א. כִּסְאוֹת לַמִּשְׁפָּט    🔗

הַחֹרֶף השליך קרחו על פני הארץ, לבשו העמקים שלג והנהרות עטפו קרח, הכפור משח על פני אגני־החלונות פטורי ציצים ופרחים לבנים. כאיש נושא בחיקו ציץ נובל אשר נתנה לו ידידות נפשו בעודו רענן, ואחרי כי הפך מראהו וריחו נמר עוד ישעשע נפשו, כי יזכור אהובתו; ככה ישעשעו הפרחים האלה הלבנים את נפש האדם, אשר כראותו אותם וזכר את האביב הנחמד למראה, כי עוד ישוב להשיב נפש כל חי. –

הַיום רד ויהי השמש לבוא, אחרי כי לא יצא היום כחתן מחפתו, כגבור שש לרוץ ארח, כי אם ככלה המכסה פניה בצעיף וכרך־לבב הנס מתוך המערכה להחבא. הכוכבים לא יצאו לקראתו כחיל צבאו לברך את לכתו בשלום לבית מלונו, הירח שר הגדוד לא הגיה אור, רק השלג האיר את הלילה כמעט קט ונרות שמן ודונג, שמונה שמונה לבית. מאלה קרנו חוצות העיר כְּזִיב, אחת הערים הנודעות בארץ, לא בגדלן ביפין ובעשר יושביהן, כי אם בשם הרַבִּי השוכן שמה לבטח ואליו חסידים ידרשו וינהרו שמה מכל קצוי הארץ. –

לא אדע על נכון אם רבים מיושבי עיר כזיב הבינו אל פעולת יי, אשר עשה עד להפליא בימים ההם לפנים, בקום עם נועז ומלך עז ואנשים רעים וחטאים מקרב ישראל, נוסדו יחד להפר ברית הר חרב, להסיר תורת משה מגבירה, לבלתי עבוד את יי אלהי ישראל אדון כל הארץ, ולהשתחוות אל עצבי הגוים אלילי עץ ואבן, למצוא חן בעיני היונים. ויי העיר את רוח חסידיו שומרי בריתו ונוצרי עדותיו בכל לב, המה השרידים אשר יי קורא בכל דור, ומאז היה ישראל לגוי לא חדלו ולא יחדלו מקרב העם, אם כי שונה שמם בכל פעם ובכל עת, בימים ההמה היה שמם בית חשמונאים, או מכביים, על שם הגבור באחיו יהודה מכבי, אשר בזרוע עוז נלחמו עם צרי ישראל ויוכלו להם, ויהיו מגיני הדת ומחזקי כן תורתנו הקדושה ויעשו תשועה גדולה בישראל. רבים מיושבי העיר הקטנה ההיא לא ידעו גם את שמות האחים הגבורים אשר מהם יתד ופנה לתשועת ישראל, לא קראו את ספרי קורות הדורות, ולא ידעו רק את הנס המפורסם מפך השמן אשר היה די בו לשמונה ימים בבית יי אשר בירושלים, אשר על כן ידליקו היהודים נרות שמונת ימי חנוכה, ביום הראשון נר אחד ויוסיפו יום יום עד יום השמיני, והחסידים ברנה יגילו וישתו שמונה כוסות ביום הראשון ויוסיפו יום יום עד יום האחרון אז ימלאו גרונם יין ושתו ולעו ושכרו וקאו…

שלשה בתי תפלה היו בעיר כזיב, האחד בית הכנסת בית חומה ישן נושן לא נודע שנת הבנותו, וספרי תורה הרבה בארון הבית הזה, לא נודע שנת כתיבתם, מלבד הספר החדש אשר נתן שמה זה שנתים העשיר ר' יונדב, איש נבון ונדיב לב, להראות להמון העם כי שקר נחלו מאבותיהם דור סכל כמותם, אשר האמינו כי הספרים הקדושים המונחים בארון רעה עינם בספרים חדשים ולא יתנום לבוא אל הקדש ולהאסף עמם יחד אל ארון העדות, אשר על כן לא התנדב איש, ימים אין זכרון למו, לתת ספר תורה חדש אל הבית הזה, והישנים לא כלם היו ראויים לקרוא בם, כי רבים נפסלו מזקן ואותיותיהם הלבינו, גם הסופרים יראו לנפשם לשלוח יד לכתוב ספר תורה לבית הקדוש הזה, אם גם נמצא איש לבב אשר אבה לתת כמוהו, כי אמרו מי יודע אם לא נמות אנחנו וטפנו, כי יבער בנו אף הספרים הישנים. וזה האיש הנבון ר' יונדב, בהעלותו על לבו לעשות כדבר הזה, לפקוח עיני העורים המֻכים בסנורי אולת והבלי שוא, לא פנה אל אחד הסופרים, אשר ידע כי לא יאבו ולא ישמעו אליו; כי אם למד ידו למלאכת הסופרים ואצבעותיו לכתוב כתיבה תמה בשרטוט ותגין ובעצם ידו כתב את ספר התורה עד תמה ויעמידה בהיכל בליל הושענא־רבה בשנת תר"כ. ומני אז עוד נפשו שוקקה לחדש פני הבית ולמשוח את קירותיו בסיד לבן פנימה וחוצה, אשר חשך משחור תארם, באמור בני־העיר כל היום, כי קירות הבית הזה נבנו באבני בית יי אשר בירושלים, ולא בידי אדם נעשו, כי מלאכי אלהים היו הבונים אותו, ביחד עם בתי כנסיות הרבה, אשר לא נודע ראשיתם ויום הוסדם, ברגע אשר יצא הקצף מאת יי וישלח אש במקדשו. על כן יתאבלו הבתים האלה אבל כבד מני אז וילבשו שחורים, ואי לו לאיש אשר יהין לשלוח יד למשוח את קירותיהם בסיד לבן להסיר אבלם מעליהם, כי ביום עשותו זאת מות ימותו ורגמו אותו קירות הבית באבניהם אשר ישליכו עליו. להראות לבני עירו כי גם בזאת יבערו ויכסלו מאד אותה נפש הנדיב המשכיל ההוא; אפס לשוא כלה כחו, לא נמצא איש יהודי בעיר הזאת ובכל הערים מסביב אשר יאבה להשליך מנגד נפשו לעשות במלאכה אשר בנפשו היא, ולאיש אשר לא מבני ישראל לא נתנו אנשי העיר לגשת אל קירות הבית הקדוש ולנגוע בם. אכן זה שנתים מאז בא ספר חדש אל ארון הקדש ולא קרה כל אסון ופגע, לא ליונדב וביתו, ולא לאיש אחר, לא ירדה אש מן השמים, ולא שטפו מי הנהר הקטן ההולכים לאט את העיר ויושביה, והספרים הישנים עומדים בהיכל ה' ולא עשו להם כנפים לעוף השמימה, הכל כמקדם והעולם כמנהגו נוהג, מני אז נמצאו קצת אנשים בעיר כזיב, אשר יסיתם לבם בשׂפק כי גם קירות הבית לא יעשו דבר אם המצא ימצא איש אשר לבו חזק ונפשו תדרוך עוז לגשת ולהניף יד למשוח אותם בלבן. וזה ימים מעט ערב לב איש צעיר לימים אחד לאמר בלעגי מעוג (אשר אמנם לא חדלו מתי עירו לנקום את נקמתם ממנו בעבור דבריו) כי לא נגרע סיד וחמר ממימי רגלים אשר לא יחדלו כל בני העיר מהסך את רגליהם עלי קירות הבית ולא ייראו רע, ולמה ייראו לנפשם למשחם בסיד. –

אם כי גדול היה כבוד הבית הזה בעיני אנשי העיר, ואב לבניו הודיע כי לא שלטו בו ידי בני אדם לבנותו, כי אם כרוהו ילדים חפרוהו נערים בהועדם יחד להשתעשע על ראש הר גבוה ותלול, ויהי בחפרם וימצאו ראש המגדל, וירוצו ויגידו לאבותם ויאספו כל בני העיר ויחפרו וימצאו את הבית הגדול והקדוש הזה, עם ארון הקדש ועם כל הספרים המונחים בו, וכתוב על אחד מקירותיו כי מלאכי אלהים בנוהו מאבני בית המקדש ביום היותו למאכלת אש, ונמחו כל האותיות האלה ברוב ימים, ועוד סימניהם נכרים קצת, וכל בני העיר מעידים ומגידים כי כן קבלו מאבותיהם – בכל זאת רק מתי מעט יבואו שמה להתפלל בימי האביב והקיץ, מראשית חג המצות עד קץ חג הסכות, וביום אסרו חג של סכות יסגר על מסגר ולא יפתח עד חדש האביב בארבעה עשר יום בו לעת ערב. במועדי יי מקראי קדש שלש פעמים בשנה ובכסה ליום חגגו וביום צום יום הכפורים יראו את פני האדון יי צבאות בבית הזה כל נכבדי העיר, ומהם אשר יבואו שמה גם בקצת שבתות השנה, רק בימות החול אין גם אחד אשר יבוא שמה להתפלל מלבד עשרת אנשים עניים שכורים הנקראים בשם “עשרה בטלנים” הם יתפללו שם בשכרם ערב ובקר וצהרים, ויונדב העשיר עמהם. הרבה עמל ויגע האיש הנכבד ההוא לקחת את לב הבטלנים האלה כי יתפללו בבית הכנסת גם בימי הקור והחרף, ויבקש לשלם להם מכיסו; אפשר לא שמו לב אליו ולא שעו אל נדבתו, כי טוב להם התחמם תחת תנור וכירים בבית המדרש בימי החרף מכל כסף יונדב. גם בימי הקיץ לא בנפש חפצה הלכו שמה להתפלל, ולולא שכרם פנו ערף אל הבית הזה; יען על פי קבלתם מאבותיהם היתה שומה על אנשי העיר להתפלל בבית הכנסת על פי נוסח אשכנז, ויהי כאשר נהפכו כל בני כזיב בימים ההם לחסידים מתפללים נוסח ספרד, אין גם אחד, בלעדי יונדב, אשר אותה נפשו ברצון טוב להתפלל בבית הכנסת; על כן הבית הזה שמם מחצית השנה, ורק מעט מזער יבואו בו בימי הקיץ כאמור.

בלילה ההוא, ליל יום השמיני משמונת ימי חנוכה, סֻגר בית הכנסת מבוא, והנרות הללו הנוצצים בכל בתי ישראל וביתר בתי התפלה לא נראו מבעד לחלוני בית הכנסת הסגור.

הבית השני מבתי תפלות העיר כזיב, הוא בית המדרש הגדול. לפנים התפללו גם שם ע"פ נוסח אשכנז, כעדות סדר התפלה כתב יד ישן על קלף המונח עוד היום על הבימה, לפנים היה מקומו על “העמוד” אשר לפני התבה, ומן אז חדלו להתפלל בו, לקחוהו משם ויניחוהו על שלחן הבימה. והניף עליו השמש ידו ויכהו בעים רוחו ויהס את העם המדברים בשעת התפלה. להתפלל בבית המדרש נוסח ספרד החלו זה עשר שנים, ואז קבע דירתו בכזיב הצדיק רבי א… והפך את כל יושבי העיר לחסידים, והוא עצמו מתפלל שם לפני התבה בשבתות ובמועדים. הצדיק הזה בא לשבת שמה להכעיס את אחיו הבכור הצדיק ר' ב… אשר היתה מצודתו פרושה על העיר כזיב זה כמה שנים לפנים, ופעמים בשנה בא שמה לברך את המון העם ולשוש משוש את החסידים הצעירים המחזיקים בבריתו ונשבעים לדגלו. על זאת חרה אף אחיו ר' א… ויואל גם הוא לבוא שמה ולמשוך בחכה את לב קצת אנשי כזיב ויחלק העם לשתי מחנות מריבות זו עם זו, חסידי ר' א' וחסידי ר' ב‘. וירא ר’ א' כי ידו רוממה וכי אחריו ילכו רוב בני העיר ויואל לשבת שמה, כי אמר בלבו לגרש את אחיו הבכור משם כגרשו כלה ולא יוסיף עוד לבוא שמה. ובהיות עמו יד רוב אנשי העיר וזקניה ונגידיה, השכין את כבודו בבית המדרש הגדול, וישנה את מנהג תפלת נוסח אשכנז לנוסח ספרד. וישם שם את כסא כבודו, ושמה נאספו חסידיו המיחלים לדבריו כאל מלקוש, לשבת סביבו ביום השבת לעת הסעודה השלישית, לאכול ולשתות ולחזות את אלהים שוכן על הצדיק ר' א' בפתחו את פיו לדרוש רזי תורה אשר לא ידעו ולא הבינו דבר מדבריו רק השתוממו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם ויחרדו חרדה גדולה. – אפס בכל כחו ורוב אונו ובכל האותות והמופתים אשר עשה לעיני כל העורים, לא יכול לגרש משם את אחיו הבכור, ועוד נמצאו אנשים צעירים לימים עזי פנים וקשי ערף אשר החזיקו בכנף הצדיק ר' ב' להעריצו ולהקדישו למרות רוח הצדיק ר' א‘, ולא חדל ר’ ב' לבוא העירה כזיב פעמים בשנה מימים ימימה כאשר עשה עד הנה. ועוד התחזקו חסידיו נוצרי עדותיו ויבנו להם בית תפלה מיוחד אשר קראו בשם בית הצדיק ר' ב‘, ויאספו שמה להתפלל ולחוג ולאכול ולשתות ולהעלות עשן הטאבאק ולשיח שיחות מצוה לספר נפלאות רבם הצדיק ר’ ב' ולקלל קללה נמרצת את אחיו הצעיר ר' א' ופעמים לא מעטים גם אביו כנהוג וישכחו כי אביו היה גם אבי רבם וצדיק מפורסם ר' מ' מעיר ט'…

הבית הקטן הזה, בית הצדיק ר' ב… הוא בית תפלה השלישי בעיר כזיב. בשני הבתים האלה, בבית המדרש ובבית הצדיק ר' ב' העלו את שמונת הנרות בלילה ההוא, וימלאו החסידים את גרונם יין שרף וישמחו במאד מאד.

והאחרון הגדיל! –

בבית הצדיק ר' ב' היתה בלילה ההוא שמחה גדולה, כי עשו שפטים ולקחו נקם ויבערו הרע מקרב ישראל, על כן גדלה שמחתם עד מאד וירונו כלם יחד.

וזה דבר המשפט אשר עשו בלילה ההוא בבית הצדיק ר' ב'.

הנרות העלו, התפלה כלתה, העם הבאים רק להתפלל ובסוד החסידים המעמיקים עצה לא תבא נפשם שבו איש לביתו, ונשאר אנוש מזער. בחירי הצדיק ר' ב' וחסידי סגלתו, אשר קנאת אמונתו תאכלם, בשמו יגילון כל היום ובצדקתו ירימו קרנם, וכל חכמה ומלאכה, בינה ודעת, תועבה למו סלה. ויהי הם יושבים סביב לשלחן ארוך ור' שמריהו בעל צורה בראשם, ועל השלחן ממעל נצב בקבוק יין שרף המשלש ולחמי כֻסמת חמים (הייסע רעטשאניקעס) על ידו, לאכול לשבעה ולשתות לרויה ולשכרון בלילה האחרון מלילות השמחה והששון האלה אשר הפליא ה' לעשות מפך שמן אחד די והותר לשמונת ימים, ואם בשמן הקל כך ביין שרף החמור עאכו"כ!

ר' שמריהו בעל צורה אשר אמר עליו הצדיק ר' ב' (הרואה מלאכים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, והם משרתיו עושי רצונו) שתארו כתאר פני מלאך ה' צבאות, הוא איש ארוך וכחוש דל הבשר ורע המראה, כבן ארבעים שנה. עצם חדה בולטת מצוארו הארוך והגלוי בקיץ ובחורף, פאות ראשו ארוכות וירוקות ככרתי (געלב), זקן אין לו מלבד קצת שערות הצומחות שם משני קצות יבלת גדולה, והנה ג“כ ירוקות כריר החלמית. הוא שתום עינו האחת, ועינו השנית כעין החתל, בדברו יחוג וינוע פנים ואחור, ולפעמים בהתוכחו ומביא, לפי דעתו, ראיה נצחת לדבריו יתנועע ברגע זו גם ימין ושמאל, ואם אמנם אין לו זקן כאמור, מדי דברו ישלח פעם בפעם את ידו אל שערות היבלת הממלאות מקום זקן אצלו, והיה כראותו כי לא ימלא כפיו מהנה, והשיבה חיש אל פאת ראשו הימנית וכרך אותה סביב לאצבעו והגישה אל פיו ונשך בשניו, וע”י המנהג הזה נעשתה הפאה הזאת קוצת תלתלים ולעמתה הפאה השמאלית אשר לא נגעה בה יד היתה כיעה של שערות. הוא בעל חמה וחרון אף ומקנא קנאת הסכלות והבלי השוא, שונא כל חכמה ובז לכל דעת ורודף כל משכיל ונאור, ואי לו לאיש מכיל אשר נפל בעצומיו, כי לא ישיב ידו מבלע עד אם נקם בו את נקמתו, וכצפעוני יפריש וכל עצמותיו יגרם. כי ריב לשמריהו בעל צורה עם כל דורש חכמה, ולאויב נפשו יחשוב כל אוהב דעת, ולוּ יכול וקרע אותו כדג. על כן גדל כבודו בעיני הצדיק ויברכהו בשם בעל צורה.

“לחיים!” קרא שמריה, וינע תנועה גדולה, וישלח ידו אל שערות יבלתו ואל פאת ראשו הימנית ואחרי כן אל הכוס ויעמוד מנוע עד אשר שתה ולעה את כל אשר בקרבו פעם אחת עד תֻמו, ויהי כאשר כלה לשתות וינע ויקח לחם כסמת חם ויאכל וייטב לבו ופניו צהלו. ומדי שתו כל המסֻבים איש כוסו זה אחר זה, כי כוס אחד לכלם, התנודד שמריה כמלונה והיה כורך פאת ראשו סביב לאצבעו ויסגור את עינו האחת ויקמוט את מצחו כחושב מחשבות. פתאם קרא בקול גדול: “איה אפוא היתום? קראו ליתום ויעמוד לפנינו! יגיד לנו מי נתן לו את הספר הפסול, ונדע בשלמי הרעה הזאת, מי זה פורה רוש ולענה בקרב עדתנו, יהי מי, לא יעמוד מפני עז אפנו, נרדפהו עד חרמה ובכל תבואתו נשרש”. עודו מדבר ואחד המסֻבים רץ וימהר ויבא את היתום, נער בן שש עשרה שנה, יפה תאר ויפה מראה, עיניו השחורות מאירות כספירים, קוצותיו תלתלים, ומשכמו ומעלה גבוה מכל הנערים בני גילו, רשמי פניו יעידו כי שכלו בֻכר בטרם עתו, ועם היותו עול ימים תבונתו כבר חנטה פגיה והבשילו אשכלותיה, ורוח אמיץ לו להשיב חורפו דבר ולכלכל דבריו במשפט צדק ולא יחת מפני חמת המציק, ואימת שמריהו לא תבעתהו.

