שמות המדברים

הילמאַן

אשת הילמאַן

שרלוטה רהיינברג

הרמינה סאַמועל

(בנותיו)

סאַמועל

אשת סאמועל

ד"ר יעקב סאַמועל

רהיינברג

וסרשטיין

דאָקטאָר פֿרידהיימר

שר הפרשים פֿאָן שראַם

ד"ר ביכֿלר

ד"ר פֿרנץ ואוּרצליכֿנר

פטר בידניק

סאליציטאַטור

ואַבי

קאַטהי

רזי

משרת

מקום המחזה: בוויען – בשנת 1893

 

מערכה ראשונה    🔗

(טרקלין. כלי־הבית, המסכות והיריעות בסגנון של קץ שנות השבעים. הכל מוזהב ונוצץ מאד. מימין – הפתח הראשי. בתוך – פתח היוצא אל יציע ארוך וצר. בירכתי הבמה משמאל – פתח רחב היוצא אל חדר־האוכל, ומשם יראה חלק משלחן המאכלים והמשקאות. בכל עבר ופנה מתנות־החתונה ופרחים.).

מחזה ראשון.    🔗

קאַטהי, ואַבי, רֶזי, אחרי כן יבוא ביכלר.

קאַטהי (מבטת מעל מעקה היציע)

וַאבי (קוראת החוצה) – התראי אותם?

קאטהי – גם את צלם לא אראה.

רֶזי (יושבת) – הרב מאריך בסדור הקדושין של העשירים.

ואַבי – אמנם זאת היא עשירות! כלם הם עדוים אבנים יקרות, גדולות כאגוזים.

רֶזי – הלא יהודים המה!

קאַטהי – הנך יושבת במנוחה, רֶזי יקירתי?

רֶזי – אין מה לבשל. (שולחת יד בבוז) הכל מוכן לסעודה בבית־משתה.

קאַטהי (תשב על ידה) – יפה היא כלתנו הרמינה בשלמת המשי הלבנה.

ואַבּי (גם היא תשב) – ובעיני אני מוצא החתן חן.

רֶזי – גשי־הלאה: הלא יהודי הוא! חוטם גדול כזה!

ואַבי. – ובכל זאת הדוּר הוא, רֶזי יקירתי

קאַטהי – הוא איש טוב ונחמד. אני יודעת אותו.

ביכֿלער (נכנס ובת צחוק מרחפת על שפתיו) – שלום לכן, גבירותי!

קאטהי וּואבּי (תקפוצנה ממקומן במבוכה ובקול שריקה) – אלי, הנה אדוננו הרופא בא!

רֶזי (תקום ממושבה בנחת) – הנני מנשקת ידך!

ביכֿלער – מה שלומך, רֶזי יקירתי?

המבשלת – רגלי בצקות, כל היום תֻּכַּתנה באבני הרצפה של חדר־המבשלות.

ביכֿלר – אבקת־סמים אתן לך.

המבשלת – הנני מנשקת ידך, אדוני הרופא! (יוצא משמאל הבמה).

ביכֿלער (מוציא את שעונו ומסתכל בו) – בכרטיס־ההזמנה הלא כתוב: קבלת הברכות בשעה השלישית. האם לא שב עוד איש מהיכל־התפלה?

ואַבי – עוד לא שב!

ביכֿלער – האם נתקבלה מתנתי בשלום?

קאַטהי – ומה היא מתנתך, אדוני הדוקטור?

ביכֿלער – אגרטל־גביש¹, בטעם וינא־העתיקה.

קאטהי – כלי הגביש² עומדים שם.

ביכֿלער – הראיני נא. (פונה לצד שמאל וקאַטהי הולכת אחריו).

מחזה שני    🔗

וסרשטיין, ואַבי

וסרשטיין (יבוא מימין, בגדיו ישנים, אבל נקיים ושלמים, מגבעתו הגבוהה והשחורה שמנה, אבל מגוהצה) – ברכת שלומי עליהן, האם המחותנים לא שבו עוד?

ואבי – לא. מה חפצך פה?

וסרשטיין – שאלה משונה, מה חפצי פה? חצפי לברך. מחותן הנני… שמי וסרשטיין.

ואַבי – חכה מעט מזעיר.

וסרשטיין (מתבונן לכל צד ומדבר לנפשו) – יפה! (יאנח) נאה!… (מתהלך הנה והנה, מתבונן בכל הכלים כשמאי בית־דין). הדור!… אם גם לא חדש. בעד ערך הכלים האלה הנני נותן עוד היום שמונה מאות זהובים – שבע מאות וחמשים. מחיר כזה ישוו… (יאנח) מזלי־הרע!…(מתבונן אל אחד הוילונים) מובחר מן המובחר!

ואַבי (מבטת אליו בחשד, הולכת אחריו במרחק שלש פסיעות)

וסרשטיין (רואה זאת פתאם, מדבר לנפשו) – כן הוא! בתולתא דא חושדת בי!… (יאנח) וסרשטיין, הכה נפלת? אם כה ירדת פלאים?… (לוקח כסא) הלא תרשיני, עלמה נדיבה? מחותן הנני… (רואה את השלחן אשר עליו ערוכים וסדורים מתנות החתונה) האלה הן מתנת־החתונה? האם לא כן, עלמה נדיבה?

ואַבי (בחשד גדול) – אמנם כן.

וסרשטיין (נגש אל השלחן) – כיד המלך!… מזלי הרע!

ואַבי (עומדת אצלו ולא תסיר עינה מעליו)

וסרשטיין – מערכת כלי־מאכל! ערך מזלגות ושכינים – פססס, בעד עשרים וארבע נפשות! והמנורות רבות הקנים האלה! מוצקות! הכסף הוא, על כל פנים, יפה, עם היותו בזול. (לוקח מנוה אחת בידו)

ואַבי – הנח!

וסרשטיין (בצחוק קל על שפתיו) – אל נא כה בקצפך, בתי החביבה! הלא מחותן אנכי.

ואַבי – אחת היא לי. הנח! (תחפוץ להכות על זרועו)

וסרשטיין – אם תבקשיני בידידות כל כך רבה… הנני. אבל להסתכל הלא מותר? הן בעיני לא אשא מפה מאומה, בת יקרה?

(מניח את ידיו על גבו, מטה ראשו כלפי השלחן)

מחזה שלישי    🔗

הקודמים, ביכֿלר

ביכֿלר (יגש משמאל הבמה) – כסף צרוף, בלי כל זיוף, אדוני וסרשטיין.

וסרשטיין (בתמהון) – אדוני הדוקטור ביכֿלר! שלום לך, אדוני הדוקטור! התכירני?

ביכֿלר – שאלה מוזרה!

וסרשטיין – אלי, רק מעטים יכירו את היורד… כל מכירי היו, בפעם אחת, לקצרי־ראות – מגפת מחלת העינים.

ביכֿלר (ישב) – הבה נשב!

וסרשטיין – טוב (אל ואַבי) – הלא ראה תראי, בת יקרה, כי מחותן אנכי באמת… (אל ביכלר) היא חשדה בי. (ישב).

ביכֿלר (שוחק) – אנכי אֶעֶרְבֶנו.

ואַבי (במבוכה) לא יכלתי לדעת זאת מראש.

ביכֿלר – אם כן, חביבי הנך בדיוטא התחתונה?

וסרשטיין – בדיוטא התחתונה? אמור נא במרתף, ומה הוא מתחת להמרתף? מַעֲמַקֵּי מים? הנני במעמקים!

ביכֿלר – האם הפסדת את כל ממונך בשחוק הבירזה?

וסרשטיין – פרעתי חובותי עד אשר לא נשאר בידי מאומה. אז..

ביכֿלר – אז חדלת משחק.

וסרשטיין – חס ושלום! לא שלמתי את כל חובותי, ובכן אנוס הייתי, סוף סוף להשאר מחוץ להבירזה.

ביכֿלר – אבוי! ומה משאך ומתנך עתה?

וסרשטיין – הנני הולך אל הבירזה.

ביכֿלר – כלומר, למעלות הבירזה בחוץ.

וסרשטיין – לא, לפני ולפנים. רהיינברג, חתן הילמאן, עשה פשרה ביני ובין הנושים בי. (יאנח) עתה הנני הסרסור שלו… והנה באתי היום רק להגיד לו את שער השטרות האחרון – לולא זאת.. האם הייתי בא אל הבית הזה?

ביכֿלר – מדוע לא?

וסרשטיין – אמנם, אתה לא תדע, כי אנכי, אנכי חפצתי לקחת את העלמה הרמינה לאשה, ורק כפשע היה בינינו ובין נשואינו.

ביכֿלר – האומנם!

וסרשטיין – אמנם כן הוא, כאשר ראה תראני פה נצב לפניך, כלומר: לא כאשר ראה תראני פה עתה, כי אם כאשר הייתי לפני שנה, בעוד מלבושי זה היה עוד חדש. היא גם אשמה במפלתי.

ביכֿלר – מי? העלמה הרמינה?

וסרשטיין – מובן מאליו. הרוצה לקחת את אחת מבנות הילמאן לאשה, עליו להיות עשיר כקרח.

ביכֿלר – הלא האדון הילמאן איננו עשיר כל כך.

וסרשטיין – גם לפי השערתי איננו “גביר” גדול. נאמר נא, כי יש לו מאה אלפים זהובים, וגם ההון הזה שקוע במסחרו, אם יבוא יומו למות אז – נקוה, כי היום הזה לא יבוא לעולם…

ביכֿלר – האַהאַהאַ!

וסרשטיין – בקצור: הונו לא רב, צרכיו מרובים, ואת בנותיו חנך, כאלו עתידות הן להנשא לאדירי הזהב. ויהי כאשר חשקה נפשי בהעלמה הרמינה, אמרתי לנפשי: וסרשטיין, כעת עליך להיות איש אוצרות. ואקח לי למופת את רהיינברג, אשר לפני שלש שנים נשא לו לאשה את בתו הבכירה של הילמאן, ובכן נלחמתי, למען קנות את לב העלמה הרמינה. החילותי לקנות פורטוגיזים³. אנכי קניתי וקניתי, והשטרות ירדו וירדו עד שאול תחתיָה. בקצור– נלחמתי…

ביכֿלר – עד כי נפלת שדוד במלחמה?

וסרשטיין – כאחד שרי הצבא!

ביכֿלר (קם מכסאו ומהלך אנה ואנה) – מה רבות הנה הצורות אשר תתלבש בה האהבה! אמנון קונה פורטיגיזים.

וסרשטיין – אח, חביבי הדוקטור, לא יכלתי אז לחשוב חשבונות! כי הנה הגיתי רק בה. עד לשגעון אהבתי את העלמה הזאת. מה יפה ומה נאוה היא, שערותיה זהב.

ביכֿלר – דבר תדבר הפעם כאחד המשוררים.

וסרשטיין (ברוח נכאה) – ועתה אין לי מאומה: לא כסף ולא העלמה! לו נשאר, לכל הפחות, כספי בידי. אבל לאבד הכל, הכל, רע ומר מאד.

ביכֿלר – אלו היית, אדוני וסרשטיין, פלוסוף, כי אז ידעת שהמקרה אשר קרך אתה, תשלומים נחוצים הוא למקרים אחרים.

וסרשטיין – סלח נא לי: באיזה אופן?

ביכֿלר – אם שכרו של המצליח במשחק הבירזה הוא כל תענוגי ארץ, אז הלא יחויב כי המאבד את כספו עליו גם להענש. רהיינברג הצליח – ואתה לא הצלחת. המקרה האחד ישלים את רעהו.

וסרשטיין – אכן, הנך נאה דורש!

ביכֿלר – בתור פלוסוף מחויב אתה לחשוב ככה.

וסרשטיין – אבל אני אינני פלוסוף כלל. להפך, בהיותי עתה בהיכל־התפלה נשבר לבבי בקרבי, בראותי כי היא עומדת על יד הדוקטור סאמועל – היא עטופה כלה לבנים והוא – שחורים. בראותי זאת אמרתי בלבבי: וסרשטיין, השד הסיתך לקנות אז דוקא פורטוגיזים… מזלי הרע! (מוחה דמעה מעינו) התחמקתי מתוך העליזים, לבל יראו כי אומלל אני. כמתיאש עברתי את גשר האספרן…

ביכֿלר – לקפוץ הנהרה?

וסרשטיין – חלילה, אל הבירזה הלכתי… שטרי־גורלות תוגרמה עלו למעלה ראש.

ביכֿלר (שוחק) – ואני דמיתי, כי תאמר לשים קץ לחייך.

וסרשטיין – האין לי דאגות אחרות.

ביכֿלר – התלכדוּת המקרים מביאה לפעמים לידי שחוק. לולא טעית בחשבון מזמותיך, כי אז שונה גורלם של שלשה אנשים.

וסרשטיין – מי המה השלשה?

ביכֿלר – אתה, העלמה הרמינה והדוקטור סאַמועל.

וסרשטיין – התדע את הדוקטור סאַמועל?

ביכֿלר – הלא אנכי הביאותיו אל בית הילמאַן.

וסרשטיין – ואני האמנתי כי יד אחד השדכנים היתה באמצע.

ביכֿלר – סאַמועל? חלילה! הוא איש אחר לגמרי. האם לא שמעת מימיך על אודתו?

וסרשטיין – בודאי, שמעתי. הוא עורך־דין. האם ישתכר בעבודתו כסף רב?

ביכֿלר – די – לא הותר. הוא מלמד סניגוריה רק על אנשים ישרים.

וסרשטיין – ועבודה כזאת מספקת לבעליה מחיתם?

ביכלר – כנראה.

וסרשטיין – אבל העלמה הרמינה הלא תחפוץ להיות כאחותה אשת רהיינברג: שמלות יקרות, תכשיטים, תיאטראות, נשפי שירה וזמרה, ולזה דרוש הון כביר. היש ביד עורך־דין להרויח ממון רב?… אולם מה אֹמר ומה אדבר? הן רהיינברג יפנה לפניו הדרך קדימה. גיסו זה ערכו רב הוא. רהיינברג יוכל להפקידו בבתי־השלחנים בתור יועץ־המשפטים. בקצור, רהיינברג יתמוך בידו והיה למשען לו.

ביכֿלר – אם רק יאות סאַמועל להשען עליו.

וסרשטיין – איככה? האם משגע הוא, כי לא יאֹבה להשען עליו? ואיה חכמתו?

ביכֿלר – אדוני וסרשטיין, דבר זה נשגב מבינתך.

וסרשטיין – יוכל היות, אבל אז הוא… מה רב האֹשר אשר נפל בגורל האיש הזה.

ביכֿלר – התקנא בו מאד?

וסרשטיין – אנכי? חלילה! עמנואל וסרשטיין לא ידע כל קנאה בלבו. אנכי הנני רק חומל על נפשי. ומחמלתי יצאתי מהיכל־התפלה בשעת החופה.

ביכֿלר – האם באו אנשים רבים אל החופה?

וסרשטיין – להקת סוחרי ארג – לכבוד הילמאן. מאליו מובן כי גם עורכי דינים רבים באו… ואתה, אדוני הדוקטור, מדוע לא באת?

ביכֿלר (בשחוק קל על שפתיו) – את זאת תבין מעצמך.

וסרשטיין – אמנם צדקת! הלא משמד הנך.

ביכֿלר – יודע אנכי כי הרב כועס עלי. ומצדו יצדק גם הוא. ואחרי אשר לא חפצתי להכעיס את לב היהודים האדוקים באמונתם… (ישמע קול מרכבה מרקדת מתקרבת אל הבית)

וסרשטיין – מה היא הסבה, בעצם הדבר, כי עזבת את דת אבותיך?

ביכֿלר – בעצם הדבר – אין הדבר נוגע לך, חביבי, אבל נכון הנני לתת את תשובתי לכל איש. עזבתי את דתי יען כי זה הוא הפתרון הפרטי, האינדיבידואלי, של השאלה.

וסרשטיין – אינדיבי… איך? לא אבין מאומה.

ביכֿלר (באנחה) – או, לכל הפחות, כעין נסיון לפתרון השאלה… כי בזאת – בינינו לבין עצמנו – עדין לא נפתרה.

קאַטהי (תרוץ משמאל לימין על הבמה) – הנה באו! (יוצאת מימין)

מחזה רביעי    🔗

ביכֿלר, וסרשטיין, יעקב, הרמינה, קאַטהי, אחרי כן יבוא פֿרנץ, אחריו יבואו הילמאן, אשת הילמאן, סאַמועל, אשת סאַמועל, רהיינברג, שרלוטה.

(ישמע קול רעש המרכבות המרקדות, ההולכות ומתקרבות אל הבמה זו אחרי זו בהפסקות מדודות. הקרואים באים שלשה שלשה וארבעה ארבעה מימין ויסוגו, בשעה שאין להם מה להגיד, מתוך לחיצות כפים, נשיקות והשתחויות, אחור).

יעקב (מלא רגש, ישאר עם הרמינה מקרוב להדלת) – עתה הנך רעיתי! (ירים את צעיפה וישקנה על מצחה)

הרמינה – קאַטהי, עזרי נא לי להסיר את הצעיף מעל פני.

ביכֿלר (מושיט את שתי כפות ידיו ליעקב) – מזל טוב!

יעקב (ברגש) – ברכתך אתה נובעת מעומק הלב, תודה לך!

ביכֿלר (אל הרמינה) – ילדה חביבה, (אל יעקב) התרשה לי לנשק את הרמינה?

יעקב (בשחוק קל על שפתיו) – העוד תשאל?

ביכֿלר (מנשק את הרמינה על מצחה)

וסרשטיין (אל יעקב) – שמי הוא וסרשטיין. מזל טוב!

יעקב (בחבה) – תודה רבה!

וסרשטיין – הנני מודע לבית הילמאן מכבר הימים. לכן נטלתי חפש לנפשי לבוא הנה ולברך אתכם בבכת מזל טוב.

יעקב (יעיר את אזני הרמינה המטפלת בהסרת צעיפה) – הרמינה, הנה ידיד ביתכם…

וסרשטיין (עושה קידות הנה והנה במבוכה) – גברת רב חסד, הנני נוטל לנפשי את החפש לברכך בברכת מזל טוב.

הרמינה (תניע ראשה לאות תודה ושחוק קל מרחף על שפתותיה)

פֿרנץ (יבוא)

יעקב (יראהו וימהר לקראתו) – פֿרנץ! הנה פֿרנץ! (יחבקהו, יובילהו בידו להרמינה) הוא הדוקטור ואורצליכֿנר, ידידי! הנה הוא הרֵע אשר ספרתי לך על אֹדותיו כל כך הרבה. הורי וידידי זה היו אהובי נפשי ומשפחתי, בטרם הכרתיך.

