רקע
יגאל מוסינזון
מגדל־בבל

 

מערכה ראשונה    🔗

(חדר הועד במגדל־עוז. דלת אחת מובילה לחדר שני שמשם נשמע רעש. דלת שניה מובילה לחצר. – שולחן, כסאות, טלפון וכו'… אליק בא מהחדר השני אוטם אזניו)

אליק: אפשר להשתגע! (מחייג עם טבלאת־הטלפון) הללו! משרד הדואר ברמלה? מדבר עם המדריך החקלאי מהכפר הנטוש מגדל־עוז. שמע, נתקבל טלגרמה בשביל אליהו גבעולי? לא? אהה, טוב. אם תתקבל טלגרמה בשבילי תקראו לי, בבקשה, לטלפון. כן, אליהו גבעולי – מגדל־עוז. תודה. (הרעש גובר בחדר הסמוך, הוא אוטם אזניו שנית).

צימרמן: (בא) היכן שרייבר?

אליק: בישיבת־הועד.

צימרמן: תאמרו לו איך שצימרמן מחכה לו. גנבו לי כמה ברגים, מהקומפרסור במחצבה. עד שלא יחזירו את הברגים, יקבלו קדחת ולא כסף! (בחדר הסמוך צעקות) מה הוא דן שם עם אריסטוקרטים שלו?

אליק: תרבות, רוצה להקים יסוד לחנוך.

צימרמן: אהה, סוציאליזם! אתם פשוט מקלקלים לנו את העולים החדשים. באים עולים נחמדים, נטוראלים, טיבעים, ממרוקו, מאלזיר מעירק וטורקיה, ואתם מקלקלים קודם בלירה שמונים ועכשיו דורשים שתי לירות.

אתם עושים תרבות ואני חיב לשלם בעדה.

אליק: אינני מבין, מה יש לך נגד זה שרוצים להקים כאן בית־ספר?

צימרמן: שרייבר יתן להם תרבות, והדבר הראשון שיעשו בתרבות – “שמברבוט” – הם יערכו הפגנות באחד במאי, וידרשו יותר כסף מצימרמן. היכן שרייבר?

אליק: הפסיק עם השרייבר! אינך יודע שמזמן שהוא במגדל־עוז – הוא גבעולי ולא שרייבר.

צימרמן: פשוט, קשה להתרגל. הן מכיר אני אותך בתור שרייבר כל כך הרבה שנים, עוד מזכרון וממלבס, כשעבד בטוריה בבחר – – – לי לא איכפת אתה רוצה גבעולי, יהיה גבעולי. ובכן, היכן שרייבר?

(אליק מביט עליו בזעם) סליחה, היכן גבעולי?

אליק: אמרתי לך: אבא עסוק בישיבת־הועד.

צימרמן: ועד! גם כן ועד! לקחו את בֶפה מהפוסטה, קלרה אלגרה מסלוניקי, ואת קופל מגליציה – ומהמישמש הזה עשו ועד… אני מתמלא של שרייבר, שלא כנראה רק לי חסרים ברגים בקומפרסור – אלא גם לכם חסרים. (מראה על מצחו) מילא, אני רווק זקן, ואינני יכול לפתוח מחצבה ברחוב אלנבי. אבל מה מכריח את גבעולי לבוא לכפר הזה? אין קולנוע, אין תיאטר, שום דבר אין! אפילו אשר לחזור אחריה אין כאן…

אליק: (קורא לחדר השני, בזעם חרישי) אבא? צימרמן כאן. חסרים לו כמה ברגים… (חוזר לאמצע הבמה) קומפרסור!

גבעולי: (בא) כן מה יש?

צימרמן: עוסקים בתרבות, מה?

גבעולי: תסלח לי מר צימרמן, יש לנו ישיבה כעת, אני עסוק מאוד.

צימרמן: לא שלמתי כסף לפועלים.

גבעולי: אני יודע.

צימרמן: ומה דעתך?

גבעולי: רע מאוד. הם עלולים לחשוב שכל הותיקים דומים לך, מר צימרמן, ואין זה רצוי כלל וכלל.

צימרמן: ואתה יודע, לפחות, שחסרים לי ברגים?

גבעולי: נניח שאדם אחד גונב – מה חטאו כולם?

ציז’ק: (בא מחדר הועד) קמרדו גבעולי, יש ישיבה או אין ישיבה?

צימרמן: א נייער חבר! איזק מהמופטה!

שרעבי: (בא מחדר הועד) אמרו חכמים: לא תחרוש בשור וחמור יחד… או יש ישיבה או אין ישיבה.

הוגו: (בא) איגן!

שרעבי: שו איגן?

הוגו: אני להגיד: איגן. או אין ישיב ה– אין ישיבה.

שרעבי: (רואה את צימרמן) ומה לצימרמן בבית־הועד?

צימרמן: א נייער שטאט־בעל חבאס!

קלרה: (באה)

שרעבי: אדון גבעולי, ידע שור קונהו (נגש לצימרמן) וחמור נשאר חמור. אין פנאי להשמיע דברים עם זה המלין שכר־הפועלים ועובר עברה.

קלרה: אדון צימרמן. למה לא לתת כסף לחימיקו בכר? צריך לקנות בחנות בשביל שבת.

צימרמן: שיחזירו קודם את הברגים של הקומפרסור!

קלרה: הקומפרסור? כסף צריך ולא קומפרסור. צריך מרגרינה, צריך לחם, ובשביל פרימוס…

צימרמן: מר גבעולי, אני באתי אליך ואתה עומד מן הצד!… אריסטוקרטים חדשים! כשעבדו אצלי הערבים, לא התחצפו כל כך.

בפה: (מתקרב אליו מתוך איום) פודקה־לה־מיזריה!

בפה: יה ממזר!

קלרה: הן כסף בשביל שבת!

גבעולי: רבותי, הלא כך אי אפשר…

צימרמן: כל זמן שלא יחזירו את הברגים – לא אשלם אף פרוטה… יוצא.

אליק: רבותי, רבותי… שקט, שקט… גודר בעדם את הדלת ליציאה, – הם הולכים לחלון.

איזק, קלרה, שרעבי: (בחלון מנפנפים אגרופיהם מול צימרמן הנמצא בחוץ) אתה עוד לראות! אנחנו עוד לתת לך!…

קופל: (בא מחדר שני) וואס טוט זיק דאס? ט’איז דא א ישיבה צו נים?

גבעולי: רבותי, שבו… שבו! שקט! נחזור לסדר־היום. כפי שאמרתי לכם במחלקת החנוך לא הבטיחו דבר. אין די מורים בארץ, יש אמנם סכויים קלושים: ידיד אחד מפתח־תקוה הבטיח לי, וגם בני אליק מצדו דואג בכוון אחר. התרצה לומר משהו, אליק?

אליק: כן… הענין בזה ש… יש לי חברה אחת – מורה – היא משתחררת מהצבא, ויתכן שתבוא למגדל־עוז. אפשר שעוד היום אדע זאת. אני מחכה לידיעה ממנה ויכול להיות…

איז’ק: אבל בית ספר איפה להיות? למה קוליוש להגיד יהיה סכולה במעברה, וגם שרעבי להגיד יהיה סכולה במעברה בשביל קטנים במבינו.

גבעולי: הם טועים, בפה. לא יהיה להם בית־ספר כל זמן שלא יהיה להם בנין. וכדי לא לבטל את זה, אני מציע להפוך את הבנין הזה לבית־ספר ואם נצליח להשיג מורים –

איז’ק: נכון, נכון. הסכולה להיות פה. אני לא לתת הבמבינו שלי ללכת להתלמד במעברה. יש שמונה במבינו, ברוך השם.

קלרה: גם אני לא לתת הילדים הקטנים, הקריאטוראס, ללכת קילומטר למעברה.

גבעולי: רבותי, נדבר לפי הסדר. קראנו לשרעבי ולקוליוש מהמעברה נשמע מה בפיהם. אין הגיון שום לפצל את הילדים, רשות הדבור לשרעבי.

שרעבי: (קם) ישמעני אדון גבעולי, ישמעני כל הסיבור, דברי חכמים – (הטלפון מצלצל)

גבעולי: רגע אחד, תסלחו לי. (נגש לטלפון)

קופל: זיטץ דערווייל, שרעבי, זיטץ.

גבעולי: הללו, מי? מר ספוז’ניקוב? תצלצל בבקשה בעוד רבע שעה. אני כעת עסוק. יש כאן ישיבה.

קלרה: רגע, רגע!

גבעולי: רגע אחד, מר ספוז’ניקוב.

קלרה: זה ספוז’ניקוב? מהברננגולים?

איז’ק: מהקו־קו־רי־קו?…

קלרה: (מפצירה) מדבר, מדבר!

ציז’ק: מדבר?

קלרה: אנחנו צריכים ברנגולות! מדבר אדון גבעולי!

איז’ק: מדבר לאדון קו־קו־רי־קו…

גבעולי: טוב, טוב, אדבר, שקט! (בטלפון) מר ספוז’ניקוב? שמע, מחר אשלח לך את רשימת המשפחות. כן, מספר התרנגולות לפי מספר הנפשות. מה? מצויין? העזים נתקבלו כבר? אני באמת שמח. (לעומת קלרה) יש עזים.

איז’ק: יש עזים? בנה! זה טוב!

גבעולי: שקט!

קלרה: שקט, יה איז’ק.

גבעולי: (בטלפון) לכל משפחה עז חולבת? בסדר. תודה, ספוז’ניקוב. אתה בסדר גמור. אותה חלוקה גם במעברה – מוכן. עז ותרנגול. מה, מה? חמורים מקפריסין? טוב, מאד, ובלבד שיגיעו מהר. שלום.

אם כן, רבותי –

איז’ק: פרטלן גבעולי, למה חמורים מקפריסין? במדינת ישראל חסרים חמורים? (צחוק)

גבעולי: (בתחנונים) רבותי, רבותי… נמשיך בישיבה, רשות הדבור לשרעבי.

שרעבי: (קם) ישמעני אדון גבעולי. ישמעני כל הסיבור. דברי חכמים –

קלרה: וכמה ברנגולות לקבל משפחה יה, גבעולי?

שרעבי: (יושב)

גבעולי: כאשר נקבל – נחלק. רשות הדבור לשרעבי.

שרעבי: (קם) דברי חכמים –

איז’ק: ולכל אחד משפחה גם עז בשביל חלב?

שרעבי: יושב.

גבעולי: הרי כך אי אפשר. כאן ישיבה בענין בית־ספר ולא בענין תרנגולות. בצורה כזאת תמשך הישיבה חודש ימים. רשות הדבור לשרעבי.

שרעבי: קם. דברי חכמים –

קריאות מבחוץ: הפוסטה באה! הפוסטה!

איז’ק: יה גבעולי, אני לבקש סליחה, הפוסטה באה.

שרעבי: (יושב).

גבעולי: טוב! לך וקבל את הדואר!

איז’ק: בנה, בסדר. (יוצא).

קופל: וואס איז דאס פארא מין? שרעבי זיסצט אין און עטעהס, שסעלס און זיצט… לוזט איהם ריידן א ווארט.

גבעולי: הסליחה אחר, שרעבי, שקט, בבקשה. רשות הדבור לשרעבי.

שרעבי: (קם) ישמעני אדון גבעולי! ישמע כל הסיבור. דברי־חכמים בנחת נשמעים, וקול השוטה כקול־הסירים. לכן אמרו חכמינו ז"ל: עת לדבר ועת לשחוק, עד לומר ועת להחריש…

אליק: למה פסוקים? דבר בקצור.

שרעבי: אם בקצור, ידבר אלינו הוגו מהונגרי – הוא עושה בקצור, (יושב)

הוגו: איגן.

גבעולי: טוב, ודבר אלינו הוגו, אבל בבקשה, עשה לי טובה פרטית, הוגו – בלי איגן.

הוגו: איגן… טוב מדריך גבעולי, אני לא להגיד יותר איגן. עכשו היתה ישיבה במעברה והילדים הקטנים של הונגרים והתימנים – הגרקק


אליק: גרקק… מה זה גרקק?

גבעולי: גרקק – ילדים בהונגריה, אל תפריע, אליק. תמשיך, אולינש.

הוגו: איגן, הועדה במעברה החליט החלטה: הילדים הקטנים של הונגרים והתימנים לא לבוא למגדל־עוז, כי הגרקק –

אליק: באי־סבלנות – שוב גרקק!

גבעולי: סבלנות, אליק, הוא עוד לא גמר.

הוגו: איגן. עכשיו הנני לדבר עם אליונקה, האשה שלי, היא ללמד מוזיקה אצל פרופיסור הושקו הנשטובל בבודפסט, עכשיו מלמדת מוזיקה לגרקק תימנים.

אליק: וזה נקרא לדבר בקצור? הלא אפשר להתפוצץ!

גבעולי: כשנגמור את קליטת־העליה תוכל להתפוצץ. אפילו פעמים בשבוע.

הוגו: איגן. הועדה במעברה להחליט החלטה: הילדים הקטנים לא לבוא למגדל־עוז.

אליק: שמענו כבר! אבל למה? למה?

שרעבי: למה שאין נעלים לוואלאד. אין כסות־חורף לוואלאד. במה ללכת בחורף?

גבעולי: הרי אמרתי לכם לא פעם שארגון אמאות עובדות הבטיחו להביא כסות־חורף.

שרעבי: אשרי המאמין. את כסות־חורף יביאו בקיץ. אנחנו יודעים, יודעים הכל… בית־ספר צריך להיות במעברה! הוואלאד לא יבואו!

הוגו: איגן. גם גרקק לא לבוא.

קלרה: וגם קריאסורוס לא ללכת בשביל איגן־שמיגן.

(שרעבי והוגו קמים ומזיזים כסאות בצורה הפגנתית, גבעולי מצלצל בפעמון)

גבעולי: הישיבה עוד לא נגמרה – שקט! רותי שלך ואמא אליק, יושבת לה בבית, עוסקת בנחת בשעורי־בשול וחושבת שאני מלקק כאן דבש ונופת־צופים.

(המריבה מתלקחת שוב)

קלרה: אנחנו לא ללכת אסל אדון הושסבל.

שרעבי: הוואלאד לא לבוא פה!

גבעולי: רבותי, שקט!

שרעבי: מה יש? אסור לדבר במדינת ישראל?

גבעולי: אינני יכול לנהל ישיבה בצורה כזאת. (טופח על השולחן)

שרעבי: למה צועק?

גבעולי: מי צועק?

