א    🔗

יוֹחנן בן לוי הגלילי, איש גוּש חלב, היה דר שנים אחדוֹת בירוּשלים. בן תשע עשׂרה היה כשעלה עם לוי אביו לרגל, ונשאר שם ללמוֹד בבית מדרשוֹ של בן זכּאי, שמצא את לבּוֹ רחב לקבל יוֹתר מכל בני גילוֹ.

בשנה השנית לישיבתוֹ בירוּשלים הכּיר יוֹחנן את שמעוֹן בן גיוֹרא, השחוּם, הכבד והזוֹעף, בעל בריתם של הסיקריקים, שגדוֹל היה ממנוּ עשׂר שנים ונוֹדע ברבים כאוֹיבה של המלכוּת הרשעה וּמכין בסתר את גאוּלתם של ישׂראל. מיד נתקשרוּ קשר של ריעוּת. שניהם להטוּ באש אהבה וקנאה לעמם וּלארצם הנטרפים בלי חָשׂך בציפּוֹרני הדוֹרס הזר. אך ראוּ זה את זה – כמוֹ גילוּ איש את אחיו ונתדבּקוּ במחשבה אחת. כשלוֹשה שבוּעוֹת לא זזה יד האחד מיד חבירוֹ, אבל בשבוּע הרביעי נבעה הפּרץ בין הדביקים.

יוֹחנן הצעיר לימים איש הרוּח היה, איש חלוֹמוֹת ותחבּוּלוֹת, צוֹפה מראשית אחרית, מרחק קרוֹבים וּמקרב רחוֹקים; וּכנגדוֹ שמעוֹן דמיוֹנוֹ ככפיר בוֹטח, שאינוֹ יוֹדע ערמה וחשבוֹנוֹת, כוּלוֹ עצמת רצוֹן ולהט כוֹח מעשׂים. כשהטריח עליו יוֹחנן יוֹם יוֹם ברוֹב חלוֹמוֹתיו וּסברוֹתיו, התחיל שמעוֹן מבזה בלבוֹ את ה“גָמוּל מחָלָב” (כך קרא לוֹ תמיד, בתחילה דרך חיבּה, אחר כך דרך לגלוּג), אשר תהפּוּכוֹת ברוּחוֹ ולא יכשר למעשׂה רב.

ורוּחוֹ של יוֹחנן, אף כי צעיר היה, היה נוֹשׂא אוֹתוֹ בחָזקה לכתר תוֹרה וּלכתר מנהיג. מאמין היה שנוֹצר לשניהם. דק בשׂר היה וצהוֹב שׂיער ועיניו דוֹלקוֹת תמיד ונימים צהוּבּוֹת משׂתּרגוֹת על הלוֹבן שבהן, פניו ארוּכּים וּכחוּשים וּשׂפתיו נראוֹת כחרוּכוֹת מעט. ה“צבוֹע מן הגליל” קראוּ לוֹ עתה אנשי ריבוֹ ממחנה שמעוֹן. וּבן זכּאי, שעדיין לימדוֹ תוֹרה בתוֹך שאר תלמידיו, קרא לוֹ “שׂאוֹר שבּעיסה”, ואף על פי שחיבּב את כוֹחוֹ בתוֹרה, היה מזהיר את בחירי תלמידיו מפני חברתוֹ: “אלמלא בינתוֹ בתוֹרה הייתי מנדה אוֹתוֹ מבית מדרשי. חוֹשש אני שלא יחמיץ את כוּלכם”. ולא ידע בן זכּאי שרוֹב תלמידיו כבר נתפּסוּ לקסמוֹ של זה, שהיה מתהלך ביניהם כאיש חזוֹן ואמת, אף על פי שלעתים דיבּר דברים אשר כמוֹהם כשיגעוֹן. מקוּטעים היוּ דבריו וּמימיו לא ביטא רעיוֹן שהגיוֹנוֹ שלם, אך כברקים מרוֹצצים היוּ בעיני השוֹמעים וניחתוּ בלבּם כמכוַת אש אשר לא תירפא. גם מגילוֹת כתב היה שוֹלח להפיצן בעם, מגילוֹת שהיוּ כלפּידים רצים בקמה בטרם קציר. היה בוֹ מן התוֹם הערמוּמי של האיש מנצרת וּמאפילת הקנאה של יהוּדה הגלילי. גם הערצת נשים נפלה בחלקוֹ, והוּא לא ביקש קרבתן, אך זלזוּלוֹ זה עוֹד העמיק את תאוָתן אליו, כאוֹרח נשים מעוֹלם.

עד מהרה פּרשׁה עדה לא מעטה מאנשי שמעוֹן, אלה שקצרה רוּחם מן ההכנוֹת בסתר המיגעוֹת של בן גיוֹרא וּמידוֹ הקשה, והלכוּ בהתלהבוּת אחרי הגלילי. גם הם, כמוֹהוּ גוּפוֹ, ראוּ אוֹתוֹ כמנהיג האמיתי שיבוֹא במקוֹמוֹ של שמעוֹן, ש“כוֹחוֹתיו מרוּבּים ודעתוֹ קצרה”, לפי מה שאמר פעם יוֹחנן, מַבליע אִמרתוֹ אגב שׂיחה, כדרכּוֹ, וּמשוּם כך רוֹשמה גדוֹל על השוֹמע התמים.

זה היה ראשית הפּלוּג ביניהם, שנעשׂה אחר כך פּוֹלמוֹס גדוֹל והיה, כידוּע, אחת התקלוֹת הכּבידוֹת לעם הלוֹחם נוֹאש לחירוּתוֹ.

בין הנוֹהים אחרי יוֹחנן היתה נערה אחת (אחת בתוֹך כמה אחירוֹת), בת איש אָמיד תוֹשב הטוּרוֹפיאוֹן, שהיה שם מגדוֹלי המגבּנים. שם הנערה מלכּה, אשר עם מיעוּט שנוֹתיה ונסיוֹנה, היה נסוּך בה כוֹבד ראש מרוּבּה והחלטה עזה למסוֹר נפשה על גאוּלת עמה.

והנערה מלכּה, שידה היתה עוֹד קוֹדם לכן עם הקנאים, ראתה את יוֹחנן הגלילי, הפּנים החדשוֹת, באחת מאסיפוֹת הסתרים ושמעה את ברקי דבריו – וּדמוּתוֹ באה לשכּוֹן בלבּה יוֹם ולילה, כאילוּ נטבּעה בוֹ בחוֹתם של אש. ויוֹחנן לא ידע.

יפה היתה הנערה עד מאוֹד, ממעטת לדבּר וּמַרבּה להקשיב, כל תנוּעה בה שירה ותוֹקף רצוֹן לה כחלמיש. גם גאה מאוֹד היתה בהליכוֹתיה, ואלה מן הבחוּרים, שחמדוּ את יוֹפיה למראה עיניהם, לא מצאוּ את לבּם לקרוֹב אליה כמשפּט הבחוּרים, אך היוּ זוֹכרים אוֹתה וּמזכּירים מעלוֹתיה ברוֹב

חוֹם באוֹזני ראשם וּמנהיגם הנערץ. אף הוּא ראה את רוֹב חנה וגאותה, והבחוּרים גירוּ אוֹתוֹ בדבריהם עליה יוֹם יוֹם, עד שנתן דעתוֹ עליה.

וּבלילה אחד, כתוֹם האסיפה, פנה אליה יוֹחנן, בעוֹדם עם הפּתח אחרי יציאתם החוּצה, ואמר לה:

– מלכּה, נפשי חשקה ללווֹתך בדרך לבית אביך.

היא הביטה בוֹ מבּט ישר ואמרה:

שעת לילה היא. לא תלוני, יוֹחנן, אם אין בדעתך להיוֹת לי בן לויה כל הימים. אהבתיך.

דברים מעטים אלה, שהיוּ רצוּפים עוֹז ורוֹך אין קצה, באוּ עליו כחתף. הוּא חיכּה למענה אחר מפּיה.

הסתכל בפניה רגע, אחר אמר בפנים מעוּוָתים במרי:

– טעית בי, מלכּה. אין אני מן הנוֹתנים צוארם בקוֹלר – ואפילוּ קוֹלר של ורדים.

– אם כן, – אמרה – הנח לי ואבוֹא לבדי אל בית אבי, כאשר הסכּנתי. גם אני אניח לך.

דבריה אלה הכאיבוּ לוֹ, אך גם ריתקוּהוּ אליה. הלך אחריה כברת ארץ לאוֹר הלבנה. גם דיבּר על אוֹזנה דברי עגבים, דברים אשר לא כלבּוֹ, רק כדי להרעימה אוֹ לגרוֹת עליה יצרה, והיא החרישה ולא השיבה דבר. כשהגיעוּ לפינה של רחוֹב, התחמקה ממנוּ, ברחה ונעלמה ולא יסף לראוֹתה, כי למן הלילה ההוּא לא באה עוֹד אל אסיפוֹתיו.

