בביצוע “תיאטרון הילדים מיסודה של אופירה נבון” (הבמאי: אנסקי)

 

נח הצדיק החיות והמבול    🔗

מערכה 1    🔗

(כאשר נפתח המסך רואים את משפחת נח יושבת סביב שולחן וחצר ואוכלת ארוחת ערב, מאחר שזה ליל ירח ויש קצת אור. התיבה מסתתרת מאחור, ותוך דחיפה קלה תהיה בקדמת הבמה או במרכזה התיבה על גלגלים)

(משפחת נח מופתעת להופעת ברקים ורעמים. )

נח: ערב קיץ חמים ושוב ברקים ורעמים ושוב הוא בא לבלבל לי את הראש והאוזניים בדיבורים!

זילפה: מי שוב בא?

נח: אלהים!

יפת: (נוסח פרבוסלבי של תפילה – ניגון)… ־ מיה!

שם: (מזמר) אבינו – מלכנו.

יפת: אללה אכבר!

נח: בימים האחרונים זה נורא. הסתתרתי מפני אלהים ממש בתוך המערה וזה עזר לי כמו קדחת ומארה: (רעמים וברקים) אתם מבינים? אומרים: שאלהים רוצה גם מטאטא יורה. אז בשבילו זו לא בעיה לתפוס את נח מאחורי המחרשה, בכרם, בשדה ואיפה שלא יהיה ולומר לו, ממש מפחיד, מכירת חיסול, אלהים מוריד על האדמה את המבול.

כלם: מבול?

נח: מבול. גשם יורד בלי קץ וסוף.

אלהים: (רק ברמקול) נח נח נח

זילפה: תענה לו לא שמעת שאלוהים מדבר אליך?

נח: זילפה אשתי היקרה, שמעתי שמעתי שמעתי אבל אני שואל, ולא בכדי, למה דווקא אני? למה דוקא אני?

קול ה': נח! נח! נח!

זילפה: תענה לו כבר זה לא נימוסי?

נח: אני מפחד. אלהים רודף אחרי כבר שלושים יום, וכאשר ברחתי מפניו, וזה היה היום בכרם על ההר, כמעט ונפלתי לתהום

כלם: אוי אוי אוי מה שעובר על אבינו נח הצדיק

שם: שבע יקום צדיק - ושוב יחליק

זילפה: מה הוא רוצה ממך?

נח: שאבנה תיבת גופר ענקית, כמו אניה, ובה תפליג כל המשפחה על פני המים, בנוסף לחיות ועופות, זכר ונקבה.

חם: ושאר בני האדם?

נח: (כמעט בבכי) יטבעו במי המבול כולם האופה ימות, והירקן, והשרברב, והאשה ההיא היפה שאינני יודע אפילו מה שמה… השכנה החדשה.

יפת: זה איום ונורא.

שם: כולם ימותו?

חם: אבל למה ומדוע?

נח: מה אתה שואל אותי? אני הכתובת לשאלה? תשאל את בורא העולם. אם הוא רוצה להרוס כל מה שבנה, זה בכלל לא עניני, זה ענין של השכינה.

זילפה: על איזו שכנה אתה שוב מדבר?

נח: (קם נרגז) לא שכנה, זילפה. לא שכנה. אפשר לומר אלוהים ואפשר לומר בורא עולם ואפשר לומר אבינו שבשמים, ואפשר לומר שכינה. עכשיו את מבינה?! (ברקים ורעמים) “…………………” רבון עולם, המשפחה שלי יצאה לסעוד בליל ירח בחצר, בשלווה, ופתאום ברקים ורעמים וקול אלוהים?!

קול אלוהים: נח נח נח עלה על השולחן ונדבר גלויות, פנים אל פנים

זילפה: על השולחן? זה לא נימוסי. בשום אופן לא הוא יהפוך את קערות החמיצה, ידרוך בנעליו בתוך החומוס והטחינה, וירמוס את הפלאפל וה“גפילטא-פיש” – אני מתחננת לפניך, אלוהים שיחה פנים אל פנים, איש אל איש, אהלן וסהלן, אבל לא עושים זאת על שולחנים.

נח: אני אעמוד על הסלע

זילפה: על הסלע זה בסדר. קדימה נח. וזכור מה שאשתך אומרת – אל תכנע ואל תוותר ותהיה עקשן במשא ובמתן. מלה בסלע – ושתיקה בשניים

קול אלוהים: (לנח העומד רועד על סלע) נח נח! נח עכשיו שמעני והטה אוזניים

נחמתי מאד כי בראתי את האדם

נח: (מגמגם) מה א-ת-ה או-מ-ר?

קול ה': ואומר ואגיד בלבי: אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה

כלם: אוי! אוי! אוי! חדשות רעות ועצובות אוזנינו שומעות

קול ה': הנני מביא מבול על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת לשמים. כל אשר בארץ יגווע. ובאת אל התיבה, אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך. ומכל החי תביא אל התיבה זכר ונקבה יהיו. ומהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו שניים מכל מין. ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת לתיבה, והיה לכם ולהם לאוכלה

נח: אבל למה בחרת דווקא בי?

קול ה': כי, נח, נח, נח, אתה צדיק תמים אתה

נח: (צוחק) חי. חי. חי. אני? אני צדיק? זה ממש מצחיק! אני צדיק?

קול: אתה כי מלאה הארץ רשע הסתכל וראה, נח הצדיק בעיניך תביט ובלבך תרגיש.

(בקדמת הבמה מתרחשות התמונות הבאות)

(ילד בורח וככר לחם בידו, שוטר רץ אחריו ושורק במשרוקיתו. השוטר תופס את הילד. )

שוטר: אתה בא איתי עכשיו למשטרה לבית המשפט ולבית הסוהר אתה גנבת את הלחם הזה במאפיה, או לא גנבת?

ילד: גנבתי כי הייתי רעב! אמא שלי חולה ולאבא שלי אין עבודה, והמצב בבית קשה נורא.

שוטר: ראשית חכמה, נפתח לך תיק במשטרה (גורר את הילד הבוכה אל מחוץ לבמה).

קול ה': ראית, נח?

נח: ראיתי, וגם דמעות כבר זולגות מעיני, ולבי נשבר

(למראה מלך, כתר זהב על ראשו הנכנס עם כס מלכות לבמה) ומי זה? ואיזה סיר מרק הוא חובש על ראשו?

קול ה': זה לא סיר מרק, זה כתר וזה מלך מלך ושליט, השולח את בני עמו למלחמות, כדי לשדוד ולהרוס ולא לבנות

שם: מה? (בערבית)

חם: מה? (ברוסית)

יפת: מה? (בצרפתית)

מלך: (מניף שרביטו. הכתר יורד אל אפו) לאחר שהכרזתי לפני שנתיים מלחמה בלתי נגמרת על אפולון. אני מכריז עתה הכרזת מלחמה נגד ארצות ההר, היבשת, הים והשפלה.

אשה: לבושת שחורים (נכנסת לבמה) מלכי, במלחמותיך אבדתי כבר שני בנים. מתי יהיה לזה סוף, מלכי?

מלך: אין לך בגדים אחרים? למה היא תמיד לובשת שחורים? אין לך בגדים ירוקים אדומים או ורודים ומשמחים? סלקו את האשה מעל פני (שני ז’לובים גוררים את האשה הזועקת אל מחוץ לבמה) היא עולה על עצבי – ואני עצבני

קול ה': על פני האדמה, נח, נשמעות רק זעקות ובכיות, ואין קול רינה וצהלה ודיצה. ראית ילד רעב - וראית אם שכולה, ומלך השולח את עמו למלחמות אין קץ וסוף. האם בשביל מראות כאלה הייתי צריך לברוא עולם? מבול יהיה (ברקים ורעמים) ועכשיו תסתכל ותראה מה אתה רואה?

נח: כלום אולי אני זקוק למשקפיים, אני חצי “עוואר”?

במאי: (נכנס כמו מטורף לבמה. עצבני) אפשר להשתגע! הי, אתה שם, החשמלאי, תן אור על האלכימאי, ואתם, עובדי הבמה, תגררו את המעבדה, עד כאן, ממש לרגליו (הכל נעשה כמצוות הבמאי) ערב טוב, ילדים! אני הבמאי של ההצגה הזאת ושמי הוא……… ואינני מוצא בה את ידי ואת רגלי. עובדי הבמה היו צריכים להכניס לכאן את המעבדה של האלכימאי, שם. אבל שכחו לעשות זאת בזמן, לא מפני שהיו עייפים-(צורח) מפני ששחקו שם בקלפים קלפים אם יש לכם שאלות, ילדים, אני אחפש להן תשובות. רוצים?

