רקע
חיים ויצמן
חיים ויצמן - מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל
חיים ויצמן
תרגום: אשר ברש (מאנגלית)

לאשתי – חברתי ושותפת-חיי

הודעה

הדפים הללו נכתבו במשך זמן ארוך ובמקומות שונים, בלונדון, ברחובות ובניו-יורק. הספר הראשון נסתיים בשנת 1941; הספר השני בשנת 1947. הנחתי את החומר בלי שינויים והוספתי דברי חתימה, שנכתבו באוגוסט 1948. בהכנת הזכרונות האלה סייעו בידי שלושה אנשים, שאת עזרתם וידידותם אני רוצה להזכיר כאן מתוך הכרת תודה עמוקה: הגברת דוריס מיי, מזכירתי הנאמנה במשך שנים רבות, שהכתבתיה את הנוסח הראשון של הספר הראשון כמעט כולו, והיא גם בדקה והשוותה את כל התאריכים והמסמכים הנידונים; ידידי מאיר ווייסגאל, שאלמלא המרצתו העקשנית ועזרתו המתמדת, לא היתה מלאכה זו נגמרת עד היום הזה; ואחרון אחרון ייזכר ברגש תודה עמוק ידידי, הסופר והמרצה המחונן, מוריס סמואל, שעבד עמי ברחובות במשך כל הקיץ של שנת 1947 בניסוח הספר השני ובבדיקה אחרונה של הספר כולו.

חיים ווייצמן


1.jpg

 

פרק ראשון / ימים ראשונים    🔗

העיירה בין ביצות הפריפט / בני משפחתי / מורי הראשונים / תחום המושב / סבא / מסחר העצים / אבי / הרפסודות / האיכרים והיהודים / שני העולמות / חלומות-ציון הראשונים / אמי / משרתים / סטודנטים יהודים, ציונים מתבוללים, מהפכנים / תפקידה של אמי בחיינו / השפעת אבי.


עיירת מולדתי, מוֹטוֹל, ישבה – ואולי עודנה יושבת – על שפת נחל בחבל-הביצות הגדול התופס חלק גדול של מחוז מינסק ומחוזות סמוכים שברוסיה הלבנה; ארץ מישור, פתוחה, עגומה וחדגונית, אבל כמות שהיא בנהרותיה, יעריה ואגמיה, אין היא נטולת ציוריוּת. האדמה בין הנהרות היתה אדמת-חול מצמיחה עצי אורן ורותם עוקצני; סמוך יותר לגדות הנהר היתה האדמה שחורה, העצים עושי-עלים. באביב ובסתיו היה האזור ים של בוץ; בחורף – עולם של שלג וקרח; בקיץ – היה מעולף כעין אד של אבק. במרחב מסביב, במאות ערים ועיירות, חיו יהודים כדרך שחיו לפני דורות רבים, איים מפוזרים בים של גויים; ובתוכם היוו בני משפחתי, מצד אבי ומצד אמי, שיעור לא בלתי-ניכר.

לא הרחק מחוץ לעיירה מוטול נשפך הנחל לתוך אגם גדול, ובצאתו מן העבר השני אחז דרכו הלאה אל נהר פּינה; וזה שוב יוּבל של הפּריפּט הוא, אף הוא יוּבל של הדניפר, הנופל במרחק מאות מילים לתוך הים השחור. על גדות האגם הרחוקות יותר שכנו כמה עיירות, שנראו לי בילדותי מסתוריות בשל שמן הכולל: ‘מעבר לנהר’. לאלה שימשה מוטול (או כפי שייהדנוּה מתוך חיבה: מוטילה) מין מטרופולין.

אכן מטרופולין מצערה ובדוּדה היתה זו, ובה ארבע או חמש מאות משפחות של רוסים לבנים ופחות ממאתיים משפחות יהודים. הקשר עם עולם החוץ היה רופף ונתון להפסקות. אין מסילת-ברזל, אין כביש סלול במרחק עשרים מיל ממקומנו. את הדואר הביא אחד מיושבי העיירה, שמקרהו הביאו לעבור ליד תחנת-הרכבת הקרובה לרגל עסקו הפרטי. יש אשר עוברי-אורח מקריים כאלה החזיקו את הדואר ימים ושבועות, וחילקוהו רק לפי העולה על רוחם. אולם המכתבים לא תפסו מקום חשוב בחיינו; בעולם החוץ היו רק מעטים, שראו צורך לבוא עמנו בכתובים.

היו שם במוטול מין רחובות – לא סלולים, כמובן – ושנים-שלושה מהם היו יהודיים, כי גם במקומות המותרים בישיבה, גרנו במקובץ, לשם נוֹחוּת, לשם בטחון ולשם חברותא. כל הבתים היו עשויים עץ, חוץ משנים: בית-הלבינים של גביר העיירה ובית-היראה. בדרך הטבע נפלו שם לעתים קרובות דליקות, היא הפורענות אשר מעולם בעיירות רוסיה; אבל הואיל והעצים היו בשפע, והאבן יקרה ביותר, לא היתה ברירה. גם שני בתי-הכנסת שלנו, בית-הכנסת הישן ובית-הכנסת החדש, היו של עץ. מה עתיק הראשון ומה חדש השני, לא אוכל לומר; רק דבר זה שמור בזכרוני: בית-הכנסת הישן נועד ל’פּני' המקום והחדש לעניים. אנשי בית-הכנסת הישן באו רק לעתים רחוקות אל בית-הכנסת החדש; הדבר היה למטה מכבודם. אולם אבי (אנו שייכים היינו לבית-הכנסת הישן) היה בא שמה לעתים לפי הזמנה מיוחדת. כי בתוך שאר מעלות נחן אבי גם בקול נאה והיה חזן-חובב, או שליח-ציבור, שרבים במוטול כיבדוהו וביקשו את ברכת גרונו. ביום הכיפורים התפלל כמעט את מחצית התפילות – לקורת-רוחם של בני-עירו וליראתם ושמחתם של ילדיו – ויש אשר הוזמן לתפילה בבית-הכנסת החדש, והוא קיבל את ההזמנה בסבר-פנים יפות.

מוטול שכנה באחת הפינות הנידחות והאפילות ביותר של תחום המושב, אותו בית-הסוהר שיצרה רוסיה הצארית בשביל רוב אוכלוסיה היהודים. במשך מאות שנים של שיעבוד מר וחירות יחסית (אנשים בני-חורין כמעט שלא יבינו מידת יחסיות זו) התעמקה הכרת הגלות בקהילות מפוזרות אלה, שהיו מאוחדות על-ידי גורל משותף וחלומות משותפים. מוטול היתה תחום-מושב טיפוסי, עיר-שדה טיפוסית. כאן, בישוב זה שחציו עיירה וחציו כפר, חייתי מיום היולדי בשנת 1874 עד היותי בן אחת עשרה; וכאן רקמתי לי את ציורי הראשון מן העולם היהודי והגויי.

חיי ילד יהודי בעיירה רוסית של אותם הימים תוֹארו פעמים רבות בספרות ישראל, ומקצתם ידועים גם לעולם הלא-יהודי. כמו כל נערי ישראל הלכתי אל החדר, החל מגיל ארבע. כמעט כמו כל החדרים היה גם החדר שלי בית-אולפן נרפש, בעל חדר אחד, ששימש גם דירה למשפחת המלמד. אם נשתנה החדר שלי משאר חדרים, היה השינוי רק בזה, שלמשפחת הרבי היתה עז ובימי הקור היתה חוסה בצל קורתנו. ואם מלמדי הראשון שונה היה מאחרים, היה השינוי רק במדרגת קוצר-ידו הפדגוגי. אם בחדר-התורה שלנו היו תלויים על-פי-רוב כבסים, אם ילדיו המרובים של המלמד התגוללו על הרצפה, אם הרעש היה מחריש-אזנים ובלתי פוסק – לא היה באלה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. ולא היה בזה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, שהשאון והצפיפות לא פגעו כלל בשלות-רוחנו או ביכולת-התרכזותנו. באביב ובסתיו, בימים שהחדר היה אי זעיר בים הרפש, ובחורף, שאז כמעט נמחקה צורתו על-ידי שפעת השלגים, היו אנוסים לשאת אותי שמה בידי משרת או בידי אחי הגדול. ושם נשארתי כמוקף חומה, יחד עם שאר הילדים, מהשכם בבוקר עד הערב. לקחנו אתנו ארוחה ואכלנו אותה בהפסקה הקצרה שבין לימוד ללימוד לעתים קרובות על הספרים הפתוחים לפנינו. ובשעות אחרי-הצהרים הקודרות שבחורף יכולנו להמשיך בלימודנו רק לאור מעשה ידי אדם, וכיון שהנרות היו מעין מותרות ומנורות-נפט קשה היה להשיג, הוטל על כל תלמיד לפי תורו להביא מס ליטרא של נרות, מעין תרומה לחינוך הדור הצעיר.

במשך ימות החדר שלי היו לי מלמדים אחדים, ובהיותי בן אחת עשרה, או קודם לכן, הוצגו דרישות ניכרות בפני כוחותי האינטלקטואליים. סבורים היו, שאני מבין – לא הבנתים מעולם כהלכתם – את עומקי הדינים הכלולים בתלמוד בבלי וכפי שפורשו והוּשנו לי על ידי רבי, שהיה קפדן ודקדקן כאחד, והסברותיו רחוקות מבהירות. תמיד היה מתקשה להבין, למה יש צורך בכלל להסביר את הדברים; נדמה לו, שכל ילד יהודי צריך להיות מסוגל לתפוס ענינים אלה, שהם קלים כשם שהם קדושים, בדרך האינסטינקט הטבעי, או לפחות מתוך עיון בדף הספר. דעתי לא היתה כדעתו, אבל לא יכולתי להידיין עמו בנוגע לשיטותיו – אם אמנם הרגשתי בליקויין.

לא נהניתי מלימוד התלמוד, אבל התפעלתי מלימוד הנביאים, שניתן לי בחדר אחר. אותו מלמד אחר היה טוב-לב וחביב, ואת מלאכתו היה עושה בהתלהבות. התלהבות זו עלה בידו לנטוע גם בלב תלמידיו, אף-על-פי שהדירה והסביבה היו גם כאן מדכאות מאד. למלמד זה, שהיה ידידי כל ימי חייו, אני חייב תודה על ידיעתי את המקרא ועל נאמנותי, מאז ועד עתה, לספרות העברית. הוא נפטר בפולין רק לפני שנים מספר ועד סוף ימיו היתה בינינו חליפת מכתבים.

הוא היה טיפוס של איש משכיל, כלומר, נגעה אליו רוח ‘ההשכלה’, שהיתה נפוצה אז במרכזים הגדולים של יהדות רוסיה. בזריזות היה עולה בידו להגניב לתוך ההפסקות שבין לימודי-הקודש כמה נסיונות של לימודי-חול. זכורני איך הביא לחדר, בגניבה ובשמחה כאחת, ספר-לימוד עברי בחכמת הטבע והכימיה, הספר הראשון ממין זה שהגיע למקומות ההם. איך נפל אוצר זה לתוך ידו, אין אני יודע, אבל בלי שראה מימיו מעבדה כימית, ובאין לו ידיעה כל-שהיא במדעי-הטבע, דבר אופייני לגבי יהודי-הגיטו ברוסיה, היה מתעמק בו ומגלה את רזיו לבחירי תלמידיו. אף הסכים להשאילו לפלוני ולאלמוני התלמיד לקרוא בו בערבים. ולפעמים – לא בלי סכנה, שגילוי המעשה היה מביא מיד לפיטוריו – היה קורא עמנו כמה דפים, שמצא בהם ענין מיוחד. מובן, שקריאתנו היתה בקול רם ובניגון המסורתי של לימוד הגמרא, עד שאדם העובר בחוץ לא יכול היה לחשוד, שאין אנו עוסקים בלימודי החדר.

כבר אמרתי, שמוטול היתה שוכנת באחת הפינות החשוכות והנידחות של תחום-המושב. דבר זה נכון הוא הן מן הבחינה הכללית והן מן הבחינה הרוחנית. קשה להקנות לאדם מערבי מודרני מושג כלשהו מאורח-חייהם של רוב בתי-האב היהודיים במוטול, עסקיהם המיוחדים, עניוּתם המדהימה, לבטיהם ומחסוריהם. בודדים היו מן הבחינה הרוחנית כמעט כמו מן הבחינה המוחשית. עיתונים כמעט לא היו ידועים במוטול. רק בדרך מקרה היה מגיע לידנו גליון של עיתון מוארשה, ואף הוא מלפני חודש, או חמישה שבועות. בשבילנו, כמובן, היו החדשות רעננות. על צד האמת, לא היה לנו ענין במה שמתרחש בעולם החוץ. הדבר לא נגע אלינו במיוחד. אם היה לנו ענין בעיתון, הרי זה בהרצאה העברית של החדשות. היו שם, מפרק לפרק, מאמרים על נושאים כלליים. לא היתה משפחה במוטול, שידה השיגה לחתום על עיתון כסדרו – אף לו1 היה מגיע שמה כסדרו. ובכן היה גליון אחד עובר מיד ליד בין המשפחות האמידות. כשהגיע לבסוף לידי הילדים, היה קרוע לגזרים ועל-פי-רוב לא עשוי לקריאה.

ואף על פי כן, היו לה למוטול שני יתרונות מיוחדים במינם, שניהם מקורם בסביבה הטבעית ובסחרה העיקרי – סחר העצים. בתוך האוכלוסין היהודים היתה שכבת אנשים קטנה, שהרבו במסעות יותר מן המשוער; ותוצאות העניות הכללית היו במידה מסוימת נמתקות על-ידי המגע עם הטבע.

משפחתי נחשבה בין האמידות, ואפשר שיקובל מושג מה מן הרמה של האמידות המצויה במוטול, אם אומר, כי התקציב השנתי שלנו עבר רק לעתים רחוקות על חמש או שש מאות רובל (מאתים וחמישים או שלש מאות דולר) בסך הכול. גם הכנסה זו היתה נתונה למעלות ולמורדות, ומעולם אי-אפשר היה לסמוך עליה בודאות. בסכום זה צריך היה לפרנס, להלביש ולהנעיל כתריסר ילדים, וליתן להם חינוך הגון, פחות או יותר, לפי מעמדנו.

מן הצד השני, היה לנו בית משלנו – קומה אחת, ובה שבעה חדרים ובית-מבשלות – כמה אקרים אדמה, עופות, שתי פרות, גן-ירק, עצי-פרי אחדים. וכן היה לנו חלב לצרכינו, לעתים גם חמאה; היו לנו פירות וירקות בעונתם; היה לנו לחם כל צרכנו – מעשה אפייתה של אמי; היו לנו דגים, ובשר פעם בשבוע – בשבת. והיה לנו תמיד שפע של אויר צח. מבחינה זו היה מצבנו טוב ממצבם של יהודי הגיטו בערים הגדולות.

ביתנו היה סמוך לבית סבי, שגר שם יחידי, והיה בעיני כעין ארמון. כרוך הייתי מאד אחרי סבי, שהיה בעל מזג טוב, פשוט וצנוע, ובהיותי בן חמש או שש באתי לדור עמו. זכורים לי יפה אותם הימים – ביחוד בוקרי החורף. סבא היה נוהג להשכים קום, בעוד חושך על פני ארץ, אבל בבית היה חום נעים, אף כי הקור בחוץ היה קשה מאד. ראשית כל היינו מתפללים תפילת שחרית; אחר־כך אכלנו ארוחת הבוקר. ליד השולחן היה סבא מספר לי סיפורים על רבנים גדולים ועל שאר גדולי ישראל. רושם גדול עשה עלי מסעו של סיר משה מונטיפיורי לרוסיה – אחד המסעות הרבים שלו לטובת אחיו בני עמו. הביקור ברוסיה נתקיים רק כדור אחד לפני היולדי, אבל הסיפור כבר לבש אופי של אגדה. האיש האריך ימים עד שנת 1885 והגיע לגיל מופלג של מאה שנה ואחת. ועל כך היה מספר לי סבא, שסיר משה בא לוילנה, אחת הקהילות העתיקות והמפורסמות ביותר ברוסיה, ויהודי העיר הזאת יצאו להקביל את פניו. סבא סיפר לי, שהיהודים התירו את הסוסים ומשכו את מרכבתו של השר מונטיפיורי בתהלוכת-חג ברחובות העיר. היתה זו מעשיה נפלאה, ופעמים הרבה שמעתי אותה. סבא נפטר בשנת 1882 בהיותי בן שמונה. זוכר אני את הצער שתקפני במותו, אף-על-פי שאני עצמי לא הבינותיו כראוי. כששאלוני למה אני בוכה, עניתי: ‘סבא כואב לי’.

סחר העצים, משען הלחם של מוטול, מילא תפקיד כה חשוב בחיינו, והוא כה קשור בזכרונות ילדותי ונערותי, שאיני יכול להזכירו דרך אגב. אם אקרא אפילו את האמידים שביהודי מוטול בשם סוחרי-עצים, יהיה בזה משום גוזמא. הם היו לכל היותר קבלני-משנה. אבל התעסקותם באב-המסחר של מוטול, לא נתנה להם כל רגש-בטחון, משום שמסחר זה, כפי שנראה להלן, היה תלוי במזל והיה רופף במידה מרובה, ואף כי העסיקם כל ימות השנה כולה, היה רחוק משכר במשך כל ימות השנה.

אבי היה ‘משלח’. הוא כרת את העצים, הסיעם ושילחם על פני המים לדאנציג. היערות עמדו באדמת ביצות, וחוץ לימי חורב וימי קפאון, אי-אפשר היה להסיק את העצים. בעונת הגשמים שבאביב ובסתיו גאו הנהרות, משום שלא היו שם כל סכרים וכל נסיון לויסוּת המים. הגשמים ירדו והמים עמדו עד שבא הקיץ וייבשם, או החורף – והפכם לקרח. ואולם היו מקרים, ובין ירידת הגשמים ובין קפאון החורף נפל שלג כבד, שהעטה את האדמה הלחה במעטה עבה והקפאון לא יכול לחדור לתוכה. אם לא באה הפשרה מהירה והקלה על הקור לעשות את מעשהו, נשארו היערות והביצות ללא דרך והעונה הלכה לאיבוד.

מחזור העבודה היה מתחיל לאחר חג הסוכות. אבי היה יוצא אל עבי היערות, מרחק עשרים או עשרים וחמשה מיל. הקשר היחיד עם הבית היה דרך עגלות-השלג, ודרך זו היתה נתונה להפסקות. הוא לקח עמו צידה ובגדים חמים וכמה שקים של מטבעות-נחושת לשלם לפועלים. בהיות אבינו ביער היינו שרויים בדאגה. אף בשנים שלאחר כך, כשאחי הגדול פייבל הלך עמו; כי ביערות היו זאבים מצויים, ולפעמים גם שודדים. למזלנו שררו בין אבי ובין חמישים או שישים פועלי-העונה – מוּז’יקים בני מוטול או הסביבה – יחסים מצוינים, פרימיטיביים אך חמים ופטריארכליים. פעם או פעמיים נתקף אבי בידי שודדים, אבל הם הוכו אחור בידי הפועלים.

היתה זאת עבודה קשה ומפרכת, אבל בדרך כלל היתה חביבה על אבי, אולי משום שהיתה דורשת מידה הגונה של כשרון. תפקידו היה לברור ולסמן את העצים העומדים לכריתה, ועל פיו הוחלט איזה מן העצים בריא הוא וראוי לכריתה. עליו היה גם לפקח על ההסעה. המרישים נקשרו בחבלים ונערמו לערימות על שפת הנחל הקטן, ושם נשארו עד ההפשרה ועד גאוּת האביב, שחלה כרגיל בין פורים לפסח.

אם התמהמה החורף, לא בא אבינו הביתה לחג הפסח, הואיל ולא יכול למסור לאחר את התפקיד האחראי של שילוח העצים בנהר. מקרה כזה היה מקדיר את כל החג בביתנו. אבל בדרך כלל באה ההפשרה בעתה, הנחל התפרק את קרחו ומימיו גאו, ואבא היה חוזר בעגלת-השלג האחרונה. הוא שב עייף ויגע וכחוש ממיעוט מזון; אבל היתה זו שיבה של שמחה לאין שיעור. הוא הביא עמו כביכול את החג, ושניהם היו שרויים עמנו במשך שמונה ימים.

אחרי הפסח התחילה עבודת האביב והקיץ – שילוח הרפסודות אל הים. אף זו מלאכה קשה שיש עמה אומנות – באמת, ענף של ספנות. הרפסודות צריכות להיות קטנות, כדי שתוכלנה לעבור את הנחלים הראשונים, אבל מחוזקות כראוי, כדי לעמוד בפני זרם שאינו מצוי. ראשית כל צריך היה להשיטן במורד נהר פּינה עד פינסק, והן הגיעו שמה כרגיל בחג השבועות. במקום לשוט הלאה לצד דרום, עד שתגענה בדרך זו אל הדניפר ואל הים השחור הרחוק, הוּטו שם הרפסודות לצד שכנגד, דרך תעלה שחיברה את הפּינה עם ברסט-ליטובסק על הבּוּג, היוּבל הראשי של נהר ויסלה, הנופל אל הים הבאלטי בנמל דאנציג.

וברסט-ליטובסק ישבה בקצה הביצות, ומכאן זרם הבּוּג בקרקע של חול. האדמה נעשתה גבנונית וחדגוֹנית פחות. אך הואיל ואיש לא דאג מעולם לנקות את הנהר, לוַסתוֹ ולעשות לו סכרים, היה מעלה שרטונות, ביחוד בימות הקיץ. אם הרפסודות היו של עץ-אלון, או לא נערמו כשורה וספגו מים יתר על המידה, היו תכופות עולות על שרטון. במקרה זה לא היתה ברירה אלא להמתין, להפקירן ללהט החמה ולהתפלל על הגשם או לשטף מים, שיגיעו ממוצאי הבוג בהרי הקארפטים. בינתים עוברים ימים ושבועות, ולעיניך הולך וכלה הריוח המעט שציפית לו; שאם גם הבאת בחשבון המחיר את הסיכון הזה, לא יכולת לקבוע את שיעורו במידה שיספיק לכל צרה שתבוא. יש אשר עשרות רפסודות, ששטו להן בנחת, נעצרו על-ידי רפסודה כבדה אחת או שתים, שעלו על שרטון. לעקוף אותן – זה היה ענין מסובך, וחייב היית לשחד את הפקידים – שוטרי הנהר – שירשו לך לעשות כן. כשעלה בידך סוף סוף לצאת למרחב הויסלה, היו צפויות לך צרות ממין אחר. הגשמים ופרצי-המים, שהיית מברך עליהם בנהר בוג, היו תכופות לקללה בנהר ויסלה. המים צבו והתגעשו והרפסודות חישבו להישבר. אז מוכרח היית לקשור אותן אל החוף, להשגיח על הזרם ולחכות עד אשר יחסרו המים. בתורן, העיר הגרמנית, נשתנה הכול. הנהר היה מפולג כראוי, בכול היה סדר. מתורן עד דאנציג עברה הדרך בשלום.

תיאור השיוט בנהרות בא לי מנסיוני האישי, כי בהיותי נער בית-ספר בפינסק, ביליתי כמה מקיצַי על גבי הרפסודות. דוד היה לי, מומחה גדול במקצוע מסחרי זה, והוא היה לוקחני עמו לעתים קרובות בנסיעה מן הנסיעות האלו, שארכה לפעמים שבועות. על אחת הרפסודות היה לו תא מרווח מאד, ובו מדור לשינה ומטבח. זכורני, אפילו כילת-יתושים היתה לו – חידוש מפליא, אף-על-פי שהאויר היה לפעמים שחור משרצי-עוף. אלה היו לי ימים של שמחה ועונג. עד דאנציג לא הגעתי, כי אם ירדתי בקרבת וארשה ומשם חזרתי הביתה ברכבת.

שילוח הרפסודות ארך בקירוב מחג הפסח עד תחילת הימים הנוראים. בדרך כלל היה אבא חוזר מדאנציג לראש השנה. וכשעבר חג הסוכות ועמו עברו הדאגות של גביית החובות (ויש אשר לא עברו) התחיל מחזור השנה מחדש.

יחסי-הידידות בין אבי ובין פועליו לא היו דבר יוצא מכלל היחסים שבין הפרט היהודי ובין הפרט הנכרי. בפינה שלנו היינו חיים עם שכנינו ביחסים לא רעים. הם היו אנשים נוחים, טובי-לב ועובדים קשה. היו להם אחוזות-קרקע הגונות, הם לא רעבו ללחם; מהם היו גם אמידים; היו להם, כמו ליהודים, משפחות גדולות והיו מצפים תמיד לעבודות מן הצד, ואחת מאלה היתה מלאכת העצים. מכל ביקתת איכרים היה אחד הגברים משכיר עצמו בימות החורף לכריתת עצים, ובימות הקיץ – להתקנת הקורות.

שפת האיכרים בסביבתנו היתה ניב מטושטש של הלשון הרוסית. שלא כאוקראינים לא היתה להם ספרות ואף לא השתמשו בה בכתב. חינוכם היה פרימיטיבי עד מאד. בכל עיירה, כגודלה של מוטול, היה בית-ספר ממשלתי, אבל הביקור בו לא היה חובה. רק מעטים מן האיכרים שלחו אחדים מילדיהם לבית-הספר, ולא בקביעות; רובם גדלו ללא דעת קרוא וכתוב. לא כן היהודים, אף על פי שלא השתמשו בבתי-הספר של הממשלה והיו להם רק חדרים, הגיעו למדרגה גבוהה של ידיעת ספר. קשה להעלות על הדעת אב יהודי, שבניו לא ביקרו, למצער, בחדר. אבל החינוך שם היה כולו עברי ויידישי. מי שביקש להקנות לילדיו ראשית דעת הרוסית והידיעות הכלליות, היה שוכר מורה מיוחד, על-פי-רוב מומחה ממדרגה שלישית. אני עצמי לא ידעתי מלה רוסית עד היותי בן אחת עשרה. אף כי היחסים האישיים היו בדרך כלל יחסי-ידידות, הנה המבנה הכלכלי של סביבתי ותולדות גידולו של מבנה זה לא היו עשויים לאמץ את היחסים הטובים בין היהודים ובין שכניהם האיכרים. היו שם אחוזות גדולות, שבעליהן היו בעיקר פולנים. בעלי-האחוזות הפולנים הקיפו עצמם מספר יהודים, שהיו משמשים להם סרסורים, קנו את עציהם, חכרו חלק מקרקעותיהם או את אגמיהם לדוג בהם. הפולנים היו מעמד של יונקרים, אף כי בימי כבר קוצצו כנפיהם על-ידי הרוסים. על-פי התורשה היו שונאים את היהודים, אבל תחת שבט הנוגש הרוסי המשותף לשניהם, נהגו בהם חסד. ואולם לאיכרים לא היה כל מגע עם דרי-מעלה אלה, והיהודים עמדו בין שני המעמדות הללו. משום כך היו היהודים נראים כמכשיר-ניצול בידי האצילים. אמנם הניצול במקומותינו לא הביא לידי תוצאות הרות-אסון כבמקומות אחרים, הואיל ואיכרינו היו בעלי נכסי-קרקע. לא אזכור במחוזנו שום תקופה של רעב, כזה שהיה שורר, לפי ששמענו, בגלילות הווֹלגה. חלקת אדמה, חזירים אחדים, מעט עופות ופרות, ועבודה מן הצד, סיפקו לו לאיכר כדי מחיה, אם לא היה שטוף בשתייה. חוץ מימי חג-הלידה וחג הפסחא, שאז הביאום כוהניהם לידי התלהבות דתית יתירה, נהגו בנו ידידות. מעולם לא יצאו מגדרם לגמרי, ואף לא היו פרעות במוטול או בעיירות הסמוכות לה. והרי זו מחשבה מעציבה על יחסי בני-אדם, כשמציינים העדר רצח כמצב מיוחד המחייב החזקת טובה.

אין למעט בערך ההבדלים שבין האיכרים ובין היהודים, שהרי גם בעיירה מצערה זו היינו חיים כשני מחנות. ויותר מן הבידול הגשמי היה הבידול הרוחני. זרים היינו זה לזה בדרכי המחשבה, בחלומות, באמונות, בחגים ואפילו בלשונות.

היו זמנים, שבהם היה העולם הלא-יהודי למעשה מחוץ להכרתנו. כגון בשבתות, ויותר מזה במועדים שבאביב ובסתיו, ימים גדולים באמת בשבילנו. איני יודע מי מצא בהם ענין יותר, הגדולים או הקטנים. בשבילם היה החג מעין הפוגה במהומת ימי המעשה, הפוגה מדאגותיהם ומצוקותיהם. בשבילנו היה זה שיחרור מן החדר, מלבושים חדשים, משחקים. לאלה ולאלה היה בהם משום ניגוד בולט לחיי יום יום. על חלק העיירה שלנו היה שפוך רוח שלום ושלוה, וכמו לבשר את ימי-המועד ניתן לבית גופו מראה חגיגי. הארוחות נערכו ביתר סדר וביתר טקס; המשפחה היתה מאוחדת יותר. אפילו שעות התפילה הארוכות בבית-הכנסת – שהיו בכלל לטורח בשבתות ובימי החול – היה בהן כוח מושך, ביחוד בשביל משפחתנו, כי בימים אלה יש אשר אבינו נקרא לעבור לפני התיבה, שאז באו אנשים מבית-הכנסת האחר לשמוע אל התפילה והאויר נעשה מחניק. אנו הקטנים היינו מביטים ומקשיבים ולבנו מלא גאוה ואושר.

בדלים היינו מן האיכרים על-ידי עולם פנימי מלא זכרונות ונסיונות. בימי ילדותי הראשונים כבר היו נפוצים בתוך היהדות הרוסית רעיונות ושאיפות ציונים. אבי עוד לא היה ציוני, אבל הבית היה ספוג כולו מסורת יהודית עשירה, וארץ-ישראל היתה מרכז כל המנהגים, והכיסופים אליה מילאו את כל חיינו. הציונות המעשית לא לבשה צורה אלא לאחר שנים אחדות. אבל ‘התשובה’ היתה תלויה באויר, מיץ משיחיות לא-ברורה אך עמוקת-שרשים, תקוה שלא רצתה למות. שמענו את שיחותיהם של הגדולים ותקפה אותנו אי-מנוחה. אולם דבר זה לא היה ענין לתינוקות; אם העיז אחד ממנו להעיר הערה על נושא זה, היו נוזפים בו נזיפה. זכור לי ביחוד רבי אחד, שהיה גופו לאומי נלהב, אך ראה בזה משום עבירה וחוצפה מצד נער המזכיר את בנינה של ארץ-ישראל. הוא היה אומר: ‘שתוק! אתה לא תקרב את ביאת המשיח. עליך לעשות הרבה, ללמוד הרבה, לדעת ולסבול הרבה, עד שתהיה ראוי לכך’. הוא הפחיד אותנו כל כך, שלא העזנו עוד לחווֹת דעה. אך החלום חי בנו והיה רקע-תמיד למחשבותינו. ואת דברי הרבי, שנאמרו ברוב קפידה, שמרתי בלבי.

בילדותנו היינו על-פי-רוב עזובים לנפשנו, הואיל ואבא לא היה רוב הימים בבית. אמא היתה, כמובן, מרכז משק הבית, אבל באותן השנים – וגם שנים רבות אחרי כן – היתה או מעוברת, או מיניקה ילד, ולא נשאר לה די כוח למען ילדיה הגדולים. היא ילדה לאבי חמשה עשר ילדים, מהם מתו שלושה בילדותם ושנים עשר גדלו ויהיו לגברים ולנשים. הריון ולידה לא היו לה לטורח. היא שאלה לה ילדים רבים ככל האפשר, והיא הוסיפה ללדת אותם מגיל שבע עשרה עד ארבעים ושש. כבר היתה סבתא בשעה שנולד הצעיר שבאחי, ושנים מילדי אחיותי הבכירות שמחו בהיולד להם דוד. זכורני, כי הריוניה התמידיים של אמי נראו לנו כדבר המובן מאליו במידה כזו, שבהיותי תלמיד בית-הספר בפינסק, הרחק מן הבית, הייתי מצרף קופיקה לקופיקה, די קנות ערישה חדשה, הואיל והישנה כבר היתה מרופטת ביותר; וזכורני, שסחבתיה עמי באחד מביקורי בבית והגשתיה בגאוה לאמי בשביל ‘הילוד הבא’.

היינו מאושרים יותר מרוב אחינו בני ישראל בעיירה, כי ידנו השיגה להחזיק משרתים, אם כינוי זה יאה להם. הראשונה השמורה בזכרוני ממין זה היתה מין תרכובת של כובסת, אמה, משרתת, יועצת, סוכנת-הבית וגם – עריצת-הבית. היא היתה המפקחת על כל הילדים, ובמקרים רבים גם על אמא. היא היתה יסוד-הקבע בחיינו ואי-אפשר היה לפטרה, כשם שאי-אפשר לפטור בן משפחה. השני, שהאריך ימים מן הראשונה וחי עמנו כשלושים וחמש שנים, היה איכר חביב ושמו יאקים, שנעשה חלק טבעי מעולמנו, כדוגמת הראשונה. הוא עוד היה עמנו כשעזבתי את ביתי בשביל ללכת לארצות המערב; ובחזירתי היה מדבר על לבי, שאקחנו עמי וישגיח עלי. הוא התגאה מאד בהישגי האקדמיים ועוד יותר בפעולותי הציוניות. הוא למד לשיר, בדרך משלו, את ההימנון הלאומי ‘התקוה’, וברגעי התלהבות היה קורא: ‘בואו, קטנים, ונשיר את התקוה!’

אפשר שהפרזתי באמרי. כי היינו תכופות עזובים לנפשנו. בהעדר האב. היה הרבי בא במקומו. היו גם דודים ודודות אין מספר, במוטול, בפינסק ובעיירות הסמוכות. הם לקחו חלק פעיל, של אהבה ושל מחלוקת, בשלומנו ובחינוכנו, ובפרט בחינוכנו הדתי, שמצאוהו במקרים רבים פגום לפי דיקדוקי המסורת. ביחוד הדוד איצי-משה, שהיה בעצמו חשוך-בנים, היה מוכיח אותנו תמיד על פריקת עול שמים. לעומתו היה הדוד יעקב האפיקורוס שבמשפחה. זכור לי שאבי הטיף לנו מוסר לעתים רחוקות בלבד.

תפקידה של אמא בחיינו גדל לאחר שהשתקענו בפינסק ואני הייתי בבית רק לעתים מזומנות. היא עברה את גיל ההריון והגיעה לה תקופה חדשה של פריחה וחיוניות. מאז נעשה ביתנו מעין מוסד ציבורי. הבנים הגדולים למדו בגימנסיה או באוניברסיטה, הקטנים למדו בבית-הספר שבמקום. בימי החופש גדולה היתה המהומה בבית. חברים-ללימוד היו יוצאים ונכנסים בכל שעות היום והם ייצגו את כל גוני ההשקפות בעולם הסטודנטים, הוא העולם הנתון כולו להשקפות ולהבעתן הקולנית; היו שם ציונים, מתבוללים, סוציאליסטים, אנארכיסטים, כל מיני מהפכנים. לויכוחים לא היה קץ; ולעתים קרובות הגיעו הדברים לידי התרגשות הרוחות אפילו בין בני המשפחה. היו זמנים, שבהם לא דיברו אחים ואחיות זה את זה לשלום במשך חדשים רצופים. בתוך מהומה וריבי-דעות אלה היתה אמא עוברת בשלום ובשלוה, יוצאת ידי חובת הכל, תהי השקפתם מה שתהיה. רוב זמנה היתה בחדר-המבשלות. ‘עליהם לאכול’, היתה אומרת, ‘אם לא כן לא יהי להם כוח לצעוק’. אף-על-פי שהיתה בעצמה שומרת מצוות – מתפללת בכל יום והולכת בכל שבת לבית-הכנסת – היתה סובלנית מאין כמוה לגבי האחרים. אנו ילדיה לא חלמנו לחקות את צדקוּתה; אבל לא היו כל חיכוכים בינינו בנידון זה, אף לא בנידון הסכנה האמיתית, שהיתה צפויה לנו מאסיפותינו ומאיכסון ספרות אסורה בביתנו. אף כי דעותינו היו זרות לה, היתה משתפת עמנו פעולה באמונה. היתה קוברת את החוברות המהפכניות שלנו בגן, ובשעת חיפוש של שוטרים – מקרה שהיה חוזר פעמים רבות – היתה פוגשת את קציני-החוק בסבר חשיבות ובתמימות כזו, – שלא היתה עשויה – עד שהיתה תמיד כפורקת את נשקם של פורצי הבית.

היה זה בית משונה, ורוחה, רוח מכניסת-אורחים, היתה השלטת בו, ארונות הספרים בודאי הכילו מבחר מוזר כזה של ספרים, שכמותו לא ידע שום בית פרטי: תלמוד וספרי הרמב"ם בכפיפה אחת עם גורקי וטולסטוי; ספרי-לימוד של כימיה, ריפוי-שינים, הנדסה ורפואה התגודדו עם הרומנים העברים של מאפו וכתבי-העתים הלאומיים של הציונות החדשה. על הכתלים היו תלויות תמונות בן-מימון ובארון הירש, הכותל המערבי ואנטון צ’יחוב. הויכוחים התנהלו בשלוש לשונות: רוסית, יידיש ועברית, ומה שפגמו בצורה ובהגיון מילאו בעוז ההתלהבות.

אמי לא היתה בעלת-בית טובה. אפשר מאד שהיתה נעשית כזו, אלולא היה התפקיד, בתנאים האלה, קשה עד כדי ליאש, אבל טובה היתה עד להפליא – מסוג האנשים, שהשכנים פונים אליהם בדרך הטבע בשעת צרה. שנות-הנישואים הראשונות כבדו עליה; אך משנת 1900 עד 1912–שנת פטירתו של אבי – ידעה מידה מסוימת של חיי-רוחה. לאבא היה אז חלק בעסקי חתנו הראשון, לוּבּין, סוחר-עצים מצליח בקנה-מידה גדול; על ידי כך ניתנה היכולת לאמי ללכת בקיץ לקארלסבאד ולקיסינגן. אך גם בימים הקשים היתה שמחה ואופטימית. היא היתה אומרת: ‘יקרה מה שיקרה – לי יהיה טוב. אם שמואל (הבן המהפכן) יצדק, נחיה כולנו מאושרים ברוסיה; ואם חיים יצדק, אלך לגור בארץ-ישראל’. לא אנסה לומר מי משנינו צדק, אבל היא בילתה את שנותיה-האחרונות ברוב אושר בארץ-ישראל – יחד עם רוב משפחתה. אבל דבר זה שייך לשנים רבות אחר-כך. עוד היתה בפינסק, שנתיים אחרי פטירת אבא, כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה ועמה פלישת הגרמנים. מפינסק נמלטה אמא לוארשה ומוארשה למוסקבה, כבר בשנות השישים לחייה היתה, כשעברה עליה סערת המהפכה ומלחמת האזרחים. בשנת 1921 היתה לי היכולת להוציא אותה ואת אחי פייבל ממוסקבה ולשלחם לארץ-ישראל. בניתי בית לאמי בהדר-הכרמל שבחיפה, ושם ישבה עד מותה ב-1939, בשנת השמונים ושבע לחייה. עד יומה האחרון היתה ערה ולבה טוב עליה. היתה מתפללת בכל יום – קראה בלי משקפים – וסייעה בפועל ממש למושב זקנים. סבורני, שהגיעה לשיא גאותה בשבתה עמי ועם אשתי על הר-הצופים ביום פתיחת האוניברסיטה העברית, באחד באפריל 1925.

בזכרי מה מעט היה אבא שרוי עמנו, וכמה טרוד ומטורד היה בענין הפרנסה ומה רבה היתה השפעתו על חיינו, הריני מלא השתוממות. אדם שתקן היה, תלמיד חכם אובד בעולם של עסקים ולבו לוהט מתשוקה להרים את קרן בניו. הוא לא האמין בדברי-מוסר ופחות מזה בעונשים. כשאמר משהו היו דבריו בעינינו תמיד בעלי משקל רב. אציל היה, איש-הרוח וגם משהו משל מנהיג היה בו – היהודי היחיד שנבחר להיות סטארוֹסטה, או ראש, של העיירה מוטול. אנו אהבנו אותו וניסינו ללכת בדרכיו. בהיותו בבית ובידו רגעים פנויים מעניני יום יום ודאגותיהם – ומה מעטים היו רגעים אלה! – היה נוהג לקרוא. הספרים החביבים עליו היו ספרי הרמב"ם, וביחוד הספר ‘מורה נבוכים’. את ה’שולחן ערוך' ידע בעל-פה. בשבתות היה קורא אליו לפעמים את ילדיו הגדולים ומדבר עמהם קצת על נושא קריאתו. הוא עשה זאת דרך אגב, שלא יתקבל הרושם, שאנו חייבים לשמוע תורתו; קרוב לודאי שמשום כך אהבנו כל-כך את השיחות הללו שנתקיימו רק לעתים רחוקות, וראינו כזכות לנו להשתתף בהן.

אף כי לא היה בריא ביותר, עסק שנים רבות בעסק קשה ומסוכן, ודאג במידה יתירה לעתיד בניו. הוא, יהודי מנמוכי המעמד הבינוני, ביקש לתת לבניו חינוך מעולה ביותר. תריסר בנים היינו לבסוף, ובעזרתו ובעזרת גומלין גמרו תשעה ממנו בתי-ספר גבוהים – דבר שלא נשמע כמוהו בימים ההם. שייך היה לטיפוס הידוע ביהדות רוסיה בדור הקודם, המשכיל, העברי הנאור, המודרני; והוא גם לקח חבל, כפי שנראה, בתנועה הציונית.

עמדתו של אבא בעיירה מוטול ואחר־כך בעיר פינסק, היתה רמה מאד; לא בזכות מצבו הכלכלי, שגם בתנאי מוטול היה רק בינוני, אלא בזכות אופיו ולוֹמדנוּתו. מוטול, כשאר קהילות קטנות, היתה מלאה מריבות וסיכסוכים, ביחוד בענין כיסא הרבנות, השחיטה הכשרה וחזן בית-הכנסת. לפעמים אירעו שערוריות, ובמקרה אחד או שנים הגיעו הדברים בבית-הכנסת כמעט לידי תגרות. שמור בזכרוני ציור חי של מהומה, שאון, שנאה ואגרופים מורמים, ואבא עולה על הבמה, דופק על שולחן הקריאה ומרים את קולו בהתפרצות לא רגילה של כעס: ‘הס!’; איני יודע מה היתה הסיבה לדבר, מי העליב את מי, מי ביקש להסיר את מי מכהונתו או מי העיז להביא לידי עיכוב הקריאה, אני זוכר רק את הרושם המוזר של אותו קול. דומה היה, קול ירייה נשמע.

אבא סירב לנטות לאיזה צד שהוא במחלוקת ציבורית או פרטית. אם מישהו הפציר בו לשמוע טענותיו בענין שלו, היה מקשיב באורך-רוח ולבסוף אמר: ‘מתוך מה שאמרת לי, אני רואה, שאין כלל הצדק אתך. עתה אצטרך לשמוע את הצד השני; אפשר מתוך דבריו אלמד שהצדק אתך’. קבלת-פנים כזו לא עודדה את בעלי-הדין לבוא לפניו. יתכן, כי המחזות המגונים שהיה עד-ראייה להם בבית-הכנסת נטעו בלב אבי לכל ימי חייו את השנאה לקליריקאליזם ולשימוש בדת לצרכי פרנסה.

אבל כמעט שאיני צריך לומר, שהיה איש דתי מעמיק, מכבד את המסורת ואת התורה. היה לו אח גדול ממנו בשנים, הדוד משה, רבה של לומז’ה – מעמד ידוע ומכובד בישראל – והיה קשור בו באהבה. זכורני, באחד מימי החג, כשחזרתי הביתה מפינסק, נכנס אבא הביתה בבגדי-חג, מוכן להסב לסעודה. והנה נפתחה הדלת והביאו טלגרמה. טלגרמה במוטול פירושה היה כמעט תמיד צרה. כי חוץ ממקרים של פיקוח-נפש לא עלה על דעת איש לשלוח טלגרמה לעיירה, שהיה צריך לשלחה שמה מן התחנה הסמוכה, מרחק עשרים מיל, על ידי שליח מיוחד. וטלגרמה זו לא היתה יוצאת מן הכלל, היא הביאה לו את הבשורה על פטירתו של הדוד משה. אבי לא הראה שום סימן של אבלות. אך מאותו יום ואילך לא עבר עוד לפני התיבה בבית-הכנסת. הוא איבד לגמרי את קול רינתו. השגחתי בעצמי, שירשתי ממנו תכונה משונה ומיוחדת של התפגמות מיתרי הקול.

חייו היו קשים ולא הונח לו אלא בשנותיו המאוחרות; אבל אז היה כבר עייף ויגע ולא יכול עוד לשוב לאיתנו. הוא נפטר בן שישים, גיל צעיר במשפחתנו. הניח אחריו כמה כתבי-יד עברים, שרציתי לעבור עליהם, מתוך רצון לפרסם משהו מהם. אבל אמי בנדודיה בשנות מלחמת-העולם הראשונה איבדה אותם.

דמותו קבועה בזכרוני מילדותי, בעיקר בעמדו בתפילה לפני התיבה בבית-הכנסת כשליח-הציבור. כמה מנעימותיו שמורות עמי עד היום, ועולות בזכרוני ברגעים של עצב ובדידות; ולפעמים, בשעות חגיגיות ביותר, יש אשר תנועות מעטות של ניגון בית-כנסת ידוע מעלות בזכרוני תמונות רחוקות, אשר אמרתי, כי נמחו מלבי לעולם.


 

פרק שני / ימי בית-ספר בפּינסק    🔗

אני עוזב את ביתנו / ‘חוקי מאי’ הרוסיים משנת 1882 / פרעות, ציונות והתעוררות דימוקראטית בין היהודים / המנוסה לאמריקה / הגבלות בחינוך / אחי פייבל / אני מפרנס את עצמי / מורים רוסיים / מורה אחד למופת / קהילת פינסק / פסיעותי הראשונות בציונות / פינסק בתולדות הציונות / התחלות מעשיות פרימיטיביות / פילוגי מעמדות בציונות / תחיית הלשון העברית / האינטליגנציה המתבוללת / משפחת וייצמאן הציונית.


התמורה היסודית בחיי חלה בגיל אחת עשרה. כשעזבתי את עיירת מולדתי ויצאתי ‘לאויר העולם’ – כלומר, לפינסק – בשביל להיכנס שם לבית-ספר רוסי, דבר שלא עשה כמותו עד אז שום בן מוטול. המרחק ממוטול לפינסק היה בערך עשרים וחמישה מילים אנגלים; אבל מבחינה אינטלקטואלית היה המרחק אסטרונומי. פינסק היתה מטרופולין מחוזית אמיתית, על שלושים אלף תושביה, שרובם הגדול יהודים. לפינסק היה שם ומסורת של ‘עיר ואם בישראל’. היא לא יכלה להתפאר במעמד תרבותי דומה למרכזים הגדולים של וארשה, וילנה, אודיסה ומוסקבה; אבל גם היא לא היתה עיר בלתי-נודעת. התנועה החדשה של חיבת-ציון, שקדמה לציונות החדשה, הכתה שרשים עמוקים בפינסק. היו שם מלומדים ועסקני-ציבור יהודים. היה שם בית-ספר תיכון (זה שבאתי ללמוד בו), היו שם ספריות, בתי-חולים, בתי-חרושת ורחובות מרוצפים.

שנות ילדותי במוטול ושנות בית-הספר בפינסק חלו בזמן אחד עם התרגשות השנים השחורות על יהדות רוסיה; ואולי נכון לומר, עם שובן. מלכותו של אלכסנדר השני היתה שחר-רמייה. המדיניות הרוסית הישנה של דיכוי היהודים הוקלה לימי דור אחד על ידי הליבראליות של הקיסר שביטל את העבדות; ועל כן האמינו רבים מן היהודים, כי חומות הגיטו עומדות לנפול. יהודים התחילו לבקר בבתי-ספר ובאוניברסיטאות רוסיים ולהיכנס לתוך חיי הארץ. אחר כך, בשנת 1881, בא רצח אלכסנדר ובעקבותיו עלה גל הריאקציה, שלא שפל עוד עד מיגור בית רומאנוב לאחר שלושים ושש שנים. הנגישות החדשות התחילו עם התעודה המפורסמת בשם ‘תקנות עראי בנוגע ליהודים’, שניתנה בשנת 1882 וידועה בשם ‘חוקי מאי’. שום דבר ברוסיה הצארית לא האריך ימים כאותן תקנות עראיות. על כל פנים סידרת גזירות מיוחדות זו הוארכה והורחבה עד שהקיפה את כל ענפי החיים היהודיים, ומי שקרא, שנה אחר שנה, את הגזירות המסובכות, שניתכו על היהודים מס"ט פטרסבורג, קיבל את הרושם, שכל המכונה המיגעת של האימפריה הרוסית הגדולה לא נועדה אלא לתכלית אחת: להמציא ולפתח חוקים ותקנות כדי לסייג את קיומם של אזרחיה היהודים. עד שייהפך למשהו שאינו לא חיים ולא מות.

בדרך מקבילה לנגישות אלו, ועם הנסיגה הכללית לליבראליזם רוסי, קמה התעוררות עמוקה בהמונים, כרוסים כיהודים. בין היהודים היו לתנועת-עם זו שני פנים. התנועה המהפכנית, מתוך התמזגות עם המהפכה הרוסית הכללית, והתנועה הלאומית-הציונית. ואולם גם זו, האחרונה, היתה בעלת אופי מהפכני ודימוקראטי. ההמונים היהודים התקוממו לפטרונותם של ראשי הציבור, השתדלנים, אנשי העושר וההשפעה, אשר מעולם לקחו על עצמם להיות המדברים בשם צרכי היהודים כלפי השלטון. היתה להם, אפילו במיטב המקרים, השקפה מעמדית, שנתבטאה בפחד טבעי מפני פגיעה במצב הקיים, או מפני סיכון הזכויות שנהנו מהן בשל מעמדם הכלכלי. במעמקי ההמונים נתעוררה דחיפה פנימית, סתומה, מגששת, בלתי-מעוצבת לשיחרור עצמי יהודי. היתה זו תנועה שיצאה ממקור העם; היתה ספוגה מסורת יהודית והיתה קשורה בזכרונות הקדומים ביותר של הארץ, אשר שם נתבטאו חיי היהודים מתוך חירות. בקיצור, היתה זו לידתה של הציונות המודרנית.

בשנת 1886, כשנכנסתי לבית-הספר התיכון בפינסק, היתה אוירת החיים היהודיים כבדה מצרות. היו הפרעות האיומות של שנת 1881. הן לא הגיעו אלינו במוטול, אבל הן זיעזעו את העולם היהודי כולו עד היסוד. ילד הייתי וחייתי את חייהם המובדלים של היהודים בעיירתנו. לא-יהודים היו בעיני משהו ש’מעבר'. אך גם אני לא יכולתי להימלט מהכרת הקדרות הכללית. כמעט מיום שעמדתי על דעתי זכורה לי המהומה – מנוסת-הבהלה מבית-הסוהר הרוסי, נחשול ההגירה העצום שסחף מאות אלפי יהודים מבתי-מכורתם לארצות רחוקות מעבר לימים. בנערותי ובראשית גברותי הייתי עד-ראייה להתרוקנותן של עיירות שלימות וערים. אף את משפחתי תקפה פעם קדחת זו – הדבר היה בקירוב זמן לפרעות קישינוב של שנת 1903 – ואף-על-פי שהחלטנו לבסוף לא לנוד, היו בני-דודים ודודים וקרובים רחוקים יותר לעשרות שאחזו דרכם מערבה. לאחר שנים רבות, בשנת 1921, כשביקרתי לראשונה באמריקה כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונערכה לכבודנו קבלת-פנים המונית בבית-האופירה של מאנהאטן בניו-יורק, היו שם שני מדורות שלמים של יציע עם סרט ארוך עליהם ועליו הכתובת: ‘קרוביו של ד"ר וייצמן’. יש לי הרושם, שכמה מן הקרובים האלה הם באמת רחוקים מאד; אבל זכורני, כי בשיקאגו היה קיים עד מקרוב – ואולי קיים גם עכשיו – בית-כנסת מוטולאי; אף פגשתי בשיקאגו את הבלן הזקן, את החזן הזקן, ואנשי-צורה אחרים שהכרתי בילדותי; נזדמנתי גם עם בניהם, עם הדור שנתאמרק ועדיין זוכר את מוצאו כמו מבעד לערפל. במובן ידוע עברה ילדותי בעולם שנתערער מפני לחץ רדיפות מתחדשות. אנו לא חיינו בתוך הפרעות, ואף-על-פי-כן הרגשנו את תוצאותיהן החברותיות והכרנו שעולם הגויים הוא מורעל. ידיעתי על הגויים היתה מועטת, אבל הם נעשו בשבילי מראשית ילדותי סמל הכוחות המאיימים, שעלי להיאבק בהם בכל כוחותי הצעירים, כדי לעשות את דרכי בחיים. קניית הדעת לא היתה בשבילנו רק תהליך נורמאלי של השכלה, אלא צבירת כלי-נשק, שבעזרתם קיוינוּ לעמוד בימים הבאים בפני העולם העוין.

מזלי נרם לי לחיות בדור-מעבר ‘מאושר’. שנים מעטות לאחר כניסתי לבית-הספר הריאלי בפינסק יצאה הגזירה, שהגבילה את מספר התלמידים היהודים בכל בית-ספר תיכון רוסי עד עשרה למאה מכלל התלמידים הנכרים. הואיל והיהודים היוו רק ארבעה למאה מכלל האוכלוסיה של רוסיה, הרי למראית עין, לא היה בתקנה זו דבר הרחוק מלהתקבל על הדעת. אבל היה שם קוץ; תמיד היה קוץ בחוק הרוסי. האוכלוסיה היהודית היתה מרוכזת, אנוסה על-פי החוק, בתחום המושב, שהיה רק שטח קטן מאד ברחבי האימפריה הרוסית. גם בגבולות תחום המושב הותרו ליהודים רק השטחים העירוניים ונאסרו עליהם המחוזות הכפריים, וכך יצא, שבתוך תחום המושב היוו היהודים בערים – כלומר, במקומות היחידים שהיו בהם בתי-ספר – משלושים עד שמונים למאה מן הכלל. ועוד זאת, האוכלוסיה הלא-יהודית לא היה בה אותו צמאון-הדעת הכביר של היהודים, שהיו מתדפקים בלי-הרף על שערי בתי-הספר. התוצאה היתה, שבבחינות-הכניסה הופיע בערך מספר מועט של מועמדים לא-יהודים, ורק עשרה למאה ממספר מועט זה הוקצבו ליהודים. פירוש הדבר, שמאוכלוסיה יהודית בת עשרות אלפים נתקבלו רק מארבעה עד ששה תלמידים יהודים. ילדים צעירים היו אנוסים לחכות לתורם כמה שנים, ותוחלת ממושכה, מחלה-לב זו סופה היה על-פי-רוב מפח-נפש. המורים ושלטונות בתי-הספר בתחום המושב היו פקידים רוסיים טיפוסיים ולא מאסו בשלמונים. היהודי העשיר השתמש בזהבו לסלול בו את דרך בנו לבית-הספר, בעוד שהנער העני, על אף כשרונותיו המצויינים והצלחתו המזהירה בבחינות, אנוס היה לוותר על היתרונות שהיו צפויים לו מחינוך ראוי. מצב-ענינים זה הביא לידי תוצאות מאד מוזרות וטראגי-קומיות. היו מקרים, שיהודי עשיר היה שוכר עשרה מועמדים לא-יהודים (שנבחרו לפעמים בצורה משונה מאד) שיגשו לבחינות-הכניסה בבית-הספר המקומי, כדי שיהיה מקום לתלמיד יהודי אחד, כלומר, לבנו או לבן-חסותו.

הרבה יותר קשים היו התנאים באוניברסיטאות, במקום שה’נומרוס קלאוּזוס' היה שלושה או ארבעה למאה. במוסדי מדע גבוהים מסוימים לא היתה ליהודים דריסת רגל כלל.


2.jpg
3.jpg

לא יחידי הלכתי לפינסק. אחי פייבל – גדול ממני בשלוש שנים – הלך עמי וגרנו יחד עם כמה מידידי משפחתנו. פייבל לא הצטיין ביותר בחדר. הרבי במוטול וכן הורי הגיעו לכלל דעה – לדעתי, שלא בצדק – שמוחו אינו עשוי ללימודים גבוהים יותר, והוחלט ללמדו מלאכה; והוא היה היחידי מבינינו שלמד מלאכה. הוא היה מהיר-יד והצטיין מאד ברישום. אין ספק שהיה יכול להיות מהנדס טוב. אולם הוא נמסר לבית-מלאכה של ליטוגראף ללמוד שם פיתוח במתכת, ועשה את מלאכתו יפה. אך מקץ שלוש שנים לשבתו בפינסק הפסיק את מלאכתו וחזר למוטול, לעזור על יד אבי בסחר העצים. ולא חזר לאומנות זו במשך שנים אחדות. אני משער, ששנים אלה היו שנות-שפל בסחר-העצים, או למצער בשביל עסקי אבי; כי באותו זמן עשיתי מאמץ מיוחד לפרנס את עצמי, בעודי ממשיך את לימודי בבית-הספר הריאלי.

ידעתי מתחילה, כלומר משנתי השתים עשרה, שלימודי בפינסק היה עול כלכלי כבד על הורי. מזון ודירה בודאי לא עלו יותר משני רובלים – דולר אחד – לשבוע; אבל סכום זה הוא חלק ניכר בהכנסה ממוצעת של שנים עשר רובל לשבוע. ונוסף על כך אחי, ששהה עמי במשך שלוש השנים הראשונות. הוסף על המזון והדירה את שאלת הבגדים, מלבד שכר-לימוד וספרים. בעיר היו הצרכים מרובים מאלה שבחיים הפשוטים בעיירה מוטול. היה גם ענין של שמירה על השם הטוב. בפינסק עלול הייתי לבוא במגע עם סוגי-אדם ותנאים שונים, והורי הקפידו שבנם לא יגיע לנחותי-דרגה. הכלל, היה משא כבד על אמצעיהם המצומצמים של הורי. ידעתי זאת בהיותי בן אחת עשרה ושנינו, פייבל ואני, הוחזקנו על-ידיהם בפינסק. והעמקתי להרגיש זאת, כשפייבל הוכרח לחזור הביתה ואני נשארתי יחידי בפינסק. ניסיתי עוד קודם למצוא מקור הכנסה כדי לכסות, לפחות במקצת, את הקצבתם של הורי; אך הדבר לא עלה בידי. והנה כשנשארתי לבדי נתקבלתי כמין מורה לבית משפחה עשירה. הוטל עלי להשגיח על עבודות-הבית של הבן, שהיה שלוש דרגות למטה ממני בבית-הספר. בשכר זה קיבלתי מזונות ודירה וחמישים רובל לשנה. המזומנים כיסו את שכר-לימודי, ספרי והוצאות קטנות; מכאן ואילך לא נפלתי למשא על כיסו של אבי.

חיי היו פשוטים, קשים, ולפי מה שאנו נוהגים לגבי ילדינו היום, קודרים למדי. אבל אין זאת אומרת כלל, שהייתי בלתי-מאושר, הייתי ניזון ולבוש כהוגן, והיה לי חדר משלי – באמת, מין מאוּרה – ב' על ג', והיה בו, מלבד מיטתי, גם תנור כרסני גדול. היה זה מין חדר נותן אבק וריח, אבל החלוןּ פנה לחצר גדולה ולא הרגשתי בדחקוּת. לא היה פנאי לדאוג לרוחתי. בבוקר צריך הייתי לבוא לבית-הספר בתשע שעות ונשארתי שם עד שתים וחצי אחרי הצהריים. אחרי כן היתה לי עבודת-הבית, לימודי העברית2 שלמדתי בכל יום אצל מורה פרטי, ושתים או שלוש שעות עם תלמידי. עסקתי גם בקצת קריאה כללית ולקחתי חבל מסוים בפעולות הציוניות של הנוער, כפי שהיו אז. אבל על אלה אדבר עוד להלן.

משטר בית-הספר בפינסק – ואני משער, שכך היה גם בערי רוסיה אחרות באותן השנים – היה שונה לגמרי מן הנהוג בעולם המערבי. לא היה שום מגע בין מורים לתלמידים, ורק קשר רופף בין התלמידים עצמם. באשר לנערי היהודים, אלה ראו את המורים כבאי-כוחו של שלטון נכרי ועוין; הם היו יותר צ’ינובניקים (פקידים) מאשר פדגוגים, את מקום הרגשות והיחסים האנושיים לקחו בלבם פורמאליות ויצר-העלייה הטבועים בנפש הפקיד הרוסי. מלבד מעטים יוצאים מן הכלל – והיו אחדים כאלה – אין עינו של המורה על התלמיד, אלא על מנהל בית-הספר. הדרך למצוא חן בעיני הממונה עליו, ומכאן לעלייתו בדרגה, לא היתה דרך הפדגוגיה, כי אם השמירה הקפדנית על ההוראות והפקודות שניתנו מידי השלטונות הגבוהים. אלה צימצמו את התלמיד ואת המורה במסגרת קפואה של הגבלות, שתכליתה היתה לעכב את גידולו הטבעי של השכל. ענינינו הרוחניים האמיתיים – כונתי לנערי היהודים – היו מחוץ לכתלי בית-הספר. משום כך היינו שואלים רק לעתים רחוקות ספרים מספרית בית-הספר, מכיון שאלה נבחרו בה בהקפדה על-פי חוסר הענין שבהם; ואף כי נאסר על התלמידים להשתמש בספריות הציבוריות, קיבלנו משם ספר בהיחבא ובסכנת עונשים חמורים.

היו בבית-ספרנו מוריע, שבלי ידיעת מקצועם, בלי הכנה כלשהי בפדגוגיה, קיבלו את משרותיהם בעזרת ידידים בעלי-השפעה, שבודאי חשבו אותם בלתי מסוגלים לכל כהונה אחרת בביורוקראטיה הרוסית, אבל ראויים לתפקיד של מורה בית-ספר בעיר פרובינציאלית כגון פינסק. ואף-על-פי-כן איני מבין, איך אדם כמורה שלנו למתימטיקה יכול היה להתמנות לתפקיד זה. עד כמה שמגיע זכרוני ידוע לי, כי השיעורים אצלנו לא היו אלא מאבק ממושך בין המורה ובין תלמידיו, שכשרונם וידיעתם במקצוע עלו הרבה על שלו. בגיאומטריה ובאלגברה מעולם לא יכול לתפוס את הוכחותינו או להסביר את התיאורימה הפשוטה ביותר. המסכן השתדל ומילמל, קישקש וגימגם ונצטבע בכל צבעי הקשת, ואנו, בכל הפראוּת הטבעית של הנוער, הוספנו להקניטו ולענותו בשאלות, שלא ידע תשובה עליהן. חוששני, שספורט זה היה אחד מראשי פעולתנו בבית-הספר. אכן האיש הזה חייב היה להימנע מלבקש לעצמו כתר של מורה למתימטיקה – או לדבר אחר.

מקור אחר לשעשועים שימש לנו מורנו לדת, שהיה כמובן פּוֹפּ, או כוהן. חשדנו בו שלא תמיד הוא בא למחלקה פיכח לגמרי; על כל פנים עצמת האדמומית של חוטמו נתנה מקום לפירושים ולסברות שונים בין תלמידיו. נערים יהודים לא היו מחויבים לבקר בשיעורי הדת הנוצרית; אבל השיעורים בסלאויאנית, עתיקה וחדשה, היו חובה לכול. סלאויאנית עתיקה היא שפה קשה; דומני, שדיקדוקה דומה לזה של היוונית הקלאסית. מורה זה ידע משהו במקצועו, אלא שבתור נוצרי ופקיד רוסי חשב למטה מכבודו להניח, כי התלמידים היהודים יצליחו פעם ללמוד או להבין משהו בשפה זו. לרוע מזלו, היו הם היחידים שהשכילו בזה; אם מתוך רצון לקנטרו, או מטעם אחר, קבענו לעצמנו כלל, להצליח במקצוע זה. פעמים רבות אנוס היה לפנות אלינו בימי השאלות, ודבר זה עורר תמיד את חמתו. הוא היה טומן לנו פחים, אבל כמעט תמיד היינו מוכנים להשיב, והמאבק שלו נסתיים כרגיל במפלה מבישה, וכך ניצחה היהדות תוך כדי היותה נרדפת.

רק אחד ממורי היה יוצא מכלל זה, גבר בשם קוֹרנינקוֹ, ויתכן מאד, כי לו חייב אני כל מה שניתן לי להשיג בשדה המדע. הוא היה כימאי, אוהב אהבה רבה את מקצועו והגיע לפירסום מסוים בעולם הגדול. הוא היה באמת תפארת בית-ספרנו, ואולי בזה יתבאר, למה יכול היה לעשות מה שעשה בלי להתנגש עם השלטונות. עלה בידו לצרף מעבדה קטנה, מותרות שאז כמעט לא ידעו כמותן בתי-ספר תיכונים ברוסיה. יחסו אל תלמידיו היה ההפך הגמור מזה של שאר המורים. הוא היה אדם הגון, נוטה לליבראליות, ונהג בנו כביצורים אנושיים. היה נכנס עמנו בשיחה ועשה כמיטב יכולתו לפתוח לפנינו אופקים נרחבים יותר במדעי הטבע. כמעט אין צריך לומר, כי רוּבנו נענינו לו בחמימות, וכך נוצרה מעין ידידות בין התלמידים ובין המורה – מצב נדיר לאין שיעור בבתי-ספר רוסיים של אותם הימים.

קורנינקו היה האיש, שנתן לי את הדחיפה הראשונה לכימיה. בשנה האחרונה, או במחלקה השביעית – הייתי אז בשנתי השמונה עשרה – הורשתה לתלמידים מידה מסוימת של התמחות. לי היתה לפחות שעה אחת של כימיה ציונית בכל יום, ושנים או שלושה בקרים שלימים במעבדה. גם בזה לא הרחקנו לכת, הואיל והרמה הכללית, שהיתה נמוכה מאד, צימצמה בהכרח את פּעלו של קורנינקו. הדבר נתברר לי, כשהגעתי לאוניברסיטה גרמנית, ובשנת-לימודי הראשונה נטל עלי ללמוד חומר חדש לגמרי, שבשביל התלמידים הגרמנים היתה זו רק חזרה על העבודה שעשו בשנתם האחרונה בבית-הספר התיכון. ציודי במתימטיקה ובפיסיקה היה כמובן עוד דל מזה. פעמים רבות תהיתי על עצמי, מה היה אורח-חיי, אלמלא זימן לי המקרה מורה מוכשר ובעל שאר-רוח זה.

ועם כל אלה, לא אוכל לומר, כי חיינו בבית-הספר היו משוללי נעימות. אפשר שלעתים טימטם את מוחנו, אבל סבלנו זאת כמעט בשמחה. אני הצלחתי בבחינות ובדרך כלל קיבלתי ציונים גבוהים, דבר שלא היה יסוד להתפאר בו בתנאים ההם. העבודה בבית-הספר ובבית גזלה רק חלק מועט ממרצי; וגם אחרי תוספת שיעורי העברית3 וחובותי כמורה, עוד נשאר לי הרבה בשביל פעולות כלליות, ומשנתי החמש עשרה ואילך נמשכתי יותר ויותר לחיי העיר ולתנועה הציונית, שהיתה בראשית צמיחתה.

פינסק לא היתה עיר נעימה לגור בה, אף כי עובדה זו נודעה לי רק לאחר שראיתי מעט יותר מן העולם. שוכנת בשפל, נגועה בקדחת, דומה היתה למוטול, בוץ באביב ובסתיו, קרח בחורף ואבק בקיץ. בימות הגשמים היתה תחתית העיר מוצפה מים ומשלושה עברים אפשר היה להגיע אליה רק בסירות. רק שנים או שלושה מרחובותיה היו מרוצפים, או נכון מזה, מכוסים אבני-גויל. כששפלו המים עם קרוב הקיץ, היה אד מבחיל עולה מן הארץ ואחריו בא אבק כבד. הואיל וכל אלה היו שייכים לסדרי בראשית, לא עלה על דעתי להתאונן על כך, ואיני יכול לומר, שימי נעורי היו ימים אין חפץ בהם.

אבל אל לי לשכוח את עונות-הביניים המאושרות. היו מסעי-קיץ על גבי הרפסודות של דודי במעלה התעלה וברסט-ליטובסק ובמורד הבוג לוארשה. היו ביקורים בבית, בקיץ, בפגרת חג-הלידה ובחג הפסח, ונסיעות אלו היו הרפתקאות כשלעצמן. אם כי המרחק מפינסק למוטול היה, כאמור, רק עשרים וחמישה מילים, ארכה הנסיעה כמעט עשרים וארבע שעות. בחורף עברנו את הדרך בעגלת-שלג; באביב ובקיץ – אם רוח, מזג-אויר ובוץ לא עיכבו – בעגלה. מסתבר שלא שכרתי עגלה לעצמי; דבר זה היה עולה בשלושה או ארבעה רובלים. חיכיתי להזדמנות. כרגיל היה זה חנווני ממוטול, שבא לפינסק לחדש את מלאי סחורתו. הייתי מטפס ועולה על העגלה, מתרווח בין שחת, קש, חביונות וחבילות צרכי-אוכל, וכך ישבתי מוכן לדרך. יש שעבר עלינו הלילה תחת כיפת השמים. הקרון הוטה הצדה, ואיש ובהמתו ישנו שעות אחדות תחת הכוכבים, אפשר שהיינו יכולים לעשות את דרכנו בפחות מיום, אילו העזנו להחיש מעט את הנסיעה. אבל צעדינו נקצבו על-ידי מצב הדרך, מבנה הקרון וכמות הטילטולים, שאדם מסוגל לנשוא. היינו משרכים דרכנו בחתחתים אלה, הנשמה כמעט ננערה מתוך הגוף, והעגלה חישבה להישבר לרסיסים.

יש שנסעתי לבדי, כלומר, עם החנווני ועם העגלון הנכרי; יש שאחד הדודים נסע עמי, או אבי שחזר מפינסק. ולעתים לא היינו לנים בלילה תחת כיפת הרקיע. היו שנים או שלושה פונדקים בין פינסק למוטול; באמצע הדרך בין שתי הערים היתה גם אחוזתו של הרוזן האדיר סקירמוּנט, בעל-נכסים גדול, ואחד האישים האגדיים בסביבה. אחוזה זו כללה גנים עצומים, חורשות, כפר שלם, פּוֹריצ’ה, וכמה בתי-תעשיה קטנים. לאחר שנים רבות, רבות, אחרי שרחקתי ממוטול ומפינסק, נפגשתי עם הרוזן האגדי סקירמונט. הוא היה באותו זמן הציר של פולין המשוחררת בארמון ס"ט ג’יימס, ואני ישבתי על ידו בשעת סעודה. סיפרתי לו, איך בילדותי הייתי גונב תפוחים מגן-העצים שלו – או של אביו – בפוריצ’ה. הוא זכר שנים מדודי, שהיה עושה עמהם עסקים.

בחורף היתה הנסיעה בין פינסק למוטול עוברת מהר יותר. הדרך היתה חלקה, השלג ירד, והשכבה העליונה הפשירה וקפאה שוב, וכן נוצר שטח מצוין בשביל עגלת-השלג. זכורני, שתקפתני חלשוּת למראה הלובן החדגוֹני של הדרכים והשדות: ובכן חוּתלתי באדרות ובשמיכות ונשלחתי כחבילה שלימה. הייתי נרדם והדבר הראשון שנודע לי היה, שהגענו לפוריצ’ה.

העגלונים היהודים היו בריות בפני עצמן: חבריה עליזה, מלאי חריפות וחכמה בעניני עולם הזה. ודאי שלא היו תלמידי-חכמים גדולים, אבל רחוקים היו מבּוּרוּת, ויכלו לקצר את שעות הנסיעה בסיפורי מעשיות נפלאים. כשהגיעו לכברת דרך טובה היו נוסעים בה וחוזרים ונוסעים, הלוך וחזור – כי רב היה התענוג לנסוע בלי להיטלטל עד לידי פירוק עצמות.

בפינסק, כמו במוטול, לא באתי במגע חברתי עם שאינם בני ברית. הם היו על צד האמת מיעוט האוכלוסין וכללו בעיקר פקידי השלטון, פקידי הרכבת ופועלים, הנהלת התעלה ומספר בעלי-אחוזות גדולים, שנכסיהם היו בקרבת מקום, אבל בתי-דירתם היו בעיר. האוכלוסיה היהודית נבדלה מזו שבערים אחרות של תחום המושב, שהיה שם, נוסף על ריבוי הסוחרים והחנוונים, גם מעמד גדול בערך של פועלי הנהר ופועלי בתי-חרושת. היהודים היו רוב הסבלים, התעלנים ונהגי הרפסודות. האחרונים נחשבו מעמד של בעלי-מקצוע. דרושים היו אימון וזריזות לנהג את הרפסודות במעלה נהר הפינה ולתוך התעלה ושלא לחבול בקורות. יהודים אחרים עבדו בבתי-החרושת לגפרורים ובמנסרות.

פינסק היהודית היתה מחולקת לשתי קהילות: פינסק גופה וקארלין, לכל אחת בתי-כנסת שלה, רבנים, בתי-חולים ובתי-לימוד. קארלין, מקום מגורי, נחשבה, כדרך שאומרים, ‘העלי שבמכתשת’. שם גדלתי מנערותי עד ראשית גברותי, שם קשרתי את קשרי החברתיים והרוחניים הראשונים, ושם הוכנסתי לתוך התנועה הציונית. פינסק טבעה, אפוא, את שני הפנים אשר לחיי: היא נתנה לי את הנטייה הראשונה למדע והקנתה לי את נסיונותי הראשונים בציונות.

שני שטחי חיי אלה נבדלים לחלוטין. הציונות לא נסבלה מעולם במשטר הצארי כתנועה מדינית, והעבודה הציונית המעשית, שהיתה פרימיטיבית למדי באותם הימים, התנהלה במסוה של צדקה. בשנת 1884, כשנה לפני בואי לפינסק, נתכנסה אסיפת קאטוביץ המפורסמת של חובבי-ציון – הכינוס הראשון מסוג זה. מן הבחינה ההיסטורית מציינת אסיפה זו את תחילת הציונות בעלת-ההכרה והמאורגנת, והיא באה סמוך לפרוץ תקופת הרדיפות. פינסק נעשתה אחד ממרכזי ‘חיבת ציון’. רבי דויד פרידמאן – שנודע, לפי הנהוג אצל היהודים, בשם החיבה המוקטן ר' דויד’ל, וגם ר' דויד’ל קארלינר, על שם קהילתו – היה חבר הנשיאות באסיפת קאטוביץ, ועל כן נקרא בשם ראש התנועה בפינסק. ר' דויד’ל זה היה טיפוס מצוין, שמיזג בקרבו את המסורת הנעלה של יראת-שמים ולמדנות עם חוש לגבי רוח הזמן. הוא היה אדם זעיר, מיובש ומקומט כלולב, בעל פנים משונים ונפלאים. היה צם בה“ב ונחשב אפילו בין יראי-השמים כמדקדק עד לאין שיעור במצוה קלה כבחמורה. היה לו בית-כנסת קטן, מחובר לביתו ושמה הייתי בא להתפלל. גיסו של ר' דויד’ל היה ר' יחיאל פינס (השם יש לו שייכות לפינה ולפינסק), אחד מראשוני המתיישבים בארץ-ישראל שעלה ממקומותינו; הוא הקדים, אם איני טועה, את קבוצת ביל”ו, שעלו מרוסיה כמתישבים מודרניים על הקרקע בשנת 1882. כמה ענפים ממשפחה זו התיישבו גם באמריקה ועשרות צאצאיהם מפוזרים ברחבי ארצות-הברית. השם קיבל צורה אמריקנית – פּיינס.

לפי שיעור גודלה נתנה קהילת פינסק מספר רב של עסקנים וחלוצים לתנועה הציונית. היה שם יהודה (לייב) ברגר, שנשא אשה ממשפחה פינסקאית, משכיל מפואר, ובעל כשרון אמיתי של מנהיג. היה שם אהרון אייזנברג, שעלה לארץ-ישראל בעודי בפינסק. עלייתו היתה מאורע כביר ופינסק ערכה לו פרידה רבת-רושם. ברגש של יראת-רוממות התאספנו באותו ערב לראות במו עינינו אדם ההולך באמת לארץ-ישראל. הוא הבטיח לכתוב לנו על מראה הארץ; אחר־כך חיכינו בצמא לכל פיסת חדשות על מעשיו וקורותיו שם. אייזנברג התיישב ברחובות ונעשה שם אחד האיכרים המועילים והמצליחים ותרם הרבה לפיתוח הסביבה. כעבור ארבעים שנה קניתי את החלקה, שעליה הוקם ביתנו ברחובות, מידי אחד מבניו של אייזנברג. גיאורג האלפרן, שהיה לאחר שנים רבות מנהל אפ"ק, בא גם הוא מפינסק, וכן יצחק ניידיץ', אחד ממייסדי קרן-היסוד בשנת 1920, מכשיר חשוב בבנין ארץ-ישראל. השרתוקים אף הם מפינסק באו; משה שרתוק, מצעירי המשפחה, שנתחנך בארץ-ישראל, הוא אישיות ראשית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בימי נערותי בפינסק היה שם צבי מאסליאנסקי, המטיף הלאומי הגדול, מורה בבית-ספר עברי. הוא היה אחד המגידים האהובים על העם והשפעתי היתה רבה עליו. הוא נשתקע אחר־כך באמריקה והיה מפורסם בין המוני העם המדברים יידיש, כשם שהיה מפורסם לפנים ברוסיה. הוא מת לפני כמה שנים בן שמונים, אחד משרידי ימי-הזוהר הראשונים של הציונות. שמות אלה אולי ידועים רק לציונים; אבל אלה הם שמות של אנשים, שחזו את חזון-הגאולה לפני חמישים שנה, שהפכו את החלום למציאות ממשית, ושזרעו, על אף דברי הלעג והביטול לאין סוף מצד אנשי-המעשה, את זרעי ההישגים החשובים, המהווים את ישוב ארץ-ישראל כיום הזה.

אל לנו לחשוב על הציונות של אותם הימים, זמן רב לפני בואו של תיאודור הרצל, במושגים של התנועה החדשה. פעולה מאורגנת, לפי מושגי זמננו, לא היתה קיימת כלל. עוד לא חלמו אז על אירגון הנוער. היו אסיפות מקריות של אנשים בשנות-העמידה, והצעירים באו שמה בהתגנב לשבת באחת הפינות. במקרים רחוקים, כשנשלח איזה חוזר, הורשה לנו לכתוב את הכתובות על המעטפות. אמצעינו הכספיים היו פרימיטיביים עד לגיחוך; עסקנו ברובלים ובקופיקות. אחד ממקורות הכנסתנו העיקריים היה איסוף המעות בחג הפורים. נרשמו נערים להפצת עלונים וחוזרים מבית לבית, ורוב בעלי-הבתים תרמו תרומות צנועות. ולא כולם, בשום פנים לא כולם. לא הגבירים, כגון משפחת לוריא, אדירי התעשיה עם סניפים בוארשה, ליבאו ודאנציג, שהיו בעלי בית-החרושת לגפרורים בפינסק. שכבר אז, בראשית ימי התנועה, נתגלו פילוגי המעמדות בציונות, ופילוגים אלה לא פסקו עד הזמן הזה. אילי-הכסף היהודים היו, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, אנטי-ציונים מובהקים. תומכינו היו בני המעמד הבינוני והעניים. אופוזיציה – בצורת תנועת פועלים – עדיין לא היתה קיימת אז, הואיל וה’בונד', הסתדרות הפועלים היהודים המהפכנית, לא נוסדה אלא בשנת 1897 – שנת הקונגרס הציוני הראשון.

מובן, שלקחתי חלק פעיל באיסוף מעות זה. כי בשל עמדתי כ’מורה' בבית משפחה מיוחסת נפלו בחלקי לא רק בית פטרוני, אלא גם בתי כל הקרובים, גיסים וחתנים וכלות. פורים היה חל תמיד באמצע עונת הפשרת השלגים, ושעות על שעות הייתי מבוסס ברפשה של פינסק מקצה העיר עד קצה. זכורני, שאמי היתה נוהגת, מטעמי חסכון, לעשות את בגדי העליונים ארוכים ממידתי, כדי להניח מקום לגידול, ובדרך הילוכי הייתי תכופות נכשל בשולי הבגד ולפעמים נפלתי מלוא קומתי לתוך שלולית קרה כקרח שברחוב. עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, אבל היה לי תמיד הסיפוק הגדול, שאספתי יותר מכל אחר. אלו היו שנות-לימודי במקצוע שעסקתי בו (באמת-מידה גדולה הרבה יותר) שנים רבות בחיי הבאים.

פעולה אחרת שמשכה את לבי – היה לה אך קשר בלתי-ישיר לציונות – היתה עשיית הנפשות לחדר המשופר בצורה מודרנית – ‘החדר המתוקן’ – שנוצר באותן השנים ביהדות רוסיה. היה צורך רב בתיקון החינוך, לא רק מבחינת הדירה, הפדגוגיה וסדר-הלימודים, אלא גם מבחינת הגישה כולה לחינוך היסודי של הילדים הצעירים. ותמוה הדבר, שדוקא היהודים, הנותנים ערך רב כל-כך לחינוך בניהם, לא נתנו דעתם על דרגת-החינוך הראשונה של ילדיהם. כל לא-יצלח בקהל נחשב ראוי ללמד את התינוקות את ראשית הקריאה, והשם, ‘מלמד’ היה שם נרדף לשלומיאל. אפשר שהיה להם לאבות היהודים חוש, שאמר להם כי ילדיהם יתפסו איך שהוא את ראשית חכמת הקריאה והכתיבה. ואמנם משער אני שהם תפסו, אבל במחיר יקר של אושר הילדות ומתוך סכנה של מאיסה בתורת ישראל. ‘החדר המתוקן’ שאף להכניס ללימודים הראשונים יסוד של הוּמאניזם מתוך שימת הדגש על העברית כשפה חיה, על הצדדים החילוניים במסורת ועל נושאים מחיי עולם הזה, שהיו חרם בעיני הדור הישן. תמיכתי הנלהבת בטיפוס החדש של החדר הביאה אותי לידי סיכסוך עם הקנאים, שאיימו להלשין עלי לפני המשטרה כעל כופר בעיקר, מהפכן ומפיר שלום.

כשאני משקיף מנקודת הצלחתה של הציונות היום, רואה אני, שלא היה לנו מושג כלשהו, איך להגשים את מטרותיה המעשיות של התנועה. ידענו ששערי ארץ-ישראל נעולים בפנינו. ידענו שכל יהודי שנכנס לארץ-ישראל ניתנה לו ‘הפיתקה האדומה’, שחייב היה להראותה לפי הדרישה ובגללה עלול היה להיגרש בכל שעה על-ידי השלטון הטורקי. ידענו, שהחוק הטורקי אסר על היהודים לרכוש קרקעות. אפשר מאד שאילו היינו משגיחים בזה במידה יתירה, או היינו מנסים לשמור יותר מדי את הסדר, היינו נרתעים. אבל התקדמנו בדרך צרה, עיורת ועקשנית. יהודים התיישבו בארץ-ישראל ולא גורשו. הם קנו אדמה, לפעמים על שם מושאל, לפעמים על-ידי שוחד, מפני שהפקידות הטורקית היתה מושחתת יותר מן הרוסית. בתים נבנו למרות החוק. בין בקשיש ובין צורות שונות של השתמטויות נבנו המושבות הקטנות הראשונות. הדברים נעשו, אם כך ואם כך; לא דברים גדולים, אך דיים לגרות את התיאבון ולהמשיך בפעולה.

העקשנות וההתמדה שבתנועה לא תובנה אלא על דרך האמונה. האמונה היתה חלק מתיקון פגימותינו; יהדותנו וציונותנו התקרבו זו בזו; אי אפשר היה להרוס את האחרונה בלי להרוס את הראשונה. כשבא צבי הירש מאסליאנסקי, המטיף הלאומי המפורסם, להטיף לנו ציונות, פנה אל אלה שלא היו צריכים ראיות. אהבנו להאזין לדבריו, מפני שדיבורו היה נפלא והוא השתמש תמיד בפסוקים מישעיהו, שידענום כולנו בעל-פה. אבל במידברותיו הנרגשות שמענו את הד רגשותינו העמוקים ביותר.

אין להכחיש, שהיה קו רחב של התבוללות בחיי היהודים. מטעם זה לא היינו, אנו הציונים, אדישים לגבי הציויליזציה והתרבות הרוסית. דומני שרשאי אני לומר, כי היטבנו לדבר ולכתוב בשפה וידענו את ספרותה יותר מרוב הרוסים. אבל לבנו ונפשנו היו מושרשים עמוק בתרבותנו, ולא עלה על דעתנו לבטלה מפני כבודה של אחרת. בפעם הראשונה נלחמנו בנטייה של התבוללות בכלי-זינה היא, כלומר, בשם העת החדשה. היו לנו כתבי-עת שלנו, היו לנו סופרים בני-זמנם ולא הנחנו ידנו ממסורותינו העתיקות. קראנו את ‘הצפירה’, ‘המליץ’ ו’השחר', את העתונים היומיים והשבועיים; קראנו את סמולנסקין ופינסקר, את מוהליבר ואחד-העם, אבות חיבת-ציון. היתה תחייה אמיתית של הלשון העברית יחד עם צמיחת ספרות-מופת מודרנית ביידיש, כתביהם של מנדלי מוכר-ספרים, י. ל. פרץ, שלום עליכם, שגם אותם קראנו בצמא. אכן העברית היתה גאותה וסמלה המיוחד של הציונות. אני, למשל, לא החלפתי מעולם מכתבים עם אבי בשפה אחרת, אף כי אל אמי כתבתי יידיש. שלחתי לאבי רק מכתב אחד ביידיש, והוא החזירו אלי בלא תשובה.

המתבוללים בפינסק – כמו בערי ישראל אחרות – יצאו מחוגי האינטליגנציה, כלומר, בעלי-המקצוע. אלה היו הרופאים, הרוקחים, רופאי-השינים והמהנדסים. קודם לכן לא הרגישו בשום התנגדות, חוץ מן הרשלנות של ההמון היהודי; עכשיו התייצבה כנגדם תנועה בת הכרה והתלהבות, ודרכם נעשתה קשה. היו מספרים בפינסק מעשה ברופא מתבולל טיפוסי, שהתיישב בקהילה והצטיין בסירובו לדבר אל חוליו בשום לשון חוץ מרוסית. לא משום שלא ידע יידיש כמו כולם, אלא שחשב את הרוסית ל’בוֹן-טוֹן' ולעסק טוב – ברוסית אפשר היה לדרוש שכר גבוה יותר. לאחר זמן מועט בא רופא אחר לפינסק ופתח בקבלת חולים, וזה, שציוני היה, דיבר עם חוליו יידיש ואפילו עברית. מתוך הרגשת רושמה של ההתחרות גילה הרופא המתבולל שוב את שפת אמו. סיפרו את הדבר לרופא הציוני: ‘בן-תחרותך מדבר יידיש;’ – ‘חכו’, ענה האיש, ‘עד שאגמור עמו, עוד ידבר אצלי עברית’.

זאת היתה אפוא ראשיתה של הציונות, שבתוכה חייתי בימי נעורי. היא נבעה ממקורות עמוקים; ואף כי התוצאות המעשיות היו עלובות בתחילה, אם דור שלם היה צריך לפנות את מקומו לדור אחר עד שהפעולה תוכנה ונעשתה בת-רושם, אין לשכוח את חלקם של אלה, שטיפחו את ההתעוררות ומסרוה לבאים אחריהם. רק זכותם היא, שהרצל מצא לו תנועה מן המוכן. אם יש צורך בהוכחה נוספת על ערכם של אבות-הציונות הרוסים, די לראות את שכבות-היסוד של היישוב היהודי בארץ-ישראל כיום הזה. פינסק ווילנה. אודיסה ווארשה ומאה קהילות-ישראל אחרות פחות נודעות הן התורמות הראשונות של החומר האנושי לשיבת-ציון.

גם מחובתי כלפי הורי וגם כחלק מסיפורי זה, עלי לציין את חלקם של בני משפחתי ביחס לארץ-ישראל. הדבר ישמש מעין סמל למידת המציאות, שנעשתה ארץ-ישראל בשביל משפחות יהודיות רבות ברוסיה.

שנים עשר היינו שנשארנו בחיים, בני עוזר ורחל וייצמן, שבע בנות וחמשה בנים. ומשנים עשר אלה השתקעו תשעה בארץ-ישראל. כולם, דומני, הביאו תועלת לארץ ולבנינה, כל אחד וכל אחת לפי דרכם. בשנותיה האחרונות של אמי, כשהתאספנו יחד לחוג את חג הפסח בביתה שבחיפה, היה מספר המסובים ב’סדר' שלושים וחמישה בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדים ונכדות. אמי, מנהלת הטקס, שישבה בראש הסדר תמיד שפכה דמעה על אלה שעודם בתפוצות. אנו הבאנו לארץ-ישראל לא רק את עיקרי השקפתנו אלא גם את אנשינו.


 

פרק שלישי / אני פונה מערבה    🔗

שאלת הלימודים / מגע ראשון עם המערב / גרמניה ויהדות גרמניה בשנות התשעים / פפּונגשטאדט וד"ר בארנס, המתבוללים / האנטישמיות הגרמנית / אני חוזר לפינסק / אני מקבל עבודה ראשונה בכימיה / חזרה לגרמניה / ברלין וקולוניות הסטודנטים הרוסים-היהודים של ארצות המערב / מהפכנים רוסיים והציונות / התבוללות ומהפכנות / מנהיגים ציונים בראשיתם / האגודה המדעית הרוסית-יהודית / אחד-העם הפילוסוף, המבקר והמורה / התחלות של קשרי-ידידות לכל ימי החיים / סטודנטים שאין להם פרוטה / דיבורים שאין להם סוף / מוסיקה ותיאטרון / שליח נודד בין ביצות רוסיה / התבגרות.


חיי כחייהם של רבים מיהודי-רוסיה בני דורי, עמדו תמיד בסימן הכרעות חשובות וגורליות. השנים לא זרמו באפיקים מוכנים. אצלנו היהודים, שלא כעמים אחרים בימים הרחוקים ההם, לא היתה התפתחות טבעית של אורח-החיים, של הענין המקוּוה, מתוך שינויים קלים בלבד. כל פרשה בחיי אדם היתה כפרשת-מים.

הנה הייתי בן שמונה עשרה כשגמרתי חוק לימודי בבית-הספר הריאלי בפינסק. מה יהיה הצעד הבא? ברי היה, שעלי להמשיך לימודי. אבל היכן? ברוסיה? האם הוטל עלי לפרוץ את השער הצר של ה’נומרוס קלאוזוס' ולהירשם באוניברסיטה של קיוב – כדוגמת שני אחי כעבור שנים מספר – או של פטרסבורג? אין ספק שהדבר היה עולה בידי. אבל הדרך היתה זרועה מרמה, גניבת-דעת ובזיונות. יכול הייתי לעמוד בבחינות-הכניסה הקשות – לתלמידים היהודים ערכו בחינות מיוחדות, קשות יותר – אבל לא לקבל את זכות הישיבה הדרושה. הייתי צריך אפוא להתחפש לבעל-אומנות, שיש לו עסק מדומה באחת הערים האסורות. אחר־כך תבואנה שנים של שלמונים וחוסר-בטחון; התחמקויות בלי סוף מחיפושי המשטרה; שינויי כתובת תמידיים. נפשי געלה בכל מעשי-ערמומיות אלה. ולא עוד אלא ששנאתי שנאה עזה את רוסיה, כלומר את רוסיה הצארית. כל נטיותי היו פונות לצד מערב, למקום שאלפי מתלמדים יהודים-רוסים נהרו שמה מתוך מין בהלה להשכלה.

ובכן הלכתי מערבה; רק בחירת האוניברסיטה היתה דבר שבמקרה. לידיד משפחתנו היה בן, שלמד בבית-ספר יהודי עם פנימיה בעּיירה פפוּנגשטאדט ליד דארמשטאדט בגרמניה. כשנודע לו, כי פנויה שם משרה למורה צעיר לעברית ולרוסית, המליץ עלי והמשרה הוצעה לי. לא היה לי מושג מטיב המקום – ואפשר שהדבר היה למזלי. חשבתי רק על כך, שאקבל את מזונותי, דירתי ושלוש מאות מארק – כשבעים וחמישה דולר – לשנה בשכר שתי שעות הוראה ביום; שפפונגשטאדט היתה רחוקה פחות משעה נסיעה ברכבת מדארמשטאדט, שהיתה שם אוניברסיטה, ושכרי, בתוספת תמיכה קטנה מביתי, יספיק לי לשלם את שכר-הלימוד, לקנות את הספרים הדרושים ולעבור את הקורסים. ואחר-כך? באמת, לא ידעתי עד מה. אפשר אחזור לרוסיה, על אף שפל מעמדנו שם, ואעשה שם כמיטב יכלתי במשטר הצארי, עד אשר יגיעו ימים טובים מאלה. אפשר אעלה לארץ-ישראל. ואפשר שאשאר במערב. בכל אופן, לא אעשה את דרכי לחינוך הגבוה מתוך מעשי-תרמית.

אולם יציאתי מרוסיה היתה טבועה בחותם אופייני. כל אדם, באותה מדינה היה ברשותו פאספּוֹרט, או תעודת-זהות. היה צורך בתעודה זו לשם נסיעה מעיר לעיר. לשם נסיעה לחוץ-לארץ היה צורך בפאספּורט מיוחד, תעודה שעלתה בכסף רב. הואיל ואמצעי הספיקו בצימצום לנסיעה לפפונגשטאדט במחלקה הרביעית ולמחייתי בחודש הראשון, אנוס הייתי לוותר על פאספּורט זה. נעשיתי, לצורך השעה, פועל-רפסודות, ובתור פועל כזה הורשיתי לנסוע בנהר לדאנציג בלי פאספורט של חוץ-לארץ. בתורן, התחנה הראשונה על אדמת גרמניה, נטלתי את צרורותי והסתלקתי.

עולם חדש ונפלא היה זה, שנכנסתי בו בלב פועם, עולם נקי, צח, מסודר, והוא הכּני בתמהון משני טעמים. ראשית, שונה היה כל-כך מעולם הגויים שהייתי רגיל בו עד עתה. שנית, היידיש של פינסק שלי, שכמו לרוב יהודי רוסיה, נראתה לי קרובה מאד ל’הוֹכדויטש', נתברר לי שאינה מובנת לגרמנים – לתמהוני ולדאבון לבי. אולם גם בלי מחיצת הלשון היתה הארץ מוזרה בעיני. מקרה של מה בכך, אך אופייני, נשמר בזכרוני. כשהגעתי לפרנקפורט דמיין אחרי נסיעה במשך כ"ד שעות תוך ישיבה על ספסלי-העץ, הלכתי למשרד דואר לשלוח טלגרמה לפפונגשטאדט. ספרתי את הכסף בדיקדוק רב וחיכיתי לקבלה. חיכיתי וחיכיתי – לא יכולתי להעלות על דעתי, שאדם נותן כסף לפקיד ממשלה ואינו מקבל עליו קבלה. האיש מאחרי האשנב הסביר לי סוף-סוף, כי פקידי הממשלה הגרמנית נאמנים על מעות קטנות.

פפונגשטאדט שימשה לי מבוא לאחד מפרקיה המשונים ביותר של ההיסטוריה הישראלית: יהודי גרמניה המתבוללים, שחיו אז בתור-הזהב של בטחונם המדומה והיו מתגאים בו לאין שיעור. אני מתעכב על כך, כי מבוא זה לבש אחר־כך משמעות סמלית. הייתי נער בן תשע עשרה, תמים, מעוט-דעת ועשוי להתרשם. לא ידעתי אז, שגרמניה היתה בתקופה הגדולה של התפשטותה שלאחר ביסמארק ופסעה פסיעות-ענק בין מעצמות-העולם. לא ידעתי, שיהודי גרמניה שוקדים כמו מתוך טירוף למחוק את צורתם, כדי שיתקבלו כגרמנים בתוך הגרמנים. לא ראיתי אז יחידים כטיפוסים, ולא חשבתי במושגים של כוחות היסטוריים. תגובותי היו ישירות ואישיות. ראיתי יצורי אנוש שונים והם עוררו בי רגשות מסוימים; ויחס ישיר זה היה מדריכי היחיד בעולם אשר מסביב לי.

העיירה פפונגשטאדט היתה מפורסמת בכל גרמניה בשל בית-מבשל-השכר שלה, ובין יהודי גרמניה – בשל בית-הספר עם הפנימיה. מנהל בית-הספר הזה היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני עוד יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר, הוא שמר את המסורת הדתית, הנוקשה, הפורמאלית של אדוקי פרנקפורט. בית-הספר התנהל בכשרות; היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על-פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים; אסור היה לכתוב באותו יום; התפילות נערכו שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה ומעריב. אבל זו לא היתה האדיקות שידעתי ואהבתי אצלנו בבית זו היתה אדיקות זועמת, לא-ממשית, ללא רקע עממי. חסרה היתה חמימות ושמחה וצבע ואינטימיות. היא לא חדרה לתוך חיי המורים והתלמידים; זו היתה מצות אנשים מלומדה.

ד“ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה את עצמו ‘גרמני בן דת משה’. הוא הבין את יהדותו בצורה כזו, שמכל הבחינות, חוץ ממנהגי הדת, גרמני הוא, בתרבות, ברקע ובאישיות, ככל צאצא של החרוסקים. לפילוסופיה זו הטיף, לצורך ושלא לצורך, בבית-הספר ובכל מקום, אך ביתר ייחוד באסיפות, שהיה נואם בהן על נושא האנטישמיות. כי האנטישמיות חילחלה באותם הימים עמוק לתוך גרמניה, אנטישמיות כבדה, מבוססת, למדנית, הרבה יותר מסוכנת, בסופו של דבר, מן האנטישמיות ההמונית של החוליגאנים בערי רוסיה, שנוצלה בדרך צינית על-ידי המדינאים ורבי-הכמורה הרוסים. היא נארגה לתוך מסכת ההכרה הלאומית. אפילו ד”ר בארנס לא יכול היה להתעלם מגילויי שנאת-ישראל שמסביב לו. אבל הוא ראה בזה תוצאה של אי-הבנה קלה. אם היו מצויים גרמנים מעטים בעלי נטייה אנטישמית, הרי זה משום שלא הכירו את סגולות-היקר של היהודים, כדוגמת ד"ר בארנס ודומיו. יש להעמידם על כך – זה הכול. עצת דברי הסברה, אמורים ביישוב-הדעת, והאנטישמיות תעבור מן העולם.

עם כל תמימותי לפי גילי לא יכולתי נשוא את הפילוסופיה המטומטמת, המרוצה מעצמה, של ד“ר בארנס בדבר האנטישמיות; ואף-על-פי שזו היתה דעתם של כל מורי המוסד, לא עלה עדיין על דעתי, שזו השקפתם של רוב יהודי גרמניה. מובן שלא ידעתי אז, כי אצטרך לחלוק על דעה זו תכופות בשנים הבאות, בקשרי עם מנהיגים יהודים גרמנים (ולא גרמנים בלבד), אנשים גדולים וחכמים מד”ר בארנס, שהיו בנידון זה פעוטים ומוכים בסנוורים כמוהו. רק זאת ידעתי אז, כשהתחלתי להבין יותר את השפה ולרדת לסוף דעתו, שהוא גורם לי יסורים קשים. בלי פילוסופיה של ההיסטוריה או של האנטישמיות הרגשתי ברור, שד"ר בארנס היה פחדן ומלחך-פינכא אינטלקטואלי. באחרית ימי-שבתי בפפונגשטאדט נכנסתי עמו בויכוח. כששמעתיו אומר, אולי בפעם המאה, שאם רק תיפקחנה עיני הגרמנים לראות את סגולותיהם המצוינות של היהודים וכו‘, וכו’, עניתי כנואש: ‘אדוני הדוקטור, אם אדם חש באיזה פירור בעינו, אינו רוצה לדעת אם הפירור הוא של בוץ או של זהב. הוא רוצה רק לסלקו;’ האדון הדוקטור היה כאילם.

לא היה כל טעם להתוכח עם ד"ר בארנס או עם כל מורה ממורי בית-ספרו. אמונתם באופי השטחי והחולף של האנטישמיות היתה מין תסביך, שהיה כרוך בתשוקתם לא להאמין כי קיימת אומה יהודית. זכורני, סמוך לבואי שמה, שאלני אחד המורים לאיזה לאום אני שייך, עניתיו: ‘יהודי רוסי’. הוא הסתכל בי, אחר־כך פרץ בצחוק גדול. מימיו לא שמע דבר כזה. גרמני, כן. רוסי, כן. יהדות, כן. אבל יהודי רוסי! זה היה בעיניו שיא הגיחוך.

האדיקות של בית-הספר היתה בעיני מוזרה עד מאד. לא הרגשתי בה כל דתיות. אפשר שרושם זה גבר בי בשל פחיתות המזון, שהמוסד היה מקבל ממנו, לפי מה שאני חושש, חלק הגון מרווחיו. ולא עוד אלא שהייתי בודד וחולה-געגועים על פינסק, על משפחתי, על מוטול, על ידידי, על העולם שידעתי. מגעי בימים ההם עם חיי גרמניה, וגם אחר־כך בשנות לימודי בברלין, היו מעטים, אבל כמות שהיו גרמו לי מבוכה. טוב מזה היה בפינסק, אף-על-פי שפינסק היתה רוסיה, ורוסיה משמעה משטר הצאר ותחום המושב ו’נומרוס קלאוזוס' ופרעות. ברוסיה היתה לנו, היהודים, לפחות תרבות משלנו, ותרבות גבוהה. היתה לנו צורה בעיני עצמנו. לא עלה על דעתנו, שההויה היהודית היא משהו שיש להסירו בסתר כקרום של פצע. לא כן יהודי גרמניה, שבהיותם מוקפים כשרון-מעשה ועצמה, היו נתונים לרגש נחיתות, שתבע מהם בלי-חשך להתכחש לעצמם ולהתבייש בירושתם – ובאותו זמן לשיר שיר תהילת עצמם על אזנים ערילות. כאן, בגרמניה, למדתי את מלוא משמעות הדבר, שהביע אחד-העם במסתו המפורסמת ‘עבדות בתוך חירות’ המכוּונת ליהודי המערב המתבוללים. נוכחתי לדעת, שגם ציונותם של יהודי המערב היה בה הרבה מצבע ההתבוללות. כשאחזור לדון, בפרקים הבאים, בהבדלים שבין יהדות המזרח ויהדות המערב, בין ציונות המזרח וציונות המערב, תתברר יותר משמעותם של פפונגשטאדט וד"ר בארנס.

דארמשטאדט היתה עיר נעימה למדי, לא ראיתי ממנה כמעט ולא כלום. לא היה לי פנאי. בימות-החול הייתי משכים קום בחמש, כדי לנסוע ברכבת שהגיעה לדארמשטאדט בשש וחצי. האוניברסיטה לא נפתחה לפני שבע וחצי, יכולתי אפוא להתהלך ברחובות במשך שעה. חזרתי לפפונגשטאדט בארבע וחצי והוריתי רוסית ועברית עד שש וחצי. הואיל ולא היה לי כסף די אכול סעודה כסדרה, הייתי לוקח עמי לחמניה עם חתיכת גבינה או נקניק. זה צריך היה להספיק לי עד סעודת הערב, שהיתה, כפי שציינתי כבר, ענין עלוב מאד, אף כי לפניה ואחריה היה טקס חגיגי של תפילות וברכות. נטל עלי לעבוד האחר בלילה, כדי ללמוד גרמנית ולמלא את הפגימות בהשכלתי המדעית והכללית, שהיתה בדרגה נמוכה הרבה מזו של בתי-הספר התיכונים בגרמניה. בין עבודה יתירה, מזון בלתי-מספיק ובדידות עבר עלי זמני בעצבות. עמדתי בנסיון זה במשך שני זמנים והייתי קרוב להתמוטטות. ימי פפונגשטאדט טבעו את חותמם על בריאותי לעולם; לאחר חמישים שנה, בקירוב, גילה רופא עקבות שפך-דם בריאתי, כתוצאה משמונת ירחי-לימודי הראשונים בגרמניה.

עזבתי את פפונגשטאדט בלי צער ואני מעלה את זכרה בלי שמחה. ישיבתי שם לא הניחה לי שום קשר תמידי עם אדם, מקרה שלא קרני כמותו כמעט בשום מקום. לאחר כמה שנים, כשהגיעו לבית-הספר ימי-ירידה, באה לעיני מודעה של אותו בית-ספר באחד מעיתוני היהודים בגרמניה. הם פירסמו שם כי ד“ר חיים וייצמן הורה שם. אבל, כנראה, גם עדות זו להצטיינותו האקדמית לא הועילה, ובית-הספר נסגר סוף-סוף. סמוך לסגירה כתב אלי בנו של ד”ר בארנס וביקש ממני להמציא לו בהמלצתי כמה תלמידים. מצפוני לא נתנני לעשות כן. היה זה מקום מגונה.

המצב בבית היה ברע. המשפחה עברה לפינסק מכמה טעמים. הילדים הקטנים היו הולכים וגדלים ואי-אפשר היה להחזיקם בבית-ספר בפינסק, אלא אם כן ביתם יהיה שם. אבא יכול היה לנהל שם את עסקיו בקלות כמו במוטול; הטעם היחידי לישיבה במוטול היה הבית. מצד אחד היתה פינסק עדיפה ממוטול, שכל הרפסודות של אבא היו צריכות לעבור דרך פינסק, ומכאן שיכול היה לשהות בבית לעתים קרובות יותר. אבל הזמן הראשון של העתקת מקום מושבנו היה קשה. לשלחני שוב למערב – דבר זה לא בא בחשבון כלל. ובכן נשארתי בפינסק במשך שנה, ועבדתי בבית-חרושת כימי קטן, שהיה שייך לאחד מבית לוריא, והשתמשתי בהפסקת-לימודים זו להיפטר מחובת-הצבא, שהיתה כחרב תלויה על ראשי. אין צורך לומר, שלא היה בדעתי לבזבז ארבע שנים כדי לשרת את הצאר ניקולאי. באתי לפני ועדת הרישום לצבא, נבדקתי כדת ונמצאתי מוכשר כדת. אצבע אלהים היתה בדבר, שהצלחתי להשתחרר מן הצבא על-ידי שיחה יחידה במינה עם מפקד-צבא במקום, רוסי הגון ותרבותי, שחס על לימודי שייפסקו.

מקץ שנה אחת הוטבו עסקי אבא. שנכנס בשותפות עם חתנו, אדם מוכשר וחרוץ מאד. הם החליטו לממן שניהם את חינוכי: הפעם ללא משרות וללא אוניברסיטה פרובינציאלית. היה עלי ללכת לברלין ולהירשם בפוליטכניקום, שנחשב אחד משלושת מוסדי-המדע המעולים באירופה. הובטחו לי מאה מארק – עשרים וחמישה דולר – לחודש, לא קצבה של ביזבוז, אבל מספיקה להתקיים עליה לאחר תשלום שכר-לימוד; על כל פנים, יותר ממה שהיה בידי רוב התלמידים הזרים בברלין לצרכי קיומם. ובכן, בקיץ 1895, שמתי פני שנית מערבה.

ההבדל בין ברלין ובין דארמשטאדט לא היה בערך האקדמי בלבד, אלא הרבה יותר מזה. דארמשטאדט היתה מקום קטן ולא היה בה קיבוץ של תלמידים זרים. בחרתי בה בשעת-הדחק, בגלל המשרה בפפונגשטאדט. ברלין היתה בירת-עולם, הראשונה שראיתי בעיני. היא היתה במרכז הזרמים האינטלקטואליים של הזמן. והעיקר, שהיתה שם קולוניה גדולה של תלמידים יהודים-רוסים, שעתידה היתה למלא תפקיד חשוב בעיצוב חיי כמו האוניברסיטה גופה.