מקרה זה קרה ימים מוּעטים לפני שיצא יוֹחנן את ירוּשלים, שבּינתיים הגיעה לידוֹ פקוּדה לצאת מיד לגליל. הפּקוּדה היתה בשם המצבּיא יוֹסף בן מתתיהוּ, שרבּים, וּבתוֹכם יוֹחנן, האמינוּ, כי לוֹ יאתה להיוֹת הפּוֹתח בגאוּלה מן הצפוֹן. כשנתיים עשׂה יוֹחנן בגליל ושם ראה את תהפּוּכוֹת יוֹסף. בראשוֹנה היה מגדיל את שם בן מתתיהוּ ברבּים, מכריז על עצמוֹ כי יאוּשר מאוֹד להיוֹת נוֹשׂא כליו הנאמן של המצבּיא הגדוֹל, להיוֹת חוֹגר וּמפתח אזוֹרוֹ. וּלאחר שציוה יוֹסף להרוֹס את היכל המלכוּת שבנה הוֹרדוֹס בטבריה, עבר גל של שׂמחה בין קנאי הגליל וקוֹל נשמע במחנוֹת: זה האיש שקיוינוּ לוֹ. אבל עד מהרה נוֹדע דבר שרתוֹ בסתר את הכּוֹבש הזר, ויוֹחנן היה ראשוֹן להריח את המעל וּלהזהיר את העם. כל נסיוֹנוֹתיו של יוֹסף לקנוֹת את לב יוֹחנן (שעוֹת על שעוֹת ישב עמוֹ חדר בתוך חדר וגילה לוֹ בלחש סתרי קנוּניוֹת וּמזימוֹת אשר זמם להשלוֹת את הרוֹמאי התם) היוּ לבטלה: הלב הקנאי ראה בעד כל המחיצוֹת. מאז נעשׂה איש חרמוֹ והיה בראש הלוֹחמים במצוּדוֹת הגליל של שנפלוּ כוּלן ולא מצא שם מקוֹם לרוּחוֹ הסוֹערת.

מאז יצא מירוּשלים ועד חזירתוֹ שמה, כשנה לפני החוּרבּן, לא ראה את מלכּה ולא שמע עליה דבר וחצי דבר. אף שמר פיו וּלשוֹנוֹ שלא לשאוֹל לה, כי ידע: לא יאה לראש וּמצבּיא להיראוֹת בעיני העם כשוֹגה באהבת אשה. אבל תמוּנתה, כפי שנראתה לוֹ באוֹתוֹ ליל פרידה מוּזר, היתה חקוּקה בלבוֹ ולא יכוֹל להמישה משם. גם דבריה המעטים שדיבּרה אז היוּ חיים באוֹזניו והכאיבוּ לו כמוֹ בשעת אמירתם. כל מחשבוֹתיו וכל חזיוֹנוֹת ראשוֹ היוּ מקוּשרים על דרך תמוּהה מאוֹד בדמוּתה, וּפעמים רבוֹת שמע לחרדתוֹ שׂפתיו רוֹחשוֹת פתאוֹם: “מלכּה מַלכּתי, עוד תשבי לימיני”. וּבכל זאת לא שאל עליה איש בירוּשלים כל אוֹתה שנה, לא בימי רעה ולא בימי טוֹבה, לא שאל קרוֹבים ולא שאל רחוֹקים. שזה היה טבעוֹ, לא לגלוֹת דברים שבלב.

יש שהוּא אומר לנפשוֹ: אפשר אין היא עוֹד בחיים; אפשר משכה ידה מן הקנאים אחרי שהעלבתי בה באוֹתוֹ לילה; אפשר נישׂאה לאיש וילדה פעם אוֹ פעמיים ויחד עם בני ביתה נספּוּ בימי הפּורענוּת כרבים אחירים; אפשר יצאה מדעתה מצער וּמעלבוֹן… עוֹד היוּ עמוֹ במחנה רבים מבּחוּרי העיר התחתוֹנה של ירוּשלים וגם מן הטוּרוֹפיאוֹן, וּבתוֹכם עוֹד חיים מתי מספּר מאלה שהיוּ באים אז יחד עם מלכּה לאסיפוֹת הסתרים לפני שיצא לגליל – אך לא פנה אליהם בדבר זה ולא שאל איש מהם לנערה. כל כך גדול וּמוּרם היה בעיניו כבוֹד המנהיג והמצבּיא לעם קדוֹש, שאינוֹ ניתן לחילוּל בשום פּנים.

וּבדבר הזה לא נכנע לבוֹ עד אחרי חוּרבן הבית.

 

ב    🔗

ביוֹם השלישי לשׂריפת הבית, לעת מנחת הערב, יצאוּ כמה כּרוֹזוֹת רוֹמיים, משׂרכים דרכּם בין תלי החרבוֹת, והיוּ כּוֹרזים בשם טיטוּס קיסר המרוֹמם, המנצח, חביב הבריוֹת וכו', שניתנה רשוּת לנמצאים בעיר התחתוֹנה וּברוּבּה של העיר העליוֹנה (אך לא בעיר החדשה) לצאת ממַחבוֹאיהם כדי לקבוֹר אוֹ לשׂרוֹף את הפּגרים. תוֹקף הפּקוּדה מתחיל מחר שעה אחת לאחר זריחת החמה. אחד הכּרוֹזוֹת, שהרכּיב לראשוֹ כוֹבע גבוֹה עשׂוּי מגילת קלף כתוּבה בכתב העברים, הוֹסיף משלוֹ כדבר בדיחה ולעג: “וּמי שימצא דבר מאכל, הרשוּת בידוֹ לאכוֹל”.

פצוּעים וחוֹלים לא היוּ בשוּם מקוֹם על פני חוּץ, שכּוּלם נפחוּ נפשם באין מחַבּש וּבאין משיב נפש בדבר מאכל אוֹ משקה. רק הפּגרים היוּ מוּשלכים בחוּצוֹת, במעלוֹת העיר וּבמוֹרדוֹתיה, יחידים וערימוֹת,

וסרחוֹנם התפשט למרחוֹק והגיע לכל חוֹר וּלכל סדק. מחנוֹת זבוּבים, כארבּה לרוֹב, מילאוּ את האויר כדי אַמה מעל הקרקע. גם תנים שבּאוּ מרחוק הילכוּ זעיר שם בין האבנים משחרים לטרף.

שלא כנהוּג בעוֹנה זוֹ, היה שוֹרה על העיר חמישה ימים רצוּפים שרב כבד, טוֹרף נשימה. שרב נוֹרא זה וכל מוֹראוֹת הימים האלה, מראוֹת החוּרבן, וריח הפּגרים, הלהט העוֹלה מן החרבוֹת העשינוֹת והאש שעיטרה את הר הבית – כל אלה נדמוּ כטירוּף שניטרף העוֹלם, אוֹ כזעם אֵל הנקמוֹת הרוֹבץ על הקריה זעוּמת רוּחוֹ.

רק בצהרי היוֹם החמישי לשרב המתגלגל מדרוֹם ניעוֹרה פתאוֹם רוּח ממערב, באה בגלים קלים ועליזים וקרעה קרעים במַעטה האימים של העיר. צהיבוּת הרקיע הפכה עד מהרה תכלת זכּה וגבוֹהה, תכלת שמיה של ירוּשלים, ותימרות העשן, מהן בהירוֹת כקטוֹרת הלבוֹנה וּמהן קוֹדרוֹת כענני סתיו, נסתמנוּ יפה בתוֹך החלל הטהוֹר. להקוֹת יוֹנים הרדסיוֹת, לבנוֹת וּשחוֹרוֹת, פּירפּרוּ באויר, הגבּיהוּ והשפּילוּ עוּף בתנוּעוֹת חן־חן, וּמראיהן כיצוּרי נוֹעם שׁשׂרדוּ מעוֹלם שהיה ואיננוּ. עֵרב השחוֹר והלוֹבן שהבהיק מאוֹד בחמה תחת כיפּת השמיים היה כלשוֹן אוֹתוֹת לא מוּבנה ליצוּרי אנוֹש, אחרי ראוֹתם מה שראוּ רק הלגיוֹנאים, שקיבלוּ חוּפשה וּרשוּת לבזוֹז שלוֹשת ימים כל אשר תשׂיג ידם, וּקצת מן הנוֹכרים ששארוּ בעיר המסוּגרת, ראוּ את השינוּי שחל פתאוֹם במזג האויר. כל היהוּדים הנחבּאים בשׂרידי הבתים והחרבוֹת, במרתפים וּבמערוֹת, בבוֹרוֹת וּבביבין, נאנקוּ במַחנק, בחוֹלי וּברעב, וּמכל צוחוֹת הלגיוֹנאים והשׂכירים הסוּריים והערביים לא הבחינה אוֹזנם אלא את המלה השׂנוּאה האחת, החוֹזרת וּפוֹגעת תמיד כמדקרת חרב: “קיסר, קיסר”. וּכשנשתתקוּ צוחוֹת השיכּוֹרים ולהג המנַבּלים ונשמעוּ קוֹלוֹת הכּרוֹזוֹת הרמים והברוּרים מאוֹד, לא האמינוּ האוּמללים שנשארוּ בחיים, כי אוֹמנם ניתן להם לצאת ולשאוֹף רוּח ולראוֹת שוּב את מראה השמיים, ואלה שהאמינוּ מסוּפּקים היוּ אם יעצרוּ כוֹח עוֹד לחיוֹת עד הבוֹקר.

ואף על פי כן עצרוּ רבים כוֹח, וכנכוֹן היוֹם, כשאוֹר גדוֹל ורענן נבקע על מַשׁוּאוֹת העיר, יצאוּ צללי אדם, תחילה לעשׂרוֹת, אחר כך למאוֹת ולאלפים, פשטוּ אילך ואילך ונעוּ על החרבוֹת, רוּבּם מחזיקים כדים וצפּחוֹת וּלגינים ושברי כלי חרס לשאוֹב מעט מים מן הבוֹרוֹת ההרוּסים בחצירוֹת. מהם שניסוּ לרדת גם אל השילוֹח, אך הוּחזרוּ משם בכידוֹני האוֹיב.

ונוֹגשׂים, שלוּחים מחיל המצב, פּרצוּפים נעוים וּפרוּעים, חרבוֹת וּמגלבים בידיהם, ניצחוּ על המלאכה, צעקוּ כמשתוללים, דחפוּ והכּוּ את האוּמללים, ניפּצוּ והשליכוּ את כלי השאיבה שבידיהם ואינסוּם לאסוֹף פּגרים הרבה ככל שיוּכלוּ, לחצוֹב בוֹרוֹת וּלהשליכם לתוֹכם, או למלאוֹת בהם את בוֹרוֹת המים וּלסתמם באבנים וּבעפר, אוֹ לצבוֹר שברי כלי בית, שוּלחנוֹת וכיסאוֹת וארוֹנוֹת וּפתינים שבכתלים, וכל חפץ העשוּי עץ, כדי לערוֹך מהם מדוּרוֹת גדוֹלוֹת לשׂרוֹף את החללים.