(קטע שאלות ותשובות)

ועכשיו, האלכימאי, אתה חולם להפוך כל דבר לזהב – חול, חצץ, כבישים, מדרכות, אספלט, העיקר שאתה רוצה להמשיך להיות בטלן ולא לעבוד…אז תבחוש בשיקוי הקסמים ותעלה רוחות רפאים, ולא תזרע שדות ולא תטע עצים, מפני שאתה בטלן המתעצל לעבוד (האלכימאי מעלה גזים בוערים… מעשה קסמים) הי, אתם החשמלאים, למה לא שומעים את קול אלוהים במיקרופונים?

(קטע אלוהים או קול אלהים)…

במאי: אתה תחכה לי מאחורי הקלעים. אתה שומע, פשוש – ההצגה נמשכת המלאכים והחיות בבקשה:

(נכנסים לבמה שני השדים, שמדון ושמדונה) אתם לא מלאכים - אתם שני השדים, שמדון ושמדונה. מה אתם עושים כאן?

שמדון: במקום שיש היצר הטוב – נמצאים גם אנחנו, היצר הרע. נא להכיר ולהזכיר שני השדים, שמדון שמדונה. (בחיוך רחב) רעים ופרועים ובעלי תעלולים

במאי: הם מתלוצצים – ואני מתפוצץ. (למלאכים הנכנסים) למה נכנסתם לבמה מאוחר? לא יכולתם לעוף?

מלאך: תראה כמה רוכסים וריצ’רצ’ים צריך בשביל לחבר לנו כנפים – ואז תבין

במאי: תרוצים תרוצים תרוצים ועכשיו, אתה המשחק את אלוהים – החוצה.

(הנ"ל יוצא) ואתם עומדים כאן בצד. השדים בצד שמאל – והמלאכים בצד ימין. כדי להבדיל בין טוב לרע. ובין רע לטוב. מבינים?

אלכימאי: ואני ממשיך במעשי נסים? ממשיך לנסות להפוך חול לזהב בעבור כל הבטלנים?

במאי: אלכימאים כמוך, כך קרה במרוצת הדורות, תלו על הקורות, או ששרפו אותם במדורות. קהל הילדים כבר הבין שסוף גנב לתליה ומי שמבטיח לבני אדם חיים בלי עבודה, הוא יותר גרוע מקדחת שפעת ……… וכינים הוציאו את האלכימאי הבטלן מהבמה (עושים זאת)

אלכימאי: (תוך יציאה) הבטחת לי שאשיר במקהלה – לא? אני יכול לזמר גם סולו (שר את כל ה“סולם” ויוצא)

במאי: נח

נח: כן?

במאי: למה אתה עומד עקום ולא ישר?

נח: הסלע חלקלק כמו גלידה

במאי: בינתיים אתה יכול לשבת.

נח: תודה, ושוב תודה (יושב)

במאי: ועכשיו, סוף סוף, נמשיך בהצגה. מה אלוהים רצה להראות לנוח, כאשר הראה לו את האלכימאי, הילד הרעב והשוטר והמלך הרשע הגורר את עמו תמיד למלחמה, ואת האשה הלבושה תמיד בשחורים? יש איזה ילד, או ילדה, באולם, המוכנים לתת תשובה לשאלה? יכול להיות ילד, ויכול להיות אחד ההורים

(קטע דו- שיח עם הילדים באולם)

ועכשיו, כולם יראו זוג הורים זקנים ותשושים, אב ואם, שגידלו בעמל רב שבעה ילדים (הזקנים מדשדשים כפופים לבמה) ועתה, כל שבעת הילדים מזניחים את ההורים התשושים והזקנים

קול ה': ובעבור הרעה הזאת אני מביא מבול על הארץ (רעמים וברקים)

במאי: הוא בכל זאת חזר לתפקידו (בפליאה) טוב. שיהיה כך. עכשיו תורך מלאך

2 מלאכים: (יחדיו להורים הזקנים) הורים זקנים – אתם רעבים?

2 הזקנים: רעבים! רעבים וחולים!

2 מלאכים: אין צדק בעולם אם ילדים שגדלו ובגרו את הוריהם מזניחים מה דעתכם, ילדים?

(דו-שיח עם הקהל)

במאי: נח, הענין מובן לך, וגם לך, זילפה?

נח: למה לא? צריך פשוט לפתוח שוב את ספר התנ"ך ולקרוא

במאי: כל החיות. להכנס לבמה, בבקשה

(בתהלוכה כל החיות הנושאות מטריות ושמשיות – ורקוד בשם זהו)

יופי (לקהל) נכון שתענוג להסתכל בילדים המחופשים לחיות? (הבמאי מתרוצץ על הבמה בכעס) עכשיו צריך לרדת גשם – ואין גשם! (צועק) למה הגשם לא יורד? למה אין שוב ברקים ורעמים? (רעמים אדירים ) היי, היי, לא צריך להגזים עוד רעם חזק כזה ואצלי עור התוף באוזניים נקרע

מה קרה? (לשפנה שנגשת אל הבמאי) למה את בוכיה?

שפנה: אני מצטע (ר)ת מאד. אבל דב(ר) נו(ר)א ק(ר)ה… השפנה הקטנטנה שלי ססיליה לא באה לתיבה. ואני בכו(ר) אמא שלה מאד מודאגת. אני יכולה בבקשה, ללכת לחפש אותה? (הסינים אינם מבטאים ר)

במאי: בסדר. זה יפה שאת דואגת לבת שלך.

שפנה: אבל אתה מבטיח שהתיבה לא תפליג בלי המשפחה שלי?

במאי: מבטיח!

שפנה: מות(ר) לתת לך נשיקה? (מנשקת את הבמאי) ססיל בעלי, בוא נ(ר)וץ לחפש את ססיליה! (שני השפנים יוצאים).

נח: ומה יהיה עכשיו?

במאי: המבול! גשם איום ונורא

נח: והתיבה?

במאי: כבר מוכנה שם

נח: לא רע לא רע

במאי: לא רע לא רע כמעט חצי שנה עבודה – וזה אומר לא רע אז תזיזו את התיבה לקראת הבמה - והחיות יכנסו מיד לתוכה. (וכך נעשה)

2 השפנים: אתם נוסעים? יש לנו כרטיסי כניסה לתיבה (מראים את הכרטיסים) מבטיחים ולא מקיימים?

במאי: לא. מחכים – עד שבשעה מוצלחת וטובה ימצאו את ססיליה, השפנה הקטנה. בהצלחה!

2 שפנים: תודה תודה

שמדון: חה. חה. חה. למה אתם מודים שפנים קטנים ומטופשים? אינכם יודעים שיצר האדם רע מנעוריו - הבטחות כל כך רבות היו לשוא?

מלאך 1: אתה מתחיל שוב לזרוע רעל בלבבות, שמדון השד? אינך יודע שכח התקוה מאיר עינים ונותן כח לעייף ולסובל?

שמדונית: אנחנו השדים יודעים להבדיל בין אמת ואשליות וחלומות.

מלאך 2: אומרים, חיה ותן לחיות איננו רוצים שדים ואנשים רעים בתיבה – אנחנו מאמינים בסבלנות, אמונה ובטוב שבבני -אדם.

שמדון: אשרי המאמין

במאי: אור בתוך התיבה נח, אתה ואשתך תתחילו להאכיל את החיות הרעבות קש ובשר, גזר וחסה וקלווסה, וליונה זרעונים.

נח: ומתי נפליג (נח וזילפה נכנסים לתיבה)

במאי: כאשר אבא ואמא, השפנים ימצאו את ססיליה, השפנה הקטנטנה.

נח: (מכין התיבה) אני לא יודע במה להאכיל את הזיקית

במאי: יש ספר הוראות. תקרא ותדע. כל הדברים החשובים כבר כתובים בספרים.

זלפה: (בפחד) נח מתקרב להאכיל את האריה (רצה לבמאי ומחבקת אותו) אני חוששת ומפחדת נח – אל תתקרב אל האריה

במאי: למה לך לדאוג, זילפה. נח הוא גבר אמיץ.

