א    🔗

קיש בן אביאל בן צרוֹר היה איש גיבוֹר חיל בגבעה. בהיוֹתוֹ כבן חמישים שנה, אחרי אשר חלו בעפוֹלים וּמתוּ על פניו שלוֹשת בניו ירח אחד ולא נוֹתר לוֹ כי אם נעמה אשתוֹ אשר זקנה מלדת עוֹד – השכּים באחד הבקרים, לבש את בגדי החמוּדוֹת אשר לוֹ ורכב על אתוֹן גבוֹהה וטוֹבה, חבוּשה בעדי עדיים, אל עיר שלם. שם קנה במחיר רב אָמה עברייה יפת תוֹאר ויפת מראה, אשר אב ואם אין לה והיא משרתת בבית שוֹע יבוּסי. מיד היבוּסי קנה אוֹתה והביאה הביתה להיות לוֹ לאשת זקוּנים אשר תתן לוֹ את הבּן הנכסף תחת הבנים אשר לוּקחוּ ממנוּ. ושם הנערה שלוֹמוֹת.

ושלוֹמוֹת הרתה לקיש, וכאשר מלאוּ ימיה ללדת, תשעה ירחים וחמישה ימים, אחרי היוֹתוֹ עמה בבתוּליה באוֹהל הפּאר אשר הקים לה, המליטה זכר. וּבראוֹת קיש כי טוֹב הנער, תם וישר בכל יצוּרי גווֹ, שׂמח שׂמחה גדוֹלה וקרא לוֹ שאוּל, לאמר, זה הבן שאלה נפשי. ויעשׂ משתה שמוֹנת ימים לאנשי גבעה, וּביוֹם השמיני מל את בשׂר הילוֹד, כמשפט, וקבע עגיל באַליית אוֹזנוֹ הימנית, אוֹת וסגוּלה לחיים ולבריאוּת.

וקיש נוֹדע בגבעה וּבכל ארץ בנימין כאיש חכם ורב פּעלים. לפני שלוֹשים שנה, בעוֹדוֹ בחוּר בית אביו, הציל קיש את גבעה מן הכוֹבש העמלקי, אשר פשט הנה ממזרח הר אפרים. הוּא ליקט אליו חמישים בחוּרים עזי נפש, ואחרי אשר ערכם למלחמה, והם חמוּשים בנשק אשר קנה בפלשת, נפל על חיל המצב בחשכת הלילה והכּם מכּה רבה, והנשארים נסוּ למרחוֹק ולא נתנם לבם לבוֹא שנית. מאז ישבה גבעה בטח. על כן גדל כבוֹדוֹ בגבעה והוּא ראש המדבּרים בלשכה (הוּא חדר המוֹעֵד והאוֹרחים אשר בכל עיר וּכפר לפנים בישראל), רב את ריב החלש ורוֹדף באף את עוֹשׂי העולה. וכן רבּוּ אוֹהביו כאשר רבּוּ יראיו. אך בפינוֹת העם, באין קיש שוֹמע, היוּ אנשי קנאוֹת פּוֹשׂקי שׂפתיים מרננים אחרי שלוֹמוֹת עלילת דברים שקר, כי השׂר היבוּסי התעמר בה לפני שמכרה לקיש.

וּשלוֹמוֹת גבוֹהת קוֹמה, שׂערה חלק וּמאיר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדה רב החן, פניה צחוּ כשלג ועיניים לה כעיני אַיילת ההרים. מהלָכה בקוֹמה ישרה וידיה על מוֹתניה בלכתה, וכוּלה אוֹמרת נוֹעם ושלטוֹן. וקיש לא קפץ ידוֹ וקנה לה מבחר השׂמלוֹת והעדיים, ועל הנערים והנערוֹת משרתי ביתוֹ, וכן על אשתוֹ הזקינה, ציוה במפגיע לשמוֹר כבוֹדה כאישוֹן בת עין, כי יקרה לוֹ מכל אשר עמוֹ והיא אֵם בנוֹ יחידוֹ אשר אהב כנפשוֹ, אֵם שאוּל יוֹרשוֹ. וּשלוֹמוֹת לא יספה ללדת עוֹד, ושאוּל רך ויחיד לפניה ונפשה קשוּרה בנפשוֹ.

והנה קרה המקרה אשר בשבת קיש ערב אחד בגוֹרנוֹ שמע שׂיח אנשים בגוֹרן הקרוֹבה. אחד הדוֹברים הזכיר את שם שלוֹמוֹת לחרפוֹת כי אשת זנוּנים היא וכי ילדה לקיש בן דוֹמה במראהוּ ליבוּסי. וקיש הכּיר את הקוֹל כי למִקלוֹת הוּא, מקלוֹת אשר נשפט לפני שנים ארבע על הכּוֹתוֹ את עבדוֹ העברי, וקיש אז השוֹפט – קם ולקח את אַלָתוֹ, פּסח על ערימת החיטים ועל משׂוּכּת החדק וּבא עד היוֹשבים לארץ לאוֹר הירח העוֹלה. ולא דיבר דבר, כי אם הנחית את האַלה ברוֹב כוֹח על קוֹדקוֹד מקלוֹת. והמוּכּה נפל ארצה והתעלף, אך לא מת והאנשים נשׂאוּהוּ אל ביתוֹ להשכיבוֹ על יצוּעוֹ אשר לא ירד ממנוּ שנים רבוֹת.

וקיש הלך למחרת היוֹם אל זקני העיר והתוַדה על חטאוֹ: “חטאתי במַכּת אדם ללא משפּט, באתי בדמים וידי הוֹשיעה לי – אנא שיתוּ עלי עוֹנש כחוֹק”. והאנשים אשר היוּ במקוֹם המעשׂה נקראוּ להעיד והעידו באָלָה וּבשבוּעה גם על המכּה אשר הכּה קיש באַלתוֹ וגם על הדיבּה אשר השמיע מקלוֹת – והשוֹפטים שתוּ על קיש כסף ענוּשים לתת לאשת המוּכּה, כי נשבר מטה לחמה, ולא מצאוּ בוֹ חטא דמים, כי חם לבוֹ בשמעוֹ את חרפת אשתוֹ וּבנוֹ אשר אהב כנפשוֹ, והדברים בשקר יסוֹדם. וכן יעיד נכוֹחה חשבּוֹן ימי הריוֹנה. וּמוֹציא הדיבּה כבר נשׂא את עווֹנוֹ כיאוּת לוֹ.

וּלמן היוֹם ההוּא היה קיש לאיש אחר. את זקנוֹ גידל ואת שער ראשוֹ לא עשׂה, עד כי היה מראהוּ כמראה נזיר אוֹ איש שׂדה. ולא בא עוֹד בחברת אנשים, לא סר הלשכּתה ולא פקד את מקוֹמוֹ בשער, רק צוֹפה היה ברוֹב שקידה הליכוֹת ביתוֹ לשמוֹר שׂדוֹתיו וּכרמיו וּבהמתוֹ וּלגדל את בנוֹ יחידוֹ, תאות לבוֹ. והיה מלמד את שאוּל כל עבוֹדה וכל כשרוֹן ידיים, גם לרוּץ בסלעים ולדלוֹג על משׂוּכּוֹת, גם היאָבק גוּף בגוּף, וקלע קשת למדוֹ לעת מלחמה באוֹיבים מסביב, אף הוֹרהוּ מעט מחוּקי התוֹרה וּמנהגי האבוֹת, אשר בפיו מבית אביאל אביו. אך קרוֹא וכתוֹב לא ידע קיש ולא לימד גם את בנוֹ.

וּמרוֹב עבוֹדה וּבדידוּת היה קיש חזק בגוּפוֹ אך הוֹלך שחוֹח מעט, שׂעיר וּמחריש כלָכוּד במחשבוֹת תמיד, וּבדברוֹ רק קצרוֹת ידבּר וּבענוה רבה, וכה דברוֹ אל המזכּירים לוֹ טוּב ימים עברוּ, עת מוֹפת ועֵזר היה לרבים: “למה תשׂאוּ עיניכם אלי ואני אישׁ חוֹטא, בן למשפּחה צעירה מכל שבטי בנימין”. ולא אבה עוֹד להיוֹת ליוֹעץ וּמגן לאשר לא לוֹ. וגם לזבוֹח זבח לא ילך עוֹד, לא לבית אֵל ולא לרמה, עיר הרוֹאה, כי מזבח עפר קטן תלל לוֹ בירכּתי חצירוֹ, ושם יזבח זבחי ביתוֹ, כפי המנהג אשר בידוֹ וּלפי תוֹרת משה אשר קיבל מפי אביו. רק ברצוֹתוֹ להקריב קרבּן אשׁה לד' ילך למקוֹם קדוֹש. וּפעם, בעוֹדנוּ נער, הקריב עם אביו בשילה, טרם תחרב, וזכר המקוֹם לא מש מלבוֹ, ולא אחת סיפּר לבנו הקטן, לשאוּל, על המשכּן וכליו וארון האלוֹהים ועל עֵלי הכוֹהן הזקן וּשמוּאל חניכוֹ – ורוּח הנער התפּעמה בשמעוֹ.

ושאוּל גדל נער אשר לא כנערי המקוֹם. גבוֹה מכל בני גילוֹ, עיניו רמוֹת ואפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר וּפניו צחוֹת, משנה דמוּת אמוֹ, והוּא לא יתערב עם הנערים במשׂחקיהם בחוּץ, אף כי נפשוֹ יצאה למשׂחק אשר כוֹח יידרש לוֹ. את אביו אהב עֵקב יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, כגבירה מבטן וּמלידה. אוֹזנוֹ קשוּבה תמיד לאביו לשמוֹע דבר חכמתוֹ ועינוֹ נטוּיה אל אמו לרווֹת הוֹד מראיה.

וּכבר עוֹזר שאוּל על יד אביו בכל מלאכת עבוֹדה בשׂדה וּבבית. מהיר הוּא ואמיץ בלבוֹ, ידיו חזקוֹת להרים משׂא ואצבעוֹתיו כצבת לכפוֹף ברזל ורגליו קלוֹת לרוּץ ולקפוֹץ וּלחוֹלל נפלאוֹת. אך לא בא בקהל משׂחקים ולא סר אל מרזח הבחוּרים וּבחגי המוּלוֹת והכלוּלוֹת הרבים אשר בגבעה וּבנוֹתיה לא לקח חבל, כי בירכתיים, תחת עץ אוֹ בצל גדר יעמוֹד והביט אל המתעלסים וּצחוֹק דק, כנחש מתרכּס על נקרת צוּר, על שׂפתיו היהירות. וגם אל הנערוֹת לא נשׂא עיניו, אף כי בנוֹת המקוֹם נשׂאוּ עיניהן אליו, הבחוּר והטוֹב, הגבוֹה משכמוֹ ומעלה מכל הבחוּרים, ורב היה דאבוֹנן כאשר לעת המחוֹלוֹת בכרמים לא היה שאוּל עם המחוֹללים, ולא נערה אחת ראתה בחלוֹמה על משכּבה, כי נתפּשֹה בזרוֹע שאוּל החזקה וגם נלחצה אל לבוֹ, ותפחד ותשׂחק בחלוֹמה.

 

ב    🔗

וּלקיש, לבד מן השׂדוֹת והכרמים ועדרי הבקר והצאן, גם מקוה חמוֹרים גדוֹל לגדל בוֹ בהמה לממכּר. גדוּר היה המקוה גדר גבוֹהה שלוֹש אמוֹת וּבוֹ מקוֹם לחמישים חמוֹרים ועיירים. וּבמקוה חמוֹרים מנביוֹת

וּמארם, מן הארגוֹב ומארץ שנער, מפּלשת ומצוֹר, וגם מכפתוֹר וּממדבר ערב ומארץ היאוֹר, חמוֹרים מכל הצבעים: אמוּצים ואפוֹרים, שחוֹרים וּשחוּמים וּצחוֹרים. ולא היוּ אתוֹנוֹת כאתוֹנוֹת קיש לתוֹאר

וּלקוֹמה וּלחוֹזק, למן החמוֹר הזעיר, דק הרגליים, רב חן המצעד, הרץ כקוֹלע חבל ברגליו, ועד החמוֹר רחב הגב, אשר קוֹל נחרוֹ אימה, גרמיו ברזל ולא יחת מכל משׂא; למן האתוֹן השׂעירה, הנשכנית והבעטנית, רבת הנכלים, המכּירה ברוֹכבה ויוֹדעת לרבוֹץ תחתיה וללחוֹץ את רגלוֹ כבלי משׂים, ועד האתוֹן הגבוֹהה מצבע החלב הנקדח, התמימה והזריזה, הנוֹשׂאת את רוֹכבה באמוּנה ובאוֹמן, כסוּסה אשר מחבל תוֹפל.

ודעה רחבה לקיש בחמוֹרים וּבאתוֹנוֹת, והוֹן רב עשׂה במכרוֹ את בני טפוּחיו בכסף מלא, ורבים הדוֹרשים מאשר יכוֹל למכוֹר. וגם את שאוּל בנוֹ לימד קיש דעת את טבע החמוֹר ואוֹרחוֹתיו, ושאוּל דבק גם הוּא בבהמה וידע את תעלוּמוֹת בשׂרה וּמאוייה והיה מטפּח וּמרבה את אלה אשר נתן אביו על ידוֹ ברוֹב אהבה וּדאגה.

ולא היה כשאוּל מיטיב לרכּוֹב על אתוֹן בכל ארץ בנימין. הבהמה ידעה את להט דמוֹ ואת תוֹקף רצוֹנוֹ והיתה נענה לחפץ אדוֹניה מאהבה וּמיראה, אוֹזניה זקוּפוֹת וּנחיריה שוֹאפוֹת ריח מרחוֹק, רגליה נישׂאוֹת בצעד ישר וכל גוּפה שיכּוֹר ממשׂא הרוֹכב, וּבהשמיעה נעירתה תשלח קוֹלה לפניה כמכריזה על בּוֹא אדוֹניה, אוֹ תהפוֹך ראשה כמדברת אליו. כל רוֹאה את שאוּל ברכבוֹ יעמוֹד ויעצוֹר נשימתוֹ: כה הדוּר היה המראה בעיניו וכה רטט בשׂרוֹ להיוֹת תחת הרוֹכב על גב הבהמה המתעלמת באבק המרחק. וכן יאָמר בגבעה: “רוֹכב כשאוּל בן קיש”.

ורבים בגבעה אשר קינאוּ בקיש המצליח וגם ניסוּ ללכת בדרכיו לגדל חמוֹרים למכירה, ולא עלה חפצם בידם, וגם כספּם אבד בעניין הרע, על כן שבוּ, אחרי מכרם את אשר גידלוּ, אל עבוֹדתם בשׂדה וּבכּרם ואל מַרעית צאנם וּבקרם. ולבם לא טוב על קיש, אך לא חדלוּ מכּבּד אוֹתוֹ.

ויהי היוֹם וארונה היבוּסי הצעיר משׁלם בא גבעתה לקנוֹת אתוֹן מיד קיש, והוּא מדבר חצי יבוּסית וחצי יהוּדית. שלח קיש לקרוֹא לשלוֹמוֹת מאוֹהל הנשים להיוֹת המליץ בינוֹתם, כי היא שמעה, כרבּוֹת מבנוֹת העברים בשׁלם, לדבּר גם בלשוֹן היבוּסים, ואחר אשר שירתה בבית יבוּסי היטיבה לדבּר כן. וּבתוֹך הדברים אשר דיבּר אמר היבוּסי לקיש, כי ייטיב עשׂה אם יקנה לוֹ סוּסוֹת מספּר להקים זרע פּרדים, כי בהרבּיע חמוֹר עם סוּסה ונוֹלד בן כּלאַיים, פּרד, אשר רבּוֹת מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ, בנחלוֹ את יתרוֹנוֹת אמוֹ ואביו גם יחד: גוֹבה הקוֹמה וקלוּת המרוֹץ, חוֹם הדם וחן התנוּעה מן האֵם, ואת קשי הגרם וכוֹח הסבל אשר לא יישׁבר מעם האב, אך זרע לא יעשׂה עוֹד הפּרד, כי עקר הוּא. ואם יצליח בידי קיש לגדל פּרדוֹת נאוֹת, וקנוּ מלכים את פּרדוֹתיו, כי כן מנהג המלכים והשׂרים בארצוֹת הקדם – לרכוֹב על פּרדוֹת.

ולא אבה קיש שמוֹע לעצת ארונה, וכן ענהוּ בחוֹם לבוֹ וּבלשוֹן מליצה אשר לא כדרכו: “חלילה לי העברי מעשׂוֹת כתוֹעבת הפּלשתים להרבּיע בהמתי כּלאיים. חוּקת אבוֹתינוּ ממדבר סינַי אסרה עלינוּ את הדבר הזה. רק המינים אשר ברא אלוֹהים אוֹתם לבד אשמוֹר לגדל, כאשר הביאם נוֹח אל התיבה להחיוֹת מן המבּוּל, אם בהמה טהוֹרה לאָכלה ואם לא טהוֹרה לעבוֹדה. וּברוּך אלוֹהינוּ אשר אין מלך בישראל לרכוֹב על בהמת התבל. וּשמוּאל הרמתי אשר ישפּוֹט ויוֹרה את העם מדן ועד באר שבע על אתוֹן קטנה ירכּב, וּבכל זה יכבדהו העם מקצה”.