יש שאחד הנוֹגשׂים, כחוֹמד לצוֹן, זרק למתיגעים האוּמללים פּירוּר מפּתבּגוֹ, אך ריח בשׂר האדם הנצלה באש בא בקרב האנשים מוּכּי הרעב, הפך את מעיהם הריקים והעלה את קיאם, שלא היה אלא ליח ירקרק, על פי רוֹב מעוֹרב בדם, ולא הביטוּ אל אשר זרק להם הנוֹגשׂ, עד שניעוֹר האכזר ודפקם לחזוֹר למלאכתם.

מכל המקוֹמוֹת הגבוֹהים יכלה כל עין להקיף את מראה העיר, שהוּמכה וּפוּלשה בשל הבניינים ההרוּסים ונראוּ כל גבנוּניה וּקמטיה. גם מן המצוּדוֹת והמגדלים לא נשארוּ עוֹמדים אלא מעטים בלבד, וּלסימני הרוֹמאים עם נשריהם השחוֹרים נמצא בקוֹשי קיר אוֹ צריח זקוּף. עוֹפל חקרא הוּנח לארץ, וּבסיסוֹ הרחב נראה כנוֹשׂא באוֹמץ את מפּוֹלתוֹ, ארמוֹן החשמוֹנאים היה לעיים, על הר הבית ניצבוּ זעיר שם קירוֹת שחוֹרים שׂרוּפי אש ועליהם מפרפּרים לרוֹב סימני הנשרים הקטנים ברוּח המכּה בהם בלי חָשׂך. השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין לא ניכּר עוֹד מקוֹמם. רק חלק מארמוֹן הוֹרדוֹס וּשלוֹשת המגדלים שבקרבתוֹ: מגדל היפּיקוּס, מגדל פצאל וּמגדל מרים – כוּלם סמוּכים למחנה טיטוּס, וּבתוֹכוֹ גדוּד של אשוּרים, המתעתדים יחד למערכה האחרוֹנה כנגד הכפירים הרעבים המבוּצרים היטב בין בּיזיתא וּבין מצבת אלכּסנדר – אלה עמדוּ על תּלָם כצוֹפים אבילים על פני העיר הדוֹמה לבית עלמין גדוֹל שהפכוּהוּ וניפּצוּ רוֹב מצבוֹתיו. מגל האבנים הנפוּץ הזה לא התנשׂא כל עץ ירוֹק, כל שׂיח וקוֹמץ עלים חיים, כי האבק והעשן כיסוּ כוּלם. רק גוֹני שיש לבן וּוָרוֹד שׂיחקוּ זה אל זה בזוֹהר היוֹם להכאוֹת עין ולב.

אוּלם למַטה, דרוֹמית־מזרחית לעיר, ברחבי נחל קדרוֹן, נראוּ – מחזה לא יאָמן! – מלבּנוֹת גנים ועצים, ערוּגוֹת ירק וּשׂדי אילן, וּרצוּעה דקה של מי השילוֹח הזהירה כלשוֹן של כסף, כמוֹ לא עליהם היה הקצף.

כמימים ימימה רבצוּ במרחק, עטוּפים צעיף כחלחל־ורדרד, הרי מוֹאב אשר מעוֹלם. רחוֹקים וּמעוּלפים היוּ, אך כמוֹ רמזוּ מרחוֹק משהוּ טוֹב, נוֹגע ללב, רמז של חירוּת הקיימת עדיין. בעל עין חדה יכוֹל היה לראוֹת גם את ברק המתכת של ים המלח בנוֹע גליו הכבידים, אוֹ קלעי סירה לבנים כפוּיים עליו כציפּוֹרים שירדוּ לתוֹכוֹ. בתי יריחוֹ שבמצוּלת הערבה לא נראוּ, אבל כמה מאמירי התמרים היוּ נעוּצים ככתמים כהים בחלל המעוּלף, והלב האמין כי יש שם יישוּב של אנשים שלימים בגוּפם וּברוּחם עוֹסקים בחיי שעה.

טיטוּס ושׂרי צבאוֹ (ויוֹסף יוֹעצוֹ היהוּדי תמיד על ידוֹ) היה חוֹנה לא הרחק מן הבירה, היא מצוּדת אַנטיוֹכיה, שנהרסה מקרוֹב, וּמשם הכין, עצמוֹ, כאמוּר, למערכת השמד האחרוֹנה, בה יוּכרעוּ כליל שני “המטוֹרפים” הצוֹררים זה את זה, שנעשׂוּ לאחרוֹנה אגוּדה אחת: שמעוֹן ויוֹחנן. הוּא ידע ברוּר שנחתם דינם ואין להם מנוֹס. העיר מוּקפת כוּלה גייסוֹת וּמשמרוֹת ודילטוֹרים שׂכירים. רק יחידים יוּכלוּ לגלוֹש בסתר הלילה וּבנתיבוֹת נעלמוֹת אל הערבה ואל מצדה, מפלטם האחרוֹן של הקנאים העיקשים. ראש דאגוֹתיו של בן אספּסיאנוּס היה, שבין היחידים הניצוֹלים האלה לא יהיוּ שני האנשים השׂנוּאים עליו מכּוֹל. כל השאר לא עניינוּ אוֹתוֹ, אפילוּ אם אלף או אלָפים מהם יימלטוּ, ידוֹ תשׂיגם אחר כך, אוֹ שיסתאבוּ מאליהם, מחוֹסר מזוֹן ונשק, אבל את השניים רוֹצה הוּא לתפּוֹס חיים כאן, בקריה הנשׂגבה שנפילתה רוֹממה את שמוֹ.

פעמים רבוֹת חקר טיטוּס את יוֹסף ותבע ממנוּ תיאוּר שני ראשי המרד. ויוֹסף, כיד התיאוּר הטוֹבה עליו, שׂירטט לאדוֹניו את דמוּת אוֹפיים בבהירוּת מרוּבּה: שמעוֹן – עוֹצמה ועיקשוּת, כדוֹב שכּוּל, רק המות יכריעוֹ. יוֹחנן – מעוּף דמיוֹן ואהבת חירוּת בלי גבוּל, כערוֹד במליחה, לא יחיה אם לא יהיה בן חוֹרין. טיטוּס ביקש ממנוּ לחזוֹר וּלספּר לוֹ על השניים, ותמיד ראה אוֹתם בדמוּת ציוּרוֹ של יוֹסף. עד שקבע החלטה בלבוֹ: את שמעוֹן יביא לרוֹמי אל הזירה, יפגיש ארי בארי, ואת יוֹחנן בעל הכנפיים יכלא בבוֹר עד יוֹם מוֹתוֹ. עליו רק לתוֹפסם חיים. ועל זה היתה נתוּנה דעתוֹ כל הימים. ולא גילה את מחשבתוֹ אף לשוֹנאם בן עמם, ליוֹסף, שנפשוֹ חשקה לראוֹת מיתתם.

מאוֹד צר היה לוֹ לטיטוּס, הגבר היהיר, שמחשבתוֹ לקיים את תפארת הבניינים בחלק עוֹלם זה, את בית מקדשם של היהוּדים, כדי לקוֹבעוֹ לעוֹלם, כדבריו, “אבן יקר בכתר האימפּריה”, לא עלתה בידוֹ. עקשנוּתם של “המטוֹרפים” העבירה על דעתם גם את חייליו, ולא עמד להם כוֹחם לשמוֹר פקוּדתוֹ, ואחד מהם זרק בחוֹפזוֹ את הלפּיד בעד חלוֹן הזהב פנימה, ושוּם כוֹח לא יכוֹל עוֹד להציל את הבית מכּלייה, אף על פי שציוה על אנשיו להצילוֹ. עתה יוּכל להביא לרוֹמי רק מן המיטלטלים, מכּלי המקדש. פעמים אחדוֹת שאל בעצת יוֹסף, איך יכפּה את היהודים לגלוֹת לוֹ מקום מַחֹבוֹאם של כלי קוֹדש מפוֹארים אלה. ויוֹסף, אחרי הבּוּז והמַשׂטמה, ששפכוּ עליו מגיני ירוּשלים חלף טוֹבתם אשר דרש, לדעתוֹ, שׂמח ליעץ בדבר הזה לאדוֹניו.

ושמא היתה בלבוֹ גם מחשבה נסתרה: מאחר שהבית נשׂרף כליל ולא יקוּם עוֹד – מוּטב שכּלי הקוֹדש יהיוּ למשמרת עוֹלם ברוֹמי הבירה הנצחית, אוֹת לנצחוֹנה, וגם זכר עוֹלם לתפארת יהוּדה המתה.

רבוֹת וסוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ היוּ המחשבות בלב איש היחשׂ הזה, אשר גם אהב גם שׂנא את עמוֹ הגדוֹל והאוּמלל, וּמי יבוֹא עד חקרן!

 

ג    🔗

אחרי השׂיחה בין שליחי המוֹרדים וּבין טיטוּס ליד הגשר המחבר את הר הבית עם העיר העליוֹנה, לא היתה עוֹד ברירה לפניהם אלא להילחם עד שיפּלוּ, אוֹ, אם יעלה הדבר בידם, להימלט אל הערבה.

וּבאוֹתוֹ לילה זכר יוֹחנן את מלכּה, את רוֹב חנה ורוּם לבה, ונדר נדר שלא יזוּז מירוּשלים עד שיברר מה עלתה לה. שלוֹש שנים לא ראה את פניה בעיני בשׂר, ושלוֹש שנים לא סרוּ פניה מעם עיני רוּחוֹ. בכל מערכה וּמערכה, אך סר ממנוּ מר המות, נשבע לנפשוֹ כי ימצאנה וישׂאנה לאשה. כל הלילה חישב מחשבוֹת וחיבּל תחבּוּלוֹת, איך יבוֹא אל העיר החריבה לבקש עקבוֹתיה. וּבאשמורת האחרוֹנה נמצאה לוֹ עצה שהרעידה את נפשוֹ.