כמעט הביט שמריה בפני הנער ועינו האחת פגשה את שתי עיני היתום המזהירות ככוכבים, ויחרד האיש ויסגור את עיניו וידו אוחזת בשערות יבלתו, וינד וינע ויקרא אל הנער: “קרב אלי! למה תעמוד מרחוק”? –

דבר! ענהו היתום, כי שומע אנכי, גם מרחוק אזני תקשיב לדברים, כי קולך כשופר. למה קראתני ומה מני תבקש?

– מי נתן לך הספר הפסול אשר מצא אצלך ר' חרפן?

– לא במחתרת מצא אותו כי אם על שלחני כאשר הגיתי בו, ולא ספר פסול הוא כי אם ספר קדוש מלא מוסר השכל, כשמו, ור' חרפן בקש ממני כי אשאילהו לו על רגעים אחדים, ועתה אם לא השב ישיבנו לי ולקחתי את מגבעתו מעל ראשו.

– לא לך, יתום, לשפוט על ספר אם הוא פסול או קדוש, אנחנו יודעים יותר ממך, כי נער אתה. אולי לא ידעת שמחבר ספר זה הוא מין מפורסם אפיקורוס נודע.

– מחבר ספר המדות או מוסר השכל, ענה היתום, הוא החכם והצדיק ר' נפתלי הרץ וויזל, זכרונו לברכה, בעהמ"ח ספר “גן נעול” “ורוח חן” “ויין לבנון” “ושירי תפארת” ועוד ספרים קדושים.

שמריה חרד חרדה גדולה בשמעו הדברים האלה ויקם ממקומו ויתנועע ויזעק זעקה גדולה ומרה: הירץ וויזל הוא צדיק? וספריו קדושים? אוי לאזנים שכך שומעות! אוי לדור שכך עלתה בימיו! – ומה היא צדקתו של האפיקורוס ההוא? מה שלבש בגדי אשכנז וגלח זקנו? ומה קדושת ספריו?…

– ר' שמריה! קרא העלם היתום, הכי קראת את ספרי ר' הירץ וויזל כי תשפוט עליהם שפוט?

– אנכי? חלילה לי! ענה שמריה, האנכי אקרא ספרי מין זה לטמא את עיני?

– ובמה תדע כי דברי מינות בהם אם לא קראת אותם?

– מפורסם אין צריך ראיה, ענה שמריה, גלוי וידוע לכל הצדיקים והחסידים שהירץ וויזל היה אפיקורוס וחברו של המין הגדול משה דעסויער ומצא מין את מינו.

– ואני אומר לך, ר' שמריה, שם היית קורא בספריהם נודע לך ששניהם היו צדיקי עולם ולהם נאה תהלה ותפארת.

שמריהו כבש כעסו בראותו כי היתום לא זע ולא חרד לקולו, ויאמר: חס אני על כבוד אביך ז“ל שהיה ירא שמים גדול וחסיד בכל מעשיו, ולך אומר, בני, שוב מדרכך כי הדרך אשר אתה הולך בו הוא דרך מסֻכן, וזה פריו שכבר נתפשת במצודה להאמין בשוא שהאפיקורסים הנודעים הם צדיקים, אין זה כ”א מעשה שטן, והשטן מושל ברוחך רק בעבור שאתה לומד ספרי דקדוק. דקדוק – דקדוק! רחמנא ליצלן! ראשית כל תועבה! וזה דרכו של יצה“ר היום הוא אומר לך למוד דקדוק ומחר שתאמין במשה דעסויער ובהירץ וויזל, עד שיאמר לך לך עבוד אלהים אחרים! רחמנא יצילנו! חס אני על כבוד אביך החסיד ז”ל, חזור בך!

היתום נשא עיניו השמימה וידו שם על לבו ויאנח בשברון מתנים ויאמר, אבי! אבי! לוּ עודך חי היית וחסיתי בכנפיך, ומשגבי ומפלטי היית, עתה על מי עזבת את בנך את יחידך? הבט משמים וראה כי הייתי חרפה למכבדי שמך, ואנכי לא עשיתי רע. הגד לי, ר' שמריה, מה עול מצאת בי ומה חטאתי ענה בי, אם כחדתי אלוה ממעל אם למדתי קצת מכללי הדקדוק להבין דברי רש“י וראב”ע הסתומים? אם עבור עברתי על ברית ה' אם נתתי עיני ולבי בספר מוסר השכל אשר נפת תטופנה שפתיו ודבריו יורדים חדרי בטן ומוסרו יקח לב וישים מעקשים למישור ותועה בדרך לא סלולה ישיב אל ה'? – חלילה לי מחזור בי מן הדרך אשר אנכי הולך בה, בה אלך לבטח ולא אכשל, כי לא יכשלו ולא יכלמו כל החוסים בצדק וישר. ועתה השיבו לי את ספר המרות ואלכה!

אף כי היטב חרה לשמריה על היתום ועל דבריו לא התאנף בו ולא דבר אתו קשות ויזכור חסדי אביו וצדקותיו אשר עשה, כי היה אבי הנער הזה אהוב וחביב ונחמד בעיני כל בני העיר בעבור חכמתו ויראתו את ה‘, וזה האיש שמריהו, בכל קנאתו הגדולה לחסידות אשר אהב סלה ובכל שנאתו הרבה לההשכלה המאירה עינים, הנה לא היתה נפשו ריקה מידיעת חכמת התלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים, ואהבתו את למוד התלמוד קשרה נפשו בנפש אבי הנער ההוא, אשר היה למדן מופלג ובעל שכל ישר ורוב עסקו בתלמוד ומפרשיו, וכל הדבר הקשה הגישו אליו הלומדים, והיה כל היוצא מפיו קדש להם כאשר ישאל איש בדבר אלהים. בדרך למודו הלך גם בנו הנער היתום, אשר יצק מים על ידי אביו ושמע לקח מפיו בילדותו, ונודע הנער לכל לומדי העיר וביחוד לשמריה אוהב אביו הנאמן, לבעל שכל ישר וזך ולבקי בחלק גדול מהתלמוד ומפרשיו לפי מעט שניו, וגם במעלליו התנכר הנער ההוא מכל בני גילו, כי לא נמצא בו שמץ דבר בליעל, הלך מישרים ועולה לא נמצא בדרכיו ובשפתיו, ותהי תורתו אומנתו ותפלתו זכה. רק באחת חטא חטאה גדולה בעיני אויבי ההשכלה, כי למרות רוחם שלח ידו ואכל גם מעץ הדעת, ועיניו נפקחו לראות כי דקדוק הלשון היא ראשית הידיעה, וכל למוד בלי יושר ההגיון אפס ותהו. והעם ההולכים בחשך השתוממו עליו ויקראו אחריו מלא, ולא יכלו לראות כבלע את הקדש, בהשחת נפש הנער – לפי דבריהם – בספרים חיצונים. ראש הקנאים שמריהו כבר הריח את נטית הנער, בן אוהבו ואהובו ר’ שלמה, לספרי ההשכלה, ותאבל עליו נפשו, אבל החריש התאפק ויבקש תואנה ועת מצוא להתנפל עליו בכל ידו החזקה למען השב אותו מעברי פי פחת ומבאר שחת. התואנה הזאת אמר שמריהו למצוא, כבוא אליו ר' חרפן אחד הקנאים ויגל את אזנו כי ראה בבית היתום את ספר המדות של רנה"ו, אז אמר שמריה בלבו כי הגיעה העת להראות להיתום חטאתו ולגלות למוסר אזנו. כי אמר שמריה הן בוש יבוש היתום ויכלם כאשר יעידו בפניו שקרא בספר אפיקורוס מפורסם, והיה בהכלמו ישוב בכל לבו ויעזוב דרך הרשע ותמלט נפשו מפח יוקשים ומדינה של גיהנם. על כן שלח שמריהו את חרפן ויצוהו כי ישאל הספר אשר ראה מיד הנער ויביאהו אליו אל בית הצדיק ר' ב. ויעש חרפן כן ושמריה הודיע את הדבר לאנשי בריתו ויגלה להם את עצתו, כי בליל שמיני לחנוכה יאספו כלם יחד ויקראו לנער ובפתע פתאם יגלה עונו לעיני כל עדת החסידים, ושפטו כל העדה את ספר המדתו ועליהו¹ על המוקד לעיני היתום. הדבר הזה יחריד את נפשו לפי דעת שמריה, ושב ורפא לו. אפס לא כאשר חשב שמריה כן היה. כי לא זע ולא חרד הנער אשר ושרה נפשו בו², וישם לאל תקותו. –

אז אמר שמריה להנקם נקם מכל תקותיו ויקרא אל חרפן ויאמר: הוציאה את הספר הפסול אשר אתך ונעשה בו שפטים לבער הרע מקרבנו. ימהר חרפן וישלח ידו אל חיקו ויוציא משם ספר ויתנהו בחפזון לשמריהו והאח לפניו מבערת ולא אחר שמריה אף רגע וישליכהו על האש ותאחז האש בדפי הספר אשר נפתח וברגע קטן אֻכל ויהי לאפר!

היתום עמד משתאה ממראה עיניו ועיניו נמלאו דמעה, ויקרא: אהה! מה אמֻלה לבתי עליך ספר קדש! מי שענה לחנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש הוא יענך! ויפן ללכת, והנה קול המולה בבית – כי מדי לקח חרפן את הספר מחיקו נפל משם ארצה עוד ספר אחר, ושטיא החסיד היושב אצלו הרימהו ויבט בו, ויקרא הלא זה הוא ספר המדות, הכי שנים היו לך? ולמה לא נתתמו גם שנימו להשליכם אל האש? וישמע חרפן ויחרד חרדה גדולה ויאמר: אוי לנפשי כי מסרתי לשרפה את ספר הקדוש ספר המדות של ר' נחמן מבראסלוב! כי אותו אנכי נושא בחיקי תמיד כמצֻוה עלינו מפי הצדיק, ועתה החבאתי שמה את ס' המדות הפסול ונתחלפו ברגע שומי ידי בחיקי, ועתה מה אעשה. ויקרא שמריה הקנאי: השליכהו גם אותו! מהרה! ויהי מה וישרפו גם שניהם! – אבל היתום לבש עז, ובטרם השליך חרפן את הספר על האח ויגזלהו מידו וינס ויצא החוצה. –

האח! קרא היתום כצאתו, הלא זה אוד מצל מאש! ויגע הספר אל פיו וישקהו. ושמריה ורעיו נבוכים, כי שלחו באש מקדשיהם, וידם היתה בו. האף אמנם לא חסידי בראסליב הם, כי אם שומרי משמרת הצדיק ר' ב' והולכים בחקותיו, בכל זאת דוה לבם כי מאתם היתה נסבה להעלות על המוקד ספר אשר מחברו היה חסיד וקדוש חוטר מגזע הבעש"ט אבי כל החסידים. ולא זה בלבד כי עוד נחלץ מצרה ספר המדות של ר' הירץ וויזל ויבא ספר המדות של ר' נחמן בראסליבער תחתיו, זה חליפתו, זה כפרתו, זה תמורתו! ויהי בבקר ממחרת היום ההוא ותהום כל העיר מקול השמועה הזאת. רבים שחקו רבים רגזו, אלה אמרו כי שתו חסידי ר' ב' לשכרון ולא הכירו בין ארור לברוך, ואלה אמרו כי נכשלו בדבר זה, יען שלחו פיהם ולשונם בקדוש אלהים בצדיק ר' א' תהי להם זאת למכשול עון ועברה גוררת עברה, ואנשים משכילים מעט מזער, שנים או שלשה, הנמצאים בעיר כזיב, מלאו שחוק פיהם לדברי כלם, וידעו כי כלם אוילים, כלם סכלים, כלם פתאים ועורי לב וילעגו להם ויבזום בלבם ויחרישו עד עת קץ, כי קץ ישים אלהים לחשך ויאיר אור לישרים, וידעו אוילים כי נתעים בשוא המה סלה! –

 

ב. הַבְעָרָה לְלַהַב יָצְאָה.    🔗

כצאת הנער היתום בחפזון מבית הצדיק ר' ב' נס וימלט אל בית המדרש.

בטרם נספר את אשר נעשה מאז והלאה נגלה נא את אזן הקורא מי הוא היתום הזה ומה מעשהו, ומה הסב את לבו להיות שונה ברעיוניו ובדרכי מחשבותיו מיתר בני עירו, ומה הגיע לו על ככה.

לא נכחד מכל קורא משכיל, כי הנטיות בבני אדם אתם מרחם תצאנה, רק לא תהיינה מיוחדות כאשר הנה בחית השדה, בבהמת הארץ ובעוף השמים למיניהן, כי אם יותר כוללות; אשר על כן לא כל אשר לו נטיה בטבע אל חכמות הלמודיות ימנה הכוכבים במסלותם וארחות כסיל וכימה יספור וכל דרכיהם יסכין. יכול להיות כי גם קצות דרכיהם לא ידע ולא ישא שמים עיניו, כי עיניו ילבו על בצעו והוא חושבת ושוקל וסופר ומונה אמתחות כספו וזהבו אשר עשו לו ידיו חטא בעשק ובמרמה, או שכיר הוא בא בשכרו לעשות מלאכת זרים המבקשים חשבונות הרבה. וכן אשר לו נטיה אל מלאכת השיר יתכן שלא תדע נפשו כל ימי חייו איה מקום המליצה, והשיר מאין ימצא, ותחת זה הוא בודה מלבו שקרים אשר לא היו ולא נבראו ויספרם בקהל רב, ויהי כזבן! וכן איש איש בנטיתו הטבעית רק דרכו נכון לפניו, דרך גדול ורחב ידים, ממנו לא יתעה כי נטיתו תמשכהו שמה ואחריה ירוץ; אמנם ארחות הרבה לדרך הזה ימין ושמאל יפרוצו, מהם ארחות ישר וההולכים בהם ישיגו ארחות חיים, ויש אשר ילפתו ארחות דרכם ארחות עקלקלות ארח ברגליו לא יבא איש אחר אשר לו נטיה את עצמה ובכל זאת ארחות צדיקים ישמור, כי רק את הדרך הגדול תראנו נטיתו, אבל ארחות דרכו ימצא בישע אלהים אם ישית אליו לבו ויבקש עזרו מקדש אז אלהיו יורנו ארח לצדיק מישרים וילמדהו בארח משפט. על כן אמר המלך החכם מכל אדם (משלי ג' ו'): בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ: (רנה"ו בספר המדות) ועלינו לשבח לאדון הכל אשר חנן לאדם דעת לחנך את בניו ולישר ארחותיהם מבלי אשר יאלצם לסור מני דרכם אשר סלל להם הטבע, כי אשר נחתם בחותם הטבע אין להשיב, ואם ביד חזקה יכריח איש אל בנו לעזוב את דרכו מכל וכל לא יצליח, כי שוב ישוב אליו בסור המכריח. אפס ברחמי ה' על בני אדם כל דרכיו משפט צדק ומישרים ואיש איש בדרכו אשר התוה לו הטבע יוכל ללכת מישרים אם רק ארח לחיים ימצא, כן אמנם פח יקוש על כל דרכיו אם ארחותיו עקשים. לכן בצדק אמר החכם (משלי כ"ב, ו'): חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה:

זאת תורת החנוך וזה כל פרי הסר חטאת מבני הנעורים לשמור ארחותם ולהוליכם בארח מישור. כי מאליו כל איש יבחר דרכו וגבר במסלתו ילך בלי כל מורה ומנהל, ועל המחנך רק לתת לב ולפקוח עיניו לבלי יעבטון ארחותם. – אשרי הדור שכך עלתה בימיו כי יבינו המורים והמנהלים לחנך את בני הנעורים על פי דרכם וארחתם ינצרו לבלי יתעו מני ארח. דור כזה בצדק יקרא דור דעה כי בדעת יבדיל איש בין ארח טוב לארח רע ואם אין דעה הבדלה מנין? –

אפס לא כאלה היה חלק הדור שלפנינו. האבות והמורים לא ידעו ולא הבינו לחנך את בניהם ותלמידיהם על פי דרכם ולהטותם לארח מישור, ויהי חנוך הנערים רק על פי חפץ המחנכים ואות נפשם. יש אשר ביום הבראו נתן לו אלהים ענין לעשות בכל מלאכת חרש וחושב וידיו תעשינה תושיה לתאר פני איש כצורתו בששר עד להפליא, ואביו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב ויהי אומן את בנו להיות מורה הוראה בישראל, ומילדותו, בטרם החל עוד לדבר דבר על נכון, הושיבהו בין ברכי מלמדים תלמידי חכמים, ויענוהו ויתנו עליו עבודה קשה אשר לא יוכל שאתה, מבלתי היות לו אליה נטיה טבעית. ויהי הם צועקים באזניו מן הבקר עד הנשף ולבו בל עמם, וכל עמלם לריק. והיה מדי צעקם והמה מרימים קול, מעקמים שפתים ושולחים אצבע ותאר פניהם ישֻנה, והנה תלמידם זה אשר לא ישמע דבר מדברי תורתם וכפתן חרש יאטם אזנו ללמודם, אוחז בידו האחת לוח או גליון ובידו השנית עט עופרת, ובַלָט, תחת מכסה השלחן, יצייר רשמי פני המלמד, המכה בעברתו את תלמידיו וקללה בפיו. ואם לא עלה בידי הנער המֻכה הזה להיות צַיָר אמן לא בו האשם, כי לא נתנוהו הוריו ומוריו לאחוז אף עט סופר בידו, ובכל עז משכוהו אחורנית מן המסלה אשר סלל לו הטבע על פי ה'. ויהי כאשר לא יכול להיות ציר אמן עושה נפלאות גדולות עלי לוח בששר, ויהי עושה נפלאות אחרות – מזייף שטרות, שטרי־חוב שרים ורוזנים כתובים בידם ושטרי המלך מחוקים בדפוס עד אשר נתפס בעונו ויִתָלה על העץ – וזה האיש, לוּ לא היו אבותיו בעוכריו למשכהו בעול למודים זרים לטבעו ונטיתו, לוּ פקחו עין על הנער ונטיתו הטבעית לחנכהו על פי דרכו ולישר ארחותיו, כי עתה היה מאֻשר בארץ, ומי יודע אם לא יצא לו שם בעולם כאחד הצַיָרים הגדולים אנשי השם אשר מעולם!