שרעבי: אז למה לדפוק על השולחן? רוצה להיות פה מלך האיסה – יהיה מתימן?

גבעולי: הרי מוכרחים לסכם ולגמור סוף־סוף הרי בצורה כזאת אי־אפשר להמשיך. צריך לגמור פעם אחת – ודי.

קלרה: גמרת־גמרת! ילדים קטנים להיות פה!

שרעבי: ועצת־רשעים לא תקום ולא תחיה!

קלרה: (צועקת) אתה לשתוק כבר!

שרעבי: (בצעקה) אני לשתוק?… אני? (דוחף בלי כוונה את קופל הישן והוא מתעורר)

קופל: וואס איז? וואס איז? אה?

שרעבי: אני לשתוק? אני נסים, שלוב, יחיה, מורי שרעבי.

קופל: וואס שרייט דער אלטער הרה?

שרעבי: איך אלטער? אתה אלטער, יה רשע מרושע! יה עוכר־ישראל!

קופל: (מתחמק ממנו) וואס וויל ער טון מיר? כ’בין דאך געשלאמן! (בורח מפני זעמו של שרעבי).

שרעבי: אני להראות לך אלטער תרח!… (רץ אחרי קופל הבורח לחד הסמוך)

איז’ק: יה שרעבי רץ עם קלרה והוגו לחדר הסמוך להפריד בין הנצים)

אליק: אבא, אסור עוד להתפוצץ?

גבעולי: עדיין לא כאן, אליק, דרושים עצבים של פלדה.

מהחדר הסמוך נשמעות צעקות

שרעבי: ואתה לא תגיד לי אלטער הרה.

קופל, טשעטע זיך גס פון מיר…

שרעבי: אני להראות לך.

קופל: גבעולי, גבעולי!

גבעולי: אסור להשאיר אותם לבד. אליק.

אליק: עוד נצטרך הלילה לקרוא לד"ר שפיצברג… או למגן דוד אדום… (יוצאים לחדר הסמוך)

איזק: (בא עם שק דואר) איפה הם? (קורא לחדר הסמוך) חבר גבעולי, גבעולי! יש פוסטה.

(מהחדר הסמוך נשמעות צעקות)

פורקה לה סיזריה! תמיד כך, יש ישיבת־ועד – יש צעקות. (מוריד את השק, סמיקו נכנס.

סמיקו: יה בפה

איז’ק: שקט… יה סמיקו. יש פה אחד ישיבה של הועד.

סמיקו: אתה להגיד סמיקו גנבת?

איז’ק: אתה פה לא לצעוק, אומרים לך, יש ישיבה.

(הטלפון מצלצל)

איזק: (נוטל את השפופרת) הללו! בפה ועזפה מדבר. בפה מהפוסטה. מה? טלגרמה? טוב. אני לרשום את הטלגרמה פרונטו פרונטו.

סמיקו גנב אתה להגיד לצימרמן סמוכו גנבת?

איז’ק: לא עכשו, סמיקו… יש טלגרמה, מה גנבת? גנבת? (לטלפון) מומנטו. אדון פרדון! פה יש אחד סמיקו בכר – אני מתבלבל: טוב בנה, רושם הטלגרמה, חכה לי… על הכביש… על הכביש… לפנות ערב…

סמיקו: אני לשאול אותך – ענה: אתה להגיד לצימרמן אני גנבת ברגים בשביל צוק?

איז’ק: לך אומים לך, עכשו ברגים בשביל אראק. לטלפון: מומנטו, פרדון, אדון מלה אני סליחה, לא ברגים בשביל אראק. זה סמיקו בכר… מבלבל… כן, אני רושם טלגרמה חכה לי על הכביש לפנות ערב… החלטתי… לעסוק… בהרואה…

סמיקו: שמע, בפה…

איז’ק: בועט ברגלו אחורנית בסמיקו…לה מיזריה

סמיקו: תגיד או לא תגיד?

איז’ק: מה תגיד? מה תגיד? פרדון, אדון צדיקה, הרבה פרדון. זה אחר פה להגיד לי “לגיד או לא הגיד”, אני רושם: הן… הרבה נשיקות… נשיקות… יקירתך… חמש־חמש.

סמיקו: (תופס את איז’ק בצוארונו) בחיי, אני להכות אותך!

איז’ק: מה אתה לסחוב אותי בראש שלי!… אתה להפריע למנהל הפוסטג’י… דוחף אותו הצדה ושוב נוהל את השפופרת) אדון צדיקה… אתה עוד שם? טוב, אני לחזור על הטלרגם… חכה לי על הכביש לפנות ערב, החלטתי לעסוק בהוראה, הרבה נשיקות, יקרתך חמש־חמש. בנה, בנה, בסדר. מניח את השפופרת.

סמיקו: תגיד או לא תגיד?

איז’ק: מה תגיד?

סמיקו: אתה תגיד לצימרמן שסמיקו גנבת ברגים קומפרסור?

איז’ק: בכעס אני לא הגיד לצימרמן, אני הגיד לגבעולי.

סמיקו: מה תגיד לגבעולי?

איז’ק: אני תגיד אתה לקחת שתי שקות חטה בשביל לקוות אראין אצל קופל בקפה, למה פומרנץ לא לתת לך כסף – למה אין ברגים בקומפריסו.. אני לספור, שנים יש חסר.

סמיקו: כך אתה תגיד! מה נפל על איז’ק – איזק אוסף את השק) יה מסור אני לך –

איז’ק: מתחמק ממנו יה גבעולי!… יה אליק… (מתרוצצים סביב לחדר, גבעולי ואליק באים מהחדר השני.)

גבעולי: מה מתרחש כאן? מה הצעקות האלה?

בפה: (מאחורי גבו של גבעולי)… גבעולי אני למסור שקות חטה… שנים יש חסר – וזה סמיקו לקחת בשביל אראך.

אליק: איום ונורא (צונח בכסא)

בפה: זה לא היום, סיניורי, אליק, זה אתמול.

אליק: סמיקו! מה אתה עושה כאן?

סמיקו: מה יש, אסור להיות פה?

אליק: אסור! מתנהלת ישיבת הועד

סמיקו: אשתי, אלגרה יש בועד.

גבעולי: אבל, אתה, אינך בועד.

סמיקו: אלגרה בועד, סמיקו בועד; מי מתחתן באלגרה, אני או אתה?

גבעולי: את יכול ללכת, אמרתי.

סמיקו: יכול – יכול! נכון, אתה לא רוצה, אני הבעל של אלגרה, אפילו בסלוניקי, אפילו בועד, אפילו בקבר.

גבעולי: הגד לו, אתה, אליק… הסבר לו! לי – כבר אין כח!…

אליק: סמיקו… וכי לא תבין? – אצלנו האשה משוחררת – אין הבדל בין אשה וגבר. –

סמיקו: אה! אין הבדל? ואני חשבתי – יש הבדל.

אליק: סמיקו! לנשים שלנו יש אמנצפציה!

סמיקו: סיפציה? מה זה סי – פציה?….

ציז’ק: מאחורי גבו של גבעולי) סיפציה זה סמיקו הולך לשתות אראק וקלרה לעשות ספונז’ה.

סמיקו: אני בעד סיפציה. בעד דמוקרטו. בעד ספונז’ה. בעד אראק… ה־ה־ה…

אליק: סמיקו, אסור לך להיות בישיבת־הועד. נו, איך להסביר לך… הנה יש לך אשה, סמיקו, ופתאום במשטר דמוקרטי, בוחרים אותה לממשלה… לכנסת… ואז היא יכולה להיות אפילו מיניסטר בדמוקרטיה הכל יתכן. ובכן תלך אז לישיבת הממשלה אם אשתך אלגרה תבחר?

סמיקו: קלרה – מיניסטר? אתה צוחק עלי – משוגע אתה… אם אלגרה תהיה ממשלה, אז אני להכות הממשלה… איך זה?

אליק: אתה, אני חושש שהוא בסדר אך טערקים…

סמיקו: אני – אף טארקים? אתה אף טערקים.

( שרעבי, הוגו, קלרה וקופל באים)

שרעבי: מה זה? מה זה? יש ישיבה או אין ישיבה?

גבעולי: תשאל את סמיקו בכר.

סמיקו: אדון קופל, למה אתה בא לתת אראק בקפה שלי, בלי כסף?

קופל: ארק? גם ככה

גבעולי: (קם בתוקף) עליך ללכת, סמיקו! אנחנו מוכרחים לדבר בענין בית־הספר.

סמיקו: מדבר!

גבעולי: אבל אתה מפריע, אתה לא נבחרת לועד…

סמיקו: קלרה יש בועד.

גבעולי: אבל רק מי שנבחר רשאי לדבר כאן.

סמיקו: מדבר…

אליק: לך – אומרים לך.

סמיקו: למה ללכת? כולם מה: איז’ק פה. קופל פה. קלרה פה. גם אני פה. אין אראק – לאן ללכת? פה יש שמח.

קופל: דער שווארצער קאפ יחזיק אותנו כאן כל הלילה!

סמיקו: אני שווארצע קאפ? קופץ ממקומו וכאילו מוציא סכין, קופל מתחמק ויוצא בבהלה. קלרה מחזיקה את סמיקו.

קלרה: סמיקו די! די!

סמיקו: (פונה לגבעולי, כשהוא נושם ונושף) קופל להגיד לי שווארצער קאפ, אני לא שווארצער קאפ… אני יהודי טוב. ולא אחד שכנזי ממזר. אם אדון גבעולי רוצה, אני הולך עכשיו, בחיי. אני כבר הולך!

גבעולי: מצוין. באמת עליך ללכת, אני שמח ששכנעתי אותך.

סמיקו: כן, אני הולך – אני הולך להכות את קופל! וגם אני מכה את קופל – לא צומח לו אינג’יל… בקפה שלי.

גבעולי: נו, סמיקו, אז עכשיו באמת אין כל צורך שתלך… הרי כולם ראו גם בפה וגם קלרה… אם הנוט יותר נעים! רבותי. הישיבה נערכה, ובכן מה אמרה, אליק? יש סכויים שתהיה מורה?

אליק: אני מחכה לידיעה.. ידידתי שנשתחררה מהצבא אולי תסכים להסתדר כאן בתור מורה, ויתכן שתבוא למגדל־עוז…

סמיקו: (שוב קופץ ממקומו – ושוב מעכבים אותו) אני צריך ללכת עכשיו…

גבעולי: שב, סמיקו, שב.

סמיקו: יושב טוב, יושב… יושבת, מדבר!

גבעולי: ועכשיו, כיוון שסמיקו יושב כאן אבקשכם לסלוח לי ולהמשיל בפניכם משל קטן… בענין השקים.

שרעבי: משל? שרעבי לאהוב משלים, יש במשלי –

איז’ק: גבעולי מדבר, אתה לשתוק!

קלרה: הרבה נכון.

הוגו: איגן.

גבעולי: ובכן רבותי, האם שמעתם פעם שאברהם אבינו בא לארץ־ישראל מארם־נהרים, הוא עירק של היום?

סמיקו: ערק?

שרעבי: (במנגינה) ויאמר אדוני אל אברהם…

איז’ק: מסמיקו עירק? אני יודע עירקי מעירק יש הרבה מים. יש מים השם שלו מרה. יש מים השם של הדקל. יש הים השם שלו מים גיחון ואחר יש מים פישון.

גבעולי: נכון, נכון מאד בפה.

סמיקו: למה מים ערקי ולא מים את אנשי סודם.

גבעולי: ראה אברהם אבינו, את אנשי ארם, אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי ולא יהיה לי חלק בארם־נהרים…

איז’ק: ישרפו בין למכתבים והמחבל בכתבות, נגש לגבעולי ומראה לו: תצעק… תצעק…

גבעולי: במרמל חצקלברג, אל תפריע, איז’ק.

איז’ק: אהה, הגענו לעבנרו…

גבעולי: וכיוון ראה אותם עוסקים בעדור בשעה העדור, בבוא בשעה הבמות, אמר

אברהם אבינו: משיח יהיה לי חלק בארץ הזאת, כארץ־ישראל.

איז’ק: (נגש לגבעולי) ומה שם זה, יה גבעולי?

גבעולי: לא עכשיו, איז’ק.

איז’ק: קורא קומו… קומו…

גבעולי: הציץ במעברה: קוסוגוני, משרוניה איז’ק.

איז’ק: בנה, בנה… קוסו־גו־נו…

גבעולי: אז אמר לאברהם אבינו הקדוש ברוך הוא…

סמיקו: ואיך הוא לדבר קדוש ברוך הוא, ספניוליה?

איז’ק: סמיקו, אל תפריע.

גבעולי: ובכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: לזרעך אתן את הארץ הזאת. מי שיזרע בקיה, וחטה ושעורה…

סמיקו: וחומוס וששליק בשביל הספניולים – לא צריך?

אליק: סמיקו?

גבעולי: ומי שיזרע חטה ושעורה – יהיה בארץ הזאת, אבל (בתוקף) מי שגונב שקי־חטה המיועדים לזריעה – הוא יגורש מכאן!

סמיקו: נעלב אני להבין… הכל להבין… אתה רוצה הגיד, סמיקו בכר גנבתי, למה להגיד גנבת?

גבעולי: לריתמות הבהמה – מכרה או לא מכרה?

סמיקו: כאלה ספר־תורה – מכרה.

גבעולי: והאם אינך יודע זה רכוש־הסוכנות. רכוש צבורי ולא לכל אחד רשות לקחה.

סמיקו: בחיי בן פורת יוסף – מכרה. עמא, למה מכרה? מכרה בשביל פורטונה. חולה מסכן – סמיקו לקנות לה מתנה…(בכאב) אך למה להגיד גנבה? למה? בואי אלגרה.

גבעולי: (לאליק) דבר אל העצים ואל האבנים.

סמיקו: יוצא נעלב

קלרה: יה גבעולי, למה מדבר כך! אתה לא מכיר סמיקו, לא אתה לא מכיר… (יוצאת).

גבעולי: לך תנהל ישיבה כאן… שמע, איליוש, אם אנחנו נצליח להביא מורה ולכם לא תהיה מורה – תסכימו שבית־הספר יהיה במגדל־עוז?

הוגו: איגן.

גבעולי: איגן – כן, או איגן – לא?

הוגו: צריך לשאול במעברה, בשביל להחליט ההלכה.

שרעבי: סודק… צודק… (הולכים לקראת הדלת. כשהוגו יוצא מופיע בחלון צימרמן.) צימרמן: (בחלון) היא עוד לא באה?

אליק: מי?