היתה להם מחילה נסתרה, שהוֹליכה ממקוֹם עמדתם אל נקע שבטבּוּר העיר. מחילה זוֹ עדיין היתה ברשוּתם. שינה יוֹחנן את מַראִיתוֹ ועשׂה עצמוֹ זקן מוּפלג (זריז מאוֹד היה לשנוֹת צוּרתוֹ), והלך במחילה עד שהגיע למוֹצאה. הציץ מן החגָו וראה שאין שם כל בריה. גלל את האבן מבפנים והחזירה למקומה מבחוּץ, וצלע משם עם המרה בידוֹ כמבקש מתים להביאם לקבוּרה. כל הבוֹקר היה זוֹחל במחילה, וּמשעת הצהריים ואילך היה מתערב עם המקברים ויוֹרד כל הזמן דרוֹמה, מארמוֹן החשמוֹנאים, דרך השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין, עד שהגיע סמוּך לטוּרוֹפיאוֹן. ידוּע היה לוֹ שביתוֹ של תוֹדוֹס עוֹשׂה הגבינה, אביה של מלכּה, נמצא לא הרחק מקברוֹת דויד. כשיגיע לשם ישאל אצל השכינים. בוַדאי עוֹד נשאר מי מהם בחיים ויוּכל להגיד לוֹ דבר על מלכּה הנעלה בבנוֹת ירוּשלים.

בדרכּוֹ הספּיק לקבוֹר כמה פגרים, שהיוּ כבר רקוּבים רוּבּם. צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים: אחד הנוֹגשׂים, רוֹמאי בריא בשׂר וטוֹב לב, טפח על גבוֹ ואמר: “ראוּ, אף זקן מוּפלג ותשוּש זה בא לעשוֹת רצוֹנוֹ של קיסר. אילוּ היוּ כל היהוּדים צייתנים כמוֹתוֹ, היתה ירוּשלים עוֹמדת על תלה, וּבית המקדש שלם”.

לבוֹ של יוֹחנן סער בוֹ, שאינוֹ יכוֹל להנחית את המרה על ראשוֹ של זה.

הגיע סמוּך למקוֹם שהיה קוֹדם לכן ארמוֹן הילני והיוּ שם הרבה מתים בין החרבוֹת, וּמקבּרים רבים הפכּו בעיים להוֹציא את הגוּפוֹת, כדי לטוֹמנן אוֹ לשׂוֹרפן. נתחבר עמהם במלאכתם.

עד שהוּא עוֹשׂה במרה, ראה אשה אחת באה ועוֹלה על אבן גדוֹלה, שהיתה בסיס של מצבת שיש מנוּפּצה, עומדת על האבן וּמַתחילה סורקת שׂערה. לא אשה היתה זוֹ אלא תפלוּת של אשה, לבוּשה בּלוֹיי סחָבוֹת, וּמה שנשתייר מן הפּנים הוּא פצע וּמוּרסה וּמראה זוָעוֹת. והאשה עמדה על האבן, זקפה קוֹמתה וסרקה במסרק של ברזל שׂערוֹתיה. וּשׂערוֹת לה ארוּכּות, צבוּעוֹת ביחנוּן אוֹ בכרכּוֹם, וּבין אצבעוֹתיה וּבחיקה צינוֹריוֹת

וּפריפוֹת וּמַכבּנוֹת של מה בכך, והיא נוֹתנת אוֹתן בין שיניה וּבין שׂפתיה וסוֹרקת את שׂערה במסרק הגדוֹל שבידה, פעם ביד ימין וּפעם ביד שׂמאל, מבדרת את השׂערוֹת לפנים וּלאָחוֹר, מצימה וקוֹלעת אוֹתן למקלעוֹת וחוֹזרת וּמַתּירה ועוֹשׂה אוֹתן כמין צעיף וּפרוּזמה לראשה. הנה היא מַפשילה את השׂיער מן הכּתף אל החזה מזה וּמזה, מכסה את עיניה וּמליטה את פניה, שוֹהה רגעים אחדים בלי זיע, כטוֹעמת את טעם הצל הרך, כוֹפפת ראשה לפניה וּמַחזיקה אוֹתוֹ כמוֹ תחת חוּפּה של יקר, וּפתאוֹם היא מתנערת וּמתישרת וסוֹרקת שוּב, קוֹלעת קווּצוֹת וצמוֹת, משׂימה אוֹתן כמין עטרה

ונוֹעצת בהן בזריזוּת את הפּריפוֹת והמַכבּנוֹת, מַגבּיהה מזה וּמַשפּילה מזה, ונדמה שכּילתה מלאתה ותרד מן האבן. אבל עדיין לא כילתה מלאכתה. היא חוֹזרת וּמַתּירה את הקלוּע, אוֹספת את התכשיטים לחיקה וּלבין שׂפתיה וחוֹזרת לסריקה שאין לה סוֹף. שׂערוֹתיה נראוֹת דקוֹת וּנקיוֹת מאוֹד, ההיפך מכל גוּפה, רק צבען משוּנה שלא כדרך הטבע, עשׂוּיוֹת כתמים אדוּמים, כעין הלבינה השׂרוּפה, או כדרך שהנוֹקדים צוֹבעים את רחלוֹתיהם.

הנה נשבה בה רוּח וּמפזרת את שׂערה באויר, והיא קוֹלטת אוֹתוֹ בכפּיה הגרוּמוֹת, סוֹרקת וקוֹלעת, מתירה וסוֹרקת. ונדמה לוֹ

ליוֹחנן שבשעת סריקה וּקליעה מַשמיעה האשה קוֹל זמר דק, והוּא נראה יוֹתר מתנוּעת הפּה משהוּא נשמע לאוֹזן.

לא יכוֹל יוֹחנן לכבּוֹש את לבוֹ ונתקרב לשמוֹע מה הזמר בפיה של זוֹ שאינה שפוּיה בדעתה. היא עמדה על האבן ועשׂתה את מלאכתה כאילוּ אינה מרגישה בוֹ, קלעה והתירה, נעצה מַכבּנות וצינוֹריוֹת ושלפה אוֹתן וסרקה וסרקה.

כשהיה קרוֹב אליה כשתיים שלוֹש פסיעוֹת, שמע שהיא שרה בקוֹל דק וערב מאוֹד פסוּקים של שיר השירים, מאלה שנוֹהגים לשׂמח בהם חתן וכלה ביוֹם חוּפּתם, מנענעת קוֹלה הדק ושרה בנעימה:

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן,

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים.

פעמים אחדוֹת חזרה על פסוּקים אלה, כאילוּ מיצתה את כל טעמם, אחר כך שינתה את קוֹלה לקוֹל בכי וקינה:

מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר,

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִי רְאִיתֶם?

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת.

אוֹי, הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי…

וּפתאוֹם הצהילה קוֹלה:

דּוֹדִי צַח וְְאָדֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

אחרי כן שבה אל פסוּקיה הראשוֹנים:

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ.

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן.

וחוֹזר חלילה.

איש מן המקברים לא נתן דעתוֹ על המטוֹרפת, שידעוּ אוֹתה, כנראה, מתמוֹל שלשוֹם ולא עשׂתה עליהם רוֹשם.

ויוֹחנן עמד זמן מרוּבּה, נשען על קת המרה, והסתכל בה ככפוּת למקוֹמוֹ. רצה לראוֹת בה איזה שינוּי ולא ראה בה שינוּי כל שהוּא. שוּב טיפּלה בשׂערה ושרה את פסוּקיה בתאוה רבה ולא נתנה דעתה על הסוֹבבים אוֹתה, וגם אליו, אל הזקן המסתכל בה מקרוֹב, לא הביטה. כביכוֹל, כל העוֹלם אינוֹ כדאי לה.

הוּא ראה את עיניה ודוֹמה היה לוֹ שהן נוֹצצוֹת באוֹר יקרוֹת. מזמן לזמן נראה לוֹ כמוֹ חיוּך מעט על שׂפתיה. כמה נוֹרא היה החיוּך הענוֹג על הפּנים האיוּמים האלה! מתי תכלה לסרוֹק את שׂערה ותרד מן האבן? הנה תפס את מבּטה שנח עליו, אך גם כשהביטה אליו, לא ראה בה כל שינוּי. נראה, שדבר רגיל הוּא לה שאדם עוֹמד וּמסתכל בה. כעץ וכאבן הוּא לה. היא המשיכה בסריקת השׂיער והוֹסיפה לחזוֹר על פסוּקי הזמרה בקוֹל שאין דוּגמתוֹ בין החיים.

בינתיים ראה יוֹחנן שכמה מן המקברים עשׂוּ את מלאכתם והלכוּ משם, ונשארוּ רק מעטים, וזוֹ עדיין עומדת וּמתיפייפת תחת השמיים ועוֹשׂה שׂערה כמין עבודה, כאילוּ לא נתרחש כלוּם בירוּשלים, כאילוּ עיר האלוֹהים עוֹמדת על תלה והמקדש על מכוֹנוֹ והלויים על דוּכנם, והמוֹני אדם עליזים זוֹרמים ברחוֹבוֹתיה, והיא אשה שכּלי זינה עליה מַתקינה עצמה בפוּמבי ליקח ביוֹפיה אנשים עוֹברים בחוּץ. מי היא זו? בת הפקר? מה לה כאן בין המתים והחיים החשוּבים כמתים?

חוֹשש היה שמא יישאר יחידי עם אוֹתה מפלצת, הוֹאיל והמקברים מתמעטים והוֹלכים, ואף על פי כן לא יכוֹל לזוּז משם.