ויש אשר נתן לו אלהים לב אמיץ בגבורים לעשות גדולות ונוראות לוּ למד לקרב ידו ואצבעותיו למלחמה, ונחתה קשת נחושה זרועותיו ויצא לו שם בגבורים להיות עזר לא מעט לארץ מולדתו, וישם לו כסא כבוד בין שרי הצבא להחריב אויב ארצו ולשום שמו תהלה בארץ. אולם טפש כהלב לב מחנכיו ולא הבינו את נטיתו, וישימו מועקה במתניו וילמדוהו ללכת ארח לא בקשה נפשו, להיות נמנה בין חסידים, לשמוע צפצוף רַבֵיהם ולהתפלל כל היום. לשוא ימשכוהו בחכה לאלי ארחות הקדושים אשר בארץ ואדירי כל חפצם בם. כי מדי עלותו בית צדיקיה כן יכעיסוהו בהבליהם ויבז להם בלבו והיה בהבזותו אותם ובזה ושקץ גם את תורתם וגם את דבר ה' יבזה, ונקל בעיניו לעשות הרע בעיני ה' ואדם, וילך בשרירות לבו ויארח לחברה את פעלי און ואם יראה גנב וירץ עמו ועם מנאפים חלקו, ותחת היותו גבור עושה טוב בארצו היה יהיה גבור משחית, גנוב ונאוף ורצוח, עד אשר תבא ברזל נפשו בכל חטאתיו אשר עשה, וענשו אותו בפלילים מכות חדרי בטן וישלחוהו אל ארץ גזרה! –

הן אלה קצות דרכי החנוך בדור החולף בכלל ודרך מרבית העם עוד בדור החי, ומאלה נפצו המזייפים וחברי גנבים ועושי עול ואנשי בליעל, אשר לולא החנוך הבלתי ראוי היה בעוכרם כי עתה היה היו חכמים ואמנים מפארים, גבורי חיל ועושים בכל מלאכה ויושבים בשבת תחכמוני והיו לעזר ולהועיל לארץ מולדתם ולפאר ולכבוד לעמם אשר מבטנו יצאו, ושכן ישראל לבטח והיה תהלה בארץ.

ואם נמצא בימים ההם אחד מני אלף אשר בידיו לא דבק מאום מכל התועבות האלה בסבת רוע החנוך, כי היה אלהים עמו לישר ארחותיו וילך מישרים אחר נטיתו הטובה, ותקשב לחכמה אזנו אשר אותה נפשו, בקש מטמונים וימצא ובדעת חדרי לבו מלא, וירע הדבר בעיני המתקדשים והמטהרים ויקראו אחריו מלא, תעבוהו כל מתי סודו ויתנוהו למין ואפיקורוס, ויעלילו עליו עלילות כי כחש באלהים ויאמר לא הוא וירדפוהו באף מנוחה הדריכוהו, ויהי בצר לו ויעזוב את עמו ויצא והיה לעם אחר להמלט משחיתותם. אפס קצת נמלטו אל ארץ אחרת, ארץ אשר זרחה עליה שמש ההשכלה, וילמדו שם חכמה ודעת כאות נפשם, וקצת מהם שבו אחרי כן אל ארץ מולדתם באהבתם אותה, ויהיו למופת בקרב עמם להאיר להם הדרך.

כמקרה הזה קרה גם להנער היתום הזה, אשר אחל הפעם, קורא אהוב, לספר לך את תהלוכותיו מראש ואת כל המוצאות אותו. הן לא אפונה, קורא יקר, כי מראשית כזאת ידעת, ובהחלך לקרוא בספר הזה נגלה לפניך כי הנער היתום הזה יהי לראש ספורי, ושבת וראית את יתרון האור מן החשך ויתרון הכשר דעת, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך אלהים להבין ולהשכיל.

העיר כזיב היא אחת הערים השוכנות לגבול ארץ גאליציען אשר שריה וחורי עם פולין הסרים למשמעת קיסר רוסיא. ויהי כאשר נחלקה הארץ בפשע חוריה אשר אין שלום במגורם; ותספח גאליציען לנחלת אוסטריאה ותהי לארץ אחרת, והשרים אשר להם נחלת שדה וכרם ונפשות רבות מורשת אבותם בקצות הארץ מזה ומזה, במקום אחד לא ישכנו רגליהם ולא ישימו איתן מושבם באחת הערים, כי חצרות וטירות להם בכל ערי נחלתם, ויהיה בנסעם לראות בסבלות עבדיהם ופרי אדמתם ישבו באחת הערים ימים או עשור ויפנו משם ללכת אל מקום אחר, ככה יעשו כל הימים. גם הנסיך ראדזיוויל, שר העיר כזיב, בא לשכון כבוד בעירו הזאת פעם בשנה, ומדי בואו פקד את עבדיו העובדים את אדמתו ויתן להם את שאלתם, לזה צמד בקר ולזה סוס רכב, ולזה כל מחסורו אשר יחסר לו, כי היה השר ההוא צדיק וישר ויאהב את עבדיו כאב את בניו.

גם עדת היהודים אשר באו לגור בעיר כזיב עם הגולה אשר גרשו מלכי אשכנז וצרפת ואנגליאה בשנות צרה וצוקה אשר נודעו בשם “שנות ימי הבינים”, הודו ליי חסדו אשר הביאם לחסות בצל שר ישר באדם, אשר באברתו יסך להם גם הוא, מלבד הנשר הגדול ארך האבר קיסר רוסיא יר"ה אדון כל הארץ, הפורש כנפי חסדו מקצה הארץ הגדולה והרחבה עד קצה. ויהי מדי בוא השר ראדזיוויל אל עיר אבותיו זאת לראות את שלומה, וישאל גם לשלום עדת היהודים, ויפקח עיניו לטובה על ענייהם, ויעש להם בית מחסה ומפלט, ויבחר אנשים מבני ישראל ויפקד אותם לבקר חוליהם ולתמוך ידי אביוני אדם. ויהי כראותו כי קצו בני ישראל בכל מלאכה, ויואל לדבר על לבם ולהבינם, כי המלאכה תחיה את בעליה בכבוד והדר וכל שוגה בה לא ירעב ללחם. ולמען יקחו מוסר השכל הביא עמו פעם בפעם מקצה ארץ גאליציען, מעריו אשר שם, אנשי שכל שומרי תורה ומצוה, אשר באומנתם יחיו, כי קרובה הארץ גאליציען לארץ אשכנז, אשר שם כבר הופיעה נהרה משמש בן־מנחם אשר עלה בבירת פרוסיא ומעט מעט גרש החשך גם מקצת ערי גאליציען אשר לגבולות ארץ אשכנז. –

כשלשים שנה לפנים, בטרם החל ענין ספורנו זה, הביא השר ראדזיוויל עמו כזיבה איש צעיר לימים, מפתח פתוחי חותם בזהב ובאבן, ושמו שלמה אבן טובה (דיאמאנט) מעיר קראקויא, אשר לקח אותו בחלקת לשונו, וברב טוב אשר עשה לו, ויאות לו האיש הצעיר ההוא לשבת בעיר כזיב ולעשות שמה את מלאכתו למען יהיה למופת לאחיו בנו דתו, ממנו יראו וכן יעשו ללמד את בניהם מלאכת חרש וחושב לטוב להם כל הימים. כי היה האיש ההוא ירא אלהים בכל לבו, סר מרע ועושה טוב, ובתורת ה' חפצו, והיה לו היום למלאכה והלילה למשמר להגות בתורה הכתובה והמסורה ובספרי חכמה ודעת ומוסר ויראת ה' טהורה, ולא היה איש בכל העיר אשר לא אהב את שלמה ולא חלק לו כבוד, ולעצתו יחלו רבים, כאשר ישאל איש בדבר ה‘, כי היתה עצתו עצת אומן ושפתיו שמרו דעת. בן עשרים וחמש שנים היה שלמה בבואו כזיבה. לא רבו הימים ותבוא גם אשתו אליו, אשת חיל ויראת ה’ מבנות אחת ערי פרייסין, ותרא האשה כי טוב לשבת בשלוה עם בנות הארץ וללכת בחקותיהן, ותלבש גם היא בגדי הנשים העבריות בנות ארץ פולין ותכס שערות ראשה בצעיף, ויקומו כל יהודי כזיב ויאשרוה ויהללו בשערים מעשיה. ויהי האיש שלמה ואשתו חנה לברכה בקרב העיר, וכל רואיהם הכירום כי זרע ברך ה' המה ובהם יתפאר כל איש ישראל אשר בכזיב. ובהיות שלמה גדול ונכבד בעיני השר הרבה לעשות טוב וחסד ליהודים, כי כל אשר שאל מאת השר לא חדל לעשות, ויהי שם שלמה הולך הלוך וגדול ותהלתו בפי כל איש, גם בקהל חסידים, האף אמנם לא הראה עוז ידידות לרביהם וצדיקיהם ולא הלך לקחת ברכתם, אבל לא חטא נגדם בפיו ובשפתיו ולא דבר מהם מטוב ועד רע.

ויהי שלמה בכל דרכיו משכיל וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, רק אחת היתה דאגתו, כי מנע ה' ממנו פרי בטן. ארבע עשרה שנה עברו למן היום אשר בא לשבת בכזיב ושש עשרה שנה מאז בא בברית הנשואים עם חברתו ואשת בריתו האהובה חנה היפה והמאשרה בנשים, וה' עצר בעד רחמה ולא היה לו ולד. ויעתר שלמה לנכח אשתו ויתפללו אל ה' יום יום, ויעתר להם ה' ברוב רחמיו ויהי לתקופת השנה ותהר חנה ותלד בן ותקרא שמו שמואל כי מה' שאלתיו. ויגדל הנער על ברכי אביו, גם במעלליו התנכר הנער ההוא, ואותות החכמה נראו בו מילדותו, כי אהב שמואל להשתעשע בספרים בטרם ידע עוד קרוא מקרא, וכל מעינו בם מיום אשר החל ללמוד. וישמח האב ביוצא חלציו וגם האם גלה בפרי בטנה, ככה עברו עוד עשר שנים בגיל ונחת לבית שלמה אבן־טובה ולא ידעו יגון ואנחה.

אולם אין אֹשר מתמיד בארץ הנשמה הזאת! מני ברא אלהים ארץ ושמים וישם את השמים משכן לבני אלהים ואת הארץ נתן לבני אדם, מלאכים שנים שלח ממרום על פני האדמה לארח לחברה את בני האדם ללכת עמהם באשר ילכו ועל שרשי רגליהם יתחקו, הלא המה: הצלחה ואסון. שניהם יחדו ילכו את בן האדם, מזה אחד ומזה אחד. והיה אם יתקפנו האחד והצליח ועשה עֹשר וחלקתו תברך הנה לא לעולם חסנו, כי ימים יבואו וסר ממנו ונתנהו למרעהו אשר רעה לו ואחז בערפו ויפצפצהו ויענהו כימות שמחהו רעהו. אולם גם האסון לא לנצח הדש ידושנו כי חליפות עמו. ככה יושלך האדם כל ימי חייו בכף הקלע עד בוא אחריתו. – גם להצלחת זה האיש שלמה בא אחרית וקץ ושד ושבר לקחו גם הם חלקם. השר ראדזיוויל, אשר אהב את שלמה וימלא כל משאלותיו, עזב את הארץ ויאסף אל עמו ובנו אשר השאיר תחתיו, איש צעיר לימים לא אבה בדרכיו הלוך וילך אחרי הבחורים, ויהי בקושרים אשר קשרו בימים ההם להתפרץ מפני אדוני הארץ קיסר רוסיא. ויהי כאשר הרימו יד ויך בהם מכה רבה והנותרים נמלטו לצרפת ואנגליא, וימלט שמה גם ראדזיוויל הצעיר, וממשלת ארץ רוסיא לקחה את נחלת עריו וכפריו בפשע השר ובכל חטאתיו אשר עשה.

למן היום אשר עזב השר ר… את הארץ עזבה ההצלחה את שלמה וילך הלוך ודל ונכרת אכל מפיו, כי נשבר מטה עזו ויסכרו מעיני ישועתו, ומלאכתו לא הספיקה לו כי אם ללחם צר ומים לחץ. ויהיה כראות שלמה כי אזלת יד ותקצר נפשו בעמלו ותבז מלאכתו בעיניו ויבא עצב בו ויואל לשבת בבית המדרש ויאחז בקרנות מזבח התורה, ומני אז חדל לעשות כל דבר ותהי תורתו אומנתו; כדאמרי אינשי: חסורי מחסרא והכי קתני. –

מה נפלאו נטיות האדם העולות הן למעלה להשכיל ולהבין ולפרוש כנפי הדרור בכל הגיון ומחקר, בהופע עליו שמש ההצלחה להרים קרנו בכבוד וענג וחלקו שמן ומאכלה בראה; ותהי להפך בלבוש שמי הצלחתו קדרות ובחסר ובכפן גלמוד יהי, אין מנחם משיב נפשו, אין אח לצרה ואיש רעים להתרועע, או אז יכנע לבבו וירד ברדת הצלחתו עשר מעלות אחורנית בכל הגיוני לבו ובכל חכמה ותושיה, וגם באמונתו אשר היתה צרופה ומזוקקת שבעתים יתערב זר והאמין לכל דבר, וחיתה אמונת הבל ושוא חוסן ישועתו חכמתו ודעתו ויחשוב בלבו שיראת ה' אוצרו. בעינינו ראינו אנשים חכמים חפשים בדעותיהם, שופטים בלי משא פנים על כל דבר מחקר, וכאשר נהפך עליהם הגלגל החוזר בעולם לרע להם נהפכו גם הם לאנשים אחרים ויתעו אחרי ההבל לשאול בבעלי מופתים ולדרוש אל התמעים³. וכן יספר מליץ אשכנזי… בספרו המכונה “דאס מערקווירדיגע יאהר מיינעס לעבענס” אשר קראתי בנעורי, כי בהיותו בשבי שאל בלוחות־השחוק (קארטען) לדעה מה יקרנו אם יקרא לו דרור או לא, והיה כאשר ענוהו שלום ושמח ורחב לבו, וכאשר לא טוב פתרו ודאג כל היום. –

גם זה האיש שלמה, מני אז עזבתהו ההצלחה ומלאכתו היתה לזרא באפו, ויבחר לשבת בבית המדרש תחת תנור וכירים ולהגות בספרים הנמצאים שמה, והמה לרוב ספרי מוסר ותוכחה הממלאים עצב את לב הקורא בם, עזב את דרך הקדש אשר הלך בו מנעוריו, וילך חשכים ואין נגה לו, וישוה לנגד עיניו תמיד את שבעת מדורי גיהנם והאש והעצים ונהרי נחלי זפת בוערה וכל מעינו בם. ויותר שהיה שלמה צולל במעמקי מצֻלת הבלי שוא ומדוחים יותר היה שמו הולך וגדול מקצה העיר כזיב עד קצה, ויה בעיני אנשי עירו לאיש צדיק וחסיד בכל מעשיו, האף אמנם לא נתן לו איש מהם בגלל הדבר הזה פת לחם להשביע רעבונו, כי רֻבם אביוני אדם. זולתי הנדיב יונדב, אשר שם עיניו עליו לכלכלהו בלחם צר ומים לחץ, כי אין הקומץ משביע איש וביתו. לא רבו הימים והעני הזה גוע בעניו ועזב את אשתו ובנו בערום ובחסר כל, הוא בנו שמואל בן שש עשרה שנה, הנקרא בפי אנשי כזיב בשם תאר “יתום”. הנער הזה גדל על ברכי אביו בתם ובישר, וינחל ממנו אהבה עזה לחכמה ולספרים ישנים וחדשים, וילך גם הוא בנתיבות אביו לעבוד את ה' בלב שלם ולירוא מפניו, רק את תשוקתו לחכמה לא הסיר מלבו כאשר הסירה אביו לעת זקנתו.

רבים אומרים מי יראנו טוב הימים, אשר כבר היו לעולמים, והדורות אשר עברו ונגוזו טובים היו מדורנו זה וימינו אלה, ואם בני דורות קדם היו כענקים אנחנו כחגבים בערכם וכן היינו בעינינו, כי הנה בחשך הלכנו היום לולא הם היו לנו לאורים, ואם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים. ויש אשר יאמרו כי שוא משפט זה לכל משפטו וחקתו, שוא לנו עבוד את הדור החולף ולהתהלל עם נחלתו, והנה הם אומרים כדבר המלך ודתו, האומר לדור החולף: מה פעלת? “אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת” – ואתה הקורא המשכיל, אם אתה לו שמעני, צפון אמרי אתך ולבך תשית לדעתי, כי דברי שניהם צדקו יחד מקצה מזה, ומקצה מזה גם שניהם לא קלעו אל המטרה. מי זה האיש דובר אמת בלבבו, אשר לא יודה כי גדול היה כבוד החכמים שכבר היו לעולמים מאלה אשר אתנו היום? הנמצא כזה איש חכם ונבון אשר לראשונה התבונן על חוג שמים ועל הכוכבים במסלותם? אשר אזן וחקר טבעי היצורים למיניהם וידבר על העצים ועל האבנים ועל כל אשר בארץ מתחת? אשר שם משקל לרוח וכל בשליש אד וקיטור ותמרות עשן? אשר דבר נפלאות על אל אלים ועד חקר שדי בא בכח שכלו ובתבונתו? – ובכל זאת עינינו הרואות כי חכמי יועצי דורנו עלו אל מרום הר החכמה אשר הראשונים עמדו תחתיו כבהמה בבקעה ולא העפילו לעלות, חתרו למצוא הדרך העולה הוא למעלה ולא מצאו ויעמדו מרחוק. כי הנה הראשונים שגו ברואה פקו פליליה: – חשבו כי הכוכבים וכסיליהם יקיפו את הארץ והשמש יוצא מחפתו ממזרח ושוקע במערב והארץ לעולם עומדת ולא תמוש ממקומה כיתד תקועה במקום נאמן. ובלכתם לבקש דעת טבעי היצורים נבוכו ויתעו בישימון לא דרך לבקש אבן אפל וצלמות אשר קראו בשם אבן החכמים להפוך בדיל ועופרת לכסף וזהב, ובנשאם עיניהם השמימה בקשו לקרות בם כקורא בספר את אשר יקרה אותם באחרית הימים, גם את קדוש עולמים התוו ויעשו להם תמונת כל פסל להרבות אלילים כעפרות תבל, וכל חכמתם התבלעה. אשר על כן נגזור אמר במשפט וצדק, כי בגדול החכמים בימים הראשונים לא גדלה החכמה, כי עוד לא נשלמה בימיהם, רק המה הכינו הדרך וסקלו המסלה לבאים אחריהם, אשר אם אמנם לא הגיעו לערך מעלתם יתרון להם במה שהם אחרונים ועומדים על גביהם כננס על צואר ענק הרואה למרחוק יותר מאשר יראה הענק באשר הוא שם.