קולוניות-תלמידים אלו היו קו מעניין ואופייני של אירופה המערבית בימי רוסיה הצארית. בברלין, ברן, ציריך, ג’ניבה, מינכן, פאריס, מונפּלייה, נאנסי, היידלברג היוו יהודים צעירים מרוסיה, שנפלטו מארץ מולדתם על-ידי רדיפות, הפליות ורעב אינטלקטואלי, קבוצות מיוחדות, ולהן סימני-היכר מיוחדים. מספר התלמידות היה כמעט כמספר התלמידים, והיו מקומות, אשר שם עלו במספרן על התלמידים. בברן, למשל, שבכלל התלמידים הרשומים היו שש מאות יהודים רוסים, והרוב נשים. את תורת הרפואה העדיפו, לפי שמקצוע זה פתח לפניהם דרך בטוחה לפרנסה; מלבד זה, היה מקצוע הרפואה קשור ברעיון השירות הסוציאלי, במגע עם ההמונים, בהזדמנות ללמד ולהשכיל להלכה ולמעשה. המקצוע השני במעלה היה: הנדסה וכימיה, ומשפטים במקום השלישי או הרביעי. כמוני אני כן רוב התלמידים לא היה להם מושג ברור על עתידם. האם עליהם לחזור לרוסיה או להישאר במערב? לא ידעו מה יעשו. אך תהי בחירת מקצועם מה שתהיה, תהיינה תכניותיהם מה שתהיינה – כמעט כולם היו שייכים לטיפוס מסוים. שייכים היו למעמדות הבינונים או הבינונים-הנמוכים; שכן עשירי היהודים ברוסיה – כדרך העשירים בכל מקום – מצאו ידם לסדר את הענינים, ורק לעתים רחוקות נאלצו לשלוח את בניהם לאוניברסיטאות בחוץ-לארץ. התלמידים היהודים באוניברסיטאות שבמערב היו מרדנים מבחינה זו או אחרת; כי מה יכלו לעשות אחרת באותן המסיבות? הם היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בניהם של הורים בעלי-בתיים, מבוססים, מכובדים, נושאים אינטליגנטיים של המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך, מעורים במסורת היהודית, ליבראלים לפי האינסטינקט, מבקשי הצלחה לבניהם – כדוגמת אבי – שאפו לנתק את כבלי העבר. רבים מן הצעירים האלה נתחנכו חינוך יהודי הגון. דיברו יידיש, קראו עברית, או לפחות ידעו עברית.

4.jpg
5.jpg

זרם התלמידים הראשון שפנה מערבה ראשיתו בא עם לחץ ההגבלות החינוכיות בתחילת שנות השמונים. בימי היו כבר הקולוניות הללו עומדות וקיימות; היתה להן מסורת והיה להן אופי משלהן. הם היו מהפכנים במובן מיוחד ובמסגרת רוסית מיוחדת, שכללה בקרבה כפירה גמורה מצד היהודים בזהותם היהודית. היה זה, כמו שנראה להלן, מצב אנומאלי לגמרי. תלמידים יהודים באירופה המערבית לא יכלו להיעשות חלק מן התנועה המהפכנית, אם לא מתוך דיכוי רגשותיהם ויחש-אבותיהם, בהעמידם פנים, שאין להם כל קשרי לב ותרבות עם עמם. היה זה צו מלמעלה; אף גם מלאכותי לגמרי. כי צעירים וצעירות אלו לא התבוללו ולא הרחיקו מאורח-החיים של אבותיהם. להפך, חיבה עמוקה ועדינה נודעת מהם לגבי סמלים יהודיים עתיקים. אלא שהקו, כמו שהיינו אומרים היום, אסר קירבה כזאת; הציונות היתה קונטר-ריבולוציונית.

צו בלתי רגיל זה נתקל עד מהרה בהתנגדות. ימים רבים לפני בוא תיאודור הרצל נלחמו קבוצות תלמידים יהודים, ציונים מהכרה, באוניברסיטאות המערביות בתנועה המתבוללת-המהפכנית; לא מן הצד המהפכני אלא מן הצד ההתבוללותי. בברלין נתארגנה, חמש או שש שנים לפני בואי שמה. ‘האגודה המדעית של יהודי רוסיה’ (Der Judisch-Russisch wissenschaftliche Verein). מנהיגיה כולם עתידים היו להיות אישים מפורסמים בתנועה הציונית: שמריהו לוין, ליאו מוצקין, נחמן סירקין, ויקטור יעקבסון, ארתור האנטקה, היינריך לוה, זליג סוסקין, וילי באמבוס וכמה אחרים. כשבאתי לברלין כבר גמרו אחדים מהם את חוק-לימודיהם או יצאו לאוניברסיטאות אחרות. שמריהו לוין, למשל – הוא נעשה לאחד מגדולי הטריבונים של הציונות, אישיות מקסימה ובעל כשרון-נואם מזהיר – הלך לקניגסברג לעסוק שם בעבודת הדוקטוראט שלו. במוקדם או במאוחר הכרתי את כולם; ועם רובם פיתחתי יחסים מתמידים ולכל ימי החיים. עתיד הייתי לעבוד עמהם במשך עשרים, שלושים, ארבעים השנים הבאות, באנגליה, באמריקה, בארץ-ישראל; היה עלי להילחם על צדם או כנגדם בקונגרסים הציונים. הייתי עד-ראייה, יחד אתם, להתפתחותה של התנועה הציונית, שעברה ממצב של תופעה משונה לכוח בין-לאומי רציני, המעסיק את דעתם של מדינאים.

בקיצור, זה היה עולם שונה לגמרי מפפונגשטאדט ודארמשטאדט. כאן בברלין חרגתי מציונות-הנוער שלי, יצאתי מכלל בחרות והגעתי למשהו דומה לבגרות. כשעזבתי בשנת 1898 את ברלין כדי ללכת לשוייץ, ואני אז בן עשרים וארבע, כבר היה קבוע רקע חיי-בגרותי. מובן מאליו, שהוספתי ללמוד הרבה בשנים הבאות; אבל לא חל בי שינוי עיקרי. השקפתי המדינית, האידיאולוגיה הציונית שלי, מגמתי המדעית, מטרות חיי כולן הגיעו לידי התגבשות.

על חברי-ללימודים, שנעשו אחר־כך חברי לעבודת הציונות. יהיה לי להגיד הרבה בפרק זה ובפרקים הבאים; כי אחדים מהם נעשו לי ידידים קרובים ויקרים, והאגודה המדעית של יהודי רוסיה זכאית, בלי לגרוע מחלקה בדומה לאגודות תלמידים בנות-מינה באוניברסיטאות מערביות אחרות, לראות את עצמה כערש התנועה הציונית המודרנית. אבל עלי לייחד את דיבורי קודם כל על אדם גדול, שדר אז בברלין, אדם שהשפעתו עלינו, על יהודי רוסיה, ועל התנועה הציונית היתה רבה לאין חקר. גם אותו רשאי הייתי לכנות, בשנים המאוחרות, בשם ידיד וחבר; אף כי היה יותר מזה – גם יועץ ומורה. ועוד עמי דברים רבים לספר עליו בפרקים הבאים של זכרונותי אלה.

אשר גינצברג, הידוע בעיקר בשמו הספרותי אחד-העם, היה ראש וראשון להוגים ולבעלי-הסגנון העברים בדורו. נער הייתי בן שבע עשרה, תלמיד בית-ספר תיכון בפינסק, כשנתפרסם אחד-העם במאמרו – מאמר-מופת בתולדות הציונות וספרותה – ‘אמת מארץ-ישראל’. הוא היה מתחילתו מבקר חריף ואכזרי, אדם בעל ישרוּת אינטלקטואלית עשויה בלי-חת; אבל ביקורתו נבעה מהשקפה חיובית עד מאד. לגביו היתה הציונות תחיית עם ישראל במובן רוחני-לאומי. עבודת ההתיישבות, הפרוגראמה המדינית, חשובות רק כחלק אורגני של חינוך העם העברי מחדש. מראהו של מפעל גשמי לא נחשב בעיניו הרבה; הוא מדד גם את ההסתדרות בתפוצות וגם את המושבות בארץ-ישראל לפי השפעתן על היהדות. הוא ביקש קודם כל את האיכות. כשייסד את אגודת ‘בני משה’ – בית-האימונים של כמה מנהיגים ציונים ברוסיה – שם את הדגש על השלימות המוסרית. מספר החברים לא עלה מעולם על מאה; אך מכל חבר נדרשה מעלה גבוהה של מחשבה וכוונת-הלב. כסופר לא הוציא אחד-העם מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ביותר; דייקן היה ועמקן במחשבותיו, מצומצם וברור בסגנונו, סגנון שנעשה דוגמה ומופת לאסכולה שלימה. כעורך תבע את הסגולות האלה גם מעוזריו. הוא מתח ביקורת על עבודת חיבת-ציון, משום שזו הדגישה בעיקר את גאולתו הגשמית של עם ישראל; הוא מתח ביקורת על עבודתו המעשית של בארון אדמונד רוטשילד, הואיל וזה, בבואו לעזרת המושבות הכושלות בארץ-ישראל, פעלה בו רק רוח הפילאנטרופיה בנוסח ישן (כך היו סבורים, אבל לא בלי טעות, כמו שאוכיח אחר כך), שלא ביקשה את שינוי פניהן של המושבות אלא תוצאות כלכליות מניה-וביה; הוא מתח ביקורת על הרצל, משום שלא מצא בתנועה הציונית החדשה את שימת-הלב הדרושה לתחייה הפנימית של היהדות, שצריכה לבוא קודם הפתרון החיצוני של בעיותיה, או לפחות יחד עמו.

לא קל הדבר להקנות לדור הזה של היהדות את הרושם שעשה עלינו אחד-העם. היה מקום לסברה, שמידה כזו של זהירות, של התאפקות, של מה שנראה כפסימיות, עלולה להרוס תנועה שהיתה עדיין בחיתוליה. אבל לא כן היה, מחמת הטעם הפשוט, שאחד-העם היה רחוק מהיות רוח שולל. אף כי בעיקר פילוסוף ולא איש-המעשה, היה חבר של ועד חובבי ציון, או של ‘הועד האודיסאי’, כפי שקראו לו, שהיה מפקח על העבודה המעשית בארץ-ישראל. דברי הביקורת שלו היו כעין אזהרות. בבואו לנתח את עבדותם הרוחנית של יהודי המערב ‘המשוחררים’ היה ישר עד כדי אכזריות, ונימוקיו פגעו ביותר, מפני שלא היה מה להשיב עליהן. פירסום מאמר של אחד-העם היה תמיד מאורע גדול. היינו קוראים וחוזרים וקוראים אותו ומתווכחים עליו בלי סוף. הייתי אומר, שהוא היה בשעתו מה שהיה גאנדי לרבים מן ההודים, מה שהיה מאציני לאיטליה הצעירה לפני מאה שנה.

אנו הצעירים בברלין לא לעתים קרובות ראינוהו. לפרקים רחוקים היינו סרים למעונו הקטן. אבל מציאותו בתוכנו עוררה את רוחנו והשפיעה עלינו בלי הרף.

את אסיפותינו הקבועות בלילי-שבתות היינו עורכים בבית-קפה, ועל-פי-רוב היה זה קשור במלון יהודי – ‘הוטל צנטראל’ בכיכר אלכסנדר, הואיל ושם יכולנו, בימי רזון, לקבל שׁכר ונקניקים בהקפה. אני נזכר במעין סמרמורת את כל המון הדברים שדיברנו שם. לא נתפזרנו לבתינו לפני הנץ השחר. דיברנו על הכול, על היסטוריה, על מלחמות, על מהפכות, על תיקון החברה. אבל ראש דברינו היה על שאלת היהודים ועל ארץ-ישראל. היינו שרים, חגגנו את חגי-ישראל שלא נסענו לשמם הביתה, והתוינו תוכניות נרחבות לגאולת עמנו. כל זה היה צעיר ותמים, עליז ומגרה; אבל לא בלי משמעות עמוקה יותר.

בתחילה היתה עלי אימת חברי הסטודנטים, שאני הייתי הצעיר ביניהם. זה עתה באתי מפינסק הקטנה, על איסופי-כספיה הפעוטים וויכוחיה הקרתניים, והייתי כאיש נדהם לשמע מעוף חזונם של מוצקין וסירקין ואחרים. היתה גם נקודה אישית, שהעיקה עלי בזמן הראשון. אני הייתי רק תלמיד לכימיה; הם היו תלמידים לפילוסופיה ולהיסטוריה, לכלכלה ולמשפטים ועוד ענינים ‘נשגבים’. נמשכתי אליהם בחזקה כאל אישים וציונים; אבל קמעה קמעה התחלתי מרגיש, כי בהכנתם האישית לחיים היו רופפים כמו בתכניותיהם הציוניות. הבאתי עמי מרוסיה את הפחד מפני הטיפוס של הסטודנט הנצחי, האידיאליסטן חדל-המעשה, בלי שרשים במלחמת העולם הגשמי, טיפוס מצוי ביותר בעולם היהודי לפני ארבעים וחמישים שנה. אני סירבתי להשתמט מאולם-השיעורים ומן המעבדה, והקדשתי להם למצער שש או שבע שעות בכל יום. הייתי קורא בספרות המקצוע, למדתי בלי הפסק, טעמתי טעמה של עבודת מחקר. בשנים שלאחר כך הבינותי, כי היו נימוקים עמוקים יותר, שהמריצוני באותם הימים להתמסר בקפדנות לשאלת הצטיידותי בשביל מלחמת-הקיום. לפי שעה די היה לגמור בלבי, שאני מבקש להיות בלתי-תלוי באחרים.

אף-על-פי-כן לקחתי חלק בחיים החברותיים והאינטלקטואליים של האגודה ובחיי הסטודנט היהודי בכלל. היה זה עולם משונה, שהיה קיים, בשבילנו הסטודנטים היהודים, מחוץ למקום ולזמן. לא היה לנו כלום ולסביבה הקרובה מחוץ לכתלי האוניברסיטה. בברלין, ואחר־כך בהיותי בפרייבורג ובג’ניבה – ענינים מדיניים מקומיים, גרמנים או שוייצארים, לא היו קיימים בשבילנו. במקצת, מחמת החשש שבלב, שמא יזיק הדבר למה שניתן לנו להשיג בתור פליטים. אבל עיקר הסיבה היתה ברוב האינטנסיביות של חיינו הפנימיים. והיה גם גורם שלישי. אם היינו מהווים מין גיטו – לא מאונס, כמובן, ולא במובן השלילי – הרי זה במידה מרובה משום שהיינו למעשה בלי פרוטה. אני עם הקצבה החדשית שלי של מאה מארק – שהיו צריכים להספיק לשכר-לימוד, ספרים והוצאות המחיה – נמניתי עם האמידים. ויכולני לומר בודאות, כי במשך כל שנות שבתי בברלין לא אכלתי סעודה הגונה אחת, חוץ מימים שהייתי אורח בבית מישהו. גרנו יחדיו, מפני שלא היה לאל ידנו לגור לחוד.

איני צריך לומר, שהיינו מאושרים בהחלט, לעתים עד לידי הוללות. עניות שאינה מנוולת – רוב הצער ניטל הימנה; ובינינו לא היה כל רבב על העניות. ולא עוד אלא העני שבנו לא הגיע מעולם לדחקות גמורה, והעשיר שבנו לא היה מעולם בטוח בשלו. אולם מתי מספר סבלו באמת ממיעוט מזון. נחמן סירקין, מוכשר, אמיץ-רוח ועשיר-דמיון – הוא נעשה אחר־כך אחד ממיסדי מפלגת פועלי-ציון – היה אחד מהם. בתחילת כל חודש היה מופיע לבקש הלואה, ואני חיסרתי מה שיכולתי מקצבתי. בסוף החודש, כשהמזומנים אזלו מן הכיס. היה מבקש משכון, כלומר, משהו שאפשר למשכן. ברשותי היו שני משכונות; האחד היה כר נפלא, שאמי נתנה לי לדרכי והמלוה נתן עליו פרוטות; השני היה מערכת משקלות הכימיה שלי, שערכה היה – כפי שאני זוכר בבירור – שני מארקים וחצי. בסוף החודש נשארתי על-פי-רוב בלא כר ובלא משקלות.

כמה מקשרי-הידידות שקשרתי באותם הימים ארכו, כמו שאמרתי, כל ימי חיי. אבל היו דמויות, השייכות לאותה תקופה בלבד; הן עברו על פני האופק ונעלמו. מה עלה להם בסופם, אין אני יודע.

היה שם תלמיד בשם קוּנין, שנחשב בין האמידים, הואיל והיה דר עם שתי אחיותיו בדיוטה שכולה שלו. מה למד בלכתו לשיעורים, לא ידע איש אל-נכון. תכופות ביקרנו אצלו, בשל אחיותיו שהיו נערות חמודות, ובשל התקוה לארוחת-אורח שם. כולנו היינו לווים ממנו כסף, או לפחות משכון. היתה לו לקונין אדרת-שיער נהדרת, שנעשתה מעין מסורת. הוא הרשה לנו למשכן אותה רק בתנאי מפורש, שנפדה אותה לפני פגרת הקיץ, שאז עליו לנסוע הביתה ולקחתה עמו להראותה להוריו. חצי החורף היה קונין מתהלך רועד מקור; אבל לעת הקיץ היה מופיע ואדרתו הנהדרת על זרועו. כשם שהסנוניות חוזרות לאביב, כך חזרה אדרתו של קונין לקיץ. ראיתם את קונין יורד ברחוב ואדרתו על זרועו, מיד זכרתם כי הפגרה הגדולה קרובה.

בין העניים שבתלמידים היה אחד טאמארשנקו, שירד עלינו מקאוקאז. טאמארשנקו עשה את דרכו באוניברסיטה מתוך עבודה. שלושה חדשים בשנה היה עובד בבית-החרושת לסוכר – המצאה שהשתמשו בה כמה מן התלמידים. התלמיד היה לוקח קורס מיוחד של ששה חדשים בכימיה של סוכר, ואחר-כך, לעת אסיף הסלק, קיבל עבודה בבית-חרושת לסוכר, בוחן את כמות הסוכר בסלק, את התבשיל ואת התוצרת הגמורה. כך היה חי שלושה חדשים וחוסך משהו להוצאות תשעת החדשים הנותרים. אני משער, שטאמארשנקו לא גמר מעולם את חוק לימודיו; היה בו משהו של אוזל-יד. הוא נעשה סמל השלומיאליות בדור הסטודנטים שלנו, ובשמו נקשרה אחת מאגדות הזמן. טאמארשנקו היה בא בצהריים לבית-האוכל של הסטודנטים, אך ידו לא השיגה להוציא חמישים פפניג על ארוחה רגילה. מה עשה? היה מזמין כוס שכר בעשרה פפניגים, ואגב שתייתה היה מכלה לחמניות כמה שידו השיגה. היתה לו טכניקה משלו בענין זה. כדי שלא להבליט ביותר את קלקלתו, היה יושב בין שני סלים, והיה שולח ידו לסירוגין לצד זה ולצד זה. יום אחד ניגש אליו אחד המלצרים ואמר לו ברוב אדיבות; ‘אדוני הקאנדידאט, אם בפעם אחרת יהיה צמא, יואיל ללכת למאפיה’.

במשך חדשים רצופים היינו נוהגים כצמחוניים. היינו טוענים, שהדבר משפיע לטובה על בריאותנו. אבל במקרה היו המאכלים זולים יותר. נוסף על כך, היה בבית-האוכל הצמחוני שאכלנו שם אוסף נבחר של עיתונים בשביל הלקוחות. בדידות הגיטו שלנו נפרצה בשתי נקודות; אהבנו מוסיקה ואת התיאטרון; את הראשונה לשמה, והאחרון היה מסייע בידנו ללמוד את הלשון. מחירים מיוחדים נקבעו לסטודנטים, ושורה מיוחדת הוקצתה להם בכל הצגה. ביום ראשון לשבוע היינו מקבלים את כרטיסי-התיאטרון בחמישים פפניג, ומשום כך היה זה יום אהוב עלינו; ואם אירע שניתנו באותו יום שלוש הצגות – בבוקר, אחרי הצהרים ובערב – היינו מבקרים בשלושתן, אכלנו את הכריכים שלנו בין הצגה להצגה, ובשובנו בלילה היינו שבעים את שקספיר, גתה ואיבסן. האופירה ואולם-הקונצרטים היו יקרים יותר – מארק שלם. אבל אפשר היה לבקר בחזרות אחרונות בשבעים וחמישה פפניג.

פליכס פון ויינגארטנר היה ראש המנצחים בברלין באותם הימים, – והגיבור שלי. שום דבר לא עצרני מלבקר בקונצרטי-ביטהובן שלו, שאחד מהם זכור לי מסיבה מיוחדת. מחזור ביטהובן חל תמיד באביב, ויש אשר הסימפוניה התשיעית חלה בפורים, השמח שבמעין-החגים היהודיים. באותו פורים ביקרו כתריסר משלנו בחזרה אחרונה של הסימפוניה התשיעית. ישבנו, כמובן, במקומות הזולים ביותר, תחת הגג ממש. הקשבנו למוסיקה בהתפעלות ומחאנו כף כפראים. בסיום הסימפוניה עמדנו על רגלינו, ובאין יכולת לעצור ברוחנו, שרנו יחד עם התזמורת. ויינגארטנר היה תאב לדעת מי הן הבריות המשונות ביציע העליון, וכתום הנגינה עלה במדרגות לברר את הדבר. אנו, לא זו בלבד שסיפרנו לו, כי מעריציו הנלהבים אנו, אלא שהזכרנו לו, כי פורים היום, יום של שמחה ובדיחות-הדעת במסורת היהודית; והמנצח המפורסם הזמין את כולנו לבית-שכר וכיבד אותנו בנקניקיות ובמשקה.

עם סיום תקופת ברלין שלי עלה בידנו לקשור קשרים מסוימים עם חלק מן הציבור היהודי שבעיר. היהודים הגרמנים, שהיו רואים בסטודנטים הרוסים-היהודים פראים מן המזרח חסר-התרבות, התחילו להכיר אותנו; נוצרה בלבם מעין חיבה אלינו, או אולי רק חולשה. נחשבנו בעיניהם בחורים יפי-פרא ומעניינים. בנו של הירש הילדסהיימר, רבה הראשי של ברלין, נכנס לשורותינו. שטיינשניידר הפילוסוף, היה יוצא ונכנס אצלנו לפעמים; פעם או פעמיים קרא הרצאה באסיפה. פרופיסור לנדאו קיבל לשיחה אחדים ממנו. ובכל שנה היינו עורכים נשפי-צדקה, שהמבקרים מיהודי גרמניה היו הולכים ומתרבים בהם. אבל לא אוכל לומר, כי נוצר משהו דומה לקרבה אמיתית בין הקולוניה של הסטודנטים הרוסים-היהודים ובין הציבור היהודי בברלין. את התהום שהפרידה בין שני העולמות כמעט שאי-אפשר היה לגשר.

במקרים רבים היינו אשמים בזה לא פחות מהם; והיו מסיבות לא-נוחות שאינן תלויות באדם. ישבנו בברלין רק בזמן שהאוניברסיטה היתה פתוחה; לימי הפגרה התפזר רוב הציבור שלנו איש איש לביתו. במשך ימי לימודי בברלין ובפרייבורג, וכן בשנים שלאחר כך, כשהוריתי באוניברסיטה של ג’ניבה, הייתי חוזר תמיד לרוסיה לימי החופש. תשעה ירחים בשנה ביליתי בעולם המערבי החפשי; אך בכל חודש יוני הייתי חוזר למזרח, ועד לימות הסתיו הייתי הציוני הלוחם, בארץ שהציונות היתה אסורה שם. במזרח היתה בעלת-ריבנו האוֹכראנה, הבולשת הרוסית. במערב היה זה קרב גלוי; במזרח – מעשה-קשר. המערב הטיף לחירות, המזרח עסק ברדיפות; אבל שניהם, גם המזרח וגם המערב, היו אויבי התורה הציונית.

באזור הביצות והיערות מסביב לפינסק עשיתי את מפעל-שליחותי הראשון, בהצטמצמי בעיירות ובערים הקטנות. בקהילות-ישראל הנידחות האלה היה זה יותר ענין של עוררות לפעולה מאשר הטפה לציונות. הייתי סובב במקומות דומים למוטול לדבר על לב היהודים, שיירשמו באגודת חובבי ציון, שישלחו צירים אל הקונגרס הציוני הראשון, כשנקרא בשנת 1897; שיקנו מניות של הבאנק הציוני הראשון, אוצר התישבות היהודים, כשנוסד בשנת 1898. רוב האסיפות נערכו בבתי-הכנסת, שבמקרה חיפוש של המשטרה הייתי בין המתפללים או דורש דרשה. חלומותי היו עשירים, דרישותי – צנועות. היה זה יום-חג בשבילי, אם עלה בידי לאסוף שלושים רובל לטובת הענין.

זכורני, שנשלחתי יום אחד קרוב ליום הכיפורים למקום אחד ששמו קאלינקוביץ‘. העיירה היתה נודעת למרחוק בשל רבּה הלמדן וירא-השמים. כתנא הקדמון הידוע נחום איש גמזו היה גם הוא גידם משתי רגליו, שאיבדן בתאונה, והיה נוהג רבנותו מעל המיטה. יצאתי מפינסק בלילה והגעתי לתחנת קאלינקוביץ’ בשעה שלוש לפנות בוקר. שם מצאני איכר אחד והשיטני בעריבתו דרך הביצות אל העיירה גופה. באפלולית שלפני עלות השחר מצאתי כשני מניינים יהודים שנתאספו בבית-הכנסת הקטן העשוי עץ. הרב הובא אל האסיפה בתוך מיטתו. הוא שמע על אודותי, וקודם שנאמתי לפני האסיפה בירך אותי ואת פעלי. דיברתי על השעה הגדולה הממשמשת ובאה, על הגאולה, על הקונגרס, הבאנק, המושבות ושידלתי את שומעי שיקנו בשלושים רובל מניות של אוצר התישבות היהודים. אחר כך, בשעה שהייתי מחכה לאיכר שיבוא וישיטני חזרה אל התחנה, נכנסתי בדברים עם יהודי זקן אחד, שפגשתיו קודם לכן, ר' ניסן, מוכר-ספרים נודד, שהיה מוכר סידורי-תפילה, טליתים ותפילין ותשמישי-קדושה אחרים. נראה לי, שהוא הקשיב היטב ותאב הייתי לשמוע את דעתו על כל הענין. אמרתי לו: ‘ר’ ניסן, האם הבנת את הענין שדיברתי עליו?' הוא הסתכל בי בעיניו הישישות מתחת לגבות העבותות וענה בענותנות: ‘לא, לא, הבנתי. אני איש זקן ושמיעתי לקויה. אבל דבר אחד יודע אני: אילו הדבר שדיברת עליו לא היה עומד להתקיים, לא היית בא לכאן’.

במשך השנים הורחבו התחומים שקבע לי הועד המקומי. מוֹזיר היתה העיר ההגונה הראשונה שנשלחתי שמה כשליח. במוזיר היה בית-כנסת גדול; אף היתה מתגאה באינטליגנציה שלה. וכן עליתי והגעתי מן הקהילות הזעירות בחבל-הביצות עד וילנה בצפון, עד קיוב ואף עד חארקוב, על אגודות הסטודנטים הגדולות שבהן, בדרום.

כאן היתה שליחותי ממין אחר. לא היה עוד לפני העם הפשוט. בתוך האינטליגנציה הרוסית-היהודית המתבוללת ובתוך רבים מן הסטודנטים היתה התנגדות אידיאולוגית לציונות, שדרשה הנמקה בעלת רמה אחרת. הללו לא היו המשפחות העשירות, האדוקות של פינסק, אנשים חשוכים, ריאקציונרים; הללו לא היו גם שתדלנים, רמי-מעלה, עם עסקיהם היציבים, עם יחסם המתחנף אל הממשלה הרוסית, עם יהירותם ועם שמם הטוב מדורות. אף לא היו דומים ליהודי גרמניה המתבוללים, בורגנים או פיליסטרים; שאלה האחרונים היו מתאמצים, בפילוסופית-הטמיעה שלהם, להתקרב אל הטיפוס של ה’שפיסבירגר' הגרמני, הסוחר רב-הנוחות, יועץ הסתרים, הפרופיסור, – באחת, המעמדות המכובדים, השבעים. רוב אנשי האינטליגנציה הרוסית-יהודית, ועל כולם הסטודנטים, התבוללו ברוח טולסטוי או קורולנקו, ברוח המעמדות היוצרים והמהפכנים. גם זו, לדעתי, היתה התבוללות שיסודה בטעות טראגית, אבל לא היה בה מן השפלות ומן הגועל. בגרמניה היינו הולכים ומפסידים על-ידי ההתבוללות את הקבוצות היהודיות המצודדות את הלב פחות. ההפך מזה היה ברוסיה.

בשבילי היה זה זמן של גידול משולש. המשכתי את לימודי המדעיים בצורה שיטתית ובאותה מידה התנגדתי ללחץ הבוֹהמיות בסביבתי. בו בזמן פיתחתי, בתוך החברה הרוסית-יהודית, על-ידי ויכוחים ובירורים, את הפילוסופיה המדינית שלי, והתחלתי משיר מעלי את הציונות הסתמית והסנטימנטאלית של ימי נעורי. ועוד שלישית: למדתי, ראוי לומר, מיסודה, את הטכניקה של התעמולה ואת הגישה אל ההמונים. באותו זמן אף ארגתי את ארג היחסים בחיי האישיים.


 

פרק רביעי / בּוֹאוֹ של הרצל    🔗

‘מדינת היהודים’ / תפקידו ההיסטורי האמיתי של הרצל / אישיותו / הקונגרס הציוני הראשון מתאסף / מאכס נורדוי / ציונים ומהפכנים באוניברסיטה של ברן / לנין, פליכאנוב, טרוצקי / מהפכה נגד המהפכנים / הציונים בין הסטודנטים הרוסים והרצל / הדיפלומטיה של הרצל / הפראקציה הדימוקראטית / ציונות מערבית וציונות רוסית.


בשנה השניה לשבתי בברלין, היא שנת 1896, פירסם תיאודור הרצל את מחברתו, היום יצירת-מופת לציונות, את ‘מדינת היהודים’. היה זה כברק ביום בהיר. קודם לכן לא שמענו מעולם את השם הרצל; ואולי הגיע אלינו השם, אבל ניטשטש בתוך שאר שמות של עיתונאים ופיליטוניסטים. בעיקר הדבר, לא הכילה ‘מדינת היהודים’ שום רעיון חדש בשבילנו; מה שהחריד כל-כך את הבורגנות היהודית ועורר את איבתם ולעגם של רבני המערב, היה מאז תמצית מסורתנו הציונית. נתנו דעתנו גם על כך, שהאיש הזה הרצל לא הזכיר בספרו הקטן את קודמיו בשדה זה, לא את משה הס ולא את ליאון פינסקר, אף לא את נתן בירנבאום, שהיה וינאי כמו הרצל ושהיה יוצרה של המלה, אשר בשמה נודעה התנועה: ציונות. כנראה, לא ידע הרצל על קיומה של חיבת ציון; הוא לא הזכיר את ארץ-ישראל; הוא לא ידע את הלשון העברית.

אך הרושם שעשתה ‘מדינת היהודים’ עמוק היה. לא הרעיונות, אלא האישיות העומדת מאחוריהם, היא היא שלקחה את לבנו. כאן היתה העזה, בהירות. מרץ. עובדה זו בלבד, שאיש מערבי זה בא אלינו בלי סבל הירושה של משפטינו הקדומים, היה בה משום כוח מושך. אנו, קבוצת הרוסים בברלין, לא היינו היחידים להיענות לקריאה זו. קבוצת הציונים בוינה ‘קדימה’ – התרשמותה אולי היתה עמוקה משלנו. היו גם, כמו שהזכרתי, קבוצות ציוניות חזקות באוניברסיטאות של מונפּלייה ופאריס ובמקומות אחרים. ממקורות אלה שאב הרצל הרבה מן הסעד הראשון.

חושנו הגיד לנו בצדק, כי מה שבא לידי גילוי ב’מדינת היהודים' הוא יותר אישיות היסטורית מאשר רעיון. הספר ‘מדינת היהודים’ היה מתקיים לא יותר מקיקיונו של יונה. אילו הסתפק הרצל בפירסום מחברתו בלבד – כמו שהיה סבור לכתחילה, לפני שנתברר לו, שאין הוא עוד אדון לעצמו אלא משרתו של רעיון – היה שמו נזכר היום כאחת הזרוּיות של ההיסטוריה הישראלית. מה שגידל את שמו של הרצל הוא תפקידו כאיש-הפעולה, כיוצרו של הקונגרס הציוני וכמופת של העזה ומסירות-נפש.

אני ראיתי את הרצל פעם ראשונה בקונגרס השני, בבאזל. בקיץ 1898, ואף כי עשה עלי רושם, איני יכול לומר. שיצאתי מכלי. היה בו הרבה מן הראשונות וקו של פאתוֹס. ברור היה לי כמעט מתחילה, שהוא נוטל על עצמו תפקיד שיש עמו גדלות עצומה בלי הכנה מספקת. היו לו סגולות נעלות והיו לו קשרים חשובים. אבל לא היה די באלה. במידה שהכרתי אותו יותר בקונגרסים הבאים נתחזק ונתעמק הכבוד שרחשתי לו. כאישיות היה גם רב-כוח וגם תמים. רב היה כוחו באמונה, שהוא נקרא על-ידי הגורל לעשות את העבודה הזאת. הוא היה תמים, כמו ששיערנו על-פי ‘מדינת היהודים’ וכפי שנתברר לנו בהחלט מתוך מגע עם פעלו, בגישתו הסכימאטית לציונות.

הציונות שלו תחילתה היתה מין פילאנטרופיה, נעלה כמובן מן הפילאנטרופיה של בארון די-הירש, ואף-על-פי-כן פילאנטרופיה. כפי מה שראה, או שנראה לו, מצויים היו יהודים עשירים ויהודים עניים. היהודים העשירים, שביקשו לבוא לעזרת היהודים העניים, היתה להם השפעה ניכרת במועצות העמים. והיה אז הסולטאן הטורקי, שתמיד נצרך לכסף, וברשותו היתה ארץ-ישראל. מה היה אפוא יותר הגיוני אז, מלפעול על היהודים העשירים שיתנו לסולטאן כסף, כדי שירשה ליהודים העניים לילך לארץ-ישראל?

היו עוד שתי פעולות בתהליך זה. ראשית, צריך היה לשדל את היהודים העשירים לפתוח את כיסיהם; שנית, צריך היה לשדל את המעצמות הגדולות, שישתמשו בלחץ מסוים על טורקיה וישמשו עריבים לעסק הזה. בקשר לכך היו אז שתי המעצמות הראשיות גרמניה ואנגליה; הרצל התחיל בהטלת הרעיון על גרמניה והקיסר; אחר־כך העביר את הענין לאנגליה. כל ההסתדרות הציונית היתה בשביל הרצל רק מין מכשיר, שבו יוכל ללחוץ על היהודים העשירים ולקבל את הסמכות בשביל צעדיו המדיניים אצל המעצמות.

עם כל צעירותי וחוסר נסיון בעניני העולם, נראתה לי כל הגישה הזאת פשטנית ונידונה לכשלון. ראשית כל, לא היה לי אמון בכל אותם היהודים העשירים, שהרצל התחיל מחזר אחריהם. אפילו בארון אדמונד די-רוטשילד, שעשה עבודה פילאנטרופית-למחצה בארץ-ישראל (אחר־כך עשה הרבה יותר מזה, כשהגיע להבנה עמוקה יותר של הציונות) ראה את הרצל כאדם תמים, המחטיא כליל את המטרה. בשבילי היתה הציונות משהו אורגני, שעליו לגדול כמו צמח, ויש להשגיח עליו, להשקותו ולטפחו, אם רוצים אנו שיגיע לגמר בישולו. לא האמנתי שאפשר לעשות מעשים בחיפזון. הציונים הרוסים היו משתמשים במאמר של חכמי ישראל: ‘מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן’ (כלומר, התמדה ועבודה מתוך חרדה). רגש ציוני לא היה חסר בהמוני היהודים ברוסיה; מה שחסרו היה: רצון, כיוון, אירגון, חוש-המציאות. הרצל היה אורגניזאטור; הוא היה גם אישיות מלהיבה; אבל הוא לא היה אדם מן העם ולא תפס את טיב הכוחות הצפונים בו.

היתה בו יראת-כבוד מפני רבני ישראל, לא מתוך קרבה אלא מתוך ריחוק. הוא ראה ברבנים משהו טמיר ומסתורי במידה שהכירם והעריכם כפרטים, טובים, רעים, או לא זה ולא זה. נטייתו אל הקליריקאליזם גרמה לנו צער, וכן גם מידת הביזאנטיות שבהליכותיו. כמעט מראשית הופעתו הקיפה אותו מעין ‘חצר’ של מעריצים, שראו את חובתם לשמור עליו מפני מגע קרוב עם ההמון. אני אנוס לומר, כי יסודות מסוימים בהנהגתו כאילו קראו ליחס כזה.

זכורני (ואני מקדים קצת את סיפורי) מקרה אופייני באחד הקונגרסים. הועדה שאהבתי ביותר לשרת בה ושהייתי בה כמה פעמים יושב-ראש, היתה הועדה המתמדת (Permanenz-Ausschuss), מין צירוף לשם ריזולוציות, כיוונים ומינויים. באותו מקרה שאני מספר עליו רמז לנו הרצל, שרצונו הוא, כי נמנה כאחד מסגני-הנשיאים של הקונגרס את סיר פראנסיס מונטיפיורי, בן אחיו של השר הגדול משה מונטיפיורי, שהיה שם אגדי בתוך היהודים, בגלל מעשיו הראשונים בארץ-ישראל ורוב הטובות שעשה לכלל ישראל. אנו לא רצינו בסיר פראנסיס, שיהיה אחד מסגני-הנשיאים בקונגרס. הוא היה ג’נטלמן אנגלי ישיש ונעים מאד, אבל ילדותי במידת-מה. הוא דיבר, לצורך ושלא לצורך, ובקול כאוב מן הארץ על דודו עליו השלום. בקונגרסים היו על ידו תמיד כסיות לבנות – בחוּמו של קיץ שוייצרי – משום שצריך היה ללחוץ כל כך הרבה ידים. סיר פראנסיס היה דמות דיקוראטיבית בהחלט ונקרא תמיד לברך את הקונגרס. לא נתנו דעתנו עליו בתור מוצג-ראוה, אבל שבענו במידת-מה את ‘דודו עליו השלום’ ורצינו ש’סגנות' זו תקבל אישיות של ממש, כגון אוסישקין או צ’לינוב. כשהרצל לחץ עלי בנקודה זו, אמרתי: ‘אבל, ד"ר הרצל, האיש הזה הוא שוטה’. על זה השיב לי הרצל ברוב חגיגיות: ‘הוא פותח לפני שערי מלכות’. לא יכולתי להתאפק מחיוך להערה אומרת-כבוד זו, ופני הרצל הלבינו. הוא היה מלא אצילות מערבית, שלא הלמה את הריאליזם הרוסי-היהודי שלנו, ובעל כרחנו היינו מרגיזים אותו. הצטערנו על כך, אבל אי-אפשר היה למנוע את התנגשות המזגים השונים.

יצירת הקונגרס הציוני על-ידי הרצל העמיקה רושמה על התנועה יותר מכול. כשלא הצליח אצל הנכבדים והפילאנטרופים, פנה אל המוני העם היהודי. הוא בא במגע עם מנהיגי חיבת ציון. דוד וולפסון, שעתיד היה להיות יורש מקומו בא אליו. הקריאה להפגנת-העם הראשונה יצאה בשנת 1897. לא היתה זו אסיפת קאטוביץ שניה, ענין יהודי פנימי, ערוך בסתר-למחצה. זו צריכה היתה להיות הכרזה פומבית, פנייה אל העולם, קול קורא של בשר ודם, העם היהודי בכבודו ובעצמו מכריז על קיומו ובא לפני האנושות בתביעותיו ההיסטוריות.

כך הרגשנו את הדבר, וזהו שעקרנו בבת-אחת מתוך שיגרתנו הישנה ומתוך חלומותינו בהקיץ. באביב 1897 החלטנו להקדיש את פגרת הקיץ לתעמולה למען רעיון הקונגרס. אני עצמי שקדתי במשך חדשים באזור הביצות הקודר לדבר על לב הקהילות, שיבחרו את ציריהן לקונגרס. קיבלתי מאנדאט לקונגרס מקהילת פינסק, מאנדאט שנתחדש, לפי שאני זוכר ברגשי תודה, בכל הקונגרסים הבאים; ציונים אחרים היו צריכים להיבחר; בנוגע אלי, לא היה כל ספק. שלושה אנשים היו פעילים ביותר בתוך הקהילות ברוסיה, והם אוסיפ בוכמיל, בוריס קאצמאן וחיים מרגלית-קאלואריסקי. שלשתם למדו חקלאות במונפּלייה, ושלשתם התיישבו אחר־כך בארץ-ישראל. בשבילם, ובשביל רבים אחרים, היה הקונגרס מקור-השראה הרבה יותר חשוב מתוכן ‘מדינת היהודים’; והאמת היא, שתרומתו של הרצל לציונות, מלבד המופת האישי שלו, היתה תרומה של צורה. הכרה, מסירות, התמדה, מסורת – כל אלה היו לנו במידה מרובה. אבל חסרים היינו נסיון באירגון ובפעולה פארלאמנטריים. כאן הופיע הרצל בכל זהרו, גם בכשרונו הטבעי וגם בנסיונו במשך שנים כסופרו של העיתון ‘נויע פרייע פּרעסע’ בבית-הנבחרים שבפאריס.

מאכס נורדוי, המחבר הנודע של ‘השקרים המוסכמים’ ו’התנוונות', היה המנהיג הבולט השני של הציונות המערבית בתקופתה הראשונה. גם אותו ראיתי פעם ראשונה בקונגרס השני בשנת 1898. מסירות-הנפש הנלהבת, שעוררה כבוד אצל הרצל, היתה חסרה אצל נורדוי, שראינוהו מלאכותי ואף נוטה ליהירות וביטול. נורדוי היה כמובן פיגורה אירופית מפורסמת; אבל שמנו לב, שנורדוי היה ציוני נלהב רק בעת ישיבות הקונגרסים. במשך שאר שלוש מאות חמישים וחמשת ימות החול שמענו עליו בתנועה רק באקראי; שאז היה נתון למקצועו, מקצוע הסופר. הוא לא היה מוכן, כהרצל וככמה אחרים, להקריב את הקאריירה שלו למען הציונות. לא היה כל ספק בנוגע לכשרונותיו של נורדוי. נאומו בקונגרס הראשון היה מלא עצמה ורושמו היה עמוק. זו היתה הפעם הראשונה, ששאלת היהודים הוצגה ברוב כוח לפני פוֹרוּם אירופי. אמת היא, שהדבר לא נעשה בדרך שלנו; תפיסת נורדוי את האנטישמיות היתה שונה משלנו. אבל קולו היה כקול קרן-הציידים, שהדו התפשט בכל רחבי העולם, והעולם שם לב. אחר־כך בא נאומו הראשי של נורדוי בקונגרס השני, שהיה חזרה על הראשון בכמה שינויים. וכן נמשך הדבר מקונגרס לקונגרס, ומן הנושא ניטלה מקוריותו. אמת היא, שדברי-הפולמוס שנורדוי השמיע בהזדמנויות שונות כלפי היהודים המתבוללים רב היה ערכם בשבילנו; אבל העובדה נשארה קיימת: הוא לא תקע את עצמו לדבר התנועה. כי התנועה לא היתה, על צד האמת, עיקר עסקו. הוא היה ‘טנור ראשי’, ‘פרימה דונה’, נואם גדול בסגנון קלאסי; ענינו לא היה לעדור במעדר. קו-הביקוע בין מזרח למערב, בין ציונות אורגאנית לציונות סכימאטית, נתבהר עם התפתחותו של נורדוי כציוני. בשנים הבאות, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, נעשה נורדוי אב התכנית, הידועה בשם תכנית נורדוי, אם יש לכנותה בשם תכנית, שקראה להעברת מיליון יהודים לארץ-ישראל במשך שנה אחת, ופתרון שאלת היהודים במשך עשר שנים. איך ייעשה הדבר, אם היהודים היו מוכנים לעקירה כזו, ואם ארץ-ישראל מסוגלת לקלוט את כולם – לשאלות אלו לא הושם לב. הונחה הנחה, שאם גם ילכו לאיבוד מאתיים או שלוש מאות אלף מן המיליון המוסעים כחתף, שאר שבע או שמונה מאות האלפים יסתדרו, אם כך ואם כך. קשה לקרוא בשם לכל התכנית הזאת, שנתקבלה בכובד-ראש על-ידי מספר יהודים, ושנעשתה אחר־כך לסעיף באני-מאמין של הציונים הריביזיוניסטים.

איני יכול להתעלם מן הרושם, שיחסו של נורדוי אל יהודי המזרח היה יחס של פטרון. הטון שלו היה יהיר. שיחתו היתה מבריקה ברוב שנינות, אבל לא גילתה עמקות של רגש ושל השגה. ציונותו היתה ציונות קלה. מתחילתה היה בה מאי-האחריות שבתכנית-נורדוי. נוח היה לנורדוי להאמין באפשרות של קפיצת-דרך גדולה בעבודתו הציונית; בשבילי לא היתה מעולם דרך-המלך, או קפנדריה – עוד תהיה לי הזדמנות, בסיפורי זה, לחזור ולהראות שוב ושוב על מלחמתי בתפיסה מוטעית זו. ולא עוד אלא שסבור הייתי, כי את הענין הציוני אפשר לקדם רק מתוך ארץ-ישראל, מתוך עבודה מייגעת, וכל שעל צריך להיקנות בזיעה ובדם. נורדוי סבור היה, שאפשר לנהל את העבודה מפאריס – על-ידי נאומים.

נורדוי לא הצליח יותר מהרצל לקנות את לב הנכבדים והפילאנטרופים הגדולים. בימים שעוד הוריתי בג’ניבה – אני מקדים שוב את המאוחר – נתארגנה משלחת של ציונים רוסים, שתלך אל בארון אדמונד די-רוטשילד לדבר עמו על הצורך בתיקונים באדמיניסטראציה של מושבותיו. אחד-העם, אוסישקין, צ’לינוב, כהן-ברנשטיין (האחרון היה ציוני הרצליאני) היו חברי המשלחת. בפאריס צירפו אליהם את נורדוי להיות המדבר בשמם. באתי מג’ניבה להזדמן עם המשלחת וישבתי עמה באסיפה מוקדמת. לא השתתפתי בראיון עם הבארון, אבל קיבלתי מיד דין-וחשבון מוסמך.

נורדוי הציע את טענות המשלחת לפני הבארון, והלה השיב בקיצור ובפשטות: ‘המושבות הן מושבותי ואעשה בהן כחפצי!’ באותם הימים לא נתן הבארון אמון לא בציונים הישנים ולא בחדשים. הוא ראה את הרצל ואת נורדוי כאנשי-תעמולה בלתי-מעשיים, ואותנו ראה כשלומיאלים. התנהגותו גרמה לנו זעזוע קשה; בכל זאת לא נתיאשנו ממנו. סוף-סוף הוא שקנה אדמה בארץ-ישראל ויישב עליה יהודים, וזה היה מעשה רב. הוא היה עשיר, אבטוקראטי ומותעה, אבל רוח יפה ואצילה פיעמה אותו. אפשר היה לקוות, כי ברוב הימים ישתנה – ותקוה זו נתאמתה באחרונה.

עם המאנדאט מאת ציוני פינסק, לא עלה בידי – כמו שהזכרתי – להשתתף בקונגרס הראשון. תמיד הצטערתי על כך, לא בשל הפגם שבסיכום, אלא בשל הפגם שבספירה. דוקא באותה שנה הורע מצב העסקים בבית וידעתי מה רב נטל חינוכי על מקורות המשפחה. אירע שבסוף הזמן הרביעי ללימודי בברלין גיליתי תגלית קטנה בכימיה של חומרי-צביעה, והפרופיסור שלי, פוֹן קנוֹרֶה -המורה השני, שאני זוכרו ברגשי תודה – סבור היה שאוכל למכור את תגליתי זו. נתן לי המלצה אל ידידו, איש בשם איליינסקי, מנהל בית-חרושת לצביעה במוסקבה. לא יכולתי לעמוד בפני הסיכוי להרויח מעט כסף ולהקל את העול מעל תקציב אבי. אבל בחזרי לפגרת הקיץ נכנסתי ראשי ורובי לעבודה הציונית ודחיתי נסיעתי למוסקבה; וכן לא קיבלתי את הזמנתו של איליינסקי עד סוף הקיץ.

הנסיעה למוסקבה לא היתה ענין פשוט כל-כך. לא היתה לי רשות לנסוע מחוץ לתחום המושב בלי רשיון מיוחד, ואת הרשיון לא יכולתי להשיג. במוסקבה לא אוכל להירשם בבית-מלון; ומי שיקבלני לביתו הפרטי ולא יודיע עלי למשטרה, הוא גופו יהא צפוי למאסר. נטל עלי אפוא לסדר את עניני מראש ברוב קפדנות. ראיתי צורך לשהות במוסקבה שני ימים. בלילה הראשון לנתי בבית איליינסקי, ובלילה השני בבית ניידיץ‘. ניידיץ’ עזב את פינסק וקבע מושבו במוסקבה, כסוחר מצליח, אף-על-פי שהיה מוסיף, במידת-מה בסתר, לשלוח דברי-שירה אל העיתונים העברים. לא מכרתי את תגליתי הכימית; אבל מטעמים אחרים היתה לי ישיבתי במוסקבה לשאט נפש. בחלתי בהכרח להונות את המשטרה, ובחילתי זו עברה על המקום. לא ראיתי את מוסקבה – רק העיפותי עין על הקרמל מרחוק; נמלטתי מיד לאחר שגמרתי את עסקי. לאחר שנים מכרתי את הנוסחה שלי לפירמה אחת בפאריס, בהיותי אורחם של הסטודנטים הציונים בסורבונה. זכורני, שהעסק הכניס לי 6000 פראנק, סכום עצום בשבילי בימים ההם.

יום ישיבתי הנוסף במוסקבה גרם לי לאחר את הקונגרס. אך מיהרתי לברסט-ליטובסק, שאבי חיכה לי שם. הוא הביא לי את פאספורט-החוץ המחודש, וגם – עשרה רובלים. זה כל מה שיכול לתת לי לצורך נסיעתי לבאזל. אפשר שהייתי יכול להסתדר איך שהוא, אבל לא יכולתי לקחת ממנו את הכסף. איחורי את הקונגרס, אכזבתי במוסקבה ומצבו החמרי של אבי – הפיגו את לבי בקרבי. היה לי סיפוק מעציב בשמעי, אחרי שובי בסתיו לברלין, שחסרוני היה מורגש בקונגרס. צירי הערים שביקרתי וסטודנטים מאוניברסיטאות שונות שאלו לי. עבודתי בתנועה התחילה להתפרסם.

אולם השתתפתי, כאמור, בקונגרס הציוני השני בבאזל, שנתכנס כעבור שנה. חלקי בדיונים היה לא חשוב כלל, אבל עקבתי אחרי המשא-והמתן מתוך יראת-כבוד עמוקה – אף כי לא נמנעתי מכמה הסתייגויות הגיוניות בנוגע לכמה שיטות ולחלק ממכונת הקונגרס. זה היה בשבילי זמן של שמחה ואושר רוחני; בסביבה זו הרגשתי עצמי בבית, הרגשתי שאני רצוי, הרגשתי שצריכים לי. האנשים היו קרובים לי קרבה נפשית, וכמה מן הצירים הקשישים היו כבר זקנים ורגילים בתנועה. ההשראה שיצאה מן הקונגרס שימשה לנו דחיפה עצומה לעבודתנו. בשובנו נשאנו אתנו את השליחות לכל פינה בגיטו הגדול שלנו, והבאנו אור מעט לחיים האפורים של קהילות ישראל.

הקונגרסים הציונים, תחילה שנה שנה, אחר־כך אחת לשנתיים, נעשו הבמה ונקודת המוקד של התנועה. אי-אפשר למסור כאן בפרוטרוט את היבלעוּת התנועה הישנה בתוך החדשה, את תיאור העברת הכוח; אבל זוהי תרומתו הקיימת של הרצל, שיצר סמכות אחת מרכזית, פארלאמנטארית וציונית. כנגד דברי-הביקורת הצודקים על דרכי מנהיגותו, אסור לשכוח את ההישג הכביר הזה; וגם דברי-הביקורת לא יובנו אלא מתוך רקע העולם – או נכון מזה, העולמות – שבהם גדלתי והגעתי לידי בגרות.

אם היהדות הרוסית היתה עריסת ציונותי, היו האוניברסיטאות המערביות בתי-הספר להשתלמותי. ראשון לבתי-ספר אלה היתה ברלין, עם חברתה הרוסית-יהודית; השנייה היתה ברן, השלישית ג’ניבה, שתיהן בשוייץ. את השנייה והשלישית אפשר לכלול יחד, שהיו שונות מעיקרן מן הראשונה.

גמרתי את שנתי השלישית בברלין, ולרביעית – בשנת 1898 – הלכתי לפרייבורג לשם קבלת תואר-הדוקטור שלי. הפרופיסור החביב עלי, ביסטשיצקי, כימאי גרמני דגול, ממוצא פולני, עבר מברלין לפרייבורג ואני הלכתי אחריו. מעט מאד סטודנטים יהודים היו בפרייבורג; אולם בעיר האוניברסיטאית הסמוכה ברן – מהלך שלושת רבעי שעה משם – היתה קולוניה גדולה מאד של סטודנטים רוסים-יהודים, והתנאים שם היו שונים לגמרי מאלה שהנחתי מאחרי. שוייץ – הכוונה בעיקר לברן ולג’ניבה – שימשה בסופה של המאה פרשת-דרכים לכוחות המהפכה של אירופה. לנין ופליכאנוב עשוה למרכזם. טרוצקי, שהיה צעיר ממני בשנים מספר, שהה כאן לעתים קרובות. הסטודנטים היהודים נתפסו בלבותיהם או נכון מזה הובהלו – על-ידי סמכותם השכלית והמוסרית של המהפכנים הקשישים, שבשמותיהם כבר דבק הקסם של עבר סיבירי. לעומתם קומץ הסטודנטים הציונים לא יכלו לעשות דרכם, באין בידם לא סמכות ולא עמדה דומה כדי לצאת כנגדם.

למעשה לא אנו בחרנו במלחמה; היא הוטלה עלינו. אהדתנו היתה נתונה למהפכנים; אולם הם לא סבלו בנוער היהודי שום ביטוי של שייכות מיוחדת לעם ישראל, או אפילו הכרה כלשהי בשאלת היהודים. והנוער היהודי לא היה במהותו מתבולל; קשריו עם עמו היו אמיתיים וחזקים; רק מתוך אינוס נטיותיהם וחינוכם עמדו אנשים ונשים צעירים אלה, במאמר המנהיגים המהפכנים, ופנו עורף לגורלו המר מאד של עמם היהודי. טינתי על לנין ופליכאנוב ועל טרוצקי השחצן היתה יונקת מן הבוז שהיו מגלים כלפי כל יהודי, שגורל עמו נגע אל לבו ורחש אהבה לתולדותיו ולמסורתו. הם לא יכלו להבין, למה יחפוץ יהודי רוסי להיות משהו בלתי אם רוסי. קשרו שם רע לכל יהודי, שביקש לטפל בצרות ישראל ובגורלו, באמרם שאין הדבר כדאי. שיש בו משום נסיגה שכלית, שוביניזם וחוסר-מוסר. אדם כחיים ז’יטלובסקי, שהיה גם מהפכן וגם לאומי-יהודי, גם אליו התייחסו בחשדנות יתירה. וכשנוצר ה’בונד' – הסניף היהודי של התנועה המהפכנית, לאומי ומהפכני באופיו – ליגלג פליכאנוב ואמר שהבונדיסט הוא ציוני המפחד מפני נסיעה בים. וכן נכפה על המון הסטודנטים היהודים בשוייץ בדרך מלאכותית להתכחש לנפשם; ולא שבו לשיווי-משקלם עד שסמכותם של ‘הזקנים’ הותקפה בחזקה ונתערערה מקצתה על-ידי הפורשים – כלומר, על ידינו.

שבעה היינו בתחילה, ואני אחד מן השבעה. מן האחרים זכורים לי: חיים חיסין, ש. רפפורט, אברהם ליכטנשטיין, נחמן סירקין וצבי אבּרסון. חיסין ורפפורט היו אנשים מבוגרים. הראשון כבר היה בארץ-ישראל, ובא לשוייץ ללמוד רפואה על מנת לחזור לארץ-ישראל. רפפורט, נודע אחר־כך בשם אנסקי כמחבר ‘הדיבוק’, לא היה ציוני, אבל הוא לא סבל את היחס המתנשא של ‘העם הנבחר’, הרוסים, אל הלאומיות היהודית. ליכטנשטיין, שנשא אחר־כך את אחותי ועלה עמה לארץ-ישראל, היה בן-גילי. על נחמן סירקין כבר דיברתי במקצת; הוא בא אלינו מן הקבוצה הברלינית; ועל אברסון אדבר להלן. אלה היו הציונים שקראו למלחמה על הקבוצה השלטת; ודומה היה, שיחס הכוחות אינו שוה כלל. אנחנו כינסנו את אסיפת-הייסוּד שלנו בחדר האחורי של ספריית הקולוניה הרוסית; והאסיפה נתקיימה בעמידה, כי לאוזן האחרים גוּנב דבר האסיפה המוצעת והם סילקו את הרהיטים. אף-על-פי-כן ייסדנו, בעמדנו על רגלינו, אגודה ציונית, הראשונה בשוייץ, בשם ‘השחר’, והחלטנו לצאת למלחמה בגלוי.

עצם ההכרזה על קיומנו עוררה שערוריה. ‘הבורגנות הריאקציונית’ יצאה חוצץ! בקולוניה קמה אנדרלמוסיה ונעשו נסיונות להפחידנו ולהביאנו לידי כניעה. לא נענינו להפחדות. כנגד זה קראנו לאסיפה המונית של הסטודנטים היהודים, כדי להרבות את חברינו, ובהודעה נאמר, שאני עומד לנאום ולהציע ריזולוציה לטובת הפרוגראמה הציונית. עלי להודות, שצעד זה הצריך מידה מסוימת של אומץ-רוח. לנין עדיין לא היה אותה דמות עולמית, שנתפרסמה אחר-כך; אבל שמו כבר הלך לפניו. פליכאנוב, אדם בשנות העמידה, כבר היה מפורסם למרחוק. לעומת זאת היינו אנחנו בני-בלי-שם. ואם ייסוד ‘השחר’ היה שערוריה, היה הצעד השני בבחינת מהפכה. הצד שכנגד גייס את כל כוחותיו; אנו מצדנו הזמנו מברלין שני נואמים ציונים מוכשרים, את ברתולד פייבל ואת מרטין בובר. האסיפה שנתכנסה בבית-שכר נתרחבה למעין קונגרס וארכה שלושה לילות ושני ימים! רק לפני עלות השחר של היום השלישי, בשעה ארבע, הוגשה הריזולוציה להצבעה ונחלנו נצחון עצום. כמאה ושמונה סטודנטים נרשמו באגודה הציונית – גילוי מפתיע של הנטיות והדעות האמיתיות של חלק גדול מציבור הסטודנטים היהודים.

זו היתה הפרצה הממשית הראשונה בשורות המהפכנים המתבוללים בשוייץ. אני זוכר, שפליכאנוב נפגע ביותר מהצלחתנו. הוא ניגש אלי אחרי נעילת האסיפה ושאלני בזה הלשון: ‘מה אתה מדמה לך, שאתה מביא פירוד בשורותינו?’ עניתיו: יאבל מוֹסיה פליכאנוב, אין אתה הצאר!' היה כבר באותם הימים משהו מרמז על הנוהג האוטוקראטי-הרוחני של המהפכנים.

ממרחק הימים ומבעד לתקופה הרת-סופות של ההיסטוריה האנושית, אפשר שמאורע זה באוניברסיטה שוייצרית ייראה לרבים כבלתי-חשוב. אבל היו לו למאורע זה הרבה הדים רציניים בעולמנו הצעיר. זעזוע המרד של ברן הורגש בכל ציבור הסטודנטים במערב, והציונות נתחזקה בתריסר נקודות שונות. היתה זו מערכה לשם כיבוש נפשו של דור היהודים הרוסים הצעירים במערב. אל לנו לשכוח, שחלק גדול מן האלפים, שהתכוננו במערב לדרך בחיים, חזרו לרוסיה. הסטודנטים שנרכשו לציונות הפכו אחר־כך תאי-השפעה בערי-מגוריהם. לאחר זמן מצאתים כנושאי התנועה בקהילות ישראל.

עוד אשוב לדבר על מלחמתנו בטמיעת הנוער היהודי במהפכה הרוסית; אבל הנאמר עד כאן דיו לציין חבילה אחת של טעמים להתנגדות להרצל, שלבשה צורה בפראקציה הדימוקראטית שבקונגרסים הראשונים. אנו לא היינו מהפכנים; אבל טעות גדולה מזו תהיה לקרוא לנו ריאקציונרים. היינו קבוצה לוחמת של אקדמאים יהודים, בלי כוח, בלי סיוע מן החוץ; אבל היתה לנו השקפה ברורה. לא אהבנו את קו הגיהוץ והפסידו-עולמיות, שציין את הציונות הרשמית, את חליפות הבגדים ומעילי-הפראק והלבוש לפי האופנה. עלי עשתה הרשמיות של הקונגרסים הציונים רושם מצער, ביחוד לאחר אחד מביקורי, שביקרתי מזמן לזמן, אצל המוני היהודים הנרדפים ברוסיה. בעצם היה שם הכול צנוע למדי, אבל בשבילנו היה בזה טעם לפגם של מלאכותיות, התהדרות ו’עולם עליון'; לא ראינו בזה עדות לדמוקראטיות, לפשטות ולרצינות של התנועה; ולא היה לנו נוח.

אילו היינו שונים ממה שהיינו, לא יכולנו לקנות את לב הנוער הלומד, שעתיד היה להווֹת את הנהלת התנועה הציונית. להרצל לא היתה גישה אליהם; הוא לא דיבר כמונו בלשונם, תרתי משמע, הוא לא דיבר בלשון ההמונים היהודים ברוסיה. אם התנועה הציונית נעשתה גורם בקולוניות הסטודנטים הגדולות במערב, אם פסקה מהיות ספורט רומנטי וכפתה על המתנגדים יחס רציני, לא בא הדבר אלא משום שנושאי דגל הרעיון הצעירים מצאו מסילות ללבות הנוער הלומד היהודי-רוסי.

היו עוד טעמים אחרים, מסוג יחסי, להתנגדותנו. רדיפתו של הרצל אחרי אנשים גדולים, נסיכים ושליטים, שהיו צריכים ‘לתת’ לנו את ארץ-ישראל, היתה כעין רדיפה אחרי מחזה-תעתועים. דבר זה הביא, לרוע-המזל, אך אולי בהכרח, לידי הטיית המנהיגות לצד ימין. הרצל נשא את דברו אל העשירים והאדירים, אל הבאנקירים ואילי-הממון, אל הנסיך הגדול מבאדן, אל קיסר וילהלם השני ואל הסולטאן הטורקי; אחר־כך אל מזכירות-החוץ של בריטניה. ואולם אנו מעטה היתה אמונתנו בחסד הנדיבים. מן ההכרח היה, שהמנהיגות תרגיש עצמה לא בטוב בגלל הפראקציה הדימוקראטית ובגלל השמאל של התנועה, פועלי-ציון, שנוצרה בהקבלה עם הימין, ‘המזרחי’, או הקבוצה הדתית. הציונות הרשמית, שהיתה מיוצגת על-ידי המנהיגות המכובדת בהחלט, אפשר שהיתה נסבלת על-ידי השלטון הרוסי. לא כן הצעירים, עם נטיותיהם המובהקות כלפי שמאל. והתחלנו להווֹת ‘סכנה’ לתנועה. היינו ל’מהרסים'.

והיה עוד סוג שלישי של טעמים. הרצל, כפי שראינו, סמך על פעולה דיפלומאטית כדי להשיג את ארץ-ישראל בשביל היהודים. בקונגרסים הראשונים היו הצהרותיו המדיניות של הרצל, אף כי סתמיות תמיד, עושות במידה מסוימת רושם מחיה ומרנין-לב. זמן מה היה נדמה לנו, כי רומנטיקנים אנו וחולמי-חלומות, אבל חזונותינו היו קטנים. הרצל דיבר במונחים רחבים, על הכרה בין-לאומית, על צ’ארטר בשביל ארץ-ישראל, על הגירה המונית. אבל הרושם היה פוחת והולך עם השנים העוברות בלי להשאיר מאומה חוץ מן הדיבורים הגבוהים. הרצל ראה את הסולטאן. הוא ראה את הקיסר. הוא ראה את מזכיר החוץ הבריטי. הוא עמד לראות אישיות חשובה זו או אחרת. והפועל-יוצא היה לא-כלום. בעל-כרחנו נעשינו ספקנים בנוגע למשא-ומתן מעורפל זה עם רבי-המדינות.

בצדה של מרידת הפראקציה הדימוקראטית היתה מרידה אחרת, כללית יותר, מצד הציונים הרוסים כנגד התפיסה המערבית של הציונות, שלפי הרגשתנו היתה חסרה יהודיוּת, חמימות והבנת ההמונים היהודים. הרצל לא הכיר את היהדות הרוסית; לא הכירוה גם המערביים שהצטרפו אליו – מאכס נורדוי, אלכסנדר מארמורק, הרופא הדגול, ליאופולד גרינברג, עורך ה’ג’ואיש כרוניקל', ואחרים. הרצל מוכשר היה ללמוד מהר – לא כן האחרים. הם לא האמינו, שהיהדות הרוסית מסוגלה להעמיד מנהיגים לתנועה. אולם הרצל כתב, מיד לאחר הקונגרס הראשון: ‘והנה… קמה לעינינו יהדות רוסית, בעלת כוח שלא שיערנוהו כלל. שבעים מצירינו מרוסיה באו, והיה ברור לכולנו, שהם מייצגים את דעותיהם ורגשותיהם של חמשת מיליוני היהודים בארצם. מה רבה היתה השפלתנו, שבטוחים היינו בעדיפותנו! כל אלה הפרופיסורים, הדוקטורים, עורכי-הדין, בעלי-התעשיה, מהנדסים וסוחרים עומדים על רמה חינוכית שאינה נופלת בשום פנים משלנו. כמעט כולם שולטים בשתים או שלוש לשונות, ועל היותם אנשי-כשרון למקצועותיהם תעיד העובדה הפשוטה, שהצליחו במדינה שההצלחה היא קשה מאד בשביל היהודים.’ אבל הרצל גילה יותר מזה. ‘יש להם’, אמר על יהודי רוסיה, ‘אותה אחדות פנימית שפסקה בין המערביים. הם ספוגים רגש יהודי-לאומי, אף-על-פי שאין בהם סימנים של צרות לאומית ושל חוסר סובלנות. הם אינם מעונים על-ידי רעיון ההתבוללות ועצם הויתם היא פשוטה ושלימה. אין הם נטמעים בעמים אחרים, אבל הם שוקדים ללמוד את הטוב שבעמים אחרים. בדרך זו עולה בידם להישאר זקופי-קומה ואמיתיים. ואף-על-פי-כן הם יהודי גיטו! יהודי גיטו היחידים בזמננו! כשהסתכלנו בהם הבינונו מאין שאבו אבותינו את הכוח לסבול לעמוד בזמנים הרעים והמרים ביותר!’

אולם עם תפיסתו האינטואיטיבית, עם כל נדיבות הבנתו, לא יכול היה הרצל לשנות מיסודה את גישתו הוא לציונות. על אחת כמה וכמה האנשים הקטנים ממנו שהקיפוהו! ציונותם של המערביים היתה בעינינו מושג מיכאני, יתכן לומר, סוציולוגי, מיוסד על רעיון מופשט, בלי שרשים במסורות וברגשות של עם ישראל. הואיל והיינו מחוץ למנהיגות התנועה, קיוו המנהיגים שנראה את עצמנו רק כמקבלים, ולא, כמו שהרגשנו את עצמנו, כמקור כוחה האמיתי של התנועה. אנו, יהודי רוסיה המסכנים, צריכים היינו להישלח לארץ-ישראל על-ידיהם, אנשי המערב בני-החורין. ואם אין ארץ-ישראל נמצאת לדורשיה – נצטרך למצוא איזו טריטוריה אחרת.

עמדתנו כלפי המנהיגים המערביים מצאה את צידוקה ברגע מכריע בתולדות הציונות. אחרי הפרעות בקישינוב ניסה הרצל להחליף את ארץ-ישראל באוגאנדה – לצורך הקלה עראית, כפי שתבע – ולא יכול היה להבין, שיהודי רוסיה, עם כל סבלותיהם, אינם מסוגלים להעתיק את חלומותיהם וכיסופיהם מארץ אבותיהם לכל ארץ אחרת. וכן נתגלה, כי בעצם לא היתה ארץ-ישראל מעולם ‘נמצאת’ בשביל המנהיגות המערבית. היא היתה מחזה-תעתועים, וכשהחויר המחזה, הוצעה במקומו אוגאנדה – שהיתה למעשה מחזה-תעתועים יותר מארץ-ישראל. העובדה שלב היהדות היה קשור בקשרי אהבה ומסורת בארץ-ישראל, היתה נשגבה מבינתם של המערביים. הם לא ראו את החשיבות המעשית העצומה אשר לקשר הזה, כוחו היחיד והמיוחד, שאין לו תמורה, לעורר את המרץ הצפון בעם ישראל.

אהבנו והערצנו את הרצל, ידענו שהוא כוח גדול בישראל. אבל התנגדנו לו בתנועה, משום שהרגשנו, כי לעם ישראל דרוש משהו יותר מנציגים דיפלומאטיים גבוהים, שלא די היה בשנים או שלושה אנשים העורכים נסיעות לשם שיחות עם גדולי-העולם בשמנו. אנחנו היינו המדברים בשם המוני היהודים ברוסיה, שביקשו בציונות את ביטוי עצמיותם ולא הצלה בלבד. עלינו ללכת בדרכי ביל"ו, אף כי באמת-מידה הרבה יותר גדולה; רק דבר זה יעיר את רוח הנוער, יעורר את הכוחות הנרדמים בעמנו וייצור ערכים של ממש. להרצל היה כל זה זר בתחילה. אולם עתה, לאחר שהכרתי והבנתי את הסביבה הוינאית אשר בה חי וגדל הרצל – הרחק מכל הצרות והנפתולים שחיינו מלאו מהם, – וביחוד כשאני מדמה אותו לאינטלקטואלים אחרים בוינה, בזמנו או זמן-מה אחריו (שניצלר, פון הופמאנסתאל, סטיפאן צוייג – כולם אנשי-כשרון), אני משתומם על גדלותו של הרצל, על עמקות השראתו, שהכשירתו להבין כה הרבה מעולמנו. הוא היה ראש וראשון – ואין שני לו – בין המנהיגים המערביים, אך גם הוא לא היה לאל ידו לשבור את דפוס חייו. בגבולות דפוס זה, בכשרונותיו הנעלים ובמסירות-נפשו הגמורה הביא לענין תועלת עד לאין שיעור. דמותו בציונות לא תישכח לעולם.


 

פרק חמישי / שנים בג’ניבה    🔗

אני גומר את חוק לימודי ומתחיל להורות ומוכר את הפאטנט הראשון / הציונות והכימיה צוררות זו את זו / משבר ביהדות של מזרח אירופה ובציונות / הקונגרס הציוני הרביעי / דמויות ציוניות / שמריהו לוין / ולאדימיר ז’אבוטינסקי / מרטין בובר / ברטולד פייבל / אנסקי / צבי אברסון, איש־האויר / הבעיה הרוחנית של הנוער הציוני / לידתו של רעיון האוניברסיטה העברית / אני מתודע אל מי שעתידה להיות אשתי / וירה קאצמאן והחוג שלה / הצצה לתוך העתיד.


ההתפלגות העמוקה של חיי, ואולי מוטב לומר כפילותם האורגנית באה לכלל ביטוי מלא בארבע השנים שעשיתי בג’ניבה. כבר בברלין הרגשתי בעצמי משיכה כפולה, למדע מחד גיסא, ולחיים ציבוריים בתנועה הציונית מאידך גיסא. שם שמרתי על שיווי המשקל בין שני הכוחות; עוד הוספתי לשמרו בפרייבורג, אשר שם עשיתי את הדוקטוראט שלי. ואילו בג’ניבה נתערער שיווי המשקל; עבודתי המדעית סבלה. לאחר זמן מה הכרעתי שוב למשך תקופה קצרה לצד הכימיה שלי; אחר כך שוב, כעבור שנים הרבה, זנחתיה לגמרי לפרקים ממושכים.

נושא הדוקטוראט שלי היה מיוסד על מחקר בחומרי־הצביעה, שהתחלתי בו בברלין, ועל התגלית, שניסיתי לשוא למוכרה במוסקבה. עם התואר דוקטור עלה בידי לקבל את ההערכה הגבוהה ביותר של Summa cum laude, ובסתיו, בגמר חוק הלימודים, נתמניתי פריוואט־דוצנט לכימיה באוניברסיטה של ג’ניבה.

המשרה השקולה כנגדה באוניברסיטה אנגלית היא זו של קורא־עוזר; באמריקה, דומני, היא זו של מרצה. אבל יש הבדל חשוב אחד. הפריוואט־דוצנט לא קיבל כל משכורת קבועה. הוא קיבל שכרו מאת התלמיד, כחמישים מארק למחצית השנה. מספר התלמידים הממוצע נתן לו לפריוואט־דוצנט משהו פחות מפרנסה צנועה מאד. אולם מובן, שהתואר הקנה לבעליו כבוד מסוים. היתה זו התחלה של קאריירה אקאדימית. הוא נתן אפשרות של לימוד ומחקר. הדרגה הבאה היתה עוזר לפרופיסור, ואחר־כך פרופיסורה. ועל־כן, עם כל השכר העלוב, חשקו רבים במשרת הפריוואט־דוצנט.

איני יודע כמה זמן הייתי יכול להמשיך בהרצאותי, אלמלא נתמזל לי מזל גדול כמעט בראשית עבודתי. עלה בידי למכור לחברה אי. ג. פארבן בגרמניה פאטנט אחד, וזה הביא לי מיד הכנסה קבועה של שש מאות מארק לחודש. היה זה מעשה רב בשבילי. נעשיתי בלתי־תלוי באחרים. ולא עוד אלא שהגעתי לאי־תלוּת זו בכוחות עצמי ובשדה־פעולתי ככימאי.

אשר למגע בפועל עם המפעל הענקי הזה, עם החברה הגרמנית הנ"ל, לא נתתי על כך את לבי ביותר. מסופקני אם מישהו חשב על המפעל הזה כעל נקודת־המוקד של העצמה הצבאית בגרמניה ושל חלומות גרמניה על כיבוש העולם. אבל יש לי הרגשה משונה בזכרי, שגם אני, כדוגמת כימאים זרים ותמימים אחרים, תרמתי קצת משלי לעצמת הכלי האפל הזה של תאות־השררה הגרמנית. כעבור זמן־מה מכרתי את תגליתי הקודמת לפירמה בפאריס, והכנסה זו שבאה לי בהיסח הדעת, נתנה לי את היכולת לפרוע לאבי מקצת ממה שהשקיע בחינוכי. כמעט נבהל הייתי מראשית הצלחתי זו. ראיתי עצמי מוכן לחיים. ראיתי עצמי פטור מכל דאגות כספיות ומוכשר להקדיש עצמי לעניינים הקרובים ללבי. בדיעבד ארכה הכנסתי מן הפאטנט ארבע שנים, אחר־כך ירדה עד לאפס. והשיחרור העראי מן המלחמה הכלכלית לא הביא לי ככלות הכול את הטובה המקוּוה. אף כי המשכתי בעבודתי המדעית, לא עשיתי זאת מתוך התרכזות הדרושה. אל־נכון הייתי עושה הרבה יותר, אלמלא הקדשתי את רוב זמני לפעולות ציוניות.

נקל לומר, כי מן הבחינה הפרטית היה בזה משום משגה חמור; אבל מסופקני אם זהו הביטוי הנכון. ההתלבטות והמאבק בין נטיותי המדעיות ובין עסקנותי בתנועה הציונית לא פסקו כל ימי חיי. לא היו לי מעולם ימים, שבהם יכולתי להיות זכאי בעיני להסתלק מן המדיניות היהודית – חוץ מאשר בדרך עראי. וגם אז רק כנסיגה תכסיסית. תמיד נדמה היה, כי הנה בא משבר, ותמיד אסר עלי מצפוני להקדיש יותר מחלק של זמני – וכרגיל, החלק הקטן – לענייני הפרטיים. קורות חיי יראו, איך התלכדו בסופו של דבר עבודותי המדעיות וענייני הציוניים ונעשו צדדים משלימים של תכלית אחת. הדבר לא נתרחש עדיין בג’ניבה; לפחות, לא נראה כך, ובתקופת השנים 1900 – 1904 סבלתי הרבה בשל התרוצצות יצרי אלה.

העת ההיא לא היתה רק עת משבר ליהדות; היא היתה גם עת משבר, שארכה כמה שנים, לתנועה הציונית. עוד דברים רבים עמי להגיד על התפתחות ההסתדרות, על המצוקות הפנימיות, על ההתחלות הכוזבות. כאן רצוני להזכיר אחד הקונגרסים הציוניים – הרביעי – שנתקיים בשנת 1900. הרצל בחר בלונדון ולא ביבשת אירופה מטעמי הפגנה. הוא היה מעונין יותר ברושם שיעשה על כותבי מאמרים ומדינאים אנגלים, מאשר בכוחה הפנימי של התנועה. הנאומים, או ההצגות על הבמה, היו באמת נאים מאד, ונורדוי עשה את מלאכתו, כרגיל, ברוב פאר. אבל הרושם נתקלקל בגלל דבר שלא בידי הרצל ולא בידי אחר. באותו זמן הביאה הממשלה הרומנית לידי הגירה גדולה של יהודים – בעצם היה זה גירוש – ואלפי הנודדים האלה נתקעו בלונדון. הם ערכו הפגנה לפני שערי הקונגרס, שמחתה במחי־יד כל רושם של כוח, שהרצל ביקש להראות. היה רגע, שהצירים אשר נתאספו כדי לייסד מדינת יהודים, צריכים היו לשמוע מפי נורדוי קריאה קורעת־לב לאיסוף־נדבות דחוף בשביל המהגרים הצרים על בית הקונגרס. מובן, שכולנו נדבנו משהו; אבל הניגוד בין הדיבורים הגבוהים על מדינת יהודים ובין מעשה־הצדקה מתוך רחמים על הנודדים שנתקעו במקום, היה בו כדי לרפות את הידים. ולא עוד אלא שאנוס הייתי, בתום לבבי, לצאת נגד הדין־וחשבון הרשמי על גידולה של התנועה הציונית ברוסיה ולהראות בדרך ניתוח קר, שאין ההתקדמות דומה כלל למה שמתואר בדין־וחשבון. וכן אנוס הייתי להגיד, שהרדיפה אחרי רושם חיצוני מביאה לידי הזנחת העבודה הפנימית.

מקרה בעל אופי אישי הוסיף על הרושם המדכא שעשה עלי הקונגרס הזה. אחד מדוֹדי, ברל, נשמה כשרה ועדינה, היה בדרכו לאמריקה לבוא אל בניו. לא היה לו מקום ברוסיה. לפנים היה מוצא את לחמו בכפרים, שהיה עוסק בסַפקות של שחת ומספוא. מיום שיצאה הגזירה על יהודי הכפרים – אבד דרך. בניו הסתדרו באמריקה, והוא נסע אליהם. אני נסעתי לקונגרס שבלונדון ישר מפינסק, והואיל ונחשבתי בעיני משפחתי כנוסע־עולם, לקחתי עמי את הדוד ברל עד לונדון ומשם צריך היה להפליג באנייה. והואיל ואני גופי לא הכרתי את לונדון ולא דיברתי אנגלית, היה זה כמעשה החיגר המוליך את הסומא. בכל זאת עלה בידי להורידו אל הנמל, וחזרתי אל הישיבות. לא עברו שעות מועטות ודודי חזר אל האולם ועיניו זולגות דמעות. המסכן איבד את טליתו ותפיליו ואת המלאי הקטן של מזון כשר. ובלעדי אלה איך יעבור את האוקינוס! הלכתי עמו לתחנת ויקטוריה, נקודת בואנו לונדונה, ועשיתי שם חצי יום בחיפושים אחרי הסל עם המאכלים היקרים ותשמיש הקדושה של היהודי ירא־השמים. הספקנו לחזור לאנייה בעוד מועד, אבל שעות מעטות ובזוּיות אלה עוררו בי מחשבות נוגות על יסוריהם של המהגרים ועל חולשתו של הקונגרס.

עלי להזכיר, בקשר עם תולדות תנועתנו, כי הקונגרס הלונדוני היה לו למעשה ערך היסטורי מסוים, אך לא כהפגנה. שם נוסדה הקרן הקיימת לישראל לשם קניית קרקע בארץ־ישראל כקנין־עולם של עם ישראל; הקרן נוסדה בצורה צנועה מאד ובדרך מקרה. היא נועדה להיות ברוב הימים המכשיר החשוב ביותר בבנין המולדת, אבל לידתה היתה בצנעה ולא הושם אליה לב כראוי מפני הדיבורים הגבוהים על צ’ארטרים ועל דיונים בין־לאומיים.

חזרתי לג’ניבה ברוח נכאה וכפות לעבודה ציונית יותר מתמיד. ג’ניבה לא היתה דוקא מקום נוח לפרישה מבעיות העולם. אי־המנוחה של אירופה באה לידי ביטוי חריף ביותר בעיר הפליטים הפוליטיים. בבית־הקפה לאנדוֹלט, למשל, היו מתאספים כל יום סטודנטים גולים בני לאומים שונים, אם בני מיעוטים הסובלים משלטון זר, ואם בני עמי־רוב הסובלים משלטון עריצים בארצם, והיו מדברים עד האחד בלילה, קבוצה קבוצה ליד שולחנה. גם הציונים, באי־כוח המיעוט הנרדף הקלאסי, היה להם שולחן־קבע שלהם. הציונות עדיין לא היתה כוח, אבל לא היתה עוד אותה תנועה משונה שמאחורי התנור, כפי שהיתה לפני שנתיים או שלוש שנים. היינו לפחות בסדר־היום של הויכוחים המדיניים.

הדחיפה להשתתפות בחיים הציבוריים לא נבעה כולה מן הכוחות השליליים שהזכרתי. נמשכתי אליהם על־ידי מציאותם של כמה אישים חזקים שבתנועה הציונית. איני מתכוון ל’שמות הגדולים'; אני מתכוון בעיקר לאנשים ונשים מעניינים מטבע ברייתם, שהתמסרותם לשאלות פוליטיות היתה עושה את פרישתי קשה ביותר. לא כולם טבעו חותמם על תולדות הציונות, אבל הם שמורים בזכרוני בשל אישיותם רבת־העצמיות ומלאת־הקסם.

בשורה הראשונה של אלה שיישארו בזכרונה של התנועה עמד מנחם מנדיל אוסישקין, המנהיג המעשי של הציונות הרוסית, כשם שאחד־העם היה מנהיגה הרוחני. הוא היה אישיות רבת־כוח, נואם טוב, בהיר, הגיוני וענייני. היה לו כשרון הגשמה יוצא מן הכלל ועמד בעקשנות ובכשרון בתנאים קשים – בתוכם אי־חוקיותה של התנועה ברוסיה. הוא יצר תאים ציוניים בכל מרכז יהודי חשוב ב’גלילו', והיתה לו הסגולה למשוך ולהלהיב אנשים בעלי כשרון ואופי. אף־על־פי שהיה חובב־ציון טיפוסי, והיה חבר אגודת ‘בני משה’ של אחד־העם, ואף־על־פי שהבין את הפגימות בגישתו של הרצל לתנועה, נשאר נאמן לדמות המרכזית, לעמוד־התוך של ההסתדרות הציונית. רק כשהרצל העלה את הצעת אוגאנדה באה נאמנותו עד משבר, והתכונן לעמוד בראש המתנגדים למנהיגות.

אוסישקין היה אדם בעל מרץ רב, קשה־עורף גדול ושכל ישר ומוצק. אפשר ששכלו הישר היה מוצק יתר על המידה. היה בו משהו של אבטוקראט ולא נהג סובלנות בצעירים. את שני המרכזים האקאדמיים של הציונות במערב, ברלין וג’ניבה, שבראשם עמדו מוצקין ואני, לא החשיב ביותר; הוא קרא להם בשם ‘בתי־חרושת העובדים באויר לוהט’.

משמר היה לפי טבעו, ולא יכול להשלים עם תימרוניו הדיפלומאטיים המפוארים של הרצל, אבל האמן האמין, כי ענייננו יתקדם על־ידי מקח־וממכר ישר עם הטורקים. התנהגותו הזכירה תערובת של פחה טורקי וגיניראל־גוּברנאטור רוסי. אבל על כל חסרונותיו אלה כיסתה מסירותו לענין, מסירות ללא דופי. לא היה לו בעולמו אלא דבר אחד: ציונות. חסרונותיו היו מעלותיו, שכן היה קיצוני בישרותו ובגילוי־לבו. חייו ואופיו עלו בקנה אחד; וכן גם מראהו. גולגולתו היתה חזקה ומוצקה; היה לך הרושם, שיכול הוא לחתור בה בקיר של לבינים. חייו עברו בהצלחה, נקיים, ישרי־דרך, ועל־פי מיטב המסורת היהודית. פטור היה מדאגות פרנסה – ואולי בזה מתבארת התמסרותו הגמורה לציונות. ביתו היה בית יהודי פאטריארכאלי. הלצה היתה מתהלכת על אוסישקין, כי בכל פעם שאשתו עמדה ללדת, היה מכה באגרופו על השולחן וקורא בתקיפות: ‘בן־זכר! עליו להיות בן־זכר!’ בדבר זה השיג את המחצה, כי אשתו ילדה בן אחד ובת אחת.

אני חייתי עם אוסישקין בשלום, הואיל וכיבדתי את חסרונותיו לא פחות ממעלותיו. האגוטיזם שלו עשה רושם. הוא כפה על הבריות את ההרגשה, שהם חייבים לציית לפקודותיו. הוא היה מוצק, בורגני, אפילו פיליסטרי – אבל אפשר היה לסמוך עליו לחלוטין. הרבה נסלח לו בזכות כנותו.

הבקיע הראשון ביחסינו נתגלה רק בשנים המאוחרות, כשבא ללונדון בעת מלחמת העולם הראשונה. הגיעו לו ימים רעים. כשגורש מאודיסה נמלט לקושטא. משם עשה דרכו בעקיפין ללונדון והגיע שמה בשנת 1918. עלה בידו באיזו דרך להציל חלק מכספו מן המהפכה. ציונותו היתה עמוקת־שרשים כמו תמיד. הדבר היה לאחר הכרזת בלפור ואוסישקין בא ללונדון במחשבה, שעומדת להתכונן ממשלה יהודית בארץ־ישראל. הוא כבר ערך רשימה של חברי הקאבינט. כשהסברתי לו, שאנו עדיין רחוקים מאד מן הצורך לכונן קאבינט יהודי בארץ־ישראל, נתאכזב אכזבה עמוקה.

עם כל פיקחותו ומעשיותו גילה לפעמים קוים של תמימות מתמיהה. הוא אוכזב לא רק משום שלא היינו מוכנים להקים קאבינט יהודי בשביל ארץ־ישראל, אלא תהה על העובדה, שמעצמות המערב ניצחו במלחמה. בטוח היה, שגרמניה תנצח, כי בדומה לרוסים רבים, לא־יהודים כיהודים, היה נתון לרושם האדיר של הרוח הגרמנית וההישגים הגרמנים. בשבילו היתה גרמניה תמצית התרבות המערבית. עד בואו לאנגליה לא ידע על מציאותו של מערב מעבר לנהר שפּרי. וכשהכיר את אנגליה היה זה במסיבות שלא היו לטובתו. בימים הראשונים – כלומר, לפני מלחמת־העולם והמהפכה – היה גר באודיסה, ומעיר זו היה מנהל את הענינים של הגליל הציוני הדרומי. מאותה נקודת־מצפּה עצמה הסתכל הלאה דרומה, אל מעבר לים השחור, אל ארץ־ישראל, שהיתה אז בידי הטורקי הברבר; והוא הרגיש בעצמו שביחס אליהם הוא האירופי, המערבי. אבל לאחר שאנגליה כבשה את ארץ־ישראל ירד הוא למעמד של ברברי, ובמצב זה, לא־ידוע, באין כרוֹז לפניו, הגיע ללונדון, לארץ שדרכיה ושיטותיה היו זרות לו. ועוד זאת, הוא הכיר אותי כצעיר בקונגרסים הראשונים, וכאן הייתי מובלע בתוך הבירה הבריטית, כ’נייטיב'. לפרקים, כשהיה מדבר על העתידות, היה פולט אימרה תמימה כגון זו: ‘אתה יודע, עליך להישאר באירופה. אני אנהל את הענינים בארץ־ישראל’. היה קצת לא־נוח לשמוע דברים כאלה, אבל הוא היה ציוני יותר מדי, מעורה במעמקי התנועה יותר מכדי שיעורר רגש אחר מאשר רגש־כבוד.

לא יצוק באותו דפוס גדול, אבל גם הוא בעל שיעור־קומה, היה יחיאל צ’לינוב, אף הוא מן המנהיגים בקונגרסים הראשונים. גם הוא היה נתון להשפעתו של אחד־העם והיה שייך ל’בני משה' – בית־החינוך האחד־העמי לציונים. לפי מקצועו היה רופא ויצאו לו מוניטין במקצועו. היה בו בצ’לינוב משהו רוסי; איטי היה, כבד, רציני במידה מופרזת, נאמן ועומד על דעתו. כאוסישקין כן גם הוא הוגה ממסילתו הרגילה על־ידי המהפכה; אבל הוא לא האריך ימים כאוסישקין, עד שיוכל לעצב את חייו מחדש במולדת היהודית. הוא נפטר לפני גמר מלחמת־העולם הראשונה.

כבר דיברתי על הקרבן, הן מצד הסיכויים הפרטיים והן מצד היעילות שבעבודה, שהיה כרוך בכניסה המוקדמת לחיים הציבוריים, ובעקבותיה ההזנחה בחינוך הראוי. דוגמא בולטת לכך היה ליאו מוצקין, חברי בייסוד הפראקציה הדימוקראטית הציונית. מוצקין היה מתימטיקן מחונן, שכשרונותיו משכו את תשומת־לבו של פרופיסור מאנדלשטאם מקיוב. מוצקין נשלח לברלין על־ידי הזקן, שתקותו היתה רבה, כי יעשה קאריירה אקאדמית מזהירה. התקוה לא נתגשמה. מוצקין היה ציוני נלהב, אלא שחסר היה כל חוש של מידה בפיזור כוחותיו. יכול היה להביא ברוב הימים הרבה יותר תועלת לתנועה, אלמלא הניח לעבודתו הציבורית שתקפח את לימודיו. הוא נעשה, כמעט מראשית דרכו, מה שקוראים בגרמנית Vereins-Meier, מין בטלן־האגודה, שבילה את ימיו ואת לילותיו באסיפות סטודנטים קטנות לאין סוף ונהג רצינות עצומה בכל מאורע קטן בחיים המדיניים של הסטודנטים. אין לשער עד היכן היה מוצקין מגיע, אילו נתן מחצית כוחו לכשרונו הגדול; אבל תמיד ברור היה, שהוא אדם בעל כשרונות גדולים. הוא נעשה, מה שנקרא בפינו, ‘מלומד פרטי’, אדם שהיה מסתאב בתלמודו ביחידות. דבר זה פגם גם בעבודתו הציונית, כי מעולם לא הגיע לעמוד לגמרי ברשות עצמו. הוא היה אדם עדין מכדי שיצטרף לחבורת ה’חצרנים‘, שהקיפה את הרצל. הוא נמנה עם האופוזיציה. אולם הרצל עמד על סגולותיו של מוצקין וניסה לרכוש אותו לצדו. הוא שלחו, בין הקונגרס הראשון לקונגרס השני, לארץ־ישראל, ובקונגרס השני הגיש מוצקין דין־וחשבון מצוין על מצב המושבות. דבר זה חייבו במידת־מה כלפי הרצל; ואף־על־פי שנשאר חבר האופוזיציה של הוד מלכותו, הכריעה כף־המאזנים שלו לצד ‘הוד מלכותו’ יותר מאשר ל’אופוזיציה’.

את המקום הראשון בין אנשי־התעמולה והמנהיגים תפס – כמעט ללא בן־תחרות – שמריהו לוין, זה שבשנים הבאות חינך באמריקה דור שלם לציונות. לא נזדמנתי עמו בברלין, מקום שם היה חבר חשוב ב’אגודה המדעית של יהודי רוסיה', מחמת שכבר יצא משם לקניגסברג. פגשתיו בקונגרסים הראשונים, החל מן השני או השלישי. נואם היה בחסד עליון, מן הטיפוס השכלי יותר מאשר מן הטיפוס הרגשי. נאומיו נוצצו במליצות מבריקות, בפסוקים מן המקרא ומן התלמוד ובניתוח נוקב. מלכתחילה מורה יותר מאשר פוליטיקאי, היה איש הפרוזדורים והחבורות הקטנות, ולקח חלק מועט בדיוני הקונגרסים. על־פי־רוב אפשר היה לראותו בחבורת ידידים ותיקים, יושב בתוכם ומשעשעם בתיאורים שנונים של פרצופי מתנגדיו. כשאמרו לו: ‘ד"ר לוין, ניגשים להצבעה, מבקשים אותך למליאה’, היה משיב: ‘חכו, עלי לגמור את משחק השאח הזה’.

משחק השאח היה הדיבוק שלו; כמעט הרס עצמו, כפי שהוא מספר באבטוביוגראפיה החשובה, בת שלושת הכרכים. לא היתה לו סבלנות לעבודה מדינית דקדקנית. מלבד זה היה, עם כל שנינות שכלו, תמים מאד מאד בעניני העולם הזה ובכך היה קסמו. תוכו כברו, לא שומר לשונו, היה עושה לו אוהבים ואויבים, בלי שים לב לתוצאות בשביל עצמו או בשביל התנועה. ואף־על־פי־כן, בענינים חשובים, היה מכוון על־פי החוש לנכון, וגם פועל כן. בנידון זה היה דומה לאותם יורדי־ים גדולים בימי־הביניים, שלא ידעו כל מדע של ניווּט, אך מתוך מזיגה של חוש ושל נסיון ידעו להינצל מסכנות הים.

הוא היה גם מורה וגם אמן, עם הכשרון של הראשון ועם המזג הממציא של האחרון. יכולתי תמיד להביאו לידי כעס בשאלה לפי תומי: ‘שמריהו, העומד אתה לנאום הערב?’ הוא ענה מתוך ריתחה: ‘אין אני נואם נאומים, אני קורא הרצאות’. המלה ‘הרצאה’ (Vortrag) היה לה בעיניו משקל וערך; שמריהו היה מרצה ולא סתם דברן. ואמנם רשאי היה להבדיל בין שני אלה. עוד קו אחד באופיו, שאני זוכרו יפה: נשוא לא יכול בקהל שומעיו אדם, ששמע כבר מפיו את עיקרי הרעיון הכלול בהרצאתו. אם נזדמנתי לעיר, שהוא היה מרצה שם, ואיימתי עליו שאבוא לשמוע את דבריו, היה מציע לי עשרים מארק ובלבד שלא אבוא.

כמה מתשובותיו החריפות מניה־וביה נעשו קלאסיות בתנועה. באחד מביקוריו באמריקה שמע שמריה באחת הישיבות של איזה ועד נאום קצר מפי הפילאנטרופ היהודי האנטי־ציוני באמריקה יעקב שיף, ובנאום זה הכריז הלה בהתפארות ובמבטא גרמני כבד: ‘אני מחולק לשלושה חלקים: אני אמריקאי, אני גרמני ואני יהודי’. שמריהו עמד ממקומו וביקש לדעת איזו דרך חלוקה נהג מיסטר שיף בעצמו, אם במאוזן או במאוּנך; ואם במאוזן מה בדיוק החלק שהניח בשביל היהודי. בשעת ריב־הלשונות בענין הטכניון בחיפה – שעוד אשוב לספר עליו – נלחם שמריהו במרירות עם פאול נתן. מנהל חברת ‘עזרה’ הגרמנית, אנטי־ציוני ופאטריוט גרמני במאתים אחוז, שעמד על דעתו, כי שפת ההוראה במוסדנו החדש בארץ־ישראל צריכה להיות גרמנית, בעוד שאנו לא חפצנו לשמוע על שום לשון אחרת, זולת עברית. שמריהו השתמש שימוש ממית במשל, שבו הכניע נתן הנביא את המלך דוד שחטא לאוריה החיתי. לגרמניה, אמר שמריהו, ישנם כל בתי־הספר והאוניברסיטאות הדרושים לה, וליהודי ארץ־ישראל יש רק טכניון אחד, כבשת הרש הקטנה, בדומה לקניינו היחיד של אוריה, בת־שבע, שדוד חשק בה. וגרמניה העשירה באה לגזול מארץ ישראל הענייה את כבשתה היחידה. אבל הפעם נתן הוא על צד הגוזל, תחת להיות, כמו בימים מקדם, על צד הנגזל.

הטובים שבנאומיו, או הרצאותיו, היו מלאים וגדושים צירופים חריפים כאלה של נושאים מקראיים ועניני השעה. לעתים קרובות היו קוראים לו לשמריהו: המגיד הגדול, אבל הוא היה יותר מזה. הוא היה מחוֹנן גם כסופר, כפי שהראה במאמריו מזמן לזמן וכפי שהוכיח ברור באבטוביוגראפיה שלו הכתובה ביד אמן. הוא היה תלמיד־חכם וכתב עברית מצוינה, וכן גם יידיש. אחד־העם צדק במתחו עליו ביקורת בשל חוסר שקידה. עיקר כשלונו היה בכשרונו הטבעי, שחיזק בו את הרגלי הבטלה. בקלוּת יתירה עלה בידו להצליח בלי הכנה.

הדור הישן של יהודי אמריקה זוכר את שמריהו כמורה גדול וכאישיות מבהיקה. אני זוכרו כשותף רב־ערך לעבודה וכידיד בעל לב חם. כמה פעמים נסענו יחד לאמריקה, ובמחשבתי נתקשרו הוא ואמריקה עד אין הפריד. כשביקרתי אחרי פטירתו באותה ארץ לבדי, הרגשתי עצמי כמיוּתם.

עלי להזכיר עוד אחד מן ‘הצעירים’ של אותם הימים, הצעיר שבכולנו: ולאדימיר ז’אבוטינסקי. מגעי עמו בקונגרסים הראשונים היו מעטים וחולפים, אבל חלקו בתנועה, ומשום כך בחיי, הגיע בשנים המאוחרות לשיעור ניכר. הוא בא אלינו מאודיסה בתור ילד־פלאות. בתחילת שנות העשרים שלו הגיע כבר לידי פירסום הגון כעתונאי רוסי, בשם ‘אלטאלִינה’, ועורר שימת־לבם של אנשים כמאקסים גורקי וליאו טולסטוי הזקן. הוא היה גם נואם מחונן, והגיע לשליטה בחצי תריסר לשונות. אבל עיקר זכרו קשור בייסוד הגדוד העברי במלחמת־העולם הראשונה ובייסוד המפלגה הריביזיוניסטית ושל זו הנקראת בשם ההסתדרות הציונית החדשה.

נאומיו בקונגרסים הראשונים היו מרגיזים בטון שבהם, אבל לא הניחו שום רושם ברור, באופן שהשומע לא ידע, למשל, אם הוא בעד אוגאנדה או נגד, אם השלים עם ביקורו של הרצל אצל פליווה, מיניסטר־הפנים הרוסי, האנטישמי המובהק, או דן אותו לחובה. כמה מן הדעות הסתומות או המבולבלות האלה, אפשר שמקורן בסתירה חיצונית מסוימת; כי ז’אבוטינסקי, הציוני הלוהט, היה מאד מאד לא־יהודי בהליכותיו, בגישתו ובנימוסיו. הוא בא מאודיסה, מעיר מושבו של אחד־העם, אבל החיים הפנימיים של היהודים לא הטביעו כל חותם עליו. כשהתקרבתי אליו בשנים האחרונות, מצאתי מתוך הסתכלות מעין אישור לאותו קו כפול שבו; הוא היה מכוער למדי, אך לוקח־לב עד מאד, מדבר יפה, בעל רגש חם, נדיב־לב, מוכן תמיד לעזור לחבר בצרה. אלא שעל כל המעלות האלה היה פרוש משהו פרשי־תיאטראלי, מין אבירות משונה ויוצאת דופן, לא־יהודית מכול וכול. הזכרתי שהוא בא מעירו של אחד־העם. אחד־העם היה מטבעו פסימי ורגיש ביותר והטיף תמיד למתינות. כל מה שהשיגה ידך, היה בעיניו הרבה – על כל פנים, די. ז’אבוטינסקי נטה לקצה השני, ולא סבל את אחד־העם, שאישיותו לא הלמה את סדר־הענינים שלו. נורדוי היה הרבה יותר קרוב לרוחו של ז’אבוטינסקי; כעבור שנים סיגל לעצמו ז’אבוטינסקי את תכניותיו ואת סיסמאותיו של נורדוי. בשעה שנלחם בי בקונגרס ובאין יכולת לכבוש את הקונגרס, עזב את ההסתדרות הציונית, וכמו זנגביל בשעתו, ייסד לו הסתדרות משלו. מטבע הדברים, שז’אבוטינסקי חשב כי אחד־העם השפיע עלי השפעה מזיקה והוא אחראי למה שקראו הריביזיוניסטים ‘ציונות מינימאלית’.

מרטין בובר וברתולד פייבל, ידידים בלתי־נפרדים, היו שייכים זמן־מה לקולוניה של ג’ניבה. מרטין בובר הוא עכשיו פרופיסור באוניברסיטה העברית בירושלים; לפני חמישים שנה היה אסתיטיקן צעיר, בן לאב עשיר, במידת־מה דמות מוזרה ואכסוטית בתוכנה. על אף הקצבה היפה שקיבל מביתו, היה כרגיל שקוע בחובות, לפי שהיה בקי באמנויות היפות ואספן של חפצים יקרי־ערך. היינו ידידים טובים, אף כי הרגיזני לפעמים בדיבורו המסוגנן, שהיה גדוש ביטויים מעוּשים ומשלים מלוטשים, ולפי שנדמה לי, ללא הרבה בהירות וללא יופי רב. אני גופי נוטה היית לפשטות, וביותר כיבדתי את הכשרון לצמצם את הדברים עד לתכלית העיקר. בובר עמד אז רק בראשית פיתוח סגנונו הגרמני שאין כמותו, שהבשיל, אחרי שנים רבות, את תרגומו החשוב שתירגם את המקרא. ברתולד פייבל, ידידו, שמת לפני שנים מספר בארץ־ישראל, היה גם הוא סופר, אבל טבעי, פשוט, בעל רגש וריאלי. עליו ניתן לומר, כי הסגנון והאדם היו היינו הך; ופייבל הביא תועלת לציונות הרבה יותר מידידו הססגוני. במובן מסוים יתכן לומר, כי פייבל נתן לציונות, בהאבידו עצמו בתוכה, ובובר נטל ממנה, בהשתמשו בה לצרכו כבחומר אסתיטי.

הגדול בינינו בשנים אנסקי – מחבר ה’דיבוק' – היה מעין ‘דוֹד לכול’. הציונים אהבוהו על שום בינתו היהודית ועל שום סיפוריו היהודיים, שהיה מספר בכשרון רב. אנשי־המהפכה ראו בו, עם כל חילוקי־הדעות שביניהם, נשמה יקרה. לא היו לו השקפות מדיניות חותכות ביותר, ובעצם לא נזדהה מעולם עם שום קבוצה.

רובם של הסטודנטים בברן ובג’ניבה היו עניים מרודים. מקצתם קיבלו משלוחים קטנים מביתם והתפרנסו בדוחק מהם וממלאכות שבאקראי, כגון שיעורים, פנקסאות, תרגומים – מכל הבא ביד. קיומם היה תמיד תלוי בנס. המשונה שבין הסטודנטים האלה היה אחד, שנקשרתי בו לאהבה אותו, צבי אַברסון, שאני כותב עליו משני טעמים: מפני שידידותנו נשתמרה בי כזכרון נעים, ומפני שסימל באישיותו את כל הצדדים של הטראגדיה היהודית, הן מן הבחינה הרוחנית והן מן הבחינה החומרית. אַברסון היה איש־האויר par excellence, מחונן, תלוש, חסר־תכלית, בלי אומנות ובעל כוונות טהורות – אותו טיפוס של נשמה אובדת, שרדף אחרי ומילאני חרדה לעצמי ושימש לי משל מבהיל. גדול היה ממני בארבע שנים, ולפי המשוער – ובמידה מסוימת גם למעשה – סטודנט. מקצועו היה ‘מדעי־הרוח’, מין חומר – היסטוריה, פילוסופיה, ספרות, ‘דברים כלליים’ – שאפשר להתחיל בהם, להפסיק ולהתחיל שוב, דברים סתמיים ומעניינים, שהטיפוס של ‘הסטודנט הנצחי’ היה תמיד נמשך אליהם.

טיפוסית היתה גם הצורה, שבה הכרתיו. בשובי פעם הביתה בשעה מאוחרת בלילה, מצאתי דמות־אדם שוכבת בחדרי על הספה. הואיל וידידים היו רגילים לסור תכופות ולהישאר ללינת לילה, לא נתתי דעתי על הישן. למחרת בבוקר נעלם האורח הבלתי־קרוא. בערב מצאתיו שוב, ולבוקר נעלם. אחר־כך הוצגתי לפני אברסון בתוך חבורה בבית־הקפה לאנדוֹלט. מישהו שאלו דרך אגב בפני: ‘אברסון, היכן היית בשני הלילות האחרונים?’ והוא השיב: ‘הוֹ, ישנתי אצל איזה חבר ציוני’, ואז נתברר לי, כי הוא הוא הגבר.

אהבתיו מן הרגע הראשון. צועני, חסר־בית, חי מן הבא ביד, סטודנט־קבצן אמיתי, ומכוער כקוף – היה חבר נפלא, עליז, לפעמים מחודד, אך עם משהו מרירות – מין קבצן רכוב על גבי סוס. אחר־כך נודע לי, כי רוב הימים היה רעב. בעל מוח מזהיר היה, אבל חסר כל חוש של התמדה. היה שנוא על המארכסיסטים הרוסים, מפני שהבין את הפילוסופיה שלהם, ידע את הטרמינולוגיה שלהם בעל־פה, התנגש עמהם על קרקע תורתם ותמיד הכם בויכוח. הם שרקו לדבריו, אבל הוא כפה אותם לשים לב להם. מגור היה לבונדיסטים, ואותו האיש, שמאכלו היה בצימצום כל־כך, היה מכוּנה, באירוניה שלא מדעת – זולל־בונדיסטים.

חדשים מספר לאחר שהכרתי את אברסון, שהיה בונדיסט, אבל כלכל לא יכול מעולם את המארכסיזם של אותם הימים, עבר האיש לגמרי לציונות. בועידה הראשונה של הפראקציה הדימוקראטית שלנו נאם אברסון נאום, שנעשה שם־דבר בראשית ימיה של מפלגתנו. זו היתה התקפה הרסנית על עמדת המארכסיסטים היהודים והמתבוללים. עם כל עיקרי־השויון שלהם, עם כל יחסם האנושי, כביכול, ל’שאלת היהודים', הרי המארקסיסטים היהודים, אמר אברסון, הם ‘הרוב המאיים תמיד’, שאינו סובלני לגבי הצמא לחירות לאומית, לגבי הדביקות במסורות תרבות, שהם נחלת הרגש של האחרים. גואלי העולם בעיני עצמם, דיכאו בליגלוג ובכובד המספרים את אלה, שהם קראו להם מיעוט, אבל באמת הם הם רובו של העם היהודי – על כל פנים ברוסיה; ואם אין ברשותם אותם מכשירי־הדיכוי של הצאר, אין הם צוררים פחות משלטון הצאר לדרישותיהם הפנימיות של עמי־המיעוט. ועריצותם הדוקטרינארית היא מגונה ביותר, משום שהיא מופנית כנגד עמם הם.