ברגע זה ראה רוֹמאי דוֹחף בלוֹנכי של ברזל את אחד המקברים, והוּא שוֹמע שאלתוֹ של הרוֹמאי:

– מי השוֹטה הלזוּ, חיקוּי מכוֹער זה של אשה – בת טוֹבים אוֹ זוֹנה שבשוּק? חי יוּפּיטר, ברוֹמי לא ראיתי כזוֹ, אפילוּ בשוּקי הזימה של דלת העם אי אתה מוֹצא כמוֹתה.

המקבר הנדקר נזדעזע, אחר יישר את גבּוֹ, לא הביט אל האשה ואמר מתוֹך עצבוּת:

אפשר רוּחה של ירוּשלים היא, שטירפה עליה את דעתה.

דבריו של המקבר החרידוּ את לבוֹ של יוֹחנן והציתוּהוּ ברגש. איזוֹ רוּח גבוֹהה מדברת מגרוֹנוֹ של זה! אפשר אדם זה יוּכל לברר לוֹ מי הסוֹרקת.

ירד והתערב עם שיירי המקברים. כשנתרחק הנוֹגשׂ, נתקרב אל האיש שהשיב את תשוּבתוֹ העוֹקצנית לרוֹמאי ואמר לוֹ:

– מה שאמרת לשחיק עצמוֹת הלה יפה אמרת. דברי פי חכם חן. אפשר תאמר לי, שאיני ירוּשלמי ונקלעתי לכאן לפני החוּרבן – מי האשה הנוֹראה הזאת. ראיתי שלבכם גס בה, ואני – את קרבי היא מחתכת כמוֹ באיזמל. ראית מראיה? שמעת קולה? לא ידעתי כמוֹתה בין החיים. היטיבה, איש טוֹב, עם גלילי זקן ואמוֹר לי, אם ידעת, מי היא זוֹ. לא אשכח חסדך.

האיש נסתכל בוֹ בתמיהה ואמר:

– אף אני, שירוּשלמי אני ואבוֹת אבוֹתי מירוּשלים, איני יוֹדע מי היא. כשנתיים ימים מתהלכת זוֹ בחוּצוֹת ירוּשלים, בוֹררת לה מקוֹמוֹת גבוֹהים, עוֹמדת וסוֹרקת שׂערה, קוֹלעת וסוֹתרת ושרה פּסוּקים של

מזמוּטי חתן וכלה. עוֹברים ושבים אינם נוֹתנים דעתם עליה, והיא אינה נוֹתנת דעתה על עוֹברים ושבים. בתחילה יפה היתה, וּבני תאוה משלנוּ וּמשל נוֹכרים היוּ חוֹטפים אוֹתה וּמטילים בה זוּהמתם, עד שנעשׂתה חוֹלה וכעוּרה ואיבדה את צלם האדם. עיניך הרוֹאוֹת שאין לה צוּרת אדם, כוּלה פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה, כדבר בן אמוֹץ, ועדיין היא מתגלה לפתע פתאוֹם במרוֹמי העיר החריבה בעווֹנוֹתינוּ, סוֹרקת שׂערה לעיני הבריוֹת ושרה פסוּקיה. כמוֹת שהיא עתה אין איש נוֹגע בה, והיא את שלה עוֹשׂה, עד שירחם עליה אחד מצבא הקיסר ויביאנה לחיי עוֹלם הבא. בדוֹמה לנביא האיכּר, שהיה מסוֹבב מקרוֹב ברחוֹבוֹת העיר יוֹם ולילה וקוֹרא: “קוֹל ממזרח, קוֹל ממערב, קוֹל מארבע רוּחוֹת. קוֹל על ירוּשלים וההיכל, קוֹל על חתן וכלה, קוֹל על כל העם”, וּפעם סוֹבב בחוֹמה וקרא בקוֹל אימה גדוֹלה: “אוֹי אוֹי על ירוּשלים ועל העם ועל ההיכל”, וּפתאוֹם הוֹסיף: “אוֹי אוֹי גם לי”, כי אבן שלוּחה מכלי קלע ביד רוֹמאי פגעה בוֹ והמיתה אוֹתוֹ תוֹך כדי נבוּאתוֹ. רוֹב ירוּשלמים הכירוּ אוֹתוֹ.

דיבוּרוֹ של המקבּר, שהיה מחַקה בנעימה את קוֹלוֹ של הנביא הלז, מצא מאוֹד חן בעיני יוֹחנן. נתקרב אליו עוֹד ואמר:

– שפתיים תשק, רבוֹת ראית, רבוֹת ידעת. דבש וחלב תחת לשוֹנך. איני יכוֹל לשכוֹח מה שאמרת קוֹדם לערל הטמא הלז. יפה מאוֹד אמרת… אפשר שמעת מפי אחירים מי היא וּמאין היא עלוּבה זוֹ.

– עדיין אתה שוֹגה באהבתה של לכלוּכית זוֹ? ודאי ששמעתי. יוֹם לפני החוּרבן שמעתי מפּי בחוּר אחד: בת טוֹבים היא מן הטוּרוֹפיאוֹן.

לבוֹ של יוֹחנן כאילוּ נעקר ממקוֹמוֹ.

– אפשר בתוֹ של תוֹדוֹס?

– של תוֹדוֹס או פּפּוֹס – מה נפקא מינה?

– וּמה עוֹד שמעת? אמוֹר, אמוֹר, איש טוֹב. מהר אמוֹר!

הלה נתן בוֹ עיניים שׂוֹחקוֹת:

– מה לזקן שכמוֹתך וּלדברי הבאי כאלה?

שיוה יוֹחנן לעצמוֹ מראה של זקן מנאף, גחן אל אוֹזנוֹ ואמר:

– עשׂה קוֹרת רוּח לזקן, מחר הוּא עוֹבר וּבטל מן העוֹלם.

גחן אליו המקבּר, עד שמצחוֹ נגע בראשוֹ של יוֹחנן ולחש לוֹ:

– שמעתי שהיא ארוּסתוֹ של הלה, מן הגליל.

– ולמה נשתטתה?

– מי יוֹדע. נפש אשה אין חקר. אפשר עזב אוֹתה ונשתטתה מרוֹב צער. אפשר נדקרוּ בני ביתה לעיניה. אפשר נכנסה בה רוּח שטוּת.

אחר כך יישר המקב קוֹמתוֹ ואמר:

– ואוּלי לא היוּ הדברים מעוֹלם. וכי חסרי משוּגעים אנוּ בירוּשלים? גם לפני החוּרבן לא היה רחוֹב בירוּשלים שאין בוֹ כמה וכמה חסרי דעה. וּבשעת המצוֹר והחוּרבן נתרבּוּ השוֹטים בכל יוֹם.

כשראה את עיניו של יוֹחנן הנעוּצוֹת בוֹ, ניענע ראשוֹ ואמר:

– וכי ברי לי שאין אנוּ שנינוּ, אתה ואני, משוּגעים? “והיית משוּגע ממראה עיניך” – ואנוּ לא רק בעינינוּ ראינוּ, בכל רמ"ח איברינוּ טעמנוּ… מה אתה מתסכל בי?…

פתאוֹם נתמלא האיש חימה גדוֹלה, הרים על יוֹחנן את המרה הכבידה שבידוֹ וּביקש להכּותוֹ בה, כשהוּא מצעק:

– כּלך לך, זקן מנוּול שכמוֹתך, זקן אשמאי, פנטקקא שכמוֹתך! כלך לך, וָלא – ארוֹצץ גוּלגוֹלתך. באת לרגל את ערוָתי? מי אתה? סתם שוֹטה אוֹ דילטוֹר?… לא היתה ירושלים חסירה אלא מנוּולים שכמוֹתך שבאת מן החוּץ.

באוֹתוֹ רגע בא הרוֹמאי, עמד בין שניהם ואמר:

– ראוּ, אחרי כל מה שבא עליהם, עדיין העברים ניצים.

אמר ודחף את שניהם בכוֹח זה מזה עד שנפלוּ: המקבּר במקוֹם שעמד ויוֹחנן נתגלגל כמה גלגוּלים למטה.

 

ד    🔗

כנראה, עבר זמן לא מוּעט עד שנתעוֹרר יוֹחנן מן המכּה. כשהתסכל סביביו לא ראה עוֹד לא את הרוֹמאי, לא את המקבר הלה ולא את זוֹ שהיתה סוֹרקת שׂערה. המקוֹם היה שוֹמם וריק מאדם והחמה יוֹרדת ימה, עוֹד מעט ותיעלם מאחוֹרי ההר. רוּח של צינה נשבה וסימרה את בשׂרוֹ שכּאַב עליו כוּלוֹ.

דעתוֹ היתה צלוּלה מאוֹד, אלא שאיזוֹ עצבוּת מצצה בלבוֹ, עצבוּת שלא טעם מימיו כטעמה. כמה בזיוֹנוֹת נתבזה היוֹם, וכל זה כדי למצוֹא עקבוֹתיה של זוֹ, שדמוּתה היתה מְלַוָתוֹ כל השנים הללוּ. עתה, אחרי מה שראה וּמה ששמע, נמחקה הדמוּת מן הלב. ריק הלב מכּוֹל. ראייה לכך, זוֹ העצבוּת המוֹצצת בוֹ. רק לב ריק נמצץ כך. הכּרת בדידוּתוֹ גברה בוֹ. באמת תמיד בוֹדד היה, בין שהיה יחידי, בין שהיה בהמוֹן אדם רב, אך בזוֹ, בבדידוּת בהמוֹן, רגיל היה ולא חשש לה כל כך.

נזכר שעליו למהר ולחזוֹר אל המחנה ואל אנשיו. שם עוֹד מייחלים לדברוֹ, שם עוֹד חרידים האנשים לגלוֹת רצוֹנוֹ בסבר פניו. גם את שמעוֹן רצה לראוֹת. עתה אין בלבוֹ עליו כלוּם, חוּץ מאהבה. באש נחתמה בריתם האחרוֹנה. עתה גוֹרל אחד להם. רק המות יפריד ביניהם.