על כן קורא משכיל, אל תתמה על הנער היתום, ואל תהי זאת לפלא בעיניך, כי בלכתו בעקבות אביו אשר לתורתו הקשיבו אזניו, הגדיל לעשות ממנו, ורגלו עמדה במישור מבלי נטות אל דרכי אולת והבלי שוא, ובידו לא דבק מאום מכל אמונות שוא ותפל אשר זנה אחריהן אביו לעת זקנתו בימי עניו ומרודו. אביו שאב ידיעותיו ממעיני חכמי יועצי עמו אשר היו לפנים הרבה דורות. וזאת לפנים בישראל כל כבוד בת מלך זאת החכמה פנימה וכבוד חכמים הסתר דבר, לבלי הוציא מחשבותם החוצה, ואם גלו טפח הנה כסו טפחים, ולמראה עין נתנו יד לפעמים גם לאולת אויבתם לבלתי הרעימה, כי קדושה היא בעיני עם הארץ ויראו לגלות ערותה פן יבלע להם, לכן כאשר בקש שלמה אבי הנער חכמה ודעת וקרא בספרי החכמים הראשונים אשר כבר היו לעולמים, לא נזדככה תבונתו על ידם כשמן זית זך, ולא העלו בלבו נר מאיר באור בהיר וחזק מאד עד שיכיר וידע את כל הכתמים הקטנים וערפלי חשך ולהבדיל ביניהם ובין הכוכבים המאירים; ויהי הוא עוסק בחכמה על פי דרכו וגם מאולת לא הניח ידו. לא כן בנו שמואל, יליד המאה השביעית לאלף הששי, גם לבו ראה הרבה חכמה ודעת קדושי ישראל מדורות הקדומים, גם לו היה למורה דרך ספר המורה ור“י הלוי אור לנתיבתו, אבל גם מספרי חכמי הזמן אשר חדשים מקרוב באו שאב מים בששון, ותקח אזנו שמץ מני ספרי הרמבמ”ן ור' נה“ו ותלמידיהם, ואלהים הקרה לפניו את ספרי קנאת האמת, תכונת הרבנים, מגלה טמירין, תעודה בישראל, התורה והפילוסופיא ודומיהם, בם כל יקר ראתה עינו, וירא תרמית לב הנלוזים ההולכים ארחות עקלקלות ועינם ולבם לתפוש בחרמם צעירי עמנו להוליכם חשך, וירא און ויתבונן לכל תהלוכותיהם, על כן נסוג אחור מהם ולא נפל בשחיתותם, לא נפתה לבו אחריהם, וגם בדברם רתת לא זע ולא חרד מפניהם, וזו לעגו לזעם לשונם כאשר ראינו למעלה. ויהי כצאתו מבית הצדיק ר' ב', אחרי הצילו את ספר המדות לרנה”ו, אשר בדרך נס עלה על המוקד תחתיו ס' המדות של ר“נ מבראסליב, נס וימלט אל בית המדרש, אשר שם מקום חסידי ר' א' בעלי ריב הצדיק ר' ב' אחיו. כי אמר, אם ירדפו אחריו חסידי ר' ב', הנה מתנגדיהם יהיו סתר לו משנאתם אותם. אבל זאת תדע, קורא יקירי, כי האש אשר הציתו החסידים לעלות על מוקדה את סה”מ, התלקחה בלב הנער, ותהי ללהבת נוראה בכל עצמותיו ומני אז לא נח ולא שקט עד הגיעו למחוז חפצו.

לא נכחד ממני, קורא נעים, כי בקראך הדברים האלה לבך יסיתך בשפק לאמר: איכה באו לידי הנער הזה ספרים כאלה בעיר שכלה חסידים חדלי השכלה? ההמטר המטירו לו השמים לחם חמודות זה במדבר נורא ארץ לא זרועה זרע שכל ודעת? – אם אמנם תצדק בשאלתך זאת, יש לאל ידי להשיבך במעט מלים: כל מבקש ימצא, ויגעתי ולא מצאתי אל תאמין, ומבשרי אחזה זאת: גם אני נולדתי בעיר של חסידים, גם אני גדלתי ואמנתי על ברכי אמונות שוא ותפל, ובכל זאת בפקוח אלהים עיני בעודי נער ורך, בקשתי ומצאתי בעיר מולדתי ספרי המשכילים ובעלי אסופות, קראתי המאספים ובכורי העתים וגם את כל הספרים האלה אשר רשמתי למעלה הם וכיוצא בם. – אבל אנכי אמת יהגה חכי, ומדוע אכחד מפניך כי לא כמוני הלך הנער הזה לבקש ספרים אחד הנה ואחד הנה: כי אם נכונים היו לו בכל עת ובלי עמל ויגיעה מצא את שאהבה נפשו, כי היה אלהים עמו והכין לו צדה לדרך הארוכה והרחבה אשר התעתדה נפשו ללכת בה עד בואו אל הקדש פנימה, כאשר ארך בפרק הבא.

 

ג. עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ.    🔗

“אנה תלך? ומדוע נפלו פניך כאיש מכאובות וידוע חולי תחת אשר הסכנתי לראותך שמח וטוב לב בעניך ובחסר כל? – מה זה מהרת לצאת היום בבקר השכם מבית המדרש אשר אתה לומד שמה תמיד בכל יום איזה שעות אחר התפלה?” כה שאל הנגיד ר' יונדב את הנער היתום בפגשו אותו בבקר ממחרת היום אשר דברנו ממנו בפרקים הקודמים. באמת היו פני הנער זועפים וכשלג הלבינו ועיניו השחורות המפיקות נגה תמיד כמו נמקו בחוריהן ורשמי דמעה נראו על לחיו.

הולך אני לבקש רופא אשר לא מבני ישראל, למען אמי אשר חלתה מאד; כי לא אבה הרופא היהודי לבוא אלינו כאשר הסכין לעשות מעת אשר צויתהו אדוני הנכבד ללכת יום יום לאמי לנחמה על ערש דוי ולהמציא לה תרופה כל עוד נפשה בה.

הרופא מאן ללכת? מדוע? הן שלמתי לו כל אשר דרש ממני וצויתיו ללכת שמה בכל יום ועלי לשלם תמיד? –

אדוני! השיב הנער, כי אספר לך את כל המוצאות אותי בליל אתמול, ידעתי כי תקצוף עלי, על כן לא באתי אליך לשחר פניך היום בצר לי. אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר. ירא אנכי פן תגרשני גם אתה כאשר גרשוני היום החסידים מבית המדרש. אפס אחת אשאל ממך, אחרי כי הקרך ה' לפני, חוסה על אמי, חמול עליה עוד הפעם בטרם תצא נפשה – ואני כאשר אבדתי אבדתי!

מה ירזמון מליך, צעק ר' יונדב, חיש הגידה לי, אל תסתר דבר ממני.

מריבה היתה ביני ובין חסידי ר' ב' אתמול בלילה. כי בא אלי חרפן השכור במרמה ויגנוב את לבבי, ויהי כראותו על שלחני, את ספר המדות לרנה“ו אשר השאיל לי בנך דוד ויבקשני להשאילו לו על ימים אחדים, כי נשא חן בעיניו. וילך חרפן וימסרהו לשמריה בעל צורה, כי מאתו היה שלוח לעקבני, ואתמול בלילה כאשר נאספו כל חסידי ר' ב' בבית תפלתם ויהיה המה שותים שכור נקראתי לבוא לפניהם, ויוכיחני שמריה על דבר קראי בספרים חיצונים, ויבקש לשרוף את ספר המדות. ויהי כאשר לא יכול לי וגם את הספר הצלתי מכבשן האש, ויחר אפו ואף כל חסידי ב' עלי ויכוני חרם. אנכי לא ידעתי דבר והלכתי היום בבקר כפעם בפעם לבית המדרש להתפלל. אולם כבר נודע הדבר גם בבית המדרש כי מנודה אני, ויצוו עלי חסידי ר”א, האף אמנם שונאים הם מתמול שלשום את חסידי ב‘, לצאת מבית המדרש, כי עוד יותר הם שונאים את ההשכלה וההולכים בארחותיה, והנה הם אומרים, כי אם היות חסידי ר"ב נתעים בשוא והולכים אחרי רבי שקר בכל זאת יש בהם לומדי תורה ויראי שמים וסוף סוף אין אתה לא מחסידי ב’ ולא מחסידי א' כ"א אפיקורוס וקורא בספרי מינים, ואחרי כי כלם פה אחד החרימוך אסור לאיש ישראל לגשת אליך ולדבר עמך, כה דברו אלי ויוציאוני בחזק יד מבית המדרש. ועוד יתרה עשו החסידים הארורים, כי לא חסו על נפש אמי האמללה החולה זה כמה, וישלחו להגיד לה כי בנה יחידה מוחרם ומנודה. כשמעה זאת אחזוה פלצות וכמעט יצאה נפשה. מהרתי אל הרופא, והנה שמע גם הוא את השמועה הזאת, ויאמר כי לא יוכל ללכת אל בית מוחרם פן יבער בו אף החסידים ויחסר לחמו, כי עני הוא וירא הוא מפניהם. ויהי בצר לי לא ידעתי אנה אפנה והנני הולך לבקש את הרופא הנוצרי ללכת אל אמי. –

פני העשיר ר' יונדב חורו ועיניו נזלו דמעה כשמעו הדברים האלה. ויהי אחרי החרישו רגעים אחדים וישם ידו על מצחו כחושב מחשבות, ויפן אל הנער ויאמר: אמת הסכלת עשה להבעיר אש בקוצים כסוחים האלה. אפס לא עת היום לשפוט שפוט על מעשיך, אשר אמנם לא בזדון עשית, ולא מאתך היתה נסבה כי אם מאת העדה הרעה הזאת אשר הם כקוץ ממאיר לכל עדת ישראל. בטרם כל בא עמי אל אמך ונראה במה נצילה מרדת שחת. משם אשלח לקרוא רופא מומחה. ואחרי כן נבקש עצה להצילך מפח יקוש. – מדי דברו הדברים האלה הלכו שניהם יחד אל בית האלמנה האמללה השוכבת על ערש דוי בצר ומצוק וכל נחם נסתר מעיניה, כי היה לה דבר החסידים ובשורתם הרעה כפטיש יפוצץ סלע וכרעם בגלגל, כי נֻפץ סלע משגבה, ובנה אשר אמרה בצלו תחיה בזה ובבא, כי נחמד ונעים הוא ירא אלהים וסר מרע, הנה נהפך פתאום בעיניה ללפיד בוז, לאיש אשר סר מאחרי אלהיו, כי את מי יחרימו אנשי השם קרואי העדה? הלא איש רע ובליעל איש שוגה מדרך אמונה לעבוד אלהים אחרים! –

המה באו עד בית האלמנה והנה קול נהי נשמע מבית, בכי תמרורים, נשים באות מבכות את המתה. כי הגידה הנער המשרתת אותה – בנדבת לב ר' יונדב – לשכנות הקרובות אל ביתה כי חלתה מאד ותתעלף, ותבאנה הנשים לעזור לה ולא מצאו בה עוד רוח חיים, כי שבה נפשה אל אלהים, ורק האשה אשר באה ראשונה אל הבית שמעה עוד את דבריה האחרונים: בני! בני! אהה בני! ותצא נפשה. –

נבהלים משתוממים עמדו ר' יונדב והנער היתום – כעת מאביו ומאמו – רגעים אחדים. אחרי כן נגש הנער אל גוית אמו המתה ויפול על פניה ויבך. –

כרבע שעה שכב הנער האמלל על פני אמו וישם פיו על פיה ועיניו על עיניה ודמעותיו ירדו כמעין נפתח, ור' יונדב החריש התאפק ויעמוד מרחוק.

אחרי כן נגש אל הנער וישם ידו על שכמו ויקרא: קומה! היה לאיש חיל! היום הזה תחל להיות לאיש, צא והנער מנערותך! – מתיאש ביום צרה סכל ובער! הנח הדמעות לנשים ואתה קבור את מתך מלפניך, קומה ונלכה! –

נעזבה את אם הנער המתה על יד הנשים המקוננות, ובהן יבטח לבנו כי קבורה תהיה לה, תרחצנה ותטהרנה אותה, תלבשנה אותה מדו בד לבן ולא תחסרנה לה דבר מכל הנעשה לבנות ישראל אחרי מותן. אף לא נפון כי הלוך הלכו הנער ואוהבו הנדיב אחרי מטתה ללוותה אחרי תם כל המנהגים הנהוגים במתי ישראל. מכל הדברים האלה לא נזכיר הנה דבר, אחר שכלם גלוים וידועים, ונשובה כה לרגל מלאכתנו לספר באזני הקורא את דבר העשיר ר' יונדב דרכיו וצדקותיו ורב טובו לנער היתום ככל משפטיו וחקותיו. –

העשיר ר' יונדב אשר הראנו לדעת אותו עוד בראשית ספורנו לאיש נבון וחכם, לועג להבלי שוא ושטי כזב, עשה עשרו במשפט וצדק, אגר בקיץ ובאביב ימי חייו ובכל אשר פנה השכיל וה' עמו. – האיש הנכבד הזה הוא יליד בראדי קרית נבונים, אשר ממנה יצאה השכלה לכל ישראל בארץ רוסיא, בהיות ליהודי העיר הזאת שיח ושיג תמיד עם יהודי ארצנו וחכמתם תעמוד להם לקחת נפשות שומעי דבריהם הנאמרים בטוב טעם ודעת, ויהיו למופת לכל איש אשר לא עורה החסידות את עיניו. –

כאשר החלה העיר אדעססא השוכנת לחוף ים השחור להיות סחר גוים ונהרו אליה כנעני ארץ מכל אפסי הארצות, ובתוכם יהודים הרבה עושי מסחר וקנין, ויבואו גם רבים מיהודי בראדי לגור שם, ויעשו להם בתים, בתי חלוף מטבעות ומסחר שטרות, ויורו משפטיהם לאחיהם ילידי רוסיא, ויהיו להם לעינים בחכמתם ובתבונת כפיהם. המה היו הראשונים אשר גלו למוסר אזני עדת ישראל באדעססא ותפקחנה עיניהם לדעת את המחסור הגדול אשר יחסר להם, בהיות חנוך בניהם מסור ביד אנשים אשר אין להם חלק ונחלה בידיעת העולם ולא בינת אדם להם לנהל את תלמידיהם על מי מנוחות החכמה והמדע וגם את העולם יתנו בלבם, למען יהיו בימים הבאים לעזר ולהועיל להם לעמם ולארץ מולדתם. –ידי אנשי בראדי אלה יסדו את בית הספר ליהודים אשר עודנו עומד שמה – גם אחד אשר שֻנו סדריו ע"פ הממשלה לגאון ולתפארת, וגדול כבוד הבית הזה בהיותו הראשון אשר ממנו יצא אור ליהודים, והאור ההוא מקרב היהודים יצא בטרם פקחה עוד הממשלה עיניה עליהם לטוב להם כיום הזה.

ויהי בנסוע אנשי בראדי לאדעססא בראשית הוסדה לעשות שם מסחר וקנין, וילך איש לבית לנדויא ושמו ר' יעקב ויבא גם הוא בתוך הבאים לשבת שמה ולסחור את הארץ. ויהי יעקב איש חכם ומלֻמד יודע לשונות ומדעים ותורתו בתוך מעיו, ויהיה לעדתו לעינים, ובעצתו יסדו בית הספר, ובנו יונדב נער בן עשר שנים היה התלמיד הראשון בבית הספר החדש הזה. ויהי כאשר גדל הנער וכלה חק למודו בבית הספר אשר הצליח בו ויהי משכיל בכל דרכיו, לקחהו אביו ויספחהו לבית מסחרו, ויהי לו לסופר ומזכיר ימים רבים. –

והשר ר‘, אדוני כזיב, התגורר גם הוא בימים ההם באדעססא לרגל עסקיו וידע את יעקב אבי יונדב וישא חן בעיניו בעבור חכמתו ותם דרכו, ולא היה יום אשר לא בא השר אל בית מסחרו לדבר עמו פעם בעסקי מסחר ופעם בדברי חכמה, ויאהב השר את יונדב כבנו, כי היה הנער טוב רואי, משכיל ומוצא חן בעיני כל רואיו. וישבע השר ר’ כי אם היה יהיה יונדב לאיש לא ישע ממנו עד אם ילך לשבת בעירו.

ימים עברו, שנים חלפו, ועצת השר קמה. הגלגל החוזר בעולם המסחר פעם להרים ופעם להשפיל התהפך על אבי יונדב לרע לו, ויצא יעקב מאדעססא ויואל לשבת בגאלאץ. והשר ר' שמר את הדבר אשר דבר טוב על יונדב, אשר כבר היה בימים ההם בעל אשה ובנים יֻלדו לו, ויקחהו ר' העירה כזיב, להיות לו שמה למוכסן. מני אז קבע דירתו בכזיב, ויהי ה' עמו וכל אשר הוא עושה הצליח בידו, וחכמתו עמדה לו לקחת לב כל אנשי העיר לאהבהו ולכבדהו, אף כי לא אבה בדרכם הלוך ואת חסידים לא נמנה. כי חק למתחסדים הוא משפט לחנפים, הרודפים באף ובתוכחות חמה את כל איש אשר לא יכרות להם ברית, לבלתי התקצף על איש עשיר מורם מעם, אשר לא יזנה אחריהם, אם רק פתוח יפתח להם את ידו הנדיבה בכל קראם אליו, ואף כי לבעל מכס יי"ש סלוח יסלחו לכל עונותיו, אם ימלא גרונם יין משתיהם במחיר מעט, כי בידו נפש כל חייהם ורוח כל בשרם.

בימים ההם בא העירה כזיב גם האיש שלמה אבן טובה לשבת שמה, ויאהב יונדב את שלמה, בהיותו היחיד בעירו אשר יכול להתרועע עמו ולגלות לבו לפניו.

וליונדב ילדה אשתו בן ושמו דוד, בשנה אשר ילדה אשת שלמה את שמואל, ותהר אשת יונדב שנתים אחרי כן ותוסף ללדת לו בת ושמה נעמי, ויגדלו הבן והבת ויהי דוד משכיל בכל דרכיו ונעמי היתה יעלת חן ומשכלת. ויהי כאשר הגיעה העת לבחור לדוד מורה ומנהל להורותו דרך התורה והחכמה כרצון יונדב ותבא דאגה בלבו, כי לא מצא בכל מלמדי עירו איש כאשר עם לבבו, ושלמה גם הוא דאג לבנו לשמואל כי אין לו מי יורהו דעה ויבינהו שמועה. ויהי כאשר נועצו שני האבות יחד, ויט שלמה לעֹל שכמו לתת לנערים האלה דעת ומזמה בראשית למודיהם, ויורם לקרוא עברית ע"פ הדקדוק ויבינם במקרא בשום שכל. אולם כאשר גדלו הנערים ויהיו עליו למשא, כי לא הספיק להם עוד שעה או שתים ביום, ושלמה לא יכול להקריב להם את כל זמנו ומלאכתו אימתי נעשית. ויועדו יונדב ושלמה שנית להתיעץ מה יעשו לבניהם לגדלם ולחנכם על ברכי התורה ומוסר השכל לבלתי יתגאלו בחנוך רע ומשחת על יד המלמדים אשר בעיר כזיב, המנדים לכל חכמה, וכל ספר משכיל פסול בעיניהם, ורק בספרי חסידים יהגו יומם ולילה.