באותם הימים היתה השקפתו של אברסון בחינת תגלית אינטלקטואלית עצומה, שכן הגנתו הסוציאליסטית של אוטו באוּאר על לאומיות המיעוטים כמעט לא היתה ידועה אז. היה צורך באומץ־לב ובדמיון להשתמש במלה ‘מדכאים’ לגבי הרוב הסוציאליסטי. אבל אברסון הבין את רוח המהפכנים מבפנים, תפס את עיקר חולשתם הרוחנית והציג אותה לראוה בלי רחמים.

היינו כל־כך מלאי־שמחה מהתקפתו המזהירה של אברסון על הקבוצה השולטת, שהחלטנו להטיל עליו לפתח את נושאו ולעשותו ספר. נזדמן לעיר יהודי עשיר מבַאקוּ, שרירא, ודיברנו על לבו שיטול על עצמו את ההוצאות. הפקיד בידנו סכום כסף בשביל אברסון, ואברסון הלך לפאריס על יסוד קצבה נדיבה של חמישים פראנק לשבוע להמשיך את חקירותיו ב’ספריה הלאומית'. כמה חדשים לא שמענו עליו ולא כלום, ופתאום הופיע בג’ניבה.

‘ובכן?’ שאלנו.

‘הייתי בכל המוזיאות ובכל הספריות’, ענה אברסון מאושר. אבל לא כתב אפילו שורה אחת.

ראינו שסידור זה לא יצלח, או נכון מזה, אברסון לא יצלח בסידור זה. ובכן שינינו אותו. אמרתי לו: ‘הנה היו לך כמה ירחי הוללות. עתה אקח בשבילך חדר מעל לחדרי ותעבוד כאן בג’ניבה’. קיויתי, כי תחת עיני הרואה ישב לעשות את המוטל עליו. התוצאה היחידה של הסידור החדש היתה, שצוארוני, מכנסי, כותנותי ועניבותי התחילו להיעלם. אברסון ייסד מין קומונה, שהוא עצמו לא הכניס לתוכה ולא כלום – אפילו לא את כתיבתו. הוא קרא הרבה; הוא אסף לו ספריה של ספרים שאולים, רובם על שאלות האזרחות; אבל מעולם לא הגיע לכתיבת ספרו. הספר נשאר בבני־מעיו. היו לו הרעיונות, הוא אף עיבדם לשיטה, אבל לא היה בכוחו להעלותם על הגליון.

את רוב זמנו בילה בבית־הקפה לאנדוֹלט, ותמיד אפשר היה למצאו שם מארבע אחרי־הצהרים עד חצי הלילה, כשהוא מסיח בדרך כלל אל בני הלאומים הנרדפים, שראו בו את מגינם. כל אימת שהרגיש בי, קרא לי, הגיש לי את חשבונו ואמר: ‘תצטרך לפדות אותי’.

אדם זה, שהיה בעל שכל אנאליטי חד ואוצר של ידיעות, הגיע לידי עקרוּת מחוסר משמעת והתמדה, אולי מסיבות רעב ומחסור. חיי יומו היו קדחת ארוכה אחת של פעילות ללא תכלית, והיו מלאים כל נפתולי העוני. יציאה לשם טיול עם צבי היתה ענין מסובך מאד. מרחוב פלוני, מבית פלוני אלמוני יש להתחמק; חייב היה שני פראנקים כאן, שלושה פראנקים שם, חוב למכבסה, חוב לחייט. יש להביא בחשבון לא רק את המרץ שהיה מבזבז על ההשתמטות מבעלי־החוב, אלא גם את המצאותיו הגאוניות למצוא אשראי חדש. מזמן לזמן נתרחש לו נס וניתן לו לעשות פעולת טיהור, ואחר־כך התחיל המחזור מחדש. לפרקים יצאנו יחד לכמה ימי פגרה, על־פי־רוב בחופשת־פסח, שלא ארכה עד כדי שאוכל לנסוע לפינסק. היינו מתגוררים באחת הבקתות בכפר שוייצרי, בקצה השני של האגם; בישלנו בעצמנו את ארוחותינו והוצאנו לא יותר משלושה או ארבעה פראנקים ליום. אולם כשצבי הלך לבדו, דבר שקרה לפעמים, הייתי מקבל ממנו כמעט תמיד, לאחר שבוע או שבועיים, טלגראמה בזו הלשון: ‘איני יכול לזוז. שלח לי עשרים וחמישה פראנקים’.

זה היה אברסון, הסטודנט־הקבצן האומלל, הטוב, מהיר־המוח, חם־הלב, בעל השכל החודר ולשון־הזהב. בתנאים נורמאליים היה מגיע לגדולות. אבל תנאי חייו היו בלתי־נורמאליים בהחלט; ואף־על־פי שהיה טיפוס קיצוני, שימש דוגמא לבעיה של דור שלם. גם אני נאחזתי במצודה זו, ונמלטתי מתוכה במידה מסוימת, אבל הנסיונות שנתנסיתי בהם טבעו חותם־תמיד על חיי.

גיליתי זאת בברלין ובג’ניבה; אישרתי זאת אחר־כך באנגליה; והכרתי זאת עוד בשנים הבאות כקו מושרש בחיי – חלק מעונשה של תורשתי. אנו, יהודי רוסיה, ביחוד אלה שהקדישו עצמם למדעים, עבדנו תוך מכשולים מחרידים. חינוכנו הראשון ברוסיה היה עלוב. רובנו היינו מוּכי־דלוּת כשבאנו אל האוניברסיטאות המערביות. במקרה היה נסיוני הפרטי ברעב ובעבודה־שלמעלה־מן־הכוחות קצר למדי – אני מדבר על השנה בפפונגשטאדט; אך גם נסיון קצר זה פגם בבריאותי ומיעט את חיוניותי. ומה נאמר על האחרים, שלא ידעו מעולם תנאים טובים מאלה? חלק גדול מזמנם נתבזבז על עבודת־פרך ממש, עבודת חמור, כדי להתפרנס בדוחק; וכל זה מתוך מיעוט מזון מתמיד.

אבל לא די בזה. מצבנו נסתבך בשל הבעיה המוסרית החריפה, שדנתי בה בתחילת פרק זה. איך יכולנו להתמסר לקאריירות, בשעה שהתנאים ברוסיה היו כה מרים? האם לא מורך־לב הוא ואנוכיות שתהא עוסק בעבודה האקאדמית ותאטום אזניך משמוע את צעקת עמך? ראיתי את ידידי הקרובים ביותר, את ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, שמריהו לוין, נחמן סירקין ואחרים, שהזניחו תורתם באוניברסיטה. הם הקדימו להשתקע בתנועה הציונית והיו מתנודדים ומיטלטלים בין שני תפקידים צוררים זה את זה: של עסקן ציבורי חשוב ושל סטודנט־צועני. הם לא היו יחידים. אלפי אנשים ונשים צעירים למדו באוניברסיטאות שבמערב; רק מתי מספר מהם הגיעו לאיזו מדרגה במדע, באמנות ובספרות. ביזבוז כוחותיהם, מרצם, מיצוי מקורותיהם העצביים ואפילו הגופניים, נטלו מהם כל יכולת להתרכז בלימודיהם. לכל היותר עלה בידם להשיג את הדיפלום שלהם, כלומר את התואר דוקטור; ובזה נסתיים הכל. הם אף לא ניסו לעסוק בעבודות מחקר שלאחר הסיום.

כל זה ראיתי, ומבשרי חזיתי, ולא מצאתי מרגוע לנפשי. נאבקתי בעצמי ונצחוני לא היה שלם כלל וכלל. עד היום אני רואה צורך למלא פגימות שבחינוכי, שזמן תיקונן היה לפני ארבעים או חמישים שנה. ואני מסתכל מתוך קנאה בחברים צעירים, שחינוכם המדעי שלם הרבה יותר משלי.

כמובן, יש גם צד שני למטבע. באותן השנים, 1895 – 1904, וביחוד בארבע השנים האחרונות, הנחנו את יסודות התנועה הציונית במעמדות המשכילים היהודים, והעלינו את המנהיגות הציונית העתידה לבוא על דרך תפקידיה. אפשר לשאול, אם התנועה לא היתה מרויחה יותר בסופו של דבר, אילו היינו שוקדים יותר על הכשרתנו האישית בשביל המאבק הבא, אם לא היתה זו כלכלה מוטעית להשקיע במוקדם יותר מדי ממרצנו בתנועה. ואפשר שמישהו יבוא לכלל דעה, כי לחץ הימים ההם בודאי היה למעלה מכוחותינו לעמוד בו. אבל האמת היא, שעשינו עבודה ציונית גדולה בעשור של סוף המאה.

בג’ניבה ייסדנו את הוצאת־הספרים הציונית הראשונה, את ה,Jüdischen Verlagעם כתב־העת Der Jude, שריכז סביביו כמה אנשים, מהם כבר בעלי־שם ומהם העתידים להתפרסם, כגון פייבל ובובר. יחיאל צ’לינוב ממוסקבה, יעקב לשצ’ינסקי מג’ניבה, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הסופר העברי, אברהם אידלסון, עורך ה’ראזסוויט' בפטרסבורג, היו המשתתפים עמנו. זה היה המפעל התרבותי־הספרותי הראשון בתוך התנועה הציונית; הוא נוצר ביזמתה ובעידודה של הפראקציה הדימוקראטית והיה בו משום ביטוי מתפרץ להרגשה, שאין די בפעולות הדיפלומאטיות של המנהיגים הציונים שבמערב.

בג’ניבה אף ניתנה לראשונה הצורה לרעיון האוניברסיטה העברית בירושלים. הרעיון לא היה חדש. כבר התוכחו עליו בקונגרס הראשון בשנת 1897. אבל אנו אירגנו את דעת־הקהל לשם הרעיון. האוניברסיטה העברית באה אפוא למלא צורך מורגש מאד. הנוער היהודי ברוסיה הוצא בדרך שיטתית מבתי־הספר הרוסים. מרגישים היינו בלחץ שבגרמניה ובשווייץ; וחלק מזרם ההגירה הופנה דרומה, לאיטליה. בעינינו היושבים בג’ניבה היה הדבר הגיוני, לבקש למצער פתרון חלקי לחוסר־בית זה של האינטלקטואלי היהודי הצעיר באוניברסיטה עברית בארץ־ישראל. אולם רק מקצת מן הדחיפה נבעה מטעמים מעשיים דחופים, ענין האוניברסיטה היה גם קשור בתכנית התרבותית הכללית ובהתעוררות הרוחנית, שהקיפה את הציונים הצעירים, ביחוד הרוסים, שהתאבקו בעפר רגליו של אחד־העם.

פתחנו לשכה לשם ה־Jüdische Hochschule, וערכנו משאל בין הסטודנטים היהודים. האיגודים המהפכנים קיבלו את ההצעה בצחוק־לעג. הנוער הציוני היה בעד ההצעה. אך המנהיגים המערביים – חוץ מן האחד, הרצל – ראו את הרעיון אוּּטוֹפי, תמים עד כדי ילדותיוּּת. לדעתם קודמת לכול הציונות המדינית, ועבודה מעשית הס מלהזכיר, עד שיתקבל הצ’ארטר על ארץ־ישראל. הם הוסיפו לחפש קשרים בין־לאומיים חשובים; הם לא גרסו את העבודה בארץ־ישראל, שחשבוה קודם זמנה ומסוכנת, מפני שהיא עשויה לעורר את התנגדותה של טורקיה ולסכל את סיכויי הצ’ארטר. אבל אנו הלכנו קדימה על אף התנגדותם.

אף־על־פי־כן יש להבין, שמלחמתנו בשאלות האלה היתה פנימית, בתוך כתלי הקונגרסים הציונים; לפי שתמיד הכרנו, כי הקונגרס הוא מוסד של קיימא; אנו, לא פחות מהרצל, ראינו בו את מדינת היהודים בדרך; יהיו חילוקי־הדעות בינינו ובין ‘ראש המדינה’ מה שיהיו, עלינו לחזק תמיד את ‘המדינה’ עצמה, כלומר, את ההסתדרות הציונית ואת בית־הנבחרים שלה. בתוך ההסתדרות הציונית ביקשה האופוזיציה, שבראשה עמדו מוצקין ואני, לחזק ולהעמיק את ערכה הרוחני של התנועה ולהביא את ההסתדרות לידי כך, שתשקף את כוחותיה של היהדות הלאומית. רק ענין אוגאנדה )על זה עוד ידובר הלאה) הביא לידי פילוג, וגם אז עמדו אחדים מן המערביים, ולא אנו בני המזרח, שפרשו למעשה כדי לייסד הסתדרות נפרדת.

בשוייץ, כמו בברלין, היו הסטודנטים הרוסים־היהודים נחבאים אל הכלים, פחות או יותר מבודדים, ותמיד מאותם הטעמים; לא היה בידנו לקיים קשרים חברתיים, וזכות המקלט היתה מיוסדת על ההנחה המובנה מאליה אבל הקפדנית, שאנו הזרים אסור לנו להיות על צד מישהו בפוליטיקה המקומית. גם במצב זה היינו יכולים לבוא בקשרי ידידות עם האוכלוסים היהודים יותר ממה שעשינו. הייתי קורא הרצאות בג’ניבה כמעט שלוש שנים, עד שהגעתי לכלל יחסים טובים עד כדי ביקורים אצל יהודי ג’ניבה, או ביתר דיוק, אצל רבּה של ג’ניבה ואצל כמה משפחות יהודיות אחרות. אחת המשפחות האלה היו הפלגהיימרים, אנשים עשירים ונעימים. אחד מבניהם, אדמונד, שקיצר את שמו לפלֶג, עבר לפאריס וקנה לו בה שם סופר. הרב, ורטהיימר, בעל קתדרה באוניברסיטה המקומית, היה זקן עדין ונעים.

אפשר שלא הייתי מגיע גם לקשרים אלה, אלמלא כמה סיבות חיצוניות. רוב המהגרים היהודים מרוסיה עברו דרך אירופה הצפונית, דרך ברמן והאמבורג, לאמריקה, תמיד בחסותה של חברת הפילאנטרופים הגרמנים ‘עזרה’. אבל נטפים אחדים מן הזרם פנו דרומה. כמה מן המהגרים גילו, שכל יהודי רוסי המגיע לבאזל או לג’ניבה עשוי לקבל עזרה בדרכו דרומה, למילאן ומשם למארסיי, ושם יקבל באיזה דרך מן הדרכים את הוצאות הנסיעה לאמריקה. אני כבר ידוע הייתי לכמה מיהודי רוסיה כמנהיג הפראקציה הדימוקראטית בקונגרסים הציונים וכמנהיג התנועה הציונית של הנוער הלומד בשוייץ. הם הניחו, שיש לי השפעה מסוימת במקום, ובכן היו מבקרים אצלי לעתים מזומנות ‘לקוחות’ והמלצות בידיהם, ואני השתדלתי לטובתם אצל הקהילה היהודית בשוייץ.

כמה נוצרים רוסים, שביקשו להגיע לאמריקה, השתמשו באנדרלומוסיה הכללית והציגו עצמם כיהודים. אחד מהם תפסתי בקלקלתו, שמחוסר ידיעתו בדת ישראל נהג לפנים משורת הדין. מראהו היה דומה ליהודי והתהדר בזקן יהודי עד מאד; אם היידיש שלו לא היתה מושלמת, לא היה בזה שום דבר מוזר לגבי בני קהילות יהודיות מסוימות מחוץ לתחום המושב. אדם זה, שאת שמו שכחתי, היה חרש־אופנים לפי מקצועו, וכדי להראות את תום לבו, ביקש ממני למצוא לו התעסקות כל שהיא בימי ישיבתו בג’ניבה, ובתנאי אחד, כמובן, שלא יצטרך לעבוד בשבת. הרב ורטהיימר שלחני אל קאלויני חסיד, וזה, שמצפונו הדתי של המהגר נגע עד לבו, הסכים להעסיקו על יסוד שבוע עבודה בן חמישה ימים. רוסי זה בודאי צחק מקרב לב לתוך זקנו הלא־יהודי, עד כי ביום־חול אחד פגשתי בו ברחוב ושאלתיו, אם איבד את מקום עבודתו. על זה השיב לי כמעט נפגע: ‘וכי לא ידוע לאדוני שהיום חג הפורים? האם חשב שאעבוד בפורים?’ על זה עניתיו, נפגע אף אני, אך מטעם אחר לגמרי: ‘זאת לי הפעם הראשונה שאני שומע, כי פורים הוא חג, שהמלאכה אסורה בו’. בהמשך הויכוח התחלתי חושד בצדקותו של ידידי המהגר, וחקירה כלשהי גילתה לי את התרמית.

התודעתי אל יהודי שוייץ, יהודים טובי־מזג, פשוטים, אנשי המעמד הבינוני, שהתחלתי מקרב אותם לתנועה הציונית. זו היתה העבודה הציונית היחידה שעשיתי שלא בחוגים האקאדמיים, חוץ מעבודתי בקונגרסים ובשעת ביקורי בבית. ובזמן שעזבתי את שוייץ בשנת 1904 היו כבר אגודות ציוניות בברן, בלוֹזאן ובג’ניבה.

אלו היו שנים מלאות, מפעמות, שנות גידול, התרחבות והתפתחות. בסך הכול היו אלו שנים מאושרות מאד, עם כל הצרות שהכבידו עלינו, כי אין דרכו של הנוער להיות אומלל עת ממושכה; אף כי יש להודות, שלא הייתי שייך עוד לגמרי לנוער כשכלו ימי בג’ניבה. יצאתי מרוסיה למערב כשהייתי בן תשע עשרה; וכשיצאתי משוייץ לאנגליה הייתי גבר בן שלושים. דרכי חיי היו סלולות לפני; כלי פעולותי הוּצרו. הקונגרסים הציונים עיצבו מחדש את ציונותי מצדה המעשי. היתה לי תמונה בהירה מן הכוחות הפועלים בעולם הציוני. הכרתי את הגברים והנשים שייצגו את הכוחות הללו. שוב לא הייתי עוד נער תמים־דרך, כהיותי בעזבי את פינסק. ידעתי את הקדרות ואת הקשיים שבתפקיד העומד לפנינו.

אבל אפשר לומר, כי ג’ניבה השלימה את תבנית העתיד, הואיל וקשרתי שם את הקשר החשוב ביותר בחיי. בג’ניבה, בשנת 1900 – לפני ארבעים ושבע שנים – פגשתי ראשונה את אשתי בחברת קבוצה קטנה של נערות רוסיות־יהודיות, שהיו חברותיה בבית־הספר בעיר מולדתה רוסטוב על נהר דון. בדומה לאחרות בנות דורה, באה לג’ניבה ללמוד רפואה, הואיל ובתי־הספר בארצה היו נעולים בפניה. אולם קבוצת הצעירות הקטנה, שוירה קאצמאן היתה שייכת לה, היתה שונה שינוי בולט מן הטיפוס הכללי של סטודנטיות יהודיות באוניברסיטאות של שוייץ באותם הימים. מראה־פניהן, התנהגותן, מבטן על החיים הבדילו אותן מאחרות. הן היו הרבה יותר לוקחות־לב מחברותיהן שבתחום המושב; הן היו פחות שקועות בפוליטיקה המהפכנית הרוסית; לא משום שהדבר לא נגע אליהן, אלא משום שנתנו את דעתן יותר על לימודיהן ופחות על אסיפות פומביות וויכוחיהן לאין שיעור, שגזלו כה הרבה מזמנו של הסטודנט הרוסי הרגיל בחוץ־לארץ. וירה קאצמאן היתה מטבעה מאד שקטה ונחבאת אל הכלים, נוטה לשקוע במחשבות, כמעט עצובה – עד שהיתה נבדלת אפילו מחברותיה. הייתי נוהג לכנותה מתוך חיבה ‘Princesse lointaine’, (‘נסיכה רחוקה’).

רוסטוב על נהר דון, ברוסיה הדרומית, יושבת במבוא קאוקאז. הקהילה היהודית היתה שם קטנה, ואף כי גם היא היתה נתונה לכל אותם הקיפוחים, שקילקלו את חיי היהודים בתחום המושב, היה שם המצב החומרי בדרך כלל נוח יותר. המחוז היה עשיר יותר, ההתחרות לא היתה חריפה, ואם איזו משפחה – כדוגמת משפחת אשתי – היתה שייכת לסוג ‘סוחרי הגילדה’, היתה נהנית מזכויות מיוחדות (היינו, ליהודים), ובכן יכלה להתקיים ביתר רווחה. אף מועט היה הקשר ביניהם ובין ההמונים היהודים, שישבו בעיקר בגלילות הדרומיים־המערביים של הקיסרות הרוסית רחבת־הידים.

כל אלה השפיעו על מנהגיה ונימוסיה של אותה קבוצה, שזו העתידה להיות אשתי היתה שייכת לה, וחבריה היו ניגוד בולט לסטודנטים הרוסים־היהודים בג’ניבה, שרובם היו דלי־בשר וקטני־קומה, עצבנים ולפעמים מרי־נפש – טרף נוח לתועמלנים מהפכנים. דעת־הקהל בין הסטודנטים לא היתה נוחה מן הנערות הללו, שהיו שונות כל־כך מן השאר; אולם הן לא השגיחו בשנאה ובקנאה שעוררו, אלא המשיכו בלימודיהן כסדרם, ולא הניחו לעניינים מבחוץ להטותן מדרכן.

וירה ואני מצאנו את דרכנו זה לזה רק לאט־לאט, מקצת בשל הבדל הגילים – כשבע שנים, והמעמד: אני הייתי מרצה, והיא תלמידה – אבל בעיקר בשל ההבדל ברקע ובגישה אל החיים, שפירוש שניהם היה בעיני: ציונות ושאלת היהודים. אבל מלכתחילה נוצרה בינינו משיכת־גומלין חזקה, וברבות הימים הגענו לכלל הסכם מובן מאליו, שעלינו ללכת יחד בדרך־החיים. אחר־כך גם הוסכם בינינו, שנחכה בחתונה, עד שוירה תסיים את לימודי הרפואה, ואני אראה את דרכי ברורה לפני.

פגישותינו הראשונות לא היו תכופות ביותר, מחמת ששנינו היינו עסוקים בעבודתנו, אך בכל פעם שנזדמנו יחד השתדלתי לעניין אותה בבעיות שהעסיקו כל־כך את נפשי. בתחילה היה נראה לי, שיחסה אל הדברים הוא הרבה יותר שקט משלי, ובבחינת מה היה הדבר כך; אבל ברוב הימים נוכחתי לדעת, שאין זה אלא על גבי השטח. הרבה מעומק הרגש, האופי וההבנה הסתתר מתחת לשטח; וסגולות אלו לא רק משכו את לבי כשהן לעצמן, אלא העניקו לי את הוודאות, שמצאתי בה לא רק את אשתי להבא, אלא עזר כנגדי, חברה ומשען בחיים. באיזו מידה היתה ודאות זו מוצדקת, יתברר בהמשך הסיפור הזה; כאן רצוני לומר רק זאת: בדרך חיי המסובכים והקאפריסיים, סידרה אשתי את הדברים בצורה כזו, שהעמידתני על קרקע יציב ובטוח במידה מרובה. אם יכולתי להמשיך באורח־חיי ולהתמסר כולי לעבודתי, בלי להטריד את מוחי הרבה בענינים כספיים ומעשיים, הרי זה רק בזכות ראיית־הנולד, המסירות וכשרון־המעשה שלה.

כשנפגשנו בפעם הראשונה היה בשבילה עולמי הציוני והיהודי פחות או יותר כספר החתום. אלמלא חוש הצדק שלה מלידה וחפצה ללמוד את הדברים בפני עצמה, קודם שהיא קובעת את דעתה עליהם, ודאי שהיתה בינינו תהום לאין גַשר. אבל לפי דרכה השקטה, השקדנית והענותנית התחילה לאסוף ידיעות על צד זה של חיי. בימי שבתנו במאנצ’סטר – שעוד אשוב לספר עליהם – קראה הרבה בעניני הציונות, והדבר לא עלה לה בנקל בזמן שהוטל עליה, מלבד הנהגת הבית והטיפול בילד, לעבוד לשם תואר־הרפואה האנגלי ולתת את רוב שעותיה הפנויות לשיעורים ולעבודה מעשית בבתי־חולים. אחר־כך היתה מלווה אותי לכל הקונגרסים ולישיבות הועד הפועל; הכירה כמה מידידי הציונים, ובמשך שנים מספר נתמחתה כראוי בענינינו.

בתחילה לא שאלתיה, אם רוחשת היא חיבה לעולמי זה, החדש לה לגמרי. אף לא הייתי בטוח בכך. סמכתי על הזמן ועל החלטתה היא. שמחתי בראותי את התעניינותה מוסיפה והולכת וכי היא נמשכת יותר ויותר אל התנועה. הרגשתי מיד, כי יבוא יום – והיום הזה לא ירחק הרבה – שתקח חלק גדול מאד, לא רק בחיי האישיים, אלא נם בחיי התנועה.

ברוב השנים היתה מלוותני לעתים קרובות יותר ויותר בנסיעות הרחוקות, שעניני הציוניים הטילו עלי. דבר זה נתן לי את הזכות ואת היתרון ליהנות מחברתה בארצות־נכר, ולה את ההזדמנות לקנות הבנה חודרת ושנונה בשאלות התנועה ובאופיים של ידידי וחברי־לעבודה הציונים. פעמים רבות שמרה את רגלי ממוקשים, שבכוח־שיפוטה המתון גילתה אותם לפני שאני גיליתים. אני הייתי יותר נמהר, בבחינת־מה הרבה יותר שטחי וסומך על הנס ממנה; והגעתי לכלל דעה, ששנינו יחד מהווים צירוף חזק.

באחת מנסיעותי לארץ־ישראל, סמוך לגמר מלחמת־העולם הראשונה, היתה שומה עלינו להעתיק את דירתנו מבית באדיסון רואד (גרנו אז בלונדון), שנמכר שלא בידיעתנו. אשתי מצאה בית אחר, באדיסון קרסנט, אבל אי־אפשר היה לשכרו אלא לקנותו. היא שאלתני בדרך הדואר, אם עליה לקנות את הבית, ואני השבתי לה, שאני סומך עליה בענינים כאלה. היא קנתה, קישטה וריהטה את הבית – לפי טעמה העדין – שלא בפני. הבית הזה היה במשך שלושים שנה מרכז לכל האנשים שהיו מעונינים או קשורים בציונות ובארץ־ישראל. מדינאים כגון לורד באלפור, ג’ניראל סמאטס, לורד ססיל, ליאון בלום, מיסטר פיליפ קר, חיילים כגון מיינרצהאגן, מאקדונו, וינדהאם דידס, ת. א. לאורנס, אורד וינגייט, ציונים כגון ביאליק, שמריהו לוין, פייבל ויעקבסון, לואי מארשאל, סטיפן ס. וייז, לואי ליפסקי, מוריס רותנברג, בן כהן ואחרים, ארצישראליים שביקרו בלונדון כגון רופין וארלוזורוב – כולם עברו דרך אדיסון קרסנט וכולם נהנו מהכנסת־האורחים החמה והצנועה של הגברת וייצמן. בבית זה גדלו בנינו, כאן בילו את ימי־פגרתם ולכאן הביאו את ידידיהם; וכאן נשארנו עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בינתים נשא בני הבכור אשה, והצעיר היה כבר בר. א. פ., והנה ראינו עצמנו בודדים בבית גדול מכפי צרכינו. החלטנו ברוב צער למכרו, אך מצאנו נחמה בעובדה, שהקימונו לנו בינתים בית אחר בארץ־ישראל. על זה אספר בפרקים הבאים, ואני רק מציין כאן, שגם בכל פינות ביתנו ברחובות מתגלים החוש המעשי והטעם המעודן של אשתי.

כל אלה קרו ובאו ימים רבים לאחר שנתארסנו בג’ניבה, זמן מועט לפני צאתי לאנגליה.


 

פרק שישי / ימים אחרונים בג’ניבה    🔗

העריצות הרוסית / סיור בגלילות רוסיה / ראש משטרה / נחום סוקולוב בוארשה /הפרעות בקישינוב / הרושם על התנועה הציונית ועל הרצל / הרצל מבקר ברוסיה ורואה את פליווה / הקונגרס הששי ואוגאנדה / משמעותו של מאורע אוגאנדה / לורד פרסי והארי ג’והנסטון על הצעת אוגאנדה / סיר איואנס גורדון וחוק הזרים / הצעת אל־עריש / פרשות־הדרכים בחיי.


נעורי הגיעו לסופם בג’ניבה; לא לפי החשבון המדויק של שנותי, שלפיו נגמרו קודם לכן, אלא לפי חלוקת חיי. ימי האחרונים בג’ניבה חלו באותו זמן, שירדה חשיכה גדולה על חיי היהודים ברוסיה, עם הזעזוע והאכזבה שהביא ענין אוגאנדה לציונות ועם פטירתו של הרצל. נעורי לא נסתיימו; כאילו סיימו אותם בשבילי. אחר־כך הגיעו ימים שהיו מעין בין מלכא למלכא ולידה חדשה של מאמץ חדש; אך לא בג’ניבה.

בתחילת 1903 עבדתי קשה גם בכימיה וגם בציונות. ביליתי ימים ארוכים, ולפעמים גם לילות שלימים, במעבדה, עסוק בעבודת מחקר, שהיתה מעניינת כשהיא לעצמה והבטיחה – הבטחה שעתידה היתה להתקיים – סיכויים חדשים לכימיה. עבודה זו נתנה את הכיוון לחקירותי בשנים הבאות ושימשה בסיס לכמה תרומות שתרמתי לכתבי־עת מדעיים. אולם רק מחצית כוחותי נתתי לכימיה, וגם מחצית זו לא בשלימות; כי בעוד שעבודתי המדעית לא הסיגה מעולם את גבול התעסקותי בשאלת־היהודים, רדפה אחרי שאלת־היהודים לתוך המעבדה. ואי־אפשר היה אחרת. הימים היו מתוחים, והאויר היה טעון כוחות מהרסים. רוסיה הלכה לקראת מלחמה עם יאפאן, שלטונה הריאקציוני דחף אותה בכיוון זה מחמת לחץ גובר והולך של התמרמרות סוציאלית ושל מהפכנות עולה. היהודים בתחום המושב חדלו לשאת את סבלותיהם ללא מעשה. הדור הצעיר נהר אל שורות המהפכנים או דומיהם, וגם, בשיעור קטן יותר, אל התנועה הציונית. ה’בונד', האירגון המהפכני היהודי, היה לכוח, ומספר חבריו הגיע לרבבות. הפקידות הצארית, שהיתה במקרה הטוב ביותר עוינת את היהודים, התחילה לגמול באכזריות מיוחדת, ואלפי צעירים יהודים הושלכו לבתי־הכלא ושולחו לסיביר. כמעט לא היתה משפחה יהודית ברוסיה באותם הימים, שלא שילמה את מסה בצורה זו או אחרת.

במארס 1903 נלאיתי נשוא את ההתבודדות בג’ניבה, הפסקתי את עבודתי המדעית וחזרתי לרוסיה, לשם סיור בקהילות ישראל. היתה זו הנסיעה הארוכה ביותר ממין זה שנסעתי מעודי, והאחרונה ברוסיה. עברתי את תחום המושב וכמה מערי הצפון, הדרום והדרום־מזרח. המטרה הקרובה של הנסיעה היתה לעשות נפשות לרעיון האוניברסיטה העברית; המטרה הכללית יותר היתה – תעמולה ציונית. פתחתי בערים של אוניברסיטאות כגון קיוב וחארקוב, – ובכל מקום מצאתי תגובה מעודדת, גם מצד סטודנטים בעלי הכרה לאומית וגם מצד הקהילות בכללן. בקיוב לקחני פרופיסור מאנדלשטאם, רופא־העינים המפורסם ותומכו הנלהב של הרצל, להציגני לפני מר ברודסקי, מלך־הסוכר ברוסיה. מר ברודסקי התנגד לציונות, אבל התעניין מאד בתכנית האוניברסיטה והבטיח לנו תמיכה ללא הגבלה. הוא לא היה יחיד ביחסו זה. כאז כן עתה, אותם היהודים העשירים, שלא יכלו להתכחש לגמרי לרגש־האחריות כלפי עמם, אבל באותו זמן לא יכלו להזדהות עם תקוותיהם של ההמונים, היו מוכנים לעזור במין נדיבות איטרת, בתנאי שימינם לא תדע מה שמאלם עושה. בשבילם היתה האוניברסיטה העתידה להיוסד בירושלים רק ענין של פילאנטרופיה, שאינו מעורר אצלם חשש סכנה; בשבילנו היתה זו תחייה לאומית. הם היו מוכנים לתת – מתוך כפירה; אנו לקבל – מתוך הסתייגות.

תעמולה ציונית ברוסיה היתה ענין ‘מדגדג’. לדעת רבים, לא היתה מסוכנה כתעמולה המהפכנית; אבל גם היא לא היתה ענין תמים. זכורני מקרה משעשע, שקרני באותו סיור. באתי מקיוב ישר לניקולאייב, נמל הצבא והצי בים השחור. העיר לא היתה חשובה כמרכז יהודי, הואיל והיהודים לא הורשו להתיישב שם, והיתה בה רק קהילה קטנה מן הימים שלפני הגזירות. מובן, שלא היה בידי רשיון לבקר בניקולאייב, והלכתי שמה מפני שנפשי חשקה לראות אחד מדודי, מחנך עברי מחונן וידיד קרוב ללבי.

לא היה בדעתי לעסוק בשום תעמולה בניקולאייב, אבל הואיל והייתי כבר בעיר, לא יכלו ציוני המקום לוותר על ההזדמנות שבאה לידם. נקראה אסיפה, כמובן, בבית־הכנסת. לא היה שום חוק האוסר תפילה בציבור. לרוע המזל משכה ההשתתפות המרובה את שימת־לבו של השלטון, ובעודני באמצע נאומי הוקף הבנין על־ידי קוזאקים, המשטרה נכנסה והצעידה את כל האסיפה, ובתוכה, כמובן, גם הנואם, אל תחנת המשטרה. הובאתי לפני ראש המשטרה, שחקר אותי ארוכות ומפורטות. הואיל ולא היה טעם בטענה, שהיינו מתפללים, ניסיתי להסביר ציונות מהי ולשם מה באתי באמת העירה. הענין היה זר לגמרי לראש המשטרה, שהיה אדם טוב־לב, אך חשדן ובטוח בערמומיותו הטבעית. כפקיד החמיר לגבי כל ‘איזם’, ו’ציוניזם' היה דומה בצילצולו ל’סוציאליזם'. בטוח היה, שעסקנו בפעולות הרסניות, מסוכנות לרוסיה ולאבא הצאר. אני התקדמתי עמו קצת בשיחה, עד כי עלה על דעתו, שאנו עוסקים באיסוף כסף, כדי לשלחו מן הארץ, דבר שאף הוא אסור היה מטעם החוק. גם בזה ניסיתי להוכיח לו את טעותו, ומובן שלא היתה לו כל הוכחה בדבר אשמתנו. והנה שאלני:

‘כן. ומנין לכם הכסף לפעולותיכם?’

‘יש לנו באנק בלונדון’, עניתיו, בהתכווני לאוצר התיישבות היהודים. דבר זה עורר מיד את התעניינותו, והוסיף לחקור על־אודות סכום הכסף המצוי בבאנק, הנהלתו, אירגונו וכו'.

‘הרי זה רעיון יפה’, אמר לבסוף, ‘להעביר את כל היהודים לפלשתינה. אבל למה אתה בא לניקולאייב, שיהודיה הם כה מעטים? למה לא תלך לאודיסה?’

הסברתי לו, שעל צד האמת אני בדרכי לאודיסה, וסרתי לניקולאייב לשם ביקור. והנה לפתע פתאום, כאילו החזיק את השאלה שמורה עמו לשם מכה אחרונה, קרא: ‘מנין לך, שיש בכלל כסף באותו באנק שלכם?’

‘הרי זה דבר פשוט מאד’, עניתיו, ‘הם שולחים לנו כסדר הודעות ודינים־וחשבונות’ לשמע הדברים האלה נשען בגבו אל הכורסה ופרץ בצחוק שואג:

‘איש צעיר, בעל־חלומות אתה. ונוסף לכך – שוטה. ראה את הארונות האלה!’ – הוא ניפנף בידו כלפי התיבות הסגורות הערוכות לאורך הקירות, ‘הם מלאים הודעות ודינים־וחשבונות וקבלות והמחאות. כל קופיקה היא שם – על־גבי הנייר. אבל אם תשאלני היכן הכסף’, – הוא צימצם את פיו והשמיע שריקה קצרה, לעגנית –, אני מבטיחך אין אף קופיקה אחת גם שם, בבאנק שלכם! אי־אפשר שתהיה!'

הוא התפעל מאד מחריפות עצמו. אני העמדתי פני תם, ודבר זה הוסיף על בדיחות־דעתו. הוא נעשה גם רחום וחנון.

‘הפעם אשלחך בשלום’, אמר, ‘אבל עליך לצאת ברכבת הבאה לאודיסה’.

נעניתי מיד לרמז והגשתי לו מתוך הכרת־תודה את הפאספורט שלי לשם חתימה, מוכן לעזוב את המשרד, והנה קרא לי לשוב, קם על רגליו, הניח את ידו על שכמי ואמר ברוב חביבות:

‘שמע! רואה אני שאתה צעיר לא רע, באמת. שמע לעצתי ולא יהיה לך עוד כל עסק עם היהודים הארורים האלה. שאם יגיעו פעם לאותה מלכות שלהם, האיש הראשון שיתלו אותו על עמוד־הפנס יהיה – אתה!’

ובזה נפרדתי ממנו ונסעתי ברכבת הבאה לאודיסה, שמח מאד על המזל שהאיר לי פנים.

הלכתי בדרך סיורי מזרחה לרוסטוב על נהר דון, שביקרתי שם אצל משפחת ארוסתי בפעם הראשונה, ודרומה אל הקהילה היהודית הרחוקה שבבאקוּ, על הים הכספי. אחר חזרתי צפונה ועברתי דרך קישינוב וחרסון והרחקתי נדוד עד פטרסבורג. באותם הימים שמתי לב לחזיון משונה, כי במידה שאדם מתרחק מתחום המושב נעשים היחסים בין היהודים ובין הלא־יהודים נורמאליים יותר. ברוסטוב, למשל, התערבו הרופאים ועורכי־הדין היהודים והרוסים – האינטליגנציה – יחד ללא כל תקלה. אולם בערי תחום־המושב ובערים אחרות, בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה, היו פעילים האירגונים הבזויים של ‘המאות השחורות’. עיתונו האנטישמי המשוקץ של קרושיואן ‘בסארבּיץ’ היה מרעיל את אוירה של בסאראביה. ‘המאות השחורות’ היו מורכבות על־פי־רוב מיסודות חוליגאניים עם קצת תערובת של המשטרה והכמורה המקומית – צירוף אפל, שמטרתו היתה, כמובן, ליצור הסחה מן המהפכה המתקרבת, וביהודים השתמשו, בתמרון קלאסי זה, כבקולטי־הברקים. אפשר ששום עיתון אחר לא ירד לדרגה שפלה כזו של קרושיואן, אבל ה’נוֹבוֹייה ורמיה' בפטרסבורג וה’גראז’דאנין' בקיוב היו גם הם משסים ופושעים ביחסם ליהודים.

נתתי את דעתי על חזיון נוסף באותו סיור נאה ויסודי בקהילות ישראל ברוסיה, והוא הניגוד שבין התנועה הציונית ובין תנועת המהפכה. התקדמנו במידה ניכרת; בכל מקום עבדו בתנועה הציונית אנשים ונשים יודעי־דבר ומוכשרים כשהם מטיפים, מארגנים מלאי־תקוה. היו ביניהם אנשים צעירים, היו סטודנטים ואנשי־מקצוע, ורבים מהם היו מוכנים ומזומנים לצרור את חפציהם ולעלות לארץ־ישראל. משורותיהם של אלה יצאה העלייה השניה, או זרם העולים משנת 1905. אבל אין לכחד, שרק מעט היה החיל שעשינו נגד גאות הרגש המהפכני־ההתבוללותי. היו טעמים לדבר, ועליהם אעמוד להלן.

באתי שוב הביתה לפינסק לימים הראשונים של פסח. היתה זו בשבילי חויה גדולה ומאלפת. נתקלתי במכשולים, אבל גם מצאתי, ביחוד בענין האוניברסיטה, עידוד וסעד. בחול־המועד של פסח נסעתי לוארשה, להימלך בנחום סוקולוב, שעמד שם בראש ועד רב־השפעה למען האוניברסיטה.

סוקולוב, שעדיין לא תיארתיו, נחשב בין המנהיגים הקשישים של התנועה הציונית, ומבחינות ידועות החשוב שבהם. כבר יצאו לו מוניטין בעולם היהודי – לפחות, בחלק הקורא עברית – בשעה שהרצל עלה על הבמה. הוא היה עילוי, בוגר קודם זמנו בלמדנות ובשליטה נפלאה בלשון העברית, והוא נעשה ה’אירופי' שבסופרים העברים. הוא היה קל־תפיסה עד להפליא, ביחוד בענין לימוד לשונות. כשהייתי סטודנט בברלין, ועוד שנים רבות אחר־כך – היה עורך ‘הצפירה’, העיתון העברי הראשי באותם הימים, כתב־העת העיקרי של תחיית התרבות העברית. היה גר בוארשה, וכל יהודי שהיה לו ענין בתרבות העברית או במדיניות הציונית ונזדמן לעיר זו, לא יכול לפטור עצמו מלבקר בביתו. במסעי בין גרמניה או שוייץ לרוסיה קבעתי לי עיקר להתעכב בוארשה כדי לבקר אצל סוקולוב. והבית – בית מוזר מאד, בית שהזכיר תחנת רכבת. אנשים – רובם צעירים – היו שם יוצאים ונכנסים תמיד, גם בשעות משונות ביותר. לא היתה שום נעימות של רווחה בבית הזה, אבל תמיד אפשר היה למצוא שם איזה אדם מעניין. סוקולוב היה שם רק לצורך השעה. היה מופיע בשעת הצהריים, או קצת לאחריה, בלבוש־בוקר, ואחרי הצהריים היה מסתלק כדי ללכת לבית־הקפה החביב עליו, ושם נשאר עד חצי הלילה. בחזירתו היה יושב עד הנץ השחר להכין את הגליון האחרון של ‘הצפירה’. תמיד היו תחת ידו תריסר מאמרים ראשיים כתובים מראש, ולעתים קרובות היה ממלא גליון שלם בחומר שלו. הוא כתב על כל נושא ובכל סגנון העשוי לעלות על הדעת: פיליטונים, ביקורת ספרותית, סקירות על מחזות, מאמרים מדיניים ומסות פילוסופיות. העיתון ‘הצפירה’ היה תמיד כתוב וערוך כראוי; רמתו היתה גבוהה, שמו הטוב הלך לפניו. אבל הצד המעשי של העיתון היה מוטל על הגברת סוקולוב. סוקולוב בעצמו לא התעניין מעולם בהנהלה המשקית של עיתונו. יש שבגלל חסרון כמה מאות רובלים עמד העיתון להיפסק. ותמיד הצילה הגברת סוקולוב את המצב. היא נשאה את משא ההוצאה ומשק ביתה בכשרון ובכבוד. סוקולוב נהג תמיד ידידות באנשים צעירים, ביחוד במלחמתם להדגשת הצד התרבותי שבציונות. אבל תמיכתו בנו היתה רכה וענוגה, מתונה וללא התלהבות. חסרון המעשיות שהראה בהנהלת ‘הצפירה’ נתפשט גם על ענינים אחרים. לא היה לו מושג של זמן, או של ערך התחייבות מעשית. זכורני, באחד הקונגרסים הראשונים העלה רעיון מצוין בדבר אנציקלופדיה עברית, אף אמר, שהשיג את הכספים הדרושים להגשמתה. ודאי שהוא היה האדם הראוי למפעל כזה, ואנו, הצעירים, היינו מלאי שמחה, כשביקש את השתתפותנו עמו בענין זה. חיכינו עד עבור מהומת הקונגרס, ואז עברנו עמו את האגם לאינטרלאקן לשם שיחה בנחת. הוא כיבדנו בסעודה נאה ודיבר על כל דבר תחת השמש – חוץ מן האנציקלופדיה. הלכנו משם נבוכים מעט, ולא שמענו עוד דבר על הענין הזה.

מראשית מגעי עם סוקולוב קיבלתי רושם מוזר של השתנות יתירה בהשקפות ובדעות. ב’הצפירה' היה לאומי עברי; אבל הוא ערך גם כתב־עת פולני בשם ‘איזראליטה’, שבדרך כלל היה מספק מזון רוחני ליהודים המתבוללים, ובכתב־עת זה לא גילה הרבה את לאומיותו. כפילות־נוהג זו לא היה בה כדי להרגיז. משום שהיא היתה חלק מטבעו לבקש תמיד פשרה בין הקצוות. אנו הצעירים שנאנו פשרות – ובכל זאת נמשכנו אל סוקולוב. הוא ראה אותנו כדוגמאטיים, צרי־אופק, דוקטרינארים, וניסה להביא אותנו לידי הבנת השקפתם של אחרים, להמתיק את מה שהוא ראה בנו כאי־סובלנות יהודית וסלאוית. הוא היה נוטה תמיד לפשרה. ‘העולם לא ייחרב’, היה אומר, ‘אם תוותרו על זרת; החיים ייעשו משום כך קלים יותר לשאתם’. הוא היה בן העולם הזה לפי מזגו ולפי סברו, והיתה בו סגולה, שרובנו חסרנו אותה, היא הסגולה ליהנות ממנעמי החיים.

לפרקים היינו נפגעים מאותו היסח־דעת אולימפי שלו – ובקשר עם זה אני זוכר ביחוד את ביקורי אצלו באותו אביב 1903. הדבר היה באותם ימי הפסח, שהגיעו אלינו הידיעות על הפרעות המבהילות בקישינוב. אבדו עשתונותי והייתי כשרוי באימה. לא כן סוקולוב. טלגרמות היו מציפות את בית ‘הצפירה’ ובהן פרטים על הטבח. בתוך החרדה הכללית נשאר סוקולוב שקט. לא משום שהיה חסר רגשי־צער, אלא שמטבעו לא היה עשוי לאבד את שיווי־משקלו. מבחינה זו אפשר שהיה בו משום דוגמה מחנכת לנוער – אבל לנו לא תמיד קל היה לכבד אובייקטיביות פילוסופית כזו.

דור כדור הזה, שראה זוועות העולות הרבה על הפרעות ברוסיה, בהביטו לאחור, בודאי יתמה על זעזוע־האימה שפרעות קישינוב גרמו לכל העולם היהודי. איני יודע אם מעשי קישינוב היו הגרועים במעשי האכזריות ברוסיה בראשית המאה העשרים. בודאי שאין המעשים ההם יכולים להתחרות במה שהורגלנו בעשרת הרביעית והחמישית של המאה הזאת. אולי הפשר הוא ‘במה שהורגלנו’. בזכרוננו נשארה קישינוב האבטיפוס של הפרעות – הן היו הראשונות במאה העשרים. הן היו הראשונות – בקירוב לאחר דור אחד – אחרי שפיכת הדמים, שבה התחילה מלכות אלכסנדר השלישי. ואפשר שלבנו ניבא, ולא ידע מה ניבא, מה שהמאה החדשה צופנת לנו.

ארבעים וחמש נפשות, אנשים נשים וטף, נהרגו, יותר מאלף נפצעו, אלף וחמש מאות דירות וחנויות נהרסו ונשדדו – זהו הסיכום הקר של פרעות קישינוב. במשך עשרים וארבע שעות רצופות הופקרו יהודי קישינוב לתאוות־הרצח של המון מורכב מאספסוף העיר והכפרים הסמוכים. רק אחרי הצהריים של היום השני, לפי פקודה שנתאחרה מאת פון פליווה י"ש, מיניסטר־הפנים, נכנס הצבא והפסיק את הטבח וההרס.

גל הזעם והיאוש שהציף את כל היהדות, מקצה רוסיה ועד קצה, הוגבר על־ידי תסביך הרגשות של השפלה וחוסר־אונים. הפרעות בקישינוב היו תשובת רוסיה הצארית על הזעקה לחירות מצד הנתינים היהודים. לבנו אמר לנו, שאין אלו הפרעות האחרונות, והן רק אות לרבות שתבואנה אחריהן. ההריגות הוכנו במחשבה תחילה, לפי תכנית מחושבת יפה, ונעשו בכל מקום לעיני השלטונות האזרחיים והצבאיים, שהתערבו רק בשעה שהיה נראה להם, כי הטבח והשוד הרחיקו לכת במידה מספקת. על העיתונות הרוסית הכללית נאסר לספר את שקרה באמת. לא הורשה לפרסם את מחאותיהם של טולסטוי ושל קורולינקו. אף לנו, היהודים, הותר לדבר על אסוננו רק בטון זהיר. כאשר משוררנו הלאומי ביאליק כתב את הקטגוריה הלוהטת על הפרעות, אנוס היה להסווֹת את המאורעות בשם בדוי ‘משא נמירוב’. לציבור הרוסי הכללי סוּפר, שהיו ‘מאורעות’, מהומות של שיכורים, ללא חשיבות מיוחדת.

אפשר שהדבר המכאיב ביותר בפרעות קישינוב היתה העובדה, שהיהודים נתנו לשחוט את עצמם ככבשים, בלי עמידה כללית על הנפש. עם כל תעמולת הפרעות הפרועה של קרושיואן, לא רצו היהודים להאמין באפשרות של טבח ערוך בחסות הממשלה; וההתקפה בימים האחרונים של חג הפסח באה עליהם כחתף. לעומת זה היה האויב מאורגן יפה והפרעות התפתחו ועברו מחלק אחד של העיר למשנהו בדומה לפעולה צבאית. לא היתה כל אפשרות לסדר על רגל אחת התגוננות. פה ושם השיבו אנשים צעירים, שבמקרה היה בידם נשק, מלחמה לתוקפיהם; אך אנשי־הצבא פרקו מיד את נשקם.

היה בדעתי לנסוע מוארשה לג’ניבה. אבל עזבתי את שיעורי כמות שהם וחזרתי אל תחום המושב. יחד עם ידידים ומכירים התחלתי לארגן קבוצות של הגנה עצמית בכל המרכזים היהודים הגדולים. לאחר זמן מועט, כשפרצו פרעות בהומל, לא הרחק מפינסק, נתקלו החוליגאנים בגדודים חזקים של ההגנה העצמית. ושוב התערב הצבא ועשה כמיטב יכלתו לפרוק את הנשק מן היהודים; אבל ההגנה שברה לפחות את הגל הראשון של ההתקפה, ולא יכול עוד לשוב לתקפו הראשון. וכן נתפשטה בין היהודים ובין השלטונות הרוסים מין מלחמת גרילה הפוכה, הראשונים משתדלים לקיים את הסדר, והאחרונים – להפירו. היהודים נעשו יותר ויותר מרי־נפש, וחיינו נעשו משום כך יותר ויותר קשים מנשוא.

זכור לי בבירור זמן אחד, שבו הביא לנו פוגרום ממש הרווחה. המתיחות, הפחדים התמידיים, היחסים האנורמאליים בינינו לבין שכנינו העיקו עלינו יותר מן ההתקפה בפועל. איך יכולנו להיות בטוחים לגמרי מי יהיה על צדנו, מי יהיה נייטראלי, ומי יתן ידו עם התוקפים? לפחות כשבאה השוֹאה ידענו את הרע ביותר, יכולנו להתראות פנים עם אויבינו, ואחרי־כן, כעבור הסופה, יכולנו לקוות לתקופה של שלוה יחסית. במשך התקופה של המתיחות הגוברת היתה נראית כל פעילות נורמאלית חסרת־טעם. היינו שרויים במלחמה. חלומותינו על ארץ־ישראל, תכניותינו בדבר אוניברסיטה עברית נדחו הצדה או נמחו לגמרי. עינינו לא ראו דבר, זולת דם אנשים, נשים וטף טבוחים, אזנינו היו אטומות לכל דבר, זולת צעקתם.

כשחזרתי סוף סוף לג’ניבה לא מצאתי לי מנוחה לא במעבדה ולא באולם ההרצאות. כל מכתב שקיבלתי מרוסיה היה קינה. רוחי נעכרה, עסקי יום יום היו תפלים בעיני; וידי קצרה מהושיע. חיכיתי לבוא הקיץ ולקונגרס הציוני – השישי – ברגשות מעורבים של חוסר תועלת ותקוה מיסטית.

ברור היה לי, שפרעות קישינוב ושלטון־האימים הכרוך בהן לא בישרו טובות לתנועתנו. בימים של פחד תכניות מאבדות צורתן, עבודת יצירה היא מן הנמנעות, על הכול משתלטות שיטות פרועות, שלא עלו על הדעת. עקת הפחד, שנעשה גלוי לעין אחרי פרעות קישינוב, לא סרה מן התנועה הציונית במשך שנים. ‘הפתרון המהיר’ רדף אחרינו בכל קונגרס והסיח את דעתנו מתיכון תכניות בישוב הדעת ומאותן ההתחלות הקטנות ההכרחיות כל־כך לפני כל הישג גדול. מתוך רעיון־רוח על נצחון דיפלומאטי הזניחה ההסתדרות הציונית הרשמית את פיתוחה הרוחני של התנועה, והניחה את התפקיד הזה לפראקציה הדימוקראטית.

בשובי לג’ניבה בשלהי אביב 1903, שלחתי תזכיר להרצל, בשמי ובשם פייבל, שבו הרציתי את דברי הביקורת של הפראקציה הדימוקראטית. הודעתי על התנאים ברוסיה, על התפשטות רגשות מהפכניים בתוך הנוער היהודי, על אמצעי הדיכוי החדשים שהנהיג פוֹן פליווה, ועל הקשיים שבהם נתקלת התנועה הציונית בתוך היהודים עצמם. התקדמותנו נעצרה שם, אמרתי, על־ידי העמדה הימנית הקיצונית של המנהיגים הציונים ונטיותיהם הקליריקאליות. ואולם הפקידות הרוסית שאבה את ידיעותיה על הציונות מתוך פירסומים ציוניים, שתיארו את הפראקציה הדימוקראטית כאנארכיסטית, ניהיליסטית, וכו'. הנוער היהודי ברוסיה פנה לנו עורף, משום שאין להם כל ענין בציונות רשמית, שהיא בעיניהם ‘מזרחית’ וזעיר־בורגנית, בעוד אשר בתוך התנועה גופה הוכרז על כל הנטיות האחרונות, שהן אתיאיסטיות ומהפכניות. הדגשתי לו להרצל, שהצביון הקליריקאלי הזה מקורו בעובדה, שהציונות של אירופה המערבית מייצגת לאומיות פאסיבית, מושפעת מדעת או שלא מדעת מן ההתבוללות, ונובעת מתוך יהדות שהיא בעיקר דתית ואין לה שרשים בספרות ישראל ובמסורת עממית. בינתים לא הושם לב לתביעות הנושנות בנוגע לעבודה מעשית בארץ־ישראל.

אולם הרצל, לו גם הרגיש בצדקת הערותינו, לא יכול היה להתיר עצמו משבי הקו שקבע לפעולתו. הוא נדחף להמריץ ולהדגיש את פעולתו הדיפלומאטית. הפורענויות שבאו על יהדות רוסיה הממו אותו: הוא ראה בעיני רוחו את זרמי ההגירה החדשים, שיבואו בעקבות הפרעות של קישינוב ושלפיהן, והכפיל את מאמציו לקרב את ‘הפתרון המהיר’. בהתקרב הקיץ הגיעו לאזנינו שמועות סתומות על משא־ומתן עם אנגליה; אבל לא נודע לנו כלום על אופיין של שמועות אלו, עד שנתאסף הקונגרס. בינתים באה לידי פּירסום עוד אחת מפעולותיו הנועזות של הרצל. עלתה בידו של הרצל לקבל ראיון בפטרסבורג אצל פון פּליווה, האיש אשר ידיו נגואלו בדם אלפי קרבנות יהודים! ובתחילת אבגוסט, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס, אמנם בא הרצל לרוסיה, כדי להתקבל על־ידי רב־הטבחים של קישינוב.

היו חילוקי־דעות נסערים בנוגע למעשה זה. היו שסברו, כי המנהיג היהודי אינו בן־חורין לדקדק בבחירת הקשרים שלו, ועליו לנהל משא־ומתן גם עם רוצח, אם תצמח מזה איזו טובה ממשית. אחרים לא יכלו להשלים עם השפלה אחרונה זו. היו גם אחרים – ואני הייתי אחד מהם – שסברו, כי המעשה היה לא רק משפיל, אלא גם חסר כל טעם. פון פליווה, שהוציא מיד אחרי פרעות קישינוב שורה של גזירות, הנוטלות את האפשרות של כל פעולה ציונית שהיא, אי־אפשר שיבטיח איזו הבטחות שיש להן ערך; ואם יבטיח – לא יקיים. יצא שהרצל קיוה לא רק להשפיע על פליווה, שידכא את פעולות ‘המאות השחורות’ (זו היתה תקוה דמיונית ביותר, שהרי האנטישמיות היתה מכשיר מדיני נחוץ לפון פליווה, לפוביידנוסצב, התובע של הסינוד הקדוש, ולכל הכנופיה הצארית), אלא גם חלם להשיג את עזרת רוסיה בשידול עבדול חמיד, שליטה רפה־האונים של טורקיה, לפתוח לפנינו את שערי ארץ־ישראל. אין לשער מידה גדולה מזו של חוסר־ריאליות; אנטישמיים אינם מסוגלים לסייע ביצירת מולדת ליהודים; יחסם מונע אותם מלעשות דבר, העלול להביא עזרה אמיתית לאומה היהודית. פרעות – כן; רדיפות – כן; הגירה – כן; אבל לא דבר, העלול להביא לידי חירותם של היהודים.

יאושם של המוני־היהודים ברוסיה היה עמוק כל כך, שמסעו של הרצל בקהילות ישראל קיבל כמעט צורה משיחית. ביחוד בוילנה היתה התרגשות עצומה באוכלוסיה היהודית, ונחשול של תקוה עיורת, ללא יסוד, פשוטה, אינסטיקטיבית והיסטרית קידם את בואו. שום דבר לא בא, כמובן, בעקב שיחותיו ‘הלבביות’ של הרצל עם פליווה, שום דבר, כלומר, חוץ מאכזבה ויאוש עמוק יותר ומחלוקת עמוקה יותר בין הציונים ובין המהפכנים, כי האחרונים במיוחד היו מלאי זעם על הויתור הזה לריאקציה. הרצל מוסר את שיחותיו עם פליווה בספרי־ימיו. נאמרו כמה אמרים כללים, פון פליווה חזר על האשמות העוברות לסוחר, שהיהודים הם כולם מהפכנים והבטיח אילו הבטחות סתמיות, שלא עלה על דעתו לקיימן. חלף זה הזהיר הרצל בנאום, שנשא לפני המנהיגים הציונים בפטרסבורג, שלא יתנו בקרבם מקום ליסודות ראדיקאליים! התזכיר ששלחתי אליו לא עשה כל פרי.

קשה מזה היה לקיים את המשמעת בקונגרס השישי. הקונגרס הזה נפתח בצל הפרעות של קישינוב וביקורו של הרצל אצל פּליווה, וננעל במעשה אוגאנדה. קול המון השמועות בנוגע למשא־ומתן של הרצל עם הממשלה הבריטית נשתכך רק כשהעובדות הוגשו לקונגרס. לפני שפירסם את העובדות האלה נמלך הרצל בועד הפועל – הקאבינט – של הקונגרס ונתגלה לו שייתקל בהתנגדות חזקה. שיעור חוֹזקה של ההתנגדות הזאת נודע לו רק אחר־כך. בלב כמה מן הצירים הרוסים היתה טינה עמוקה על הרצל בשל ביקורו אצל פליווה. הם לא יכלו לגלות מה שבלבם – אף כי נחמן סירקין הביע אי־הסכמה חריפה בויכוח של הקונגרס – מפני שידעו, כי גם בבאזל הם נתונים להשגחתה של הבולשת הרוסית וכי בשובם לרוסיה יטילו עליהם את האחריות על כל מלה, שנאמרה מתוך חוסר־זהירות. טינה זו גברה עוד יותר, כשהרצל ביים את הדבר בכשרונו הרגיל וקרא באזני השומעים את המכתב המפורסם מאת הממשלה הבריטית, חתום בידי לוֹרד לנדסדאון, המציע ליהודים טריטוריה אבטונומית באוגאנדה, באותו חלק שהוא עכשיו אפריקה המזרחית הבריטית.

זוכר אני פרט רב־משמעות אחד של אותו ביוּם. תמיד היו נוהגים לתלות על הקיר, מאחורי כיסאו של הנשיא, את מפת ארץ־ישראל, מפה זו הוחלפה במפה לא־משוכללת של ארץ־החסות אוגאנדה, והמעשה הסמלי הזה כאילו חתך בבשרנו ומילא את לבנו רגש מנבא רעה. הרצל פתח את נאומו בתיאור בהיר וחי של מצב היהודים, מצב, שלנו היהודים הרוסים, היה ידוע יפה כל־כך. הוא הסיק ממנו מסקנה אחת: ההכרח הדוחק להביא לעם המוכה עזרה מהירה ורבת־ממדים על־ידי הגירה. נחוצים אמצעים של שעת־חירום. הוא לא ויתר על הרעיון, שארץ־ישראל צריכה להיות מולדת ליהודים. להפך, הוא רמז, שהבטחתו של פליווה ללחוץ על טורקיה היטיבה את סיכויינו בארץ־ישראל. אבל בנוגע לבעיה הדחופה, אירעה התפתחות חדשה, רבת־חשיבות. הממשלה הבריטית הציעה לנו טריטוריה באפריקה המזרחית הבריטית. הכל יודעים, שאין אפריקה המזרחית הבריטית ציון, ולעולם לא תהיה ציון. אין זו אלא פעולת־עזר – אבל על בסיס לאומי או מדיני.

היה זה נאום יוצא מן הכלל, שהוכן ברוב קפדנות – על צד האמת, בקפדנות יתירה, הואיל וסעיפיו הזהירים והשקולים גילו את הסתירות המהותיות שבמצב. הרצל נתקל בהתנגדות חזקה בישיבה הסגורה של הועד הפועל, אבל הוא השיג שם רוב וכפה עליו את אחידות הדעה, וכך יכול היה להגיש את ההצעה הבריטית בשם הועד הפועל. אבל בדעתו שייתקל בהתנגדות דומה לזו בדיון הקונגרס, לא ביקש שההצעה הבריטית תתקבל, אלא חיפה אותה בעצה, שהקונגרס ישלח ועדת־חקירה אל הטריטוריה הנידונה על מנת שתמסור אחר־כך דין־וחשבון על מידת כושרה.

הרושם על הקונגרס היה משונה. הצירים כאילו חוּשמלו על־ידי הידיעה. זו הפעם הראשונה בתולדות היהודים בגלות, שמעצמה גדולה נשאה ונתנה בדרך רשמית עם נבחרי האומה היהודית. זהותה ואישיותה המשפטית של האומה העברית כוֹננה מחדש. הנה מה שהשיגה תנועתנו; וההישג היה רב. אבל מיד לאחר שגוּף ההצעה והאופן שבו הודיע עליה הרצל נתפסו כראוי, השתרר בקונגרס רוח של דיכדוך־נפש וחרדה. ברור היה, שאמונתו של הרצל בתמיכתו של פליווה בעניננו בארץ־ישראל היתה רק כסות־עינים. ועוד, קל היה לדבר על אוגאנדה כעל פעולת־עזר עראית, אבל הטיית כוחותינו למפעל עזרה טהור, פירושה, ותהא כוונתו של הרצל מה שתהיה, הריסתה של ההסתדרות הציונית, במידה שזו עוסקת בציון.

כיצד קרה הדבר, שהרצל יכול היה להעלות בדעתו להחליף את המטרה? זו היתה תוצאה הגיונית מתפיסתו את הציונות ותפקידה של התנועה בחיי היהודים. לגביו, ולגבי רבים מחבריו – אולי רוב נציגי היהודים שנתאספו בבאזל – היתה הציונות: פתרון לאלתר לשאלות המעיקות על עמם המעונה קשה. אם לא זה, מה טעם לה בכלל? היתה זו תפיסה שיש בה גם תפלות, גם תמימות וגם נדיבות־רוח. אין בכלל פתרונים לאלתר לשאלות היסטוריות גדולות. יש רק תנועה בכיוון לפתרון. הרצל, המנהיג, התחיל באמונה ההפוכה; והוא נחל אכזבה. צרת־היהודים גדלה משעה לשעה. הרצל היה ברוסיה והעיף עין מלאת חלחלה על תחום המושב ומצוקותיו. בכל מקום קיבל אותו עם נואש כגואל ומושיע; וחובתו היתה לגאול. ואם ארץ־ישראל ברגע זה אינה ענין הניתן להתממש, אין הוא יכול להמתין, כי שטף האנטישמיות גאה מרגע לרגע – או בלשונו הוא: ‘הדיוטה התחתונה של בית ישראל כבר הוצפה’ אם תבוא, חלילה, הרעה, לא יישארו יהודים במספר מספיק לבנות את ארץ־ישראל; מכאן שהצעת הממשלה הבריטית היתה כאצבע אלהים; היא באה כדבר בעתו – כישועה קרובה בעת צרה. יהיה זה אכזרי, חסר־לב, לא־יהודי ולא־ציוני לדחות שעת־כושר, שאולי לא תזדמן עוד כמותה בדברי ימי ישראל. הודעתו של הרצל לקונגרס היתה זהירה, מכובדת ועצורה; מחוץ לבמה, במסדרוני הקונגרס, היה פחות דיפלומאטי, יותר אנושי, יותר נרגש. הוא, ואלה המושפעים ממנו, לא נתנו את דעתם על כך, כי מה שהציע ליהודים ולציונים אינו אלא פח ואחיזת־עינים. לא היתה שום הצעת טריטוריה, שהיתה יכולה להקל במשך מועד קצר את הלחץ ולהמתיק במידה ראויה את האסון שבא עלינו כשואה. ההגירה היהודית מרוסיה, שלפני קישינוב היתה גוברת והולכת, הגיעה אחרי קישינוב לשיעור של מאה אלף לשנה. אלה שדיברו בנחת על הטיית זרם ההגירה לאוגאנדה, לא העלו על דעתם, שאוגאנדה היתה ארץ אשר רק דבר אחד היה ידוע עליה, והוא, שהיא ארץ־ישימון, מאוכלסת שבטים פראים; לא טבעה, לא אקלימה, לא אפשרויותיה החקלאיות והאחרות הלמו – לפי הדעה האופטימית ביותר – את ערכי השעה. קשה לומר באיזו מידה נתפס הרצל בלבו על־ידי אוגאנדה. בחישוביו הדיפלומאטיים המסובכים חשב על אוגאנדה גם כעל משכון. הוא רצה שהקונגרס יקבל את אוגאנדה כדי להבהיל ולהפעיל את הסולטאן, כאילו הוא אומר לו: ‘אם לא תתן לנו את ארץ־ישראל, נסתלק ממך לגמרי ונלך לאפריקה המזרחית הבריטית’.

על כל פנים ההצעה שהוגשה לקונגרס היתה רק בדבר ועדת־חקירה. אבל שום איש לא טעה בדבר הערך הסמלי של ההצעה. התפלגות עמוקה, רבת צער והתרגשות, נתגלתה באולם הקונגרס. כשהישיבה הראשונה נפסקה באמצע והצירים נתפזרו במסדרונות או מיהרו לאסיפותיהם הסיעתיות, נראתה אשה צעירה עולה במרוצה על הבמה ומסירה בתנועה נרגשת את מפת אוגאנדה שנתלתה במקומה של מפת ציון.

אני הלכתי אל אסיפת הצירים מרוסיה, הגדולה שבקבוצות הקונגרס, כדי להשתתף בויכוח על עמדתנו לגבי הצעת אוגאנדה. אוסישקין, מנהיג הציונים הרוסים – שהיה כמובן אנטי־אוגאנדיסט קיצוני – לא היה בקונגרס. הוא עשה בארץ־ישראל. המנהיגים הרוסים האחרים, כהן־ברנשטיין, שמריהו לוין, ויקטור יעקבסון, היו גם הם מתנגדים לאוגאנדה ללא פשרה. הצירים הפולנים (הם היו קבוצת־משנה במשלחת הרוסית) היו מחולקים בדעותיהם. סוקולוב – דבר אופייני לגביו – לא רצה לגלות את דעתו. אבי, שהיה ציר־חבר שלי מפינסק, נטה למיעוט הרוסי שהיה בעד אוגאנדה – וכן גם אחי שמואל – וזו היתה הפעם היחידה בחיינו שנשתררה בינינו קרירות־יחסים. עלי להעיר, כי בין הציונים הרוסים היה טיפוס מסויים של בעלי־בתים מכובדים, שהתיחסו תמיד בספקנות לגבי אפשרות קימומה של ארץ־ישראל. היו אנשי־מעשה, סוחרים, אנשי־עסקים, שטענו, כי מאמציו של הרצל בענין ארץ־ישראל הגיעו למבוי סתום. ‘מה התועלת ברדיפת רוח?’ אמרו. ושוב: ‘מה נפסיד אם נקבל את אוגאנדה?’ ויש שאמרו: ‘הבריטים הם אומה גדולה. מעצמה גדולה היא המציעה לנו הצעה. אסור לנו להעליב בסירובנו מעצמה גדולה’.

כל הנימוקים האלה כפי שנראה לי, נבעו מתוך תסביך נחיתות משונה. באסיפת הצירים הרוסים נאמתי נאום תקיף נגד הצעת אוגאנדה ומשכתי לצדנו כמה מן המהססים. במבוכה שקמה בקונגרס עם ההצעה, שהרצל הגישה לקונגרס בצורה כה דרמתית, נתבלבלה דעתם של כמה מן הצירים. אני עצמי, כך הודיתי, ראיתי רגע את הענין כמין תמרון מפלגתי, אבל אחר־כך נתברר לי, שהענין הוא הרבה יותר יסודי. היה זה נסיון לשוות אופי חדש לגמרי לתנועה הציונית. עצם העובדה, אמרתי, ש’המזרחי' – הציונים הדתיים – הם רובם בעד אוגאנדה, והפראקציה הדימוקראטית היא נגד אוגאנדה, מגלה את טיב הענין המוצע.

‘השפעת הרצל על העם היא רבה מאד’, אמרתי, ‘אפילו מתנגדי אוגאנדה אינם יכולים להימלט ממנה ואינם יכולים למצוא את לבם להודיע גלוי, שיש בזה משום סטייה מן הפרוגראמה הבאזילאית. הרצל, שמצא כבר את תנועת חיבת־ציון קיימת לפניו כרת עמה אמנה. אבל כשעבר זמן ורעיון ארץ־ישראל לא הראה סימן של הצלחה, נתחרט על האמנה. הוא הביא בחשבון רק תנאים חיצונים, בעוד אשר הכוחות שאנו נשענים עליהם מעורים עמוק בפסיכולוגיה של עמנו ובחפצי חייו. ידענו, שאין להשיג את ארץ־ישראל למועד קצר, ועל־כן אין אנו מתיאשים אם נסיון מיוחד זה או אחר אינו עולה בידנו’. וסיימתי את נאומי בדברים אלה: ‘אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו’. המשפט האחרון הזה נעשה מעין סיסמה למתנגדי־אוגאנדה בקונגרס.

הויכוח על הצעת אוגאנדה נפתח בישיבה הראשונה של המליאה בנאום חיובי של מאכס נורדוי. הנאום לא היה משכנע, הואיל ונורדוי עצמו לא היה משוכנע ונשמע רק ללחץ. באותו נאום טבע את הביטוי המפורסם ‘מלון־לילה’ (Nachtsyl); את אוגאנדה יש ליישב יישוב לאומי, כמין תחנת־ביניים בדרך לארץ־ישראל. עם התפתחות הויכוח חלפה ההתרגשות הראשונה מן ההכרה שמעצמה גדולה הכירה בהסתדרות הציונית. הרגשות נגד ההצעה התחילו מתגבשים.

הויכוח נמשך אחרי האסיפות המוקדמות של הקבוצות וננעל בנאום שני של נורדוי. הקונגרס הגיע למעלה גבוהה של מתיחות. קשרי משפחה וידידות של שנות־חיים ניתקו ונפזרו. ההצבעה על ההחלטה היתה על־פי שמות הצירים. כל ציר חייב היה לומר ‘כן’ או ‘לא’. התשובות ניחתו, בדממת המות שבאולם, כמכות קורנס. היה לנו הרגש, שגורל התנועה הציונית נחתך. מאתים תשעים וחמישה צירים הכריזו ‘כן’, מאה שבעים וחמישה ‘לא’. כמאה נמנעו. זוכר אני כמו חי כיצד קרא הרצל את שמו של סוקולוב. ‘הר סוקולוב!’ – אין מענה. ‘הר סוקולוב;’ – אין מענה. ‘הר סוקולוב!’ ­– אין מענה. ובפעם השלישית: ‘הר סוקולוב!’ – אותה תוצאה. כדי לציין את ההתרגשות שבעבודת כולנו ביום ההוא, אני מביא כאן מאורע קטן שאירע אחר־כך בתוך הרכבת, שהסיעה קבוצה של צירינו מבאזל לרוסיה. צ’לינוב פנה אל סוקולוב ואמר:

‘אילו אני או וייצמאן היינו נמנעים מהצבעה, לא היתה בזה חשיבות מרובה; אבל איך יכול היה אדוני, עורך העיתון העברי החשוב ביותר במזרח אירופה, שאלפי קוראים נושאים אליו את עיניהם כאל מדריכם, להימנע מהצבעה? מחובתו, אדוני, שתהיה לו דעה לכאן או לכאן בשאלת־יסוד כשאלה הנידונה’!

על זה השיב סוקולוב בהתרגשות לא רגילה אצלו:

‘יכול הייתי לכתוב לכם תריסר מאמרים על הנושא הזה, ולא תדעו מתוכם אם אני בעד או נגד… וכאן אתם מעיזים בפני לתבוע ממני תשובה מוחלטת. דבר זה הוא למעלה מכוחותי!’

והנה נתגלה בהצבעה קו משונה מאד: הרוב הגדול של השוללים בא מצד המשלחת הרוסית! צירי קישינוב היו נגד הצעת אוגאנדה! הדבר היה לחלוטין למעלה מהשגתם של אנשי המערב. זכורני, אחרי ההצעה ניגש הרצל אל חבורת צירים במסדרון, ותוך כדי חילופי־דעות קצרים הכריז ביחס לרוסים הממרים: ‘אנשים אלה החבל תלוי בצוארם והם בסירובם עומדים’!

גברת צעירה, זו שהסירה את מפת אוגאנדה מעל הקיר שמאחורי הדוכן, עמדה שם במקרה. היא קראה ברוב רגש: ‘אדוני הנשיא, אתה בוגד!’; הרצל פנה וילך. בדרך טכנית היה לו להרצל רוב בשביל הצעת אוגאנדה, אבל ברור היה, שקבלת ההצעה הבריטית תהיה לבטלה. ההצבעה היתה בדוחק. מלבד זה, האנשים אשר בשבילם צריך היה לקבל את אפריקה המזרחית הבריטית, הרוסים הסובלים, הנרדפים, לא רצו בה. הם לא יוותרו על ציון.

כשהוכרזה תוצאת ההצבעה האישית במליאה, אילצו החברים הרוסים של הועד הפועל, שהתנגדו להצעה בישיבה הסגורה, את הרצל, שיפטור אותם מן ההתחייבות של אחידות הדעה. אחר־כך עזבו את הבמה ויצאו מן האולם ובעקבותם מרבית הצירים הרוסים. היה זה מחזה אשר לא יישכח. צ’לינוב, קורנברג ואחרים מן המדינאים הקשישים בכו לעיני כול. כשנתאספו הפורשים לחוד, היו שם צירים אחדים, אשר מרוב יגונם ישבו על הקרקע, כאבלים על המת או כדרך שנוהגים לזכר חורבן בית־המקדש, בתשעה באב. אני זוכר, שזמן מועט אחרי־כן כתב אחד־העם מאמר בשם ‘הבוכים’, שבו חזר ברוב עצב על טענתו התמידית, שהמנהיגים המערביים חסרים את הציונות העממית; התכחשות זו לארץ־ישראל, כתב, היתה מלווה את המנהיגות המערבית מלכתחילה; בראשונה נתגלתה ב’מדינת היהודים' של הרצל, שבה לא נזכר השם ציון; אחר־כך ב’אלטנוילאנד' שלו, הרומאן האוטופי שלו, שבו הוא מתאר מולדת יהודית לעתיד לבוא בלי תרבות עברית; ועתה בא הפתרון, החלפת תפארתה של המולדת היהודית ההיסטורית בטריטוריה אפריקנית רחוקה ובלתי־נודעת.

בינתים, בעודנו יושבים באסיפתנו, כולנו מדוכאים, הלבבות מלאים מרירות, הובאה אלינו ידיעה, שהרצל רוצה לדבר אלינו. השיבונו לו, כי ברצון נשמע את דבריו. הוא בא, רע־מראה ועייף. הוא נתקבל בדומיית מות. איש לא קם ממקומו לברכו, איש לא מחא כף כשכילה את דבריו. הוא הוכיח אותנו על עזבנו את האולם; הוא הבין, אמר, שזו היתה רק הפגנה ספונטאנית ולא פרישה. הוא קרא לנו לחזור. הוא חזר והבטיח לנו, שהוא מסור לארץ־ישראל ללא כל סטייה. ודיבר שוב על הנחיצות הגדולה למצוא לאלתר מקלט בשביל המוני יהודים חסרי קורת־גג. הקשבנו בדממה; איש לא ניסה להשיב. זו היתה בודאי הפעם היחידה, שהרצל נתקבל כך באסיפה ציונית כל שהיא; הוא, אלילם של כל הציונים, יציאתו היתה ככניסתו; אבל דומני, כי באסיפה קטנה זו נגלה לו כל עומק האהבה שקשרה אותנו עם ציון. זו היתה הפעם האחרונה שראיתיו, חוץ מאשר מרחוק, על הבמה. הוא נפטר בשנה שלאחר כך בהיותו בן ארבעים וארבע.

מהצעת אוגאנדה לא יצא כלום. שנה אחרי מות הרצל, בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, נדחתה ההצעה לחלוטין וישראל זנגביל ואחרים עזבו את ההסתדרות הציונית כדי לייסד את ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית, שחיפשה במשך שנים אחרי טריטוריה אחרת ליישב שם יהודים רבים על אדמתם הם, אבל מעולם, מעולם לא מצאו ארץ כזאת.

הקונגרס השישי, שריכז את שאלת היהודים בנקודת־מוקד אחת, לימד אותי הרבה. ביחוד שני ענינים שנידונו שם חיזקו בי את עיקרון הגידול האורגני, שהאמנתי בו תמיד. הפחד אינו מוליד שום דבר טוב. הפחד הוא שהביא את הרצל לקבל את הצעת אוגאנדה בלי ביקורת; הפחד הוא שהניא אותנו מלהשתמש לטובתנו בהצעה אחרת – היא הצעת אל עריש, שהוגשה לקונגרס השישי. סבורני, שתיאור שתי ההצעות יש לו שייכות לדברי זכרונות אלה.

זמן קצר לאחר הקונגרס השישי החלטתי ללכת לאנגליה, כדי לברר לעצמי, אם הדבר יעלה בידי, את טיבה של הצעת אוגאנדה, שהיתה צריכה להידון בקונגרס השביעי לשם החלטה סופית. הכרתי אחדים מיהודי אנגליה; אחד מהם היה ליאופולד גרינברג, עורך ה’ג’ואיש כרוניקל' בלונדון, אבל לא יכולתי לפנות אליו. הוא האיש שהועיד את הרצל עם ג’וזף צ’מברליין ולורד לנדסדאון בימי כהונתו של באלפור כראש הממשלה. התנגדותי להצעת אוגאנדה עשתה את גרינברג לאויב לי, ומעולם לא חודשו בינינו יחסי־הידידות. כשהשתקעתי באנגליה עשה גרינברג כל אשר לאל ידו להרחיקני מן התנועה; ודאי שעלה בידו למנוע אותי במשך זמן רב מלפתח מגע קרוב עם ציוני לונדון, וה’ג’ואיש כרוניקל' שמר לי תמיד איבה. הכרתי גם את ד"ר משה גאסטר, החכם, או ראש הקהילה הספרדית, שהיה אחד מראשוני תומכיו של הרצל באנגליה. בשנים הבאות הכרתיו מקרוב יותר. הוא היה ציוני טוב, אבל סבל, לדעתי, מקנאה ומשגעון גדלות. הוא ראה עצמו מוכשר יותר מהרצל להיות נשיא ההסתדרות הציונית, אבל לא הגיע מעולם אלא לסגן־נשיאות בקונגרס.

פניתי אפוא אל גאסטר והוא נתן על ידי מכתב אל לורד פרסי, שהיה אז הממונה על עניני אפריקה. לורד פרסי היה המדינאי האנגלי הראשון שנפגשתי עמו. הוא היה אדם בשנות השלושים, בעל תוי־פנים מחוטבים האופיניים לבני משפחתו, אדיב ונעים בהליכותיו, וניכר היה שהוא בקי בענין. רבות שאלני על התנועה הציונית והביע את עומק השתוממותו, שהיהודים נתנו את דעתם על הצעת אוגאנדה, שנראתה לו מצד אחד בלתי־מעשית ומצד שני ככפירה בדת ישראל. בהיותו הוא גופו דתי מאד, לא סבל את המחשבה, שהיהודים יוכלו אפילו לחשוב על כל ארץ אחרת חוץ מארץ־ישראל כעל מרכז תחייתם; והוא שמח לשמוע מפי, שהיו יהודים רבים כל־כך, שהתנגדו להצעה. הוא אמר: ‘אילו הייתי יהודי לא הייתי נותן חצי פרוטה בעד הצעה זו!’

נתרשמתי כך־כך מהשקפותיו של לורד פרסי, שמיד לצאתי מלפניו ישבתי בחדר סמוך ובמכשירי־הכתיבה של משרד החוץ כתבתי אל ארוסתי דין־וחשבון על השיחה. את תמצית המכתב המצאתי ל’אומרי הלאו' – מתנגדי אוגאנדה – ברוסיה. מאמין אני, שלמכתב זה היה חלק לא מועט במפלתה הסופית של הצעת אוגאנדה.

מלורד פרסי הלכתי אל סיר הארי ג’וֹהנסטון, התייר המפורסם, שהכיר יפה את אוגאנדה. גם דעתו היתה, שערכה המעשי של ההצעה הוא אפס. הוא הוסיף, כי קומץ המתיישבים הלבנים, רובם אנגלים, שהיו כבר באוגאנדה, יילחמו בכניסת זרם יהודים לארצם, שאינה מסוגלה לקלוט אלא מספר מועט מאד. באתי לידי מסקנה, שגרינברג הכניס למוחו של הרצל את הרעיון, שהיה חסר כל יסוד מוצק – מלבד ליקוייו האידיאולוגיים והמוסריים – והרצל נאחז בו מתוך אימת לחצם של המאורעות.

ג’וֹהנסטוֹן אף הוא שלח אותי להתראות עם ג’נטלמן אנגלי, שיצא לו שם רע בעולם היהודי – סיר וויליאם איואנס גורדון – אבי ‘חוק הזרים’. בדרך כלל נחשב גורדון אחראי לכל המכשולים בדרך המהגרים היהודים לאנגליה. פגשתיו שנים אחדות קודם לכן, כשהיה מסייר את תחום המושב ברוסיה. כשאני משקיף לאחור נראה לי, שאנשינו הוציאו עליו פסק־דין חמור מדי. ‘חוק הזרים’ באנגליה, והתנועה שקמה בענין זה, היו חזיונות טבעיים, שאפשר היה לחזותם מראש. הם היו חזרה על תופעה ידועה מאד בתולדותינו. בכל פעם שכמות היהודים באיזו ארץ מגיעה לנקודת הרוויה, מתחילה אותה ארץ להגיב בשלילה. בשנים הראשונות למאה הזאת הגיעו וייטצ’פּל ומרכזי תעשייה אחרים באנגליה לרוויה כזאת. העובדה, שהמספר הממשי של היהודים באנגליה, ואף מספרם היחסי לאוכלוסיה הכללית, היה קטן מאשר בארצות אחרות, לא היתה חשובה; הגורם הקובע בנידון זה הוא לא כושר התמיסה של היהודים, אלא כושר ההמסה של הארץ. אנגליה הגיעה לנקודה, שבה יכלה או רצתה לקלוט כמות כזו של יהודים ולא יותר. יהודי אנגליה היו מוכנים להיקלט במספרים גדולים יותר. את התגובה נגד זה אין לראות כאנטישמיות במובן הרגיל או הגס של המלה; זהו חזיון לאומי חברתי וכלכלי של ההגירה היהודית, ואי־אפשר לנו להתכחש לו.

לסיר וויליאם איואנס גורדון לא היו משפטים קדומים אנטי־יהודיים במיוחד. הוא פעל, לדעתו, לפי מיטב יכולתו ובצורה הנאותה ביותר, לטובת ארצו. הוא נזדעזע למראה רדיפות היהודים ברוסיה, אבל לפי דעתו אין לה לאנגליה אפשרות פיסית לתקן מה שעותה רוסיה על יהודיה. הוא הצטער, אך לא יכול להושיע. הוא גם מוכן היה בכל לב לעודד כל התיישבות של יהודים כמעט בכל מקום בקיסרות הבריטית, אבל לא יכול לתפוס למה הגיטאות של לונדון או לידס או וייטצ’פּל צריכים להיעשות סניפים של גיטאות וארשה ופינסק. לבי סמוך ובטוח, שהוא היה מתנגד באותה מידה עצמה להגירה המונית של כל יסוד זר אחר; אבל במקרה לא היה כל יסוד זר אחר, שתבע כניסה במספרים כאלה. דרושה מנה הגונה של כוח מדמה לחשוב על גיטאות שנוצרו מקרוב במושגים של דור שני או שלישי, שיסתגל ובמהירות ובכשרון לא־ייאמנו למבנה החיים החדשים ויאבדו את זהוּתם כמעט עד לבלי הכיר; ולחזותם מראש, כשהם תופסים בשינוי שם מקום ברשימות הכבוד של אוכספורד וקימברידג' ותורמים תרומות של ממש לחיי אנגליה. רב מדי הוא לדרוש מאזרח רגיל, בעל כוונות טובות, שירחיק ראות במידה כזו. רב מדי הוא לדרוש ממנו, שיראה יסוד זר, ותכופות – כפי שהוא חושב – גם מפריע, בלי אותו משפט קדום טבעי, שאזרח יציב ומעורה עמוק בארצו מוכרח להרגיש למראה נודד חסר־בית, שלפי המקובל הוא תר תמיד אחרי בית, אחרי ארץ להיאחז בה. סיר וויליאם איואנס גורדון פקח את עיני במקצת להבין את הפסיכולוגיה של האזרח היציב, ואף כי השקפותי על הגירה היו בדרך הטבע מנוגדות בהחלט להשקפותיו, התווכחנו על השאלות האלה בדרך אובייקטיבית לגמרי ואפילו ידידותית.

אוגנדה היתה לקח אחד בדבר הסכנות הכרוכות במדיניות של פחד. אל עריש היתה הלקח השני.

במשך הקונגרס השישי נודע לנו, כי בצדה של הצעת אוגאנדה היתה נידונה גם הצעה אחרת. הרצל נשא ונתן עם ממשלת הוד מלכותו על בית קצת קרוב יותר, כלומר, על האפשרות של התיישבות יהודים ברצועת הארץ שבין הגבול הדרומי הנוכחי של ארץ־ישראל ובין מצרים, הידועה בשם אל עריש. נראה, שמשא־ומתן בענין זה נמשך תקופת זמן ניכר, אבל כלל הציונים לא ידעו איך התחיל משא־ומתן זה ומה טיבו, חוץ מן העובדה כי נשלחה משלחת לאל עריש לחקור את האדמה וכי המשלחת הביאה דין־וחשבון שלילי. הודיעו לנו בקונגרס, כי ממשלת הוד מלכותו, הנותנת תמיד את דעתה על היהודים ושואפת להיטיב את גורלם, נתנה לבאי־כוח התנועה הציונית את כל ההקלות הדרושות, כדי לנהל את עבודת החקירה במקום. המשלחת ביררה את הענין בירור מלא עם לורד קרומר, שקיבל אותם בחיבה, אבל ההצעה נמצאה בלתי־מעשית, בגלל חוסר המים בחלק זה של ארץ־ישראל הדרומית. ביררו אפשרויות של השקאה, אבל כל אלו היו תלויות בשימוש במי הנילוס, ולזה התנגדה, כמובן, הממשלה המצרית. מתוך ניתוח קפדני של הדין־וחשבון ומתוך הידיעות המצומצמות שניתנו לנו בקונגרס, אי־אפשר היה שלא להרגיש, שיחסה של המשלחת הושפע הרבה מן הרצון שלא הרפה מן המנהיגים הציונים באותו זמן, להתחיל רק בהתיישבות של המונים; כי רק התיישבות כזו, הרגישו, תפעל משהו להקלת סבלותיו של העם היהודי. אם התיישבות באמת־מידה רחבה אינה אפשרית, העדיפו להסתלק מכל הענין. לדעתי, השקפה זו, והיא בלבד, היתה הסיבה לביטול הצעת אל עריש, שהיתה מציאות ממשית מאד. המשלחת לא היתה מרוצה מן הרצועה הצרה לאורך חופה של ארץ־ישראל הדרומית, שאפשר היה במידה ראויה של ודאות לכונן שם מושבות, הואיל והיו שם סיכויים טובים למי תהום (ואמנם ישנם היום יישובים באל עריש). אבל זה היה תפקיד קטן מדי, לפי גודל הרעיונות ששלטו אז בחוגי המנהיגים הציונים. זו נראתה התחלה צנועה מדי. הדבר לא הלם את חזונם ודמיונם לא של המנהיגים ולא של ההמונים, שהמלה ‘פתרון’ לא סרה מנגד עיניהם אף לרגע. משום כך ראתה עצמה המשלחת מחויבת לכלול בחקירה גם את מדבר סיני, וזה כמובן אינו מסוגל ליישוב כל זמן שלא נמצאו מים. ההצעה בוטלה בשלימותה ולא נעשה כל נסיון לבחון בפרוטרוט את הרצועה הקטנה יותר, שההתיישבות היתה בה אפשרית. סבורני, שהדבר היה משפיע במידה ניכרת מאד על גורלה של ארץ־ישראל כיום הזה, אילו התרכזנו אז לעשות התחלה, ולו גם קטנה, ביישוב חופה הדרומי של ארץ־ישראל.

קישינוב, אוגאנדה, אל עריש והקונגרס הציוני השישי הביאו משבר עמוק בחיי. ראיתי את כל קוצר־ידה של התנועה הציונית, לפי מבנה בזמן ההוא, ביחס לטראגדיה של עם ישראל. קישינוב רק הגבירה בלב יהודי רוסיה את הכיסופים אשר מעולם למולדת יהודית בארץ־ישראל – בארץ־ישראל ולא במקום אחר. כל מקום אחר – פירושו רק המשך הנדודים ההיסטוריים למצוא מקלט. הם רצו בארץ־ישראל, כי דבר זה פירושו תקומה ותחייה בכל המובנים. אבל התנועה הציונית לא יכלה לתת להם את ארץ־ישראל תיכף ומיד; ורוח של כזבון ואונאה עצמית נכנסה לתוך התנועה. הצעת־התחליף אוגאנדה היתה דבר־הזייה; אף לא דיברה בשפת התקוה והזכרון של ימים מקדם. הציונות הגיעה לפרשת־דרכים: או שתלך בדרך הסבלנות וההתמדה, בדרך הקשה של גידול אורגני, או שתתפרד ותיאפס.

הרגשתי שגם אני עומד על פרשת־דרכים ועלי לעשות צעד מכריע, כדי ליתן ביטוי למחשבתי כי הכרח הוא להתחיל התחלה חדשה. בארבעה ביולי 1904 נפטר הרצל בוינה; וביום שמשלחת סטודנטים יצאה לוינה להשתתף בהלויה, סיימתי את הפרק הראשון של חיי הציונים, ויצאתי לאנגליה בשביל להתחיל בפרק שני.


 

פרק שביעי / התחלה חדשה באנגליה    🔗

למה אנגליה? / הציונות באנגליה לפני חצי מאה שנה / אני משתקע במאנצ’סטר / פרופיסור פרקין / אני מתקין מעבדה / שיעורים ראשונים באנגלית / טֹוֹם, נער המעבדה / עבודת מחקר ראשונה באנגליה / אני מרצה באנגלית / תלמידי / חבירי היאפאני רב-הטאקט / קול הציונות קורא / אסיפה ציונית במאנצ’סטר / פי הכשילני / הציונות באנגליה מתרפאה מאוגאנדה / המרכז של מאנצ’סטר מתגבש / אחד-העם באנגליה.


מנוסתי לאנגליה בשנת 1904 היתה צעד מחושב ונואש כאחד. אמנם לא היתה זו מנוסה ממש; על צד האמת היתה זו ‘נסיגה צורך קפיצה’ (reculer pour mieux sauter). הייתי נתון בסכנה להיות טרף לציונות, בלי תועלת לא לקאריירה המדעית שלי ולא לציונות. דומה הייתי, שהגענו לנקודת-קפאון בתנועה. מלחמותי הרסו אותי; היה צורך בריוח זמן לפני שאפשר יהיה להתחיל שוב בעבודה פוריה. מאחר שלא השגתי מאומה במאמצי הציבוריים והזנחתי את מעבדתי ואת ספרי, נשקפה לי סכנת התנוונות עד לידי איש-אויר (Luftmensch), אחד מאותם ‘הסטודנטים הנצחיים’ בעלי הכוונות הרצויות, חסרי-המשמעת, מבלי-העולם, שכבר כתבתי עליהם לעיל. כדי להיות בר-פעולה בבחינה מסוימת, ניטל עלי להמשיך את לימודי בכימיה ולהמתין לשעה כשרה יותר בתנועה הציונית.

בחרתי באנגליה מכמה טעמים, ובעיקר מתוך ניחוש הלב. משרתי בג’ניבה והכנסתי מן הפאטנט שלי, שתיהן פחתו והלכו. צר היה המקום בשביל איש נכרי בארץ קטנה כשוייץ, שהיתה כבר גדושה מהגרים מארצות אחרות, ביחוד מארצי אני. מעטה היתה ידיעתי על צרפת ופאריס מעולם לא לקחה את לבי. גרמניה לא באה בחשבון. אנגליה נראתה לי כארץ, לפחות להלכה, שיהודי רשאי לגור ולעבוד שם בלי מעצור ומכשול, ויהא נידון רק לפי טיב מעשיו. גם השקפותי הציוניות הביאוני לידי כך, שאראה באנגליה את הארץ היחידה, המגלה, לפי הנראה לעין, חיבה אמיתית לגבי תנועה כתנועתנו; ותולדות היחסים בין אנגליה ובין הציונות, אפילו בימים אלה, העידו על אפשרות זו. איני יכול לזכור טעמים אחרים, חוץ מהערצתי העמוקה את אנגליה. ודאי שלא היה באנגליה שום דבר בעל ערך חומרי שיכול היה למשוך את לבי. לא היו לי שם כל סיכויים. מבחינה זו היתה זאת קפיצה בעינים עצומות. לא לקחתי עמי שום מטענים; לא היו לי שום מטענים. כל רכושי היה מנה מסוימת של נסיון בכימיה וכמה כוונות טובות – לעבוד קשה, להסתלק למשך כמה זמן מכל פעילות ציבורית ולהתמכר בכל לבי ליצירת חיים חדשים בסביבה חדשה. לא ידעתי את הלשון. חוג מכירי באנגליה היה מצומצם מאד. לא ידעתי להעדיף חלק אחד של הארץ מחלק אחר. לונדון, העיר הראשונה שבאתי אליה, מילאה אותי – כמו בביקורי הקודמים – אימה ופחד; גודלה, בניניה, אקלימה – כל אלה הבהילוני. ראיתי את עצמי בתוך המוניה כאיש בודד, המפליג בים בלתי-נודע בסירה רעועה, באין משוט ובאין מצפן.

בלונדון גרתי שבועות מספר אצל חייט ברחוב סידניי, אדם נעים ועדין, ציוני כמוני, אך מן האגף השמאלי. שילמתי פרוטות במחיר המזון והדירה – בודאי לא יותר מן הדרוש לכסות מה שהוציא עלי. רוח-בדידות משונה היתה נסוכה על מאכסני זה המשכיל, שקרא ספרים הרבה. הוא היה הולך עמי ברחובות לונדון, כדי להורותני משהו על הכרך. אבל מעולם לא ליוני הלאה מן הבאנק. שם היה עומד ואומר חגיגית: ‘לעולם איני הולך הלאה מנקודה זו’. מטעם לא-מובן התרשמתי מאד מקו זה של אותו פרוש.

ראיתי שוב את גאסטר, נפגשתי שוב עם סיר וויליאם איואנס גורדון, וחידשתי את מגעי עם כמה מן הציונים שהשתתפו בקונגרסים. הציונות באנגליה שיקפה את מצבה הכללי הרע של התנועה על הצד הגרוע ביותר. זנגביל הוליך, או ביקש להוליך, את היהודים לאפריקה המזרחית, והדבר נחשב כדומה לבגידה באידיאלים הציוניים, אם מישהו הרשה לעצמו לבקר את ההצעה של אפריקה המזרחית ועמד על דעתו, שהתנועה הציונית חייבת לראות כתפקידה הראשי והראשון לקומם את ציון. הציונות באותם הימים לבשה רוח מיוחדת; היתה נטייה להפוך אותה למין פטריוטיזם בריטי נחות-דרגה – פטריוטיזם בריטי מיוסד על התקשרות דמיונית עם ארץ, שאיש לא ראה ולא ידע אותה, ארץ נידחת, כפופה לקיסרות הבריטית, מאוכלסת פראי-אדם. אבל העובדה בלבד, שהיא נמצאת בתוך מסלול-המזלות של הקיסרות הבריטית, דייה היתה להלהיב את דמיונם של כמה מן הארכי-פטריוטים. ברוב התלהבותם שכחו הללו את המוֹטוֹ המקראי של התנועה הציונית: ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’.

ראיתי את עצמי מבודד, מן הבחינה החברתית, הרוחנית והמוסרית. מרירות מסוימת קיננה בלב כמה מן הציונים, שייחסו את מותו בלא-עת של הרצל לעקשנותם של מתנגדי-אוגאנדה; האופוזיציה המיתה אותו. אף חוסר ידיעת הלשון היה לי למכשול במאמצי להרחיב את חוג מכירי; ורוב הציונים ידידי, כביכול, שניצתו על-ידי הרעיון על מדינת-יהודים גדולה באוגאנדה, נתנו לי כתף סוררת. באותו זמן עוד היו מחכים לדין-וחשבון על הטריטוריה המוצעת; אבל בטוחים היו, שהדין-וחשבון יהיה טוב; שאלמלא כך, טענו, לא היו מציעים לנו את ההצעה. הייתי חדל-אונים בפני תמימות כזו.

בדידותי נעשתה עמוקה ושלמה יותר, והגעתי לכלל דעה, כי בתנאים אלה מוטב שאתרחק מן המחלוקת חסרת הנעימות והתועלת מסביב לרעיונות, שלא נחשבו בעיני כלל. הלך-רוח זה היה הגורם המכריע בבחרי בעיר מאנצ’סטר להתחיל שם בעבודתי. גמרתי בלבי, יותר מבשאר הימים, לסלק את ידי למשך זמן ידוע מכל פוליטיקה ציונית; לחיות בפני עצמי ולהקדיש עצמי ללימוד ולמחשבה. לבי אמר לי, שאם אשאר בלונדון אגרר שלא בטובתי לתוך מהומה של ויכוחים בטלים.

בחרתי במאנצ’סטר להיות מקום-גלותי – כי אכן גלות היתה לי. לא הייתי עוד צעיר – עמדתי בשנות השלושים. הגעתי לעמדה מסויימת הן בעולם המדע והן בחיים הציבוריים. מאנצ’סטר היתה צריכה להיות ליקוי-חמה מלא, ולו גם עראי. התחלתי הכול מחדש. שום משרה לא חיכתה לי. לכל היותר יכולתי לצפות, שתינתן לי הרשות לעבוד במעבדה קטנה באוניברסיטה ובשכר-שימוש. השאר יהא תלוי בעבודתי – ובמזלי.

במאנצ’סטר הכרתי רק איש אחד, יוסף מזל, הציוני, שהיה מדפיס לפי מקצועו ומשורר עברי, והוא היה לי ממש למלאך גואל. הוא בא להקביל את פני בתחנה, כשבאתי שמה בפגרת הבאנקים באבגוסט, והביאני לביתו, מקום אפל, אכול-עש. שחציו היה תפוס על-ידי בית-הדפוס שלו. אבל היה זה בית נעים, יהודי משיב-נפש, ובמשך הירחים הראשונים לשבתי במאנצ’סטר היו ערבי-השבתות אצל משפחת מזל נקודות-המאור שבחיי. ושוב מזל הוא שמצא לי דירה סמוך לאוניברסיטה והציגני לפני צ’ארלס דרייפוס, יושב-ראש האגודה הציונית במאנצ’סטר ומנהל מפעלי האנילין של קלייטון, שקיבלתי שם אחר־כך משרה חלקית כעובד-מחקר.

שני גורמים הוסיפו על בחירתי במאנצ’סטר. היה זה מרכז גדול של התעשייה הכימית, והיתה שם אוניברסיטה גדולה, והמחלקה הכימית שבה, שהיתה ידועה לי מתוך הספרות המדעית, זכתה לשם גדול ביותר. ובין מכתבי-ההמלצה שתחת ידי, היה גם מכתב אל פרופיסור ויליאם הנרי פרקין מן האוניברסיטה של מאנצ’סטר.

פרופיסור גריבּה מג’ניבה נתן על ידי את המכתב הזה, ושוב אני מוכרח להתעכב על הדרך המוזרה שבה נארגו חוטי חיי למסכת אחת. המקרה אבה, שעבודתי אשר עשיתי בהשגחת גריבּה היתה לפי קוים דומים שנקט אביו של פרופיסור פּרקין סיר ויליאם הנרי פּרקין, כמעט לפני חמישים שנה. מעטים הם היודעים, שאיש אנגלי – ויליאם הנרי פּרקין – היה המייסד של תעשיית הצביעה בעטרן של פחם. בהיותו עלם בן שמונה עשרה יצר בדרך כימית את חומר-הצביעה, שנודע אחר־כך בשם כחול-אנילין או סגול-אנילין – ומכאן, דרך אגב, השם ‘העשור הסגול’, אולם גרמניה, בהתפשטות העצומה של תעשיותיה עקב חלומותיה על כיבוש העולם, היא שניצלה את התגלית הזאת. על הדרך שבה נתקלתי בגרמניה ובאימפריאליזם שלה בנתיב עניני הציוניים והמדעיים, עוד אוסיף לספר בפרקים הבאים. מכל מקום היה כאן עוד קשר מבשר מה, שלא שמתי לבי אליו באותו זמן. ידעתי רק זאת, שפרופיסור פרקין נתפס בלבו על-ידי העובדה, שעבדתי באותו שדה-חקירה שעבד אביו, ואפשר שיחסו החביב אלי נבע מלכתחילה מגורם רגשי זה, שהיה מקרי מאד. תהא הסיבה מה שתהא, אני נתקבלתי על ידו בחמימות רבה. בהיותו לפנים תלמידו של אדולף פון בייאר במינכן, דיבר פרקין גרמנית מצוינה. הוא שוחח עמי כשעה, שאל לעבודתי, הסביר לי את המנגנון של בית-הספר הכימי במאנצ’סטר, ומיד סידר, שאוכל להשתמש באחת המעבדות, ואצטרך לשלם שכר-שימוש שש לירות שטרלינג. אחר־כך נפרד ממני. הוא עמד לצאת לימי הפגרה, והאריך לתאר לפני מתוך ציפיית-אושר את הכפרים והפוּנדקים בדולוֹמיטים, שהוא עומד לבקר שם. הוא לחץ את ידי ויצא, כשאני מלוה אותו בהכרת-תודה חמה ביותר ובקנאה לוהטת.

שש הלירות, שחייב הייתי לשלם בעד המעבדה, נקבו נקב ניכר בצרור כספי, ובשעה ששילמתי את הסכום לגזבר נדרתי בלבי נדר: ‘זה הכסף האחרון שאתה מקבל ממני’. חשכתי מעט בג’ניבה, משכר הפאטנט שלי, והיתה לי הכנסה זעומה – כמדומה לי, עשר לירות לחודש – מידי איש-הנפט של באקו, שרירא, (אותו שרירא, שהמציא את הקרן לשם נסיונו המר עם צבי אברסון), שעשיתי בשבילו איזו עבודת-מחקר. אבל דבר זה לא יכול להתקיים לאורך ימים. משום כך השקעתי עצמי בעבודתי מתוך רוח של החלטה וקשי-עורף.

ההתחלה לא היתה מעודדת. המעבדה, שפרופיסור פּרקין אמר לי לעשות בה כאדם העושה בתוך שלו, היתה חדר כהה בקומת-הקרקע, שלא השתמשו בו, כנראה, זה כמה חדשים. היה זה חדר אפל, נרפש, מכוסה כמה שכבות של אבק ופיח; הכלים הדרושים היו שם, אבל היה צורך בניקוי וסידור רב, בשביל שייעשה ראוי לשבת בו. לפי מה שראו עיני, הייתי יחידי בבנין, ולא היה לי מושג היכן אמצא את האביזרים הדרושים לכונן מעבדה. ראשית עבודתי היתה למרק את השולחנות, לנקות את הברזים ולרחוץ את המכשירים המלוכלכים, שהיו מפוזרים באי-סדר ציורי. בזה עסקתי כל יומי הראשון. לא היתה זו עבודה מדעית ממש, אבל מחשבותי היו עסוקות עד הערב, עד כי חזרתי אל דירתי עייף ויגע ובברכיים כושלות.