ניסה לעמוֹד על רגליו ולא יכוֹל. נוֹדע לוֹ שבנפילתוֹ נחבל קשה בשוֹקוֹ. מעתה לא יצטרך להתחפּשׂ עוֹד כצוֹלע, אלא יהא צוֹלע ממש. מעיו המוּ מרעב.

בתוֹך קפלי חלוּקוֹ, מתחת לסחבוֹת, היו טמוּנים מעט פירוֹת יבישים, חצי חררה וּמשהוּ גבינה נוּקשה. הוֹציא ואכל בתיאבוֹן. כבר ימים רבים לא אכל בתיאבוֹן כזה.

החמה עמדה להסתלק. האוֹר דעך. רוּחות טוֹבים נשבוּ משני עברים בבת אחת, כמַמרים זה את זה להגיע אליו. נחיריו התנפחוּ ונצמדוּ אל הרוּחוֹת האלה, ונדמה לוֹ שהם מביאים לוֹ ריחוֹת עריבים: ריח פרי העץ, ריח שׂדה קצוּר, ריח גוֹרנוֹת דגן. כמין שיכרוֹן ירד עליו ורוּחוֹ נאחזה בחלוֹם. פתאוֹם ראה לפניו ברוּר את גוּש חלב המקננת לבנת בתם בהר הגלילי.ראה את עצמו נער קטן, עוֹרך קרבוֹת עם חביריו הנערים ברחוֹבוֹתיה הצרים, העקלקלים במעלה וּבמוֹרד. שמע את קוֹל עצמוֹ בפקדוֹ על צבאוֹ. מתי היה הדבר? שנים רבוֹת עברוּ מאז, שהרי עכשיו הוּא איש זקן. בעשׂרים וחמש שנוֹתיו הוּא כבר זקן. באילוּ נסיוֹנוֹת לא נתנסה בשנים אלה? מה לא שמע, מה לא ראה? מה לא חשב? מה לא פעל? רבבוֹת הרוּגים, מישׂראל וּמעכּוּ"ם, תלוּיים בוֹ. לא נקרא זקן, אלא מי שהרבה מעשׂים. והוּא מעשׂיו עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. מעשׂים שהיוּ גדוֹלים ונוֹראים ממחשבוֹתיו.

הקיף בעיניו את ירוּשלים החריבה. הכאב לא פסק למצוֹץ את לבוֹ. הלב כאב עד להישבר.

הדימדוּמים כבוּ והיתה חשיכה, חשיכה סמוּרה לפני עלוֹת גלגל הלבנה. זעיר שם נראתה עוֹד בעיר אש מבלחת. גבוֹהה מכוּלן היתה האש שהיבהבה עטוּרת עשן בראש הר הבית. הבניינים המעטים שעמדוּ בשלימוּת וּשלוֹשת המגדלים המתנוֹססים בחבוּרה הטילוּ אימה בקוֹמתם הגבוֹהה המחוּתכת

בתוֹך החלל. הכּוֹל נעשׂה ברוּר כל כך: חוּרבנה של ירוּשלים הוּא שלם. השׂוֹנאים ערוּ אוֹתה עד היסוֹד. לא רק בית המקדש הפך תל אבנים, פיח ואפר, גם הרחוֹבוֹת, השווקים והחוּצוֹת נהרסוּ ונשׂרפוּ. מה שהניחוּ כלי המפּץ והקרדוּמוֹת, כילתה האש. סדני העץ הבוֹערים, הטבוּלים בנפט, שזרקוּ הרוֹמאים במכוֹנוֹתיהם, הביאוּ את האש לכל פינה וּפינה וגרמוּ שׂריפוֹת שאינן פּוֹסקוֹת. ולא רק הבניינים נחרבוּ גדוֹל מחוּרבן הבניינים חוּרבן האנשים. מהמוֹן האדם שבעיר נשארוּ רק מעטים, בעיקר זקינים וּזקינוֹת, בעלי מוּמין ותינוֹקוֹת. חרסי אדם. אלא שלא נהרגוּ ניצוֹדוּ ונכבּלוּ והוּבלוּ צפוֹנית מערבית, אל ערי החוף, להימכר לעבדוּת עוֹלם. רק עמהם, עמוֹ ועם שמעוֹן, עוֹד ישנם כמה אלפים מעזי העם, עזי מות, כל בחוּר וטוֹב. רוּחם של אלה לא נשברה אחרי כל מה שעבר עליהם. עוֹד הם בוֹטחים על מצבּיאיהם, וּביוֹתר עליו, על יוֹחנן היוֹדע יוֹתר משמעוֹן לכסוֹת על כל תוּרפה ברוּחוֹ. בצנעה גם שמעוֹן, זה עמוּד השחם, נשען עתה עליו, על בעל הגוּף החלוּש ורב המיחוּשים. אוֹמנם כן, איזה כוֹח לא מן הארץ יצוּק בוֹ. לא אחת הטיל עליו כוֹח זה אימה גדוֹלה.

הכאב מצץ בלבוֹ הריק, שלא היה בוֹ כל מוֹרא וכל צער. אף על פי שהיתה לוֹ ידיעה ברוּרה, שלא ישוּב עוֹד לראוֹת את ירוּשלים. היה בוֹ העצב המדכּא ביוֹתר – עצב בלי צער.

שוּב אימץ כוֹחוֹ לעמוֹד על רגליו, והפעם, עם כל עוֹצם המכאוֹב בשוֹקוֹ, עלה בידוֹ לקוּם. עמד רגע כפוּף וחיכּך בחזקה את בשׂר יריכוֹ להפיג כאבוֹ, וּביגיעה רבה התחיל מהלך במקוֹם. לאן ילך בחשכת הלילה? אין רוֹאים דמוּת אדם בחוּץ, חוּץ מן המשמרוֹת המחזרים ואבוּקוֹת עשינוֹת בידיהם. גדוֹלה סכנה לילך עתה יחידי בין החרבוֹת. כל הנתפס נחקר בעינוּיים. עליו להישאר כאן, בפינה שוֹממה זוֹ, כל הלילה עד שיאיר היוֹם ויוּכל לצאת וּלהתערב שוּב עם הנמוֹשוֹת, שהרוֹמאים אינם נוֹתנים דעתם עליהם, עד שיגיע אל המחילה ויחזוֹר למקוֹמוֹ.

חזר וישב על הארץ. הוֹציא את שיירי המזוֹן שבחלוּקוֹ ואכל הכּוֹל. הפּירוֹת מצוּמקים וקשים היוּ, אבל שוֹפעים מתיקוּת טוֹבה. הוּא לעס אוֹתם בשיניו החזקוֹת על הקליפה והחרצנים וחש שכוֹח חדש הוּצק בוֹ. אילוּ נמצא לוֹ עוֹד נטף מים לשתות! נטף מים קרים!

זכר שעוֹד מעט ותזרח הלבנה. זחל משם אילך ואילך לבקש לוֹ מקוֹם מסתוֹר מצינה וּמעין בוֹלשת. זחל בין תלי אבנים ועפר עד שנמצא לוֹ מעין כוּך עמוֹק. נתכנס לתוֹכוֹ כוּלוֹ, נתן את אגרוֹפוֹ תחת ראשוֹ וקרא לשינה. מתוֹך שהיה עייף ויגע, אך מעיו שׂבעים ולבוֹ פנוּי מפּחד – התחיל מיד מתנמנם. מתוֹך נימנוּם עוֹד נראתה לוֹ תמוּנת המטוֹרפת הסוֹרקת שׂערה, אבל מיד שינתה צוּרתה וניטשטשה ונתעלמה. נוֹח לוֹ שנתעלמה. עכשיו הוּא בן חוֹרין לגמרי… מירוּשלים וּמכל אשר בה… אי מזה פרצה פתאוֹם יללה של תנים, כקוֹל המוֹני ילדים מוּכּים, כקוֹל מַבכּירוֹת מַקשוֹת לילד, כקוֹל כוֹרעים לטבח. הקוֹלוֹת האלה בדוּמיית הערב התדפקוּ על אוֹזניו וּביקשו לחדוֹר לתוֹך נפשוֹ, אך לא עצרוּ כוֹח להשבית את השינה המתוּקה שלפתה אוֹתוֹ בחזקה. רק הירהוּר אחד נתהרהר בוֹ: “זוֹ ירוּשלים מקוֹננת על עצמה… זוֹ ירוּשלים מבכּה את חוּרבנה… זוֹ ירוּשלים… ירוּשלים…” עד שכּלה ההירהוּר בשינה שאין עמה כל הרגשה. – –

כשניעור משנתוֹ כבר האיר היוֹם בגבוּרת שמש והאוֹר הגיע עד פניו. הרתיע עצמוֹ מן הכּוּך, פישר את בגדיו על גוּפוֹ וכיתף את המרה, תיקן צוּרת הזקן שלבש, נטל באצבעוֹתיו מאבק האבנים וּבזק על שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ ועל גביניו, ויצא לדרך.

בבוֹקר זה נראוּ על פני חוּץ אנשים רבים מתמוֹל שלשוֹם, וּבתוֹכם גם טף מעט, יוֹתר ממה שהאמינוּ כי נוֹתרוּ בחיים. ראה בין הנשים אחדוֹת שלבשוּ שׂמלת חג וּבידיהן שׂקים וסלי נצרים ללקט לתוֹכם מעט זרדים אוֹ פסוֹלתם של מזוֹנוֹת. בין הבריוֹת נראוּ גם כמה נוֹכרים, שקל היה להכירם על פי לבוּשם ועל פי מה שניענעוּ בראשיהם בחנוּפה ללגיוֹנאים. המקברים היוּ עתה מעטים מאוֹד, ויוֹחנן ידע שעליו למהר וּלהסתלק מכאן. לפי ידיעוֹת ברוּרוֹת שהיוּ בידיהם עוֹמד טיטוּס לתקוֹף אוֹתם מחר אוֹ מחרתיים. ידיעוֹת שאנשיהם מביאים להם לא כיזבוּ מעוֹלם. עליו אפוֹא למהר ולחזוֹר. כך גם הבטיח לשמעוֹן שלא גרס את הליכתוֹ ולא ידע מה תכליתה.