בעת ההיא בא כזיבה איש אחד מעיר טרנויא אשר בגאליציען ושמו ר' מרדכי, ובידו אגרת לר' יונדב מאחד מאוהביו ומכיריו המספר לו, כי זה האיש מרדכי איש נבון וחכם וידיו רב לו בתורה ובחכמה וביראת ה' טהורה, והיא אוצרו הטוב מכל סגלה, לפנים היה עוסק במשא ומתן והתפרנס ברוחה, והנה יד ה' היתה בו ותהפוך משרש שלומו ואשרו ואשר ביתו ותניעהו ותנדהו מנוחה הדריכתהו לענות בדרך כחו. וזה דבר קשי־יומו: עוד בימי עלומיו ילדה לו אשתו בת, אילת אהבים ויעלת חן ותעמוד מלדת, והנה היא לו יחידה. ותגדל הנערה על ברכיו וילמדה צדק ומוסר כל מעגל טוב, גם שפת הארץ אשר הוא יושב בה, וכל מלאכות הנשים ותהי מרים נושאת חן בעיני כל רואיה. אפס האיש מרדכי בכל חכמתו ותבונתו לא התנשא על חוג אחיו בני דתו אשר בארצו ולא סר ממנהגיהם לבלתי יתעבוהו מתי סודו אשר שיח ושיג לו עמהם. ויהי כהיות בתו בת ארבע עשרה פתוהו אשתו ורעיו וגם יכלו לו לתתה לאיש – אך לא לאיש כי אם לנער בן חמש עשרה שנה אשר גֻדל על ברכי מלמדים מתחסדים. לא רבו הימים והזרע אשר זרעו על תלמי לבו עשה פרי, ויואל הנער ללכת בעקבותיהם, וילך הלוך ונסוע לרבי החסידים פעם הנה ופעם הנה, עד אשר הרחיק ללכת ולא נודעו עקבותיו זה חמש שנים. כשנתים אחר חתונתו ברח להחבא, שלש שנים חקר ודרש אבי האשה האמללה על פי אגרות אשר כתב ליודעיו ומכיריו בארצו וחוצה לה, וזה שנתים עזב משאו ומתנו וישם לדרך פעמיו לבקש את האובד ומתעתע, כי כבדה עליו צרת הבת המבכה קשי יומה ועולם חשוך בעדה. ויהי בלכתו הנה והנה וישמע לאמר, כי מתגורר חתנו הבליעל בארץ רוסיא הולך ונסע לקדושים אשר בארץ ההיא כמספר עריה אשר נאחזו היהודים בהנה. ויבא מרדכי כזיבה, בשמעו כי גם שם רביים שנים, כי אמר אולי אוה חתנו למושב לו בית אחד מהם. ולמען לא יהיה שם כזר וכנכר הביא עמ אגרת שלומים להנגיד ר' יונדב מאחד מכיריו בטרנויא אשר כרת עמו ברית אהבה עודו באדעססא.

חדש ימים ישב ר' מרדכי בכזיב בבית יונדב אשר קבלהו בסבר פנים יפות יתן לו ארוחת תמיד וחדר לשבת. ויואל מרדכי ללכת לבתי הרביים ולבתי תפלות החסידים, ויהי עוין את החסידים ויחקור אותם ואין מגיד לו דבר מחתנו, איה אפוא הוא. רק זאת נודע לו מפיהם, כי היה בזה איש כזה פעמים ושלש, וישב בכל פעם ימים אחדים, פעם בבית תפלת ר' א' ופעם בבית תפלת ר' ב‘, כי משתחווה הוא לכל הצדיקים ומלקק שולחן כלם, והוא הולך ערום ויחף חשוף שת ופניו להבים מרוב שתות יין שרף. מספור הדברים האלה באה תקוה בלבב ר’ מרדכי כי עוד יוסיף חתנו לבוא הנה, כאשר יחסר לחמו בבית רבי אחד באשר הוא שם. ויאמר מרדכי בלבו כי טוב לו לשבת פה מלכת מעיר לעיר, הן גם מערים אחרות מקרוב ומרחוק יבואו הנה חסידים רבים, וביחוד על ימים הנוראים ושלש רגלים, אולי יודע לו דבר מפיהם; גם אמנם כלתה פרוטה מכיסו ואין לו במה לעבור ארח. אולם נפשו ירעה לו להשאר פה ולהטיל עצמו על איש החסד ר' יונדב לאכול מלחמו ולשבוע מטובו חנם, מבלי עשות מאומה לטובת איש חסדו.

גם ר' יונדב הבין עצת מרדכי ויכר, כי בדעתו להשאר פה עד יחקור דבר וימצא את האיש אשר הוא מבקש. גם זאת ראה ויתבונן כי חרפה לאיש כמוהו אשר איננו עני מחזר על הפתחים ללחום לחם נדבה ולהיות מצפה לשלחן חברו, כי לא נסה באלה. ויהי כאשר ראה יונדב כי האיש מרדכי מלא כל טוב התורה והחכמה, ויאמר לדבר על לבו להיות מורה וחונך לבנו ולשבוע לחם וגם שכרו בכסף מלא לא יקֻפח כיד ה' הטובה על יונדב, החפץ באֹשר בנו.

ויהי כאשר נועדו יונדב ושלמה לשית עצות בנפשם מה לעשות לבניהם ויועצו לב יחדו לשאול את פי הארח הנכבד ר' מרדכי אם יאבה לקחת המשרה על שכמו ללמד את בניהם תורה וחכמה לשון וספר בשכר אשר יישר בעיניו. והיה אם ייטב בעיניו לעשות כדבר הזה ישב בבית יונדב בחדר מיוחד עם בנו דוד, לחמו יֻתן ומימיו נאמנים, גם שכרו ינתן לו ככל אשר יתנו ביניהם, והיה אומן גם את הנער שמואל בן שלמה אבן טובה בשכר אשר ישלם לו יונדב, כי קצור קצרה יד שלמה בימים ההם ולא השיגה לשלם שכר למורה. ותחת זה העמיס שלמה עליו ללמד לבן יונדב ולבתו שפת אשכנז ארץ מולדתו אשר ידע היטב את כל ספרותה, וגם ראשית למודי שפת רוסיא ככל אשר הספיק זמנו ללמוד אותה במשך ימי שבתו בארץ רוסיא. ומלבד אלה השפות יפקח עיני הנער ואחותו לדעת את מלאכת החשבון, מעט מלמודי גלילות הארץ ותולדות הימים והטבע כיד ה' עליו השכיל, כי היה האיש שלמה יודע דעת, וגם למד בנעוריו בבתי הספר אשר בארצו, ובכל אשר התענה תחת יד מלאכתו לא עזב את החכמה ולא עזבַתּו, עד אשר נהפך עליו גלגל הזמן לרע לו וישם מפלט לו את בית המדרש לשבת שם ויטבע כמו אבן במצלת הספרים הממלאים את מלתחיו, מאז שלטה בבית ההוא יד החסידים לרע לו. ואת הספרים הנמצאים שמה מאז מקדם זרו הלאה ויסגרום על מסגר. – הצרות הרבות מחסר כל משען ומשענה אשר השתרגו עלו על צוארו לעת זקנתו, ונוספה עליהם גם קריאת הספרים האלה המלאים עצב ויגון מכאיב נפש, היו בעוכריו ללכוד במצודתם את נפשו, לאסרה בזיקי אמונת שוא ומדוחים, עד השמד מקרבה כל רעיון מהיר ולהביא תחתיו רעיון רוח. – אפס בטרם הגיעו ימי הרעה האלה היתה החכמה נר לרגלי שלמה ואור לנתיבות בנו שמואל ודוד בן יונדב. –

ובכן נועצו יחדו יונדב ושלמה להציע הדבר לפני האורח..

בחדר משכבו ישב ר' מרדכי בליל אסרו חג של סכות אחר תפלת המעריב, בשובו מבית תפלת אחד הצדיקים אשר בכזיב: כי בחר להתפלל בבתי תפלותיהם פעם פה ופעם שם, למען ידבר עם החסידים ויחקור וידרוש אחרי חתנו האובד, ויעש כן חדש ימים מיום בואו כזיבה, עד כי היה לו לזרא ותפלתו תועבה בעיניו, כי היו האנשים האלה כפראים בעיניו וכל דרכיהם לא הסכין, ורק בתקותו לשמוע דבר מפיהם אשר יקרבהו אל מטרתו אזר חיל לבוא בסודם ולהתחבר עמהם; אכן אחרי רואו כי נכזבה תוחלתו, ובלעדי הידיעה הנזכרת למעלה, שכמה פעמים היה אצלם איש צעיר כזה והוא שכור, ועקבותיו לא נודעו – בלעדי הידיעה הזאת לא עלתה בידו לדעת יותר, נקעה נפשו מהם ולא יכול דברם עוד. – בחדר משכבו ישב סר וזעף, מעביר ברעיוניו כל ימי צבאו על הארץ, חליפות וצבא טובות ורעות, אשר שמוהו משחק למו, ואשה מיד רעותה תקחהו ותצודהו למדחפות, ובעודה בכפה תתקפהו השנית ואל על תקראהו ותרוממנו, עודנו מעפיל לעלות ונפל אחור ורגליו כשלו. אלה תולדות חיי מרדכי, אשר אין בם כל חדש, כי תולדות חיי איש ואיש מבית ישראל הנה, העם אשר גֹרש מהסתפח בנחלת אדמת אבותיו בארץ קדם, ומאז נאחז בארצות המערב ובכל ארצות תבל אשר על פני האדמה חלק עם אחיו לא לקח בנחלת שדה וכרם, רק המסחר, העושה מלאכיו רוחות, העולה בסערה השמימה ויורד תהומות כרגע, הוא נחלתו עדי עד, והאדמה אם כל חי לא תתן לו את יבולה, לא תחלוץ שד להניק את בנה העברי, וזה חסדה אשר תעשה עמו, כי בשובו אל חיקה ערום כאשר יצא מבטן אמו תתן לו אחזת קבר בתוכה. כמשפט הזה יעשה כמעט לכל איש ישראל, ועוד בדבר אחד ישוו איש לרעהו, והוא החנוך: את מי מילדי העברים לא נשא הנער המשרת את פני המלמד (בעל־פעור) על כתפיו בילדותו בהיותו בן ארבע שנים, לחדר מלמדו, אחר אשר רחץ את ידיו במים ויקרא לפניו את “הברכה” אשר לא כתובה בספר התורה, וילמד פיו ושפתיו לנשק (את הציצית) ולבו בל עמו? – מי מילדי העברים לא הֻכה מכות חדרי בטן בחדרי אימה אלה מיד המלמד ומשרתיו עושי דברו המכים בעברתם על בלי מה? – מי מילדי העבריים לא שמע בחדרים האלה הספורים הנוראים והמבהילים ממתים באפל יהלוכו ומשד ישוד צהרים, הספורים המשחיתים כל חלקה טובה בילד הרך עודו באבו ונפשו בפחד תתמוגג? – מי מהילדים האלה אשר לא עלה במעלות ללכת מחיל אל חיל ממלמד תינוקות (דרדקי) למלמד גמרא ופוסקים, אשר איננו מכה עוד בשבט ואת אחורי תלמידו לא יראה, כי אם את ידו ישלח ועל הלחי יכנו, והיה לפנים ולא לאחור, או את קנה מקטרתו יניף עליו בעים רוחו, וידו בערף תלמידו, וגם מאתו יצא התלמיד וידיו על ראשו כי לא ישא אתו מאומה מלבד המכות אשר הכהו? – מי מבני ישראל לא התענה תחת יד השדכן, הבדחן, הבוחן, החותן, אבי אשתו הילדה בת שלש עשרה או ארבע עשרה שנה כשנותיו, אשר לקחהו לו לבן ויענהו ויתן עליו עבודה קשה, ללכת ערב ובקר לביהמד“ר ולשבת שמה בטל מבלי עשות מאומה, או להנות מעט בספרים אשר לא יועילו ולא יצילו מעוני ומחסר כל בימים הבאים? מי מזרע יעקב אשר לא שתה בנעוריו בביהמ”ד כוס של תקון, ולא שח שיחה בטלה בבית המרחץ, בבקר בבקר קודם התפלה, ובביהמ“ד אחר התפלה, מכל הנעשה בשמים ממעל, ע”י אותות ומופתים של הצדיק, ובארץ מתחת בחצרות מלכים ושרים, ותפנוקי מעדנים העולים על שלחנם, שבתם וקומם, ארחם ורבעם, מבלי אשר ידע בכל זאת בין ימינו לשמאלו? – אחת היא על כן אמרתי, כי תולדות ימי חיי איש אחד מישראל דומות לתולדות כל יתר אחיו, ואם תעלה על זכרונך, קורא נעים, את אשר קרה לך בימי עלומיך, תדע גם קורותי גם קורות זה האיש ר' מרדכי אשר מצאנוהו בבית הנגיד, ר' יונדב יושב וחושב וסופר ומונה במחשבתו קורותיו מרחם משחר טל ילדותו עד בואו הנה. מלבד פרטי הדברים אשר ישתנו בם איש מרעהו מקרה אחד לכל צעירי בני עמנו. הן אמת בימינו אלה מאז נוסדו בתי הספר בארצנו בחסדי מלכנו יר"ה והלכו רבים לאורם לתת את בניהם שמה נשתנו סדרי החנוך מעט מעט, וכבר נמצאו בינינו צעירים אשר לא שלטה בם מחלת המלמדים ולא נגעה בם יד המכה בעברה; אפס המה המעטים ועוד מרבית העם הולכים בחשך ולא נהנו מאור ההשכלה ומי יודע אחרי מתי עוד.

כשבת ר' מרדכי בחדר משכבו נשען על שלחנו וראשו על ידו, והמון מחשבות עוברות לפניו, והוא מצטער על העבר דואג על העתיד ושואל בעצת לבו אנה ילך מזה, כי קצה נפשו להיות מעמס לאיש נדיב אשר ישביעהו מטובו ומנחת שלחנו המלא דשן – והנה הנדיב ר' יונדב בא אליו לבקרו ולשאול בשלומו. –

נפלאים דרכי הנפש והליכותיה! בעלות עליה ענני היגון והדאגות, יש אשר תתאוה להתבודד ולהסגר על מסגר, ותקפץ פיה לבלתי הגלות תגלה לפני נפש אחרת זולתה, וגם מרעותה הקרובה אליה, נפש איש שלומה, תשמור פתחי פיה; ויש אשר תבקש אזנים להשמיע להנה כל אשר יהמה יחמר בקרבה, וכפרץ מים רבים תוציא כל רוחה באין מעצר שטוף ועבור עד בלי די, או ינעם לאיש יושב בדד כל פותח דלת חדרו, והבא ראשון יהיה לו לאוהב ורע, יחנהו ויברכהו ויתן לו את ברית אהבתו, ובטרם ידרוש ממנו ישפוך מרי שיחו לפניו, ורוח לו.

גם ר' מרדכי, אשר ברגע זה התרוצצו בקרבו מחשבות הרבה ולבו נמלא על כל גדותיו, שמח לקראת בוא ר' יונדב אליו, כי נפשו אותה מאד להשתפך, ככוס מלא מסך. ויגש אליו ר' יונדב ויברכהו בשלום ור' מרדכי ברך את בואו וישבו שניהם.

רגעים אחדים ישבו דומם, איש איש תפוש במזמותיו ומבקש מלים להוציא מחשבותיו החוצה, אחרי כן פתח ר' מרדכי את פיהו ויאמר: מה רב טובך אדוני אשר עשית עמדי מדי שבתי עמך, ואני איש זר ונכר לך לא ידעתני בלתי היום. ועתה רב לי שבת בביתך – הן אמנם לא כליתי עוד מלאכתי פה, כי לא קרבתי אל מטרת נסיעתי אף פסיעה אחת, אף לא אדע אנה אלך מזה ואיה אבקש את הבליעל אשר אליו אנכי נושא את נפשי וכל מעיני בו. אפס גם לכתי הלאה גם שבתי פה ללא הועיל, ולמה אהיה אליך למשא? אלך באשר אלך, ואוסיף לראות כהנה וכהנה הולכי בטל מחבקי חיק האולת מבלי זמן בבתי רביהם, אולי אמצא בקרבם את חתני מעגן בתי, שותה שכור באחד הבתים האלה – אם אמנם יכול להיות כי בלכתי מזה יבא הנה, כאשר כבר היה פה פעמים ושלש, על פי הדברים אשר הגידו לי שכורי העיר הזאת, ויתארוהו לי בסמניו…

ר' יונדב לא חכה לו עד כלותו דבריו, כי ראה כי פה מקום אתו לכנוס עמו בדברים, וישאלהו לאמר: אם כן למה תלך אדוני מזה, בטרם תדע למה ואנה? הלא טוב לך שבת פה עמנו עוד ימים או עשור, פן תלך מזה וחטאת המטרה. הנה נא ידעת כי כזרם מים ישטפו יום יום הנה אנשים חדשים מקרוב ומרחוק, איש לרבו מקצהו, ונהרו אליהם חסידים רבים חדשים לבקרים אשר רבה אמונתם בצדיקיהם, ועוד יותר לרוות מדשן שלחנם ולשבת בטל לארך ימים. האנשים האלה טובים המה מעשרה ארחות עקלקלות אשר תלך אנה ואנה. התערב נא עמהם, קרב אליהם להתרועע עמם ולמצוא שעשועים בשיחתם, רק השמר לך מאד לבלתי יודע להם את אשר עם לבך ומחשבותיך אליהם, אז אולי יעלה בידך להציל מפיהם דבר אשר יוליכך אל מטרת חפצך, כי איש כערכם חתנך ושיח ושיג לו עמהם. ואל ירע לך הדבר הזה ואל יקשה בעיניך, ובהתחברך אל אנשי און ומרמה אל יפול לבך, כי לא בזדון אתה עושה זאת. הן לא יבוזו למבקש גנב ומרצח כי ילך אחריו לבתי הזונות, באשר שם ימצאהו.

זאת לא זאת, ענהו ר' מרדכי, לא ירע לי ולא יפול לבי כי אקום עם מרעים אתיצב עם פועלי און על דרך לא טוב, כי לא מחשבותיהם מחשבותי ולא דרכיהם דרכי, וה' רואה ללבב, רחמנא לבא בעי. כי אם לזאת יצר לבי, לאכל להם אשר לא יגעתי בו, ולהטיל עצמי על איש טוב וחסד, אשר לא אוכל שלם לו די חסדו אשר הוא עושה עמדי, ואני לא הסכנתי באלה, כי לחמי לנפשי הבאתי ביגיעי ובעמלי כל הימים אשר אני חי, ואיככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את נפשי בהיותי בעיני כאחד הבטלנים האלה אשר תעבתים ולא אוכל שאתם! –

– ומה תעשה, ידיד, כצאתך מזה ללכת באשר תלך? הן כסף אין באמתחתך, כי כבר נמס והיה למים המעט אשר הבאת עמך מביתך, והיה כאשר תעזוב את ביתי ובאת אל בית איש אחר בעיר לאכול מלחמו הייטב חבלך בזה? –

לא אדוני! במקום אשר אבא שמה אבקש עבודה לאכל לחם, אעבוד בכל כחי, רק חנם לא אוכל, כי לזרא באפי היות למשא על עמיתי.