למחרת הבוקר שבתי בשעה מוקדמת למעבדה, ולגודל שמחתי מצאתי שם עוד נפש חיה. זה היה אדוארדס, המשגיח הראשי על המעבדות, אישיות כול-יכולה, שהיה אחראי לא רק לנשים שכירות-היום ולנערים המשרתים, אלא גם לכל אוצרות הכימיקאלים והזכוכית. באתי מיד לכלל הכרה, כי לגבי דידי הרי זה האדם החשוב ביותר במקום. הוא לא היה דומה כלל למשגיחי המעבדות שראיתי בברלין ובג’ניבה; הוא היה דומה יותר למשגיח של כנסייה, נוטף שמן זית ומנומס ביותר, דיבורו זהיר ודיפלומאטי תמיד. לדאבון לבי היו שיחותינו בימים הראשונים מקוטעות ומתנהלות בכבדות, הואיל והאנגלית שלי לא היתה קיימת למעשה, והוא לא ידע לשון אחרת. בבוקר הראשון דיברתי באמצעות עפרון ונייר, כשאני מצייר לו את רוב המכשירים הדרושים לי. אף כתבתי לו את הנוסחאות של הכימיקאלים. הוא הביא לי ספר-לימוד אנגלי לכימיה, ובעברי עליו הצבעתי על הציורים, והוא הואיל לקרוא לפני כמה קטעים. בדרך זו הבינונו איש את רעהו במידה מניחה את הדעת, וכתום הבוקר היה בידי ציוד הגון למדי וניתנה לי הרשות לבוא אל קודש הקדשים – המחסן, שבו הוחזקו הכימיקאלים העדינים הדרושים לעבודתי. אדוּארדס העמיד לפקודתי גם נער משרת. גם דיבורו של זה לא היה מובן לי, אבל הוא חונן בכשרון מיוחד, שלא ראיתי כמותו מימי; הוא ידע לשחק כדורגל בכל מכשיר שבא לידו. הוא היה מעין אמן במקצוע זה, ויכול היה לזרוק כלי-זכוכית אילך ואילך בלי לשבור אותם. מעולם לא מסר לידי חפץ בדרך הרגילה, אלא עשה לפני מעשה להטים, בזרקו את המכשיר לאויר כדי לקלטו בידו, או בקלעו אותו בזוית מחושבת יפה, שיפול בנקודה מסוימת על שולחן-עבודתי. אבל חביב ועליז היה. על-פי-רוב היה מדבר בידיו ובקול רם ביותר, בהיותו סבור, כנראה, כי במידה שאדם מרים קולו, הזר מבין את דיבורו יותר. נתברר שטוֹם הוא כלי-יקר, ונהג בי בעין יפה, עד כדי רצון להשיג מותרות שונות בשביל מעבדתי. כך למשל, בלי כל זירוז מצדי, הביא קצת שטיחים בשביל רצפת האבן, והסביר לי במפורט – על-פי-רוב בתנועות – שכל מי שעבד בחדר זה סופו היה תמיד שלקה בשיגרון, וריפוד הרצפה הוא תנאי הכרחי לשמירת בריאותו של אדם. הוא גם הביע את תקותו, שלא אשאר זמן רב בחדר זה, ובקרוב יעבירוני למעלה. אדונים זרים היו נוהגים להתחיל עבודתם בקומת-הקרקע, אבל כשהצליחו בעבודה עלו למעלה. שמרתי בלבי את הערותיו המחוכמות של טוֹם, שהיו מיוסדות על נסיון רב ועל הסתכלות מדוקדקת. הוא הוסיף להעניק לי, דרך רישום, כמה תיאורי-אופי של ‘הנפשות העושות’ במעבדות, כדי שבבואן אכיר אותן פחות או יותר. טוֹם נתברך בסברה הגונה ובתפיסה מהירה; הוא היה מסתכל חריף וקולע אל האמת באנשים הסובבים אותו. עד מהרה נקשרנו בקשרי ידידות עד כדי כך, שפעמים רבות הציע לי ‘לגלח’ בשבילי איזה חומר כימי מיוחד מן האוצרות, שלבני-תמותה פשוטים אין שם דריסת-רגל. אני השתדלתי למנעו ממעשים כגון זה, כי סבור הייתי, שעדיין לא הגיעה שעתי להסתכן בנסיונות כאלה. הכול עושים כך, אמר לי; ולמעשה אין זה ‘גילוח’, מפני שיכול אני לחתום קבלה על כל חומר שאני לוקח. נתברר, שכל עובד במעבדות היה לו אוצר פרטי קטן של כימיקאלים, שמורים במקום-גנזים מיוחד משלו; הם חסכו כך את זמנם, שלא היו צריכים לרוץ ממקום למקום; ובכל אופן, הסביר לי טוֹם, מוטב שיהיה לו לאדם תמיד משהו מן המוכן.

הצטיידתי ככל אשר יכולתי, ובשותפות עם הנער המשרת, התחלתי בנסיונותי הראשונים… היתה זו התחלה לא קלה כלל, כי יצירת מעבדה בעיר נכריה, ביחוד בימי הפגרה, כשהמקום הוא חשוב כמת ונתון בידי נשים שכירות-יום, שרברבאים ופועלים אחרים מכל המינים, היא תמיד ענין מכאיב-לב. תפקידי הוקל במידה מרובה על-ידי נדיבות-לבם התמידית של העובדים מסביב לי. לא זו בלבד, שהיו נזהרים מלבוא בגבולי בשעות לא-רצויות, אלא שהראו לי תמיד חיבה יתירה והשתדלו לספק לי כל ידיעה דרושה לי ולא חסכו מעצמם כל טורח להמציא לי כל מכשיר וכל כלי שביקשתי.

ניגשתי לעבודה, ובעוד שהנסיון היה רותח או מצטנן, היתה בידי שהות מספקת להתבונן בעולם המקיף אותי. מחשבותי נדדו לעבר העתיד ואחר שבו אל העבר. ראשית כל נתתי את דעתי על ההבדל העצום בין השנים הסוערות שהנחתי מאחרי ובין האוירה השלוה והשקטה במעבדה זו שבקומת-הקרקע במאנצ’סטר. אבל לא הבטלתי את רוחי זמן רב. למן השבוע הראשון עסקתי שעות אחדות ביום בלימוד שיטתי של הלשון האנגלית. דפים שלמים בספר לימוד הכימיה שלי למדתי בעל פה. את הלשון הטכנית יכולתי להבין בלי קושי רב, אבל מה היה אז על המבטא, כשהייתי קורא בפני עצמי בקול – זאת קשה לי לדמות בנפשי כיום. ואף-על-פי-כן עשיתי כנראה חיל מעט, כי ראיתי שהולכים ונוצרים קוי-תחבורה ביני ובין חברי לעבודה בבית המעבדה.

כך עברו כששה שבועות. חוץ מן הקשרים שהזכרתי, הייתי חי כמעט בבדידות. נוהג הייתי להביא את ארוחתי למעבדה ועבדתי בשקידה מתשע בבוקר עד שבע או שמונה בערב, או גם יותר; והוספתי למלא את שעותי בקריאת ספרי-לימוד וכתבי-עת של כימיה.

מתוך שהדרתי עצמי כמעט לגמרי מדברים המפזרים את הדעת, התקדמה עבודתי יפה, וכשחזר פרופיסור פרקין, כשישה או שבעה שבועות אחרי שיחתנו הראשונה, שמחתי שיש בידי להראותו משהו. הוא נראה שמח ועודדני מאד; העמיד לרשותי שני אנשי-מחקר, שאוכל להשתמש בהם לשם נושאים מיוחדים. הם לא היו ממיטב הכוחות המצויים, אבל היו אנשים נעימים ועשו עבודתם ברצון. אחר־כך עזר על ידי מורה צעיר לכימיה בשם פּיקלס, בחור מלאנקאשייר בעל מבטא צפוני כבד. הוא היה בחור חביב מאד, וחסרונו היחיד, שנפתה להאמין כי יודע הוא לדבר גרמנית.

טעם מיוחד עמי לזכור את עבודת-המחקר הראשונה שעשיתי באנגליה, כי בדרך מפליאה נתעורר הענין שוב בחוגים מדעיים כעבור שלושים שנה ויותר. אפשר שנושא זה אינו מעניין עתה את הקורא סתם. הבאנו לידי ריאקציה בין תרכובות אורגניות של מגנזיון (מגנון) ובין אנהידרידים (אלמימות) פטאליים, המובילה לסוג חדש של תרכובות שאפשר שוב להפכן לנגזרות של אנתראצין, הבסיס של כמה חומרי-צביעה חשובים. הערך המדעי של התגלית היה נעוץ בעובדה, שהמבנה הכימי של נגזרות האנתראצין המורכבות כך, בשינוי מאלו שנוצרו לפי השיטות הקודמות, לא היה אמבּיגוּאוֹזי. לא נעשה הרבה לפי השיטה שלנו עד שנות השלושים, עד שהתחילו בחקירת חמרים סינתיטיים מחוללי-סרטן, שהואצה על-ידי התגלית, שפעולת מחוללת-הסרטן של עטרן-הפחם על העור מקורה במציאות פחמימן, שגם הוא נגזרת של אנתראצין ואפשר לייצרו בדרך סינתיטית. דבר זה עורר ענין בשיטות סינתיזה של פחמימנים כאלה שהן מסובכות במקצת, ויחד עם קבוצת שותפי-לעבודה, המהווים את חבר החוקרים ברחובות שבארץ-ישראל (שעליהם עוד אשוב לספר הרבה בפרקים הבאים) נכנסנו בחקירת פרטי-פרטים והרחבנו את תצפיותינו הקודמות בכיוונים שונים. בידי פרופיסור פיזר שבהארווארד ותלמידיו הפכה שיטתנו מכשיר חשוב במחקרם הנודע על היחסים שבין מבנה מוליקולארי ופעילות מחוללת-סרטן. פרופיסור דופרייס (Dufraisse) שבפאריס השתמש בריאקציה שלנו לשם חקירותיו בפוטו-אוקסידאציה, ובאמת חקר כמה חמרים חדשים ששלחנו אליו מרחובות.

באה הפסקה קצרה בעבודתי, שעליה אספר להלן. התחיל זמן הלימודים באוניברסיטה ומעבדתי ניעורה מזמן לזמן לחיים על-ידי תלמידים צעירים ואנשי-מחקר מבוגרים. התחלתי מתודע אל חברי למקצוע. בינתים הגיעה האנגלית שלי למדרגה מסוימת, ויחסי עם אנשי מקצועי היו טובים במידה כזו, שחפצתי להישאר במעבדה ולהיות שותף עמהם בעולמם. נשאתי בלבי את התשוקה הזאת, אבל רחוק הייתי אפילו מלחלום שהדבר יוכל להתגשם, ולא גיליתי את מחשבתי זו לשום בריה.

עברו שלושה חדשים והועמדתי לפני השאלה, איך אמשיך את קיומי במאנצ’סטר. חסכונותי והכנסתי מאת שרירא אזלו. חשבתי בלבי, שאם גם יש יסוד כלשהו לתשוקתי הכמוסה, עוד תעבורנה לפחות שנה או שנתיים, עד שתתגשם ואקבל עבודה בבית-הספר לכימיה. הגעתי למבוי סתום.

והנה קרו שני מקרים, כמעט בעת ובעונה אחת, שהועילו להרים את אבני-הנגף מעל דרכי. ראשית, צ’ארלס דרייפוס הזמינני לעשות עבודת-מחקר מסוימת בשביל הפירמה שלו. היה זה סוג עבודה, שלא היה עשוי לפגוע בתכניתי לגבי האוניברסיטה, ובאמת לא צריך הייתי לעזוב את מעבדתי, שנקשרתי בה קשר אמיץ מאד. לאחר שקיבלתי רשות מאת פרופיסור פּרקין, הסכמתי לחבר יחד את שני התפקידים, ובדרך זו אשיג את המינימום הדרוש לקיומי במאנצ’סטר. וכן, מנובמבר 1904 ואילך, הייתי פחות או יותר מובטח מן הצד החמרי. תקציבי היה צנוע מאד; הוא לא עלה על שלוש לי"ש לשבוע וכלל הכל – מזון, דירה, דמי המעבדה, ספרים, בקיצור – הכול. נשאר לי גם סכום קטן לשלוח לאחותי, שהתחילה אז בלימודיה בצוריך. הייתי כל כך טרוד בעבודתי, שאלמלא ביקורי פעם בשבוע אצל משפחת מזל, לא הייתי מכיר שום רחוב אחר, חוץ מן האחד שהוליך מדירתי אל האוניברסיטה. גרתי אצל משפחה יהודית ברחוב ססיל, משפחת לוי, שמוצאם בודאי מצ’יתים היל, אבל העמידו פנים כאילו אין להם שום קשר עם זה. באמת טענו, שאין להם כל עסק עם הקהילה היהודית בכלל, ואינם יודעים כלל יידיש. היה בלבי חשד בנוגע למבטאם של בני המשפחה הזקנים יותר, אבל נרמז לי, שהוא מבטא אויסטראלי; ידיעתי באנגלית לא הגיעה עד לידי הבחנה בדקוּיות המבטא הקולוניאלי, ומשום כך לא יכולתי לערער על הטענה. אולם הם היו אנשים חביבים, והרגשתי עצמי אצלם כמו בביתי. לא ראיתים אלא מעט מאד, כי הייתי יוצא בבוקר השכם וחזרתי בשעה מאוחרת בערב. אל חדרי לא נכנסו בני המשפחה מעולם ויכולתי לחיות שם ביחידות עם ספרי, מכתבי ומחשבותי.

קמעה קמעה התרגלתי לחיי מאנצ’סטר. סבלתי ביותר מן הערפל, שהיה מדכאני עד מאד. הוא נראה לי דחוס ביותר במעבדתי שבקומת-הקרקע; עיני לקו ונזלת תמיד היתה מענה אותי. טוֹם סבור היה, שאפשר לרפא נזלת כזו על-ידי שאיפת קטורות כימיות, ואף כי החשבתי מאד את חכמת-החיים של טוֹם, לא יכולתי להרחיב את דעתי הטובה עליו גם על ידיעותיו ברפואה, ולא קיבלתי את עצתו. עם התקרב חג-הלידה חשתי עייפות ודכאון במידה מרובה. עבדתי למעלה מכוחותי; התגעגעתי על סביבתי האירופית; הייתי מנותק מעבודה ציונית; ואת ארוסתי ראיתי רק פעם אחת מיום שעזבתי את ג’ניבה. והנה, כהפתעה גמורה האיר לי מזלי שנית את פניו, ויגוני הוסר כמו ביד-קסמים. מתוך שיחה ששוחחתי עם הפרופיסור שלי לפני שנפרדנו לימי הפגרה של חג-הלידה (הוא נסע ואני נשארתי במאנצ’סטר); הוא אמר לי, שעם תחילת הזמן החדש יכול אני לנסות להרצות פעם בשבוע באחד מענפי הכימיה, שאני בקי בו ביותר; והוא יעצני שלא להתיאש בשל הקשיים הלשוניים שאתנסה בהם בתחילה. עליו גופו, אמר לי, עבר מצב כזה, כשהרצה הרצאותיו הראשונות באוניברסיטה גרמנית. הוא ייעץ את הגדולים שבתלמידיו לבוא אל הרצאותי, והבטיחני שאמצא אותם ‘מתנהגים כשורה’. אף גילה לי, שיציע את שמי בשביל פרס-מחקר מראשית השנה הבאה. הייתי ברקיע השביעי.

הקדשתי את כל שלושת השבועות של פגרת חג-הלידה להכנת הרצאותי, ובינואר 1905 השמעתי את הרצאתי הראשונה בכימיה בשפה האנגלית. נכנסתי לאולם ההרצאות בלב דופק. רגיל הייתי בדיבור לפני הקהל. נאמתי לפני קהל-שומעים רב בכמה ערים ברוסיה, שוייץ וגרמניה; אבל שום נאום מדיני שנאמתי מעודי, ויהי הנושא חשוב ופולמוסי כאשר יהיה, לא נגע עד לבי כאותה הרצאה ראשונה באוניברסיטה אנגלית. עדיין לא הכרתי את הסטודנטים האנגלים. בזמן הקצר שישבתי במאנצ’סטר היתה לי רק הזדמנות מועטת להתקרב אליהם. מרחוק נראו בעיני צעירים ורעשנים עד להבהיל. סבור הייתי, שהם מתיחסים ללימודיהם בפחות כובד-ראש מן הסטודנטים הגרמנים בעלי המשקל הכבד, שהייתי רגיל בהם. הם עשו רושם של קלות-ראש ושטחיות. בכל אלה, נתגלה לי, טעיתי טעות חמורה. כשנכנסתי לאולם ההרצאות קיבלוני בידידות, שעודדתני להסביר את מצבי ככל אשר היה לאל ידי. אני נכרי כאן, אמרתי להם, וימי שבתי בארץ רק ירחים מספר; מכאן שאני נתון לחסדם. אעשה כמיטב יכולתי, אבל ודאי שאפלוט כמה שגיאות גסות. רשאים הם לעשות על חשבוני כל הלצה – לאחר ההרצאה. רושמה של הקדמה קטנה זו היה ניכר. הם הקשיבו להרצאה בתשומת-לב מרובה; לאחר גמר השעה לא עזבו את האולם, אלא נשארו והקיפו אותי, בהציגם לפני שאלות רבות, שמתוכן נראה, כי הבינו את עיקרי ההרצאה ומצאו בה ענין אמיתי. וכן יצאתי מן הנסיון הראשון כמנצח; ההרצאה הבאה, כעבור שבוע ימים, היתה כבר מתוך שיגרה.

מקץ חודש ימים הציע לי פרופיסור פּרקין, שאקבל מחלקה להוראה בקשר עם הרצאותיו הוא בכימיה אורגנית. קפצתי על ההצעה ושוב שקדתי בכל מאודי על ההכנה. השיעורים, שהיו רשות ולא מן המנין, קנו להם פופולאריות מרובה. בין שיעורים אלה ובין הרצאות-הקבע שלי נקשרו קשרים אינטימיים ביני ובין הסטודנטים, וזו היתה אחת החוייות הנאות ביותר הזכורות לי. מתחילה נוצרו בינינו יחסים לבביים, אבל לא היססתי להטיל על תלמידי משמעת וסדר עבודה, שלא היו רגילים בהם. תבעתי מהם נקיון גמור במעבדה – דבר לא קל בתנאי האקלים שבמקום, שהורעו עוד יותר מחמת העשן של בתי-חרושת רבים. דרשתי גם רשימות נקיות. עקבתי אחרי עבודתו של כל תלמיד ותלמיד, ושמתי לי למטרה לעבור עמהם על כל הקורס בכימיה אורגנית. ריכזתי את העבודה ביחוד בסמינארים והשתדלתי לעשות אותם מעניינים ככל האפשר, על-ידי תוספת חומר שאינו מצוי בספרי-הלימוד. עיני היתה פקוחה עליהם. נוהג הייתי לומר למחלקה, כי אדם העובד יפה במשך השנה אבל אינו מצליח בבחינות, לא יהיה הדבר חשוב בעיני הרבה, והוא יכול לסמוך עלי שאגן עליו בפני הבוחנים מן החוץ. ולהיפך, אם תלמיד יצליח בבחינות רק מתוך מזל, יהא בטוח שייזקף לזכותו רק מיעוט שבמיעוט. ואותם סטודנטים בני לאנקאשייר, שניחנו בחוש-צדק מפותח, הודו לי בשתיקה, ואחרי ישיבה של שנה או שנתיים במאנצ’סטר באתי עמהם לכלל הבנה גמורה

עולה בזכרוני מקרה משונה מאותם הימים, שלא היה קשור כלל ביחסי עם תלמידי, אך הוא שופך אור מן הצד על רוח הכנסת-האורחים, שעליה היתה תפארתה של האוניברסיטה המאנצ’סטרית. הגעתי לאנגליה בעצם תוקפה של מלחמת רוסיה-יאפאן, וזמן קצר לאחר שובו של פרקין מאירופה נשלח סטודנט יאפאני להיות עמי במעבדה של קומת-הקרקע. הוא חשבני לרוסי, והשתדל, כמובן, שלא להזכיר לא את המלחמה ולא את גורמיה. מזמן לזמן היה מביא עתון אל המעבדה; וכן גם אני. אני קראתי את הידיעות מן המלחמה בתשומת-לב מרובה. ואם דיברנו – כל אחד באנגלית שלו – על חדשות היום, היה זה תמיד על מקרים שכיחים מאד. אדם ששמע את שיחתנו יכול היה לחשוב שאין כלל מלחמה בעולם. באמת שמחנו שנינו על התפתחות המאורעות – כל אחד מטעם אחר. אני ראיתי במלחמה אומללה זו אפשרות התרופפותו של שלטון הצאר, ואולי גם את הפלתו. היאפאני היה פטריוט נלהב והתפלל חרש לנצחון צבאות ארצו. כשנתפרסמו הידיעות על דבר הקרב של טסוּשימה, שבו הושמד כליל הצי הרוסי, ישבנו בשני קצות המעבדה וכל אחד בולע בצמא את ההוצאה המיוחדת של עתוני-הערב. היאפאני לא יכול עוד לכבוש את רגשותיו; אחרי שכילה לקרוא, ניגש אלי ולחץ את ידי מתוך השתתפות בצער. ראיתי יפה את אי-ההבנה, אבל האנגלית שלי לא הספיקה להסברה, קיבלתי הבעת השתתפותו זו מתוך שתיקה והמשכתי בעבודתי. מעולם לא הגענו לידי שיחה על המלחמה.

מקץ ירחים מספר השתוממתי בקראי בדין-וחשבון השנתי של מנהל המעבדות פיסקה, המספרת בגאון על האופי הבין-לאומי של בית-הספר לכימיה במאנצ’סטר ומציינת מתוך שמחה את השפעתו המאחדת של המדע, שגישר בין לאום ללאום ונתן את היכולת ליאפאני ולרוסי לעבוד זה בצד זה במשך התקופה הטראגית של מלחמת יאפאן ורוסיה. רק לאחר שנים אחדות יכולתי להסביר למכירי מה היו רגשותי האמיתיים ביחס למפלותיה של רוסיה.

יחד עם תהליך זה של הסתגלות לחיי אוניברסיטה אנגלית, לא פסקה מלבי מלחמה כבדה בשל דיכוי פעולותי הציוניות – דיכוי שהיה אמנם רק חלקי. הבעיה הנצחית של ‘דרך הפעולה הנכונה’ שבה להציקני. הנה אני יושב לי כאן בשלוה במאנצ’סטר ועושה למען הקאריירה המדעית שלי, בעוד אשר ‘שם’, בעולם הציוני, בעולם היהודי, בעולם בכלל, שאלות חשובות משוועות לטיפול. בספטמבר 1904, לפני שפרופיסור פרקין חזר מפגרתו, הפסקתי את עבודתי כדי למהר לוינה, אשר שם התכנס הועד הפועל בפעם הראשונה אחרי מות הרצל. היה זה ענין מדכא; חוסר-הישע של אלה, שהמנהיגות עברה אליהם היה ברור עד כדי לצער. נראה היה, שהם מקוים לכל היותר לנסיון כלשהו לקיים את העבודה, שהמנהיג הנעדר התחיל בה. בנסיעתי זו ראיתי כמה מידידי הציונים, וכמובן, ראיתי את ארוסתי. חזרתי למאנצ’סטר ורגש הביטול שבי העמיק. הוסיפו להגיעני מכתבים, המתארים את מצב התנועה בחוץ לארץ. הייתי מחוץ לענינים. העובדה, שבמידה מסוימת התכוונתי לכך, לא הועילה לי הרבה להשלים עם המצב.

מעטה מאד היתה הקירבה ביני ובין ציוני אנגליה, שרובם עוד עיינו באפשרויות של אוגאנדה. רבים מהם אף סבורים היו, שאם אוגאנדה נמצאת בלתי ראויה, עלינו להתחיל בחיפוש טריטוריה אחרת. רק מתי מספר עוד הוסיפו להחזיק בעיקרים, שהם נשמתה של התנועה. הציונות כמות שהיא היתה במצב של קפאון והפעולה הציונית הצטמצמה בהצגות החבוטות הרגילות לשם מחיאות-כפיים בערי-השדה האנגליות. לא היה לי כל חשק לשתף עצמי בכמו אלה. ולא עוד אלא שעדיין התיחסו אלי בחשדנות כאל מתנגד לדעות, שהטיפו להן המנהיגים בלונדון. מבחינה אחת לא קשה היה לי לעמוד מרחוק, אך ריפוי הידים מן החוץ לא הועיל למעט את רגש הבדידות ואוזל-היד שבלבי.

התוודעותי הראשונה אל החברה הציונית במאנצ’סטר היתה הרת-אסון. הלכתי עם ידידי מזל לאסיפה, שלפי ההודעה עמד שם להרצות איש בשם בּלישה. שם ההרצאה היה: ‘קטעי הסתכלות של יהודי נודד’. סבור הייתי, שאמצא במרצה חבר לנדודים, שאולי נתנסה באותם הנסיונות שנתנסיתי אני לפני בואי לאנגליה. לרוב תמהוני ומבוכתי נתגלה לי, כי נדודיו של המרצה לא היו אלא נסיעה מלונדון לברוסל. הוא תיאר ברוב פרטים כיצד קנה כרטיס-נסיעה אצל קוּק, איך עבר את התעלה, איך ירד בקאליי ואיך נסע משם עד ברוסל. הקשבתי באורך-רוח, כי חיכיתי לפחות לתיאור כלשהו של היהודים וחייהם שראה במסעו הקצר הזה. אבל שכר אורך-רוחי לא ניתן לי אפילו במידה מצומצמה זו. רק בסוף הרצאתו הזכיר המדבר, דרך אגב, בית-כנסת אחד בברוסל, שהוא ביקר בו ומצאו פגום. נבצר ממני להבין מה לדיבור זה וליהודים או נדודיהם, ותמה הייתי לראות אולם מלא אנשים, מאזינים מתוך יראת-הכבוד לנואם, וכפי הנראה חשבו את הערותיו כסעד רוחני אמיתי לציונים.

בכלות האסיפה ראה היושב-ראש חובה לעצמו – בודאי בעצת ידידי מזל – לבקש ממני, שאשמיע דברי תודה. חדש הייתי בארץ ומנהגיה ולא ידעתי את פירוש הדבר – כלומר, שהם ביקשו ממני לאשר את ההרצאה ולהשמיע דברי-חן אחדים. ואני חשבתי, שנתבקשתי לומר משהו וקיבלתי עלי את תפקידי כמות שהוא ובכובד ראש. הרגשתי שההרצאה היתה, לפי תוכנה הרוחני, למטה מכל ביקורת וגיליתי את אשר עם לבבי במלים שאינן משתמעות לשני פנים. את מבוכתם של ציוני מאנצ’סטר הטובים נקל לשער מאשר לתאר. דברי היו משהו גרוע ממעשה ‘סר טעם’; אישרתי את כל השמועות הרעות, שהתהלכו על האיש הצעקן, המורד מטבעו, משבית-הסדר מלידה. ירחים עברו עד שהתגברתי על המקרה הזה.

כשלון זה שימש לי רק הוכחה, שהתרחקות ממושכת מפעולה ציונית היא בשבילי מן הנמנעות מן הצד הפסיכולוגי. חזרתי אל מעבדתי ואל שיעורי, אבל לחץ המאורעות, או נכון מזה, הידיעות עליהם, חדרו לתוך קרן-זויתי האקאדמית, הרסו את שלות רוחי ולבסוף שיתקו את עבודתי המדעית. מכירי האנגלים החדשים דיברו עמי לפרקים על רוסיה; אבל הם דיברו עליה כעל דבר-עתיקות, שריד מימים עברו הרחוקים מהשגתם, שאין להם כל עסק ממשי עמו. מימי לא אהבתי שיחות אלו; כי בשבילי היו דברים אלה ענין מר ונוגע עד הנפש, ובשביל ידידי היה זה ענין מופשט לויכוח. לפי הנראה, קשה היה להם להבין שאלה היו דברים הנוגעים ממש לחיי יום יום של בני-אדם דומים להם – בני דורם בארץ אחרת.

שנאתי את המשטר הרוסי גדלה במידה שהצגתי את החיים ברוסיה לעומת החיים באנגליה, במקום שחופש הדיבור והמחשבה היה דבר המובן מאליו, כאויר לנשימה. התקוות שנולדו עם תבוסתה הקרובה של רוסיה הקשו עלי עוד יותר את ההתנזרות מעסקי-ציבור שכפיתי על עצמי. שם היתה היאבקות גדולה; רצונו של העם הרוסי התחיל להתגלות, ביורוקראטיה נואשת ומתמוטטת עמדה על נפשה בשארית כוחותיה. העם יצא בנצחון חלקי. הוקם בית-נבחרים (אמנם בעל כוח מוגבל מאד, ואף-על-פי-כן בית-נבחרים), ואף כי פעולות-התחיקה שלו בוטלו על-ידי פקודות הקיסר, נוצרה לפחות במה, אשר מעליה יכול העם הרוסי להשמיע את דברו באזני העולם. אנו, כמובן, קיוינו, כי בתמורות האלה יקבלו גם היהודים, שנתנו את חלקם בשלימות בקרבנות המערכה, את המגיע להם ביתרונות. אולי עברה תקופת הנגישות האכזריות, אולי יוסרו החוקים לבלתי-נשוא שגדרו בעד חיי היהודים. כל התקוות הללו סופן היה מפח-נפש. צירים יהודים אחדים נבחרו לדומה, ושם ניתנה להם ההזדמנות להרים את קולם בשם מיליוני שולחיהם נטולי-הלשון. אולם הממשלה הרוסית הקיסרית כבר בחרה את הדרך, שהובילה כעבור עשר שנים אל כליונה החרוץ. המהפכה חוסלה תוך כדי פרעות ביהודים; הדומה פוזרה, העריצות הישנה שבה על כנה.

מאורעות-דמים אלה השפיעו במישרים על אופי התנועה הציונית. בראשונה היתה תוצאתם רוח-הפחדים, שהתבטאה בהצעת אוגאנדה והצעות טריטוריאליות אחרות. לאחר שנתגלה חוסר-המעשיות הגמור של אוגאנדה, נתחזקה עמדתה הפנימית של הציונות. התנועה היתה יותר מאשר חברת-צדקה; היא היתה המקור לחפץ הקיום של האומה היהודית. בימים שבהם הכריעה השקפתו של הרצל, היתה ארץ-ישראל רק חלק טפל בתכנית; מעתה התחילו להבין, כי עצם חיזוק הקשר הנפשי בין התנועה ובין ארץ-ישראל היה בו כדי להביא נחמה, תקוה והחזרת הכבוד ליושנו. הגיעה השעה ליישב את הסיכסוך בין ‘הציונות המדינית’ ובין ‘הציונות המעשית’. הסינתיזה האמיתית לא נתגשמה אלא לאחר כמה שנים, אבל התחיל לבוא שינוי בלבות הציונים – ודבר זה נתן לי את האפשרות לחזור מעט מעט לפעולותי.

האגודה הציונית במאנצ’סטר הסתלקה מן ה’סילאבּוּס' שלה (זה היה מין בליל של נושאים מקריים בפי נואמים מקריים) לטובת תכנית הרצאות רצינית יותר על ציונות ועל שאיפות הציונים. השינוי הזה קירב רבים מחברי העדה הצעירים, ששמעו זו הפעם הראשונה משהו על חיים יהודיים אמיתיים. אחרי שחטאי האנטי-אוגאנדיים ו’כשלוני' המזעזע בשעת הרצאתו של בּלישה נשתכחו מעט, חדלתי מהיות הדמות הזעומה שהייתי בימי הראשונים במאנצ’סטר. הוזמנתי לדבר באגודה הציונית. השיבותי על שאלות, עוררתי ויכוחים; נתגלה, שחילופי-הדעות היו מעניינים ואף מאלפים.

קמעה קמעה הפכה מאנצ’סטר מרכז של מחשבה ציונית, שנועד, אחרי עבודה מאומצת של ירחים ושנים, להרחיב את השפעתו על ערי הסביבה ולטבוע את חותמו על הציונות האנגלית בכללה. פרטי הגידול הזה שייכים לפרקים הבאים של סיפור זה. הם היו קשורים, כמובן, בהתרחבותו המודרגת של חוג האנשים שבאתי עמהם במגע. מצאתי, כי מאנצ’סטר לא היתה אותו מדבר רוחני-יהודי, ששיערתי לי. קשרתי שם הרבה קשרי ידידות, ידידות שאינה בעלת אופי אישי בלבד, אלא ידידות שהפכה חברות בעבודה ציונית לכל ימי החיים. סמוך לבואי נפגשתי עם צ’ארלס דרייפוס, שהיה ראש האגודה הציונית במאנצ’סטר. לפני נישואי הכרתי את הארי סאקר, בראשית דרכו המפוארת בעיתונאות ובמשפטים, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בתנועה הציונית. סיימון מארכס וישראל זיו, ששירתו שנים רבות את הציונות, נכנסו לשדה התנועה כעבור שנים אחדות. על ידידי אלה עוד אשוב לספר.

ראשית השלמתי עם הציונות האנגלית חלה בשנים 1905–1906. מקרה אחד הועיל להקל עלי את זמן-המעבר הזה: אחד-העם בא לגור בלונדון, ואף כי נסיעות ללונדון היו בשבילי מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי, עלה בידי מזמן לזמן לרדת שמה ולבלות שלהי-שבוע עם אחד-העם בביתו הצנוע בהאמפּסטד.

ידעתי את אחד-העם שנים רבות, בתחילה את השם בלבד, אחר־כך את האיש, בהיותי סטודנט בברלין ובשנים הבאות בהזדמנויות שונות. הוא היה אחד הכוחות המעצבים את רוחי בשנות בחרותי. עתה, עם היותו גדול ממני בשבע עשרה שנה, נעשה ידיד לי, וניתן לי להתבונן מקרוב באישיות זו, שרושמה היה גדול כל-כך על המחשבה היהודית בדור האחרון. פעמים רבות טענו כנגדי, שלא נהגתי באחד-העם אותה מידת ביקורת שנהגתי באישים ציונים אחרים. האמת היא, שראיתיו תמיד כפילוסוף ולא כאיש-מעשה. מבקר מוסיקאלי אינו צריך דוקא לנגן בכלי, ואף-על-פי-כן ביקורתו יכולה להיות רבת-ערך. לא תבעתי מאחד-העם מה שתבעתי מהרצל; גישתי אל שניהם לא היתה שוה.

עוד בימים שבהם התחלתי להתייחס בביקורת להרצל ולתפיסה ה’מערבית' של הציונות, ואני אז בצעירותי, הרגשתי שאני נמשך בחזקה אל אחד-העם. הוא, הוגה-הדעות הבהיר והאדם השלם, הבין יותר ממני את הפילוג שבין מזרח למערב, אף-על-פי שהרחיק בחשדיו; הואיל והוא השתתף רק בקונגרס הראשון ואי-אפשר היה להשפיע עליו שישתתף בקונגרס אחר. שלא כאחרים, שקיבלו את הרצל בלי ביקורת ובהתלהבות ללא שיקול-הדעת, נהג אחד-העם זהירות יתירה בהערכתו את האדם ואת הכלי שיצר, את הקונגרס. בכינוס החגיגי הראשון בבאזל, ישב (לפי מה שסיפר אחר-כך) כ’אבל בין חתנים'. לבו חרד לערכיה המוסריים של התנועה. את הכבוד היהודי, את החירות היהודית, את האבטואמנציפציה היהודית אי-אפשר להשיג על-ידי הפגנה פומבית, כי-אם על-ידי משמעת פנימית ושלטון עצמי פנימי. כשם שמתח ביקורת על ‘חובבי ציון’ ופקידות מושבות רוטשילד בארץ-ישראל, כך מתח ביקורת על הקונגרס בגלל תכניתו, שנראתה לו חסרה את העיקר.

התנועה הציונית עמדה במשך תקופה מסוימת בסימנם של הרצל ואחד-העם. היתה ציונות הרצליאנית, שהלכה אחרי מראות מדיניים גדולים ודחתה את העבודה המעשית; והיתה ציונות אחד-העמית, שהדגישה את ההתקדמות האיכותית של ההתיישבות בארץ-ישראל. רק בשנים המאוחרות נתמזגו שתי ההשקפות, והרבה מחשבה ועבודה הקדשתי להשגת המזיגה הזאת. אך במה שנוגע ליחס שבין שני האישים, הרי תמיד היתה הרגשה של כבוד הדדי. אחד-העם בביקורתו היה חסר כל פנייה אישית או מפלגתית; הוא נהג בישרנות שכלית עמוקת-שרשים; וביחוד הציונים הרוסים שמו את לבם לביקורתו המחמירה.

בתור אדם היה אחד-העם בעל מזג שקט, כבוש ונוטה לבדידות. אף-על-פי שבעיקרו היה הוגה-דעות היה בו גם קו חזק של מעשיות. בית-המסחר הגדול לתה של ויסוצקי שלחו ללונדון לנהל את הסניף האנגלי, והוא עשה את מלאכתו ברוב הצלחה. ברי שאלמלא כך לא היה ויסוצקי מעסיקו. עם כל מעלותיו הגדולות, או משום המעלות האלו, היה אחד-העם איש עניו ולא סבל את הפירסום. את כינויו הספרותי ‘אחד-העם’ בחר בלי העמדת פנים. בהליכותיו וכן גם במחשבתו השיטתית היה דייקן עד לידי נוקדנות. זכורני, פעם אחת איחר בשתי דקות לפגישה אתנו, והיה מצטער כל-כך, שאנוס הייתי להבטיחו, כי השעונים שלנו מחולקים בשתי דקות בדיוק.

מעולם לא הבינותי למה בחרו האנטישמיים באדם נחבא זה לעשותו מנהיגם של חבר הקושרים המסתוריים והמילודראמתיים הידוע בעולם בשם ‘זקני ציון’. אולי משום ה’פרוטוקולים' המפורסמים, שמוצאם מאיזה מקום בדרום-רוסיה, ואחד-העם היה מזכירו של הועד האודיסאי הישן לארץ-ישראל בימי חיבת-ציון. תהי הסיבה מה שתהיה, אין לך בעולם זיווּג משונה מזה, שבין רב-הקושרים נגד התרבות המערבית, הוא ראשם של ‘זקני ציון’, ובין הגבר הקטן, התלמיד-חכם המדקדק בלבושו, שראשו היה מלא מושכלות פילוסופיים ושלא התערב מעולם בענינים לא-יהודיים. ואולי אני עושה מעשה שטות עוד יותר, בבקשי טעם או הגיון בפעולתו הנפתלת של המוח האנטישמי.


 

פרק שמיני / אני מכה שרשים    🔗

פגישתי הראשונה עם ארתור ג’יימס באלפור / נישואי / אני עוסק במדע ובציונות / נולד בננו הבכור / אשתי עושה שתי שליחויות: משק-בית ורפואה / זנגביל והטריטוריאליזם / אני מפעיל את הועדים בערי-השדה / האוניברסיטה של מאנצ’סטר / ארתור שוסטר / שמואל אלכסנדר / ארנסט רותרפורד / הסיטי הגדולה של מאנצ’סטר.


אפשר שזהו המקום היאה לרשום עלי ספר פגישה לא-נשכחת אחת, המסמלת בשבילי את ההתחלות הראשונות של פרק חדש ביחסים שבין אנגליה ובין הציונות. פגישה זו אף תופסת מקום מיוחד בחיי. הדבר קרה בערך באותו זמן, שהתחלתי שוב בפעולתי הציונית במסגרת החדשה והמוגבלת של מאנצ’סטר וערי-השדה של אנגליה. פגישתי עם ארתור ג’יימס באלפור טבעה את חותמה על כל התקופה.

צ’ארלס דרייפוס, שהזכרתיו כמנהל מפעלי האנילין של קלייטון וראש אגודת הציונים במאנצ’סטר, היה גם חבר מועצת העיר מאנצ’סטר, ויושב-ראש השמרנים באותה עיר. על אף העובדה, שהיה אוגאנדיסט נלהב והתוכח עמי תמיד בענין זה, נתפתחו בינינו יחסי-ידידות, שארכו שנים רבות – למעשה, עד מותו בזקנה מופלגת. בראשית 1906 היו בחירות כלליות באנגליה ובאלפור הועמד לבחירות באזור קלייטון בצפון מאנצ’סטר. בעצם הרעש והמהומה של מלחמת הבחירות הסכים באלפור, לפי הצעתו של דרייפוס, לקבלני לשיחה. הוא היה מעונין להיפגש עם אחד היהודים, שהתנגד בתוקף לקבלת הצעת אוגאנדה, שהוצעה על-ידי ממשלתו. אין צורך לומר, שאני נכספתי מאד להיפגש עם באלפור. ודרייפוס נתכוון בדבר, שבאלפור יוכיח לי, כי שגיתי במשפטי; לא עלה על דעתו, שתוצאת הראיון תהיה הפך תקותו.

הוצגתי לפני באלפור בחדר שב’קוינס הוטל', מלון לפי הנוסח הישן בפיקאדילי, ששימש לשכתו הראשית. המסדרונות היו מלאים מפה לפה אנשים, שהמתינו לשיחת-רגע עם המועמד. שיערתי לי, שמר באלפור הסכים לראותני רגעים מספר – ‘רבע שעה’, הזהירני דרייפוס – רק כדי לצאת מתוך החדגונות של שיגרתו. הוא החזיקני למעלה משעה.

הייתי בארץ פחות משנתיים, והאנגלית שבפי עוד לא היתה נוחה לאוזן. זכורני את ישיבתו של באלפור כמנהגו תמיד, רגליו שלוחות לפניו, הבעת שלוה בפניו. נכנסנו מיד בעובי הקורה של נושא שיחתנו. הוא שאלני, למה מתנגדים כמה יהודים ציונים במרירות כזו להצעת אוגאנדה. הממשלה האנגלית רצתה בתום לבב לעשות משהו להקלת מצוקתם של היהודים, והשאלה היא מעשית, ופתרונה דורש גישה מעשית. בתשובתי, זכורני, נשאתי לפניו משא ארוך על מהותה של התנועה הציונית. עמדתי על הצד הרוחני של הציונות, הדגשתי לפניו, כי רק הכרה דתית עמוקה מבוטאת במושגים מדיניים מודרניים עשויה להחזיק את התנועה בחיים, והכרה זו צריכה להתבסס על ארץ-ישראל ורק על ארץ-ישראל. כל סטייה מארץ-ישראל היא – מין עבודה זרה. הוספתי ואמרתי לו, שאילו בא משה רבנו אל הקונגרס השישי, בשעה שנתקבלה ההחלטה על-דבר שליחת משלחת לאוגאנדה, בודאי שהיה שובר שוב את הלוחות. ידענו שהצעת אוגאנדה באה מתוך כוונה טובה, ובסקירה שטחית היא יכולה להיראות כדרך מעשית יותר. אבל בטוח אני – מלבד שאלת אפשרות קבלתה וכושרה של הטריטוריה – שהעם היהודי לא ימציא לעולם לא את הממון ולא את הכוחות הדרושים לבנינה של ארץ-שממה לעשותה ארץ נושבת, אם ארץ זו אינה ארץ-ישראל. רק לארץ-ישראל אותו כוח המושך, אותו הקסם הרומאנטי, לגבי היהודים; ההיסטוריה שלנו היתה למה שהיא רק בשל דביקותנו בארץ-ישראל. מעולם לא השלמנו עם החורבן ומעולם לא שכחנו את ארץ-ישראל. מסורת כזו אפשר להפוך לכוח מניע ממשי, ואנו מנסים לעשות את הדבר הזה, תוך מלחמה במכשולים גדולים, אך בבטחון, שיבוא יום וההצלחה תאיר לנו פנים.

הסתכלתי בפני שומעי, ופתאום נבהלתי בחשבי, כי ארשת הענין והאדיבות אינה אלא מסכה על פניו. זכורני שיגעתי ברוב זיעה ודם והתאמצתי למצוא לי דרך-ביטוי פחות כבדה. מוכן הייתי לצאת את החדר מתוך קידה, אבל באלפור עצרני והציג לפני כמה שאלות בנוגע לגידולה של התנועה. הוא שמע על-אודות ‘ד"ר הרץ’ – מנהיג דגול, שהיה מייסדה ומארגנה. העזתי לתקן את דבריו, באמרי כי הרצל באמת העמיד את התנועה על יסוד חדש, ונתן למסורת מסגרת מדינית מודרנית; אבל הרצל מת צעיר; והוא הניח לנו ירושה זו של אוגאנדה, שאנו מנסים לחסלה.

ופתאום אמרתי לו: ‘מיסטר באלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?’

הוא הזדקף בכיסאו, הסתכל בי וענה: ‘אבל, ד"ר וייצמן, לונדון היא שלנו’.

‘נכון הדבר’, אמרתי, ‘אבל ירושלים היתה שלנו בזמן שלונדון היתה עוד אדמת ביצה’.

הוא נשען לאחור, הוסיף להתבונן בי, ואמר לי שני דברים הזכורים לי כמו חיים. הראשון היה: ‘האם רבים הם היהודים החושבים כמוך?’

עניתי: ‘חושבני שאני מביע את רוחם של מיליוני יהודים, שאדוני לא יראם לעולם ושאינם יכולים לדבר בשם עצמם, אבל אני יכול למלא בהם את רחובות הארץ שאני בא משם’.

על זה השיב: ‘אם כדבריך כן הוא, יבוא יום ותהיו לכוח’.

לפני לכתי אמר באלפור: ‘משונה הדבר. היהודים שאני פוגש הם אחרים לגמרי’. עניתיו: ‘מיסטר באלפור, הוא פוגש את היהודים הבלתי נכונים’.

לפני שאני ממשיך לספר על התוצאות הקרובות יותר של אותו ראיון, רצוני להזכיר בקשר עם הערתי האחרונה אפיזודה משונה, שאני שומעה כהד מקץ שלושים שנה. באותו זמן שנפגשנו היה באלפור עומד בחילוף מכתבים עם הגברת ליאופולד רוטשילד, אמם של אנתוני וליאונל רוטשילד, ומיד אחרי שיחתנו כתב אליה מכתב, שבו נאמר: "היתה לי שיחה מעניינת מאד עם יהודי רוסי צעיר, מרצה באוניברסיטה'. והנה הגברת רוטשילד היתה מתנגדת בחריפות לציונות. בשעה שהגברת בלאנש א. ט. דוגדייל, בת אחותו של באלפור שהיתה לאפיטרופסית על עזבונו הספרותי, עסקה באיסוף חומר לביוגראפיה שלו, כתבה אל הגברת רוטשילד ושאלה אותה אם תרשה לה להשתמש בקצת מכתבי דודה אליה. הגברת רוטשילד שלחה לה את כולם, חוץ מזה האחד, שבנה קרא לפני – כמובן, מתוך אי-זהירות – אחרי מותה. אמרתי לבאלפור: ‘הוא פוגש את היהודים הבלתי נכונים’. מובן מאליו, שעיני לא ראו את הרוטשילדים עד לאחר שנים.

אני חוזר לסיפור המעשה. השיחה עם באלפור לימדתני שני דברים חשובים: הדבר הראשון, שעם כל התעמולה הציונית במשך שנים באנגליה, גם בעיתונות וגם בדברים שבעל-פה, לא היה לו למדינאי בריטי ראשי כמר באלפור אלא מושג תמים ופרימיטיבי מן התנועה; הדבר השני, שאילו נמצא מישהו להביא את ענין ארץ-ישראל לפני אנשי השלטון הבריטי, לא קשה היה לרכוש את אהדתם, ואולי, במסיבות מסוימות, גם את תמיכתם הפעילה. תכניתו של מר דרייפוס לחנכני מחדש החטיאה את מטרתה; כי עתה הייתי בטוח יותר מתמיד, כי במקום לרדוף רעיון-רוח כאוגאנדה, מוטב היה שנברר מלכתחילה את עמדתנו לאנגליה.

אחר־כך באה בחיי תקופה, שאני משקיף עליה אחורנית ברוב השתוממות על כוח-סבלי הגופני. בשעה שנטלתי על עצמי את האחריות של נישואים והיה חשוב מאד בשבילי שאבצר את עצמי יפה בדרכי האקאדמית, נגררתי שוב לפעילות ציונית מתוך הרגשה, שהגיעה העת להכניס שינוי יסודי באופיה של התנועה. עמדנו לעבור הלאה מנקודת-הקפאון של אוגאנדה, ולא יכולתי להינזר עוד מעבודה. שיחתי עם באלפור – שלא פירסמתי עליה דבר, עד עבור שנים רבות – היתה בשבילי מעין פעמון קורא לעזרה או אזעקה. לא הייתי בן-חורין לברור לי את דרך פעולתי.

אולם עלי לחזור ולקבוע את המאורעות לפי סדר הזמנים, פחות או יותר.

ארוסתי נשארה בג’ניבה לגמור את חוק לימודיה ברפואה. בקיץ 1906 סיימה את לימודיה, חזרה לרוסטוב לבקר את משפחתה ולקבל את התעודות הנדרשות לנישואים, ואחרי-כן באה לדאנציג להיפגש עמי. חתונתנו היתה בעיירה הסמוכה צוֹפּוֹט ורק ארבעה מבני משפחתנו עמנו: אבי ואמי, אחי הגדול פייבל ואחותי מרים. מיד אחרי החתונה נסענו לקלן, לישיבת הועד הפועל בראשותו של דוד וולפסון, יורשו של הרצל, וכאן, במשך שבוע ימים, לא ראתה אותי כלתי הצעירה בעיניה.

ישיבות הועד הפועל היו ארוכות וסוערות. אנו – כלומר, החבורה הצעירה של הפראקציה הדימוקראטית – השתדלנו להוריד את וולפסון מכיסאו, הואיל וחשבנו שאינו ראוי לנשיאות. הוא היה ציוני מסור, בעל כוונות טובות, נדיב-לב ועוסק באמונה, אבל חסר אישיות או חזון. הוא השתדל לחקות את אלילו הרצל, אבל חסר היה את אישיותו של הרצל ואת כשרון האירגון שלו. ביסודו היה וולפסון איש-העסקים ותאות-לבו היתה הבאנק הציוני – אוצר התיישבות היהודים. הוא ראה אותנו הצעירים כראות מין מתפרצים עזי-נפש, שאינם ראויים להפקיד בידם מעשים שבאחריות. יכולנו לו לאחר זמן-מה, ובמקומו בחרנו בנשיאות כללית, או הנהלה, שבראשה עמד פרופיסור אוֹטוֹ וארבורג.

אך בנוגע לישיבות אלו בקלן זוכר אני בעיקר את סבלנותה והבנתה לאין שיעור של אשתי ואת הרגשת אשמתי אני. זכורני, שהייתי חוזר הביתה – כלומר, לבית-המלון – בחמש לפנות בוקר ובידי צרור פרחים גדול וסל של אפרסקים כמנחת-שלום. לא היה צורך בכך, אבל בזאת הוקל מעט ללבי. כזה היה ירח-הדבש שלנו. כשנסתיימו ישיבות הועד הפועל, עשינו טיול במורד הריינוס לשוייץ, בילינו שם שבוע אחד וחזרנו למאנצ’סטר. הגענו לתחנת ויקטוריה בשעה מאוחרת בלילה ובידנו שילינג אחד. בשעה האחרונה לנסיעתנו התוכחנו על מה נוציא את השילינג, אם לקניית כריכים או לשכירת כרכרה, שתביאנו אל הדירה שהכינותי לפני צאתי ממאנצ’סטר. למזלנו פגש אותנו בתחנה אחד מידידי, כימאי במפעלי קלייטון, ובכן היו לנו גם הכריכים וגם הכרכרה.

הסתיו והחורף הראשון במאנצ’סטר היו בשביל אשתי ימים נוראים ממש. בבחירת הדירה לא הצלחתי ביותר. בעלת-הבית היתה רשלנית, שבילתה את כל יומה בסילסול שערה ובקריאת ספורי בלשים. הבית היה מלוכלך, האוכל חסר-טעם, הסביבה אפורה וקודרת. רוב זמנה בילתה אשתי ביחידות; אני איחרתי שבת במעבדה, וכשהיה לי ערב פנוי, מן הראוי היה, שלא אתננו לאסיפה ציונית. נשי חברי נהגו בנו חביבות יתירה, אבל אשתי, כמוני בראשית בואי הנה, סבלה ממחיצת הלשון. היא ישבה בעיר צפונית זעומה, ערפלית, מנותקת מן העולם המוכר לה, נשואה לאיש-מדע צעיר ונאבק על מעמדו, ועסקו הצדדי – ענין פוליטי הבולע את כל זמנו. אני נזכר אותו חורף בלי עונג רב.

בפרק הזמן שלאחר כך הלך המצב הלוך וטוב. באביב, בהיותנו מחכים להולדת ילדנו הראשון, העתקנו את דירתנו לבית זעיר בבּורצ’פילד רוֹאד. היה בזה משום מעשה-העזה. משכורתי באוניברסיטה היתה כמדומני כמאתים וחמישים לי“ש לשנה. השתכרתי עוד מאה וחמישים לי”ש ככימאי-חוקר במפעלי קלייטון. אך מן הסך הכולל הזה הייתי שולח בממוצע שתי לי"ש בשבוע לשתי אחיותי ולאחי, שלמדו עתה בצוריך. לצורך ריהוט ביתנו – שהזמנו בתשלומים לשיעורין – לקחתי על עצמי לבדוק מחברות של בחינות בכימיה בשביל אוכספורד, קימברידג' והקוליג’ים של דרום קנסינגטון. התשלום היה שילינג אחד לבחינה נמוכה ושני שילינג וחצי לבחינה גבוהה. הוטל עלי לבדוק אלף מחברות כדי לסלק את חובי לסוחרי הרהיטים; והעבודה היתה עבודת-פרך. עשיתיה בשעות משונות, ביום או בלילה, לעתים קרובות כשאני מחזיק את בני הרך הנולד, בנימין, בחיקי. החזקתיו מקצת מתוך אהבה ומקצת מתוך רצון להעניק לאשתי שעת-מנוחה. לפעמים היה מרים קול צורח מר, כדרכם של תינוקות, ואני רק מקווה, שמעולם לא הגעתי משום כך לעשות עול כלשהו לנבחני רעי-המזל.

אשתי התחילה למלא חובותיה כבעלת-בית וכאם מתוך קשיים מרובים. היא גמרה בהצטיינות את לימודי הרפואה, דיברה בארבע לשונות, ניגנה בפסנתר ברוב כשרון, אבל הואיל ועזבה את ביתה בעודנה צעירה מאד כדי ללמוד רפואה, לא ידעה כלום ממשק בית. היא מזכירה ברצון, איך יום אחד נכנסה הנערה העוזרת והודיעה, כי הקצב עומד בפתח. ‘מה הוא רוצה;’ שאלה. ‘הוא רוצה לדעת מה הגברת רוצה,’ ענתה העוזרת. ‘אני רוצה בשר’, השיבה הגברת וייצמן. לא עלה על דעתה, שעליה לפרש את בעל-החיים ואת החלק האנאטומי שהיא רוצה בו. אבל היא למדה עד מהרה, מקצת בעזרתם של שני מלאכי-שרת, הראשונה היתה הגברת בנלי, אשת חברי לעבודה ממפעלי קלייטון, והשנייה היתה הגברת שוסטר, אשתו של פרופיסור (אחר־כך סיר) ארתור שוסטר, אחד מזקני הפרופיסורים שלי, שעוד עמי לספר עליו הרבה. הגברת שוסטר חיבבה מאד מאד את אשתי. היא העריצה את עוז-רוחה, את קסמה ואת כשרונותיה. ביחוד תמוה היה בעיניה, כי אשה צעירה שגמרה את תורת-הרפואה באוניברסיטה אירופית היא גם יפה וגם הדורה.

לא עברו ימים רבים וביתנו היה מסודר בפשטות ובצניעות ובטעם טוב, שאשתי חוננה בו מטבע ברייתה. יכולים היינו לקבל אורחים ולבקר אצל אחרים. הכנסתי גדלה קמעה קמעה. בננו גרם לנו שמחה רבה, ובמשך הזמן יכולנו לקבל אומנת, ואשתי יכלה לשוב ללימודיה. התחילה בשנת 1909 ובשנת 1911 קיבלה את תעודתה, וניתנה לה משרה של קצין-רפואה בכמה בתי-מרפא עירוניים ובתי-ספר לאמהות, בהנהלתו של קצין-הבריאות ד“ר ניבן, מן המצטיינים שבמתימטקאים של קימברידג', אדם בעל השכלה גבוהה ודעות מתקדמות. בינתים הסתדרנו יפה; הכנסתי מן האוניברסיטה עלתה לשש מאות לי”ש לשנה, אשתי השתכרה שלוש מאות וחמישים. ויחד עם כמה רווחים אחרים היו לנו כאלף לי“ש לשנה – סכום הגון באותם הימים. היינו כרוכבים בערבות. אולם מסכום זה הייתי מחסר לסייע בידי אחי ואחיותי, שלמדו באוניברסיטאות בכל חלקי אירופה, עד כדי מאתים וחמישים לי”ש לשנה. פעם בא אחי שמואל לגור עמנו ולמד באוניברסיטה של מאנצ’סטר. פעם אחרת באה אחותי חנה. היינו ונשארנו אל נכון משפחה דבוקה וצמודה.

אולם הקדמתי את המאוחר ועלי לחזור לימים, בהם היינו סופרים כל פרוטה וחיינו על קצבות קצובות – שנצטמצמו עוד יותר, עלי לומר, מחמת הסחה מתמדת של מרצי אל התנועה הציונית. ענין אוגאנדה נמוג. זנגביל, שהשפעתו על הציונות האנגלית היתה קובעת, עזב את התנועה לחלוטין, כדי להתמסר לאירגון הטריטוריאלי היהודי שייסד בעצמו. אף-על-פי שהועד שלו כלל כמה שמות נכבדים ומצלצלים – בעיקר של יהודים אנגלים שהתנגדו לציונות בצורתה הטהורה – נידון האירגון לכשלון מראשית היולדו.

באמת היתה זאת מין אגודה גיאוגראפית, שתּרה את העולם כדי למצוא טריטוריה פנויה לטעת שם את היהודים, והיא עשתה את מעשיה מתוך אותה הנחה מטעה שהטעתה כמה ממארגני התנועה הציונית המודרנית, היינו, שעל-ידי כל מין הצעה טריטוריאלית אפשר לרפא כבמטה-קסמים את כל הנגעים שדבקו ביהודים היושבים במקומות מאוכלסים יותר מדי, ולהטות את זרם המהגרים המציפים את ארצות-התעשייה המפותחות במערב לאחד המקומות העזובים והשוממים, שאפשר לעשותו לארץ נושבת רק אחרי עשרות שנות עמל ובהשקעת הון אשר לא ייספר מרוב. הטריטוריות שנתגלו היו או חמות מדי או קרות מדי. ובכל-זאת היתה לייסודה של יט"א מעלה חשובה אחת: היא הועילה לבודד את ההנחה הכוזבת הזאת ולרכז את המחזיקים בה במקום אחד, ולנשאר מן הציונות הניחה לשוב לתכניתו המקורית, לבחון את מצבה לאור הנסיון שנרכש במחלוקת האחרונה, ולכוון את מעשיה בהתאם לכך.

במסיבות אלו נעשו קשרי עם ציוני אנגליה, חוץ מקצת יוצאים מן הכלל, קרובים וידידותיים יותר. הם לא ראו אותי עוד כמהפכן, וכמה מהם התחילו להבין, כי ישנם זמנים בהם הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

מנהיגות הקהילה היהודית במאנצ’סטר נתחלקה בין צ’ארלס דרייפוס ובין נתן לאסקי, אביו של הארולד לאסקי. מר לאסקי מוצאו היה מרוסיה, והתעניינותו בציונות היתה משום כך טבעית יותר. רובם של היהודים הגרמנים במאנצ’סטר פרשו מעמם ואחדים מהם השתמדו. דרייפוס ושאר בני משפחתו, שבאו מג’ניבה, היו יוצאים מן הכלל ראויים לכבוד. היתה במאנצ’סטר גם מושבה ניכרת של יהודים ספרדים, חשובים בשל המקום שתפסו במסחר הכותנה עם הודו ועם מצרים. אבל הקהילה רובה היתה מורכבת מיהודים רוסים, שהיו, בדרך כלל, עניים מאד, יהודיים מאד וחביבים עלי מאד. בחברתם הרגשתי עצמי מאד כאדם בביתו.

בפרובינציה – כלומר, בלידס, האליפאכס, ליברפול, גלאזגו, אדינבורג, בראדפורד – שנסיעותי שמה בשליחות ציונית הלכו ורבו, מצאתי קהילות עשויות במידה מרובה לפי דוגמת מאנצ’סטר; קומץ מסורים לענין בתוך המעמדות הבינונים, אדישות או איבה במעמדות העליונים, בין ממוצא בריטי ובין ממוצא גרמני או רוסי, אך רוב היוצאים מן הכלל בענין זה היו מבין האחרונים. עם כמה מן היהודים הרוסים האמידים לפחות אפשר היה לדבר, אף-על-פי שגם הם, כאחרים, הראו את התעניינותם היהודית בעיקר בייסוד בתי-חולים ובתי-יתומים ומוסדות-צדקה מקומיים אחרים – מעשים ממשיים הנראים לעין, העשויים להוסיף כבוד לקהילות ותהילה לפטרוניה. הרבנים והמורים העברים התייחסו אלינו בחיבה; וכן העיתונות היהודית – במידה שהיתה קיימת. המשפחות האנגליות העתיקות היו שייכות לעולם אחר.

בדרך כלל היו הקהילות אפורות ומשמימות. לעתים רחוקות יכולת למצוא אולם ראוי לכינוס אסיפה; רגילים היינו להתאסף בחדר אפלולי באיזה בנין קודר. זכורני, איך הייתי בא למאנצ’סטר בחצות הלילה של יום ראשון, אחרי ביקור של שלהי-השבוע באדינבורג או לידס, ואנוס הייתי ללכת לביתי ברגל בדרך ארוכה, שכולה עוברת ברחובות עצובים עד ויתינגטון; כי אחרי חצות לא היה שם טראם, ואם אפשר היה להשיג כרכרה, לא השיגה ידי לתת שכרה. ובבית המתינה לי אשתי, כשהאח מבוערת כדי שיהיה לי מאכל חם, כי כמעט תמיד הייתי חוזר הביתה גווע למחצה מעייפות ומרעב. פניה הביעו עצב ובדידות, אך מעולם לא הביעו תוכחה. חושבני, שהרגשתי היתה טובה יותר, אילו ערכה לי שערוריה כל שהיא.

אהבתי קהילות ישראל עניות אלו. הן למדו לסלוח לי על התנגדותי להרצל, ואני עבדתי עמן עבודה קשה. לימדתי, הסברתי, קראתי לויכוחים. הרגשתי כי הם משלנו. ועם כל עבודת הפרך הייתי בדרך כלל מאושר – או יכולתי להיות מאושר, אלמלא רבץ עלינו צלה של הטראגדיה היהודית הגדולה במזרח אירופה. אבל היתה לפחות הרגשה של התקדמות. התנועה חזרה למסלולה הראשון, והמעט שעשינו היה לו טעם ושייכות לענין.

את לונדון הייתי מבקר רק כדי לראות את אחד-העם, הרברט בנטוויץ' וחבורה של ציונים צעירים, הארי סאקר, ליאון סיימון ואחרים. לא הוזמנתי לדבר שם בשום אסיפה. הדרך עדיין חסומה היתה על-ידי גרינברג וה’ג’ואיש כרוניקל'. חוששני, נוסף על זכר התנגדותי להרצל, היתה בלבו טינה על התפקיד שהתחלתי ממלא בין הציונים בערי-השדה. אני מציין בצער. שלא השלמנו מעולם, ואיני סבור שאשמתי היא.

יחד עם פעילותי הציונית באנגליה, חידשתי ביתר קביעות את קשרי עם הציונות האירופית, ובסך הכול היתה תקופה זו שלפני המלחמה 1906 – 1914 הפוריה ביותר, אף גם אחת הקשות בחיי. אולם עלי לדחות את תיאור התקדמותה הכללית של הציונות באותן השנים, עד שאשלים את תיאור חיינו במאנצ’סטר.

קשה לי שלא לחזור ולהדגיש את החיבה שנודעה לאשתי ולי מאת חברי באוניברסיטה. היתה זו חבורת אנשים מצוינה ויחד היווּ, לדעתי, חבר-מורים מובהק, שכמותו לא היו רבים בבתי-הספר האנגליים או האירופיים. מחוץ למחלקתי התודעתי עד מהרה אל הפיסיקאי ארתור שוּסטר. הוא היה יהודי מוּמר, לפי הנראה, מילדותו, ומצאצאי משפחת בנקאים מפורסמת בפראנקפורט. הם היו שלושה אחים, שכל אחד מהם עשה קאריירה נאה, אבל המוכשר שבהם היה ארתור, תלמידו של י. י. תומפסון ופיסיקאי גדול. הוא היה בעל תבונה רבה, תלמיד-חכם מובהק וטוב-לב במידה מסוימת – אבל דבקה בו שנינות עוקצת. בין המבקרים המרובים בבית שוסטר – ביתם היה פתוח לרווחה – היתה מארי סטוֹפּס, שנתפרסמה אחר־כך כמנהיגת התנועה לפיקוח על הלידות. באותו זמן היתה תלמידה שגמרה את חוק לימודיה ועסקה בעבודת מחקר, אם איני טועה, בבוטאניקה. היא היתה צעירה תוססת שעסקה בשקידה רבה עד אין סוף בנושאים שונים ורבים, בעוד אשר שוסטר היה מלומד טיפוסי, כבוש וזהיר. יום אחד שאל את הגברת סטוֹפּס למהלך עבודתה וקיבל ממנה את התשובה הצוהלת: ‘האח, מצוין! אין לי יום בלי תגלית חדשה!’ ועל זה שאל פרופיסור שוסטר ברוב נימוס: ‘ד"ר סטוֹפּס, אם את, גברתי, מגלה ביום ג’, שתגליתך מיום ב' היתה בטעות, האם את חושבת את הדבר תגלית אחת או שתים?'

השוסטרים נחשבו, לפי אמת-המידה של אותם הימים, ליבראלים או גם ראדיקאלים. הגברת שוסטר, שהיתה עוסקת בעניני האוניברסיטה ובענינים אזרחיים, היתה ידידה ופטרונית – כשם שהיא מוסיפה להיות, בזקנתה המופלגת – לכל האקאדמאים הצעירים ולאנשים נותני-תקוה בכלל. בית שוסטר היה סמוך מאד לביתנו, בויקטוריה פארק, ולא קל להביע מה היתה לנו שכנות זו וקירבה זו. כארבעים שנה חלפו מאז, ולא היה לנו יום-הולדת, שלא הביא לנו מכתב-ברכה מאת הגברת שוסטר. עם בתה נורה, שהיתה בת גילנו, עמדנו ביחסים עוד יותר קרובים, ושנינו, אשתי ואני, שומרים באוצר זכרונותינו טיול גדול בהרי שוייץ בקיץ 1913, עם נורה שוסטר והארי סאקר שהיו חברינו למסע. אף כי הגברת שוסטר היתה בת כהן אנגלי, היה לבה ער לעניני היהודים יותר מבעלה, והיתה מוכיחה את ילדיה – שהיו, כמובן, רק יהודים-למחצה – על חוסר יחסם לתנועה הציונית! ליידי שוסטר וסיר ארתור באו בשנת 1925 לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, סיר ארתור בתפקיד כפול: כנציג האוניברסיטה של מאנצ’סטר וכמזכיר האגודה המלכותית. אותו לא הצלחתי למשוך שיקח חלק פעיל בציונות, אבל הוא נעשה תורם קבוע לקרנות הציוניות והניח חלק מספרייתו המפוארת לאוניברסיטה העברית.

נעשינו קרובים מאד לאדם אחר, והוא פרופיסור שמואל אלכסנדר, מחבר הספר ‘זמן, מקום ואלהוּת’, אחד מגדולי הפילוסופים שבדורנו. כשעזבנו את ביתנו הקטן בבורצ’פילד רוֹאד והעתקנו לרובע מרוּוח יותר בבּרוּנסויק רוֹאד – כמדומה, בשנת 1913 – היינו שכנים למשפחת אלכסנדר, דלת ליד דלת. הערצתיו מאד מאד. אף הוא התחיל כעבור זמן מה להתעניין בעניני עמו, ונעשה תורם, בהתאם לאמצעיו הצנועים מאד, לקרנות הציוניות. הוא היה בא מזמן לזמן לאסיפות יהודיות והיה מרצה על שפינוזה, אבל עמד מרחוק לעניני ציבור. הוא התעניין מאד בהתפתחות האוניברסיטה העברית ושלח אלינו אחד מטובי אנשיו, את פרופיסור רות, לישב בקתדרה לפילוסופיה. השתדלתי מאד להשפיע על אלכסנדר שילך בעצמו לירושלים, אבל הדבר לא עלה בידי, כי בשנותיו האחרונות נתחרש האיש והיה זקוק לטיפול.

אישיותו היתה מעודדת-לב, כשם שחיצוניותו היתה מושכת את העין. מראהו היה כאחד מנביאי-ישראל הקדמונים. קומתו היתה גבוהה מאד, זקנו מגודל ומצחו בולט הרבה; והיה מהלך בבגדים הבלויים ביותר. מפוזר היה עד להבהיל. מוזר היה מראהו ברכבו על אופניו אל האוניברסיטה או מן האוניברסיטה – וביחוד שהיה רוכב על-פני המדרכה יותר מאשר על-פני הדרך, לעונגם של העוברים ושבים, שהכירוהו יפה, ולגודל צערם של השוטרים במקום.

השלישי, שעמדתי עמו ביחסי ידידות מרובה, היה ארנסט (אחר־כך לורד) רוּתרפוֹרד, וגם ידידות זו היתה קיימת גם לאחר כמה שנות-פרידה. רותרפורד בא במקומו של שוסטר, שיציאתו ללונדון לקבל את מזכירות האגודה המלכותית היתה בשבילנו מכה כבדה. רותרפורד היה הפכו הגמור של שוסטר. צעיר, רב-מרץ, סוער, עשה רושם של הכול – חוץ מאיש-המדע. הוא דיבר בחפץ-לב ובתוקף על כל נושא תחת השמש, לעתים קרובות גם על נושאים שלא ידע בהם ולא כלום. ברדתי אל חדר-האוכל לארוחת-הצהריים הייתי שומע את קולו הרם והחביב מתגלגל בחלל המסדרון. הוא היה משולל כל ידיעה או הרגשה בענינים מדיניים, והיה נתון ראשו ורובו במפעלו המדעי היוצר-תקופה. היה אדם טוב לב, אך את השוטים לא סבל ביותר. וכן היה מבזה אנשים המדברים בכמה לשונות. ‘יכול אתה להתבטא יפה בלשון אחת, וזו צריכה להיות הלשון האנגלית’, היה מורגל בפיו. כל עובד שבא אליו ונתברר שאינו כוח ממדרגה ראשונה, היה משלחו מיד. ועל-כן עצם הרשות לעבוד עם רותרפורד נחשבה מיד כהצטיינות, ונהר-די-נור של פיסיקאים וכימאים מפורסמים יצא מבית-ספרו. נילס בּוֹר הדני, מקבל פרס-נובל, היה ביניהם; וכן מוסלי המזהיר, שחייו המבטיחים קופדו בהיותו בן עשרים ושבע על-ידי כדור טורקי בגאליפולי; ד’אנדריאד, יהודי ספרדי צעיר, וילסון, גייגר ובעלי-שם אחרים שמעו תורה מפי רותרפורד.

עם כל אלה היה רותרפורד אדם עניו, פשוט ובעל מזג טוב מאין כמוהו. כשהלך לקימברידג' נתעלם ממני למשך זמן מה. אחר־כך נעשה בהשתדלותי ידיד של האוניברסיטה העברית וישב פעם או פעמיים בראש סעודות, שנערכו לטובתה. אי-אפשר לי שלא לקשר את זכרונותי על רותרפורד באלה של ידיד קרוב יותר – אלברט איינשטיין. קיבלתי רושם ברור, שרותרפורד לא התפעל ביותר מעבודתו של איינשטיין, לעומת זאת השמיע באזני איינשטיין תמיד ביטויים נעלים ביותר על רותרפורד, בכנותו אותו ניוּטון השני. כאנשי-מדע היו האנשים האלה הפכים גמורים – איינשטיין כולו חישוב, רותרפורד כולו ניסוי. הניגוד האישי היה לא פחות ניכר: מראה איינשטיין כגוף אתרי, מראה רותרפורד כניו-זילאנדי בריא-בשר וסוער – וכן היה באמת. אבל אין ספק, שבתור נסיין היה רותרפורד גאון, אחד מגדולי העולם. עבודתו היתה נעשית מתוך השראה, כל מה שנגעה בו ידו הפך זהב. דומה היה, שחונן בחוש שישי, בשעה שהיה מטפל בבעיות נסיוניות. איינשטיין מגיע לכל מסקנותיו על-ידי חישובים טהורים. רותרפורד נחשב גדול הכימאים בימיו. הוא מחק את הקו המבדיל בין הכימיה ובין הפיסיקה וגילה את חילוף היסודות, בהחזירו את הכימיה לאלכימיה. אבל הוא לא הכיר שום כימיה במובן שלנו המקובל במדע זה ובשיטה זו. אף לא היה מתימטיקאי גדול, ובזה היה שוב הפכו של איינשטיין.

רותרפורד היה נהנה מאד לקנטרני בענין הציונות. ‘מה הרע באנגליה?’, היה שואל אותי ברעש גדול, צוחק בקול רם העשוי להישמע בחצי האוניברסיטה. בוקר אחד, בבואי אל חדר-האסיפות, שלח את ה’טיימס' הלונדוני אל אפי: ‘ראה את הכתוב כאן;’ שאג. ישראל גולאנץ נתמנה פרופיסור לספרות אנגלית עתיקה בקוינס קוליג', לונדון. ‘אתה רואה;’ צעק רותרפורד. ‘אני מניח, שאביו-זקנו של גולאנץ בא הנה מגאליציה! שים לב, לא כימיה, לא פיסיקה, אלא ספרות, משהו בעל ערך לאומי’, וסיים בפרץ-צחוק גדול.

‘דע לך, פרופיסור,’ אמרתי, ‘אילו צריך הייתי למנות פרופיסור לספרות עברית באוניברסיטה שבירושלים לא הייתי לוקח איש אנגלי’.

‘הנהו!’ השיב לי רותרפורד, ‘תמיד אמרתי עליך, שאתה צר-מוח, קנאי ושוביניסט’. ‘בשביל אנגליה’, הסברתי, ‘אין הדבר חשוב כל-כך. תרבותכם מבוססת כל צרכה. אפשר שגולאנץ יכניס קו חדש בהוראת הספרות האנגלית, ואנגליה תרויח מזה. אבל לוּ היו לכם עשר קתדראות לספרות אנגלית ובכל העשר היו יושבים יהודים, מה היית חושב על כך?’

‘אה, כך!’ שאג רותרפורד, ‘זה היה אסון לאומי!’

איש מאנשי מאנצ’סטר כמעט לא שמע דבר על ציונות לפני פגשם אותי. ומפליא הדבר, שבין אם נעשו ציונים או לא, תמיד היו מוכנים לעזור. אפילו רותרפורד, עם כל קינטוריו, נתפס לרעיון האוניברסיטה העברית.

מוקף אנשים כאלה – ואני תיארתי רק אחדים מהם – איך יכולתי שלא להתקשר קשר עמוק עם האוניברסיטה? אמנם סבלתי מאכזבה עמוקה אחת, שעוד אשוב אליה הלאה; לא הגעתי שם לפרופיסורה שלימה. אולם אכזבה זו לא פגמה באהבתי למאנצ’סטר, והשנים שביליתי שם הן אחד הפרקים המאירים והחמים בזכרונותי. ולא האוניברסיטה בלבד. אפשר שלא קל הדבר בשביל זר להכיר את מאנצ’סטר, אבל אחרי שאשתי ואני הכרנו אותה, הבינונו כי בחירתנו המקרית בעיר-שדה זו נעשתה מתוך השראה. מאנצ’סטר היתה מתפארת ואומרת: – כשם שערים אחרות מתפארות, כל אחת לפי דרכה – ‘מה שמאנצ’סטר חושבת היום, תחשוב אנגליה מחר’. במקרה זה לא היתה זו התפארות-שוא. מלבד האוניברסיטה הגדולה שלה, היתה מאנצ’סטר מטרופולין אמיתית של תרבות. היה שם באותם הימים התיאטרון בשם Horniman Repertory Theatre, שהיה חלוץ בשעתו; עד היום קיים בה המוסד המוסיקאלי Halle Concerts, הנודע לתהילה בעולם המוסיקה, וה’מאנצ’סטר גארדיין', עיתון מכובד שאין רבים כמותו. הנהגת העיר היתה סמל הליבראליות וההשכלה. בקיצור, היינו שרויים באחד המרכזים של פעילות רוחנית. במאנצ’סטר היינו אשתי ואני לנתינים בריטיים. ועל דבר אחד אני מצטער, שחיי-הנדודים שלי הכריחוני, אחרי ישיבה של שתים עשרה שנה לנתק את קשרי עם מאנצ’סטר לחלוטין.


 

פרק תשיעי / חזרה אל המציאות    🔗

’ציונות מדינית' ו’ציונות מעשית' / מזיגת שתיהן / ראשית רעיון הבית הלאומי / ביקורי הראשון בארץ-ישראל / חלום ומציאות / המושבות הישנות ובארון אדמונד די רוטשילד / המפעלים החדשים של הציונים / יהושע חנקין / הזדמנויות שהלכו לאיבוד / רוח ‘החלוקה’ / ארתור רופין, המיישב הגדול / החולות שנעשו תל-אביב / שמואל פבזנר / אכזבה בירושלים / גידולו החשאי של הבית הלאומי / הארי סאקר, סיימון מארכס וישראל זיו / עבודתי המדעית / גומי סינתיטי ותסיסות / כמעט שאני עובר לברלין.


כך היה, אפוא, מצבה של התנועה הציונית כשעזבתי בשנת 1906 את התבדלותי למקוטעין ולסירוגין מן התנועה הציונית, כדי לקבוע לה את המקום הראוי בחיי. המחלוקת בין האוגאנדיסטים ובין הציונים ה’קלאסיים' נתגלגלה במחלוקת בין הציונות ‘המדינית’ ו’המעשית‘; וזו היתה נוטה שוב להתמזגות שתי האסכולות. הציונים המדיניים טענו: ’ארץ-ישראל שייכת לטורקיה. קניית קרקעות אסורה על-פי החוק. כל עבודתנו צריכה להיות מכוונת כלפי הצ’ארטר, ועלינו להשתמש במעצמות הגדולות, כגון אנגליה וגרמניה, שתעזורנה לנו לקבל את הצ’ארטר’. בדעה זו החזיקו ההסתדרויות הציוניות של גרמניה ואוסטריה ורוב הציונים המערביים. קבוצה קטנה באנגליה, שבראשה עמדו ד"ר גאסטר והרברט בנטויץ', התנגדה להם. ואולם התנגדותו של גאסטר לא היתה בה תועלת מרובה. כיבדתי מאד את למדנותו ואת רגשותיו היהודיים, אבל לא יכולתי להסתלק מן הרושם, שהשקפתו הציונית היתה נגועה בהתנגדות אישית מושרשת להרצל. המקור העיקרי ממנו שאפתי כוח היה אחד-העם והחבורה שהתרכזה מסביב לו.

האסכולה השנייה, המעשית – שלנו – כמו שקראתי לה פעמים רבות, היתה לה השקפה יותר אורגנית על הציונות ועל התהליך ההיסטורי. על צד האמת, גם הציונים ‘הרוחניים’ וגם הציונים ה’מעשיים' לא התנגדו לפעולה מדינית, כמו שתיארו לא פעם; הם רק ביקשו לשנן לעולם הציוני את האמת הפשוטה, שאין די בפעולה מדינית בלבד; פעולה זו צריכה להיות מלוּוה הישג קונסטרוקטיבי מוצק, כיבוש-קרקע ממשי בארץ-ישראל, וזה שוב צריך להיות מלוּוה חיזוק מוסרי של ההכרה היהודית, תחיית הלשון העברית, הקניית ההיסטוריה העברית והאדרת ערכי-היהדות הנצחיים.

אני חוזר ואומר, שתהליך ההתמזגות של שתי האסכולות לא היה ענין פשוט. כה רב היה קסם הפראזה, כה רב היה כוח המשפטים הקדומים, לאחר שהשתלטו על השכל, שכל חידוש פעולת התיישבות אמיתית נתקל תמיד בהתנגדות עקשנית. היה הרושם, שהאנשים חושבים, כי העלאת יהודים לארץ-ישראל, ייסוד מושבות, הנחת היסוד לתעשיות, בצורה צנועה, אינם מענינה האמיתי של הציונות. הענין הוא אחר לגמרי; הענין הוא לחזור על כוונתנו ליצור קהליה יהודית בארץ-ישראל; וכל זמן שלא נוצרה קהליה כזאת על-ידי צ’ארטר, אי-אפשר להשיג שום התקדמות בעלת-ערך.

המחיצה נפרצה, כמדומני, בקונגרס השביעי, שנתקיים בהאג בקיץ

  1. לימדתי שם סנגוריה נלהבת על ההשקפות, שהטפתי להן מיום שנכנסתי לתנועה. באמת אמרתי: ‘עבודתנו הדיפלומאטית היא חשובה, אבל חשיבותה תגדל על-ידי מעשים של ממש בארץ-ישראל. אם נגיע לידי סינתיזה של האסכולות בציונות, נתגבר על נקודת-הקפאון. אפשר שלא עשינו ככל הצורך עד עתה. אבל אם תאמרו לי, שהיינו מופרעים על-ידי קשיים מקומיים, על-ידי השלטון הטורקי, לא אקבל. לא כל הקולר תלוי בצואר הטורקים. משהו אפשר לעשות תמיד’. טענתי, שאילו גם אפשר היה להשיג את הצ’ארטר, כזה שהרצל חלם עליו, לא יהיה לו ערך, אם לא יהיה מבוסס על הקרקע ממש בארץ-ישראל, על אוכלוסיה יהודית מעורה בקרקע זה, על מוסדות שהוקמו על-ידי אותה אוכלוסיה ובשבילה. הצ’ארטר הוא רק פיסת נייר; אנו לא נוכל, כדוגמת אומות וממשלות אחרות, להפכה למציאות בכוח הזרוע; אין בידנו שום כוח, חוץ מן העבודה במקום. מובן, שהכרח הוא לנו להביא את ענייננו לפני בתי-הדין של העולם, אבל הצגת עניננו תוכל לעשות רושם רק אם יהיו בצדה עלייה, התיישבות וחינוך.

לחיזוק השקפתי טבעתי את הביטוי ‘ציונות סינתיטית’, שנעשה סיסמתם של הציונים המעשיים. בסיסמת-גיוס זו עלה בידנו להביא תמורה באכזקוטיבה ובתכנית. דוד וולפסון הורד מן הנשיאות. הורכבה נשיאות, שהוכנסו לתוכה אנשים צעירים – בתוכם ויקטור יעקבסון ושמריהו לוין – יחד עם כמה מן הציונים ה’מעשיים', כגון אוסישקין וצ’לינוב. פרופיסור אוטו וארבורג, הבוטנאי המצוין, מטיף נלהב לציונות ‘המעשית’, נבחר כיושב-ראש הנשיאות. ד"ר ארתור רופין, שצריך היה לשמש לנו מומחה ראשון במעלה בעניני התיישבות, הוזמן ללכת לארץ-ישראל כדי לכונן שם מחלקה להתיישבות ולעשות כל אשר לאל ידו בתנאים המדיניים ששררו אז בארץ.

אנשים המתעניינים בראשיתם של דברים, אשר בשבילם יישוב קיים אינו דבר שממילא, אלא אורגאניזם שיש לו התחלה, תקופת-גידול ראשונה, אנשים אלה יראו קסם מיוחד בתולדות ראשיתה של ארץ-ישראל היהודית. כיום הזה הולכת ומוקמת בארץ-ישראל אומה יהודית חזקה, מלוכדת ואמיצה, המונה כבר קרוב לשבע מאות אלף נפש, ולה חקלאות, ערים, תעשיות, בתי-ספר, בתי-חולים ואוניברסיטה משלה. היום רכישת כמה אלפי אקרים של אדמה בקנייה אחת היא דבר רגיל. ראינו – ואני מאמין שעוד נוסיף לראות – רבבות יהודים עולים בכל שנה לארץ-ישראל ומתמזגים בכלכלתה ובתרבותה. אבל באותן השנים שאני מדבר עליהן, היו מאות אקרים אדמה טריטוריה גדולה; עליית קומץ יהודים היתה מאורע; תעשיה זעירה אחת היתה הישג עצום. ההון עדיין לא נתפתה לחפש את ארץ-ישראל. תנועת פועלים חזקה עוד לא היתה קיימת, משום שלא היה מעמד פועלים בארץ-ישראל. אם נביט אחורנית ייראו לנו הימים ההם לא רק צנועים, אלא כמעט מעוררי-רחמים. ואולם השנים שלפני המלחמה, מ-1906 עד 1914, היו במובן מסוים מכריעות. חותם אותן השנים עדיין ניכר בארץ-ישראל. כי צברנו שם כמות של נסיון, שהיה לנו לתועלת מרובה בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. חזינו מראש כמה בעיות, שנצטרך לעמוד בפניהן בימים שעבודתנו תתרחב. הנחנו את היסוד למוסדות, שהם חלק מן הבית הלאומי היהודי הקם לחיים. ועל הכול, נוצר בנו חוש המעשים, כך שלא היינו צריכים לגשת לתפקידנו אחרי הכרזת באלפור כמתחילים גמורים.

לא מקרה היה זה, שמגעי הראשון עם ארץ-ישראל גופה חל בשנת 1907, השנה שבה מצאה התנועה שוב את חוש-המציאות המפוכח. לאחר שחלה התמורה בהנהלת הציונית, נצטרף להשקפתנו יוהאן קרמנצקי מוינה, אחד מראשוני הציונים של הרצל, אף כי לא בעל שרשים עמוקים כמארמורקים וכפישרים. קרמנצקי, כאחרים שעברתי עליהם בריפרוף בזכרונותי אלה, ראוי, כאדם וכציוני, לטיפול נדיב יותר ממה שאני יכול לעשות זאת כאן. הוא היגר לוינה מאודיסה בעודנו נער ונעשה שם בעל-תעשיה מצליח. היה לו באותם הימים בית-חרושת של נוּרוֹת-חשמל, שהיו מצוינות במינן. הידידות שבינינו ארכה זמן רב אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כי האיש הגיע לזקנה מופלגת – כמדומה לי, לשמונים וחמש שנה. רגיל היה לבקר בביתי בלונדון, והיה דמות גבר אביר, נוהג הידור בעצמו, שלא נס לחו וכוחו עמו, מסור לארץ-ישראל עד סוף ימיו. קרמנצקי הוא שנתן לי את היכולת לבקר את ארץ-ישראל בפעם הראשונה. הוא קרא לי, במשך ימי הקונגרס להפוך את מדרשי למעשה, ללכת לארץ ולחקור שם, ככימאי תעשיתי, את הסיכויים לכונן שם תעשיה. וביחוד דיבר על האפשרות לייצר שם שמנים אתריים. במקרה הייתי עסוק אז בעיבוד תהליך לשם ייצור סינתיטי של קאמפוֹר, שיש לו קירבה מרובה לאותו חלק כימיה העוסק בשמנים. עלי להגיד מיד, שלא יצא כלום מהצעה זו במישרים. אבל כדוגמת נסיונות רבים אחרים באותם הימים, היה ערכו רב בזה, שהביא לידי חיפוש דברים מעשיים. משהו עתיד היה להיעשות זמן רב אחרי כן על ידי סיגול ידיעותי בכימיה לבעית בנינה של ארץ-ישראל, וביקורי זה הראשון בארץ בשנת 1907 בודאי היה נדחה לכמה שנים, אלמלא התמורה בהֶדגש שחלה בקונגרס של האג.

וכך אירע, שבמקום לחזור למאנצ’סטר, אשר שם עזבתי את אשתי ואת ילדנו בן ששת השבועות, יצאתי בגמר הקונגרס לארץ-ישראל. הלכתי תחילה למארסיי ומשם הפלגתי באנייה. היו לי שני בני-לויה בדרכי: מאניה וילבושויץ-שוחט, אחת הנשים החלוצות הגדולות, ואחד ד"ר קלימקר, חלוץ תעשיית השמן והסבון בארץ-ישראל. במשך כל הנסיעה ממארסיי עד החופים המזרחיים של ים התיכון, התכוננתי לזעזוע שתביא לי הפגישה הראשונה עם הארץ. הרפיתי את תקוותי, כבשתי את התרגשותי. אמרתי לנפשי: ‘עליך להשתחרר לגמרי מכל רומאנטיקה, מכל האסוציאציות שקשרת בשם ארץ-ישראל מילדותך. תמצא ארץ עזובה, שהיתה לשמה במשך מאות שנים של שלטון טורקי. עליך להסתכל בדברים הסתכלות מפוכחת וביקורתית, בעיני כימאי יותר מאשר בעיני ציוני’. וכן התרוצצו בקרבי במשך כל ימי הנסיעה הכימאי והציוני. כה חרד הייתי להיות אובייקטיבי ובלתי-משוחד, שהתכחשתי לצד הטוב שברגשותי. אך ידעתי אז, ואישרתי זאת כמה פעמים, שאם כי הערכה קרירה ועניינית של האפשרויות בארץ-ישראל היא עיקר גדול, הנה היסוד הטבעי של התקשרותנו ההיסטורית והפסיכולוגית הוא בן-ברית יקר-ערך במאבקנו להתגבר על אותם הקשיים החומריים והרוחניים, הנראים כה עצומים בעיני הכימאי והפיסיקאי. הכופר בכוח הרגש בשם המעשיוּת חדל מהיות מעשי.

מכל מקום אם אני גמרתי בלבי למצוא בארץ רק עידוד מועט, גמרו המסיבות לא פחות להשמיט את הקרקע מתחת לתקוותי. הנסיעה ארכה הרבה יותר ממה ששיערנו. ההפלגה האחרונה היתה מאלכסנדריה לבירות, ושם הושמנו בהסגר למשך עשרה ימים. הבנין שבו אוכסַנו נקרא בשם כבוד ‘בית-חולים’. היה זה קסרקט צבאי רעוע, ובו סידורים סאניטאריים ממדרגה נמוכה ביותר, אוכל דל מאד ובלי כל שירות. אם היתה שם איזו מחלה, זה היה המקום להינגע בה. למזלנו לא היה שם כל חולי, לא במצרים ולא באנייה ואף לא בסוריה; ההסגר הונהג בעיקר כמקור הכנסה לפחה שבמקום ולמשרתיו. הואיל וזמני היה מצומצם הייתי מעניק להם ברצון את הנתח שלהם ובלבד שאצא לחפשי; אבל דבר זה היה בבחינת מהלומה לנוהג; ובכן ישבנו שם עד הסוף. מאניה שוחט וקלימקר – שניהם היו כבר קודם בארץ-ישראל – ניצלו את הזמן להורות לי את דרכי הארץ ולתאר לפני את תנאיה הכלליים. ויקטור יעקבסון, שישב בבירות כמנהל הסניף המקומי של באנק אנגלוֹ-פלשתינה, בא לראותנו, ומפיו שמעתי בפעם הראשונה משהו על התנועה הלאומית הערבית העומדת בראשית צמיחתה.

כששוחררתי סוף-סוף מן ההסגר נסעתי באנייה מבירות ליפו ורגלי דרכה על האדמה, שהיתה מימי ילדותי חלק בלתי-נפרד ממחשבותי. סוף-סוף עמדתי פנים אל פנים עם המציאות, וכמו שיקרה תכופות במקרים כאלה, הפגישה לא היתה דומה לא לרעה ולא לטובה למה ששיערתי מראש.

בכללה היתה זאת ארץ נכאה, אחת הפינות העזובות ביותר בקיסרות הטורקית. האוכלוסיה כולה מנתה משהו למעלה מ-600.000 נפש, מהם כ-80.000 יהודים. האחרונים ישבו רובם בערים: ירושלים (אשר שם היוו את רוב התושבים), חברון, טבריה, צפת, יפו וחיפה. היו עשרים וחמש מושבות בארץ. אבל גם המושבות וגם הישובים בערים לא היו דומים כלל, מבחינת הכוח, הטון ורוח הקידמה, למושבות ולישובים של ימינו. ידה המתה של החלוקה הכבידה על יותר ממחצית הישוב היהודי. מוסד זה, שהיה לו בשעתו ערך היסטורי, דורש תיאור כל שהוא. במשך דורות רבים היו נוהגים יהודים אדוקים באירופה לעלות לארץ-ישראל לעת זקנה, למען יוכלו למות על אדמת-קודש. הם נתמכו על-ידי שיטה של קיבוץ נדבות בקהילות-ישראל שבאירופה. כל מעשיהם בארץ היה לימוד ספרי הקודש. מעולם לא נתכוונו לעסוק בעבודות מכניסות, ובדרך כלל לא היו צעירים למדי לעשות כן, אילו גם נתכוונו לכך. רק מתי מספר מהם שלחו ידיהם בעסקים זעירים. מן הבחינה ההיסטורית אפשר לומר, שהם היו הביטוי לקשר-עולם שבין היהודים ובין ארץ-ישראל; אולם בתקופה שבאה להיות עדה לתקומת המולדת העברית, היו האנשים הללו חסרי תועלת ואף יסוד מעכב.

המושבות, חוץ ממעטות יוצאות מן הכלל, אף הן לא היו במצב טוב מזה. בעודני נער במוטול ובפינסק עלה הגל הראשון של המתיישבים המודרניים – אנשי ביל"ו – לארץ-ישראל, נדחפים לכך על-ידי תנועת חיבת-ציון. הם היו אנשים נלהבים, רומאנטיים, מסורים, מלאים שאיפות נאצלות וחלומות נעלים. אבל הם היו חסרי-נסיון ובלתי-מעשיים. גם הם נתפסו למין מוסד של ‘חלוקה’, אלא שהכספים בשבילם לא באו מאיסוף נדבות, כי-אם מידו הנדיבה, שאינה יודעת לאוּת, של בארון אדמונד די רוטשילד. בצאתם לדרך לא היו להם אפילו תכניות ברורות ומפוכחות. לא היה לעיניהם תהליך של התפתחות לאומית, שבו צריכים פועלים יהודים ובעלי-נכסים יהודים להיות חלקים הרמוניים של תכנית רחבה. למושבות היה אופי של עסקים יותר משל מפעלים חקלאיים. המתיישבים עסקו בתפוחי-זהב, כשם שעסקו בסחורות אחרות בעודם ברוסיה. רוב הפועלים היו ערבים והיהודים היו המשגיחים. לא היתה בהם רוח חלוצית, ולא עוד אלא שכמה מושבות היו מפוזרות ומפורדות, ולא היווּ חטיבות קרקע שלימות. כך היה המצב בעיקר בפתח-תקוה, ראשון-לציון ונס-ציונה בדרום, בראש-פינה, משמר הירדן ומטולה בצפון. מצאתי את דברי הביקורת של אחד-העם, השגותיו על השפעתה המשתקת של האפיטרופסות טובת-הכוונה של הבארון, צודקים בהחלט. אף-על-פי שהיה בית-ספר חקלאי במקוה-ישראל, לא נעשתה בארץ שום חקירה מדעית אמיתית בתנאי הקרקע, היבולים, גידול הבהמות. לא היתה שום שיטה של אשראי אגרארי. לא היתה שום שיטה של אימון העולים החדשים.

התמונה לא היתה שחורה כולה. אפשר היה למצוא את טיפוס המפעל הציוני שלנו במקומות אחדים, כגון במרחביה, בבן-שמן ובחולדה. הצעירים והצעירות שבאו בקצת השנים האחרונות מרוסיה נתאחזו בראשונה במושבות העבריות והתחרו בפועל הערבי הזול ביתרת השכלתם ואירגונם. היה בית-ספר תיכון עברי – הגימנסיה – ביפו; ובית-הספר לאמנות ולמלאכה ‘בצלאל’ נוסד בירושלים שנה אחת לפני צאתי לארץ. ההתחלות המעטות היו דיין להראות מה שאפשר לעשות עוד.

יהושוע חנקין, אחד החלוצים הראשונים הנודעים, היה לי למורה-דרך בביקורי הראשון בארץ-ישראל. הוא ליוני לאורכה ולרוחבה של הארץ. על-פי-רוב נסענו בעגלה, כי הרכבת היחידה רצה – אם אפשר להשתמש כאן במלה זו – בין יפו ובין ירושלים, ודרושות היו ארבע או חמש שעות לעבור את המרחק שאנו עוברים עכשיו בפחות משעה במכונית.

אין לשער מורה-דרך טוב ממנו. הוא הכיר כל פינה וכל נהלול בארץ; הוא ידע את קורותיהן והתפתחותן של כל המושבות, ודיבר עליהן בצורה מאלפת ומשעשעת כאחת. התחלנו את סיורנו מיפו והגענו בדרכנו עד מטולה, היושבת עתה על גבול סוריה. זוכר אני את נצרת כמו חיה. הגענו שמה בשעה חמה של אחרי-הצהרים כשאנו רוכבים דרומה, ומראש ההר השקפנו על השטח רחב-הידים של עמק יזרעאל, המשתרע לרגלינו כמרבד גדול משובץ בתוך הרי שומרון והרי אפרים, והר תבור משמאלנו. היה זה מראה-חמד, אף כי הנוף היה כחרוּך מלהט השמש של שלהי-קיץ, וקשה היה למצוא מסביב כתם ירוק שתנוח עליו העין. כמה שונה מראה נוף זה היום, שמושבות עבריות אין מספר מכסות את העמק מקצהו ועד קצהו! חנקין סח לי, כיצד נקנה חלק מן העמק לפני שנים רבות על-ידי חובבי ציון בסכום קטן בערך, ואיך מחוסר אמצעים נפסקו התשלומין והסכומים ששולמו הלכו לאיבוד ועמהם ההזדמנות הטובה. הוא אמר: ‘כמובן, נצטרך לקנותו מחדש’. ואמנם קנינו אותו לאחר שנים ושילמנו פי עשרה ופי חמשה-עשר מן המחיר הראשון, הואיל ואנו בעצמנו יצרנו את ערכי הקרקע. ואני זוכר, שחשבתי בלבי, כמה צדקתי באמרי לקונגרס, כי על אף הסייגים והקשיים אפשר היה לעשות בארץ-ישראל הרבה יותר ממה שנעשה בפועל. דיברתי עם חנקין ארוכות ובכובד-ראש על מצבן המיואש והמיאש של המושבות. יש להזרים דם חדש לארץ; יש להביא לתוכה רוח-יזמה חדשה. היה פעם זרם של הגירה, אנשי ביל"ו של שנות השמונים, לפני עשרים שנה ומעלה; אבל לא היה המשך לזרם הזה. חלוצי העלייה, שהיו לפנים כה צעירים, כה מלאי-מרץ וכוח-רצון, נעשו זקנים, עייפים, עוברים ובטלים. משטר הבארון הועיל להתנוונותם. נתונים היו לחסדו; יבול זעום, מגיפת בהמות, או פורענות אחרת, היו מכריחים אותם לפנות אליו לבקש את עזרתו. יזמתם נהרסה על-ידי המנהג הדיקטאטורי של הפקידות הבארונית. אבדה תקותם, ואת בניהם, אשר נולדו להם בארץ, ראו בצאתם לערים, או רע מזה, לארצות הגולה, אשר הם עצמם נמלטו משם כדי לבנות מולדת לדורות הבאים.

המטרה הראשונה של ביקורי, ייסוד בית-חרושת לשמנים אתריים, נדחקה למדור האחורי של מחשבותי. הטרידוני ענינים גדולים יותר. שוב ושוב באתי לכלל הכרה כי מרחוק חשתי במצב-הדברים כמות שהוא; על אף כל המכשולים המדיניים והאדמיניסטראטיביים היו שם אפשרויות גדולות. חסר רק הרצון. מה לעשות כדי לעוררו? איך להביא לידי תהליך של הצטברות? האמצעים שבידנו היו עלובים מאד. הקרן הקימת לישראל, שנוסדה לשם קניית אדמה שתהא קנין-עולם לעם היהודי, לא עלתה הרבה על קופסה של צדקה. המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, אשר בראשו עמד רוּפּין, לא היה במצב טוב מזה. כשבא רופין באותם הימים ודרש ייסוד חברה לפיתוח הקרקע עם הון צנוע של מיליון מארק – רבע מיליון דולאר – העמידה לרשותו ההסתדרות בדיוק עשירית הסכום הזה; וכשהבאנו בחשבון, כי הבארון השקיע בארץ כחמישים מיליון מארק, והתוצאות היו אלו שתיארתי למעלה, עלולים היינו להתייאש. ואם לא התייאשנו, יש לזקוף את הדבר על הרגשתנו, כי מקור שופע מרץ עומד להיפתח – דחף לאומי של עם, שנעצר לשעה מחמת פירוש מוטעה של שיטה היסטורית.

גמרתי בלבי לחזור לאירופה וללחוץ במרץ כפול ומכופל לעבודה מעשית דחופה בארץ-ישראל; ואז, כמדומני, התויתי לעצמי את תכנית עבודתי הציונית לשמונה השנים הבאות. איך, ישאלו, עברנו למעשה על נקודת-הקפאון? התשובה היא: פשוט, על ידי כך שעברנו עליה; אמרתי, כי בין 1906 ו-1914 צברנו נסיון הרבה, חזינו מראש את בעיותינו בעתיד והנחנו את היסוד למוסדותינו. אך אין זאת אומרת, שאלו היו רק פעולות לדוגמה. לא, היה בהן ממש. עד שנת 1914 גדלה אוכלוסיתנו מ-80 אלף ל-100 אלף, מספר פועלינו החקלאיים מ-500 ל-2,000. מחזור הכספים של המשרד הארצישראלי גדל פי שלושים. ייסדנו את הספריה הלאומית ואת הטכניון שבחיפה; הגימנסיה שלנו משכה תלמידים יהודים רבים מחוץ לארץ, שהכניסו לארץ אלפי דולארים בשנה. אולם סימני גידול אלה היו פחות חשובים מן התמורה שחלה ברוח הישוב כולו בארץ. מלבד מה שייסדנו מושבות חדשות, כגון כינרת ודגניה, חדרנו למושבות הישנות והבאנו לתוכן תוספת כוח של אנשים צעירים. מציאותם של אלפיים פועלים חקלאיים עברים שימשה כוח מושך לצעירים שבתפוצות. היה שם ציבור שיכלו לפנות אליו, ציבור שיכול היה לקלטם למען החיים החדשים. התמורה שחלה בעדות האירופיות-הארצישראליות על-ידי זרם יהודים אירופיים צעירים התחילה להשפיע על עדות המזרח והביאה לידי עליית יהודי תימן מערב. רוח ה’חלוקה' בארץ-ישראל הותקפה סוף-סוף – אף כי כניעתה באה רק קמעה קמעה. הלשון העברית, במקצת הודות לפעלו הנפלא של אליעזר בן-יהודה, שבה לתחייה, והיתה לשפת-שימוש טבעית בפי רוב יהודי ארץ-ישראל ובפי כל הדור הצעיר. זרם ההגירה בחזרה לארצות הגולה ירד מאד.

אולי מוטב שאסכם את ההתקדמות שנעשתה באותן השנים בהערה ששמעתי מפי בארון רוטשילד. זמן-מה לפני מלחמת-העולם הראשונה ביקר הבארון בארץ-ישראל וראה במו עיניו את השינוי שחל בארץ. זמן קצר אחרי שובו פגשתיו בפאריס, כשבאתי אליו בקשר עם עבודתי לשם האוניברסיטה העברית, שאלתיו לרשמיו מארץ-ישראל, והוא השיב לי בפשטות ובתום-לבב: ‘בלעדי לא היו יכולים לעשות כלום, אבל בלי הציונים היתה עבודתי נידונה למות’. ההתקרבות בין הבארון ובין התנועה הציונית מתחילה מאותה תקופה; הוא נוכח סוף-סוף לדעת, כי הציונים אינם רק תועמלנים אידאליסטיים; הם מסוגלים לבצע מעשים.

האיש שמילא באותן השנים – ולמעשה בכל רבע המאה שלאחר המלחמה – תפקיד מכריע ביישובה של ארץ-ישראל, היה ארתור רופין. אני מניח, כי היה זה נכון לגמרי, שאפגש עם הציוני המעשי הדגול הזה בעת ביקורי הראשון בארץ, בימים שקבעתי את יחסי אני אל המציאות. שמעתי עליו משהו, כי הקונגרס הציוני השביעי – זה שנתקיים בהאג – הוא שהחליט להזמין אותו לנהל את המחלקה הארצישראלית שנוסדה מקרוב; וכאשר הוצגתי לפניו בחיפה אוכזבתי במקצת. ראיתי לפני גרמני צעיר – כמעט הייתי אומר, פרוּסי – נוהג בדיקדוק, כבוש, רשמי מאד, נראה רחוק מבעיות יהודיות וציוניות. סיפרו לי, שהוא היה אסיסוֹר, או שופט עוזר, שהיתה לו קריירה מסחרית רבת-הצלחה, ושבא לארץ-ישראל באביב 1907 ובילה חדשים אחדים בחקירת הארץ. הרושם הראשון שעשה רופין בפגישה ראשונה היה של סטאטיסטיקן ותלמיד-כלכלה גרמני, אולם מתחת לחיצוניות קרירה זו הסתתרה אהבה עזה לעמו ולבנינה של ארץ-ישראל. דבר זה נתברר לי ברוב הימים.

רופין היה אדם בעל שכל מזהיר ושלם בתכלית השלמות. כשרונותיו המעשיים קיבלו חיזוק מכשרונותיו הציוניים, וספריו במקצוע הסוציולוגיה תופסים בצדק מקום ראשון בשדה זה. קרירותו הטעתה את הבריות לחשבו למין אדם שהדברים אינם נוגעים ללבו. ובאמת כל מה שאמר וכתב ופעל היה תוצאה של מחשבה מעמיקה ושל חוש-אחריות מוצק. זכורים לי רק מקרים מעטים בהם שגה במשפטו, וכשהיו בינינו חילוקי-דעות – למשל, בשנת 1922 בענין ההוצאות המינימאליות להתיישבות – היה על-פי-רוב הצדק אתו. בכל ויכוח היה נוהג לפרוק את נשק מתנגדו ביישוב-דעתו, ובתנועה, שלא ניקתה מרגעים סוערים, לא נתפס מעולם לכעס או לדיבור קשה. מענהו היה בשקט ובנועם, שהיה בהם כדי להמית את ההתנגדות. דומני, שלא ראיתיו מעולם כועס, אף כי האלוהים יודע, שהיו לו פעמים רבות סיבות מספיקות לכך.

היה מקרה אחד, שבו נעשה לו עוול גדול. בשנת 1919 בא רופין לאנגליה מארץ-ישראל ובידו סכום של מאתים אלף לי"ש, מתוך כספים שטיפל בהם בשביל ההסתדרות הציונית. סכום גדול זה, שבא לנו כהפתעה גמורה, היה מתנת שמים. הוא סייע לנו למלא את החלל הגדול שנוצר בהון של אוצר התיישבות היהודים, שנגרם מחמת ההפסדים ברוסיה בעקב המהפכה, הפסדים שרופפו מאד את מצבו של הבאנק בראשית התקופה החדשה לעבודתנו. אך רופין נתקף במרירות והוטל חשד ביושרו. וזה הדרך אשר בו הגיע לכסף הזה: במשך המלחמה היה מקבל מאמריקה 25.000 דולאר לחודש בשביל העבודה בארץ-ישראל. הכסף נשלח אליו דרך קושטא והוא שילם אותו בלירות תורכיות. במידה שהמלחמה נמשכה, ירד ערך הלירה ביחסה אל הדולאר האמריקני, ורופין חסך סכום ניכר בכל חודש. הוא מילא את הוראותיו בתכלית הדיוק, והחסכון לא היה מעשה ידיו. דבר זה, נוסף על הטינה שעורר עליו בגלל נטייתו הסוציאליסטית בעבודת ההתיישבות שלו, הביא לידי התקפה קשה עליו והוא נאשם בספסרות. איני יודע האשמה מגוחכה ומשוללת-יסוד יותר, אשר הוטלה פעם על אדם שמסירותו והגינותו אינן מוטלות בספק כלל. ומעניין הדבר, ההתקפה כאילו לא נגעה אליו. ידידיו היו מלאי זעם והוא לא נע ולא זע.

לא היה לי בעבודתי הציונית שותף טוב מארתור רופין. קיבלתי ממנו לא רק שירות מצוין, אלא גם עידוד של קבע במעשים, שבלי תמיכתו היו חסרי-ממשות. הוא הבטיח לנו תמיד, בימים הראשונים, כי ארץ-ישראל מסוגלה לקלוט המוני יהודים בחקלאות ואל לנו להתירא מקוטנה של הארץ. מקרה אחד שקרני בפגישותינו הראשונות בארץ-ישראל עשוי להדגים את מעוף חזונו, שהיה מוסוה בחיצוניות שקטה, קרה כמעט. גרתי ביפו והנה בא אלי רופין ולקחני עמו לטיול על-פני החולות בצפונה של העיר. כשהפלגנו בתוך החולות – זכורני, שהחול הגיע למעלה מקרסולינו – עמד ואמר ברוב חגיגיות: ‘כאן ניצור עיר יהודית!’ הבטתי אליו בקצת בעתה. למה זה ילכו בני-אדם לגור בישימון זה, שלא יצמיח כלום? התחלתי לדון עמו בשאלות טכניות, והוא ענה על כל שאלותי בזהירות ובדייקנות. מן הצד הטכני, אמר לי, הכול אפשר. אף-על-פי שבשנים הראשונות יהיה החיבור עם הישוב החדש קשה, לא יעבור זמן רב והתושבים יוכלו לספק את עצמם בלי להיות תלויים באחרים. יהודי יפו יבואו לגור בעיר החדשה, המודרנית, והמושבות הסמוכות ימצאו שוק מרוכז לתוצרתן. הגימנסיה תעמוד במרכז ותמשוך תלמידים רבים משאר חלקי ארץ-ישראל ומיהודי חוץ-לארץ, שירצו לחנך את ילדיהם בבית-ספר תיכון עברי בעיר עברית.