צימרמן: נו המורה, הזאת שאתם מחכים לה, מורה נחמדה מאד. עברה ליד המחצבה בשעה שבדקתי את הקומפרסור. רציתי ללוות אותה, אך אמרה שבעצמה תמצא את הדרך.

אליק: (בהתרגשות) זאת היא! היא! אבא, אני הולך לכוון המחצבה. ואתה תרד בג’יפ לכביש – היא עלולה לטעות. (יוצא במהירות יחד עם גבעולי)

איז’ק: ואני ללכת לחלק את המכתבים באנשים.

שרעבי: בפה, בפה! (מוציא מכתב מכיסו) אתה לתת לי מכתב במעברה, זוכר?

איז’ק: בנה, בנה, למה שואל?

שרעבי: המכתב לא בשבילי. זהו מכתב בשבילל מדם אשכנזיה. בשביל אתה יודיע…

איז’ק: זה לא בשביל יודית זה בשביל שרעבי, אני ידעת!

שרעבי: אצלך, בפה, פוסטה לא טובה. אסור למה למורי שרעבי מכתב אלמנה.

איז’ק: אצלי פוסטה לא טוב? אצלי פוסטה כמו באיטליה – טכניקה אם אני לתת מכתב – לא בשבילך. (מחזיר לו את המכתב).

שרעבי: לא בשבילי, אומר לך, גם בשביל יידיש! (מחזיר לו את המכתב) טעות לעולם חוזר, יה בפה.

איז’ק: טוב, קרא מה כתוב, אחר כך תגיד.

שרעבי: אדרבא, אתה לקרוא.

איז’ק: לא־לא, אתה לקרוע – יותר טוב אתה להגיד.

שרעבי: טייב (קורא) לבעלי במרחקים… המשרד הם ככה – לא בשבילי, אומרים לך!

בפה: מאיפה לכתוב מכתב זה מגן עדן?

שרעבי: אנה ערף… אתה זוכר, כי יש לך בית רק בימות־החגים, או בזמן שיש לך אולקוס. יה בפה, מה זה אולקוס?

איז’ק: אולקוס? זה יודע, אולקוס!…

שרעבי: לא יפה להגיד מלה זאת – בחיי, אשתי מזל אף פעם לא תכתוב לי כך. זה רק שכנוזים בכתוב כך, אין להם בושה וכלימה! זה המכתב, אומרים לך.

איז’ק: כתבו שרעבר – סמן שלך.

שרעבי: מהכעס יחכה ביתך! אשתי לכתוב כך? (קורא איני מוכנה שגורלי יהיה דומה לגורלה של ק־ק־ קטיושה מס־לו־בה אבל שולם־שולם שוי... רחמנא ליצלן! מח־לו־בה… טולס־טוי… אשתי לכתוב כך? היא לכתוב כך?

איז’ק: למה לא?

שרעבי: אתה מז’נון ארבה? שמע קודש, אני נשלחתי ע"י המרכז להורות אצלכם דיאט… דיאט…

איז’ק: (מציץ לתוך המכתב) דיאט… דיאט.. דיאט־ט־טי־קה… אהה!

שרעבי: אש אתה?

איז’ק: סטיקה (קורא) אבוא ביום חמשי לפנות ערב, ואסיים במשפט של סרגי ליפמנטוק… צלצול פעמונים מצלצל מצלילי צלצולים… הלכו וחלפו ימי נעורי… אלמנה של המת החי, סוניה פוליקוב… שמור על האולקוס.

שרעבי: למה לשמור? זה יכולים לגנוב?

איז’ק: למה לא? חסר גנבים במדינת ישראל?

שרעבי: קח המכתב, איז’ק! פשוט משוגע מי שיכתוב לתימני מכתב כזה.

איז’ק: אני לא לקחת! היה כתוב שרעבר. אני אפ פעם לא טעית.

שרעבי: אם מזל שלי תמצא מכתב משכנזי – היא תחשוב, אני רוצה להתחתן עם אשכנזית, ירחם השם! קח! (תוחב את המכתב לכיסו של איז’ק והולך לחלון).

איז’ק: (מוציא את המכתב ואתו גם את תוכן הטלגרמה שכתב) מה זה? אה, הטלגרם בשביל גבעולי.

שרעבי: (שהביט בחלון) יה איז’ק! יה איז’ק! (איז’ק נגש לחלון) אהה רואה, אשה זאת?

איז’ק: מדם הרבה טוב, בחיי! (פתאום) שרעבי, אליק להגיד לבוא מורה חדשה… גם צימרמן להגיד מורה חדשה…

שרעבי: ואתה חושב –

איז’ק: סורקה־לה־סיזריה! המורה בא אלינו!… תהיה סכולה לבמבינו… המורה באה, המורה!

שרעבי: אם כך – צריך להגיד לאיגן.

איז’ק: מתלהב, הבט, שרעבי, מורה כמו סוכר.

שרעבי: בפה, יודע מה? צריך קבלת פנים… צריך פרחים.

איז’ק: בנה, בנה. קבלת פנים. פרחים, צריך לקרוא לועד.

שרעבי: בפה, היא כבר להכנס. (שניהם נחפזים לצאת)

איז’ק: אני לעמוד פה – ואתה פה. (מלכה באה). מורה, מורה! ברוך בואך למגדל־עוז!

שרעבי: שלום המורה החדש ברוך בואך המורה החדשה למשכנות־ישראל ולעולי־תימן, כמו שנאמר: הולך המים ופועל סדק ודובר־אמת.

מלכה: מי אתם?

שרעבי: מי אנחנו? ישראל צאן קדושים.

מלכה: כמובן. אתם עוזריו של גבעולי?

איז’ק: זה מורי נסים, שלום, יחיה, מורי שרעבי. ואני מנהל הפוסטה גם שרעבי בועד. גם איז’ק בועד. כולם בועד…

מלכה: אתה מנהל הפוסטה? רציתי באמת לשאול אותך…

איז’ק: אצלנו טכניקה – הכל טכניקה טלפון – טכניקה טלגרמה – טכניקה, חצי שעה אני מחלק את כל המכתבים באנשים. כמו באיטליה. יש הרבה טכניקה לאיז’ק. (מתרברב) חברי שרעבי! חרוץ, תמצא חבר גבעולי, תגיד לו: חבר איז’ק אמר… המורה החדשה כבר יש מה, תהיה ישיבה!

שרעבי: טוב, אני לקרוא גם להוליוש, צריך להגיד תמיד איגן. (צוחק ויוצא)

מלכה: אולי תוכל לומר לי בתור מנהל הדואר, אני שלחתי לגבעולי משהו… אולי זה לא נתקבל, כי לא קבלתי ממנו כל תשובה…

איז’ק: איך זה לא מתקבל? הכל מתקבל. אם לשלוח טלגרם – התקבל. הרבה נשיקות – התקבל. גבעולי יבוא בכביש בשבילך – התקבל כתוב גברת חופש, פעמים – מתקבל, הכל טכניקות הכל מתקבל. בפה יש שכל בראש, ולא קלוסה.

מלכה: רצונו לומר שאני שלחתי לו טלגרמה?

איז’ק: הרבה נכון – מתקבל.

מלכה: והיה כתוב בטלגרמה הרבה נשיקות?

איז’ק: הרבה נכון – התקבל.

מלכה: וקראת בפירוש? הרבה נשיקות לגבעולי?

איז’ק: למה מתביש? כולם קפרדו גבעולי כולם לאהוב, כולם לעשות לו אחורה, גם אלגרה, גם פורטונה, גם מזל, גם בפה, כמו איז’ק, כמו סוכר. למה מתביש? נתת נשיקות – הרבה טוב. מתקבל.

מלכה: (בהיסוס) והטלגרמה ההיא – זאת אומרת…

איז’ק: הנה – את לראות? זהו הטלגרם – טכניק! הכל מתקבל. כולם לאהוב גבעולי – כמו את בטלגרמה.

מלכה: (לוקחת את הפתקה, קוראה):

איז’ק: אני עכשיו ללכת, סיונרה הומש. בשביל לשים המכתבים באנשים. אחר כך לבוא. (רואה בחלון את אליק) סיונרה אליקו! סיונרה אליקו! תבוא מחר יש מורה חדשה: (למלכה) זה הבן של קמרדו גבעולי, גם כן סוכר! (מלכה נגשה לחלון, מנגבת עיניה במטפחת, איז’ק נגש לדלת, נתקל באליק הנכנס)

אליק: (חושב שזוהי נעמי, אינו רואה את מלכה העומדה ליד החלון כשגבה אליו) אהלן! היי איפה את?

(מלכה מפנה אליו פניה) אה? אה? (ממהר אליה, מחבקה)

איז’ק: הה, המורה, המורה… יש לה שנים אמוֹרה! גם גבעולי וגם אליקו… פורקה־למה מיארה. יש רב חב למות חופש!… יוצא עם שק הדואר.

אליק: אמא, אני באמת שמח שבאה אלינו, מדוע לא הודעת על בואך? היינו יורדים בכביש בג’יפ, אני ואבא. אם לא ראית אותו – וודאי נסע בדרך הוואדי.

מלכה: בעצם טוב שבאתי מבלי להודיע… איך הוא מרגיש – אבא? היו לו שוב התקפות אולקוס?

אליק: לא נורא, אני חושב שהוא מאושר. כאן יש לי הרגשה שהוא עושה משהו.

מלכה: כן, אני יודעת… הוא עושה משהו… שמעתי שצריכה לבוא מורה חדשה, מה?

אליק: כן, אמא, מותק של מורה!

מלכה: ואבא – ודאי ישמח מאוד, מה?

אליק: איזו שלאה (קריאות מבחוץ) אולי זה אבא…

מלכה: אתה רוצה להודיע לו שאני כאן. לא יהיה מופתע…

צימרמן: (בא)

אליק: מר צימרמן לא ראית את גבעולי?

צימרמן: ראיתיו נוסע דרך הואדי.

אליק: (למלכה) אמרתי לך! אבי מיד רץ להודיע (יוצא) אני רואה שמצאת את החדר בעצמך. מה זה לא היה קשה?

צימרמן: שמי צימרמן. בעל המחצבה במגדל־עוז.

מלכה: שמי סוניה פולבורה.

צימרמן: נעים מאוד. מאוד־מאוד נעים!

מלכה: חבר, בבקשה, מר צימרמן, אתה מכיר את שרייבר מזמן?

צימרמן: אם אני מכיר את שרייבר, כמובן שאני מכיר – שאגיד כן בסוף, אינני מקנא במשהו. אני זוכר את שרייבר עוד ממלבס – גם שם היה בחור נהדר, שהרי נטיה באופן הנסטטי… מבחוץ – כול דבר: פושקין, טולסטוי, וא.ד. גורדון… וכל אני שהבין עשה הוא החסרון… כמו כולם, פגשתי עכשיו את בפה מהדואר והוא סיפר לי משהו… פחד!

מלכה: על גבעולי?

צימרמן: כמובן. אבל לא יפה לדבר רכילות. אני הטוב שונא רכילות! ולזה, קוראים בימינו בעל משפחה…

בחוץ נשמע קולו של גבעולי, הנה הוא בא.

מלכה: אתה תשב הייתי רוצה לדבר אתו… ביחידות…

צימרמן: אני מבין. בעניני ביזנס. ודאי־ודאי. אני –

גבעולי: (בא)

צימרמן: גבעולי גברת פוליאקובה רוצה לדבר אתך בעניני ביזנס. אני חוזר מיד. (יוצא)

גבעולי: שלום, סוניצ’קה, (מנשק על מצחה – היא קרה כקרח). אני בא מופתע לראותך כאן אולי. בתי כנראה דואגת לי.

מלכה: לא אני דאגתי… המרכז של ויצו דאג: באתי ללמד כאן דיאטטיקה.

גבעולי: דיאטטיקה? מטעם וויצו?

מלכה: אתה מופתע?

גבעולי: הלילה! להיפך, אני –

מלכה: ואיך היא?

גבעולי: מי היא?

מלכה: צעירה ממני לפחות בעשרים, ומה, מה?

גבעולי: מי?

מלכה: ־־־ ־־־ ־־־….

גבעולי: סוניצ’קה, יודע אני – תמיד אהבה את טולסטוי, אבל – הרק רק באת, וטולסטוי יכול לחכות: עוד גובר על טולסטוי ועל פושקין וא.ד. גורדון – כפי שעשינו לאחר שנפגשנו לראשונה בכפר־סבא – זוכרת? הרבה שנים עברו מאז.

מלכה: וגם היא מתענינת בא.ד. גורדון?

גבעולי: מי?

מלכה: המורה החדשה.

גבעולי: היא הרי עוד לא באה, יתכן שהיא מתענינת…

מלכה: ויתכן שהיא… מחכה לך על הכביש…

גבעולי: על הכביש?

מלכה: הרי השמש שוקעת כבר!

גבעולי: לא. אני בא מהכביש – אין שם אף אשה. יש לך ציון אינפורמציה עליה?

מלכה: אינני משרד לאינפומציה, בנימין גבעולי!

גבעולי: אינני מבין… הרגיני־הרוג – אינני מבין מאומה! התחלת בדיאטטיקה, עברת למסלובה, דברת על טולסטוי – ועכשיו משרד לאינפורמציה?

מלכה: (מדקלמת מתוך כאב) אנה הלכו וחלפו ימי־הנעורים, לבלי שוב?… צלצול פעמונים מצלצל בצלילי צלצוליה…

גבעולי: ז’ילוז’ניקוב שוב ז’ילוז’ניקוב… הז’ילוז’ניקוב שלך כבר מצלצל לי באוזני, בואי, סוניצ’קה, נלך לחדר, (מרים את המזודה)

מלכה: זה לא! (מוציאה את המזודות מידו. – צימרמן בא)

גבעולי: הרי את צריכה להיו באיזה מקום.

צימרמן: היא יכולה לגור בדירתי. יש לי חדר פנוי.

גבעולי: מאימתי אתה מציע כאן הצעות, מר צימרמן?

צימרמן: כך, כך! באה אשה חדשה – ואתה כבר מאבד את השכל הישר… זה כך נאה לאדם, ובאמת שאצלי יש חדר פנוי בשביל הגברת.

גבעולי: אולי תגידי לקומפרסור שילך מכאן.

צימרמן: אבל נשאל את הגברת בכבודה ובעצמה. ואין לי ספק שהיא תדע לבחור בין אדם נשוי כמוך לבין רוק ובעל מחצבה כמוני. ובפרט שאצלי יש חדר שלם בשביל הגברת.

מלכה: הוא צודק. אני אגור אצלו.