נח: (יוצא מתוך התיבה לבמאי) מי אמר לך שאני אמיץ?

במאי: אתה מוכן להודות שאתה אינך אמיץ ואתה פחדן?

נח: תלוי נגד מי. נגד ג’וקים אני אמיץ וגיבור, אבל נגד נחשים, נמרים ואריות אני פחדן עד מאד.

זילפה: (קופצת בפחד על כסא) ראיתי ג’וק‼ ואולי זה עכבר?

במאי: אתה רוצה שהאריה, מלך החיות, ימות ברעב? אתה לא מתבייש?

נח: גם מתבייש וגם חושש. ככה זה אצלי. החובה קוראת – אבל הגוף רועד. אני מחולק, כמו התיבה, למדורים – מדורים. מדור הפחד ומדור החשש אז מה עושים?

במאי: מאכילים

נח: (בגמגום) את האריה והנמר והנחש, ואת כל האחרים?

במאי: את כולם!

נח: שישמור עלי בורא עולם! אני הולך, כמו…….. להאכיל את האריה ברירה יש לי? (נח נכנס לתיבה ומאכיל את האריה. הכל מביטים בו בחרדה!)

כלם: אוי אוי אוי מה שעובר על נח הצדיק?

נח: אוי ועוד אוי לי אוי לי

זילפה: מה קרה, נח יקירי

נח: האריה פגע בי אולי התכוון לתת לי לטיפה נעימה, כאות תודה, אך ברגלי הוא פגע, הפגע רע, האריה, ואני צולע בצליעה (נכנס לקדמת הבמה בצליעה).

במאי: יש אולי דוקטור או רופא באולם?

מלאך 1: אני חובש מחיל הרפואה בעננים, בשמים. תנו לי רגע או שניים, ואני חובש לנח את הרגליים.

נח: לא רגליים! רק הרגל הזאת. (המלאך חובש את נח. מוציא מתוך תיק חומרי חבישה) אוי! אתה מכאיב לי!

מלאך 2: אתה מתנהג כמו ילד שמפחד לשתות תרופה. אתה ילד אתה?

נח: איזה ילד? מה פתאום ילד? לפי התנך אני היום בן שש מאות שנה היכן הבנים שלי?

במאי: מאכילים את החיות

נח: ונשותיהם, גילה וצילה וחכלילה?

במאי: עוזרות לגברים להאכיל את החיות והעופות והרמשים.

נח: (מתוודה) וגם את הנחשים? אני מפחד מנחשים!

במאי: אתה מפחד מנחשים?

נח: כן. גם מצבועים ושועלים ותנינים ואריות ונמרים. אולם אשתי, זילפה מפחדת מג’וקים ועכברים. (שיר ורקוד קומי)

במאי: אז למה, לא מובן לי, מדוע דווקא בך בחר אלוהים.

נח: מדוע אתה שואל אותי? שאל אותו או את אשתי והרי אתה יודע שאמרתי לבורא עולם, לפחות עשרים פעם: מדוע דווקא אני? מדוע בחרת רק בי?

במאי: כתוב בתנך “ונח איש צדיק תמיד היה בדורותיו”

נח: תמים אולי, אבל צדיק בשום אופן לא. האנשים האחרים היו פשוט גרועים ורשעים ממני.

במאי: וזה, בעצם, מסביר הכל. ועכשיו, נח, בחזרה לתיבה. היידה-היידה שנה שלמה תצופו על המים עד שתנחתו על הרי אררט הגבוהים. כולם לתיבה המלאכים הטובים וגם השדים בעלי היצר הרע. יש לי ברירה?! היצר הטוב והיצר הרע תמיד הולכים ביחד, כמו בחור ובחורה הגרים באותה דירה.

נח: אני לפעמים שותה יין לשכרה. פעם בלילה, כששתיתי הרבה מעל למידה הרצויה, לא מצאתי את הדרך אל ביתי, לישון במיטתי החמה… ופעם…

במאי: אתה מספר לי? חה. חה. חה.

נח: ועכשיו תשמע, הבאתי אתי לתיבה זמורות לנטיעות גפנים, יחורים לתאנים וגרופיות לזיתים. וכאשר יקלו המים ונחזור ליבשה, דבר ראשון: אני נוטע כרם, ואבנה לי גת לדרוך ענבים ליין. כי יין ישמח לבב אנוש.

במאי: נח, אני מזהיר אותך – אסור להגזים בשתית יין כשאדם שותה כוס אחת של יין – הוא דומה לרחלה, כבשה תמימה. כשהוא שותה כוסותיים, כוס ועוד כוס, מיד נעשה אותו אדם גבור כארי, טופח על חזהו באגרופיו ואומר: אני אני אני מי גבור יותר ממני – אין כיוון ששתה שלוש או ארבע כוסות יין מיד הוא דומה לקוף, רוקד ומקפץ ומדבר שטויות. ואחרי ששתה כוס נוספת מה קורה לו? חה. חה. חה. מתפלש בעפר ובבוץ כמו חזיר ובערבית: חנזיר! (שיר ורקוד בנושא הנ"ל בהשתתפות החיות והקופים)

קטע מרד החיות במשפחת נח

נח: מה המהומה ….? (קולות זעם של חיות) מה קרה?

במאי: נמאס לחיות להיות סגורות ומסוגרות, חודשים על חודשים, בתוך הסוגרים, בתוך הכלובים, כמו בגן החיות.

נח: ועכשיו החיות מתמרמרות?

במאי: בדיוק כך! תשמע לצריחות ולזעקות ולנהמות וליללות

נח: אפשר למות. וזו הבושה? הצלנו אותם מטביעה במי המבול – וזו הכרת התודה? (בני נח, זילפה והנשים בורחים אל מחוץ לתיבה – והחיות אחריהם כמה סיבובים אל מחוץ לבמה ובחזרה זילפה, הבנים והנשים חוזרים לבמה – אך החיות עדיין מחוץ לבמה.

שם: החנש כמעט חנש אותי לגמרי (מבוהל. מגמגם בפתח. לבוש שמלה)

חם: אתה רוצה לומר שהנחש כמעט הכיש אותך?

יפת: זה נחש ארסי נורא! איזה אורך! איזה גודל! יבאייה (שורק)

צלילה: אז מה שם אומר שהחנש חנש ולא נחש?

חכלילה: שם פשוט נבהל, וכאשר נבהלים מתבלבלים במלים.

גילה: הנחש כמעט הרג את בעלי המסכן (מחבקת את שם)

שם: (מגמגם) החנש החנש החנש

חם: והאריה והנמר

יפת: והג’ירף כמעט הרים אותי לשמים כמו מנוף

חם: ולנמר יש שיניים כאלו… כאלו… כאלו… הנמר חשב שאני מתאים לארוחת בוקר בשבילו. הגידו (מיבב) אני דומה לארוחת בוקר? אז למה הוא רצה לטרוף דווקא אותי? יש כאן יותר שמנים ממני

(כל החיות נכנסות לבמה – רעש ומהומה)

האריה: מה אתם חושבים לכם, בני אדם, חוצפה שכזאת! לכלוא את מלך החיות בכלוב (כל החיות צועקות בבת אחת)

במאי: שקט שם מי רוצה רשות דיבור?

החמור: (נוער) אני

החמור: אני! אני, החמור אני מבקש רשות לנעור

במאי: לנעור? ככה? (מחקה נעירת חמור)

החמור: אני נוער ביתר מומחיות (נוער) אדוני חייב עדיין ללכת לבית-ספר לנעירה, כי בנעירה שלו אין צליל חמורי מובהק. ועכשיו בשם כל החמורים… אני רוצה לומר דברים…

האריה: אתה לא נבחרת, החמור, ליצג את כל החיות והעופות והרמשים באסיפה כאן, ולכן אני, מלך החיות, בתוקף מלכותי, אפתח את פי ואשמיע מחאתי

החמור: מי בחר בך, כבודו, לייצג אותי, אם אפשר לשאול?

השועל: (ערמומי) אתה לא רואה, חמור חמורותיים, שעומד לפניך מלך?

החמור: מלך? למה האריה יותר מלך ממני? מה, אני לא חיה?