וּבדברוֹ בשמוּאל זכר, כי הרוֹאֶה כּיבּדוֹ לפני שנים בספּר בלינוֹ בביתוֹ וגם בירך את הנער שאוּל בנוֹ ברכה ארוּכּה.

צחק היבוּסי לשמע הדברים הנמלצים והנמרצים, וּבצחקוֹ שלח מבט לוֹעג אל שלוֹמוֹת הניצבת לימין בעלה.

וקיש ראה את מבט הנוֹכרי השלוּח אל אשתוֹ היפה וזכר את אשר קרהוּ אז בגוֹרן עם מקלוֹת, ונשך שׂפתוֹ בחזקה. ולא יסָף עוֹד דבּר אל היבוּסי ואת שלוֹמוֹת שלח אל אוֹהל הנשים. וּלשאוּל בנוֹ העוֹמד מקשיב לשׂיחם אמר: “לך בני וליוית את אוֹרחנוּ עד שׂדה הכּוֹבס”.

ושאול ראה ושמר את הדבר בלבו.

 

ג    🔗

וּבלילה פרצוּ שתי אתוֹנוֹת, אחיוֹת תאוֹמוֹת אשר גידל קיש ברוֹב אהבה, את גדר המקוה ונמלטוּ אל ההרים צפוֹנה. וּבבוֹקר השכּם, בבוֹא קיש עם שאוּל בנוֹ לפקוֹד את המקוה, הגיד להם העבד את אשר קרה. אכן שמוֹע שמע העבד בפרוֹץ האתוֹנוֹת את הגדר, אף מיהר לבוֹא שמה, אך לא יכוֹל לרדוֹף אחריהן, כי ירא פּן יצאוּ יתר החמוֹרים המיוּזנים דרך הפּרצה ואין מאַסף. על כן עמד עת מעטה לגדוֹר את הפּרצה לאוֹר הירח, וּככלוֹתוֹ את מלאכתו יצא לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת הנמלטות – ולא מצאן עוֹד, כי הרחיקוּ מזה.

“ולמה לא נערת בקוֹל לקרוֹא לי, חמוֹר חמוֹרוֹתים?”, נתן קיש בקוֹלוֹ על העבד, כי חם לבו בקרבוֹ על אָבדן האתוֹנוֹת הטוֹבוֹת.

ושאוּל לא יכוֹל עצוֹר ברוּחוֹ, ובגשתוֹ אל העבד החזיק בשתי כתיפיו והניעוֹ כהניע עץ בן שנתוֹ, וכה גער בוֹ:

“ולמה לא באת לקרוֹא לי בצאתך לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת ונלויתי עליך, בן נעוַת המרדוּת?”

והעבד רק העיף עפעפּיו מפּחד והחריש, כי לא מצא מענה.

וּלשאוּל נער משרת מבני השפחוֹת, אַחיוֹ שמוֹ, נער קל ברגליו, נבוֹן לב וחרוּץ מאוֹד, צעיר מאדוֹניו שלוֹש שנים והוּא עמוֹ בכל אשר יפנה, חוֹמד תוֹארוֹ ושוֹאף צלוֹ תמיד.

וקיש קרא בזעפו:

“קח שאוּל את אַחיוֹ וצא לבקש את האתוֹנוֹת. הטוֹבוֹת באתוֹנוֹתי הן, ולא נהיה למשל בפי העם לאמר: ‘הלך חמוֹרך, קיש!’ להבאיש את ריחינוּ”.

וּבראוֹתוֹ את בנוֹ מתנוֹדד, דיבּר אליו עוֹד:

"הנה מלאוּ לך שמוֹנה עשׂרה שנה, עת חוּפּת דוֹדים היא לך, ואחימעץ בן עמינדב מקרית יערים, אשר בת טוֹבה לוֹ, שלח אלי איש לדבּר בך נכבדוֹת. אך אתה טרם תעשׂה מעשׂה גבר. ועתה אינה האלוֹהים לידך, צא והשיבוֹת את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת וּבזאת תיבּחן אם תוּכל להביא טרף לביתך.

ושאוּל מיהר לענות:

“כדבריך אעשׂה, אבי מוֹרי”.

הלך אל אמוֹ האוהלה לבקש כי תכין לוֹ צידה לימים אחדים, לוֹ ולנער ההוֹלך עמוֹ לבקש את האתוֹנוֹת. וּשלוֹמוֹת אמרה:

“ברוך טעמך, בני, בעשׂוֹתך את חפץ אביך”.

והיא הכינה לוֹ מטעמים מכל טוּב הבית, ביצים שלוּקוֹת וּגבינת עזים וזיתים שחוֹרים וּמעוֹג גדוֹל, וגם אדרוֹת שׂיער נתנה לוֹ וּלנערוֹ להתכּסוֹת בדרך להיוֹת להם מן הטל וּמקרת הלילה.

ואביו בירכהוּ ונתן על ידוֹ שקלי כסף אחדים לקנוֹת בדרך דבר אשר יחסר הוּא והנער אשר עמוֹ אוֹ לתת שׂכר למשיב האבידה.

וּשלוֹמוֹת נשקה לבנה והעניקה לוֹ ברכתה: יקרה אלוֹהים לפניך את הראוּי לך, בני".

וקיש נשק לוֹ על כתפוֹ ואמר: “ישיבך אלוֹהים שלם בכּוֹל”.

ולא התמהמהוּ ויצאוּ בעוֹד יוֹם לדרך. הנער אחיוֹ נוֹשׂא את הצקלוֹן ואת האדרוֹת והצידה על גבוֹ, משׂא כּבד, ושאוּל האדוֹן הוֹלך בראש וּבידוֹ אַלָה חזקה וגם קלע רוֹעים טוֹב תלוּי לוֹ על יריכוֹ לעת הצוֹרך. וּשניהם עוֹלים בדרך אשר הוֹרה אוֹתם העבד אשר ראה את האתוֹנוֹת בהימלטן לילה.

וזאת הפּעם הראשוֹנה לשאוּל מעוֹדוֹ להרחיק מגבעה וּמבּית מוֹלדתוֹ באין אביו עמוֹ.

 

ד    🔗

שאוּל ואַחיוֹ משרתוֹ יצאוּ לדרכם עם רדת היוֹם, כשעתיים עד החשיכה. והימים ימי כלוֹת קציר החיטים. השמש נגהה בעוֹז בנטוֹתה ימה. הרוּח נשב אל פּניהם, נוֹשׂא בכנפיו ריח שׂדוֹת קצוּרים, ריח דגן וריח פרחים ועשׂבים כסוּחים, אשר ינדוֹף בחזקה בּיבוֹש עליהם תחת גבוּרת שמש. בכל אשר הביטוּ ראוּ אנשים ונשים מתיגעים בשׂדה, מאַלמים אלוּמים ועוֹרמים ערימוֹת, אוֹ מלקטים אחרי הקוֹצרים, וּבהמת העבוֹדה עוֹמדת במיצר אוֹ במשעוֹל פרוּקת עוֹל, כמחכּה לטעינה, ולוֹחכת בינתיים מכל אשר תמצא סביבוֹתיה, והעוֹלל מוּטל ליד סל הצידה. אל תכלת הרקיע הוּצקה עין הזהב והאויר היה כמשוֹרר בדממה.

במַרבית השׂדוֹת, בּקצה, נוֹתרוּ שתיים או שלוש שוּרוֹת שיבּוֹלים עוֹמדוֹת – פּאָה לעניים, כמנהג המקוּדש בעם. אך היוּ גם אשר קצרוּ הכוֹל ולא השאירוּ שיבּוֹלת לחוֹן אביוֹן.

זעיר שם עצרוּ האנשים בעבוֹדתם ועמדוּ רגע לראוֹת בעלם הגבוֹה יפה התוֹאר, בן הטוֹבים לפי לבוּשוֹ, העוֹבר בדרך ברגל קלה ונערוֹ נוֹשׂא כליו אחריו.

שאוּל ונערוֹ אחריו קידמוּ את העוֹבדים בברכה הנהוּגה בארץ יהוּדה וּבנימין: “ברכת ד' אליכם!”, והאנשים ענוּ ברינה: “בירכנוּ אתכם בשם ד', והוּא יצליח דרככם!”

ושאוּל חש כמוֹ צמחוּ כנפיים לרגליו והוּא נישׂא כמרחף על הדרך הכּבוּשה בין טרשים אוֹ בדרך עפר טחוּנה לאבק. נעלי הקישוּרים אשר ברגליו הלבּינוּ, גם שׂער רגליו קלט אבק רב, והוּא לא שׂם לב. סגוֹר לבוֹ רחב ושאף גלי אויר הרים: גם מוֹחוֹ כמוֹ גדל והתעוֹרר וּמחשבתוֹ צפתה למרחוֹק, מעבר למרחקים וּלימים. מחכמה עשׂה קיש אביו, אשר שלחוֹ ברגל ולא רוֹכב על בהמה. מספר ימים יעבוֹר כן ברגליו בארץ הרים וּגבעוֹת – העוֹנג עברוֹ כיין מציפּוֹרני רגליו ועד שׂער ראשוֹ. ארץ חמדה טוֹבה היא הארץ, והוּא לא ידע!

הם עברוּ ביִרפּאל, כפר גדוֹל אשר המה מרוֹב שבים מעבוֹדה וּמדהרוֹת טלפי עדרים, עדרי צאן וּבקר, המעלים גאוּת אבק. ריח חריף בא באַפּם מסירים שׂרוּפים וּמגללים עשׁינים תחת הסיר. נשים וּנערוֹת, קוֹמתן דמתה לתמר, נשׂאוּ על ראשיהן אוֹ על כתיפן כּדים מליאוֹת, כּדים דקוֹת וּזקוּפוֹת כנרוֹת שחוֹרים, להביא מים מן העין הביתה, ולא הביטוּ לעברים. ילדים ערוּמים עד שתוֹתיהם רצוּ בשׂחקם ויידוּ חלוּקי אבנים בכלבים בוֹרחים ושבים בדרך.

שאוּל עצר אחד הגברים ההוֹלכים הביתה וּשאלוֹ לאתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האיש הביט אל פניו בקוֹצר רוּח, הניע כתיפיו ואמר: “לא ראיתי, לא שמעתי”, והלך לדרכוֹ. וכן עשׂה שני וּשלישי, כמוֹ נדברוּ יחדיו לענוֹת כן.

אמר אַחיוֹ לשאוּל אדוֹניו: “הוּא הכפר אשר קיש אדוֹני אביך אוֹמר עליו: ‘בן סדוֹם ייסדוֹ ובן עמוֹרה הציב דלתיו’. כשמוֹ כן הוּא: האלוֹהים ירף ממנוּ”.

ושאוּל חשב בלבוֹ: “ולמה ברכת ד' עליו?”, אך לא ענה את אַחיוֹ דבר והלך לדרכוֹ הלאה.

וּבהחשיך היוֹם באוּ אל עין, הוּא כפר קטן שוֹכן כמסתתר במבוֹא ארץ הרים חדשה. הם סרוּ אל הכפר ללין שם ולחקוֹר את יוֹשביו בדבר האתוֹנוֹת. ואנשי עין טוֹבים וישרים אף כי דל חלקם. הם אך כּילוּ לאכוֹל את לחם ערבּם וגם נחוּ מעט מעמל היוֹם, וּבראוֹתם את האוֹרחים קידמוּ את פּניהם בברכוֹת וּבפנים שׂמיחוֹת, וּכשמעם כי מגבעה הם וכי העלם האדוֹן בן הוּא לקיש מגדל האתוֹנוֹת, שלחוּם אחר כבוֹד אל הלשכּה ללינת לילה. אף התנצלוּ לאמר:

“בגבוֹר העבוֹדה בקציר לא ייאָספוּ נכבדי מקוֹמנוּ הלשכתה בערב, כי עייפים ויגיעים האנשים, על כן אַל יחר לכם, אם לא נכבדתם מאתנוּ כיאוּת לאוֹרחים אשר כמוֹכם. אך מאכל וּמשקה נשלח לכם בידי הנאוה בנערוֹת הכפר, כמנהג מקוֹמנוּ, והיא גם תציע מַצעכם למען תערב עליכם שנתכם”.

הוֹדה שאוּל לאנשים הטוֹבים על חסדם ואמר:

“לא לעוֹנג אנחנוּ עוֹשׂים דרכנוּ פה, כי נשלחנוּ על פי קיש אדוֹני אבי לבקש שתיים ממבחר אתוֹנוֹתינוּ, אחיוֹת תאוֹמוֹת, אשר פּרצוּ לברוֹח אמש ממקוה החמוֹרים אשר לנוּ. ואלה האוֹתוֹת אשר על פיהם תוֹכּרנה: גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת, שׂערן חלק כמשוּח בשמן, ועיניהן משוֹטטוֹת, וּלכל אתוֹן אוֹזן שמאלית חרוּצה בשׂכּין – חוֹתם כל חמוֹר ממקוה קיש. ואשר ראה אוֹ שמע והגיד ונמצא כי כן דיבּר – יקח שׂכרוֹ וגם יקיים דבר תוֹרת משה ‘השב תשיבם לאחיך’ ולא ישׂא עווֹן”.

ענה האחד ואמר:

“אכן בטרם בוֹקר, בצאתי לחלוֹב עזי, ראיתי שני בּעירים רצים, מכּים בטלפיהם בטרשים כמשוּגעים, לעבר הר אפרים, בוֹאך שלישה, אך מהיוֹתם גדוֹלים וחזקים אמרתי כי פרדים המה. הבוֹקר אוֹר וּמשכתם אל הר אפרים, ואם איש ישר הוּא אשר עצר את האתוֹנוֹת – והשיבן לכם לפי האוֹתוֹת אשר יקוֹב פּיכם גם בלא שׂכר. אך אם עמלקי הוּא לא ישיב, אף יחרף את מערכוֹת ישראל, אם כן ישאלוּ ממנוּ. ועתה, ברוּכי ד', מצאוּ לכם המנוּחה אחרי אשר עיניתם בדרך כוֹחכם”.

והשני אמר:

“צדקוּ דברי פּרעוֹש יחדיו. ואם כה חפצכם, נכוֹן עבדכם ללכת עמכם לבקש את האתוֹנוֹת, אחרי אשר ידעתי כל מוֹצאי הר אפרים ומבוֹאיו. שאלוּ למחר בבוֹקר לעזגד בן ישפּן וכל הנשאל יביאני אליכם. רק שׂכר מצער אקח מכּם”.

ושני אנשים ליווּ את עוֹברי האוֹרח עד הלשכה וּפתחוּ לפניהם את הדלת והעלוּ את הנר אשר בירכתיים.

והנערה הביאה על סריד גדוֹל מאכל וּמשקה, מן המיטב אשר מצאוּ. הגישה להם הסריד, קדה ואמרה: “מנחה דלה היא מאת אנשי עין. אכלו ויערב לכם!”. ופנתה להציע להם את המצע על מוֹשבי הכּרם אשר עם הקירוֹת.

והנערה רכּה בשנים ויפת מראה עד מאוֹד וּמצניעה לכת. ושאוּל ראה אוֹתה כראוֹת גבר אשה. והוּא לא ראה כן אשה מעוֹדוֹ, אך לא דיבּר אליה מטוֹב ועד רע. רק על ברכתה השיב ברכה ולבוֹ ממהר לפעוֹם.

 

ה    🔗

אחרי אָכלם ואחרי שתוֹתם מאשר הביאה להם הנערה כּיבּה אַחיוֹ במצוַת אדוֹניו את הנר אשא על השוּלחן הקטן בירכתיים וּשניהם עלוּ על יצוּעיהם. ואַחיוֹ מיהר להירדם, כי עייף מנטל המשׂא אשר נשׂא, אך שנת שאוּל נדדה. כל המראוֹת אשר ראה בדרך לא סרוּ מעם רוּחוֹ הנעוֹרה, וגם בעצמוֹ את עיניו לא שכב לבוֹ ולא היתה עליו השינה. פעמַיים ניסה לקרוֹא לאַחיוֹ, אך הנער השמיע קוֹל נחרה בשנתוֹ וגם חרק שיניו כעגל מרבּק ולא שמע קוֹל אדוֹניו הקוֹרא אליו.