רופין היה אפוא הראשון שחזה את חזון תל-אביב, שעתידה היתה להכות, מבחינת הגודל והחשיבות הכלכלית, את העיר יפו הישנה ולהיעשות אחת המטרופולין של מזרח ים התיכון. אפשר לומר, שהתוצאה החשובה ביותר של המעבר מן הציונות המדינית הטהורה לציונות ה’סינתיטית' באותם הימים היתה, כי כמה אנשים ממדרגה ראשונה עלו לארץ-ישראל והם עשו עבודה מצוינה בימים ההם וגם בשנים שלאחר המלחמה. רופין היה ראש וראשון ביניהם.

לא מאותו הסוג, אבל בעל ערך רב, היה שמואל פבזנר, שבביתו נפגשתי עם רופין. פבזנר היה אחד מקבוצת הציונים שלנו בברלין, והיינו ידידים כעשר שנים קודם לכן. הוא היה אדם מוכשר מאד, בעל מרץ, רב-עצות, מעשי, וכמו אשתו – בעל השכלה גבוהה. לגבי אנשים כאלה, ההליכה לארץ-ישראל היתה חשובה כהליכה למדבר חברתי – דבר שיש להזכירו לאלה הפונים היום לארץ-ישראל ומוצאים בה מקורות של השכלה, תרבות וחיי-חברה, שאינם נופלים מאלה שבעולם המערבי. הישוב היהודי בחיפה היה קטן, ותשעים למאה ממנו היו ספרדים. גשר הלשון העברית, שצריך היה לאחד את היהדות המזרחית עם היהדות המערבית, עדיין לא הוקם. וכן חיו פבזנר ואשתו כמעט בבדידות. אבל פבזנר היה אופטימיסט גדול, ואף כי מת צעיר, הספיק לראות בצדקת האופטימיזם שלו. למעשה היה הוא הבונה את חיפה המודרנית, היינו, את הרובע הנהדר הדר-הכרמל במורד ההר ומעל לעיר הישנה.

בימי ביקורי הראשון בארץ-ישראל מצאתי שרידים מפוזרים של ימי ילדותי בפינסק. משפחת אייזנברג ישבה ברחובות, משפחת גלוסקין בראשון-לציון. ואחרים, ששמותיהם נתעלמו מזכרוני, הכו שרשים בערים ובמושבות, משמרות-חלוץ קטנים, ‘האבות עולי-הרגל’ של ארץ-ישראל החדשה העומדת לקום.

חוייתי הקשה ביותר במשך שלושת השבועות של סיורי בארץ – אלמלא ענין ההסגר היה נמשך חמשה שבועות – היתה ירושלים. עליתי שמה מיפו לא בלי חששות שבלב. ביפו כבר נראו ניצני החיים החדשים וסימני חברה חדשה; ירושלים היתה עיר ה’חלוקה', עיר החיה על הצדקה, על מכתבי-בקשות, על נדבות. כאן היתה המציאות רעה כמו ששיערתי. מן הבחינה היהודית היה זה גיטו עלוב, עזוב וחסר-כבוד. כל המקומות החשובים היו בידי אחרים. היו שם כנסיות אין מספר, של כל כת ולאום. לא היה לנו אף בנין הגון אחד. לכל עם היתה שם דריסת-רגל, חוץ מן היהודים. בית-המלון שהובאתי שמה היה חורבה רעועה, מלאה רמשים, שבני-אדם משונים היו יוצאים ונכנסים שם כל שעות היום, וכולם נראו כעסוקים בדבר אחד – לאבד את זמנם הם ואת זמנם של אחרים. המראה דיכאני לאין שיעור ועזבתי את העיר לפני רדת הלילה. כמה שנים היה בי משפט קדום ביחס לעיר זו, וגם היום יש לי שם הרגשה לא נוחה, ואני מעדיף את רחובות על הבירה.

אבל נתפעלתי מאד, כשם שכל אדם מוכרח להתפעל, מן הסביבה רבת-ההוד של ירושלים; ובאה אז בלבי המחשבה, כי יש שם רק מקום אחד, אשר בימים יבואו נקים שם בנין הראוי לעם ישראל; היה שם הר אחד, שבראשו לא התנוסס עוד מנזר או בית-יראה – הר הצופים, שעמדה עליו רק וילה קטנה של ליידי גריי היל ואשר במקומה מתנוססת עתה האוניברסיטה העברית.

אלו היו שנים ללא מאורעות גדולים, לפני מלחמת-העולם הראשונה, שנים של עבודה קשה וצמיחה שקטה. ההתקדמות הצנועה של עבודתנו בארץ-ישראל השתקפה בהתפתחות המתמדת של התנועה הציונית לקראת הערכה רצינית של בעיות ממשיות. כשרופין עמד בספטמבר 1913 בקונגרס הציוני האחד עשר בוינה ואמר: ‘השלמנו עם העובדה, שעלינו להגיע למטרתנו לא דרך הצ’ארטר אלא דרך עבודה מעשית בארץ-ישראל’, הביע את ההרגשה הגוברת בתנועה; לא התיאשנו מן הצ’ארטר, אבל השלמנו עם התנאים שנוצרו בלעדיו. בקצרה, התנועה הציונית נעשתה תנועה רצינית וריאליסטית. לא הזנחנו הזדמנויות רק משום שלפי שעה הן מצומצמות.

באוירה כזו ניעור בי חשק רב לפעילות ציונית. יארכו הדברים אם אבוא לפרט את פעולותי הציוניות באותן השנים; חוץ מדבר ייסוד הטכניון בחיפה והתחלות של האוניברסיטה העברית בירושלים, אעבור על התקופה ההיא בפיסקה אחת. שוב הייתי שקוע בפעילות מדינית כמו בימים ההם בג’ניבה. אשתי ואני השתתפנו בכל הקונגרסים באירופה ובאנו לישיבות הועד הפועל. סיירתי במחוזות של אנגליה. לקחתי חלק בהרחבת התכנית הציונית של הקהילה במאנצ’סטר. כאן סמוך לשנת 1914 כבר נתהוותה קבוצה חזקה. הארי סאקר חזר מלונדון ונעשה אחד מסופריו הראשיים של ה’מאנצ’סטר גארדיין'. שני אנשי-עסקים מוכשרים מאד ובעלי חוש אחריות ציבורית, שכבר הזכרתים למעלה, סימון מארכס וישראל זיו, נמשכו אל התנועה. בתחילה לא היו ציונים, אבל הם שמעו אותי מדבר באחת האסיפות במאנצ’סטר, הדברים עוררו בהם ענין והם כתבו אלי – הדבר היה בשנת 1913 – ושאלו אותי, אם רשאים הם לבוא אלי ולדון עמי בענין התנועה. מאותו זמן עבדנו יחד מתוך ידידות, שהיתה חשובה לי ולתנועה. כי הציונות נעשתה יותר ויותר חוט השני של חייהם, והם הביאו עמהם סגולות, שהיו דרושות לנו מאד. הם היו צעירים ובעלי-מרץ. הם היו אנשי-מעשה וידעו שאי-אפשר לעבוד בלי תקציב. המחלוקת של הציונים הישנים לא היתה להם למכשול, וזכר רדיפות לא העיק עליהם. הם היו אנשים עליזים ואהבו את מנעמי החיים. בשנים הבאות עזרו לי להכניס סדר מה בחיי, שסבלו מאי-סדרים. אף הם היו, כהארי סאקר, מציאה רוחנית גדולה. הנה מצאתי לי אנשים, שאפשר לדון עמהם בבעיות, שעמהם יכולתי לבדוק ולאמת את רעיונותי, ולבחון אם הם עשויים להשפיע על אחרים. הואיל ולא הכירו את המכשולים הגדולים שבדרכנו, היו נכונים לפעולה יותר ממני, שהייתי לעתים קרובות מהסס ונזהר יתר על המידה. בקיצור, הם עזרו לעשות בשבילי את מאנצ’סטר, העיר שבאתי אליה כנכרי וראיתיה כמקום-גולה, למקום של שמחה.

אפשר שהקורא שכח בינתים, שהייתי לא רק עובד ציוני, אלא מורה באוניברסיטה וכימאי-מחקר. העובדה היא, ששני דרכי חיי נמשכו זה בצד זה כמין קונטראפונקט. מעין חידה היא, היכן מצאתי את הזמן והכוח לשני אלה; אך יודע אני, כי בין השנים 1906 ו-1914 נהניתי מחדוות החקירה הכימית יותר מבכל עת שלפני-כן ואחרי-כן. לא פחות נהניתי מחדוות ההוראה. אף פירסמתי מספר רב של מאמרים שהביאו לי אחר־כך תואר דוקטור למדעים של האוניברסיטה. בשנת 1912, בקירוב, ניתן לי לנהל קורס של כימיה רפואית, וכמה מן הסטודנטים הקשישים לרפואה באו אל מעבדתי. וכן הקימותי בהדרגה מחלקה מיוחדת והועליתי למדרגה של מרצה בביאוכימיה. היתה לי מעבדה שלי ועמדתי לגמרי ברשות עצמי – כלומר, לא הייתי עוד קשור לקתדרה של כימיה אורגנית ויכולתי להתחיל לקוות לפרופיסורה שלימה משלי.

6.jpg
7.jpg

התעניינותי בכימיה ביאולוגית ובבאקטריולוגיה כענף מיוחד של כימיה אורגנית התחילה שנים אחדות לאחר שנשתקעתי במאנצ’סטר. האוניברסיטה היתה חסרה את הסידורים הדרושים בעבודה זו, כי הביאוכימיה לא היתה כלולה אז בתכנית הלימודים, בעוד אשר לימוד הבאקטריולוגיה היה ממקצועות בית-הספר לרפואה. התחלתי לבקר לעתים קרובות במכון פאסטיר שבפאריס ועבדתי שם במחלקות הבאקטריולוגיה והמיקרולוגיה. במשך זמן מסוים הקדשתי את ימי-הפגרה שלי, של חג-הלידה, של פסח ושל הקיץ, לענינים אלה, בהשתמשי בנסיעות לשם השתתפות בקונגרסים ובועידות הציוניים. בפאריס למדתי משהו יותר מכימיה; הכרתי את התרבות הצרפתית ואת אורח-החיים הצרפתי. אשתי ואני התגוררנו על-פי-רוב ברובע הלאטיני, עם אחותה וגיסה יוסף בלומנפלד, כימאי מוכשר. אוּרבין, פּררין, לאנז’וין, ליבראלים והוגי-דעות וכן אנשי-מדע ממדרגה ראשונה, אישים מזהירים, שמיזגו בקרבם את תכונות תלמיד-המחקר עם אלו של האמן, היו אז בסוֹרבוֹנה. עבדתי זמן-מה במעבדה של פּררין ולמדתי שם משהו מכימיה קוֹלואידאלית, שהיא חלק מביאוכימיה.

במשך פגרה אחת או שתים בשוייץ הקדשתי שנים או שלושה חדשים לעבודת-מחקר בבאקטריולוגיה של החלב יחד עם אדם מכובד מאד בשם בּוֹררי. את שאר אימוני בביאוכימיה השלמתי בעצמי על-ידי קריאה ועבודה במאנצ’סטר. באותה תקופה עצמה התחלתי גם בלימוד ענין התסיסות. הגעתי לנושא זה בגלל יחסו אל ייצור גוּמי סינתיטי, שכבר אז, בשנים 1910–1911, היה בו משום שאלה בוערת. השימוש בגומי גדל במידה עצומה, המחירים עלו, והיה צורך משווע בתוצרת מלאכותית.

הגישה הברורה לבעיה היתה, למצוא שיטה לייצור סינתיטי של איזוֹפּרין והפּוֹלימריזאציה שלו לגומי. החומר הגולמי הנוח ביותר שיכולתי להעלות על דעתי היה כוהל איזוֹאַמילי, שהוא תוצרת-לואי של תסיסה כוהלית, אבל כמות שהוא לא היה מצוי בכמויות גדולות לפי הצורך. קיויתי למצוא באקטריה, שתייצר בדרך תסיסה של סוכר כמות גדולה יותר של אותו כוהל איזואמילי יקר ממה שמייצרים שמרים – כי טרם נודעה אז העובדה, שכוהל איזואמילי אינו פרי-תסיסה (של סוכר), אלא הוא מתהוה על-ידי פירוק הכמויות הקטנות של פרוטאין, הנמצאות תמיד בתוך בליל תוסס. בהמשך החקירות הללו מצאתי באקטריה המייצרת כמויות ניכרות של נוזל, שריחו דומה מאד לכוהל איזואמילי. אבל לאחר שזיקקתי אותו נהפך הנוזל לתערובת של אציטון וכוהל בּוּטילי בצורה נקייה לגמרי. פרופיסור פרקין יעצני לשפוך את החומר הזה לתוך ביב-השופכין, אבל טענתי כנגדו, שאין לשפוך שום כימיקאל נקי, שאינך יודע את תועלתו. אחד הפרקים הבאים יוכיח, כי צדקתי ביחסי לתהליך-תסיסה מעניין זה. בדרגה זו של חקירתי הכימית באתי לכלל החלטה, שכדאי הדבר לראות אם בּוּטאדיאן, שאפשר לעשותו מכוהל בוטילי, באותה דרך עצמה שעושים איזוֹפּרין מכוהל איזואמילי, אינו ניתן לפולימריזאציה עד שיהיה לחומר דמוי-גומי, בדיוק כאיזופרין. למדנו את התקנת הבוטאדיאן, ניקוּיו, שמצאנו לצורך זה שיטה יפה מאד, ז. א., עשינו מוצר-תוספת גבישי עם דו-תחמוצת גפרית נוזלת, והפולימריזאציה שלו שמצאנו זוֹרזה על-ידי כמויות קטנות של מתכת-נתרן.

שאלת הגומי הסינתיטי פסקה מכל מקום עד מהרה מלהיות דחופה, כיוון שמחיר הגומי הטבעי ירד שוב, וכל הענין נשכח, עד שבאו הגרמנים בימי מלחמת-העולם הראשונה, וביחוד בשנים שלאחריה, ועסקו בה שוב, ועד למלחמת-העולם השניה עשוה לענק טכני ואסטרטגי ממדרגה ראשונה. הואיל ועדיין לא נמצאה שיטה טכנית טובה לייצור איזופּרין, צף שוב הרעיון להשתמש במקומו בבוטאדיאן, והתהליך הראשון של פולימריזאציה השתמש בשיטת הנתרן שלנו (מכאן השם הגרמני בּוּנא, נגזר מבּוּ-טאדיאן-נ-תרן). אף הומלץ שוב על ניקוי בוטאדיאן על-ידי דו-תחמוצת גפרית. כדי לסיים את הסיפור, עלי להוסיף שהצלחנו לבסוף למצוא שיטה פשוטה לעשות איזופרין – אבל זה שייך כבר לתקופה אחרת.

עבודתי נתרכזה לכתחילה בשני ענינים. הראשון היה, פיתוח ריאקציה, שגיליתי בג’ניבה, שהביאה לידי ייצור נוח באופן יחסי של תרכובות מרובות-גרעינים; השני היה – חקירת נגזרות (דריבאטים) של אנתראקוינון. אלו הם אבות-חומרים לעשיית חומרי-צבע וכמה חומרי-רפואה. מה שנוגע לאלה האחרונים נטל עלי ללכת עקב בעד אגודל ולקרוא הרבה, כי כזר הייתי בתחום זה. רק בימי המלחמה הגעתי לשליטה מסוימת בנושא.

עלי לציין מקרה לא-נעים אחד מאותן השנים, לא משום חשיבותו כשהוא לעצמו אלא משום התוצאות שהיו יכולות לבוא בעקבו. קיויתי, כמו שסיפרתי כבר, להגיע לפרופיסורה שלימה באוניברסיטה. בשנת 1913 נתפנתה משרה כזו. עבדתי עבודה מרובה מחוץ לתפקידי הקבוע; נתתי שיעורים, שעל צד האמת היה צריך לעסוק בהם הממונה עלי, פרופיסור פרקין; היה לי יסוד להאמין, כי כשרונותי בהוראה, נוסף על חיבתי הטבעית לעבודה מסוג זה, יבואו על שכרם על-ידי ההעלאה בדרגה הנ"ל. ואולם הקתדרה נמסרה לקרובו של פרופיסור פרקין, ועלי להודות שהייתי שרוי במבוכה גדולה. והנה באותו הזמן הגיעה התנועה הציונית בחוץ-לארץ לידי התפתחות כזו, שהצריכה הכנסת כוחות חדשים למחלקות השונות; בגרמניה היתה עלייה גדולה לתנועה, וקורט בלומנפלד, אחת הרוחות החיות העיקריות בציונות הגרמנית, עסק ביעילות באירגון הנוער האקדמאי. הוא, שמריהו לוין ואחרים, הפצירו בי לותר על משרתי באוניברסיטה של מאנצ’סטר, ולבוא לברלין, כדי לעמוד בראש אחת ממחלקות ההסתדרות. מתוך מפח-הנפש שנגרם לי, התחלתי לעיין מתוך כובד-ראש בהצעה.

אין אני יודע, אם הייתי עושה צעד זה, אילו היה הדבר נתון לשיקול-דעתי בלבד. אבל אשתי היא היא שהתערבה בדבר והכריעה. היא לא אהבה את גרמניה. ובענין זה היה לבי עמה. אחר שנות עבודה קשה התבצרה במקצועה, בארץ חדשה; דעת הממונים עליה במוסדות העיר היתה לעילא ולעילא; והנה אני בא לעקור את הכול, כדי להתחיל מבראשית. זה היה רב מדי. היא הבינה לרוחי הרעה; היא העמיקה להרגיש זאת כמוני. אבל התחלה חדשה – ודוקא בגרמניה. לא. דבר זה לא בא בחשבון. היא לא יכלה להשלים עם הרעיון שתצטרך לעמוד בפעם השלישית לבחינות ברפואה. ‘ועוד זאת’. הוסיפה, ‘מסענו לארץ-ישראל לא יהיה דרך ברלין’. איני יכול להסתלק מן המחשבה, שפעל בה גם משהו אחר, מלבד החשבונות הפרטיים, הן בנוגע לעצמה והן בנוגע לי. על כל פנים, רעדה תאחזני בחשבי על התוצאות האפשריות, אילו נשמעתי להפצרותיהם של ידידי ולרגשותי באותה שעה.


 

פרק עשירי / ערב המלחמה    🔗

ענין האוניברסיטה העברית מתקדם / בארון אדמונד די רוטשילד / הפילוסופיה הציונית שלו / פאול אהרליך והאוניברסיטה העברית / הטכניון בחיפה וריב הלשונות / מלחמת-העולם הראשונה באה לעולם.


החלום על אוניברסיטה עברית בירושלים נולד כמעט בעת ובעונה אחת עם התנועה הציונית. פרופיסור הרמן שפירא הביע את רעיון האוניברסיטה בעודני תלמיד בברלין. הרעיון צודד את לב הנוער הלומד היהודי, שהיה נושא דגל הציונות במערב, ואני הייתי חסידו הנלהב של הרעיון בתקופת ג’ניבה. הרצל, אף כי האמין שיש לדחות את העבודה המעשית בארץ-ישראל עד לאחר נצחונו המדיני של הצ’ארטר, היה בנידון זה פחות עקשן מנושאי-כליו – מצב לא בלתי-שכיח בהיסטוריה המדינית – וחיזק את הצעירים במקרה זה. ביררתי עמו את השאלה בשנת 1901, והוא הבטיחני, כי ינסה לקבל מידי הסולטאן ‘פירמאן’ מיוחד שירשה את הקמת האוניברסיטה; אך בבקרי אצלו בוינה בשנת 1902 אמר לי, שאין תקוה להשיג ‘פירמאן’ כזה, ולפי שעה יש להסתלק מן התכנית. קבוצתנו, הפראקציה הדימוקראטית, לא הסתפקה ב’לאו' זה. בשנת 1902 פירסמנו שלשתנו, מרטין בובר, ברטולד פייבל ואני, את הקול-קורא הראשון על ענין זה בשם Die Judische Hochschule, ובו התוינו בקוים עראיים את הצד המעשי של התכנית, הכולל תקציב משוער. התגובה על הקול-קורא היתה מעודדת מאד; לא רק סטודנטים אלא גם אנשים חשובים מחוגי האמנות והמדע כתבו אלינו והציעו את עזרתם. באותו זמן בקירוב פירסם ישראל אברהמס, מן האוניברסיטה של קימברידג‘, ב’ג’ואיש כרוניקל’ של לונדון, מאמר התומך ברעיון. קבוצתנו בג’ניבה קיבלה מאות, ואולי אלפי מכתבי-שבח נלהבים מכל קצוי תבל. הקורא יזכור אל נכון, כי בבוא עלינו סידרת הפרעות שהתחילו בקישינוב, הייתי נוסע בערי רוסיה ועושה נפשות לאוניברסיטה העברית.

קישינוב, אוגאנדה, מותו של הרצל, הקפאון הזמני שבא לתנועה הציונית, כל אלה באו להאפיל על העבודה לשם האוניברסיטה העברית. אולם בשנות-הביניים הלך וגדל הצורך במוסד כזה, והרעיון נתקבל יותר ויותר על לב חוגים אקאדמיים. ואילו רק בשנת 1913, בקונגרס שבוינה, הכניסה ההסתדרות הציונית את האוניברסיטה לסדר-היום. אני קראתי הרצאה על נושא זה, וכתום הויכוחים תרם דוד וולפסון את התרומה הניכרת הראשונה להגשמת הרעיון, ואחרים תרמו אחריו. תרומתו של וולפסון בסך מאה אלף מארק – עשרים וחמשת אלפים דולאר – היתה מיועדת לאוניברסיטה ולספריה הלאומית, שנבנתה רק כתום מלחמת-העולם הראשונה. בינתים הוטל עלי לארגן את ועד האוניברסיטה, ולרופין, ראש המשרד הארצישראלי, ניתנה הוראה לחפש חלקת אדמה ראויה לתכלית זו.

אני מקדים קצת: רופין אמנם רכש לאחר זמן-מה את החלקה על הר הצופים שנתתי את עיני בה בשנת 1907. את הכסף לשם קנייה זו נתן יצחק ליב גולדברג, ציוני רוסי. רופין קיבל גם זכות בר-מצרא על בית גריי היל, שנרכש לאחרונה בשנת 1916. הצד המשונה שבענין אחרון זה הוא בעובדה, כי בשנת 1916 היתה המלחמה בעצם תוקפה וארץ-ישראל היתה בידי האויב התורכי. זכורה לי יפה השתוממותה של משפחת גריי היל, כשהוגד להם, כי נמצא קונה לאחוזתם על הר הצופים. ביחוד ליידי גריי היל היתה נרגשת מאד בשל עדוּת זו לאמונתנו בנצחונן הסופי של בעלות-הברית, והסכימה למסור לנו את הנכס עוד לפני הסידורים הרשמיים לשם ההעברה. היא אמרה לנו לאחר גמר העסק, כי פעולה זו הועילה יותר מכל דבר אחר להוכיח לה, כי אנגליה עתידה לנצח במלחמה. ובעל-כרחי אני זוכר את הרומאים הקדמונים, שעסקו בקרירות-רוח במיקח וממכר של חלקות אדמה בפרברים, שהיו כבושים עדיין בידי חילות חניבעל הצרים על רומא.

בחורף 1913 הכרתי בפעם הראשונה הכרה אישית את בארון אדמונד רוטשילד מפאריס, ששמו היה ידוע בכל בית יהודי והוא מופיע לעתים קרובות בדפים אלה. מר גאסטון ווֹרמסר, מזכירו וידידו של הבארון, שאחד מזקני חברי הציונים דיבר עמו על ענין האוניברסיטה, כתב לי, כי הבארון מתעניין מאד בתכנית. החדשה באה לנו כהפתעה, הואיל ועדיין חשבנו על הבארון כעל אבטוקראט עשיר, המתעניין בצדדים הפילאנטרופיים של שאלת היהודים ומבזה את הציונות המדינית. טעות היתה בידנו, אבל לא באשמתנו, כי הבארון לא היה אדם הנוהג להסביר את עצמו. במקצת לא רצה לעשות כן, משום שזה התנגד למזגו הדיקטאטורי; ובמקצת לא יכול, הואיל ומסופק אני אם אמנם הבין את עצמו. ברוב השנים הבאות עלה בידי, כמדומני, לחדור קצת לאישיות מוזרה ומסובכת זו, אחד האישים המעניינים ביותר שפגשתי בחיי. אני מרגיש צורך להפסיק את סיפורי בנקודה זו, כדי להעלות את רשמי מאישיותו.

כשנתודעתי ראשונה לבארון אדמונד, היה גבר בשנות הששים, ער מאד, עדיין טרזן במקצת, אבל מלא נסיון וחכמת-חיים. כל אשר לו היה עשוי בטעם מעודן, בגדיו, ביתו – או נכון מזה, בתיו – רהיטיו ותמונותיו, ועדיין היה נודף ממנו ריחו של bon vivant שהיה לפנים. בהתנהגותו יכול היה להיות נדיב ועריץ כאחד; ובזה השתקפה אישיותו המפולגת. כי מצד אחד היה מכיר את כוחו ומתיהר בו; מצד שני היה כנבהל מכוחו, וזה שיוה עליו קו של עושה בסתר. בשביל משפחתו היה, בשל התעניינותו העצומה בשאלת היהודים, איש-חידות שלא מן היישוב; אבל בשנים המאוחרות. כשרוטשילדים אחרים התחילו להראות סימני התעניינות בארץ-ישראל והיו מוכנים לתת לנו מעט כסף למפעל, אסר עלי בדרך גזירה לפנות אליהם. ‘מה!’, אמר ברוב זעם, ‘לאחר שאני ביזבזתי עשרות מיליונים על הענין, בעוד הם מלגלגים עלי, הם רוצים לבוא עתה באילו מאות אלפי פראנקים קבצניים כדי לזכות בחלק מן התהילה? אם זקוק אתה לכסף, בוא אלי!’ ואני עשיתי זאת לעתים קרובות, ועל-פי-רוב לא לשוא. זכורני, למשל, כשהתנועה היתה במצוקה גדולה מחוסר אמצעים (הדבר היה בשנת 1931, כשסילקו אותי מכהונתי) יצאתי באחת משליחויותי השנורריות והגעתי לפאריס, ושם נפלתי מיד למשכב בגלל התקפה רעה של שפעת. הבארון שמע על מצבי ובא אלי אל המלון – לתמהונם, באמת כמעט לפחדם, של העובדים שם – ובידו צ’ק על סך ארבעים אלף לי"ש. הוא מסרו לידי במלים אלו: ‘זה יעזור להוריד את מידת-החום שלך’. וכך היה.

ביסודו של דבר היתה התעניינותו בציונות מדינית עמוקה כמו שלנו. השיטה, שעל פיה קנה שנים רבות לפני שנתודעתי אליו, בזמן שנמתחה עליו ביקורת קשה על-ידי הציונים, את המושבות שלו, מתוך תכנית אסטרטגית מסויימת, מראה, שהוא הרחיק לחשוב במושגים מדיניים ולאומיים; אלא שהוא היה לאומי תוך חוסר אמון בתנועה הלאומית ובעם. הוא לא הבין, שלא די בנתינת כסף ולא די ביישוב יהודים בארץ-ישראל. היה צורך לעודדם בפיתוח העמידה ברשות עצמם, היזמה והגידול הפנימי. התנועה הציונית כמות שהיא היתה צריכה חיזוק, שהיא היתה אם כל מעשה. את זאת לא יכול היה לראות. הוא רצה שכל דבר ייעשה בשקט, בסדר, בלא תנועה לאומית. הוא לא אהב את האביזריים של ההסתדרות. פעם אחת אמר אל אוסישקין ואלי: ‘למה לכם להתהלך ולנאום נאומים ולעורר שימת-לב?’, ואוסישקין השיב לו, בכובד-ראש למחצה: ‘בארון אדמונד, יתן לנו את המפתח לקופתו ולא נוסיף עוד לנאום נאומים’. הוא האשימני פעם, שאני בולשביק, וכוונתו היתה, כמובן, שאני ‘פרא אדם’ בכלל. אמרתי לו: ' Monsieur le Baron, on est toujours le Bolshevik de quelqu’un ' (אדוני הבארון, אדם הוא תמיד בולשביק של מישהו). הוא הבין את הרמז.

ואולם הוא לא היה אדם, שיכולת להתּל בו, אפילו בשעה שעבר בהשגותיו הלאומיות על המטרה, בהרחיקו לפנים לכת מן הציונים עצמם. בזמן אחד, זכורני, מימן שורה של חפירות בהר ציון, אשר כשבע ערים עתיקות מונחות שם זו על גבי זו. כוונתו היתה לגלות את ארון-הברית, שהאמין כי הוא קבור שם. שאלתי, ברוב כובד-ראש, מה הוא חושב לעשות בארון. הוא ענה: ''Les fouilles, je m’en fiche: c’est la possession' (לעזאזל החפירות: העיקר – הקנין').

גילויים אלה, ראייה זו ללב האיש, באו בזמן מאוחר יותר. בשנת 1913, בפגישתנו הראשונה, ידעתי רק זאת, שהבארון הראה התעניינות רחבה בארץ-ישראל יותר ממה שייחסנו לו, או שהוא למד מן הנסיון מה שלא רצה ללמוד מן ההגיון.

עיקר שיחתנו היתה, כמובן, על האוניברסיטה, ועל ענין זה הביע את דעתו בכוח ובבהירות. הוא ראה את האוניברסיטה העתידה לקום כמרכז גדול של אור וחכמה, אשר ממנו תצא תורה לכל קצות הארץ ותתן כבוד לירושלים ולישוב היהודי. אבל גם כאן הראה עצמו אבטוקראט, שהיו לו, כדוגמת כל העשירים, דעות פסוקות מאד בענינים שלא היו בסמכותו כלל. דעתו היתה, שהאוניברסיטה העברית צריכה לעסוק אך ורק במדעי-הרוח, משום שלעולם לא תוכל להתחרות במוסדי-המדע של אנגליה, צרפת וגרמניה. שמריהו לוין היה אומר, שהעשיר מזכיר לו תמיד את הפרות השמנות והרזות שבחלום פרעה; העשיר רוצה לתת לך נדבה שמנה, ומיד אחריה פילוסופיה רזה שתבלע את הנדבה השמנה. דעותיו של הבארון נראו לי חסרות-טעם; בשבילי אוניברסיטה היא אוניברסיטה. אולם מצאתי בו תומך לרעיון בכללו. תנאי שני התנה; ואף כי תנאי קשה היה, נראה לי יותר – עלי לרכוש את פאול אהרליך, שיעמוד בראש ועד האוניברסיטה.

אהרליך עמד אז בפסגת הקאריירה המפליאה שלו, ולבני-תמותה פשוטים היה קשה מאד להגיע אליו. אף הגיעה אלי השמועה, שהוא מתעניין מעט מאד בענינים יהודיים, ובכלל בכל ענין שמחוץ לתחום חקירתו הרפואית. נלאיתי למצוא דרך להגיע אליו, עד שעלה בזכרוני ידיד ישן בברלין, פרופיסור לאנדוי, שהיו קשרי חיתון בינו ובין אהרליך. במרץ 1914 נסעתי במיוחד לברלין, מצאתי את לאנדוי ואמרתי לו, כי אחזיק לו טובה כל ימי חיי אם יטלפן אל קרובו המפורסם בפראנקפורט ויסדר לי ראיון עמו.

פרופיסור לאנדוי נענה לבקשתי, אף כי הטיל ספק גדול באפשרות להגשים את תכניתי. אהיה מאושר, אמר לי, אם אהרליך יתן לי חמישה רגעים מזמנו; ואושרי יגדל עוד, אם אוכל לפתותו שיסיח את דעתו מעניניו המדעיים די הבין מה שאני מדבר אליו; כי אהרליך הוא אטוּם מאד לגבי השפעה מן החוץ, ביחוד בתוך המעבדה שלו, מקום שם היה בדעתי לבקרו.

לא הייתי במצב-רוח מרומם ביותר, כשעליתי במעלות של מכון שפייאר אשר בפראנקפורט. עם כל פעילותי הציבורית, הייתי מטבעי חששן, והשהייה בפרוזדורי הגדולים לא היתה לפי רוחי. במקרה זה לא הייתי צריך לשהות הרבה, אלא שנתגלה קושי ממין אחר, הואיל והשיחה היוצאת מן הכלל שאהרליך קבע לי תיכף ומיד, הפכה כמעט תעמולה לתורותיו המדעיות של אהרליך יותר מאשר לאוניברסיטה העברית.

רושמו של אהרליך נחרת בי עד לבלי הימחות. קומתו היתה קטנה ועבה, אבל ראשו היה יפה להפליא, מחוטב חיטוב עדין; ומתוך פניו הביט זוג עינים חודרות, שלא ראיתי כמותן מעולם – אבל עינים מלאות טוּב אנושי.

אהרליך ידע שאני כימאי, אבל לא ידע את מטרת בואי אליו. משום כך נכנס מיד לענין חקירותיו. הוא הציגני לפני אחדים מעוזריו (שנעשו בינתים אנשים מפורסמים), וביחוד לפני השפנים וחזירי-גויניאה שלו. אחר־כך לקחני לסיור מקיף למדי, אף כי נחפז, בתוך מעבדתו, כשהוא מדבר כל הזמן ומראה לי נסיונות במבחנות דרך הילוכנו.

הדבר היה מקסים, אלא שהיה מקסים יותר, אילולא נטרדתי על-ידי המחשבה, איך להסב את השיחה על הענין אשר למענו באתי. הקשבתי ביראת-הכבוד לדבריו, שבאו לפתח מקצת מתורת הכימיה שלו – כי הוא היה כימאי גדול כשם שהיה חכם-רפואה גדול. הוא דיבר על הכימיה כעל נשק להכות בו חליים רבים. וזו לשונו: אם השתמשת כראוי בכימיה שלך, יקל לך לקלוע בדיוק אל סיבת המחלה. במלים ‘השתמשת כראוי’ התכוון ליצירת קבוצה מסוימת בתרכובת, שיש בה כמיהוּת מיוחדת לרקמות מסוימות בגוף האדם. תרכובת כזו המוזרקת לתוך הגוף מתחברת רק עם הרקמות הללו. הוא נתן לי משל: אם מזריקים חומר-צבע ידוע בשם כחול-מתילין לגופה של חיה – נגיד עכבר – ואחר־כך מנתחים את הגוף, יתגלה, שכל מערכת העצבים נצטבעה בכחול, בעוד אשר כל שאר הגוף נשאר כשהיה. התקבצות האטומים בכחול-מתילין עושה אותו אמצעי מיוחד לרקמות-עצבים. ואם נניח שלכחול-מתילין יש כוח-ריפוי לגבי מחלות-עצבים מסוימות, נוכל לקלוע בו אל העצבים בלי לפגוע בשאר הגוף. הוא פיתח את התורה הזאת – שנתיישנה בינתים, אבל אז היתה חדשה – ברוב התלהבות והתרגשות, בעוד אני הולך אחריו במעבדה.

סוף-סוף התאזרתי עוז והיטיתי את השיחה בזהירות לצד עניני; העירותי שבאתי לראותו על דעת בארון אדמונד רוטשילד מפאריס בענין אוניברסיטה עברית בירושלים. הוא הקשיב רגעים מספר, אחר קרא: ‘אבל למה בירושלים?’ סוף-סוף יצאתי לדרך המלך! התחלתי להסביר לו בדי מרץ, למה ירושלים היא המקום היחידי בעולם, שאפשר וצריך לכונן שם אוניברסיטה עברית. איך שהוא תפסתי אותו בלבו והתלהבותי גדלה בראותי, שהוא מקשיב לדברי בשימת-לב גוברת והולכת. עברו כעשרים דקה עד שהפסיקני באמרו: ‘צר לי, עלינו להפסיק כאן. לאחר שאראה את חוֹלי, נלך הביתה ונמשיך’.

אחר־כך הוציא בהתרגשות את שעונו וקרא:

‘אדוני החזיק אותי קרוב לשעה. האם ידוע לו, כי שם במסדרון יושבים רוזנים, נסיכים ומיניסטרים, המחכים לראותני ומאושרים יהיו אם אתן להם עשר דקות מזמני’. הוא אמר זאת בתום-לבב. ואני עניתיו:

‘כן, פרופיסור אהרליך, אבל ההבדל ביני ובין שאר מבקריו הוא זה, שהם מחכים לקבל זריקה ממנו, ואני באתי לתת לו זריקה’.

המשכנו את שיחתנו בערב של אותו יום בביתו, ושם הכרתי את הגברת אהרליך, טיפוס של עקרת-בית גרמנית נעימה, שלא פסקה מלנזוף בבעלה על רשלנותו ועל עישונו בלי סוף. לא עבר עליו על אהרליך רגע אחד בלי סיגריה בפיו, וסבורני שהרגל זה הרגו. בשעת הפרידה הבטיחני לראות את בארון אדמונד בביקורו הקרוב בפאריס, שהיה צריך להתקיים לאחר ימים מספר, כדי ליתן לו את תשובתו. עשיתי זמן מועט בגרמניה וחזרתי למאנצ’סטר ליום ראשון של פסח. שם חיכתה לי טלגראמה נלהבת מאת אהרליך. הוא היה בפאריס; דיבר עם הבארון, והסכים להצטרף לועד האוניברסיטה. זו היתה הצלחה כבירה בשבילי.

בחדשים הבאים אירגנתי את יתר הועד. בארון רוטשילד שלח את בנו, ג’ימס די רוטשילד מלונדון – ועוד עמי לספר עליו הרבה – להיות נציגו. פרופיסור וארבורג מברלין נצטרף אף הוא. פרופיסור לאנדוי מברלין שידל את בנו, המתימטקאי, ששימש אז בגיטינגן ואחר־כך פרופיסור באוניברסיטה העברית, לקחת חלק בועד. גם מרטין בובר ואחד-העם נעשו חברים בו. אחרי ויכוחים וחילופי-מכתבים רבים הוסכם, שישיבתנו הרשמית הראשונה תתקיים בפאריס, בארבעה באוגוסט, 1914. מטעמים מובנים נדחתה ישיבה זו ללא קביעת מועד.

דפים אחדים קודם לכן אמרתי, כי אותן השנים – 1906 עד 1914 – היתה תקופה של התפתחות שקטה וללא הפתעות בציונות. יש להזכיר רק מקרה אחד יוצא מן הכלל. זמן קצר לפני המלחמה היה נטוש ריב מר ורב-משמעות בין הציונים ובין היהדות הגרמנית בדבר מוסד-המדע הגבוה השני שלנו בארץ-ישראל, הטכניון בחיפה.

למעשה צריך היה להיבנות בראשונה הטכניון, אף כי על האוניברסיטה (יסודה הונח באמצע המלחמה ופתיחתה נתקיימה רק בשנת 1925) דוּבר שנים רבות קודם לכן. הטכניון היה ילדם של אחד-העם ושמריהו לוין. סכום הכסף הניכר הראשון למען המוסד ניתן על-ידי מר ויסוצקי, אדיר התה ברוסיה, אדם בעל הון עצום, מסור לענינים יהודיים ומעין תלמיד-חכם יהודי. הוא היה התומך העיקרי בירחון ‘השלוח’ ופטרונו של אחד-העם. ויסוצקי תרם מאה אלף רובל, שהיו כחמישים אלף דולאר, ובסכום זה אפשר היה להקים את הבנין ולקנות את הציוד הדרוש. ויסוצקי, שהיה איש זקן, ולא יכול היה לבוא לעתים קרובות לישיבות הקוראטוריון, או חבר המנהלים, שנתקיימו בברלין, מינה את אחד-העם חבר במקומו.

אחד-העם ולוין שבחרו בחיפה להיות מקום מוסד-החינוך החדש, הראו כוח חזון רב. תל-אביב, העיר הצעירה, כבודה נפגע בשל הבחירה הזאת, אבל חיפה נועדה להיות לב-התעשייה של ארץ-ישראל החדשה, ומשום כך המקום הראוי לבית-ספר טכני גבוה. ואולם גדול היה חלקו של שמריהו לוין במלחמתו בשאלת לשון-ההוראה.

כדי להבין את ערכה של מלחמה זו, עלינו לזכור, כי הימים היו ימי הקאפיטולציות על אדמת תורכיה. כל מוסד זר בממלכה התורכית הרקובה והחלשה ביקש את חסותה של מדינה זרה, ומעצמות אירופה התחרו זו בזו על ההשפעה והפרסטיז’ה ברחבי תורכיה. היהודים, יותר מאחרים, שימשו כלי-שרת במשחק-האינטריגות הזה, והישוב הקטן, שכל מאמצינו היו מכוונים ללכדו לחטיבה יוצרת אחת, נקרע לקרעים בידי ‘מיטיביו’ ו’אפיטרופסיו' למיניהם. היתה שם מערכת בתי-ספר יהודיים, שנתמכה על-ידי ‘כל ישראל חברים’, או ה’אליאנס איזראליט אוניברסל' שבפאריס: לשון-ההוראה בבתי-ספר אלה היתה, כמובן, צרפתית. הגרמנים השתמשו בחברת ‘עזרה’, או ‘הילפספעריין דער דויטשען יודען’, על מערכת בתי-הספר שלה, כבכלי לאינטריגות שלהם במזרח הקרוב. כאן היתה לשון-ההוראה גרמנית. אנגליה פיגרה הרבה בהתחרות כללית זו, שבחסותה היה רק בית-ספר על שם אוילינה די רוטשילד בירושלים, שלשונו היתה אנגלית. בבית-הספר דיברו איפוא ילדי היהודים בארץ-ישראל צרפתית, אנגלית וגרמנית, הכול לפי ה’אפיטרופסים' הזרים. וכך נוצרה עובדה משונה ובמידת-מה נוגעת עד הלב, שבהתערבם יחד מחוץ לתחום בתי-הספר היתה העברית לשונם המשותפת. כנראה, לא עלה על דעת איש, כי הלשון היפה לילדי ישראל בבתי-הספר היא לשונם העברית.

הטכניון בחיפה הועמד תחת חסותה של גרמניה, וד"ר צימרמאן, סגן המיניסטר הגרמני לעניני חוץ, קיבל מן הממשלה התורכית את הרשיון לקנות את הקרקע ולהקים את הבנין, שבנייתו נגמרה בשנת 1913. הקוראטוריון היה מורכב בתחילה מבאי-כוח ה’עזרה' ומה' ויסוצקי; אחר־כך כשהרגיש שמתקרבת נקודת-הכרעה במלחמת-הלשון, קיבל אחד-העם בשבילי מקום בקוראטוריון. אחד-העם בעצמו לא רצה לבוא לידי סיכסוך עם ידידו הותיק ויסוצקי, שעם היותו עברי נאמן, נתרופפה עמדתו בשאלה זו בתוקף הלחץ של הרוב.

הישיבה המכרעת נתקיימה בברלין, ביוני 1914. עמדו נגדנו במערכה ג’ימס סימון, מלך הכותנה, ופאול נתן, יד ימינו, שניהם מנהלי ה’עזרה' וראשיה המוכרים של יהדות גרמניה. הם היו הטיפוס הרגיל של יהודי-הקיסר, כדוגמת אלברט באלין ומאכס וארבורג, גרמניים יותר מן הגרמנים, מתרפסים, ארכי-פטריוטים, להוטים להיענות לרצונותיהם ולתכניותיהם של אדוני גרמניה. הם לא רצו לשמוע על עברית כלשון-הוראה בטכניון. היו להם שלושה נימוקים נגד העברית ולטובת הגרמנית, בדרך קרשצ’נדו. ראשית, גרמנית היא הלשון הגדולה של המדע והטכנולוגיה, בעוד אשר העברית למעשה לא תצלח מבחינה זו. בתורת הנחה היו מסכימים, שהתעמלות וציור ילומדו בעברית! שנית, בית-הספר יעמוד תחת הדגל הגרמני. שלישית – והוא ראש הנימוקים – ד“ר צימרמאן דרש גרמנית! ד”ר צימרמאן לקח על עצמו את כל הטרחה הזאת לקבל את הרשיון לבית-הספר מתוך הסכמה מובנת מאליה, שלשון-ההוראה תהיה גרמנית ושהמוסד יהיה מוסד גרמני. באמת חיכה ד“ר צימרמאן – לפי הערת אגב מפי מר סימון – בלב חרד לתוצאות הישיבה הזאת. אם ד”ר צימרמאן יוכל להראות על כיבוש עמדה נוספת במזרח הקרוב, יגדל כבודו. בנקודה זו נתרתחתי ושאלתי: ‘מה לעזאזל לד"ר צימרמאן ולטכניון שלנו בארץ-ישראל?’ ראיתי צער ופחד אמיתי בפניהם של היהודים הגרמנים שישבו ליד השולחן. ואולם אני הוספתי להזהירם, שאם יוחלט על גרמנית, איש מאנשי ארץ-ישראל לא ישים לב להחלטה, כי הדבר יהיה בניגוד גמור לרוח ארץ-ישראל החדשה, ואולי גם לכוונתו הראשונה של הנדיב (הנדיב, אף כי השתתף בישיבה, בחר לשתוק). ההחלטה נתקבלה, ואני נשארתי במיעוט של קול אחד. עזבתי את הישיבה וטילגרפתי את תמצית המשא-והמתן בישיבה לשמריהו לוין, שניהל את המלחמה מצדה של ארץ-ישראל. לא עברו עשרים וארבע שעות ומורי הטכניון שבתו מעבודתם. ה’עזרה' הגרמנית ביטלה את התמיכה לבתי-הספר שלה, שעמדו לעבור להסתדרות הציונית. זו היתה הפעם הראשונה שהוטל עלינו להחזיק ולנהל מערכת-חינוך; זו היתה במידה מסוימת ראשית מערכת בתי-הספר העברים בארץ-ישראל. ד"ר לוין יצא מיד לאמריקה לרכוש את עזרת יהודי אמריקה, והעזרה ניתנה לו ביד נדיבה.

מלחמתנו זו נגד צימרמאן היו לה תוצאות רחוקות לגבי מעמדנו המדיני והביאה לי תועלת בימים הבאים. אויבינו באנגליה לא היססו להדגיש בימי מלחמת-העולם הראשונה, שאין אנו אלא הסתדרות גרמנית, הואיל ומושב ההנהלה הציונית היה בברלין. המקרה הנזכר למעלה נתן בידנו את הראיות לסתור את ההאשמה חסרת-היסוד. אנו הציונים, אף כי חלשים ומעטים, מצאנו עוז בנפשנו לסרב להיות כלי-שרת בידי הגרמנים בארץ-ישראל. אין אנו לא גרמנים ולא צרפתים, אמרנו, אלא עברים, ומי שיסייע לנו בפיתוח התרבות העברית, נשלם לו מידה כנגד מידה. נימוק זה בפי שמריהו לוין השפיע הרבה באמריקה.

ישיבת הקוראטוריון ביוני 1914, אף כי משקלה בכף-המאזנים של הענינים בין-הלאומיים היה מועט, הוכיחה לי ברור, כי המלחמה היא בלתי-נמנעת. לא מיד, כמובן – לעולם אין מלחמה באה מיד – אלא בזמן שהוא בעתיד. גילוי קטן זה של החלטה עיקשת מצד גרמניה להרחיב את כוח שלטונה, ויהי על חשבון מה ועל חשבון מי – אולי משום שהיה קטן, אולי משום שהראה את עירותה של גרמניה בכל נקודה – גילוי זה עשה עלי רושם עמוק. מברלין נסעתי ישר לפאריס, מתוך מחשבה להשפיע על בארון רוטשילד לקנות את הטכניון בחיפה, בכול, מכול כול. אבל הבארון היסס; לא מתוך שהשקפתי לא נראתה לו, אלא מתוך שגם הוא הרגיש במעומעם, כי אנו עומדים על סף מאורעות גדולים וטראגיים ויהיה בזה משום קלות-ראש לקנות את המוסד בזמן הזה, כי מי יודע כמה שנים תעבורנה עד שנוכל להשתמש בו. 9

מוזר בעיני הדבר, כשאני זוכר איך חששות אלו לא נתגבשו מעולם לאמונה ממש. כן, ודאי שתפרוץ מלחמה באחד המקומות, באחד הזמנים; המלחמה היא בלתי-נמנעת, אבל אין איש יודע היכן ומתי. ואולי, בנוגע להיכן ולמתי, תמיד אפשר יהיה למנוע את השואה, והדבר אשר לא-יאמן, אשר לא-יימנע, לא יעלה ולא יבוא. וכן, עם כל האותות המבשרים סערה מתקרבת, מצא סוף אותו חודש יולי את אשתי, את בני הקטן בנג’י, ואותי עסוקים בהכנות לפגרה קצרה בשוייץ. עזבנו את מאנצ’סטר לפי התכנית ב-28 ביולי, לאחר שקיבלנו את הידיעות הדרושות בנוגע למהלך הרכבות ומצאנו שהכול ‘כתיקונו’. עשינו חנייה קצרה בלונדון ובילינו שעות אחדות בבית אחד-העם. אף הוא רצה להאמין, כי הסערה תהיה רק סערה דיפלומאטית וכי חילופי טלגרמות ושיחות בין המעצמות הגדולות יישרו את ההדורים. זכורני, ששאלתי במשרד קוּק בדבר הרכבת לפאריס, ושוב הוגד לי, כי הכול ‘נורמאלי בהחלט’. אחר־כך נתברר, שכבר אז הועברה המשלחת הצבאית הבריטית בחשאי ובכל המהירות דרך התעלה.

באנו לפאריס ב-31 ביולי בערב. האנדרלומוסיה ששררה בתחנת הצפון היתה דייה להראות לנו את הבדל המזג שבין העם הצרפתי ובין העם הבריטי. כאן היו הדברים לגמרי לא כתיקונם. לא יכולנו לעזוב את הרכבת והחלטנו להמשיך ב’חגורת פאריס' (Paris Ceinture) אל תחנת ליאון, נקודת-היציאה לדרום. הנסיעה הקצרה ארכה לאין שיעור, מתוך עצירות רבות ופלישות תכופות של נוסעים נרגשים, שמילאו את המחלקות ואת הפרוזדורים עד אפס מקום ועד למחנק. מתוך קטעי שיחות נודע לנו, כי ז’ורס נרצח באותו ערב בבית-קפה שבבוּלוואר, והכול האמינו, כי עמו מתה התקוה האחרונה לשלום. רק הוא לבדו היה בכוחו לפנות אל פועלי אירופה לא לצאת למלחמה, ורק פנייתו לבדה עלולה היתה להשפיע על ידידיו הגרמנים.

בתחנת ליאון נכבשה הרכבת כיבוש של ממש. מן השמים סייעו אותנו להחזיק במקומות ישיבתנו, ואחרי ליל-בלהות נמצאנו על אדמת שוייץ. כעבור יומיים הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת.


 

פרק אחד עשר / זעזוע והתאוששות    🔗

נתקענו בשוייץ / פאריס במלחמת-העולם הראשונה / האסון מוליד את התקוה / שוב במאנצ’סטר / אני מתודע אל סי. פ. סקוט / אני מוצג לפני לויד ג’ורג' / עמדתו הפרו-ציונית של הרברט סמואל / יחסו של אסקוית / מכשולים צצים / מכתב-המלצה שני לבאלפור / התנגדות יהודית לציונות.


כשעבר הזעזוע של המאורע נמנע-האמונה, כשעלה בידנו לתפוס את עוּבדת המלחמה, ניעור בנו שוב יצר-החיים. עם כל מה שאני מזכיר עתה כחששות, יש לזכור, כי למלחמת-העולם הראשונה, שלא כשניה, לא קדמו שורות ארוכות של אזהרות, שאינן משתמעות לשני פנים. ה’אינצידנטים' הדיפלומאטיים קרו לפי המסורת. המלחמה היתה בלתי-נמנעת; אבל היא נראתה בלתי-נמנעת אחרי פאשודה; היא נראתה בלתי-נמנעת אחרי ה’אינצידנט' של אגאדיר. גרמניה היתה תוקפנית, נגחנית, שחצנית. אבל חסרה היתה אותו חוסר בושה של הנאציזם ולא גילתה את פרצופה מראש על ידי סדרה של מעשי-תועבה מחרידים. היה הבדל עצום בגישתנו לשתי המלחמות. כ’שפרצה' לבסוף מלחמת-העולם השניה (עולים על זכרוני הימים, שהיינו מחכים לפרעות ברוסיה), ידענו סוף-סוף כולנו היכן אנו עומדים. לא כן במלחמת-העולם הראשונה, שירדה עלינו כמכה מהממת. אף שהיתה הצדקה בשנת 1914, לאחר חצי מאה שנה בערך של שלום יחסי, להתקומם לרעיון של מלחמה כללית לאלתר. המלחמה באה והלכה עלינו אימים. האימים סרו ובמקומם באה טינה עמוקה – ותקוה. המלחמה הנה באה, ויש לנצח בה; ואחרי הנצחון יהיה צורך לבנות עולם חדש וטוב על חרבות העולם הישן.

שוייץ, שאשתי, בני בן השבע ואני נתקענו שם, היתה כמובן שרויה במצב של התרגשות ניכרת. הגענו אל עמק הרהוֹן, טיפסנו ועלינו אל הכפר, שהזמנו שם חדרים, ובבואנו שמה נודע לנו, כי כל אנשי הפנסיון הקטן גוּיסו וכי סיכויי המזון והשירות דלים. אך, מכל מקום, היינו שם. באנו שמה ל’ימי הפגרה'. הבטחנו לבעל-הבית, שנשתדל למלא בעצמנו את השירות החסר, ונשארנו לימים מעטים כדי לראות מה צורה ילבשו המאורעות, לפני שנעשה את הדרוש לחזור לאנגליה. הימים המעטים ארכו והיו לשבועיים, עד שעלה בידנו להתקשר עם חבורה אחרת של נתינים בריטיים שנתקעו במקום.

ושוב עולות על זכרוני כמה מסיבות משונות בקשר עם מצב הפסיחה על שתי הסעיפים, אמונה ואי-אמונה, שקדם למלחמת-העולם הראשונה. במאנצ’סטר אמרו לנו במשרד הרכבת, כי הכול כתיקונו. אף-על-פי-כן לקחנו עמנו דרכיה. מה המריצני ברגע האחרון להצטייד בדרכיה – באותם הימים שלא עלה על דעת איש לשאת עמו תעודה כזו? האם היה בזה משום הד מימי נעורי ברוסיה? לקחתי עמי גם מלאי של כספים בזהב. בעל שם-משפחה כמוני – מלבד חיצוניותי – מי יודע בכמה צרות צרורות היה עולה לו להוכיח לקונסול הבריטי במוֹנטרי, שאני נתין בריטי, בעל זכות גמורה לנסוע עם אשתי לאנגליה.

עוד שלושה שבועות עברו, עד שהיינו ברכבת ההולכת לפאריס. הנסיעה, שארכה תמיד פחות משתים עשרה שעות, ארכה הפעם שני לילות ושני ימים. על גבול צרפת, ובכמה נקודות בתוך צרפת, נטל על הנוסעים ללכת אל ה’מיירי', אל בית-העיר, לשם בדיקת תעודותיהם. אבל לא זה בלבד עשה את הנסיעה בצרפת מדכאה לאין שיעור.

בעיר קטנה ביורא, דוֹל – עיר מולדתו של פאסטיר – הוחזקנו כמה שעות, בעוד אשר רכבת אחר רכבת עוברת מערבה, ובכולן שבויים גרמנים, פצועים ופליטים צרפתים, ורכבת אחר רכבת עוברת מזרחה, ובכולן צבא חדש. הצרפתים היו נסוגים מאלזאס ומלחמת המארנה היתה בעצם תוקפה.

ראיתי שם מחזה-אימים אחד, שלא מש מזכרוני עד היום. בהגיע אחת הרכבות מן החזית, נשקפו בעד החלון ארבע או חמש נשים, פרועות-שער, מלוכלכות, בעלות פנים מעוקמים ומגוּנים, כה לא-אנושיים, עד כי נרתענו בבהלה למראיהן. שאלתי קצין אחד שירד מן הרכבת, מי הן הבריות המבהילות האלה. הוא ענה: ‘מפלצות אלה הן נשים צרפתיות, שנתפסו בשדה-הקטל כשהן שודדות את המתים’ נערי הקטן נתבלבלה דעתו למראה הזועה, והתמונה נחרתה עמוק בלבי.

הנה מה שראינו בעינינו, ובכל זאת אמרנו לנפשנו: ננצח במלחמה. בשבועות הראשונים האלה לנסיגתם המבוהלת של הצרפתים והבריטים לא היה הדבר ברי כלל וכלל. לאחרונה הגענו לפאריס, פאריס שהיתה יפה מכל מה שראינוה עד היום, כל בית מקושט בדגלים ופרחים, אבל פאריס שהיתה גם מעציבה באוירה של פרידות, של העדר גברים, של נשים רבות בלבוש-אבל. העיר היתה גאה ומיושבת בדעתה, אבל שקטה במידה נוגעת עד הלב. אי-אפשר היה לנו שלא לדמות את פאריס אל בירת גרמניה רבת-העצמה, רבת-הבטחון, שראינוה רק לפני שבועות מספר. הניגוד עשוי היה לרפות את הרוח. ואף-על-פי-כן, מאחרי הפחד, ללא כל טעם ברור וללא כל נימוק אמיתי, התחיל הלב מנחש, כי הצרפתים יחזיקו מעמד. הם נתקפו בבלי-דעת; הם היו בלתי מוכנים ובלתי מאורגנים, אבל הם יתקנו את המעוות. מה שפגמו בהכנה ובאירגון ימלאו באומץ-הלב ובהמצאות לצורך השעה.

יחד עם תחיית התקוה באו הכיסופים והאמונה, כי משהו טוב יותר עתיד לבוא אחרי המלחמה. בראשונה התיראנו, אשתי ואני, לבטא את התקוה הזאת; ורק מתוך אי-בטחון הזכרנו זה לזה את האפשרות, כי אחר המלחמה, בעולם שיכונן מחדש על התבונה, יהיה גם גורלנו, גורל היהודים, קל קצת יותר, והצורך שלנו לקומם את מולדתנו יוּכר כחלק מצורך העולם. מצאתי את בארון אדמונד הזקן בפאריס, בביתו המהודר, עצוב מאד, אך שקט מאד. שני בניו לא היו בבית, כי שירתו בצבא. תמהתי לשמוע מפיו חזרה על מחשבותי, שלא באו לכלל ניסוח שלם. כן, אמר, הענינים נראים יגעים מאד, אבל אנו ננצח במלחמה. וזאת לנו העת לפעול, שלא נהיה מן הנשכחים בשעת הסידור הכללי. הוא דחק בי לבוא מיד בשובי ללונדון במגע עם אנשי-מדינה בריטיים. לפי דעתו, – ואני הסכמתי לדעתו זו – עומדת המלחמה להתפשט על המזרח התיכון, ושם יתרחשו מאורעות רבי-ערך בשבילנו.

וזה דרכה של תקוה, שהיא מביאה לידי מעשה ושואפת להצדיק עצמה. היתה תקופה קצרה של גישושים ראשונים. חזרנו ללונדון והיינו קצת מופתעים במצאנו את העיר, שהיא עדיין ‘נורמאלית בהחלט’ – היתה זו אותה תקופה מוזרה ואופיינית של ‘העסקים-כרגיל’ בימות המלחמה, תקופה המקבילה במידה מסוימת לתקופת ‘מלחמת התעמולה הלאומנית’ לאחר רבע מאה שנה (ואפשר שהיא המפתח להבנת רוחו של היטלר). הלכתי לראות את ידידי, את אחד-העם, ליאון סיימון, שמואל לאנדמאן – האחרון היה מזכיר ההסתדרות הציונית – ואת הציונים של איסט אנד. דיברנו סתומות על אפשרויות גדולות הנפתחות עתה לפנינו, אבל לא עלתה שום תכנית-פעולה ממשית. קיצרתי את ישיבתי בלונדון והלכתי למאנצ’סטר. הגעתי שמה בתחילת זמן הלימודים באוניברסיטה.

היתה זאת שיבה עגומה. רבים מן התלמידים והמורים הצעירים הלכו לצבא – כמובן, כמתנדבים, הואיל ועל חובת-גיוס (דבר אופייני בשביל אנגליה) אך התחילו אז לדבר. היתה אוירה של חוסר-ודאות; ואני התהלכתי ובלבי תקווֹתי, מחכה לשעת-כושר.

ושעת-הכושר באה עד מהרה, ולכאורה, בדרך מקרה. כשני חדשים אחרי שובי נתודעתי לאדם אחד, שעתיד היה להביא לתנועה הציונית תועלת רבה לאין שיעור ק. פ. סקוֹט, העורך המפורסם של ה’מאנצ’סטר גארדיין'. אפשר מאד, שלולא נזדמנו כן, הייתי הולך אליו, הואיל וחיבתו לאידיאלים של עם ישראל היתה נודעת למרחוק והשפעתו האישית והציבורית היתה עצומה. והנה ארעה הפגישה במסיבה בויתינגטון, באחת המשפחות הגרמניות היהודיות-למחצה, שהתעניינה בעבודת אשתי בבתי-הספר לאמהות – מפעל שעבר אחר־כך לעיריה, ואשתי שימשה בו קצין רפואי. כשהוצגתי לפני מר סקוט, ראיתי לפני ג’נטלמן גבה-קומה, בעל הדרת פנים, בא בימים אך ער מאד ויודע להקשיב. הוא חקרני למוצאי ולעבודתי וגם התעניין בשאלה הפולנית.

הוא שאלני: ‘אדוני פולני?’

עניתיו: ‘אינני פולני, ואיני יודע כלום בעניני פולין. יהודי אני, ואם רצונו לדבר עמי על היהדות, מר סקוט, אני עומד לשירותו’.

הוא רצה לדבר עמי על הנושא הזה, ומקץ ימים אחדים קיבלתי ממנו הזמנה לבקרו בביתו. הוא היה כה פשוט, כה גלוי-לב, כה מקסים, שלא יכולתי להתאפק מלשפוך לפניו את לבי. סיפרתי לו על שנאתי את רוסיה, על הסיכסוכים הפנימים אצל היהודים, על הטראגדיה הנצחית שלנו, על תקוותינו ושאיפותינו בדבר ארץ-ישראל, על המעט שכבר פעלנו שם, ועל חלומותינו המשיחיים כמעט – כי כן נראו אז – לעתיד לבוא. הוא הקשיב בשימת-לב מרובה, ובכלות השיחה, שהיתה בעיקר חד-צדדית, אמר:

'רוצה הייתי לעשות מה בשבילו. רוצה הייתי להפגישו עם מיניסטר הכספים לויד ג’ורג''. ועוד הוסיף, ‘אדוני יודע, יש לכם יהודי בממשלה, מר הרברט סמואל’. על זה קראתי כמעט בגסות: ‘בשם אלהים, מר סקוט, אל יהי לנו שום עסק עם האיש הזה!’ סבור הייתי, מטעמים מקובלים, כי הרברט סמואל הוא אותו טיפוס יהודי, שמטבע ברייתו הוא צריך להתנגד לנו. עתידים אנו לראות שטעיתי.

אף לא שיערתי, שמר סקוט ייכנס לעומק בעיותינו ביסודיות כזו. הוא התחיל לקרוא ולקנות ידיעות על ארץ-ישראל, ואני המצאתי לו את מפת הארץ, שבה מסומנים יישובינו. ב-12 בנובמבר כתבתי אליו: ‘האין אדוני סבור, ששעת-הכושר בשביל העם היהודי הגיעה לפחות לתחום הויכוח? אני יודע, כמובן, שאין אנו יכולים ‘לתבוע’ שום דבר, יותר מדי מפוררים אנו לכך; אבל יש לנו יסוד לומר, שאם ארץ-ישראל תפול בתחום השפעתה של בריטניה, ואם בריטניה תעודד שם התיישבות יהודית, כארץ התלויה בבריטניה, נוכל להגיע שם במשך עשרים או שלושים שנה לישוב של מיליון יהודים, ואולי יותר; הם יפתחו את הארץ, ישיבו אליה את התרבות וישמשו מגן מועיל מאד לתעלת סוּאץ’.

בראשית דצמבר 1914 נתקיים הראיון עם לויד ג’ורג‘. מר ג’ורג’ ב’זכרונות המלחמה' שלו קובע את תאריך היכרותו עמי והתעניינותו בתנועתנו, למן הזמן (1917) שהתחלתי לעבוד בשביל מיניסטריון התחמושת, ומעמיד את היחסים בינינו על עבודתי הכימית בשביל הממשלה במחציתה השנית של המלחמה. מתוך סיפורו נראה, כאילו הכרזת באלפור באה כגמול שניתן לי מידי הממשלה, כשמר ג’ורג' נעשה ראש הממשלה, על שירותי לאנגליה. כמעט מרוצה הייתי, אילו היה הדבר פשוט כל-כך, אילו לא ידעתי מעודי את פחי-הנפש, את עבודת-הפרך ואת הפיקפוקים שקדמו להכרזה. אולם ההיסטוריה אין לה עסק בפנסי-הקסמים של אלאדין. למעשה קדמה הסנגוריה של מר לויד ג’ורג' על בית-המולדת היהודי הרבה לכהונתו כראש הממשלה, והיו לנו כמה פגישות בשנים שבינתיים, כפי שיתברר להלן.

נעשה אצלי מנהג, שבכל פעם שנזדמנתי ללונדון ומר סקוט בא שמה ברכבת הלילה, הייתי פוגשו בתחנת איסטון לסעוד עמו סעודת שחרית. רגיל היה לקדם את פני בדברים אלה: ‘ובכן, מר וייצמן, הגידה לי מה רצונך שאעשה למענך?’, וארוחת-הבוקר היתה עוברת בשיחה על ענינים ציוניים. ואולם באותו בוקר של שלושה בדצמבר קידם את פני בקריאה: 'אנו נאכל את ארוחת-הבוקר בשעה תשע עם מר לויד ג’ורג''.

באותה פגישה השתתף, מלבד לויד ג’ורג‘, מר סקוט ומלבדי, גם הרברט סמואל, שהיה אז נשיא הנהלת הממשלה המקומית בראשותו של אסקוית, ויאשיה ויג’ווּד, אדם בלתי ידוע לי אז. הייתי אז נבוך מאד וסבלתי מהתרגשות כבושה, כי ידעתי מה רב הוא התלוי בפגישה זו. בתחילה הייתי כשומע פאסיבי. הם דיברו על המלחמה בצורה שנראתה לי מרפרפת במידה מרובה. אני הייתי במאד מאד כבד-ראש, לא ידעתי כלל ערכו של הוּמוֹר אנגלי ולא הבנתי בתחילה, כי מאחרי הריפרוף המדומה הזה מסתתרת רצינות מרה כמות. לויד ג’ורג’ התחיל להקיפני בשאלות על ארץ-ישראל, על מושבותינו שם, על מספר היהודים בארץ ועל מספר אלה שיוכלו לעלות שמה. השיבותי כמיטב יכולתי. והנה הגדולה שבהפתעות חיי: הרברט סמואל נכנס בכמה הערות לטובת הענין. בתחילה אחזני פחד בגלל נוכחותו. והנה נתברר, שכל אחד מן הנמצאים בחדר נטה כלפי ידידות, ונוצרה אוירה שחיממה ועודדה אותי. לויד ג’ורג' הדגיש, שעלי לדבר עם באלפור, וכן עם ראש המיניסטרים הרברט ה. אסקוית. במקום זה אמר הרברט סמואל, – לא האמנתי למשמע אזני – שהוא מכין תזכיר בענין מדינה יהודית בארץ-ישראל על מנת להגישו לראש המיניסטרים.

מה שונה היה הרושם שחלומותינו ותכניותינו עשו על אנשים שונים! הנה מה כתב אסקוית ביומנו ב-28 בינואר 1915:

‘קיבלתי מאת הרברט סמואל תזכיר בשם עתידה של ארץ-ישראל. הוא טוען באריכות ניכרת ובהתלהבות מסוימת לטובת סיפוחה של ארץ-ישראל על-ידי אנגליה. גודל הארץ כגודלה של ויילס, מרביתה הרים שוממים ומקצתה ארץ צמאה למים. הוא סבור, שעלינו להושיב בארץ זו, שאינה נותנת תקוות רבות, כשלושה או ארבעה מיליוני יהודים אירופיים, ודבר זה ישפיע לטובה על היהודים הנשארים. דבריו נקראים כמעט כמהדורה חדשה של ‘טאנקרד’, שהותאם לזמן הזה. אני מודה, שאין לבי הולך אחרי הצעה זו הבאה להוסיף על התחייבויותינו, אבל יש בזה משום אילוסטראציה מעניינת לפתגמו החביב של דיזי (ד’ישראלי): ‘הגזע הוא הכול’ בעובדה, שדברים אלה, שהם כמעט השתפכות לירית, יצאו ממוחו המסודר כהלכה והשיטתי של הרברט סמואל’. ולאחר שבועות אחדים הוסיף: ‘מוזר הדבר, החסיד הנוסף היחידי של הצעה זו הוא לויד ג’ורג’, ואיני צריך לומר, שאין לו ענין כלשהו ביהודים, לא בעברם ולא בעתידם, אלא שהוא סבור, כי יהיה בזה משום שערוריה, אם נתן שהמקומות הקדושים יעברו לבעלותה או לחסותה של צרפת ‘האגנוסטית והאתיאיסטית’.

הקטע האחרון עומד בניגוד מוזר לפירוש שניתן מצד אחר לגמרי. הייתי שוב בפאריס בשלהי 1914, ובארון אדמונד הציע לי להתראות עם לורד בּרטי, הציר הבריטי, שהיה ידידו – לפחות, היה נוהג ליהנות מארוחות משובחות בבית הבארון. לורד ברטי קיבלני בקרירות מסוימת. את דעתו על הראיון הזה הוא מגלה ביומניו, שנתפרסמו, כדוגמת זכרונותיו של אסקוית, לאחר עשר שנים:

‘אדמונד די רוטשילד שלח בן-דת שלו היושב במאנצ’סטר ל’שוחח’ על תכנית הנראית לי אבסורדית, אף כי לדבריהם סמכו את ידיהם עליה גריי, לויד ג’ורג‘, סמואל וקריו; הם לא הזכירו את לורד רידינג. התכנית מתכוננת לעשות את ארץ-ישראל למדינה ישראלית, בחסותה של אנגליה, צרפת או רוסיה, מוטב של אנגליה… מה יאמרו על התכנית האפיפיור ואיטליה, וצרפת הקאתולית עם שנאת-ישראל שלה?’

דרך אגב, לורד ברטי היה קאתולי. איני יודע מה היה יחסו אחר־כך לציונות. אסקוית נשאר קריר. הוא ביקר בארץ-ישראל בשנת 1924/25 וכתב:

‘מספר האוכלוסין בארץ הוא פחות ממיליון…, שרק עשירית מהם יהודים, השאר נוצרים וערבים, והערבים הם שלושת רבעי האוכלוסיה כולה. לדעתי, אין למצוא בשום מקום נציגות גרועה מזו של כל אחת משלוש הדתות – ביחוד של הנוצרים. היהודים מתרבים (בעיקר מן החלקים המפותחים פחות של אירופה המזרחית), כתוצאה מן התעמולה הציונית, ואין ספק שחלקם טוב ומאושר יותר מאשר במקומות המסכנים, אשר משם נשלחו. אולם הדיבורים על עשיית ארץ-ישראל בית לאומי ליהודים נראים לי דמיוניים, כמו שהיו בעיני תמיד’.

משונה מאד הוא הניגוד בין דברים אלה ובין דברי לורד באלפור על ביקורו הוא בארץ-ישראל, אחרי ירחים מספר, לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית.

מכאן רק רמז על המכשולים שהיו בדרכנו – מכשולים מיוסדים על נימוקים סותרים זה את זה, שאין להשלים ביניהם, או בינם לבין כמה עובדות קיימות: ברטי הזכיר את הקאתוליוּת ואת האנטישמיות של הצרפתים, אסקוית ייחס את התעניינותו של לויד ג’ורג' לטינה שבלבו על ‘האתיאיזם הצרפתי’; אסקוית מציין, שהחומר האנושי שלנו הוא מן המין העלוב ביותר, שאינו מסוגל לבנות ארץ; לאחר זמן-מה השמיעו באזנינו, כי ישנה סכנה שניטיב לבנות במידה יתירה. כמה מן ההתנגדויות מבית ומחוץ, ידעתי יפה; כמה מהן ניחשתי כי תבואנה; כמה מהן באו מצדדים שלא פיללתי כלל, אבל גם עזרתנו באה לפעמים מצדרים שלא שיערנו מראש.

בינתים, הראיון עם לויד ג’ורג' עלה יפה מאד. שר-הכספים הבטיחני לחשוב על הדבר בכובד-ראש. הוא הזכיר, שתהיה בלי ספק התנגדות חזקה מצדדים יהודיים מסוימים, וניבא בדיוק רב, כי אדוין מונטאגיו, שהיה אחר־כך מיניסטר לעניני הודו, יהיה אחד ממתנגדינו הנמרצים ביותר. לא ניסיתי כלל לכסות מלויד ג’ורג, או מן האחרים את העובדה, כי היהודים העשירים ורבי-הכוח רובם הם נגדנו; ולא הזכרתי את שיחתי עם באלפור בשנת 1906. סבור הייתי, שהדברים נתיישנו. רק מקץ חדשים שמעתי על תוצאות הראיון, וגם זה לא במישרים. לויד ג’ורג' תיאר לפני הגברת ג’ימס רוטשילד את הפגישה, והעיר שתי הערות, שנשתמרו בזכרונה. הוא אמר: ‘כשדיבר אלי ד"ר וייצמאן על ארץ-ישראל הזכיר שמות מקומות, שהם ידועים לי יותר מאלה שבחזית המערב’. אחר־כך חזר על מה שאמר דרך אגב להרברט סמואל: ‘אחרי שאתה ואני נישכח, עוד תהיה לאיש הזה מצבת-זכרון בארץ-ישראל’. איני יודע באיזו מידה עתידה נבואה זו להתקיים, אבל אם יעלה פעם על דעת איש להקים לי מצבת-זכרון, תקותי היא, כי יוגד לאיש ההוא, שרק על אדמת ארץ-ישראל הייתי רוצה במצבה כזו.

עשיתי מיד כעצת לויד ג’ורג' והשתדלתי לראות את באלפור. פרופיסור אלכסנדר, שבאלפור הכירו כאח לפילוסופיה, שלח אליו מכתב קטן, שבו הציגני שוב לפניו, ובתשובה קיבל גלויה, שעליה השם באלפור: ‘סאם יקר, וייצמן אינו צריך המלצה. עדיין זכורה לי שיחתנו משנת 1906’. כשנכנסתי לתוך משרדו של באלפור – הוא היה הלורד הראשון של הימיה – קיבלני בקריאה: ‘ראה, לא נשתנית הרבה מאז פגישתנו’, וכמעט בלי הפסקה, ‘יודע אתה, חשבתי על אותה שיחה שהיתה לנו, ואני מאמין, כי ביום אשר התותחים ישבתו מירות, אתה עלול לקבל את ירושלים שלך’.

חלחלת שמחה עברתני לשמע הדברים, שיצאו מפיו כמו דרך רישול, אבל לפי מה שהתחלתי אז מבין את נוסח הדיבור הבריטי – מתוך כובד-ראש גמור. לא השתמשתי בהזדמנות זו; הזמן והמקום לא היו כשרים לכך. הוא הזמינני לאחר ימים מעטים לביתו בקארלטון גארדנס, ושם היתה בינינו שיחה כבירה, שארכה שעות אחדות.

לא היה כאן חילוף-דברים מעשי. השיחה נתגלגלה על רעיונות ועיקרים מופשטים. שאגיד לו מה אמרה הגברת ואגנר. הוא הסכים. ואז אמרתי לו: לדעת הגברת ואגנר תפסו יהודי גרמניה את התיאטרון, העיתונות, המסחר והאוניברסיטאות הגרמניים, וכעבור מאה שנה בלבד לשיווי-זכויותיהם, שמו בכליהם כל מה שהגרמנים הקימו במשך מאות שנים. הגברת ואגנר, העזתי לנחש, התרעמה מאד, שעליה לקבל כל-כך הרבה תרבות רוחנית וחומרית מידי היהודים, ורבים שם החושבים כמותה. אפשר מאד, שהגברת ואגנר אינה יודעת כלל את כל היקף השירותים שהיהודים שירתו את גרמניה, ביחוד בשדה המדע; באיזו מידה היו הם הגורמים לגידולן של התעשיות הכימיות בגרמניה; והרי זה רק שדה אחד. (להלן בספרי זה אעסוק בקצת הרחבה בענין השימוש שאינו-שכיח שהשתמשו הגרמנים בגאונותם המדעית של היהודים למטרות שאנשי-המדע לא נתכוונו להן מעולם). הוספתי ואמרתי, שיכול אני להסכים עם הגברת ואגנר בנוגע לעובדות, אבל חולק אני עליה בהחלט בנוגע למסקנות שיש להסיק מהן. הנקודה העיקרית שאלה שאינם יהודים מתעלמים ממנה, והיא המכבידה את הטראגדיה היהודית, היא זו, שאותם היהודים שנתנו את מרצם ואת מוחם לגרמנים, עשו זאת בתור גרמנים והם העשירו את גרמניה ולא את היהדות, שהם פורשים ממנה במהירות. לא היה קשר כל שהוא בין גדולי היהודים האלה שבגרמניה ובין העם היהודי. אל-נכון צריכים היו להסתיר את יהדותם, כדי שתינתן להם הרשות להעמיד את כשרונותיהם לרשות הגרמנים. ואולם הגברת ואגנר לא הכירה בהם שהם גרמנים, והיינו שם האנשים המנוצלים והבלתי מובנים ביותר. כדי להימלט ממצב לאין-נשוא זה, מן ההכרח ליצור מעמד של קבע לעם ישראל בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל, שיחיה שם בתנאים נורמאליים. תנאים אלה הם ראשית כול, תחיית לשון היהודים ותרבותם. וסיפרתי לבאלפור את דבר המלחמה בשנת 1914 נגד השלטת לשון זרה בטכניון שבחיפה.

דיברנו, כמובן, על המלחמה, ואני דיברתי בגילוי-לב על רגשותי כלפי רוסיה. מר באלפור השתומם, איך ידיד אנגליה יכול להיות כל-כך אנטי-רוסי, בשעה שרוסיה עושה כה הרבה לסייע בידי אנגליה לנצח במלחמה. תיארתי לפניו את הנעשה מאחורי הקוים הרוסיים, וביחוד במקומות שהרוסים נכנסים לתוך טריטוריה חדשה – הפרעות והגירושים, ההופכים כל נצחון רוסי לזועה בשביל היהודים – בעוד אשר מאות אלפי יהודים נלחמים בתוך הצבא הרוסי. זו היתה חדשה בשבילו! אחר־כך דיברתי שוב על תקוותינו הציוניות. עם גמר שיחתנו אמר באלפור: ‘אתה עובד לשם ענין גדול. עליך לבוא שוב ושוב’.

לא עברו ימים מועטים ונפגשתי שוב עם באלפור בארוחה אצל ליידי קריוּ, והדברים נתגלגלו על רוסיה ועל היהודים. באלפור חקרני לדעותי, ואני אמרתי, כי רוב התקוות שתולים ברוסיה הן תקוות-שוא. רוסיה מושחתה ורקובה ובסופו של דבר יתברר, שחלקה בנצחון הוא קטן מאד. ליידי קריו – שהיתה מבית רוטשילד – אמרה אחרי-כן, שאני כנראה פרו-גרמני, ודבר זה, כמובן, הטיל אימה ממש על ג’ימס די רוטשילד. הייתי אומר, שנקל היה לדבר גלויות אל בלתי-יהודים מאשר אל יהודי המערב; היתה פחות אפשרות, שלא יבינוך כראוי. הגברת בלאנש דאגדייל, בת אחותו וכותבת תולדותיו של באלפור, שהיתה בעצמה כל ימי חייה ידידה נלהבת של הציונות, מעירה כאן כמה הערות קולעות בענין זה בנוגע לאחד ממתנגדינו הקשים ביותר באותם הימים. ‘מר (אדוין) מונטאגיו לא יכול להושיט אל עמו הוא אותה חיבה שהראה אחר־כך כלפי לאומיותם של ההודים. הוא ראה את צלם-הבלהות של האנטישמיות בכל ארץ, שיהודיה נטלו רשות לעצמם לחלום על מרכז ארצי או על קיום מדיני לאומי, מלבד אזרחותם הקיימת – שאיפות כאלה בתוך יהודי אנגליה נראו לו כבגידה בארץ שבה נולדו. ואשר ליהודים החיים בתנאים פחות מאושרים, עתידים, לדעתו, היחסים ביניהם ובין ארצות מולדותיהם להתקלקל על ידי כך יותר. השקפה זו לא היה כוחה יפה ביותר בעיני העמים הבלתי-יהודים בקיסרות הבריטית, שכמה מהם, למשל הסקוֹטים, רגילים מאד למזג הכרה גזעית נבדלת וחזקה עם נאמנות במובן רחב יותר’.

השקפה זו נתאשרה לי שוב ושוב במשאי-ומתני עם לא-יהודים; לא רק עם ‘גזעים’ של מיעוט בקיסרות הבריטית – הבאלפורים היו סקוטים כמובן – אלא גם עם האנגלים עצמם; ולא רק בבריטניה, אלא גם באמריקה ובארצות אחרות. הקשרים הללו עם ק. פ. סקוט, לויד ג’ורג' ובאלפור היו רק התחלות בגילוי ידידים. קשרים אלו היו חשובים לאין ערוך, אבל לא הרבה יותר מן הקשרים שקשרנו עם אנשים פחות-ידועים בתוך חוגי הממשלה ומחוצה להם. גם בין לא-יהודים היתה, כמו שראינו, התנגדות, ואולי גם בוּז, לחלומותינו מטעמים של מעשיות או פוליטיקה. אבל לא שמעתי את ביסוס ההתנגדות הזאת על הסתירה שבין שאיפותינו ובין אזרחות כשרה, חוץ מאשר מפי יהודים ממוערבים בני מעמד מסוים, אשר נתעו בחלום, שהוא הרבה פחות מעשי משלנו, והוא – פיוס האנטישמיים. התנגדותם של יהודים אלה עלתה לנו ברוב הימים הרבה יותר ביוקר מהשגותיהם השקולות של לא-יהודים; וגם אלו, בהיותן יותר פסיכולוגיות מאשר הגיוניות, לא ניתנו לריצוי. אם נבואתי למר סקוט על מיליון יהודים בארץ-ישראל מקץ עשרים וחמש או שלושים שנה לא נתקיימה אלא בשישים למאה בלבד, יש להטיל את האשמה במישרים על האובסטרוקציוניזם הפנימי של קבוצת יהודים קטנה, אבל רבת-השפעה. אצטרך לטפל בענין זה באריכות מסוימת, הואיל וזהו חלק מאלף בקורות הציונות, ההולך ונשנה גם בזמן הזה.


 

פרק שנים עשר / מתבוללים וציונים    🔗

אני מבקש חזית יהודית מאוחדת / יהודים מתבוללים ומר לוסיאן וולף / האובסטרוקציוניזם הפעיל שלהם / לורד רידינג/ גיניראל סמאטס / זנגביל מתרחק / בית רוטשילד מחולק בענין הציונות.


בלב כבד ומנבא כשלון התחלתי בשלהי 1914 לישא וליתן עם נציגי היהדות האנגלית המתבוללת על הקמת חזית יהודית מאוחדת בשאלת ארץ-ישראל. באותו זמן בערך כתבתי לד"ר יהודה ל. מאגנס, שמילא תפקיד ראשי בציונות האמריקאית: 'עדיין אין אני בטוח אם נצליח לבוא לידי חזית יהודית מאוחדת ופעולה יהודית מאוחדת, אבל אנו משתדלים בכל מאמצי כוחנו להשיג את אלה, ואנו מוכנים לותר הרבה למתנגדינו כדי לבוא עמהם לידי הסכם. הצרה היתה זו, שמתנגדינו לא רצו לותר כקוצו של יוד לשם ההסכם עמנו. תוצאת המשא-והמתן במשך שנתיים עם האנטי-ציונים היתה ההכרזה העקרונית הרשמית הבאה:

‘במקרה שארץ-ישראל תיכלל עם סיום המלחמה באזור ההשפעה של אנגליה או צרפת, לא תימנענה ממשלות המעצמות האלה מלהביא בחשבון את החשיבות ההיסטורית של הארץ הזאת לגבי העדה היהודית. לאוכלוסים היהודים תובטחנה חירות אזרחית ודתית במידה שוה עם הזכויות הדתיות של שאר האוכלוסין, הקלות מתקבלות על הדעת בעניני עלייה והתיישבות וזכויות מוניציפאליות בערים ובמושבות המיושבות על-ידיהם, הכול לפי הצורך’.

לאמיתו של דבר פירושה של הכרזה זו הוא, עם כל נדיבותה, שהואיל ויש קשר היסטורי בין היהודים ובין ארץ-ישראל, לא יפלו את יהודי הארץ הזאת לרעה מיתר האוכלוסין. אם זו היתה הפשרה עם הציונים, מה היתה העמדה הראשונה שממנה התקדמו היהודים הבריטים האנטי-ציונים?

באותם הימים היה קיים באנגליה מה שנודע בשם ‘הועד המאוחד’ (The Conjoint Committee), שהיה מורכב מנציגי ‘החברה האנגלית היהודית’ )שבראשה עמד לורד מונטאגיו) ו’ועד שליחי הקהילות' (שבראשו עמד מר דוד ל. אלכסנדר). שני הגופים הללו כללו יהודים מתבוללים אמידים מן הנוסח הישן, שראו את היהדות כאוסף של עיקרים דתיים ואת היהדות של מזרח-אירופה כנושא של רחמנות ופילאנטרופיה, ואת הציונות, לכל היותר, כחלום-שוא של מספר אידיאליסטים תועי-דרך. מנהיגם הדתי היה מר קלויד מונטפיורי, אדם אציל-רוח, שראה את הלאומיות נמוכה מן הרמה הדתית של היהודים – חוץ מלאומיותם בתורת אנגלים. נציגם החילוני, מזכיר ‘הועד המאוחד’, היה מר לוסיאן ווֹלף, אדם בעל חשיבות ניכרת, היסטוריון נודע, שהתנגדותו לציונות היתה תערובת של דעות ושל נטיות אישיות. מר ווֹלף היה אדם מוכשר אך מר-נפש. היו לו יחסים טובים עם משרד-החוץ, שנחשב שם כמדבר בשם היהודים, כלומר, יהודי הבא לבקש חסדים בשביל בני-דתו בשאר ארצות! הוא התרעם על עלייתם של ‘היהודים הזרים’, כלשונו, באנגליה וראה את משרד החוץ כמורשת אבותיו – הוא היה בן למשפחה יהודית-אנגלית ותיקה – והשתדל להשפילני כמתפרץ לרשות שאינה שלו, אף-על-פי שכיסיתי על קשרי עם אישי הממשלה ולא התהדרתי בהם אפילו לפני חברי הציונים. קשה היה לו לווֹלף, שידע להתהלך עם אנשי משרד-החוץ, לראות בבוא ציונים להתגדר בבקעה שלו; בפרט שהציונות היתה בעיקר תנועה מזרח-אירופית, שיש לה קצת חסידים באיסט-אנד של לונדון ואינה ראויה לשימת-לבם של נכבדי היהודים הבריטים. ועוד יותר קשה, למעשה אי-אפשר, היה לו להבין, שלא-יהודים אנגלים לא ראו את האנטי-ציונות שלו כחותם-אמת של נאמנות עליונה. מעולם לא עלה על דעתו, שאנשים כבאלפור, צ’רצ’יל, לויד ג’ורג' הם בעלי רגש דתי עמוק ומאמינים בכתבי-הקודש, ולגביהם שיבת עם ישראל לארץ-ישראל הוא דבר של ממש, ועל כן היינו אנו הציונים בעיניהם כבאי-כוחה של מסורת גדולה, שלבם רחש לה כבוד רב מאד. ודאי שלוסיאן ווֹלף לא יכול היה להעלות על דעתו, כי מדינאים אנגלים אלה לא רחשו כל כבוד ליהודים העשירים האנטי-ציונים. זכורני, שלויד ג’ורג' אמר לי ימים אחדים לפני פירסום הכרזת באלפור: ‘יודע אני, שעם ההכרזה הזאת אמצא חן בעיני קבוצה אחת של יהודים ולא אמצא חן בעיני קבוצה אחרת. החלטתי למצוא חן בעיני קבוצתכם, משום שאתם נושאים בלבכם רעיון גדול’. רוח זו מילאה אנשים כסמאטס ומילנר, אבל לא את רידינג או מונטאגיו; וגם לא את לוסיאן ווֹלף, שעם כל השכלתו היה הדבר למעלה מהשגתו.

יש לומר לשבחו של מר ווֹלף, שהוא הבין, כי עבודה משותפת בין ‘הועד המאוחד’ ובין הציונים היא בלתי אפשרית. במכתבו אל מר סוקולוב מיום 15 ביוני 1915 הוא מונה שלושה נימוקים, והם.

א. הציונים אינם רואים את שיווי-הזכויות האזרחי והמדיני כגורם חשוב במידה מספקת להתגברות על הרדיפות והנגישות של היהודים, וחושבים שהתגברות כזו תוכל לבוא רק על-ידי ‘מקלט מובטח במשפט העמים לעם ישראל’.

ב. ‘הועד המאוחד’ רואה סכנה וגורם מעורר אנטישמיות ב’מצע הלאומי' של הציונים וכן בדרישת זכויות מיוחדות ליהודים בארץ-ישראל.

ג. ‘הועד המאוחד’ אינו יכול לדון בשאלת פרוטקטוראט בריטי עם הסתדרות בין-לאומית, הכוללת בתוכה יסודות שונים, ואפילו אויבים.

שום טענה מן הטענות הללו – ואני מדגיש ביחוד את האחרונה – לא עלתה מעולם על דעת אותם האישים האנגלים, שחיזקו את ידי בנדיבות כזו בימים ההם. אבל לא דבר קל הוא לדיין עם תסביך. בסוף 1914 כתבתי אל ג’ימס די רוטשילד: ‘חוששני שאין חלקי עם חברים החושבים, או שהיו חושבים, כי ייתכן להביא את הציונים ואת ‘הועד המאוחד’ לידי שיתוף-פעולה. לאחר ששמעתי את השקפותיו של מר ווֹלף נתברר לי, ששיתוף-פעולה כזה אינו בגדר האפשרות’. ולאחר זמן לא רב ביררתי את הענין במלואו לד"ר משה גאסטר:

‘אין ספק ששני הגופים האלה (‘הועד המאוחד’ ו’כל ישראל חברים') עובדים שכם אחד ונוקטים קו מדיני כמעט שוה במידה שהדבר נוגע לתנועתנו; מדיניות זו אפשר לסכם במלה אחת: ‘התנגדות’, מובן הדבר, שאין אנו יכולים לערער על עמדתם, אף כי אנו מצטערים על כך. יש להם זכות גמורה להחזיק בדעות אנטי-לאומיות, אבל הקו המחייב עירעור במדיניותם הוא – וזה הגורם לי דאגה מרובה – כי בעוד אשר הם עצמם אינם עושים מאומה לקדם את הענין הציוני, או אפילו את הענין הארצישראלי, הם יעשו כל אשר ביכולתם לשים לנו מעצורים בעבודתנו בבוא הרגע המכריע. מובן שהתנגדותם היא משוללת הגיון; בני-אדם הטוענים שאינם יהודים לאומיים, אין להם הרשות למנוע בני-אדם אחרים מפעולה כיהודים לאומיים, בפרט שהם מיעוט קטן היושב במערב, מנותקים מן ההמונים במזרח, משמחותיהם ומיגונותיהם של אותם ההמונים, משאיפותיהם וממשאות-נפשם’. ניחוש לבי, שאנשים אלה יהיו לנו למכשול ברגע המכריע היה לו על מה שיסמוך. הם הם האשמים, כמו שנראה, באותו נוסח משתמע לכמה פנים שבהכרזת באלפור, הנוסח שעתיד היה להביא לנו צרות ויסורים במשך רבע מאה שנה ויותר. אילו הסתפקו במניעת עזרתם הכספית, אנו מצדנו היינו מסתפקים בשיכחתם. אבל הם ריפו ידי אחרים, בדרך ההוראה ובדרך המופת. הם יצאו מגדרם והשתדלו להשפיע על דעת הקהל הבריטי נגדנו. הם יצרו בחיי היהודים, כביכול, מסורת של אובסטרוקציוניזם פעיל, שנתעורר לעתים קרובות ברגעי משבר בעולם ובדברי ימי ישראל. לאשרנו חל שינוי עמוק ביחסה של קבוצה זו בשנים האחרונות – וראשיתו ביצירת הסוכנות היהודית המעורבת, שאעמוד עליה בספר השני. שני אנשים, מארשאל ווארבורג, יש להם חלק לא מעט בגרימת השינוי הזה. וכן חדלה ארץ-ישראל להיות ענין לויכוחים עיוניים. היא נעשתה למציאות חיה, שאין עתה כמעט אפשרות להתנגד לה.

היו כמה יוצאים מן הכלל אפילו בימים הראשונים, זעיר שם רפתה ההתנגדות. אחדים שנלחמו בהכרזת באלפור, או שמאסו בה, קיבלוה אחר־כך כ’עובדה קיימת'. לא אדון מונטאגיו, (באותו זמן מזכיר הכספים במיניסטריון-האוצר, אחר־כך מזכיר המדינה לעניני הודו) או קלוד מונטיפיורי, או לוסיאן ווֹלף. אבל לורד רידינג קיבלהּ, הוא לא נעשה, מה שאפשר לקרוא, נלהב; הוא נרכש למחצה על-ידי ההישגים המעשיים שבאו בשנים מאוחרות יותר.

פגישתי הראשונה עם רידינג, שנתקיימה באמצע המלחמה, היתה קרירה, ורושמה עלי היה מצער, ביחוד מפני ניגודה לפגישה אחרת באותו יום. הוצגתי בבוקר לפני הגיניראל סמאטס, או נכון מזה, הלכתי אל משרדו עם מכתב-המלצה. אף כי לא הייתי ידוע לו כלל, קיבלני ברוב ידידות והקשיב לדברי בחיבה יתירה. כעין חמימות של הבנה היתה קורנת ממנו, והוא הבטיחני, כי משהו ייעשה ביחס לארץ-ישראל ולעם היהודי. הוא חקרני בשאלות מספר, לדעת מה מידת אמונתי באפשרויות הממשיות. הוא דן בשאלה מתוך התעניינות ערה מאד, אפשר לומר, מתוך אהבה. באותו בוקר עצמו, באותו בנין של הממשלה, הוצגתי לפני רידינג. היתה לי הרגשה, כמו עליתי על הר-קרח. קר, רחוק, בדוּל, אדיש, כזועף על דברי אליו בענינים כארץ-ישראל וכבית-מולדת ליהודים. אבל, כמו שאמרתי, הוא קיבל את הכרזת באלפור והפשיר מעט לגבי התנועה הציונית. אחר־כך נתקשר בידידות עם סיר אלפרד מונד, שהיה אחרי המלחמה אחד מעוזרינו הנדיבים ביותר, בנו של רידינג, כיום מארקיז רידינג, נשא את בתו של מונד, ורידינג נענה להיות יושב-ראש חברת החשמל הארצישראלית. הדור הצעיר הוא כיום עמנו בלב ונפש. אולם היו גם אחדים מ’ראשי היהודים' האנגליים, שעמדו לימיננו מן הרגע הראשון, למשל, הרברט סמואל, שהביא לנו באמת תועלת מרובה. ראשית כל, היה מדינאי ממדרגה גבוהה, ובעזרתו היה במידה ניכרת משום איזון הכוחות כלפי אדוין מונטאגיו, אך יותר מזה היה מדריך אותנו כל הזמן, ונתן לנו במקרים רבים רמזים על דרך התפתחותם המשוערת של הענינים. הוא היה שומר סוד, מלא-טאקט ועומד על דעתו. הוא טעה בהנחתו, כי אסקוית רוחש לנו ידידות, אבל הנחה דומה לזו ביחס לסיר גריי היתה נכונה, והביאה לידי תוצאות רבות-תועלת. זנגביל היה בתחילה ציוני. בראשית ימי התנועה סמך עליו הרצל הרבה, וגדול היה הרושם שעשה באחד הקונגרסים הראשונים בהתקפתו המזהירה על ‘הדוכסים הגדולים’ של איק"א, שפיזרה מיליוני לירות על נסיונות בטלים ליישב המוני יהודים על הקרקע מחוץ לארץ-ישראל. זכורני איך באחד הקונגרסים לקח זנגביל חלק בויכוח, אף-על-פי שלא היה ציר. כשעירער מישהו על מעמדו החוקי, הכריז הרצל, שישב אז בראש: ‘אם יש בתוכנו גאון, לא ננהוג בו מנהגים פורמאליים רגילים’. זנגביל הבין את הציונות הבנה דקה והיה מסור לה מאד. אבל הוא עזב את התנועה, כמו שראינו, בשעת מחלוקת אוגאנדה, כדי לייסד את האגודה הטיריטוריאלית שלו, שהועילה לפלג את כוחותינו, אבל לא השיגה כלום בחיפושיה אחרי טריטוריה אחרת מחוץ לארץ-ישראל.

השתדלתי הרבה לשתפו בעבודתנו. בסתיו 1914 נתועדתי עמו, וב-4 באוקטובר כתבתי אליו:

‘הגיעה השעה להשמיע את דרישתנו להקים בארץ-ישראל ישוב יהודי מאורגן ואבטונומי. אין איש מטיל ספק בהשגינו הרוחניים, אין איש יכול להטיל ספק, שאנו מסוגלים למאמצים גשמיים גדולים, ואילו נתרכזו כל כוחות היהדות הרוחניים, המוסריים והגשמיים לשם מטרה אחת, הקמת ישוב יהודי כזה – ודאי שישוב זה לא היה נחשל, והיה יכול להשתוות עם כל מדינה מודרנית, בעלת תרבות גבוהה’.

הצעתי שבה ריקם. זנגביל לא התגבר מעולם על הקרע שבינינו. בשנת 1917 רמז על אפשרות של התקרבות, ובדצמבר אותה שנה דיבר באסיפה פומבית בבית-האוֹפּירה שבלונדון לכבוד הכרזת באלפור. חברת יט“א שלו נתרוקנה מתוכנה והוא ביטל אותה באותה שנה. ואולם תוצאה מוצלחת אחת היתה למשא-ומתן שלנו, והיא – הצטרפותו לכוחותינו של ד”ר מ. ד. אידר, הפסיכיאטר הנודע. זנגביל עצמו נשאר מבחוץ, ויחסו ביקורתי ולא-עוזר.

בית רוטשילד, אולי המשפחה המפורסמת ביותר בהיסטוריה הישראלית של הגלות, נחלק בענין ארץ-ישראל לשני מחנות. על בארון אדמונד מפאריס כבר דיברתי באריכות מסוימת. בנו ג’ימס, איש אנגלי וחבר בית-הנבחרים, התיחס בידידות לרעיוננו, ונפגשתי עמו כשנצטרף לועד האוניברסיטה העברית כבא-כוחו של אביו; אבל בשנת 1914 היה בצבא ובא לאנגליה רק לעתים רחוקות. ואולם את אשתו דורותי רכשנו לעניננו ועזרתה היתה עצומה. היא היתה קרובה לליידי קריוּ, שהיתה בעלת סאלון מדיני בביתה המפואר ברחוב קרזוֹן. בעלה לורד קריוּ, היה מדינאי בעל-שם, ליבראלי גדול וידידם של אסקוית ולויד ג’ורג'.

ליאופולד רוטשילד הזקן, שלא נפגשתי עמו מעולם, היה כדוגמת אשתו אנטי-ציוני מובהק ולא נשתנה עד אחרית ימיו. סיר פיליפ מאגנס, שגם הוא היה אנטי-ציוני לפי השקפותיו, התעניין זמן-מה בהתיישבות היהודים בארץ-ישראל מטעמים פילאנטרופיים גרידא; הוא ניסה לפרוץ פרץ בהתנגדותו המוחלטת של ליאופולד רוטשילד, אך הדבר לא עלה בידו. על האנטי-ציונות הפאתולוגית כמעט של ליידי רוטשילד כבר רמזתי, כשסיפרתי עליה שגנזה את מכתבו של באלפור הנוגע אלי. מקרה אחר יסייע בידי להדגים את איבתה נצח אלינו. כשאחד מבניה נהרג בארץ-ישראל בעת המלחמה, טרחה וכתבה מכתב אל ההסתדרות הציונית, שבו היא אוסרת עלינו במפגיע ‘לעשות מזה ענין’, היינו, שבנה מת במלחמה על שיחרורה של ארץ-ישראל! מעולם לא עלה על דעתנו לנצל לטובתנו את מותו של בנה. כה גדול היה פחדה מפני הציונות, שהיתה רועדת למחשבה, שמא נגאל בה את שם בנה המת. יחסה זה לא נשתנה מעולם; ובמקצת הורישה אותו לבניה הנשארים בחיים, אנתוני וליאונל. לא ארכו הימים ואיבתם רפתה מעט, עד שהשלימו עם הכרזת באלפור. אבל לא הראו לנו סימני ידידות ואף לא עזרו לנו הרבה.

ענף שלישי במשפחה היה זה של נתנאל, הלורד רוטשילד, בה"א הידיעה, של אנגליה. שני בניו, ווֹלטר וצ’ארלס התיחסו אלינו בידידות. ועל שם לורד ווֹלטר שלח באלפור את ההכרזה. צ’ארלס בודאי היה עוזר לנו כמו אחיו הבכור, אבל הוא נטה למרה שחורה ולא לקח חבל בחיי לונדון. אולם הוא ביקר אצלנו לעתים קרובות בלונדון והשתוקק להכיר את הרקע של התנועה הציונית. אשתו ג’סיכּה (יסכה), כדוגמת הגברת ג’ימס די רוטשילד, עשתה הרבה להרחבת קשרינו והועילה לנו להציע את השקפותינו לפני אנגלים בעלי-השפעה.

קשרי עם הרוטשילדים האנגלים – תחילתם בהמולת הפעילות, שבאה לאחר שהתאוששנו מזעזוע המלחמה. בנובמבר 1914 הלך בארון אדמונד לבוֹרדוֹ; ג’ימס די רוטשילד הלך לצבא. ניסיתי לדרוך את קשתי וכתבתי מכתב אל הג' ג’ימס די רוטשילד, שבו שאלתיה אם תרשיני לראותה. היא השיבה תיכף ומיד. ביקרתי אצלה והיתה לנו שיחה ארוכה, שהמשכה בא למחרת היום. היא הראתה התעניינות, מוכנה היתה לעזור, אבל לא היתה לה ידיעה כלשהי בענין המדובר. גם לה, שחשדתי בה שהיא מעוניינת יותר ממה שנראה לעין, וגם לגיסתה הג' צ’ארלס די רוטשילד ולקרובתן ליידי קריו, צריך הייתי להסביר את השקפותינו, את הפילוסופיה שלנו ואת תקוותינו במושגים אלמנטאריים ביותר.

כתבתי אל ליידי קריוּ: ‘אנו הבאים מרוסיה נולדנו וחונכנו בשאיפה לחיים יהודיים חדשים וטובים יותר. אין הכונה לחיים נוחים בלבד, אלא לחיים יהודיים, חיים יהודיים נורמאליים, כשם שהאנגלים חיים חיים אנגליים נורמאליים… אנו הבאים מרוסיה, במקום שהוקם מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים, איננו מתיראים כל-כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות. יותר מדי ראינו אותה בעינינו. אבל בטוחים אנו, כי כל זמן שהיהודי ייחשב כמין סרח עודף לאחרים (לפעמים רצוי ונסבל, ולפעמים, או על-פי-רוב, בלתי-רצוי), לא תחדל הצרה. מגיעה לנו הזכות, שינהגו בנו כביצורי-אנוש נורמאליים, הראויים להיכנס למשפחת העמים כשוים להם ולהיות אדונים לעצמנו. אנו שונאים את האנטישמיות וגם את הפילושמיות. שתיהן משפילות את האדם. לא נעלמה ממנו העובדה, שתרמנו את חלקנו לקידמה ושנוסיף לתרום במידה יתירה, אם נוכל לחיות כאנשים חפשיים בארץ חפשית שלנו’.

מעשה חינוכי זה עשה פירות. איני יכול לומר באיזו מידה חולל שינוי בהשקפתם היהודית היסודית של אותם הגברים והנשים; אבל הם היו מוכנים להקשיב, ולא נרתעו ממידה מסוימת של הזדהות עם רגשותיהם של המוני היהודים. ידידות וחביבות היו צריכות לשמש תכופות במקום הבנה גמורה. כי התהום היתה רחבה מדי, מן הבחינה החברותית והתרבותית, שאפשר יהיה לגשרה לגמרי. מדרגות ההתעניינות בשאלת היהודים היו שונות, כמובן. אצל אחדים היה זה ענין של התעסקות, אצל אחדים, לפחות לזמן מסוים, ענין של התעמקות אמיתית. רק אצל אחד בלבד היה זה ענין של תאוה, והאחד הזה היה בארון אדמונד שבפאריס. כתריסר אנשים בעלי סגולות ובעלי יכולת כמוהו לעזור, היו מתגברים לגמרי על המכשולים מידי היהודים האנטי-ציונים ועל ההיסוסים וההתנגדויות של העולם הנכרי, אולם לא יכולנו להשיגם.

מקור עזרה חשוב מצאנו באותם הימים בקבוצת ציונים ממאנצ’סטר ילידי אנגליה, אלה שכבר דיברתי עליהם. הארי סאקר, סופר-מנהל ב’מאנצ’סטר גארדיין‘, שימש חוליה מקשרת מצוינת עם ק. פ. סקוט. סאקר הוא שהפגישני עם הרברט סיידבּוֹתאם, העיתונאי והפובליציסט המפורסם, שהיה קשור ב’מאנצ’סטר גארדיין’ ואחר־כך (בשם ‘סקרוּטייטור’) ב’סאנדיי טיימס‘. סיידבותאם התעניין ברעיונותינו מנקודת-המבט האסטרטגית של בריטניה, שהאמין תמיד, כי ארץ-ישראל הבנויה על-ידי היהודים רב יהיה ערכה בשביל קהיליית העמים הבריטית. ליאונארד שטיין, שנעשה אחר־כך המזכיר המוכשר ביותר של ההסתדרות הציונית העולמית, הצטרף אלינו אחרי המלחמה. שמעתי עליו כעל תלמיד מזהיר של אוקספורד (הוא היה נשיא אגודת הסטודנטים), וציוני בכוח; אך הצבא בלע אותו. לא הגעתי אליו אלא בשנת 1918, כשחזרתי מארץ-ישראל ומצאתיו במחנה-נופש בטוראנטו אשר באיטליה, והוא מתרפא שם מחלי-רגלים קשה שחלה בחפירות. והיו אז, כמובן, ישראל זיו וסימון מארכס, שהתקרבתי אליהם יותר ויותר והשתתפותם בעבודתנו נעשתה חשובה יותר ויותר. עם אנשים צעירים אלה אפשר היה לדבר בלבביות יותר מאשר עם האנשים והנשים במקומות הגבוהים, והצורך להתפרק ממתח, אחרי דיונים דיפלומאטיים ‘גבוהים’, היה לפעמים גדול עד להכרח. במידה שנעים היה למצוא אצל מתי מספר מן הרוטשילדים מעלה נדיבה של אהבה, בה במידה קשה היה לשאת את איבתם העיורת, העיקשת ללא כל התגרות של הפילאנטרופים ה’טהורים’ לענין, שאפילו לפי עדותם, בעצם אינו נוגע להם. בדצמבר 1914 כתבתי אל סאקר ואל סימון:

'לג’נטלמנים מטיפוסו של לוסיאן ווֹלף יש להגיד את האמת הגלויה למען יבינו, שלא הם כי-אם אנחנו הננו אדוני המצב, ואם אנו באים אליהם, אין זה אלא משום שאנו רוצים להראות לעולם יהדות מאוחדת ואיננו רוצים להוקיעם כמנהיגים ממוּנים בידי עצמם.

‘אילו עשה אחד מבני שבטם את כמות העבודה שעשיתי בשביל האוניברסיטה, לא היה קץ לתרועות החצוצרה. אני, חיים וייצמן, יהודי ממוטילה, רק כמעט פרופיסור באוניברסיטה פרובינציאלית, שהתחלתי בלא כלום, אירגנתי את שמנה וסולתה של היהדות לטובת הסיכויים…’

אם היה קורטוב של מרירות בהתפרצות זו ובאחרות ממין זה במקרים מסוימים, היתה זו כרוכה בעיקר במחשבה, מה רב יתר יכלו להשיג אחרים אילו רצו.