השועל: אתה לא בכלל חיה – אתה בהמה, כמו למשל, הפרה או הפרדה, ואתם בערך באותה המשפחה קפיש? זה באיטלקית. כמו ספגטי ומקרוני וקפריצ’יו. ואתה תלמד להתנהג עם מלך, למך

החמור: (נוער) אז מה אם האריה הוא מחל¹ ואני סתם חמור? זה צודק? האם למלך יש שכל כפול או שני ראשים? ואני מעיד לטובתי שאני אוכל קש ועשב. ואני בעצם צמחוני, והמלך הזה שלך, השועל, זולל בשר וטורף חיות. וזה לא יכול להיות שבמרד החיות הוא ידבר ואני אשתוק

השועל: (בדיפולומטיה ערמומית) זהו החוק כשהמלכים מדברים - החמורים שותקים ומשתתקים קפיש.

החמור: (בעצב) ואין מה לעשות? אין מה לעשות? כיצד, בתור חמור, עלי לנהוג?

השועל: כיצד לנהוג? ראשית חכמה, תסגור את הפה ותשתוק, יה חמור “אוסכות”

כמה חיות: (בערבית) “אוכסכות” יה חמור

(אור על התיבה בה מכבסים שלושת הבעלים - הבנים, שעה שהנשים משחקות קלפים).

שם: (מסובב כבל ועליו תחתונים גופיות חולצות פיז’מות – במעגל אין סופי) (שם לובש שמלה) זה מסתובב - אבל לא מתיבש?!

צלילה: (זורקת קלף) לעבודה, בטלנים תמשיכו לכבס

גילה: אם אין שמש - מדוע שתתיבש הכביסה, מותר לדעת?

חם: קליפה קלפטה מכשפה הגברים מכבסים - והנשים בקלפים

יפת: חיי כלבים

כלב: (נכנס בריצה לבמה) מישהו קרא לי? (נובח)

יפת: איש לא קרא לך. אמרתי רק לאלו הנשים, שחיינו חיי כלבים, יום ולילה רק מבשלים ומכבסים. מכבסים ומבשלים מתקנים גרביים ותופרים כפתורים

שם: (מסובב את כבל הכביסה האין - סופי, במעגל) וכאשר יולד תינוק, בסוף ההצגה, יעמידו אותנו הנשים לחתל את התינוק בחיתולים. שמעתם מה שאמרתי? חיתולים

כלב: (נובח) אמרת חתולים? (נובח) היכן החתולים?

שם: אולי תרד ממני?

כלב: אתה עץ או סולם? ולמה אתה אומר “חיי כלבים”? זה לא יפה ולא הוגן. ולא נכון. מפני שהכלב הוא הידיד הכי נאמן לבן האדם סליחה עלי לרוץ, ראיתי זנב-חתול או זנב-חתולה פה בסביבה.

חם: אז מה? נניח שראית זנבות. אז מה?

כלב: זה הרגל כזה שלי, שהרגליים מתחילות לרוץ, אפילו בלי פקודה. כשהן מבחינות בחתול או בחתולה (נובח, יוצא)

חכלילה: גברים, מספיק להתבטל, הכביסה מחכה

שם: (מסתודד עם חם ויפת) צריך לקבוע פעם אחת ולתמיד, מי הגבר במשפחה-ומי היא האשה.

חם: אז למה אתה לובש שמלה? אז מי אתה בכלל, גבר או אשה?

שם: המכנסיים שלי עכשיו בכביסה, טמבל מטומבל

יפת: מספיק לריב אחים

נח: (נושא בקבוק יין. בתוך התיבה. שר שיר ערבי) עלה דלעונה! עלע דלעונה!

שם: יין! אבא שוב נתן בכוס עינו רק עין? אולי עשרים עיניים? כשאבא רואה יין הוא מאבד את המכנסיים…

יפת: אתה רואה כוס – ואני רואה בקבוק

(בערבית) “ילען אבוק”! “ילען אבוק”! שוב אבא והבקבוק אפשר להשתגע מה“זקן” שלנו. תהרגני הרוג אם אני מבין מדוע דווקא בו בחר אלהים

(החמור והאריה השועל והג’ירף נעצרים ליד הגברים המכבסים)

שם: מה אתם רוצים? מביטים ומביטים ומביטים - לא ראיתם כובסים?

האריה: כובסות! נשים כובסות! כך זה מתחיל: קודם כולאים את האריות ואחר כך דורשות הנשים מהגברים לכבס תחתונים.

חם: האריה צודק

יפת: היום כביסה – מחר ספונג’ה. תראו עוד שהנשים ירצו שהגברים גם ילדו ילדים אני לא מכבס יותר! (זורק את הקערות).

אשת יפת: יפת

יפת: (נזוף) מה?

אשתו: מה אמרת?

יפת: אני? אני? אני? מה אמרתי?

אשתו: כולנו שמענו! מה הוא אמר חם?

חם: הוא אמר… הוא אמר…

אשת חם: …בלילה יהיה לך קר, חם, - מפני שאני אגזול ממך את השמיכה…

השועל: (מסתודד עם האחים) אתם תקשיבו לי! יפת צודק היום הנשים דורשות שתכבסו, מחר ידרשו ספונג’ה - ומחרתיים שתגרדו במגרדת צנון וקישואים-ואני שואל: אלה הם חיים לגברים אמיתיים?

חם: אז מה עושים, השועל?

השועל: מורדים קודם כל לוקחים מקלות ושוט

(האחים לוקחים מקלות ומתקדמים לעבר הנשים המשחקות בקלפים)

שם: אתם תשמעו לנו, הנשים, חכלילה גילה וצילה. בשם אחי, חם ויפת ובשמי, ששמי הוא שם… תדעו לכן, שמהיום והלאה…

(הנשים שרות ורוקדות ריקוד פיתוי עדין לפי הבנת הילדים הצופים – והאחים מתמוגגים ונמסים)

חכלילה: פוציניו - מוציניו מותק שלי

גילה: בוא ואצבוט לך על הלחי, חמוד שלי

צילה: תראו איזה מתוקים האחים, בני נח.

חכלילה: והם בכלל לא התכוונו להגיד מה שאמרו נכון, שם חם ויפת? אתם לא רוצים שנכעס עליכם ונעמיד אתכם בעונש בפינה?

גילה: מה אמרת, שם, שמהיום והלאה… מה היה האיום הנורא?

שם: (מגמגם) מה. מה. מה… אמרתי שמהיום יוצא לילה… ואחרי הלילה בא יום. על מה אתן רותחות וכועסות… אמרתי דבר נורא ואיום ?

חכלילה: הם בסך הכל ילדים טובים, ורק השועל הערום והרע הכניס להם בראש מחשבה משונה… אז אתם חוזרים, אני מבינה, לכביסה?

האחים: בטח! בטח! בטח!

חכלילה: ואחרי הכביסה ספונג’ה, ואחר כך גרוד צנון ורתח.

האחים: בטח בטח בטח

חם: שמי הוא חם ואני רוצה את השמיכה בלילה שלא יהיה לי קר. אז אשתי היקרה, לא תגזלי ממני יותר את השמיכה בלילות הקרה?

צילה: (אשתו) מה פתאום? מה שקרה שלשום מוכרח לקרות גם היום? חם אני מבטיחה לך, מעתה ועד עולם, שלא יהיה לך קר בקייץ וחם בחורף

חכלילה: ועכשיו נשים להתפייס עם הגברים (מתחבקות עם הגברים - עד שאלה חסרי נשימה)

יפה: די

חם: מספיק

שם: הגב נשבר לי מרוב הגיפופים

האריה: היא חזרת

השועל: היא באה

הנשים: מי בא?

הבמאי: (נכנס לבמה בריצה) מי בא? מי חוזרת?

(הוא רואה את השפנים עם ססיליה השפנה הקטנה) הו, אלוהים. יופי! יופי! נמצאה האבדה וזו ססיליה השפנה הקטנה החמודה?

שפנה: (בבישנות) זו הבת שלנו היקרה, שלי ושל ססיל בעלי

הבמאי: ואיפה היא היתה?

שפנה: סיפור עצוב, ולא הייתי רוצה… ילדים לא אוהבים סיפורים עצובים… אז מה היה, אתם שואלים? ובכן, ססיליה הקטנה הלכה להפרד, בקור פרידה, אחרון מכל ידידיה שנשארו מאחור, מפני שלהם לא היה כרטיס כניסה לתיבה… נכון ססיליה?