הירח זרח בעד האשנב העגוֹל הפתוּח מעל לדלת הסגוּרה, והקרה נמשכה משם וּמילאה את הלשכה. הכפר דמַם כוּלוֹ ולא נשמע כי אם חמוֹר נוֹער באשמוּרה הראשוֹנה, חתוּל קוֹרא נכאים לבת זוּגוֹ, אוֹ עטלף מתלבּט בפינת הגג. וכאשר החלוּ התרנגוֹלים בחצי הלילה לקרוֹא זה אל זה מכל העברים, ירד שאוּל מעל משכּבוֹ, הלך יחף וּפתח חרש הדלת ויצא החוּצה. הירח לא נראה מפּני שכבת הטל הגבוֹהה, אשר רבצה כּאֵד על הארץ, ולא נראוּ גם בתי החוֹמר אשר במעלה הכפר וּבמוֹרדוֹ. רק ממעמקי האֵד הלבן בקעוּ קוֹלוֹת התרנגוֹלים חדים ונוֹקבים. ישב שאוּל על פלח אבן מוּטל לית הבית ונתן עיניו בעב הערפל.

אחרי שבתוֹ מעט בחוּץ נדם הכוֹל ועיניו הבחינוּ מעט כדמוּת בתים, עצים ועמוּדים. במרחק מעט ניצב הר כמוֹ קיר רם, והוּא לא השגיח בוֹ בראשוֹנה. קר היה בחוּץ וּככל אשר הרבּה לשבת על האבן כן גברה בוֹ הצינה. היא חדרה מבּית לכוּתוֹנתוֹ וסימרה את בשׂרוֹ. שׂערוֹ נמלא טל. עמד ושב הלשכתה, לקח את אדרת השׂיער הרכּה אשר נתנה לוֹ אמוֹ, התעטף בה ויצא שנית אל הערפל ושנית ישב על האבן, כמוֹ הכין עצמוֹ להעלוֹת מחשבוֹת מלבוֹ. אין שעה יפה למחשבוֹת מן הלילה באין איש רוֹאה ושוֹמע.

ואכן לא איחרוּ המחשבוֹת לבוֹא, מחשבוֹת על גבעה ועל בית אביו ועל אשר נכוֹן לוֹ. על קיש אביו חשב, הגבר הבּא בימים, הרוֹאה רק עמל אין קץ וכל עמלוֹ למען שלוֹמוֹת אמוֹ וּלמענוֹ, בנם האחד. על נעמה, אשת אביו הזקינה, השכּוּלה מבּנים, חשב, האשה האוֹהבת את קיש ואת שלוֹמוֹת ואוֹתוֹ בלא קנאה, כמוֹ בנים הם לה שלוֹשתם. על העבדים והשפחוֹת חשב ועל השׂדוֹת והכּרמים, על הבהמה ועל מקוה החמוֹרים – על הכוֹל חשב ברוּח נכיאה, והתעצב אל לבוֹ, כי לא יכוֹל לראוֹתם, כמוֹ שכח מראיהם. בכל מאמצי רוּחוֹ לשוּב לראוֹתם כמוֹ חיים, לא נראוּ לוֹ בלתי אם מעוּלפים, כמוֹ מבעד שכבת הטל אוֹ מאחרי קיר ההר.

פּתאוֹם שמע מתוֹך הכפר קוֹל כקוֹל איש צוֹעק מחלוֹם הלילה – והקוֹל בוֹדד, אין לוֹ הד, כמוֹ אין איש בכל הכפר שוֹמע אוֹתוֹ, רק הוּא, שאוּל לבדוֹ, הנוֹכרי, שוֹמע את הקוֹל. למי הקוֹל הצוֹעק? האליו יקרא כי יחיש לוֹ עזרה בצרה? ואוּלי הוּא קוֹל נפשוֹ הקוֹרא אליו מקרב? קוֹל נפשוֹ הקוֹרא לנתק כּבליה?

הקוֹל נאלם דוּמייה, אך מחשבתוֹ עוֹד דיבּרה בוֹ.

הנה הגיד לוֹ אביו לפני צאתוֹ, כי יעד לוֹ את בת אחימעץ מקרית יערים. איש נשׂוּא פנים, בעל בעמיו הוּא אחימעץ בן אבינדב. הכוֹל יוֹדעים את שמוֹ ואת רוֹב צדקתוֹ. בביתוֹ יוֹשב ארוֹן הברית משילה, עד אשר ייבּנה בית האלוֹהים. גם על בתוֹ אחינוֹעם יסוּפּר, כי אין כמוֹה נערה טוֹבת חן ושׂכל בכל נחלת בנימין. עוֹד לא ראה אוֹתה במוֹ עיניו, אך ברוּחוֹ היתה דמוּתה חקוּקה מיוֹם אשר שמע עליה ראשוֹנה. פעמים רבוֹת נגלתה לוֹ בחזוֹנוֹ כדמוּת שלוֹמוֹת אמוֹ, אך צעירה ורכּה ממנה. עתה התערב בחזוֹן לבוֹ גם מראה הנערה הנאוה, אשר הביאה להם אמש את אוֹכלם והציעה את מַצעם ברוֹב חן וחסד, וּתמוּנת אחינוֹעם עמדה לפניו מוּשלמת בכוֹל ויעלת חן.

לבוֹ עלץ בוֹ, כי אחימעץ יאבה בוֹ להיוֹת לוֹקח בתוֹ. אך ישיב את האתוֹנוֹת ושלח אביו את זקן ביתם, את אבישי, אל קרית יערים לבקש את אחינוֹעם מאת אביה. אין שׂפק בלבוֹ, כי הנערה תאבה ללכת אחריו, כי שמעה את שמעוֹ. יוֹדע הוּא את חילוֹ לנשים. את עיני כל הנערוֹת אשר בגבעה ראה נטוּיוֹת אליו באהבה. אך דבר אחד עיצב את רוּחוֹ: חג הכּלוּלוֹת הארוֹך, על המחוֹלוֹת והאוֹרחים למאוֹת וכל מנהגי השׂמחה – כל אלה היוּ לוֹ מוֹרת רוּח. לוּ בידוֹ הדבר – ונמלט עם אחינוֹעם אל מקוֹם סתר בהרים להיוֹת עמה שם ימים רבים!

צלם דמוּתה לא מש מרוּחוֹ. אך לבּוֹ דיבּר עוד: ואם לא ימצא את האתוֹנוֹת? האם ימנע ממנוּ אביו את אחינוֹעם? הרק בזאת ייבּחן, כי אוֹמנם גבר צוֹלח הוּא להביא טרף לביתוֹ? האם לא הוֹכיח דיוֹ, כי אוֹמנם ראוּי הוּא להיוֹת בעל בעמיו? האין הוּא עוֹבד עם קיש אביו בכל מלאכת עבוֹדה? האין הוּא מרבּה עוֹשרוֹ וטוּבוֹ בטפּחוֹ את החמוֹרים אשר במקוה? וּמי יירשנוּ בלתוֹ? הן יוֹדע הוּא את אשר יאהבנוּ אביו, וכי זוּלת אמוֹ וזוּלת בנה אשר ילדה לוֹ מאוּם אין לוֹ בחיים. גם כבוֹד האנשים למה לוֹ. אך לצוֹן חמד לוֹ אביו החכם, להמריצוֹ חפץ, כ לא יתרפּה בחיפּוּשׂיו אחרי האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. אם כה ואם כה – אחינוֹעם לוֹ תהיה. הלילה ידע.

ושׂמחה האירה פתאוֹם את חדרי לבוֹ, ועיניו כמוֹ נפקחוּ לראוֹת ברוּר את בית אביו בגבעה וכל אשר בוֹ, וגם את זיו פני אחינוֹעם, משנה דמוּת אמוֹ, והנערה אשר מעין ראה, ראה והיא ניצבת לימין אביה עטוּר השׂיבה. וגבר חשקוֹ ליוֹם חתוּנת לבוֹ כי יקרב. והוּא חפץ כי הבוֹקר ימהר לאוֹר ונעלם הטל, למען יצא עם אַחיוֹ לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת. אין שׂפק כי בהר אפרים הן. הלא כה דיבר אליו האיש אמש, כי ראה אוֹתן בהימלטן שמה. מצוֹא ימצא והשׂג ישׂיגן גם בלי עזרת עזגד בן ישפּן!

עתה ידע, כי יוּכל לישוֹן בלב בוֹטח. קם ושב כמרקד הלשכתה, עלה על יצוּעוֹ והתכּסה באדרת השׂיער עד לחיוֹ.

ויהי אך עצם עיניו וּכנף התנוּמה הליטה אותו.

 

ו    🔗

כמוֹ השחר עלה יצאוּ שאוּל ואַחיוֹ מכפר עין. שכבת הטל נמוֹגה וכל עשׂב וכל ענף עץ היה רטוֹב ונכוֹן ונוֹצץ כמוֹ נוֹלד מקרוֹב. עננה חכלילית כעין הזהב עמדה ברקיע, והיא הלבינה מעט מעט. הם עלוּ בצלע ההר, הוּא ההר אשר נראה לשאוּל בלילה כקיר תלוּל. משני עברי הדרך היוּ עצי זית ותאנה ושקמה וציפּוֹרי שיר דילגוּ בין העפאים, הרעידוּ כנפיהן וקידמוּ פני השמש ברננים נעלסים. עד מהרה נראוּ בדרכים וּבשבילים עוֹבדי האדמה יוֹצאים עם כליהם לפוֹעלם בשׂדה, לגמר הקציר אשר יאַחר בארץ ההרים. עֵיטים אחדים מרחפים במרוֹם הטילוּ צלם לפניהם, כמוֹ יוֹרוּם את הדרך. גם הרוֹעים יצאוּ בעקבי העדרים השׂשׂים אלי מרעה.

אַחיוֹ, אף כי ישן כל הלילה, היתה רוּחוֹ זוֹעפה, ואוּלם שאוּל, אף כי אך עת קצרה נם לפני עלוֹת השחר, רענן היה ורוּחוֹ נוֹשׂא אוֹתוֹ מעלה, הלאה. אחיוֹ זעף כי לא נראוּ עוֹד כל עקבוֹת לאתוֹנוֹת, וגם לבוֹ בל עמוֹ מאשר אדוֹניו אהוּבוֹ הפליג ממנוּ ולא יחוּש בוֹ, ועוֹד לפניהם מהלך ימים ללא מטרה, ואוּלם שאוּל זכר האתוֹנוֹת כמעט פּג מלבוֹ והוּא מלא את המראוֹת אשר ראה ואת הקוֹלוֹת אשר שמע. גם מחשבוֹתיו על אחינוֹעם, אשר באוּ לוֹ אמש בשבתוֹ בתוֹך הערפל, עוֹד הוֹסיפוּ רקוֹם ברוּחוֹ. הלא למצוֹא את אחינוֹעם הוּא הוֹלך, יחזיק בה ולא ירפּנה. הן כה שנה אביו אליו בצאתוֹ: “לך ושוּב והבא ואתן לך את אחינוֹעם בת אחימעץ אשר מקרית יערים”.

הם הלכוּ כן מן האוֹר עד מחצית היוֹם, נשענוּ תחת עץ ואכלוּ מן הצידה אשר בצקלוֹן, הביצים והגבינה, וּמן המעוֹג הטוֹב (מים שתוּ בדרך מן הצפחוֹת אשר הגמיאוּם העוֹבדים בשׂדוֹת). שאוּל הקריב ממיטב המטעמים לאַחיוֹ, ואַחיוֹ לבוֹ נרגש מטוּב לב אדוֹניו.

וּבעברם על שׂדה קצוּר ראוּ חבר ילדים יוֹשבים תלוּיים על ברכיהם מסביב למדוּרה קטנה והם צוֹהלים זה אל זה בחדוה רבה. ואַחיוֹ אמר אל אדוֹניו:

“שבה פה אדוֹני רגעים מעט, ואסוּרה ואראה על מה הילדים עוֹלזים”.

ניענע לוֹ שאוּל בראשוֹ וישב על האבן בפאַת השׂדה. וּכשבתוֹ כן באו אליו שנית המחשבוֹת הטוֹבוֹת כציפּוֹרים עפוֹת למלאוֹת את לבוֹ רינה.

ואַחיוֹ בא אל מעגל הילדים, והגדוֹל מכוּלם סיפּר לוֹ, כי בקצוֹר שׂדה אביו הקרוֹב נמצאוּ קני שלוים רבים, אשר דגרוּ פה, והרבה אפרוֹחים בכל קן. השׂלוים נמלטוּ, אך לא יכלוּ למלט את האפרוֹחים. והם אספוּ את כוּלם, מלקוּ את ראשיהם אף עקרוּ קרביהם והמה צוֹלים אוֹתם בגחלי המדוּרה אשר העלוּ.

ריח בשׂר העוֹף המתוֹק מילא את האויר. אַחיוֹ גָחַן והתבוֹנן וראה שפעת אפרוֹחים חרוּכים, כעין רגבי אדמה, בתוֹך הרמץ הלוֹחש. והנער אמר:

“קח אחדים ואכלת, וגם לאדוֹניך היוֹשב שם על האבן, תביא. בן שוֹעים הוּא, לפי מראיתוֹ. הביאם לוֹ מנחה מאת ילדי רקם”.

“אַל תירא”, אמר ילד אחר, “לא מן השׂלוים הם אשר היו לפוּקה לבני ישׂראל במדבר”.

“רק מעטים הם אשר יקננוּ במקוֹמוֹתינוּ”, אמר השלישי, “ואנחנו מצאנוּ רב. ראה בּשׂרם כחמאה לרך וכדבש למתוֹק, וגם שוּמנם רב מאוֹד”.

וּבדברוֹ נשך בשיניו בבשׂר השׂלו הצלוּי אשר בידוֹ, והשוֹמן נזל על שׂפתיו ועל צוארוֹ ולא מחהוּ בשׂפת כּוּתּוֹנתוֹ.

אכל אַחיוֹ אחד השׂלוים וגם לקח שניים, אמר תוֹדה לנערים ושב אל שאוּל. וּבבוֹאוֹ אליו הראה לוֹ את השׂלוים ואמר:

“ראה מנחה שלוּחה היא לך מאת ילדי רקם החכמים. שׂלוים הם אשר צדוּ בשׂדה אביהם וצלוּם באש. קח ואכוֹל כי ערב בשׂרם עד מאוֹד”.

ושאוּל הביט אליו כהביט אל איש נוֹכרי וכן אמר לוֹ:

“הלא ידעת, כי איש מבית קיש לא יאכל בשׂר על הדם. אכוֹל גם את אלה”.

הדברים לא נעמוּ לאַחיוֹ, אך החריש ואת השׂלוים נתן בצקלוֹן.

חשקה נפש אַחיוֹ לדבּר באוֹזני שאוּל על האתוֹנוֹת אשר לא תוּשבנה, וכי האנשים הנשאלים בדרך אך יהתלוּ בהם, וטוֹב טוֹב כי ישוּבוּ בלעדיהן, אפס בראוֹתוֹ את מראה שאוּל התפוּשׂ ברוֹב שׂרעפּיו ואת הגיל הקוֹרן מעל פניו, לא הרהיב לדבר אליו. ויהי רק משרת אשר רצוֹן אין לוֹ.

וּבכל זאת שאל את הבאים לקראתם, אנשי ציד נוֹשׂאים תּלים וקשתם, אם לא נוֹדע להם דבר על האתוֹנוֹת הנמלטוֹת, והאנשים ענוּ זה בכה וזה בכה, ולא ניכּרה האמת מפני הבּדים. ושאוּל שוֹמע ולא יענה דבר, כאיש אשר נפשוֹ יצאה למרחוֹק.

 

ז    🔗

ויהי בוֹקר יוֹם השלישי לצאתם, בהיבּקע השחר על ראש הר וחוּג הארץ חגוּר זר אוֹר כעין הורד, והנה חבר אנשים יחיפי רגל וּמגוּלי ראש, לבוּשים אדרוֹת שׂיער ואזוֹר עוֹר אזוּר במוֹתניהם, יוֹרדים בשביל הרץ בין הכרמים דרוֹמה, וּבתוֹכם שניים עירוּמים כביוֹם היוָלדם, והם נוֹשׂאים נבל ותוֹף וכינוֹר ושרים במקהלה יחד אוֹ עוֹנים זה את זה בקוֹל ערב אשר יצמיד אליו כל אוֹזן.

ולא ידע שאוּל מי האנשים, ואַחיוֹ ידע, כי שמע אשר בּניוֹת ליד רמה, בבית אשר הקים הרוֹאֶה, ישכּנוּ אנשים אשר בשם נביאים יכוּנוּ (לפנים בישׂראל לאיש יוֹדע דבר במשל וּמליצה וּלשוֹנוֹ כלשוֹן השיר נביא יאָמר), והרוֹאה הביאם שמה ללמוֹד דבר ד' וּמלאכת השיר והוּא יכלכלם ויתן כל מחסוֹריהם מן הנדבה אשר יאסוֹף מן העם בסוּבּוֹ בארץ. וּפעמים שתיים אוֹ שלוֹש בשנה יבוֹא אליהם הרוֹאֶה להתיצב עליהם ללמדם תוֹרה וּלהוֹרוֹתם מעשׂה הקוֹדש. ועוֹד זאת ידע אַחיוֹ, כי פעם בשנה, על פי גוֹרל אשר יוּטל, ירדוּ בני הנביאים אל הערבה להיעצר שם לפני ד', לרחוֹץ וליטהר במי הירדן, לא הרחק ממקוֹם נפלוֹ אל הים הקדמוֹני. אף ישבוּ שם חוֹדש ימים, אין צל לראשם ואין כר לשבתם, וּמַאכלם רק קוֹמץ תמרים מתמרי יריחוֹ וּמַשקם רק מים אשר ישאבוּ בחוֹפנם מן הנהר, וכה יטהר בשׂרם וגם רוּחם יקדש והיטיבוּ אחרי כן להתנבּא. ויש אשר ישׂחיקוּ עליהם ויאמרוּ כי מבַלי עוֹלם הם המטבילים גלגל חמה בים המלח לצננוֹ. אלה וכאלה שמע אַחיוֹ מפי אבי אמוֹ אשר בגבעה והדברים שמוּרים בלבוֹ.