 

פרק שלשה עשר / קשיים פנימיים בציונות    🔗

ציוני רוסיה ומלחמת-העולם הראשונה / המשרד בקופנהאגן / שמריהו לוין באמריקה / בראנדייס והאכסקוטיבה הציונית הזמנית / ולאדימיר ז’בוטינסקי והלגיון העברי / פינחס רוטנברג.


אותן המחלוקות הישנות בציונות, שידידי הצעירים באנגליה היו פטורים מהן, היו מסוגים שונים. עוד התהלך בתוכנו הרוח של מחלוקת אוגאנדה. הוא לא היה אלא רוח, אבל עוד היה בו כדי להטריד. זנגביל הוסיף בשל כך להתרחק ממחננו. גרינברג מעולם לא שכח או לא סלח לי את דבר התנגדותי להרצל. מריבות שניטל טעמן עוד הוסיפו להתקיים בדרך ההרגל בתוך אנשים, שלא יכלו להסתגל לתנאים חדשים. עוד פעל זכרון החילוקים בין ציונות ‘רוחנית’ ובין ציונות ‘מעשית’. גם אלה יצרו רגשי איבה שעבר זמנם, ואף-על-פי-כן עוד הוסיפו לענותנו.

והנה צצו חילוקי-דעות פנימיים חדשים בשורות ציוני אירופה הישנים, שהתחילו מופיעים באנגליה במספר הגון במשך שנות המלחמה. כולם היו, כמוני אני, מושפעים מאחד-העם; ושוב, כמוני אני, היו כולם אנטי-רוסיים, כלומר, נגד רוסיה הצארית. כבר סיפרתי איך נכויתי תמיד ברותחין בגלל רגשותי האנטי-רוסיים. אולם מלבד מה ששנאתי את רוסיה הרומאנובית, לא היתה לי כל אמונה בה כבבעלת-ברית צבאית, ובכל פעם שידידי באוניברסיטה דיברו על ‘המכבש הרוסי הגדול’ העתיד למחוץ את הגרמנים ולהתגלגל עד ברלין, הייתי מביע בגלוי את ספקנותי. אמת, שתפקידה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה היה, עם כל רקבונו של השלטון, ניכר, אף כי קצר. היא ריתקה במשך איזה זמן חלק מן הצבא הגרמני, ובכן עזרה למנוע את כיבושה של פאריס. אבל המחשבה, שרוסיה מסוגלה להבקיע לתוך גרמניה נראתה לי מגוחכה בהחלט.

ועם כל זאת האמנתי, כמו אחד-העם, כי בעלות-הברית עתידות לנצח במלחמה; ובענין זה נחלקו דעותינו. הציונים שהיו באים לאנגליה מיבשת אירופה היו לא רק אנטי-רוסיים, כי-אם האמינו רובם בהכרח נצחונם של הגרמנים. אמונה זו לא נבעה מתוך מחשבה התלויה ברצון. אצל אנשים מסוגו של אוסישקין נבעה אמונה זו ממקור עמוק מאד. לגבי היהודים וכלל המשכילים שברוסיה נגמר המערב על גדות הריינוס, ומעבר לגבול הזה היה עולם בלתי-נודע. הם ידעו את גרמניה, הם דיברו גרמנית והתפעלו מאד מהישגיהם של הגרמנים, מן המשמעת ומן העצמה הגרמנית. הם ידעו, כמוני אני, כי רוסיה היא רקובה עד היסוד, אכוּלה על-ידי שוחד, חוסר-כשרון ועצלות, ובעיניהם רוסיה לא היתה ראויה לנצחון. מסתבר, שבמהלך-מחשבותיהם היו מושפעים מן המוראות שבקורות היהודים ברוסיה. אמנם גרמניה אף היא היתה אנטישמית, אבל האנטישמיות הגרמנית לא נראתה במידה כזו על פני השטח. מראה היה רך ונוח יותר. ידידי לא העמיקו ראות במידה מספקת ולא הבינו את הנטיות השוררות בארץ זו. יש לציין, שדעתם לא נתקבלה על הוגי-דעות יהודים כאחד-העם וכהיסטוריון דובנוב. אבל גם יחסם של ידידי הושפע מחוסר אמונתם של הפולנים-הרוסים בכוחן של הדימוקראטיות לעמוד בפני גרמניה אדירת-הכוח.

התוצאה המעשית של הבנה מוטעית זו בכוחות ההיסטוריים היתה, שהציונים תבעו את נייטראליותה של ההסתדרות הציונית וריפו את ידי בנסיונותי הראשונים לבוא במגע עם המדינאים הבריטיים. למען תת ביטוי לנייטראליות זו, קרא הועד הפועל הציוני הישן, שמושבו היה בברלין, לועידה בקופנהאגן, שהיתה ארץ נייטראלית. והציע לכונן שם מקום-מושב חדש.

אני התנגדתי בכל עוז למסור את הכוח לידי הועד הפועל הישן. שמריהו לוין, שהיה אז באמריקה, השתתף ביצירת הועד הפועל הציוני הזמני לעניני הציונות ובראשו מר בראנדייס, שנעשה עד מהרה השופט העליון בראנדייס; ואני תמכתי בו בלי הסתייגות. כתבתי אליו ב-18 באוקטובר 1914:

‘רואה אני את פעולותיו של הועד הפועל הישן בלתי-אפשריות, ואפילו מסוכנות, לגבי עתיד עניננו. בהביאי בחשבון את המצב המדיני בשעה זו, אני מוכרח לחשוב את הועידה בקופנהאגן כנטולת-ערך לגמרי בשביל תנועתנו, ומזיקה ממש לגבי העתיד. לועד הפועל הזמני באמריקה יש לתת ייפוי-כוח לעסוק בכל הענינים הציוניים, עד אשר יבואו ימים טובים מאלה’. האמנתי, שגורלנו קשור בדימוקראטיות המערביות. ועוד כתבתי אל לוין: 'עניניהן של האומות הנלחמות עתה בשביל העמים הקטנים מחייבים להבטיח את זכות קיומו של עם ישראל. זוהי השעה, שעמי צרפת, בריטניה הגדולה ואמריקה יבינו אותנו… הם לא יוכלו לעמוד בפני כוחן המוסרי של תביעותינו; התנאים המדיניים יהיו נוחים להגשמת משאת-נפשנו. אבל עלינו להיות מוכנים לרגע הזה לכשיגיע. עלינו לאחד את המחנה הגדול של היהודים בעלי-ההכרה בבריטניה הגדולה, באמריקה, באיטליה ובצרפת.

כשנפתח בפועל המשרד בקופנהאגן, ניתקתי את קשרי עם ציוני אירופה, אף כי העתיקו את עצמם לארץ נייטראלית. כתבתי אל המשרד וביקשתי לא לשלוח אלי שום דואר. היה עלי לנתק את יחסי עם הקרובים שבידידי, כמוצקין וכויקטור יעקבסון. אמת הדבר, היה להם כנגדי נימוק אחד חזק מאד, אך קצר-ראות: רוסיה! יום אחר יום הגיעו אלינו ידיעות על הפרעות שליוו את התקדמות הצבאות הרוסיים, פרעות שעוררו בלב יהודי העיירות והכפרים את הכיסופים לבוא הגרמנים הגואלים; היום קשה לתפוס, שהיה פעם מצב כזה. הרגשות האנטי-רוסיים של הועד הפועל הישן היו כל-כך עמוקים, עד כי בבואנו לחוג את נצחוננו אחרי הכרזת באלפור באסיפה פומבית בבית-האופירה שבלונדון, טען צ’לינוב היושב אז בלונדון, שתהיה בזה משום הפרת הנייטראליות הציונית; הביטו אלי כעל איש עיקש ואנגלוֹמאן. ומוזר הוא, שיחס זה היה קיים בקבוצות ידועות גם אחרי המלחמה. מעשה רגיל היה בזה, שהבולשביקים במוסקבה האשימוני שאני סוכן בריטי; אבל קשה היה להתגבר על האשמתם של הציונים, שאני מוכן למכור את התנועה לאנגליה.

לפרישתי מן המשרד הקופנהאגני היו תוצאות מעניינות ומרחיקות לכת. אחד מפקידי המשרד בקופנהאגן היה מרטין רוזנבליט, שהיה אחרי כרבע מאה שנה באנגליה בשירות ההסתדרות בתחילת מלחמת-העולם השניה והושם במעצר כזר אויב. הוזמנתי כנשיא ההסתדרות הציונית להופיע לפני השופט החוקר את הענין. השופט נהג בידידות ובהגיון; הוא טען, שאחד הדברים המכבידים על רוזנבליט היא העובדה, שהוא עבד במשרד הקופנהאגני של ההסתדרות הציונית ובא במגע עם קצינים גרמנים. אני הבעתי את הסברה, שרוזנבליט, בהיותו קצין גרמני היה כמובן נאמן לארץ מולדתו, אבל ודאי שלא היה מניח לגרמנים שישתמשו בציונות. ועל זה השיב השופט: ‘אבל ד"ר וייצמן, אדוני לא יכול היה לדעת את הנעשה שם’. שאלתיו על יסוד מה הוא אומר זאת, וזו היתה תשובתו: ‘והלא אדוני ניתק את קשריו עם המשרד בקופנהאגן אחרי היפתחו!’ הדין-וחשבון על מכתבי נשמר, כנראה, בסקוטלאנד יארד, ומעשה זה שימש לי הגנה במשך עשרות שנים. הדבר היה בודאי חשוב מאד בעיני השלטונות, שהזמינו אותי לעבוד בשביל האדמיראלות במשך מלחמת-העולם הראשונה.

כל שכלי הישר אמר לי, שעלי להיות שלם עם נפשי מתחילה, ויפרשו הציונים את מעשי כאשר יפרשו. בעל-כרחי זכרתי מעשה מימי נערותי בפינסק. היה לנו בעיר ‘פֶלדשֶר’, מין רופא-חולים בעל רשיון בלי דיפלום רפואי; ואליו הלך משרתנו שאצבעו נפצעה פצע רע. מעשהו הראשון היה, שנתן לו מנה יפה של שמן קיק. ‘יהי מה שיהיה’, הסביר, ‘עלינו להיות לפחות בטוחים שיש לנו עסק עם אצטומכה נקיה’. בנתקי את קשרי עם המשרד הקופנהאגני רציתי להיות בטוח ששמי נקי מכל רבב; שעם היותי בכל תוקף אנטי-רוסי, הייתי בכל תוקף אנטי-גרמני ופרו-בריטי.

צ’לינוב ואוסישקין היו דוגמאות טיפוסיות של ציונים רוסים רעי-מזל, שעד הרגע האחרון לא האמינו בנצחונה של אנגליה. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, והחשובים שבהם היו ולאדימיר ז’אבוטינסקי ופינחס רוטנברג. על הראשון כבר כתבתי; עוד רבות עמי להגיד על שניהם כשאגיע לטפל בבנינה של ארץ-ישראל ובבקיעים שבתנועה הציונית, בקיעים עמוקים הרבה מאלה המדיניים שנגרמו על-ידי המלחמה – בקיעים שנקבו וירדו עד יסוד מוּסרם של היהדות ושל הציונות, של בנין מדינה, של אידיאלים חברותיים ושל השגות חברותיות. התיחסותי האישית אל שניהם, אל ז’אבוטינסקי ואל רוטנברג, בדרך כלל לא הובנה כראוי בחוגים ציוניים, ואי-הבנה זו האפילה על ענינים, שחשיבותם היא יותר מאשר אישית גרידא.

בפרוץ המלחמה ישב ז’אבוטינסקי באלכסנדריה, ככתבו של ‘רוּסקיה ויידומוסטי’ ושם, יחד עם טרומפלדור, הגה את הרעיון, לכונן, מכמה מאות צעירים יהודים שנמלטו מארץ-ישראל למצרים, גדוד יהודי שיילחם על צדן של בעלות-הברית. זו היתה למעשה ראשית ‘גדוד נהגי-הפרדות הציוני’, שהצטיין כל-כך בגאליפולי. אולם לפני היוסד הגדוד, היה כבר ז’אבוטינסקי בצרפת, באיטליה ובאנגליה מתוך שאיפה רחבה יותר לייסוד כמה גדודים יהודיים. הוא בא גם אלי ורעיונו נראה לי, ולמרות ההתנגדות שהיתה כמעט כללית, החלטתי להיות לו לעזר בענין זה.

כמעט לא ניתן לתאר את הקשיים והאכזבות שעמדו לפני ז’אבוטינסקי. איני יודע אנשים רבים שהיו יכולים להתגבר עליהם כמוהו. דעתנותו, שנבעה מתוך מסירותו, היתה פשוט חוץ לדרך הטבע. מכל צד ליגלגו עליו וריפו את ידיו. ג’וזף כּוֹון, אשתי, ששמרה לו ידידות עד מותו, ואני, היינו כמעט היחידים שתמכנו בו. הועד הפועל הציוני היה כמובן נגדו; היהודים שאינם ציונים ראו אותו כמין פגע רע. בימים שהיה עובד לשם החטיבה היהודית, הזמנו אותו לשבת עמנו בביתנו אשר בלונדון, למגינת לבם של ציונים רבים.

באותם הימים נתקרבנו זה לזה בידידות רבה. זמן מועט לפני שנשתקעתי בלונדון הייתי נוהג לגור עמו ברחוב קטן בצ’לסי – ג’אסטיס ווֹק – והיו לנו הזדמנויות רבות לדבר ארוכות ולהתמכר לחלומות בהקיץ. היתה בינינו שיחה אחת ראויה להיזכר שפקחה את עיני. התחלנו בעבודתנו ואני אמרתי לז’אבוטינסקי: ‘אתה, ז’אבוטינסקי, צריך לקבל עליך את עבודת התעמולה של התנועה, בעל-פה ובכתב. אתה גאון במקצוע זה’. הוא הסתכל בי כמעט בדמעות בעיניו. ‘ראה, ד"ר וייצמן’, אמר, ‘הדבר האחד שאני מסוגל לו היא העבודה המדינית, והנה אתה רוצה לדחפני אל דרך לא-דרכי’.

דבריו החרידוני לאין שיעור, כי עבודה מדינית היתה בדיוק הדבר שלא היה מסוגל לו; וביותר לא היה מסוגל לשאת-ולתת עם הבריטים. למרות דעתנותו חוץ לדרך הטבע, היה חסר-סבלנות בדיבורו. אף גם חסר היה חוש-המציאות. הוא היה אופטימי עד מאד, ראה יותר מדי וקיוה יותר מדי. גם אכזבותיו בענין הגדודים העברים לא ריפאוהו מתכונותיו אלה.

ז’אבוטינסקי הצליח בהקמת גדודיו העברים ובא עם אחד מהם לארץ-ישראל בהיותי שם בשנת 1918. הוא הגיע לדרגת קאפּטין. בסופה של אותה שנה, בעזבי את הארץ, נתמנה הקצין המדיני של ההסתדרות הציונית. דעתי כמובן לא היתה נוחה ממינוי זה, אבל ד"ר אידר היה עמו שם, וסבור הייתי שהצירוף לא יהיה רע כל-כך. פינחס (או פטר) רוטנברג אף הוא בא אלי ראשונה בקשר עם ייסוד לגיון יהודי במלחמת-העולם הראשונה. הוא הופיע בביתנו במאנצ’סטר בשלהי הסתיו של 1914. היה לילה אפל, כל האורות היו כבויים, ומכיון ששירוּת-הבתים כבר קוצץ אז, הכינונו לנו בעצמנו ארוחת-הערב במטבח. הפעמון צילצל, ובצאתי לפתוח, ראיתי בפתח דמות גדולה וכהה, והיא משמיעה בקול נמוך ועמוק ברכות ברוסית. לא היה לי מושג מי הוא האיש, וגם כשהגיד לי את השם, לא הביע לי השם מאומה. לא הייתי בקי ביותר בתולדות המהפכה הרוסית. ידעתי, כמובן, את המקרה המפורסם של אבא גאפּוֹן, הסוכן הפרובוקאטור של המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905, שנתפס אחר־כך על-ידי המהפכנים ונידון בחניקה; אבל לא ידעתי מה חלקו של רוטנברג בענין זה. ועל כן כשבא הגבר המוזר והגדול הזה לביתי בחשיכה ודיבר רוסית בקול של קוֹשר, היה לי רגש לא-נוח. לאחר שקראתי את מכתב-ההמלצה מאת מארסיל קאשין, הסוציאליסט הצרפתי, שהיה אז, כמדומני, חבר הממשלה, נחה דעתי מעט. ואף-על-פי-כן עדיין נהגתי בזהירות. ידוע הייתי כאנטי-רוסי, ורוסים מוזרים לא היו מקובלים עלי.

הוא נכנס והתחיל לפתח את דעותיו, בדברו על רוסיה, על העם היהודי, על צבא יהודי ועל ארץ-ישראל. הוא עשה עלי רושם של דובר אמת, אבל השקפותיו על שאלת היהודים ועל ארץ-ישראל היו שטחיות; נראה היה, שלא העמיק חשוב על הענין. תוך כדי שיחה העיר הערה, שנראתה לי אחר־כך מוזרה ביותר. הוא אמר, כי אץ לו הדרך, והוא משתוקק לחזור ללונדון בעוד מועד ליום-הכיפורים. לא הבינותי למה זה יתן מהפכן את דעתו על יום-הכיפורים. אולם במקרה עמדתי ללכת לונדונה מיד אחרי יום-הכיפורים והחלטנו להיפגש בבית אחד-העם. כשבאתי שמה שעה קלה לפניו, נודע לי משהו על עברו.

כשהיטבתי מעט להכיר את רוטנברג, התרשמתי ממרצו ומתשוקתו הלוהטת לעשות משהו לתקנת מצבם של היהודים; אבל כשם שהוקרתי את ישרותו, כך הצטערתי על חוסר חדירתו לבעיתנו. מפעלו הגדול בשביל ארץ-ישראל, רתימת הירדן לצורך חשמל, בא כמה שנים לאחר מכן. באותם הימים היתה כל פעילותו מרוכזת בצבא היהודי. בינתים נעלם האיש. הוא חזר לרוסיה והתיצב במערכה יחד עם קרנסקי, ושמענו עליו, שנעשה מושלה של פטרוגראד. אחר-כך, כשהגיעו הבולשביקים לשלטון, נעלם שוב. שמענו עליו, שבא לאודיסה ועזר שם להוציא אנטי-בולשביקים. לבסוף, אחרי המלחמה, הופיע שוב בלונדון. הרושם שלי הוא, שאילו נשאר השלטון בידי קרנסקי, לא היה רוטנברג חוזר לחיים היהודיים. הוא היה מהפכן מטבע ברייתו, והמהפכה קראה לו תמיד.

מכל מקום הוא חזר והתחיל עוסק בתכניתו הכבירה לחישמולה של ארץ-ישראל, שעליה עוד אשוב לדבר. ואולם התמונה הקודמת לא תהיה שלמה, אם לא אזכיר, כי בבואו אלינו היה משולל לחלוטין כל מגע עם החיים היהודיים. הציונים היו היחידים שהיטו לו אוזן ובעיקר בענין תכניתו לרתום את הירדן. אלמלא הציונים לא היה משיג מקצת אלפי הלירות הראשונות לצורך עבודות המדידה בארץ-ישראל.

רוטנברג היה אדם בעל מרץ עצום, בעל טקט וכשרון לטפל בגורמים היהודיים הרבים שנתקל בהם, והדבר הפליא ביותר, שחסר היה את הרקע של חיי היהודים. כטיפוס עמד הוא, המהנדס המעשי, באמצע בין ז’אבוטינסקי ובין אחד-העם. הוא ראה את המכשולים שלפניו, אבל לא סבל ממעצורים טעוני-נפץ, כז’אבוטינסקי, או מנטייה מופרזת לביקורת, כאחד-העם. הוא היה יוצא האסכולה המהפכנית והיה לימוד-תלאות. אבל יושר-לבבו צודד את האנשים, והוא גדל עם ריבוי הקשרים שקשר עם בני אדם. הוא גופו עשה רושם של טוּרבּינה אדירה רתומה למטרה גדולה ויחידה. הואיל ולא ידע את מידות היהודים, היה תכופות טועה, בחשבו ספקנות טבעית כאדישות, ובהיותו מרוכז כולו ברעיונו הוא, לא הבין שהציונים עמוסים דאגות רבות, והם נכנסים בארץ-ישראל לדרך פעולה, שלא הוכנו לה כראוי.

בתקופה הראשונה לעבודתי המשותפת עם רוטנברג ועם ז’אבוטינסקי, כלומר, בימי הקמת הלגיון העברי, כמו שנקרא אחר-כך, היו נתקלים בהתנגדות הגופים הציונים הרשמיים, והיו יכולים תמיד לסמוך על כּוֹון, עלי ועל אחד או שנים אחרים. הציונים הרוסים, שהיינו עמהם במגע, התנגדו להם בתוקף. המשרד הקופנהאגני, מרכז הנייטראליות שלנו, גינה את התכנית ואסר על כל הציונים להשתתף בה בפועל. תמיכתי בצבא קיבלה, לדאבוני, צורה של מרידה; ובזמן שביקשתי – אף כי בלא תקוה מרובה – את האחדות בעולם היהודי, הפרתי אותה בעולם הציוני.

דבר זה הוסיף חטא על פשעי ב’אי-נייטראליות', שהיה כבר בלאו הכי כבד בעיני כמה מן הציונים. שמואל פבזנר, שהיה באותו זמן באמריקה, כתב אלי: ‘אנו מלוים את פעולותיך בחיבה מרובה’; אולם שמריהו לוין וד"ר יהודה לייב מגנס, שהיה כבר אז ממנהיגי הציונות באמריקה, ראו את פעילותי המדינית באנגליה, אף כי נעשתה בזהירות, אחראית לרדיפות היהודים בארץ-ישראל ודרשו ממני להפסיקה מיד. כתבתי אל מגנס באחד בינואר 1915: ‘בכל מה שעשיתי לא סיכנתי את ההסתדרות הציונית, לא חייבתי לא את עצמי ולא כל ציוני אחר לגבי שום דרך מסויימת בלי אישור הועד הפועל… העובדה שמדינאים בריטיים הוגים חיבה לאידאלים הציוניים, העובדה, שמדינאים בריטיים היו רוצים לראות את ארץ-ישראל בכיבושה או בחסותה של אנגליה, היא, כמובן, ידועה יפה והתוכחו עליה בעיתונים במשך שלושת החדשים האחרונים, ואיני יכול לחשוב את עצמי או את מישהו אחר אחראי לכך’.

באותו זמן עצמו, כדי לקבל אישור לפעולותי, דרשתי שכל החברים של הועד הפועל המצומצם, שאפשר להשיגם, יבואו ללונדון בהקדם האפשרי.

זו היתה תקופת הלבטים של הפוליטיקה הציונית הפנימית במשך מלחמת-העולם הראשונה.


 

פרק ארבעה עשר / עבודה בשביל הממשלה    🔗

תמורה בזמנה / מר צ’רצ’יל מזמין הזמנה גדולה / אני עוזב את האוניברסיטה של מאנצ’סטר / אנו מעתיקים ללונדון / נולד בננו השני, מיכאל / מדע וציונות מתמזגים.


חיי נעשו מסובכים עד מאד, הואיל ופעולותי הציוניות מרובות-הצדדים נמשכו יד ביד עם תכנית-עבודה כבדה והולכת באוניברסיטה. המדריכים הצעירים הלכו להם, ועלי הוטל לעשות חלק מעבודתם. נוסף על כל אלה נרשמתי בגדוד אימונים ולמדתי ליצור ארבעות. לעתים הוצרכתי ללכת לפאריס, ותכופות ללונדון. אמצעי היו מוגבלים והייתי נקלע בין חובות הסותרות זו את זו. הייתי חוזר מביקור שלאחר הצהרים בלונדון בשעה מאוחרת בלילה, חוטף שינה של שעות מספר לפני לכתי אל שיעורי; או שהייתי נוסע ברכבת הלילה ויושב ער כל הדרך למאנצ’סטר, ובבואי נכנסתי מיד לעבודת יומי. רוב זמני, שהיה רצוף נסיעות, ראיונות. ועידות, חילוף מכתבים, מעבדות ואולמי-הרצאות. הייתי מתהלך במין הרגשה של נים ולא נים. היתה סכנה שכוחותי לא יספיקו לכך.

והנה באה פתאום תמורה חרוצה בחיי, ומקורה היה לא בעבודתי המדינית, אלא בעבודתי המדעית. בחזירתי משוייץ בסוף אוגוסט 1914 מצאתי על שולחני חוזר מודפס ממשרד המלחמה, הקורא לכל איש-מדע, שיש בידו איזו תגלית בעלת ערך צבאי, להודיע על כך. מיהרתי והצעתי למשרד המלחמה את תהליך התסיסה שלי שלא על מנת לקבל פרס. לא קיבלתי כל מענה. אף-על-פי-כן המשכתי את חקירותי בענין התסיסה, ולא עלה על דעתי, שהן עשויות לאיזה שימוש מעשי בשעה זו. יום אחד, באביב 1916, ביקר אצלי ד“ר רינטול, הכימאי-החוקר הראשי של מפעלי נוֹבּל, היצרנים הגדולים של חומרי-נפץ בארדיר שבארשייר. איני יודע מה היתה מטרת ביקורו לכתחילה. גילגלנו דברים על המלחמה, ואחר־כך נתגלגלה השיחה על חקירותי, שתיארתי אותן לפניו בפרוטרוט. כשכיליתי את דברי, אמר לי מתוך שקיעה במחשבות: ‘אדוני יודע, אפשר שבידו המפתח למצב בעל חשיבות מרובה’. אף על פי שנעלם ממני למה הוא מתכוון עניתי סתם: 'ד”ר רינטול, תסלח לי, עמדת במקרה על המצב!'

ד"ר רינטול פנה לבדוק את המכשירים וביקש ממני את רשימות-המעבדה שלי. נראה היה, שהוא מרוצה מן התוצאות המתוארות בהן, ומיד הציע לרכוש את התהליך בשביל הפירמה שלו. כמעט נדהמתי – ושמחתי מאד, – כי נוֹבּל היתה אחת הפירמות הגדולות ביותר באנגליה. שוב הייתי כחולם. ההצעה היתה טובה, והיה בה כדי להביא הקלה נחוצה מאד במצב שנעשה כמעט ללא-נשוא. לא רק המאמץ הגופני והשכלי הוגיעני; היתה לי גם הרגשה של כשלון. הרגשתי שאני מחוץ לענינים במאנצ’סטר. מרכז עבודתי הציונית היתה לונדון. ידידי במאנצ’סטר היו לי לעזר רב, אבל עם כל רצונם הטוב לא יכלו למלא את מקום עיר הבירה. והנה באה הצעה שפתחה לפני סיכויים גדולים.

באותו יום טילפן ד"ר רינטול לסקוטלאנד וביקש ממנהל בית-החרושת, איש בשם רוג’רס, לבוא למאנצ’סטר יחד עם שנים או שלושה כימאים אחרים. נסיונותי נשנו והתוצאות נמצאו משביעות-רצון. אחר־כך באו חילופי-דברים על תנאי החוזה, שהיו מצוינים. אגב, לא היה בידי אפילו הפאטנט על התהליך שלי, הואיל ולא החשבתי מעודי את ערכו הטכני. אף לא פירסמתי בענין זה שום דבר, אלא בזמן מאוחר יותר.

החוזה המסנור מעולם לא יצא לפועל. זמן מועט אחרי המשא-והמתן אירעה התפוצצות גדולה בבית-החרושת של ארדיר ותקוותי עלו בעשן יחד עם רוב הבנינים. דרוש להם זמן רב, כתבו אלי, להקים מחדש את מיתקניהם, ומספר ההזמנות שנצטבר אצלם רב כל-כך, שאי-אפשר יהיה להם להתחיל באיזה דבר חדש. הם ביקשו ממני לשחררם, ועשיתי זאת תיכף ומיד. לאחר זמן מועט הביאו את הענין לתשומת-לבה של הממשלה.

וכך נתגלגל הדבר, שבחזרי באחד מימי מארס 1916 מביקור בפאריס מצאתי בביתי הזמנה לאדמיראלות הבריטית, מקום שם היה עלי להתראות עם סיר פרדריק ל. נתן, ראש מחלקת אבק-השריפה. הוא הסביר לי, שקיים מחסור רציני באצטוֹֹן, הוא יסוד הממס בעשיית קוֹרדיט. בלי הממס הזה יהיה הכרח להכניס שינויים מרחיקי-לכת בתותחי-הצי. הוזמנתי לעבודה לשם פתרון הבעיה הזאת. למשך חדשים אחדים הוטלה על שכמי האחריות הכפולה של הוראה במאנצ’סטר ושל הקמת בית-חרושת לנסיונות בלונדון. השבוע שלי נחצה לשני חלקים: ארבעה ימים באוניברסיטה, שלושה ימים בלונדון. הייתי נוסע שמה ובחזרה בלילות, כדי לחסוך זמן. היה בזה כדי להרוס את העצבים, והפירות לא היו מרובים. וכן נדרשה האוניברסיטה לשחררני מרוב עבודת ההוראה וניתנה לי משרה בממשלה. כדי לגמור את העסק הובאתי לפני הלורד הראשון של האדמיראלות, באותו זמן מר וינסטון צ’רצ’יל.

מר צ’רצ’יל, שהיה אז אדם הרבה יותר צעיר, היה נמהר, לוקח-לב, מקסים ורב-מרץ. כמעט דבריו הראשונים היו: ‘ובכן, ד"ר וייצמן זקוקים אנו לשלושים אלף טונה אציטון. היש בידך לעשותן?’ שאלת נגיד זו הבהילתני כל-כך שכמעט מוכן הייתי להסתלק. אמרתי: ‘עד עתה עלה בידי לעשות כמה מאות סנטימטרים מעוקבים של אציטון בבת-אחת בדרך תהליך של תסיסה. אני עושה את מלאכתי במעבדה. אין אני טכנאי. רק כימאי-חוקר אני. אבל אם יעלה בידי באיזה דרך לייצר טוֹנה של אציטון, אוכל להכפיל את הייצור על-ידי כל גורם שתבחר. לאחר שהבקטריולוגיה של התהליך תיקבע בבירור, לא תהיה זו אלא שאלה של בישול. עלי לקבל מהנדס-בישול מאחת המזקקות הגדולות, ואז נתחיל במשימה המוקדמת. מסתבר, שנהיה זקוקים לעזרת הממשלה כדי לקבל את האנשים, הציוד, הבנינים ושאר הדברים. אני בעצמי אין בידי אפילו לקבוע את כל מה שיידרש’.

מר צ’רצ’יל והמחלקה מילאו את ידי לעשות את כל הדרוש, ואני לקחתי על עצמי תפקיד, העשוי לשעבד את כל כוחותי במשך שנתיים ימים, תפקיד שנשקפו לו תוצאות, אשר לא חזיתין אז כלל.

נטל עלי להתחיל בהקמת מה שנקרא היום ‘בית-חרושת מפלס’ (Pilot plant), משהו חדש לגמרי בשטח זה. היה צורך בעבודה חלוצית מרובה בשדה שלא נתנסיתי בו כלל. ראשית עבודתנו היתה למצוא מקום, אשר שם נבצע את נסיוננו הראשון באמת-מידה גדולה. לשם כך בחרנו בבית-החרושת לג’ין של ניקולסון בבּרוֹמליי-בּיי-בּוֹ. היו לנו צרות צרורות, כשניסינו למצוא דרכים של קפנדריה ולעשות את התהליך פשוט יותר מדי. למשל, סבורים היינו, שנוכל לותר על תנאים אספּטיים, שעלו ביוקר וגזלו הרבה זמן. אחר־כך נתברר לנו, כי הדבר הוא מן הנמנע. עברו ששה או שבעה חדשים, עד שסיגלנו את התהליך לשיעור של חצי טונה בקביעות מספקת ובתוצאות משביעות-רצון תמיד. מעתה שאפנו לשיעור גדול מזה, והאדמיראלות החליטה להכפיל את התכנית. היא עמדה להקים בית-חרושת חדש באחד מבתי-הנשק שלה בהוֹלטון הית, ליד פּוּל בדוֹרסטשייר, ולקבל לידיה את המזקקות כדי לסגלן, ככל האפשר, לתהליכנו.

התכנית הכפולה הצריכה כמות עבודה עצומה. המזקקות היו מפוזרות ברחבי אנגליה, סקוטלאנד ואירלאנד. צריך היה לאמן קבוצה של כימאים לשם התהליך. נטלתי לרשותי את המעבדה של מכון ליסטר בצ’לסי, ושם התחלתי לאמן כמה אנשים צעירים בענף כימי זה. מצ’לסי שלחתים אל המזקקות השונות. אנשי-המדע האנגלים הצעירים היו חומר אנושי מצוין לעבודה, אבל המזקקות לא היו מרוצות מהפיכת מכוניהן, וגם לא נטו לעזרה יתירה. ובעיקר אחת גרמה לנו צרות מרובות. אולם לא היה די בזה. כשהגיע התהליך למלוא תנופתו, אנוסים היינו להפסיק את הפעולות בשל מחסור בתבואה. המפקח על המזונות לא יכול לספק לנו את הכמות הדרושה – כחצי מיליון טונה – של תירס. את כל התירס צריך היה להביא מאמריקה, והימים ימי מלחמת הצוללות ללא מצרים. ניסיתי להחליף את התירס בערמונים, כמקור לעמילן, ובמידת מה הצלחתי בדבר. התוצאות לא היו משביעות-רצון ביותר, אף הספקת הערמונים לא היתה מספקת. ניסינו, כמובן, בחיטים, אבל כוחן לא היה יפה ככוחו של תירס, ומכיון שגם החיטים, אף כי גידולן באנגליה, לא היו מצויות בשפע, הועמדנו שוב לפני בעית היבוּא. בלחץ התנאים האלה הועבר ייצור האציטון לקאנאדה ולאמריקה – כי אמריקה נכנסה בזמן ההוא למלחמה. מקצת היה מיוצר בצרפת, מקצת בהודו, מאורז. בקאנאדה הצליח התהליך ביותר, בהנהלתו של מי שהיה תלמידי, הרברט ספּיקמן, עתה פרופיסור לכימיה ביאולוגית באוניברסיטה של טורונטו. ספיקמן אירגן את העבודה ברוב כשרון. היו ברשותו חומר משובח לעבודה ואנשים מצוינים. בית-חרושת הראשון המייצר אציטון בשיטה זו נבנה בטר הוֹט, אינדיאנה.

לאחר זמן קיבלתי כמה הצעות מכניסות-רוחים מן האדמיראלות ואחר־כך מן המיניסטריון לתחמושת, שבראשו עמד לויד ג’ורג'. סירבתי לקבלן, ובמקומן ביקשתי שכר העולה בערך למה שאשתי ואני היינו משתכרים עד אז במאנצ’סטר, הואיל ונתברר עד מהרה, שאצטרך לעזוב את כל עבודתי באוניברסיטה ולהשתקע בלונדון. ובאמצע 1916 התרתי את קשרי עם מאנצ’סטר, תחילה בדרך ארעי כפי שחשבתי אז, אך כפי שנתגלגלו העניינים, לצמיתות.

אחרי המלחמה שוחררו הפאטנטים שלי ועברו ליד Commercial Solvents, אחד מגדולי הקונצרנים הכימיים באמריקה. הממשלה העניקה לי בעד עבודתי תשלום סמלי, תשלום שהגיע בקירוב לעשרה שילינגים לכל טונה של אציטון מיוצר, בסך הכול עשרת אלפים לי"ש. ההחלטה על כך נתקבלה בועדה שבראשה עמד רג’ינאלד מאק-קינה.

הממשלה הקימה לי בשנת 1916 מעבדה ובאנו ללונדון. אשתי ובני עוד צריכים היו להישאר במאנצ’סטר, הואיל ואשתי עדיין שימשה קצין רפואה במרפאה לילדים, ובשל המחסור בעזרה רפואית לא יכלה לקבל שיחרור. היא הצטרפה אלי בראשית 1917. שכרנו בית באדיסון רוֹאד 67, ואשתי הפכה אותו למעון יפה אף נעים. בבית הזה נולד בננו השני, מיכאל, ב-16 בנומבר 1917. הבית לא היה גדול, אבל הוא נעשה עד מהרה בית ועד לא רק לציונים, אלא גם להרבה אנשי-מדינה בריטיים. עבודתי הביאה אותי במגע עם כל מיני אנשים, גדולים וקטנים, בממשלה הבריטית. באלפור לקח את מקומו של צ’רצ’יל באדמיראלות, לויד ג’ורג' נעשה שר התחמושת ורבים היו עסקי עם מחלקתו, כיוון ששאלות רבות, שאינן קשורות ישר באציטון, הגיעו אל מעבדותי. כעבור התקופה הראשונה של נסיון ובנין, הונח לי קצת מעמלי, אף היתה לי הזדמנות לראות מדינאים בריטיים יותר מאשר בשבתי במאנצ’סטר. נקודת-הכובד של חיי הועתקה שוב לצד עניני הציונות, ומכאן ואילך התפתחו המאורעות בקצב מהיר עד שהגיעו לאחת מנקודות-ההכרעה בתולדות התנועה, וכמדומני, גם בתולדות עם ישראל – פירסום הכרזת באלפור.


 

פרק חמישה עשר / לקראת הכרזת באלפור    🔗

משמעותה העמוקה של הציונות / היסוסיהם של מדינאים בריטיים / ארץ-ישראל היהודית במלחמת-העולם השניה / מדינאים בריטיים ויהודים אנטי-ציונים / אהדת אנגליה לציונות במלחמת-העולם הראשונה / קולונל מיינרצהאגן / סיר מארק סייקס / אנו מוציאים את החוברת ‘הציונות ועתיד היהודים’ / הרברט סיידבותאם / תעמולתנו מתרחבת.


הקורא יזכור, כי מלכתחילה ראיתי את הציונות כיצר חיים ויצירה השוכן בהמונים היהודים. לא היה בזה רק צורך סתם של עם גולה בבית משלו. לא יכולתי להסכים עם הרצל, כי ‘צרת היהודים’, הטראגדיה של הנכר היהודי, הרדיפות והעניות, היתה דייה לחייב את התנועה הציונית והיתה עשויה לספק את הכוח המניע הדרוש ליצירת המולדת היהודית. המחסור לעצמו הוא שלילי, והמפעלים הגדולים שיצר האדם מקורם בחיוב. חוסר-הבית של היהודים היה לא דוחק גשמי בלבד; היה בו גם, ואולי במידה יתירה, מן המיחוש של כשרונות שהלכו לאיבוד. אם העם היהודי נתקיים במשך הרבה מאות שנות-גלות, לא היה זה בשל מקרה ביאולוגי, אלא משום שלא רצה ליאש את עצמו מסגולות-היצירה שחונן בהן.

לגבי יהודים מתבוללים היה כל זה כספר החתום; בהתנכרותם הגמורה להמונים, מקור ההשראה, לא היה להם מושג קל שבקלים מחשיבותה הפנימית, מן האופי הבונה בבחינה הרוחנית, המוסרית-החברותית של הציונות. הם ראו אותה – כגון, לוסיאן ווֹלף – כראות מין הסתגרות שבטית פרימיטיבית. היתה להם הרגשה, אם היו אנשים בעלי הלך-רוח מוסרי, כגון קלוד מונטפיורי, שהם קרואים ‘להציל’ את היהדות מן הציונות, או להצילה סתם. בנידון זה כדאי לציין, כי החלק היחידי בכל אגן הים התיכון, שהאומות המאוחדות יכלו לסמוך עליו בלי הסתייגות במלחמתן נגד הנאציזם והפאשיזם, היתה ארץ-ישראל היהודית. לא נכון הוא למצוא את העילה לכך במצבם המיוחד של היהודים, שלא יכלו מעולם לקוות להגיע לידי הסכם עם ההיטלריזם. ההפך מזה הוא הנכון; ההיטלריזם לא יכול היה להשלים עם הדימוקראטיה המונחת ביסודה של היהדות. האופי שלבשה ארץ-ישראל היהודית היה גילויו של התוכן היהודי הלאומי, המוסרי והחברותי. במלחמה לקיומם של עיקרים דימוקראטיים בעולם, לא יכלה ארץ-ישראל יהודית למלא תפקיד אחר, ויהי יחסם של הכוחות האנטי-דימוקראטיים לעם ישראל מה שיהיה.

אין להתעלם ממובנה העמוק יותר של הציונות בבואנו למנות את הצעדים המעשיים תוך כדי הסתגלות לתכסיסים מיום ליום, שהביאו לידי מתן הכרזת באלפור והיו מלוים את השתלשלות העניינים הבאה. ועתה אני חוזר אל הקיטרוג המקובל, שהציונות לא היתה אלא תכנית אימפריאליסטית בריטית, והכרזת באלפור היתה מעין שמור לי ואשמור לך, או נכון מזה, תשלום מראש בעד שירות יהודי לקיסרות. האמת היא, שאנשי-המדינה הבריטיים לא היו להוטים כלל אחרי עסק כזה. במארס 1915 כתבתי אל מר ק.פ. סקוט:

'הקאבינט הבריטי לא זו בלבד שהוא מתיחס באהדה לשאיפותיהם של היהודים לגבי ארץ-ישראל, אלא היה רוצה לראות את השאיפות האלו בהתגשמותן. אני מבין, שבריטניה הגדולה היתה מסכימה להיות היוזמת של הצעה בנידון זה בועידת השלום. אך יחד עם זה לא היתה רוצה להסתבך באיזו התחייבויות שהן. במלים אחרות, הם היו רוצים להניח ליהודים עצמם את סידורה של קהיליה יהודית כיחידה מדינית עומדת ברשות עצמה לגמרי. וכן גם רווחת דעה, כי לא רצוי הוא, שארץ-ישראל תהיה שייכת לאחת המעצמות הגדולות.

שתי ההשקפות הללו סותרות זו את זו. אם בריטניה הגדולה אינה רוצה שארץ-ישראל תהיה בידי אחרים, משמע שעליה יהיה לפקח על הארץ ולמנוע את חדירתה של מעצמה אחרת. ברי שדרך זו מצריכה אחריות לא פחות משתצריך חסות בריטית על ארץ-ישראל, בהבדל אחד, שפיקוח כוחו המונע הוא פחות מכוחה של חסות ממשית. לפיכך סבור הייתי, שהדרך האמצעית תוכל להתקבל: היהודים מקבלים את הארץ; כל נטל האירגון יהיה על שכמם, אלא שבמשך עשר או חמש עשרה השנים יעבדו בחסות ארעית של הבריטים'.

למעשה יש בכך משום ראייה מראש של שיטת המנדאט. באמת הוגשם הרעיון המקורי, או שיטת המאנדאט, במלואו, והשירות ששירתה ארץ-ישראל היהודית, היחידה בין עמי המזרח התיכון, את ענין הדימוקראטיה במלחמת העולם השניה יכול היה להיות גדול יותר לפי הערך. באותו מכתב כתבתי על הקשר שארץ-ישראל כזו עשויה לקשור בין בריטניה ובין עם ישראל, והוספתי: ‘אוכלוסיה יהודית חזקה באגף המצרי היא מחסום מועיל בפני כל סכנה העלולה לבוא מצפון’. היו ימים, במלחמת העולם השניה, שסכנה זו היתה ממשית מאד. ואף כי הסכנה לא נתגשמה, אין לבטל משום כך את ערכם של שלושים אלף החיילים היהודים, שהתנדבו בארץ-ישראל על מנת לשרת עם צבאות האומות המאוחדות במזרח הקרוב ובאירופה, או את התפקיד הניכר שמילאה ארץ-ישראל במלחמה כבית-נשק קטן של הדימוקראטיה.

כתבתי עוד: ‘אנגליה תמצא ביהודים שליחים מעולים ביותר, שיהיו המפרשים הלאומיים המשובחים ביותר לרעיונות המערב בארצות המזרח וישמשו גשר בין שתי התרבויות. אין זה נימוק חומרי. אבל אל-נכון רב יהי משקלו בעיני מדינאי הנוטה לראות את הנולד בעוד חמישים שנה’. מה שקרה למעשה ימצא הקורא בכרך השני.

מן האמור למעלה יוצא ברור, כי הקשר של אנגליה עם ארץ-ישראל היה מיוסד על הרעיון של בית יהודי בארץ-ישראל; שאלמלא הרעיון של בית יהודי, לא היתה אנגליה מחזיקה במחשבה על חסות – או אחר־כך על נאמנות – בארץ-ישראל. בקיצור, אנגליה הרגישה, שאין לה כל עסק בארץ-ישראל, חוץ מאשר כחלק התכנית ליצור את הבית היהודי. תמיד (כמו שראינו כבר בענין אסקוית) היתה מעין רתיעה מפני קבלת ‘אחריות’ הכרוכה בארץ-ישראל כמות שהיא. באותו זמן בערך כתבתי אל מר סקוט:

‘סיר א. גריי הוא מלא אהדה לאידיאלים הלאומיים של היהודים, במידה שהם קשורים בתכנית הארץ-ישראלית, אבל אינו נוטה לקבל על עצמו ליעץ להקים חסות בריטית בארץ-ישראל. הוא סבור, שצעד כזה עלול להביא לידי קשיים ביחסים עם צרפת, ועוד זאת, הוא עלול להיות מנוגד לדעתה של אסכולה מסוימת בתוך הליבראלים בארץ זו. משום כך יהיה נוטה לחפש תכנית, שעל פיה לא יטילו היהודים נטל נוסף על אנגליה’.

היסוסים אלה. כידוע לנו, הכניסו אחר־כך קו של אי-בטיחות ביחסה של בריטניה אל הבית היהודי. איך קרה, שההתחלה נתקבלה למעשה ולמה ניתנה ההתחייבות למעשה? גורם אחד, אולי הגורם המכריע, בנידון זה היה – כוח ההשפעה האמיתי של הרעיון עצמו על כמה ממנהיגיה של בריטניה. אחד ההבדלים בין הזמן ההוא ובין זמננו אנו הוא בגישה לבעיות המדינה. הריאליות, כביכול, של הפוליטיקה המודרנית אינה כלל ריאליות, כי-אם סתגלנות פשוטה, העדר יציבות מוסרית, חוסר חזון ועיקרון החיים מן היד אל הפה. אנשי-המדינה הבריטיים של האסכולה הישנה, אמרתי כבר, היו דתיים באמת. את רעיון שיבת-ציון הבינו כדבר ריאלי. הדבר היה לפי רוח מסורתם ואמונתם. כמה מהם נדהמו לגמרי על ידי ההתנגדות לתכניתנו מצד היהודים המתבוללים; אחדים אף נפגעו על ידי כך. לורד מילנר היה ידיד טוב של קלוד מונטיפיורי, מנהיגם הרוחני של האנטי-ציונים; אבל בענין זה לא רצה לקבל ממנו השפעה. מילנר הבין בעומק לבו, שרק היהודים מסוגלים לבנות את ארץ-ישראל ולתת לה מקום בתוך משפחת העמים המודרנית. הוא אמר בפומבי: ‘אם הערבים סבורים, שארץ-ישראל תהיה ארץ ערבית, הם טועים טעות גדולה’. ויקהאם סטיד, עורך ה’טיימס‘, הביע לפני את מורת-רוחו העזה מפעולתם של האנטי-ציונים – עוד נחזור למקרה זה –, שפירסמו בעיתונו שורה של מכתבים בגנות התכנית. פיליפּ קר, אחר כך לורד לותיאן, אימפריאליסט נאור, ראה בארץ-ישראל יהודית גשר בין אפריקה, אסיה ואירופה בדרך להודו. הוא, כרבים אחרים, נרתע בשל האנטי-ציונות של ‘ראשי’ היהדות הבריטית; ואילו את מידת ההבנה שקיויתי למצוא אצלו – הוא היה אז מזכירו של לויד גיורג’ – ואצל אחרים, אפשר למדוד לפי גילוי הלב שבמכתב הבא, שכתבתי אליו בעצם תוקפה של ההתנגדות היהודית לציונות, בשנת 1917:

‘עוד צד אחד לבעיה, והוא מדאיג אותי. נראה הדבר, כאילו הקאבינט וגם אדוני מיחסים חשיבות יתירה לדעתם של אלה הקרויים ‘יהדות בריטית’. אם המדובר הוא ביהודים הנחיתים בבריטניה הגדולה, אין ספק שרובם של יהודים אלה הם בעד הציונות. ואולם אם הכינוי ‘יהודים בריטיים’ מתכון למיעוט של יהודים עשירים, טמועים-למחצה, שחיו בארץ זו בשלושת או ארבעת הדורות האחרונים, אז כמובן, אמת היא, שאנשים אלה הם אויבים מושבעים של הציונות. וכאן אי ההבנה הטראגית. הציונות לא נבראה בשביל אותם האנשים שניתקו את עצמם מן היהדות, היא נבראה בשביל אותם ההמונים, הרוצים לחיות את חייהם הם, והמונים אלה יש להם הזכות לדרוש שיכירו בארץ-ישראל כבבית לאומי יהודי. הסוג השני של יהודי בריטניה יצטרף מהר מאד לאחר שהכרזה זו תינתן. עודני מקוה ליום, ואני עושה זאת לא בלי חשש, שבו אף יבואו ויטענו, שהם עצמם ציונים. ישנם יהודים ולא-יהודים, שאינם תופסים, כנראה, עובדה יסודית אחת, כי יקרה מה שיקרה, אנו נלך לארץ-ישראל… שום דיבורים של מר מונטאגיו או אחרים שכמותו לא יוכלו לעצור את הזרם’.

היו באותו זמן, הן במשרות הממשלה הגבוהות ביותר והן במשרות בעלות חשיבות ממעלה שניה, אנשים שהבינו יפה גם את המשמעות המוסרית של התנועה הציונית וגם את האפשרויות הצפונות בארץ-ישראל. במידת מה לפני עברי ללונדון, אך הרבה יותר לאחר עברי שמה, שקדתי לגלות את האנשים האלה, וכמעט תמיד בהדרכתו של מר סקוט, שלא ידע ליאוּת בענין זה. אחדים מהם פגשתי במשך עבודתי באדמיראלות ועם מיניסטריון התחמושת. במחלקה היחידה של המלחמה שעסקו בה ממש בבעיות מדיניות – במשרד המלחמה – היו אישים בעלי כושר מדיני ממעלה ראשונה והערכה עמוקה של התנועה הציונית, אף אם לא תמיד הסכימו עם כל שלביה. היתה שם בדרך כלל אוירה של אהדה, למן גיניראל וילסון, ראש המטה, שהיה ידידו הקרוב של לויד ג’ורג‘, ועד נושאי-המשרה הנמוכים יותר של המחלקה, שהיו אחראים לפרטי העבודה. אף במשרד החוץ היתה מעין נטייה להתיחס אל הבעיה הציונית יחס של רצון. הנעימה בדעת הקהל הרחב, במידה שיכולנו לעמוד עליה, היתה של התעניינות ולא בלתי-ידידותית. ה’מאנצ’סטר גארדיין’ היה אתנו; ה’טיימס' הלונדוני נטה אלינו לטובה, שרר חפץ עז לרכוש את דעת הקהל היהודית בעולם. גם בנידון זה מרובה ההבדל בין אז ובין עתה: היטלר לימד את העולם לא לייחס חשיבות יתירה לדעת-הקהל בכלל ולדעת-הקהל היהודי, בפרט.

גם מבחינה אחרת הנקל היה לעבוד אז מאשר עתה, הואיל ורוב הויכוחים התנהלו בתחום המופשט. הקשיים הגדולים, כגון הבעייה הערבית, עוד לא התבלטו. היו רק ספקות מן המין המצוי, כדוגמת אלה הנשמעים גם היום: ‘כלום מסוגלים היהודים לבנות ארץ? כלום אין ארץ-ישראל קטנה מדי?’ – אף כי באותם הימים הגיע גבולה של ארץ-ישראל עד מסילת-הברזל החיג’זית והיא כללה את עבר-הירדן – ‘כלום ירצו היהודים ללכת לארץ-ישראל? כלום אין הציונות חלום של אינטלקטואלים מעטים ושל קומץ יהודים מסכנים, היושבים בגיטאות של פולין ורוסיה?’ אבל לספקות אלה לא היה משקל רב. העיקר היה, שהאנשים מוכנים היו להקשיב ולהיענות לנימוקים; ואני טענתי לטובת ענין ארץ-ישראל בכל מקום שמצאתי אוזן שומעת.

פעולתי הציונית נדחקה בחזקה לתוך עבודתי באדמיראלות. כשרפה הלחץ של השלבים הראשונים בחינוך כימאים ובהקמת בתי-חרושת, נאחזתי שוב בסבך של יחסים אישיים. בספר זכרונות זה לא יימצא לי מקום אלא לרמזי-אגב בנוגע למרבית האישים המעניינים מאד, לעתים אף יוצאים מן הכלל, שמילאו תפקיד בפרק זה של תולדות הציונות. אולם מתי מספר מאלה אי-אפשר לפטרם כלאחר-יד.

זמן קצר לאחר התקשרותי עם האדמיראלות, נתודעתי אל קולונל ריצ’ארד מיינרצהאגן, בן למשפחה דאנית חשובה, שנשתקעה לפני שנים רבות באנגליה ונתנה לארץ מספר רב של אנשים מוכשרים. מיינרצהאגן, דודנה של הג' סידני ובּ (אחר־כך ליידי פּאספילד), עשה קאריירה מזהירה. הוא היה אדם שלבו כלב הארי ולקח חבל כמעט בכל חזיתות המלחמה. כמה פעמים נפצע ונשלח הביתה; נזדמנתי עמו באחת הפגרות הללו, במשרד מנהל האינטליג’נס הצבאי. בפגישתנו הראשונה סח לי את המעשה הזה: הוא היה אנטישמי, אף כי כל מה שידע על דבר יהודים בא לו רק מתוך ספרים אנטישמיים אחדים שקרא במקרה. אבל הוא פגש גם כמה מן היהודים העשירים, שלא היו מושכים את הלב ביותר. והנה, בהיותו במזרח הקרוב, נקרה לו אהרון אהרונסון, יהודי ארץ-ישראלי, בן-חיל ואמיץ-לב, בעל השכלה גבוהה, והוא מסור בכל לבו לארץ-ישראל. אהרונסון היה חוקר-צמחים ונתפרסם כמגלה אם-החיטה. עם אהרונסון היו לו למיינהרצאגן כמה שיחות על ארץ-ישראל, והרושם שעשה עליו היה גדול כל-כך, ששינה לגמרי את דעתו ונעשה ציוני נלהב – וכן נשאר עד היום הזה. ולא בדברים בלבד. בכל עת שיש לאל ידו לעזור במשהו ליהודים או לארץ-ישראל הוא מוכן ומזומן לעשות כן.

האנשים שעסקתי עמהם הרבה. מלבד מיינרצהאגן, היו קולונל גריבּוֹן ופרופיסור ובּסטר, שהיו נתונים שניהם לפקודתו של גיניראל מאקדונאו, ראש האינטליג’נס. שניהם היו מוכשרים עד מאד. ובסטר הושאל למשרד המלחמה מאת האוניברסיטה של ליורפּוּל, שהיה יושב שם בקתדרה של דברי-הימים; אחר־כך נעשה פרופיסור ליחסים בין-לאומיים באבּריסטוית. הוא נסע הרבה ביאפאן, בהודו ובאסיה הקטנה והכיר יפה את המזרח הקרוב. הוא היה ידיד נאמן לתנועה הציונית.

אחת הגדולות שבתגליותינו היה סיר מארק סייקס, המזכיר הראשי של קאבינט המלחמה, דמות ססגונית, אף רומאנטית. הוא היה קאתולי נאמן, עשיר-נכסים במחוז הול, מגדל סוסי-מרוץ, ואדם שנסע הרבה והכיר מקרוב את המזרח התיכון. משפחתו נתנה לארץ תיירים, חיילים ונציגי-חוץ רבים. מחשבתו לא היתה יציבה או הגיונית ביותר, אבל היתה בו נדיבות וחמימות הרגש. הוא סיגל לעצמו את רעיון שיחרורם של היהודים, הערבים והארמינים, שראה אותם כשלושת הגזעים הנדכאים למופת. סייקס הוּבא במגע עם עסקי הציונות ועמי על-ידי ד"ר משה גאסטר – דבר שהיה קצת שונה מן הרגיל, הואיל וגאסטר היה נוטה לשמור את ‘תגליותיו’ לעצמו ולעשות הכול על דעת עצמו. כך, למשל, לא סיפר לי גאסטר עד לאחר שנזדמנתי עם הרברט סמואל, כי זה האחרון, אף-על-פי שלא היה חבר ההסתדרות הציונית, התעניין שנים רבות ברעיון מדינת היהודים בארץ-ישראל! וכשהלכתי לראות את סמואל – הדבר היה בנובמבר 1914 – הביט בי גאסטר הבטה של ערמומיות וחשדנות ואמר: ‘הוֹ-הוֹ! ובכן אתה הולך לנהל משא ומתן עם הרברט סמואל!’ מעולם לא הבינותי את הקו המוזר הזה באופיו.

עוד יותר מוזרה, בנידון כללי זה, היתה העובדה, שגאסטר היה מתנגד זועם כל כך לרוסים, עד כי נראה פרו-גרמני, על כל פנים הרגיש, כי כל דיונינו עם המדינאים והפקידים הבריטיים אין להם תכלית, והם עשויים רק להכעיס את הגרמנים ואת התורכים, העומדים לנצח במלחמה. גאסטר היה האיש, שרכש ראשונה את סייקס למען הציונות, אך בשעת אסיפה מכרעת עם סייקס ואחרים, שהתקיימה בביתו של גאסטר, התחיל גאסטר לגלות את דעתו על סכוייה הקודרים של אנגליה במלחמה. המעמד היה מצער, אם לא יותר מזה, והוא העיד על סבלנותו ועל רוחב-דעתו של סייקס, שלא ברח מן החדר. ‘לעולם, לעולם לא ננצח במלחמה!’ הכריז גאסטר. הארי סאקר, שהיה באותו מעמד, והרגיש, כמונו האחרים, כי גאסטר מעולם לא עשה את חובתו לתנועה ציונית, שיסע אותו ואמר בקיצור: ‘נו, נו, ד“ר גאסטר, את העבודה הקשה, השחורה יעשו ד”ר וייצמן ומר סוקולוב.’

דעתו של גאסטר על הגרמנים ועל תוצאות המלחמה נשתנתה שינוי גמור באותו יום שבאה הפצצה מן האויר וכמה פצצות נפלו לפני ביתו. במקרה ביקרתי בביתו וכששאלתיו, איך השפיעה עליו ההפצצה, אמר לי בזעם: ‘גמרתי עמהם!’ – היינו, עם הגרמנים.

תקצר לשוני לספר את כל מה שפעל סייקס למעננו. הוא האיש שהיטה את עבודתנו לתוך צינורות רשמיים יותר. הוא היה במזכירות קאבינט המלחמה, שכללה, בין אחרים, את ליאופולד אמרי, אורמסבי-גוֹר ורונאלד סטוֹרס. אלמלא עצתם של אנשים כסייקס וכלורד רוברט ססיל, אין ספק שהיינו נכשלים, עם כל נסיוננו במשא-ומתן דיפלומאטי עדין, בהרבה טעויות מסוכנות. הצורך בעצה כזו יתברר יותר, בבואי לספר על הסיבוכים שהקיפו כבר באותם הימים את המצב במזרח הקרוב.

סיר רונאלד גראהאם, שהיה פקיד גבוה במשרד-החוץ, אף הוא התעניין מאד בעבודתנו. רצונו היה לראות איזה מעשה לטובת העם היהודי, אבל הוא היה יותר מתון ופחות בעל-דמיון ממארק סייקס וחסר היה את מזגו החם והסוער. איני יודע עד מה העמיקה אהדתו, אבל הוא סייע במידה ניכרת בענין הכרזת באלפור. נוטה אני לסברה, שלגביו היה זה יותר ענין של תעמולה מאשר נסיון לפתור בעיה קשה. בעל שיעור קומה וכשרונות גדולים יותר היה ליאופולד אמרי, מי שהיה אחר כך מזכיר-המושבות. אמרי קיבל את עקרונותיו האימפריאליסטיים הנאורים מאת מילנר. הוא היה גלוי-הלב שבכל החבורה. הוא הבין את חשיבותה של ארץ-ישראל יהודית בסדר-הענינים של הקיסרות הבריטית יותר מכל האחרים; הוא אף העמיק מהם לראות את הדקות הפנימית של התנועה הציונית. הוא נתן לנו חיזוק וסיוע ביד רחבה. ולו חרה ביותר, כשהתכנית הותקפה בגלוי על-ידי ראשי היהודים בשנת 1917.

קימעה קימעה גמלה בי ההכרה, עוד לפני בואי לגור בלונדון – כלומר, לפני שרשת-יחסים זו נוצרה כולה – כי תקופה מכרעת ממשמשת ובאה. בתחילת האביב של 1916 כינסתי את הציונים של מאנצ’סטר בחדר קטן בצ’יתאם היל והרציתי לפניהם על המצב. סיפרתי להם על שיחותי עם אדמונד די רוטשילד, עם אחד-העם, עם הרברט סמואל, ועל הכול – עם אנשי-מדינה בריטיים. בכוח תמיכתם של ציוני מאנצ’סטר הלכתי ללונדון, ושם לקחתי דברים עם ג’וזף כּוֹון, נשיא הפדראציה של ציוני אנגליה. כצעד ראשון, החלטנו לפרסם ספר קטן על הציונות. כי, חוץ מחוברות אחדות, רובן מיוּשנוֹת, וכמה דינים-וחשבונות של הקונגרסים, לא היה דבר לתתו בידי המדינאים האנגלים.

המכשול הראשון לפני הצעד הראשון היה – כסף. לא היתה פרוטה בקופתנו. נטל עלי ללכת לפאריס ולבקש את הכסף מאת הבארון אדמונד. הרעיון ישר בעיניו והוא נתן לי מאתים וחמישים לי"ש. העברתי את הסכום אל ליאון סיימון, שקיבל על עצמו את כתיבת הספר ופירסומו. הספר יצא לאור בשם ‘הציונות והעתיד’. אנשים מספר השתתפו בו, ואני כתבתי את ההקדמה.

היה זה ספר קטן, אבל מיצה את הענין עד הזמן האחרון והכיל כמה ידיעות מהימנות ועובדתיות על ארץ-ישראל. לתמהוננו, אזל הספר עד מהרה והיה צורך להוציאו במהדורה חדשה. והוא נקנה לא על-ידי יהודים בלבד. היתה התעניינות כללית ניכרת בנושא. במקצת נגרמה הצלחת הספר על-ידי הסקירה שפירסם עליו לורד קרומר ב’ספקטייטור'. לורד קרומר אמר שם בין השאר: ‘הקהל הבריטי יצטרך לעסוק בנושא זה יותר משנראה עכשיו… לא יעברו ימים מועטים, והמדינאים לא יוכלו לסלקו הצידה כדבר-הזיה של כמה אידיאליסטים…’

פעולות אלו וריבוי המכתבים גזלו ממני הרבה זמן והכבידו על חובותי הרשמיים והמקצועיים הקשים בלאו הכי. לא היו לי לא משרד ולא מזכיר. היינו מקבלים אנשים בלי-הרף בביתנו הקטן. אשתי היתה עונה על כל הקריאות בטלפון, עזרה עמי בכל מאמצי כוחה לקבל את המבקרים ולענות על המכתבים, ועשתה ככל יכולתה, ויותר מזה, להקל את העול שעל צוארי. אולם המצב, שנעשה מיום ליום קשה ומסובך יותר, היה למעלה מכוחותיה. משרד הפדראציה של ציוני אנגליה לא צלח לעניננו. הוא נמצא הרחק בפולבורן סטריט באיסט אנד. אחרי התבוננות ושיקולי-דעת מרובים החלטנו לפתוח משרד בפיקאדילי 175, וסיימון מארקס, ששוחרר משירות צבאי למטרה זו, קיבל עליו את הטיפול בו. מכאן ואילך קיבלה עבודתנו צורה יותר מסודרת ושיטתית. המשרד הקטן בפיקאדילי נעשה מרכז חשוב, אשר אליו נהרו כל החיים הציוניים. אנשים רבים מארצות נייטראליות עברו דרך לונדון. נתגבשה קבוצה קטנה, שהסתדרה בהדרגה לועד מדיני. עליהם נוספו אותם החברים של הועד הפועל הציוני, שעברו דרך לונדון. היו עמנו אחד-העם, הארי סאקר (הגר עתה בלונדון), ישראל זיו, ארצישראליים אחדים, כגון אהרון אהרונסון, טולקובסקי וד"ר אטינגר, שהועילו לנו הרבה בידיעתם את ארץ-ישראל, את אפשרויותיה ובעיותיה הכלכליות והחקלאיות. אף כי הועד היה בלתי-רשמי בהחלט – החבר היחידי של הועד הפועל הציוני היה מר סוקולוב – היתה זו קבוצה מלוכדת יפה, כולה שואפת למטרה אחת והרמונית בדרכי עבודתה. היא היתה רפרזנטאטיבית במידה מספקת למען תת לנו את ההרגשה, שאנו פועלים בשם התנועה כולה, ולא היתה טרדנית והויכוחים היו פורים. מזמן לזמן הפקנו תועלת מעצתם של הרברט סמואל, של ג’יימס די רוטשילד וחברים אחרים של בית הנבחרים. לימים עזר עמנו סיר אלפרד מונד.

סוקולוב הופיע בלונדון בתחילת 1916. הוא שכר לו מעון ב’ריג’נט פאלאס הוטל' ומשרדו היה במלתחת הבגדים שלו. תועלתו היתה מרובה מאד בשל קשריו עם העולם הקליריקאלי. הוא שוחח עם כמה בישופים אנגליקאנים, ובתוכם, דומני, הארכיבישוף מקנטרבּוּרי. הוא אהב את המלאכה הזאת, בהיותו הוא גופו פחות או יותר מן הטיפוס הארכיבישופי. לאחר איזה זמן נשא ונתן עם השלטונות הצרפתים והאיטלקים ועם הואטיקאן. אף הוא חשש, בתחילת המלחמה, שמא תהא גרמניה המנצחת; אבל הוא שינה אחר כך את דעתו, וכמוני התחיל רואה תקופה של שיחרור ותקוה בסיכוי של נצחון מעצמות ההסכמה.

את הועד המדיני הרשמי הראשון ייסדנו בינואר 1916 והכיל בראשונה, מלבד סוקולוב ומלבדי, את ג’וזף כּוֹון, ד"ר גאסטר והרברט בּנטויץ', כבאי-כוח הפדראציה של ציוני אנגליה. הועד עבד מתוך התיעצות קרובה עם הרוטשילדים, הרברט סמואל ואחד-העם.

סוקולוב היה ראש העוסקים בהכנת התזכיר הראשון שהגשנו לסיר מארק סייקס. בשנת 1916 עזר לנו הרברט סיידבותאם, שהיה אותם הימים איש ה’מאנצ’סטר גארדיין', לייסד את הועד הארץ-ישראלי-הבריטי, שמילא תפקיד חשוב בעיצוב דעת-הקהל לטובתנו. הוּצא שבועון קטן, ערוך בידי סיידבותאם; באו בו מאמרים אינפורמאטיביים רציניים, שנועדו לסוג הקוראים החושבים יותר, ודבריו הובאו לעתים קרובות בעיתונות הכללית. תעמולתו התפשטה גם בערים הגדולות, כדוגמת מה של האגודות הפילו-היליניות. מר סיידבותאם היה הפובליציסט האנגלי בעל-השם הראשון, שעמד על ההתאמה שבין האינטרסים של בריטניה הגדולה ובין ארץ-ישראל יהודית. על-ידי הועד הארץ-ישראלי הבריטי, שרובו היה מורכב מלא-יהודים, ועל-ידי השבועון הארץ-ישראלי, היה כופה בהתמדה את הדעה הזאת על הקהל הבריטי, ובשנת 1918, לאחר פירסום הכרזת באלפור, הוציא את ספרו ‘אנגליה וארץ-ישראל’, שנכתב ברוח זו.

כך נמשכה העבודה בלי הפסק משנת 1914 עד 1917. בערי השדה שיתפו עמנו פעולה הציונים, שעוררו את דעת צירי בית-הנבחרים שלהם על עניננו. גם הצעירים עזרו לנו. וכן הוכנה בהדרגה הקרקע בשביל המערכה האחרונה סביב פירסום הכרזת באלפור.


 

פרק ששה עשר / מהלכה למעשה    🔗

הציונות נעשית גורם בין-לאומי / בוני-מדינה חובבים / תזכיר ראשון אל הממשלה הבריטית / שני העיקרונות היסודיים / הסבך הבין-לאומי / החוזה החשאי ‘סייקס-פיקו’ / שאיפותיהן של צרפת ואיטליה / קונדומיניון לארץ-ישראל? / צרפת שמה מכשולים / לורד רוברט ססיל / גיוס דעת-הקהל היהודית / השופט העליון לואי ד. בראנדייס.


הציונות עברה עד מהרה מן השלב הראשון של תעמולה וויכוח עיוני אל השלב של מציאות מעשית. קשרינו נעשו חזקים למדי, דעת הקהל פוּתחה במידה מספקת בשביל התמורה. עברנו דרך ארוכה מן ה’משוֹשים' המגששים, האהדות האישיות המפוזרות, של שנת 1914. תמונת הכוחות בעדנו ונגדנו נתבהרה. ידענו מי הוא עמנו ומי הוא נגדנו בעולם היהודי. בעולם המדיני האנגלי גילינו דעה מכרעת מאד לטובתנו. כבר בחודש מארס 1916 שימש הענין נושא לדיונים בלשכות-המדינה האירופיות. סיר אדוארד ביוּקאנאן, הציר הבריטי ברוסיה, קיבל הוראה מאת סיר אדוארד גריי למשש את הדופק אצל הממשלה הרוסית בנוגע ל’שאלה של התיישבות יהודית בארץ-ישראל'. הממשלה הצרפתית, או ביתר דיוק, מיניסטר החוץ מ. פּישוֹן, שלח את פרופיסור ויקטור גיוֹם בּאש לאמריקה, כדי להבטיח את היהדות האמריקנית, כי בשעת חלוקת השטחים האסיתיים של תורכיה לאחר המלחמה, יגינו הצרפתים והבריטים על עניני המושבות היהודיות בארץ-ישראל. אפשר שההוכחה המעניינת ביותר בדבר היחס הרציני אל התנועה הציונית נתגלתה במאמציה של גרמניה הקיסרית להשתמש בה לצרכי עצמה. לפני המנהיגים הציונים בגרמניה הובאה שאלה, אם יסכימו להציע את שירותם כמתוכים לשם משא-ומתן בדבר שלום. תשובתם היתה, שהם מוכנים לעשות את הנסיון רק אם יקבלו מאת הממשלה הגרמנית התחייבות בכתב לעשות שלום בלי סיפוחים ובלי פיצויים (הדבר היה בימים שההצלחה האירה פנים לנשק הגרמני). הודעתי את הדבר בדרך סוד לסיר רונאלד גראהאם. לאחר קצת שיחות סתומות, הסתלקה הממשלה הגרמנית מן ההצעה.

ועתה הגיע הזמן להתחיל בפעולה, לתבוע הכרזה על המדיניות בנוגע לארץ-ישראל מצד הממשלה הבריטית; ובסוף ינואר 1917 הגשתי לסיר מארק סייקס את התזכיר, שהוכן על-ידי הועד שלנו, והיו לי עמו כמה שיחות מוקדמות.

תזכיר זה, הראשון שהגשנו – אמנם בצורה בלתי רשמית – לממשלה הבריטית, יש בו, לדעתי, ענין מה כשלעצמו, ללא קשר עם המקום שהוא תופס בסיפור הזה. הוא מראה לנו את המאמצים שנעשו על-ידי קבוצה של אנשי-מדינה חובבים, בני עם אשר במשך מאות שנים היה מוּדר מפעילוּת מסוג זה. לאיש ממנו לא היה כל נסיון בעניני ממשלה והתיישבות. לא היה לנו לא חבר מומחים לסמוך עליו, לא מסורת של משטר, לא שירות אזרחי, לא אמצעים להטלת מסים, לא מעמד לאומי של עובדי-אדמה. היינו עיתונאים, אנשי-מדע, עורכי-דין, סוחרים, פילוסופים. רק דור אחד או שנים הפריד בינינו – אם הפריד בכלל – ובין הגיטו. ואף-על-פי-כן, בסקירה לאחור נראה, כי בבחינת מה ראה התזכיר מראש את צורת הדברים העתידים לבוא.

התעודה נקראה בשם ‘קוי תכנית ליישובה של ארץ-ישראל על-ידי היהודים בהתאם לשאיפותיה של התנועה הציונית’. הסעיף הראשון שבו עסק בהכרה לאומית:

‘היישוב היהודי בארץ-ישראל (שפירושו בתכנית יהיה גם היהודים היושבים בה וגם העתידים להתיישב בה) יוכר בדרך רשמית על-ידי הממשלה השליטה כלאום היהודי, וייהנה בארץ מזכויות מלאות מן הבחינה האזרחית, הלאומית והמדינית. הממשלה השליטה מכירה בכך, שרצוי והכרחי ליישב את ארץ-ישראל מחדש על-ידי היהודים.’

הסעיף השני הניח עיקרון, שמן הבחינה המעשית היה לא פחות יסודי מעיקרון ההכרה מן הבחינה העיונית. התכחשות לעיקרון הזה – והיה מי שהתכחש לו – היתה ככפירה בתכנית כולה. הממשלה השליטה תעניק ליהודים בארצות אחרות זכות מלאה וחופשית לעלות לארץ-ישראל. הממשלה השליטה תתן לאוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל את כל ההנחות לשם התאזרחות מהירה ולשם קניית קרקעות. תולדות המאמצים לבנות את ארץ-ישראל מאז הכרזת באלפור הן בחלקן תולדות המאבק להשיג את מימושם של העקרונות הנ"ל למעשה.

הסעיף השלישי דן בכלי-הביצוע. 'הממשלה השליטה תאשר ייסודה של חברה יהודית לשם יישוב ארץ-ישראל על-ידי יהודים. החברה האמורה תיהנה מחסותה הישירה של הממשלה השליטה. תפקידי החברה יהיו: א. לחזק ולטפח בכל הדרכים את היישוב היהודי הקיים בארץ-ישראל; ב. לעזור, לתמוך ולעודד יהודים מארצות אחרות, השואפים והמוכשרים להתיישבות בארץ-ישראל, על-ידי אירגון עלייה, על-ידי המצאת ידיעות ובכל צורה של עזרה חומרית ומוסרית. לחברה יינתן כוח כזה, שיאפשר לה לפתח את הארץ בכל הדרכים, מן הבחינה החקלאית, התרבותית, המסחרית והתעשייתית, ובתוך זה הסמכות לקנות קרקעות ולפתחם, וזכויות מיוחדות לרכוש קרקעות הממשלה, זכויות לסלול דרכים, לבנות מסילות-ברזל ונמלים, הזכות לייסד חברות אניות להובלת סחורות ונוסעים לארץ-ישראל ומארץ-ישראל, וכל סמכות אחרת שתימצא דרושה לפיתוחה של הארץ.

‘במקרה שהממשלה השליטה תמנה מושל וחבר פקידים לשלוט בארץ, ייעשה מינוי זה מתוך התחשבות בצרכיה המיוחדים של האוכלוסיה היהודית’.

הסעיפים הרביעי והחמישי היו מכוונים לפיתוח האוטונומיה המקומית, להכרה במוסדות שכבר יצרנו בארץ-ישראל ולפיתוחם.

על תכנית התזכיר אפשר להסתכל משתי בחינות. האחת היא חיצונית, העוסקת במה שאנו מקוים ודורשים מאת ממשלת ארץ-ישראל. השניה היא פנימית, ועוסקת בחובותיו ובהבטחותיו המובנות מאליהן של העם היהודי. במשך השנים היו קשיים בנוגע לשני הצדדים; והיה יחס-גומלין פונקציונאלי תמידי בין השנים. אם ממשלת ארץ-ישראל תימצא חסירה לגבי התקוות החיצוניות, יימצא העם היהודי, בתור יחידה שלימה, חסר לגבי התקוות הפנימיות. לפני פירסום הכרזת באלפור ואחריו נתקלה ההכרה בלאומיותם של יהודי ארץ-ישראל בהתנגדות עקשנית ובהתכחשות מצד היהודים המתבוללים. פעמים רבות ‘נדרש’ מאת התנועה הציונית להסתלק משני העיקרונות האלה: מעיקרון הלאומיות ומעיקרון העלייה החפשית. הדרישה הראשונה באה מצד היהודים המתבוללים והשניה מקבוצות שונות של הממשלה השליטה בארץ-ישראל. בשני המקרים אמרו לנו, כי ויתור כזה יהיה רק לטובתנו. בשני המקרים היו הנימוקים חסרי-טעם. העיקרון הלאומי היה מקור כוחנו הפנימי; עיקרון העלייה החופשית היה האמצעי ההגיוני היחידי להתפשטות. אין ספק, שהויכוח הזה יימשך עד כי, עם מילוי שאיפותינו, ייעשה חסר חשיבות.

ואולם התעודה היתה מציאות – הנוסח הראשון של הצ’ארטר שלנו, חיבורה הראשון של הציונות עם מסכת הממשות. ומעתה קיבלו ויכוחינו אופי חדש. יצאנו, ייתכן לומר, אל זירת העולם; זנקנו לתוך הפוליטיקה הבין-לאומית. מצאנו את עצמנו בלב זרמים מצטלבים של מטרות לאומיות, זכויות-יתר וכוחות מתנגדים בתוך ארצות שונות ונבדלות. כך למשל צרפת, אף-על-פי שהראתה אות חיבה וידידות לתנועה הציונית, כגון המשלחת של בּאש לאמריקה, היו לה תכניות משלה בנוגע למזרח הקרוב. איטליה והואטיקן אף להם היו אינטרסים משלהם. מובן, שלא היינו מעולם תמימים עד כדי לדמות לנו, שאין לנו צורך אלא בהסכמתה של אנגליה והכול יבוא על מקומו בשלום. עוד ב-1915 דנתי בשאלה זו עם מר ק. פ. סקוט. במכתב שכתבתי אליו ב-11 בפברואר אותה שנה נאמר בין השאר: ‘ראשית, מה שנוגע לצרפת, איני סבור שהיא תתבע לעצמה יותר מאשר את סוריה עד ביירות. ה’השפעה הצרפתית’, שהיא בעיקר ענין רוחני ודתי, אין כוחה יפה אלא בסוריה. בארץ-ישראל היא מועטת מאד – כמה בתי-מנזר בלבד. העבודה היחידה, הראויה להיקרא בשם עבודת-תרבות חלוצית, נעשתה על-ידי היהודים. ועל כן, מבחינת הצדק, אין צרפת יכולה לתבוע ארץ שאין לה כל קשר עמה'.

יש לזכור, שהמלחמה הפנימית של היהודים מסביב לטכניון בחיפה שיקפה על צד האמת את התביעות או השאיפות המתחרות מצד מעצמות שונות בנוגע לארץ-ישראל. דבר זה לא נעלם ממנו. אלא שבשלב הראשון של משאנו-ומתננו המעשי לא ידענו, שהיה כבר קיים הסכם ארעי, זה שנודע אחר כך בשם ‘חוזה סייקס-פיקו’, בין צרפת ובין אנגליה! והצד המוזר ביותר שבדבר הוא זה: אף-על-פי שסיר מארק סייקס ממשרד-החוץ הבריטי בעצמו ניהל את המשא-ומתן עם מר ז’ורז' פּיקו ועם משרד החוץ הצרפתי, נכנס סיר מארק במשא-ומתן עמנו והגיש לנו את מלוא עזרתו, בלי להגיד לנו מלה על קיומו של ההסכם הארעי! באמת הביא שינויים בעמדתו לטובתנו, בבקשו להביא לידי ביקורת ההסכם. באופן שיהיה מקום לתביעותינו בארץ-ישראל. אבל לא מפיו שמענו על קיום ההסכם, ועברו חדשים – חדשים אשר בהם המשכנו את המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית וממשלות אחרות – עד שהבינונו מה הדבר החוסם את דרכנו.

אסיפת-הכבוד הראשונה בדרך להכרזת באלפור נתקיימה בביתו של ד“ר גאסטר בבוקר של 17 בפברואר 1917, בנשיאותו של ד”ר גאסטר. היו נוכחים, מלבד ד"ר גאסטר, לורד רוטשילד, הרברט סמואל, סיר מארק סייקס, ג’יימס די רוטשילד, סוקולוב, ג’וזף כּוֹון, הרברט בנטויץ', הארי סאקר ואני. סיר מארק השתתף, לפי מה שאמר לנו, בתורת אדם פרטי.

הויכוח נסב על כמה נקודות, שהיו צריכות להוות את עיקר הבעיה בחדשים הקרובים. ראשית, נמנינו וגמרנו שלא יהיה שום שלטון משותף או בין-לאומי בארץ-ישראל, עם כל הסיבוכים, ההתחרויות, הליקויים, הפשרות והתככים הכרוכים בשלטון כזה, עד כדי חבלה או גם שיתוק גמור בעבודתנו. הציונים דרשו חסות בריטית עם זכויות מלאות בהתאם לתנאי התזכיר. אבל טענות אלו לא נגעו למקומות הקדושים, שרצינו לראותם בפיקוח בין-לאומי. שנית, המונח ‘לאום’, שהשתמשו בו ביחס לבית היהודי העומד להיות מוקם בארץ-ישראל, נתכון לבית הלאומי היהודי בלבד, אך בשום פנים לא ליחסים שבין יהודים ובין הארצות שבהן הם יושבים. דבר זה הסביר ברורות הרברט סמואל. על דבריו אלה הוספתי אני, כי היהודים ההולכים לארץ-ישראל ילכו שמה בשביל להווֹת לאום יהודי ולא להיות ערבים או דרוזים או אנגלים.

סקרנו את המצב הבין-לאומי. הוסכם, שהיהודים בכל מקום, במידה שהם מעונינים בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל, מחזיקים בדעות שהשמענו. על ארץ אחת יכולנו לדבר מתוך סמכות רשמית. מר בראנדייס, ראש התנועה הציונית באמריקה ויועצו של הנשיא וילסון בשאלת היהודים, היה בעד חסות בריטית והתנגד בהחלט לשלטון משותף. וכן היה הדבר בנוגע לציוני רוסיה. לא חששנו להתנגדות בנידון זה משום קבוצה של ציונים – אפילו לא מציוני גרמניה. אולם לא כה פשוט היה המצב הבין-לאומי החיצוני, כלומר, יחסן של המעצמות האחרות. על נושא זה דיבר סיר מארק סייקס באריכות מה. אני חוזר ואומר, הוא לא גילה את דבר קיומו של ההסכם הסודי – הארעי –; אף-על-פי-כן דיבר בגלוי על המכשולים העומדים לפנינו. באמת רשאי אני לומר, שהוא העמיד לרשותנו את כל כשרונו הדיפלומאטי, ואלמלא זה היתה דרכנו קשה הרבה יותר. מובן מאליו, שאין בלבי צל של ספק, כי בענין הסכם סייקס-פיקו, נתחייב הוא, כדוגמת ז’ורז' פיקו, על-ידי ממשלתו לשמור סוד.

סיר מארק גילה בראשית דבריו, כי זה ימים רבים נתן את דעתו על שאלת ארץ-ישראל והיהודים והוא הוגה חיבה יתירה לרעיון של ארץ-ישראל יהודית; ולא עוד אלא שהוא מבין בהחלט את משמעות המונח ‘לאומי’, ואין בלבו כל פיקפוק בנקודה זו. עיקר דאגתו ברגע זה נתונה ליחסן של המעצמות. סיר מארק היה ברוסיה ודיבר עם מיניסטר-החוץ, סאזונוב, ואינו סבור שניתקל מצד זה בקושי מרובה. איטליה, אמר, נקוט בידה הכלל לדרוש מה שצרפת דורשת. והקושי האמיתי הוא בצרפת. הוא אינו יכול להבין את הפוליטיקה הצרפתית. עלינו (הציונים) לברר את השאלה בגילוי-לב עם הצרפתים – ובנקודה זו הפסקנו אותו ואמרנו, כי ‘לנו’ אין כל חשק לנהל משא-ומתן כזה: זהו ענינה של הממשלה הבריטית. מר ג’יימס די רוטשילד העיר נכונה, שאם יהודי בריטניה יפנו אל הממשלה הצרפתית, תפנה זו אל הרבנים הצרפתים שילחצו למען ארץ-ישראל צרפתית.

אחר־כך הוסיף סיר מארק לדבר על השאלה הערבית ועל התנועה הערבית הלאומית הנמצאת בסימן עלייה. לא יעבור דור אחד והתנועה תבשיל את פירותיה, כי יש להם לערבים דעת, חיוניות ואחדות הלשון. אבל מאמין הוא, שהערבים יבואו עמנו לידי הסכם – ביחוד, אם יקבלו את תמיכת היהודים בענינים אחרים. סיר מארק רואה מראש את עמדתו של גדול הערבים – האמיר פייצל.

זוהי בקצרה תמצית אסיפתנו ה’רשמית' הראשונה. אחר־כך באה פעילות ערה. על סוקולוב הוטל התפקיד להשפיע על הצרפתים שישנו את עמדתם ולהשיג את הסכמתם של איטליה והואטיקן – תפקיד שמילא בכשרון רב. ז’ורז' פיקוֹ, הפקיד הצרפתי, שנשא-ונתן עם סיר מארק בענין ההסכם החשאי, לא עזר לנו הרבה. טענתו הראשונה היתה, שיהודי אירופה המזרחית יסתפקו בשיווי-זכויות במקומותיהם, וישתמשו בהן כדי להתיישב על הקרקע; וטענתו השניה היתה, שאם יש לכונן מדינה יהודית בארץ-ישראל, על הצרפתים להיות בעלי החסות. הנחתו הראשונה, שיסודה היה בחוסר ידיעה, התעלמה מציפור נפשה של שאלת היהודים ומזכות קיומה של התנועה הציונית. ההנחה השניה לא היתה לפי רוחנו, כיון שבטוחים היינו, שבתור מיישבים ופקידים קולוניאליים עולים הבריטים על הצרפתים; אבל דבר זה אי אפשר היה להגיד בפירוש. היו שיחות משולשות בין סוקולוב, פיקו וסייקס, בין פיקו, סייקס וביני – מעולם לא הוזכר ההסכם החשאי! לאחר בדיקת הקרקע באנגליה, יצא סוקולוב לפאריס ולרומא, ושם המשיך את פעולתו, כל העת בעיניים עצומות, כמוני אני, שלא ידענו כלום על הסכם סייקס פיקו. באיטליה היה תפקידו עדין ביותר, בשל הואטיקן.

אף-על-פי שהואטיקאן לא ניסח מעולם שום תביעות בנוגע לארץ-ישראל, היה לו ענין מוּכר במקומות הקדושים. אלא שלמעשה אפשר היה לראות את ארץ-ישראל כולה כמקום קדוש. הגליל, בשל הדרכים שהלך בהם ישו; עמק הירדן, הנהר שישו הוטבל שם. והיו שם ירושלים ובית-לחם ונצרת. לפי עיקר זה, נשאר מעט מאד מארץ-ישראל.

מעתה לא עסקנו בהשגת ההכרה באידיאל הציוני, אלא בסיגולו למסכת המציאות ובמניעת הכשלתו על-ידי צירופים וויתורים שלא מחכמה. הסכנה העיקרית היתה נשקפת כל הזמן מצד הצרפתים. היתה לי שיחה ארוכה עם באלפור ב-22 במארס 1917 – הוא נעשה מיניסטר-החוץ במקומו של סיר אדוארד גריי – והמצב נראה אז רציני במידה כזו, שבאלפור הביע דעה מזעזעת כמעט: אם אי-אפשר יהיה להגיע לידי הסכם בין אנגליה ובין צרפת, יהיה עלינו לנסות לעניין את אמריקה ולעבוד לשם חסות אנגלית-אמריקנית על ארץ-ישראל. היה זה רעיון מושך את הלב, אף כי מופלג קצת, וכמו שכתבתי אז אל ק.פ. סקוט: ‘הוא נושא בחובו את הסכנה, הכרוכה תמיד בשני בעלים, ועדיין לא ידוע לנו, עד כמה יהיו האמריקאים והאנגלים בדעה אחת בעיקרי הנהלה כלליים’.

בשיחתי עם הרברט ה. אסקוית, ראש המיניסטרים, ב-3 באפריל, היו עיקרי הדברים שוב על יחסה של צרפת. עם כל מה שראינו, מתוך רשימות פרטיות שנתפרסמו לאחר שנים, את יחסו האישי נטול-הידידות לאידיאל הציוני, היה בעמדתו הרשמית משום תועלת לעניננו. אבל לא הוא ולא באלפור לא הזכירו את חוזה סייקס-פיקו. דבר קיומו נודע לי ב-16 באפריל 1917, ממר סקוט שקיבל את הידיעה מפאריס. לפי תנאי החוזה היתה צריכה צרפת לקבל אחרי המלחמה לא רק את סוריה הצפונית, אלא גם את ארץ-ישראל עד קו הנמשך מעכו עד ים כינרת, ובתוך זה את החורן; שאר ארץ-ישראל צריכה היתה להיות בין-לאומית. זו היתה באמת ידיעה מזעזעת! ההצעה נראתה בעיני חסרת כל טעם וריח. היה בה משום עול לאנגליה, אסון לנו וחוסר תועלת לערבים. נקל היה לי להבין למה לא התנגד סייקס לביטול החוזה ולמה לא יכול היה פיקו להגן עליו בתוקף הראוי. ב-25 באפריל דנתי בדבר דיון יסודי עם לורד רוברט ססיל, סגן מיניסטר-החוץ, אחד מגדולי-הרוח של אנגליה החדשה וגורם ראשי ביצירת חבר-הלאומים. כדוגמת באלפור, מילנר, סמאטס ואחרים, היה גם ללורד ססיל ענין עמוק באידיאל הציוני; סבורני, שרק הוא לבדו ראה את הענין הציוני מתוך פרספקטיבה נכונה כחלק בלתי-נפרד מייצוב העולם. בעיניו היו תקומתה של ארץ-ישראל כבית לאומי ליהודים ואירגון העולם בברית גדולה קוים משלימים זה את זה בדרך אל הנהלת עניני האנושיות.

לא דיברנו בגלוי על חוזה סייקס-פיקו. אני רק רמזתי על ‘סידור, הקיים, לפי המשוער’ מראשית ימי המלחמה. לפי תנאי הסידור הזה עומדת ארץ-ישראל להיגזר בדרך שרירותית לשני חצאים – ‘משפט שלמה’, קראתי לו – והמאמץ ההתיישבותי של היהודים במשך שלושים שנה צפוי לכליה. ולמרבית הרעה, גם חלקה הדרומי של ארץ-ישראל, ארץ יהודה, לא יעבור לידי הנהלה יחידה, אלא ייעשה בין-לאומי; ולמעשה פירוש הדבר – כמו שכתבתי מקרוב אל פיליפּ קר – קונדומיניון אנגלי-צרפתי. ואנו רוצים, אמרתי ללורד ססיל, בחסות אנגלית. היהודים בכל ארצות תבל נותנים אמונם באנגליה. הם יודעים, שחוק וסדר יכונו בשלטון בריטי, ובשלטון זה לא יושמו מכשולים על דרך פעולות ההתיישבות ופיתוח התרבות של היהודים. וכן נוכל לצפות לזמן, שבו נהיה חזקים במידה מספקת כדי לדרוש מידה של שלטון עצמי. לורד ססיל שאל אחר כך, מה הן הטענות נגד פיקוח צרפתי טהור. עניתי: מובן, שפיקוח צרפתי טהור עדיף מפיקוח כפול, או בין-לאומי, אבל הצרפתים בפעולות ההתיישבות שלהם אינם הולכים בדרכי האנגלים. הם תמיד התערבו בעניני האוכלוסיה וניסו לכפות עליהם את ‘הרוח הצרפתית’. ועוד זאת, אין אני חושב את הפקידות הצרפתית בעלת כושר כזה של האנגלים. וגיליתי את דעתי, שההסתדרות הציונית – אף בתנאים הקודמים – עשתה בארץ-ישראל עבודת בנין גדולה מזו שעשו הצרפתים בתוניס.

לורד ססיל עורר אחר־כך את ענין נסיעתי לארץ-ישראל ולסוריה. עניתי, שאני מוכן לצאת למסע זה – אם עבודתי באדמיראלות תרשה זאת – אבל רק מתוך הסכמה, שפעולתי תהיה מכוונת לארץ-ישראל יהודית בחסותה של בריטניה. לורד ססיל קיבל את דעתי זו. הוא ראה את הקשיים שבמצב, אבל הניח, שיהיה בזה משום תועלת מרובה, אם יהודי העולם יחוו את דעתם לטובת חסות בריטית, ועל זה עניתיו, כי הוא-הוא הדבר שאני אומר לעשותו: לגייס את הדעה הזאת, ולשם התפקיד הזה מוכן אני ללכת לארץ-ישראל (נסיעתי לארץ-ישראל לא יצאה לפועל אלא לאחר הכרזת באלפור).

בשיחה זו ישנן שתי נקודות, שעמדתי עליהן קודם בזכרונותי אלה, אבל מרגיש אני שעלי לשוב ולהדגישן. הראשונה היא, הערך שניתן אז לדעת-הקהל היהודית. השניה – היחס שהיה קיים בין החסות הבריטית ובין הקמת הבית הלאומי היהודי. היהודים הם הם שנתנו את היסוד ואת הממשות לרעיון החסות הבריטית – שקיבלה אחר־כך צורה של נאמנות – על ארץ-ישראל: התנועה שלנו, העבודה, ההון והקרבנות שהשקענו בארץ, נתנו להצעה זו את הכוח המושך, ולמעשה, את משמעותה. ההתקדמות שנעשתה בשנים האלה בארץ-ישראל היא פרי מאמצינו, כפי שהעידה משלחת אחרי משלחת; וסבור אני, שמסקנות מסוימות נובעות מן העובדות הללו.

פעמים רבות הדגשנו לבריטים, וחזרתי על הדברים שוב בשיחתי עם לורד ססיל, כי ארץ-ישראל יהודית תהיה מגן לאנגליה, ביחוד לגבי תעלת סוּאץ. ראייתנו את הנולד עברה על מה שהבינונו אז בעצמנו. מן הראוי לשאול, אחרי ריוח של רבע מאה שנה, בעוד מלחמת העולם השניה חיה בזכרוננו, מה היה המצב במזרח הקרוב, לא בשביל אנגליה בלבד, אלא בשביל הענין הדימוקראטי של העולם כולו, אלמלא נתנו אנו לאנגליה את עמדתה בארץ-ישראל; אילו, במקום להיות חומת-המגן שנבנתה בדרך זו, היתה ארץ-ישראל פתוחה כסוריה וכעיראק לפני פלישת הנאצים אחרי נפילתה של צרפת. סבורני, שרשאים אנו לומר, כי היתה מעין יד ההשגחה בעמידתנו על הסידור הזה ובמאמצים שהשקענו בהוצאתו לפועל, ואף אין לטעון, שכל זה אינו אלא ראייה שלאחר מעשה. תמיד ראינו את הנולד עשרות שנים מראש. כשראיתי את סייקס קצת מהסס בדבר תכניותינו, כתבתי אל סקוט – הדבר היה ב-20 במארס 1917: ‘לא אוכל להתגבר על ההרגשה, שהוא רואה את התכנית הציונית כתוספת לתכנית הגדולה יותר שהוא עוסק בה – התכנית הערבית. ודאי שאני מבין, כי העמדה הערבית בשעה זו היא חשובה יותר, מבחינת המשכת המלחמה לאלתר, משאלת היהודים, הדורשת התבוננות ארוכה יותר, כדי לעמוד על חשיבותה; אבל עבודתנו נעשית קשה מאד, אם בכל המשא-ומתן המתנהל עתה עם הערבים, אין עניני היהודים בארץ-ישראל מוגדרים היטב’.

וכן סבורני, שמן הראוי לשאול, מה היה נשאר כיום הזה מזכויות הערבים לא רק בארץ-ישראל, אלא גם בסוריה, בעיראק ואפילו בערב הסעודית, אילולא ראיית הנולד של הציונים, שיצרה את העמדה הבריטית במזרח הקרוב וחיזקה אותה על-ידי יישוב יהודי רב-כוח, שנאמנותו לענין הדימוקראטי לא היה דבר-שפתים בלבד, אלא התבטא בפעולות של ממש.

בגיוסה של דעת-הקהל היהודית, שנעשה, לפי מה שראינו קודם לכן, על-פי בקשת הממשלה הבריטית, היתה כוונתנו לאנגליה, אפריקה הדרומית, רוסיה, צרפת, איטליה, קאנאדה ואמריקה – אבל הדגש החזק היה על אמריקה. על תפקידה של אמריקה בתנועה עוד אספר רבות. בנידון שלנו אסתפק כאן בצד אחד של שירותיה הכבירים. מר לואיס ד. בראנדייס עמד אז בראש התנועה ואני הייתי עמו במגע של קבע. ב-8 באפריל 1917 שלחתי אליו דין-וחשבון על המצב הכללי, שהתפתח לדעתי בצורה רצויה מאד. ‘הקושי העיקרי’, כתבתי, ‘הוא כנראה בתביעותיה של צרפת… אנו מחכים כאן לחיזוק עמדתנו הן מצד הממשלה האמריקנית והן מצד יהודי אמריקה, ובענין זה היתה לי שיחה עם מר נורמאן הפּגוּד בנוכחותו של מר הרברט סמואל, מר נייל פרימרוז, מר ג’יימס די רוטשילד והמפקד וג’ווּד, חבר בית-הנבחרים. חות-דעת מצד אדוני ואולי גם מצד אישים אחרים בקשר עם הממשלה לטובת ארץ-ישראל יהודית בחסות בריטית עשויה לחזק את ידינו במידה מרובה’.

לא עברו ימים רבים ולמר בראנדייס ניתן להטיל על כף המאזנים את כל משקל אישיותו החשובה. אמריקה נכנסה למלחמה ב-2 במארס אותה שנה. ב-20 באפריל בא מר באלפור לאמריקה בשליחות מיוחדת וסמוך לבואו נפגש עם השופט העליון במסיבה שנערכה בבית הלבן. הג' דאגדייל, כותבת תולדותיו של באלפור, מספרת כי דבריו הראשונים של באלפור אל בראנדייס היו: ‘אדוני הוא אחד האמריקנים שרציתי לפגוש’, והיא ממשיכה: ‘באלפור העיר ללורד פרסי, חבר משלחתו, כי בראנדייס היה בבחינה מסוימת האיש המצוין ביותר שפגש בארצות-הברית. מתוך קוים אלה של אותן השיחות, כפי שנשתמרו בזכרוני, נראה שבאלפור התחייב לתמוך תמיכה אישית בציונות. הוא עשה זאת קודם לכן לד"ר וייצמן, אבל עכשיו היה מיניסטר-החוץ של בריטניה. השופט העליון מר בראנדייס התחזק, כנראה, בשעת ביקורה של המשלחת הבריטית, בדעתו על רצונם של ציוני אמריקה לראות הנהלה בריטית בארץ-ישראל’.

מכתבי מיום 8 באפריל בודאי הגיע אל מר בראנדייס בקירוב עם בואו של באלפור ב-20 בו. כתבתי שוב ב-23 באפריל: ‘גם רוסיה וגם אמריקה מכריזות בשעה זו על עיקרונות נגד כיבושים… אין לי צורך להתעכב על העובדה, שהדימוקראטיה הלאומית היהודית וההסתדרות הציונית, המייצגת בעיקר את הדימוקראטיה הזאת, נותנות את אמונן בשלטון בריטי, והן רואות בחסות בריטית את האפשרות היחידה להתפתחות תקינה של קהילייה (Commonwealth) יהודית בארץ-ישראל. הואיל ובריטניה הגדולה לא תסכים, לדעתי, לסיפוח פשוט של ארץ-ישראל ואין לה כל שאיפה להתפשטות טריטוריאלית, היא בודאי תאות לתת את תמיכתה ואת חסותה לארץ-ישראל יהודית. על כן חשובה כל כך התמיכה האמריקנית לתכנית זו בשלב הזה’.

מר בראנדייס עשה יותר מאשר הטפה לרעיון של ארץ-ישראל יהודית בחסות בריטית. הוא פתח בפעולת הסברה כללית. באמריקה ובאנגליה, אז כמו עתה הצטמצמה ההתנגדות היהודית לציונות בקבוצות של מיעוט. הג' דאגדייל מספרת הלאה: ‘עוד ביאנואר 1918 הודיע הציר שלנו בואשינגטון, בשם השופט העליון עצמו, שהציונים נתקלים מטעמים שונים בהתנגדות חריפה מצד בעלי-ההון הגדולים’, והיא מוסיפה דרך אגב: ‘דבר זה גופו מוכיח, כמה משוללת יסוד היתה הדעה, שהיתה לפנים רווחת מאד, כי הכרזת באלפור היתה מקצתה קנוניה עם אילי-ממון אמריקנים’.

אולם הצד החשוב ביותר בעזרת אמריקה באותם הימים מקורו במדיניות שהכריז עליה הנשיא וילסון בדבר ביטולם של חוזים חשאיים. הסכם סייקס-פיקו לא היה חוזה גמור; אבל היה רשמי במידה מספקת, כדי להוות מכשול בדרכנו. הכרזת עיקרונו של וילסון בדבר חוזים גלויים הניעה והמריצה את המעצמות לגלות את קלפיהן. ההסכם או החוזה הרשמי-למחצה של סייקס-פיקו ניטל עיקר טעמו. מכל האמור לעיל אפשר לראות, כי עבודתנו נעשתה בצורה הרמונית ושיטתית. לפי המשפט התמציתי של הג' דאגדייל: ‘נוצרה ראשית דיפלומאטיה לאומית יהודית’. היא מוסיפה: ‘בסוף אפריל (1917) הכיר משרד החוץ, מתוך מקצת מבוכה, כי הממשלה הבריטית אמנם התחייבה בדבר.’

ואולם המערכה האחרונה על פירסום הכרזת באלפור עוד היתה לפנינו; וקדם לה ‘מאורע’, הראוי, לפי דעתי, שיסופר כאן, לא מחמת חשיבותו ההיסטורית, אלא מטעמים אחרים.


 

פרק שבעה עשר / אינטרמצו של אופרה קומית    🔗

טלגראמה מיסטורית מאת מר בראנדייס / תככים מסביב לטורקיה / מי שהיה ציר הנרי מורגנתאו / שליחות סודית לגיבראלטאר / פגישה עם פרופיסור פראנקפורטר / דברים סתומים ומבוכה.


בוקר אחד בתחילת יוני אותה שנה (1917) קיבלתי טלגראמה מאת מר בראנדייס, שבה הוא מודיעני, כי משלחת אמריקנית נוסעת אל המזרח וכי עלי לבקש דרך כדי לנסות לבוא עמה במגע. מי הם חברי המשלחת, מה מטרתה, לאיזה מקום במזרח פניה מועדות, והיכן אוכל להזדמן עמה – פרטים אלה לא נזכרו בטלגראמה. ברור היה, שבמשלחת זו יש משהו הנוגע לנו; אחרת לא הייתי מקבל את הטלגראמה. כל השאר היה אפוף מסתורין. ביקשתי מיד עצתם של סייקס ואורמסבי-גור. מפיהם נודע לי, שנעשו נסיונות לנתק את טורקיה ממעצמות המרכז. בראש הפעולה הזאת עמדה אמריקה, בידיעתן של שאר המעצמות. הנרי מורגנתאו, מי שהיה ציר בקושטא, יצא בקרוב מניו-יורק לשוייץ, ושם ייפגש עם קבוצות של צרפתים ואנגלים.

משרד-החוץ לא ייחס חשיבות מרובה לתמרון זה. אני ייחסתי לו חשיבות – סבור הייתי, ישנה אפשרות, שהדיונים יתנהלו על בסיס של טורקיה שלימה, והיהודים, הערבים והארמנים ייעזבו לנפשם. פניתי בשאלה זו בלי עקיפין אל משרד-החוץ; הם השיבו, כי מושכל ראשון הוא, שלא ייעשה שום סידור עם טורקיה כל זמן שארמניה, סוריה וערב לא הוצאו משלטון טורקי.

התשובה לא הניחה את דעתי. כעבור שבועיים נודע לי, כי מר מורגנתאו ילוּוה בשליחותו על-ידי ‘כמה ציונים’! אף לא הייתי בטוח בשמות האנשים, שהיו צריכים להיות שליחי אנגליה. הם לא נראו בעיני כאנשים המתאימים לשליחות כזאת. נראה לי, שהאדם היחידי, המסוגל לייצג ייצוג נכון את הממשלה הבריטית, שהבין יפה את המזרח הקרוב ונהנה מאמונם המלא של באי-כוח הערבים והארמנים, היה סיר מארק סייקס, האיש שטיפל בבעיה מיוחדת זו במשך שלוש השנים האחרונות. ידעתי שישנן במשרד-החוץ השפעות הפועלות נגד סיר מארק, הן מחמת השקפותיו, והן מחמת, כמו שכתבתי אל הבא לעזרנו תמיד, אל מר סקוט, ‘שהוא רחב-דעה הרבה יותר מביורוקראטים מסוימים’.

ימים מועטים אחר־כך נתבקשתי לבוא אל באלפור. הוא דיבר על ענין המשלחת, אבל נראה היה, שהוא מגשש באפילה, כמוני אני, בנוגע למטרותיה ותכניותיה המדויקות. אולם ברור היה שמר מורגנתאו קיבל את הסכמת הנשיא וילסון לתכניתו, תהי מה שתהיה, והצרפתים, כנראה, רצו בה. לבריטים לא נעם ריחה והם רצו שמורגנתאו יוחזר לפני שיגיע מצרימה. אבל איך לעשות את הדבר בלי לעורר רושם רע אצל הנשיא וילסון? מראה פני היה כאיש נדהם וחשדתי במר באלפור, שיש כבר בלבו איזו תחבולה, אבל קצרה בינתי לנחש מה היא. והנה, לגודל תמהוני, הודיעני, שהוא אומר לשלוח אותי. בלי שיותן לדבר אופי רשמי, לגיבראלטאר כנציג בריטי. עלי לדבר אל מר מורגנתאו ולהוסיף לדבר אליו, עד שדברי יוציאוהו משליחותו.

הפעם נתחור לי, שכל הענין אינו כלל רציני כמו שחששתי. הסכמתי להצעת מר באלפור, קיבלתי רשות להיעדר מן האדמיראלות ויצאתי לדרך להשיג את מר מורגנתאו.

משרד-החוץ צייד אותי בהמון תעודות-הרשאה וצירף אלי, כקצין האינטליג’נס, את קנרלי ראמפוֹרד, זמר גדול – הוא היה בעלה של הזמרת קלארה באט – ובן-לויה נהדר, אף כי לא מתאים לגמרי לשליחות סודית. נסענו דרך צרפת לספרד ובאירוּן הקבילה את פנינו גברת, קצינת האינטליג’נס, והובאנו לסאן סבּאסטיאן. הגברת היתה נאה מאד ולבושה הדר; היא באה במכונית-לוקסוס גדולה. מכאן ואילך נסענו, ייתכן לומר, בלוית פמליה של מרגלים גרמנים. ראמפורד, אף כי לבוש אזרחית, היה אומר כולו קצין בריטי; ומנהגו לשמור סוד לא היה דק ביותר. בסאן סבאסטיאן לקחנו שני תאי-שינה למאדריד ושילמנו את שכר תאי-השינה הסמוכים מזה ומזה. לפני יציאתנו עלה איש אחד אל הרכבת וטען בקול רם ובתוקף, שיש לו דין-קדימה על אחד התאים הסמוכים. ראמפורד, שקצרה רוחו בויכוח הנמשך, שלף לאחרונה אקדח ונופף אותו סמוך לפניו של המתפרץ, עד שהלה, שהיה רגיל, כנראה, בהבעה פומבית כזו מצד סוכן של שירות חשאי, הסתלק מהר. במאדריד נשדד המטען שלנו, מעשה שקיוינו לו, אף הקלנו על השודדים, שהנחנו את מזודותינו לא נעולים. נדמה לנו שנפטרנו מרודפינו, בעזבנו את מאדריד באוטו, ובסיביליה לקחנו את הרכבת לאלג’זיראס.