ססיליה: נהון! (נכון) ובכיתי ובכיתי ובכיתי, ועוד עיני אדומות. חשבתי שאולי אלהים ינחם וירחם ברגע האחרון… כל החברות והחברים שלי, עוד מגן-הילדים לשפנים, נמצאים שם

במאי: חשמלאי! קשת בענן (קשת בענן על הבמה) רואים ילדים, הקשת הזו בעננים, היא סימן להבטחת אלוהים שיותר לא יוריד אף פעם מבול על האנשים החיים ועל פני האדמה. ועכשיו כולם נכנסים לתיבה - נוסעים! הפלגה! ואתם ילדים חמודים -הפסקה!

מערכה 2    🔗

(ערפילים וסערה. התיבה נעה מצד אל צד. נח ואשתו נעים מצד אל צד על ערסלים, כאשר פנסים דולקים יורדים ועולים לקצב הסערה.)

שיר (כל הלהקה) "אלהים עד מתי? "

(כמה זמן אפשר לחיות על המים, מבלי להגיע ליבשה?)

נח: אפשר להשתגע: מים ושמים, שמים ומים - וזהו זה

השפנה ססיליה: אולי אפשר לשחק משחקי חברה? (בא מרוחק)

זלפה: מי זה היה?

ססיליה: זאת אני, השפנה הקטנה, ססיליה!

זלפה: ומה אמרת?

ססיליה: הצעתי שאתן הנשים תשחקו קלפים, כמו במשך כל החודשים האחרונים, ואנחנו נקפוץ ב“סוס ארוך” או נשחק ב“קלאס” ודמקה להביא לך את הקלפים, גברת זלפה?

זלפה: (מפהקת) בסדר! תודה מים ושמים – ומים

נח: וקלפים (בבוז)

זלפה: מה עוד יש לעשות כאן באניה שאתה קורא לה תיבה, נח בעלי היקר?

ססיליה: מה זה מצויר כאן על הקלפים?

זלפה: זה ציור של איך הנחש מפתה את חוה לאכול תפוח מעץ הדעת.

ססיליה: זה הנחש שבגללו גרש אותנו אלהים מגן העדן?

נח: ימח שמו של הנחש הזה! מה היה לנו רע לחיות בגן עדן? אוכלים וישנים, ורק מושיטים יד ואתה קוטף אגסים ותאנים ובננות ותפוחים… ואפשר לעשן נרגילה, ככה, מפעם לפעם.

הבמאי: (מתפרץ לבמה) הנחש הנחש הנחש היכן הנחש?

השועל: ראיתי את הנחש לפני רגע, אוכל סנדוויץ' במזנון

הבמאי: (בצעקה) הנחש, מיד לעלות לבמה

נח: אפשר להשתגע

קול: …" והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה יהווה אלהים. ויאמר אל האשה: “אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן – לא מות תמותו, כי יודע אלהים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע.”

הנחש: (נכנס לבמה) מישהו קרא לי? (אוכל סנדוויץ')

הבמאי: מישהו עוד מעט יתן לך בעיטה בישבן! איפה היית?

הנחש: במזנון.

הבמאי: למה?

הנחש: הייתי רעב, וקניתי סנדוויץ'! אסור?

הבמאי: אפשר להשתגע.

נח: היי, אדוני הבמאי, זה הטקסט שלי ולא שלך אני אומר תמיד: אפשר להשתגע מה זה פה -הפקרות?

הבמאי: סליחה. אדם וחוה לעלות לבמה (אדם וחוה נכנסים לבמה. הבמאי פונה לנחש) עכשיו אתה מפתה את חוה לאכול מהתפוח! אז תשים את הסנדוויץ' בצד, בינתיים

הנחש: חוה, אל תפחדי, אף אחד לא רואה אותנו. אני אשמור

• ואת תקטפי את התפוח תראי כמה עסיסי התפוח הזה – שהרוק עומד לי בגרון…

חוה: אני מפחדת.

נחש: ממי?

קול ה': ממני

אדם: אלהים נמצא בכל מקום ורואה הכל שתדעו לכם. אלהים זה לא ענן שנמצא רק במקום אחד

הנחש: בחייך חוה! (מסתכל אל מחוץ לבמה) אלהים עסוק עכשיו בספירת הכוכבים. כל כך הרבה כוכבים ברא שהוא מתבלבל בספירה. (נותן לחוה תפוח) המממ… דליקטס אורו עיני

קול ה': חוה, חוה, מה זאת עשית? (בזמן שהיא נותנת לאדם את התפוח והוא נוגס בו)

חוה: הנחש נתן לי תפוח, ואני נותנת כמה "ביסים, לבעלי, לאדם.

קול ה': הנחש?

חוה: כן, הנחש

קול ה': יה נחש, יה נחש ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ואת, חוה, בעצב תלדי בנים.

אדם (זורק תפוח מפיו) טעמתי רק שני “ביסים” ולא יותר אני נשבע. ובעצם אני בכלל לא אוהב תפוחים…

קול: ויגרש אדוני אלהים את הנחש ואת חוה ואת אדם מגן העדן ויאמר לאדם: מהיום והלאה בזיעת אפיך תאכל לחם

הבמאי: עכשיו אתם יוצאים מהבמה והולכים עצובים ובוכים, כי אלוהים גרש אתכם מגן העדן לעולמים

(השלשה הולכים כנ"ל ויוצאים מהבמה)

ססיליה: זה סיפור נורא עצוב

נח: ובכל אשם הנחש

ססיליה: ומה זה כאן, על הקלף הזה?

זלפה: תני לראות! (מגילת קלף) כאן קין הורג את אחיו הבל.

ססיליה: אני לא חושבת שזה יפה

הבמאי: בטח שזה לא יפה. אבל קין קינא באחיו הבל והרג אותו. כך כתוב אפילו בתנ"ך.

ססיליה: והביאו את קין למשטרה ושפטו אותו לשבת כל הימים בבית הסוהר?

הבמאי: באותו זמן לא היו שופטים ולא היתה משטרה, ססיליה. מבינה?

ססיליה: לא. אולי מפני שאני עדיין שפנה קטנה. נכון?

הבמאי: (לקין הנכנס לבמה) שוב שכחת את הגרזן?

קין: מישהו סחב לי אותו

הבמאי: (בצעקה) חיים הנגר

חיים: (קולו בלבד) אני כאן מי רוצה אותי?

הבמאי: זה אני, הבמאי שוב סחבת לקין את הגרזן?

חיים: אני צריך אותו

הבמאי: את מי?

חיים: את הגרזן.

הבמאי: למה?

חיים: תיכף תדע למה, יש כאן חור בתיבה והמים מתפרצים פנימה.

(בצינור מתיזים סילון מים לעבר הקהל)

נח: אפשר להשתגע

חיים: (קולו בלבד) אל דאגה, אין כמו חים הנגר בסתימת חורים

הבמאי: (להבל הנכנס לבמה) הבל, למה אתה רטוב כל כך?

הבל: היה שם איזה אידיוט שבחושך כיוון את צינור המים אלי זה נורא. לא מספיק שאחי קיין צריך להרוג אותי בגרזן. אני צריך להיות דווקא הרוג רטוב?

(ועכשיו מקבל הבל עוד קילוח מים מהצינור)

וולא, חיים, אני הולך להרוג אותך, אתה עם צינור המים – שלא יודע חיים הנגר מהחיים שלו…

(רץ אל החוץ לבמה – כשהבמאי רץ אחריו) צעקות נשמעות מחוץ לבמה. הבמאי חוזר עם הגרזן).

הבמאי: (מוסר הגרזן לקיין) עכשיו אתה הולך לחפש את הבל אחיך, שמחפש את האיש עם צינור המים … ושניכם צורחים מחוץ לבמה, וזה כאילו הרגת אותו. מבין?

קין: בשביל מה אני צריך גרזן אם הכל זה כאילו, ומחוץ לבמה?

הבמאי: זה תיאטרון – לא? אתה מתאר לעצמך שאם נציג מאה הצגות, אז בכל פעם נהיה חייבים למצוא לך הבל אחרי כדי להרוג - זה לא מוגזם?!

קין: תהרוג אותי אם אני מבין מה הולך כאן (יוצא)

הבמאי: (לקהל) מאז הולך קיין ונודד מארץ לארץ - בתור עונש - ובלילות אינו יכול להרדם

(הבל רץ אחרי איש הצינור – שהצינור בידו – ואפשר להתיז פעם נוספת - לצהלת הילדים באולם – עד ששני אלה יוצאים את הבמה)

הבמאי: ססיליה, אפשר לדעת על מה את יושבת?