והשיר אשר שרוּ הנביאים בא בלב שאוּל וּמילא את כוּלוֹ, וגם אחרי הרחיקו האנשים במוֹרד ולא נראוּ עוֹד לעין ולא נשמע קוֹלם לאוֹזן, עוֹד חי בוֹ השיר.

והוּא שאל את נערוֹ:

“הידעת מי האנשים אשר עברוּ בזה והם מנגנים ושרים כשיר הכּרוּבים?”

ואחיוֹ ענה:

“המה בני הנביאים, לימוּדי הרוֹאה. אל נכוֹן רדתם לירדן להיטהר שם, כמשפּטם מימים ימימה”.

ולא יסף שאוּל לשאוֹל. אך שיר הנביאים הרנין כל בתי נפשוֹ, עד כי דימה היוֹת כאחד מהם. על כן שנה בלכתוֹ את זמרת השיר, קוֹל הברוֹת בלא דברים.

וּבשוֹררוֹ זכר, כי פעמים רבוֹת שמע את שם הרוֹאֶה מפּי קיש אביו אשר ביטאוֹ באהבה ויראה, אך מעט הוּא אשר סיפּר לבנוֹ על מעשׂי הרוֹאה. וּפעם בלין הרוֹאה בבית קיש, טרם ייפּרד מן הבית, הציג קיש לפניו את נערוֹ הקטן והרוֹאֶה הביט אל הנער כמתענג עליו, אחר הניח ידוֹ על ראשוֹ וּבירכוֹ ברגש ברכה ארוּכּה, כי קשתה עליו להסיר ידוֹ מעל ראש הנער. ותמוּנת הרוֹאֶה קמה וחיתה בלב שאוּל: איש זקן, קוֹמתוֹ בינוֹנית ורזה מאוֹד, פניו עטוּרים זקן שׂיבה קטן וּבעיניו עצב יוֹקד. עתה ידע שאוּל מה העצב היוֹקד בעיניו: כאָב הוּא לישׂראל, אשר תמיד יצר עמהם ויחרד לשלוֹמם. כל הימים יעבוֹר בארץ וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ יאסוֹף את העם להוֹכיחם על מעשׂיהם הרעים ויעוֹררם להתחזק באלוֹהי אבוֹתם ולעמוֹד בפני כל צר ואוֹיב: עמלקי וּפלישתי ואמוֹרי. וזה חפצוֹ – לעשׂוֹת את שבטי יה המפוֹררים לעם אחד בארץ. אך זקן האיש ולא ישׂפּוֹק כוֹחוֹ לעשׂוֹת את חפצוֹ.

וּכאֵב חד חתך בלב שאוּל בחשבוֹ על העם המפוֹרד לשבטיו, ושבט יצרוֹר שבט, ואין מקוֹם נבחר אשר אשר שמה יבוֹאוּ כוּלם להשתחווֹת ולזבּוֹח לאלוֹהים האחד, וארוֹן האלוֹהים יוֹשב בקרית יערים בגבוּל יהוּדה וּבנימין, נשכּח מלב העם. רק הרוֹאה יבוֹא שלוֹש פעמים בשנה לבית אחימעץ להשתחווֹת ולבדוֹק את הארוֹן והעֵדוּת, אם שלימים הם כאשר הוּנחוּ שמה. האין מוֹשיע את ישׂראל? וּמה יוֹשיעוּם אלה המתקדשים והמיטהרים להתנַבּא ולשיר שירים? האם בשיר יוָשע עם? היוֹשיע אלוֹהים עם אשר לא לב נכוֹן ולא זרוֹע עוֹז לוֹ ולא חפץ אחד נוֹהג בהם?

והוּא החפיז צעדיו בלכתוֹ, עד כי בא פתאוֹם בצל שקמה מאריכה בדיה מלוֹא רוֹחב הדרך. ושאוּל עמד בצל המיטיב, מחכּה לנער המפגר אחריו, וּבעמדוֹ כן שמע כקוֹל מדבּר אליו מתוֹך ענפי השקמה, והדברים נסכוּ בוֹ גם שיכּרוֹן גם פּחד מפני הבאוֹת.

 

ח    🔗

וּלעת מנחת הערב באוּ לעיר בית חוֹרוֹן, וּבה מקדש קטן וצריח על המקדש נוֹשׂא ראשוֹ השמַימה. וכאשר ניגשוּ לבוֹא בשער העיר והנה שם איש צבא פּלישתי עוֹמד לפני השער ולא נתנם לבוֹא אל העיר פנימה. האיש הביט אל מראיהם ואמר:

“הן לא מבני בית חוֹרוֹן אתם?”

ושאוּל ענה:

“היטבת לראוֹת, עוֹברי אוֹרח אנחנוּ וּפנינוּ לארץ שׁלישׁה”.

אמר האיש:

“אין יוֹצא ואין בא. שוֹמרים הוּפקדוּ על העיר סביב. אך תמוֹל לכדה הסרן, כי יוֹשביה פשעוּ ולא הביאוּ את מכסת המס לנציב פלשתים. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת תהיה העיר סוֹגרת ומסוּגרת, עד כי יוּבאוּ לפני הסרן כל האנשים ליסרם בשוֹטים, ושילמוּ כפליים מן המוּשׁת עליהם בראשוֹנה, רק אז ייפּתח לפניכם השער הדרוֹמי לבוֹא והשער הצפוֹני לצאת. אם תאבוּ, שבוּ פּה וחכּוּ, ואם תמאנוּ – סוֹבּוּ ועלוּ במשעוֹל אשר ממערב ועליתם בהר אפרים. אך אַל תטוּ מזרחה, פּן תפּלוּ בשׁיני הכלב העמלקי. איש עברי אנוֹכי ואת לחם הפלשתים אני אוֹכל”.

אמר שאוּל אל אחיוֹ, ואיש הצבא שוֹמע:

“לא תדרוֹך רגל בן חוֹרים על אדמת עבדים. בּוֹא אחרי!”

וכאשר נטוּ משם, זה עברם כברת ארץ, ראוּ איש עוֹמד דוּמם התפילה תחת העץ, ועל העץ, בין בּדיו הפּרוּשׂים כקוֹמוֹת רבדים, מראה קן גדוֹל, כקן נשרים, אשר גם אדם יוּכל לשכּב בוֹ ולא יצר לוֹ.

הם חכּוּ עד אם כּילה האיש האיש את תפילתוֹ, אחר בירכוֹ שאוּל לשלוֹם וּשאלוֹ:

“מה הקן על העץ, ואני מעוֹדי לא ראיתי ולא ידעתי כמוֹהוּ?”

והאיש ענה:

“אם לא תדע לך, עוֹבר אוֹרח נכבד – זה שמוֹ: מנוֹם. ראה את העץ הלז, גם שם מנוֹם אחד, ואחריו עוֹד אחד”.

“וּמה משפט הקן הכביר הזה?”

“כשמוֹ כן הוּא: מנוֹם, לנוּם בוֹ אנשים. כן יעשׂוּ במקוֹמנוּ בצמרת העץ אשר ענפיו טוֹבים וחזקים לעשוֹת בהם משכב לאנשים עוֹברי אוֹרח, אם ימצאם הלילה ולא יוּכלוּ לעבוֹר הלאה. גם לא טוֹב ללכת פה בלילה, כי רבים הצבוֹעים הבאים מן הגיא אשר יטרפוּ אדם בדרך. הנה אעלה לי אל המנוֹם הזה, ואתם פנוּ לכם אל שני העצים ההם וּמצאתם מלוֹן מבטחים גם אתם. אמרתי אלין בבית חוֹרוֹן, אך הפלשתי סגר על העיר, אין יוֹצא ואין בּא”.

והאיש עלה מהר בגזע העץ, בידיו וּברגליו טיפּס בוֹ, ושכב מלוֹא קוֹמתוֹ במנוֹם וּמשם עוֹד הניע ידוֹ לעוֹמדים מתחת.

“מנהג ישרים הוּא”, אמר שאוּל לאחיוֹ, “ולמה לא ייעשׂה כן בכל גבוּל ישראל?”

הם כּילוּ לאכוֹל את שארית הצידה אשר בצקלוֹן וּשניהם עלוּ איש על עצוֹ לשכב בלילה.

חצי הלילה שכב שאוּל במרוֹמי העץ, בקן המרוּפּד עלים יבישים, ועיניו תרוֹת אחרי הכוֹכבים המהלכים ברקיע. וכאשר נפלה עליו השינה חלם חלוֹם, כי נקרא לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל, והחלוֹם בא ברוֹב עניין ולא הרפּה ממנוּ עד אשר זרחה עליו השמש והקיץ והיה כאיש אחר, כי האמין בחלוֹמוֹ.

 

ט    🔗

הם עברוּ מאחרי שַׁעלים ואל שׁעלים לא באוּ, כי מיהרוּ לבוֹא אל ארץ שׁלישׁה, וּלעת הצהרים, כחוֹם היוֹם, באוּ אל שׁלישׁה, אשר מכל ערי ישׂראל רק בה רב עוֹד החרש והמסגר, כי יעשׂוּ שם חרב וּמאכלת וכל כלי קרב, נשק ברזל ונחוֹשת, למכוֹר לפלשתי ולעמלקי ולאמוֹרי. וּלבן ישׂראל לא ימכּרוּ, כי כבדה עליהם מצוַת פלשתים לא למכוֹר להם. ורב הכסף בידי אנשי שׁלישׁה. כוּלם עשׂוּ בברזל ועזבוּ את המלאכה בשׂדה וּבגן, עד כי עלוּ כוּלם קמשוֹנים וחרוּלים, אשר ייבשוּ בחרבוֹן

הקיץ וּלעת הגשמים יוֹריקוּ ויפרחוּ כיער שׂעיר. וּבני שׁלישׁה יחגרוּ חגוֹרוֹת משוּקדוֹת בכסף ובנחוֹשת קלל ועגילי כסף וזהב באוֹזניהם; וּבנוֹת שׁלישׁה תלכנה בקוֹמה נכוֹנה וכל עדיי צוֹר ודמשׂק עליהן. וגם בתי אבן להם, וגם בית שן אחד בעיר, הוּא בית רפח, זקן העיר היושב בשער. וכן ייאָמר: ‘יוֹדע בכסף כבן שׁלישׁה’.

אך באוּ בשער וּשני בחוּרי חמד יוֹרדים לקראתם, אחוּזי אצבעוֹת באהבה וּברעוּת, מצחם ממוֹרט מן החוֹם וּפניהם שׂוֹחקות. בראוֹתם את שאוּל ויפי מראהוּ ואת משרתוֹ ההוֹלך אחריו, תמהוּ רגע איש אל אחיו, אחרי כן עמדוּ לפני הבאים, כסוֹגרים לפניהם הדרך, וכן אמר האחד:

“ברוּכים הבאים בשער עירנוּ המהוּללה. אנשי חיל אתם וטוֹב תבשׂרוּ”.

ולא ידע שאוּל אם בּתמים ידבּרוּ אוֹ לצוֹן בּפיהם, כי עמידתם היתה כאנשים משתּנים והצחוֹק אוֹרב בעיניהם.

“בן קיש אני מגבעת בנימין. אני ונערי יצאנוּ לבקש שתי אתוֹנוֹת אשר נמלטוּ מן המקוה אשר לנוּ, ורבים אשר הגידוּ לנוּ, כי לעבר הזה נמלטוּ. אם ידעתם דבר על האתוֹנוֹת – הוֹאילוּ הגידוּ ונדע כי אנשי חסד אתם”.

“אתוֹנוֹת!”, קרא אחד הבחוּרים, עירנוּ מליאה אתוֹנוֹת הוֹלכוֹת על שתיים. ואם לא תמצאוּ את הנמלטוֹת, וּמצאתם לכם כּוֹפרן אחירוֹת למכביר, והן אינן בוֹרחוֹת מפני המבקש אוֹתן. לא כן, הדד?"

“ולמה לא תפנוּ לשכם לבקש בנוֹת חמוֹר, אדוֹני העיר?” ענה רעהוּ, “האין זאת חזאל? ולמה תגדילוּ עיניכם למשמע שמוֹתינוּ הארמיים? גם אבינוּ אברהם ארמי היה, וגם שׂרי אמנוּ היתה ארמית”.

“וגם רבקה רחל ולאה”, החרה החזיק אחריו חזאל כדוֹבר תמים.

ואחיוֹ שאל אוֹתם:

“היש מקוֹם אצלכם בלשכה לנוּח בצל קוֹרה עד רפוֹת היוֹם?”

“אצלנוּ בצפוֹן יאמרוּ נשׁכּה ולא לשׁכּה”, פנה אליו הדד כמוֹכיח, “אך אמש היה שם הרוֹאה הזקן, אף אמר לכנוֹס שמה את כל הגברים להשמיעם תוֹכחוֹת, כמשפּטוֹ, אבל לא באה רגל אל האסיפה, זוּלתי שניים זקינים אשר לא ידעוּ להיזהר עוֹד. יוֹדעים אנחנוּ את האיש ואת שׂיחוֹ ואת הטיח התפל אשר יטיח מדן ועד באר שבע”.

“ולמה ייקרא הרוֹאה והוּא איננוּ רוֹאה את פני החיים?”, התחכּם חזאל.

“וגם לא יישמע את קוֹל החיים”, ענה אחריו הדד כהד.

וחזאל פנה אל שאוּל:

“היש כסף רב בחגוֹרך זה? ויש – נמכוֹר לך מאכלת דמשׂק לטוּשה, אשר ניצבה משוּקד להפליא כסף אוֹפיר וּנחוֹשת אדוּמה – תאוה לעיניים ורפאוּת לחוֹמש האוֹיב. אך דע כי רב מחירה”.

“רק את האתוֹנוֹת אבקש”, ענה שאוּל, “ונכוֹן אני לגמוֹל את האיש אשר יעזרני למצאן חמישה שקלי כסף”.

“בּוֹא, חזאל”, קרא הדד, “הן ראית, כי יצאוּ השניים המדבּרה לראוֹת, אם נע הקנה מפני הרוּח”.

“לא, כי יצאוּ לארץ הרים לראוֹת, אם הפּלג ניגר במוֹרד. בוֹאה נלך אל אשת האוֹב והגידה לנוּ, למי משנינוּ תהיה בת הכנעני, נערת המרדוּת”.

וּבצחוֹק פּרוּע עזבוּם ולא הביטוּ אחריהם.

“לא נעמוֹד במקוֹם הזה”, אמר שאוּל אל נערוֹ, “כי אנשיו רעים וחטאים ואין אלוֹהים בלבם”.

וּבעברם ברחוֹבוֹת העיר ראוּ את רוֹב המַפּחוֹת והמסגרוֹת

ושמעוּ את הלמוּת הכּשילים והפּטישים. ואת כלי הנשק ראוּ הנשענים כאַרבּה לרוֹב אל הקירוֹת ואל הגדירוֹת, וּבני הניכר עוֹמדים על המוֹכר וּבוֹחרים ברוֹב עשׂק וּדברים לקנוֹת את הנדרש להם.

ושאוּל אמר בלבוֹ: מי יתן כל אלה בידי בחוּרי ישׂראל וּבידי בני בנימין גיבּוֹרי החיל! במלכי והיה זה מעשי הראשוֹן – ללכּוֹד את שׁלישׁה על אוֹצר נשקה.

 

י    🔗

ואחיוֹ מצא את לבוֹ לדבּר אל אדוֹניו כלכתם:

“הנה אנחנוּ ארבעה ימים בדרך ולא נדע דבר על האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האנשים הנשאלים אך יהתלוּ בנוּ, ורבים מתעתעים אוֹתנוּ בזדוֹן לאמוֹר: ‘פּנוּ לכם צפוֹנה, פּנוּ קדמה וימה, פה ראינוּ, שם שמענוּ’, ואדוֹני אביך אל נכוֹן חדל מן האתוֹנוֹת והוּא דוֹאג לנוּ. עד מתי נכתת רגלינוּ לשוא? האם לא עת לנוּ לשוּב?”