– ומה העבודה הזאת לך, ידידי? חטוב עצים ושאוב מים לא הסכנת, כפי ראות עיני, בימי עלומיך, ואף כי אחר אשר זקנת ובאת בימים.

ולמה תחשוב אדוני כי אין דרך אחרת לפני לבלתי אחסר לחמי בלעדי העבודות הקשות האלה? – הן ברכני אלהים בחסדו במעט תורה וחכמה, יגעתי ומצאתי דרכי הלמוד וחנוך הבנים אשר לא רבים יחכמו בם. אבקש באשר אמצא אבות ישרים אשר יאמינו בי ויאבו לחנך ילדיהם על ברכי, לחם עבודתי ינעם לי וברכת הורים עלי תבוא.

– לא ידעתי איש יקר, אם המצא ימצאו בערים האלה אנשים מבני עמנו אשר נתן אלהים חכמה בלבם להבין ערך מורה ומנהל כמוך – זאת ידעתי נאמנה, כי אני הגבר היודע חין ערכך, וגם הנה ברכני אלהים בשני ילדים, בן ובת, אשר ידעת אותם, כי יסכון עלימו מורה משכיל, הואל נא ושב בביתי, הנה לחמך נתן ומימיך נאמנים, גם כסף שכרך אשקול על ידך כאשר תגזר אמר, והיית לילדי לאב ולמורה – וגם בן ידידי שלמה תקח אליך ושמת עינך עליו והיה לך לתלמיד כבני, וישבת לבטח בביתי ככל אשר תאוה נפשך, עד תמצא את האיש אשר אתה מבקש וכלית מלאכתך והלכת לביתך לשלום ואז תברכך נפשי ושמך לא ישכח מפי ומפי זרעי עד עולם! –

אורו פני ר' מרדכי בשמעו הדברים האלה, ודמעות גיל מלאו עיניו, ויפן אל איש חסדו ויקרא: אדוני! אל יחר אפך בי כי אשאל ממך דבר: השבעה לי כי נחוץ לך מורה ומנהל ובחרת בי למענך ולמען ילדיך – אך לא למעני בעבור ידעך את מחסורי.

ויאמר יונדב: אשבע! וישבע לו, ויאמן לו ר' מרדכי ויחשבה לו לצדקה ויואל לשבת עמו להיות למורה לילדיו ולבן ר' שלמה אבן טובה עמהם. –

זה האיש מרדכי פקח את עיני הנער שמואל בן שלמה אבן טובה, אשר ידענוהו עד הנה בשם “היתום” ומידו היתה לו חכמתו וידיעתו בספר התורה ובחכמת הלשון ותשוקתו הגדולה והרחבה לרוות נפשו מנחלי עדן החכמה, אשר על כן עלה עליו חרון אף השומרים הבלי שוא ובראשם שמריהו בעל צורה, לרדפו באף ובתוכחות חמה עד השמדו – וה' לא עזבו בידם! – בבית יונדב מצא היתום שמואל את הספרים האלה מוכנים לפניו, אשר מהם היה יתד ופנה להשכלתו ולהתפתחות רוח בינתו. דוד בן יונדב רע שמואל נתן לו כל הספרים אשר שאלו עיניו, והוא קרא בהם בשום לב עליהם ובטוב טעם ודעת, אצלו לקח גם את ספר המדות לרנה“ו אשר שאל ממנו חרפן החסיד בעצת שמריהו, ואשר עליו יצא הקצף לשפטהו משפט שרפה, וה' שפך רוח עועים על חרפן וימר את ס' המדות של רנה”ו בס' המדות של ר"נ מבראסלוב וישרף תחתיו ואותו הציל היתום ויברח ויכוהו חרם, אבל לא נלכד בחרמם, כי היה ה' עמו ויעל!.

 

ד. מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תּכּוֹן    🔗

(משלי כ“ו י”ח)

שבעת ימים ישב הנער שמואל על הארץ, ימי אבל אמו, בבית ר' יונדב, אשר לקחהו אליו, וארוחתו נתנה לו מדי יום ביומו מעל שלחן אדוני הבית, ורעו דוד בן יונדב הולך ובא פעם בפעם לחדרו לנחמו מאבלו ויגונו ולהתרועע אתו. גם אחותו נעמי לא חדלה מבוא עמו החדרה אל שמואל האמלל, לבכות עמו על מתו ועל קשי יומו, כי נכמרו רחומיה עליו, ותהיינה דמעותיה נחומים לו, ואנחות לבה התלכדו יחדו עם אנחותיו, וילכו הלבבות הלוך וקרב זה אל זה עד כי קרבו מאד ונפש בנפש נגעה.

מדי התרועעו בני הנעורים בחדר היתום לנחמו, גם הזקנים, ר' יונדב ור' מרדכי המלמד להועיל לא טמנו ידיהם בצלחת, כי אם נועדו מדי יום יום להמתיק סוד יחדו, מה יעשה לנער שמואל היתום מאביו ומאמו, למען היטיב אחריתו, הן ידעו והבינו כי כשרונות טובים לו, ואם ילוה אליהם גם חנוך טוב תקוה לאיש חכם ממנו ולחם לא יחסר. אבל מה הוא החנוך אשר ינתן לו לסקל לפניו הדרך אשר ילך בו להגיע אל המטרה?

בעת ההיא כבר נפתחו בחסד הממשלה שני בתי מדרש הרבנים בזיטאמיר בווילנא, וכבר מלאו את הבתים האלה תלמידים הרבה מקשיבים לקול מורים חכמים, אכן רוח רוב היהודים בערים הקטנות לא היתה נוחה מבתי מדרש אלה, דבת העם נשמע כי כל בואיהם סרו מני דרך התורה והאמונה ויהיו למוקש לבני ישראל. כן דרך העם הזה מעולם לקרוא מלא אחרי כל דבר חדש אשר לא שערו אבותיהם, אם גם החדש הזה בידו לחדש נעורי העם בזה ולתת לו אחרית ותקוה טובה, וללכת כעורים באפלה, אחרי כל ישן נושן, אם גם הישן ההוא כבר עבר זמנו ובטל ואין לו חלק ונחלה בין החיים, אכן חציר העם. –

אבל לא מחשבות העם ההולכים בחשך היו מחשבות שני האנשים החכמים האלה. המה ראו כן הבינו, כי לא טוב היות שמואל מזה והלאה בקרב העדה הזאת עדת כזיב, כי נבאש בעם והֻכה חרם. הנדיב והגביר בעדתו, הר“ר יונדב, ירא גם הוא מפני חמת האנשים הפראים האלה, אשר בפרקם מעליהם עול הבושה והד”א אין כל אדם יכול לעמוד בפני עזות פניהם, וכבר העיזו פניהם איזה שכורים לשאול את פיו, מה ראה על ככה להביא החרם אל ביתו? – ולכן גמר אמר הנדיב המשכיל ההוא כי ישלח הנער שמואל לבית מדרש הרבנים אשר בזיטאמיר הקרובה לעיר כזיב, והיה כצאתו את העיר עוד ישיחו בו יושבי קרנות יום או יומים ואחר יחדלון, הלא זה דרך אנשי הערים הקטנות, להוציא מהר הישן מפני החדש, והיה כאשר תקרינה חדשות, כי הקדיחה אשה אחת את תבשילה, או כי תוציא הבלנית שם רע על פלונית כי ראתה שערות על ראשה בבואה לטבול וכדומה, ושכחו כל אנשי העיר אשר נעשה, ויספרו איש באזני רעהו חדשות ונצורות אלה.

גם בעיני ר' מרדכי מצאה חן עצת ר' יונדב, כי אין טובה ממנה. הנער היתום הנעזב יהיה לאיש, כשרונותיו יתפתחו, ומי יודע אם לא יהיה בימים הבאים איש חיל רב פעלים מביא תועלת לו ולאחרים. אנשי העיר ישכחוהו ברוב ימים ואבד להם כל זכר לו, ולר' יונדב החפץ לשבת בשלוה ובורח מפני המחלוקת לא תהיה זאת למכשול עון.

כן נועצו יחדו וכן נעשה.

כמעט כלו ימי האבל ויקרא יונדב לנער ויבא לפניו, ויאמר אליו יונדב לאמר: הכינה לדרך פעמיך, שמואל! כי הנך יוצא מזה ללכת זיטאמירה אל בית מדרש הרבנים אשר שם. שם תקשבנה אזניך תורה וחכמה, לשון וספר מפי מורים יודעים לכלכל דבריהם במשפט על פי הפראגראם אשר להם, והיה כאשר תבלה ימי צבאך שם ויצאת מן הבית הזה בשלום ובמישור והיה שמן חלקך כי תהיה חכמתך חומה לך מפני מחסור וכפן ותורתך תורת חיים. כי מה בצע בשמעך תורה מפי מורך מלמדך להועיל ר' מרדכי? הן לקחו זך, חכמתו תאיר מחשכי לבך, רעיוניו והגיוניו יאירו עיניך, אולם בפתחו לך את כל אוצרו הטוב הגם לחם יוכל תת לך בימים הבאים? רבים ראיתי, בימי חיי בקרב עמנו, אנשים חכמים, תורתם בתוך מעיהם וחכמתם אור לנתיבתם וכל דרכיהם דרכי נעם; אבל המחסור יכביד אכפו עליהם, כי באשמת חונכיהם לא למדו דבר אשר ממנו תוצאות חיים, ולמרות רוחם נאלצו לפנות ערף לתורתם וכל חכמתם התבלעה, בבקשם לחם צר ומים לחץ בדרך לא סלולה. אל נא יהי, בני, חלקך עמהם. לך לבטח דרכך, שם בבית מדרש הרבנים תלמד ענינים מועילים, אשר מהם יהיה לחמך נמצא בימים הבאים, אם מורה בית ספר תהיה או רב מטעם הממשלה, או תבחר דרכך ללכת משם הלאה לבתי החכמה הגבוהים והיית לדאקטאר לטעכנאלאג וכדומה.

הדברים האלה אשר יצאו מלב מלא אהבה וחסד נכנסו בלב הנער שמואל ושמחה באה בלבו ללכת זיטאמרה ללמוד ולהשלים את נפשו הצמאה לחכמה ודעת. הן אמנם רע ומר היה לו עזבו את הבית הזה אשר שם מצא נחם לנפשו ושעשועיו את דוד ונעמי. נעמי, מה נעים היה לו השם הזה! הנערה הרכה והענוגה הזאת לקחה את כל לבו, מבלי אשר ידע לתת חשבון לנפשו כי אסרתהו בחבלי האהבה, אשר עוד לא ידע מה היא. ככה תתגנב האהבה הראשונה אל לב נער חף מפשע מבלי אשר ידע כי באה אל קרבו. כגרגר הזה אשר יונח בבטן האדמה ורגביה יכסוהו ולא נודע מקומו איה, והנה ימים יבואו ועלה מן הארץ ויצץ ציץ ועשה פרי. – לא ידע הנער מה הומה לבו ובבטנו אין שלו, על מה ולמה תכבד עליו לעזוב את העיר הקטנה הזאת אשר בה הֻכה ונחל בוז וקלון על לא חמס עשה. אכן יַד האהבה עשתה זאת, האהבה אשר לא ידעה בשם. ובכל זאת הבליג על מרי שיחו, מחה דמעות עיניו והודה לר' יונדב חסדו והכין לדרך פעמיו.

עברו עוד שלשת ימים, ור' יונדב צוה להכין לנער שמואל את כל מחסור אשר יחסר לו, גם אגרת כתב ונתן בידו אל החכם הנודע ר' יעקב אייכענבוים אוהבו מנער, אשר כהן פאר בעת ההיא בתור אינספקטור בבית מדרש הרבנים אשר בזיטאמיר, ויהיה ביום השלישי ויסע שמואל זיטאמירה לשקוד על דלתות החכמה.

ומאת ה' היתה נסבה כי ישכחו אנשי עיר כזיב מהרה את שמואל ואת כל הנעשה, כי הקרה ה' לפניהם חדשות אשר ישיחו בם ואשר מלאו כל לבם.

בעצם היום ההוא קרה מקרה נורא בבית הצדיק ר' א'.

חסיד אחר צעיר לימים בא אל בית הצדיק, משוט בארץ ומהתהלך בה לארכה ולרחבה לראות את כל הצדיקים והחסידים אשר אותה נפשו בם, ויהי הוא יושב על שלחן הצדיק וחסידים רבים סביב לו, ויספר את כל הנסים והנפלאות אשר ראו עיניו, ובדברו התלהב מאד בדחילו ורחימו, ומדי התלהבו שלח ידו פעם בפעם אל בקבוק יין שרף העומד הכן על השלחן, וימלא כוסו וישת, שתה וספר, ספר ושתה, עד אשר פתאום, אהה, עלה עשן מנחיריו ולהב עלה מגרונו, ותהום כל העדה, ויחרדו חרדה גדולה. גלוי וידוע לכל החסידים כי תבערה כזאת מי רגלים יפים לה, ויקומו כלם ויסבו את הבוער כסנה, הצדיק נטל חלק בראש ואחריו כל ישרי לב, כלם חשופי שת ערות חסידותם, וימטירו גשם נדבות אל גרונו של ת"ח זה לכבות את האש. האש נכבה, אפס נפש החסיד הבוער עלתה בלבת אש זאת השמימה ולא הוסיפה שוב אל קרבו, והצדיק גזר אמר, כי נשמת רב מתנגד פלוני היתה בו, אשר העלה על המוקד את הספר הקדוש תולדות יעקב יוסף, על כן נדון בשרפה וזאת היתה תקנתו, ויהי לנס!

לשמע הדבר המוזר הזה נאספו כל אנשי העיר כזיב, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, לראות כבלע את הקדש, ויבא גם ר' מרדכי בתוכם, כי כן יעשה כל הימים, למען בקש את חתנו בתוך המון חסידים נאספים יחדו. ויהי כאשר נגש ר' מרדכי אל הערפל וירא את החסיד אשר היה למאכלת אש, ויכר ר' מרדכי את חתנו מעגן בתו, ויזעק זעקה גדולה: אוי! חתני! חתני! מי יתן מותך תחתיך על ערש יצועך! למה עלית על המוקד כאחד השעירים? – בדמעות של לחיו באה שמחה בלב ר' מרדכי, כי הותרה האגודה, פֻתחו חרצבות בתו העגונה העדינה! ולכל בני העיר כזיב היה אור חדש במושבותם מלבת אש התבערה הזאת, כי היתה זאת שיחתם ימים רבים.

ר' מרדכי ראה ויתבונן כי דבר אין לו עוד בכזיב, זולתי להיות מורה לבני אוהבו ר' יונדב, דבר אשר לא עלה על לבו מעולם, כי אם אנוס היה על פי המקרה בבקשו את חתנו, ועתה אחר אשר עקבותיו נודעו לו, ובמותו חפשה נתנה לבתו, מה לו עוד פה? – ויגל את אזן אוהבו כי דעתו לשוב לביתו לדאוג לבתו ולתת לאיש אחר להיטיב אחריתה, תחת אשר שבעה מרורות באביב נעוריה.

ר' יונדב אשר ברבות הימים נקשרה נפשו בנפש ר' מרדכי, קשתה עליו פרידתו ויחשוב מחשבות לבלתי תתו עבור מזה, וידבר על לבו להשאר בביתו בתור סוכן ונאמן על כל עסקיו, ויפצר בו להביא הנה את אשתו ובתו מרים, היתה מרים בתו סוכנת ומלמדת לנעמי, והוא, ר' מרדכי, ימשול בבית מסחרו וכל ביתו ישק על פיו.

וייטב הדבר בעיני ר' מרדכי ויאות לו לשבת עמו. ויכתוב ר' מרדכי אגרת לאשתו ולבתו, גם כסף שלח להן ויצון לבא לכזיב לשבת שם לארך ימים.

עברו שבועות אחדים ואשת ר' מרדכי ובתו מרים באו כזיבה לשמחת לב ר' יונדב וכל ביתו. לא רבו הימים ובני יונדב כרתו ברית אהבה עם מרים העדינה ותהי נושאת חן בעיני כל בני בית יונדב, כי היתה חכמת לב וישרת דרך ויפת תאר עד מאד. לקחה לקח לב נעמי, וגם דוד אחיה מצא ענג לנפשו להתרועע עמה. כה עברו ימים רבים ימים טובים ונחומים, ר' מרדכי השכיל לעשות בעסקי אדוניו וידידו ובכל אשר פנה ה' הצליח בידו, בעתות הפנאי לא חדל גם מתת לקח לדוד אשר אהב כבנו, ובתו מרים נתנה חכמה בלב נעמי עד להפליא, ויהיו כלם מאֻשרים וה' עמם.

שנתים ימים עברו למן היום אשר עלה שמואל זיטאמירה ומרדכי וביתו ירדו כזיבה, ולא נפל דבר בבית יונדב אשר נאמר עליו ראה זה חדש. שמואל כתב אגרות לאיש חסדו פעם בפעם, הודיעו דרכיו ודרכי למודו, גם האינספקטור לא מנע הטוב ממנו לכתוב שתים ושלש דלתות לאוהבו מנער ולהודיעהו, כי שמואל שוקד על למודיו ותקוה טובה לו, כי בבוא שמואל לבית המדרש ותלמודו בידו נכנס בשלום ללשכה הרביעית, ומדי שנה בשנה עלה מעלה מעלה מלשכה ללשכה עד כי מקץ שתי שנים כלה למודו בלשכה החמישית ויעתק משם ללשכה הששית, ומלבד זה מצא חן בעיני כל מוריו בתהלוכותיו, כי הלך מישרים וכל ימי היותו שם לא נמצא בו עולתה. כל הדברים האלה השביעו גיל וענג את נפש יונדב ומרדכי, גם דוד היה שמח וטוב לב ופעמים לא מעט כתב אליו אגרות כאח אל אחיו. אפס יותר מכל אלה שבעה ענג נפש נעמי, האף אמנם החרישה ולא דבר דבר עם איש משמחתה זאת אשר מלאה כל לבה.

כפני המים השוקטים בשובה ונחת באין רוח סועה וסער, לא יהמו לא יחמרו, וכל המביט בם לא יראה דבר בלתי פניו וצלם דמות תבניתו; ועיניו לא תחזינה את הנעשה בבטן המים עמוק עמוק, שם תרתח כסיר המצולה, שם רמש אין מספר נלחמים בחזקת היד איש את אחיו, שם חיות גדולות בולעות את הקטנות, שם ירגז תהום רבה אשר הלויתן משחק בו, כל הדברים האלה המרעישים ומרגיזים את נפש המתבונן בם נסתרים הם מעין רואה בפני המים מלמעלה השלוים והשקטים למראה עין; ככה תחזינה עינינו שלות השקט בבית ידידנו יונדב, בניו ובני ביתו שמחים וטובי לב, דוד ונעמי שוקדים על למודם, מרים עושה מלאכתה באמונה וחן ונעם שפוך על כל מעשיה ועלילותיה, האבות (יונדב ומרדכי) שמחים ביוצאי חלציהם וששים בברכת ה' החופפת על הבית בית מלא זבחי תודה לה' על כל הטוב והחסד אשר הוא עושה עם כלם יחד. ומי זה אפוא ירד לעמקי הלבות השוקטים האלה לדעה מה נעשה בתהום רבה תהום הלב?