ססיליה: זה כדור הבדולח ההוא שאמרת שאפשר לראות בו מה יהיה בעוד הרבה שנים.

הבמאי: את רוצה לקום מכדור הבדולח, בבקשה?

ססיליה: לא.

הבמאי: אבל ססיליה, כל הילדים רוצים לראות את כדור הבדולח. עשי לי טובה וקומי.

ססיליה: לא רוצה לעשות לך טובה

הבמאי: למה לא?

ססיליה: לא אמרת סליחה ובבקשה

הבמאי: האריה, בוא הנה לרגע צריך לטרף כאן איזו שפנה קטנה…

ססיליה: לא צריך אריה - אני קמה. איזה כדור בדולח יפה. זה באמת שאפשר לראות בכדור מה יהיה בעוד מאה שנה, אלף שנים ואולי מליון ורבע?

הבמאי: (שם כדור הבדולח על מקום גבוה. הכדור מאיר באור יקרות… חשמל… הבמאי פונה לילדים באולם) מה אתם רוצים לראות? טוב, אני מציע שכדור הבדולח יראה לנו מה יקרה בעוד מאות בשנים בין גלית הפלשתי הענק ודוד הקטן, רועה הצאן. לפני שהיה דוד מלך ישראל.

(נכנס לבמה גלית הענק עוטה שריון קשקשים וכובע פלדה)

אתם רואים את הז’לוב הזה – זה גלית הפלשתי שקילל את עם ישראל.

(דוד נכנס ובידו רוגטקה וחלוקי אבנים) וזה דוד הקטן. זוכרים את הטכסט? טוב, אז תתחילו גלית

גלית: כן?

במאי: תתחיל לקלל

גלית: אני מתבייש זה מלים פויה. ואם אבא שלי ישמע אותי מקלל - הוא יסגור אותי במרתף ולא יתן לי אוכל איזה יומיים או שבועיים. אצלנו משפחה נימוסית במיוחד. שדוד ירים את הארוגטקה ויקלע בי בחלוק אבן פה במצח – זה מה שאני מציע. לא נעים לי לקלל במלים גסות

(נכנסת דלילה נושאת מספריים)

מי זו? פה פתאום יש לה מספריים ביד?

במאי: היא לא מההצגה שלנו – זו דלילה, והיא מהצגה אחרת, על “שמשון ודלילה”, והיא מחפשת את שמשון כדי לגזור לו את השערות הארוכות שלו. דלילה החוצה! (דלילה יוצאת)

אריה: (נכנס) אתה יודע אדון נח, שהיום נתנו לי “פיצקלה” של ארוחת בוקר, ופיצקלה של ארוחת צהרים, וכל השבוע כל החיות כמעט מתות מרעב?

במאי: רגע. רגע. אני עסוק ואין לי זמן בשבילך

אריה: מה רגע? אתה אולי שבע – אבל אני רעב. תשמע מה הולך בבטן שלי – – סמפונית הרעב

נח: תראה, מלך החיות, האוכל במחסן הולך ומתמעט, אז מוכרחים לחלק מנות יותר קטנות, ואין לנו ברירה אחרת

במאי: נח והאריה, עשו לי טובה פרטית, ותנו קודם לדוד הקטן להרוג את גלית הענק, ואחרי זה תתחילו מההתחלה לדבר על אוכל…

אריה: זה יקח הרבה זמן?

דוד: צ’יק צ’אק. כמו כלום. הענק הזה, הז’לוב הזה, השויצר הזה, עומד שם ואני שם אבן בארוגטקה (עושה זאת) מכוון לו ישר למצח - ופיף פאף הוא נופל … (דוד קולע - גלית נופל)

אמאל’ה, אני מת! (מתרומם קמעה לבמאי) נפלתי בסדר?

בסדר. בסדר. בסדר. מתים לא נוהגים לקום ולדבר ‼ אתה משחק מת באופן יוצא מהכלל. ועכשיו אתה ודוד מרימים רגלים ומסתלקים מהבמה

(דוד וגלית יוצאים בחפזון) גמרנו עם כדור הבדולח

מלאך 1: (נכנס. גליון נייר בידו) בשורה רעה בפי. מלאי המזון במחסן קטן והולך, ואם בעוד שבועיים לא יפסק המבול ולא נרד ליבשה – אנחנו אבודים! לא יהיה מה לאכול

אריה: אתה מספר לי? תשאל את הבטן שלי והיא תספר לך

מלאך 1: ומישהו גונב אוכל מהמחסן

נח: איך אתה יודע?

מלאך 1: איך אני יודע? שמתי שלוש חבילות אוכל לשועלים ולנמרים ולאריות ושלושת החבילות נעלמו.

נח: מישהו גנב את האוכל?

מלאך 1: כן.

זלפה: בושה וחרפה. במקום לחלק את המזון חלק כחלק, בצדק וביושר, מישהו גונב אוכל של אחרים.

כולם: זו חוצפה! גונבים אוכל! לא יאומן כי יסופר

ססליה: צריך למצוא את הגנב

נח: מה אמרת?

ססליה: צריך למצוא את הגנבים

במאי: איך אפשר יהיה לדעת מי גנב ומי לא גנב?

ססליה: פשוט מאד. יש לנו רשימה ובה כתוב כמה שקל כל אחד. אזי מי שלא ירד במשקל במשך עשרת הימים האחרונים - הוא הגנב. מי שרזה - הוא לא גנב - ומי שהשמין הוא הוא הגנב האמיתי.

(מחיאות כפיים של כל הנוכחים)

נח: ברבו ססיליה.

זלפה: קטנה -קטנה ושכל יש לה הרבה, לשפנה.

במאי: עובדי הבמה - להכניס את המשקל.

(עובדי במה מכניסים את המאזניים - ויוצאים)

ועכשיו, חם שם ויפת, להוציא את החיות מהכלובים ולשקול אותן בזו אחר זו. (החיות, בתהלוכה, עולות ויורדות מהמאזניים)

נח: החיות התמימות לא גנבו

זלפה: אז מי כן גנב אוכל של אחרים?

נח: יש לי חשד. יש לי חשד.

זלפה: במי אתה חושד, נח?

שם: אבא, מה אתה שותק?

חם: אבא, במי אתה חושד?

יפת: אתה מתבייש לומר לנו, אבא, במי אתה חושד?

נח: (בכבדות) אלו שגנבו אינם נמצאים כאן עכשיו.

גילה: אני מוכנה לעלות על המשקל (עולה ויורדת)

חכלילה: גם אני! (כנ"ל)

צילה: (היא בחודש התשיעי) אם אני השמנתי זה רק בגלל הילד שיהיה לי!

במאי: אתם יודעים מי חסר כאן?

כולם: לא!

במאי: ואתם רוצים לדעת?

כולם: כן.

במאי: (גורר מן האפלה, ובשערות ראשם, את שני השדים, שמדון ושמדונה) תעלו על מאזני המשקל, בבקשה, שמדון ושמדונה.

שמדון: מה פתאום לחשוד בנו בגנבה?

שמדונה: לא יפה לחשוד בכשרים אנחנו נראים לך גנבים?

במאי: תעלו על המשקל, בבקשה

שמדון: לא בא בחשבון!

שמדונה: אצלנו במשפחה, ואני באה מבית טוב - עוד לא נחשד איש בגנבה

במאי: זלפה

זלפה: כן.

במאי: תני לי את מחבת הנחושת. אם דיבורים לא ישכנעו את שני השדים הארורים להשקל – הרי כמה מכות מחבת נחושת על הראש – בנג בנג! בנג! יעזרו להם להחליט! אתם עולים או לא? אחת שתיים שלוש!

(הבמאי מניף המחבת על ראשי השדים)

שמדון: אנחנו נכנעים (עולה למשקל. דממה. הבמאי שוקל ורושם - ולא מוציא הגה. שמדון יורד).

במאי: עכשיו תורך, שמודונה

שמדונה: אנחנו עוד נתנקם בכולכם (עולה על המאזניים. הבמאי כנ"ל)

במאי: את יכולה לרדת, שמדונה

נח: מה התוצאה?

זלפה: הם עלו או ירדו במשקל?