פֿרנץ – כעת נהיה שלשתנו אנוסים לותר מעט על קרבתנו.

הרמינה – אַל נא!

נשים אחדות (לבושות שמלות יקרות ועטופות עדיים באות בהמולות ומחבקות את הרמינה)

פֿרנץ (בהדחפו עם יעקב מעט הצדה) – הבה, יעקב, אלך מזה, שלום! הלא אין שעתך, יעקב, פנויה עתה למעני.

יעקב – ללכת? אתה לא תעשה לי כדבר הזה! ביום שמחת לבבי תשאר עמדי!

פֿרנץ – איש זר אנכי פה – והיום הלא הנך ברשות כל האנשים האלה.

יעקב – חכה נא רגע. הרעש יעבור כהרף עין. ובין כה תבוא בדברים עם הדוקטור ביכֿלר. אותו הלא תכיר.

פֿרנץ – יהי כן, הנני ברשותך.

יעקב – חותני וחותנתי!

פֿרנץ (נגש אל ביכֿלר העומד משמאל הבמה, יושיטו יד איש לרעהו)

הילמאן (ברגש) – הבה, חתני, אחבקך!

אשת הילמאן (בדמעות על עיניה) – אַשר תאשר את בתי!

יעקב (יחבק את שניהם)

ביכֿלר (אל פֿרנץ) – ההיית בהיכל־התפלה?

פֿרנץ – הייתי. שונים הם מנהגיהם ממנהגינו אנו בכל. כמדומה לי תחסר להם חרדת־קדש. אולי נראה לי כן, יען כי הגברים לא הסירו את מגבעותיהם מעל ראשיהם. אולם הזמרה היתה יפה. אחד מהמשוררים זמר בקול אדיר. ובשמעי את קול העוגב התעוררו גם בלבבי רגשות הוד והדר.

ביכֿלר – שירות עתיקות הנה, אשר זה שנות מאות תפעלנה על לבות האנשים.

פֿרנץ – איך נשתמר כל זה אצלם מאז ומעולם. מנהגים זרים כאלה בקרב חברתנו. משונה!… גם יעקב נראה היום בעיני כאיש זר לי.

ביכֿלר (שוחק) – גם זאת! (הולכים לירכתי הבמה ומפטפטים בלחש).

יעקב – האם הורי עוד לא באו?

אשת הילמאן – הנה הם באים.

סאַמועל (בא עם אשתו, מכל עבר יברכום בברכת מז"ט. הולכים לימין הבמה).

יעקב (מנשק את כף יד אמו ואחרי כן של אביו) – הורי האהובים!

יעקב (בעמדו בין הוריו) – זה הוא יום שמחתנו! אל היום הזה קוינו. עוד בטרם ידענו את הרמינה. עתה יש לכם בת־יפה עד להפליא!

סאַמועל (בענג) – תהלה לאל… אשה כעורה לאחד הסאמועלים הוא נגד הטבע. ראה מה יפה היא אמך עוד היום. חלילה לנו לנול את יפי גזענו.

יעקב (בשחוק קל) – אח, אבי, גזע הסאמועלים!

סאַמועל – האם לא ימצא חן בעיניך הגזע הזה?

יעקב (לוחץ ידי הוריו) – אמנם, בן אנכי להורים טובים! אולם עתה בוא תבוא תערובת חדשה בדמנו – גם זו לטובה. מי יתן וילדינו יהיו יפים כמוה.

אשת סאַמועל – ואני אברכך כי ילדיך יהיו כמוך. זה יהיה גמולך על השמחות אשר השבעתנו תמיד.

יעקב (מנשק ברגש את ידה) – אמי!

אשת סאַמועל – עליך, בני, להחל עתה את חייך החדשים בדעת ובתבונה. היה אדון בביתך, אבל אל תהיה נא אדון קשה. זכור נא! היא עודנה ילדה צעירה לימים, היא לא תדע כמה קשים הם החיים. אתה, בני, נלחמת אתנו מנעוריך על פת לחם – היא לא גודלה בחיי מסכנות כאלה. חמול נא עליה והסתר מעיניה דאגות־שוא. אבל חלק תחלק אתך את צערך האמתי. תן לה להתענג, אבל אל תסבול נא קלות־דעת. פרנס את ביתך לפי יכלתך, למען לא תהיה אנוס לעשות דבר שלא כהוגן. אנחנו גדלנוך להיות איש ישר, וגם אתה לא זו מדתך להשפיל את כבודך בעד בצע כסף.

סאַמועל – שים נא בני את הדברים האלה על לבך! דברים יותר נאמנים לא אוכל להגיד לך.

הרמינה (תגש אליהם) – הנני, אמי. (נותנת את מצחה לנשיקות פי סאַמועל ואחרי כן לאשתו).

אשת סאַמועל – בעלי, הנני חפצה להטיף מלים אחדות באזני בתנו. (תשב)

סאַמועל (מושך את יעקב פסיעות אחדות הלאה מזה) – הננו מיותרים פה.

אשת סאַמועל – שבי נא בתי.

(הרמינה יושבת)

בתי, נקל יהיה לך להטות את לב בעלך, אם אך תביני לרוחו. בעל־גאוה הוא. על ידי מדתו זו סבל הרבה מעודו ועודנו סובל גם עתה – ואני אתו. עוד בהיותו ילד קטן הביאה גאותו פעמים רבות מורא בלבי, כי על ידה היה לקשה־ערף ולא קבל עליו מרות. אבל כאשר גדלה בינתי, בינת אם – כי האם הולכת וגדלה יחד עם ילדה – אז למדתי להטות אותו בגאותו, אל אשר אחפוץ אני. כן תעשי גם את.

הרמינה – אמי, אנסה לעשות כדבריך.

אשת סאַמועל – אשה בלתי־מלומדה הייתי, עוד עתה אין לאל ידי לכתוב מכתב כראוי. אבל השכלתי, למדתי למען בני, ככל אשר יכלתי. התרגלתי לדבר בשפה יותר מתוקנת וטהורה משפת יהודית־אשכנזית, למען לא יבוש בי בני. כן תעשי גם את. התאמצי להגיע בהשכלתך אל המדרגה שהוא עומד עליה. למען תביני לרעו ולמען תהיה חברתך נעימה עליו, גם אחרי אשר יעבור חם האהבה הראשונה.

הרמינה (בשחוק קל) – עוד רחוקה הדרך עד העת ההיא.

אשת סאַמועל – חובותיה של אשה עבריה לבעלה הן הרבה יתר מחובותיה של אשה נכרית לבעלה היא. כי בעלינו אנחנו סובלים הרבה יותר בעבודתם מחוץ לביתם. לכן יהיה נא ביתם כגן־עדן לפניהם. התקשטי רק למענו, הגה תהגי רק בו, חיה תחיי רק בשבילו.

הרמינה – כל אמרי פיך, אמי, נעימים ומחוכמים.

אשת סאַמועל (מנשקת אותה על מצחה) – תודה לך, בתי, על אשר תטי אזן לדברי…. ועתה לא אוגיעך עוד בלקחי. הנה אחותך באה, גם היא תחפוץ, בלי ספק, להטיף באזניך מוסר השכל.

הרמינה – שרלוטה! קלת־דעת היא (נושקת יד חמותה והולכת לקראת שרלוטה אשר באה עם רהיינברג)

סאַמועל (יושב בפנים צוהלים) – האם נאה דרשת, זוגתי?

אשת סאַמועל – בת יקרה לנו, שמעון! (מקפלת את כפות ידיה ומברכת את הרמינה בקול דממה דקה).

סאַמועל – אמן! עתה בואי ונסעד מעט את לבנו… (הולך אתה לאט לאט לירכתי הבמה שמאלה).

הילמאן (מקבץ בחבה את האורחים אל חדר־האכל) – אנא, אדוני, לכו הטיבו לבכם במאכל ובמשתה. (הבמה מתרוקנת).

מחזה חמישי    🔗

שרלוטה, הרמינה, רהיינברג, יעקב, אחר־כן יבוא וסרשטיין, פֿרנץ ולאחרונה – שראם.

שרלוטה (אל הרמינה) – הראית בהיכל־התפלה את אשת שלזינגר? היא היתה לבושה שמלה פריזית.

הרמינה – היכלתי להתבונן לדברים כאלה בהיכל־התפלה?

שרלוטה – וי לי, הנך מלאה רגשות־קדש.

הרמינה – שרלוטה!

שרלוטה – שימי נא על לבך: שלזינגר זו – בתי זרועותיה של שמלתה היו נפוחות כנאד! תאוה לעינים… (הולכות לירכתי הבמה, תשבנה על יד פתח היציע)

רהיינברג (קומתו זקופה, שפתו אדמדם, בלתי יראה כיהודי. קורא אל יעקב ההולך לקראתו) – גיסי!

יעקב – גיסי! (ילחצו איש את כף רעהו)

רהיינברג – אנחנו לא נרבה דברים. נתלכד ולא נתפרד. (יתבונן אנה ואנה)

יעקב – מאליו מובן!… את מי תבקש?

רהיינברג – את הסרסור שלי. התדע את וסרשטיין?

יעקב – לא… נזכרתי, השוטה הזה! (צוחק) זה לפני רגע היה פה.

וסרשטיין (יגש מירכתי הבמה מצד שמאל. בידו האחת גביע־שמפניה, בידו השניה פרוסת חלה מכוסה בשר, הוא לועס בשתי לסתותיו)

רהיינברג (בקול נגיד ומצוה) – וסרשטיין!

וסרשטיין (ימהר לגשת, מדבר בפה מלא אכל) – שלש מאות ושבעים, מאתים וששים ושש, מאתים ושמנים ואחת, ארבע מאות ותשעים ושמנה.

פֿרנץ (נגש משמאל אל יעקב ושומע לתשובת וסרשטיין בתמהון)

יעקב – כעת הנני ברשותך.

וסרשטיין – מאה וחמישים, שפל מאד, ששים ושלש, עשרים וחמש, שמונים ושלש. שפל.

פֿרנץ (בקול נמוך) – מה פתרונם של המספרים האלה?

יעקב (מושך בכתפיו) – הוא שער־השטרות!… בוא ונעשן סיגרה. (ישבו משמאל הבמה. שניהם מעלים עשן סגרותיהם)

רהיינברג – ברלין?

וסרשטיין – תשעים ותשע, שמונים ושתים, שבעים וחמש, מאה ותשע, יען כי השולטן נקף אצבעו הקטנה.

רהיינברג – חדוד זה ידוע לי.

וסרשטיין – מחיר שטרות מונטאנא ירד.

רהיינברג – פריז?

וסרשטיין – רפה.

רהיינברג – מה ישיחו?

וסרשטיין – מכירת־הפחמים בברלין עלתה למעלה ראש. איש אחר מפה ירבה לקנות, משערים כי שלזינגר הוא.

רהיינברג (שוחק) – וסרשטיין הנך חמור.

וסרשטיין (בהכנעה) – מדוע, אדוני פֿאָן רהיינברג?

רהיינברג – האיש המרבה לקנות פה פחמים ומוכרם בברלין – אני הוא, ולא אחר.

וסרשטיין (בחימה עצורה) – וכל זה על ידי סרסור אחר, אדוני פֿאָן רהיינברג!

רהיינברג – יען כי אותך ידעו שסרסורי אתה… ואמנם טוב לי עתה כי יפורסם שמי בעסק־הפחמים. אלו ראיתיך בבית־התפלה הייתי נותן לך פקודתי. עתה אחרתָּ את המועד.

וסרשטיין (לועס במרירות נפש) – מזלי הרע!… מעשה שטן – יצאתי מבית־התפלה. הן מי יהגה שם בעסקים?

רהיינברג – וסרשטיין, אתה הנך…

וסרשטיין – חמור, אנכי יודע זאת, אדוני פֿאָן רהיינברג… אם כן אדוני הוא השקוע בעסק הפחמים? אז הלא גם אמת הוא, כי אדוני הוא המיסד חברת מכרה־הפחמים על שם שראַם.

רהיינברג – מי יגיד זאת?

וסרשטיין – אומרים!

רהיינברג – “אומרים” שקר.

וסרשטיין – גם ראה ראוך, אדוני פֿאָן רהיינברג. פעמים אחדות בלכתך ברחוב עם אביר־הפרשים שראַם.

רהיינברג (בגסות רוח) – האם באמת ראוני? אמנם, אנחנו מטילים יחד… אביר־הפרשים שראַם הוא ידידי.

וסרשטיין (בתמהון) – האם עמיתך הוא, אדוני פֿאָן רהיינברג?

רהיינברג (בענוה) – וסרשטיין חביבי, גם אחר מיועצי הממשלה הוא מבאי־ביתי.

וסרשטיין – הולך אתך ברחוב?

רהיינברג – ומה השאלה? לו רק אחפוץ… כפי הנראה לא תדע, כי אצילים ורוזנים יבואו אל ערבי־קרואַי.

וסרשטיין – מאַין אדע זאת? הלא אותי לא תזמין בין קרואיך, אדוני פֿאָן רהיינברג.

רהיינברג (משתמט מתשובה) – הנה, כאמור, הרשות בידך לספר לכל, כי אין קורטוב של אמת בשמועה זאת. לא אני הוא המיסד את חברת מכרה־הפחמים.!

קאַטהי (תתפרץ בחפזון מימין הבמה אל הרמינה ושרלוטה) – האדון שר־הפרשים פֿאָן שראַם!

יעקב (נרעש לשמע השם הזה ישאל בקול נמוך) – מה שמו? שראַם?

פֿרנץ – מדוע נרעשת?

רהיינברג (יקרב אל הפתח אשר מימין הבמה, מושיט את ידו אל שראַם הנכנס)

שראַם (כבן ארבעים ושתים שנה. איש חרוץ והדור, לבוש מלבושי־רחוב; יגש בלוית רהיינברג אל הנשים, אשר תקומנה ממקומן; משתחות דוּמם).

וסרשטיין (מדבר לנפשו) – “אין אף קורטוב של אמת בשמועה זאת”. מה פתרון הדברים הללו? ואם לא אמת השמועה – למה לי להכזיבה?… עתה נראה, אם וסרשטיין חמור הוא?… אך אסעד עוד מעט את לבי – אקח עוד פרוסות אחדות… (משתחוה לכל עבר, מבלי אשר ישים איש את לבו לזה, ויוצא משמאל הבמה).

פֿרנץ (בקול נמוך) – האם היה לך פגישה רעה עם האיש העומד שם?

יעקב – כן, פגישה לא־נעימה, לפני איזה שנים.

רהיינברג – את הורי רעיתי עוד לא ידע אדוני?

שראַם (בקול נחירים) – לא נתכבדתי!… הנני יודע רק את העלמה… סלחי לי, הגברת הרמינה… (יפנה אל הנשים בקצת ענוה) באתי רק על רגע אחד – מזל טוב!

שרלוטה – אדוני מושך חסד לנו בדרכו.

שראַם – אל נא, אל נא!… (להרמינה) גם את אלופך־בעלך עוד לא אדע.

הרמינה (צועדת צעד לפנים) – ז’אק, בוא נא הנה ואציגך! בעלי – האדון שר־הפרשים פֿאָן שראַם.

שראַם (צועד שני צעדים לפנים, שולח מעט את ימינו, כאלו יחפוץ להושיט ידו ליעקב; אז יכירהו, יבהל כרגע, יוריד ידו וישתחוה בסבר פנים יפות) – נעים מאד!

יעקב (פוסע שתי פסיעות מול פני שראַם, מסתכל בעיניו ומשתחוה השתחויה קלה) – שמחתי.

שראַם (לנפשו) – הוא הוא!… (יפנה עוד הפעם מול פני הנשים) – אם גם תואלנה בחסדכן להציגני לפני הוריכן…

שרלוטה – ברב ענג!

רהיינברג (הולך לפניו טרוד) – ישרתו נא את פני אדוני (יוצא משמאל הבמה)

שראַם (יוצא אחרי שרלוטה והרמינה משמאל)

מחזה ששי    🔗

יעקב, פֿרנץ

יעקב (יביט אחרי היוצאים)

פֿרנץ – למה תביט בפנים זועפים כאלה אחרי הלז?

יעקב – אלו ידעת את המשא הכבד, אשר יכבד עוד היום על לבבי – אף כי עברו זה חמש שנים.

פֿרנץ – התוכל להגיד לי פתרון הדברים?

יעקב – לך? אגיד הכל!… הלא זכור תזכור את מחלת אבי לפני חמש שנים?

פֿרנץ – אזכור. הלא אז בראותי את כל חרדתך לאביך, אשר סעדת אותו על ערש דויו יומם ולילה, – הלא אז התעוררה אהבתי בלבי אליך.

יעקב – בהיותי ער בלילות ההם עזבוני כחותי ונחלשו עצבי. פעם אחת האיצה בי אמי לצאת החוצה. סרתי אל אחד בתי־הקהוה. ישבתי אל שלחן אחד האנשים אשר לא שמתי אליו לבי. על ידי היה מונח אחד הגליונות של העתונים. לקחתיו. אז התעורר האיש היושב אצלי ויגד אלי ברגז: “גליוני הוא”!… לטשתי עיני לו ועניתיו בקצף: “גליונך הוא, הבלים! עתה הוא שלי”… “הנח על מקומו!” יצעק בקול עברה. גם אני צועד בקול כמוהו: “לא יעלה על דעתי!”… הוא, בהטלת אימה: “לא תדע מי הוא בעל דבריך!”… אני, בלעג: “נתת מורא בלבי!”… הוא: “שנה את דבריך!”… אנכי: “אשנה ככל אשר תתאו נפשך, אדוני החביב!”… הוא, בקצף נורא: “השד הוא אדונך החביב! התדע מי אנכי?”… אנכי, בלצון: “סוף סוף, הלא יגיד לי זאת אדוני בעצמו”… הוא: “הא לך כרטיסי!”.. הוא השליך לי את כרטיסו, ואני נתתי לו שלי – ואצא.

פֿרנץ – קטטה כל כך ריקה.

יעקב – על הכרטיס היה כתוב: Ritter von Schramm, Rittmeister a. D.. מחלת אבי התגברה, אמי מתיאשת – ועל לבי כמו תכבד אבן מעמסה. האם בשעה כזו אצא למלחמת־שנים… אמנם סכנה לא גדולה היתה נשקפת מזה, אולי מכה אחת על האצבעות או על הזרוע – דם בּכּורים. אבל לא יכלתי… אבי היה גוסס. וכאשר באו אלי ביום המחרת עדיו של שראַם – אז – בקשתי סליחתם. (מכסה את עיניו בכף ידיו)

פֿרנץ (ברגש) – מסכן!