הרוֹמאים כבר העסיקוּ חבוּרוֹת מאנשי ירוּשלים הנשארים בעבוֹדוֹת של סילוּק ההריסוֹת ותיקוּן דרכים וּבניינים לצוֹרכיהם. נשמעוּ קריאוֹת המנצחים על המלאכה ואנקוֹת העוֹבדים. ממקוֹם גבוֹה אחד ראה עוֹד חבל שבוּיים משתלשל ויוֹרד במדרוֹן לצד מערב וכלי זינם של השוֹבים מתנוֹצץ בחמה.

כפף ושבר את גוּפוֹ וצלע בצידי דרכים וּבין אבנים, מכוין פסיעותיו כדי להגיע מהרה לטבּוּר העיר.

 

ה    🔗

באוֹתה שעה הלך ערך הזקן, מן הסנהדרין של רבי שמעוֹן בן גמליאל שבטלה, מַטלית טבוּלה במים על שׂיבת ראשוֹ, והוּא מפסג במעלה גבעה אחת. בידוֹֹ כלי חרס קטן, עטוּף אף הוּא במטלית רטוּבה, והוּא לוֹחץ את הכלי אל לבוֹ כחָס עליו שלא יאַבּד טיפּה. פסיעוֹתיו דקוֹת היוּ, פסיעוֹת של זיקנה העוֹשׂה מעשׂיה בזהירוּת יתירה, אך קוֹמתוֹ זקוּפה וּמראה פניו הכחוּשים והיבישים עטוּרי שׂער השׂיבה הקלוּש כאחד מאצילי ישראל. לבוֹ היה מלא רגש שׂמחה על שסייעוּ לוֹ מן השמיים למלא את הכלי חלב חי, חלב שנחלב לעיניו מן העז. מעט חלב זה, בטוּח היה, יציל את האלמנה ההרה שבביתוֹ ממיתה, אוֹתה ואת העוּבּר שבמעיה. וּלואי שיביא את החלב בשלוֹם לביתוֹ! יוֹדע הוּא שפיקוּח הנפש גדוֹל.

ביתוֹ היה בנוּי לתלפּיוֹת ליד בריכת הנחשים, במקוֹם שנפגשוֹת התעלה התחתוֹנה והתעלה העליוֹנה, מקוֹם שהיוּ מגוּריהם של כמה מעשירי ירוּשלים, ועכשיו לא נשתייר מביתוֹ אלא חצי מרתף מקוֹרה. בבית של עשיר גם המרתף עשׂוּי לדוּר בוֹ. והוּא דר שם ארבעה ימים עם אלמנה מעוּבּרת שנמלטה אליו מפני רוֹדפיה מבקשי נפשה.

הוּא יצא מביתוֹ עם הנץ החמה, עבר את שער האסיים ואת פּאת הטוּרוֹפיאוֹן ואת נחל השילוֹח (שלוֹש קוֹרוֹת עוֹד היוּ מוּטלים עליו למעבר) וירד כמהלך מחצית השעה בנחל קדרוֹן. לבוֹ אמר לוֹ שימצא שם אחד הרוֹעים, מאלה שרגילים היוּ לבוֹא לירוּשלים עם עזיהם למכוֹר את חלבם. גם אתמוֹל הלך שמה ולא מצא איש, אבל הבוֹקר בא כנגדוֹ רוֹעה אחד, שריסי עיניו היוּ רוֹעדים מאז ראה ראשוֹנה את הבית בוֹער באש. הרוֹעה, אך ראה אוֹתוֹ, השתחוה לוֹ וקרא לוֹ “רבי”. נתברר שהרוֹעה הכירוֹ, אף היה פעמים אחדוֹת בחצר ביתוֹ וידע שהוּא אחד מן הסנהדרין, אף על פי שלא ידע את שמוֹ. כששמע את חפצוֹ של ערך כבש את עזוֹ, ישב תחתיה בשׂמחה וּמילא לוֹ את הכלי חלב מעלה קצף. כשקיבל מידי הזקן את האיסר, נשק לוֹ למטבע ואמר: “ראה, זה ברכה יביא לי. זה האיסר הראשוֹן שקיבלתי מאז החוּרבן. אשרי שבא מידך, רבי. בטוּחני שיביא לי מזל”. והבטיחוֹ לחלוֹב לוֹ כאן גם מחר וגם בכל בוֹקר וּבוֹקר, עד שיוּכל לבוֹא עם העז לתוֹך ירוּשלים ולחצירוֹ כבראשוֹנה. וּמרוֹב התרגשוּת ביקש לנשק את חלוּקוֹ של האיש הקדוֹש.

עתה חוֹזר ערך בדרך שהלך בה. חרד הוּא שיגיע לביתוֹ לפני חוֹם הצהריים, כדי שהחלב לא יספיק להחמיץ. לשם כך נטל עמוֹ מטלית וּטבלה במי השילוֹח לעטוֹף בה את כלי החרס לצננוֹ. בטוּח היה: קורטוֹב החלב יביא ישוּעה והצלה לאלמנה עלוּבת הנפש.

כשהגיע שוּב לשער האסיים ראה זקן צוֹלע וּבא כנגדוֹ, גוּפוֹ שבוּר וכחוּש והוּא נוֹשא על כתיפיו מרה גדוֹלה כדרך קוֹברי המתים, זקנוֹ הפּרוּע מלוּכסן לוֹ על לבוֹ והוּא חוֹתר לעלוֹת אל טבּוּר העיר. הזקן עמד לפוּש קימעה והביט על סביבוֹתיו. כשראה את ערך מתקרב וּבא כאילוּ נשתל במקוֹמוֹ, פשט את ראשוֹ והסתכל בוֹ בלי הרף.

ערך היה תמיה, שגם זקן תשוּש כזה עוֹסק בקבוּרת המתים, שהרי הלגיוֹנאים בדרך כלל פוֹטרים אוֹתם מעבוֹדה, ורצה לראוֹתוֹ מקרוֹב. כשהיה רחוֹק ממנוּ כדי שתי פסיעוֹת, אמר לוֹ להלה:

– שלוֹם למר. פסוּ מתים מחלק זה של העיר. חזוֹר למקוֹמך.

האיש נתן בוֹ מבט מזרה אימה, מבט שנראה לוֹ כמוּכּר, ואמר:

– שלום למוֹרי ורבי.

מיד עלתה מחשבה בלבוֹ של ערך: מתחפּשׂ…

– שלוֹם לאבי אלעזר. – חזר ואמר האיש.

הקוֹל הדוֹבר היה צעיר וּמוּכּר מאוֹד. עכשיו ברי לוֹ לערך: האיש מתחפּשׂ, ואין לוֹ, לערך, הרשוּת לגלוֹת את הלוֹט מעל פניו. דיוֹ שהלה מגלה לוֹ כי מתחפּשׂ הוּא. עליו להיזהר שלא יתחייב חלילה בנפשוֹ.

ערך הסתכל אילך ואילך, וּכשראה שאין אנשים בקרבת מקוֹם שאל:

– מאין וּלאין, בני?

– מן התוֹהוּ אל התוֹהוּ

– “לא לתוֹהוּ בראה” כתוּב. – השיב ערך.

– הוּא בראה והוּא מחזירה לתוֹהוּ. אנוּ רק מסייעים לוֹ במלאכתוֹ. כלוֹמר, עוֹשׂים רצוֹנוֹ.

וּצחוק לא נעים עיוה את פניו. אחר שאל:

– וּמאין אתה בא, מוֹרי ורבי? איני שוֹאל לאן אתה הוֹלך, שזוֹ הדרך לביתך. פעמים אחדוֹת הייתי בביתך עם אלעזר בנך, אף שמעתי דבר הלכה מפיך, ונעשׂית רבי שלא מדעתך. ביקשתי למשוֹך את בנך לצידנוּ ולא עלתה בידי. היכן הוּא אלעזר? עוֹדנוּ חי?

– סבוּרני שהוּא חי והוּא ביבנה. הלך אחרי בן זכאי.

– כך יאה לוֹ לבעל תוֹרת הלב הטוֹב. וּמה אתה נוֹשׂא בכדידית זוֹ?

חשד כלשהוּ ניצנץ בלבוֹ של ערך: אפשר הוּא זה… באמת זכוּר לוֹ, שראה אוֹתוֹ פעמים עם אלעזר בביתוֹ. אך שמר את פיו, שלא לגלוֹת את חשדוֹ. לא לחינם אמר פעם בן גמליאל, כטוֹב לבוֹ עליו: “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה – הוּא ערך”. שתקן גדוֹל היה כל ימיו. אבל צרוֹת אחרוֹנוֹת הוֹציאוּהוּ משתיקתוֹ. וּמיוֹם שבאה אוֹתה אלמנה לביתוֹ לא פסק פיו מדיבוּר, כדי להוֹציא מלבה את הרצוֹן לטרוֹף את נפשה. דיבוּרוֹ בימים אלה היה מרוּבה מכל מה שדיבר כל ימיו.

הסתכל יפה בפניו של האיש וחשדוֹ נתחזק בלבוֹ. ריכך את קוֹלוֹ ואמר:

– מנחל קדרוֹן אני בא, בני. מן השמיים זימנוּ לי רוֹעה ועזוֹ וּמכר לי הרוֹעה מעט חלב בשביל האשה האלמנה היוֹשבת עמי במרתף ביתי. את בעלה עשׂוּ סרדיוֹטי רוֹמי כּכברה לעיניה. גם אוֹתה ביקשוּ להרוֹג, וּברחה מהם ונתקלעה למרתפי.

– קרוֹבה לך האשה?