צימרמן: סוניה!… כולם יצאו מדעתם!

גבעולי: ואתה יודע מי היא? ואתה יודע עם מי אתה מדבר בכלל ואת מי אתה מזמין לגור אצלך?

צימרמן: את שאלת!… אם אני יודע? כמובן שאני יודע. זוהי המורה החדשה, אפילו פרחים הזמנתי בשבילה. אלא מה! (מרים את המזודות)

מלכה: דרוש בשלום גברת חומש! שעורי הראשון יתקיים בעוד שעה…(יוצאת עם צימרמן).

גבעולי: איזה חומש, מה נעשה כאן?… או שלה יש ארבעים חום – או לי יש ארבעים חום… (בודק את הדופק, ממשש את מצחו – רוצה לבדוק מאחורי סוניה רץ לדווח –נתקל בהוגו, ססיקו וקלרה הנשואים קקטוסים. ורץ לדוח, נתקל באיזק הנכנס בידו קקטוס…

איז’ק: במקום פרחים, יש גבעולי, בשביל המורה החדשה.

גבעולי: המורה….

הוגו: בשביל הגרקק.

סמיקו: בשביל הבמבינו.

קלרה: בשביל הקריאטוריה..

הוגו: איגן.

גבעולי: מורה לגרקק?… לבמבינים?…

איז’ק: שרעבי להכין נאום… שרעבי לנאום…

גבעולי: שרעבי… איזה נאום?

שרעבי: (נואם) ברוך שעושה נסים שלא ראינו שנות אלפיים. ויהי דור ודור –

הוגו: איגן.

שרעבי: מימי דבורה הנביאה היה עץ התומר ויעל אשת חבר.

הוגו: איגן.

שרעבי: ברוך בואך המורה החדשה לפתוח לוואלאד תלמוד תורה במגדל עוז…

הוגו: איגן…

גבעולי: ( מוציא מתוך חימה את הקקטוס מידיו) מגדל עוז? מגדל בבל ולא מגדל עוז… מגדל בבל! (צונח על הכורסא)


סוף מערכה ראשונה.



 

מערכה שניה    🔗

(חצר, מצד ימין – המרפסת של בית גבעולי. משמאל הבית של צימרמן, בו שני חלונות. – באמצע ספסל. – עם הרמת המסך שומעים את צימרמן מפזם בחדרו. אח"כ הוא מופיע בחלון הפתוח, כשהוא מסבן את פניו. ביד הוא מחזיק כוס מים. כשהוא נעלם – בא גבעולי).

גבעולי: מה זה עלה על דעתה?… (בגשתו לבית צימרמן נזרקים עליו מים מחלונו של צימרמן) לכל השדים והרוחות! (דופק על חלון גברת חומש) סוניה! סוניה! פתחי את החלון… אני מוכרח לדבר אתך. (דופק).

סוניה: (פותחת) מה רצונך?

גבעולי: רציתי שנברר משהו… שנחליט משהו.

מלכה: אין לי מה לדבר אתך! עוד מעט יהיה השעור ואני עסוקה מאוד בחיזיסה שלי. (רוצה לסגור את החלון – הוא מעכב)

גבעולי: חיזיסים! חיזיסים! סוניה.. (היא נעלמה. – צימרמן נראה בחלון כשהוא מגרגר גרונו) מה עומד לו שם בגרון?… (צימרמן מגרגר ונעלם) סוניה… הקשיבי…

סוניה: (שוב מופיעה בחלון) אתה עודך כאן? הלא ביקשתי ממך שתודיע לנשים בכפר ובמעברה שעוד מעט יתקים השעור הראשון בדיאטטיקה.

גבעולי: דיאטטיקה, חיזיסים, הם נחוצים לי עכשיו כמו חור בראש. אם עולי אפריקה וטורקיה ומרוקו ישמעו שאת אשתי ואינך גרה אצלי (היא סוגרת את החלון) סוניה… אז כל הפרסטיזה שלי…

סמיקו: (בא) אדון גבעולי, אלגרה שואלת מתי להביא קיראטורוס, הילדים הקטנים, בשביל סכולה ללמוד?

גבעולי: היא לא תלמד.

סמיקו: איך זה?

גבעולי: היא לא תלמד, אומרים לך, אין לה חיזיסים בשביל ילדים.

סמיקו: למה אין לה?

גבעולי: שמע, סמיקו, אם אני אומר לך שאין לה – אז אין לה. אני ידוע, בדיוק מה יש לה ומה אין לה.

סמיקו: אני לא מבין, אדון גבעולי, אם אתה אומר, אין לה – טוב, אין לה, עמא, מתי הילדים ללמוד?

גבעולי: אין לי מורה בשביל הילדים.

סמיקו: ובשביל מי אנחנו להביא קקטוסים?

גבעולי: מי בכלל בקש מכם להביא קקטוסים?

סמיקו: בפה להגיד יש מורה חדשה. היא מורה או לא מורה?

גבעולי: מורה.

סמיקו: אז מתי להביא ילדים?

גבעולי: (תנועה של אי־סבלנות, נגש ודופק על החלון).

מלכה: (מופיעה) מה אתה עומד? לך, תודיע לנשים שתבואנה לשמוע את שעורי הראשון בדיאטטיקה. אצלי החיזיסים כבר כמעט מוכנים (סוגרת).

סמיקו: למה נשים? למה לא ילדים קטנים?

גבעולי: היא רוצה נשים – תן לה נשים! מה אכפת לך? אתה בעלה או מה? היא רוצה חיזיסים תן לה חיזיסים. סמיקו… אם תתחתן בפעם השניה אל תקח אשה מויצו… היא תחתז לך את כל החיים בחיזיסים שלה אתה מבין או לא?

סמיקו: לא!… אני לקרא לאלגרה, אולי היא מבינה. (יוצא).

גבעולי: (רוצה לגשת לחלון – צימרמן שוב שופך מים החוצה) תפסיק לשפוך מים לחצר! אתה חושב שאני רוצה להתקלח עכשו?

צימרמן: (בחלון) מה קרה אדון שרייבר?

גבעולי: תפסיק עם השרייבר, ואל תשפוך מים החוצה. עוד יתאספו כאן יתושי־קדחת.

צימרמן: באמת תסלח לי, אבל מה אתה מסתובב כאן, אתה נקרא מר צימרמן, רציתי לומר לך מר צימרמן, כאן נפלה אי־הבנה…

צימרמן: אני יודע, בהתחלה יש אי־הבנה, אבל סמוך על צימרמן, היא תבין אותי, ואני אבין אותה… ומה שלא יעשה הזמן יעשה השכל של צימרמן (צוחק וסוגר, ושוב פותח, נעלם)

(הוגו ושרעבי באים)

שרעבי: ערב טוב, יה גבעולי, באנו מישיבה במעברה. רוצים לדעת על המורה החדשה ובקיאותה בסתרי־התורה.

ליוש: איגן.

שרעבי: ואם היא יודעת תורה, נביאים וכתובים, ששה סדרי־משנה ומאמרי חז“ל. מורה נבוכים להרמב”ם ודיני טומאה וטהרה. מה היא יודעת על מסכת גטין ומסכת ביצה?

גבעולי: כשיהיו תרנגולות, יהיו ביצים. אבל בינתיים, מורי שרעבי, מוטב לא לדבר על ביצה שטרם נולדה.

שרעבי: במעברה שואלים אם יהיה תלמוד תורה או גימנסטיקה?

ליוש: איגן.

גבעולי: כשתבוא המורה החדשה נדבר על כך. עוד מוקדם לדון בענין הזרם. בינתים יש מורה רק לדיאטטיקה (יוצא).

ליוש: שרעבי, מה לומר גבעולי? מה הזרם שלה?

שרעבי: טט…טט… סיקה! יחרה ביתו! אנא ערף מה זה?

אוליוש: מה זה טסטיקה (נכנס סמיקו עם אלגרה)

סמיקו: גבעולי להגיד לי, יבוא נשים ללמוד בשביל המורה החדשה.

שרעבי: יה סמיקו, אמור מה זה זרם?

סמיקו: זרם… זרם? אולי אלגרה זרם?

איז’ק: (בא)

שרעבי: מה זה זרם, יה בפה?

איז’ק: זרם?… חשמל זה זרם… ברז זה זרם…

שרעבי: לא זרם כזה.

איז’ק: ואיזה?

הוגו: הנה המורה. נשאל אותה. (מלכה נכנסת)

מלכה: היכן כל הנשים שהזמין המדריך גבעולי? לעת עתה אני רואה רק אשה אחת.

שרעבי: יה מורה, גבעולי מבלבל אותנו כל הזמן: זרם! זרם! מה זה זרם?

מלכה: (בחביבות) הה, אתה שואל על זרמים בחנוך. וגבעולי לא הסביר לכם את הדבר? הרי זה פשוט מאוד. אצלנו בחנוך יש זרמים שונים וכל אדם יכול לבחור לו זרם מסוים. וזה, כמובן, תלוי בהשקפת־העולם או בחנוך הסוציאלי, – ועליכם להבין כי לא הפרינציפ יוצר את השקפת־העולם הסוציולוגית, אלא השקפת־העולם יוצרת אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה היא המעמידה לאדם את הפרינציפים שלו, הקובעים את הזרם המסוים. ברור?

שרעבי: יה בפה, אתה מבין?

איז’ק: הכל! טכניקה!

שרעבי: טכניק־טכניק… צריך ששה סדרי־משנה, צריך תלמוד־תורה (בנגון) ביצה שנולדה ביום טוב הלכה כבית־הלל או הלכה כבית־שמאי? יאכלו או לא יאכלו?

מלכה: למה שלא יאכלו?

קלרה: הרבה טוב! לספר על ביצה!

מלכה: אמנם ביצים זה המקצוע שלי, – אל התיזיסים חשובים יותר. חבל שהנשים לא התאספו עדיין.

שרעבי: למה רק נשים לשמוע? נשמע כולנו תורה מפי המורה.

אלגרה: גם סמיקו לשמוע?

סמיקו: נשמע מה היא ללמד את הקריאטוראס –

מלכה: הענין חשוב לכל העם כולו, לא רק לילדים. עלינו להיות עם בעל תרבות אחידה, שפה אחידה ומנטליות ספציפית אחידה ומאוחדת. אבל האם, שואלת אני, באיזה חגים אוכל העם היהודי צימס, געפילטע פיש וקרעפלאך? המזון, רבותי, הוא סימן היכר לתרבותו של עם, והרי יש גם הרבות מזונות של המזון. כמה חלבונים, יוד, וברזל מוכרח כל אדם נורמאלי לאכול יום־יום, במשך כל ימי־חייו.

קלרה: מי לאכול ברזל?

מלכה: את לאכול ברזל,

סמיקו: אלגרה לאכול ברזל, מה היא סוס או מה? רק אני יודע אתם תתנו ברזל, לא ראיתי שאחד אשכנזי יש לו ברזל בצלחת.

איז’ק: הוסקוט, יה בכר בן בקר! תן לשמוע הטכניק של מדם חומש.

מלכה: ונוסף לכך חשוב באקלים שלנו, ובמיוחד, לתאם את המזון ולגוונו מאוד לגוונו.

אלגרה: הרבה נכון, פורטונה הקטנה לאכול ברזל.

מלכה: חברתי היקרה למה זה תתרגשי? הרי מדינת ישראל היא כור המצרף של כל הגלות הארוכה שלנו ושמימי נבוכדנצר מלך בבל –

הוגו: איגן.

מלכה: ויש ערך רב של הסתגלותו של כל יחיד ויחיד. כי אם אתה, למשל, לא תאכל קלוריות וויטאמינים, – הרי את מחלישה את בני העם היהודי בגופו וברוחו, ואתה אדוני היקר, האם ידעת בלי ויטאמין צ' תחלה במחלה ששמה סקורבוט.

סמיקו: סקורבוט?

מלכה: שויטאמין ב’1 משפיע עליך לטובה בזמן הלידה, ההריון וההנקה.

סמיקו: אני הריון? מחר בבוקר.

מלכה: ופרו ויטאמין א' קרוטין עוזר לך לראות בלילה.

סמיקו: בנה! אני הולך לשמור בלילה – אני להיות אקרוט גדול (צחוק)

שרעבי: וזה הכל נקרא זרם? זרם שלך, יה מורה, לא טוב. ילדים תימנים לא לבוא בזרם קראפלולאך.

מלכה: (בחביבות) ועוד איך יבואו! בעוד שנה פשוט לא תכיר את ילדיך – כי הבשול הוא יסוד תרבותי ממדרגה עליונה. אבל על הנושא הזה מוטב כי אדבר עם הנשים כשתהיה אספה תודיעו לכם, שלום.

קולות: שלום, יה מורה. (מלכה יוצאת)

שרעבי: תמיד אתה מבלבל, יה בפה, אומר מכתב לשרעבי – מכתב לא לשרעבי. אומר זה מורה בשביל ילדים והנה מורה למבשלת.

בפה: איך מבשלת?

שרעבי: לא שמעת?

סמיקו: ומה ללמוד הילדים הקטנים? מה ללמוד פורטונה?

צימרמן: (נכנס) למה לכם ללמוד? בשביל לסחוב ברגים בקומפרסור שלי אינם זקוקים לתואר דוקטור. אתם עושים זאת גם בלי למודים.

סמיקו: בחיי, אני לתת לך מכות.

קלרה: תן כסף בשביל שבת.

סמיקו: יה ממזר, תתן כסף או לא תתן כסף? (כולם צועקים והודפים את צימרמן אל הקיר. צימרמן מתגונן בחבית)

כולם: תן כסף בשביל שבת!

סמיקו: לא יצמח לך אינג’יל!

צימרמן: (תוך ריצתו אל מחוץ הבמה) את הברגים אני רוצה, תתנו ברגים – תקבלו כסף! (יוצא ואחריו יוצאים סמיקו, קלרה, הוגו, איז’ק ושרעבי)

גבעולי: (בא) מי זה מרעיש כאן? גיהנום ממש! (ליד החלון של צימרמן הוא נרתע כאילו מפחד לקבל זרם מים) מים! (צעקות) מהומות!

צימרמן: לא, (כאילו לא קרה מאומה)

גבעולי: לאן אתה רץ?

צימרמן: מי רץ? אני? אני הולך… (מסתכל בחשש אחורנית) מי רץ? (בשמעו את קולותיהם של השבארצע הוא יוצא מהבמה בריצה כשסמיקו ואיז’ק רודפים אחריו)

גבעולי: (לנפשו) הוא לא רץ!… הולך!… (נגש לחלון, דופק) דודה מלכה!