אך שאוּל נתן בוֹ עין בוֹחנת, החריש רגע קטן ואחר אמר:

“ולוּא גם לא אמצא את האתוֹנוֹת, הן אמצא דבר רב מהן. בוֹא אחרי ולא תוֹסיף לדבּר אלי כדברים האלה”.

ושאוּל עבר ברגל קלה מאשר הלך בצאתוֹ, כמוֹ רוּחוֹ נשׂאוֹ הלאה להביאוֹ למקוֹם הנוֹעד לוֹ. ואם פּיגר אחריו אחיוֹ, עמד במקוֹם גבוֹה וחיכּה עד אם הגיע אליו הנער ושב ללכת.

ריחוֹת הניחוֹח אשר עלוּ מן השׂדוֹת וּמן הכּרים הרחיבוּ

את לבוֹ, ערפילי הטוֹהר אשר להרים וצללי העננים השטים על הארץ, צל התוֹר וצל העיט ויתר העוֹף הפּוֹרח, מצילות העדרים ועינוֹת המים הקוֹראים זה אל זה, נטישוֹת הגפן הירוּקוֹת במוֹרדי הגבעוֹת וּבמדריגוֹת – כל אלה קסמוּ לוֹ קסם ונסכוּ בוֹ עוֹז, והוּא חש כי עוֹלה הוּא למעלה, אך למעלה. גם ברדתוֹ מן הרמה זכר כי עוֹד לפניו מעלה לעלוֹת.

ועל פרשת דרכים, בין כפר ועיר מצער, באוּ אל מקדש קטן, הרוּס למחצה, חלוֹנוֹתיו פרוּצים וּמטפחוֹת גגוֹ הקרוּעים יציצוּ פּרעוֹת

אזוֹב יבש. על מפתן האבן ישב כוֹהן זקן, אדרתוֹ בלה ורגליו יחיפות וּפניו מוּלָטוֹת בכפּיו השזוּפוֹת והדקוֹת.

ושאוּל נגע בכתיפו ושאל:

“מה לך, בן אדם, כי תשב קוֹדר במקוֹם הזה?”

והאיש גילה את פניו, וּבהבּיטוֹ בעיניו האדוּמוֹת מבּכי אל עלם החמוּדוֹת הניצב עליו אמר:

“מקדש אֵל הוּא, בני, מקדש משנים מקדם. רבים האוֹמרים: מימי יהוֹשע בן נוּן. גם אֵפוד היה בוֹ גם תרפים וּמנוֹרת קוֹדש וּפרוֹכת רקוּמה זהב, וּבארוֹן הקיר מגילוֹת ספר לרוֹב, אשר כתבוּ אבוֹתינוּ הקדמונים. באוּ פלשתים והכאיבוּ את המקדש, גם שדדוּ את כל אשר בתוֹכוֹ, והעמידוּ בעזוּבת הבית דגוֹן קטן וּמזבח חרס להקריב עליו. אין איש בא להשתחווֹת לדגוֹן ולזבוֹח לוֹ ואין איש מוֹצא את לבוֹ להסירוֹ מכּנוֹ. רק אני לבדי, אשר שׁירתּי בוֹ ארבעים שנה לפני האלוֹהים, אבוֹא מדי יוֹם ביוֹמוֹ לבכּוֹת את הקוֹדש וּלהתפלל לאלוֹהים, כי ישוּב וירפּא את הריסוֹתיו. זאת סיבּת אבלי וּמקוֹר דמעתי”.

ורוּח היה על שאוּל וכן אמר לזקן:

“התחזק עוֹד מעט קט, איש נשׂוּא פנים. לא יארכוּ הימים והפּלשתים ינוּסוּ מפּני ישׂראל אל גליל הים, וּבית האלוֹהים יבּנה על תּלוֹ בשילה והוּשב שמה ארוֹן הברית מקרית יערים (וּבדמיוֹנוֹ ראה את אחינוֹעם יוֹצאת לפני הארוֹן בתוֹף ובמחוֹל) וּמזרע עלי הכוֹהן יביא שמה את האוּרים והתוּמים לכהן שם פּאר. ואתה לא תמוּת מן הזקנה עד אשר תראינה עיניך את כבוֹד הבית וכיהנת שם – והשׂיגך שׂשׂוֹן תחת אבל”.

ואחיוֹ עוֹמד משתאה לדברי אדוֹניו, אשר דיבר כאחד המתנבּאים, וּכשמעוֹ אהבוֹ וירא אוֹתוֹ בלבוֹ.

ולפני לכתם נתן שאוּל ביד הכוֹהן שקל כסף וכה אמר לוֹ:

“ידעתי כי בביתך אין לחם. קח זה מידי והתיצבת לפנַי בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת”.

והזקן בירך אוֹתוֹ במוֹעל כּפּיים, אף שׁחה ונשק את שׂפת בגדוֹ.

 

יא    🔗

ושאוּל ואַחיוֹ לא ידעוּ כי סבּים הם את ההר וּבפנוֹתם מערבה ישוּבוּ ללכת דרוֹמה.

וּבצד הדרך מצאוּ נער קטן שוֹכב באבק מוּכּה וּפצוּע והוּא מתהפך וגוֹעה מגוֹדל הכּאֵב. ועל פני הדרך, לא הרחק לפניהם, רוֹכב פּרש עדוּי בשלל צבעים על פּרדה נאה, וּמראה הפּרדה כמרקדת מעדנוֹת לקוֹל המצלתיים והרוֹכב רוֹקד עמה ברוֹב עוֹנג, רק אחוֹריו ייראוּ, והם מתרחקים בדרך, עוֹד מעט וייעלמוּ במפנה הדרך.

ושאוּל מיהר אל הנער והרימוֹ מן הארץ, לקחוֹ על זרוֹעוֹ ברחמים רבים ושאלוֹ לרעה אשר מצאתּוּ.

והנער התלעלע בבכיוֹ ולא מצא את קוֹלוֹ לדבּר, ואחרי אשר שבה אליו לשוֹנוֹ, סיפּר למיטיבוֹ, כי מאת הפּרש הלז, עבדוֹן, אדוֹני חבל הכּרמים, היוֹשב בבית הקיץ אשר על הגבעה, באה לוֹ הרעה. הלך הנער בדרך למכוֹר בעיר מעט הירק והביצים אשר נתנה לוֹ אמוֹ האלמנה בסל, והנה בא לקראתוֹ עבדוֹן רוֹכב על הפּרדה. עצרוֹ עבדוֹן וּשאלוֹ מה אתוֹ בסל, כי נכוֹן הוּא לתת מחירוֹ, אם ייטב בעיניו. והנער הגיש לוֹ את הסל ועבדוֹן בדק בדוֹק היטב מה בתוֹכוֹ, וּבראוֹתוֹ כי טוֹב הירק ויפוֹת הביצים, העמיד את הסל על הכּר לפניו והדהיר את הסוּסה ברעש. וכאשר רץ אחריו הנער בבכי וּבצעקה, הפך אליו עבדוֹן וּבעקרב אשר בידוֹ הכּהוּ הכּה ופצוֹע בכל אשר השׂיג עד זוֹב דמוֹ ועד נפלוֹ בצד הדרך. ועתה איך יבוֹא אל אמוֹ וּבביתה אין לחם ואין שמן וארבעה ילדים קטנים לה, מלבדוֹ הבּכוֹר.

ושאוּל נשׂא את הנער כּברת ארץ, עד הביאוֹ אל השביל היוֹרד אל כפרוֹ. שם הוֹרידוֹ לארץ, נתן לוֹ שקל כסף וכן אמר לוֹ:

“בוֹא אל אמך הטוֹבה ואמרת לה, כי אדוֹן אחד מצאך בדרך וקנה מידך את הסל ואשר בוֹ ונתן לך מחירם שקל כסף, ולא תגער בך אמך. אל תגד לה, כי איש גזל ממך את סלך וכי הכּך, כי חרפה היא בישׂראל”.

והנער נשׂא אליו עיניו מליאוֹת דמע להישפך, בת שׂחוֹק על שׂפתיו וכן אמר:

“הנה אגיד לאמי, כי נפלתי והתגלגלתי במוֹרד עם האבנים וכן הוּכּיתי עד זוֹב דם, ולא אקניא את לבה על עבדוֹן איש החמס חינם, כי אין ידה משׂגת לגמוֹל לוֹ רעה תחת רעה”.

לב שאוּל עלז למשמע הדברים ואמר:

“נער חכם לב אתה. לך גדל בכוֹחך זה. בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת תתיצב לפני ותהיה רעה המלך”. והוּא נשק לנער על ראשוֹ וישלחהוּ.

 

יב    🔗

והצידה אשר לקחוּ אתם מגבעה כּלתה מן הצקלוֹן, והם סרוּ בדרכם אל מלוֹן אוֹרחים לסעוֹד את לבם.

ויהי הם יוֹשבים ואוֹכלים פּתם, וּבפתח הבית נראתה אשה ענייה, גוֹררת סרח שׂמלתה אחריה באבק, צעיף בלה על ראשה וּפניה זרוּעים נקוּדוֹת קעקע, והיא קוֹראת בקוֹל כקוֹל הזמר לאנשים כי יתנוּה וּתנחש להם.

והאנשים אשר בבית היוּ שוֹתים יין חם מבוּשל בּבשׂמים אשר נתן ריחוֹ למרחוֹק, וּבראוֹתם את האשה צהלוּ וקראוּ לה לבוֹא פנימה לנחש להם וּלהגיד להם עתידוֹת. וּבבוֹאה פנימה סבּוּ עליה ורבים הוֹשיטוּ לה כפוֹת ידיהם למען תקרא את הכתוּב בהן למזלם. וקוֹלוֹת הצוֹחקים וקוֹלוֹת המהסים עלוּ יחד, עד כי לא נשמע עוֹד קוֹל המנחשת. ועד מהרה הפך הצחוֹק והמהתלוֹת לדברי קנאה וּמַצה והאנשים חירפוּ איש את אחיו וגם הכּוּ אחד את האחד עד פצוֹע והבית היה למרקחה. והמנחשת הרימה קוֹל זעקה, כי נלחצה בין הרבים ולא יכלה לצאת מן המעגל, עד כי אחד גיבוֹר חיל הוֹציאה משם והניחה בחוּץ. והאשה הלכה משם קרוּעת שׂמלה וּפרוּעת ראש מקללת בקוֹל, כי בידה אין מאוּם. אך עוֹד לא קמה הסערה בבית לדממה, והאנשים עוֹד שבים להכּוֹת איש את רעהו, וגם אל תחנוּני בעל המלוֹן אינם שוֹעים.

ושאוּל שילם את אשר אכלוּ ויקם וילך עם אחיוֹ נערוֹ.

הם בקצה העיר לצאת, והאשה רצה אחריהם, וּכמוֹ לא קרה דבר קראה אליהם בקוֹלה כקוֹל הזמר לעמוֹד למען תנַחש להם:

“ראיתי כי אנשי חסד אתם, לא כאנשי המַצוּת ההם, עמדוּ נא ואנחש לכם ואגיד לכם מזלכם הטוֹב בשׂכר מעט”.

והם עמדוּ עד הגיע האשה אליהם, ושאוּל אמר לה:

“לא נחש ביעקב. וגם אנחנוּ למה נתן ידנוּ לנחש, ואין לבנו לדבר הזה. על כן קחי את השקל הזה וּלכי לביתך, ואם ילדים לך, קני והאכילי את ילדיך. וּמצאת לך עבוֹדה בבית אוֹ בשׂדה אוֹ בכל אשר תמצא ידך לעשׂוֹת, ולא תוֹסיפי לחטוֹא בנַחש. קרוֹב היוֹם, בוֹ יוּסר כל קוֹסם וכל מנחש מכל גבוּל ישׂראל”.

"ואַחיוֹ אמר חלקו:

“שמעי בקוֹל האדוֹן הזה וייטב לך”.

והאשה לקחה את השקל ושבה העירה, אך בהרחיקה מעט הפכה פניה אל עוֹברי האוֹרח ושלחה אחריהם לשוֹנה וגם נענעה את גוה הנה והנה בתנוּעוֹת תוֹעבה.

ושאוּל אמר אל אַחיוֹ:

“בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת אַכרית את כל הקוֹסמים והאוֹבוֹת והידעוֹנים, ולא ישאלוּ עוֹד בני ישׂראל בלתי באלוֹהים, בחכמת לבם ובכוֹח זרוֹעם אשר חננם אלוֹהים”.

“מי יתן וקמוּ מהרה כל דבריך הטוֹבים, אדוֹני”, אמר אחיוֹ.

 

יג    🔗

וּמשם באוּ אל ארץ צוּף ועיר הרוֹאֶה, היא רמה אשר בארץ צוּף. והם באוּ שמה לעת ערב, אך באה השמש, עוֹד עינה פּרוּשׂה מעט על הארץ. והנה ראוּ כמחנה גמלים שחוֹרים רוֹבץ על הארץ. אך בקרבם ראוּ כי לא גמלים הם כי אם אוֹהלים, אוֹהלי רוֹעים נוֹסעים בעדר, אשר באוּ מן הערבה לרעוֹת את צאנם בשׂדוֹת אחר הקציר, כאשר יעשׂוּ מעוֹלם הם ואבוֹתיהם, כי בגבוֹר הקיץ ואפס המרעה בערבה.

“נרדה נא אל מחנה הרוֹעים ונלין שם”, אמר שאוּל לאחיוֹ.

“גם הכסף אזל מכיסנוּ, רק עוֹד שני רבעי השקל בצקלוֹן. נאכל אצל הרוֹעים מכל אשר יתנוּ לנוּ ברבע השקל וּברבע הנוֹתר נשוּב בית אדוֹני אביך. הן לא מצאנוּ עד עתה את דרך האתוֹנוֹת”, אמר אחיוֹ כמנסה את אדוֹניו.

ולא ענהוּ שאוּל על הדברים האלה אשר לא אבה לשמוֹע.

ואנשי המחנה הרוֹעים קידמוּם בגיל, וּביִשרת לבם קראוּם לשבת עמהם בטבּוּר המחנה עם כל אדירי הצאן מסביב למדוּרה. וּמעל למדוּרה תלוּי במוֹט ברזל סיר נחוֹשת והלהבה עוֹלה ומלהטת את הסיר סביב, עד כי נשמע מתוֹכוֹ קוֹל מבעבּע והצמיד מקשקש עליו, וריח עז חודר לאף עוֹלה מן הסיר הרוֹתח.

ושאוּל ואחיוֹ הביטוּ זה אל זה תמיהים לתבשיל אשר את ריחוֹ הריחוּ ולא ידעוּ מה הוּא.

וּזקן הרוֹעים אמר:

הוּא השׁיקוּי אשר למדנוּ מן התרים הישמעאלים הבאים מן הנגב להכין מעשׂב בר יבש. מר הוּא השיקוּי, אך ערב לחך וּמחזק נפש רפה".

והיוֹשבים רטנוּ הברה להעיד, כי אמנם כן הוּא.

ואיש מן הרוֹעים הביא והגיש לאוֹרחים חמאה וחריץ חלב על עוּגוֹת רצפים בעוֹדן חמוֹת, וגם תמרים יבישים וחלב חם, ואחר נתן לכל היוֹשבים בקשׂווֹת חרשׂ קטנות מן השיקוּי המר, ושאוּל ואחיו לא יכלו לשתוֹתוֹ, אך טעמו מן המר המר והרחיקו את הקשׂווֹת, כי לא יכלוּ לשתוֹת.

הרוֹעים מסביב צחקוּ, והזקן דיבר אל האוֹרחים רכּוֹת:

“לא הסכּנתם, בנַי, עם השיקוּי. כן היה גם בפינוּ בתחילה. אבל ברוֹב הימים, כאשר שתינוּהוּ פעמים אחדוֹת, הפך המר מתוֹק, ועתה הוּא משקה תאוה לכוּלנוּ”.

והיוֹשבים מסביב נהמוּ שנית לאַמן את דבריו.

וּבהפליג השׂיחה נוֹדע לשאוּל, כי לא דלים מדעת הם רוֹעי הצאן, כי מחשבה וּבינה בלבם.

והשׂב סיפּר את אשר ידוּבּר בפינוֹת העם על הרוֹאֶה, אשר סר כוֹחוֹ לרעוֹת את עמוֹ, ולא כימי אבן העֵזר הימים האלה, והפּלשתי הרים ראש, וגם העמלקי והאמוֹרי והעמוֹני ירקחוּ מזימוֹת בסתר ללחוֹך את ישראל ולהקיצם אליהם. וגם בני הרוֹאֶה, אשר העווּ בהיוֹתם שוֹפטים בערי הצפוֹן, בהתחבּר אל הערילים ללמוֹד אל דרכיהם, ועתה הוֹשיבם בחבל באר שבע, וגם שם יתנוּ אהבים עם שבטי המדבר בני ערב, הרבוּ להם סוּסים וגם נשׂאוּ להם נשים על נשיהם מבנוֹת ראשי השבטים, ואת אחיהם העברים ילחצוּ במיסים כבידים הנשׂוֹא. אין עוֹד מבטח העם ברוֹאֶה הזקן, אף כי עוֹד יריאים אוֹתוֹ ואת משפּטוֹ, ורבים גם בערבה וגם בהר, אשר ידרשוּ ממנוּ להמליך מלך על ישראל לשפוֹט אוֹתם וללחוֹם את מלחמוֹתם ככל הגוֹיים אשר עשׂוּ והצליחוּ.

