מאיר זילבֶּרברג (מי שהיה “בחור” בעיָרתו הקטנה ובעיר הגדולה, שבה הוא יושב עתה, אין אנו יודעים, ואין הוא בעצמו יודע, מה הוא) נדמה לאדם ההולך בערפל: דרכו מִתְעַרְפֶּלֶת מלפניו ומאחוריו, ואין הוא רואה אלא את ד' האמות שבהן הוא עומד… מַעֲבָרוֹ הרחוק, שעבר עליו בלי תכלית, לא נשאר בזכרונו שום רושם. הוא זכר רק את ימי־נעוריו הראשונים, ופעמים, כשהיה יחידי, היה אוהב להגות בהם. ועתידו עדיין לוטה בערפל. פעמים נדמה לו, כאלו נתערבו עתידו ועברו יחדו; ופעמים נתחלפו שניהם בדמיונו: העתיד שלו יכול היה להיות לעבר והעבר שלו – לעתיד…

חבריו, שעזבו עמו יחד את העיר הקטנה והתחילו ליהנות מן “ההשכלה בת־השמים” פה בעיר הגדולה, נכנסו, אחרי כרכורים רבים, לחניות ונעשו למשרתים. אחרי שעברו עליהם ימי־הנסיון בחרפות ובגדופים מאת בעליהם, נעשו ל“אנשים”, כלומר: התלבשו בבגדים יפים בשבת ויום־טוב. חבריו אלה, כשהיו רואים את מאיר ה“יושב בטל”, שכאלו החיים לא רצו לעשות עמו “שותפות” כדי שיהא נמנה גם הוא בין “החברה”, – חבריו אלה היו מתמלאים רחמים על מאיר והיו נדים לו. אולם מאיר בעצמו לא היה יודע, מפני מה הם מתעוררים ברחמים עליו. הלא טוב לו אלף פעמים מאשר להם. הם נותנים במחיר הבגדים היפים, שהם לובשים, את חופשתם, והוא – צפור־דרור, אין לו אדונים ובעלים.

לפעמים, כשהם נפגשים יחדיו¹ בבית־הַקַוה, שהורגל לישב שם עד ההוראה הראשונה, הוא לוה מהם “גמילות־חסד”. חבריו תוקעים לתוך ידו את ה“זהוב” במעט בושה ופניהם מביעים “רחמנות”, והוא מקבל את הזהוב בצחוק קל על שפתיו.

וכך היה מאיר זילברברג נוהג לבלות את יומו: כשהיה קם בבקר משנתו, היה שוכב במטתו וחושב, ולפני עיניו עוברים הימים הראשונים מימי־נעוריו, כשהיה עדיין בבית־אביו. אולם הזכרונות האלה גזים כחלום נעים. לפעמים היה מעלה על זכרונו, או, יותר נכון, לפני עיניו היה מרחף מבלי לגעת בו, מה שאירע לו בהיותו כבד פה, כשלא היה לו מקום ללון והוא מתהלך בחוצות העיר, או כשהיה יושב כל היום בבית־הַקַוָה, מפני שלא היה לו כסף לשלם בעד מה שאכל ושתה, – יושב ומחכה ל“מַכִּיר”, שיבוא ויגאלנו. אולם הדברים הללו הם כל־כך רחוקים ממנו! – כאילו לא היתה לכל אלה שום שייכות אליו, כאילו כל זה נוגע לאיש זר, רחוק ממנו. אחרי שעזב את חדרו הקטן, שהיה לו בשותפות עם עוד צעיר אחד בקומה הרביעית באחד מן הבתים הסרוחים אשר ברחוב סְמוֹטְשָה, התהלך בחוצות העיר, ובכל בתי־הקהוה הללו, שה“חברה” מצויה שם, היה בא ומחכה עד שיזדמן איזה “מכיר” ויצוה להנערה להגיש כוס קַוָה. לפעמים, כשהיה מצטער על שהוא מבלה זמנו לריק, היה שב לביתו, לוקח איזה ספר ומתחיל להגות בו. אולם כתלי החדר היו מפילים עליו אימה, ומיד היה עוזב את החדר ושב להתהלך בחוצות העיר. אוכל הוא ארוחת־הצהרים, פעם אחת בשני ימים, ברחוב גָנְשָׁה בעד שלשה רובל לחודש. היום, שבו יש לו ארוחה, הוא “יום מאושר”. אז אין לו לדאג כלל וכלל. ולפעמים, כשהוא שב עם “מכיר” מארוחת־הצהרים שבע ושמח קצת, הוא רואה את עצמו כ“פיליסטָר”, ואז הוא מתחיל פתאם לשחוק שחוק גדול, בהביטו בפני האנשים העוברים, הטרודים והנחפזים. הוא אוחז אז בידי חברו וקורא מתוך שחוק גדול: “גולדשטיין, ראה את חפזונם! חי אני! חַה, חַה, חַה”! – חברו מעקם את שפתיו ושוחק גם הוא. וביום בלתי־מאושר, אם רוצה הקב“ה, הוא מזמין לו לפעמים “גמילות־חסד”… מן השעה החמישית עד השמינית הוא מתעסק בשתי הוראות־השעה, שמהן הוא מוצא את מחיתו, כלומר: משלם בעד ארוחה ושכר־דירה. וכשנפטר מהוראות־השעה, הוא ממהר לבית גרִיזֶנברג ה”דוֹד" (בחור זקן, “מכיר” לכל העזובים, שבביתו נמצאים כל אלה, שאין להם בית). בביתו של ה“דוד” כבר נמצאת ה“חברה”, ושם יש גם חמים, לחם וחמאה. את ה“חברה” הוא אוהב בכל לבו, בתוכה הוא חי, והרגעים היותר מאושרים בחייו הם אלה, שהוא מבלה בבית ה“דוד”.

אחרי־כן, כשהוא שב בלילה הביתה (אחרי הכרכורים, שהוא מכרכר עם השוער ועם בעלת־הבית עד שנפתחים לפניו שער־החצר ודלת־הבית), הוא נופל על משכבו. לפני מטתו עומד שלחן קטן, ועל השלחן בוער נר ומונח ספר פתוח מאתמול. הוא מתחיל להגות בספר, ועוד מעט והוא מתחיל להתנמנם. אז הוא מכבה את הנר בדפי־הספר ומסב פניו אל הקיר ויָשן. חלום לא ראה זה כמה וכמה שנים…

ולפעמים, כשהוא מכַבה את הנר ומסב פניו אל הקיר, אינו ישן מיד. אז הוא עוצם את עיניו ונותן את דעתו לישון. ובין כך הוא שוכב עֵר. והשֵנה נדמָה לו אז כצפורת, המעופפת ממעל לראשו והוא אינו יכול לתפשה בידו… ואם שנתו נגזלת מעיניו, הוא שוכב ומחריש, וגם מחשבותיו נראות רגע אחד כאלו פסקו פתאם מלעשות את מלאכתן, וגם הן שותקות. שוכב הוא ונדמה לו, כאילו מת זה כבר והוא מונח בקברו. ואז נדמה לו כאילו חזר העולם לתהו־ובהו – לא, לא היה עולם מלכתחלה, ואלה זכרונות החיים אינם אלא חלומות, הרהורים רעים, שהוא מהרהר בהם… ורוצה הוא לשכב כך על המטה או בקבר ולשתוק. רוצה הוא להפסיק את מחשבותיו, מתאמץ הוא שלא להרהר. ורגע אחד הוא שוכב ומסביב דומיה, וגם קול נחרת הישֵׁנים חדל. מסביב חשך ודומיה והוא עוצם את עיניו, משתדל שלא ישָׁמע קול לבו הדופק. ומתאמץ לחשות בפה ולחשות במחשבה, – אולם מיד הוא מתחלחל ומתבהל מפני הדומיה, והוא ירא… אַט־אַט הוא שומע את דפיקות לבו, והלמות־הלב בדומיה נדמָה לו, כאילו טפות־דם היו מטפטפות על הקיר. עיניו עצומות והוא מבקש את החלון בדמיונו… בלאט מוציא הוא את ידו מתחת לשמיכה וממשמש את הכותל. אבל בלבו הוא ירא שמא יחטפו ממנו את ידו, ועל כן הוא מסתירה מתחת לשמיכה. רוצה הוא לכסות את ראשו, ואולם ירא הוא להזדעזע באחד מאבריו. דומיה מסביב וחשך מסביב. “ומה זאת דומיה?” מסביב לא נשמע שום הגה, שום קול. “והחשך מה הוא?” – הוא רוצה למשמש, לחוש את החשך, לידע מה הוא – וירא הוא להוציא את ידיו. ונדמה לו במחשבתו, כי ימים רבים ושנים רבות יחלפו והוא ישכב כך… והנה קול יללת חתול עולה באזניו ממרחק, והקול קול ילדים קטנים, שנאנחים תחת יד הרוצח, הדָן אותם בחנק… והוא מתחיל להבין אז, כי הוא נמצא בחדרו וכי הוא שוכב על המטה; והחלון שם הוא, וממעל לחלון יש גג, ועל הגג עומד חתול ומיַלל. ממשמש הוא את ידו, והנה היא נמצאת פה על לבו, והוא מושיטה וממשמש את השלחן, העומד על־יד המטה. ואז שוכב הוא ומחשבותיו מתחילות להתברר במחו. “מי הוא?” – מאיר, ומאיר הוא בנו של ר' בנימין, היושב בק"ק זאַכלין באותו החדר הקטן, הנמצא בבית הנמוך שבחצר ר' זרח גולדשמיט. שם, באותו החדר הצר, עומדת מטה, מטה שבורה, בפנה שעל יד הכירים, ושם נולד הוא, מאיר. ואלמלא היו נמצאים אותו החדר הקטן ואותה המטה השבורה בעולם, לא היה הוא, מאיר, נולד כלל. ואלמלא נולד, מה היה הוא אז? הוא, אותו מאיר, השוכב עתה במטה, מה היה אז? מה…

ומיד הוא מתחיל לצחוק על עצמו ועל מחשבותיו. הוא נראה בעיניו כטִפֵּש, ומחשבותיו – כֶּאֱוִילִיות, והפילוסופיה שלו כהבל, שאין בו ממש. ואז הוא מתחיל להטיף מוסר לעצמו: “מה יהיה בסופך, מאיר? למה אתה יושב פה? מה חייך? ומה תהא תכליתך? תכליתך מה תהיה?”…

“ומה לי לדאוג לתכלית? זאת, זאת היא תכליתי!… וכי מה אני חָסֵר? הלא רוצה אני לחיות כך, הלא רוצה אני”! – טוען לבו בשבילו, בשעה ששפתיו מְמַלְמְלות: “מה תהא תכליתי?”

אולם לילות כאלה מזדמנים לו רק לעתים רחוקות מאד. ובלילה כזה נדמה לו, כאילו נפסק פתיל חייו כשהוא עומד באמצע הדרך…

מאיר ישב בכל ימות־החורף בחדרו הצר שבקומה הרביעית אשר ברחוב סְמוֹטְשָׁה, ישב וחשב. בחוץ חורף ובחדר – חורף, קור, שממון. אולם החורף לא צֵעֵר את מאיר, והוא גם לא שם אליו לב כלל. וכשהיה יושב לפני חלונו ומביט החוצה, היו נראים לו הגגות ככתֵפַיִם טעונות שלג, שמתנשאות כתף על גבי כתף ומביטות השמימה. והשמים לא רחוקים, וגם הם הרי־שלג הם, שמונחים איש על גבי אחיו. ויחשוב מאיר בלבו על אודות העיָרות הקטנות, הטובעות עתה בים של שלג. כל העולם טבע בשלג ולא יתעורר עוד ולא יקום עוד לתחיה. וזאַכלין, עירו הקטנה הזאת, מי יודע מה סופה? טבעה כלה בשלג – ואיננה.

ויקח מאיר את הסמרטוטים החמים, שהיו בחדרו, ויחַתֵּל בהם את גופו, וישכב על המטה ויחשוב: מה טוב הדבר, שהוא בא לדור בעיר גדולה כוואַרשא! פה הבתים כל־כך גבוהים וחזקים. אָה! לא בנקל יצלח לשלג לכסות אותם…

ואת השממון אשר בימות־החורף או בלילות־החורף הארוכים הרגיש מאיר ביחוד כאשר קרב האביב, כשהתעורר היקום לתחיה. באויר מרחפים ריחות־האביב הרעננים, וכל מי שנשמה בקרבו מרגיש את התחיה. אז, כשהיה מאיר משליך מעליו את סמרטוטי־החורף הכבדים והיה יוצא בבגדו הקל החוצה, – היה מרגיש את האביב הקרוב לבוא והיה חושב בלבו: “היאך? כל החורף הייתי קבור בחדר ואך עתה קמתי לתחית־המתים… האח, מה נפלא!”

בבוא האביב היה מאיר מרגיש את ה“צורך” לאהוב איזו נערה ולהיות אהוב… לא היה מקפיד, איזו נערה יאהב. אחת היא לו, תהיה איזו שתהיה. וכשהיה רואה נערה יפה לבושה שמלה קלה והולכת בקומה זקופה בחוצות העיר, היה עומד זמן רב ומביט אחריה ומתבונן, איך כתפיה נעות ומתבַּלְטות כעגולים מתחת לחָשְנָהּ, גם היה מרגיש, איך ידה העדינה רועדת בְּשַׁרְוֻלָהּ הרחב… ואז היה מאיר חושב: מה טוב ומה נעים היה, אילו היה יושב עתה עם אותה הנערה ביער, מחוץ לעיר, תחת עץ רענן, והיה סומך את ראשו על חָזָהָ, והיה שואף את ריח גופה הרענן. היא היתה מנמנמת, ומתוך שֵׁנה היתה מעברת את כפָּה הרכה על לחיו: “מאיר, הרדם… הרדם”…

ובית־הקַהוה של מַזֶלְמַן, שהיה מאיר יושב שם בימות־החורף, היה נראה עתה בעיניו כבית־מבשלות. החדר מלא עשן מן הפַּפירוסין ומפני הכירה הסמוכה, שמבשלים בה תמיד, כל היום. אז היה מאיר עוזב את “בית־המבשלות” עם מכתבי־העתים, הנמצאים שם למקרא, והיה מתגנב מחוץ לעיר ויושב על גדות הוויכסיל ומסתכל במימיו.

לפנות ערב בא אל הגן. הוא ישב על אחד הספסלים באותה שדרה, ששם שיירות של צעירים וצעירות מצויות ביותר. הוא הביט על השכן והשכנה, שישבו עמו על הספסל, ומבלי לשים אליו לב, חבקו זה את ידה של זו ושחקו בקול גדול. אז הִפְנה את מבטו אל העץ אשר ממולו בקרירות־רוח, כאילו אין הדבר מעסיק אותו כלל וכלל, ומעת לעת הביט עליהם מגבוה. השכן והשכנה מביטים עליו בחשד ובתרעומות, כלומר: מה לך ולנו? – הוא מרגיש במבטיהם, עוזב את הספסל והולך לו.

בפעם אחרת ישבו צעיר וצעירה על הספסל, שישב עליו מאיר. הזוג התקרב זה אל זו יותר ויותר, עד שישבו חבוקי־זרוע וחבוקי־גוף ובמבטי־רחמים הביטו על כל אשר מסביב. ידו של הצעיר היתה נתונה בתוך ידה של העלמה באיזו הרחבה, וכאילו הביעה: “לנו שרוי, הלא חתן וכלה אנחנו!” – פתאם נדמה למאיר, כאילו הם מתעוררים ברחמים עליו וקוראים לו: “נודד אמלל, מקומך לא יכירך פה!” – והוא עזב את מקומו והלך לו.

בשדרה החשֵכה, שבה ישב מאיר לבדו, נשמעו צעדי־אשה קלים. הוא מהר אחרי הצעדים והדביק את ההולכת. נערה הולכת יחידית. נראה, שהיא מרגשת בו ואינה בורחת מפניו, ו“אדרבה”, קרבתו נעימה לה: היא צועדת בנחת כדי שיקרב אליה. אולם מאיר שומר את צעדיה מרחוק. היא עומדת ומחכה. היא משוררת. הקול, שיוצא מגרונה, שורט את האוזן, ובכל זאת יש בו איזו געגועים של תאוה בלתי־נמלאה, והוא מושך את הלב… לבו של מאיר הולם, ידיו רועדות וברכיו כושלות – ואינו יכול למוש ממקומו. גם היא עומדת – ומחכה. – – –

– שוטה! מפני מה עִכַּבְתָּ אותי, אם אינך רוצה – – – היא כועסת והולכת הלאה…

______________

פעם אחת נתן את בגדו בעבוט והלך לְהִצְטַלֵם. הוא קבל שש תמונות בעד שני רובל. הוא בא אל חדרו, ישב אל השלחן, הסתכל בתמונה והתחיל להגות בה: הוא רצה למצוא בתמונה את תכונתו ואָפיו של המצוּלם. ונדמה לו, כאילו פרצופו של זה היא צורת איש רחוק וזר לו לגמרי, והוא רוצה לבוא עד תכונתו. והוא מביט על התמונה ונדמה לו, כאילו פרצוף זה אינו של אדם כלל. וכי כך היא צורתו של אדם? כך?

– מי אתה? אתה הנך מאיר, כן, ומאיר הלא אני הוא, אני… הנה פנַי, עינַי… אלה הן עיני…

שום מכיר או ידיד נאמן, שיוכל לתת לו את התמונה לזכרון, אין לו. על כן לקח את כל התמונות וכתב על כל אחת מהן: “למאיר זילברברג לאות זכרון” – ויתלן על הקיר.

ויהי היום, בחוץ גשם דולף, והוא נמצא בחדרו יחידי ומתהלך אחת הנה ואחת הנה, מבלי לחשוב ומבלי להרהר כלל. והתמונות מביטות אליו, ונדמה לו, כאילו הן שולחות לו לשון ושוחקות עליו… אז לקח אותן מעל הקיר ויקרען וישליכן ארצה. ועדיין התגולל חצי־פניו על הקרקע ונדמה לו, שחצי־התמונה קורץ לו בעינו האחת. אז אסף את גזרי התמונות והעבירם באש…

______________

כשהיה לו כסף, היה תענוגו האחד להחליף את דירתו. נראה היה לו, שאם יחליף את הדירה יחליף מיד את מצבו ומזלו. וכך היה הדבר נוהג: כשהיה נכנס לאיזו דירה היו יושבי־הבית, שבו שכר את דירתו, משבחים ומהללים אותו, ואולם לבסוף היה מתגַנה עליהם ויוצא מדירתם בשֵם רע…

לבעלת־הבית האחרונה, שבא לדור בביתה, היתה נערה בת שמונה־עשרה שנה. היא לא היתה מכוערת ביותר ולא יפה ביותר. והוא לא חשב על זה הרבה. לפעמים, כשהיה שב הביתה בערב, היה מוצא אותה יושבת על־יד השלחן וקוראת בספר בחשאי. לחייה המשופעות, ריסיה, שכִּסו את עיניה לחצאין, והבבות, שהיו בולטות מתוך הריסים, שערותיה שחָצו את ראשה וירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפיה, ושפתיה, שהיו דבוקות זו בזו מבלי לתת להשִׁנים להֵרָאות, – כל אלה היו מלאים איזה חֵן שָקט ורענן והביעו את מנוחת־הנפש של נערה שְׁקֵטה ו“טובה”. ובמנוחה זו היה מעט עצב, ביחוד בשעה שהיתה נותנת עיניה בספר פתוח ועפעפיה השחורות כאילו רכבו על גבי העינים הסגורות, והשערות שכבו במנוחה על ראשה… על כל זה היה שפוך איזה עצב מושך את הלב בנעימות מיוחדת.

לפעמים, כשהיה בא הביתה, נראה כעָצב. עצבות זו לא היתה שורָה עליו במחשבה קודם למעשה וגם לא היתה באה מאליה. פשוט, הוא לא היה מתאמץ להתבַּדֵחַ. הוא ידע, שעצבותו תמצא חן בעיני הנערה, ומה איכפת לו?…

וכשהיה בא בערב הביתה והיה מוצא אותה יושבת על־יד השלחן וקוראת, היה יושב גם הוא מעבר השני של השלחן “עצב”, שקוע במחשבותיו. הוא היה מביט עליה, ובמבטו היתה מעין “שאלה”, והיא היתה עונה לו גם כן במבט מעין זה. בלבו כאילו היה שוחק על “הַקוֹמֵדִיָה”, ובכל זאת לא היה שוחק כלל. לפעמים היה מצטער על שהוא מבלה את עתו בבטלה, משחק עם נערות, ואז היה רוצה להסיח מלבו, שהוא משחק עמה, והיה מנסה לפתּוֹת את עצמו, כי באמת ובתמים הוא עושה מה שעושה: הוא שב לימי נעוריו; היא השפיעה עליו מעין ילדות תמימה; הוא אוהב נערה ונערה אוהבת אותו, וה“אהבה” משפיעה עליהם רוח־עצבות נעימה. – ומה לאיש ולזה?

והוא מושך את הקומידיה הלאה והיא אינה מסָרבת… הוא אוחזה בידה ומסתכל עמוק בעיניה, והיא מבטת ישר בעיניו וכאילו אומרת: “רוצה אני!” – בלבו כאילו שוחק הוא, ובכל זאת אינו שוחק כלל. לפעמים הוא מתחרט על כל מעשהו זה. “מה אני רוצה ממנה?” – ובשעת החרטה הוא מחבק את ידה בחזקה ומעמיק להסתכל בעיניה. היא משפילה את עיניה ארצה, סומכת את ראשה על חזֵהו ומתאנחת בלאט. הוא מאַמץ אותה אל לבו בידו האחת, ואת ידו השניה הוא משים על עיניו, ועושה את עצמו כאילו בוכה. הנערה מסירה את ידו מעל עיניו ומסתכלת בהן עמוק־עמוק, וקוראת בלאט: “מאיר, מאיר!”

– חנה! – הוא קורא, כשהוא לוקח את ידו ושָׂם אותה על עיניו – – –

רגע אחד הם שותקים ומביטים איש על אחיו. ופתאם הוא אומר:

– עתה ידעתי, שלפעמים אדם בוכה בלבו. – הוא מתאנח אנחה ממושכה, – ובאותה שעה הוא נהנה מעצמו…

הוא אינו מנשק לה. הוא רק עומד על גבה, תומך את ראשו בשתי ידיו ומביט ארצה שקוע ברוב מחשבות.

ואחר כך, כשהוא שוכב על משכבו, הוא מהרהר רגע אחד על אדותיה. רוצה הוא להתחרט – ומתחרט… ומה איכפת לו? – חושב הוא רגע שני… אבל כְּשֶיִוָדַע הדבר לאִמה של חנה, תגרשהו מביתם…

וכשהוא מאַמץ את הכר אל לבו ורוצה לחשוב על אדות חנה, הוא חושב, בלי משים, על אדות יום מחר…

_______________

פעם אחת ישבו הוא והיא יחד בחדר. זולתם לא היה שם איש. לפנות ערב בחוץ גשם דולף והטפות מטפטפות על הגג הסמוך לחלון. חשך התחיל לשמש בחדר. היא שׂמה את ידה על כתפו והוא תמך את ראשו על חָזָהָ. הוא שמע, איך חָזָהָ עולה ויורד… נשימתה רחפה על פניו, והוא הרגיש אז בריח־פיה… הוא חבק אותה וְאִמְצָהּ אל לבו.

– היודעת אַתְּ? – עזוב הייתי מיָמַי. את אמי לא אהבתי; גם אני בעצמי איני יודע, מפני מה לא אהבתיה. אבי גרשני מביתי. נודד הייתי, נע ונד מעיר לעיר. מימי לא היה לי איש קרוב לי, לב שירגיש את לבי, איש שיאהב אותי באמת ובתמים – אותי, את עצמי… ותמיד הייתי מתגעגע על איזה איש, על איזה לב – והנה אַתְּ! הֳיִי שלי, שלי, שלי!…

והוא חבק אותה וְאִמְצָהּ אל לבו, ואת פניו הסתיר בחיקה ויתאמץ לבכות.

אולם לבכות לא יכול בשום אופן.

כאשר שם את פניו בחיקה פסקו מחשבותיו. ונדמה לו, כאילו הוא מחבק איזה דבר נודע לו מכבר, שאין לבו אליו כלל. ואולם שפתיו מִלְמְלוּ בלי משים:

– מה אוהב אני אותך, מה אוהב אני…

ואחר־כך, כשהתהלך מאיר ברחוב לבדו וערפל מלא את חלל האויר וכל העולם היה מְטֻבָּע וטמון בערפל זה, ורק שביב־אור אחד עוד התגושש עמו והתנוצץ מרחוק, כאילו בקש הצלה כדי שלא יטבע גם הוא, – הרהר על אודות הנערה, והרהוריו אלה כאילו רחפו כצפרים מעל לראשו והוא לא היה יכול לתפשם… רק שפתיו מִלְמְלוּ בלי משים: “מה אוהב אני אותה, מה אוהב אני”… ואז נגש אל הבית, שהם יושבים בו, והביט למעלה. בחלון עוד היה אור מתנוצץ, והוא עמד והביט וּמִלְמֵל:

– חנה’לֶה, חנה, חנה שלי! מה אוהב אני אותך, מה אוהב אני…

וילך הלאה.

______________

והדבר לא היה קשה כל־כך. הוא מצא חן בעיני ה“אֵם”, שהתחילה לדבר בגלוי על אדות האירוסין.

דוד ודודה באו בערב לבקר את האֵם. עששית־החורף מאירה את החדר. ה“משפחה” יושבת מסביב לשלחן והוא ביניהם והם מדברים עמו על “הכל”. הוא עונה לכל אחד ואחד בנימוס ובדרך־ארץ, וכאילו רוצה הוא להֵרָאות כ“יַדְעָן”, הוא מרבה לספר דברים שונים באיזו הרחבת־הדעת. הוא שוחק בלבו על זה, יודע הוא את מך־ערכו, אולם – אֶה, “לא זאת”… האֵם מגישה לו כוס־תֵּה והוא גומע מן הכוס ומדבר, ועונה לכל אחד ואחד, ונראה הדבר בעיניו, כאלו היה מתאמץ למצוא חן. אולם בלבו יודע הוא היטב, שאין הדבר כן, ובלבו הלא הוא מחכה לרגע שבו יתחולל ה“סְקַנְדַל” וישליכוהו החוצה… והוא משתוקק לדעת, איך יהי נראה אז בעיני חנה’לה… אבל אז הלא אחת יהיה לו, ולעת־עתה מה איכפת לו? – לעת־עתה הוא נראה בעיניהם כאדם הגון.

הנערה מסתכלת בפניו, והריסים, היורדים בצניעות עד חצי־עיניה, כאילו רוצים להביע את האהבה העזה שבלב הנערה. והוא עונה לה במבט כעין מבטה, ובאותה שעה הוא רוצה לקום ולצאת מן הבית. “מה לי פה?” – ואולם הַ“מה איכפת לי?” כופה אותו לשבת… ועוד – מי יאמר, שאינו אוהב אותה? הלא באמת, באמת הוא אוהב אותה, באמת ובתמים: “חנה, חנה היקרה – מה טובה אַתּ! מה טובה”!…

_______________

“הקומֵידיה” נתקימה מאליה. לא הוא גרם לה, אדרבה, הוא לא רצה בזה כלל. הוא סֵרַב ולא סֵרַב. אבל העיקר הוא, שהאיש המשחק את הקומידיה נראה לו כנכרי וזר לו. והוא הגה באירוסיו בשכבו בלילה על משכבו לבדו: “וכי משוגע אני? כיצד אירע הדבר? רבונו־של־עולם! כיצד?”… הוא מנסה להרגיע את עצמו בתשובת “מה איכפת לו?” – ואולם תירוץ זה אינו מְיַשֵׁב את ה“קושיא” ואינו מניח את דעתו. לפעמים הוא מוצא בעומק לבו את האירוסין שלו עם הנערה לדבר נכון. “ומדוע לא?” – הוא מדבר כאִלֵם אל לבו. ואולם כאילו ירא הוא מפני איזה דבר, מפני איזה “שוט”, וכאילו משתדל הוא למצוא חן בעיני ה“שוט”. ותוך כדי דבור הוא שוחק על עצמו: “וכי משוגע אני? חַה, חַה, חַה!”

והוא שוכב על מטתו. לבו הולם, ידיו ורגליו רועדות, ומצבו כמצב הגנב, שנתפש בשעת הגנֵבה. והוא חושב בעצלתים על אדות הנשואים, והמחשבות כאילו אובדות ומתמזמזות במחו. נדמה לו, כאילו צִפֳּרִים נִצָלוֹת מן המלכודת ומתעופפות באויר…

לבו הולם והוא מלא יראה ופחד, מבלי לדעת בעצמו את סִבַּת יראתו. במצב כזה הוא שוכב שעות אחדות.

– ומי יאמר לי, שהאיש צריך לדאוג לתכליתו? ומה היא התכלית כשהיא לעצמה? מי לא יאמר לי, שהחיים, החיים בפני עצמם, הם־הם התכלית היותר נרצָה? “החיים, החיים כמו שהם!” – הוא מתעודד ומדבר אל לבו – וכאילו היה רוצה לאחוז באותו הלחץ, הלוחץ את לבו כְבִצְבַת של ברזל, ולהשליכנו בעד החלון…

_ _ _ _ _ _ _

ואחרי ירחים אחדים מוכרח היה לקחת אותה לו לאשה…

______________

פעם אחת, כששב מהוראות־השעה שלו אל הבית לאכול ארוחת־הצהרים, מצא את חדרו סגור. השכנות הודיעו לו, שאשתו נאספה לבית־החולים ליולדות, מפני שבאה עִתָּה לילד בשעה מוצלחת.

הוא קבל את הבשורה ברוח קרה, ובלבו התפלא על זאת: “אני אַבא?”. – ובהליכתו ברחובות לבית־החולים הוריד את ראשו והרגיש את עצמו כאותו השובב, ששבר קדרתה של אמו־חורגתו וברח מן הבית על־מנת שלא לשוב עוד… בכיסו מצא עשר קופיקות ומבלי משים סר לחנות וקנה חצי ליטרא ענבים כדי להביא להיולדת.

בהליכתו תלש את הענבים מן האשכול אשר בכיסו וטעם אותם אחד־אחד. בדרכו לבית־החולים חשב והרהר, ובכל זאת לא היה יכול לתת חשבון לעצמו ממחשבותיו ונדמה לו, כאילו לא חשב ולא הרהר כלל…

הוא בא אל בית־החולים. השומר לא נתן לו לבוא לתוך הבית פנימה. על כן עמד וחכה. מיד יצאה חותנתו והוא נכנס עמה יחד אל בית־החולים.

כשעלה על המעלות התחיל לבו פתאם להלום, וידיו ורגליו התחילו רועדות, מבלי שידע בעצמו את סבת הדבר. הדלת נפתחה והוא נכנס אל תוך החדר, ששם שכבה אשתו.

היא שכבה על המטה, פניה היו לבָנים מאד, בלי טפת־דם, ואיזה חן עָדין של חולשה היה שפוך עליהם. שפתיה היו סגורות, ועיניה ישבו עמוק־עמוק בחוריהן והיו פקוחות לרוחה מבלי לזוז ממקומן, והן הביטו עליו במבטו של החלל על רוצחו, לאמר: “עשית את שלך”…

מתחת להמטה עמדה קערה מלאה דם קרוש, וכתם אדום השתרע על הרצפה… הוא הביט על הכתם ואיזה שחוק קל רחף על שפתיו, כשחוקו של המקלקל בשעת קלקלתו…

מיד נגשה אליו חותנתו ונתנה לתוך ידיו כַּר, ובכַּר היה כרוך מין חי בעל צורת־אדם, שהוא, מאיר, התירא שמא ימות ממבטו בלבד…

– מזל־טוב לך, מזל־טוב!

והוא אחז בריה זו בידיו והביט מן הצד על פניה הלבנים של השוכבת במטה – – –

וכשֶשָב לבדו אל ביתו תלש בדרכו את הענבים הנשארים על האשכול שנשאר בכיסו, וישימם לתוך פיו, ואל נפשו אמר בשחוק:

– לי יש בן, לי בן, חי אני! – – –