חלקת מצחו והוא מעמיק חשבון:

– לנדוניא שהתחייבתי בסך מאה וחמשים זהובים זקוק אני במילואה. בימים שלפני הזמן המוגבל היתה לו היכולת להתפשר עם הצד שכנגד אם להפחית ממנו שליש או לזקוף את השליש במלוה עד לזמן מאוחר. אבל היום אחרי שהמחותנים רוגזים על דחיתי פעם פעם את זמן החתונה וגם החתן מתהלך בפנים נזעמים. וכמי ש“חוטמו ארוך”. חלילה לי מנסות אליהם דבר… כרים וכסתות נמצאים, תהלה לאל, לרוב. חורף אחר חורף היתה האם מורטת לילה לילה נוצות בשביל בתה… גם גליל בד, מן המובחר שבמובחרים, שהבאתי בימי אשרי מעיר צ’רנוביץ, מונח עד היום הזה טמון במזודה, להיות לכתנות לבתי הכלה… אין אני זקוק בלתי אם לשמלות הכלה ולהוצאות החתונה… מלבד זאת התחייבתי בכתב התנאים לקנות לחתן דנן טלית מצויצת וכובע-שעיר לשבתות ולמועדים… יעלה כל זה לערך של מאה וארבעים זהובים… ובכן עולה סך-הכל של מאתים ותשעים זהובים במזומנים…

נגרר עוד אחר החשבון איזה “עיקר שכחתי”. הלא הוא:

– “את הכסף הנועד לחתונת בתי חושב אני ל”כסף-קדשים" וחלילה לי ממעול בו אף בפרוטה קטנה… כשאני לעצמי אין לי צורך במאומה. את שכר נסיעתי לביתי אשלם לעגלון, אם ירצה השם, אחר זמן. הוא בוטח בי. אבל לאכסנאי חייב אנכי עד היום בעד מאכל ומשתה ובעד לינת הלילה האחרון סכום של ששה זהובים ושבעים וארבעה מטבעות נחושת. אין אני רוצה ואין אני רשאי לשוב היום, אם ביתי בטרם סלקתי לו את חובי… בן אדם איננו יכול לדעת מה ילד יום… שמו יתברך יודע מתי ואם תהי לי הזדמנות לשוב ולבוא עירה צ’רנוביץ.

שוחק האכסנאי והוא אומר:

– גם אנכי הנני יהודי הרוצה לקנות לו חלק לעולם הבא. את הסכום המגיע לי נותן אני “מתת-דרשה” לחתונת בתך.

אבל אותו היהודי כהה בו. הוא מתעקש.

– עם האברך הזה היה לי ענין של מקח וממכר, ואם הוא חוזר בו מממכרו ורוצה לבטל את החוזה שעשינו בינינו הרשות לי לדרוש ממנו כך וכך פצויים. אבל אנכי אינני, חלילה, מן ה“ארחי-ופרחי” שמתנדבים לתת להם לינת לילה בלא מחיר וארוחות-חנם. את חובי אני פורע, ואם אתה תאבה לשלוח לבתי, ליום חתונתה, מתת-דרשה – זה עניניך ולא עניני".

*

אז כשלווה האכסנאי את אורחו אל העגלה, בשובו לנסוע הביתה, היו שניהם שבעי-רצון. והאכסנאי בחר לו התולים עמו לשעשע את רוחו, באמרו:

– אתה אינך כרבי יהודה, שהיה מדייק בשמא. הן לא דייקת בחתימת המוכר על שטר המכירה כי גם שמו הוא אליהו. ועתה ראה נא מה בין רבי “גדול” לרבי “פעוט”. הבטחתו של רבי פעוט עושה רק מחצה. ולך לא היה גילוי אליהו הגלעדי. אבל – גילוי אליהו הצ’רנוביצאי.

 

טז. קַלְקָלָה שֶׁלֹא מִדָּעַת    🔗

את המעשיה בנס שהתרחש ליהודי זלישציקאי רשמתי בפנקסי לא רק באשר יש בה ענין, אבל גם באשר היא צריכה לגופה של דמות האכסנאי, התופס את מקומו בזכרונות ימי בחרותי – והוא קרובי ממשפחת אבי.,

ולא אחד הקרובים היה לאבי אבל קרוב-כאח לו. שניהם, הוא ואבי, היו בני גיל אחד. ושניהם גודלו אף חונכו יחד כמו היו תאומים מלידה ומבטן. לשניהם היתה סבתא אחת. לו מצד אביו ולאבי מצד אמו, שאליה באו יחד בימי השבתות, אחר השינה החטופה של אחר הצהרים, ללקק את שפתותיהם במיץ האגסים המתוקים, השלוקים בתנור מאתמול, ולהקשיב לספורי מעשיותיה, הנוטפים נופת של ימים מאוד קדומים, ו“טועמיהם חיים זכו”. שניהם התלהכו יחד מ“חדר” אל “חדר”, מן המלמד דרדקי ועד המלמד גפ"ת, לשמוע לקחם – ושניהם אמרו איש אל רעהו “חזק”! בשעשועיהם בימי ילדותם ובמשובותיהם בימי בחרותם.