וּבשאוֹל אוֹתוֹ שאוּל, מה מחשבתוֹ הוּא בדבר הזה, ענהוּ הזקן:

“מבני ראוּבן אנחנוּ, אנשי מקנה ולא אנשי מלחמה. שנים רבוֹת ישבנוּ בטח וּמשפט המרעה בידנוּ, ועתה אנחנוּ נלחצים קשה בידי בני הקדם, אשר על הבּיזה יחיוּ ואשר להם גמלים קלים למוּדי מלחמה. רק אל אחינוּ שבטי הגיבוֹרים מעוֹלם עינינו תלוּיוֹת. ואם המה ימצאוּ לטוֹב כי ימלוֹך עליהם מלך, אשר יפּיל חתיתוֹ על חזירי היער והזאבים מבית וּמחוּץ, וטוֹב גם לנוּ, כי בצלוֹ נחיה ונרעה את בעירנוּ ואין מַכלים דבר. הנה שמענוּ, כי שב אתמוֹל הרוֹאֶה מבאר שבע וזבח גדוֹל יהיה מחר ברמה. אוּלי יפוֹל דבר בחג זה יוֹם מחר”.

ואחרי החרישוֹ מעט כבוֹחן מחשבתוֹ, הוֹסיף לאמר:

“אך מי האיש בישׂראל אשר יצלח למלוּכה? לא בני הרמתי, אשר עיבּטוּ אוֹרחם. לוּ איש חמוּדוֹת כמוֹך, רך בשנים, טוֹב רוֹאי וגיבוֹר חיל, משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכל העם, נקרא על ידי הרוֹאֶה למלוֹך – והלך אחריו העם. סלח לדברי הנעימים, לא ידעתי חוֹנף, כי את אשר בלבי הגדתי, וזאת המחשבה אשר הגיתי למראך. ואם גם כוֹזבת המחשבה, לא בכזב יצאה מפּי”.

אך השמיע הזקן את הדברים האלה ועיני כל האנשים נפקחוּ אל שאוּל והביטוּ אליו משתאים אל יפי תוֹארוֹ ואל יפי מראהוּ וראוּ כמוֹ זיו מלכוּת קוֹרן ממנוּ. וגם מקצוֹת המחנה נאספוּ וּבאוּ רבים, ניצבים סביב ושוֹלחים פניהם לראוֹת מקרוֹב את האוֹרח אשר בא אליהם פתאוֹם כשלוּח ממרוֹם. וגם הנשים והנערוֹת נדחקוּ מכל עבר לראוֹת לאוֹר המדוּרה את פני האיש, אשר לא ראוּ כמוֹהוּ יפה תוֹאר ואמיץ פנים, עד כי קם אחד מאדירי הצאן וגער בעוֹמדים, וּבראוֹתוֹ את קהל הנשים הצוֹבאוֹת שלף מן המדוּרה אוּד עשן, וּבנוֹפפוֹ בוֹ מוּל פניהן הניסן משם. ונשים נסוּ, צוֹרחוֹת באֵימה כעדת אוָזוֹת מוּרדפוֹת מחַית היער.

עת ארוּכּה ישבוּ הרוֹעים עם שאוּל ודיבּרוּ בכה וּבכה, עד כלוֹת עצי המערכה והאש במדוּרה שקעה, רק הגחלים האירוּ מעט, עד אשר התכסוּ אֵפר. אך שאוּל חשׂך את דברוֹ ועיניו צוֹפוֹת למרחוֹק. רוּח קרה נשבה מן ההר וּפיזרה את האפר אל פני היוֹשבים. אז יקוּם הזקן ואחריו קמוּ כל האחרים, ושאוּל נראה בתוֹכם כאחד מבני הענקים.

וּבמצוַת הזקן הוּצע לשאוּל משכּב האוֹהל יחיד במחנה.

ועל משכבוֹ בלילה חלם שאוּל חלוֹם, וּבחלוֹמוֹ הוּא בתוֹך מחנה חילוֹ אשר במערכה את צבא הערילים. כל היוֹם הלכוּ פניו במלחמה והרבה לקצוֹת באוֹיב, רבים חללים הפּיל הוּא ואנשיו הגיבוֹרים. עתה הם נחים עד עלוֹת השחר, למען יחליפוּ כוֹח וקמוּ לבצע את המלאכה עד כלוֹת רגל אוֹיב מכל הכיכר סביב. אז ישוּב לגבעה, אל עיר המלוּכה, אל עמוֹ ואל ביתוֹ ואל אחינוֹעם חשק נפשוֹ ואל הבנים והבנוֹת אשר ילדה לוֹ. ושנים רבוֹת הוּא עוֹשׂה מלוּכה בישׂראל וכל העם מריעים לקראתוֹ, מיחלים לדברוֹ ועוֹשׂים חפצוֹ באהבה. וגם קיש אביו ושלוֹמוֹת אמוֹ ונעמה הזקינה לוּקחוּ אחר כבוֹד לשבת עמוֹ בבית – – –

בבוֹקר נפרד שאוּל ואחיוֹ מאת מאָרחיהם הטוֹבים, אשר הלכוּ ללווֹתם בדרך.

ואַחיוֹ אמר לשאוּל בהיוֹתם לבדם:

“סלח, אדוֹני, לדבר עבדך: הנה נא הרוֹאֶה בעיר וזבח חג לרבים, והאיש – כל אשר ידבר בוֹא יבוֹא. עתה נלכה אליו ויגיד לנוּ את דרכהוּ למצוֹא את האתוֹנוֹת. אך הנה מתלאה: מה נביא לרוֹאֶה, כי הצידה אזלה מכלינוּ וּתשוּרה אין להביא לאיש האלוֹהים. הנה נמצא עוֹד בצקלוֹן רבע שקל כסף, אפס כי בוּשה היא להביא את זה תשוּרה לאיש האלוֹהים”.

ושאוּל הביט אליו ולא ראה אוֹתוֹ, וכן אמר:

“היוֹם אתיצב לפני הרוֹאֶה, בוֹא אחרי!”

וּשניהם עלוּ הרמתה.

 

יד    🔗

וּשמוּאל בן אלקנה הרוֹאֶה, לוי מבני קהת, הוֹלך בדרכי עֵלי, אביו בקוֹדש, ויהי גם שוֹפט, גם כוֹהן ונביא למַרבּית העם. אחרי הישוּעה אשר הוֹשיע את השבטים מיד פּלשתים באבן העֵזר גדל כבוֹדוֹ וּפחדוֹ בכל הארץ מדן עד באר שבע. והוּא איש שוֹקט מאוֹד, אחרי שבתוֹ בשקט במשכן אשר בשילה, ושוקל כל דבר טרם יעשׂנוּ, כאשר למד מעלי הזקן. כל קנאתוֹ עצוּרה בוֹ כאֵש אשר לא תיראה חוּצה. ולא נוֹדע איש מוֹשל ברוּחוֹ כשמוּאל. ואם יזעם בתוֹכחתוֹ, בחשבוֹן זעמוֹ, רק בעתוֹ יגלנוּ.

וּמחשבה בלב שמוּאל, אשר לא תרף ממנוּ יוֹם ולילה, לעשׂוֹת את ישׂראל, ככתוּב בתוֹרת משה, עם קדוֹש, כוּלם למוּדי ד' יוֹדעי תוֹרתוֹ ועוֹשׂי חוּקיה, ואם יצלח בידוֹ לכוֹנן מחדש את בית האלוֹהים וּלהשיב שמה את ארוֹן הברית היוֹשב בקרית יערים ואת האוּרים והתוּמים מנוֹב ואת כלי המוֹעד מענתוֹת – והיה בית לשם וּלכבוֹד, לא משכּן קרשים ויריעוֹת, כי אם בית ארזים אוֹ בית אבנים; הוּא המקוֹם הנבחר, אשר שמה יבוֹאוּ מקצוֹת הארץ לקחת אמוּנה וּקדוּשה. לא מלך אדם, כמשפט הגוֹיים, יהיה מלכם, כי האלוֹהים היוֹשב בשמיים הוּא יהיה מלכם, ואיש קדוֹש, עוֹשׂה רצוֹן האלוֹהים, יהיה מנהיגם בארץ. ואוּלם ברוֹב הימים, כאשר שבוּ שבטי ישׂראל לפנוֹת איש לאוֹהלוֹ וּלבצעוֹ כדרכם מאז, וּנציבי פלשתים גברוּ שנית בארץ, ורבים מבני ישׂראל נוֹתנים ידם לבני הניכר להתחתן בהם וללכת באוֹרחוֹתיהם, ושבט יתנשׂא על שבט, ושבט יצה על שבט, הסיתוֹ לבוֹ בשׂפק, אם אָמנם יקוּם דבר אשר כזה, כי יהיה גוֹי אחד קדוֹש בארץ, שוֹנה בכּוֹל מיתר העמים סביב. הנה רק מתי מספר בעם יבינוּ את תוֹרתוֹ, וגם אלה אשר יבינוּ לא יאבוּ להינזר מחלקם בארץ, רק פיהם יצדיקם וּמעשׂיהם לא כן.

אז יסד את ניוֹת ברמה והקים את בית הנבוּאה, כדמוּת ממלכת כוֹהנים מעט להיוֹתם מצדיקי העם. אך גם בין הנביאים, אשר בחר מן התמימים והישרים בעם, רק מתי מעט עשׂוּ את דבר הנבוּאה בתוֹם לבב, אך רוּבם, אף כי כנזירים היוּ למראית עין, ביקשוּ את תאות לבם בכל אשר מצאה ידם, וגם קדשה נמצאה אתם בבית יוֹשבת חדר בתוֹך חדר. הוּא זכר את בני עלי אשר התעיבוּ לעשׂוֹת בבית האלוֹהים בשילה ומגוֹר בא בלבוֹ.

גם את בית האלוֹהים לא יכוֹל לבנוֹת מחדש כאשר חפץ, אף כי הרבוּ העם להרים תרוּמוֹת ורב הכסף והזהב בידוֹ, כי עוֹד יד הגוֹיים רוֹממה גם פה וגם שם,

ולא נשכח עוֹד את אשר עוֹללוּ לשילה. וריב היה בין יהודה ובין אפרים, שני בכוֹרי השבטים ביעקב, בדבר הבית: בני יהוּדה אוֹמרים, כי אך בנחלתם תהיה חלקת מחוֹקק, ואפרים עוֹנים לא, כי לשילה ישוּב ארוֹן האלוֹהים ושם תהיה מכוּנתוֹ. ולא יכוֹל שמוּאל להכריע בין אילי העם, אף ירא להפריד בין אשר דיבּק ברוֹב יגיעה. גם שבטי הצפוֹן סרוּ מאחרי ד' ולא יכול עוֹד לבוֹא בגבוּלם, כי לחרפּה היה בתוֹכם.

ואשר יגוֹר מכּוֹל בא לוֹ: גם בביתוֹ נראה הנגע. שני בניו, אשר אליהם נשׂא נפשוֹ, לא הלכוּ בדרכיו ולא אבוּ שמוֹע דבר תוֹרה וּמוּסר, רק אל הבצע ואל התענוּגוֹת לבם. צחוֹק היה לביתוֹ, וגם אשתוֹ לבה הוֹלך אחר הבנים, ויקל בעיניה.

ויש אשר ישאל את נפשוֹ: הנה מבחר למוּדי אשר בניות נאמנים ועם תוֹרת פי כל עוֹד מחסוֹריהם מידי להם נמצאים, אך מה יהיה עליהם, אם יוֹם אחד אגיד להם, כי יצאוּ לבקש לחמם וחית ידם? האם לא יהיוּ כיתר האדם? האם לא יפוּצוּ בעם להיוֹת קוֹסמים וּמלחשים ועוֹשׂים בלהטים, למען יתן העם הנוֹאל על פיהם וּבזוּ לי וּלתוֹרת אלוֹהים אשר הוֹריתים?

והמלחמה עם הגוֹיים, אף כי לא התגלעה עוֹד, הנה קרוֹבה היא מאוֹד. הפלשתי, העמלקי, העמוֹני והאמוֹרי וגם הארמי יגדילוּ על ישׂראל. האם לא יעלוּ באחד הימים שכם אחד על ישׂראל המפוֹרד לכלוֹתוֹ?

הנה שוֹמע הוּא בקצוֹת העם גם פה גם שם, והקוֹל הוֹלך וגוֹבר: “הבה לנוּ מלך! נהיה ככל הגוֹיים!” וּביוֹתר חזקה הדרישה בפי האנשים היוֹצאים לסחוֹר אל הארצוֹת והאיים מסביב. בשוּבם מדמשׂק, מארפּד וּמצוֹר וגם מארם נהרים וּמכּפתוֹר לא ילא פיהם לספּר את תפארת הבניינים אשר שם, חוֹמוֹת גבוֹהוֹת וּבצוּרוֹת בשמיים, וגם את מנהג האנשים וּמעמד ביתם ורוֹב עוֹשרם, אשר צבא להם רב ועצוּם ערוּך בכּוֹל למלחמה להרחיב גבוּל. וּמדי סַפּרם בקנאה יספּרוּ, וגם השוֹמעים ירבוּ לקנא ולערוֹך שפל מעמדם וּכבוֹד ישׂראל אשר הוּנח לארץ.

אוּלי צדקוּ השוֹאלים את המלך וגם ייטיב עשׂה אם יתן עליהם מלך, ואוּלי רצוֹן האלוֹהים הוּא, אשר נתן בלבם את המחשבה לבקש להם איש אשר יצלח לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל להרים את קרנם.

אכן ידוֹע ידע את הרעוֹת הנשקפוֹת ממלוֹך מלך בעם. ברוּר ראה את משפט המלך אשר ימלוֹך עליהם, אך אוּלי ייתכן לעשׂוֹת את המלוּכה והתוֹרה תוֹאמוֹת. האין בידוֹ לכתוֹב חוּקת מלוּכה, אשר תעשׂה את המלך משיח האלוֹהים נכנע לתוֹרתוֹ וּלתוֹרת הכוֹהנים? אל נכוֹן יש בידוֹ לכתוֹב חוּקה כזאת. אך מי לידוֹ יתּקע, כי אָמנם יתמיד המלך לשמוֹר את דבר החוּקה ולא ילך אחרי מראה לבוֹ, בראוֹתוֹ כי יש לאל ידוֹ לעשוֹת והעם עבד לוֹ והשׂרים מחזקים ידוֹ לעשוֹת רע לטוֹב להם?

ולא היה לשמוּאל מנוֹח מן המלחמה אשר נלחם ברוּחוֹ בכה וּבכה. פעם ראה את דבר המלוּכה כמחשבת און, כמַסה לנסוֹתוֹ אם יסיר מלבוֹ את הרעיוֹן על עם קדוֹש, וּפעם נראה לוֹ רעיוֹן המלוּכה מלא הוֹד, אשר בהימלאוֹתוֹ יעשה את ישראל כלביא בעמים, מי יקימנוּ.

ועדנה לא גילה את מחשבוֹתיו לאיש, גם לא לגד בחיר לימוּדיו בניוֹת אשר בוֹ בטח כי יירש רוּחוֹ, אף כי הרעיוֹן גבר בלבוֹ. בתחילה חשב על יוֹאל בכוֹרוֹ, אוּלי יצלח הוּא למלוּכה, אחר חשב על בנוֹ השני, על אביה, אך משניהם נוֹאַש מהרה, כי הנה בבאר שבע עוֹד הרעוּ לעשׂוֹת. אחר נתן דעתוֹ על גד, הוּא גד אשר רעיו יקראוּ לוֹ החוֹזה, אך קטן האיש, לא תוֹאר לוֹ ולא מראה, צוֹלע על יריכוֹ וידוּע חוֹלי, לא יחשבוּהוּ ולא ייראוּהוּ העם. ואם זה רצוֹן האלוֹהים, להפקיד עליהם מלך – והיה זה מלך אשר הוֹד והדר לוֹ, גבר בעוֹז, אמיץ כוֹח ורב פעלים, זרע אנשים אשר כבוֹדם רב בעם.

והנה אין כבנימין הקטן שבט גיבוֹרים, אשר עוֹד יעקב העיד עליו, כי הוּא זאב יטרוֹף, בבוֹקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. וּמי האיש אשר לוֹ יאתה למלוֹך? איש אשר לבוֹ תמים ורוּחוֹ טהוֹרה, אם גם לא למד תוֹרה מתמוֹל שלשוֹם, כי על כן ידבק ויחזיק בעוֹז בתוֹרה אשר ילמדנוּ הרוֹאה. זרוֹע גבוּרה עם לב תוֹם, איש אשר גם כוֹח גם אמוּנה בוֹ, אשר העם יראה בו גם אָח גם אדוֹן, קרוֹב אליו ורחוֹק ממנוּ; איש אשר יזכוֹר חסד ממליכוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן; איש אשר בלכת פניו עם החַיִל בקרב – והיה להם כעמוּד אש לנחוֹתם אל כל אשר יחפוֹץ וישׂישׂוּ לתת נפשם עליו.