מלכה: (פותחת את החלון) עודך כאן!

גבעולי: הקשיבי לדברי, סוניה.

מלכה: מה אתה עושה כאן בעצם, הרי היא מחכה לך על הכביש!

גבעולי: מי מחכה? מה מחכה? איזה כביש נפל עליך?

מלכה: אה! שרייבר, שרייבר! אנה חלפו ועברו לבלי שוב ימי הנעורים! צלצול פעמונים כצלצל בצלילי – (אליק נכנס והיא סוגרת חיש מהר את החלון)

אליק: מה ענינים, אבא?

גבעולי:… אתה יודע הרי שאמא אוהבת ליריקה רוסית.

אליק: ליריקה־ליריקה, אבל מה היא עושה שם אצל צימרמן?

גבעולי: אה… אתה מתכוון… לצימרמן? (פתאום בכעס) מה היא, לכל הרוחות, עושה אצל צימרמן?

אליק: (רוצה לגשת לדפוק על החלון) אמא…

גבעולי: חס וחלילה! אל תפריע אותה, אתה מבין? התיזיסים… (מושך את אליק הצדה)

אליק: קודם ליריקה, עכשיו תיזיסים… אבא, אתה מסתיר משהו ממני.

גבעולי: אני מסתיר? מה פתאום? מה יש לי להסתיר? ח־ח־ח…(מחקה באופן פלאי) “צלצול פעמונים מצלצל בצליל צלצולים…”

אליק: מה קרה? מה מצלצל לך?

גבעולי: ח־ח־ח…

אליק: אבא, אתה בטוח, שאין לך חום?

גבעולי: חום? לי? לי אין חום. רק קומפרסור מצלצל לי בראש! הברגים שלו! (אליק רוצה לגשת לחלון, גבעולי עוצר בעדו) שקט, למען השם!

אליק: אני מכיר את אמא כבר עשרים ושתים שנה…

גבעולי: ששש…

אליק: ואם היא איננה גרה כאן, אלא שם, יש לה בודאי נמוקים לזה…

גבעולי: נמוקים יש לה… ז’לז’ניקוב יש לה! ח־ח־ח… נשים, רומנים, – למי יש זמן לרומנים!

אליק: נשים ורומנים?… אבא, מה קרה? אמור את האמת – מי היא?

גבעולי: מה “מי היא”?

אליק: האשה…

גבעולי: איזו אשה?

אליק: אינני יודע איזו, אבל מי היא?

גבעולי: אליק! גם אתה?

אליק: אני יודע, אבא, פרק ברומנים זה קורה לפעמים.

גבעולי: ח־ח־ח… רומנים! איפה שמעת, שלסוכנות יהיה זמן לרומנים? (בכעס) ואם כן – אז מה? (בלעג) נניח שיש לי רומנים – אז מה? וכי אני אינני יצור אנושי? נניח שהיא מחכה לי בכבוש –מה יש לך נגד הכבישים בארץ? אני עוד אשוחח אתה (יוצא)

(נכנסים: שרעבי, איז’ק ומהנגשים בגבעולי העומד לצאת)

איז’ק: אונו מומנטו, סניורה אליקו, למה שרעבי לא לוקח מכתב מהפוסטה?

גבעולי: אני עוד אשוחח אתה… (יוצא לבית צימרמן)

איז’ק: יה שרעבי, למה אתה שוב לא לקוח המכתב מהפוסטה?

שרעבי: זה לא בשבילי. זה לא מתימניה. זה ביידיש.

איז’ק: גם ויידיש לעשות אסורה לשווארצע? פורקה־לה־מיזריה!

שרעבי: אנא ערף? זה בשביל פונק… פונק…

איז’ק: יש לו אחד בבית קטן בפתח־תקוה.

אליק: ילד קטן לשרייבר?

איז’ק: אחד קטן ילד, במבינו! אתה לשמוע, אתה להגיד המכתב בשביל שרעבי או לא. (קורא) מכתבך החביב גרם לי אושר. אח? אושר!… לאחר היסוסים ושיקולים בגלל עוללנו הקטן… פורקה־לה־מיזריה! במבינו!… החלטתי בכל זאת להעיז ולבוא. את עוללנו אביא לאחר חודש בשעה שתימצא דירה מתאימה לשנינו… שרעבי ממזר גדול!…

שרעבי: מג’נון! הוללה לא שלי, והמכתב לא שלי!

איז’ק: (קורא) אבוא ביום רביעי בשעה שש, ואתחיל בהוראה למחרת, שלך יהודית חרמש.

אליק: תן את המכתב. (לוקח).

איזיק: נדמה לי שאני יודע בשביל מי זה.

אליק: נדמה לי בשביל שרעבי.

שרעבי: מה אמרתי? את תמיד מבלבל, יה איז’ק. אומר מורה לוולאד – יש מורה לבשול. אומר מכתב לשרעבי – יש מכתב לאחר. אין לך סדר, יא איז’ק.

(יוצא)

איזק: צריך סדר? העיקר טכניקה אדון אליקו

אליק: הנח לי עכשיו, איז’ק… אחר כן.

איזק: בנה, בנה.

(יוצא)

אליק: (לבדו) עכשיו אני יודע למה היא גרה שם. עכשיו הכל ברור… העולל שלנו… גבעולי, גבעולי, עליך לא הייתי מאמין! כל אחד –אבל לא אתה.

מלכה: (נכנסת עם מזודות) אני נוסעת! אני נוסעת מכאן!

גבעולי: (בא אחריה) וכי מי מתנגד?

מלכה: אני נוסעת מכאן! ומיד!

גבעולי: סעי לשלום. דרך צלחה.

אליק: (מוציא את המזודה מידיה) אני לא אתן… את נשארת כאן:

מלכה: אני נוסעת!

גבעולי: היא נוסעת!

אליק: אמא!…

גבעולי: שקט… מה רצונך, אליק? הרי זו הפעם הראשונה שיש לי ולמלכה דעה אחת… היא נוסעת!

אליק: אמא!…

גבעולי: ששש… אם ידעו בכפר שהיא אשתי, – הכל אבוד.

מלכה: אל תתמם!… אתה רוצה גם להכחיש שאני אמו?

גבעולי: מי יכול להכחיש? אני רק אומר שאם ידעו בכפר, שכלומר, אני בעלך… ואת, כלומר, גרה אצל הקומפרסור, הרי כל הפרסטיג’ה של הסוכנות אבודה! אני – כלומר את – את נוסעת! נוסעת ומיד!

מלכה: לא רק לסוכנות יש פרסטיז’ה.

אליק: גם לי יש פרסטיג’ה, ואת נשארת כאן.

מלכה: רוצה להוציא מידי אליק את המזודות. האו אינו מרפה)

אליק: את נשארת כאן, אני עוד אדבר עמו… זה לא יעבור בשתיקה… הרי המעשה אני יודע הכל… יש לי אפילו הוכחות… לא, עכשו שש ורבע בדיוק – והיא מחכה לך… (יוצא למשרד)

מלכה: אליק, תן את המזודות… (יוצאת אחריו למשרד)

גבעולי: דומני כולם נשתתקו כאן!…הוכחות יש לו? איזה הוכחות? הוא בפירוש קבל את הקומפלכסים שלה… לא! היא תיסע, ויהי מה! (יוצא למשרד)

אליק: (נכנס)

יהודית: תסלח לי, בחור: אני באה מפתח־תקוה –

אליק: אה! יהודית חרמש!

יהודית: כן.

אליק: טוב מאד… אחדיש לי על מה לספר. (יורד במדרגות)

יהודית: נעים מאד.

אליק: כמובן, לא של התימני אלא של –

יהודית: כמובן.

אליק: אינך חושבת שהיה רצוי שלא תבואי הנה…

יהודית: להיפך, זה גורם לי נחת־רוח.

אליק: אה, נחת־רוח… כמובן, כמובן, דרוש אומץ־לב לבוא במצב כזה אלינו…

יהודית: יש לי באמת אומץ־לב.

אליק: אמנם זה לא עניני למרות שאני בנו של גבעולי, בשבילך הוא עוד שרייבר, אבל את יודעת – זה ענין של פרסטיג’ה – ולכן כל כך רצוי, שדוקא את תהיי כאן, נו איך לומר… אנשי המקום הם פרימיטיביים מאוד!

יהודית: אני מוכנה לזאת.

שרעבי: משל? שרעבי לאהוב משלים, יש במשלי –

איז’ק: גבעולי מדבר, אתה לשתוק!

קלרה: הרבה נכון.

הוגו: איגן.

גבעולי: ובכן, רבותי, האם שמעתם פעם שאברהם אבינו בא לארץ־ישראל מארם־נהרים, היא עירק של היום?

סמיקו: עַרַק?

שרעבי: (בנגינה) ויאמר אדוני אל אברהם…

איז’ק: (מפסיקו) עירק? אני יודע עירק! בעירק יש הרבה מים. יש מים השם שלו מרה. יש מים השם שלו חדקל. יש מים קטן השם שלו מים גיחון ואחר יש מים פישון. סמיקו, למה מים ולא מים את אנשי ארם־נהרים?

גבעולי: נכון, נכון מאד בפה. ראה אברהם אבינו, אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי ולא יהיה לי חלק בארם־נהרים…

איז’ק: (שהפך בין המכתבים והסתכל בכתבות, נגש לגבעולי ומראה לו) תצעק…תצעק… יה גבעולי, מה שם של זה? תצעק… תצעק…

גבעולי (מסתכל) חצקלברג. אל תפריע, איז’ק.

איז’ק: אתה חגעקעלענברעג…

גבעולי: וכיוון שהגיעו לסולמה של צור, ראה אותם עוסקים בעדור בשעת העדור, בנכוש בשעת הנכוש, אמר אברהם אבינו: הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת, בארץ־ישראל.

איז’ק: (נגש לגבעולי) ומה שם זה, יה גבעולי?

גבעולי: לא עכשיו, איז’ק.

איז’ק: (קורא) קוסו… קוסו…

גבעולי: (מציץ במעטפה) קוסוגוני. (בטרוניה) איז’ק!

איז’ק: בנה, בנה… קוסו־גו־נו…

גבעולי: אז אמר לו לאברהם אבינו הקדוש ברוך הוא…

סמיקו: ואיך הוא לדבר קדוש ברוך הוא, ספניולית?

איז’ק: סמיקו, אל תפריע.

גבעולי: ובכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: לזרעך אתן את הארץ הזאת. מי שיזרע בקיה, וחטה ושעורה…

סמיקו: וחומוס וששליק בשביל הספניולים – לא צריך?

אליק: סמיקו?

גבעולי: ומי שיזרע חטה ושעורה – יחיה בארץ הזאת, אבל (בתוקף) מי שגונב שקי־חטה המיועדים לזריעה – הוא יגורש מכאן!

סמיקו: (נעלב) אני להבין… הכל להבין… אתה רוצה הגיד, סמיקו בכר גנבת? למה להגיד גנבת?

גבעולי: לריתמות הבהמה – מכרת או לא מכרת?

סמיקו: באמת ספר־תורה – מכרה.

גבעולי: והאם אינך יודע כי זה רכוש־הסוכנות. רכוש צבורי ולא לכל אחד רשות לקחת.

סמיקו: בחיי בן פורת יוסף – מכרה. עמא, למה מכרה? מכרה בשביל פורטונה. חולה מסכן – סמיקו לקנות לה מתנה… (בכאב) אך למה להגיד גנבה? למה?! בואי אלגרה.

גבעולי: (לאליק) דבר אל העצים ואל האבנים.

סמיקו: (יוצא נעלב).

קלרה: יה גבעולי, למה מדבר כך! אתה לא מכיר סמיקו, לא, אתה לא מכיר… (יוצאת)

גבעולי: לך תנהל ישיבה כאן… שמע, אוליוש, אם אנחנו נצליח להביא מורה ולכם לא תהיה מורה – תסכימו שבית־הספר יהיה במגדל־עוז?

הוגו: איגן.

גבעולי: איגן – כן, או איגן – לא?

הוגו: צריך לשאול במעברה, בשביל להחליט החלטה.

שרעבי: סודק… צודק… (הולכים לקראת הדלת. כשהוגו יוצא מופיע בחלון צימרמן).

גבעולי: הילד שלנו? איזה ילד?

יהודית: הרי כתבתי לך כל אלו שלי ושל זליג ימח שמו!

איז’ק: (ליהודית) [במקור משפטים בכתב יד לא ברור!]

גבעולי: תגיד לו שאני אמרתי. המורה הדסה. נפלה לי ממש מן השמים.

איז’ק: מורה? בשביל לאכול ברזל? [במקור משפטים בכתב יד לא ברור!]

גבעולי: לא. הפעם זו מורה כמו שכתוב. לך ותאסוף את הועד.

איז’ק: בנה. בסדר. אני לרוץ. המורה החדשה הרבה טוב בשביל במבינו. אני לרוץ. (יוצא)

יהודית: לפני שתאסוף את הועד, רציתי שנדבר על הזרם שלנו.

גבעולי: מה ערך לזרם, קבוץ גלויות, ישוב־השממות ותחיית האומה.

יהודית: להיכן, מר שרייבר, הזרם הוא היסוד, לדעתי.

גבעולי: יסוד? מה את סחה? חצי מליון יהודים… ולא סתם יהודים, אלא יהודים יקרים מתימן, וממרוקו ומאלז’יר… הרי זה כאילו קלטה אמריקה 100 מיליון.

יהודית: אבל השאלה למה יחנכו אותם.

גבעולי: למה יחנכו? שוטר? למה. אהבת־האדם, עמל־כפיים. אי־ניצול הזולת והכשרת־הלבבות והנשמות. הנה למה! זהו עיקר העיקרים.

יהודית: ממש הוצאת דברים מפי. כשרות זהו עיקר־העיקרים.

גבעולי: יפה שאנו בדעה משותפת. אני באמת שמח, כשרות־הלב וכשרות הנשמות: זהו העיקר!

יהודית: דעתי כדעתך – הכשרות. קודם כל הכשרות!

גבעולי: כן, פתאום: מה פירוש – הכשרות?

יהודית: פשוט לגמרי, כשרות כיסוד־היסודות.

גבעולי: כלומר – זה אני מבין נכון – את… את מתכוונת ל…

יהודית: ל… בדיוק – ל…! יש לכם כבר מקווה?

גבעולי: מה?

יהודית: מקווה.

גבעולי: מקווה?…

יהודית: כן, מקווה.

גבעולי: (נאנח)

יהודית מה אתה נאנח?