במאדריד היו לי שתי פגישות משונות. לפני צאתי מאנגליה שאלתי אם מותר לי לבקר אצל מאכס נורדוי, שמהיותו אוסטרי שוּלח מצרפת כנתין ארץ אויב וישב במאדריד. ידעתי, שנורדוי הוא ציוני וחסיד נאמן של מעצמות ההסכמה ומאד רציתי לראותו. משרד-החוץ אמר: ‘אין לנו כלום נגד ביקורו אצל נורדוי, אך מוטב שישאל בעצת הארדינג’, הציר הבריטי במאדריד'. רציתי למנוע כל מיני תקלות. מיד לבואי הלכתי אל בית-הצירות, מפני הכבוד וכדי לסדר את ביקורי אצל נורדוי; אך בטרם הספקתי להביע את בקשתי, הוגד לי, כי מוזמן אני לארוחת הצהרים וד"ר נורדוי יאכל עמנו. כשיצאתי מבית-הצירות נתקלתי באדם היחידי, שנוח היה לי לא לראותו במאדריד – הוא פרופיסור יהודה. כל אחד משנינו חשב שהוא רואה רוח ולא אדם. פרופיסור יהודה התחיל מיד: ‘מה מעשיך פה? מתי באת? לאן אתה הולך?’. המצאתי כמה סיפורים שאין זיווגם עולה יפה וקבעתי ראיון, שלא קיימתיו. אולם עם נורדוי יכולתי לדבר גלויות. וכן עשיתי.

באנו לגיבראלטאר ב-3 ביולי, בקירוב יום לפני שהאמריקנים היו צריכים להגיע לקאדיז, וקצין האינטליג’נס נשלח שמה כדי ללווֹתם לגיבראלטאר. החבורה כללה מר ומרת מורגנתאו, פרופיסור פליכס פראנקפורטר – אז עוזרו של מיניסטר-החוץ בייקר – מר לוין-אפשטיין, ציוני ותיק, ואיש אחד, ארמני, שאת שמו אינני זוכר. המשלחת הביאה עמה, בנתיבות הים השורצות צוללות, שמונה עשרה מזודות גדולות וארבע מאות אלף דולארים בזהב. הכסף הופקד בידי לוין-אפשטיין על-ידי ועד החלוקה המאוחד (Joint Distribution Committee) לשם פעולות סיוע במצרים ובמזרח הקרוב.

את לוין-אפשטיין הכרתי; על פרופיסור פראנקפורטר המהולל ועל שירותיו לציונות שמעתי, וגם, כמובן, על מר מורגנתאו, מי שהיה ציר בטורקיה. אך האיש, שהיה מזכירו, מדריכו ויועצו של מר מורגנתאו, היה בשבילי פנים חדשות, ולאיש הזה נקבע בלבי יחס של שנאה מיידית, לבבית וקיימת. התברר שהוא עזב את טורקיה רק כששה שבועות לפני ההתועדות והיה אפוא המומחה של מר מורגנתאו לגבי התנאים באותה הארץ.

ב-4 בחודש בא נציג צרפת. היה זה קולונל וייל, אדם מקסים ובקי בענינים, ששימש שנים רבות ראש מונופולין הטבק של טורקיה, הכיר את הארץ ודיבר טורקית. הצרפתי, נתגלה מיד, התיחס אל המשלחת האמריקנית בכובד ראש, סוף סוף היה כאן מי שהיה ציר, שעבר את האוקיינוס וברכות הנשיא עמו, והוא מלוּוה פמליה שלימה. ועוד זאת, אפשר שהרצון היה אבי הרעיון: הצרפתי מוכן היה לעיין בשלום נפרד עם טורקיה, על בסיס של אי-פגיעה בקיסרות הטורקית. אני מצדי באתי מיד לכלל דעה, שכל העסק אינו אלא עורבא פרח.

מר מורגנתאו היה לו רעיון. הוא הרגיש, שטורקיה עומדת על סף ההתמוטטות והיא עייפה מן המלחמה, ויותר מזה עייפה מהשתלטות הגרמנים. עלה על דעתו. כי ייתכן להשתמש בטעלאת פחה נגד אנור ביי, ולעודד ניסיון של שלום. הצגתי למר מורגנתאו שתי שאלות פשוטות. ראשית, האם הגיעה לדעתו השעה, שהממשלה האמריקנית תפתח במשא-ומתן מסוג זה עם השלטונות הטורקיים; במלים אחרות, האם לדעתו הגיעה כבר טורקיה לכלל הכרה, שהיא הוכתה במלחמה, או שהיא עומדת להפסיד בה, ועל כן יש לה כבר הכשרה נפשית לגשת למשא-ומתן מסוג זה? שנית, נניח, שכבר הוכשרה השעה למגע כזה, האם יש לו למר מורגנתאו, מושג ברור על התנאים, שלפיהם יהיו הטורקים מוכנים לפרוש מאדוניהם?

יותר מכול נכסף קולונל וייל לשמוע תשובה ברורה מפי מר מורגנתאו. אולם מר מורגנתאו לא יכול היה להמציא תשובה כזו. באמת, במידה שהדיבורים ארכו, נתברר לי למבוכתי, שהיה לו רק מושג מעומעם מיכולתו לנצל את קשריו האישיים בטורקיה לתכלית זו או אחרת; אך מתוך בחינה מדוקדקת יותר של השאלה, אנוס היה להודות, שאינו מכיר את המצב ואין לו הצדקה לומר, שהגיעה השעה למשא-ומתן. אף לא קיבל שום הוראות מוחלטות מאת הנשיא וילסון. בקיצור, הוא לא התייחס, כנראה, לענין בכובד-ראש מספיק. שאלתי את מר מורגנתאו פעמים אחדות, למה ניסה לרכוש את עזרתה של ההסתדרות הציונית. גם על שאלה זו לא היתה בפיו תשובה ברורה. מצאתי אפוא לנחוץ להגיד למר מורגנתאו ברורות, כי התנועה הציונית לא תסכים בשום פנים לויתורים בשל משא-ומתן זה. כששאלתי את פראנקפורטר באורח בלתי רשמי, מה חלקו הוא במשלחת משונה זו, השיב, שהוא הלך עמה כדי לשים עין על הנעשה!

לא היה כל צורך לשדל את מר מורגנתאו שיסתלק מן התכנית; מטעם פשוט, הוא שידל את עצמו, ולאחר זמן קצר הודיע על כוונתו ללכת לביאריץ במקום ללכת למצרים. בביאריץ, אמר, יתקשר עם גיניראל פּרשינג וימתין להוראות נוספות מאת הנשיא וילסון.

שני ימים רצופים דיברנו לתוך החלל הריק הזה. היה אמצע הקיץ, והימים חמים מאד. הקצו לנו אחד הכוּכים בתוך הסלע, והחלונות היו פתוחים. הואיל ומר מורגנתאו לא דיבר צרפתית וקולונל וייל לא דיבר אנגלית, אנוסים היינו לדבר גרמנית. וה’טומים' אנשי המשמר היו צועדים בחוץ צעוד וחזור, בודאי בטוחים, שאין אנו אלא כנופיה של מרגלים, שנפלה בפח ועומדת להישפט למחרת הבוקר במשפט צבאי כדי להיירות מניה וביה. עלי להודות, שלא עלה לי בנקל להכין דין-וחשבון מתקבל על הדעת בשביל סיר רונאלד גראהאם.

חזרנו כולנו יחד דרך ספרד ברכבת נהדרת שהועמדה לרשותנו, אחר נפרדנו מתוך ידידות, אף כי בצורה טפשית קצת. כזה היה סופה של ה’משלחת‘. באשר למקורה יכול אני להציע רק סברה. אמריקה נכנסה למלחמה ומורגנתאו הוחזר מטורקיה. הוא שב ומצא את כל חבריו שקיבלו תפקידים גדולים, והוא עצמו כמעט מחוץ למחנה. מטבע הדברים, שהלך אל וילסון ואמר לו: יראה, אדוני הנשיא: אני מכיר את הטורקים, אני מכיר את טעלאת פחה ואת האחרים. אילו רק ניתנה לי היכולת לראותם, הייתי יכול לשדל את טורקיה לצאת מן העסק’. אני יכול לתאר לי את וילסון עונה: ‘אוֹל רייט, לך שמה’. שום הסבר אחר לא יהא הולם את התמונה.

לא שבתי עוד לראות את מר מורגנתאו, אבל נזדמנתי עם הגברת מורגנתאו לאחר כמה שנים בשעת חגיגת-גן, שערך שמואל אונטרמייאר בגרייסטון. לא נזהרתי בלשוני וקראתי בצורה מגושמת קצת: ‘אה, גברת מורגנתאו, לא ראיתיה מאז גיבראלטאר!’ הגב' מורגנתאו אמרה בקרירות ‘כן!’ ופנתה לי את עורפה.

איך נודע דבר המשלחת אין אני יודע, ואף אין בזה משום חשיבות מיוחדת. אכן נודע הדבר. כשועדת לוֹדג' הביאה בשנת 1922 לפני הקונגרס האמריקני את החלטתה בנוגע לבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, וועדה מטעם הסינאט בחנה את טיב ההחלטה, היה שם אחד – דומני, סינאטור ריד היה האיש – שהתנגד בעוז לקבלתה. הוא אמר, כי מנהיגי הציונים הם אנשים לא מהוגנים, וכי אני ביחוד הארכתי את המלחמה בשתי שנים, על ידי שהכשלתי את שליחותו של מורגנתאו!


 

פרק שמונה עשר / הכרזת באלפור    🔗

האויב בבית / מיעוט יהודי מחבל / ה’טיימס' הלונדוני על צדנו / נוסח ראשון של הכרזה מוצעת / התקפתו של מונטאגיו בישיבת הקאבינט / בראנדייס מסייע מאמריקה / תעודת-הפשרה / הכרזת באלפור ניתנה.


מאבק יוצא מגדר הרגיל נתפתח ביהדות אנגליה במשך מחצית השנה שקדמה לפירסומה של הכרזת באלפור – מאבק שבודאי אין לו הקבלה היסטורית בשום מקום. מזה – אומה, שגורשה מארץ מכורתה לפני כאלף ושמונה מאות שנה, ועתה היא דורשת את השבת אבידתה. העולם רוצה להטות אוזן, הענין נתקבל באהדה, ומעצמה גדולה אחת מוכנה לנהל את דבר ההשבה, וגם מעצמות אחרות הראו, שהן רואות את הדבר בעין יפה; ומזה – מיעוט של אמידים, שמחים בחלקם ומרוצים מעצמם, מיעוט קטן באומה המדוברת, שעמד וקשר קשר על התכנית והשתדל בחמת רוחו למנוע את השלמת מעשה הגאולה. הוא עצמו אין לו צורך – או מאמין, שאין לו צורך – בתיקון העול ההיסטורי הקדמון, נלחם המיעוט הזה במרירות לגזול מאת הרוב הגדול את ברכת הפעולה היחידה במינה של מצפון העולם; והוא הצליח, אם לא להשבית את מעשה הצדק, הרי למצער לקצץ בשימושו.

קומץ המתבוללים מן המעמד העליון של יהודי בריטניה ראו, שהענין הציוני הולך וכובש לו מקום רב בחוגי הממשלה ובדעת הקהל הכללית. אבל רק באביב 1917 הרגישו, כי הרגע המכריע ממשמש ובא, ואז ידעתי, כי פעולה מצדם קרובה. ב-20 במאי נתקיימה ועידה מיוחדת של צירים מכל האגודות הציוניות הבוחרות בבריטניה הגדולה. אני הייתי נשיא הפדראציה הציונית זה כשנה, ובנאומי הרשמי לפני האסיפה השמעתי דברי אזהרה כלפי ההתקפה הצפויה לנו בקרוב. אנו עברנו כבר דרך רחוקה כל-כך לקראת הכרה בזכותנו, שיכולתי לדבר על הסכנות הנשקפות בדרך להצלחה.

אמרתי: ‘לעתים קרובות אפשר לקרוא בעתונים ולשמוע מפי ידידים, גם יהודים וגם לא יהודים, כי שאיפתה של התנועה הציונית היא, לכונן מיד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ידידינו באמריקה הרחיקו לכת בענין זה והגדירו את צורת המדינה בהמליצם על ריפובליקה יהודית. בקבלנו בברכה את כל הברכות הללו כהתגלות אמיתית של הרצון הלאומי היהודי, אין אנו יכולים לחשוב אותן כמדיניות בריאה… מדינות יש לבנות לאט לאט, בהדרגה, בשיטה ובסבלנות’. באותם הימים נרעש העולם כולו – והיהודים יותר מכול – על-ידי נפילת המשטר הצארי ברוסיה והקמת המשטר הליבראלי של קרנסקי. גם בזה היתה מעין סכנה. ‘כמה מאנשינו – אפילו כמה מידידינו, ובפרט כמה ממתנגדינו’, אמרתי לועידה, ‘הם זריזים מאד להסיק מסקנות לגבי מה שיקרה את התנועה הציונית אחרי המהפכה הרוסית. עתה, הם אומרים, בטל המניע החזק של התנועה הציונית. יהודי רוסיה יצאו מעבדות לחירות; אין להם צורך במקומות מקלט מחוץ לרוסיה – אי-שם בארץ-ישראל. אין השקפה שטחית מזו, ואין דבר כוזב מזה. מעולם לא היו סבלותיהם של יהודי רוסיה עילה לציונות. העילה היסודית של הציונות היתה והוֹוה שאיפתה הלאומית של היהדות, שאיפה שאין לעקרה, לבית משלה – מרכז לאומי, בית לאומי, שתוכל לחיות בו חיים יהודיים לאומיים. ושאיפה זו היא עתה חזקה משהיתה בזמן מן הזמנים. יהדות רוסית חפשית וחזקה תעריך יותר מתמיד את מאמצי ההסתדרות הציונית’.

אמרתי להם את האמת הפשוטה. ההתלהבות הגדולה שבה נתקבלה הכרזת באלפור ברוסיה, התנערותה הגדולה של התנועה הציונית לפני שנחנקה לגמרי על-ידי המשטר הבולשיבי, היתה הפגנה מרעישה של הרצון הלאומי היהודי לחיות. אבל שמרתי לסיום נאומי בועידה מה שהעיק כמשא כבד על רוחי. אמרתי: 'עלבון כבד הוא, שאין אנו מסוגלים לאחדות בשעה גדולה זו. אבל לא אשמת ההסתדרות הציונית היא. אולי אין זו גם אשמתם של מתנגדינו. יש לתלות את האשמה בתנאי חיינו בתפוצות הגולה, שגרמה ליהדות קרעים, שקשה לאחותם אפילו בזמן כזה. לרוע מזלנו קיים עוד מיעוט קטן, הכופר בעצם קיומה של היהדות כאומה. אבל אין מקום לשום פיקפוקים בנידון זה, ואיני מהסס שאילו הגיעו הדברים לידי משאל-עם ומבחן, אין צל של ספק על צד מי יהיה הרוב של בני עמנו. ואני מעיד בכם, כי מבחן זה מוכרח לבוא – ואפשר שיבוא יותר מהר ממה שנראה לנו… אין אנו רוצים להציג לעיני העולם מחזה של מלחמת אחים. אנו מוקפים יותר מדי אויבים, שנוכל להרשות לנו מותרות אלו. אבל אני מתרה באלה הרוצים להביא בכל מחיר לידי קרע גלוי, שהם ימצאו אותנו מוכנים להגן שכם אחד על הענין הקדוש לנו. לא נרשה לשום אדם להפריענו בעבודה הקשה שאנו עושים ואנו אומרים לכל מתנגדינו: ‘סלקו ידיכם מן התנועה הציונית’.

כפי שחשדתי הוכנה ההתקפה עוד קודם לכן. לאחר ארבעה ימים, ב-24 במאי, פירסם ‘הועד המאוחד’, או לפחות שני הממונים הראשיים של הועד הזה, מר דויד ל. אלכסנדר, נשיא ועד שליחי קהילות בריטניה, ומר קלוד ג. מונטיפיורי, נשיא החברה האנגלית-יהודית, גילוי-דעת ארוך ב’טיימס' הלונדוני, שבו הם מבטלים בתוקף את עמדת הציונים וממריצים את הממשלה, שתימנע מכל פעולה לטובת דרישותינו. היו שם כל הנימוקים שידעתי למן הזמן שנתודעתי אל ההתבוללות המערבית בדמותו של ד“ר בארנס בפּפונגשטאדט. היהודים הם עדה דתית ולא יותר. היהודים אינם יכולים לדרוש בית לאומי. כל מה שאפשר לדרוש בשביל יהודי ארץ-ישראל הוא – חופש דתי ואזרחי, הקלות ‘מתקבלות על הדעת’ בעניני עליה והתיישבות ו’זכויות מוניציפאליות בערים ובמושבות, לפי הצורך‘, וכו’ וכו'. היו במצב זה כמה זרויות מעניינות, שהיו עשויות לשעשע אותנו, אלמלא היה הדבר רציני כל-כך. האדונים אלכסנדר ומונטיפיורי כפרו בפילוסופיה הציונית על יסוד זה, שהיהדות אינה אלא דת בלבד. הרב הראשי של הקיסרות הבריטית ד”ר הרץ והחכם של הקהילות הפורטוגיזית והספרדית ד"ר גאסטר, הדפו את ההתקפה! האדונים אלכסנדר ומונטיפיורי – ועמהם, כמובן, הקבוצה שהזכרתי מר לוסיאן ווֹלף, מר אדוין מונטאגיו (שהיה אז מיניסטר לעניני הודו) ואחרים, פחדו שמא תיפסל הפטריוטיות שלהם. ה’טיימס' הלונדוני השיב במאמר ראשי חשוב: ‘רק עצבנות רבת-דמיון יכולה לשער, שהגשמת הציונות הטריטוריאלית באיזו צורה תביא את העולם הנוצרי לפנות עורף ליהודים באמרם להם: עתה יש לכם ארץ משלכם, לכו שמה’.

המאמר הראשי הזה נכתב בידי ויקהאם סטיד, לאחר שנתפרסמו ב’טיימס' מכתבים שונים כתובים בידי ד“ר הרץ, ד”ר גאסטר, לורד רוטשילד ובידי אני. הלכתי לראות את סטיד כדי למסור לידיו את מכתבי. הוא קיבלני ברוב לבביות. מצאתי, שהוא לא רק מתעניין בתנועתנו, אלא גם בקי בה במידה הגונה. הוא הכיר את הרצל בוינה; הוא הכיר את הרובע ליאופולדשטאדט ואת יהודי וינה. הוא לא רק שמח לפרסם את הודעות הציונים, אלא גם הביע גלוי את מורת רוחו מראשי ‘הועד המאוחד’. כשעה תמימה ביררנו איזה מין מאמר ראשי עשוי לקנות את לב הקהל הבריטי, וכשהופיע המאמר ב-29 בחודש, גרם מעין בהלה בין המתבוללים. היתה זו הרצאה מצוינה של הענין הציוני. איני יכול שלא להביא כאן עוד שני משפטים, שקלעו ישר אל טענותיהם של ראשי ‘הועד המאוחד’. ‘אנו מאמינים שהיא (הציונות) מגלמת את רגשותיהם של המוני היהודים בכל מקום… חשיבותה של התנועה הציונית היא בכך, שהציתה אידיאל חדש בלב מיליונים של יהודים דלים ומדולדלים היושבים צפופים בתוך הגיטאות של העולם הישן והחדש’. לאחר הוצאת הריב אל רשות הרבים, היה הכרח שהממשלה תעשה מעשה כדי לסדר את הענין. ב-13 ביוני, לפני שיצאתי ל’שליחותי' בגיבראלטאר, כתבתי לסיר רונאלד גראהאם: ‘הדבר נראה רצוי מכל הבחינות, שהממשלה הבריטית תתן ביטוי לאהדתה ולתמיכתה בדרישות הציונים לגבי ארץ-ישראל. למעשה, צריך ביטוי זה רק לאשר את הדעה, שהביעו לנו חברים רמי-מעלה ומוסמכים של הממשלה, דעה ששימשה בסיס למשא-ומתן במשך תקופה של שלוש שנים בקירוב’. ולאחר ימים מספר הלכתי, יחד עם סיר רונאלד ולורד רוטשילד, לראות את מר באלפור (ביקור זה אין לו שום שייכות לשליחות גיבראלטאר) וביררתי למיניסטר החוץ, שהגיע זמנה של ממשלת בריטניה לתת לנו הכרזה ברורה על תמיכתה ועידודה. מר באלפור הבטיחנו לעשות כן, וביקש ממני להביא לו נוסח של הכרזה טובה בעינינו והוא ישתדל להביאה לפני קאבינט המלחמה.

בהיעדרי לרגל הנסיעה לגיבראלטאר עסקה הועדה המדינית, בראשותו של מר סוקולוב, בהכנת הצעה של הכרזה. הוצעו כמה נוסחאות, ובכולם השתדלנו שלא לצאת מתחומי היחס הכללי אל הענין, ששרר בין חברי הממשלה הראשיים. יש לזכור את הדבר בבואנו לשוב ולהעלות את התמונה בשלימותה. וזה הנוסח האחרון שהסכמנו לו ושנמסר בשמנו על-ידי לורד רוטשילד למר באלפור ב-1 ביולי 1917:

'ממשלת הוד מלכותו, לאחר שעיינה במטרות ההסתדרות הציונית, מקבלת את העיקרון של הכרת ארץ-ישראל כבית לאומי לעם היהודי ושל זכות העם היהודי לבנות את חייו הלאומיים בארץ-ישראל בחסות, שתיקבע עם עשיית השלום, אחרי גמר מוצלח של המלחמה.

'ממשלת הוד מלכותו רואה כצורך הכרחי לשם הגשמת העיקרון הזה: מתן אוטונומיה פנימית לאומה היהודית בארץ-ישראל, חופש העלייה ליהודים והקמת חברת התיישבות לאומית יהודית לשם קימומה ופיתוחה הכלכלי של הארץ.

‘את התנאים והצורות של האוטונומיה וכן את הצ’ארטר בשביל חברת ההתיישבות הלאומית היהודית, יש לעבד לפרטיהם ולקבוע, לפי דעת ממשלת הוד מלכותו, עם נציגי ההסתדרות הציונית’.

מן הראוי לציין, שההתנגדות היהודית לציונות הוחלשה על-ידי הניגודים בתוך שורות הלא-ציונים עצמם. נתגלה, שראשי ‘הועד המאוחד’ פעלו בלי ידיעתם ובלי הסכמתם של הגופים היסודיים, ועד שליחי הקהילות והאגודה האנגלית-יהודית, כשפירסמו את גילוי הדעת האנטי-ציוני ב’טיימס' הלונדוני. והחלטת נזיפה של אותם הגופים אמנם הביאה לידי התפטרותם של מר אלכסנדר וכמה מחבריו. כמה שהיתה קטנה חבורת הלא-ציונים בעלי הכוונה – האופוזיציה הפעילה היתה קטנה ממנה, ועדיין היה בידה לגרום צרות רבות. ועל כן חיכינו בדאגה רבה לתשובת הממשלה.

ב-17 באוגוסט יכולתי לכתוב אל פליכס פראנקפורטר בארצות-הברית: ‘הנוסח הוגש למשרד-החוץ וקיבל את הסכמתו, ושלשום שמעתי, שגם ראש-הממשלה (לויד ג’ורג') מסכים לו’.

היה עוד צורך, כמובן, באישור קאבינט המלחמה – אבל מתוך חווֹת-דעת אישיות מפי חבריו, לא היה אף צל של ספק, שאם לא תבוא התערבות מבחוץ – אך ורק מצד היהודים! – יאושר הנוסח בתחילת אוגוסט, בעיקרו לפי מה שהגשנו.

ב-18 בספטמבר נודע לי, כי הכרזתנו באה לכלל דיון בישיבת הקאבינט, שגם מר לויד ג’ורג' וגם מר באלפור נעדרו ממנה, והתערבותו התקיפה של אדוין מונטאגיו הביאה לידי סילוק הסעיף מסדר-היום. באותו יום קיבלתי מכתב מאת לורד רוטשילד, שבו הוא אומר: ‘כתבתי אל מר באלפור וביקשתי ממנו ראיון ביום ה’ או ו‘… התזכור, שאמרתי לך בלונדון, לאחר שקראתי בעיתון על מינויו של מונטאגיו, כי חושש אני שלא תהיה לנו תקומה?’.

לא באתי לידי יאוש כלורד רוטשילד, אבל המצב היה בלתי נעים. ראינו את באלפור כל אחד לחוד, אני ב-19, לורד רוטשילד ב-21. קיבלתי מאת באלפור עידוד רב. הוא אמר לי, כי אהדתו לא נשתנתה בגלל יחסו של מונטאגיו. ובאותו יום היה לאל ידי לשלוח לבראנדייס את הטלגראמה הבאה:

‘נוסח ההכרזה הבא נתקבל על-ידי משרד החוץ וראש הממשלה והוגש לקאבינט המלחמה: 1. ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון, שארץ-ישראל תיכונן מחדש כבית לאומי לעם ישראל. 2. ממשלת ה. מ. תעשה כמיטב יכולתה להבטיח את השגת המטרה הזאת ותדון על הדרכים הדרושות עם ההסתדרות הציונית’. הוספתי, שאפשר לחזות מראש, כי תבוא התנגדות מצד המתבוללים, וכי יהיה בזה משום סיוע רב, אם נוסח ההכרזה הזאת יקבל את תמיכת הנשיא וילסון ובראנדייס. באלפור הביע ללורד רוטשילד אותו תוקף החלטה שהביע לי. לורד רוטשילד כתב אלי, אחרי ראיונו עם באלפור ב-21 בספטמבר: ‘אמרתי, שיש לי הוכחות, כי חבר אחד של הקאבינט פועל נגדנו. הוא (באלפור) השיב מהרה: הוא אינו חבר הקאבינט, הוא רק חבר הממשלה, ואני חושב, שדעותיו הן מוטעות בהחלט’.

ב-21 היתה לי שיחה אחרת עם סמאטס – חבר קאבינט המלחמה – והוא חזר לפני, כמו שקיויתי, על הבטחתו לשמור לנו אמונים. באותו זמן עשינו כל מה שבידנו לקדם את פני פעולתם של המתבוללים, שתקפו אותנו בדרכים שונות: בחוברות, בעיתונות, בתעמולה מפה אל פה, וגם בקאבינט. ב-28 דיברתי שוב עם לויד ג’ורג', שהעמיד את התזכיר שלנו על סדר-היום של קאבינט המלחמה ב-4 באוקטובר. וב-3 בו כתבתי אל משרד-החוץ, על מנת להעביר לקאבינט המלחמה:

‘אין אנו יכולים להתעלם מן השמועות, הנותנות מקום להשערה, כי אנגלי רם-מעלה בן דת משה, שאינו שייך לקאבינט המלחמה, יעמוד בישיבת הקאבינט על ההשקפה האנטי-ציונית. אין בידינו לאמת את השמועות הללו, ועוד פחות מזה למתוח ביקורת על העובדה, אם יתברר, שיש יסוד לשמועות; אבל עלינו להדגיש בכל הכבוד, כי בהגישנו את נוסח ההחלטה שלנו, הפקדנו את גורלנו הלאומי והציוני בידי משרד-החוץ ובידי קאבינט המלחמה הקיסרי בתקוה, שהבעיה תידון לאור עניני הקיסרות והעיקרונות שמעצמות ההסכמה עומדות עליהם. אין אנו רוצים להאמין, כי קאבינט המלחמה ירשה, שחילוקי-הדעות על הציונות הקיימים בתוך היהדות, יובאו לפניו בצורה חד-צדדית בולטת. הואיל וישנם המוני בני אדם הדורשים להכיר בהם כבאומה, הרי נתמלאו התנאים להכרה כזו. הגשנו את נוסח ההכרזה בשמה של הסתדרות, המייצגת לדעתה את הרצון הלאומי של אומה גדולה ועתיקה, אף כי היא מפוזרת. הגשנו את הנוסח לאחר שלוש שנים של משא-ומתן ושיחות עם נציגים דגולים של העם הבריטי’.

איני יודע אם טענות חריפות אלו הגיעו למחרת היום לידי חברי קאבינט המלחמה. אבל ישיבת קאבינט המלחמה, שהיתה צריכה לדון בהכרזה, עמדה להתקיים, לפי הידיעות שקיבלתי, ביום 4 באוקטובר. באותו יום באתי למשרדו של מר קר, מזכירו של לויד ג’ורג' והיתה לי העזה לומר: ‘מר קר, נניח שהקאבינט יחליט לשאלני כמה שאלות לפני שהם מחליטים בדבר. האם לא כדאי לי להישאר כאן ולהיות מוכן להשיב?’ על דברי אלה ענה בחביבות, כמעט מתוך השתתפות בצער: ‘מיום שהממשלה הבריטית היא ממשלה, לא הורשה שום אדם פרטי לבוא לישיבותיה. שובה איפוא, ד"ר וייצמן, למעבדתך, והכול יבוא על מקומו בשלום’.

לא שבתי אל מעבדתי. לא הייתי יכול לעשות שום עבודה. לעומת זאת הלכתי אל משרדו הסמוך של אורמסבי-גור והמתנתי שם. מובן, שכאן לא יכולתי לעשות שום דבר, אבל צריך הייתי להיות יותר, או פחות, מיצור אנושי, כדי לעסוק באותן השעות בעבודת-השיגרה במעבדתי. במאוחר נודע לי, כי הייתי יכול לעשות משהו. כשענין ארץ-ישראל הובא לפני קאבינט המלחמה, נאם אדוין מונטאגיו נאום נלהב נגד הענין המוצע. את אופי נימוקיו אפשר להבין מתעמולתם הרגילה של האנטי-ציונים, שתיארנו אותה בדפים הקודמים. לא היה כל חדש בפיו, אבל ההתלהבות שבה הגן על השקפותיו והתנגדותו בחמת זעם הדהימו את הקאבינט. נודע לי, שהאיש כמעט בכה. כשכילה את דבריו, אמרו באלפור ולויד ג’ורג', שיש לקרוא לי, ושליחים נשלחו להביאני. הם חיפשו אותי בכל הפינות – ואני שרוי הייתי במרחק דלתות אחדות במשרדו של אורמסבי-גור. הפסדתי הזדמנות רבתי – וכל זה בעטיו של פיליפ קר. ואולי מוטב כך. אפשר שבמעמד זה, כשמונטאגיו יושב כנגדי, הייתי אומר משהו חמור ושלא כהוגן. אפשר שהייתי מקלקל במקום לתקן. דבר אחד ברור: התנגדותו של מונטאגיו בצירוף ההתקפות הנשנות של קבוצת האנטי-ציונים הקטנה במשך חדשים – מכתביהם אל המערכות, החוברות, שאחדות מהן נכתבו בעילום שם על ידי לוסיאן וולף, שיחותיהם הקדחתניות עם פקידי הממשלה – הן הן שהביאו לידי נוסח-הפשרה, שהציע לנו קאבינט-המלחמה לאחר ימים אחדים.

ב-7 באוקטובר כתבתי לקר מכתב שבו נתתי ביטוי לצערי ולתמהוני, על הערך שייחסה הממשלה הבריטית לקומץ יהודים מתבוללים בהתנגדותם לדבר שהוא משאת נפשם העמוקה של מיליוני יהודים ושאנו, הציונים, מייצגים אותם. ב-9 באוקטובר, היה לאל ידי לשלוח לשופט העליון בראנדייס בטלגראף את נוסח-הפשרה של קאבינט-המלחמה.

'לאחר דיון מוקדם מציע הקאבינט את הנוסח המתוקן הזה:

‘ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את דבר ייסוד בית לאומי לגזע היהודי בארץ-ישראל ובמיטב יכולתה תשתדל להקל השגת המטרה הזאת; אך בתנאי מפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות אשר בארץ-ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני באיזו ארץ אחרת של אותם היהודים שהם מרוצים בהחלט בלאומיותם ובנתינותם הקיימות’. ‘קרוב לודאי. שאתבקש להופיע לפני הקאבינט, כשיתקיים הויכוח האחרון בעוד שבוע בקירוב. חשוב הדבר, שנקבל לא רק את הסכמתו של הנשיא לנוסח, אלא גם את המלצתו לפרסם את ההכרזה הזאת בלי דחייה. גם תמיכת אדוני וגילוי-דעת נלהב שלוח אלינו מאת ציוני אמריקה ולא-ציונים ידועי-שם רצויים לנו מאד. תמיכתו נחוצה מאד’.

השואת שני הנוסחים – זה שבאה עליו הסכמת משרד-החוץ וראש הממשלה (עמוד 205) דרוש קישור וזה שנתקבל ב-4 באוקטובר אחרי התקפתו של מונטאגיו – מראה נסיגה מצערת ממה שהממשלה עצמה היתה מוכנה להציע. הראשון מכריז, כי ‘ארץ-ישראל תיכונן מחדש כבית לאומי לעם ישראל’, והשני מדבר על ‘ייסוד בית לאומי לגזע היהודי בארץ-ישראל’. הראשון מוסיף רק זאת, כי ‘הממשלה תעשה כמיטב יכולתה להבטיח את המטרה הזאת ותדון על השיטות הדרושות עם ההסתדרות הציונית’; השני הכניס את ענין ‘הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות אשר בארץ-ישראל’ בצורה כזו, שאפשר לייחס ליהודים כוונות של דיכוי, ואפשר לפרש את הדברים כך, שכונתם להטיל על עבודתנו הגבלות כאלו העשויות לשתּקה לגמרי.

לא ניתנה לי ההזדמנות להרצות את השקפותינו לפני קאבינט המלחמה, ולאנטי-ציונים בלבד היתה רשות הדיבור בישיבה של 4 באוקטובר. הקאבינט לא ידע באמת מה לעשות עם היהודים הממרים. סייקס, אמרי ואורמסבי-גור היו נבוכים. לבסוף הוחלט לשלוח את הנוסח אל שמונה יהודים, ארבעה אנטי-ציונים וארבעה ציונים, לשם פירושים והערות עם מכתב-לואי, שבו נאמר, כי ‘הואיל ונתגלו חילוקי-דקות בענין זה בין היהודים עצמם, היו רוצים (חברי הממשלה) לקבל בכתב את השקפותיהם של מנהיגים יהודים, גם ציונים וגם בלתי-ציונים’.

אנו, מצדנו, בָּחַנו וחזרנו ובחנו את הנוסח, בהשוותנו את הגירסה הישנה עם החדשה. ראינו את ההבדלים ברור מאד, אבל לא העזנו להיות הגורמים לדחייה נוספת על-ידי עמידה על הנוסח המקורי, שהביע לא רק את שאיפותינו אנו, אלא גם את יחסם של חברי הממשלה. בתשובתי למכתב הממשלה אמרתי: 'האם לא היה רצוי יותר להחליף את המלים ‘ייסוד בית לאומי יהודי’ במלה ‘ייסוד מחדש’ (re-establishment). על-ידי השינוי הקל הזה יובלט הקשר ההיסטורי עם המסורת העתיקה וכל הענין יואר באור הנכון. וכן הייתי מציע ‘העם היהודי’ במקום ‘הגזע היהודי’ (הצעה אחרונה זו באה באמת מצד מר בראנדייס).

איני צריך לומר, שגם נוסח שני זה, עם כל הקיצוצים והסירוסים שבו, היה מאורע עצום בהיסטוריה הגלותית של היהודים, והיה גם גלולה מרה שהמתבוללים היהודים היו צריכים לבלוע, כמו הנסיגה מן הנוסח המקורי, הישר יותר, בשבילנו. והרי זה אחד ה’אילואים' של ההיסטוריה: אילו היינו דעתנים יותר ועומדים בתוקף על שלנו – האם היינו משיגים אז הכרזה טובה יותר? ואולי היתה הממשלה נלאית מנשוא את המחלוקות היהודיות הפנימיות ומסתלקת מכל הענין? ועוד, אפשר שהתוצאה היתה דחייה ארוכה כל כך, שהמלחמה היתה נגמרת לפני הגיענו לידי הסכם, ואז היה הולך לאיבוד כל היתרון של החלטה בזמנה. החלטתנו היתה לקבל, לדחוק את האישור. ידענו, שהמתבוללים ישתמשו בכל דחייה למטרותיהם הם; וידענו, שגם באמריקה נמשך המאבק היהודי הפנימי הזה – ועוד נוספה שם העובדה המסבכת, שהנשיא וילסון, שהיה בכל לבו עמנו, חשב, כי עוד לא הגיעה השעה לפרסם את ההכרזה, בהתחשב עם העובדה, שאין עדיין מצב מלחמה בין אמריקה ובין טורקיה. כונתו של בראנדייס היתה לקבל מאת הנשיא וילסון הבעת אהדה. בזה לא הצליח. אך ב-16 באוקטובר, כשקולונל האוּז מילא את מקומו של הנשיא וילסון, הודיע בטלגראמה לממשלה הבריטית, שאמריקה תומכת בתוכנה של ההכרזה. זה היה אחד הגורמים האישיים החשובים ביותר בהתגברות על נקודת הקפאון, שנוצרה על-ידי הלא-ציונים היהודים בבריטניה, ובהחלטת הממשלה הבריטית לפרסם את ההכרזה.

ב-2 בנובמבר, לאחר דיון אחרון בקאבינט המלחמה, פירסם באלפור את המכתב המפורסם הנודע בשם ‘הכרזת באלפור’. המכתב נשלח על שם לורד רוטשילד. בשיחה קודמת עם באלפור, כששאלני על שם מי עליו לשלוח את ההכרזה הקרובה לבוא, הצעתי את לורד רוטשילד ולא אותי, אף כי אני הייתי נשיא הפדראציה הציונית באנגליה.

וזה נוסח ההכרזה:

‘ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד מקלט לאומי (National Home) לעם ישראל בארץ-ישראל ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל השגת המטרה הזאת; אך בתנאי ברור ומפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בארץ-ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת’.

בשעה שהקאבינט היה בישיבה, שבה נתאשר הנוסח הסופי, המתנתי אני בחוץ, הפעם בקרבת מקום. סייקס הוציא אלי את התעודה בקריאה: ‘ד"ר וייצמן, בן-זכר!’

אכן – בתחילה לא מצא הבן חן בעיני. לא לנער הזה התפללתי. אך ידוע ידעתי, כי יוצאים אנו למסע גדול. טילפנתי אל אשתי והלכתי לראות את אחד-העם. פרק חדש נפתח לפנינו, מלא מכשולים חדשים, אך לא בלי רגעים גדולים.


 

פרק תשעה עשר/ המשלחת הציונית / כונה ומציאות    🔗

למה נתכונו מעצבי הכרזת באלפור / מינוי המשלחת הציונית / הכנות, בתוכן התיצבות לפני המלך / התחלות קטנות של צרות גדולות / הוצגתי לפני המלך ג’ורג' החמישי / ליאונארד שטיין בטאראנטו / קאהיר של ימות המלחמה, 1918 / הכניסה לארץ-ישראל / הצבא מתיחס באדישות ובזילזול להכרזת באלפור / הסיבות הנעלמות ליחס זה / גיניראל וינדהאם דידס מראה לי את הפרוטוקולים של זקני ציון / עזרתו של גיניראל דידס / יחסו של גיניראל אלנבי / אני קונה לי שביתה עם המטה הכללי / הפטיש והסדן / פקידים צבאיים עוינים / קשיים טבעיים וקשיים ללא צורך / כבר נגרם נזק.


כימי דור עברו מאז נכנסה הכרזת באלפור להיסטוריה. ממרחק זמן זה לא קל הוא לתפוס שוב את התרוממות הרוח שליותה את פירסומה – התרוממות רוח משותפת ללא-יהודים וליהודים כאחד: מצד היהודים היתה זו ציפייה לגאולה קרובה, ומצד הלא-יהודים היתה זו קורת-רוח עמוקה שנתעוררה מתוך מעשה רב של תיקון עוול. אמנם נשמעו קולות התנגדות משני הצדדים, אבל קולות אלה הוכרעו על-ידי הרוב ועל-ידי הסמכות המוסרית. אנשי המדינה הראשונים במעלה באותם הימים היתה להם יד בהכרזה. מספרים, כי באלפור אמר בשנים שלאחר כך, שהוא רואה בהכרזה זו את מפעל חייו הגדול; הרוזן רוברט ססיל, אחד ממייסדי חבר הלאומים, ייחס לבית הלאומי היהודי ערך שוה לזה של החבר גופו. ולמרות הניסוח הסתום היתה הכונה ברורה. הנשיא וילסון הודיע: ‘בטוח אני, שעמי הברית, בהסכמה גמורה של ממשלתנו ועמנו, הגיעו לכלל דעה, שיש להניח בארץ-ישראל את היסוד לקהלייה יהודית’. בדברו בשם לורד באלפור ובשמו, מספר לנו לויד ג’ורג' בזכרונותיו:

‘בנוגע למשמעות המלים ‘בית לאומי’, שהציונים מייחסים להן חשיבות מרובה כל-כך, הוא (באלפור) הבין בהן צורה מסויימת של חסות בריטית, אמריקנית או אחרת, שתתן ליהודים את מלוא הזכויות לעשות ולפעול למען גאולתם, ולהקים, על ידי חינוך, חקלאות ותעשייה, מרכז ממשי של תרבות לאומית ונקודת-מוקד של חיים לאומיים… אין מקום לספק כלשהו בנוגע לכונתם של חברי הקאבינט (קאבינט המלחמה הקיסרי) באותה שעה. הם לא נתכונו שתוקם מדינת-יהודים מיד עם חוזה השלום, בלי להביא בחשבון את רצונם של רוב התושבים. אך מצד שני הובא בחשבון, כי בהגיע הזמן לתת לארץ-ישראל מוסדות מייצגים, והיהודים השתמשו בינתיים בהזדמנות שניתנה להם ונעשו רוב מכריע בארץ, תיעשה ארץ-ישראל קהילייה יהודית. המחשבה, שהעלייה היהודית צריכה להיות מוגבלת בדרך מלאכותית כדי שהיהודים יישארו מיעוט תמידי, לא עלתה על דעת איש מן האנשים שעסקו בעיצוב המדיניות. דבר זה היה נחשב בעיניהם כמעשה עוול ותרמית לגבי האומה שפנינו אליה לבקש תמיכתה’.

בתוך שאר הדברים, אצטרך לקבל עלי את התפקיד המצער, לשוב ולהתחקות על ראשית הצעדים, שהביאו לידי פירצה כזו בין ההבטחה שבהכרזה ובין הגשמתה; וצעדים ראשונים אלה, עלי להודות, עולים בקנה אחד עם המאמצים הראשונים לתרגם את המדיניות לשפת המעשים.

בתחילת שנת 1918 החליטה ממשלת הוד מלכותו לשגר משלחת ציונית לארץ-ישראל לבחון את המצב ולהכין תכניות ברוח הכרזת באלפור. המשלחת צריכה היתה לייצג את היהודים בכל הארצות הראשיות של עמי הברית; אך הואיל ואמריקה לא היתה במצב מלחמה עם טורקיה, לא ראתה יכולת למנות נציגים; והחברים הרוסיים, אף כי מונו כמשפט, לא יכלו, ‘מטעמים פוליטיים’, לצאת בזמן הראוי כדי להצטרף אלינו. באו ונלוו אלינו אפוא האיטלקים והצרפתים.

הממשלה האיטלקית שלחה אלינו את המפקד לוי ביאנקיני, שנתגלה אחר־כך כעובד נאמן ביותר, שהשתתף עמנו בלב שלם בכל צידי עבודתנו בארץ-ישראל; אבל עד מהרה נתקבל הרושם, שמסירותו היתה מיוסדת על נטייה איטלקית יותר מאשר ארץ-ישראלית. לאור ההתפתחות הבאה נקל להבין את ההתעניינות שגילו האיטלקים לגבי פעולות הציונים בארץ-ישראל כבר באותם הימים הראשונים. עצם הבית הלאומי היהודי נראה להם, מתוך מידה מסוימת של קינאה וחשד, שהוא בא לחזק את ההשפעה הבריטית ב’מארה נוסטרום'; אף נעשה כל מאמץ לאזן השפעה זו על-ידי עידוד ההשתתפות האיטלקית בהתפתחותה הכלכלית של ארץ-ישראל. פעמים רבות הוגד לנו, שעלינו להשתמש בפירמות איטלקיות, בפועלים איטלקים ובאספקה איטלקית לביצוע עבודות ההכנה שלנו.

הצרפתים שלחו אלינו את פרופיסור סילוֶן לוי, אנטי-ציוני מובהק! כפו אותו עלינו מצד הממשלה הצרפתית – שהשמיעה טענות קשות נגד הבריטים – ומצד בארון אדמונד די-רוטשילד, שהרגיש כי נוכחותו של סילון לוי במשלחת, למרות (או אף בגלל) השקפותיו הידועות, תסייע בידינו להתגבר על זרמי-התנגדות מסוימים בדעת-הקהל הצרפתית-היהודית, ובפרט – ב’כל ישראל חברים' האנטי-ציונית, שסילון לוי היה נשיאה המכובד. כדוגמת המפקד ביאנקיני היה גם סילון לוי עובד נאמן בענין זה – ובאותה רוח עצמה. דומה כי סבור היה שעליו לעשות למען המטרה הצרפתית. הוא גילה, כמובן, התעניינות מרובה במושבות פיק“א, שנוסדו על-ידי בארון אדמונד די רוטשילד זמן רב לפני שמצאה ההסתדרות הציונית להתחיל בעבודה מעשית בארץ. לעתים קשה היה לכבוש את ההרגשה. כי מר לוי צרה עינו במקצת בגידולה של ההשפעה הציונית, שבאה לדחוק את רגלי המונופולין האמיתי, שנמצא עד אז בידי פיק”א.

מר ג’יימס די רוטשילד, בנו של בארון רוטשילד, פעל כמין קצין-מקשר בינינו ובין פיק"א בארץ-ישראל, ובדרך הטבע היתה בו נטייה מסוימת לצד המושבות שנוסדו בידי אביו. מר די רוטשילד היה ולא היה חבר של המשלחת הציונית. הוא השתתף בכל ישיבותינו, אבל לא רצה להזדהות עמנו הזדהות רשמית. דבר זה היה יוצר לפרקים מצב משונה, שנתיישב על פי רוב בכוח כשרונותיו הדיפלומאטיים של מייג’ור אורמסבי-גור (עתה לורד הארליק), הקצין-המקשר שלנו עם שלטונות הצבא הבריטיים.

נציגי היהדות הבריטית במשלחת היו, מלבדי, מר ג’וזף כּוֹון, ד"ר דויד אידר, מר ליאון סיימון ומר י. מ. זיו (מזכיר).

יציאתנו נקבעה ליום ב', 8 במארס 1918. ימים מועטים קודם לכן עלה פתאום בדעתו של סיר מארק סייקס, שאסף ואירגן אותנו ודאג לסידורי נסיעתנו – תפקיד לא קל בשעת מלחמה, – כי לשם הרמת כבודה של המשלחת מן הראוי, שאני, העומד בראשה, אתקבל לפני צאתנו לדרך על-ידי ה.מ. המלך. מאד הערכתי – והאחרים עמדי – את הכבוד הזה, אבל היו לי פיקפוקים מסוימים בדבר התבונה שבצעד זה. ידעתי, שאנו מפליגים לדרך ארוכה וקשה, והרגשתי, שמוטב לדחות את הראיון עד שיהיה בידנו משהו ממשי בארץ-ישראל ונוכל להודיע על התקדמות. אולם השלטונות שנמלכתי בהם סברו אחרת, ואני, כמובן, הסכמתי לדעתם.

וכאן אירע הראשון לאותם המאורעות, שהיו צריכים לעשות את המשלחת הציונית למין פרילוּד או פתיחה תימאטית לעתיד. נעשו סידורים להביאני אל הארמון בשבת בבוקר קודם הנסיעה. קניתי ונתתי בראשי את הצילינדר הראשון והאחרון שלי ובאתי בשעה המיועדת אל משרד החוץ, ושם מצאתי את סיר מארק סייקס נבוך ומלא התנצלות; והוא הודיעני, כי זה עתה קיבל מקאהיר כמה טלגראמות ‘מדאיגות מאד’ בנוגע לזה, שהערבים מתחילים לשאול שאלות בלתי-נעימות – הוא נוטה למחשבה, שמוטב לבטל את הראיון.

דבר זה רק אימת במידת מה את תגובתי האינסטינקטיבית הראשונה על הראיון המדובר; אך כיון שהגענו לכך, לא יכולתי להסכים סתם לביטול, ולא כל שכן על יסוד הנימוק שהושמע. אמנם לענין הראיון לא ניתן כל פירסום, אבל הוא נודע בחוג המצומצם של חבירי, ובודאי שהדבר יגרום להם צער עמוק, הואיל ויראו בו שינוי רציני לרעה וסימן רע לעתיד. הגדתי לסיר מארק את שבלבי בענין זה והפצרתי בו לסדר ראיון אחר, אם גם הזמן העומד לרשותנו היה קצר. סיר מארק, אף כי הדגיש את תמיכתו האישית בעמדתנו, לא יכול היה לעשות זאת. ובכן עמדנו במסדרון משרד החוץ נתונים בויכוח חם ולפעמים מכאיב. נצטרף אלינו מייג’ור אורמסבי-גור, שנטה לקבל את דעתי בנידון זה. זכורני, שעמדתי על דעתי ברוב הדגשה וחמימות, כי אם נרשה להטות את עצמנו מקו פעולה מתוכן על-ידי דברים כגון טלגראמות סתומות, המרמזות על תנודות מסוימות בעולם הערבי, תהיה כל עבודתנו בארץ-ישראל בלתי אפשרית, ומוטב שלא נצא כלל.

הויכוח נמשך שעה ארוכה; ולבסוף החלטנו, כי מוטב שנביא את הענין לפני מר באלפור, שנראה לעינינו באותו רגע כשהוא עולה במדרגות של משרד החוץ. דעתו של סיר מארק היתה, שאני אראה אותו; ואני העדפתי, שסיר מארק יביא לפניו את הענין, בדעתי שהוא יציע אותו באור הנכון ככל האפשר. מייג’ור אורמסבי-גור ואני חיכינו במסדרון כחצי שעה, והנה הופיע סיר מארק ואמר לנו, כי לדעתו של מר באלפור צריך הראיון להתקיים, ובאותו רגע הוא, באלפור, מטלפן אל הארמון להסביר, שכל אי-ההבנה נגרמה על ידי שהוא עצמו איחר לבוא אל המשרד! ובו במקום נקבע ראיון אחר ליום ב' הבא – הוא יום צאתנו לארץ-ישראל.

ובכן הוצגתי לפני הוד מלכותו המלך ג’ורג' החמישי. וזה היה דברו הראשון בברכו אותי: ‘אדוני מבין, מר באלפור מאחר תמיד לבוא אל המשרד. ידעתי זאת’. אחר כך הסב את הדברים על ארץ-ישראל והראה התעניינות מרובה בתכניותינו. בדעתו שנולדתי ברוסיה, דיבר באריכות-מה על המהפכה הרוסית – שתפסה אז מקום בראש העיתונות – ואמר בין השאר: ‘תמיד הזהרתי את ניקי (ניקולאי) על הסכנות הצפויות לו מתוך שהוא מחזיק במשטר זה; אבל הוא לא רצה לשמוע’. אחר־כך חזר למטרת הראיון ואיחל לנו הצלחה במאמצינו.

בערב אותו יום יצאנו לדרכנו. קו מסענו ביבשה היה פאריס-רומא-טאראנטו. מטאראנטו היינו צריכים להפליג באנייה במי ים התיכון השורצים צוללות לאלכסנדריה, ושם ישבנו שבעה ימים וחיכינו לליווּי. היה זה מקום שומם, ללא מזון מספיק, ללא התעסקות וללא שעשועים. הנקודה התרבותית היחידה היתה במחנה-הנופש לחיילים ולמלחים שהיו נוסעים למזרח התיכון ובחזרה. לפני סוף ישיבתי שם, כשהגעתי לכלל יאוש מרוב שיעמום, גיליתי, שידידי הישן ליאונארד שטיין נמצא אף הוא בין אלה שנתקעו בטאראנטו. לא ראיתיו מאז פרוץ המלחמה ורבות היה עמי להגיד לו. הלכנו יחד למלון הקטן היחיד שהיה בטאראנטו ושכרנו שם חדר. היה יום לוהט ככבשן. הוא שכב על מיטה אחת ואני על האחרת; ובמשך שעות דיברתי אליו, בספרי לו את קורות ארבע השנים האחרונות והמשא-והמתן שהביא לידי הכרזת באלפור; את כל אלה שמע בפעם הראשונה.

ההרוחה היחידה משיעמומה של טאראנטו העיר היה טיול על שפת הים, שנפתח משם מראה יפה על השורה הנהדרת של אניות-מלחמה איטלקיות, אניות-משחית וכלי-קרב אחרים, שעגנו לבטח מאחורי מחסומים כפולים בנמל טאראנטו. משונה היה, שעם כל הכוח הימי הזה, שרבץ כאן מתוך בטלה, המתין משלוח בריטי חשוב שבעה ימים תמימים מחוסר ליווי (שהיה צריך, אגב, להינתן על-ידי אניית-המשחית היאפאנית היחידה, שהיתה הולכת בין טאראנטו ובין אלכסנדריה). שאלתי בתום לבב סגן-אדמיראל בריטי, שהיה בתוך הנוסעים עמנו, למה לא ישמשו אניות-המשחית האיטלקיות לצורך ליווי, והוא פרץ במבול דברי-חימה שהפתיעוני: ‘איטלקים אלה לא יצלחו למאומה, כי-אם לשבת מאחורי מנעולים בנמל! הם אוהבים כן! היה לי פעם צורך נורא באניית-משחית – לא לשם ליווּי, אלא לשם עבודה של ממש – ולא קיבלתי אלא לאחר שאיימתי לנפץ את שעריהם הארורים!’

סוף-סוף יצאנו לדרך משתרכת במשך תשעה ימים לאלכסנדריה. רוב הנוסעים היו חיילים או מלחים בחופשה, אך היה שם גם קומץ של אזרחים חשובים, מצרים או ליואנטינים, שנראו בעיני כצוללים, או כמודעות של צמיגי מיצ’לין4, בשל המבחר המרובה של חגורות-הצלה, מקטורנים מתנפחים וכו', שהתעטפו בהם. המשלחת הגיעה לאלכסנדריה בפרוס הפסח ובילתה שם כשלושה שבועות. זה היה מגעי הראשון עם העדה הספרדית הגדולה של מצרים, ועם הסיעות הערביות לאין מספר, שהציפו אז את מצרים. אלה האחרונות היו מאורגנות – אם אפשר להשתמש כאן במלה זו – בקבוצות מדיניות מיוחדות, וכולן עסוקות בשליחת טלגראמות לכל רוחות העולם. קאהיר של ימי המלחמה היתה מבוך גדול אחד של תככים פעוטים, ובודאי לא היינו מוצאים את ידינו ואת רגלינו אלמלא הדרכתו רבת-הכשרון של מייג’ור אורמסבי-גור וסיר רג’ינאלד ויינגייט. ביחוד סיר רג’ינאלד הוא שהיה בעל נסיון רב בעולם הערבים ובדרך מחשבתם, ועצתו ניתנה לנו ברוב נדיבות.

לתמהוננו, ולמרות הטלגראמה שקיבל סיר מארק סייקס, לא ראינו כל איבה, ואפילו בחוגים ששלטו בהם אנשים מסוגו של נימר, עורכו המפורסם של ה’מוקאטאם'. אפשר שהסיבה היתה בחוסר נסיוננו; עדיין לא היינו מסוגלים לקרוא בין השיטין. פעמים רבות הוזהרנו על ידי ידידינו הרשמיים, וכן גם על ידי מתי מספר מבני העדה היהודית, שבאו לעזרתנו – עלי לומר לצערי, כי רובם, תחת לשמש לנו גשר בין מזרח למערב, נשארו רחוקים כמו הערבים – שלא נגע בשום בעיה בדרך ישירה. הערבי הוא וכחן ובר-פלוגתא שנון מאד, ומי שלא סיגל לעצמו את הטכניקה הדרושה ידו על התחתונה. ביחוד יש לו לערבי כשרון גדול להביע השקפות מתנגדות מן הקצה אל הקצה להשקפותיך באדיבות דקה ומעוקפת כזו, עד כי נדמה לך שהוא מסכים עמך ומוכן לכרות עמך מיד ברית ידידות. שיחות ומשא-ומתן עם הערבים דומים במקצת לרדיפה אחרי מחזה-תעתועים במדבר: מבשר טובות ונחמד למראה, אבל עשוי להביאך לידי מיתה בצמא.

שאלה ישירה סכנה בה: היא מביאה את הערבי לידי נסיגה זריזה ולשינוי גמור בנושא השיחה. יש לגשת לבעיה במשעולים עקלקלים, ודרוש זמן לאין סוף עד שתגיע לעצם הענין. בסוף ימי ישיבתנו במצרים התחלנו לחדור מעט אל מתחת לצעיף הדברים ולתפוס לפעמים את המשמעות האמיתית, שהיתה נראית בתחילה כגיבוב מלים שלא מן הענין.

לא דבר קל היה לנו לעמוד על יחסה של מצרים כלפי המלחמה, שנמשכה אז כמעט ארבע שנים. עדיין לא נראתה אז תוצאה ברורה. נראה היה שקואליציה גדולה של אומות אין בכוחה להכריע את מעצמות המרכז, וצבאות גרמניה, בהשתערותם הנואשת האחרונה – לפי שנתברר – אפילו איימו על פאריס ועל נמלי התעלה. בדרך כלל העלינו, שהאוירה המצרית אינה ידידותית לגמרי ביחס לענין עמי הברית.

מתוך המהומה של מצרים יצאה המשלחת לשיעורין לארץ-ישראל. ראשון יצא מר ג’יימס די רוטשילד, כעין חלוץ לפני המחנה. הוא הוזמן על-ידי אלנבי לדור במטה הכללי, שהיו לו שם ידידים רבים, ובתוכם אחד מקרוביו, דאלמני (עתה לורד רוֹזבּרי), אשר שימש שליש למפקד הראשי. היתה לי הרגשה, שהוא מעדיף ללכת יחידי ושלא יזדהה עמנו יותר מדי בבואו לארץ-ישראל. לאחר זמן מועט קיבלתי הזמנה לדור במטה הכללי משך ימים מספר. חבירי, שמייג’ור אורמסבי-גור ליוה אותם (מעתה נתמנה להיות עמנו כקצין-מקשר), באו לאחר זמן קצר. כעבור שבוע ימים היינו כולנו בארץ-ישראל, משוכנים בתל-אביב בביתו של ז. ד. ליבונטין, שנעדר אז מן הארץ. תל-אביב היתה אז שכונת-חוף קטנה, ובה כמאה בתים וכמה מאות תושבים. המקום היה שקט, כמעט שמם, בין שטחי החולות, אבל לא בלי חן, אף כי היה מנותק מעולם החוץ כמעט ארבע שנים וסבל מן הכיבוש הגרמני והתורכי.

8.jpg
9.jpg

המטה הכללי חנה ברמלה – או נכון מזה, בביר-סאלם – בתוך בית, שהיה קודם בית-אכסניה גרמני קטן, בנוי על גבעה מוקפת פרדסים של תפוחי-זהב, ונראה מביתנו שבנינו לנו אחר־כך ברחובות. היה זה בית צנוע, אך לפי התנאים ששררו אז – מרוּוח למדי. בבואי מצאתי עצמי מיד בתוך אוירת המלחמה, שינוי פתאומי ומרעיש אחרי קאהיר. בארוחת הבוקר של היום הראשון נטרזתי בין גיניראל אלנבי ובין גיניראל בּוֹלס, שדיבר מעל גבי בעניני מלחמה – אבידות, התקפות, נסיגות – והייתי חש מעין מתיחות באוירה. על צד האמת, הרגשתי שנפלנו לתוך המטה הכללי בשעה לא רצויה כלל. החדשות מחזית המערב היו רעות; רוב הצבא האירופי הוצא מארץ-ישראל לשם חיזוק הגייסות בצרפת. הרכבת שהביאה אותי מקאהיר הוטענה בחיפזון קצינים וחיילים להסיעם מהר למערב. התקדמותו של אלנבי עצמו נעצרה לגמרי; השאירו בידו כוח קטן של הודים מוסלימים, והערביים שהרגישו עד מהרה בחולשת מעמדם של הבריטים, הראו סימני מרדות. בואנו לא היה כלל תוספת של כוח או עידוד, וביחוד שהתועמלנים הערביים לא איבדו זמן והכריזו כי ‘הבריטים קראו ליהודים לבוא ולקחת את הארץ’.

זו היתה רק ראשיתה של דרך החתחתים שלנו. נתגלה לי כי הכרזת באלפור, שזיעזעה כל-כך את עולם החוץ, לא הגיעה כלל אל רבים מקציני אלנבי, ואפילו אל רמי-המעלה שבהם. הם לא ידעו עליה ולא כלום, אף לא על האהדה המרובה שהראו אז כלפי שאיפותינו ותביעותינו אנגלים מפורסמים מכל המעמדות. הם היו מנותקים מאירופה; מחשבותיהם היו מרוכזות בענין שנמסר לידיהם, והוא – לנצח במלחמה, או – ביתר דיוק, לפי אותם הימים – להחזיק מעמד בחזית המיוחדת להם, כדי שלא ייהדפו לאחור על-ידי הטורקים בפיקודו של לימאן פון סאנדרס. להותנו, לא היה די בזה; היו מכשולים עמוקים יותר, ייתכן לומר, אורגניים יותר ביחסם הנפשי של כמה מקציני אלנבי. האוכלוסיה היהודית המצומצמת, שנידלדלה בשנות מחסור ובידוד, המדברת אנגלית בקושי, נראתה בעיניהם כפסולתם של הגיטאות ברוסיה ובפולין. ורוסיה איבדה בזמן ההוא את חינה בעיני עמי הברית, כי הימים היו אחרי המהפכה הבולשיבית, שהיתה מזדהה אצלם בדרך כלל עם היהדות הרוסית; רוסים, יהודים, בולשיביקים היו כינויים שונים לדבר אחד במוחותיהם של רוב הקצינים הבריטיים בארץ-ישראל באותם הימים, ואפילו לא היו בורים גמורים במאורעות שאירעו, לא ראו לעצמם טעם לעמוד לימין היהודים – עם הכרזה או בלי הכרזה.

אולם מצב זה לא נתפתח מאליו. באחת משיחותי הראשונות עם גיניראל (עתה סיר וינדהאם) דידס (הוא היה אחד המעטים שהבינו את עמדתנו) נודע לי למצער אחד ממקורות הפגעים שלנו. פתאום ובלי כל הקדמה, נתן על ידי גליונות אחדים כתובים במכונת כתיבה וביקש ממני לקרוא אותם בעיון. קראתי את הגליון הראשון ונשאתי עיני בתמיהה קצת ושאלתי, מה פירוש כל האשפה הזאת. גיניראל דידס השיב בשקט, אך בקפדנות: ‘מוטב שתקרא הכול בעיון; הדבר יגרום לכם צרות רבות בעתיד’. כאן נתודעתי לראשונה אל פרקים מתוך ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’.

נבוך ומבולבל שאלתי את דידס, איך הגיע אליו הדבר ומה משמעותו. הוא השיב לאט ובעצבנות: ‘תמצא אותו בשליף של רבים מן הקצינים הבריטיים כאן – והם מאמינים בו; הדבר הובא על-ידי המשלחת הצבאית הבריטית, ששירתה בקאוקז במטהו של הנסיך הגדול ניקולאי’.

טעות היא לשער, כי ההשקפות של כל הצבא הבריטי הושפעו מן הרעיונות המבוטאים ב’פרוטוקולים של זקני ציון'; אבל בימים שזוועות מהפכת הבולשיביקים היו רעננות בכל המוחות, מצאו להן השמועות והדיבות הדמיוניות ביותר – שנוסדו לעתים קרובות על קרקע קיים של משפטים קדומים – קהל מאמינים, ופרקי הפרוטוקולים שראיתי אז נבחרו בכונה לשמש מזון ערב לחיכו של טיפוס מסוים בין הקוראים הבריטיים.

אבל גם בלי מכה זו, שאי-אפשר היה לחזותה מראש, היה מצבנו קשה למדי. בפגישתי עם אלנבי מסרתי לו כמובן את תעודותי ואת מכתבי-ההמלצה של לויד ג’ורג', מר באלפור ואחרים; אך עם כל החמימות שבדבריהם, ראיתי שרושמם היה מועט. כמעט הערתו הראשונה היתה: ‘כן, אבל מובן שבשעה זו אין לעשות כלום. עלינו להיזהר מאד, שלא לפגוע ברגשנותם של האוכלוסין’. הוא היה אדיב, אפילו חביב, בהתנהגותו, אך בעברנו אל מטרות המשלחת, לא גילה כל נכונות לעזור. מורגש היה, שזהו עולם צבאי, ובעולם זה זכות-הקיום רק לחיילים. האזרחים היו לטורח. והנה הוזרקנו – קבוצה ססגונית מאד של אזרחים – לתוך האורגניזם הצבאי כגוף זר… התקוות המשיחיות שהציצו אלינו מבין השיטין של הכרזת באלפור נתמעטו במידה מוחשית כשבאנו במגע עם המציאות החמורה של המטה הראשי.

שלושה ימים ישבתי בביר-סאלם. בצדק או שלא בצדק, הרגשתי שהימים האלה הם מעין תקופת ניסיון. השלטון רצה לתהות על קנקני, כדי להיוכח מה ברייה היא זו שכפו עליהם המדינאים בלונדון, לפני שישלחני לחפשי בארץ-ישראל. לא היתה לי כל הזדמנות להתקשר עם ידידים שונים שהיו לי בראשון או ברחובות ושחיכו לבואי בכליון עינים. הייתי מרוחק כמיל אחד בלבד, אך לא היה גשר מוליך מן המטה הראשי אל הכפרים מסביב. עברו עלי שלושת ימי חרדה. היה עלי לשקול כל מלה שאני מוציא מפי, לכבוש המון רעיונות שהבאתי עמי ולהקפיאם לפי שעה. מייג’ור ג’יימס די רוטשילד עמד, כמובן, ביחסים קרובים יותר עם המטה ממני; כמה מאנשי המטה היו ידידיו משכבר. אבל עזרתו להרים את רוחי נצטמצמה באזהרותיו הנשנות, לא לומר כלום ולא לעשות כלום: ‘זכור, אזניים לכתלים’!

הרגשתי תמיד הרווחה כשהלכתי אל אוהלו של דידס; עמו יכולתי לדבר בגלוי, לחלום בגלוי. הוא שהכניסני בסוד הנוהג של מחנות הצבא, ולבסוף קשרני עם גיניראל קלייטון, הקצין המדיני של הצבא בארץ-ישראל, שלרשותו נמסרה המשלחת בדרך רשמית. את הלילה השני לשבתי בביר-סאלם ביליתי כולו באוהלו של דידס. דיברנו על ההווה ועל העתיד, ואני גיליתי לו את תקוותי ואת תכניותי. הוא הקשיב לכל דברי באורך-רוח ובסבר טוב; מתוך ביקורת ואהדה כאחת הזהירני מפני כמה מכשולים שיעמדו לפני, אך סיים את דבריו בהזכירו לי, כי האמונה עוקרת הרים. דיברנו עד כלות הכוחות, ולבסוף הציע לי מיטת-שדה ובילינו את שארית הלילה – כשתי שעות! – בצל אוהלו. הקיצונו וראינו כי המלקוש ירד עלינו בשעה שהיינו ישינים, וכל קרקע האוהל כולו היה מכוסה פרחי-אביב. ראינו בהם סימן טוב.

אותו בוקר, בעמדי לפני אוהלי, שהיה סמוך לדרך, ראיתי את אלנבי עובר במכונית. הוא עצר, ולאחר שבירכני בסבר פנים יפות, רמז לי בידו להיכנס למכונית באמרו, שהוא הולך לירושלים והוא משער שאסכים לעלות עמו. הוא צדק: נפשי נכספה מאד ‘לעלות לירושלים’. אבל איזה חוש שבי עצרני. זכרתי את השתיקה המשונה מאד של שני הימים האחרונים, ולאחר רגע אמרתי: ‘רוצה הייתי לנסוע; אבל במסיבות שלנו, האין אדוני סבור, כי מוטב שאלך לאחר זמן מה ובשעה כשירה לי? אפשר שלא יהא נוח לו להיראות בכניסתו לעיר-הבירה יחד עמי’. אלנבי יצא מן המכונית ועמד על ידי רגע או שנים, כשקוע במחשבות. אחר חייך והושיט לי את ידו: ‘צדקת, אדוני – ואני חושב, שנהיה ידידים טובים’ מאותו זמן הרגשתי, על כל פנים ביחס למפקד העליון, כי הקרח נשבר. אחר כך עלינו יחד לירושלים, אבל הדבר היה ביולי – בערב הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.

כתום שלושת הימים האלה שוחררתי, אם אפשר לומר כך, מן המטה הראשי; לחברי ולי ניתנו תעודות מעבר חופשי, מכונית, דלק, ומעל לכל החסדים – טלפון משלנו. היינו, כמדומה, האזרחים היחידים בארץ-ישראל, שהוענקו להם זכויות כאלה. גמרתי בלבי, כי שום מעשה מצדי אינו רשאי לעקור את ציץ-האמון הרך, שהתחיל משגשג בין המטה הראשי ובינינו. וזאת היתה – אף כי בחמלת ה' לא ידעתי זאת בימים ההם – ראשית הדרך הקשה, שנטל עלי ללכת בה כמעט כל ימי חיי. מאד נתון הייתי בין הפטיש ובין הסדן – בין השלטון הבריטי האיטי, חסר-הדמיון, השמרני ותכופות בלתי-ידידותי, כצבאי כאזרחי, ובין העם היהודי קצר-הרוח והדינאמי, שראה בהכרזת באלפור את ההבטחה הגדולה להשיב לו את ארצו ומולדתו, והיה מעמיד כנגדה מתוך טינה רבה את המציאות הפקידותית בארץ-ישראל.

היו, כמובן, באותם הימים גם יוצאים מן הכלל נכבדים וראויים לציון, כגון וינדהאם דידס וג’ילברט קלייטון והמפקד העליון עצמו. אבל אלה לא היו האנשים הבאים במגע יומיומי עם האוכלוסין; הם היו שקועים בניהול המלחמה ובעל-כורחם הניחו את פרטי ההנהלה לאנשים ממדרגה נמוכה יותר בממלכת הצבא; והללו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו משוללים הבנה, או חזון, או אף חביבות.

מושל יפו – וגם של תל-אביב – היה אז אחד קולונל האבּארד. תחת ידו היתה העדה היהודית, אם לא הגדולה במספר, הרי בלי ספק הפעילה ביותר בארץ-ישראל, אך בכל מעשיו ודיבוריו, שרובם היו שטחיים מאד, השתדל לרפות את ידי היהודים ולעודד את הערבים, ככל אשר מצא לעשות. דוגמה אחת מתוך רשימה שנעשתה באותם הימים היא הצורה, שבה קיבל פני ועדה של אגרונומים יהודים, מודדים וכו', שניתן להם לבקר בשכם (בחסות רשמית של הממשלה) כדי לסייר אדמת ג’יפטליק בסביבה. קולונל האבארד אמר להם, אולי בדרך הלצה, אבל אם כך, היתה זו הלצה גרועה – שאם לא יעזבו תיכף ומיד את המקום, יוכו עד מות בידי האוכלוסין הנרגזים. הוא הוסיף אימרת זילזול על הנשיא וילסון ‘המתערב יותר מדי בעניני ארץ-ישראל’, וסיים, שאם הועדה רוצה לעבור את הג’יפטליק, עליה לקחת עמה גדוד חיילים. בשיחה עם ידידים היה רגיל לומר, שאם תהיה ‘מהומה’ ביפו, לא יהא אחראי לה ולא יתערב אף לא ירשה לחיילים שבפיקודו להתערב.

והיה קולונל רונאלד סטורס בירושלים. גישתו היתה עדינה יותר. הוא היה ידיד לכול; אבל כל יגיעתו לא הועילה לו לקנות את אמוּנוֹ של היישוב היהודי. המושל הראשי, גיניראל מוני, היו לו במטהו כמה יועצים ופקידים, שלמן הרגע הראשון ראו חובה לעצמם להוכיח ליישובים היהודים שתחת שלטונם, כי למרות מה שאמרו או עשו בטפשותם המדינאים בלונדון, כאן אנו חיים בעולם אחר לגמרי: ‘אנו נשנה את כל זה’.

עם מיטב הרצון שבעולם היו אותם הימים בארץ-ישראל קשים למדי. היישוב היהודי היה מדולדל, עזוב ובלתי מאורגן. רוב מנהיגיו גורשו על-ידי השלטון הטורקי, מי לדמשק ומי לקושטא. רופין, המומחה המוכשר שלנו לעניני התיישבות, שהה בקושטא. חסרים היינו גם את מאיר דיזנגוף, ראש-העיר המכובד של תל-אביב. היה זה אדם מתון, מעשי, בעל שכל ישר, ששירת את העיר כעשרים שנה לאחר הימים שאני כותב עליהם. הוא עשה את חובתו ליישוב ולצרכיו בלב שלם, בלי להיות משוחד על-ידי רגשות מפלגתיים. דעותיו היו מכובדות בעיני כול ומקובלות כמעט על הכול. בהיעדרו ובהיעדר עוד מעטים כמותו, לא ידעו יהודי ארץ-ישראל את הדרך ילכו בה. הכיבוש הגרמני והטורקי דילדלו וניתקו את המושבות היהודיות, ויהודים רבים נמלטו למצרים כפליטים. אחרי הכיבוש על-ידי הצבא הבריטי התחילו לזרום בחזרה. היה. כמובן, מחסור גדול במצרכים, ואך נפתחה הדרך למצרים התחילו האנשים דורשים רשיונות ללכת שמה כדי לקנות את החסר. זה היה מקור צרות צרורות למשלחת, הואיל ואנו היינו המתוכים הרשמיים בין האוכלוסיה היהודית ובין השלטונות הצבאיים. רק קו מסילת-ברזל אחד חיבר את ארץ-ישראל עם מצרים, ורק רכבת אחת ליום היתה מהלכת בכיוון אחד. המקומות המוגבלים היו נחוצים מאד לצרכי הצבא. ואי-אפשר היה להשיג רשיונות, אלא אם כן היה הדבר דוחק מדי. מתוך מורת רוח ראיתי עצמי מחויב להעביר מזמן לזמן בקשות אל קצין התחבורה, אף כי צימצמתי אותן ככל האפשר. גם אילו היה יחסם של הקצינים הבריטיים ידידותי יותר היו הגבלות אלו עשויות לשמש מקור של תלונות הן על המשלחת והן על השלטונות הבריטיים.

אבל יחסם של רבים מן הקצינים הבריטיים אל היהודים היה רחוק לאין שיעור מן הידידות, ובפרט במחוז יפו. ובאוירה זו של מתיחות ותוחלת נתערבבו לעתים קרובות ההגבלות ההגיוניות וההגבלות שאינן הגיוניות; דברים פעוטים לבשו חשיבות של עניני מדינה; ואירעו מקרים של הפלייה, שלא היו בעיני פעוטים כלל וכלל. עשיתי ככל אשר השיגה ידי ליישר את ההדורים, אבל טענותי באזני היהודים, כי חיכוכים ואי-נוֹחוּיות אלה הם בלתי נמנעים בתקופת מעבר, לא השפיעו עליהם לנוכח המציאות שבחיי יום יום. לא הועלתי בדברי, כי אין זה מן המידה להסיק מסקנות אחרונות מיחסו של קצין פלוני או אלמוני, וכי האנשים המכריעים מבינים לריענו והם אתנו ולא נגדנו. עובדה היא, ככלות הכול, שאף גיניראל דידס וקלייטון הקדישו הרבה מזמנם ומכשרונם הדיפלומאטי להיטיב את המצב, כלל היחסים בין השלטונות הבריטיים במקום ובין האוכלוסין היהודים נמתחו יותר ויותר, ורק בנקודות מעטות שררו יחסי-ידידות תקינים וטוּפח למעשה הרצון הטוב שאי-אפשר בלעדיו.

והנה קרה מקרה שהמריצני להביא את כל הענין לתשומת לבו של המפקד הראשי.

באחד מימי מאי שמענו, שמטעמים צבאיים עומדים לפנות את המושבה פתח-תקוה (אחת המושבות הראשונות שנוסדה על-ידי הבארון אדמונד די רוטשילד בראשית שנות השמונים). ככל שהדבר היה מצער מנקודת מבטם של המתיישבים לא יכול שום בר-דעת להתנגד לכך, אם נימוקים צבאיים הצריכו זאת. השלטונות הצבאיים במקום הבטיחוני, שאם יוחלט החלטה סופית על הפינוי המדובר, יודיעו על הדבר בזמנו, והמשלחת הציונית תורשה לעזור בסידורים; זאת אומרת, נמציא שיכון למפונים, בתל-אביב ובמקומות אחרים, נדאג שהמטעים לא יוזנחו ונמציא להם מזמן לזמן דין-וחשבון על הנעשה. וכבר הודעתי לבני המושבה על ההסכם בינינו ובין הצבא, והם, כמובן, קיבלו אותו. פתאום, בערב חג השבועות, בא שליח דחוף מפתח תקוה וסיפר, כי ניתנה פקודה לפנות את המושבה למחרת בבוקר וכי כל הכנותינו המדוקדקות הושמו לאל. ורעה מזאת, שני כפרים ערביים היו שם, קרובים לחזית יותר מפתח תקוה, ואלה לא קיבלו כל פקודת פינוי. אמנם ייתכן שהיו לכך טעמים צבאיים, אבל קשה להבין מה המה. ובדרך הטבע הוסקו מכאן מסקנות לא נעימות: ביהודים אין אימון ויש להרחיקם; להערביים, שידוע היה כי הם עוברים לעתים קרובות את קו האויב, נתנו לישב בשלוה. לי, שהייתי חסר-נסיון, קשה היה להעריך את המצב לאמיתו, ואחרי שיקול-דעת מרובה החלטתי ללכת אל המקור הראשון וביקשתי ראיון עם המפקד הראשי.

הוזמנתי לסעוד אותו ערב עם גיניראל אלנבי. לא ראיתיו מאז ימי הראשונים בארץ-ישראל. לאחר הסעודה אמר הגיניראל, שנמצא לנו מקום שקט לשיחה, הואיל וכל הלילה לפניו: בודאי תהיה מין תגרה לפני עלות השחר ואין לו תקוה לראות שינה בעיניו. התחלתי מסביר לו את הענין המסובך של פתח תקוה, שהיה ידוע לו, כמובן, רק מעט מאד, הואיל והפקודות יצאו מאת קצין הדיביזיה והידיעות לא הגיעו עוד אל המטה הראשי. אבל הוא הסכים, שיש לעיין בדבר ודרש מאת שלישו לערוך בו במקום חקירה ודרישה ולהודיע לו מיד את התוצאות. התוצאה היתה, שהפינוי נדחה לימים מספר וכל הסידורים שנעשו קודם לכן נשארו בעינם. אולם לא על זה בלבד נסבה שיחתנו. הגיניראל ביקש ממני ידיעות מפורטות על היחסים בין האוכלוסיה היהודית ובין הפקידות שלו. דבר זה נתן לי פתחון פה, והמשכתי להסביר, שאף כי מובן לנו, כי אין לטפל ברגע זה בענינים של מדיניות גבוהה וכי הכרזת באלפור אינה ניתנת לשימוש מעשי אלא לאחר המלחמה, אין היחסים המתוחים בין האוכלוסיה היהודית ובין שלטונות הצבא הבריטי עשויים להביא טובה למישהו בשעה זו, ויש לחשוש לגרם נזק רציני לעתיד. אין זה ענין פשוט של יחסים בין היהודים ובין הבריטים, ואין כאן שאלה דחופה של נסיגה או שינוי לרעה מיוחדים. היהודים רוצים מאד לעזור לבריטים; הם קיבלו את הצבא בזרועות פתוחות; הם ביחסים מצויינים עם האנזאקים (אוסטראלים וניו-זילאנדים). אך נדמה, שהפקידות המקומית נוטה להתעלם מיחסה של הממשלה המרכזית אל שאיפותינו בארץ-ישראל, או, גרוע מזה, היא נוקטת איבה גלויה כלפי המדיניות שהונחה בלונדון. במסיבות אלו אין הסיכויים הבאים בין היהודים ובין הערבים מבטיחים טובות.

זו היתה לי שעת-הכושר הראשונה לדון עם גיניראל אלנבי באריכות על שאלות מדיניות ועל עתידנו. כדוגמת רוב האנגלים בארץ-ישראל שבאותם הימים, נטה המפקד הראשי, אמנם בלי איבה, לספקנות, אף כי לא מחשש מהומות מצד הערבים; ספקנותו נבעה יותר מן הדעה, שארץ-ישראל אין לה עתיד בשביל היהודים. על צד האמת, השאלה הערבית לא נתנה באותו זמן יסוד לדאגה. נציגים ערבים חשובים, כפי שנמצאו אז, השלימו פחות או יותר עם המדיניות; על כל פנים לא השמיעו כל מחאה. עם אחדים מהם – כגון המופתי הישן של ירושלים ומוסה קאזים חוסייני – קשרנו יחסי ידידות; וכפי שנראה בפרק הבא, הרי אחד, המנהיג להלכה ולמעשה של העולם הערבי, האמיר פייצל, נהג בנו בהתלהבות. מה שנטל עלי לעקור מלב המפקד הראשי, היה: ספקנות אמיתית באשר לעצם מעשיות התכנית של הבית הלאומי היהודי.

הדגשתי לפניו כי בעם היהודי נרדמים מעיינות חתומים של מרץ ויזמה, העשויים להשתחרר בכוח הזדמנות חדשה זו. כוחות אלה, מאמין אני, יש בהם כדי לשנות אפילו פני ארץ עזובה כארץ-ישראל. הזכרתי לו את הכפרים שנוסדו על-ידי בארון אדמונד די רוטשילד, שאף בימים ההם היו כנאות-ברכה בערבות-החול שמסביב – בניגוד בולט לכפרים הערביים על ביקתות-החומר והמזבלות שלהם. ניסיתי להאציל על המפקד הראשי מעט מן האמונה שהיתה בי – במקצת מתוך הכבוד הגדול שרכשתי לו, וגם מתוך שהרגשתי, שיחסו עלול להיות מכריע בבוא העת לטפל בשאלות מעשיות. זכורני, שעם סיום השיחה הארוכה, כשהרגשתי שהתנגדותו מתרופפת קצת, אמרתי מעין הדברים האלה:

‘אדוני כבש חלק גדול של ארץ-ישראל ויש בידו למדוד את כיבושו באחד משני קני-המידה: בקילומטרים מרובעים, ומבחינה זו נצחונו, אף כי גדול, אין הוא יחיד במינו: הגרמנים לכדו שטחים גדולים מזה, – או בקנה-המידה של ההיסטוריה. אם כיבושו זה יוּמד במאות השנים של מסורת מקודשת החופפת על כל קילומטר מרובע של אדמה זו, הרי נצחונו הוא אחד הגדולים בדברי ימי העולם. והמסורות העושות את הארץ למה שהיא קשורות במידה מרובה בהיסטוריה של עמי. יבוא יום ואנו נשלים את נצחונו, ואז ייחרת לעולם לא בסלע, כי-אם בדבר הקיים יותר מן הסלע – בחייהם של אנשים ועמים. מאד צר יהיה, אם ייעשה עתה דבר – למשל על-ידי פקידים או מושלים אחדים – למעט את דמות הניצחון הזה’.

בתחילה נראה היה. כאילו נרתע מעט בשל דברי הנאום האלה; אך ככלותי לדבר אמר: ‘הבה נקוה, כי הכול יבוא על מקומו בשלום’.

לאחר הראיון הזה נשתפרו קצת היחסים בינינו ובין הממשלה; אבל בכללו של הדבר, הרוח ששׂררה בתוך הפקידות לא היתה עשויה להביא לידי שיתוף-פעולה בינינו ובין הבריטים או בינינו ובין הערבים. בימי הכיבוש הצבאי נתחלפו המושלים לעתים תכופות, וכל שינוי היה לרעה. קשה לומר, וקשה מזה להוכיח, אם הערבים קיבלו עידוד להמרות את המדיניות של עמי הברית מפי אחד או משנים מן הפקידים הבריטיים, או שהם רק הסיקו את מסקנותיהם מהתנהגותם היומיומית של אותם האדונים. אין גם חשיבות בזה. עובדה היא שאיבת הערבים גברה ברוב הימים; וכשנתמנתה ממשלה אזרחית בראשותו של הרברט סמואל, כבר קשה היה לגשר את התהום אשר רבצה בין שני העמים.


 

פרק עשרים / המשלחת הציונית / יהדות החלוקה    🔗

היישוב הישן הססגוני / כוונותינו הטובות לא הובנו כראוי / ד"ר מ. נ. אידר ויהדות ה’חלוקה' / הדסים לחג הסוכות / המפקד הראשי הוא המספק אותם.


היתה עוד עדה יהודית אחת בארץ-ישראל, שגם היא היתה מענינה של המשלחת הציונית – עדה ישנה נושנה, ססגונית ומרהיבת עין, שקדמה הרבה לאלמנטים, שעסקו בבנין הבית הלאומי היהודי. אולי נכון לומר עדה יהודית ‘ראשונה’, שכן היתה מבחינת הזמן, ובודאי שכן מבחינת המספר. זו היתה יהדות ה’חלוקה', יישוב שנתמך במשך דורות על-ידי תרומות של צדקה שנאספו בין שלומי אמוני ישראל היושבים בהמוניהם בפולין, רוסיה, אונגריה גרמניה וארצות הברית.

יהודי ה’חלוקה' היו רובם אנשים ונשים באים בימים אדוקים באמונתם, שהקדישו את אחרית ימיהם לתפילה, ללימוד התורה ולמעשים טובים בכלל. הם חיו בעולם משונה משלהם, רחוקים מרחק דמיוני מעניני ההווה, ומרביתם הבחינו בקושי במשבר העובר על העולם או במה שצפון בו לעתידם הם ולעתיד עמם. על המלחמה לא ידעו ברור אלא זאת שייבשה את מקור רוב הכנסתם, הואיל וכספי הצדקה מארצות אירופה לא יכלו להגיע אליהם. אפילו חיי העניות המנוולת שהיו רגילים בהם עמדו בסכנה. והנה נכנס לענין הועד היהודי המאוחד לסיוע שבאמריקה והטיל על המשלחת הציונית את חלוקת הקרנות בין ההסתדרויות והיחידים השונים, שהיו נהנים עד אז מכספי ה’חלוּקה'. על ידי כך באנו במגע קרוב עם היישוב הישן, שרוב חבירינו לא ידעו על קיומו ולא כלום.

מצאנו כמה ‘מוסדות’ ממין זה או ממין אחר – בתי-ספר, בתי-חולים, מושבי-זקנים וכדומה. אחדים מהם לא היו אלא בחינת שמות וכתובות על מכתבים לשם נוי, אבל אחדים היו בגדר אירגונים ממש, אף כי פרימיטיביים, שעסקו במעשי צדקה. הנהלתם והתנאים השוררים בהם זיעזעו קשה את חברי המשלחת, שהיו רגילים ברמה של אירופה המערבית; והם התקוממו לרעיון, שיש למסור קרנות לידי מוסדות, שרמתם ההיגיינית והאדמיניסטראטיבית היתה זו של עולם המזרח בימי-הביניים. אבל הנסיונות הראשונים להכניס איזה שינוי הגיוני נתקלו בחומת-אבנים של התנגדות ועוררה סערה של עברה וזעם: דעות כאלה לא רק חרם הן, אלא שהן פגניות, פושעות, אכזריות, עם-הארציות ומרושעות. עשינו ככל אשר בידינו לשדל את יהודי ה’חלוקה‘, שרחוקה ממנו המחשבה להתערב בהשקפותיהם ובמנהגיהם הדתיים; הבטחנו להם ל’מנהלים’ שאין אנו מתכונים אלא להכניס קצת מודרניות ונוחיות בתנאי חייהם של החוסים בצלם. מאמצינו מתוך כוונה רצויה הביאו לידי ויכוחים סוערים שאין להם סוף, בהם היתה תמיד ידנו על התחתונה, הואיל ולא היינו מנוסים כמוהם בהגיון ובפילפול התלמודי. ורק נשק יעיל אחד היה לנו, והוא, שבידנו היתה ההשגחה על קרן הסיוע של הועד המאוחד; אולם יעילות הנשק הזה נפגמה משני טעמים, והיינו חייבים להשתמש בו מתוך זהירות מרובה.

ראשית, לא רצינו לכפות יותר מדי את דעתנו על אחרים. העדפנו לשדלם בדברים ויכולנו רק להצטער, שאלהים עשנו עם קשה-עורף וסרבן כזה.

שנית, לידידינו אמנם ניתנה הזכות לפנות אל השלטונות הצבאיים, שתמיד היתה להם חולשה לגבי בטלנות ססגונית, וכשהיו צריכים להכריע בין מראה-הכוהן המכובד, החלוקים הארוכים והנימוסים המשופרים של הרב נ. מחברון, ובין הגיונו הנועז, חסר-הרומנטיקה, המעשי של ד“ר נ. נ. מן המשלחת, – הכריעו כמעט תמיד לצד הראשון. הוא היה – אולי כאן הדגש החזק! – בתוך העדה היהודית הקרוב ביותר אל השיך הערבי! ועל-כן ידענו תמיד, כי במקרה סיכסוך עם אחד מזקני היישוב הישן, והדבר יבוא לפני המושלים הצבאיים, נהיה אנחנו ‘הלוקים’. נטל הצד הזה של עבודתנו – והנטל היה כבד – היה כולו על שכמו של ד”ר דויד אידר. לכאורה, קשה היה למצוא אדם מתאים פחות ממנו לתפקיד זה. הוא היה מערבי לפי לידתו וחינוכו, איש-מדע, מערבי בהשקפתו, שמאלי בפוליטיקה, ובור גמור, או כמעט גמור, בכל הלשונות המתהלכות ביישוב הישן. אולם מכשולים אלה היו חיצוניים בלבד, והוא התגבר עליהם. הכריעו חביבותו האמיתית, סובלנותו ואנושיותו, תשוקתו לעמוד על דעתם של אחרים; וסגולות אלו רכשו לו עד מהרה אפילו את כיבודם ואהבתם של הממרים שבהם. רק לפני אידר היו מגלים את לבם; היה בו מין קסם אישי, שהסיר מלבם את פחדיהם ואת חשדיהם. משרדו של אידר היה מלא תמיד את ה’לקוחות' האלה. אמנם מתורגמן היה שם ואף הכרחי היה, – אבל רוב השיחות התנהלו כנראה במין בליל משונה של לשונות שאזני לא שמעה כמותו: גרמנית רצוצה ויידיש, מלים עבריות מעטות שאידר תפס מאז הגיע לארץ-ישראל והמלים האנגליות המעטות יותר, אשר הזקנים הללו סיגלו לעצמם – אלו, עם קצת לאדינו, נצטרפו למין דיאלקט, שהיה למעלה מכוחו של המתורגמן, ובכל זאת שימש לא רק לקיום מגע, אלא גם לאמון והבנה בין אידר ובין בעלי-דברו. הנקל לשער, כי הענינים התקדמו בכבידות; והפלא הוא – כשאני סוקר לאחור את כל הקשיים – שהם התקדמו בכלל.

עלי לסטות כאן הצדה כדי לספר את קורותיו של ד"ר אידר. כשעזבתי בספטמבר אותה שנה את ארץ-ישראל נעשה הוא ראש המשלחת. אף-על-פי שבדרך רשמית היו הקשרים עם השלטונות הצבאיים בידי ז’אבוטינסקי, רבה היתה סמכותו של אידר במשלחת, ובכל מקרה של קושי, אם מצד העדה היהודית ואם מצד הצבא, נקרא הוא ליישר את ההדורים. ראוי לציין, שאף כי בחיים הפרטיים היה לפעמים רגזן ונוהג בקפדנות, כלפי עולם החוץ היה סמל הסבלנות והותרנות. תמיד השיג את שלו בדרכי ריצוי, ולא בא מעולם לידי איומים או דברי עזות.

לדאבוני, לא תמיד אפשר היה לומר מעין זה על חבירו המדיני. בז’אבוטינסקי היה רק מעט מחסרונותיו החיצוניים של אידר; הוא שלט בכל השפות הדרושות, דיבר ברהיטות צרפתית, אנגלית, עברית וגרמנית; הצטיין בכשרון-דיבור גדול ובמידת השכלה גבוהה; אבל הוא היה, כנראה, חסר לגמרי את יישוב-הדעת ושיווי-המשקל, ורע מזה, את השפיטה המתונה, שהיתה נחוצה כל-כך בעולם קטן אבל מורכב זה. על צד האמת נדרש מכל חבר וחבר במשלחת לעמוד בין שני עולמות הרחוקים זה מזה לאין שיעור, ולשמש גשר ביניהם: תפקיד קשה, אם הגשר אינו נח על עמודים מוצקים ואין בו גם קפיצוּת מספקת לעמוד בפני זעזוע של המונים גדולים ונסערים.

ז’אבוטינסקי קיבל מידי – להלכה – את התפקיד ימים מספר לפני עזבי את הארץ, וכן ניתנה לי ההזדמנות להסתכל ממרחק מה בחריצותו ובהתלהבותו, שגיניראל קלייטון, הקצין המדיני, היה קרבנן הראשון. כשבאתי אל אוהלו של קלייטון להיפרד ממנו לפני נסיעתי, העיר לי בשקט, שלפי דעתו יהא בזה משום תועלת, שאסביר לקאפיטן ז’אבוטינסקי, כי הדברים יהיו הרבה יותר קלים, אם יקבע שעות מזומנות בהן יבקר אצלו לשם סידור ענינים ולא יבוא אליו בכל שעות היום והלילה! כשחזרתי מעם קלייטון, שהכרתיו כנוטה לטובתנו, ידעתי שהערה זו אינה מבשרת טובות לבּא במקומי. ניסיתי לעורר את דעתו של ז’אבוטינסקי על הצורך בזהירות, וכמובן, הזהרתי את אידר ששיתף עצמו בחששותי. הוא הבטיחני לשים עין על הדברים, ואף עשה כן ברגש האחריות והמסירות המיוחד לו.

אידר היה לנו מבצר עוז באותם הימים. הוא הבין את הבריטים יותר מרובנו, והיה תמיד מסוגל לעקור דברים מן הלב, להסיר מעקשים וליעץ נכוחה. הוא היה פנים חדשות, לא רק בארץ-ישראל, אלא גם בציונות; עבר זמן מה עד שהקהל הארץ-ישראלי הגיע לידי הערכת אישיותו ופועלו, אך מקץ שנתיים לשבתו שם, נתייקר מאד על היישוב. יציאתו מן הארץ השאירה פירצה רחבה והצטערנו מאד לראותו חוזר אל עולם החוץ ואל מקצועו הזנוח, אף כי ידענו שהוא מומחה גדול במקצועו. אחת הבעיות המכאיבות ביותר, שאידר צריך היה לטפל בהן, בקשר עם היישוב הישן, נבעה מתוך המסיבות דלקמן: בבואנו ארצה עדיין נמשך בארץ הגיוס לגדודים העברים; האנשים המוכשרים בגופם מן המושבות כבר הלכו לצבא, אך השתדלנו להמציא גם מילואים, ולשם כך צריך היה לפנות אל היישוב הישן. ביקשנו מהם או להיכנס לצבא, ואם לא יוכלו לעשות כן, ינסו למלא את מקום המגויסים במושבות. אמנם מעטים היו האנשים הצעירים בתוך יהודי ה’חלוקה', ורוב המעטים האלה היו בלתי מוכשרים לצבא או שהתנגדו לכך מטעמי מצפון. אך כמאה מהם התרצו לצאת למושבות לשם עבודה חקלאית.

ובכן באנו לכלל הסכמה עם האיכרים מעסיקיהם, שיספקום מזון כשר ויחזירום בכל יום ששי אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת: אם יש מלחמה ואם אין, הרי אין להעלות על הדעת שיהודי שומר דת ישבוֹת שבתו מחוץ לעיר הקדושה. היו להם עוד דרישות שונות, שלא קל היה למלאותן בימי מלחמה, אבל עשינו כל אשר בידנו להביאם על סיפוקם. שכרם עלה, כמובן, הרבה על הקיצבה הזעומה שקיבלו מקופת הצדקה. אך לא עובדה זו ולא כל מה שעשינו ברוב יגיעה לנוֹחוּתם ולסיפוק דרישות מצפונם, לא יכלו להשפיע עליהם, שיישארו במושבות אלא זמן קצר מאד. יש להודות, שלא היו מוכשרים כלל לעבודה חקלאית, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. על הרוב ראו בזה עסק של חולין, המרחיק את האדם מן התכלית האמיתית של החיים, שהיא תפילה ותלמוד תורה. אשר לצד הכספי, הסביר לי אחד מהם ברוב כובד-ראש, כי העבודה הגופנית מצריכה יותר מזון והיא מבלה יותר את הבגדים, ועל-כן הוא מעדיף פחות כסף וחיים של עבודת ה' בלי יגיעה.

לאדם מן המערב קשה להבין, כמה רחוק היה היישוב הישן בארץ-ישראל מן המציאות. האנשים חיו סגורים בין חומות גיטו של ימי-הביניים – אבל גיטו שהם הקימו לעצמם, והוא חזק מכל גיטו שהקיפם כל שונא שהוא. עשינו ככל שיכולנו להבקיע לנו דרך אליהם, וידענו שלא הצלחנו הרבה. ולא עוד אלא שנתגלה לנו מתוך חרדה כמה רחוקים אנו מהם, גם בסוף 1918, לאחר חצי שנה של עבודה מתוך אורך-רוח מרובה. הדבר נתגלה, כשאוליבר הארווי, שהיה אז הצנזור הראשי בארץ-ישראל, ביקש ממני לעזור עמו בביקורת של מכתבים עברים, שהוא נתן על ידי מלוא השק. כמעט כולם היו כתובים בידי יהודי היישוב הישן אל בעלי-חסדם באמריקה ובארצות אחרות, שאפשר היה להגיע שמה. כמעט תשעים למאה מהם הכילו קובלנות על התלאות הבאות עליהם מידי המשלחת הציונית, עם רמזים תכופים על שימוש גרוע בקרנות. הצנזורים הצבאיים סבורים היו שנקרא לכותבים – שרובם היו ידועים לנו – להוכיח את האשמותיהם, אבל אנו החלטנו, כי בדרך כלל מוטב שנשלח את המכתבים, בהיותנו בטוחים שמקבלי המכתבים מכירים יפה את שיטות שולחיהם. בנידון זה נוכחנו לדעת, כי צדקנו במשפטנו.

מקרה משונה מאותם הימים נשתמר כמו חי בזכרוני, אולי משום שהיה טיפוסי כל-כך לגבי צד זה של עבודתנו. הדבר קרה בעצם הזמן שיצאתי מארץ-ישראל לאנגליה בסוף ספטמבר 1918. הרכבת שלי עמדה לצאת מלוד בעוד שעות מעטות; החפצים שלי היו ארוזים והוצאו החוצה לשימם במכונית. אני הלכתי אחרי נושא החפצים, והנה אני רואה שני אדונים מכובדים – ימי שני חייהם יחד עלו בקירוב למאה ושמונים שנה – יורדים אלי. הדבר שהפתיעני בהם, מלבד תפארת זקנתם, הוא – שלא ראיתים עד אז. אני מדמה הייתי שפגשתי כל איש, אשה וילד בעדה היהודית המונה חמישים אלף נפש, ואת רובם – פעמים אחדות. הילוכם לקראתי היה ברוב מתינות וחשיבות, אחר עמדו לבדוק מקרוב את המכונית, את המטען ושאר כלי היציאה. אחר־כך פנו אלי ואמרו: ‘האם מר נוסע באמת? אי-אפשר שמר כבר נוסע. עוד ישנם כאן כמה דברים חשובים הדורשים סידור’.

ידעתי גם ידעתי, כי אכן היו עוד דברים חשובים שלא סודרו – כמה מהם נשארו כך למשך שנים רבות – אבל לא תפסתי מיד למה הם מתכונים. כשהשגיחו באי-ידיעתי, הוסיף הזקן בשני האדונים להאיר את עיני:

כלום אין מר יודע, שחג הסוכות עומד אחר כתלנו. ואנו אין לנו הדסים?'

אף כי ידוע היה לי הצורך בהדסים לסוכות, נעלם הדבר מזכרוני ולא עלה על לבי להכניס את התפקיד המיוחד הזה לתוך תפקידי יום יום המרובים של המשלחת הציונית, שעבדה בעצם ימי מלחמת דמים.

אמרתי, מעט נדהם: ‘בודאי תוכלו לקבל הדסים ממצרים’.

פני ידידי הביעו עצב. ‘בשביל חג הסוכות’, ענה אחד מהם כמתאונן, ‘יש צורך בהדסים ממין משובח. הדסים כאלה באים מטרייסט. בענין דתי חשוב כזה בודאי יסכים גיניראל אלנבי לשלוח הוראות לטרייסט לשלוח באנייה את ההדסים’. הסברתי להם בזהירות, שאנו עומדים עתה במלחמה וטרייסט היא בארץ האויב. ‘כן, אומרים שיש מלחמה’, ענה אחד הזקנים, ‘אבל זהו ענין דתי טהור – ענין של שלום. ההדסים הרי הם באמת סמל השלום…’.

לפי כל הסימנים עלולה היתה השיחה להימשך בלי סוף; זכרתי את הרכבת שלי בלוד – היחידה באותו יום – והכבדתי את לבי.

‘תצטרכו להסתפק’, אמרתי, ‘בהדסים מצריים’.

ועתה גילו אנשי-שיחתי את הקלף שבידיהם. ‘אבל הוטל הסגר על הכנסת נטיעות ממצרים; השלטונות הצבאיים אינם נותנים רשות’.

דומה היה שהגענו למבוי סתום. צריך הייתי לצאת לדרך, ומתוך היסוס-מה מסרתי את תלמידי החכמים השנים לידי חבירי, ובעלותי בקוצר נשימה אל המכונית הבטחתי להם, שייעשה כל מאמץ כדי להבטיח את הספקת ההדסים לסוכות בזמנם, בדרך זו או אחרת. (באיזו דרך בודאי הייתי מתקשה להסביר).

בדרכי למצרים הירהרתי מתוך צער אמיתי בשאלת ההדסים וההסגר; ויותר מזה הייתי שרוי בצער על האחריות לכמה אלפי אנשים, שחיו כדוגמת שני הזקנים הללו בעולם רחוק מעולמנו, שנראה לנו בלתי-מציאותי, כשם שהמלחמה נראתה להם. אחר־כך נרדמתי בקרון הרכבת, ולא ידעתי עוד מה הוא באמת מציאות, המלחמה או חג הסוכות.

בקאהיר טרוד הייתי לחדש קשרים – והם רבים היו – וענין ההדסים נטרד מזכרוני. אך בבואי להיפרד מגיניראל אלנבי לפני הפלגת אנייתי וכילינו את דברינו, אמר לי פתאום: ‘דרך אגב, בנוגע לאותם ההדסים!’ הוא העלה מכיסו מכתב, העיף עליו עין והוסיף: ‘אדוני יודע, הרי זה ענין חשוב; הדבר נמצא בכתבי-הקודש; קראתיו בלילה האחרון בספר נחמיה. ובודאי אדוני ישמח לשמוע, שהסירונו את ההסגר ומשלוח של הדסים לארץ-ישראל יגיע בעוד מועד לחג הסוכות!’.


 

פרק עשרים ואחד / המשלחת הציונית / הצד החיובי    🔗

המלך פייצל, מנהיג הערבים / הנסיעה לעקבה עם אורמסבי-גור / נסיעה בים מסביב לחצי-האי סיני / הדים מיציאת מצרים / ידידותו של פייצל / לורנס איש ערב / חזרה לארץ-ישראל להניח את אבן-היסוד של האוניברסיטה העברית / מעשה-אמונה באמצע המלחמה / חזרה ללונדון / אני סועד עם לויד ג’ורג' ב-11 בנובמבר 1918.


שני הישגים יש לזקוף, לדעתי, לזכותה של המשלחת הציונית של שנת 1918. הם היו מסוגים שונים מאד; האחד בשדה המדיניות והאחד בשדה הרוח; הראשון כמעט נשתכח – אף כי יבוא יום ויכירו בחשיבותו, – השני עלה בהיקפו ובערכו במשך השנים הבאות. ואלה הם: ההסכם שהושג עם המלך פייצל והנחת אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית.

ביוני 1918, כשלושה חדשים לבואנו ארצה, יעץ לנו המפקד הראשי, כי ננסה דבר אל המלך פייצל כדי להגיע לפחות להסכם ארעי על יסוד הפרוגראמה הציונית. לדעתו של אלנבי, ולדעת כל האנשים הבקיאים בדבר, היה פייצל המנהיג הערבי היחיד, שהשפעתו הגיעה אל מעבר לתחום ארצו. בשל סגולותיו האישיות ומעמדו כמפקד ראשי על צבאות ערב, היה משקלו רב בערב – שהתמרדה אז בטורקים – ובקרב השלטונות הבריטיים. קיבלנו ברצון את העצה היעוצה, שנראתה לנו כאות-אמת לרצונו של אלנבי לסלול את הדרך ליחסים טובים בעתיד עם העולם הערבי. כיון שהדבר יצא מאת ראש הבריטים בארץ-ישראל, ראינו בכך מעין גמול על המכשולים ששמו בדרכנו הנמוכים ממנו בדרגה.

סודר, אפוא, שאצא עם אורמסבי-גור לעקבה ומשם נמשיך דרך ואדי ערבּה לעבר הירדן. הטורקים עדיין החזיקו בעמק הירדן; הדרך היחידה להגיע אל המטה הראשי של פייצל היתה לרדת ברכבת לסואץ, ומשם בספינה לעקבה, מתוך הקפת חצי-האי סיני, ומעקבה צפונה לעמאן באמצעי תחבורה שיימצאו לנו. הדרך, שאפשר לעשותה כיום הזה בשעות מספר במכונית מירושלים, ארכה למעלה מעשרה ימים, ובחומו של יוני לא היה בכך משום טיול של עונג.

הספינה שהובילה אותנו דרך סואץ ומפרץ עקבה היתה כלי-שייט קטן, מלוכלך ומוזנח, שאחדים מן הנוסעים אתנו דימו להכיר בה את אניית-הטיול של הצירות הגרמנית בקושטא. אבל המעשיה הזאת לא נתקבלה על הדעת; קשה היה להאמין, שאיזו אנייה שהיא תוכל לצבור בזמן קצר של ארבע שנים כל-כך הרבה שכבות של זוהמה והמוני רמשים שונים. היה בה צוות של מלחים יוונים, וששת הימים שבילינו על סיפונה ארכו בעינינו שבעתיים בשל אי-הביטחון שנוסף על חוסר הרווחה. החום היה גדול עד לאין נשוא; המזון, הבגדים, הסדינים, כל מה שנגעה בו ידנו היה מכוסה-חדור גרגרי אבק דקים, שנישאו אל סיפוננו מן החופים כעננים כבדים. חדר-הרחיצה יצא זה כבר מכלל שימוש, והמצאנו לנו תחליפים ככל אשר השיגה ידנו.

אם בשל המזון הגרוע, בשל החום הכבד או הרמשים, חלה מייג’ור אורמסבי-גור בדיזנטריה לפני שהגיע לעקבה, ואני החזקתי טובה לעצמי שיכולתי להעלותו שם על החוף ולמסרו לטיפולו של רופא בריטי. הוא לא היה מסוגל להמשיך בנסיעה, ובלי חשק החלטנו, כי מוטב שאסע לבדי. הרברט יאנג היה חונה בעקבה והוא עשה את הסידורים להמשך הנסיעה, בתתו לי קצין בריטי ומורה-דרך ערבי. יצאנו במכונית במעלה ואדי מוסה – באותו יום לא קל היה להבדילו מ’אתּוּן נוּרא יקדתא' שבדניאל. לא היה סימן של צמח, של צל ושל מים, אף לא כפר לפוש בו; רק הרי סיני באופק, כגבול לישימון של סלעים וחולות בוערים. המכונית החזיקה מעמד כשלוש שעות, אחר־כך עמדה מלכת. המשכנו את דרכנו על גבי גמלים ולבסוף ברגל, עד שהגענו אל תחנת ה-RAF לרגלי מה שנקרא הר הנגב, ושם מצאנו ידידים טובים, שנתנו לנו מחסה ללילה. למחרת הבוקר שילחו אותנו במכונית חדשה נהוגה בידי נהג אנגלי, שצריך היה להעלותנו ההרה בדרך סלולה למחצה שהותקנה בשביל אוטומובילי-משא של הצבא. המכונית עלתה כחצי הדרך וגם היא עמדה מלכת, ואנו המשכנו שוב ברגל עד שהגענו אל הרמה של עבר-הידדן, עייפים ויגיעים ומצירים על עצמנו.