התקיימה האחוה הזאת בטהרתה ובשלמותה גם אחרי הגדלם ואחרי הפרדם איש מרעהו פירוד משפחה חדשה ופירוד מקום. איש איש מהם ידע לא רק מה שמבשלים בקדרה של משנהו אלא גם את התסיסה ואת המרקחה שבלבו. כשנזדמן הוא פעם לבוא לזלישציק או נזדמן אבי לבוא לצ’רנוביץ היתה כל שינה ואף כל תנומה רחוקה משניהם. כל הלילה היו יושבים על משכבותיהם בעינים פקוחות ובאזנים קשובות והיו משוחחים והיו מספרים איש לרעהו כל הרפתקאותיהם לכל דקדוקיהן ופרטיהן מבלי השאיר אף שריד הטמון “מאחורי צפרניהם”.

היו ימים – אנכי הייתי אז בן שמונה עשרה שנה – ושניהם, הוא ואבי, כמעט כבר גמרו ביניהם להשתדך, זאת אומרת להוכיח אותי לבתו. היה גם רצון אבי חזק. אבל משום “מהיכי תיתי”. הלא כן כמו כן הקשר ביניהם אמיץ עד היותם דבקים זה בזה. ולמחותן יותר טוב ויותר נאה ממנו לא נשאהו לבו מעודו. אולם הוא היה חרד והיה רוטט לראות אותי “חתן” לבילצי בתו.

הוא לא היה יודע תורה. די היה לו כי ידע לעיין בספר מ“ספרי היראים”. אבל כמעט שלא היה כמוהו נותן גודל למי שתלמודו בידו. הוא היה אחד ממעריצי הגאון רבי בנימין ווייס, מי שהיה בעת ההיא רב בעיר צ’רנוביץ. ויהי בהודע לו כי אנכי, בהיותי בן שש עשרה שנה, ערכתי בכתב אל הצ’רנוביצאי קושיא על אחד מבעלי התוספות במסכת בבא בתרא, וזה הרב נתן לי בתשובתו אלי את התואר “החריף השנון” הייתי בעיניו כמעט “דומה למלאך ה' צבאות”.

– "אילו היתה זכות אהבתו את התורה מסייעתו שאנכי אהיה לו לחתן, לוקח בתו, לא היה נותן לי אף “לטבול את קצות אצבעותי במים קרים”. גם משרת הרבנות לא היה נותן לי לקבל עלי. הוא היה מקציע לי חדר מיוחד והיה “מפטם אותי במטעמים ומעדנים” למען אוכל לשבת במנוחה ולהגות יום ולילה בתורה.

וכה היה הכל כשורה לולא באה פתאום קלקלה שלא מדעת. הלא היא:

באחד הימים ההם באה בילצי, בחורה מבוגרה כל צרכה, בחורה שכל רמ"ח אבריה אומרים חוסן, לעיירה זלישציק, לשהות ימים אחדים בביתה של סבתא שלה, מצד אמה. אין היא יודעת ואין אנכי יודע מכל אשר נדבר בין אביה ובין אבי. אבל הלא קרובה היא אלי, קרבת משפחה, על כן בבואה לבקר בביתנו והשיחה שיחה שוטפת, שיחת משפחה אין גם אנכי מתבייש לבוא עמה בשיחה חטופה. אבל זה דרכה סגולה לה כי תוך כדי שיחה, שיחה לפי תומה, שיחה המשתפכת כאשד מים כבירים, אוחזת היא ביד הדובר עמה ופעם פעם מנענעת היא אותה, בשאלה בגרמנית הצ’רנוביצאית: “האסט דו געהערט? האסט דו פערשטאנדען?” (השמעת? ההבינות?) - מובן כמעט מאליו כי כבר בפעם הראשונה כשהושיטה היא את ידה לאחוז את ידי היה דמי מתמר ועולה אל פני. אנכי נסוגותי מעט אחור, וכשהיא הפנתה רגע את מבטיה מעלי עשיתי בערמה לשלב את שתי ידי מאחורי, על גבי. ראתה היא עד מהרה אף התבוננה אל כל המעשה שעשיתי. וכנראה מצאה היא דוקא בביישנותי חפץ. הן גם כל פניה התאדמו פתאום. בכל זאת הלא היא בחורה צ’רנוביצאית, מלומדה, ומוחה מלא מספורי המעשיות בבחורים ובחורות אשר בספרי האשכנזים. ואולי כבר היתה לה הזדמנות לצאת במחול עם בחורים. והיא הלא קרובה אלי קרבת משפחה. משחרת היא אותי, בבת צחוק על שפתיה, מוסר, על היות דרכי הדור החדש זרים לי. היא אומרת כי בצ’רנוביץ גם הבחורים היותר חרדים לובשים כבר צורה אחרת, והיא מוסיפה לאמר כי – “כשאזדמן פעם לבוא עירה צ’רנוביץ לא תרף ממני עד אם אלך אתה לטייל בגן העם”…