גבעולי: שום דבר מיוחד… קצת לוחץ…

יהודית: מה לוחץ לך?

גבעולי: המקווה.

יהודית: אני מבינה. עוד לא הספיקה אותה מורה.

גבעולי: הה? מה? ולאמת חם לי… קרר (לנפשו) אני כבר קרח לגמרי.

יהודית: וזה זמן בדיחות?

גבעולי: בדיחות?…

יהודית: נו, כן, האם יש לכם בדיקת מזוזות?

גבעולי: כן, מזוזות בדלתות. כמובן, ולכולם גם ציציות.

יהודית: זהו, ארבע כנפות, תבוא ברכה עליך.

גבעולי: רב תודות, ומה בנוגד לשבת? נניח ואם נקבל עיזים, יחלוב אותן השבת־גוי?

יהודית: כמו שנאמר: "וביום השבת לא תעשה כל מלאכה… הגוי יעשה.

גבעולי: הגוי! ולנסוע על טרקטור לזריעה דחופה?

יהודית: חס וחלילה!

גבעולי: כמובן, כמובן… וכל זה אמור רק לשבת?

יהודית: כמובן – ביום חול אפשר לנסוע.

גבעולי: והיום הרי יום חול?

יהודית: יום חול, כמובן.

גבעולי: ובכן, מה את עומדת?

יהודית: מה פירוש עומדת?

גבעולי: הלא היום מותר לנסוע.

יהודית: לאן לנסוע?

גבעולי: כמורה לפתח־תקוה! הביתה!

יהודית: אינני מבינה… הרי בלשכה אמרו לי…

גבעולי: אינני יודע מה אמר, זליג. אבל אני אומר לך שלא תחזירי את גלגלי ההיסטוריה! אם החי במאה העשרים. בתקופת הטרקטורים, אינני יכול לחזור לחוקים, שנכתבו לפני אלפי שנים. וכל עוד אני כאן…

יהודית: מר שרייבר…

גבעולי: תפסיקי עם השרייבר! אני גבעולי. (נכנס אליק). נגמר. ידידתך נוסעת.

אליק: נוסעת? אבא!… הרי זה…

גבעולי: אף דבור אחד! לא תעזור לך שום עקשנות – היא נוסעת! אם אתה דוקא עומד על כך… (מלכה פותחת את החלון)

גבעולי: (ליד החלון) נוסעת! נוסעת! ותיכף ומיד!

יהודית: אתה עוכר ישראל!

גבעולי: אליק עזור לידידתך, קח את הג’יפ ותוביל אותה לכביש.

אליק: בעונג רב.

יהודית: בולשביקים!

(נכנסים: שרעבי, איז’ק, קלרה, סמיקו והוגו. בידיהם קקטוסים)

איז’ק: אם איז’ק אומר – קודש קדשים.

שרעבי: בטח לא מבלבל, יה איז’ק.

איז’ק: בחיי ספר־התורה! יש מורה חדשה – סוכר!

סמיקו: ולא בשביל ברזל?

איז’ק: מור חדשה – סוכר. אתה צריך לדבר בשביל סניורה דבורה הנביאה.

שרעבי: למה אני? – מדבר סמיקו.

סמיקו: (ממצמץ בשפתים) צצצ… סמיקו לא מדבר, סמיקו לעשות בידים, דבר אתה, יה שרעבי.

הוגו: איגן.

שרעבי: טייב. אתם רוסים שאהיה שליח־ציבור? אני אהיה שליח־ציבור.

סמיקו: המורה החדשה.

(כולם מרימים את הקקטוסים. שרעבי מנקה גרונו.. נכנסת יהודית עם מזודות. אחריה אליק, גבעולי)

שרעבי: שלום, המורה החדשה.

הוגו: איגן.

שרעבי: ברוך בואך למגדל־עוז, יה מורה החדשה. ברוך עושה מעשה־נסים שלא ראינו כמותם שנות־אלפיים…

הוגו: איגן.

שרעבי: ימי הוד ודוי, ימי דבורה הנביאה ויעל אשת חבר…

הוגו: איגן.

שרעבי: ברוך בואך מורה חדשה לפחות לוואלאד תלמוד־תורה!

הוגו: איגן.

יהודית: ועכשו אני נוסעת… (יוצאת)

שרעבי: איך נוסעת?

גבעולי: היא נוסעת.

איז’ק: למה נוסעת?

גבעולי: היום לא שבת – יכולים לנסוע.

שרעבי: בחיי, לא מבין דבר וחצי דבר. יש מורה או אין מורה?

גבעולי: אין מורה.

שרעבי: שוב אין מורה… איז’ק!

איז’ק: אני? שוב אני? מה אני?

שרעבי: יחרב ביתך! שוב מבלבל!

איז’ק: אני מבלבל? גבעולי מבלבל.

שרעבי: אנא ערף מי מבלבל? אבל אני מבולבל לגמרי. קודם – יש! עכשיו – אין, יש – אין, אין – יש. יש מורה או אין מורה?


סוף מערכה שניה



 

מערכה שלישית    🔗

(התפאורה כמו במערכה השניה. עם הרמת־המסך רואים דרך החלון הפתוח בחדר־הועד את אליק ליד הטלפון).

קופל: (בא. מסתכל סביבו – אליק נעלם מהחלון. מופיע על המדרגות).

אליק: (מהמשרד) זהו סקנדל! כל הפוסטה הזאת – שערוריה! אם רק אתפוס את בפה! – אתה מבין? זה עתה מוסרים לי בטלפון, – היא שלחה לי טלגרמה עוד אתמול, מוסרים את תכנה למנהל הפוסטה שלנו בפה בטלפון – והוא אינו מוצא אפילו לנסות למסור לי אותה! הלא אפשר להשתגע!

קופל: ענסשולדיגט, לא היה כאן ד"ר שפיצברג?

אליק: אינני יודע… סקנדל: ואולי היא הלכה למעברה (יוצא)

קופל: (מציץ בחלון) בחוץ רופא והוא –

שפיצברג: בא על ראשו עכשיו, על חזהו שפופרת – הוא לבוש סינור? גור נישט אאופגערעגאו! איפער מיט דער רוהע!

צימרמן: (בא אחריו) אדוני הד"ר, גד, מה מצבה של גברת מולקובה?

שפיצברג זה יהיה בזיידר. רק לא להרגיז הרבה. לתת לומינליטים! ודיסטרסים נגד קומפלט של קומפלקסים, הרבה מנוחה ולשתות מיץ־פז. הרבה מיץ־פאץ!

צימרמן: זה סוד פרופסיונאל! אטיקה. אזור לספר. (תוחב אצבעו בצלעו של צימרמן) זה בזיידר, קצת אהבה… (צוחק ומדקלם) עס איזם איינע אלטע געשיכטע, דאך בלייבט זי עוויג נוי. היינריך היינע. איין גיטען אונמעכטיג געווארדן (בלי הכרה ) דוס ליבע. אהבתי – אהבה – אהבנו – דגדוג נכון?

קופל: ממש געחלשת? אלע חלטן אין מגדל עוז…

גבעולי: (בא מהמשרד פותח חולצתו) אוף!… אפשר להחנק.

שפיצברג: נא־נו! וואט איזט לאז, הער גבעולי?

גבעולי: לא כלום… לחץ אויר, כנראה… מה אתה עושה כאן, דוקטור?

שפיצברג: מה אני עושה? דוקטור שפיצבר לדאוג לבריאות הזיבור. בריאות הגופה ובריאות הנשמה. “מנס סנה אין קורפנרה סנו!”

גבעולי: (בפיזור נפש) כן, כן… (נגש לחלונה של מלכה) ז’לז’ניקוב. (לרופא) כן, מה אמרה?… מנס סנה… אני מקוה, דוקטור, שכולם בריאים במגדל־עוז?

שפיצברג: גאט זיי דאנק, כמעט בזיידר.

גבעולי: מה פירוש כמעט?

שפיצברג: יש פה רק קצת אפידמיה.

גבעולי: אפידמיה? במגדל־עוז?

שפיצברג: לא לפחד, הער גבעולי, זה בזיידר, אפידמיה רק לנשים. הן התחילו קצת להתעלף.

גבעולי: מה פתאום?

שפיצברג: ערלאובען וי ביטע… (ממשש את ההולט שלו)

גבעולי: אינני מבין… הנשים מתעלפות ואתה בודק את ההולט שלי?

שפיצברג: יש קשר. יש קשר פסיבי, יש קשר פיזי. בן אדם מנע מאסון. מתקלקל בורג פיזי… יש קריזי בטיפיקה. מתקלקל בורג פיסיכיקה – אין אויר.

גבעולי: בענין ברגים תפנה לצימרמן. אין לי פנאי. שלום. (יוצא)

שפיצברג: דאס איזט די ליבע, די דומע ליבע…

קופל: נא דיר גאר א קאנצערט אין מיטן דריגען!

שפיצברג: אתם לשמוע פעם על אדיפוס קומפלקס?

קופל: וואס – וואס – וואס?

צימרמן: נו אדיפוס! הבימה.

קופל: אה!… (מושך בכתפיו ואינו מבין מאומה)

צימרמן: נו־נו?

שפיצברג: ובכן, גבעולי זה – זה לא זה.

קופל: אהה!

שפיצברג: גבעולי זה קומפלקס ממין אחר. פראו פולאקובע להגיד לי יש לגבעולי איינע פרוינדין. והערר גבעולי להגיד לי, זאת הפרוינדין של הבן שלו. אבל זה הסוד… אטיקה… אזור לספר: ח־ח־ח…

צימרמן: מיד אמרתי: רק איש נורמאלי אחד יש במגדל־עוז… צימרמן. (פתאום אוי!… (נשמעים קולותיהם של הועד.

שפיצברג: זה אוי?

צימרמן: האריסטוקרטים החדשים באים. (יוצא).

קופל: כ’האב דאך געזאגס – באלד איז דא א ישיבה של הועד. הר דוקטער…

שפיצברג: יא, יא, זאהארס.

סמיקו: (מופיע ) אה – בובס ציאוז, מושיע דוקטור.

שפיצברג: גוטן טאג, הער סאמיקו.

אלגרה: (באה) שלום, דוקטור. אנו לבוא לישיבה הועד.

שפיצברג: דאס הרויש מיך. ודאי פראו פראזידענטין, מה' ה…ה…ה…יפה מאד. (שרעבי ואולויוש באים)

אליק: היום אין ישיבה.

שרעבי: שלום, מורי הדוקטור… (לוחץ ידו)

שפיצברג: אה, הר שרעבי – ווי געהטס?

שרעבי: ברוך השום, ברוך השם.

אלגרה: פורטונה להגיד לך הרבה שלום, יה שפיץ! פורטונה אומרת – אתה סוכר, אין אף אחד יותר טוב מדוקטור שפיץ.

שפיצברג: זעהר שעהן… (לאולויוש) מה שלומה אילונקה? לקחה את הקדיזל־פורטה?

אולויוש: איגן. פורטה! אילונקה לאהוב פורטה! פיאנו פורטה של פרופסור אקטה משתה!

שפיצברג: (לסמיקו) זה פורטונה – ילדה טובה. אם אני לנסוע לרמלה – להביא לה סוכריות.

אלגרה: לא צריך סוכריות, יא שפיץ.

שפיצברג: למה לא צריך?

סמיקו: אלגרה אומרת, לא צריך סוכריות, למה דוקטור שפיץ בעצמו סוכר! (צוחקים)

שפיצברג: אלגרה קיין ביסכן הופשטיק! יותר אנושית. אלגרה. (צוחק) אלזא, אויף ווידעזעהן מיינע דארען און הערן. אוף ווירדזעהן. נלך, שלום, שלום.

שפיצברג: הא, מיך דעהר גלפרויס.

שרעבי: (לוחץ ידו של שפיצברג) יתן לו ולחים מטל השמים ומשמני הארץ.

שפיצברג אויסצייכנעט! יא, יא אויסכצעכנט… זעהר גוט! (צוחק) אויף ווחדערזעהן! אדון קופל, יש לך קצת ריינע אלקוהול לסטרליזציה.

קופל: אי דוקטער, דוקטער, מיינט א גלעזעל ברומפן און זאגס בליסטיריזאציע…

סמיקו: גם דוקטור שפיץ לשתות אראק?

(כולם צוחקים, שפיצברג וקופל יוצאים).

אלגרה: זה דוקטור שפיץ בן פורת יוסף.

גבעולי: תודה… אלגרה, זה יעבור… מה על סדר־היום?

שרעבי: מורה גבעולי. למה לגרש את המורה מהמקוה ומהמזוזות? יש לה זרם טוב, בחיי. למה לגרש בלי ישיבה יש ועד או אין ועד?

אולויוש: איגן.

גבעולי: חבר אולויוש, כן. אתה דומה תלמוד־תורה כמו מורי שרעבי?

אולויוש: איגן.

גבעולי: ואת מי תלמד אילונקה שלך מוזיקה?

אולויוש: אילונקה ללמד מוזיקה לגרקה תימני.

שרעבי: מה ללמד?

אולויוש: (שר) התחלה של הרפסודיה ההונגרית מס' 2 מליסט.

שרעבי: יחרב ביתו (צוחק)

גבעולי: כאן מדינת ישראל, מורי שרעבי, אתם טסתם באוירונים יש מרחק על כמה שעות טיסה והתקדמות אחת אחת אלפים שנה. אתה מבין – אלפיים שנה! אנחנו אמנם חייבים להתרגל אליכם, אולם גם אתם חייבים להסתגל אלינו.

אולויוש: איגן.

שרעבי: שו איגן?

אולויוש: מוזיקה, מתמטיקה, פיזיקה, דינמיקה, דידקטיקה, לוגיקה, בוטניקה.

שרעבי: אוסקוט! (מחקה) איזיקה, מוזיקה… גיזיקה… יחרב ביתו! זה לא זרם – זה סלט!

סמיקו: מדבר בית־ספר, בית ספר – ומורה? אה? יש מורה או אין מורה?

גבעולי: מה יש בפה?

בפה: די! לא רוצה יותר. קח מפתחות מהפוסטה. לא רוצה – לא צריך.

גבעולי: אבל מדוע?

בפה: קמרדו אליקו לצעוק עלי. אוסר הפוסטה שלי לא טוב. ואני לא צריך להיות המנהל – קח המפתחות! לא רוצה – לא צריך.

(אליק בא).

אליק: ואתה עוד צודק – מה? אתה עוד צועק? טס שכמותך.

גבעולי: אליק!