כּזה וכזה חשב שמוּאל. וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ נטה אוֹזנוֹ לשמוֹע את קוֹל העם השוֹאלים ממנוּ מלך. גם שׂם עינוֹ על בני החיל אשר נקרוּ לוֹ, חקר ודרש, איזן וחיקר, אוּלי ימצא את האיש, אוֹתוֹ הוֹכיח אלוֹהים להיוֹת משיחוֹ, ולא מצא. יש אשר יאמר הנה זה, ושב ממנוּ לבוֹ.

 

טו    🔗

וּבהיוֹתוֹ עם שחר בדרך הרמתה, בשוּבוֹ מבית אל והגלגל והמצפה וּמבאר שבע הרחוֹקה, והוּא רוֹכב על אתוֹנוֹ הצחוֹרה והקטנה במעלה ההר, זכר את בית קיש בגבעה, אף כי לא שב לפקדוֹ אחר אשר פקדוֹ לפני עשׂר שנים. אז לָן בבית קיש, הוּא קיש הגבר בגברים, איש אשר לבוֹ כלב ילד וּרצוֹנוֹ חזק כברזל. לפני צאתוֹ מן הבית הציג לפניו קיש את בן זקוּניו, את נערוֹ אשר ילדה לוֹ שלוֹמוֹת אשתו הצעירה ואשר הוּא לבדוֹ נוֹתר לוֹ מבניו אשר מתוּ. מעוֹדוֹ וּבכל גלילוֹת הארץ לא ראה שמוּאל נער כמוֹהוּ: עין נשר לוֹ ותוֹם אמוּנה על פניו, אוֹר הבּינה בצל נוֹעם הילדוּת; נער מקרב וּמרחק, אך גם ברחקוֹ עוֹד ירתּק אליו את המרוּחק. קטן ורך היה אז הנער, בן עשׂר, אמר לוֹ קיש, אך קוֹמתוֹ דמתה כבן שלש עשׂרה. מראה הנער נחקק בלבוֹ ולא מש משם. פעמים רבוֹת זכר אוֹתוֹ, אף התאַוה לסוּר אל גבעה, לבית קיש, אך קוֹל מקרב עצרוֹ: אל תבוֹא שמה – ליוֹם גדוֹל שמוּר הנער, פתע תראהוּ ותכּירהוּ.

ועתה ברכבוֹ על האתוֹן, השׂשׂה לדהוֹר בדרך אל רמה הקרוֹבה, ולבוֹ מלא מחשבוֹת הריב על המלוּכה בישׂראל, זכר שנית את תוֹאר הנער אשר ראה בבית קיש. הנה ידיו אלה נחוּ בברכה על ראש נער החמוּדוֹת. וּשמוּאל הרים את כפוֹת ידיו (והאתוֹן דוֹהרת בלי רסן), הגישן אל אַפּוֹ והריח הבן, ונדמה לוֹ, כי ריח שׂער הנער עוֹד דבק בהן. הוּא לא ידע את שמוֹ, כי קיש לא אמר לוֹ את השם וגם לא שאל כל השנים לשמוֹ. כסוֹד חתוּם שם הנער, אך בבוֹא היוֹם יגָלה. וקוֹל בלבוֹ הגיד לוֹ, כי קרוֹב היוֹם.

האתוֹן החישה צעדיה, כאשר הסכּינה לעשׂוֹת בקרבה אל ביתה, אל אבוּסה ואל מרבּצה, בדהרה מהר כמוֹ האיצה גם את מחשבת רוֹכבה.

אכן מיוֹם אשר מחשבת המלוּכה באה בלב הרוֹאה, יש אשר תרחף לעיניו דמוּת הנער הלזה. וכה הוּרגל בדמוּת רוּחוֹ, עד כי לא יכוֹל להפרידה מתוֹאר המלך אשר בוֹ. והיה כאשר תעוֹר בוֹ שׂנאה למלוּכה – ושׂנא גם את דמוּת הנער וּביקש לטוֹרדה מרוּחוֹ. אז יראה את המלך מַמרה את פיו וּמכשיל את העם בגוֹבה אפּוֹ, ברוֹב פזרנוּתוֹ וּבזר שגעוֹנוֹתיו. כל פחדיו וכל תקווֹתיו נפגשוּ בוֹ, בצלם הדמוּת אשר נשׂא ברוּחוֹ. והוּא שאל את נפשוֹ: מה הנער מנערים שכּכה השתכּן בקרבוֹ ללא היפּרד? הן לא דיבר עמוֹ מטוֹב ועד רע ולא ידע, החכם הוּא אוֹ סכל? רק את מראהוּ ראה. הנכוֹן הוּא לראוֹת לפּנים? רק את קוֹלוֹ שמע בקראוֹ אבי ואמי, והקוֹל הרעיד את לבוֹ ועוֹדנוּ מצלצל באוֹזניו. קוֹל שליט וּמתחנן, קוֹל חרד וּמצוה ואין קץ לנעימוּתוֹ.

הנה מחר יקרא ליוֹם זבח גדוֹל בבמה. ולבוֹ הגיד לוֹ, כי גדוֹל יהיה היוֹם, אוּלי גדוֹל מיוֹם אבן העֵזר. כל הלילה יעמוֹד לפני האלוֹהים בתפילה ולא ילך משם, עד אם הכריע אלוֹהים בריב לבוֹ.

וּבחשבוֹ כן, וּבראוֹתוֹ את הבתים הראשוֹנים ברמה, ידע אל מה יכריע אלוֹהים.

כן, מחר יתן הרוֹאֶה את משאלת העם, את המלך אשר שאל ממנוּ בחזקה, אחרי אשר כל הדברים אשר דיבּר אליהם ליראם לא ייראוּם, כי עוֹד התחזקוּ בשאלתם. ועתה חזקה גם בוֹ אמוּנתוֹ, כי חפץ אלוֹהים הוּא אשר יהיה עליהם מלך.

מחר יהיה האוֹת, ולבוֹ ניבּא לוֹ, כי ייעשׂה פלא, והמלך (האוּמנם בן קיש אשר מגבעה?) ייראה לוֹ בתוֹך ההמוֹן החוֹגג. וּכבר דמוּתוֹ יראה בעיני רוּחוֹ.

חג זבח גדוֹל יהיה מחר על בּמת רמה. הנה הוּא כבר במבוֹא העיר, אך יצנח מעל האתוֹן, ישמיע על החג אשר יהיה מחר. שליחים יצאוּ לקרוֹא לרבים. בני הנביאים אשר בניוֹת ילבשוּ לבנים. יוֹם גדוֹל, בוֹ יבשׂר לעם את הבשׂוֹרה אשר לה יצפּה ימים רבים.

וּשמוּאל התקדש במחשבת לבוֹ. עתה ידע נכוֹנה וּבטרם יתפלל בלילה, כי חפץ אלוֹהים הוּא, והוּא יקרה לפניו את האיש אשר יעד למלוֹך על עמוֹ. האיש הזה ייקרא בנוֹ, זרע אמת, לא השנַיים יוֹצאי חלציו יהיוּ בניו, כי אם הלז אשר גדל והיה לאיש.

גאוּת מילאה את לבוֹ. אכן הוּא הרוֹאֶה. בחסד אלוֹהים עליו הוּא רוֹאה את משיח ד'. רוּח הנכאים אשר ירדה עליו אמש בשׁלישׁה, כאשר קרא לאסיפה בלשכה ולא באוּ זוּלתי שניים זקינים חירשים, לא היתה לוֹ עוֹד. גם פחדיו פגוּ. וּמקוֹר שׂמחה נפתח בלבוֹ, כמוֹה לא ידע מעוֹדוֹ.

והוּא ראה לפניו את רמה זוֹרחת כוּלה באוֹר יקרוֹת, אוֹר הבוֹקר העוֹלה, כמוֹ כבר אחז החג בארבע פינוֹתיה, והמזבח על הבמה טהוֹר תחת טוֹהר השמיים וּמחכה לזבחוֹ.

 

טז    🔗

וּבבוֹאוֹ הרמתה לא גילה שמוּאל את מחשבת לבוֹ לא לכוֹהנים וללויים העוֹזרים על ידוֹ בהכנת הזבח, אף לא לנביאים המחכים למוֹצא פיו, וגם לגד לא הגיד. רק זאת הגיד להם, כי מחר יהיה זבח גדוֹל ועצרת עם וחפץ אלוֹהים יוָדע לעיני כוֹל.

ונער לוי צעיר, יפה קוֹל, שלח לעבוֹר ברחוֹבוֹת רמה לשמַע את העם לאמר: “התבשׂרוּ עם ד'! הרוֹאה שב מבית אל, מן המצפה, מן הגלגל וּמבאר שבע. כל העם, למקטן ועד גדוֹל, קרוּאים להתקדש בלילה וּבבוֹקר יעלוּ הבמתה, אל הזבח הגדוֹל אשר ייזבח שם לעת הצהריים. דבר הרוֹאה הוּא ולשוֹמעים ינעם!”

וּשליחים שלח לגבוּלוֹת יהוּדה וּבנימין ואפרים לקרוֹא קרוּאים רבים אל החג.

ורמה המתה ממחרת היוֹם מרוֹב אדם וּבהמה. כל העיר לבשה מוֹעד ורבים הם אשר באוּ מן הכפרים וּמערי השׂדה, כל אשר הדרך לא רחקה מהם. הרוֹכלים הציבוּ את מעמדיהם למכוֹר כל רכוּלה לוֹקחת את העין, וּמוֹכרי המַשׁקים והמגדים והזרעוֹנים התהלכו בתוֹך ההמוֹן והנעימוּ זמירוֹת להגיד שבח המטעמוֹת.

וּנשׂיאי העם, קריאי המוֹעד, לבוּשי פאר, עברוּ בסך, כשלוֹשים איש, עוֹלים במעלה הבמה להיות עם הרוֹאֶה אל המזבח.

וצוֹפי דוֹד שמוּאל, זקן הרמה, נדב ממרבּקוֹ בן בקר רך וטוֹב, אשר אבסוֹ כשלוֹשה חדשים, למען יקריבנוּ הרוֹאֶה. וּבן הבקר הוּבא עדוּי ענפי אֵלה וּפרחי שׂדה, בתוּפּים וּבמצלתיים הוֹבילוּהוּ ואסרוּהוּ

אל עץ במקוֹם גבוֹה, לא הרחק מן המזבח, עד כי יבוֹא הרוֹאֶה להקריבוֹ ושם רחצוּהוּ במים רחוֹץ היטב עד אשר טהר.

על הבמה, מסביב למזבח הגדוֹל, הרחק ממנוּ, הוּקמוּ הרבה מזבחוֹת קטנים, מזבחוֹת אבנים וּמזבחוֹת עפר, לזבוֹח עליהם קוֹדשים קלים, זבחי בית, משפחה משפחה לבד, להאכיל בשׂר את כל העם אשר ברמה.

וּבני הכפרים הביאוּ בטנאיהם ירקוֹת טלוּלים לאכוֹל עם הבשׂר, בצלים ושוּמים ארכי נוֹצה, קשוּאים ואבטיחים רעננים, חסה וכרפס מן הערוּגה, וכל שאר ירקוֹת הנאכלים חי וּמבוּשל וּמתוּבּל בשמן וּבבשׂמים, למכוֹר לכל דוֹרש ולתת לעני פוֹשט יד חינם.

הקציר כלה כמעט והשנה היתה רבת תבוּאוֹת ולב העם ירוֹן. גם הגפן, אף כי טרם הבשילה ענבים, אשכּלוֹתיה כמַכבדוֹת התמרים. רב יהיה השנה היין לנַסך נסכים וּלשׂמח לבב אנוֹש.

ולא נעלם מן העם, כי דבר גדוֹל יפּוֹל היוֹם. מאז יוֹם אבן העזר לא ערך הרוֹאֶה זבח כזה ברוֹב הוֹד והדר. במגרשוֹת העיר, תחת עצי הזית והתאנה והשקמה, היוּ פרוּשׂים כּבירים וּמרבדים לרוֹב, וגם סוּכּוֹת ענפים ואוֹהלים רבים נטוּ, ועם כבד מכסה את עין הארץ, וקוֹל צהלה ושׂמחה, קוֹל חליל ותוֹף וקרן, כבשׂה פּוֹעה ועגל גוֹאה, יענוּ מכל עבר.

וּבתוֹך ההמוֹן התהלכוּ מגידי עתידוֹת ולוֹחשי על מכוֹת וּבעלוֹת אוֹב ועוֹשׂי בלהטים; גם כנענים הציעוּ תרפים קטנים למכירה, ואיש לא מיחה בידי כל אלה, אך מעטים היוּ הפּוֹנים אליהם, כי העם מחכה לזבח הרוֹאֶה.

השמש יצאה בגבוּרתה, אך על פני הבמה התהלכה רוּח אשר ציננה כל פנים. בעוֹד לילה העלוּ בחמוֹרים חמתוֹת מים וּמילאוּ חביוֹת עוֹמדוֹת בדרכים וּבשבילים להשקוֹת את העם ואת הבהמה חינם אין כסף, כי כן ייעשׂה לעת חג וּמוֹעד, והמַשקה ישׂא צדקה ויאסוֹף ברכוֹת לרוֹב לוֹ וּלביתוֹ.

והלויים, ונערי הכוֹהנים עוֹזרים על ידיהם, הכינוּ את כל הנדרש לקרבן: מים ועצים ומלח ואת המאכלוֹת ואת האגנים לקבל את הדם וּדוָדים וקלחוֹת לבשל את הבשׂר וכפּוֹת לשאוֹב המרק וּמזלגוֹת ושׂכּינים לפרוֹשׂ את הנתחים. אך טרם תוּבער האש בעצי המערכה וטרם יעלה ריח הבשׂר הצלוּי והמבוּשל, אשר אליו ייחל העם.

בּקרוֹב עת הצהריים באוּ ראשי הלויים ועמדוּ על המזבח הגדוֹל מעבר מזה, ואחריהם עלוּ הנביאים, כל היוֹשבים בניוֹת כמאה איש, כוּלם בכלי לבן, כפּוֹת תמרים בידיהם, ועמדוּ על המזבח מעבר מזה. ונערי הלויים עומדים בין שתי המחנוֹת לעזוֹר עמהם בשיר וקוֹל זמרה. כאשר בא המבשׂר וּבישׂר את בוֹא הרוֹאה ירדוּ קריאי המוֹעד, כשלוֹשים איש, בדרך לקראתוֹ לעלוֹת עם איש האלוֹהים אל המזבח. וכל העם עוֹמדים על רגליהם, מתנשׂאים על בהוֹנוֹתיהם וּמביטים איש מעל כתף רעהוּ לראוֹת במחזה.

לא ארכוּ הרגעים וקוֹל העם נשמע ברעוֹ, כי פני הרוֹאֶה נראוּ להם הוֹלכים בראש הקרוּאים וגד החוֹזה לימינוֹ. אחר דממוּ כוּלם.

מראה כוֹהן ונביא ושוֹפט היה לרוֹאה, אף כי פניו הלבּינוּ כפני ירח יוֹמם. לא הסב ראשוֹ כה וכה, אך ניכּר היה כי ראה יראה את העם כוּלוֹ, לא יעדר איש. ולב העם פחד ורחב למראהוּ. הנה עוֹד הרוֹאה הזקן חי, עוֹד כבוֹדוֹ חדש עמוֹ, עוֹד לא כהתה עינוֹ ולא נס לחוֹ, עוֹד כוֹחוֹ עמוֹ לשפוֹך רצוֹנוֹ על העם.

מעדנוֹת קרב אל המזבח הערוּך בכּוֹל, אחר הקיף את בן הבקר שלוֹש פעמים, בחוֹן וּבדוֹק אם תם הוּא ואם טהוֹר הוּא, גם העביר ידוֹ על חלקת גבוֹ וצוארוֹ. וטרם יצוה לעקדוֹ קרא לטבּח ואמר על אוֹזנוֹ:

“כעשׂוֹתך את בן הבקר תקח את השוֹק ואשר עליה ושמרת עמך עד המוֹעד אשר אגיד לך”.

ואחר היעקד הקוֹרבן התיצב וּפניו אל העם לברכוֹ לפני הזבח. ועדנה לא ישלח ידוֹ אל המאכלת, כי עיניו משוֹטטוֹת כמחפּשׂוֹת בתוֹך ההמוֹן.