נרדה נא ונראה!

נעמי יושבת על יד רעותה מרים, עושה במלאכת רקמה, ידיה תעשינה תושיה ופניה ינהרו. אך למה תחשה ולא תדבר עם רעותה? הלא דרך נשים לה אשר לא הסכן הסכינו לסגור דל שפתותיהן מדי עשותן כל מלאכה? אמנם כי נרד אל תהום לבה נראה כי לא כשקט אשר על פניה ישקטו גליו בקרב. – שם שמואל נכח עמה, שמואל, היושב בשבת תחכמוני בזיטאמיר ומצודתו פרושה בכזיב על לב נעמי, שמואל אשר גם רעיוניו והגיוני לבו באשר הם שם תהומות יכסימו, שם בלב הנערה האוהבת תהום אל תהום קורא, שם במעמקים הגיוני לבה:

יִרְעֲשׁוּ יִסְעָרוּ,

יֶהֱמוּ יֶחְמָרוּ,

יֵרֹמוּ יִשְׁפָּלוּ עָלֹה וָרֶדֶת,

וּכְמוֹ יַחְפֹּץ הַלֵּב עוֹד לֵב לָלֶדֶת.

אמנם לא יחידה היא נעמי במחשבותיה אלה במעמקי לבה, גם רעותה אשר רעה לה, מרים היושבת עמה בחדר וידיה תתמוך פלך, גם לבה מלא הגות אהבה ודודים. לבה אשר באבי חלדה, בטרם ידעה מאוס ברע ובחור בטוב, שֻלחה בה חרב מרוטה ותקרעהו לגזרים, לבה הזך והטהור אשר שבע מרורים מאיש שוגה ופתי הולך אחרי ההבל, לבה אשר כמעט מת בקרבה בטרם נולד ויהיה לאבן דומם, נעור פתאום מקברו ותבא בו רוח ויחי. מאז באה אל בית יונדב ועיניה ראו את דוד, ירד זיק אש מעיניו אל קרב לבה ויתלקח. ומני אז האש המתלקחת תלך הלוך וחזק עד כי חזקה מאד, אשר תמיד תוקד בלבה לא תכבה. בקראה בספר, בעשותה כל מלאכה, בלכתה לשוח, בשעפים מחזיונות לילה תשוה את דוד לנגדה תמיד ומימינה בל ימוט, הוא רעיונה, הוא הגיונה הוא חייה אפס בלעדו! –

וכמקרה הזה קרה גם את דוד. חץ פתאום היתה מכתו ביום ראותו פעם ראשונה את מרים. לבו נפצע והוא לא ידע. ימים רבים חשב וחפץ לדעת מה היה לו, עד כי נגלתה אליו האהבה בעצם תֻמה וידע כי את מרים הוא אוהב ונפשו קשורה בנפשה.

כל הדברים האלה נעשו בתהום הלבבות בעת אשר על פני התהום מלמעלה לא נראה דבר, פני האוהבים לא רעמו ולא זעמו, שקט על פניהם יחלוף ובקרבם סופה וסערה.

על כן מאד נאמנו דברי החכם (משלי כ“ז, י”ט) “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”. מים הפנים הם פני המים (דיא אָבערפלעכען דעס וואססערס(, במים הפנים האלה השוקטים כראי מוצק והרואה בם לא יראה מאומה זולת פניו כן לב האדם יראה לאדם המביט בו רק בפניהו, בשקט אשר על פניו, כי לא ירד איש אל מעמקי תהומו לדעת את הנעשה בקרבו.

נחה שקטה גם העיר כזיב, כי מאז עלו על המוקד שני קדשי שמים, הלא המה הס' הקדוש ספר המדות של רנ“ב אשר שרפוהו חסידים בשגגה ואיש חסיד גלגול מתנגד אשר נשפט באש ובמים (מי רגלים), לא נעשו חדשות ונצורות בתוך העיר. החסידים ברנה יגילו בבתי מדרשיהם ורביהם, חסידי ר”ב ר“א לא מצאו ימים רבים תואנה להרים יד איש ברעהו, ואם אמנם שחקו לעגו איש איש על אחי רבו ויהללו וישבחו איש את רבו, אבל ריב ומצה לא היה ביניהם ולא השמיעו בחוץ קולם. רב העדה מטעם הממשלה, אשר לא עמדו רגליו באחד מבתי מדרש הרבנים אף לא כלה למודו בבית ספר ממדרגה הראשונה או השנית כחוק המדינה, כ”א ע"י בחינה באיזה קאמיסיא, הרשות נתנה לו להשתמש בתגא, אם אמנם העיר הקטנה כזיב היא אחת מערי הגליל уѣздп. городъ (כי מאז נספחה אל ערי הממשלה היתה לעיר הגליל, יען כי עומדת היא בטבור ערים רבות סביב לה) כי לא נמצא איש בכל העיר אשר ישים לבו לדבר הזה ויבקש מאת הממשלה רב משכיל, הרב ההוא כרע וישתחוה לשני הרביים יחד וימצא חן בעיני שתי כתות החסידים ולא היה פוצה פה ומצפצף עליו ולא נשמע עליו קול תלונה, כי הרביים והחסידים סכו עליו בכנפיהם, והעם מה הוא כי ילינו עליו? ובכן היתה העיר כזיב שלוה ושקטה ימים רבים, אין קול ואין קשב ואין מכלים דבר.

 

ה. נהפך הגלגל.    🔗

לא לעולם חסן!

שנים עברו חגים נקפו, גדיים נעשו תישים ובני הנעורים לאנשים. שש שנים למד שמואל בבית מדרש הרבנים, במשך הימים האלה נהפך לאיש אחר, למד תורה וחכמה הרבה, למד לשונות ושפת רוסיא לשון המדינה היתה לו כשפת אמו, ועטו עט סופר מהיר עד להפליא. ויהי מקץ שש שנים ויצא שמואל מבית מדרשו מכתר בכתר רב ותעודה נתנה לו וגם מטבע (מעדאלליע) של זהב, כי היה שמואל בחיר התלמידים בשנה ההיא וינחל את הכבוד הזה. במשך הימים האלה בגרה נעמי ותהי נערה בתולה אשר הגיע פרקה להנשא לאיש ואביה דָאֹג דָאַג לה, כי כל החתנים אשר הציעו לפניו השדכנים כנהוג, לא נשאו חן בעיני נעמי ותגרשם מעל פניה, ויבא עצב בלב יונדב ולא ידע מה לעשות. גם דוד בנו היה לאיש, גם הוא למד והשכיל, ואם אמנם למד בביתו ובבית ספר לא בא, בכל זאת שת לבו ללמוד על פי פראגראם ועמד על הבחינה באחד מבתי ספר הבינונים (גימנאזיום) ויצא בשלום ותעודה בידו, ואביו הכינו להיות סוחר משכיל בארץ, כי עשר רב לו די עשות מסחר וקנין, ואביו לא מצא בו הכנה טבעית להיות דאקטאר וכדומה, וכך היה אומר ר' יונדב: לא נבראו בני אדם להיות כלם דאקטורים, טוב סוחר משכיל מדאקטאר בער. גם בדבר בנו לא נתנו השדכנים מנוח לר' יונדב ונכבדות דברו בו מכל קצות הארץ. זה הציע לפניו כלה יפה־פיה בת נדיבים ולה עשר ונכסים, וזה הביא בידו “רשימה” מפלוני העשיר בעיר פלונית, כי הוא מתחייב לתת לבתו הבתולה מהר עשרת אלפים שקל כסף, ועוד כאלה וכאלה, אבל אהה! גם דוד לא אוה לשאת אשה וימאס בכל בנות הארץ.

באחד ערבי הקיץ בחצי חדש מנחם אב נועדו יחדו, ר' יונדב ורעו נאמן ביתו ר' מרדכי, לפקח על עסקי חשבונותיו ולעשות סדרים בבית מסחרו, ויהי אחרי כלותם את מלאכתם, ומכונת הטהעע וכל כליו עומדים לפניהם על השלחן כמשפט וידברו וישיחו כרעים אהובים, וישפוך יונדב את מרי שיחו ודאגת לבו השיח לפני אוהבו, כי מרה נפשו על בנו ועל בתו הממררים את חייהו לעת זקנתו במאנם לקשור מעדנות הנשואים. הן אני זקנתי, דבר יונדב באזני רעהו, באתי בימים ולא ידעתי יום מותי, ואיככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את בני אחרי לכתי בדרך כל הארץ, הן לא טוב היות האדם לבדו, כי לא לתהו ברא ה' את האדם, ומה תהיה אחרית בני ובתי בשבתם גלמוד? בני היה לאיש, בחור כארז, ובתי בגרה ועת דודיה כבר הגיעה, עודנה פורחת כשושנה על יבלי מים, וצר לי מאד לראות כי תבול השושנה הזאת בנעוריה בית אביה.

גם לי לבב אב כמוך, ענה ר' מרדכי, גם נפשי תאבל על בתי מרים היקרה והכבודה, כאשר ידעת, הן לא עשיר אנכי ולא אוכל לתת לה מהר ומתן, אבל מעלותיה הרמות, הודה ויפיה ומדותיה הטובות תתנה לה יתר שאת על רבות בנות, ואחרי אשר שבעה רגז מאיש שוגה ופתי אשר המר חייה באביב חלדה, וה' הצילה מידו, כי בעונו מת לשחת, אמרתי אחר כלותו תהיה לה עדנה יתאו איש משכיל את יפיה ומעלותיה, והנה זה כשש שנים היא יושבת בביתך מבלי אשר יפרוש איש כנפיו עליה, והנה זקנתי גם אני ותקותי מפח נפש.

כה נדברו רעים אהובים אלה, ויהי אחרי דברם ויחרישו ויחשבו מחשבות איש איש בלבו.

ר' יונדב התעורר ראשונה מעמקי מחשבותיו ויבט בפני רעהו, כמבקש למצוא בעיניו תשובה על שאלתו אשר לא יצאה עוד מפיו.

גם ר' מרדכי העיר מהגיוני לבו ויבט בפני רעהו ר' יונדב כמשיב על שאלה בטרם ישמע. – ר' יונדב לא יכול התאפק ויאמר, הגידה לי ידידי, התתן את בתך מרים לבני לאשה? – השאלה הזאת הרעישה את לב ר' מרדכי ולא מצא מענה כרגע. אחרי חשבו מעט ענהו לאמר: לולא ידעתיך מאז היותי אצלך לאיש ישר אשר לא ידע מהתלות, כי עתה דמיתי בנפשי כי התל תהתל בי. הן עני אנכי ובידי אין מאומה כי אם הלחם אשר אני אוכל בחסדך ורב טובך, בתי הישרה דלה ורקה מהון ועשר, ואיככה אוכל והאמנתי, כי תהיה לאיש לבן נדיב כמוך? –

אבל, אמר יונדב, עיני תחזינה מישרים. לא נתתי עיני בעשר ונכסים, כי יש לי רב אחי ומי בכל הבנות אשר ידעתי כבתך היפה והמשכלת? ואף גם זאת תדע, כי עיני רואות יותר מעיניך. ונפשי יודעת כי אוהב בני את בתך אשר על כן איננו חפץ לבוא בברית הנשואים עם אחרת.

אם כן הוא, ענה ר"מ, היסיתך לבך בשפק, כי אנכי אחשוב זאת לאשר רב ואברך את ה' בכל לבי אשר נתן כזאת בלבך? אמנם אם בקולי תשמע, איעצך, לא נהיה נמהרי לב, להחליט דבר אשר איננו תולה בדעתנו, נקרא לבנך ולבתי ונשאלה את פיהם.

טובה עצתך, ענה ר“י, ויקם פתאום והמשרת בא, לך – אמר לו ר”י – וקרא הנה את בני.

עברו רגעים אחדים ודוד בא אל החדר שמח וטוב לב כדרכו תמיד ויצוהו אבי לשבת וישב.

הגידה לי בני שאהבה נפשי, פתח ר' יונדב, עד מה תשב גלמוד בביתי, הן זקנתי באתי בימים ואתה הבכור בבני, זולתך וזולת אחותך אין לי בן ובת, הלא תחפוץ, בני יקירי לעשות נחת רוח לאביך אשר אהבך ולהצליחני באחרית ימי, לראותך מאֻשר בחיק אשת נעורים אשר באהבתה תשגה? ואולי יברכני ה' לראות גם יוצאי חלציך פרי בטן אשה אהובה ומשכלת. למה תעצור בעד כל הברכה הזאת ותשכל את זקנתי? –

צדקת, אבי היקר, ענה דוד. אבל האוכל תת את דודי לאשה אשר לא אהבתי ולא לקחה את לבי. האקח מכל הבא בידי על פי השדכנים המרבים לדבר שקר? –

ואם אנכי אבחר למענך אשה משכלת ויראת ה', יפה וברה, התקח מידי?

אם תשא חן גם בעיני, ענה הבן בשחוק נעים, כאשר נשאה חן בעיניך. – הגידה לי מה שמה? הן פעמים רבות קרה כי נפתה לב איש לאהוב אשה אשר לא ראה ולא ידע, רק בעבור שמה.

מרים שמה! קרא ר' יונדב בחזקה.

מרים? שנה דוד, ופניו חורו, ואחרי החרישו רגעים אחדים קרא: מרים? אותה אקח מידך ונפשי תברכך, כי כבר ברית אהבה כרותה ביני ובינה. – גם את מרים קראו הנה וישאלו את פיה, ותענה גם היא כדבר דוד לשמחת לב יונדב ומרדכי.

ממחרת היום ההוא לעת ערב היה אורה ושמחה בבית ר' יונדב, כי משתה עשה לאוהביו ורעיו נגידי העיר, והחתן והכלה, דוד ומרים הסבו בראש, ויונדב ומרדכי ונשותיהם לימינם ולשמאלם, ויאכלו כל הקרואים וישבעו ויין רב כיד יונדב הנדיבה שתו, נכתבו ונחתמו התנאים והעיר כזיב צהלה ושמחה.

מדי ישבו יונדב וביתו שמחים וטובי לב, והקרואים אחרי אכלם ואחרי שתותם נשמטו אחד אחד, ורק אנשי הבית נסבו עוד סביב לשלחנם כאילו צר להם להפרד איש מאחיו ולעשות קץ ליום שמחתם, והנה נושא האגרות מהפאסט בא ובידו מכתב מזיטאמיר מאת שמואל, המבשר למטיבו ואיש חסדו ר' יונדב כי תעודה נתנה לו מאת מורי בית מדרש הרבנים ושריו להיות רב בישראל וגם מעדאלליע של זהב בעבור חריצותו ושקידתו וישר דרכו. וישמחו יונדב וכל ביתו על הבשורה הזאת ולא אחר ר' יונדב להשיב לו ברכה ותודה על ידי הטעלעגראף ויבשרהו גם הוא כי בנו דוד בא במסורת ברית התנאים עם מרים בת ר' מרדכי נאמן ביתו. כי ידע שמואל את מרים בראותו אותה פעם ושתים מדי בא בעתות המנוחה (פֿעריען) לבקר בית איש חסדו ולראות את אהובתו. וכבר גלה שמואל את סודו באחד הימים הטובים האלה לנעמי ואף היא גלתה לו את לבה, וידעו שניהם כי אהובים הם. גם דוד גלה לו את סודו בעת ההיא ושמואל שמר את הדבר בלבו עד עת קץ.

מה גדלה שמחת שמואל בקראו את הדעפעשע, ותקוה טובה באה אל לבו, כי גם אהבתו לא תלך תמס, כי למועד שמור גם עליו יציץ נזר האהבה הטהורה, כי לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בה.

ויהי ממחרת ותהום כל העיר השקטה זה ימים רבים מאין כל חדש וידברו וישיחו כל היהודים יושבי כזיב מהחדשות אשר נעשו תמול. כי איש אחר בא לגור בבית הגביר ר' יונדב, איש מסכן והלך, אשר בא הנה לבקש את חתנו מעגן בתו וימצאהו והנה שרף, והוא איש מחסור מלקט עצמות תחת שלחן אדוניו, ויבא גם את אשתו ובתו הנה, להיות למשא על הגביר נדיב הלב, והנה לפתע פתאום רוח עועים אחזה את הנדיב לתת את בת מרדכי העגונה לבנו המושלם בכל המעלות לאשה! אין זאת כי אם נבלה נעשה בבית הזה, ורבים החליטו כי בלי ספק כבר נעשה מעשה, והבת השובבה נתעברה מבן הנדיב, והנשים העידו כי כבר הכירו בה כי הרה היא לזנונים וכרסה בין שניה, ותהי העיר כמרקחה, ורבים מאלה אשר אכלו ושתו ולעו בבית ר' יונדב ביום אתמול דברו סרה עליו ועל ביתו ביום הזה וישליכו עליו שקוצים. הנה כי כן העם הזה וזה דרכו כל הימים, ואף כי בערים הקטנות אשר לא שיח ולא שיג להם בעסקי העולם ולא דברי חכמה, זה דרכם כסל למו לתהות על קנקני רעיהם היושבים לבטח עמם, להוציא דבה ולבדות דברים מלבם לא באות ולא יהיו, למען מלאות מאויי נפשם להרבות שיחה ולהשמיע חדשות בקרב המחנה. ובכן ספה תמה שלות השקט אשר היתה בעיר ימים רבים, כי לא לעולם חסן.

אכן לא תמו עוד החדשות אשר אמר אלהים לחדש בקרב העיר הזאת, לא אמר לשיחת בטלנים אלה די, כי עוד חדשות רבות ונצורות שמורות לה בחיק העתיד הקרוב לבוא, ואנחנו נחכה מעט ונתן להם זמן לשכוח את הראשונות בטרם תצמחנה החדשות האחרונות.

שישו ושמחו בני כזיב, כי פיכם לא יאלם ושפתותיכם לא תסגרנה, הנני מביא לכם מנה אחת אפים, הנני מביא לכם חדשות אשר תצלינה אזניכם מהנה ודברתם בם בשכבכם ובקומכם בשבתכם בבתיכם ובלכתכם לרחוץ בבית הרחצה ולהתפלל בביהמ"ד, חדשה אשר בשכבכם תשמור עליכם והקיצותם היא תשיחכם חכו נא כמעט קט עד שכחכם את הראשונות, והיה בצר לכם מבלי אין כל חדש ונפשכם יבשה אין כל, ובאתי אליכם והבאתי לכם מנחת כפי, וחיתה נפשכם בגללה, כי תתן לכם די שיחה על שנה תמימה, עד כי יעביר ה' רוח עליכם רוח בינה והשכל, רוח דעת ויראת ה' טהורה, ושבתם וראיתם כי נואלתם עד כה והלכתם אחרי ההבל, או אז יכנע לבכם הערל, ומלתם את ערלת לבבכם ועיניכם תפקחנה לראות באור החכמה והיתה הרוחה.