אליק: אבא… אתה שומע, אבא… היא מחכה על הכביש…

גבעולי: שוב כביש! מה נטפלת אלי בכביש הזה?

אליק: אבל, אבא…

אליק: אבל היא באמת מחכה על הכביש… לא בכביש ההוא… כביש אחר… יש טלגרמה… זה עכשיו קבלתי…

גבעולי הנח לי עם הכבישים! אני לא סולל־בונה. אפשר עוד לקבל מכם שבץ לב.

אליק: מה אני עומד כאן! היא אולי מחכה בכביש… אסור להפסיד אף רגע… (יוצא)

גבעולי: תסלחו, רבותי… כבישים פתאום… (צלצול הטלפון. יוצא)

בפה: שיצלצל! אומרים בפה מבלבל – לא רוצה.

(כולם, פרט לאלגרה ובפה, רצים למשרד)

אלגרה: (ניגשת לבפה היושב עצוב) יהיה טוב, יה בפה. לא צריך מתפטר מהפוסטה. אם גבעולי מתפטר מהסוכנות – לא יהיה מגדל־עוז.

בפה: (מתוך צער) גם כואב לי בלב – בפה כל היום ברגלים, בשביל מי? בשביל מנהל הכללי של הפוסטה… בפה אוהב מדינת ישראל. יביא מאה מכתבים – מחלק. יביא אלף מכתבים – מחלק. הולך בגשם, בבוץ, בחמסין – תמיד מחלק. זה בשביל מי? לא בשבילי. זה בשביל מדינת ישראל, בשביל גבעולי…

אלגרה: אם אתה אוהב מדינת ישראל – אסור להתפטר.

בפה: אם את לבקש, אלגרה – טוב, מסכים לא מתפטר (בכעס) אבל אם תבוא עוד פעם מורה, אני –

אלגרה: בפה!

בפה: טוב, לא מתפטר. בפה אוהב מדינת ישראל. בשבילך אלגרה, לא מתפטר.

סמיקו: (בדלת) אלגרה, אנחנו בועד או לא בועד? בואי, הממשלה שלי!

אלגרה: (הולכת למשרד) ואתה איטלינו מקרוני, לא צריך להיות בועד, סמיקו, ראש הממשלה, יש בועד. (נעלם)

בפה: (לבדו. מתקדם מול מדרגת המשרד. מוציא מכיסו מכתבים) שרעבר! שרעבר! שרעבר! כל כך הרבה מכתבים לשרעבר – ושרעבר לא רוצה לקחת! אומר לא בשבילו. אני הולך לכתוב למנהל הפוסטה…

נעמי (נכנסת עם מזודות) סליחה, אני בא זה עכשיו מהכביש. אתה מכאן?

בפה: לא מכאן… מאיטליה… מה את לרצות, סיניורינה?

נעמי: סלחו לי, אני שואלת אם אתה ממגדל־עוז ומכיר אולי את אליק גבעולי?

בפה: אליקו? הוא עושה הרבה צרות, אליקו! באה מדם פולי – עושה צרות. באה מדם חרמש – עושה צרות, גם לאליקו – עושה צרות. למה לשאול?

נעמי: אני שלחתי טלגרמה לאליק גבעולי.

בפה: לא יודע! אני התפטרתי!

נעמי: אתה אולי מנהל הפוסטה כאן?

בפה: אין מנהל! לא צריך מנהל! לא צריך כלום! את, הרבה סליחה… בפה נרגז, נרגז מאוד! את לשאול לאליקו? אולי הוא אצל סיניורה פולי חרמש… אתמול אוהב סיניורה חרמש. סניורה חרמש ברחה… היום שוב סיניורה חרמש…

נעמי: מדם חומש?… מדם חומש?… הייתי באמת רוצה לדבר אתו… תאמר לו שהמורה החדשה באה.

בפה: (בבהלה) מי?!

נעמי: המורה החדשה. אני מתפלאה שאין איש מחכה לי…

בפה: מורה?! לא, יהרגו אותי – אני לשתוק!

נעמי: אינני מבינה.

בפה: באמת מורה?

נעמי: (בחיוך) באמת, באמת. אתה רוצה לבחון אותי? גמרתי את הסמינריון לפני חדשיים. וכי מדוע אתה תמה כל כך?

בפה: (בשמחה) מורה? בשביל במבינו?

נעמי: כמובן.

בפה: זה טוב! זה טוב! הבמבינו ללמוד, לא לרוץ בחול – (קורא בהתרגשות) שרעבי! אולויוש! אלגרה!

(הם מופיעים בדלת, הם אינם רואים את נעמי)

סמיקו: מה אתה צורח, יה המר! מה יש? שוב בלבול ראש?

בפה: (נבוך) לא יש כלום… כלום…(צועק) לא יש כלום!

שרעבי: ובכן מה אתה צורח כתרנגול?

בפה: את רואה, רואה?

שפיצברג: (בא, מחכך כפותיו בהנאה) זהו מגדל עוד! בראוו! אאוסגעצייכנעם! זה כפר נהדרת! נה־ד־רת! נהדרתי. נהדרנו, נהדרתם… דקדוק נכון, מה?

בפה: סיניורה דוטורה! אתה לראות את אליקו?

שפיצברג: (אינו מרגיש עדיין בנעמי) לא היום, אבל געסטערן אבעגד. הער אליקו מביא פראו חרמש לאוטובוס, קלומפתט בסוף עוד בחלון (מדקלם בהברה אשכנזית) “מי זה דופק על חלוני.” ביאליק! ח־ח־ח… האוטובוס נוסע וגבעולי יוניור האנדקוס…

(רואה את נעמי) אה, סליחה, מערציהונג! (משתחוה) ד"ר שפיצברג מפרנקפורט את מיין.

נעמי: נעים מאוד (הולכת עצובה הצדה)

בפה: (רוצה לפייסה) זה דוטורה שפיץ, בשביל בדיקות, לא צועק כמו תרנגול – כמו סמיקו ימח שמו!

שפיצברג: (בלחש) מי זה?

בפה: אני לא להגיד… טוב, להגיד, זה מדונה בשביל אליקו.

שפיצברג: ווירקליך? נא, דאס איזט יא… נה־ד־רת! אליק זה רקורד!

בפה: קע רקורד?

נעמי: (קמה, כרוצה ללכת, נעצרת לפני שפיצברג) האם אמרת, אליק?

שפיצברג: מערצייהונג! אני… לא כוונה… לא כוונה…נתכוונה – נתכוונתו….

סוניה: (מופיעה בחלון. לראשה קרח) אני רוצה לדעת… מי היא זאת?

שפיצברג: אים גוטס ווילן! גברת! אזור! אפשר לונגען – ענסצינדונג! (רץ אל חדרה)

סוניה: אני מוכרחה לדעת!… את? את? (שפיצברג סוחבה מן החלון, סוגר.)

גבעולי: (מופיע על המדרגות) שפיצברג שוב כאן?

בפה: הכל על סיניור פולי… יש לה קרח על הראש…

גבעולי: לה יש קרח – ואני קרח מכל הצדדים! (נגש לחלונה)

למה זה נחוץ לה? הכל בגלל קנאה משונה… (מרגיש בנעמי)

בפה: מי זו? בפה?

בפה: אני לא תגיד, חברו גבעולי…(יוצא)

גבעולי: מה אירע? גבירתי? תסלחי אם אני מתערב. אבל – אני כאן בא כוח הסוכנות בכפר…

נעמי: אתה בנימין גבעולי?

גבעולי: כן. ומי את אם מותר לדעת? (יושב על ידה).

נעמי: אני… אני… (פורצת בבכי ונשענת על חזהו)

גבעולי: אבל אני אינני מבין –

נעמי: אני… אני ארוסתו של אליק.

גבעולי: ארו…

נעמי: ארוסתו!

סוניה: (מופיעה בחלון ורואה אותם מחובקים ופורצת בצווחה) אה!!!

שפיצברג: (בחלון) גברת! גברת! אזור! לונגן־ענקצינדונג…

סוניה: ביגמיסט! ביגמיסט! (הרופא מרחיק אותה מהחלון, סוגרו)

גבעולי: זה לא כלום… זה יעבור. אבל הגידי לי, אם את ארוסתו – אז מי היא?

נעמי: אני באמת רוצה לדעת, מי היא? (מביטה לעבר החלון של סוניה)

גבעולי: מוטב שלא תדעי, זה לא יוסיף לך מאומה.

סוניה: (שוב מופיעה בחלון) אני מוכרחה לדעת מי היא?

גבעולי: מוטב שלא תדעי, זה לא יוסיף לך מאומה.

שפיצברג: (מרחיקה מהחלון) הער גבעולי, זה סקנדל. אזור להרגיז פראו פוליאקובע! (סוגר את החלון)

גבעולי: את בטוחה שאת באמת ארוסתו?

נעמי: (נעלבת) אדון גבעולי.

גבעולי: טוב, טוב, נניח שאת בטוחה, – אולי הוא לא בטוח…

נעמי: הוא לא סיפר לך עלי מאומה?

גבעולי: עליך לא.

נעמי: ועל מי כן? על הגברת חרמש שאותה הביא לאוטובוס ושממנה התפרד בכל מיני נשיקות…

גבעולי: אני רואה שאת באמת יודעת את המצב של אליק לאמתו. (נעמי לוקחת את המזודות) את נוסעת?

נעמי: כן. אני נוסעת.

סוניה: (מופיעה בדלת, גושי־קרח לראשה. שפיץ מנסה לעכב אותה. אחריה בא צימרמן)

שפיצברג: זה אזור! אזור!

סוניה: אני מוכרחה! מוכרחה!

נעמי: (יוצאת עם המזודה, גבעולי אחריה)

סוניה: הניחו לי! אני אגלה לה את דעתי… הניחו! אם לא אדבר אתה – אתפקע לגמרי.

שפיצברג: אזור להתפקע, אסור… (סוניה משתחררת מידיו, רצה אחרי נעמי וגבעולי שיצאו, שפיצברג רץ אחריה).

צימרמן: כולם נשתגעו! יצאו מדעתם! רק אדם נורמלי אחד יש כאן, וזה אני! (הוא עולה לדירת־הגג שלו ויוצא).

אלגרה: (מופיעה על מדרגות חדר הועד) איפה גבעולי? איפה בפה? אני ללכת לפורטונה.

בפה: (בא מן החוץ) או דונה אלגרה סיניורה אלגרה! אם אני להגיד לך – תאמיני? או לא תאמיני?

אלגרה: מה תאמיני?

בפה: הפעם על אמת – באמת על אמת! תאמיני?

אלגרה: תאמיני.

בפה: טוב! את יודעת מה יש? יש מורה! בחיי! מורה – סוכרו! אני התפטרתי – אבל לך להגיד.

אלגרה: יש מורה?

בפה: פרולה ד’אונורה.

אלגרה: טוב. הגיד לועד.

בפה: לא יאמין. רק להגיד בפה. מבלבל… את להגיד.

אלגרה: טוב. אני תאמיני – אני להגיד לועד. (אומרת לצאת)

בפה: לא! לא! יותר טוב אני! אני מנהל הפוסטה, אני להגיד לועד (בשמחה פתאומית) בחיי! יש מורה! לבמבינו! יהיה בית ספר, יהיה טוב, בחיי! (עולה על המדרגה) לא! יותר טוב – את הגידי – אני אחכה שם. (יוצא. אלגרה הולכת אל חדר הועד)

גב' פלאום: (באה, בידיה מזודה. מסתכלת) משונה, משונה כל־כך… (מחדר הועד נשמע רעש קולות) מה הרעש הזה? מדוע הם צועקים כל כך? כפר משונה: צורחים וצווחים כמו אצלנו בישיבות…

(הועד מופיע בדלת, בידיהם קקטוסים)

אלגרה: ששש…

סמיקו: הפעם לא מבלבלת?

אלגרה: אני נשבע בספר התורה! בפה אומר את האמת.

גב' פלאום: (פונה אליהם) שלום לכם, רבותי, אני כבר באתי.

שרעבי: (בחגיגיות) ברוך בואך המורה החדשה…

אולויוש: ברוך בואך המורה החדשה!

שרעבי: ברוך עושה מעשה נסים שלא ראינו…

סמיקו: (דוחף אותו) נשאל אותה איזה יש לה…

שרעבי: נכון. נכון. (פתאום בכעס) אני בעצמי יודע!… יה מורה, איזה זרם יש לך? זרם תלמוד תורה, או זרם תתיקה?

פלאום: מי אמר לכם בכלל שאני מורה?

סמיקו: מה? לא מורה?

שרעבי: מנהל הפוסטה אמר.

סמיקו: מה, שוב מבלבל הממזר?

פלאום: אני סבורה שהוא טעה. אני אינני מורה. אני מארגון אמהות עובדות.

סמיקו: יש לעשות מבפה קסיסות! לא יצמח לו אינג’יל… (קורא אל מאחורי הקלעים, בעדינות ובטוב־לב עשויים) יה בפה! יה בפה! טפדל!

בפה: (בא, מתבייש – אינו רואה עדיין את גב' פלאום)

סמיקו: מורה סוכרו – מה?

בפה: בחיי, סוכרו! אין כמוה! בעיני ראיתי… (רואה פתאום את גברת פלאום) מי זאת האשה?

סמיקו: אתה לא יודע?!

בפה: פרולה ד’אונורה! לא יודע… (בכעס) לא יודע!

סמיקו: אתה לשקר גם! אני להכות אותך עד שלא יצמח לך אינג’יל…

(מהומה)

אלגרה: אסור להכות, סמיקו. אם להכות, אז יותר טוב להכות אלגרה. (אל גב' פלאום) את באמת לא מורה, יה מורה?

פלאום: לא. רק הבאתי לכם בגדים, כסות חורף.

שרעבי: כסות חורף?

סמיקו: כסות חורף.

בפה: בן פורת יוסף. (מחבקו) ואתם אומרים בפה מבלבל. בפה רק לעשות צחוק… (אל פלאום, בלחש) באמת יש כסות חורף, סיניורה?

פלאום: ועוד איזה! מכל המדות. לפני האופנה החדשה. בגדים – עין לא ראתה! באו, זמני קצוב מאוד. באו למדוד. (רוצה לקחת את המזודה).

בפה: פרדון! לא יפה סיניורה לקחת בגאז'. סמיקו יקח.

סמיקו: למה לא? סמיקו – יש הרבה כוח. (כולם יוצאים)

ד"ר שפיצברג: (בא מצד שני) איזה מגדל פה מבולבלת! (מנגב מצחו) סדום וגמורה! אלע זינד משוגע – פעריקט! (צונח על הספסל, אך קופץ שוב כשבחוץ נשמעות צעקותיהם של אליק ונעמי)

נעמי: (בחוץ) הנח לי! הנח!