יעקב – לא ספרתי לך את הדברים – יען כי בֹשתי. התושיט לי עוד את ידך?

פֿרנץ (בערעור) – אל נא תדבר הבלים!… (לוחץ את כף ידו) בשביל דברים של מה בכך כאלה לא ילחום איש שיש לו מוח בקדקדו… כל זאת היא שטות. דבר כזה ישכח מלב.

יעקב – אנכי לא אשכח. לא אוכל לשכח –־ יען כי יהודי אנכי. אתם רשאים, ולא אנו. אם אתה, פֿרנץ ואורצליכֿנר, תגמור דבר כזה בכי־טוב, אז תהיה בעיני רעיך, כאיש מנוחות, נבון וחכם. אולם אני, יעקב סאַמועל, אהיה בעיני מכירי – רך־לב.

פֿרנץ – הבלים!… אביר־הפרשים הלא לא קראך אחרי התנצלותך בשם רך־לב?

יעקב (בקצף גדול) – אלו רק ערב את לבו!… אז!… אבל הוא סלק את ידיו מזה בכבוד. (בחרוק שנים) הן לא לכבוד יחשב ללחום עם יהודי… פעמים אחדות פגשתיו אחרי כן בחוץ, אבל כאין הייתי בעיניו. אלו רק עוה את פניו, כי אז קרעתיו לגזרים… אבל הוא לא עשה כזאת. ישר הלך לדרכו!… לפעמים נסיתי לעבור על פניו ממש…

פֿרנץ – פפֿוּי, להדוף בכתף?

יעקב – הוא חמק, עבר על פני בכל חקי הנימוס… הלא לא יכולתי לתפוש בו כאחד המשגעים… (בלחש) אכן, פֿרנצל, יש איש אשר לו המשפט לבוז לי.

פֿרנץ – הנח, הנך שוטה!

מחזה שביעי    🔗

הקודמים, שראַם ושרלוטה, מאחריהם רהיינברג, אשת הילמאן, וסרשטיין וקרואים רבים, אשר יתבוננו אל אביר־הפרשים ביראה ותמהון ממרחק־הגון. אחרי כן יבואו ביכֿלר והרמינה.

שראַם – גבירותי, לצערי, עלי להתפטר מכן… אחותי מחכה לקראתי.

שרלוטה (בקול רם) – הנסיכה וילקענוי.

שראַם – כן.

וסרשטיין (בקול לחש ובתמהון לאחדים מהקרואים) – נסיכה – פססס.

הקרואים (מניעים ראשיהם לאות תמהון מבלי אמר ודברים)

שרלוטה – הואלתי, אמנם, לשאול דבר־מה את פי הנסיכה.

שראַם (מַשְׁמִים) – הואלת?… (כרגע ירך וינעים את קולו) הנני ברשותך!

שרלוטה – אל ביתי תבוא אומנת, אשר היתה עד כה בבית הנסיכה, כמובן הנני לוקחת לביתי רק מאלה אשר שרתו בבתי שועים. ובכן חפצתי לדעת אם ראויה היא לכך.

שראַם – אשאל את פי אחותי.

שרלוטה – בנוגע לילדים, הלא מובן הדבר, כי נכבד מאד לדעת מראש מה טיבה של האומנת, הלא חפץ נחפוץ לחנכם בחנוך הגון ונאה.

שראַם – מובן הדבר… (יכה את אדני־נעליו זה בזה, יקוד לפני שרלוטה, ילך אל הפתח מימין הבמה)

רהיינברג – האם באמת הנך הולך מזה, חביבי שר־הפרשים?

שראַם – כן, חביבי. (לחיצת כפים) רב הוא לי מספר האנשים פה… שלום! (יוצא)

וסרשטיין (אשר הטה אזן לשיחת שניהם, יאמר אל רהיינברג) – בחפצו היה להגיד: רב הוא מספר היהודים!

רהיינברג (בזעף) – וסרשטיין, הנך חמור!… ואמנם – די לאיש לראות את פרצופך, כי יהיה לצורר ישראל

וסרשטיין (במרירות נפש) – אדוני פֿאָן רהיינברג

מחזה שמיני    🔗

פֿרידהיימר, אשת סאַמועל, הילמאַן, סאַמועל הקודמים בלי שראַם.

הילמאַן – ז’אַק! הרב חפץ לראותך.

יעקב (עוזב את פֿרנץ, פוסע שתי פסיעות לקראת פֿרידהיימר)

ד"ר פֿרידהיימר (יכנס מירכתי הבמה משמאל, בהובילו את אשת סאַמועל בזרועה. הקרואים יחצו לשתי שורות מעבר מזה ומזה ומפנים לו דרך לעברו. מנענע ראשו בענות־כבוד לאחדים מהם)

וסרשטיין (יקפוץ בראש) – אֶכּבד, אדוני הרב.

פֿרידהיימר (מושיט ידו לוסרשטיין דרך הלוכו, צועד בתפארת וכבוד עד אמצע הבמה, אשר שם יעמוד רהיינברג) – אדוני רהיינברג, שמעתי כי העסקים על הבירזה יגעים.

רהיינברג – ירידת השער לא תמשך ימים רבים.

פֿרנץ (העומד עם ביכֿלר משמאל הבמה שואל בלאט) – האם גם הרב יסחור בשטרות?

יעקב (אל פֿרידהיימר) – אדוני הדוקטור, לא אאמין למשמע אזני! האם כבודו ישים לבו למסחר השטרות?

פֿרידהיימר (בנחת) – לא למעני, ידידי הצעיר, כי אם למען עניינו. (יתן לאשת סאַמועל לשבת מימין הבמה. אחרי כן ישב גם הוא על ידה. האחרים מתלקטים מעט מעט מסביב להמדבר ועומדים צפופים סמוך לו, כל אחד מביט מעל לכתפו של חבירו, כלם מקשיבים ביראת־הכבוד. וסרשטיין עומד מאחורי כדור האנשים ומטה את אזנו יותר מכולם. פֿרנץ וביכֿלר עומדים לבדם משמאל הבמה).

יעקב (עומד לפני פֿרידהיימר)

פֿרידהיימר (ברגש והתפעלות של הדרת כבוד) – אמנם כן הוא, אם העסקים טובים על הבירזה, אז יש גם לי כסף בעד עניי. הבירזה נותנת.

וסרשטיין – אם יש לה.

רהיינברג (יסב מעט ראשו הצדה ויראה אותות אי־רצון) – הס! פשטט!

פֿרידהיימר – אמנם כעת דרוש לנו עוד הפעם כסף רב בעד הגולים מרומיניען, אשר נשלחם דרך הים לארץ החדשה – אמללים!… כן, ידידי, עוד לא ירדנו, חס וחלילה, למדרגתם הרעה של בני־אמונתנו ההם. אנחנו יש לנו, לכל הפחות, המשפט להשאר בארץ מולדתנו.

יעקב – אבל אל נא תשאלוני איך.

פֿרידהיימר – כבכל עת! החקים המה לסתרה עלינו. אמנם עוד הפעם החלו להביט עלינו בעין רעה, כבימי קדם, בשבתנו בהגיתו. אבל, סוף סוף, הלא נפלו החומות.

יעקב – הנראות לעינים.

פֿרידהיימר – השנאה לישראל יש לה גם צד טוב. מעת אשר נגלתה האנטישמיות בארצנו, הנני רואה כי גברה גם יראת־האלהים בקרבנו. האנטישמיות תזכירנו, כי עלינו להתאחד באמונה, כי לא נבגוד באלהי אבותינו – כאשר יעשו אחדים מאתנו… (נוטה מעט לפנים ומביט אל ביכֿלר)

ביכֿלר (אל פֿרנץ) – הוא רומז אלי.

רבים (מתגנבים להביט בעין רעה אל ביכֿלר)

פֿרידהיימר – אלהינו הוציאנו ממצרים ומכל הארצות הדומות לה, ויען אשר בטחנו בו לא נעשה אתנו כלה, והננו חיים וקימים כיום עם צדקותינו העתיקות.

יעקב – ועם חסרונותינו העתיקים.

אשת סאַמועל (בקול תוכחה) – יעקב!

פֿרידהיימר – נניח כי כן הוא… הגיתו היה מלא רפש וחלאה, אבל אהבת המשפחה וצדקותיה פרחו בו. האב היה בביתו כאחד האבות־הקדושים. האֵם… (יניח ידו בנגיעה קלה על יד אשת סאַמועל). חיתה רק למען ילדיה – והבנים אהבו את הוריהם ביראת־הכבוד. אל תנאץ נא, ידידי החביב, לפני את רחוב היהודים! הרחוב הזה הוא ארץ־מולדתנו המסכנה.

יעקב – אין אנכי מנאץ אותו! אני הנני רק אומר, כי עלינו לצאת מתוך חומותיו.

פֿרידהיימר (קם ממקומו) – ואני אומר לך: אין אנו יכולים! בעוד אשר היה הגיתו האמתי קים ועומד, היתה סכנת־נפשות לצאת מתוך השער בלי רשיון. עתה בלתי יראו החומות והגדרים לעין, כאשר תאמר אתה, אבל גם הגיתו המוסרי הזה הוא מקום מקלטנו המצֻוה עלינו. אוי לאיש המתפרץ לצאת מחומותיו (יוצא)

אשת סאַמועל (תניח ידה על לבה) – צדיק אתה אלהי.

יעקב (מלוה את פֿרידהיימר עד הפתח. אחרים מתפלגים עוד הפעם לשתי שורות ונותנים לו מקום לעבור ביניהם) – אדוני הדוקטור, את החומות החדשות האלה עלינו לשבר באופן אחר, מאשר שברו את אותן הישנות. את הגדרים החיצוניים פנו מחוץ – את הפנימיים עלינו להסיר בידינו אנוּ. אנחנו בעצמנו! מקרבנו אנו!

פרידהיימר (מושך כתפותיו, צועד אל הפתח ומנענע ראשו לרבים בכבוד ידידות)

ביכֿלר (אל פֿרנץ) – ומה תגיד אתה הנוצרי?

פֿרנץ (צלול במחשבותיו) – אכן עולם אחר הוא! (יפנה עם ביכֿלר לירכתי הבמה).

(המסך נופל)

 

מערכה שניה    🔗

(חדר־עבודתו של יעקב. הפתח הראשי באמצע. דלת מימין ודלת משמאל. הקירות מכוסים ספרים. מימן הבמה – חלון. לא רחוק מהחלון עומד שלחן־סופרים גדול ועליו דולקת מנורה)

מחזה ראשון    🔗

יעקב, אחרי כן פֿרנץ

יעקב (יושב אל שלחן־הסופרים, עושה ציונים ורשימות על הנייר מעיין בספרים שונים)

פֿרנץ (נכנס, וקורא בקול לחוץ) – שלום יעקב.

יעקב (יביט בתמהון) – פֿרנץ! (יקום מכסאו, יושיט לו את ידו) – מה הביאך הלום באשמורת הבקר?

פֿרנץ (בשחוק קל) – לא השכמתי כל כך לבוא! השעה העשירית לפני הצהרים.

יעקב (יביט אל שעון־כיסו) – אמנם!… עוד מעט ואביא אור. (הולך אל החלון, מרים את הוילון, ישקיף רגע החוצה) – אור השמש.

פֿרנץ (יאחז במנורה) – לכבות?

יעקב – אם תחפוץ.

פֿרנץ (מכבה) – האם השכמת לקום? (ישב)

יעקב – בשעה החמישית… כן אני עושה עתה בכל יום.

פֿרנץ – אַה? האם כה גדלה עתה עבודתך?

יעקב – לא בתור עורך־דין… עבודתי בבתי־הדינים והערכאות הולכת ומתמעטת. (מתהלך אנה ואנה)

פֿרנץ – ידידי חביבי. גם לשכת־הסופרים שלי ריקה כל היום מאדם, אין דורש ואין מבקש לעבודתי.

יעקב (יעמוד לפניו) – אתה הנך פנוי, צרכיך אינם מרובים. לא כן אנכי! כלכלת־הבית תחולל דאגות רבות. הלא גם לא אחפוץ למנוע מרעיתי הצעירה כל חפציה – חצי שנה אחרי נשואינו. ובהן אין לי ברירה אחרת, כי אם להעצים את־חובותי.

פֿרנץ – אשר תכבדנה עליך?

יעקב – כמעט.

פֿרנץ – שמע נא, בחלקי נפלה ירושה קטנה. שלשת אלפים זהובים. את הכסף הזה אוכל להלוֹת לך.

יעקב – באמת? לא תחוש מה גדולה היא גמילות חסדך אשר אתה עושה עמדי הפעם. אין אני חפץ לפנות בבקשתי אל אבי, כי מעט הוא השכר אשר הוא רואה עתה בעבודת האוֹרוֹלוֹגינות⁴… לא נשאר לי איפוא, כי אם להגיד לגיסי העשיר רהיינברג את אשר אתי – והדבר הזה היה לי…

פֿרנץ (ינענע ראשו) – למורת רוח!

יעקב – איש גמולות הוא, והוא נכון בכל רגע לעשות אתי טובות – אבל – לא אדע בנפשי… בקצור, טוב לי לקחת ממך את הכסף.

פֿרנץ – טוב הדבר! אשלח לך את הכסף עוד היום לפני הצהרים.

יעקב – הפלא ופלא! פֿרנץ מלוה כסף ליעקב! הלא אל זה התפללתי, כי הנוצרים ילוו כסף להיהודים בנשך.

פֿרנץ (שוחק) – אנכי לא אקח ממך רבית.

יעקב (גם הוא שוחק) – ואני האמנתי… (משפשף את ידיו) פֿרנץ יקירי, עתה אחרי אשר חפשי אנכי מדאגות הבל על דבר כסף – עתה תצעד עבודתי קדימה בצעדי ענק.

פֿרנץ (מורה בידו על שלחן־הסופרים) – ומה היא עבודתך?… התכתוב?

יעקב – דבר גדול אנכי כותב, פֿרנץ – ספר מצויין!… בעת האחרונה, כידוע לך, היה עלי לעמוד לימינם של פועלים עניים אחדים ודבר זה הביאני להתקרב אליהם יותר ולחשוב מחשבות על דבר גורלם.

פֿרנץ (בנחת) – ולסוף גם אתה היית כאחד מהם.

יעקב – זאת לא הייתי. אולי אתם הצדק, אבל אני לא אבין לרעם. אין אני חפץ בעקירת ההון מן התבל, כי אז יאבד חלק גדול מהתרבות־האנושית, אין אני חפץ לגרש מעל הארץ את החריצות והזריזות, את תשוקת הקמוּץ ואת כשרון הקבלנוּת וההמצאה. קבלן חרוץ ומהיר בעבודתו המועילה עליו גם לבוא על שכרו הטוב – עד לגבול ידוע.

פֿרנץ – כן, אבל איוֹ הגבוּל?

יעקב – את הגבול הזה הנני מבקש.

פֿרנץ (שוחק) – הכזאת!

יעקב – ואת הגבול הזה מצֹא אמצא… ראה נא הנני חוקר ודורש בספרים על דבר התפתחותם של ענפי חרשת שונים מראשית צמיחתם. על הפרטים הנני מוַתּר לך… אבל המוסר היוצא מחקירותי הוא, כי גדותים חדשים עתה להנהר הגדול. את אשר היה אתמול כשר וישר, לא עוד הוא היום. נישר נא את החופים!… שמע! לך, ידידי, הלא אוכל לגלות את רעיונותי גם בטרם שנשלמו ונתבשלו במוחי…

פֿרנץ (יתרומם) – עצור במלים! לא תוכל עוד לגלות לפני את מחשבותיך.

יעקב – אָהאָ, מדוע?

פֿרנץ (בעינים מושפלות ארצה) – יען כי עלינו להפרד איש מעל אחיו.

יעקב – דבריך בלתי מובנים לי.

פֿרנץ – חפץ אנכי להפרד מעליך. לכן באתי אליך כיום.

יעקב (כנדהם) – פרנץ!

פֿרנץ – צר לי… (הכן) אבל לא אוכל אחרת.

יעקב – מה קרה?

פֿרנץ – שנוי בא בחייך. עתה יש לך בני־בית אחרים, חוג רעים חדשים. ואני – מרגיש מועקה בנפשי בשבתי בחברתם. אלה הרהיינברגים, אלה הוסרשטיינים – לשמותיהם וכנוייהם… ידידי, אל יחר נא אפך בי – נלאיתי נשוא את האנשים ההם, בכל רגע ורגע ימצא אצלך אחד מהם, ואי אפשר להשתמט מפניהם, והמה הלא אנשי בריתך המה, עתה אחרי חתונתך! אתה אינך אשם בזה – ובכל זאת הנני כועס עליך לפעמים. עליך! לא צדקתי – לכן אמרתי להפרד מעליך, לא מעט מעט, על ידי קטטות קטנות ותכופות זו אחר זו – כי אם בבת־אחת! בלבבי אשמור לך את ידידותי, הנני אליך בכל צרה – כאשר כן גם אתה לי, את זאת יודע אנכי, אבל נעשה נא קץ להמשא ומתן שבינינו. עתה תן לי את ידך!

יעקב (נותן לו את ידו) – תודה לך על התגלות־לבך. פֿרנץ! בודאי נמלכת היטב עם לבך, בטרם שהסבות לי את צער הפרידה. היה ברוך על ידידותך שהיתה נאמנה אלי שנים רבות, הרבה למדתי ממך.

פֿרנץ (יבליג על המון רגשותיו) – האם תהתל בי?… אתה למדת ממני?

יעקב – אמנם כן! אני למדתי ממך, מבלי אשר ידעתי זאת בעצמי היטב, קטנות וגם גדולות: הטעמת המלים, תנועות הפנים והגו, להשתחות בלי זחילה ולעמוד בקומה זקופה בלי חוצפה – ועוד דברים רבים!

פֿרנץ – הנח! האם איש־מופת הנני?

יעקב – אם נתנה האמת להאמר, אז רק משפחתך היתה לי למופת, כאשר משפחתי אני היתה עתה לבוז בעיניך.

פֿרנץ – את זאת לא הגדתי.

יעקב – אתם הייתם זה מאות שנים אזרחים חפשיים – ואנחנו… (בת־צחוק של דאבון נפש מרחפת על שפתיו) ואני אם יצאתי בראשי ורובי מרחוב־היהודים, הנה אתה הוא אשר היית לי לעזר בדבר זה. עתה יש לאל ידי להשען על עצמי!… עתה הואלתי לדבר באזנך דברים אחדים לפני פרידתנו. אחרי אשר אנחנו מדברים בפעם האחרונה דברים היוצאים מן הלב. אתה היית לסניגור, יען כי גם אבותיך היו מאז ומעולם עורכי־דינים או רופאים בעיר וויען. גם וסרשטיין מעשה אבותיו בידו, כלומר: הוא היה בהכרח למה שהיו אבותיו צריכים להיות על פי גורלם. הוא לא אשם בזה, כמו שלא תוכל אתה להחזיק טובה לעצמך. ראית מוסר היא ההכרה, נצחון הדעת על הנטיה העורת! אנחנו היינו את אשר היינו, למרות תכונתנו וטבענו אנו. אתם הכרחתם אותנו לצבור כסף – ועתה האם נגעל בו פתאם! מתחלה שעבדתם אותנו אלף שנה – ועתה נהיה ביום אחד לבני־חורין גם בנפשנו פנימה! מי האיש שהוא חפשי ברוחו? האתה הוא? הנכם דורשים מידינו להיות צדיקים גמורים, ואם תמצאו בנו חטאים המשותפים לכל בני האדם – אז הננו בעיניכם יהודים מנולים.

פֿרנץ (בקול תחנונים) – יעקב!

יעקב – ואורצליכֿנר, עתה נפרדנו! ואם תשאלני במי אני בוחר ללכת אתו את דרכי בחיים – אם בך או בוסרשטיין, אז בחירתי כבר נעשתה, אני לוסרשטיין ווסרשטיין לי, אם עשיר או עני הוא, לא אוכל תת בו דופי, כאשר גם אותך לא אהלל. כל אחד מכם עומד רק שם, במקום שהציגוהו קורות אבותיו, אבל דרוש ללכת הלאה! התבין! קדימה, למעלה. רק העושה כזאת קרוּי אדם!

פֿרנץ (בקול רועד) – יעקב, האמן לי, כי לא אוכל אחרת. אלו ידעת הכל… אנכי – הנני שם פני אל הפוליטיקה.

יעקב – כך הוא! אנטיסמיט? מזל טוב, אמנם אחרת לא תוכל עתה לעשות.

פרנץ – אבל אל תסלף משפט! הלא לא אוכל תת כלי־נשק בידי המפלגה שנגדי, כי יאמרו עלי שמשאי ומתני הוא, על פי רוב, עם יהודים, עם סוחרי השטרות, אז הלא יקראוני בשם: עבד ליהודים.

יעקב (מפויס) – אכן צדקת.

מחזה שני    🔗

פֿרנץ, יעקב, סאַמועל ואשתו

אשת סאַמועל – צפרא טבא!

יעקב (ימהר לקראתה) – אמי!

אשת סאַמועל – אַה, האדון פֿרנץ?

פֿרנץ – מה שלומך גברתי ומה שלום בעלך?

אשת סאַמועל – שלום לנו, תהלה לאל! ומה שלומך אתה?

סאַמועל – אלה הם ידידים! שניהם אחוזים ודבוקים זה בזה, לא יפרדו, מה נאה שבת רעים גם יחד.

אשת סאַמועל – יעקב יחידנו – אם ידבר על אדותך, אדוני פֿרנץ, אז יזרמו דבריו מהמון רגשות לבבו.

פֿרנץ (במבוכה) – הן, הן!… כבר הגיעה שעתי ללכת.

אשת סאַמועל – הננו מפריעים אתכם?

פֿרנץ – חלילה, גברתי!

יעקב – הוא חפץ ללכת.

פֿרנץ – הנני מנשק את ידך, אכבד… (הולך אל הפתח) שלום, יעקב!

יעקב – שלום! (מלוה אותו עד הפתח)

פֿרנץ (בקול דממה) – את הכסף אשלח לך תיכף ומיד.

יעקב – איזה כסף?

פֿרנץ – את שלשת אלפי הזהובים.

יעקב – תודה, אין לי צרך בהם!

פֿרנץ (יחנן קולו) – הלא השעה דוחקתך.

יעקב – אנא אל תשים עוד את לבך לדחקותי.

פֿרנץ (ברוגז) – שוטה אנכי! הלא עלי היה לחשוב מראש, כי עתה לא תקח עוד מידי מלוה זו… אנא, אל תתעקש, חֲכָם!… מידי!

יעקב (ירמוז בידו, בלי אמר, לאות כי ימאן לקבל)

פֿרנץ – דוקא היום היה עלי לדבר?… לא הייתי מאחר את המועד גם לאחר שבוע ימים.

יעקב (בידידות) – שגית, כי אז היה בא הדבר לאחר זמן. (הכן) חובתי לך היתה נחשבת אז בעיני כאחת הצרות היותר גדולות.

פֿרנץ (ברוגז) – סאַמועל, היה שלום!

יעקב – היה שלום, ואוּרצליכֿנר!

מחזה שלישי    🔗

יעקב, סמואעל ורעיתו.

אשת סאַמועל (מבטת בעין חודרת אל יעקב) – דבר לא נעים קרה לך!

יעקב (בבדיחות־דעת אנוסה) – מאומה לא קרה לי, אמי! לבי טוב עלי.

סאַמועל – עיניך, רעיתי, זרות תראינה. הביטי נא אליו – בלי עין רעה?

אשת סאַמועל – הכרת פניו תען בו, כי עיף ויגע הוא, אכן צדקה הרמינה.

יעקב (שוחק) – מה? האם התאוננה עלי באזניכם?

אשת סאַמועל – קאָבי, הלא אתה הוא יחידנו בתבל, אל תיגע את מוחך יתר מדי, ילדי היקר, היא אומרת כי תעבוד הרבה מאד.. אם, ישמר ויציל, תֶּחלה…

יעקב (בשחוק) – מלשנת כזאת! הזהרי מפני: (ימהר לימין הבמה) הרמינה!

מחזה רביעי    🔗

הקודמים, הרמינה

הרמינה (תבוא מימין) – הורי! ברכת אלהים עליהם! (חובקת את אשת סאַמועל)

יעקב (חובק ידיו) – מה תשמענה אזני? את מתאוננת עלי!

הרמינה – כן הנך שוקד על מלאכתך יתר מדי… לדברי לא ישים לבו, לכן קראתי אתכם, הורי, לבוא לעזרתי.

סאַמועל – בחוזק־יד.

יעקב – אין אף קורטב של אמת בדבריה.

אשת סאַמועל – תיכף בבואי אל חדרך ראיתי כי רוח נכאה לך.

יעקב – סבה אחרת יש לזה. הבה ואגד לכם מיד. פֿרנץ נפרד מעלי.

סאַמועל – אנה יסע?

יעקב – הוא מתרחק ממני – יען כי אני נושא ונותן עם היהודים.

סאַמועל – ועם מי זה תשא ותתן?

הרמינה – זאת היא רשעה.

יעקב – אל תגידי כזאת. תנאי־החיים מעבירים את האדם על דעתו.

אשת סאַמועל – משונה הוא הדבר, משונה מאד. כמה שנים היה כאחד מבני ביתנו. האם רעה עול בביתנו?

יעקב – בשעה שנפרד מעלי נשבר לבבי בקרבי – ואולי גם לבבו.

אשת סאַמועל – בודאי! הוא איש טוב.

סאַמועל – אם לא קרה לך כל אסון אחר, אז תשא את מחלת־הפרידה הזאת! יהי שמו מבורך!

יעקב – אנכי מצאתי בו תמיד הרבה יתר, מאשר גם הגדתי לו. הוא היה לי לא רק ידיד, כי אם גם “האזרח הנוצרי”, אשר התרועע לי בנפש חפצה. רעות זו היתה בה מעין הרחבת הדעת ושעשוע־הנפש – עוד יש בנו דבר־מה מרחוב היהודים: הננו מחזיקים־טובה להאיש אשר יתהלך אתנו כעם כל האנשים. בחפצי להכיר לו טובה על זה, לקחתיו לי למופת, החזקתי במנהגיו, ככל אשר היה לאל ידי, דברתי בשפתו, וחשבתי מחשבותיו… עתה עזבני, פשוט עזבני.

אשת סאַמועל – אם אתה, בני, בגדת בנפשך, אז אל תתאונן נא אם גם אחרים בגדו בך.

יעקב – צדקת, אמי, כמשפטך תמיד!

סאַמועל – אכן חכמנית היא הזקנה שלנו? אבל עתה נלך נא מזה! זה כשעה יצאתי מבית־עבודתי.

הרמינה – אל תמהרו נא כה ללכת!

אשת סאַמועל – מחויבים אנחנו, בתנו, ללכת הביתה. הפועל אינו צריך להשאר זמן כל כך רב לבדו בביתנו.

סאַמועל – אם יקלקל דבר מה, אז יגידו שוחרי־עבודתי, כי יהודי רמאי אנכי.

אשת סאַמועל – התבטיח לי, יעקב, כי לא תיגע את מוחך יתר מדי!

יעקב – הנני מבטיח, אמי. (נושק אותה)

אשת סאַמועל (אל הרמינה) – תהיינה נא, בתי, עיניך פקוחות עליו!

הרמינה (מנשקת ידה) – בטחי בי, אמי – אם אך ישמע בקולי.

סאַמועל (מניח את ידו על ראש הרמינה) – יהי שמו מבורך! (יוצא עם רעיתו, הרמינה ויעקב מלוים אותם עד הפתח ושבים אחרי רגע למקומם).

מחזה חמישי    🔗

יעקב, הרמינה

יעקב (באנחה), אכן, לשוא כל עבודה, אם הוא נזור מעלי… (יתנפל בכסא). רששתי עתה בעיני, כמעט קור עובר בכל בדי עורי.

הרמינה – וכל זה יען כי האדון הדוקטור ואורצליכֿנר נסוג אחור מאחריך? (תשב על ידו)

יעקב – אמנם יש דברים ומקרים אשר אנכי יודע מראש, כי לא אשכחם ולא אסיחם מדעתי. פה נשבר דבר־מה, אשר לא יוכל להרפא – זאת היא מכה אנושה, אשר כל תנועה קלה ירחיב בה את המחץ. אם לא תזוז ממקומך – אז אולי יקרם עליה עור. אבל אז הנך חשוב כמת. (הפסקה קטנה)

הרמינה – אחותי שלחה לי להגיד, כי תחכה לקראת רהיינברג.

יעקב – כך?

הרמינה – הוא יבוא אלינו בשעה האחת עשרה.

יעקב – מצדי אין מניעה!

הרמינה – אתה אינך מקבלו בסבר פנים יפות.

יעקב (בפזור נפש) – אנכי? רק חזון לכך תדברי.

הרמינה – הלא עיני רואות, כי הוא מבקש קרבתך ואתה מתרחק ממנו.

יעקב – אולי – אפשר מאוד. אבל אין טינא בלבי עליו. הוא איננו ממתי־סודי, יען כי הוא חי בעולם אחר, אשר צר לי בו המקום. רעי, אשר בחברתם התהלכתי עד הנה היו אחרים לגמרי.

הרמינה (בהתול קל) – אל תדבר נא באזני על אדות רעיך!

יעקב – אמנם צדקת מאד… (שוחק במרירות) הם הדפוני מעל פניהם, לא יחפצו לדעת את אשר אתי… הלז היה עוד הטוב מכולם! וגם הוא פנה אלי עורף. הדבר מעורר שחוק – או בכי. גש הלאה יהודי! שוב לשכונתך, אל הגיתו!

הרמינה – עתה, הנני חושבת, הנך מפריז על המדה.

יעקב – חלילה. הגיתו הוא הנדוי שנפשי מואסת בו והוא מכאיב את רוחי, ועלי לשאתו.

הרמינה – היה פקח – ואמץ!

יעקב – אולם אחרת חשבנו, קוינו…

הרמינה – אם אין אתה שוה להם שם בחוץ – הנה נתימר אנחנו בכבודך. ראה והביטה, כי כל קרובי יאהבוך. כלם יוקירו את כשרונותיך וסגלותיך. האם אין די לך בזה?

יעקב (בשחוק קל) – צריך להיות די.

הרמינה – ערכך גדול מאד בעיני רהיינברג, על כן אל תראה לו פנים נזעמים. הלא עתה תדע את נפש הנדח.

יעקב – אכן, רב כחך ללמד סניגוריה!

הרמינה – ואם יש בחפצך לבקש דבר מידו…

יעקב – מידו לא אבקש דבר.

הרמינה – אָח, זַ’אק, אל נא תקשה כה ערפך… זכור נא כי יש לאל ידך לשמח את לבבי.

יעקב – חתולה־חונפת.

הרמינה – ואם תבקשהו, כי – יעזור לך…

יעקב (במבוכה) – האַת יודעת…

הרמינה – אכן ידעתי זאת – בשעה אשר מנעת ממני את הכסף הדרוש לתלבושת־סתו.

יעקב – שלא־ברצוני.

הרמינה – אמור לו מלה אחת, ויתן לך את הדרוש לך.

יעקב – ואת הדרוש לך.

הרמינה – בי, אהובי!

יעקב – הנני בידך כחמר ביד היוצר. (ידפקו על הדלת)

מחזה ששי    🔗

יעקב, הרמינה, רהיינברג, וסרשטיין

רהיינברג (יבוא) – האבוא?

הרמינה – פֿריץ! (ממהרת לקראתו)

וסרשטיין (לבוש בגדים טובים, מגבעתו חדשה, יצעד בבטחה ובנחת) – אכבד, גברת הדוקטור!

הרמינה (בשחוק קל) – ראה נא, הנה האדון וסרשטיין.

וסרשטיין – אמנם גם אני פה – סלחי נא לי הייתי… (לנפשו) היא תביאני תמיד במבוכה.

הרמינה (בלאט אל רהיינברג) – האם זה ילוך בכל מקום?

רהיינברג (שוחק בלאט) – אמנם! זה דרוש לי.

וסרשטיין (ישתחוה לפני יעקב בהכנעה. אחרי כן יאמר לו בקול נמוך) – היא לועגת לי – אשתך הגבירה לועגת לי.

יעקב (ידפוק על כתפו ושוחק) – עיניך התפכות תחזינה.

וסרשטיין – הלא פי הוא המדבר אליך, אנכי מעורר את מיתרי פניך לשחוק.

רהיינברג (יפנה אל יעקב, לחיצות כפים הולכים לירכתי הבמה)

הרמינה (תשב בפני הבמה משמאלה)

וסרשטיין (יגש אליה)

יעקב (בקול נמוך לרהיינברג) – לא נעים לי – הבה ואגדך מהר.

רהיינברג – לא נעים! (מדברים בלאט)

וסרשטיין – מה נאה, גברתי, שמלתך!

הרמינה (שוחקת) – האם באמת?

וסרשטיין (לנפשו) – היא שוחקת לכל דברי.

רהיינברג (מוציא את תיק־מכתביו) – אין בידי כל הסך הדרוש… (יהפוך את פניו) אדוני וסרשטיין.

וסרשטיין – אדוני רהיינברג?

רהיינברג – התוכל להלות לי אלף וחמש מאות זהובים?

וסרשטיין – אם אוכל? גם זאת שאלה! (מוציא מכיס־האפוד צרור שטרות. לוקח אחדים מהם ומגישם)

רהיינברג – בעוד חצי שעה אחזירם לידך, אדוני וסרשטיין.

וסרשטיין – (בגודל לבב) – אין הדבר נחוץ כל כך, אדוני רהיינברג. (מביט בעין מתגנבת אל הרמינה להתבונן אל הרושם)

רהיינברג – הרמינה יקירתי, עלינו לדבר בעניני עסקים.

הרמינה (תקום) – מכאן רמז כי עלי?… (בדרך הלוכה תאמר לרהיינברג בלאט) צר לי, הייתי יכולה להתעולל מעט בוסרשטיין.

רהיינברג (גם הוא בלאט) – תהלה וכבוד לשמו! זה כשמונה ימים הרויח מאה אלפים זהובים בעסק הפחמים.

הרמינה – ומזאת תתפעל!… (תגש את יעקב אשר יטמין בכיסו את הכסף שקבל מרהיינברג). ז’אק!

יעקב – ובכן?

רהיינברג (יגש אל וסרשטיין)

הרמינה – התחפוץ לתת לי חלק מזה?

יעקב (נותן לה כסף) – קחי!

הרמינה – האם לא תכעס עלי על תשוקתי להתקשט ולהתיפות?

יעקב (בשחוק קל) – פזרנית!

הרמינה – רעיון נעלה עלה על לבי בדבר שמלת־החורף. כרפס ותכלת! התפלא הפלא ופלא! (תצא מימין הבמה ושחוק על שפתיה)

מחזה שביעי    🔗

יעקב, וסרשטיין, רהיינברג

יעקב (בקול נמוך לרהיינברג) – הנני מקוה כי במהרה אוכל לפרוע לך חובי. התתן לי מועד שלשה חדשים?

רהיינברג – ז’אק חביבי, הן בכלל לא תפרע לי כספי.

יעקב – אהא!

רהיינברג – הכסף אשר נתתי לך הוא דמי־קדימה לשכר עבודתך, אשר תעבוד אצלי.

יעקב (בחשד) – בתור עורך־דין?

רהיינברג – בתור עורך־דין!… להשתכר בעבודתי ולתת לאחרים להשתכר! זה פתגמי, רוצה אני לחיות ולהחיות…

וסרשטיין – חיים, ברכה ושלום ופרנסה טובה – לנו, לכלנו.

רהיינברג – אבאר לך את העסק.

יעקב – אין אני עושה עסקים.

רהיינברג – התתן לי לדבר את דברי?… שב נא אל שלחן־הסופרים. עליך לרשום ולצין דבר־מה מדברי, למען תדע לכתוב את שטר־ההתקשרות.

יעקב (ישוב למנוחתו) – אה, כתב־התקשרות! (ישב)

מחזה שמיני    🔗

הקודמים, הלבלר

הלבלר (יבוא מהפתח אשר באמצע) – אדוני הדוקטור, איש אחד יבקש לדבר אתך.

יעקב – מה שמו?

הלבלר – בידניק או בְיֶדניק – סלובֿני הוא.

יעקב – לא אדעהו. בקשהו נא לחכות.

הלבלר – טוב. (יוצא)

יעקב (אל רהיינברג) – נשוב נא לעניננו.

רהיינברג (כנואם) – אולי שמעת, כי באה תקופה גדולה של גחלים.

וסרשטיין – תקופה כבירה!

רהיינברג – אנכי הייתי במקומנו הראשון אשר הפיק ממנה תועלת.

וסרשטיין – ואני השני.

רהיינברג (בנימוס) – בי אדוני וסרשטיין, אל נא תפסיקני בדברי… (אל יעקב). עוד טרם תצמח מחשבה בלב איש לקנות מניות־הגחלים, ואני כבר קניתין בסחר לרוב. קניתי את המניות בחשאי ומכרתין על ידי וסרשטיין בקולי קולות, עד כי לא נשארה בידי אף אחת מהן.

וסרשטיין – רק אני נשארתי… ועתה הגד נא, אדוני רהיינברג, האם חמור אנכי?

רהיינברג (בכבוד) – חלילה אדוני וסרשטיין… (אל יעקב) עוד זאת, כי שראַם הבטיח לתת בידי את התיסדות המחפרת⁵ ברובניץ.

יעקב (ברגש של צער) – אביר־הפרשים שראַם?

רהיינברג – כן. תולדותיה של המחפרת הזאת מיוחדות במינן. שראַם הזקן היה אחד מאזרחי העיר לַיְיבַּךְ ויעשה עשר ממכרה־הגחלים, ויהי במותו ירשוהו בנו ובתו. אבל הבן הוא אציל והבת נשאת לאחד האצילים. אביר־הפרשים מאבד את כספו על סוסי־המרוץ וגיסו מכלה את יתר ממונו, אשר תשארנה ה“מרקדות” בשחוק הקלפים. וכן הוציאו רק הוציאו במשך עשר שנים כסף מן המחפרת ולא הכניסו בה מאומה. שלטון מקולקל, הנהגה רעה, מכונות שכבר העלו חלודה, חורבות, מפלות, ומעשי־חמס. בקצור, מחפרת עזובה ושוממה, ובכל זאת הכנסותיה רבות.

יעקב – עתה אבין! עליך להציל את המכרה מכליון ולתת מהלכים להעסק.

רהיינברג (בהשתוממות) – אנכי?

וסרשטיין – מה לו ולצרה הזאת?

רהיינברג – אנכי חפץ ליסד חברת־מניות. השעה מוכשרה לכך. הכל רודפים אחרי מניות־גחלים, ואביר־הפרשים ישמח מאד אם יוכל לסלק את ידיו מן המחפרת.

יעקב – ומדוע ישמח על זה אם המכרה מביא פירות רבות.

רהיינברג – כן, כן – אבל אם יחפוץ להשאיר את המחפרת לעצמו, אז הלא יהיה עליו להשקיע בה ממון רב, מחפרת עזובה כזאת היא צרה גדולה, אם לא יעשו בה את התקונים הנחוצים היום, אז מחר ישלמו בעדם כפלים, ומחרתים פי ארבע. ואם יאמר לחזק היום את כל בדקיה ולהעלות ארוכה לה, אז יהיה אנוס למכור את אֻרוֹת־סוסיו. מלבד זאת רבו חובותיו. כן הוא גם וילקינוי. לכן יחפצו כי איסד את חברת־המניות של המחפר.

יעקב – האם הם שחרו פניך וימצאוך?

רהיינברג – מאליו מובן! שמי הלא ידוע!

יעקב – ועבודתי אני מה תהא בזה?

רהיינברג – עליך לחבר את ספר־התקנות של חברת־המניות.

יעקב – האם ידע זאת אביר־הפרשים שראַם? האם הזכרת את שמי לפניו.

רהיינברג – בודאי.

יעקב – ולא התנגד לזה?

רהיינברג – לא.

וסרשטיין – ומדוע יתנגד לזה?

יעקב – אדמה – יען כי גיסך אנכי… הוא יכול לחשוד בי, כי אדרוש לטובתך אתה יותר מלטובתו הוא.

רהיינברג – הלא הוא יבחן ויבקר כל פרט ופרט על ידי עורך־דינו.

יעקב – כן הדבר.

רהיינברג – והכל ברור, הקרן הוא שלשה מיליונים. שראַם וילינוי ואני המה הסנדיקוס, כל אחד מאתנו יקבל שלישית המניות.

יעקב – גם אתה? בעד מה תקבל אתה את השליש?

רהיינברג – בעד כסף – בעד טבין ותקילין! הנני נכון לשלם מיליון זהובים במזומנים – בתנאי, אם אמצא חפץ בהמניות.

יעקב – ובמה הדבר תלוי?

רהיינברג – בהמחיר אשר יהיה להמניות בשער־הבירזה.

וסרשטיין – אני אבאר לך, אדוני הדוקטור, רואה אנכי כי אינך “בן בית” בעסקי הבירזה.

יעקב (בשחוק קל) – אינני.

וסרשטיין – נפלא הדבר!… על כן שמע נא: רהיינברג מקבל מאת שראַם ווילקינוי בעד עמלו…

יעקב – בעד איזה עמל?

וסרשטיין – בעד עמלו לתת מהלכים להמניות… התאמין כי נקל הדבר? ובעד עמלו זה הוא מקבל איפוא את הזכות על שליש המניות.

רהיינברג – על אלפים מניות בנות חמש מאות זהובים.

וסרשטיין – המניות תהיינה עוברות לסוחר… עתה הטה נא אזנך ושמע, אדוני הדוקטור! אם שער המניות יעלה אז יקבלן רהיינברג, ואם השער ירד אז לא יקבלן.

רהיינברג – אבל אני מחויב להודיע את החלטתי במשך שבועים אחרי הוצאת המניות. אם יעלה שער המניות על חמשים זהובים, אז ארויח אלפים פעמים חמשים.

וסרשטיין – במלים אחרות – מאה אלפים זהובים.

רהיינברג – ואם ירד השער רק על זהוב אחד, אז לא אקבלן. לא ארויח כלום ולא אפסיד כלום.

וסרשטיין –שראַם עושה בזה עסק טוב.

רהיינברג – עבודתי לא תעלה לו במאומה. שכר־סרסרותי נופל על הבירזה. והוא מקבל שלשה מליונים בעד דובניץ, שאיננה שוה אף שנים.

יעקב – אבל הלא רק אם המניות תמכרנה על פי השער אשר שתו עליהן בהוצאתן?

וסרשטיין – דבר זה מובן מאליו. אבל כיום הכל קופצים על מניות־הגחלים, כאלו אחזם בולמוס… למה תעוה כה את פניך, אדוני הדוקטור?

יעקב – לא אטמון דעתי בחובי. הנני מתנגד לעסקים כאלה.

וסרשטיין – הנך מתנגד? מדוע, איככה?

רהיינברג – כך! הנך מתנגד הבירזה?

יעקב (בנחת) – אין אנכי מתנגד בכלל להבירזה, הנני יודע את ערך המכון הזה. הבירזה נותנת להמדינה את האמצעים בעד מטרותיה הרחוקות. הבירזה בונה מסלות, מפרה ומרבה עסקים ומסחרים, מובילה שפע הארצות העשירות אל העניות.

וסרשטיין – הפלא ופלא! את זאת לא ידעתי כלל.

יעקב (בשחוק קל) – אמנם, אדוני וסרשטיין, לא תדע את אשר תועיל ואת אשר – תזיק.

וסרשטיין – באיזה אופן הנני מזיק – אם אנכי מועיל?

יעקב – הנך מזיק לנפשך אתה.

וסרשטיין – מחילה, הנני מצליח עתה בעסקי.

יעקב – האם לא תבין לרעי? הנך מזיק לנו! להיהודים! תקופת הכספים רבת־המהומה הזאת הלא מביאה גם כליון לאנשים רבים. והאמללים מתאוננים ומתלוננים על היהודים… מי האיש אשר יתבונן להשתלשלות המקרים והסבות? האנשים רואים רק את האנשים… לכן צר לי, אם האנשים הקרובים לי שקועים בעסקי הבירזה.

רהיינברג (בלעג אל וסרשטיין) – בוא נא אתי, אני מסלק את ידי מכל עסקי… אחרי דרשה כזאת.

יעקב – לא אוכיח לאיש דרכו אל פניו.

רהיינברג – הגד נא, פשוט, כי אין את נפשך לטפל בעסקי זה. אז אפנה לעורך־דין אחר.

יעקב – חכה נא! לא אחפוץ כי תפנה לאחר.

וסרשטיין (בקול נמוך ובלצון יפנה לרהיינברג) – אל תירא, הוא לא ימשוך ידו ממשכרתו זאת. הפרנסה – פרנסה היא.

יעקב – הנני רוצה להביא סדרים בעסקך עם שראַם, יען כי יש לי בזה טעם מיוחד – הנוגע לנפשי.

רהיינברג – טוב.

יעקב – למען יראה ויוכח, כי יש לו עסק עם אנשים הגונים…

רהיינברג – שראַם יודע זאת.

יעקב –שאינם רוצים לקפח אותו.

רהיינברג – כן הדבר.

יעקב – והנני רוצה להשגיח על העסק הזה מראשיתו ועד אחריתו.

רהיינברג (מושיט לו ידו) – שריר וקיים!

וסרשטיין (יביט על שעונו) – בשם אלהים!

רהיינברג – מה קרה?

וסרשטיין – שעת הבירזה הגיעה!… האם אין לנו דאגה אחרת, כי אם להתפלסף?… אני ממהר – מלאכתי ותעודתי היא הבירזה. האם רוצה אתה להשאר עוד פה? – אנכי עומד על גחלים בוערות – על הגחלים אשר קניתי… אדיה, אדוני הדוקטור! (ירוץ בחפזון אל הדלת)

רהיינברג – חכה נא, אדוני וסרשטיין! (ינענע ראשו אל יעקב וימהר לצאת)

מחזה תשיעי    🔗

יעקב, הלבלר, בידניק

יעקב (לנפשו) – אשגיח ואתבונן כי לא יגיע כל נזק לשר־הפרשים!… (ישב אל שלחן־הסופרים שלו)

הלבלר (נכנס מהפתח שבאמצע הבמה) האשלח אליך עתה את האיש היושב ומחכה פה?

יעקב – אַה! מובן מאליו: יבוא תיכף!

הלבלר (פותח את הדלת האמצעית, רומז לבידניק כי יכנס. יוצא)

בידניק (בעל־מום, נבוך, יתנודד בלכתו, יסובב ויקמוט את כובעו בידו)

יעקב (בחבה) – מה חפצך?

בידניק (בקול צרוד היוצא מגרון נחר) – הם שלחוני הנה – הפועלים שלנו מדובניץ.

יעקב (יטה אוזן) – אי־מזה?

בידניק – מדובניץ – מהמחפרת.

יעקב – של האציל שראַם.

בידניק – כן, אדוני!

יעקב – שב נא!

בידניק – אנכי בידניק, פטר: הם שלחוני הנה, יען כי מדבר אנכי היטב אשכנזית, יען כי מצבנו רע־רע מאד. אנחנו החלטנו לפנות לעזרת עורך־דין בוינא. אז יעצו לפנות אליך, יען כי מליץ־ישר אתה להפועלים… בקופתנו יש רק זהובים אחדים. (יארוב במרך לב) וכמה יקח אדוני?

יעקב – בעד עבודתי? לא אקח מאומה.

בידניק (ישאף רוח) – טוב, אדוני!… כבר הוגד לנו, כי אדוני לא יקח כסף בעד עמלו… הם הוציאו על צרכי נסיעתי כסף רב, כסף רב – שבעה זהובים, שכר עבודה של שבוע שלם… לפקידות־המחפרת הודעתי כי חולה אני, מחלתי תתקפני כפעם בפעם (בערמה) לכן יאמינו כי גם הפעם נחליתי. איש לא יבוא לדובניץ־ישן לראות אם כן הוא… חלילה להפקיד לדעת כי נסעתי הנה, כי אז יעקור הרים ויבא הקץ לכל!

יעקב – מפי לא ידע איש דבר זה.

בידניק – הפקיד הוא איש רע, רשע גמור! קשתה ידו עלינו – קשתה! תיכף ומיד יטיל עלינו קנס־ממון, ישלחנו חפשי על לא דבר. אז ירעבו הילדים הקטנים – גם הגדולים.

יעקב – האם התאוננתם על זה באזני אדונכם האציל שראַם?

בידניק (שחוק־עיף עובר על שפתותיו) – לא יועיל!… האדון רב־החסד שלח מעל פניו את הַפֶּטִיצִיָה בחזרה אל הפקיד, יען כי יאמין בו… אז יתנפל עלינו הפקיד כחיה רעה. לא יועיל!… אדוננו רב־החסד הוא איש טוב. הוא שולח תמיד כסף, אם יקרה אסון, גם אז כאשר שברתי זרועי קבלתי שלשים זהובים. אדון טוב – אין להגיד. אבל הפקיד הוא פחות־ערך.

יעקב – יקירי, עליך לתאר לי את המצב בדברים ברורים. כי אם לא תעשה ככה, לא יהיה לאל ידי לא לעוץ לכם עצה ולא לעזור… (יאנח) אם בכלל יש לאל ידי לעזור לכם.

בידניק (יגרוד ראשו) – במה עלי להתחיל?… בשעה הרביעית בבקר הנני קם. שתי שעות הנני הולך מדובניץ־ישן להמחפרת. במחלת המכרה הנני עובד משעה הששית בבקר עד השעה הששית בערב – לפעמים עוד יותר. אז עוד הפעם עלי ללכת שתי שעות בחזרה לדובניץ־ישן.

יעקב – ובעד זה הנך מקבל?

בידניק – זהוב אחד ושנים עשר צלמים⁶ ליום. אנכי הלא הנני סתת. מושכי עגלות־המשא מקבלים עוד הרבה פחות מזה. אבל אין אנחנו מתאוננים על מעוט שכרנו…

יעקב – ועל מה זה תתאוננו?

בידניק – קנסות־הממון המוטלים עלינו הם נוראים, איומים! תיכף יגבו חמשה עשר־עשרים צלמים על לא דבר… לעת הצהרים לא יתן לנו המשגיח אף רבע שעה לאכילה… קרימינצק שם המשגיח (יקום ממושבו בהתרגשותו, יטיל אימה באגרופו) כלב, מנול!

יעקב – נורא הדבר! אבל במה אוכל אני להושיעכם?

בידניק – קרימינצק הוא עוד יותר רע מהפקיד… קרימינצק ידיקנו כטיט חוצות – גם המחלות אינם ספונות בקרשים – גם אין כל מעצור כי פור יתפורר דבר־מה, אם פה או שם, וירוצץ את גלגלתנו… גם הקירות מקרקרים, מטרטרים…

יעקב – אם הבינותי לדבריך, הנה חיי הפועלים בסכנה ואין דואג להם?

בידניק – כן הוא! חיינו בסכנה! ארובות־הרוח מקולקלות, קורות־המכרה מועטות. אך רע מכל היא הרוזמונדה!

יעקב – מי היא?

בידניק – אחת המחלות תקרא בשם זה… גם אסוננו האחרון היה ברוזמונדה, אז תקנוה מעט… רק מעט. מני אז לא ערבנו לבנו לרדת אל פי השאול הזה… (בקול נמוך ועצוב) שם דרוש לעבוד רק בקרדומות – כי אם לא!… כעת יצוה הפקיד לרדת אל הקבר הזה… וביום אחד יאטור עלינו פיו.

יעקב (יקפוץ ממקומו) – חייכם תלוים שם בסכנה?

בידניק (בשחוק קל) – הסכנה היא בכל יום… קובלים היינו על זה באזני הפקיד – אבל הוא הראה לנו פקודת אדוננו רב־החסד: “רדו”!… אדוננו רב־החסד לא ידע את הסכנה שברוזמונדה!… הוא אדון טוב! אבל לא יבוא בעצמו לדובניץ… לא יבוא לראות… עתה הגיד לנו הפקיד, כי עלינו להוסיף זריזות ושקידה בעבודתנו, יען כי אדוננו רב־החסד חפץ למכור את דובניץ!

יעקב (בשחוק של לעג) – יתר זריזות ויתר שקידה, למען יוכלו להוכיח כי ההכנסה רבה… (מתהלך בסער רגשותיו אנה ואנה) הלאה, הלאה!

בידניק – הכל ספרתי. אין להוסיף… אם נרד אל פי הרוזמונדה יכולים אנחנו להקבר שם חיים. אבל אין אנחנו יכולי לערוב את לבנו לשבות עתה ממלאכתנו. החרף בא, ואנחנו נגוע כלנו ברעב ובקור.

יעקב – נורא הדבר!… עוד לא אדע מה אעשה לכם. אבל יֵעָשה דבר־מה! בטחו בי!

בידניק – עלי לשוב לדובניץ. איזו תשובה אביא להם, אדוני?

יעקב – מתי תצא הרכבת מפה?

בידניק – בשעה השביעית בערב.

יעקב – חכה נא לקראתי על התחנה. אנכי אושיע לכם.

בידניק – יגמלך אלהים כצדקתך, אדוני! (חפץ לנשק את ידו)

יעקב (ישמיט ידו) לך נא, וחכה לקראתי!

בידניק (יוצא)

מחזה עשירי    🔗

יעקב, הרמינה

יעקב (בצאת בידניק יוציא ברגזו את כספו של רהיינברג מארון שלחן־הסופרים, ישליך את השטרות על השולחן, יצעק לימין הבמה) – הרמינה! הרמינה! (כאשר לא תבוא, ירוץ אל הדלת, יפתחנה בחמת־כחו, יצעק בקול יותר רם) הרמינה!

הרמינה (בפנים של חבה) – ז’אַק! מה חפצך? (תראה את סערת נפשו) מה היה לך?

יעקב (בקול נחר) – תני את הכסף הנה!

הרמינה – איזה כסף?

יעקב – כספו של גיסך! את חמש מאות הזהובים. תני הנה!

הרמינה (בקול בוכים) – מה היה לך, ז’אַק, הגידה נא!

יעקב – מהרה! תני הנה! כסף כזה אסור במגע ומשא. לא אשאירו בביתי, אשליכנו על פניו… (בזעף נורא) אשה! התחזירי⁷ כהרף עין את הכסף?

הרמינה (מוציאה ביראה את שטרות הכסף, מגשת אותם ליעקב בידים רועדות)

יעקב – (בפיוס) – טוב. (מניח את הכסף בתיק־מכתבים, מדביקו) את הצרור הזה ימציא הלבלר לגיסך עוד בטרם אסע מפה… אסע מפה.

הרמינה (עוד כנדהמת) – אנה?

יעקב (בהתלהבות וביד שלוחה כמטיל אימה) – לדובניץ!

(המסך נופל)

 

מערכה שלישית    🔗

(טרקלין קטן בבית רהיינברג. אין זכר לקישוטו של מתעשר. הכלים יקרים, אבל פשוטים. שמיכות־גובלין בלתי מזויפות, רהיטים נאים בסגנון ממשלת נפוליון השלישי. מספר הצעצועים־השעשועים לא רב הוא. פסילים אחדים של נחושת־קלל ושל שיש. צורה יקרה עומדת על כנה. מאחורי הבמה גן חרף. שלש דלתות)

מחזה ראשון    🔗

וסרשטיין, הרמינה, שרלוטה

(נכנסים מגן החרף. חשכת בין־הערבים)

וסרשטיין (לבוש בגדי הוד והדר, עומד על יד הפתח ומביט אל גן החרף) – גם אני אצוה לעשות בדירתי גן־חרף כזה. מה שם הצמחים האלה? מרדכיאים? תמרים?

שרלוטה – ארכידים.

וסרשטיין – אם תרשי לי, גברתי, אשלח הנה את הסַיָד שלי.

שרלוטה – יותר טוב תעשה, אם תשלח הנה גנן.

וסרשטיין – גם את זאת אוכל לעשות… אבל אני מסרתי הכל בידי הסיד. אמרתי לו: קשוט לי את ששת חדרי.

שרלוטה (שוחקת) – האם לא יצר לך בהם המקום.

וסרשטיין – אדם צנוע אנכי ואין אני חפץ לקשט את דירתי כמתעשר, כעני אשר הורם מאשפות. את אשר יעלה המחיר – יעלה. הוא הציע לפני את חשבונו.

שרלוטה – כמה? (לוחצת בכפתור. אור החשמאל יופיע)

וסרשטיין (בהתרשלות) – מעט. ששים ושלשה אלף זהובים – גם התמונות וצעצועי־מחשבת בכלל זה. עלי רק להעתיק שמה דירתי.

שרלוטה – בלי ספק הנך חפץ לקחת אשה, אדוני וסרשטיין.

וסרשטיין – לקחת אשה, איככה? אלו הייתי חפץ לקחת אשה, הלא הייתי בוחר לי דירה יותר מרוחה. לא, גבירותי, עמנואל וסרשטיין לא ישא עוד אשה. (יביט ביגון אל הרמינה) עמנואל וסרשטיין אהב רק פעם אחת בחייו – ולא יאהב עוד הפעם כל ימיו. (ישב. יניח רגל על רגל)

הרמינה – דבריך ישמעו כקינה נוראה.

וסרשטיין (בעצב) – וכן המה באמת. מה הנאה יש לי, אם הצלחתי בעסקי?… יכול אני לחיות ברוחה ובנחת. אבל זולת זה!… מזלי הרע…

מחזה שני    🔗

הקודמים, המשרת, אחרי כן ביכֿלער

המשרת (יבוא משמאל הבמה, לבוש כסות־כנפות שחורה ועל צוארו עניבה לבנה) – גבירתי רבת־החסד, האדון הרופא ביכֿלר הנהו פה.

שרלוטה – בקשהו לבוא הנה, ואז תערוך את השלחן לשתות תה.

המשרת (יעלם לרגע אחד משמאל הבמה, ישוב אחרי ביכֿלער, יסגור את גן־החרף ויביא אחרי כן את התה)

וסרשטיין – גם אנכי אשאל לעצת רופאכם

ביכֿלר (יבוא משמאל הבמה, יחזיק גליון של מה"ע בידו, יקוד מעט) – הילדים בריאים ושלמים, ומי הוא זה החולה?

שרלוטה – אנכי… (תראה לו מקום לשבת) אבל כבר רָוַח לי.

ביכֿלר (ינהום) – מעת אשר שלחת לקרוא לי? כן הוא תמיד. (ישב)

שרלוטה – כן, חשתי בראשי… עתה עבר.

ביכֿלר – יהי כן, מצדי אין כל מניעה. הלא לבריאים יותר טוב לי ללכת.

וסרשטיין (ישב על מקומו כמקדם) – זה ימצא חן בעיני. אך זה הוא רופא! אדוני הדוקטור, עליך להיות רופא גם בביתי.

ביכֿלר (מביט אליו ממעל לבתי־עיניו) – אֵה?

וסרשטיין – באמת! מעת אשר עסקי יצליחו – אין רגע בלי פגע. יכאב ראשי, ידוה לבי, ידקור צדי. הכלל – אין מתום בבשרי.

ביכֿלר (יקוד בהכנעה של לץ) – הנני סר לפקודתך… (אל הרמינה) האם שב בעלך?

הרמינה – מדובניץ? כן. עוד שלשום. ומה גדלה סערת נפשו!

ביכֿלר – סערת־נפשו מובנת. הדבר היה איום.

שרלוטה – אתה מדבר על דבר האסון בהמחפרת?

ביכֿלר – ראיתי בימי חיי כל צרה וכל מחלה (ירים את הגליון) אבל אם אקרא את הכתוב פה אזדעזע עד היסוד.

וסרשטיין – האם גליון הערב בידך? (מוציא מידו את הגליון, ישים עינו בו) השער עולה!… תודתי. (משיב את הגליון)

ביכֿלר – בדרכי אל ביתך קראתי את הידיעות שנתקבלו היום.

שרלוטה – האם יש חדשות?

ביכֿלר – רק פרטי הדברים הידועים זה כשמונה ימים… אחד המודיעים של העתון דבר בבית־החולים עם אחד הנפצעים… (קורא מעל הגליון) דברי פטר בידניק: “אנחנו עובדים בתחתית המחלה רוזמונדה. עוד אני מדבר עם החוצבים הקרובים, והנה פתאום נשמע קול נפץ. כלנו משליכים את כלי־מלאכתנו ורצים אל מוצא המחפרת. מאחרי יכשלו ויתנגפו אחרים. כאשר באנו לאם־המעבר פגשנו את הנסים והנמלטים מכל העברים. הגדוּד התחתון אבד, יצעקו. שם גם בני. הנני מתאמץ להגיע אליו… ומאחרי ישמע קול: “המים מתפרצים!” הם רוצים לעצרני. נמלטתי מידם והנני רץ. כבואי אל הסולמות – זועה, מפלה, מתחת מעי הקורות והמוטות הוציאוני ויעלוני…” המודיע מתאר את הפצעים. (הפסקה)

שרלוטה – מסכן!

וסרשטיין (בקול נמוך וברגש) – לבבי ישבר בקרבי.

ביכֿלר – הוספה. התלגרף מודיע, כי גם פטר בידניק מת בפצעיו (מקפל את הגליון)

הרמינה (מוחה את דמעותיה מעיניה) – בעלי כבר ספר לי זאת. הפועל הזה היה אצלו לפני ששה שבועות. אז נסע ז’אק בפעם הראשונה לדובניץ לעמוד לימין הפועלים.

ביכֿלר – כן, אומרים כי הוא דבר על לבבם כי ישבתו ממלאכתם.

וסרשטיין (בהתעוררות) – שָׂאֵני, הפועלים שבתו ממלאכתם, אחרי אשר כבר היה הדוקטור סאַמועל פה.

ביכֿלר – מנין לך דבר זה?

וסרשטיין – הפועלים שבתו לפני חדש ימים אחרי אשר נתן מהלכים למניות־רוזמונדה על הבירזה.

ביכֿלר – כעבור שלשה שבועות נלאו הפועלים לרעוב ויהיו נאלצים לשוב עוד הפעם אל עבודתם במחפרת. אבל בימי שביתת־הפועלים לא חדלו המים מלכרות ומלחפור מתחת… וכאשר שבו אל המחלה…

וסרשטיין – לבבי ימס בקרבי. אבל הן מי זה יאשם בזה?

ביכֿלר – זאת היא השאלה!

שרלוטה – הלא תשתה עוד כוס חמים אתנו? (תגיש לו כוס)

ביכֿלר – תודתי! הנני ממהר ללכת, נחוץ הדבר… (אל הרמינה) דרשי⁸ נא לשלום בעלך בשמי! (ישתחוה)

וסרשטיין – ברכת אלהים עליך, אדוני הדוקטור!

ביכֿלר (יוצא).

מחזה שלישי    🔗

שרלוטה, הרמינה, ווסרשטיין יושבים אל־התה, אחרי כן יבוא המשרת

הרמינה – מעת אשר קרה האסון הזה לא ידע ז’אק שלום בנפשו. יומם ולילה יהגה רק במקרה זה.

שרלוטה – בעלך הוא איש זר ומשונה – בפני וסרשטיין הלא יכולות אנו להגד זאת.

וסרשטיין – אנא גבירותי, בפני מותר להגד הכל (יגמא את התה)

הרמינה – האם תקראי בשם זר ומשונה להאיש, אשר ירגיש בצרתם של העניים והאמללים.

וסרשטיין – הנני אומר לכן, כי אסון־המחפרת נגע גם עד לבבי. כל כך נרעשתי, עד כי הלכתי אל הבירזה ואמכור את כל המניות והשטרות שיש להם איזו שיכות אל הגחלים. לא חפצתי גם לשמוע את שם הגחלים, אחרי אשר בגללם ירדו אנשים שאולה… ולבי ידע את אשר נבא לי. אנכי מכרתי את המניות והשטרות בשעה אשר השער עלה עד מרום גבהו אחרי כן ירדו… אַה! זה הוא, אמרתי בלבבי, החלום ושברו! טוב עשיתי כי מכרתי את המניות… טוב מאד… הבה אטעם עוד דבר־מה מהמעדנים!

המשרת (יבוא משמאל) – שר־הפרשים שראַם…

שרלוטה – יבוא נא.

המשרת – לא אל הגברת רבת־החסד בא, יאמר – כי אם אל האדון רב החסד.

שרלוטה (בכעס) – האדון איננו בביתו.

המשרת – אנכי אמרתי לו דבר זה, אבל הוא צעק עלי כי אלך לראות היטב. אם האדון איננו עתה בביתו, אז יבוא שר־הפרשים הנה עוד הפעם כעבור שעה.

שרלוטה (מושכת בכתפותיה) – יהי כן.

המשרת (יוצא)

וסרשטיין (מגרד את ראשו) פי־פי־פי, הדבר הזה לא ינעם לרהיינברג.

שרלוטה – מדוע?

וסרשטיין – האם לא תדעי?

שרלוטה – בעלי לא יספר עמי על אדות עסקיו ומסחריו. ומה זה עבר בינו ובין שראַם?

וסרשטיין – שר־הפרשים נהרס לגמרי – זאת היתה מפלה.

שרלוטה – האם באמת?

הרמינה – על ידי אסון־המחפרת?

וסרשטיין (בפה לועס) – לא דוקא על ידי אסון המחפרת, אבל גם הוא גרם… ל שראַם ולגיסו היה דרוש כסף, כאשר הוציאו את מניות־הרוזמונדה…

שרלוטה – אז מכרו אותן?

וסרשטיין – לא. התנו עמהם כי אין להם הרשות למכור תיכף את מניותיהם – יען כי על ידי זה יורידו את השער, לכן הלכו לבית־שלחני וילוו כסף – סך־הכל רבע מיליון. ויתנו את מניותיהם לערבון. בכסף זה פרעו את חובותיהם. פתאום שבתו הפועלים ממלאכתם, ולא היו עוד קונים למניות־הרוזמונדה. אבל השער לא ירד – אנחנו החזקנו בו, רהיינברג ואנכי. פתאם בא אסון המחפרת. אז משכתי את ידי – וכמדומה לי גם רהיינברג. המניות ירדו ונפלו. בית־השלחני דרש מידי שראַם כי ישיב את כסף ההלואה, לבל ימכרו את מניות־הערבון. אבל קצרה ידו לפרוע – לכן נמכרו המניות על הבירזה בזיל הזול… עתה אין לו לא מניות ולא מחפרת.

שרלוטה – אויה לי!

וסרשטיין – מה איכפת לי?… אבקש לתת לי עוד כף אחת ביצי־דגה.

הרמינה – הידע בעלי דבר זה?

וסרשטיין – ומדוע לא ידע זה? הכל יודעים.

מחזה רביעי    🔗

הקודמים, יעקב, פֿרידהיימר

יעקב (יבוא משמאל) – בוא נא, אדוני הדוקטור! אין אנחנו צריכים לנטילת־רשות הכניסה.

שרלוטה – אה, אדוני הדוקטור! (צועדת לקראת פֿרידהיימר) אורח יקר! (כולם יעמדו ממקומם)

פֿרידהיימר (מושיט לה את ידו)

וסרשטיין – אכבד, אדוני הדוקטור!

פֿרידהיימר (ינענע לו ראשו, יפנה אל שרלוטה) – האין האדון רהיינברג בביתו?

שרלוטה – עוד לא בא הביתה.

וסרשטיין – לנכון יושב הוא עתה בקלוּב האקראהו על ידי הטיליפון?

יעקב – כן.

שרלוטה – המשרת יקראהו.

יעקב (בלחש אל שרלוטה) – הניחי⁹ לו לוסרשטיין – בכלל הייתי חפץ להשאר עתה לבדנו.

וסרשטיין – האקראהו בטיליפון?

שרלוטה – אנא.

וסרשטיין – תיכף ומיד. (יוצא מימין)

הרמינה (בקול געגועים) – ז’אק, עוד לא נשקתני.

יעקב – סלחי לי יונתי! (מנשקה על מצחה)

הרמינה – יראה אנכי, כי קרה איזה דבר בלתי נעים: הכרת פניך תענה בך.

יעקב – עשו אתי את החסד והִשארו עם וסרשטיין מחוץ – או שלחוהו מזה.

שרלוטה – לא נקל יהיה הדבר. פֿריץ הזמינו הנה.

הרמינה (בקול דממה דקה ליעקב) – פחד פחדתי, כי קרה לך, חלילה…

יעקב (גם הוא בלחש) – אל תדאגי. לנפשי לא קרה דבר, הנני מבטיחך.

וסרשטיין (ישוב) – קראתיו בטיליפון. יבוא.

שרלוטה – תודתי… התחפוץ סיגרה?

וסרשטיין – הנני חפץ – לא אחפוץ, כרצונך.

שרלוטה – אם כן נצא נא מזה.

וסרשטיין – אל גן־החורף? אנא (יוצא עם שרלוטה מהפתח האמצעי)

יעקב (אל הרמינה) – לכי נא גם את אליהם, ילדתי! (מובילה עד דלת־הזכוכית, אשר יסגרנה אחריה)

פֿרידהיימר (ישב משמאל בפני הבמה) – האם כה נורא היה המחזה?

יעקב – אין מלים בפי לתאר את האסון כמו. בשעה אשר באתי שמה הוציאו את גויות המתים ממעמקי המכרה. לפני מבוא המחפרת עמדו הנשים ותצעקנה ותבכינה מרה. אחדות¹⁰ מהן עמדו כאלמות. לא עצרתי כח להביט אל פני אלה האחרונות… אח, התמונות האיומות האלה נצבות תמיד לנגד עיני. הכל שחור. אבק הגחלים כסה בצעיף־אֵבל את כל הככר ומלואו. בלואי־הסחבות אשר על הגויות הצנומות והרזות האלה מלוכלכים ברפש וטיט, ורוח עזה וקרה נושבת מבין הקרעים ומביאה רעד ורטט בהעצמות היבשות והנחרות. גם השמים ממעל עין עפרת להם. גם הילדים הקטנים – ומספרם לא מעט – אשר פני זקנים ויגיעי־כח להם, – הילדים הקטנים האלה, נדמה לי, מביטים ביראה ופחד אל הַלֹעַ השחור, אשר יום יבוא ויבלע גם אותם. יום יבוא וגם הם ירדו אל המקום הזה, אשר משם יוציאו עתה את גויות אבותיהם. עוד בילדותם יסחבו פה מתחת קרונות־הברזל – בעד ארבעים וחמש צלמים ליום… אחרי כן כאשר יהיו לחוצבים יקרסו, יכרעו בהחורים האלה ויחצבו בהגחלים בחשך ועלטה – אי־זהירות קלה דיה להם כי ימותו בחניקה… הפעם התפרצו המים וישימו קץ לחיי פועלים רבים… (מכסה את עיניו) ובכל זאת ירדו מחר עוד הפעם אל בור צלמות זה. אין להם ברירה אחרת! אם לא יעשו כזאת – יגועו ברעב ובקור.

פֿרידהיימר – ידידי הצעיר, אין איש אשר יסבול יותר מאשר יוכל שאת, כן עשה אלהים בחכמתו. ההולך יחף יש לו עור עב על כפות רגליו, יאמר משל הקדמוני.

יעקב – הזאת היא כל הנחמה?

פֿרידהיימר – העניות והפגעים לא רבים המה עתה מאשר היו לפנים. להפך המצב הולך הלוך טוב.

יעקב (ישב) – אם כן לראות ולהתבונן מבלי עשות מאומה? אם כן לקות ולצפות כי הכל יתוקן מעצמו?

פֿרידהיימר – סבלנות!… על הדבר אשר יש לך עתה לרהיינברג, הנני אומר לך יישר כחך. על כן באתי הנה… אבל בזה גם תשים קץ להתערבותך בדבר.

יעקב – ואני אומר, כי בזאת רק החלה

פֿרידהיימר – אולת! שמח נא אם לא יגעו בך לרעה! אתה חפץ להגן על אחרים – ומי זה יגן עליך, ידידי הצעיר?

יעקב – אין אני חפץ לשום לב לזה.

פֿרידהיימר – מי נתן לך הצדקה להתערב בעניני פועלי־המחפרת?

יעקב – סניגור אנכי.

פֿרידהיימר – הרשה נא לי לספר מעשה שהיה. אנכי קראתי זאת בספר־הזכרונות של רבי יהושע משפייר. הוא כתב את זכרונותיו בדרך־מנוסתו מארץ הרהיין אחרי אחד הגירושים. רבי יהושע כותב: בחדש מנחם אב בשנת הקמ"ג נראו במאינץ אותות של רדיפות ביהודים. מקרה מיוחד קרה את הנער משה בן אברהם. משה היה נער אמיץ־לב, בנו של סוחר. הנער חפץ להיות לגדול בישראל. וכה ישב בליל־קיץ אחד על ספרי חכמינו הראשונים ויהגה בהם. פתאום שמע בחשכת־הלילה קול אנחה ואנקה. הוא נשקף מבעד החלון. קול הצעקה והיללה התפרץ מחוץ לחומת הרחוב היהודי, הצוחה האיומה הולכת הלוך וגדול. לבבו נשבר בקרבו לשמוע את הזעקה ויתרומם ממקומו ויתפרץ החוצה. אמו התעוררה משנתה לקול צעדיו בבית. “אנה תלך, בני, בשעה מאוחרת כזאת בלילה?”.. “אמי, אני שומע קול קורא לעזרה!”… ויעלם באפלת־הליל… בראות האם כי בנה לא ישוב פחדה פחד גדול, ותקם ממטתה ותלך החוצה לבקשהו… גם היא לא שבה… למחרת בבקר מצאו את משה דקור לפני שער החומה, ועל יד הגויה המתה ישבה האם שמחה וצוחקת… היא השתגעה… ומה תאמר אתה למקרה זה?

יעקב – אומר, כי אוהב אנכי את משה ממאינץ זה, ואני מתגאה בו, כל איש מחויב ללכת בדרכו זה. הקריאה לעזרה יכולה להיות גם אמתית.

פֿרידהיימר – אבל חלשים אנחנו יתר מדי.

יעקב – אם החזק יהיה לנדיב מה הרבותא בזה? אבל החלש: זאת תהלתו.

פֿרידהיימר (מושך בכתפותיו, פורש את זרועותיו ומורידן עוד הפעם)

מחזה חמישי    🔗

הקודמים, רהיינברג

רהיינברג (יבוא משמאל, יגש אל פֿרידהיימר) – זה אך שמעתי, כי מעלתו פה! (לוחץ את כף ידו, ינענע ליעקב). איפה הוא וסרשטיין?

יעקב – שם.

רהיינברג (ממהר אל דלת־הזכוכית)

יעקב – אנכי יש לי לדבר אתך! ולא וסרשטיין.

רהיינברג – אתה?… הניחה נא לי רק לדרוש בשלומו! (פותח מעט את הדלת, קורא בחבה יתרה) ערבא טבא, וסרשטיין!

וסרשטיין – ערבא, רהיינברג.

רהיינברג – היש לך חפץ בי?

וסרשטיין – אין לי חפץ, אנכי רק קראתיך בטיליפון.

רהיינברג (במתיקות) – אתה¹¹ בעצמך טרחת!

יעקב (בקול יבש) – בוא נא הנה – וסגור את הדלת!

רהיינברג (עושה זאת והולך לפני הבמה) – מה הניע את מעלתו לכבדני בבואו?

פֿרידהיימר (בקול נמוך) – עלינו לדבר אתך בענין נכבד מאד.

רהיינברג – עלינו?… שניכם?

יעקב – אמנם כן. ואני אגיד לך דבר זה בשתים מלים (בקול דממה וחודר לב) אתה הרסת את שר־הפרשים שראַם – ועליך לשלם את נזקו.

רהיינברג (גם כן בקול דממה) – אנכי הרסתיו? (שחוק של עצבים מתפרץ מגרונו) בינתך סרה מעליך! הוא הרס את עצמו בידיו, הוא ולא אחר. (מושך את יעקב צעדים אחדים הצדה, לוחש באזניו) וגם אנכי נהרסתי על ידו!

יעקב (בתמהון) – מה?

רהיינברג – הנני במצב נורא ואיום – הדבר הוא בסוד. אל ידע נא איש מזה. (מתבונן הנה והנה בפחד) – ופחות מכל יודע דבר זה לוסרשטיין, כי הוא יספר את אסוני מחר על הבירזה – ואז אבדתי.

יעקב – מה קרה?

רהיינברג – הנני בין המצרים. הנני חיב מניות רוזמונדה ואין אני יכול להשיגן. המניות נעלמו פתאום משוק־סוחרי־השטרות. ראשי נתון בתליה – ואם הוא יחפוץ, יחנקני.

יעקב – הוא? מי?

רהיינברג – זאת לא אדע. נורא הדבר. האיש אשר לא אראהו, יוכל לעשות בי, ככל אשר יחפוץ. בידו לשית את המחיר על המניות – ככל העולה על רוחו. לו ידעתי מי הוא האיש, כי אז הלכתי אליו ואומר לתת לו חצי הוני ורכושי. בידו לדרוש ממני את כל רכושי – ועלי לתת לו עד היתד האחרון שבקיר. ועלי יהיה עוד לשמוח אם לא יכביד עלי אכפו להשאר מחוץ להבירזה.

יעקב (ברצינות) – זה ענשך!

פֿרידהיימר (יקום ויגש אל יעקב) – האם יש לך עוד צרך בעזרתי, או אולי עתה בידך לבדך להוכיח לרהיינברג צדקת דרישתך.

יעקב – בלתי אפשר היה הדבר.

פֿרידהיימר (אל רהיינברג) – שים נא לבך לדברי גיסך: הוא בקשני ללות אותו הנה, אולי תטה אזן לדברי אני.

רהיינברג (במבוכה) בודאי, בודאי!

פֿרידהיימר – בלי ספק לא הונית את שר־הפרשים – לפי מושגי הבירזה. אלו היה גם הוא סוחר, אז לא היה לו המשפט להתאונן עליך. אבל גדול הנך ממנו בעסקי הבירזה, לכן חובה מוטלת עליך להגן עליו מפני הנזק וההפסד.

רהיינברג – אין כל חובה מוטלת עלי. זאת יאמין רק גיסי אשר יגן על שראַם – לא אדע מדוע.

פֿרידהיימר – יען כי יאמין, ובצדק, כי מקרה כזה יהיה לחרב בידי שונאי ישראל. כן אחשוב גם אני, לכן באתי הנה לבקשך כי תעזור לשראַם.

רהיינברג – מעלתו שוגה. שראַם איננו ראוי לעזרה. הוא התנהג בקלות־דעת נוראה. (ירקע ברגלו) מדוע נתן את מניותיו לערבון? מדוע לא החזיקן בארונו? מלבד זאת היתה שפלות ידיו במשק המחפרת הסבה לכל האסון אשר קרה שם… ובעד המחפרת האומללה הזאת שלא היתה שוה גם שני מיליון – בעדה לקבל שלשה מיליון – זה מצא חן בעיניו! ועתה, אחרי אשר הרס בקלות־דעתו את עצמו ואת אחרים – עתה יתאונן… ישאל נא את פי וסרשטיין אם אנכי הסבותי במפלתו של שר־הפרשים? רק מקרה היה (בקול כבוש) – פגע רע… (ימהר אל הדלת, קורא) וסרשטיין!

וסרשטיין (מגן החורף) – רהיינברג? (נכנס) – מה חפצך?

רהיינברג – הגד נא, אם השתמשתי באיזה תכסיסי־בירזה להוריד את שראַם מנכסיו?

וסרשטיין – תכסיסים, איככה? אתה מכרת את המניות, יען כי נטיה זו שררה אז בבירזה. אני, אתה, הוא, אנחנו, אתם, הם – הכל מכרו. סחורה גרועה ימכרו. הרוזמונדים נפלו וימהרו להפטר מהם ואיפה המה התכסיסים? אם לא ימכרו את השטרות הגרועים, הלא אז יהיה קץ ותכלה לכל העסקים. גם אני מכרתי. (הרמינה ושרלוטה נכנסות מהפתח האמצעי)

רהיינברג – האם הושב לך כספך במלואו, וסרשטיין?

וסרשטיין – זה כבר. ואתה, רהיינברג?

רהיינברג (במנוחה אנוסה) – גם אנכי. מאליו מובן!

וסרשטיין – מה לנו ולשר־הפרשים? האכיר את שר־הפרשים, האדעהו? הנדע את שר־הפרשים?

מחזה ששי    🔗

הקודמים, המשרת אחרי כן שרַאם

המשרת (משמאל, יודיע) – האדון שר־הפרשים שראַם.

רהיינברג (בחפזון) – אינני בביתי.

המשרת – הוא כבר שאל את השוער.

רהיינברג – אין שעתי פנויה לקבלת משחרי־פני.

יעקב (בקול דממה לרהיינברג) – הן לא תוכל להשתמט ימים רבים מברור הדברים בינך ובינו… אם מקודם או לאחר זה.

רהיינברג (בקול רם) – אין רוח נכון בקרבי עתה. ראשי יסוב עלי כגלגל… דבר נא אתה אתו.

יעקב – אנכי?

רהיינברג – או ידבר אתו יהיה מי שיהיה מכם… עשו כטוב בעיניכם! אנכי אינני בביתי (יוצא מימין)

יעקב (יתעודד, על המשרת) – יבוא נא האדון המחכה.

וסרשטיין (יחזיק את המשרת בבית־ידו, יגיד לו בקול נמוך) – בן־אדם!… הלא חזק הנך. אם תשמע מעבר הדלת קול צעקה, אז תמהר לבוא הנה – ואז… (יעשה תנועה כאיש הדוחף את חברו החוצה)

המשרת – טוב מאד (יוצא)

וסרשטיין (בלחש לשרלוטה) – איה הפעמון?

שרלוטה (תורה באצבע, מפהדת) – שם… למה הוא לך?

וסרשטיין (מושך כתפותיו) – אי אפשר לדעת מראש.

הרמינה – שרלוטה, אולי טוב לנו כי נצא מזה. (תסב פניה לימין)

שראַם (מתפרץ משמאל, כובעו על ראשו. בראותו את הנשים ישאר כמסומר אל מקומו, יסיר את הכובע מעל ראשו, ישתחוה בקומה־זקופה השתחויה קלה)

שרלוטה (בשחוק קל אנוס) – יומא טבא, אדוני שר־הפרשים!

שראַם (ישתחוה עוד הפעם השתחויה קלה, יפנה אל יעקב) – איפה הוא האדון רהיינברג?

שרלוטה – בעלי יצטער מאד – עליו, לדאבון נפשי, ללכת מזה תיכף.

יעקב (ברוח קרה) – רהיינברג מלא ידי לדבר אתך בשמו.

שראַם (מסתכל בו בעין חודרת) אתה?

שרלוטה – הגברים יש להם לדבר בעניני עסק? בואי הרמינה, לא נפריע אותם מדבריהם… אַדיה, אדוני שר־הפרשים! (היא והרמינה יוצאות מימין הבמה)

מחזה שביעי    🔗

יעקב, שראַם, פֿרידהיימר, וסרשטיין

שראַם (משתחוה כמקדם, מחכה עד צאת הנשים, אחרי כן יפנה אל יעקב) – אתה הנך בא־כחו של רהיינברג לדבר אתי – על דבר התרמית?

יעקב (במנוחה) – הנני מיעץ לך, כי לא תשתמש בבטויים כאלה…

שראַם (בלצון של מתגרה לריב) – ואם לא אעשה כזאת?

יעקב – אז אפסיק את שיחתי זאת – אשר אנכי בעצמי חפצתי בה. הדברים צריכים ברור.

שראַם – ומה יש פה לברר?

יעקב – ראשית כל, אין פה כל תרמית.

שראַם – זאת תגיד אתה!

וסרשטיין – זאת צריך להגיד כל איש.

שראַם (ימוד במבטו את וסרשטיין מכף רגלו ועד קדקדו) – מי הוא זה?

וסרשטיין (בהסברת פנים) – שמי הוא וסרשטיין.

שראַם (יסוב לו גבו, יפנה אל יעקב) – הוני ורכושי נכחדו, ואתה תנסה להוכיח לי, כי הכל נעשה בצדק.

יעקב – כן, דבר זה אנסה.

שראַם – הכל יכול – הטוען!

יעקב (מושל ברוחו) – אדוני שר־הפרשים. נדבר נא במנוחה!… רק יד המקרים הרעים אשר נפגשו היתה בזה. הן רהיינברג לא חטא ואשם, אם מניותיך נמכרו בלי הון.

וסרשטיין – למה נתת את מניותך לערבון?

שראַם (ירעם) – שים יד לפיך!

וסרשטיין (נכלם) – הנני שותק! (ירתע לאחוריו)

יעקב – אלו היו המניות בידך בלתי ממושכנות, אז הלא יכולת לחכות עד עבור הבהלה, ירידת השער, שבאה אחרי אסון־המחפרת. כעת עלה שער המניות עוד הפעם למעלה.

שראַם (בשחוק של קצף) – מובן הדבר, כעת הלא נבצעה המזמה. הלא כבר נצלו אותי!

פֿרידהיימר (בקול נמוך ליעקב) – כבוש נא את כעסך!

יעקב – לא ארגז!… (יפנה לשראם) החלטתי להשכילך בינה ולא אחדל עד אם כלותי דברי. הונך אבד, אבל בך בעצמך האשם והאשמה הזאת כפולה היא. לראשונה חטאת לנפשך כי נתת את המניות לערבון. בדבר זה נכשלת על ידי חוסר ידיעתך בעניני מסחר, וצר לי על זה. הרב פֿרידהיימר יעיד לך על זה.

שראַם – מה לי ולהרב?

יעקב – אבל גדולה היא אשמתך השניה, ובגללה אין אתה ראוי לרחמים.

שראַם – עתה אתן לך, חביבי, לכלות את דבריך. חפץ אני לראות עד היכן מגעת חוצפתך.

יעקב – היא מגעת עד האמת! האשמה השניה שאנכי מדבר עליה היא, כי לא שמת עינך ולבך אל המחפרת שלך. זה המשק המביש והנלוז…

שראַם (בקצף גדול) מה יערב לבך להגיד?

יעקב (בהתרגשות) – המשק הנלוז הזה הרס לא רק את הונך ורכושך, כי אם גם את חיי הפועלים. בעת אשר אתה היית רודף תענוגים מפונקים, נתת לעבדיך לעבוד בשבילך עבודת פרך בגיא צלמות.

וסרשטיין (בקול נמוך ובהתפעלות לפֿרידהיימר) – הנה זה יכבדהו מנה אחת אפים!

יעקב – אנשים, נשים וטף ענית בסבלותם מתחת לארץ – וכל זה בשכר המספיק רק כדי לרעוב.

שראַם (בקצר רוח) רק הלאה!

יעקב – כן, רק הלאה! וכן התנהג הדבר שנה בשנה, עשרות שנים. גם לא דאגת לחיי הפועלים שהיה תמיד בסכנה! עד אשר בא האסון, אשר צריך היה לבוא… ועתה מלאך לבך להתאונן על כי שטף המים, אשר פרץ בהמחפרת, שטף גם הון הבלך?… ומה תעשה להמומתים? אנכי ראיתי את החללים. בעיני אני ראיתים. ראיתי גם את האלמנות והיתומים אשר יסבלו עתה חרפת רעב, יען אשר אבותיהם מתו למען אביר־הפרשים לבית שראַם… ואתה גם לא באת אל קבורת־המתים, לתת להם את הכבוד האחרון.

שראַם – אבל אתה היית שם! ספרו לי דבר זה.

יעקב – אמנם הייתי שם.

שראַם – אתה היית שם גם בשעת שביתת־העבודה! יען אשר הפועלים חדלו לרדת אל המחלות, לכן נקוו שם המים. מתחלה לא הבינותי, מה אתה מבקש שם. מה להיהודי שם? שאלתי את נפשי.

יעקב – היהודי עשה את חובת הנוצרים.

שראַם – גיסך נקי־הכפים הגיד לי אז כי שוטה אתה, וירב עמך על התערבותך… אבל עתה אבין את המזמה. גם אתה עזרת על ידו!

יעקב – לא אמת הדבר!

שראַם – אה, יהודים ארורים!

יעקב – חזור מדבריך אלה!

וסרשטיין (בקול נמוך לפֿרידהיימר) – אצוה להשליכו מפה (מצלצל בפעמון)

שראַם – ואם לא אחזור מדברי – גם אז תסלח לי, כבימים ההם.

המשרת (יכנס)

שראַם – אנכי מכירך! אתה מצדיק את גיסך – והנך מבקש להצדיק גם את נפשך… יהודים ארורים.

יעקב (אשר התחלחל לשמע המלים “כבימים ההם” יתנפל על שראַם ויכהו לחי)

שראַם (יתנודד כשכור, הכובע נופל מעל ראשו, כעבור רגע יחפוץ להתנפל בצעקת־שגעון על יעקב, אבל פֿרידהיימר ווסרשטיין ימהרו להפריד ביניהם. המשרת יתפשהו מאחוריו בשתי זרועותיו והוא סוחב את המתקצף ומשתגע אל הדלת אשר משמאל, ומשם יוציאהו. כל זה יעשה כהרף עין)

וסרשטיין (ישא אחריהם את הכובע, ישליכהו מחוץ לדלת, יסובב שתי פעמים את מפתח־הדלת ויסגרנה) – אַאַאַה – זה היה תענוג! הן לא יוכל להכחיש את מכת־הלחי – הלא עדים יש לנו! (משפשף את ידיו)

יעקב (עומד אחרי ההכאה דומם, עתה יגיד ברעדה) – הוא לא יכחישה.

פֿרידהיימר (מתנפל באחד הכסאות ומדבר לנפשו בדאגה) – כמשה ממאינץ.

(המסך נופל)

 

מערכה רביעית    🔗

(תבנית הבמה כבמערכה השניה, השעה השלישית אחרי הצהרים)

מחזה ראשון    🔗

ובי, וסרשטיין

וסרשטיין (נכנס דרך הפתח אשר באמצע הבמה, ובי הולכת אחריו) הבביתו הוא האדון הדוקטור?

ובי – איננו בביתו, גם את ארוחת הצהרים לא אכל היום בביתו.

וסרשטיין – הגד נא איפוא לגברת הבית, כי אנכי הנני פה. שמי הוא וסרשטיין.

ובי (מסתכלת בו היטב) – גואלי, אנכי לא הכרתיך כלל.

וסרשטיין (גם הוא מתבונן עליה) – גם אנכי לא אכירך… גם עתה עוד לא אדע מי את.

ובי – אנכי הייתי אמה בבית האדון הילמאן, בעוד אשר העלמה הרמינה היתה בבית הוריה.

וסרשטיין – נשמתי! נזכרתי, את היא החתול אשר חשדה בי ולא נתנתני לגשת אל כלי־הכסף.

ובי – הנה גבהה קומתך ותגדל מני אז.

וסרשטיין – אכן, בת־יקרה, גדלתי… (יקיש על כיס החזה) … ביחוד פנימה… (מוציא מכיס אפודו צרור שטרות, מבקש שטר בן חמש ונותנו לובי) – קחיהו!

ובי (מחזיקה את השטר בין שתי אצבעותיה, בחשד) – האקנה לך דבר־מה בעדו?

וסרשטיין – לא, אני נותנו לך במתנה.

ובי (משלכת את השטר על השלחן) – פנה לך אל אחרת… אנכי הנני עלמה ישרה.

וסרשטיין – למה כה תקצפי? אנכי נתתי לך, פשוט, רק דורון. אינני מבקש דבר.

ובי – האם באמת?

וסרשטיין – בימי עניי קדמת את פני בכבוד ובחבה – לכן הא לך שכרך.

ובי – הנני מנשקת ידך! (לוקחת את הכסף)

וסרשטיין (לנפשו) – זאת היא נקמתו של עמנואל וסרשטיין (אל ובי) הודיעי להגברת כי אנכי פה!

ובי – תיכף ומיד, אדוני פֿאָן וסרשטיין (יוצאת מימין הבמה).

וסרשטיין (מביט אחריה) – הכסף יענה את הכל!

מחזה שני    🔗

וסרשטיין, הרמינה

הרמינה (באה מימין) אדוני וסרשטיין!

וסרשטיין – הנני מנשק את ידך גברת הדוקטור! האם בעלך איננו בביתו?

הרמינה (צלולה במחשבותיה) – היש לך מה להגיד לו?

וסרשטיין – אין לי כל דבר נכבד – הואלתי רק לדרוש בשלומו.

הרמינה (כמדברת אל נפשה) – הוא הלך – אנה? (תשב)

וסרשטיין – ועלי מאין לדעת זאת?

הרמינה – לא אדע נפשי, נפעמתי ואין מנוחה בקרב לבבי.

וסרשטיין – האם תחרדי, גברתי, בכל עת אשר בעלך ילך מביתו? נכון אנכי להשבע, כי איש אמונים הוא.

הרמינה – אח, אתה תחמוד לך לצון… לא אוכל לגרש מלבבי את הפחד, מעת אשר היו בביתי שני פקידי הצבא!

וסרשטיין (ישב) – איזה פקידי־צבא?

הרמינה – אתמול באו – כאשר שמעתי בפרוזדור את קול צלצול חרבותיהם…

וסרשטיין – ותפחדי? ומה החידוש… מה היה חפצם בביתך?

הרמינה – אין הדבר נכבד כל כך. הם התמהמהו בביתי רק רגעים אחדים. ז’אק הגיד לי אחר כן, כי הם באו אליו על דבר ריב ירושה, אשר היה בו, פעם אחת, בא־כחו של וואורצליכנר בבתי־הערכאות. והם, בעלי ופקידי־הצבא, הזכירו באמת את שם ואורצליכנר. אנכי עמדתי על יד הדלת ואטה אזני ואקשב – עשיתי כזאת רק מפחד, האמין לי, רק מפחד אשר פחדתי.

וסרשטיין – למה לך להצדיק את נפשך. להטות אֹזן ולהקשיב מאחורי הדלת – זו היא מדה אנושית, אם אך יחפצו לדרוש ולחקור דבר־מה.

הרמינה – ז’אק הזכיר פעמים אחדות את שם ואורצליכנר – יותר לא שמעתי. הם דברו בקול נמוך מאד.

וסרשטיין – הם דברו בקול דממה? אז, תהלה לאל, אין בזה כל סכנה.

הרמינה – וגם ואורצליכנר היה פה היום לפני הצהרים – זה כבר לא היה בביתנו, וז’אק הלך אתו מפה. הם הגידו לי אדיה בשחוק על שפתותיהם.

וסרשטיין (ברוח מרֻוָּח) – הלא רואה את כי לשוא פחדת פחד, לשוא!… ומה דמית בנפשך?

הרמינה – דמיתי, את אשר תדמה גם אתה בנפשך, כי יש פה איזו שיכות למעשה שראַם.

וסרשטיין – זה יזהר מפני בעלך לבוא בקרבתו. הלא הוא כבר בא על שכרו ויקבל מכת־לחי כפולה שמונה! כרעם בגלגל נשמע הד קולה.

הרמינה (תאנח) – אין המקרה הזה יכול לעורר בי שחוק.

וסרשטיין – לא כן אנכי. לכל התבל ספרתי זאת. על הבירזה עשה דבר זה רושם טוב עד מאד.

הרמינה – אח, שטות!

וסרשטיין – אין מלים בפי להגיד לך איך נגע הדבר בלבי. לוּ שמעת איך התהפך בזכותם של הפועלים העניים! גם חם, גם קר עברו על גבי. אני נושא ונותן, סוחר ומוכר, הכל בשביל הכסף. אבל מלבד הכסף יש עוד דבר אחד בתבל: כבוד!

הרמינה – כן, דבר זה שגור בפיו!

וסרשטיין – אנכי אינני יכול להגיד כדברים האלה. אבל הדברים נגעו עד לבי. יודע אנכי, כי אין ואפס הנני – אם יש לי כסף או אין… מי ומה אנכי, ועלי לקבל כל חרפה וגדוף באהבה. אבל, תהלה לאל, יש עוד גם יהודים אחרים… מי יודע אולי אם הייתי גם אנכי לומד דבר־מה ולא הייתי כל ימי כאסקופה הנדרסת תחת רגלי אחרים – אולי הייתי אז גם אנכי איש אחר לגמרי… אל נא תתנגדי לדברי… מה חלקי וגורלי בחיים? עלי לקנות הכל בתבל – בכסף, במזומנים. עלי לשלם בכספי בעד הידיעות, בעד האהבה, עלי לשלם גם בעד זה שלא יביטו עלי בעין רעה – כאלו הייתי כל ימי חיי באכסניה… אם יש לי כסף, אז יקראוני בפני בשם האדון לבית וסרשטיין – ואם אך אסוב מעט הצדה – אז ישחקו ילעגו לי (בקול תחנונים) נכמרו רחמי עלי.

הרמינה – מה היה לך היום?

וסרשטיין – יהמה, יחמר בקרבי דבר־מה – ולא אדע אכנהו. דבר־מה ינקר, יחטט בקרבי – שם עמוק, עמוק בלב – אבל לא אדע מה הוא. הנני מרגיש כי איזה משא כבד יכבד עלי, יכריעני, ידכאני, עד כי אנוס אנכי לזחול – ועל ידי עומד אלופך בעלך, ופתאֹם יגביה עוף, ירומם, ינשא כצפור! לא אבין איך יוכל לעוף – ואני מנשא עיני להביט אחריו…

הרמינה – הלא איש טוב הנך, אדוני וסרשטיין.

וסרשטיין – הבלים!…

(דופקים על הדלת)

מחזה שלישי    🔗

הקודמים, רהיינברג

רהיינברג (יבוא מהפתח אשר באמצע הבמה) – יומא טבא, אכבד, אדוני לבית־וסרשטיין!

וסרשטיין (בהתרשלות) – יומא, רהיינברג! עתה עלי ללכת.

רהיינברג (לוחץ את כף ידה של הרמינה, ואומר לה בקול דממה וחודר לב) – עצריהו נא עוד בזה!

הרמינה (בקול דממה) – מדוע?

רהיינברג (כמקדם) – עליך לתמוך בידי! (בקול) אדוני לבית וסרשטיין!

וסרשטיין (ישאר לעמוד על יד הפתח) – מה לך?

רהיינברג – המתן נא לי מעט.

וסרשטיין – למה?

רהיינברג – אז תקחני במרכבתך, אשר ראיתיה למטה.

וסרשטיין (בהתול) – כך הוא!… אבל אני כבר נתפטרתי מכם.

הרמינה (בשחוק קל) – הלא יכול אתה לשוב אלינו.

וסרשטיין – גם זה אמת. לשוב – יהי לשוב. (ישוב. ישב בפני הבמה משמאל).

רהיינברג – בעוד רגעים אחדים הנני נכון ללכת אתך, אדוני לבית וסרשטיין! (אל הרמינה) האם בעלך איננו בביתו? (ימשכנה אחריו לפני הבמה מימין)

הרמינה – בבית־דין הוא. (עוד הפעם בדאגה) מדוע בושש לבוא… מה תבקש ממנו.

רהיינברג (בלחש) – לא כלום. רק אמתלה בקשתי… עליך לבקש את וסרשטיין כי יחוס עלי! הוא לא ישיב את פניך ריקם. הוא אהבך עד לשגעון. ועדין…

הרמינה – מה זה נהיתה?

רהיינברג – בידו לשים מחנק לצוארי. בידו נמצאות מניית־הרוזמונדה, אשר אני חיבן לאחרים. עתה יודע אני זאת אל נכון. אם יחפוץ להכביד עלי ידו, אז אבדתי… בקשי נא אותו לעשות אתי חסד!

הרמינה – טוב (תפנה לשמאל)

רהיינברג (בקול) – התדעי, הרמינה, יותר טוב יהיה אם אכתוב את הדברים האלה לז’אק על הגליון… (ישב אל שלחן־הסופרים) את תוכלי לשכוח דבר־מה (מקשיב כותב למראית־עין).

הרמינה (הולכת לוסרשטיין) – אדוני וסרשטיין החביב, יש לי שליחות־מדינית אליך.

וסרשטיין (יתרומם ממקומו) – כך? מי הוא שולחך?

הרמינה –פֿריץ. הוא גלה לפני את מצבו. בידך להציק לו.

וסרשטיין – אנכי? שחוק הוא!

הרמינה – לא אבין הדבר כמו. הוא אומר כי בא במועקה.

וסרשטיין (ימצא את החידה) – בגחלים? רוזמונדים!

הרמינה – כן.

וסרשטיין – ואני האמנתי, כי שלזינגר הוא… אם כן רהיינברג הוא!

הרמינה (מתחננת) – אל תדכאהו! האעזוב אתכם לבדכם?

וסרשטיין (ינענע ראשו)

הרמינה (יוצאת משמאל)

וסרשטיין (הולך לימין הבמה. ידפוק על כתפו של רהיינברג) – רהיינברג, הנך חמור!

רהיינברג (יקום, בהכנעה) – מדוע, אדוני לבית וסרשטיין?

וסרשטיין – יען כי נלחצת אל הקיר.

רהיינברג – הנני בידך.

וסרשטיין – ויען כי תירא מפני, מפני עמנואל וסרשטיין! אמנם ראוי הייתי, כי אשלם לך כפעלך, יען כי הכלמתני כפעם בפעם… אבל… (יביט לשמאל)… אנכי אוציאך מידי לרוחה!

רהיינברג (יתפוש את ידי וסרשטיין ברגש) – איש מיטיבי וחסדי… אכן נדיב הנך.

מחזה רביעי    🔗

הקודמים, ובי

ובי (מתפרצת אל הבמה) – אדוני לבית רהיינברג.

רהיינברג – למה כה תצעקי?

ובי – האדון הדוקטור ואַורצליכנר עומד בחוץ, והוא חפץ לדבר אתך.

רהיינברג – אתי.

ובי – הוא הגיד – אם גברתי בביתה, אז לא יחפוץ לבוא הנה.

רהיינברג – מה הדבר? (ימהר אל הפתח)

מחזה חמישי    🔗

רהיינברג, וסרשטיין, פֿרנץ

פֿרנץ (יכנס, יביט סביבו) – האין איש אתנו בבית?

ובי (יוצאת)

רהיינברג (בלב רגז) – מה תבשר לנו?

פֿרנץ – אסון. יעקב יצא למלחמת שנים עם שר־הפרשים לפני שעה אחת.

וסרשטיין (יתנפל על אחד הכסאות כהלום־רעם) – אל צדיק!

רהיינברג – נפצע?

פֿרנץ – כדור בחזהו.

וסרשטיין (בבכי) – האם עוד יחיה?

פֿרנץ – כן… הרופא ביכלר נוסע אתו בעגלה הנה. כמובן יסעו לאט לאט… אנכי קדמתי לבוא, למען יכינו את רעיתו לקראת הרעה. (ביגון) נחוץ לנסוע להוריו. זאת לא אוכל אני. אינני יכול לעשות זאת.

רהיינברג – אבקשך, חביבי וסרשטיין

וסרשטיין – אנכי? איככה אנכי? האם לב אבן בקרבי?

פֿרנץ – אנא עשה זאת, אבקשך!

וסרשטיין (יתרומם ממקומו) – רק הגד נא לי, אם עוד יחיה!

פֿרנץ – חי הנהו. אולי ירפא.

וסרשטיין (ישים את כובעו על ראשו, מקפל את ידיו) – שמע ישראל!… (מתפלל לחש)

פֿרנץ – מהר נא ולך!

וסרשטיין – הנני הולך – דרך מר! (יוצא מהפתח האמצעי)

מחזה ששי    🔗

פֿרנץ, רהיינברג, אחרי כן הרמינה

פֿרנץ – עלינו לגלות את אזן רעיתו, למען לא תרגיזו אחרי כן בבכיותיה.

רהיינברג – הפצע מסוכן?

פֿרנץ – כאשר שאלתי זאת את הרופא ביכֿלר, עוה רק את פניו…

רהיינברג – האם לא יזיק לו המעבר?

פֿרנץ – הם נלחמו בקני־רובים בבית־למוד לרוכבים. שם עשו לו את התחבשת הראשונה. אז לא חדל מלבקש כי יביאוהו לביתו. ביכֿלר נאלץ לעשות רצונו. סערת־הנפש היתה מזקת לו עוד יותר.

רהיינברג – (יפתח את הדלת משמאל) – הרמינה!

הרמינה (נכנסת) – פֿריץ?

פֿרנץ (ישתחוה דומם)

הרמינה (מבטת אל פֿרנץ בהשתוממות) – מה קרה?

רהיינברג – ילדה חביבה, הלא בת־דעת את – את יודעת, כי מקרים שונים בחיי האדם.

הרמינה (בקול צעקה) – מה נהיתה?

פֿרנץ – אל תבהלי, גברתי רבת־החסד… עוד יש תקוה.

הרמינה (תזעק מרה). – מה, מה?

פֿרנץ – יעקב שלנו…

הרמינה (בבהלה) – ז’אק? מה היה לו, בשם אלהים?

פֿרנץ – הוא נלחם במלחמת־שנים.

הרמינה (תכרע בקול יללה)

פֿרנץ – הרופא מקוה כי אין סכנה.

רהיינברג – התשמעי! חזקי ואמצי!

פֿרנץ – אל תרגיזי רוחו.

הרמינה – איפה הוא?

מחזה שביעי    🔗

הקודמים, ובי, אחרי כן ביכלר, יעקב, שני סבלים

ובי¹² (מתפרצת אל הבמה) – עגלת חברת־המצילים הביאה את אדוננו רב־החסד!

רהיינברג – מנוחה, מנוחה!

ביכֿלר (יבוא מהפתח האמצעי) – יציעו נא את המטה.

רהיינברג (אל ובי) – מהרי, הציעי את המטה!

ובי (תפרש כפיה ויוצאת מימין הבמה)

יעקב (שני סבלים יביאו את יעקב על זרעותיהם. עיניו עצומות והוא אין־אונים)

הרמינה – ז’אק! (רוצה להתנפל לפניו)

פֿרנץ (יחזיק בה) – הס!

ביכֿלר – הוא רק התעלף!… (אל הסבלים) השכיבוהו על הספה.

הסבלים (משכיבים את יעקב על הספה בזהירות יתרה, ויוצאים מהפתח האמצעי)

ביכֿלר (נטה את גופו על החולה, אז יפנה אל הרמינה) – מטליות, מים! קרח!

רהיינברג – אני אביא הכל (יוצא מימין)

ביכֿלר (מטפל בתחבשת של יעקב)

יעקב (יפקח עיניו, בקול נמוך) – אה – תסב לי – מכאוב… ביכֿלר… תודתי! הרמינה!

הרמינה (נגשת אליו בברכים כושלות)

ובי (באה מימין, אומרת בלחש לביכֿלר) – המטה מוצעת! (יוצאת עוד הפעם מימין)

ביכֿלר – נשכיבך על המטה.

יעקב (בקול חלש) – לא! פה אשכב!… איפה הוא – פֿרנץ?

פֿרנץ (עומד אצלו) – הנני פה.

יעקב – תודתי – פֿרנצל!… פה אשאר… על יד ספרי… התדע – מה עוד חפצי?… פיוס ורצוי!…

ביכֿלר – אל תרבה לדבר!

יעקב (מחליק ידו על פֿרנץ) – פֿרנצל – יקירי!… אמור להרב: כמשה – ממאינץ!… (בקול נהימה) על יד הגויה המתה יושבת האם שמחה וצוחקת… (דעתו מתבלבלת עוד הפעם)

רהיינברג (יבוא מימין ובידו כד מים, קערת־הרחיצה ומטליות. יפנה בקול דממה אל ביכֿלר) – מיד יביאו גם קרח.

הרמינה (בקול דממה אל ביכֿלר) – האוכל לעזור?

ביכֿלר (בקול יגון) – לא!

מחזה שמיני    🔗

הקודמים, סאַמועל ורעיתו, וסרשטיין

אשת סאַמועל (במבט נבוך, בלי דמעות, בפנים כמושים, סאַמועל מעבר מזה ווסרשטיין מעבר מזה מובילים אותה בזרעותיה)

סאַמועל (בבכי) – איפה הוא קובי¹³ שלי?

פֿרנץ (הולך לקראתם) – הוא התעלף… אנא, מנוחה!

אשת סאַמועל (מבטת נכחה בעינים קמות)

יעקב (מתעורר) – הגד נא להרב!

פֿרנץ (בקול דממה לוסרשטיין) – מה יבקש מהרב?… משחת־קדש¹⁴?

וסרשטיין (ינענע ראשו לאות שלילה) – אנחנו מתים בלי משחת־קדש…

יעקב (קורא בקול חלש) – הורי!

סאַמועל (מוביל את רעיתו אל הספה) – קובי, נשמתנו – הננו פה.

יעקב (יתעורר) – שבו!

וסרשטיין (יאנק דום)

רהיינברג – הרגע נא, ידיד יקר!

וסרשטיין – מדוע דוקא הוא – מדוע לא אנו?

ביכֿלר (יושיבהו בעזרת רהיינברג)

יעקב (יתפוש יד אמו, ינשקה) – סלחי נא לי אמי על הצער… (מנשק את יד אביו) אתה, אבי, תבין! אתה הנך גבר!… (בקול יותר חזק) אחי, יהודים, יתנו לכם לחיות עוד הפעם – אם אך… מדוע תחזיקו בי – בחזק יד?… (בקול נהימה) רוצה אנכי – הלאה!… (בקול חזק מאד) הלאה – מתוך הגיטו! (יכה בשתי זרועותיו באויר, יפול לאחור וימות)

אשת סאַמועל (קול נורא מתפרץ מקרב לבה, תכרע לארץ, תכה ראשה פעמים אחדות ברצפה)

ביכֿלר (אל האחרים) – הוא מת!

סאַמועל (יתעודד, בקול רם) – ה' נתן וה' לקח. יהי שם ה' מבורך.

פֿרנץ – אמן!

(המסך נופל)