שוחק אני למשמע דבריה האחרונים.

שומע אנכי פתאום מאחורי קול אמי בקראה אותי לסור אליה לרגע. והיא אומרת בלחש ובקול נרגז:

– “לשחוק מה זה עושה?! מה זה היה לך כי אתה מרבה שיחה עם אותה הבחורה הצ’רנוביצאית?!… אמנם היא קרובה אלינו קרבת משפחה, אמנם היא בת יהודי טוב לשמים וטוב לבריות. אבל אין לבי ואין נפשי אליה כלל וכלל… אנכי שמעתי היום מפיה דברים המתאימים לשפחה נכרית אבל לא לבת ישראל כשרה וצנועה”…

אמי ידעה את כל הדברים שנדברו בעלה והאכסנאי ביניהם והיא גם היא נתנה בתחלה את הסכמתה אל הנכבדות האלה. משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, שני הצדדים מתיחסים למשפחה אחת. את ה“כלה” מכירה היא עוד מיום הולדה. אמנם היא כבירה מה“חתן” לשנתים ימים. אבל אין בכך כלום. אף היא, אמי" כבירה היא לימים מאבי. ואף גם זאת כי “המחותן” הצ’רנוביצאי רוצה להתחייב לתת, מלבד הנדוניא אל הזוג, גם חמש מאות זהובים להיות לנדוניא ולהוצאות החתונה לאחותי הבכירה. והוא נכון לאחר את חתונת בתו עד אם יזדמן לאחותי הבכירה שידוך הגון, שידוך לפי ערכה… אבל בבילצי נכנס היום איזה רוח שטות ושלא מדעת היתה מקלקלת את כל הענין: בשיחתה עם אמי, כשאמי היתה נאנחת מרה על האסון אשר קרה למשפחה כי אחת מבנותיה העטתה עליה בושה, בהתעקשה לבלי תת לגוז את שער ראשה אחרי חתונתה, רצתה בילצי להראות את כל פרשת השכלתה הצ’רנוביצאית. מספרת היא לאמי כי אל האכסניא אשר לאביה באות יום-יום מרוסיא נשים צעירות, נשות חסידים, ושערותיהן על ראשיהן. והיא עוד מוסיפה כי היא גם היא איננה יודעת אם תוכל להבליג על צערה הגדול “להסיר מעל ראשה את עטרתו”.

וזאת לדעת כי אמי לא היתה אחת הנשים שכמותה יש הרבה בישראל. היא היתה בת ר' יהושע מיקובני, מי שהיה “יד ימינו” של רבי מאיר’ל מפרמישליאן. וכל הנוגע נגיעה היותר קלה במנהגי היהדות נוגע בבבת עינה. ובדברים כאלה היתה היא השלטת היחידה בביתנו. ואם היא הגידה “לאו” אז “לאו” שלה נטוע כמסמרות וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו אף זיז כל שהיא.

ותהי הקלקלה לקלקלה שאין לה תקנה.

ובכל זאת בא, אחרי שנתים ימים, האכסנאי הצ’רנוביצאי, מצ’רנוביץ אל הכפר אל. ליום חתונתי עם בת בעל האחוזה, והיה שמח בשמחת לבו של אבי לא רק כאחד הקרובים, אבל – כמו היו שניהם, הוא ואבי, בני אב אחד ובני אם אחת.

––––––––

ואני בבואי היום בבוקר מסדיגורה לצ’רנוביץ ובסורי אל האכסניה הזלישציקאית, שש עלי האכסנאי כמשוש אב על ילדו, ילד שעשועים.