אליק: (בחוץ) נעמי! למען השם! הקשיבי…

שפיצברג: דער אליק רק חסר מה! (נעמי ואליק באים. היא משתדלת להוציא את המזודה מידו)

נעמי: תן את המזודה! אני לא אשאר כאן אף רגע אחד.

אליק: את לא תסעי וחסל! אין לך כל סיבה. את סתם הכנסת לך משהו לראש.

נעמי: ואתה עוד מעיז להכחיש! דבר שכולם יודעים – כל הכפר! (פורצת בבכי כשמטפחת לפיה. יושבת ליד ד"ר שפיצברג)

שפיצברג: (אוחז בראשו) אבער קינדערכען! קינדערכען!

אליק: (יושב נרגז בצדו השני של ד"ר שפיצברג. נעמי ואליק מדברים דרך שפיצברג. שמסובב ראשו פעם כה ופעם כה) זה פשוט מעליב! זוהי עלילה! עלילה!

שפיצברג: (נאנח) אוח…

נעמי: (בסרקזם) כך! עלילה!… (פורצת פתאום בצחוק היסטרי) ח־ח־ח!…

שפיצברג: (נאנח) אוח…

נעמי: (בלעג) ומי דפק על החלון של האוטובוס?

אליק: איזה חלון?

נעמי: אינך יודע? מה? אינך יודע?!

אליק: איזה חלון?

שפיצברג: נו, זה – על ביאליק!

אליק: מה?

שפיצברג: “מי זה דופק על חלוני?”

אליק: אני מתחיל להבין… ומי זה בכלל סיפר לך? (לנעמי, בחשד)

נעמי: לא סתם איש. אדם שאפשר לסמוך עליו.

אליק: (בכעס) אם אני אתפוס אותו… את הדגנרט הזה!… את האידיוט הזה! אני עושה ממנו קציצות… אני דופק אותו עד העצם, בחיי!

שפיצברג: (מתרומם בזהירות וצועד כלפי היציאה) דופק… דופקתי… דעפאקטו… דעפעקס…דעפעקטיבי…

נעמי: ד"ר שפיצברג!… אמור אתה… הגיד את כל האמת, כמו שסיפרת למנהל הדואר…

אליק: ואולי ד"ר שפיצברג הוא אשר בישל את כל הדיסה.

שפיצברג: אני? אני לא מבשלת. אני דוקטור מדיצינה.

(בחוץ שומעים את צעקותיהם של גב' פולקובה וגבעולי)

אה, מיין גאט! פראו פולקובה! (רץ לקראתה)

סוניה: נכנסת ואחריה גבעולי) מכירים אותך! אני יודעת הכל!

גבעולי: סוניה, כמה פעמים אמרתי לך שאין לך כל יסוד.

סוניה: לי אין יסוד? תיכף תראה! תיכף תראו כולכם (מוציאה טלגרמה) תיכף יראה כל העולם כולו את היסוד שלי!

גבעולי: מי יראה? מה יראה?

סוניה: (תוחבת לו את הטלגרמה לאט) וזה מה? זה שום דבר? זאת לא טלגרמה?

גבעולי: מה פירוש טלגרמה?

סוניה: אדרבא, קרא! קרא את הליריקה של הקרסאביצה שלך!

גבעולי: שלי?!… (קורא) חכה לי על הכביש לפנות ערב. החלטתי לעסוק בהוראה. הרבה נשיקות יקירתך חמש – חמש.

אליק: זה באמת מענין מאוד… אבא הראה את הטלגרמה…

(הוא ונעמי מסתכלים בה)

הלא זהו המברק שאני שלחתי לאליק.

אליק: (פורץ בצחוק וצונח על הספסל)

גבעולי: הכנסת אותי לבוץ – תוציא אותי מן הבוץ. (סוחב אותו)

בפה: (מתבונן ) קופל לקחת את כל הבגדים.

גבעולי: לך, אומרים לך, ספר לה…

(סמיקו ואלגרה באים, לבושים מלבושים שונים)

גבעולי: מי זה צועק שם?

סמיקו: זה הגליציאנר קופל… איך אני – הרבה טוב? (מסתובב)

גבעולי: מה יש לדבר, ממש גרף פוטוצקי.

אלגרה: (מתגנדרת) לא רק סמיקו פוטוצקי, גם אלגרה פוטוצקי.

(אולויוט ושרעבי באים בלבוש כסות חורף)

שרעבי: היום שמח בלבב כמו בשמחת תורה. איגן. יה מורה אולויוש?

אולויוש: איגן. שמחת־תורה. (מבטא זאת בצורה אשכנזית)

שרעבי: ועכשיו, יה גבעולי, רוצים לדעת, מתי יפתחו לוואלאד בית־ספר סלט?

גבעולי: סלם? אה, כלומר בית־ספר כללי. ברבו, שרעבי! סוף־סוף התקרבת אלינו.

אליק: (פורץ בצחוק) אבא – ויצו – סוניה! ובנוגע לצימרמן, שמעת.

גבעולי: מה?

אליק: הוא הציע לפולי את ידו…

גבעולי: והיא הסכימה?

אליק: היא הסכימה שהוא האידיוט הגדול ביותר בארץ…

גבעולי: הסלט הטוב ביותר, חבר שרעבי, הוא צעיר, וטרי. נכון? והזרם הטוב ביותר הוא זרם הנעורים.

שרעבי: הרבה טוב. להם העתיד. יש בגדים – הכל טוב. כל ישראל חברים.

סמיקו: כל ישראל – (צעקות של קופל בחוץ) הגעליציאנר…

קופל: (בא. כובע משונה לראשו) ברענען זאלן זיי ווי א פייער! מלאקערן זאלן זיי אין גהינום! אמיתה משונה ואלן זיי איינעהמן.

גבעולי: מה יש קופל?

קופל: נו, וואס זאגט איהר? הכל להם! אלעס פאר זיין, נו, או קופל?, גארנישט? אני לא עולה חדש? השאירו לי רק זה – רק כובע ומטריה?

גבעולי: הרגע, קופל. גם לך יהיה.

קופל: קוקט זיי נאר אן! (לאלגרה) מדמואזל פפרמייסטר! מדם פרו־פרו!… לאשתי פאסט דאס קלייד יותר מאשר למדם קושטא…

אלגרה: תן את הפטריה

בפה: (בא מחדר סוניה, רואה את הכובע על ראשו של קופל) פורקה־לה־מיקרנה! זה שלי – תן את הכובע.

קופל: כובע? א מכה!

בפה: מכה? תן בורנטה! אני לבחור קודם.

קופל: א חייה! (תופס מטריה מידי אלגרה להתגונן בה)

גבעולי: הפסיקו. הפסיקו! מגדל בבל (עוצר בעד בפה) הרי יש לכם גורל משותף אתם בכפר אחד, ילדיכם צריכים ללמוד בבית־ספר אחד. הרי אפשר להתפוצץ.

אליק: כשתגמור את קליטת העליה תוכל להתפוצץ פעמיים בשבוע.

אולויוש: איגן להתפוצץ כל השכנזים? גם אולויוש שכנזי. ילדים שלי ללמוד עם הוואלאד שלך.

גבעולי: מגדל בבל! בית משוגעים! הפסיקו

בפה: תן את הבורגטה!

אלגרה: תן את המטריה! (מתקיפים אותו)

קופל: יידען, (בורח לחדר הועד, כשהם רודפים אחריו)

למה להתרגש בפה הרי עכשיו יש באמת מנסה אתה צודק תביא אליקו מורה סוכרו גם ־־־ סוכרו גם חבר גבעולי סוכר, רק קופל סחרין, אתה ־־־ ־־־ אליקו (נותן נשיקה למורה)

(נכנסת סוניה ונעמי וביניהם ד"ר שפיצברג)

סוניה: אני כל כך מאושרת!

נעמי: גם אני כל כך!…

שפיצברג: אאוך ד"ר שפיצברג מאוד כל כך! אלע ווידער גארמאל. זריקת־נעורים הטובה ביותר היא המדיצינה לדמנטוב.

סמיקו: יש פרחים… (מביא קקטוסים)

אלגרה: בשביל המדריך גבעולי (לוקחת מידי סמיקו ומגישה לו)

סמיקו: חבר שרעבי נאום בשביל סניורה ־־־ אשת חבר.

שרעבי: ברוך בואך המורה החדשה! ברוך עושה נסים למדריך גבעולי…

אולויוש: אביבה המורה החדשה?… אולויוש ללמוד עברית!

אליק: איגן.

(צימרמן מופיע עם גברת פלאום על גג־ביתו, שלובי־זרוע, בפה עם קופל)

בפה: ובפה שוב מסכימו להיות דירטורה של הפוסטה, קופל קח את הברטה.

קופל: און קופל גיט אלעטע ארק בחינם.

סוניה: אני כל כך מאושרת.


(סיום דומה למערכות הקודמות)    🔗


שפיצברג: צימרמן חבל שהיום שבת, אחרת הייתי משלם לכם את המגיע לכם. ושלום על ישראל.

שרעבי: (fade in) איזה זרם יש לך?

סמיקו: איזה זרם יש לך?

בפה: איזה זרם יש לך? (fade out)

גבעולי: fade in)) יהודית חרמש, המורה החדשה מפתח תקוה? זוהי הפתעה נעימה! שלום יהודית חרמש!

יהודית: אה, אתה מר שרייבר?

גבעולי: נכון. אבל שמי עכשיו גבעולי. מדריך במגדל־עוז מטעם הסוכנות.

יהודית: אני שמחה מעומק לבי.

גבעולי: טוב שבאת, יהודית חרמש! נפלת לי פשוט כמציאה מן השמים, אני כל כך שמח ומאושר שאינך מסוגלת לתאר לעצמך…(קורא) בפה, בפה!

בפה: פרונטוֹ, פרונטוֹ, חברוֹ גבעולי!

גבעולי: בפה, זוהי המורה החדשה – הכירי את מנהל הדואר שלנו, ג’וזפה.

בפה: מורה? בשביל לאכול ברזל?

גבעולי: לא הפעם זו מורה כמו שכתוב לך ותאסוף את באי־כח־המעברה ואת האנשים שלנו – פשוט את כל הועד!

בפה: בנה. בסדר. אני לרוץ. המורה החדשה הרבה טוב בשביל במביני, אני לרוץ (fade out)

יהודית: לפני שתאסוף את הועד, רציתי שנדבר על הזרם שלנו.

גבעולי: מה ערך לזרם מול יבוש הביצות, קבוץ הגלויות והפרחת הנשמות?!

יהודית: להיפך, מר שרייבר, הזרם הוא היסוד לדעתי.

גבעולי: יסוד? מה את סחה? חצי מיליון יהודים… ולא סתם יהודים, אלא יהודים יקרים מתימן וממרוקו ומאלז’יר… הרי זה כאילו קלטה אמריקה 150 מיליון.

יהודית: אבל השאלה למה יחנכו אותם.

גבעולי: למה יחנכו? אומר לך למה. לאהבת־אדם, עמל־כפיים, אי־ניצול הזולת וכשרות־הלבבות והנשמות, הנה למה! זה עקר־העקרים.

יהודית: ממש הוצאת דברים מפי, כרות זהו עקר־העקרים.

גבעולי: יפה שאנו בדעה משותפת, אני באמת שמח, כשרות־הלב וכשרות־הנשמות! זהו העקר!

יהודית: דעתי כדעתך – הכשרות! קודם כל הכשרות!

גבעולי: כן! – מה פירוש – הכשרות?

יהודית: פשוט לגמרי, כשרות כיסוד־היסודות.

גבעולי: כלומר – אם אני מבין נכון – את מתכוונת ל…

יהודית: ל… בדיוק ל…! יש לכם כבר מקווה? (fade out)


(מעבר מוסיקלי)


נעמי: (fade in) סליחה, אני באתי זה עכשיו מהכביש, אתה מבין?

בפה: לא מבין… מאיטליה…מה את לרצות, סיניורינה?

נעמי: סלח לי, אני שואלת אם אתה ממגדל־עוז ומכיר אולי את אליק גבעולי, בנו של מר בנימין גבעולי? אני שלחתי לו טלגרמה.

בפה: לא יודע! אני מתפטרתי.

נעמי: אה, אתה אולי מנהל הדאר כאן? – אני המורה החדשה.

בפה: מי?

נעמי: המורה החדשה. אני מתפלאה שאין איש מחכה לי…

בפה: מורה? באמת מורה?

נעמי: באמת, באמת, אתה רוצה לבחון אותי? גמרתי את הסמינריון לפני חודשיים, וכי מדוע אתה תמה כל כך?

בפה: מורה? בשביל במביני? – זה טוב! הבמביני ללמוד, לא לרוץ בחול… אביבה המורה החדשה! אביבה!


(מתוך המערכה השניה)    🔗


שרעבי: מה זה זרם?

סמיקו: מה זה זרם?

אלגרה: מה זה זרם?

שרעבי: כן, אמור מה זה זרם, יה סמיקו!

סמיקו: זרם?… זרם זה… אני לא לדעת, חבר שרעבי, אולי אשתי אלגרה זרם…

(אלגרה צוחקת)

שרעבי: הנה בפה! נשאל אותו – מה זה זרם? יה בפה?

אולויוש: מה זה זרם?

אלגרה: מה זה זרם?

בפה: זרם? אלקטריקה זה זרם… חשמל זה זרם…

שרעבי: לא זרם כזה, יה בפה.

בפה: ואיזה זרם, חברו שרעבי?

אלגרה: הנה המורה החדשה נשאל אותה.

שרעבי: יה מורה, מה זה זרם?

סמיקו: מה זה זרם?

אלגרה: מה זה זרם?

בפה: מה זה זרם?

סוניה: הה, את שואלים על זרמים בחנוך, הרי זה פשוט מאד. (עמוד 5 ועד עמוד 7 למטה “אומר זה מורה בשביל ילדים והרי זה מורה מבשלת…”)


(מעבר מוסיקלי קצר)


גבעולי: שלום, סוניצ’קה! אני באמת מופתע לראותך כאן במגדל־עוז כפי הנראה דאגת לי אישתי היקרה במקצת…

סוניה: לא אני דאגתי… המרכז של וויצו דאג: באתי ללמד כאן דיאטטיקה.

גבעולי: דיאטטיקה? מטעם וויצו?

(מעבר מוסיקאלי קצר)


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות