חדר קטן וצר. קירות מגואלים, הנראים כעומדים ומחכים לכלי-בית. באמצע החדר שלחן קטן. על פני השלחן מתגוללות חתיכות נייר, גליונות בודדים, פרורי לחם וחמאה, רטובים במים השפוכים על פני השלחן. לרגל השלחן, על פני הרצפה המטונפה, מונח צרור כתנות מגואלות.
והחדר מלא מטות.
בקר. וקולות שונים, העולים מנחירי הישנים, מתערבים זה בזה.
על שק התבן אשר על המטה, העומדת על-יד החלון, פרושה שמיכה מגואלה וקרועה. מן המטה בולט ועולה דבר עגול, ונדמה, כאילו התגנב חתול בלאט אל תחת השמיכה ושוכב שם בלי נוע. פתאם החלה השמיכה להתקמט, ומאחת מכנפותיה נראה ראש אדם מלא נוצה.
פנים לבנים ועגומים, עינים סגורות, נחירי-אף ושפתים פתוחות, השואפים את האויר המחניק בשקידה גדולה. פתאם נפקחו עפעפי העינים, ושתי בבות, אשר חוטי דם אדומים עוברים בהן, מביטות מסביב ונסגרות מיד; הקדקד נופל ומתחבא בכר, כמו לא שוה אור היום בנזק מבטו.
דממה ממושכה.
פתאם יושב האיש על המטה, מביט על הקירות המגואלים, מכונן את מבטו אל הספון אשר מלמעלה, והוא מסתכל ואינו מכיר את חדרו. הנה נשתנה החדר פתאם וכל כליו נעשו מוזרים בעיניו.
ומחשבה מרה מנקרת במוחו, והוא מרגיש פתאם, כי עזוב הוא.
רשמי-פניו מתעקמים, מצחו מתקמט ושפתיו-הצרובות מתכוצות והן מביעות איזה דבר מר.
הוא פונה ומביט אל לוחות הזכוכית בחלון. גשם דולף על פני חוץ, טפות קרות מטפטפות בעצלתים על לוחות הזכוכית. טיף, טיף. והוא יושב מבלי נוע; גם לפתוח את פיו ולפהק אינו רוצה.
וראשו נופל על המטה אחורנית.
מוחו ריק מכל מחשבה, ולבו – מכל רגש. יש שהשמיכה משתמטת מעל גוו ונופלת ארצה, ורוח קר נושב על רגליו היחפות. הוא מצטער מאד, ואולם נסה לא ינסה להוציא את ידו ולהרים את השמיכה, לכסות בה את גוו.
הוא שוכב.
פתאם נשמע קול חריקת-מטה ואחריו קול צעדי איש.
– פינברג! היש לך מעט כסף להלוותני?
דממה.
כנראה ידע השואל את פתרון דבר שתיקתו, וידום גם הוא.
הדלת נפתחה. איש בא או עזב את החדר.
פינברג שוכב – אחת היא לו.
_____________
הוא רעד.
והוא מוציא את ראשו מתחת השמיכה ומתבונן מסביב לו.
עוד הפעם אמר להחביא את ראשו בכר המגואל, ואולם פתאם, בלי משים, באה מחשבה במחו: מאין יקח היום לאכול? – והמחשבה הזאת הגבירה את התשוקה בלבו לקום ולצאת מן המטה.
– מאין? – בבית-הקַוה לא יתנו.
ובחשבו זאת, הוא לובש את בגדיו הבלים.
וברגע שהוא נועל את נעלו השני נפסק חוט מחשבותיו, ובלי מחשבה ובלי הרגשה, ורק להרגיע את עצמו, הוא אומר לנפשו:
– אי, ברעב לא אמות.
ופתאם והוא משתאה לעצמו: מדוע הוא דואג היום לנפשו יותר מיום אחר? הלא בכל יום ויום בצאתו בבקר מחדרו איננו יודע מאין יקח לאכול והוא חי ואוכל בכל יום ויום. אמת, הוא לא יאמין בנסים. ובכל זאת, כל חייו אינם עומדים אלא בנס.
והוא מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.
ואולם לבו מצטער ומחשבות מרות נוקרות במוחו.
והוא נגש אל החלון, מסתכל ורואה את הכותל העומד ועולה למעלה. והכותל שחור ומגואל, מאפיל ונוזל את אור היום.
גשם דולף, והטפות נוזלות ומרטיבות את הכותל.
ולבו מתעורר כרחמים על הכותל הנעלב. עליו, על הכותל, לעמוד תמיד במקום אחד, תמיד, מבלי נוע, גם צפור לא תשים בו את קנה.
כותל נעלב.
והוא יושב על החלון.
ופתאם והוא זוכר את משכן אביו, את הפנה אשר בין התנור והקיר, וזאת הקורה השחורה אשר בספון ואת יתדותיו העבות התקועות בו. בחצי החדר, שם בפנה אשר בין התנור והקיר, מתגורר אביו וכל בני-משפחתו. ובחציו השני מתגורר ר' יצחק החייט, והחלון עולה בחלקו של ר' יצחק.
והוא מתירא לגשת אל החלון וליהנות מאורו.
ואז הוא מצייר בנפשו וחושב: איזהו מאושר? מי שיש לו חלון בפני עצמו! – ומני אז היה מתגעגע לחלון שלו, והחליט, כי כאשר יגדל ויהיה לאיש ישכור לו חדר בפני עצמו, וכל החלון יעלה בחלקו.
והוא איש גדול ויש לו חלון בפני עצמו.
והוא יושב ושמח: כל החלון שלי הוא לגמרי. רק לי לבדי הרשות להביט על הכותל ולראות איך הגשם יורד עליו. הוא בוכה, טוב הדבר, עליו לעמוד במקום אחד ואינו יכול לבוא ולהחבא מפני הגשם. שמח אני לאידו על אשר הוא גוזל ממני את אור היום.
והוא יושב ושמח. רק על דבר אחד הוא מצטער, על המטה השנית אשר בחדר, והיא מזכירה לו, כי יש לו עוד שותף אחד לחלונו, ואולי עוד יותר מאחד.
____________
הוא רעב, עוזב את החלון ויוצא מן החדר.
בחוץ. השמים מכוסים עבים שחורות. גשם דולף, האבנים רטובות והרחוב מלא בצה.
מרה-שחורה נופלת עליו, והוא רוצה להשתרע באמצע השוק, לפשוט את ידיו ואת רגליו ולהשתקע בתוך הבצה. לשכב ולא לחשוב ולא להרגיש דבר.
אכן רגליו מוליכות אותו בעל-כרחו, מפני שהן רגילות לכך.
והוא הולך.
כחותיו הולכים הלוך וחסור, כאילו התגנבו והתחמקו בלאט מתוך הלב.
הוא זוכר את בית-הקַוה, אשר שם מתאספים רעיו ומכיריו, והוא ממהר ללכת.
והוא בא שם.
החדר מלא עשן. ענן מכסה את כל הקירות, ובתוך הענן מתנועעים ראשי אנשים. האנשים יושבים סביב להשלחנות ומדברים איש אל אחיו. האחד אוכל והשני קורא בגליון מכתב-עתי.
והוא מבקש במבטי-עיניו: אין אף אחד ממכיריו.
והוא פונה ויושב אל אחד מן השלחנות ומחכה. ממולו יושב איש צעיר, אשר רבידו הלבן מכסה את ה“כפתור” שבצוארו הארוך והממושך, גם הוא מחכה.
הנערה המשרתת מגישה לאיש הצעיר קערת ביצים מטוגנות ולחם וחמאה, ומשחקת בעיניה בשחוק חבה.
הצעיר מכין את עצמו לאכול בתאוה גדולה.
– מה להגיש? – שואלת הנערה.
– אין דבר. מחכה אני לאיש.
הנערה מביטה עליו בעיני חשד ורומזת להצעיר היושב ממולו והולכת מדי הפנותה את ראשה לאחוריה.
האיש אוחז בידו את הכף המלאה ביצים, פותח את פיו ומביט אל פינברג.
ופינברג מסב את ראשו ומביט על השלחן העומד לא-רחוק ממנו ובלבו הוא אומר: מי זה חושב דבר על אדותיך וקערתך? לדידי, יכול אתה להחנק באכילתך.
ובהסבו את פניו נדמה לו, כי הצעיר היושב ממולו חדל לאכול ורק אוחז הוא בכף ומביט בו.
הוא החזיר את ראשו עוד הפעם ויבט. הצעיר יושב ואוכל בתאוה גדולה.
פינברג התאדם ויאחז בגליון מכתב-עתי ויכסה את פניו בו.
הצעיר מביט עליו.
ועוד הפעם חושב פינברג בלבו: מי צריך לך ולקערתך?
ואולם האותיות בגליון רוקדות ורעיונותיו מסתבכים, ועוד הפעם נדמה לו, כי האיש מביט עליו. מביט עליו היטב, בכונה.
“לא, לא. הוא אוכל”.
“אכילתו משונה מאד” – אומר הוא לנפשו, והוא רוצה להביט ולראות אם באמת כן הוא הדבר.
ועוד הפעם הוא מפנה את ראשו ומביט.
ועוד הפעם חדל האיש לאכול ויבט גם הוא על פינברג בתמהון.
והם מביטים איש בפני רעהו ומחרישים.
פינברג קם ממקומו ועוזב את מושבו.
– “לי יש חלון בפני עצמי”. – המלים נתאבנו בפיו.
_______________
בחוץ.
הוא סובב בחוצות, מרחוב לרחוב. ראשו כבד עליו, הרעב מתגבר, רגליו כושלות.
והוא מתחזק והולך.
ופתאם והוא חושב: “כן, הוא יהיה בביתו”. והוא ממהר ללכת.
מיד הוא מקטרג על עצמו: אל תהי נבל! אל תשלך את יהבך על אנשים אחרים. צעיר אתה, מלא כח-עלומים, לך והתפרנס בעצמך.
“זֶלִיגְמֵן יוצא מן הכלל… משלנו הוא… אצלו מותר…” – כך הוא מצטדק.
והוא בא לתוך חצר רחבת-ידים, מלאה בצה ואשפה, משם הוא הולך ובא אל אכסדרה אפלה והוא מטפס ועולה במעלות רעועות.
“גם הוא בעצמו עני גדול… איש טוב… הוא חושׂך את אכלו מפיו”…
“אי, גם אני הייתי כמוהו, לוּ היה לי כסף. מאנשי-שלומנו הוא… כלנו כן”…
ובכל אלה איננו מוצא די טעמים להצטדק ולהכשיר את מעשיו; ערכו הוא נתמעט בעיני עצמו, והוא מתחרט.
“אדם צריך לדאג לעצמו” – ובעצלות הוא עולה על שלבי-המעלות.
והוא עומד ודופק על הדלת.
– הבביתו זליגמן? – הוא שואל את האשה הפותחת את הדלת.
– איננו.
והוא עומד ואוחז בידו את כף-המנעול ומביט אל האשה בעינים מפיקות איזו בקשה ותחנה.
– אחכה לו בחדרו.
והוא בא ומתנפל על המטה אשר על-יד הקיר.
חדרו של זליגמן דומה לחדרו הוא, ורק על דבר אחד הוא מתפלא. גם לו, לזליגמן, יש חלון, חלון שלם בפני עצמו, והוא, זליגמן, גם פעם אחת לא הזכיר דבר על אדות חלונו. והוא יושב דומם. מבטי עיניו נטוים אל ארון-הספרים העומד בירכתי-הבית.
“ספרם יפים לו – יקרים – ביבליותיקה יפה”.
ופתאם והוא מרגיש, כי לבו דופק בקרבו ואימה נופלת עליו.
והוא מפנה את עיניו מן הארון ומביט אל החלון.
ומסיח הוא את דעתו מן הספרים.
“לא! מי יעשה כזאת? חרפה”.
והוא קם ממקומו ונגש אל החלון ומסתכל.
ואולם הארון מושך את עיניו. שם ספרים עומדים. ויצרו מתגבר בו לגשת אל הארון, רק למען ישים את עינו בהספרים אשר שם.
והוא מביט בעד החלון החוצה. בית גדול עם חלונות רבים לנגד עיניו.
“עוד מעט ונראתה נערה מן החלון אשר ממולי. ועיניה מה גדולות, מה יפות!” והוא מחזיק, ועומד ומביט.
ואולם לבו מושך – והוא עוזב את המקום.
“עוד מעט ונראתה הנערה – עוד רגע”.
והוא עומד באמצע החדר דומם ומחריש, לבו דופק בקרבו והוא רועד.
“חס וחלילה! מי אומר כזאת?… רק להביט בלבד”…
ועוד רגע.
– לא, גם להביט אסור. עוד מעט ונראתה הנערה. הנה היא, הנה… וכדברו את הדברים האלה הוא עוזב את מקומו, נגש בלאט אל הארון ואוחז בספר.
“כריכה יפה, שוה רובל שלם. לכל-הפחות שבעים וחמש קופיקות”.
“הנערה עומדת לפני החלון והיא מסתכלת”.
והוא מרגיש, כי דפיקות לבו מתחזקות בקרבו, מתגברות, והוא רועד כמו בקדחת.
ובעיני-רוחו הוא רואה ארוחה יפה ושמנה, ובאפו עולה הריח הטוב והנעים של התבשיל.
בלאט הוא פותח את בגדו העליון, אצבעותיו רועדות והוא שומע את דפיקות לבו, אחרי כן הוא פותח את אפודתו ומסתיר את הספר תחתיה.
והוא מתגנב ויוצא מן החדר, והוא פנה אל האשה, בעמדו בפתח הביאה:
– אפגשהו בחוץ – אמר בקול רועד.
ויורד הוא מן המעלות. כמדומה לו, שזליגמן עולה. זליגמן יבוא לקראתו, ובמבט אחד יכיר מיד, כי הוא גנב ממנו דבר-מה.
ופניו של זליגמן, אשר היו תמיד בפניו כפני מלאך טוב, משתנים פתאם והיו בעיניו כפני איש רע, כפני רודף.
וירד מן המעלות ויעזוב את האכסדרה ויבוא החוצה.
“יוָדע הדבר. בלי ספק יודע” – ולבו דופק והוא רץ.
פתאם הוא שומע קול מאחריו.
– פינברג.
והוא מפנה את ראשו. הנה זליגמן. ופניו הלבנים והארוכים מביעים את רוע לבו.
– מדוע פניך כה רעים, פינברג? – וקולו הרך של זליגמן דוקר וחודר אל לבו.
והוא חושב: “יודע אתה איפה הצפנתי את הספר, מדוע תאחר להוציאו”?…
– חטמך הלבן מעיד בך, כי טרם אכלת היום – אומר זליגמן.
פינברג מחריש.
– מעט כסף יכול אני להלותך, אם תחפץ.
ובתתו את הכסף לידו הוא אומר:
– מהר לבית-הקַוה וחטוף ואכול.
וזליגמן הלך לו.
פינברג עומד והוא מרגיש את הספר תחת אפודתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.