– “הנה בן אליעזר שלי בא!”

אגב הנני, אנכי, אלמן, ובילצי בתו טרם מצאה לה את בן זוגה. קשה עליה הבחירה.

מכינים לכבודי ארוחת צהרים “כסעודת שלמה בשעתה”, ואנכי לא ידעתי אף לא חלמתי על זה. שב אנכי מביקורי במעונו של גולדפדן, כשרוחי עודנו מלא מכל אשר ראיתי ומכל אשר שמעתי. מודיעים לי כי לא בחדר האוכל לאורחים אבל בחדר האוכל לבני הבית ערוך השולחן גם לי והם מזמינים אותי לאכול היום במסבתם. אז בהכנסי אל אותו החדר לא מצאתי שם לעת כזאת בלתי אם את בילצי היושבת יחידה, כשתסרוקת שער ראשה מבושמה ומרוחצה למשעי והתלבושת שעליה תלבושת-חג, והיא קוראת בספר אשכנזי המונח לפניה פתוח על השולחן. שמחה היא לקראתי ואנכי שמח לקראתה. הלא קרובים אנחנו קרבת משפחה. משתוקק אנכי לדעת מה הוא הספר שהיא קוראת בו, רואה אנכי והנה הוא ספורו של גוסטאב פרייטג בשם “זאָל אונד האַבען” (הוצאה והכנסה). רוצה אנכי להראות כי גם אני כבר קראתי את הספור הזה. מביע אנכי את התרגזותי על המחבר, על הזידו לבחור לו אחד היהודים בשם “פייטל איציק”, לסרס את אבריו, להתיך עופרת רותחת אל תוך נשמתו, אף להשחיר את פיו כשולי קדרה עד עשותו אותו למפלצת. מתבוננת אלי בילצי קרובתי, ולהשתוממותה אין קץ. היא, הבחורה הקוראת מאז בספריה האשכנזים, באותה התמימות ובאותה יראת הכבוד אשר מאז היתה קוראת אמה, והיתה קוראת הסבתא שלה וסבתא-דסבתא, להבדיל, ב“צאינה וראינה” שלהן, ב“נחלת צבי” שלהן וב“מנורת המאור” שלהן, מביטה אלי בתמהון ובינתה קצרה מהשיג כי איש יום-יומי יהין לראות נגעים במחבר אשר כבוד חכמתו מלא עולם. מלבד זאת איננה יכולה די-התפלא על השנוי שהתחולל לפתע פתאום ברוח אותו “בחור-הקלויז”. – מנסה היא ללמד סניגוריה על גוסטאב פרייטג שלה. והיא הלא זה דרכה מאז להושיט בשטף מדברותיה את כף ידה ולאחוז ביד הצד שכנגדה. עושה היא גם עתה כן והיא תופסת את ידי בידה בחזקה כמו מפחדת היא פן אתחמק מפניה לברוח. אינני אמנם עוד אותו הבישן שהייתי לפנים בפגישתנו הראשונה ואינני מערים עוד להשמיט את ידי מכף ידה, אבל – כשהיא מעמיקה שיחה מהבהבים כל פניה. היא מחכימה היום לדבר… והיא נושאת היום חן מלפני, תוקף עלי רצוני להשתחרר… לא הימנה, חלילה, אולם מפני עצמי.

יושב אנכי אחרי כן אל השולחן במסבת כל בני הבית. יושבת בילצי ממולי. מפנה אני פעם פעם בשעת הסעודה, את מבטי אליה. גם אכילתה היא בנימוס. היא מדקדקת לחתוך בסכין שבידה מן הבשר הצלוי נתח נתח, להעלות את הנתח על המזלג ולתת אותו אל-פיה, ואחרי בלעה את הנתח הזה תשוב ותחתוך נתח אחר, ו“חוזר חלילה”… יגדל חנה בעיני מרגע לרגע. בחורה יפה, משכלת ויודעת נימוס. תוקפת אותי תשוקה עזה להתנאות לפניה. מזניח אני את כל המסובים אל השולחן, את אבותיה ואת אחיה ואחיותיה. ורק אליה שמתי דברתי. מניף אנכי עליה גשם פסוקים מספרי המופת, מספרי שילר, לסינג, גיתו, והדומים להם. אף חוזר אני באזניה על כל הלעג והבוז למחזיקים בנושנות שבספרי ההשכלה החדשה שבחדשה.