אולם על ראש הרמה נפתח לנו עולם אחר לגמרי. רוח צחה באה במקום החום המחניק של המדרונות הנמוכים. הנוף, אף כי כבר חרב במקומות רבים, הראה לנו הרבה שטחי-ירק חמודים, ובהם שזורים מעיינות ופלגים; כפר אחד או שנים היו מוקפים אילנות ושיחים. מחנה בריטי הכתיר את ראש ההר, ומשם ניתנה לנו מכונית שלישית. כביש חצץ נמשך משם הלאה, ולא עברו שעות מועטות עד שנראה לעינינוּ המטה הראשי של הצבא הערבי.

יצאו להקביל את פנינו קצינים ערבים רכובים על גמלים, נושאים מתנת מים ופירות וברכות מאת האמיר פייצל המזמין אותנו אל מחנהו. בהגיעי אל המטה הראשי נתקבלתי על-ידי קולונל ג’ויס, שיעצני לנוח תחילה כהוגן ושלא אבקש לראות את האמיר אלא למחרת היום. וכן מצאני הערב מתהלך על פני המחנה. היה ליל-ירח נפלא – אור-ירח ארץ-ישראלי – והשקפתי ממואב על עמק הירדן לים-המלח והרי יהודה הנראים מרחוק. אפשר שראשי היה מעט סחרחר מן השינוי הפתאומי של האקלים, אך בעמדי שם באני לפתע הרגש, כי שלושת אלפים שנה נגוזו והיו לאין. הנה אני ניצב פה על אותה האדמה, באותה השליחות, שניצבו אבות אבותי בשחר תולדות עמי, בבואם לקחת דברים עם מושל הארץ ולבקש רשות לעבור בגבולו, למען יוכלו לשוב לארצם ולמולדתם… איני יודע אם היה זה חלום, או חזון או מראה-תעתועים, אך פתאום נקראתי לשוב אל מציאות ההווה על-ידי קולו הגס של זקיף בריטי: ‘צר לי, אדוני; חוששני שיצאת אל מחוץ לתחום’. שיחתי עם האמיר נערכה למחרת הבוקר. מצאתיו מוקף אנשי חילו, חבורה שלא הרהיבה את העין, והיא עסוקה בהצגת מין ‘פנטזיה’. בתוכם התהלך ת.א. לורנס, שנתפרסם אחר־כך בשם ‘לורנס איש-ערב’, מגלגל שיחה עם שיכים שונים, ועוסק, כנראה, בהכנות למעשי לילה, כשיצאו בשליחות הרס שלהם לפוצץ עוד כמה קילומטרים של מסילת-הברזל החיג’אזית. לתמהוני ראיתי לירות אנגליות של זהב – דבר שהיה כבר יקר-המציאות בשביל רוּבנו – מתחלקות ביניהם, ואז זכרתי את מספר התיבות הכבדות שהוסעו עמנו תחת משמר חזק בספינה שעברה את ים סוּף.

שעה קלה הייתי צופה באימוני הצבא, אחר־כך הוזמנתי ליכנס אצל האמיר אל אוהלו, ושם הוּצע לי תה, במקום הקהוה שאין מנוס ממנה. ההבדל בין שני המשקאות היה מועט, הן בסמיכוּת והן בטעם, הואיל ושניהם לא היו אלא תמיסות סוכר מרוכזות ביותר.

בעזרת המליץ בינותינו נתגלגלה בינינו שיחה ארוכה ומפורטת למדי. אחרי חילוף דברי-הנימוסים הרגילים, הסברתי לו את השליחות אשר לשמה באתי לארץ-ישראל, את רצוננו לעשות ככל יכולתנו להסיר כל פחד וכל חשד מלב הערבים, ואת תקותנו, שהוא יושיט לנו את עזרתו המוסרית רבת-הכוח. הוא שאלני שאלות רבות על אודות הפרוגראמה הציונית, ונוכחתי לדעת שאין הוא בוּר בענין זה כלל וכלל. עלי להזכיר, כי באותם הימים היו ארץ-ישראל ועבר-הירדן היינו הך, ואני הדגשתי את העובדה, שיש מקום נרחב בארץ, אם ישתמשו בפיתוח אינטנסיבי, וכי מנת הערבים תשופר הרבה על-ידי עבודתנו בה. מצאתי, כי האמיר פייצל הסכים עמי בנידון זה בכול, כשם שאישר לי אחר־כך לורנס במכתבו אלי.

המלחמה עוד היתה אז – ביוני 1918 – במצב הרה־סכנה. השומע אולי יכול היה לומר, שכל השיחה היתה בעיני האמיר דבר רחוק מן המציאות, ועוד, שהוא רק נתפס לדרך הנימוסים המסובכת של הערבים, שכבר דיברתי עליה. ואולם הזמן הוכיח, שאין הדבר כן, ובהמשך דברי ימצא הקורא עדות מספקת, שהאמיר נהג כובד־ראש באמרו, שהוא נכסף לראות את היהודים והערבים עובדים מתוך אחדות דעות בעת ועידת השלום הקרובה לבוא, ולפי דעתו, גורל שני העמים קשור במזרח התיכון ובעל-כורחם תלוי ברצונן הטוב של המעצמות הגדולות.

שיחתנו ארכה יותר משעתיים, ולפני לכתי הציע שנצטלם יחד. לעיתים, בשעת השיחה, עבר לדיבור צרפתי; דיבורו בשפה זו לא היה שוטף, אבל יכול היה להביע את מחשבתו במידה מספקת, וזה נטל מעט מן המתיחות שבשיחה ארוכה בעזרת מתורגמן.

האמיר הבטיח להמציא את תמצית שיחתנו לאביו, השריף חוסיין, שהיה, לפי דבריו, השופט העליון על כל מעשיו והנושא באחריות למדיניותם של הערבים. מן המאורעות הבאים יוצא ברור, שלאביו לא היו כל טענות כנגד ההשקפות שהביע בנו לפני.

פגישה זו במדבר הניחה את היסוד לידידות שארכה כל ימי חייו. אחר־כך נזדמנתי עם האמיר כמה פעמים באירופה והמשא-ומתן בינינו נתגבש והיה להסכם, שחוּבר על-ידי קולונל לורנס ונחתם בידי האמיר ובידי אני, ונתפרסם כמה פעמים, בתעודות דיפלומאטיות בריטיות וצרפתיות כאחת. נמצא שהמנהיג של העולם הערבי נגד טורקיה, שמנהיגותו פתחה תקופה חדשה של תחיית הערבים, בא לידי הסכם מלא עמנו, ואין ספק שהיה מבצע את ההסכם הזה, אילו לבש גורלו אותה צורה שקיוינו ורצינו בה. לגודל הצער, מסיבות שהוא לא היה אדון להן, לא ניתן לו להגשים את שאיפותיו; הוא לא איחד את העולם הערבי, הוּרחק בכוח מסוריה וכתר עיראק ניתן בראשו. אחר־כך בא המרד של אבן סעוד והכתרת המשפחה ההאשימית. האחדות הערבית שבה והיתה חלום שלא נתקיים.

אני מקדים חלק מסיפורי ואומר, כי מצב זה השפיע לרעה על יחסינו עם הערבים, הואיל ובין המכשולים הרבים העומדים בדרכנו בנידון זה, אולי הקשה מכולם הוא העדר אישיות אחת או קבוצת אישים, המוכשרים לייצג את העולם הערבי ולדבר בשמו. עוד נשוב ונראה, כשאגיע לספר על ועידת השלום בפאריס, בה היה פייצל הדובר המוּכר של העולם הערבי, כי ההסכם שהושג בינינו היה בעל חשיבות מרובה. מאורעות – ופוליטיקנים – קשרו קשר להאפיל עליו, אולם ממשויות יסודיות – ואני רואה את הזהות הסופית של עניני הערבים והיהודים כממשות יסודית – יש להן דרך משלהן לקיים את עצמן, וממשות זו, מאמין אני, תוכר שוב לאשורה.

במקום זה הייתי רוצה להזכיר לטובה את השירות ששירת ת. א. לורנס את עניננו ולהוסיף משהו לדמות אישיותו המצוינה. את לורנס פגשתי פגישה ארעית במצריים, עם אלנבי, ולאחר מכן בארץ-ישראל. נזדמנתי עמו אחר־כך לעתים קרובות, והוא היה מבקר לפעמים בביתנו בלונדון. יחסו אל התנועה הציונית היה חיובי מאד, למרות העובדה שהיה פרו-ערבי מאד, ומתוך טעות הציגו אותו כאנטי-ציוני. דעתו היתה – כדעתו של פייצל – כי היהודים יביאו תועלת רבה לערבים, וכי העולם הערבי ירויח הרבה מן הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל.

אישיותו היתה מורכבת וחידתית. הוא היה מאד נחבא אל הכלים; מנהגו היה מוזר וקשה היה להביאו לידי שיחה של כובד-ראש. הוא נטה הרבה לטיפוס האוכספורדי בעל ההומור העוקצני. אך אם הצלחת להביאו לידי הלך-רוח רציני, היה גלוי-לב וחביב, ודעותיו, ביחוד בעניני המזרח הקרוב, היו באמת ראויות להישמע.

הרשימה השנית בדף הזכות של המשלחת הציונית נראתה בימים ההם הרבה פחות בת-רושם; היום אין איש שיכפור בערכה. לפני צאתי מלונדון קיבלתי מאת מר באלפור את הסכמתו העקרונית, שנניח את אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית בחלקת האדמה שנרכשה לתכלית זו על הר הצופים – כמובן, אם השלטונות הצבאיים במקום יסכימו לכך. במאי 1918 פנינו אל גיניראל אלנבי בענין זה, ובתחילה נרתע לאחוריו, בלא שהיה בכך משום הפתעה. הוא קרא: ‘אבל אפשר שאנו עומדים בכל רגע ליהדף לאחור! מה טעם להתחיל בדבר, שאולי לעולם לא תוכל לסיימו?’ עניתיו: ‘זה יהיה מעשה-אמונה רב – אמונה בניצחון המוכרח לבוא ואמונה בעתידה של ארץ-ישראל. איני יכול לשער לעצמי סמל של אמונה יפה מייסוד האוניברסיטה העברית בחסותה ובשעה זו דווקא’. הדברים לא עברו עליו בלי רושם, אך חזר ואמר: ‘אדוני בחר את הזמן הרע מכל הזמנים. המלחמה במערב היא בדרגה מסוכנת ביותר: הגרמנים עומדים כמעט בשערי פאריס’. אמרתי לו: ‘אנו ננצח במלחמה זו. המשבר הזה הוא רק אפיזודה’. לאחרונה הסכים אלנבי לשגר טלגראמה אל משרד החוץ לשאול בעצתו, ואחרי זמן קצר קיבל תשובה חיובית.

ובכן נערך ביולי 1918 טקס, צנוע אך ראוי להיכתב לזיכרון. ב-24 בחודש אחר הצהריים הונחו אבני-היסוד של האוניברסיטה העברית על הר הצופים במעמד גיניראל אלנבי ומטהו, נציגי הצבאות המאוחדים ששירתו עמו, נכבדים מוסלימים, נוצרים ויהודים מירושלים ובאי-כוח היישוב.

מסגרת הנוף של הטקס היה בה מן היופי הנעלה שאינו משתכח. השמש השוקעת הציפה את הרי יהודה ומואב בנגוהות זהב, נדמה לי, כי ההרים אשר שינו את צורתם הביטו משתאים, ואולי מנחשים במעולף, שזו תחילת שיבת בניהם לאחר ימים רבים. מתחת לנו שכנה ירושלים, מזהירה כאבן יקרה.

קול התותחים בחזית הצפון הגיע לאזנינו, ואני דיברתי קצרות, והעמדתי זה לעומת זה את החורבן שהמלחמה מביאה לעומת מעשה הבנין והיצירה שאנו עוסקים בו; אף הזכרתי, כי רק לפני שבוע צמנו בתשעה באב, היום בו נחרב בית-מקדשנו וקיומו הלאומי-המדיני של עם ישראל נפסק – לכאורה, לעולם. והנה באנו לזרוע את הזרע של חיים יהודיים חדשים. אחר־כך דיברתי על התקוות שאנו תולים באוניברסיטה – תקוות שנראו לנו ברגע ההוא רחוקות כרחוק שואת הכיבוש הרומי, ואילו היום, בשנת 1947, הן בתהליך של התגשמות.

הטקס לא ארך יותר משעה. עם סיומו שרנו את ‘התקוה’ ו’אל מלך נצור'. אבל איש ממנו לא נטה ללכת, וכן עמדנו דומם וראשינו כפופים מסביב לשורת האבנים הקטנה, בעוד הדימדומים מעמיקים והופכים לילה.

מה שאנו – ידידי מועד האוניברסיטה העברית ואני – הרגשנו אותו רגע מצא את ביטויו המעולה במכתב שקיבלתי אחרי שבועות מספר מאת אחד-העם, שחיזק את ידינו בימים שהיינו תלמידים בשוייץ, כשהתוכחנו ראשונה על רעיון האוניברסיטה העברית בארץ-ישראל, כשתי עשרות שנים לפני שחלמו על הכרזת באלפור.

לונדון, 12 באוגוסט, 1918.

וייצמן יקירי,

…אני מרגיש שחובתי היא להביע לך – ולו גם אחר המעשה – את שביעת רצוני העמוקה ושמחתי מקרב לב בקשר עם המאורע ההיסטורי הזה. יודע אני, כי בתנאים של עכשיו צריך יהי לדחות בנין הבית, באופן שעוד זמן ארוך – ה' יודע עד מתי – הנחת אבני היסוד תשאר אפיזודא בודדה בלי תוצאות מעשיות. ואעפ"כ אני חושב זה למאורע היסטורי גדול. ההיסטוריא שלנו לימדה אותנו, היהודים, להבין כראוי את ערכה של הנחת-יסודות להתפתחות בעתיד. חלקנו, בתור עם, בבנין הקולטורא האנושית הכללית לא היתה אלא הנחת אבני-יסוד זמן רב קודם שהבנין העליון נבנה על האבנים האלה על ידי עמים אחרים…

בתקופה הראשונה, כשכל העבודה בא"י היתה עוד קטנה מאד ומצבה היה עוד רעוע מאד, העבודה הרוחנית התרכזה בבית הספר שהיה אז מפורסם בעם – בית הספר שביפו, בית עני ודל, כמו גוף היישוב עצמו. בתקופה שאחר זו, כשעבודת הישוב התרחבה ומצבה הוטב הרבה, הצורך להנחת יסודות רוחניים הורגש הרבה יותר ומצא את התגשמותו ביצירת הגמנסיה העברית ביפו, – מוסד שעלה בלי ערך על זה שקדם לו. עתה אנחנו עומדים לפני תקופה חדשה בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל, ובקרוב אפשר שיהיה לנו עסק עם פרובלימות ואפשרויות גדולות ועצומות. אין אנו יודעים מה שמור לנו בחיק העתיד, אבל זאת אנו יודעים, שכל מה שתגדל התקוה לתקומת ביתנו הלאומי בארץ-ישראל, כן יגדל הצורך להנחת היסודות הרוחניים של הבית הזה באופן מתאים לכך, שאותו נוכל לצייר לעצמנו רק בצורת אוניברסיטה עברית. ובזה אני רוצה לומר – ובטוח אני שגם אתה חושב כך – לא חקוי פשוט לאוניברסיטה אירופית, שהעברית תהא בו השפה השולטת, אלא אוניברסיטה שמראשית בריאתה תתאמץ להגשים באמת את הרוח העברי העתיק ולהשליך מעליה את העבדות השכלית והמוסרית, אשר נשתעבד לה עמנו זמן ארוך כל כך בארצות הגולה. רק באופן זה יש לנו צדקה לשאת בלבנו את התקוות המרהיבות על דבר ההשפעה הגדולה והכללית של ה’תורה' אשר ‘תצא מציון’. – –

עד מהרה נתברר לי, כי לעת כזאת אך מעטה העבודה המעשית שהמשלחת יכולה לעשות בארץ-ישראל. הארץ היתה מנוהלת על-ידי ממשלה צבאית, הצבא עשה הכנות להתקדמות נוספת, ומתחת לכל אלה היתה לי ההרגשה, כי המלחמה באה עד משברה וכי עלי לחזור ללונדון להגיש דין וחשבון. כשנמלכתי באלנבי, מצאתי שגם דעתו כדעתי; הוא הוסיף, שאולי יהיה מן המועיל, מן הבחינה המדינית, אם אכריז שאני עוזב את ארץ-ישראל מתוך אכזבה, מאחר שאיני יכול לעשות שום עבודה קונסטרוקטיבית כל זמן שלא נחתך גורלה הצבאי של הארץ. הוא בירכני בדרך צלחה ואיחל לי שיבה מהירה.

באוקטובר 1918 הייתי שוב בלונדון ומסרתי דין וחשבון לשלטון, וכן גם לידידי הציונים האנגלים והאמריקנים, על עבודתנו בארץ-ישראל, על תקוותינו ועל דאגותינו לעתיד. הודעתי לראש הממשלה מר לויד ג’ורג' את דבר שובי, והוזמנתי לסעוד עמו ב-11 בנובמבר. כמובן, אז עדיין לא נודעה לו לתאריך זה כל חשיבות מיוחדת בעיני שום אדם. כשהגיע היום, ועמו החדשות על שביתת הנשק, סבור הייתי שהסעודה תתבטל, שהיה ברור למדי, כי מחכים לו למר לויד ג’ורג' ענינים חשובים הרבה יותר. ובכן טילפנתי אל מזכירו פיליפּ קר (אחר־כך לורד לותיאן) ושאלתי, אם ההזמנה בעינה עומדת. להפתעתי קיבלתי תשובה חיובית, שמחתי עוד יותר כשהוגד לי, שנסעד לבדנו.

השאלה היתה עתה, איך אעשה את דרכי למס' 10 רחוב דאונינג. הרחובות היו מלאים וממולאים המונים חוגגים. נדמה היה שמן הנמנע הוא להגיע למקום מיועד ומכל שכן לבית מושבו של ראש המיניסטרים. אף-על-פי-כן יצאתי מביתנו באדיסון רואד בשעת הצהרים, כדי שתהא לי שהות ללכת ברגל, מאחר שלא נשקפה כל תקוה להשיג כלי-רכב. בשעה אחת וחצי בערך (השעה המיועדת) הייתי בגרין פארק, ממש מחוץ לשער-הברזל הקטן המוביל לרחוב דאונינג. היו שם גם הרבה אנשים אחרים. על השער שמרו מקרוב שוטרים אחדים. בלב חרד פניתי אל אחד מהם בבקשה, שיתנני לעבור. בקשתי הושבה, כמובן, מיד ריקם. ‘אבל’ אמרתי, ‘יש לי הזמנה לסעוד עם ראש המיניסטרים’. השוטר הסתכל בי. ‘כמה אנשים אחרים כבר אמרו לי כך’, העיר בטון יבש, הגשתי לו כרטיס-ביקור וביקשתי כי יתננו על יד חבירו שמעבר לשער, והוא יוכל לשאול את השוער של מס' 10 אם אמת בפי. לאחר היסוס מה נתרצה לי, וכעבור רגעים מספר חזר כולו חיוך ונתנני לעבור.

מצאתי את ראש המיניסטרים קורא בספר תהילים; הוא היה נרגש עד עומק נשמתו והיה קרוב לדמעות ממש. וזה הדבר הראשון שאמר לי: ‘זה עתה שלחנו שבעה קרונות רכבת מלאים לחם ומזון חיוני אחר, שיחולקו על-ידי פּלומר בקולוניה’.

כשישבנו לאחרונה לסעוד, באה שעתי לספר את פרשת המאורעות בארץ-ישראל. אולם הביקור היה נמהר ונבוך; ידוע ידעתי כי ראש המיניסטרים מטופל בענינים אחרים, והרגשתי שעלי למעט ככל האפשר לגזול מזמנו, ואף מתשומת-לבו. בשלוש נטל עליו להשתתף במנחת-תודה בכנסייה, ורבע לפני שעה זו ראיתיו יוצא מפתח הבית מס' 10, ומיד הוקף המון מריעים בשמחה, אשר נשאוהו משכמם ומעלה, עד כי נעלם מעיני.


 

פרק עשרים ושנים / לאחר המלחמה    🔗

שידוד מערכות / היהדות הרוסית חדלה להיות גורם בציונות / התקוה: היהדות האמריקנית / אשליות ציוניות / הכנות לועידת השלום / אנו מתייצבים לפני מועצת העשרה / נסיונו של סילון לוי לבגוד בנו / מכתבו של פייצל אל פליכס פראנקפורטר / ההסכם וייצמן-פייצל / למה נכשל ההסכם / אישיותו של פראנקפורטר / סטיפן ס. וייז / לואי ד. ברנדייס / אופיו והשקפתו על הציונות / ההתנגשות קרובה / שיבה לארץ-ישראל / החלוצים הראשונים.


סיום המלחמה הביא תמורות יסודיות כאלה במבנה העולם – וביתר ייחוד – בעולם היהודי – שבזמן הראשון לא ראינו אלא את המכשולים החיצוניים שנערמו על דרכנו. אם נדמה את התמורות ההן אל השואות שמצאו את העם היהודי במלחמת העולם השנייה, תיראינה בעינינו בעלות ממדים שאפשר להתגבר עליהם. אבל הן היו עמוקות למדי, ובאותם הימים ללא תקדים. עברו חדשים מספר, עד כי יכולנו לשאוף רוח, להגיע למעין סקירה כללית ולהחליט מה הדרך הטובה שנבור לנו.

אותם התנאים שהביאו לידי הכרזת באלפור הם הם שהביאו גם לידי התרופפות הרת-אסון של העם היהודי בכללו. גם השלום הנפרד של גרמניה עם רוסיה ומהפכת הבולשיביקים הוציאו את יהדות רוסיה מכלל גורם, שאפשר להביאו בחשבון תכניות הבנין שלנו. בין הכרזת באלפור ובין כיבוש השלטון בידי הבולשיביקים, חתמו יהודי רוסיה על הסכום העצום בזמן ההוא של שלושים מיליון רובל בשביל באנק חקלאי בארץ-ישראל; ודבר זה, וכן הרבה כמותו, צריך היה עתה למחוק מן החשבון; ואף כי פליטים מעטים, רובם יתומים, הסתננו לארץ-ישראל (וחלק מהם נתיישב בכספי דרום-אפריקה בכפר הנוער), מיעוט מספרם לא היה בו כדי לעשות רושם על הארץ. היהדות הפולנית סבלה קשה במלחמה, עם תנודת הצבאות עבור ושוב, וגם אחר־כך עוד סבלה בעטיה של מלחמת רוסיה–פולין, עד שלא היה ביכולתה לתרום תרומה ניכרת לתפקידים שהיו לפנינו. וכן נישאו עינינו אל הקיבוץ היהודי הגדול היחיד שנשאר בשלימותו, אף כי ידענו, שהאידיאל הציוני בשום פנים לא העמיק לחדור ליהדות אמריקה, כשם שחדר ליהדות אירופה.

חדשים אחדים לאחר המלחמה היה העולם בכללו, והיהודים יותר מכולם, חסרים הכול: מזון, זהב, בגדים, שיכון, רפואות. גל של מגיפות עבר בעולם, ובכמה אזורים הביא כלייה על חלק גדול מן האוכלוסיה. אפילו במדינות מסודרות כראוי ואמידות באופן יחסי, היתה כל עבודת קימום בעיה חמורה. על אחת כמה וכמה קשה היה לנו, עם קטן ומפוזר, ללא ארץ, ללא ממשלה, ללא כוח מוציא לפועל, בלי צבא, בלי קרנות. ואת עבודת ההתיישבות שלנו היינו צריכים לעשות בארץ עתיקה ומדולדלת, ובה אוכלוסיה יהודית קטנה, שהרכבה הסוציאלי עד אותו זמן עשה אותה, לכל המועט, בלתי מסוגלת לתפקיד כזה.

היו גם בעיות שנתעוררו בתוך שורותינו אנו, כתולדה מקוצר השגה בבעיות החוץ. בארץ-ישראל גופה רבו המכשולים המדיניים במקום להתמעט מחודש לחודש; אבל ציוני יבשת אירופה נתפסו רובם לאשליה, שכל השאלות המדיניות נפתרו עם פירסום הכרזת באלפור; נסיונותי אני בארץ-ישראל במשך שנת 1918 ומגעי עם שלטונות הצבא הבריטיים ועם הערבים נתנו לי לקח קשה, היינו, שאנו עומדים רק על מפתן עבודתנו, מן הבחינה המדינית ומבחינות אחרות. ובייחוד משונה היה בעיני, שהציונים האמריקניים, בהנהגתו של השופט העליון בראנדייס, אף כי ידעו יפה את הנעשה באנגליה ובארץ-ישראל, בכל זאת היו שותפים לאשליות של ידידינו מיבשת אירופה; גם הם סבורים היו, שכל השאלות המדיניות נתיישבו מכאן ולעולם, והתפקיד החשוב היחידי העומד לפני הציונים הוא בניין הבית הלאומי היהודי.

היתה זו אי-הבנה, שעתידה היתה, כמו שאספר להלן, להעיק עלינו שנים רבות ולהביא לידי תוצאות חמורות בשביל התנועה; עתידה היתה לגרום מתיחות פנימית מסוכנה ולפגוע בכל מהלך ההיסטוריה הציונית. אי-הבנה זו נתגלתה מיד לאחר המלחמה הראשונה באסיפה הראשונה של הועד הפועל הציוני (המועצה הכללית) שנתקיימה בלונדון בפברואר 1919. בחלקי נפל התפקיד כפוי-הטובה להסביר את המצב כמות שהוא. לידידי הציונים מיבשת אירופה – משלחת אמריקנית באה אחר־כך לאסיפת יוני – שאחדים מהם באו אל האסיפה ובידם רשימות מוכנות של שמות ל’קאבינט', שלפי סברתם, עומד להיבחר בקרוב בירושלים! כשבאו העובדות הפשוטות והורידום משמים ארצה, לא יכלו להסתיר את אכזבתם; אחדים עברו מיד לקצה השני והסיקו מסקנה, שהכרזת באלפור היא תעודה חסרת-תוכן. תפקידי היה – אז ושנים רבות אחר-כך, ובמקומות רבים – להטיף את התורה החמורה, שהכרזת באלפור אינה אלא מסגרת, שיש למלאותה במעשים שנעשה במאמצי כוחנו. ערכה יהיה בדיוק לפי מה שנעשה בה – לא יותר ולא פחות. לפי מה שנגדיל את ערכה על-ידי עבודה איטית, יקרה וחרוצה, יהא תלוי אם ומתי נהיה ראויים להגיע למעמד של מדינה.

כעבור שתים עשרה שנה, כשדיברתי על המאנדאט של חבר הלאומים שנכללה בו הכרזת באלפור, עוד צריך הייתי לומר לקונגרס הציוני: ‘ככל עם וככל קבוצה שאין להם מסורת של אחריות מדינית, כן גם היהודים עשויים לראות בכל נוסח של תעודה נדפסת את הערובה היחידה והמספקת לזכויות מדיניות. מהם שדבקו מתוך אדיקות באות הכתובה של המאנדאט ולא הבינו את רוחו. בפוליטיקה מעשית כמו במיכאניקה, שולט כלל גדול אחד: אי אתה יכול להוציא מדבר אלא מה שהכנסת בו’. אם היה צורך להזכיר אמיתות אלו – ובאמת היה צורך כזה – אחרי יותר מעשר שנות ניסיון מעשי, על אחת כמה וכמה שהיה צורך להזכירו בתחילת העבודה! באותה אסיפה קטנה בשנת 1919 הוצגתי פנים בפנים עם התנגדות ביקורתית מאד. אללי, אני היטבתי להבין אותם הרבה יותר משהם הבינו אותי. הם הרגישו את אימת הפרעות מרחפת על ארצותיהם והתאווּ למקלט בטוח. הם דימו, כי הכרזת באלפור מבטיחה להם מקלט כזה. ומן הדין הוא שבאזני אחדים מהם נשמעו נימוקי, אשר היו לדעתי הגיוניים מאד, אך כלעג מר לתקוות טיפוחיהם. בודאי שלא הייתי מעמיק כל-כך להרגיש את ביקורתם, אלמלא הבינותי את המניע המסתתר מאחריה, אלמלא שימשה לי עצמת הרגשות המובעים עדות לטראגדיה הגדולה, שכבר אז – בשנת 1919 ולא 1945 – התחוללה בקיבוצים היהודים באירופה המזרחית – טראגדיה, שהתנועה הציונית היתה בימים ההם חסרת-אונים להקילה. אחדים מן המבקרים היו גם ידידים קרובים לי מימי עלומי.

באוירה זו נטל עלינו לעשות התחלה צנועה, בקבלנו את העובדות הקשות ובהתחזקנו באמונה, כי ראשית מצערה זו תשגה ותשגשג לדבר שיהלום את תקוותינו מדור דור. חובתנו הראשונה היתה לארגן מחדש ולחזק את המשלחת הציונית (ועד הצירים) בירושלים. אחר־כך היה עלינו להסביר לממשלה המרכזית, מה גורם לנו היחס העוין ביותר של השלטון במקום ולדרוש אמצעים להיטיב את המצב. ואמנם נשלחו טלגראמות מן הממשלה המרכזית, הקובעות במלים שאינן משתמעות לשני פנים, כי הכרזת באלפור היא המדיניות המקובלת של ממשלת הוד מלכותו, ותמצית הטלגראמות הללו נמסרה גם ליהודים וגם לערבים על ידי השלטונות הצבאיים, הואיל וארץ-ישראל היתה עדיין בכיבוש צבאי. אולם פירושים שניתנו להן על ידי סיר רונאלד סטורס, מושלה הצבאי של ירושלים, ואחרים, עשויים היו ליטול מהן את עיקר רושמן.

כן היינו עסוקים בהכנת עניננו לועידת השלום שישבה אז בפאריס. חובר נוסח ראשון על ידי ועד מיעץ בראשותו של סיר הרברט סמואל, שחביריו היו מיינארד קיינס, ליאונל אברהמס וג’יימס די רוטשילד. סיימון מארכס לקח את הנוסח הזה לפאריס לשם התיעצות עם אורמסבי-גור, וחזר משם, לפי הזכור לי, מתוך מפח-נפש: אורמסבי-גור נתן מין עצה ידידותית, אך לא עריבה לחיך, על דבר ‘ירידה ארצה’, ‘הסתגלות למצב’, ‘ביקורת הרעיונות’ וכו'. אף-על-פי-כן שימש הנוסח, שנראה לאורמסבי-גור כה דמיוני, המצע העיקרי לגילוי-הדעת שהגשנו לבסוף לועידה ב-23 בפברואר 1919.

ההזמנה הגיעה לפאריס בשעה שהועד הפועל עדיין היה בישיבה; הנחתי אותם שימשיכו בדיוניהם, בעוד שאני נצטרפתי אל מר סוקולוב ואל שאר חברי משלחתנו בפאריס, שעמדה להתייצב לפני מועצת העשרה של ועידת השלום: המועצה כללה את באלפור ולורד מילנר בשם בריטניה הגדולה, טארדייה ופּישוֹן בשם צרפת, לאנסינג ווייט בשם אמריקה, בארון סונינו בשם איטליה, קלימאנסו היה נוכח בחלק הראשון של המושב. המראה עודנו חי בזכרוני, אך לשם הסיפור אני משתמש בדין וחשבון שמסרתי לחבירי בועד הפועל עם שובי ללונדון ב-5 למארס.

הוכנסנו אל אולם הועידה בשעה 3.30 אחרי הצהרים יום ה‘, 23 בפברואר. מר סוקולוב השמיע נאום קצר, תמציתי מאד, על הסעיף הראשון, כלומר, על התביעה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל והסתמך על ההכרזות הידידותיות שהכריזו הממשלות השונות בענין זה; הוא תיאר את דביקותו של העם היהודי מקדמי קדם ב’ארץ-ישראל’, והסביר איך השאלות המקומיות של היהודים בכל הארצות סובבות למעשה על ארץ-ישראל: על יסוד כל אלה, המשיך, אנו דורשים את ייסודו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. ממקום עמידתי יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, ואף כי איני סנטימנטאלי, נדמה לי, כאילו אלפיים שנות סבל יהודי רבצו על כתיפיו. ארשת שפתיו השקטה והנאצלת עשתה רושם עמוק מאד על הנאספים.

אחריו דיברתי אני על מצבו הכלכלי של העם היהודי. הדגשתי, כי כקיבוץ נפגעו היהודים יותר מאחרים על-ידי המלחמה; היהודים והיהדות נתונים במצב שהוּרע עד לאימה, והם מהוים, לעצמם ולעמים האחרים, בעיה שקשה לפתרה. ואין תקוה כלל, אמרתי, לפתרון כזה – הואיל והבעיה היהודית סובבת ביסודה על חוסר הבית של העם היהודי – בלי יצירת בית לאומי. המדבר השלישי והרביעי – קצבו לנו חמישה – היו אוסישקין, שדיבר עברית, ואנדריי ספיר, שדיבר צרפתית. האחרון היה סילון לוי. נאומו ניתן להתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון המריא לשחקים, בשני צלל כעופרת ארצה. הוא פתח בתיאור ייסוד המושבות היהודיות בארץ ישראל, התפתחות הלשון העברית, עבודתם של חובבי ציון, בארון די רוטשילד וכי"ח; הוא גילה את דעתו, שעבודת הציונים היתה בעלת חשיבות מרובה מן הבחינה המוסרית: היא הרימה את רוח המוני היהודים וכיונה אותם לארץ-ישראל. החלק השני של נאומו עמד על שלוש נקודות: ראשית, שארץ-ישראל היא ארץ קטנה וענייה, ויש בה כבר אוכלוסיה של שש מאות אלף ערבים, שרמת החיים של היהודים גבוהה מזו של הערבים, ועל כן יהיו נוטים לנשל אותם; שנית, שהיהודים אשר ילכו לארץ-ישראל יהיו רובם יהודים רוסים, שהם בעלי נטיות של ‘חומר נפץ’; ושלישית, שיצירת בית לאומי יהודי ינהיג את העיקרון המסוכן של זכויות כפולות, ודבר זה חשוב ביחוד לגבי צרפת כמעצמה הראשית של הים התיכון. כשכילה מר לוי את נאומו היינו אנו האחרים במבוכה גדולה; לא משום שעשה רושם גדול על הועידה, אלא משום שבאופי הבלתי-מקוּוה של דבריו – שהרי לא לשם כך הוזמן כנציג יהודי – היה משום חילול השם. התיעצנו קצרות בינינו לבין עצמנו. כל אחד מאנשינו דיבר מחמש עד עשר דקות. מר לוי נטל לעצמו עשרים, כמעט כזמן של כולנו יחד. אילו ביקשנו רשות לפרק את נימוקיו, היינו הופכים את הדיון לויכוח בין מר לוי ובינינו – מראה שאינו לכבוד כלל וכלל.

והנה נתרחש מעין נס, שהוציא אותנו ממבוכתנו. מר לאנסינג, מיניסטר החוץ האמריקאני, קרא לי ושאלני: ‘מה כוונתכם בבית לאומי יהודי’? שאלה זו נתנה לנו פתחון פה; התערבותו של מר לאנסינג הביאה לנו תועלת מרובה מאד. הגדרתי את הבית הלאומי כיצירת אדמיניסטראציה שתצמח מתנאיה הטבעיים של הארץ – ותמיד מתוך שמירת האינטרסים של הלא-יהודים – מתוך תקוה שעל-ידי עלייה יהודית תהיה הארץ לאחרונה יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית. שאלתי את מר לאנסינג אם דברי הם ברורים כל צרכם, והוא השיב: ‘בהחלט!’ אחר־כך עברתי להערותיו של מר לוי ואמרתי, כי תפקיד הציונות הוא באמת תפקיד קשה, אבל אינו קשה מזה של מצב העם היהודי בהוֹוה; השאלה איננה, אם הציונות היא קשה, אלא אם היא אפשרית. נתתי תיאור טכני קצר של הענין, ולדוגמה לקחתי את ההצלחה הגדולה שהצליחו אז הצרפתים בתוניס. מה שיכלו הצרפתים לעשות בתוניס, אמרתי, יוכלו היהודים לעשות בארץ-ישראל, ברצון יהודי, בכסף יהודי, בכשרון יהודי ובהתלהבות יהודית. ובאשר לשאלת הנאמנות הכפולה, אין בהצעותינו שום דבר המעלה את העיקרון הזה. ישנם בין היהודים מתי מספר שיש להם חולשת-הדעת בענין זה, אבל הם פחות מחמישה למאה של העם היהודי. אמת היא שיהודי רוסיה חיים באוירה נסערת, אבל אין הם עריבים לכך, ועצם העבודה שמר לוי שיבח כל-כך בחלק הראשון של נאומו – בידי יהודים רוסים נעשתה. מר באלפור תיאר אחר־כך את נאומי כ’אבחת חרב'.

הדיון נסתיים בזה ויצאנו. מר באלפור שלח את מזכירו לברך אותנו על הצלחתנו. כשיצאנו מתחום הועידה, ניגש אלי מר לוי והושיט לי את ידו. בדרך אינסטינקטיבית משכתי את ידי באמרי: ‘אדוני ביקש לבגוד בנו’. וכן השיב לו גם סוקולוב.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את סילון לוי. אמנם ידענו שאין הוא ציוני, אבל התנהגותו בארץ-ישראל היתה הגונה למדי, ולא רמז לנו רמיזה כל שהיא על העמדה שינקוט בועידת השלום. עד היום הזה נשגב ממני להבין, למה תמך בארון אדמונד די רוטשילד, ציוני טוב, במועמדותו להיות חבר המשלחת; אפשר שהרגיש כי מן הראוי הוא שיישמע עוד קול, מלבד קולם הרשמי של הציונים – ואפשר מאד שלא היה לו כל מושג על המחזה המיוחד במינו שמר לוי עמד להציג.

היתה לנו עיתונות טובה למדי בצרפת – חוץ מן ה’ז’ורנאל די דיבּא‘. בערב לאחר שמיעת דברינו פירסם מר טארדייה, הנציג הצרפתי במועצת העשרה, גילוי-דעת רשמי, שבו נאמר כי צרפת לא תתנגד למסור את ארץ-ישראל לנאמנות בריטית ולייסוד מדינה יהודית. השימוש במילים ‘מדינה יהודית’ היה חשוב: אנו בעצמנו נמנענו מהשתמש בהן. ההודעה הפומבית היחידה שגרמה לנו מבוכה היתה שיחה מפתיעה עם האמיר פייצל, שנתפרסמה ב’מאטין’ והיתה עוינת בגלוי. מזכירו של פייצל מיהר להכחיש את הדברים, ופגישה נערכה בין האמיר ובין מר (עכשיו שופט עליון) פליכס פראנקפורטר, שהיה חבר המשלחת של ציוני אמריקה, במעמדו של לורנס איש-ערב. כעבור ימים מספר שלח האמיר למר פראנקפורטר את המכתב הבא:

המשלחת החיג’אזית

פאריס, 3 במארס 1919.

מר פראנקפורטר היקר,

רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו של מגעי הראשון עם ציוני אמריקה להגיד לך, מה שניתן לי להגיד לעיתים קרובות לד"ר וייצמן בערב ובאירופה.

אנו יודעים כי הערבים והיהודים הם שארי-בשר בגזע, סובלים מנגישות שווֹת מידי מעצמות חזקות מהם, ועל-ידי התארעות מוצלחה עלה בידם לעשות את הצעד הראשון בדרך להשגת שאיפותיהם הלאומיות יחד.

אנו הערבים, ובפרט המשכילים שבהם, רואים את התנועה הציונית מתוך אהדה עמוקה. משלחתנו כאן בפאריס מכירה בשלימות את ההצעות שההסתדרות הציונית הגישה לועידת השלום, וחושבת אותן למתונות והגיוניות. נעשה ככל יכולתנו, במידה שהדבר תלוי בנו, לסייע לקבלתן; נברך את היהודים מקרב לב לשובם הביתה.

היו לנו ועדיין יש לנו יחסים הדוקים ביותר עם ראשי תנועתכם, ביחוד עם ד"ר וייצמן. הוא סייע סיוע רב לעניננו, ואני מקוה, שהערבים יגיעו בקרוב למצב, בו יוכלו להשיב ליהודים טובה תחת טובה. אנו עובדים שכם אחד למען תקנתו ותחייתו של המזרח הקרוב, ושתי תנועותינו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית. תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית; ויש בסוריה מקום די לשנינו. באמת אני סבור, שאין הצלחה אמיתית לאחד בלי השני.

אנשים פחות בקיאים ופחות אחראים ממנהיגינו, אנשים שאינם מכירים את הצורך בשיתוף עבודה של הערבים והציונים, ניסו לנצל את הקשיים המקומיים, שמן ההכרח כי יתעוררו בארץ-ישראל בשלבים הראשונים של תנועותינו. אחדים מהם, לצערי, הציגו את מטרותיכם באור בלתי נכון לפני החקלאים הערבים ואת מטרותינו לפני החקלאים היהודים. והתוצאה היתה, שצדדים מעונינים יכלו ‘לעשות הון’ ממה שנקרא חילוקי-דעות שבינינו.

אני רוצה להביע לך בזה את הכרתי המוצקה, שחילוקי-דעות אלה אינם בשאלות עקרוניות, אלא בעניינים פרטים שמן ההכרח כי יתגלו במגע שבין עמים שכנים בכלל, ואשר קל מאד ליישבם על-ידי רצון טוב משני הצדדים. ואמנם כמעט כולם ייעלמו עם הידיעה השלימה יותר.

אני, ועמי אתי, צופים לעתיד, בו ניעזר איש באחיו, והארצות, ששנינו מעונינים בהן, תתפוסנה שוב את מקומן בקהל עמי-התרבות בעולם.

שלך בתום לבב, פייצל

במכתב רב ערך זה צריכים למצוא ענין אותם המבקרים, שהאשימו אותנו, כי התחלנו את עבודתנו בארץ-ישראל בלי להביא בחשבון את רצונו ואת טובתו של העולם הערבי. יש לזכור, שהדעות המובעות כאן על-ידי המנהיג הערבי המוכר אז, בו תלו הערבים את תקוותיהם, היו הסיכום האחרון של משא-ומתן חוזר. ענין דומה לזה צריכים למצוא המבקרים בהסכם שהסכים עמי במישרין פייצל, ראש המשלחת הערבית, ב-5 ביאנואר אותה שנה. לפני שנקראנו להתייצב לפני ועידת השלום, וסבורני שמן הראוי לומר, כי מציאות הסכם זה השפיעה על יחסם החיובי של ארבעת הגדולים לשאיפותיהם של הציונים. אני מביא כאן רק את הסעיפים הרביעי והחמישי של אותו הסכם:

בהקמת החוקה והממשלה של ארץ-ישראל יש לנקוט את כל הדרכים שיבטיחו במלואה את הוצאתה לפועל של הכרזת הממשלה הבריטית (באלפור) מיום 2 בנובמבר, 1917.

יאחזו בכל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולזרז את עליית היהודים לארץ-ישראל בקנה-מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודים על הקרקע על-ידי יישוב צפוף ועיבוד אינטנסיבי של האדמה.

בשעת השימוש באמצעים אלה יש לשמור את זכויותיהם של הפלחים והפלחים-האריסים ולסייע להם בקידום התפתחותם הכלכלית.

פייצל הוסיף תנאי על הסכם זה, תנאי מובן מאד, במידה שהדבר נוגע לו: ‘אם עניני הערבים יסודרו, כפי שביקשתי בגילוי-דעתי מיום 4 ביאנואר אל מזכיר המדינה הבריטי לעניני חוץ, אוציא לפועל את הכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים אין אני יכול להיות אחראי לעיכוב ההוצאה לפועל של ההסכם’.

ואמנם נעשו שינויים גדולים ותוצאותיהם חלו על ראשי הציונים. אבל באותו זמן היה הרושם הכללי בפאריס, שניצחנו במערכה, אף כי נשאר עוד להחליט בפרטים. ‘הכול’, אמרתי לועד הפועל בלונדון. ‘תלוי עתה בנו בעצמנו’.

אסיפה שניה של הועד הפועל נתכנסה אף היא בלונדון, לאחר ארבעה חדשים, ביוני 1919, הפעם בהשתתפות משלחת מאמריקה, ובראשה השופט העליון בראנדייס, שנפגשתי עמו זו הפעם הראשונה. על צד האמת, רק עתה התחלתי להתודע אל יהדות אמריקה, על-ידי אחדים מנציגיה. הרבה למדתי על יהדות זו בימים שלאחר כך – ואמנם זה היה אחד מנסיונות-חיי הגדולים ביותר.

את פליכס פראנקפורטר פגשתי בפעם הראשונה בעת שליחותי לגיבראלטר בשנת 1917. ידעתיו על-פי שמו הטוב, ולא נתאכזבתי כלל כשהכרתיו פנים אל פנים. הוא היה מהיר לתפוס, נבון, מבריק, רב-צדדי, בהיפך ממני, שאין לי ענין רב בדברים שהם מחוץ לציונות ולכימיה. הוא היה לנו לעזר רב, כפי שראינו כבר, במשא-ומתן עם האמיר פייצל. הוא גם עזרני הרבה בהבנת דרכיהם ומחשבותיהם של מנהיגיה המדיניים של אמריקה באותו זמן. בשעת הפלוגתא ביני ובין השופט העליון בראנדייס, המתוארת בפרקים הבאים, נתרחקנו, פראנקפורטר ואני, זה מזה למשך שנים אחדות, אבל מאמין אני, שגם בתקופה זו לא הורעו יחסינו במידה רצינית, ואני שמח למחשבה, שאם היה שבר הרי נרפא זה כבר, וכיום הזה קשרי האהבה וההוקרה בינינו הם חזקים משהיו.

מוזר הדבר, אף כי לא היו בינינו ויכוחים ארוכים על בעיותינו ורק החלפנו בינינו איגרות עליהן – אף זה לעיתים רחוקות – מצאנו כמעט תמיד כי האינטרסים וההשקפות שלנו עולים בקנה אחד. בימים אלה אני שמח שמחה גדולה לראותו בואשינגטון, יושב על כס כאחד מגדולי השופטים, ואין אני מחמיץ כל שעת כושר לבוא עמו במגע בהיותי באמריקה.

סטיפן ס. וייז אף הוא היה אחד האישים הגדולים שהכרתי ראשונה באותם הימים. אבל בנוגע אליו עלי להעיר, כי רק לאט לאט מצאנו דרכנו איש אל אחיו. הוא היה שייך לאסכולה הישנה של הציונים המדיניים, ומטעם זה או אחר לא מצאנו לשון משותפת במשך שנים רבות, אף כי ידעתי שהוא מסור לאידיאלים של התנועה ומוכן להקדיש להם את מיטב כוחו.

וייז הביא תועלת מרובה לתנועה בימיו של וילסון, שבהשפעתו התחיל מתעניין בשאיפותינו בזמן הכרזת באלפור, בערך. בשנים הבאות, כתוצאה ממגעים תכופים יותר, התקרבנו, וייז ואני, במידה יתירה והתפתחה בינינו ידידות, שלא נעכרה על-ידי חילוקי-דעות או מצבים אחרים. תמיד היה עובד את התנועה בכל נפשו ובכל מאודו, ועד היום הזה הוא אחד הכוחות החשובים בציונות וביהדות העולמית.

את השופט העליון בראנדייס, כפי שכבר הזכרתי, פגשתי ראשונה באסיפת הועד הפועל בלונדון, ביוני 1919. הוא היה בדרכו לארץ-ישראל – ביקורו הראשון – ויכול היה לשהות בלונדון רק ימים מועטים. ליוהו מר יעקב די-האז, ואותו ראה כ’רבּו בציונות'.

פעמים רבות דימו את השופט בראנדייס לאברהם לינקולן, ובאמת הרבה מן המשותף היה ביניהם, מלבד תוי-הפנים המחוטבים למשעי והגבות הגבוהות. גם בראנדייס היה פוריטאני: ישר, מחמיר, בעל מצפון והיגיון שאינו יודע ויתור. בשל תכונות אלו יש שקשה היה לעבוד עמו; כדוגמת וילסון נוטה היה לפתח תורות, המבוססות על עיקרים רמים, שנבעו מהכרתו הפנימית, ולהמתין אחר־כך לעובדות ההולמות אותן. אם העובדות לא הואילו לבוא ראה את החסרון בעובדות. באמת, הסיכסוכים שקמו במשך הזמן בין בראנדייס ובינינו היו לא בלתי-דומים לאלו שעכרו את יחסיו של וילסון עם חביריו באירופה, כשהגיע בפעם הראשונה לעבוד עמהם מקרוב.

די-האז, מורה-הדרך שלו, הראה תמיד התנגדות מה למנהיגות שלי ושל חבירי. קודם לכן לא היה לי כמעט כל מגע עמו – הוא גר בארצות הברית – ואף כי ראיתיו פעם או פעמיים בקונגרסים שלפני המלחמה, לא זכרתי שום מערכה מזוינת עמו. על-כן אנוס הייתי לייחס את התנגדותו למחלוקת הישנה, שתחילתה בחיי הרצל, בין הציונים ‘המעשיים’ ו’המדיניים‘. ויותר מכול היתה משונה העובדה, שדי-האז הופיע עתה כציוני ‘מעשי’. דעתו היתה כדעת בראנדייס, ש’הציונות המדינית’ סיימה כמעט – או לגמרי – את תפקידה, ויש אפוא לראות את הפרק המדיני של התנועה כמוגמר. לשוא תהיתי על החזיון הזה ולעיתים תמיה הייתי אם די-האז אינו מתרעם על העובדה, שציוני ‘מעשי’ ראשי, במובן המקורי, קשור קשר הדוק כל-כך בהישג המדיני הגדול ביותר של התנועה הציונית. אפשר שהוא ראה בזה אי-צדק גדול, שיש לי שייכות כל שהיא להכרזת באלפור, דבר שהיה בפירוש מחוץ לתחומי, אלא בתחומו הוא, בתור ציוני הרצליאני ותיק. על כל פנים, השקפותיו כבר השפיעו במידת מה על בראנדייס לפני שהאמריקאנים הגיעו ללונדון.

הם מצאו הרבה פסולים במשרד הלונדוני, שהיה מוסד צנוע מאד. די-האז הביא תכניות מפורטות לבניינה של ארץ-ישראל, שנראו בעינינו מעורפלות ודמיוניות כאחת. אולם ידענו, שנהיה תלויים הרבה בידידינו האמריקנים והשתדלנו שלא לפגוע ברגשותיהם.

ניסיתי להקנות לבראנדייס תיאור מדויק של ארץ-ישראל ככל שהשיגה ידי; וביותר הזהרתיו, שהוא ימצא ארץ ענייה, לא מאוכלסת, לא מפותחת ועזובה, ובה אוכלוסיה יהודית קטנה מאד, מדולדלת על-ידי ארבע שנות מלחמה, וכמעט מנותקת לגמרי מעולם החוץ. ולא עוד אלא שיהודי ארץ-ישראל כבר הם מאוכזבים במידת מה מאדוניהם החדשים.

כשאני מסתכל לאחור הריני סבור, שאי-הבטחון הוא בודאי שגרם להם לבראנדייס ולדי-האז להחריף בביקורתם יותר משהיו נוהגים במצב אחר – וכן העובדה שלא התחשבו במידה מספקת במסיבות הקשות שנבעו מן המלחמה.

בראנדייס עשה בארץ-ישראל לא יותר משבועיים ולא היה ביכולתו לבחון בחינה שלימה את התנאים. בחזרתו מוכרח היה להכליל הכללות על יסוד העובדות המעטות שהיה בידו לאסוף; השקפותיו, אף כי נכונות להלכה, לא עלו בד בבד עם המציאות. למשל, הוא עמד בתוקף על דעתו, כי כל זמן שלא נעשתה פעולת ‘הבראה’ של הארץ בקנה-מידה רחב, לא ייתכן לעודד את העלייה. הוא הניח, שפעולתה הראשונה של הממשלה תהיה לייבש את הביצות, לנקות את האגמים, לסלול דרכים חדשות, ולא שם אל לב, שאיש מן השלטון אינו מעלה על דעתו להתחיל בעבודות אלו. הוא הכריז וחזר והכריז – הדבר היה לפני שלושים שנה – כי העבודה המדינית של הציונים נסתיימה ולא נשאר בידם אלא התפקיד הכלכלי. השקפות אלו הראו, שעתיד לקום סכסוך בין בראנדייס וביני, וכן גם בין הרוב של ציוני אירופה ובין קבוצה רבת-כוח של ידידינו האמריקנים. באמריקה עצמה עתידות היו ההשקפות הללו להביא לידי קרע בתוך ההסתדרות הציונית, קרע שלא נתאחה במשך שנים רבות.

מר בראנדייס חיוה גם כמה דעות של זילזול בגנותן של המושבות המעטות שניתן לו לבקר בהן. אלו היו רובן המושבות ‘הישנות’, שהרי חוץ מדגניה, מרחביה, בן-שמן וחולדה לא היה בארץ מה שראוי להיקרא בשם התיישבות ציונית; וכל המושבות, כישנות כחדשות, עדיין לא נרפאו מפצעי המלחמה. לא מן הנכון היה להוציא משפט עליהן על יסוד ביקור חטוף לאלתר אחרי מלחמה קשה, שגם היא באה אחרי דורות של כיבוש טורקי.

הכרתי היתה אז, והיא לא נשתנתה אחרי שלוש עשרות שנים, שאין לנהל עבודה קונסטרוקטיבית בארץ-ישראל מרחוק, אפילו על-ידי אנשים מוכשרים ביותר, על יסוד ביקור קצר וארעי ועל יסוד דינים וחשבונות. מן ההכרח הוא לא רק לעשות זמן מספיק במקום, אלא יש להשתתף במפעל, יש לחוש את הארץ ואת המוסדות. מטעם זה, ומטעמים אחרים, חזרתי לארץ-ישראל בסתיו של אותה שנה ולקחתי עמי את אשתי, שזה היה ביקורה הראשון בארץ.

10.jpg
11.jpg

שני מקרים משונים נשתמרו בזכרוני בקשר עם אותה נסיעה. הנסיעה בשנת 1919 עדיין כרוכה היתה בקשיים, והאניה שמצאנו לאחרונה במארסיי, אחרי שחיכינו לה עשרה ימים, היתה מלאה בעיקר נוסעים מן הצבא. ערב אחד, מאין בידי מעשה טוב מזה, קניתי כרטיס להתחרות שבאותו יום, ואחר־כך נמצאתי מהמר בפומבי כנגד אחד גיניראל טמוּם. המספר נפל בידי. שיחק לי המזל וזכיתי ב’קופה', שהיו בה כמאה ליטראות שטרלינג, ומסרתי את הכסף לקרן המלחים. מעולם לא נתברר לי יותר, שאין לי זכות להתקיים, ומכל שכן לזכות זכיות גדולות וליהנות, מן הפירסום – הקיקיוני – המֵהֵל על ראש הזוכה!

המקרה השני היה רציני יותר. בעודנו בלב ים, הודיעו לגיניראל קונגריב, שהיה נציב עליון בפועל בהיעדרו של אלנבי, כי ציוני ששמו וייצמן יגיע בקרוב לאלכסנדריה, ומכיון שבואו יעורר מהומה, מוטב שלא יורשה לרדת מן האנייה. ידידי קולונל מיינרצהאגן היה אז קצין פוליטי במצריים, ומפיו שמענו את כל פרטי הענין. למיינרצהאגן נודעה כוונתו של קונגריב, והוא מחה חריפות בפני הקצין הממונה עליו, באמרו שאין הדברים כלל כפי שהוגד לו: באמת אני נוסע בידיעתם, ולמעשה לפי בקשתם, של השלטונות הבריטיים, והציונות היא חלק מן המדיניות הבריטית. היו בידי מכתבים מאת אלנבי ולויד ג’ורג'. אך קונגריב עמד על שלו; הוא טען, שאין הוא יודע כלום על ציונות ולא איכפת לו, ומעולם לא שמע את שמי. מיינרצהאגן אחז באמצעי נמרץ וטילגרף ללונדון שלא ברשותו של קונגריב – ובגלל זאת שילח אותו הגיניראל מניה וביה – והיה צורך בפקודות ישירות ממשרד החוץ וממשרד המלחמה כדי למנוע את הגיניראל מלהחזירנו על עקבותינו. כשבאנו לאלכסנדריה בא הגיניראל לבקרנו במלון, קודם כול, חשבתי, כדי לברר כי – יהיו השגעונות במוחותיהם של הגדולים אשר יהיו – הוא לפחות אינו האיש שייתפס לשטויות. אולם אחרי ביקורו, שבו הפך לנהוג בנימוס רב, הזמין אותנו לסעודה בארמון.

בירושלים גרנו אצל דויד אידר, שהיתה לו עכשיו דירה משלו. לאחר שבאתי בקשרים עם המשרד בירושלים, שחוזק עתה – על-פי החלטות הועד הפועל – על-ידי סיפוח ה“ה אוסישקין, רוברט סולד וד”ר הארי פרידנואלד, הקדשנו זמן מה לסיור בארץ, ביחוד בגליל העליון ובצפון, שלא ראיתים מאז 1907 (בשעת ביקורי הראשון עם המשלחת הציונית עדיין החזיקו בהם הטורקים). עברנו שטחים נרחבים למדי, עברנו את הגבול הסורי ללבנון והתעכבנו בכמה מן המושבות המרוחקות. כל גבעה וכל סלע כאילו התגרו בי אז, כאילו אמרו בכל פנייה מפניות הדרך כמה תכניות ומרץ וממון יהיה צורך להשקיע בארץ זו עד שתהא מוכנה לקלוט אוכלוסין רבים.

הלחץ מבחוץ כבר התחיל אז להיות מורגש. ראשוני החלוצים – המלה היתה בזמן ההוא חדשה, אך מאז נתלתה בה מסורת גדולה – התחילו להגיע מקהילות פולין המדוכאות ומארצות אחרות של אירופה המרכזית והמזרחית. מעטים היתה בידם ידיעה כל שהיא בחקלאות; אחרים לא הביאו עמהם מאומה, חוץ מכוונות טובות וידים ריקות. הם באו בדרכים שונות ומשונות: בכמה מקרים ארכה נדידתם חדשים, ואפילו שנים, והביאה אותם מאוקראינה ליאפאן וחזרה דרך הרי ההימאלאיה והודו ופרס. אנשים מיטיבי-ראות כארתור רופין שאבו עידוד רב מבואם, ולא היה אדם, שחומר אנושי מצוין זה לא נגע אל לבו. אבל אני ראיתי בעיקר זאת: שאין לנו כל תכנית לקבל אותם, הואיל ואין לנו תקציב! אף לא נראתה אז מצד אנשי השלטון הארצישראלי – חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל – כל נטייה להקל עלינו את הגשמתה של הכרזת באלפור.


 

פרק עשרים ושלושה / ארץ-ישראל – אירופה – אמריקה    🔗

הקשיים מתרבים / הכשלות השלטון / אדישותם של עשירי היהודים / מתיחות בארץ-ישראל / הטראגדיה של תל-חי / רשלנות הממשלה / המהומות בירושלים / ז’אבוטינסקי נאסר / מטרת הערבים במהומות / ועידת סן רימו / חידת השלטון הארצישראלי / מכתבו של גיניראל בוֹלס / בסאן רימו / הכרזת באלפור אושרה / הועידה הציונית הגדולה הראשונה לאחר המלחמה / בראנדייס בראש הצירים האמריקנים / מחלוקת עם קבוצת בראנדייס על רעיון הסוכנות היהודית ועל התקציב / לואי ליפסקי / אני נעשה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.


בימים ההם התחיל להיגלות שדה-הפעולה המשולש, שנטל עלי לעשות בו את דרכי במשך שנים רבות; הבית הלאומי היהודי, המדיניות הבריטית והאירופית, היהדות האמריקנית – המה יצרו תבנית, שחיי היו חייבים להסתגל אליה. ירושלים – לונדון – ניו-יורק – נעשו נקודות-המוקד: נקודה נקודה ומזלה המשתנה, נקודה נקודה וסיבוכיה המיוחדים.

בארץ-ישראל סבלתי מן המרחק שבין הרצון ובין היכולת. יש אשר הקשיים – מדיניים וכלכליים כאחד – נראו עצומים כל כך, שהייתי מגיע עד דיכדוכה של נפש. אז הייתי יוצא יחידי לבין ההרים או אל שפת ימה של תל-אביב, כדי לשוחח עם מי מזקני היישוב – אנשים כאברהם שפירא מפתח-תקוה, או יהושע חנקין ואחרים בני דורם. המה סיפרו על קשייהם בשנים הראשונות, על רושמיהם הראשונים אחרי בואם אל ‘המדבר הזה’, בימים שעוד לא היתה אפילו הסתדרות ציונית, כל שכן הכרזת באלפור, בימים שקללת הטורקים כיסתה את הארץ, ויהודי העולה לארץ-ישראל נחשב כמין הוזה דתי. הם הראו לי את המקומות, שכבר פוּתחו, המכוסים פרדסים וכרמים שניטעו בידי יהודים: רחובות, ראשון-לציון, פתח-תקוה; וכל זה נעשה בארץ זו באמצעים מועטים. בניסיון מועט ובאנשים מועטים. ואז ידעתי שוב, כי מרץ יהודי, שכל ורצון-הקרבה יהודיים יתגברו סוף סוף על כל המכשולים.

אברהם שפירא היה בעצמו סמל תהליך שלם של התחדשות יהודית. הוא ליוני ברוב נסיעותי בארץ-ישראל מדן עד באר שבע, מקצתו כמורה-דרך, מקצתו כשומר, וכל הזמן הייתי מקשיב לסיפוריו האפּיים על המתיישבים הראשונים. הוא אדם פרימיטיבי, המיטיב לדבר ערבית יותר מעברית, ומראהו היה כחלק מן הסלעים וממדרונות הטרשים של הארץ, עד כי קשה היה להאמין שלידתו היתה בליטא. הנה אדם אשר במידת חיי אנוש גשר גשר על פני תהום של אלפי שנים; אשר בהיותו בארץ-ישראל פשט את סביבתו הגלותית כפשוֹט בגד ישן. היו שם עוד אחדים מטיפוס זה: משפחת רוזוב בפתח-תקוה, הליבונטינים, הגרזובסקים והמאירוביצ’ים בראשון-לציון. אבל כולם יחד היו מתי מספר, והתפקיד הראשון והמובן מאליו היה למהר ככל האפשר ולהגדיל את מספרם.

חזרתי ללונדון ביאנואר 1920, ובידי התכניות שהוכנו במשרד הירושלמי – תכניות של עלייה, השקאה והתיישבות, שדרשו סכומים ניכרים. מעט מאד נעשה לשם קניית קרקעות, הואיל והאמנו, והיה לדעתנו יסוד מספיק לכך, שהממשלה תעמיד בקרוב לרשותנו שטחי אדמה, שהם קניינה של הממשלה. עד מהרה נתברר לנו, שאמונה זו לא היה לה למעשה על מה שתישען, וכל דונם אדמה הדרוש לעבודתנו ההתיישבותית צריך להיקנות בשוק החפשי במחירים דמיוניים, שגדלו במידה שעבודתנו התפתחה והלכה. כל שיפור שהנהגנו העלה את ערך יתר האדמה באותו איזור, והבעלים הערביים לא איחרו להפכה למזומנים. ראינו שעלינו לכסות את אדמת ארץ-ישראל בזהב יהודי. וזהב זה הוזל במשך שנים רבות-רבות לא מכיסיהם של המיליונרים היהודים, כי-אם מכיסיהם של העניים.

הכנסה זו לא היתה כלל וכלל לפי צרכינו, אבל היא נתנה לנו את האפשרות לרכוש את שטחי הקרקע העיקריים הראשונים ולעשות את הצעדים הארעיים הראשונים בעלייה מאורגנת. וכן, בקיץ 1920, קנינו את הקרקעות הראשונים בעמק יזרעאל, השטח הגדול היחיד עד הזמן ההוא – כשמונים אלף דונם (עשרים אלף אקרים). האדמה היתה שייכת קודם למשפחת סורסוק – מטיפוס בעלי-קרקע דרים-בנכר – ועליה רק כפרים ערביים מעטים, שוממים למחצה מפני הקדחת. המחיר ששילמנו נראה לנו אז גבוה עד להבהיל, אבל הזמן הראה, שהקנייה היתה מוצדקת לגמרי. עלינו להודות על כך לפעולתו התקיפה של מר אוסישקין, למרות עצתם המתונה של רוב חביריו בהנהלה, וביחוד האמריקנים. נעים לי לזכור, שאני הייתי בין תומכיו המעטים בהחלטה חשובה זו.

הקדמתי קצת את המאוחר. ישיבתי בלונדון היתה קצרה: במארס 1920 שוב הייתי בדרכי מזרחה, הפעם בלוית בני הגדול בנימין, שהיה אז בן שתים עשרה. עמדנו לחוג את חג הפסח עם אמי בחיפה. לא הייתי ממהר כל-כך לחזור לארץ-ישראל, אלמלא פגישתי עם לורד אלנבי בפאריס בדרכי מערבה. דעתו לא היתה נוחה מעבודת המשלחת הציונית וסבור היה, שעלי להיות בירושלים ולא בלונדון.

באנו ומצאנו כבר את הרברט סמואל בארץ-ישראל. אלנבי ובוֹלס (האחרון היה אז מושלה הצבאי של ארץ-ישראל) הזמינוהו כיועץ לממשלה. כל אחד שמח על בואו של סמואל שמה, כי אזהרתו של אלנבי היה לה על מה שתסמוך: הרגשנו שהענינים אינם כשורה, שהיתה מתיחות בארץ. תעמולה רבה התנהלה בגלוי בחוגי הערבים, ולא היה כל סימן, שהממשלה במקום עושה מאמץ כל שהוא למנוע מהומות; להפך, כמה מן הפקידים הגבוהים עודדו את עושי המהומות. מטבעי אין אני מטיל פחדים, ובתחילה נוטה הייתי להתייחס בספקנות לדינים-וחשבונות. אבל אלה התמידו לבוא, וכמה מאנשינו הצעירים, שהיו קרובים לחוגים ערביים, היו בטוחים, כי ‘היום’ נקבע בחג הפסח, שבאותה שנה חל יחד עם נבּי מוסה – חג ערבי, בו מתאספים יושבי הכפרים הקרובים בירושלים כדי לצאת בתהלוכה אל הקבר המיוחס לנביא משה הנמצא על גבעה קרובה. גם הגליל היה תוסס, בשל היותו קרוב לסוריה, שפייצל נדחק משם והחיכוכים בין האנגלים ובין הצרפתים גדלו מיום ליום. כנופיות של שודדים מופקרים פשטו ושוטטו בהרי הצפון שלנו, וכרגיל במקרים כאלה, לבש השוד צורה של אהבת מולדת. חודש לפני בואי ארצה הלך יוסף טרומפלדור, אחד מן הראשונים והגדולים שבמנהיגי החלוץ, עם כמה מחביריו להגן על תל-חי, מושבה צעירה ליד הגבול הסורי, ושם נהרג הוא וחמשת חביריו, בתוכם שתי נשים, בידי מרצחים. האסון השרה אבל כבד על כל היישוב.

בהתקרב הפסח נעשתה המתיחות ניכרת יותר, ובאותו זמן התחילו אחדים מן הידידים שבין הפקידים הבריטיים – למשל, מיינרצהאגן (שהיה עתה הקצין המדיני של ממשלת ארץ-ישראל) חוששים לבאות. לפני צאתי מירושלים לבלות את ימי הפסח עם אמי, ביקרתי אצל גיניראל אלנבי, שהיה אז בעיר. מצאתיו בחברת גיניראל בולס והרברט סמואל בבית הממשלה, שעדיין היה בהוספּיס הגרמני בהר הזיתים. דברי על המהומות הממשמשות ובאות לא עשו עליהם רושם רב. בולס אמר: 'אי-אפשר שתהיינה מהומות; העיר מלאה וגדושה צבא!" עניתי, שיש לי נסיון מה באוירה של ערב פרעות; יודע אני, שברגע האחרון מתברר שאין מועיל בצבא, הואיל וכל ההתקפה עלולה להסתיים לפני שהצבא מגיע למקום המעשה. אפשר שהרצח והשוד יארכו חצי שעה או שעה, ובהגיע הצבא למקום ימצאו הכול ‘בסדר’ ולא יישאר להם אלא לאסוף את הרסיסים. אך ראיתי שאני משחית את דברי לשוא. יעצוני לא לדאוג וללכת לביתי אל משפחתי לימי הפסח, כמסודר. יהא לבי סמוך ובטוח, שהכול יעבור בשלום בירושלים.

למורת רוחי הלכתי לביתי, אף כי קשה לומר, מה הייתי יכול לעשות אילו נשארתי בירושלים. הפסח בחיפה עבר עלינו בשלום; ובבוקר של אסרו חג לא הגיעו שום ידיעות מדאיגות מירושלים – למעשה, לא הגיעו כל ידיעות. לא ידעתי שליו בנפשי. ניסיתי לטלפן, אך לא קיבלתי חיבור, ודבר זה, כמובן, הגדיל את חרדתי. ובכן החלטתי – לאכזבתה הגדולה של אמי – לנסוע לירושלים ולקחת עמי את בנג’י (בנימין). הנסיעה עברה בשלום עד שכם, אך שם מצאתי משמר של שוטרים. מושל שכם שהמציא את המשמר, רמז רמיזה סתומה או שתים ובי גברה יותר ויותר ההכרה, כי אמנם קרה ‘משהו’.

כשהגענו לירושלים מצאנוה שוממה. עוצר הוטל על העיר, והתנועה ברחובות היתה מעטה, ולא נראו אלא שוטרים ומשמרות צבא בלבד. הלכנו ישר לדירתו של ד"ר אידר במרכז העיר ומצאנוהו שרוי בדאגה רבה. הסיפור שהיה בפיו נעשה אחר כך רגיל ביותר: ערבים שהתאספו במסגד עומר האזינו לנאומים מלהיבים, יצאו בתהלוכה יוקדת באש קנאה, עברו ברחובות והתקיפו כל יהודי שנזדמן להם. עם כל השמועות שקדמו להתקפה, בא הדבר, כנראה, כחתף על היהודים, ולמעשה לא הראו כל התנגדות. כשיצאה קבוצה אחת של צעירים, בהנהגת קאפטין ז’אבוטינסקי, להגן על הרובע שלהם, נאסרו תיכף ומיד. הצבא הגיע, כמובן, אחרי ככלות הכול, ועתה שרר שקט בעיר. השלטון ‘שלט יפה’ במצב.

במשפט שהתנהל אחר־כך בפני בית-דין צבאי הוצא על ז’אבוטינסקי פסק-דין אכזרי, המחייבו בחמש-עשרה שנים עבודת פרך. הוא קיבל אחר־כך חנינה (על-ידי הרברט סמואל שנתמנה נציב עליון), אך דחה את החנינה בשאט-נפש, משום שהיא כללה גם את עארף אל עארף, המסית הראשי לפרעות, את אמין אל חוסייני (המופתי הגדול הידוע לשמצה בשנים הבאות) ועוד אחד או שנים מטיפוס זה. הוא דרש בתוקף את ביקורת משפטו ופסק-הדין בוטל בזמנו.

התרשמותו של בנג’י מאוירת הימים שלאחר הפרעות בירושלים החרידה אותי. הוא היה מלא שאלות, ולא היתה בפי תשובה עליהן. ‘איך יכול לקרות דבר כזה? מי הוא האשם? האם יבואו על עונשם?’ הודיתי לד', שאנו גרים עם אידר, ואפשר היה להרחיק ממנו לפחות את השמועות הרעות ביותר, שסערו מסביב.

לכולנו היתה ההרגשה, שאפשר היה למנוע את הפרעות הללו, אילו נאחזו בזמנם האמצעים הדרושים לבלום את התעמולה, אילו היה יחס הממשלה אחר. השלטון הניח למרירות ולהתרגשות לגדול, עד שמצאו להן את ביטוין הטבעי במהומות וברציחות. פיליפּ גרייבס, שלא היה ידיד גדול של התנועה הציונית, היה אז בארץ-ישראל כתב ה’טיימס' בהנהלת לורד נורתקליף; הוא הודה, בדין-וחשבון שפירסם בשנת 1923, כי אנשי הצבא, לאחר שגמרו את כיבוש ארץ-ישראל, שאפו בדרך הטבע למנוחה, אחרי מערכה ארוכה ומייגעת, ועל כן נקטו קו של מיעוט התנגדות בטפלם במצב שבמקום. ולא עוד אלא שקינאו לזכויותיהם הרשמיות והתנגדו בתוקף לדרך, שבה עברו חבירים ופקידים של המשלחת הציונית תכופות מדי את גבול סמכותם, וניסו, לדעת אנשי-הצבא, לצווֹת עליהם… אולם המצב הנסער עד מאד בארצות-ערב העיקריות… ועל הכול, חוסר הוראות מפורטות מצד הממשלה הבריטית לראשי השלטון בארץ-ישראל, מסבירים אי-רצונם של אנשי-הצבא לסגל לעצמם ‘יחס פרו-ציוני ברור ופעיל’". יחד עם זה יש להודות, שאם גם רוב ההאשמות שהציונים האשימו את השלטון הצבאי בכללו לא היה להן יסוד, היו מקרים, שבהם הראו קצינים יחידים נטיות פרו-ערביות ופאן-ערביות. הערבים שקיבלו לפעמים, אולי שלא מדעת, עידוד מקצינים אלה, נעשו תוקפנים יותר ויותר.

בטענו, ש’הציונים הגדילו מדי את עניין הפרעות' והקטינו מדי את קשייהם של אנשי-הצבא, מוסיף גרייבס:

נעשו שגיאות על-ידי חבירים אחדים של השלטון הצבאי. ראש-המטה שליד המושל הצבאי העליון, יצא כנראה, לטיול מירושלים ליריחו בשעה שהמונים כבר היו מתקהלים בצורה מבשרת-רעות ליד שער יפו.

למסתכל בריטי קר-רוח אפשר שהיה נראה, כי הפרזנו בענין הפרעות האלה (רק ששה יהודים נהרגו, אף כי היו הרבה פצועים קשה). ואולם כמעט מן הנמנע הוא למסור לעולם החוץ את רגש הזועה והתהייה שקם בעמנו הן בארץ-ישראל והן בחוץ-לארץ. פרעות ברוסיה עוררו פחד ורחמים, אבל לא היה בהן כדי להפתיע; אלו היו ‘מהומות עונתיות’, שאפשר היה לחכות להן בימים שבין פסח לפסחא. אבל שדבר כזה עלול לקרות בארץ-ישראל, שנתיים אחרי הכרזת באלפור, בשלטון בריטי (‘העיר מלאה וגדושה צבא!’), היה למעלה מתפיסתם של היהודים ונורא מלהאמין. בשביל אלה, שאופטימיות קלה הביאה אותם לכלל אמונה, שכל הבעיות המדיניות נתיישבו, וכל פעולתנו צריכה להתרכז בעבודה ה’מעשית'. היתה זו – או היתה צריכה להיות – אזהרה חמורה.

מסתבר, שבפרעות היה צפון משהו חשוב יותר מן הזעם הפרימיטיבי של מעולליהן. המסיתים, אלה ששיסו את ההמונים לפעולה עיורת, הרחיקו לראות משליחיהם הנבערים מדעת; הם ידעו, כי בעוד שבועות מספר תתקיים בסאן רימו, באיטליה הצפונית, ועידת מעצמות הברית שם ייחתך גורלה של הקיסרות הטורקית המבותרת; הם ידעו, כי הכרזת באלפור עומדת להיכלל שם במשטרה המדיני של ארץ-ישראל, והיא תיהפך – אם תקוות הציונים תתמלאנה – מגילוי-דעת פוליטי ליסוד של הסכם בין-לאומי. והם קיוו למנוע על-ידי הפגנת הכוח שלהם את הגשמת הדבר.

גמרתי בלבי, שעלי לחזור מיד לאירופה, לראות מה אפשר לעשות. נסע עמי אלכסנדר אהרונסון (אחיו של אהרון אהרונסון מגלה ‘אם החיטה’, שנהרג בשנה שלפני כן באוירון בין לונדון לפאריס) ומר עמנואל מוהל, נציג ציוני אמריקה בארץ-ישראל. ניתן לנו משמר שוטרים עד מצריים והגענו לקאהיר באותו יום בערב. הלכנו למלון ‘קונטיננטאל’, שהייתי נוהג להתאכסן בו, ומצאתי שם נשף ריקודים. ולגודל תמהוני וצערי נראה לי, שחלק ניכר מן האורחים היו מן העדה היהודית-המצרית. עולם מלא רבץ בין ירושלים שעזבתי הבוקר ובין אולם-המחולות של ‘קונטיננטאל’. מדוכא מן המראה פרשתי מיד אל חדרי, אף כי העיתונאים שתו עלי עד מהרה, ולא רציתי לראות אדם. רק איש אחד רציתי לראות, והוא אלנבי, ואחרי ראותי אותו אמרתי לצאת מכאן במוקדם ככל האפשר. למחרת בבוקר הודעתי לאלנבי, והוא הזמינני לארוחה. ואלה היו דבריו הראשונים אלי: 'חוששני שתאמר לי: ‘אמרתי לך שכך יהיה!’ ' השיבותי לו, שאין בדעתי לכחד דברים מעין אלה, אך רוצה אני להודיעו, שאנו חושבים להמשיך בעבודתנו, ובקצב מהיר מאשר עד כה, כי מאמין אני, שאילו היו לנו, נגיד, ארבע מאות אלף יהודים בארץ-ישראל במקום המספר העלוב של חמישים אלף, לא יעלה על הדעת שדברים כאלה היו יכולים להתרחש. (איני סבור, שאלה היו דברי נבואה ממש, אלא שכך נראו לי אז הדברים). אלנבי שאל מה יש בידו לעשות. ‘אני מניח, שהייתם רוצים שנסתלק;’ אמרתי: ‘להפך! תקותי חזקה, כי בסאן רימו תתקבל החלטה סופית, שהמאנדאט על ארץ-ישראל יינתן לבריטים ויוקם בה משטר חזק יותר. הייתי רוצה לראות בארץ-ישראל מהר ככל האפשר שלטון אזרחי, הואיל ואיני סבור, שאנשי-הצבא מבינים את הבעיות הכרוכות בארץ זו, או איך לטפל בהן’. והוא בשלו: ‘אין לך כנראה אמוּן רב בשלטון הצבאי’. אמרתי: ‘זה הוא ביטוי רך – למעשה אין לי כל אמון בו; ככל אשר ימהרו לצאת. כן ייטב לכל הנוגעים בדבר!’

הוא קיבל את הדברים בבדיחות הדעת – תמיד אפשר היה לדבר עם אלנבי. פסקנו לדבר בנושא זה ועברנו לתכניות שבעתיד בענייני עליה, קניית קרקעות ודברים מעשיים אחרים. הוא גילה ספקנות; כרוב קציניו סבור היה, שלא נוכל לעשות הרבה בארץ זו, שרובה חולות, ביצות ושממות, אף כי הרחיק ראות בדמיונו מן הנמוכים ממנו. ידעתי, שאין מועיל בויכוח; רק הזמן יוכיח עם מי הצדק. לפני צאתי אמר לי: ‘אתה הולך לסאן רימו; האוכל לעשות למענך דבר?’ אמרתי לו, כי רוצה הייתי לקבל ממנו מכתב אל לויד ג’ורג‘, כדי להקל עלי את הגשת בעיותי לפניו. הוא הסכים מיד – והמכתב כלל שני משפטים: הראשון, שאין הוא מקבל את דעתו של ד"ר וייצמן על שלטונו, והשני, שהוא מסכים להצעות המעשיות ויחזיק טובה מרובה ללויד ג’ורג’, אם יוכל לעשות משהו להצלחתן; היה עמי עוד מכתב – מאת קולונל מיינרצהאגן – המתאר את הפרעות ואת הזמן שקדם להן ומדגיש את עיורונו (האמיתי או המכוּון) של השלטון, שסירב לראות את הסכנה, אף כי עוררוהו על כך פעמים רבות.

בנסיעתנו האיטית לאיטליה, התאמצתי למצוא תשובה על שאלה, שהעסיקה אותי אחר־כך כל ימי: למה נתקלנו החל מפסיעתנו הראשונה באיבתם, או למצער בנייטראליות הקרה של נציגי בריטניה במקום? הממשלה המרכזית התייחסה אותו זמן בידידות ואף בהתלהבות למדיניות של הבית הלאומי היהודי. דעת הקהל הנאורה בבריטניה ראתה בהכרזת באלפור – ואחר־כך במאנדאט – הישג חשוב וראוי לשבח של ברית השלום. ‘ההתנהגות הרעה’, שבה היו מונים אותנו אחר־כך וששימשה יסוד לטענות נגדנו, עדיין צפונה היתה בעתיד: לא קנינו אדמה במידה שכדאי לדבר עליה, ועל-כן לא היתה הטענה של ‘ערבים מנושלים’; הכנסנו רק עולים מעטים – ועל-כן לא היתה הטענה של ‘ריבוי אוכלוסין’, וארץ-ישראל תוארה, רשמית על כל פנים, כארץ מועטת אוכלוסין. למה איפוא היינו מלכתחילה כקוץ בעיני הפקידות? ולמה היה זה כמעט חוק כללי, שמושלים אשר בראשית כהונתם הגו חיבה אלינו הפכו במשך חדשים מספר להיות מתנגדינו? ולמה נעשה בנידון זה כלל קבוע ועומד, שמדינאים מלאי התלהבות לגבי הבית הלאומי ליהודים בשעת הבחירות, שכחו אותו לגמרי כשחזרו לכהן במשרותיהם? עוד אשוב לדבר בענין זה, אך כדי להציג את השאלה במלוא חריפותה, אביא כאן מכתב, שגיניראל לואי בּוֹלס, אשר אלנבי השאירו אחריו כמושל צבאי, כתב אל מפקדו ב-21 בדצמבר, 1919:

גיניראל יקר,

אני שולח לך מכתב זה בידי ד"ר וייצמן. הוא עשה כאן כמה חדשים ופעל הרבה לטובה, בטפלו בכל העניינים בדרך צנועה וחסרת פניות. אין ספק, שההתנגדות לציונות פחתה בשל עבודתו, ואחרי חודש לכהני כמושל כללי דעתי היא, שלא יהיה כל קושי רציני להכניס מספר רב של יהודים לארץ, בתנאי שהדבר ייעשה בלי התראוּת. ישנם תועמלנים מעטים, ואלה, כמובן, יוסיפו לצעוק שהם דורשים סוריה בלתי מחולקת.

הארץ זקוקה להתפתחות מהירה, כדי שהעם ימצא את סיפוקו… ברגע שיינתן לנו המאנדאט, נוכל לקבל מלווה גדול, שחלק ממנו ייחתם על-ידי התושבים. רוצה אני שסיר הרברט סמואל, יבוא כיועץ בענין זה…

במלוה כזה, נגיד עשרה או עשרים מיליון, בטוח אני שאוכל לפתח את הארץ במהרה ולהביאה למצב שתוכל לפרוע את חובה, והאוכלוסיה תגדל בהדרגה מתשע מאות אלף של עכשיו לשני מיליונים וחצי. יש די מקום לכך. עמק הירדן יוכל להכיל מיליון במקום אלף היושבים בו עתה…

אני מקוה כי:

  1. אדוני ישלח מיד את וייצמן בחזרה.

  2. אדוני ישלח את סיר ה. סמואל לבקר בארץ.

  3. אדוני ישלח לי ידען גדול בענייני כספים.

  4. יתן את דעתו על תכניות המלוה.

אם דברים אלה ייעשו, יכול אני להבטיחו ארץ זבת חלב ודבש כעבור עשר שנים, ואני יכול להבטיחו, שלא יטרידוהו שום קשיים אנטי-ציוניים….

שלך בלב תמים

ל. י. בולס

בימי שלטונו של בולס, ובמסיבות שכבר תוארו, נתחוללו הפרעות בירושלים מקץ ארבעה חדשים. ואנו שרכנו דרכנו בעצלתיים מברינדיזי צפונה, מתוך חשש תמיד כי בתחנה הסמוכה ינותק קו המסע, הואיל ומסילות-הברזל האיטלקיות התהפכו אז בצירי שביתה כללית. לבסוף הגענו לרומא ומשם לסאן רימו – עייפים, מלוכלכים ורעבים, אך בדרך כלל בריאים ושלימים.

באולם ‘הוטל רויאל’ מצאתי את מר פיליפּ קר, שהיה אז אחד ממזכיריו של לויד ג’ורג'; ומתוך מצב רוחי אז פתחתי מיד בפגשי אותו בברכות על הפרעות הראשונות תחת הדגל הבריטי. (בהסתכלי לאחור צר לי מאד על קר ברגע ההוא; הוא היה נבוך כהוגן!) נתתי לו את מכתבו של אלנבי וביקשתי ראיון במוקדם עם ראש המיניסטרים. בשעת שיחתנו ישבו להם דרך הסיבה בפינה שקטה סיר הרברט סמואל ומר סוקולוב, שניהם מהודרים בתכלית ההידור, שלוים ומיושבים מאד, בלי סימן של רוגזה. הרגשתי יפה בניגוד שבינינו בהבעה, ברקע, בהליכות, ועל הכול בהלך-הנפש. כנראה, גם קר, ידידי האישי זה שנים רבות, הרגיש בכך, כי אמר בזרקו מבט אליהם: ‘אם פניך ידמו מעט יותר לאלה השנים, אשמח לקבוע לך ראיון!’ הרבה חכמה היתה בהערה זו, אף כי באותה שעה ראיתי בזה קלות ראש שאין לה כפרה.

כשבוע ימים עברו עלינו בסאן-רימו בציפייתנו לועידה שתבוא לידי החלטה בעניין ארץ-ישראל. הואיל וזה היה הסעיף האחרון בסדר היום, לא היה לנו מה לעשות, אלא להסתכל בים ולדיין בדברים בינינו לבין עצמנו. היתה לנו כל הזמן ההרגשה, שהמאורעות האחרונים בארץ-ישראל עלולים לגרום שינוי-מה במדיניות, אך מר באלפור הבטיחני, שאין מייחסים להם כל חשיבות וודאי שלא ישפיעו על המדיניות שנקבעה סופית. שמחתי לשמוע, שזוהי גם דעתו של לורד קרזון, שלפי הידוע לא היה נחשב בין ידידינו. אחד הדברים הראשונים שנשאו ונתנו בהם מאחורי הקלעים של הועידה היתה הדעה, שהרברט סמואל עומד להיות הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל. סמואל עצמו רצה בכך, מר לויד ג’ורג' ומר באלפור הסכימו שניהם. ברור היה ששום אדם לא זז מדעתו בשל המקרים בארץ-ישראל; מחוללי הפרעות לא השיגו את עיקר מטרתם.

הועידה נמשכה בלי סוף, וההחלטה על המאנדאט הארצישראלי לא נתקבלה אלא בשעות האחרונות. בשעות אלו הייתי מתהלך מתוך עצבנות על-פני אולם ‘הוטל רויאל’ ומחכה לצירים שיצאו מחדר המועצה. פתאום נתקלה עיני במר באלפור, המנפנף בקוצר-רוח למישהו מרחוק. הלכתי לקראתו ושאלתיו אם הוא מחכה לצירים. ‘הו, לא’, השיב בשלוה, ‘לחבירי לטניס אני מחכה, הם איחרו מאד!’ סוף כל סוף יצאו האדונים, ואני פניתי אל פיליפ קר וראש המיניסטרים. שניהם פתחו בברכות חמות על תוצאות הישיבה: אישור הכרזת באלפור וההחלטה למסור את המאנדאט לבריטניה הגדולה. מר לויד ג’ורג' היה חביב ביותר באמרו לי, כי הנה ניתנה לנו הזדמנות גדולה ועלינו להראות את יכולתנו להשתמש בה כראוי. הוא אמר: ‘עליכם לא לאבד זמן. היום העולם דומה לים הבאלטי לפני הקיפאון. לפי שעה יש בו עדיין תנועה. אך אם יבוא במוצק, תצטרכו להטיח את ראשיכם אל גושי-הקרח ולחכות להפשרה שנייה’.

הכול היו חביבים בסאן-רימו, ובתוכם גם לורד קרזון, ואת יחסו הערכתי ביותר, בדעתי שהוא רחוק מלהיות נלהב לרעיון הבית הלאומי. אבל הוא היה נאמן לגמרי למדיניות שנתקבלה, ונתכוון לעמוד על ההכרזה – דבר שקיים בהיותו אחר־כך מיניסטר החוץ.

אפילו המשלחות הערביות כולן נראו מרוצות; כל מי שנכנס באותו ערב לחדר-האוכל של המלון מצא את אנשי המשלחות של היהודים והערבים יושבים יחד אל שולחן חגיגי ממש, מברכים זה את זה תחת העינים האבהיות, בעלות הסבר הטוב, של המשלחת הבריטית המסיבה אל השולחן הקרוב. האיש האחד, שלא נתן דעתו על כל הענין, היה פיליפּ ששון, אף הוא אחד ממזכיריו של לויד ג’ורג' – ובמקרה החבר היהודי היחידי במשלחת הבריטית.

את עוצם הזעזוע שפרעות ירושלים חוללו בעולם היהודי, ואת גודל הפחד מפני השינוי העלול לבוא במדיניות הארצישראלית, אפשר לשער על-פי התגובה על החלטת סאן-רימו. נציגי העדה היהודית בגנואה באו למחרת היום לברך אותנו, ועד מהרה נודע לנו, מתוך הטלגראמות והעיתונות, מה גדולה היתה ההתלהבות שההחלטה עוררה בכל מקום. כשבאתי כעבור ימים מספר לתחנת ויקטוריה בלונדון הקבילו את פני נציגי העדה עם ספר תורה, והדבר נגע עד לבי.

כדי להשלים את התמונה המתוארת בפרק זה, בו אני מנסה להראות את שדה הפעולה המשולש של עבודתי הציונית, אתעכב בקצרה על מגעי הגדול הראשון עם אמריקה, שנתקיים בראשית יולי של אותה שנה; אך לא על-ידי ביקור באמריקה – ביקור זה עמד להתקיים זמן קצר אחר-כן – אלא על-ידי בואה של משלחת צירים אמריקנית גדולה אל הועידה הציונית השנתית. שבע שנים עברו מאן נתכנסה הכנסת הגדולה של נציגי ציוני העולם – הקונגרס האחד עשר שנתאסף בוינה בשנת 1913. השופט העליון בראנדייס עמד בראש המשלחת האמריקנית, ומיד נתגלו חילוקי-הדעות בין המנהיגים האמריקנים ובינינו – וגם בתוך המשלחת האמריקנית גופה – כפי שהזכרתי כבר בפרק הקודם.

יחד עם כמה מחבירי האירופיים הרגשתי שאין לאבד זמן, וכי עלינו לנסות דבר אל ההסתדרויות היהודיות הגדולות, אולי תרצינה לקחת חלק בעבודה המעשית בארץ-ישראל, מתוך תקוה ליצור מין מועצה יהודית. זה היה הרעיון שנתפתח והיה לסוכנות היהודית. המנהיגים האמריקנים – לשם נוחוּת אדבר מכאן ואילך על קבוצת בראנדייס – סבורים היו, שאין צורך בשם אירגון כפול: דעתם היתה, כי האנשים הרוצים לשתף עצמם בהקמת הבית הלאומי היהודי ייכנסו להסתדרות הציונית.

לא היה בזה הבדל שבגישה בלבד, כי-אם פלוגתא אמיתית. קבוצת בראנדייס ראתה מעתה את ההסתדרות הציונית כגוף כלכלי טהור. מאחר שלדעתם איבדה את אופיה המדיני על-ידי שגמרה את תפקידה המדיני, לא היה עוד כל טעם, שיהודים המוכנים לעזור בתקומתה הכלכלית של ארץ-ישראל אך אינם מוכנים לחתום על הציונות המדינית, יסרבו להיות חברים בהסתדרות. ואולם רצוננו לקיים את ההסתדרות הציונית כגוף נפרד התבסס על ההכרה הברורה, שעבודתנו המדינית רחוקה מן הסיום: הכרזת באלפור והחלטת סאן-רימו היו רק שלב חדש במאבק המדיני, וההסתדרות הציונית היא בידנו המכשיר לפעולה מדינית. היו הסתדרויות יהודיות ויחידים, שעם כל היותם מוכנים לתת ידם לעבודה מעשית בארץ-ישראל, עמדו על-כך, שלא יימשכו לתוך שום סבך מדיני שלנו. אפשר שהם נהגו בלי היגיון, אבל עובדה היא ויש להתחשב בה. השאלה היתה, אפוא, אם לייסד הסתדרות חדשה מתוך הסתגלות ללא-ציונים, או לשנות לגמרי את כיווּנה של ההסתדרות הציונית, למעשה, לותר לגמרי על אופיה המדיני.

מסביב לשאלה זו נתפתח ויכוח מסובך, לעיתים מריר; אך הצעת קבוצת בראנדייס הופלה על-ידי רוב ניכר.

סלע מחלוקת אחר היה התקציב. הקבוצה האירופית העריכה אותו בקירוב בשני מיליון לי“ש לשנה, והם הודו, שמצדם יוכלו לתרום לתקציב זה רק מעט. האמריקנים בכלל – ולא רק קבוצת בראנדייס – נזדעזעו לשמע מספר ‘אסטרונומי’ כזה וטענו שאינם יכולים לערוב אלא למאה אלף לי”ש לשנה. מר בראנדייס טען, שזהו המאכסימום שאפשר לקבל מיהדות אמריקה – וכל זה בזמן שידוע היה יפה, כי יהודי אמריקה עשו ועדיין הם עושים הון רב.

אני הסברתי, שאין אנו יכולים בשום אופן להסכים לתקציב ממין זה; לא רק שאין הוא הולם את התפקיד העומד לפנינו, אלא שיש בו משום התקלסות: הוא יעשה אותנו לצחוק בעיני אוהבים ואויבים גם יחד. הוספתי ואמרתי, שאם זהו כל מה שהוא יכול להשיג באמריקה, אצטרך לבוא שמה ולנסות בעצמי.

מסופקני אם השופט בראנדייס סלח לי פעם לגמרי על התגרות זו. לבסוף הגיעה הועידה לידי הסכם עם קבוצה של המשלחת האמריקנית – זו היתה הקבוצה, שעתידה היתה לנהל את המלחמה נגד משטר בראנדייס – ובראשה לואי ליפסקי, שהזמינתני לבוא לאמריקה בהקדם האפשרי אחרי שובי מארץ-ישראל, למען אראה בעצמי מה אפשר ומה אי-אפשר לעשות.

בליפסקי מצאתי צירוף בלתי מצוי; אפשר שהוא היה בעל-ההלכה העיקרי בין ציוני אמריקה, אבל היתה לו הבנה הגונה בתנועה האירופית. גם עליו יכול אני לומר, שאף כי זמן רב לא היה קשר בינינו, הגענו כמעט תמיד לאותן המסקנות בשאלות בעלות חשיבות. במשך התקופה שעסקנו בהקמת הסוכנות היהודית, היה נתון להתקפה בלתי-פוסקת מצד הלא-ציונים. אך כשנתודעו אליו, גילו בו אדם בעל שכל ממדרגה ראשונה, בעל קסם ויושר-לב. עד היום הוא עמוד-התווך של הציונות באמריקה, אבל, כמוני אני, הוא משתדל לשים ריוח כל שהוא בינו ובין המהומה היומיומית של התנועה. ערכו כמדינאי קשיש עוד יעמוד לאורך ימים.

ועתה אחזור לועידת לונדון: לפני הנעילה נבחרו האנשים שינהלו את העבודה עד שאפשר יהיה לכנס את הקונגרס הראשון שלאחר המלחמה. השופט העליון בראנדייס נבחר כנשיא כבוד, אני – נשיא ההסתדרות, ומר סוקולוב – יושב-ראש ההנהלה. יחד עם הועד הפועל שנבחר אז, ושנתכנס ביולי, מינינו לראשי מחלקות את ה''ה מ. אוסישקין, יוליוס סימון (בא-כוח אמריקה) ומר נחמיה די-לימה מהולאנד. הנשיאות וראשי המחלקות היוו את ההנהלה.

וכן היתה לה לתנועה שוב גוף מנהל, אף כי ארעי, ובמקרה זה ניתנה לי, זו הפעם הראשונה, סמכות רשמית מסוימת. במשך רוב ימי המשא-ומתן בלונדון לא היתה לי כל סמכות שהיא, אף כי מתחילת 1917 הייתי נשיא הפדראציה הציונית באנגליה, ואולם זו היתה רק אחד האורגנים הקטנים של הקונגרס הציוני; חשיבותה נבעה רק מן העובדה, שהיתה במרכז הפעולה, בזמן שהאורגנים החוקיים של התנועה – אלו שנבחרו בקונגרס שלפני המלחמה – לא יכלו אפילו לחוות את דעתם. יש לזכור, כי למעשה ניתקנו את כל קשרינו עם ‘המשרד הקופנהאגני’ בשלב מוקדם של המלחמה.

אחת מנקודות-הגובה של הועידה – ועלי להוסיף, אחד מקויה המצודדים המעטים – היתה האסיפה הפומבית הגדולה ב’אלברט הול' בנשיאותו של לורד רוטשילד. זה היה, כמדומני, המקרה היחיד, שלורד באלפור דיבר לפני אסיפה יהודית באנגליה. אני סעדתי עמו לפני האסיפה ב’קארלטון גארדנס' 4, וכאשר נסענו משם ל’אלברט הול', היה באלפור מופתע מהמוני היהודים הנוהרים אל ווסט אנד. בדרך דיבורו הסתמי הרגיל שאלני: ‘אולם מי הם כל האנשים האלה?’ הזכרתיו מה שאמרתי לו בשנת 1906, שיש יהודים ציונים במספר מספיק לרצף בהם את רחובות רוסיה ופולין: ‘אלה הם חלק קטן – קטן מאד – של אותם היהודים’.

לאחר שהועידה נתפזרה לבסוף, יצאנו, אשתי ואני, לשוייץ לשם מנוחה קצרה, וחזרנו ללונדון, דרך פאריס, בסתיו. מחשבותי פנו שוב מערבה, לביקורי באמריקה, והתחלתי מרגיש, שהחלטתי בנידון זה בשעת הועידה היה בה משום קלות-ראש. נסיעתו של הרברט סמואל לארץ-ישראל, לכהן שם כנציב עליון ראשון, סימנה סיומו של פרק חשוב ב’ציונות המדינית', ופתחה את השער, כפי שהיינו סבורים אז, להרחבה גדולה של מאמצי היהודים בארץ-ישראל. אולם אות הועידה השנתית נשאר תלוי באופק כענן מבשר-רע, ולא סר ממני הפחד, שמא לא תעמוד יהדות אמריקה בניסיון.

הרגשתי שעלי ‘להצטייד’, כביכול, בביקור שני בארץ-ישראל. הפעם נסעתי שמה עם סיר אלפרד מונד. כל ינואר וחצי פברואר עברו עלינו בסיורים בארץ, וסיר אלפרד, שידענוהו כאיש-עסקים פיכח, הראה עצמו נוח להתפעל דוקא מן הצד הרומאנטי שבעבודתנו. עדיין זכור לי התימהון שאחזני. בשעה שעמדנו מסתכלים בקבוצת חלוצים המנפצים אבנים בדרך יפו פתח-תקוה, וראיתיו נרגש עד לדמעות. הם נראו לו, ילדי גיטו אלה, חלשים ורוחניים יותר מדי בשביל מלאכת כפיים זו. אפשר, שהבין אז, כי אנשים ונשים צעירים אלה בונים את עצמם כשם שהם בונים את הדרך.

בתחילת מארס נמצאתי שוב בלונדון, עסוק בהכנות למגעי הראשון עם העולם החדש.


 

פרק עשרים וארבעה / קליבלאנד וקארלסבאד    🔗

ביקורי הראשון באמריקה / מטרת הביקור / אלברט איינשטיין מצטרף אל משלחתנו / קבלת הפנים שערכה לנו ניו-יורק / המשמעות העמוקה יותר של המאבק בציונות האמריקנית בשנת 1921 / ‘יזמה פרטית’ לעומת ‘קרנות לאומיות’ / ‘וואשינגטון לעומת פינסק’ / פירוד בינינו ובין קבוצת בראנדייס / אסיפת קליבלאנד / המגבית באמריקה / עבודת חינוך ציונית / הקונגרס בקארלסבאד / אכזבות בארץ-ישראל / התחלה של עלייה והתיישבות גדולות יותר / ביקורת על ‘נסיונות השעשועים’ שלנו / המאבק בין העיר ובין האדמה.


עד כאן רק רמזתי על ראשית המחלוקת בין קבוצת בראנדייס, מצד אחד, ובין שאר ציוני אמריקה, בצירוף הציונות האירופית, מצד שני. הדברים נגעו לא רק בתכנית ובשיטה; מקורה היה בחילוקים עמוקים יותר, שאפשר לכנותם בשם דרכים עממיות. שרשיה הגיעו עד להשגות סוציאליות והיסטוריות, כלכליות ומדיניות; קשורה היתה בפירוש האורגני של הציונות. קשה לתאר את הדבר במלים מופשטות, ואופיו יתברר קמעה קמעה עם התפתחות הסיפור.

שמץ מן האמת הזאת כבר היה בי בעשותי את ההכנות לנסיעה לאמריקה, שהיתה בשבילי ‘ארץ בלתי-נודעת’. אמנם שמריהו לוין היה שם; המלחמה מצאתו שם והוא נשאר בארץ ארבע שנים, שנים שבהן עשה עבודת-חינוך רבה בתוך הציונים והיהודים בכלל. פעולתו בשנים ההן עתידה היתה לשאת פרי במשך דור שלם, וידעתי כי בשעת ביקורי הראשון בשנת 1921 הוא עשה כל מה שאפשר כדי להכין את הקרקע בשבילנו. ואף-על-פי-כן עוד היו בלבי פיקפוקים לרגל גודל התפקיד העומד לפני, ורציתי להצטייד בכל עזרה שתימצא לי.

שתים היו המטרות הקרובות של נסיעתי: ראשית לייסד את ‘קרן היסוד’ האמריקני, כאחד משני המכשירים לבניין ארץ המולדת – את השני, הקרן הקיימת לישראל, כבר תיארתי –; שנית, לעורר את התעניינותה של אמריקה באוניברסיטה העברית. נראה לנו, שאבני היסוד מונחות זמן רב מדי כאבן שאין לה הופכין בהר-הצופים, ועתה שיש לנו ממשלה אזרחית בראשותו של הרברט סמואל, הגיעה השעה להמשיך ולהקים ממש את האוניברסיטה. היתה לי גם כוונה מסותרת לבדוק את הקרקע בדבר הסיכויים לכונן מין מועצה (או סוכנות) יהודית, בהשתתפות כמה מן ההסתדרויות היהודיות החשובות, העוסקות בצדקה גדולה.

היתה זו תכנית נועזת – יותר מששיערתי. אבל התחלתי בהרכבת משלחת חזקה ככל האפשר. מבין חבירי שיתפתי עמי את מר אוסישקין וד“ר ב”צ מוסינזון, מנהל הגימנסיה ‘הרצליה’ בתל-אביב. ביקשתי גם את השתתפותו של פרופיסור אלברט איינשטיין, בכוונה מיוחדת לאוניברסיטה העברית, ולגודל שמחתי ניאות לבקשתי. הוא הביא עמו את מזכירו, שלמה גינצברג, בנו של אחד העם; אשתי ואני הצטרפנו אליהם בפלימות, כדי להמשיך את הנסיעה באנייה הולאנדית. ליאונארד שטיין, אשר שוחרר זה עתה מן הצבא ומקרוב חזר מארץ-ישראל, שם כיהן כמושל צבאי בצפת, נסע עמנו כעוזרי הפרטי. ובכן היינו חבורה שלימה באנייה.

זכורני, שהגענו לנמל ניו-יורק לעת הצהרים בשבת, 2 באפריל 1921, ואיש ממנו לא ידע איזו קבלת-פנים מחכה לנו. כחצי תריסר סירות נושאות ידידים ועיתונאים יצאו לקראתנו, וכל שעות אחרי הצהריים ירד עלינו מבול של שאלות-ותשובות, שנראו לנו כעונש מן השמים, אף כי באו מתוך כוונה טובה. הואיל והיתה שבת, לא יכולנו לעלות על היבשה עד שקיעת החמה; ולא היתה לנו ברירה אחרת. איינשטיין היה, כמובן, המטרה הראשית; שמו היה מעין מופת בימים ההם, והעיתונאים השתוקקו להוציא מפיו הסבר בהיר ופשוט לתורת היחסוּת. כשלא הצליחו בזה, פנו ישר אלי, באמרם: ‘הרי גם אתה, ד"ר וייצמן, איש-מדע’. לבסוף, מתוך יאוש גמור, מצאנו לנו מפלט בתא מוצנע וחיכינו עד בוא השעה לרדת מן האנייה.

אמרנו, כמובן, ללכת מן האנייה ישר למלוננו, להשתקע שם ולהתחיל בעריכת תכנית פעולתנו. אבל עשינו את חשבוננו פשוט בלי בעל-ביתנו, שהיה, כפי הנראה – כל יהדות ניו-יורק. זמן רב לפני המנחה התחילו מופיעות משלחות בנמל ואפילו על הרציפים. יהודים אדוקים לאלפים הלכו ברגל כל הדרך מברוקלין ומברונקס להקביל את פנינו. אחר־כך באו המכוניות, כולן מקושטות בדגלים. מכונית מכונית וצופרה, וכל צופר הופעל כהוגן. כשהגענו אל המסילה היה כל איזור הרציפים מין אנדרלומוסיה של אנשים, מכוניות ושוטרים רוכבים. המכונית אשר אמרנו, כי היא תסיענו מהר ובלי רעש אל בית מלוננו, היתה כמאסף לתהלוכה עצומה, ששירכה את דרכה לאורך כל החלק היהודי של ניו-יורק. הגענו ל’קוֹמוֹדוֹר' בשעה 11 וחצי, בקירוב, עייפים ויגעים, רעבים וצמאים, מבולבלים לגמרי. האולם הגדול של המלון היה אף הוא מלא מפה לפה המון נלהב אחר; אנוסים היינו להקשיב לכמה נאומים וברכות, וזכורני, שעניתי משהו. רק שעה ארוכה לאחר חצות באנו בחדרינו.

להוט הייתי להתמודד עם תפקידי, הואיל וידעתי, שקבלת-פנים עממית, מפוארת זו היא רק צד אחד של המטבע. לפני רדתי מן האנייה קיבלתי תזכיר מודפס, שהביא לי השופט ג’וליאן מאק, ובו מפרשת קבוצת בראנדייס, שבידה היתה הנהלת הציונות האמריקנית, את השקפותיה וקובעת את התנאים, שלפיהם תהא מוכנה לתמוך בשליחותי. הסעיפים העיקריים דנו באופיה החדש של ההסתדרות הציונית ובצד הכלכלי של התנועה. מכאן ואילך חייבת הציונות העולמית להיות מורכבת מפדראציות מקומיות חזקות, באופן שבמקום האחדות הישנה, אשר עליה נוסדה סמכות הקונגרסים שלנו, יבוא שיתוף-פעולה פשוט. בזה השתקפה השגתם העמוקה יותר – פחות מוּכרת, ומשום כך מנוסחת בצורה פחות גלויה – של אנשי בראנדייס את האחדות האורגאנית של היהדות העולמית. לנו, שגדלנו משחר ילדותנו בתוך התנועה, היתה הציונות: מתן צורה מאורגנת לשרידי הכוחות של העם היהודי; הציונות היתה במידה מסוימת יהודיוּת גופה, שהובאה לידי תנועה על מנת שתיצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים לא היו מכשירים לצורך השעה; הם היו ביטוי לאחדות העם היהודי. הצעותיה של קבוצת בראנדייס, שדנו לכאורה רק בדברים