במאי: (דרמטי) עלו. הם גנבו (הסתערות אלימה של כל הנוכחים על שני השדים המתרוצצים ובורחים)

קולות: הם גנבו גנבים שודדים להרוג אתם

נח: שקט (דממה) שמדון ושמדונה, למה עשיתם זאת?

שמדון: היינו רעבים

שמדונה: מאד.

נח: ולא חשבתם שכולנו, כל נוסעי התיבה, רעבים לא פחות מכם?

שמדון: אבל אצל שדים כמונו, וזה ידוע, היצר הרע הרבה הרבה יותר חזק מהיצר הטוב.

שמדונה: אנחנו היינו במחסן – וגם המזון והאוכל היו במחסן, ואז חשבנו שאין מקום יותר בטוח למזון מאשר בתוך הבטנונים שלנו… כאן

במאי: מלך החיות

אריה: כן.

במאי: תסגור את השדים בסוגר.

אריה: כמצוותך

במאי: ואל תנסה לאכול אותם בדרך

אריה: “אלא ראסי” (על ראשי) קדימה גנבים, לקלבוש! (יוצאים האריה שמדון ושמדונה)

השועל: ומה יהיה עכשיו, רבותי? אם לא נעגון בחוף, ביבשה, זה יהיה הסוף שלנו.

ססיליה: ואנחנו לא רוצים למות.

נח: למה למות – כאשר יש דגים?

שם: דגים?

חם: “בחס!” עוד כשהייתי קטן שנאתי שמן דגים

יפת: כמה זמן אפשר לאכול רק דגים?

ססיליה: אולי אפשר לשלוח צפור לראות מה המצב בחוץ?

זלפה: שפנה חכמה

ססיליה: אולי יש מקום שאין כבר מים ויש אדמה ואפשר לגדל גזר, ששפנים כמוני אוהבים מאוד! (בהנאה) גזר מתו-מתוק גזר עם חסה וקלווסה

גזר עם סוכר גזר עם סוכריות! גזר עם…

השועל: ( בכעס ) די! מספיק! אני שונא גזר – ואוהב בשר

זלפה: נח, תשלח ציפור.

נח: איזה ציפור?

זלפה: עורב. נשר. זמיר. חסידה. נחליאלי. ציפור שיש לה כנפיים והיא עפה באויר

נח: העורב

עורב: כן אדוני.

נח: אתה מוכן לעוף ולראות אם יש מקומות שאין בהם מים?

עורב: אני לא בטוח. מצד אחד אני דווקא רוצה לעוף, אבל מצד שני אני דווקא לא רוצה לעוף. זה ברור?

נח: מה ברור? שום דבר לא ברור. אתה עף או לא עף?

עורב: יש לי כאן עורבית - אשה ושבעה גוזלים – ויהיה לי עצוב לעוף שם בחוץ, שיש רק מיים ומים ומים – ואני לא כל כך צמא. זה ברור?

נח: תראה, עורב, תסתכל סביבך. אנחנו כבר בתיבה קרוב לשנה שלמה, וגורל כל החיות והאנשים כאן בידך ובכנפיך אז אתה מוכן לעוף או לא מוכן לעוף?

עורב: זו באמת בעיה כן. זה ברור? לעוף או לא לעוף, זאת השאלה? תרשה לי התיעצות עם הגברת עורבית?

נח: ( באנחה ) ברירה יש לי? אילו היה נותן אלוהים לאדם כנפיים, הייתי עף בעצמי.

זלפה: בחייך, נח, אתה עם הכרס הקטנה שלך וההליכה הצולעת והקרחת בפדחת - מה שחסר לך זה בדיוק רק כנפיים ליופי שלך? חה. חה. חה.

עורב: אני הולך אל העורבית שלי להתייעץ!

ססיליה: מסור שלום לגוזלים הנחמדים שלך מססיליה! לא תשכח?!

עורב: לא אשכח! (עובר ליד צילה השמנה) ובקרוב נגיד מזל טוב לגוזל נוסף (יוצא)

שם: העורב הזה לא מוצא חן בעיני

נח: אבל יש לו כנפיים

חם: ואם הוא יעוף – ולא יחזור?

נח: אם העורב יעוף ולא יחזור?

חם: כן, זה מה ששאלתי.

נח: אז נשלח את היונה.

יפת: ובינתיים יגמר לנו כל האוכל במחסן.

שועל: אני יכול לצוד דגים

כולם: מה? מה הוא אומר? דגים?

נח: מה זאת אומרת אתה יכול לצוד דגים? איך?

שועל: פשוט מאד. אני מוציא את הזנב הזה מתוך התיבה, מחבר אליו חכה ושם על החכה פתיון ויש דגים! הדגים “מכים” על הזנב שלי – עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש… דגים מטוגנים דגים מטוגנים דגים מבושלים דגים

ססיליה: אפשר לאכול דגים עם גזר?

עורב: (חוזר) אשתי הסכימה

נח: אז אתה עף החוצה?

עורב: זה מה שאמרתי

(הכל מרימים את העורב על כפים – ומריעים סביבו “כגבור היום”)

קולות: יחי העורב יחי המציל שלנו תחי העורבית קדימה, עורב קדימה תפרוש כנפיים ותביא לנו את בשורת הישועה

נח: (לעורב) אתה עולה לסיפון התיבה - ואתה פורש כנפיים ועף

עורב: כן, המפקד

נח: אם תראה אדמה - תחזור ותודיע לי

עורב: כן, המפקד

נח: אין לנו אוכל לזמן רב – אתה מבין?

עורב: כן אני מבין.

נח: איננו יכולים להמשיך כך, על פני המים.

ססיליה: אנחנו לא דגים?

שועל: ולא גזר.

נח: כולנו זקוקים לאדמה! (מהורהר) וכאשר צילה תלד, זלפה, אשתי, תהיה סבתא ואני, נח, אהיה סבא. ואני מקוה שאחרי המבול בני אדם יתחילו לחיות אחרת, להבין ולהתחשב ולוותר זה לזה. ולחייך, ולהגיד סליחה, ובבקשה ובוקר טוב וערב טוב – ויהיו נחמדים זה לזה על פני האדמה.

אז תעוף בשלום ותחזור לשלום.

עורב: כן, המפקד, ושלום לכולם.

הכל: שלום שלום שלום ובהצלחה (העורב יוצא)

זלפה: העורב לא מוצא חן בעיני

נח: מדוע?

זלפה: העורב אמר “שלום לכולם” - אבל לא אמר “להתראות”

נח: וזה סימן למה?

זלפה: שהוא לא מתכוון לחזור לתיבה…

נח: את סתם חשדנית

זלפה: אני מכירה את העורבים הללו… לא מאמינה להם

נח: ולמי את כן מאמינה, למשל, אשה?

זלפה: ליונה הלבנה

נח: אפשר להשתגע

זלפה: אפשר גם למות כאן ברעב

נח: את צודקת טוב, אם העורב לא יחזור נשלח את היונה.

זלפה: כמה זמן תחכה לעורב?

נח: יום או יומיים

זלפה: זה לא יותר מדי זמן לחכות?

נח: (בצעקה) תפסיקי לעצבן אותי

זלפה: (בלגלוג) כן, המפקד

יונה: (נכנסת. בוכיה)

נח: מה קרה, יונה - יונתי? למה את בוכה?

יונה: לא רוצה להגיד לך.

נח: למה?

יונה: כי אתה רשע

נח: אני רשע?

חם: זו חוצפה

שם: לדבר כך אל אבא

יפת: זה לא מתאים לך יונה.

יונה: (בבכי) ואולי זה לא מתאים לנח הרשע?

זלפה: מה לא מתאים? (ובכעס) ותפסיקי כבר לבכות, ותסגרי את ברז הדמעות? מה קרה?

יונה: אתם שואלים אותי?

נח: ואת מי עלינו לשאול?

יונה: אתה לא מתבייש לשלוח את העורב ולא אותי? העלבת אותי ופגעת ממש בצפור נפשי, שהלב כואב לי. ככה להעליב יונה לבנה

נח: יונתי, לא התכוונתי לפגוע בך.

יונה: אז למה שלחת את העורב – שהיא ציפור רעה ואוכלת פגרים – ולא את היונה הלבנה והתמימה?

נח: כלומר, אותך?

יונה: (בתקיפות) כן, אותי! מה רע בי? אין לי כנפיים? אין לי עינים? אין לי לב?

נח: (מחבק אותה) את מתוקה יותר מדבש, ואני מצטער שלא חשבתי לשלוח אותך ראשונה…

יונה: אתה באמת - באמת מצטער?