עיני בילצי מצטחקות בהפיצן ברקים. היא מחליפה את מבטיה במבטי אביה. אביה מבין למבטיה. היא המנצחת. “מהיום והלאה לא יוכל עוד אביה לשחר אותה מוסר על שקידתה בקריאת ספרים חיצונים”…

בדיעבד גם הנאתה של אמה מרובה. אמנם רק מעט מן המעט ידיעתה בדברים כמו אלה. בכל זאת הלא רואה היא כי בילצי שלה איננה היחידה בהליכותיה החדשות. “מה לעשות אם העולם היה לעולם הפוך?”

רק הוא, אביה, איננו יכול להשלים עם הנעשה סביבו. “הזה הוא הלמדן אשר הרב, שליט”א, נתן לו את התואר “החריף השנון”?!

––––––

כששבתי בשעה מאוחרת בלילה – אחרי הלויתי את גולדפדן מן המסעדה שבמרתף אל מלונו – אל האכסניא, מצאתי את האכסנאי כשהוא יושב יחידי, בחדר הראשון, אל שולחן המזיגה ומעיין בספר.

הלילה הוא אור ליום שני. שעה שעה באים אורחים חדשים ליום השוק שממחרת. על ה“משרתים” אין לסמוך. הוא, האכסנאי, מכיר כמעט את כל אורח ואורח והוא יודע להקצות לו חדר או מטה מוצעת לפי הרגלו ולפי כבודו.

מקבל הוא אמנם את פני בבת צחוק על שפתיו, אבל לי נדמה כי בבת צחוקו מסתתרת היום איזו נעימה שאיננה תמימה. הוא אומר:

– עד לפני שעה חכו בני ביתי לקראתך, באמרם להזמינך לארוחת הערב במסבתם… כשהזדמן אורח כל כך חשוב לבוא נותן הדין כי יהי בו החפץ לבלות את הערב במסבת הקרובים אליו ולהשתעשע בחברתם… אבל אנכי הצדקתי אותך לפניהם, באמרי כי ל“חסידות אין ערוך, היא גבוהה מעל גבוהים. התמהמה אברך כל יום השבת בסדיגורה, בקרבת האדמו”ר, ראה אף את אפס קצהו ממה שעין בן-אדם יכול לראות, שמע דברים ש“לאו כל מוחא תופסם”, נפגש הוא היום בצ’רנוביץ עם אנשי שלומו. וכשמתחיל איש לספר על אודות כל מה שראה וכל מה ששמע אין כל היום וכל הלילה מספיקים לו. הוא שוכח כי יש אכילה ויש שינה – והוא שוכח כי יש לו קרובים אשר בחברתם עליו להשתעשע"…

מבולבל אנכי. בקולו וברשמי פניו מכיר אני כי הוא יודע יותר ממה שהיה צריך לדעת.

שב הוא לעיין בספר הפתוח לפניו. אבל אנכי רואה כי בעיינו בספרו תפוש הוא במחשבות אחרות. ואחרי רגעים אחדים פנה עוד הפעם אלי, כמו נזכר פתאום באיזה דבר שכמעט שכח אותו:

– “כן, כן, הערב היה פה יהודי ושאל על אודותיך. משה אורנשטיין שמו. הוא גם הביא אתו למענך אחד מספריו בלשון הקודש. אותו היהודי איש מפורסם הוא בעיר צ’רנוביץ. אומרים עליו כי לפעמים “הולך הוא ד' אמות בלא נטילת ידים”… אנכי הגדתי לו כי אין ספק ששגגה היא שיצאה מלפניו. אתה אברך-חסיד הנך ולספרים כמו אלה אין לך כל יחס. אבל הוא אמר להוכיח לי באותות ובמופתים כי הוא היה מבלה היום אחר הצהרים אתך שעות אחדות במעונו של אחד מחבריו, איזה מחבר שירים-יהודאים, ואתה בקשת זאת מידו להביא לו אחד מספריו למקרא…”

בפני בתחלפו הגוונים והוא הוסיף ויאמר:

– “אתה צעיר ממני לימים רבים. בכל זאת נותן אנכי כאז כן גם היום גודל לך. אתה למדת ואנכי איש לא לומד. אבל – אם אמת נכון הדבר אשר הגיד אורנשטיין נדמה לי כי אתה הרחקת לכת… ואתה השמר לך פן תעבור את הגבול…”

––––––

הפעם יצאה השגגה, זאת אומרת הקלקלה שלא מדעת, מלפני. –וגם לקלקלה הזאת לא היתה עוד כל תקנה.