וּבהאריכוֹ להביט אל המוֹן הנאספים ראה פתאוֹם דמוּת עלם טוֹב רוֹאי, משכמוֹ גבוֹה מכל העם, עיניו רמוֹת ואַפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדוֹ, וּפניו צחוֹת ואדוּמוֹת כפלח הרמוֹן, ועוֹר פניו קוֹרן כהוֹלך לקראת גדוּלה, ונערוֹ על ידוֹ נוֹשׂא על שכמוֹ אדרוֹת שׂיער והצקלוֹן תלוּי על זרוֹעוֹ, כאשר יהיה נוֹשׂא לים לשׂר ומלך.

זרמת רטט עברה את גו הרוֹאה וּפניו העלוּ אוֹדם כפני נער, וקוֹל קרא בקרבוֹ: “הנה האיש אמר ד'. זה יעצוֹר בעם!”

אכן לא שבה ריקם התפילה אשר התפלל כל הלילה. האוֹת אשר נתן לוֹ אלוֹהים לא כיזב. הנה שלח את משיחוֹ למוֹעד הנכוֹן. היוֹם ייעשׂה חפץ אלוֹהים לעמוֹ.

וּשמוּאל אמר בקוֹל רם לגד העוֹמד על ידוֹ, וידוֹ נטוּיה אל שאוּל:

“לך והבאת לפני את בן החיל הלז הניצב שם עם נערוֹ, כי עמי יאכל היום!”

 

יז    🔗

כל הכתוּב בספר שמואל בא כתוּמוֹ על שאוּל מלך ישׂראל. הוּא לכד את המלוכה ביד חזקה וכל שבטי ישׂראל הקרוֹבים והרחוֹקים סרוּ למשמעתוֹ.

אחינוֹעם בת אחימעץ, חכמת לב ויעלת חן, היתה מחמד נפשוֹ ועֵזר לוֹ בכל אשר יפנה, מכל אשר ראה לבוֹ ימים רבים מצא בה כפליים. וחמישה בנים וּבנוֹת ילדה לוֹ, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים, מיוֹנתן הבכוֹר,

הגיבוֹר תמים הלב, אבינדב ומלכּישוּע וּמרב, ועד מיכל הקטנה הגאה באהבה. וּשלוֹמוֹת אמוֹ עם כלתה צוֹפוֹת הליכוֹת הבית לצבי וּלכבוֹד. וקיש אביו נשאר יוֹשב בביתוֹ עם נעמה ועם ועבדים והשפחוֹת, כי עד יוֹמוֹ האחרוֹן לא השלים היוֹת בנוֹ מלך, וכה דברוֹ: “למה לא מצא בני את האתוֹנוֹת תחת המלוּכה, למען ייטב לוֹ והיתה נפשוֹ שלוֹם?”

הכּה שאוּל את מוֹאָב ואת עמוֹן ואת אדוֹם ואת צובא ואת פּלשתים וגם את עמלק, הצוֹרר הרע והחַטא, אשר ציותה התוֹרה למחוֹת את זכרוֹ על כל אשר התעיב לעשׂוֹת לישׂראל בדרך בעלוֹתוֹ ממצרים. ואת לב העם הכניע לאהבה אוֹתוֹ וּליראה את שמוֹ, רק את לב הרוֹאֶה הזקן לא הכניע, כי לא יכוֹל היוֹת מלך כחפצוֹ. וּבעוֹד שאוּל יוֹשב באיתן כיסאוֹ (בקיר הבית בנהוּ וּבמסמרים חיזק אוֹתוֹ אל הקיר), עשׂה הרוֹאה בסתר, לבחוֹר באחר להסב אליו את המלוּכה, עלם לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם אשר בא והפּיל את הענק הפּלשתי, ואת לב העם שׂם בכפּוֹ. הוּא ראה בעלוֹת שנית כוֹח הפּלשתים וחמתם, בדעתם כי יד ישׂראל שלוּחה גם לארצם, ורק יד דויד משׂגת להכוֹתם פעם בפעם. הוּא ראה את העלם הזר הנדחף אל כיסאוֹ בכוֹח נעלם, וגם בני ביתוֹ וּבנוֹ, אשר אמר הוּא יירשנוּ, עם הרש והנקלה ההוּא.

ואַחיוֹ, נוֹשׂא כליו הנאמן, נפל באחת המערכוֹת, וּשאֵרוֹ גדוֹר בן אבנר בא תחתיו.

ולא רק מלחמוֹת עם האוֹיבים בחוּץ ידע שאוּל, כי מלחמה כבידה היתה לוֹ בביתוֹ, מיוֹם בוֹא זה האיש דויד אליו, עם בניו ועם בנוֹתיו וגם עם אחינוֹעם אשר לא ראתה און במתפּרץ, וּמלחמה כבידה כבדה מזאת לוֹ עם נפשוֹ, אשר אהבה ושׂנאה חליפוֹת, עד כי הפכה בוֹ רוּח רעה וּמרה, אשר לא תתן לוֹ מנוֹח ותסעירנוּ בתהפוּכוֹתיה תמיד. ואחרי אשר שׂבעה לה נפשוֹ את ההוֹד והתפארה, העוֹז והממשלה, בא לשכּוֹן בה המגוֹר, אשר ניקר קרבוֹ כציפּוֹרני הנשר וכל תחבוּלה לא תצלח עליו לגרשוֹ. גם קוֹל הנגינה אשר ניגן לפניו דויד בידוֹ רק לרגע תסיר מעליו את הרוּח הרעה, למען תשוּב ביתר שׂאת לענוֹתוֹ.

ועל הכוֹל הכביד עליו הרוֹאֶה הזקן, אשר הלך עמוֹ בקרי ולא אבה לראוֹתוֹ ולשמוֹע את קוֹלוֹ, ורק מבית הנביאים אשר בניוֹת שלח אליו שאלוֹת וּפקוּדוֹת אשר לא יכוֹל למלאוֹתן. ידוֹע ידע כי יד שמוּאל עם דויד וכי ניחם על אשר המליכוֹ. לבוֹ סר ממנוּ וגם את לב אלוֹהים מסיר הזקן מעליו ברוֹב תפילתוֹ וכוֹחוֹ לאלוֹהים.

וּבמוֹת קיש אביו התאבּל עליו שאוּל ימים רבים. הוּא זכר את חכמתוֹ ואת יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, והוּא לא כן, כי אחירים יטוּהוּ לרצוֹנם פעם בכה וּפעם בכה, והוּא ישמע לכוּלם וימאן לכוּלם, עד כי נפשוֹ ירעה לוֹ מרוֹב תנוּדוֹת עד להישבר. הנה קרא לוֹ אביו לפני מוֹתוֹ, שׂם יד רוֹעדת על ראש בנוֹ וכה אמר לוֹ:

“בני, בני, תן את המלוּכה לדויד בן ישי וּמצא את המנוּחה לך וּלביתך כאיש אשר נתן לעמוֹ את המתּת הגדוֹלה אשר בידי אדם לתת. גם המלך גם העם יזכרוּ לטוֹבה את כל פעליך עם חסדך האחרוֹן והנחילוּ לך אך טוֹב כל הימים. בני, בני, קח את החיים מאת ההוֹלך למוּת”. והוּא האזין לדברי אביו וראה את הדמעה בעיניו. גם בעינוֹ באה דמעה והניע לוֹ בראשוֹ, אך בלבוֹ ידע, כי לא כן יעשׂה. כי אש הקנאה בערה בוֹ כתוֹפת וחשק השׂררה אכלוֹ ולא יכוֹל לראוֹת בהיעקר ממנוּ המלוּכה, אשר מצאה כמצוֹא אדם מתנת אלוֹהים.

רק בשׂנאתוֹ את דויד המית את הכוֹהנים ואת עירם נוֹב הכה לפי חרב, עד בלתי השאיר שׂריד. וּבקנאתוֹ חשב להמית גם אוֹתוֹ ואת בנוֹ בכוֹרוֹ, רעה דויד, וּבני ביתוֹ רוֹאים ויוֹדעים וּמחרישים, כי היה לזועה בעיניהם.

וכאשר מת שמוּאל וכל העם ספד לוֹ וּבהוֹד מלך קברוּהוּ ברמה, בחצר אלקנה, לא היה שם שאוּל עם העם, כי הרוּח הרעה הניסתהוּ חדר בתוֹך חדר ושם החזיקתהוּ ולא הרפתהוּ לצאת. וּכנוֹח לוֹ מחמת המציק הזה אמר בלבוֹ: הנה עתה ישוּב אלי אלוֹהים וישלח לי אוֹרוֹ ואמיתוֹ. אך נפשוֹ נשארה ריקה ולא ענהוּ אלוֹהים גם בחלוֹמוֹת גם באוּרים. וגם בנביאים לא ענהוּ אלוֹהים באמת כי אם במרמה אשר בפיהם, כי יראוּ מפניו אחרי המעשׂה שעשׂה בנוֹב.

ואז באה מערכת חייו האחרוֹנה, היא מערכת אכיש, אשר קבץ את כל מחנוֹת פלשתים אל עמק יזרעאל אל שׁוּנם להילחם בשאוּל (ודויד הבוֹרח מפני שאוּל יושב עם אכיש) את המלחמה אשר תכריע בין פלשת וּבין ישׂראל. ושאוּל אמר בלבוֹ, כי המערכה היא בינוֹ וּביו דויד ההוֹלך עם הערילים, וּבגבוֹר יד האחד ימוּת השני, כי לא נשׂאה אוֹתם הארץ לשבת יחדיו.

 

יח    🔗

שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת סערה המערכה בתחתית הר הגלבוֹע. הפּלשתים עוֹלים מן העמק והעברים מתחזקים בהר, מחנה בעקב מחנה וּמחנה אל פני מחנה, כנמירים ואריוֹת, ולא עצר כוֹח המחנה האחת להדוֹף את האחרת ממצבה, אך כי עצוּמים היוּ ההרוּגים בשתי המחנוֹת.

וּבאשמוֹרת הבוֹקר הרביעי, לפני היבּקע השחר, היתה פתאוֹם חרדת אלוֹהים על מחנה ישׂראל ויסוֹגוּ הלוֹך והיסוֹג ההרה, והפּלשתים לוֹחצים אוֹתם בחזקה, ויכּוּ את ישׂראל עד חוֹם היוֹם, הפיצוּם בהר לכל עבר, תחת כל אבן ותחת כל שׂיח מוּשלך חלל וּפצוּע, והנשארים נסוּ לכל רוּח ולא נשארוּ בהם שניים יחד.

ושאוּל, אשר נלחם כל הימים בחמת מרי וגם ראה במוֹת שניים מבניו, התערב עתה בתוֹך המוֹן הנהדפים, אדם וּבהמה, ולא ניכר עוֹד כי מלך הוּא ומפקד על הצבא. גם כוֹבע הנחוֹשת לא היה עוֹד בראשוֹ, גם את חליצתוֹ השליך בנוּסוֹ, גם החרב נפלה מידוֹ, כי ראה את אל נקמוֹת רוֹדפוֹ בלי חשׂך. כגלגל לפני סוּפה נישׂא באחד ממוֹרדוֹת ההר, עד כי כרע נפל, וּבנפלוֹ ראה לא הרחק ממנוּ את גדוֹר הנער נוֹשׂא כליו נֹפל על פניו ארצה. רק אוֹתוֹ ראה, ואין איש בלתוֹ בכל המקוֹם.

ותרדימה נפלה על שאוּל. ולא ידע כי עת רבה שכב וכי פצע אנוּש ביריכוֹ זב דם תחתיו על האדמה אשר עליה שכב.

וּלעת המנחה, עוֹד כשעה עד בוֹא השמש, פקח את עיניו, והנה הוּא שוֹכב בּבּר, בין קוֹצים חריבים ואבנים דוֹממוֹת, ונערוֹ שוֹכב לא הרחק ממנוּ, פניו כבוּשים בזרוֹעוֹ כאיש עייף נרדם.

ולא ידע בחוּלשתוֹ כי רבה, אחרי הדם אשר ניגר מגווֹ לרוֹב, מה קרהוּ וּמה המקוֹם אשר ישכב שם. קרה הרעידה את כל בשׂרוֹ, אך במוֹחוֹ עמד ערפל חם.

וּבשכבוֹ כך בדממה זכר את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ למן צאתוֹ מבית אביו בגבעה עם הנער אַחיוֹ לבקש את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. כמוֹ בחלוֹם לילה באוּ אליו כל אלה, הכוֹל חי וּברוּר וקרוֹב עד למשש ביד, כאשר יהיוּ הדברים רק בחלוֹם לילה. האוּמנם היוּ כל אלה חלוֹם אשר חלם? היוּכלוּ להיוֹת בהקיץ?

הוּא הרים מעט את ראשוֹ לראוֹת סביבוֹתיו, אך שב הפּילוֹ אחוֹר, כי כבד היה. האם ממשׂא החלוֹם כבד היה?

השמש השפּילה רדת ימה, והאוֹר הוּעם מעט, אך שקוּף היה ועינוֹ ירקרק-סגוֹל. הנה אגן השמש מתקרב אל ראש הר עגוֹל, עוֹד מעט ותבוֹא מאחריו. מראה עמק ברכה נגלה לעיניו, כפרים וערים פזוּרים בוֹ, עצי גנים וּשׂדי תרוּמוֹת, וּדרכים וּנתיבוֹת יחברוּ משכנוֹת

האדם. זעיר שם יתאבּכוּ סלילי עשן השמימה.

כמראה המקוֹם הזה לא ראה מעוֹדוֹ, אוֹר קסם והוֹד שלוֹם נסוּך על פני העמק. האוּמנם הגיע בדרכוֹ לבקש את האתוֹנוֹת עד הלוֹם, כה הרחק ממקוֹם מוֹצאוֹ, הוּא ואחיוֹ?

כל גוּפוֹ היה כמוֹ שקוּע בשינה, אך לבוֹ וּמוֹחוֹ עֵרים היוּ. תמוּנוֹת החלוֹם הטוֹבוֹת והרעוֹת נסעוּ בוֹ בסך. למען הבהיר את המראוֹת עצם עיניו.

קוֹל רגליים ורעש חלוּקי אבנים נוֹפלים ונשמת אף בהמה נשמעוּ לוֹ בקרבת מקום. לאט פקח אחת מעיניו לראוֹת. והנה – לבוֹ כמוֹ עמד בוֹ מפּעוֹם: שתי אתוֹנוֹת גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת מתהלכוֹת לפניו בכה וּבכה, מוּרדוֹת ראש וּמניעוֹת זנב, מחפּשֹוֹת אחר ירוֹק בינוֹת לאבנים.

האוּמנם? האוּמנם? עד פה הגיע עם אַחיוֹ בחפּשׂוֹ אחרי האתוֹנוֹת, האתוֹנוֹת השתיים אשר נמלטוּ בלילה מן המקוה אשר לקיש אביו? אָמנם כן, הן הן האתוֹנוֹת. הכּרת מראיהן ענתה בהן. גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת. כמה ימים הכאיבוּ שניהם, הוּא ואַחיוֹ, את רגליהם, כמה התעוּם אנשים רעים למען לא ימצאוּ את אשר ביקשוּ? ועתה, הנה האתוֹנוֹת בזה, לפניו, כמוֹ מן השמיים שלָחוּן הנה. הנה הן השתיים!

כל רוּחוֹ בוֹ התפעמה. במאמצי כוֹח וּבמכאוֹב רב הפך את ראשוֹ לעבר הנער השוֹכב וּפניו כבוּשים בזרוֹעוֹ, ואף כי לא נשמע קוֹל שאוּל בקראוֹ, נדמה לוֹ כי קוֹרא הוּא בקוֹל: “אַחיוֹ, אַחיוֹ, הקיצה – הנה האתוֹנוֹת אשר ביקשנוּ כל הימים, הנה הן רוֹעוֹת בזה! הקיצה אַחיוֹ, וּראה, טרם תבוֹא השמש”.

אך הנער לא נע ולא זע. שאוּל שנה ושילש את הקריאה, והנער לא הניד איבר.

“אין דבר”, חשב שאוּל, הן לא תוֹספנה עוֹד לברוֹח. בשלוֹם הן רוֹעוֹת. יישן עוֹד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדוּדיו עד כה. גם את הצקלוֹן, גם את האדרוֹת נשׂא. יישן עוֹד מעט".

והחלוֹם שב לשעשע וּלסער את נפשוֹ. יפה אף נוֹרא היה החלוֹם. היוּכל לחלוֹם את כוּלוֹ שנית? האם לא יוּעם ויעוּף החלוֹם? אלי, אלי, מה עוֹללת לי?

וּתשוּקה עזה אחזה בוֹ להירדם שנית, לראוֹת שנית חלוֹם חייו אשר הוֹד וּמוֹרא לוֹ. הנה הוּא נרדם. הנה הוּא בא, הנה הוּא – החלוֹם.

השמש העמיקה רדת מאחרי ההר. עין העוֹלם קמה. ורוּח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקוֹפאוֹת מוּל הכוֹכבים היוֹצאים אל משמרוֹתם.

תש“ה – תש”ו