נח: אני מוכן להשבע לך בשם הנכד שלי

זלפה: ואם זו תהיה נכדה?

נח: אז בשם הנכדה - והנכד. את סולחת לי?

יונה: בטח, אני אוהבת לסלוח ולשכוח. בוא נתנשק ונגיד “שולם שולם לעולם-ברוגז – ברוגז אף פעם”

יונה-נח: (משלבים אצבעות) “שולם שולם לעולם - ברוגז ברוגז אף פעם”

שועל: ועכשיו מתנשקים ומתפייסים

זלפה: אתה אל תגיד לבעלי עם מי להתנשק.

שועל: זו בסך הכל יונה תמימה

זלפה: אני מכירה את הגברים, נח יתחיל להתנשק עם היונה, ואחר כך זה יהפך לו להרגל קבוע.

יונה: רק נשיקה על המצח, כמו אח ואחות

זלפה: בסדר. בסדר. אבל תתנשקו מהר.

צלילה: מי יודע לאן נעלמו הבעלים שלנו?

גילה: נדמה לי שהם שם בפינה

חכלילה: עושים מה?

צלילה: כביסה, כרגיל בזמן האחרון אנחנו הנשים משחקות קלפים - והגברים מכבסים!

(הנשים יושבות ומשחקות בקלפים - שעה שאור עולה בתיבה על פינה בה הגברים מכבסים, ושם לובש שמלה)

שם!

שם: כן, אשתי?

שם: מפני שהמכנסיים שלי מתייבשים על חבל הכביסה (מסובב חבל כביסה במעגל אין סופי ועליו תחתונים מכנסיים שמלות פיז’מות וכו')

צלילה: (זורקת קלף) לעבודה בטלנים תמשיכו לכבס

גילה: אם אין שמש בשמים מדוע שיתיבשו המכנסיים?

חם: מכשפות הגברים עובדים ומכבסים והנשים בקלפים

יפת: חיי כלבים!

כלב: (נכנס בנביחה) מישהו קרא לי?

יפת: איש לא קרא לך, כלב. אמרתי רק לאלו הנשים שחיינו חיי כלבים. יום ולילה רק מבשלים ומכבסים ומנקים, ומתקנים גרביים ותחתונים ותופרים כפתורים.

שם: (מסובב חבל הכביסה האין – סופי במעגל) וכאשר יוולד תינוק, בסוף ההצגה, יעמידו אותנו הנשים לחתל בחיתולים. שמעתם מה שאמרתי?

אמרתי: חיתולים!

כלב: (נובח) חתולים?

שם: חיתולים

כלב: (נובח) חתולים? היכן החתולים?

שם: אולי תרד ממני?

כלב: למה לרדת? אתה סולם או עץ? ולמה אתה אומר “חיי כלבים”? זה לא יפה ולא נכון ולא הוגן, מפני שהכלב הוא הידיד הכי נאמן לבני האדם (מרחרח) סליחה עלי לרוץ. ראיתי חתולה זה הרגל כזה שלי, שהרגלים מתחילות לרוץ, אפילו בלי פקודה, כשהן רואות חתול או חתולה (נובח – ויוצא).

חכלילה: גברים, מה אתם עומדים שם כמו גלמים?

שם: שמעתם? (מסתודד עם חם ויפת) שמעתם מה היא אמרה? צריך פעם אחת ולתמיד לקבוע מי הגבר במשפחה ומי היא האשה?

חם: אז למה אתה לובש שמלה?

שם: אולי תפסיק להרגיז אותי? אמרתי לך שהמכנסיים שלי תלויים על חבל הכביסה, טמבל מטומבל (מסובב החבל עד המכנסיים) רואה?

יפת: מספיק לריב אחים

נח: עכשיו רבותי, הגיע זמן כיבוי אורות – ולישון לישון לישון

(הכל פונים למקומות השינה. האור עומם)

עבר עלינו עוד יום קשה… לילה טוב, זלפה

זלפה: לילה טוב, נח. לילה טוב שם.

שם: לילה טוב, אמא. לילה טוב יפת.

יפת: לילה טוב שם. לילה טוב חם.

חם: לילה טוב, אמא ואבא ושם ויפת, וצלילה גילה וחכלילה.

חכלילה: לילה טוב חם. לילה טוב גילה. לילה טוב צלילה. לילה טוב לכולם

(שיר ערש שהכל שרים. האור דועך. לפתע זעזוע אדיר, וחפצים נופלים לרצפה – ואור עולה)

זלפה: מה קרה?

נח: התיבה עלתה על שרטון! (מציץ דרך החלון) נדמה לי שאנחנו על סלעי הר אררט!

(הכל קופצים מהתרגשות מהיצועים ומציצים החוצה)

שם: רואים?

חם: מה רואים? רואים רק חושך

יפת: נדמה לי שמבצבצים שם בחשכה ראשי הרים

נח: נחכה לבוקר -כשתזרח השמש.

יונה: ובינתיים אתה שולח את היונה לבדוק ולראות

נח: יופי רעיון מצוין

זלפה: נח

נח: כן, אשתי?

זלפה: אל תתחיל לי שוב עם חיבוקים גיפופים ונשיקות

יונה: אני יכולה לעוף?

צלילה: העורב עוד לא חזר

זלפה: צלילה, אל תתחילי להתרגש, זה לא בריא – אני לא רוצה שתלדי לפני הזמן

צלילה: לפני הזמן? אני באיחור של שבועיים ויומיים ושעתיים‼ אבל אל דאגה, הכל מוכן. כרים וחיתולים וצעצועים ואפילו עריסה לתינוקת.

נח: לתינוק

זלפה: מה זה חשוב? תינוק או תינוקת - שניהם מפריעים לישון בלילות בבכיות ובצעקות.

יונה: אני רשאית לעוף?

נח: מה השאלה? עופי, עופי יונתי

יונה: להתראות! אני עפה (עפה ויוצאת)

נח: איזה יונה חמודה

זלפה: (בתוכחה) נח! תפסיק!

נח: מה אמרתי? מה קרה?

זלפה: אתה מאוהב בה, ביונה.

(כל החיות מתאספות ורואות את היונה במעופה)

(שיר של כל הלהקה: יונה, תחזרי בשלום)

נח: כולם חוזרים למיטות וליצועים - לישון לישון לישון

(האור עומם. הכל נמצאים על יצועם. נשמעת מוסיקה עדינה של נחירה כללית בוואריציות מוסיקליות שונות. כאשר עולה האור עפה היונה ונכנסת לתיבה – ועלה זית בפיה)

יונה: (חסרת נשימה) התיבה מונחת על היבשה התיבה נחה על היבשה סוף למבול

(הבמה מוארת בקשת מקסימה) תראו, תראו, התעוררות - יש קשת בענן, אלוהים סלח לבני האדם! קומו, אפשר לרדת ליבשה עורו התעוררו יש קשת בענן, אלהים סלח לבני האדם קומו, אפשר לרדת ליבשה

עורו, התעוררו! זה סוף המסע

(שיר של כל הלהקה והמוטיב הוא תקוה)

(בסיום השיר נשמעות זעקות וצהלות שמחה)

שם: הוא נולד! (נכנס בריצה לבמה)

חם: נולד ילד ( נכנס בריצה לבמה )

יפת: איזה פרצוף חמוד! ( נכנס בריצה לבמה) לא תאמינו אבל התינוק הזה לא דומה בכלל לקוף

זלפה: מזל טוב נח - אתה סבא.

נח: מזל טוב זלפה - את סבתא. (מתחבקים)

שם: מזל טוב חם - אתה דוד

יפת: מזל טוב לכולנו, סבא וסבתא ודודים (האחים מתחבקים בהתרגשות)

נח: כל החיות – יורדים כל החיות – יורדים ליבשה

(על רקע הקשת בענן יורדות כל החיות ליבשה - כאשר ססיליה שמה בזרועותיו של נח את נכדו. ונח פונה לילדים באולם) להתראות, ילדים! סוף טוב – הכל טוב. רואים את הקשת בענן?

זו הבטחת אלהים שלעולם לעולם לא יהיה שוב מבול על הארץ, אם נהיה, כמובן נחמדים וטובים זה לזה. להתראות!

(רקוד חגיגי של כל הלהקה – תוך ירידה מיציאה מהתיבה)

– מסך –