 

ו. וְרַב כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר    🔗

עברו שני שבועות תמימים וכבר נלאו חובשי ביהמ"ד לספר את החדשות הישנות, ויצמאו לחדשות מקרוב ולשונם לחכם דבקה. שומע אל אביונים ה', וישלח מלאך לפניהם ויושיעם.

באחד לחדש בחדש הששי, אחר כי הקשיבה אזן קהל עדת ישרון בכזיב זאת הפעם הראשונה את קול התרועה במשוך בקרן היובל ויחרד כל העם חרדה גדולה מאימת יום הדין הקרוב לבוא ויקראו כלם בקול גדול ובחרדת קדש: לדוד ה' אורי וגו' וילכו איש לביתו כפופי ראש וידיהם על חזיהם, והנה קול קורא אחר נשמע בעיר, כי קרא שר העיר (איספראווניק) עצרה וישלח לאסוף אליו את כל קרואי עדת ישראל העומדים בראש, כי דבר לו אליהם.

נדיבי אלהי אברהם נאספו יחד על מפתן בית השר ויעמדו מרחוק כי יראו לגשת, מלבד הנדיב האחד ר' יונדב מרואי פני השר בביתו (של ר' יונדב) יום יום, בא אל הבית עוד טרם נאספו אלופי הקהל, וישב שם על כסא כבוד ויחד נדברו. ויהי הם עומדים צפופים ומשתחוים מרחוק וקול השר נשמע: גשו הנה יהודים! ויגש העם וישתחוו.

השר לקח מעל השלחן גליון גדול עם חותם האדון הגובערנאטאר ויקרא באזני כל העם את הדברים האלה: בהיות כי נודע לי כעת, כי בעיר כזיב שמו עדת היהודים לרב עליהם איש אחד מדלת העם, אשר לא למד באחד מבתי הספר אשר יסדה הממשלה לטובת היהודים, והנה האיש ההוא מכנה עצמו בשם רב מטעם הממשלה בלי משפט וצדקה, ועבודתו נכריה לו, לכן אדון נכבד גרש את בן הנכר הזה והורידהו מעל כסא הרבנות אשר לא לו הוא, ודבר באזני עדת היהודים כי יכינו כסא הרבנות בעבור איש צעיר לימים רך בשנים ואב בחכמה, אשר כלה למודו בבית מדרש הרבנים פה זיטאמיר ברוב כבוד והדר, הלא הוא סאמואיל סאלאָמאָנאָוויטש דיאמאנט, ויחכו לעת בואו שמה, אז ילכו כלם לנגדו ויקבלוהו בסבר פנים יפות והיה להם לרב משכיל כדין וכדת ממשלתנו הרוממה, שלש שנים יהיה להם לרב בלי בחירה, כי כן דבר המלך ודתו תחת אשר לא בחרו עד הנה רב משכיל כפי החק, אחרי כן, ככלות שלש שנים בקרת תהיה לו ויבחרו בו ברצונם הטוב. תקותי חזקה כי הרב הזה יביא ברכה אל העיר הזאת וידעו כלם כי לטוב להם ולבניהם שלחו אלהים לפניהם, ואם ימאנו לבחור אותו אז אדע מה לעשות,

על גוף הכתב חתום הגובערנאטאר.

כל העם מקצה לא ידעו מי הוא זה סאמואיל סאלאמאנאוויטש דיאמאנט, זולתי ר' יונדב אשר לא נכחד ממנו כי הוא שמואל בן שלמה אבן טובה.

כן לא ידעו כמעט כל הנאספים דבר מכל אשר קרא השר לפניהם, אבל ר' יונדב תרגם להם את כל. זולתי הרב אשר היה גם הוא בתוך הבאים, מבלי אשר שם השר עינו ולבו עליו, הוא הבין את אשר נגזר עליו, כי בהיות לו שיח ושיג תמיד את שרי העיר הקטנים ואת משרתי הפאליצייא ידע היטב כי Раввинъ הוא רב וכי прогнать פרושו גרש, ויצר לו מאד ונפשו נבוכה.

אלופי הקהל עזבו את מפתן בית האיספראווניק וילכו איש לביתו ויספרו את אשר שמעו מפי המתורגמן ר' יונדב ויקללוהו קללה נמרצת, והקול נשמע בעיר כי רב משכיל, ר“ל אפיקורוס, יבא הנה, ותפל עליהם הוה אשר לא ידעו שחרה, ויריעו העם תרועה גדולה ממחרת היום ההוא בביהמ”ד, לא תרועת השופר, כי אם תרועת מלחמה, להלחם איש את רעהו. אבל כבר ת"ל הסכננו אנחנו וכל רעינו לראות ולשמוע כדברים האלה. הלא דבר הוא, דבור הקל, אבל בפועל ממש לא נעשה עוד שטות כזו במחנה העברים לא בערים הגדולות ולא בערים הקטנות. ידברו, ישיחו, יצעקו, ישתקשקו ואחר יחדלו והעולם כמנהגו נוהג.

לא רבו הימים ונודע הדבר בכל העיר כי סאמואיל סאלאָמאָנאָוויטש דיאמאנט הוא שמואל בן שלמה אבן טובה, הנער היתום אשר גרש מבית המדרש והוכה חרם, כי גלה ר' יונדב עצמו סוד זה לראש הקהל, בידעו כי סוף סוף יודע הדבר בבואו ויאמר לקדם פני הרעה אשר תוכל לקרות את העדה אם בסכלותם יעמדו לשטן להרב החדש וחרה בהם אף השרים, ממילא מובן כי השמועה הזאת הוסיפה אש על המוקד, אבל לא לארך ימים, כי ראשי העיר אספו אספה, ויהי רעש גדול ואחרי הרעש קול דממה דקה וכלם פה אחד החליטו, כי בהיות שמואל היתום כעת קרוב למלכות, ויכול להיות כי תגיע על ידו טובה הרבה לכלל ישראל, על כן חובה מוטלת על העדה לשמוע דבר המלך ודתו, לקבל את הרב החדש בכבוד והדר למען ישאו חן וחסד בעיני המלך. רק אחד מן החרדים על דבר ה' יעץ עצה טובה שיאספו אנשים כשרים ויוציאו את שמואל היתום מן הח' (דלת העם יראים להוציא מפיהם מלת חרם כי קללה בה, ותחתיה ישתמשו באות ח' שהיא האות הראשונה ממלת חרם). ויהי שם איש אחד לץ ובדחן, אחד מבדחני הרב ב‘, ויען ויאמר: אלמלי הנחתם אותו אז באות ט שפיה למעלה הייתי אומר גם אני אולי הוא מונח שם עוד היום, אבל אחר שהנחתם אותו בח’ שפיה למטה בודאי כבר נפל או הגיח משם ואל תדאגו לו.

לא רבו הימים ושמואל בא כזיבה, ראשי העדה הלכו לנגדו כמצֻוה עליהם, וכבוד והדר עטרוהו, שכחו את כל הנעשה שש שנים לפנים, ותחת זה זכרו לו חסדי אביו וצדקתו, ויהי שמואל לרב בעיר כזיב ושכרו נתן לו מקֻפת הקהל די מחסורו וכל העם אהבוהו, כי היה נוח לכל אדם ובשכל מליו לקח לבם.

בימים ההם גלה דוד את אזן אביו (אשר כבר גם לבו נבא לו) כי חשקה נפש אחותו נעמי בשמואל זה ימים רבים ושמואל גם הוא נפשו קשורה בנפשה. ויהי היום ושמואל יושב בבית איש חסדו ר' יונדב ואיש אין אתם, ולא יכול שמואל להתאפק ויפול על צוארי אלוף נעוריו וישקהו ויאמר: אנא אדוני, הבה לי את נעמי אהובתי לאשה! הן היה ה' עמי ויברכני, ובעזרתך ורב חסדך אדוני הייתי לאיש וידיעותי אשר אספתי תעמודנה לי להביא טרף לביתי ולכלכל אשה ובנים. ימים רבים צפנתי אהבתי בלבי ומזמותי לא עברו פי, כל עוד לא היה לבי נכון ובטוח כי אוכל שאת עלי עול אשה ובנים אשר יולדו לי. ועתה הנה נא ידעת כי בידי טובי, לא על הרבנות לבד אתמוך, ידעתי כי צל עובר הוא, כי נתן נתון הרב ביד העדה ובעוד שלש שנים כשני שכיר מי יודע אם לא יורידוני מכסאי להושיב אחר תחתי. אבל ידיעותי אשר רכשתי לי הנה תנחמוני ועליהן אשליך יהבי כי תכלכלנה אותי כל ימי חיי. ועתה אדוני אל תעזבני, כי אם אינך נותן לי את אהובת נפשי למה לי חיים? שוא כל עמלי וכל חכמתי ותורתי תועבה לי, כי רק באהבתה אשנה והיא אור לנתיבתי.

שקט ושאנן שמע ר' יונדב את דברי שמואל עד תֻמם, והנה נעמי באה אל החדר, כי כן היה דבר שמואל אל נעמי בטרם הלך לחדר ר' יונדב, כי מדי דברו בֹא תבֹא גם היא ותמלא את דבריו. ונעמי לא דברה דבר, כי בשת פניה כסתה, רק שפתיה נעות ולחייה אדמו מבושה. ואביה הבין את אשר בלבה ולא יכול התאפק עוד ועיניו הורידו דמעות גיל ויאמר: ברוכים אתם לה' בני האהובים! בני, בני שמואל, אשר הצלתיך משני אריות וסלותי לך דרך לחכמה ודעת, בא בזרועותי! ויחבק יונדב את שמואל ולעיניו שפתי שמואל ונעמי יחדו נשקו ויברכם יונדב.

בלילה ההוא עשה יונדב משתה שמנים לכל יודעיו ורעיו, ויכתבו דברי הברית והתנאים בין שמואל ונעמי וימי החתונה לא נמשכו.

בחצי חדש אלול משנה אפריון נעשה בכזיב, ביום ההוא בערב יום נכנסו תחת צל החֻפה ראשונה דוד ומרים, ויהי אך יצא יצאו ויבואו אחריהם שמואל ונעמי – ששון ושמחה היה ליהודים בכזיב, קול כנור ועוגב תפים ומצלתים מלא את כל חוצותיה, ומשתה גדול עשה ר' יונדב לכל באי שער עירו ויכרה להם כרה, ויאכלו וישתו ויצאו במחול ויאירו את הלילה.

וה' ברך את יונדב בכל, גם בני בנים יֻלדו ל על ברכיו, ותהר מרים ותלד בן ותקרא את שמו יעקב כשם אבי ר' יונדב, ונעמי גם היא ילדה בת ותקרא את שמה חנה כשם אם שמואל, ויהי בית יונדב הולך וגדול וברכת ה' על ראש ישרי לב אלה אשר נועדו להרים קרן החכמה בעיר אשר האולת משלה בה ממשל רב ימים אין מספר.

 

סוף מעשה    🔗

כי יקר מקרך, קורא משכיל, לבא העיר כזיבה העומדת באם הדרך, בין ערים רבות בפלך וואליניען, והעיר מצער היא, וראית שם בית הכנסת יפה למראה, קירותיו לבנים משוחים בסיד מבית ומחוץ, ספסליו סדורים וכלם פונים קדמה מזרחה, ארון הקדש מצֻפה זהב עשוי בידי אמן להתפאר, ספרי התורות המונחים בארון חדשים גם ישנים כלם מעֻטפים שש וארגמן הוד והדר לבושם והספרים הישנים מתוקנים בידי סופרים ומגיהים כלם כשרים לקריאה, והבית הקדוש הזה מלא אנשים מתפללים בו בקיץ ובחרף ובכל עתות השנה בשבתות ובמועדים ובימי החול, על פי נוסח אשכנז ישן נושן ויגרש מפניו חשך, נוסח מעורב מאשכנז ומספרד אשר חדש מקרוב בא ולא נודע מי הולידו וישימהו לחק לחסידי ישראל. כי תראה בית נכין ונשא לו תאר והדר וכתוב עליו בכתב רוסיא Еврейское Училище והמון ילדים נאספים שמה בבקר בבקר ונשמע קולם קול ששון ושמחה, מפזזים ומכרכרים בחצר אשר לפני הבית, בטרם יבואו אל הבית פנימה לשמוע לקח מפי מורים משכילים בכל דבר חכמת בינה. בבואך אל הקדש פנימה וראית את הלשכות וספסליהן ועליהם יושבים צפופים תלמידים הרבה מקשיבים לקול מורה לצדקה אשר שפתותיו נוטפות מור ובלשונו מרפא; כי תבא אל היכל ה' ביום מועד ושבת או בהתאסף ראשי עם יחד בכסה ליום חג מלכנו הקיסר האדיר יר“ה, ביום הולדת אותו או ביום שבתו לכסא וכדומה, וראית איש נחמד למראה עומד על הבימה ומטיף לעם הזה בלשון רוסיא שפת ארצנו, והעם מאזין ושומע דבריו כשפת עמו ומולדתו ומלתה על לשונם. כי יקר מקרך, קורא אהוב, בלכתך בדרך לבא העיר כזיבה ולראות את כל אלה, וידעת היום, כי כל אלה עשתה יד איש משכיל אחד, אשר חננו ה' שכל ודעת לקחת לב בדברי נעם, הוא שמואל בן שלמה אבן טובה רב מטעם הממשלה בעיר כזיב. שש שנים עברו מיום עלה למשרה זאת על פי הג”נ אשר שלחו הנה, שלש שנים פאר כהנתו זאת בלי בחירה, אפס שלש שנים אלה הספיקו לו לקחת לב העם לשמוע בקולו ולעשות סדרים חדשים למצוא חן בעיני אלהים ואדם, הוא שמואל אשר הנך רואה אותו עומד ודורש ואזני העם אשר לא שמעו שפת הארץ תשמענה היום את דרשתו ודבריו ינעמו להם. רבים מאלה אשר נמשכו אחרי החסידים הבטלנים, מבלי ידעם ענין אחר לענות בו, הביטו לראות כי לא תהיה תפארתם על הדרך הזה ויעזבוהו, וישימו לבם ללמוד דבר מה, איש כערכו, ורב העיר היה להם לעינים, וימלא לאיש איש חפצו, לזה נתן ספרים מועילים, לזה חלק מעתותיו עתות הפנאי והמנוחה ללמדו ראשית למודים למען יוכל אחרי כן ללכת הלאה. ידיו כוננו בית ספר לנערים ולנערות ברשיון הממשלה הרוממה הנכונה תמיד לעשות טוב. תחת השגחתו יפרחו הבתים האלה כזית לאֹשר הבנים והבנות. רבי החסידים כראותם עמל בעדתם, כי יפנה להם העם ערף ולא פנים, עזבו את העיר הזאת לבקש להם רוח והצלה במקום אחר אשר עוד לא זרחה עליו השמש, ונשאר רק ר' שמריה בעל צורה לבד שומר מזוזות פתחי בית מדרשו של הצדיק ר“ב ועמו ר' חרפן השטיא אשר לא משו מתוך אהלה של תורה (תורת החסידות), ומדי שנה בשנה בהגיע תור הנר השמיני מנרות ימי חנוכה נאספו יחד שלשתם אל הבית הקדוש ההוא לשתות כוס של ברכה, ויהי לחק לר' שמריה ברית עולם לספר מדי שנה בשנה אשר קרה בליל זה כמה שנים לפנים, שעל ידי קטרוג השטן ר”ל נשרף ספר המדות של ר“נ בראסליבער, והיה זה בעבור שצדיקי עולם מצאו חשד בהצדיק ההוא והסבא קדישא משפאָלי קלל אותו קללה נמרצת וזה נתן כח להקליפה ר”ל להחליף ס' המדות של הירץ וויזל בס' המדות של רנ“ב, ומני אז גבר כח הקליפה להביא אפיקורסות בעיר כזיב, וזה סימן מובהק לעיקבא דמשיחא שבעת ההיא חוצפא יסגי, ורק שמריה בעל צורה התנודד כמלונה ואחז בשערות יבלתו ובפאת ראשו הימנית והראה בראיות ברורות מדי שנה בשנה שבשנה הזאת יבא משיח צדקנו ויגאלנו מן האפיקורסים, ומצא לה רמזים בזוה”ק ובס' דניאל, ככה יעשה ר' שמריה כל הימים עד יומו האחרון, כי בא עליו הקץ בטרם בא קץ הימין, ואז בא הקץ גם על בית מדרשו של הצדיק ר"ב ויהי לבית מרזח בית ממכר יין שרף. כל אלה עשתה יד איש משכיל אחד אשר נתן ה' חכמה בלבו להלוך נגד החיים ולקחת לב בשיחה נעימה.

לכו רבנים שמעו לי, עשות טוב בעמכם אלמדכם. לא ברעש ולא במלחמה, לא בחיל ולא בחסן, כי אם בהשכל ודעת ובפה דובר מישרים תגרשו חשך מפניכם ותופע על עדתכם נהרה. אל תפנו אל מחרחרי ריב ומדון המטים עקלקלותם אשר לא אלמן ישראל מאנשים כאלה בכל מושבותם. אל תתגרו בהם מלחמה ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי לא תוכלו להם. דברו עמם נכוחות בטוב טעם ודעת ובענות צדק, ויטו לכם אזן לעזוב את דרכם וללכת ארחות ישר. בנו בתים לתורה ולתעודה בישראל ונטעו נטעי נעמנים על תלמי לב בני הנעורים, וה' יהיה עמכם להרים קרנכם בכבוד והיה פריכם פרי קדש הלולים ודור יבא יברך את שמכם וזכרכם והייתם למופת.

ולכם ראשי אלפי ישראל, מנהיגי קהלות, ודורשי שלום עדתכם אקרא: אל נא יהיו הרבנים מטעם הממשלה קלים בעיניכם, אם ימצאון בתוך הרבנים הצעירים האלה שנים שלשה אשר דרכם ועלילותם לא ישרו בעיניכם, אל נא תשפטו מן הפרט על הכלל, אל תמהרו לשפוך דם נקי להבזות את הרבנים ולדבר עליהם סרה, כי רֻבם אנשים חכמים וישרי לב, יודעים מחסורי עדתם וחפצים לתקנם, אבל מה יעשו ובמה כחם גדול אם שומע אין להם מכם אלופי העדה. הן עתותם בידכם נתנו והיה כי ימרו את פיכם והתויתם עליהם תו ביום בא בחירתם מקץ שלש שנים להורידם מכסאותם. על כן תרפינה ידיהם מעשות תושיה. לא כן אחי, תנו ידכם להרבנים, היו עמם בעצה אחת לעשות טוב בעדתכם, לפקוח עיני עורים ולהאיר להם הדרך, אז תדעו ונוכחתם כי הרבנים האלה למחיה שֻלחו לפניכם וברכה בם. וידעתם והשבותם אל לבבכם כי ישר דבר חכמינו ז"ל:

“הִזָהֲרוּ בִּבְנֵי הָעֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה”.

תם