– לא שאירה ולא קרוֹבה. מר המות הבריחה אלי למחרת החוּרבן. הצעתי לה מעט קש שהיה לי בפינת המרתף והשכבתיה עליו. ראיתי שהיא מעוּבּרת וּקרוֹבה לילד, ויש כאן פיקוּח שתי נפשוֹת. דעתה לא היתה שפוּיה עליה מרוֹב ייסוּרים. תמיהני שייסוּרים שבאוּ עליה לא הקדימוּ יציאת הולד. לא רצתה לקבל מעט מזוֹן שנתתי לה. היתה צוֹעקת: “למה לי חיים ועמינדב נהרג לעיני? ארוּרוֹת רגלי שנשׂאוּני משם. אילוּ נשארתי הייתי נהרגת עמוֹ”. וכיוֹצא באלה דברים שהייאוּש שׂם בפיה. בקוֹשי החזקתי בה שלא תברח החוּצה. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת היתה צוֹעקת וּבוֹכה, עד שניטל קוֹלה ונשרוּ ריסי עיניה. רק אתמוֹל בבוֹקר שקטה רוּחה ונתרצתה לאכוֹל גרוֹגרת אחת ולכסוֹס כמה גרגרי חיטים שנתתי לה. אבל ראיתי שהיא הוֹלכת למוּת, אם לא אַברה אוֹתה מעט מזוֹן מחַזק, בשׂר אוֹ ביצה אוֹ מעט חלב. נשבעה לי, שתמתין לי על משכבה עד שאחזוֹר ואביא לה משהוּ. ירדתי אתמוֹל לנחל קדרוֹן ולא מצאתי כלוּם, והיוֹם ראה – כלי מלא חלב חי, טוֹב, מחייה נפשוֹת.

ערך הרים מעט על הכדידית והראה אוֹתה לבעל דברוֹ, שעמד בלי תנוּעה ועדיין הצחוֹק המוּזר מעוה את פיו. אחר הרים את המטלית והראה לוֹ את מראה הלבן בכלי.

– חלב. חלב בהקיץ, לא בחלוֹם.

– וּשאר בני ביתך, רבי וּמוֹרי? – שאל הלה.

יחידי נשארתי מכוּלם. אשתי מתה ברעב. במשך כמה חדשים היתה מסתירה מכוּלנוּ שאינה אוֹכלת כלוּם, כדי שלא תקפח לגימתם של האחירים בבית. כוָנתה הטהוֹרה יצאה לבטלה: שני בַני וּשני חתני נהרגוּ במלחמה. בנוֹתי וכלוֹתי עם ילדיהם נמלטוּ על גבי חמוֹרים מן העיר אל קרוֹבי באחד הכפרים הרחוֹקים ונפלוּ בידי ליסטים. בעל החמוֹרים חזר יחידי והביא לי סימנים ברוּרים. היה עמהן ממוֹן רב, שנתתי להן. בטוּח אני, שהממוֹן הכשילם והביא עליהם כלייה. אין דרכם של ליסטים בימינוּ להניח עדוּת לליסטוּתם. פיקחים ואכזרים הם.

– ולמה רצוֹנך לקיים את האשה לחיי חרפּה ואת זרעה להיוֹת עבד עוֹלם? למה תרחם בשעה שהוּא, כביכוֹל, “הרג ולא חמל”?

ערך הקריב את עיניו הזקינוֹת אל הדוֹבר בוֹ. החשד שבלבוֹ קיבל חיזוּק. כן, הוּא הוּא. מתחת לאבק הלבן הציץ השׂיער הצהוֹב. אלוּ העיניים היוֹקדוֹת. זוֹ הנשמה היהירה בכאֵבה וּבטירוּפה…

נזדקף כנגדוֹ ואמר בקפידה:

– והרי היה עמנוּ כל הימים אחד, שהיה טוֹען תמיד: ירוּשלים לא תפּוֹל, כי אלוֹהים חוֹמה עליה. מגילות כתב וּשלחן בסתר לכל פינוֹת העם, וכך הלהיב כל בחוּר וטוֹב למלחמה של ייאוּש. גם את אלעזר בני ביקש לכבוֹש ולמעשׂיו. וכי אין דבריו האחרוֹנים סוֹתרים את הראשוֹנים?

– כן, האחד קיים את דברוֹ, אך השני, זה שבשמיים, לא קיים. הבטיח ולא קיים.

משמר של שלוֹשה לגיוֹנאים אחוּזי כידוֹנים צצוּ פתאוֹם מאחוֹרי בית ועברוּ סמוּך להם. הגדוֹל שבהם התבוֹנן בשני הזקינים המסיחים זה עם זה. ניענע בראשוֹ ואמר משהוּ לחביריו. שלוֹשתם צחקוּ בקוֹל רם והלכוּ לדרכם.

– כמה עיורים הם. אילוּ ידעוּ משהוּ – לא היוּ צוֹחקים ועוֹברים.

ערך הרים כנף חלוּקוֹ וקינח את חוּט המים היוֹרד מעל פניו מן המטלית הלחה שעל ראשוֹ. עתה ידע ברוּר, שהלה, הגלילי, עוֹמד לפניו. אף על פי שידע כי חלק גדוֹל מירוּשלים בעטיוֹ נחרב, לא היה בלבוֹ עליו ולא כלוּם. אמר:

– זה מזלם של בני אדם, שאינם יוֹדעים הכּוֹל. אלוּלא שאני אץ להחיוֹת את העלוּבה, הייתי מבקש ממך לישב עמי כאן על האבן, כדי להסיח עמך בגוּפי דברים. הרי אתה קוֹרא לי “מורי ורבי” – אפשר יש עוֹד בידי ללמדך משהוּ. לבי אוֹמר לי שלא אשוּב לראוֹתך.

– יוֹדע אני, מוֹרי ורבי, שלא נראה עוֹד זה את זה. שנינוּ, אני וחבירי, גמרנוּ להגיע למצדה. שם נקדש שם ישׂראל קידוּש אחרוֹן.

– במה?

– במיתתם של אלפים. אם חרוֹנוֹ של מנהיג העוֹלם כּבה, נעשׂה את חרוֹננוּ אבוּקה שתאיר עד סוֹף כל הדוֹרוֹת.

– ואם תעירוּ בזה שוּב את חרוֹנוֹ?

– ישפוֹך אוֹתוֹ על הגוֹיים!

– והרי אמר איתן האזרחי: “עוֹלם חסד יבּנה”!

– איני רוֹצה בבניינוֹ של עוֹלם אלא בחוּרבנוֹ.

– תינוֹק, תינוֹק, ויש בידך להחריבוֹ?

– נכריח אוֹתוֹ, כביכוֹל, להחריבוֹ. כלי חרס טמא זה אין לוֹ תקנה אלא שבירה. אני רוֹאה את החרב המטפטפת דם לבוֹ של ישׂראל תלוּיה בשמיה של רוֹמי.

באוֹתוֹ רגע ירד עליהם משק כנפיים רבוֹת. היוֹנים הלבנוֹת והשחוֹרוֹת התלהלהוּ וּפירפּרוּ מעל לראשיהם. ערך נשׂא ידוֹ, הראה על השמיים הזכים, על בעלי הכנף הטהוֹרים המשׂחקים בהם, אחר כך נטה ידוֹ על נחל קדרוֹן ועל הרי מוֹאב הרחוֹקים, ואמר בקוֹל נרגש:

– יופי זה – כלי טמא הוּא? יכוֹל הוּא להתקיים לעוֹלמי עד, אם לא יחסר דבר אחד – את מידת הרחמים.

– ואיך תעוֹרר אוֹתה והיא מסתתרת בעקשנוּת אכזרית שאין דוּגמתה?

ערך גחן אליו ולחש:

– על ידי רחמי אני אעוֹרר שוּב את רחמיו הוּא. בצלמי אעשׂה את האלוֹהים. מה אני רחוּם אף הוּא רחוּם. הן, הן.

יוֹחנן הסכל בוֹ בתמיהה:

– אלמלא ערך אתה, מגדוֹלי הסנהדרין, זקן בחכמה וּבשנים, מוֹרי ורבי, הייתי אוֹמר: חלילה נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים, שאני שוֹמע מדבריך אמוּנה בלי סוֹף וכפירה בלי סוֹף. שכך קיבלתי מבן זכאי: סתירה ברוּח – שבר ברוּח.

– הן, כפירה בדין. – מילמל ערך, כשהוא מנענע בידוֹ הפנוּיה, מוּכן לילך משם.

– ואני איני רוֹצה ברחמיו על כל מעשׂיו. איני רוֹצה. איני רוֹצה. “על כל מעשׂיו” גם הגוֹיים במשמע, אלה שמענים אוֹתנוּ, שמשפּילים אוֹתנוּ, שמוֹחקים את צוּרתנוּ מימי פרעה וּנבוּכנדאצר ואנטיוֹכס ועד היוֹם ועד סוֹף כל הדוֹרוֹת – לא, לא, איני רוֹצה. תמוּת נפשי עם פּלשתים. נפשנוּ כבר מתה. עתה יש לנוּ בקשה אחת בלבד: תמוּת נפשם של פלשתים!

ערך גחן אליו שוּּב:

– אלמלא אתה משׂים עצמך תלמידי, הייתי אוֹמר נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים. אהבת ישׂראל בלי סוף וּכפירה בלי סוֹף.

– כן, כפירה ברחמים. וּלואי שתאריך ימים, רבי, ויגיעוּ לאוֹזניך מעשׂי שנינוּ: שלי ושל שמעוֹן. אנוּ זוֹרעים את זרע המרדוּת באוּמה זוֹ עד עוֹלם, עד עוֹלם.

– וּלואי שלא תוּצא להוֹרג לפני שתגיע לזיקנה ותבין סוֹד קיוּמוֹ של עוֹלם וקיוּמם של ישׂראל.

– אפשר שנינוּ איננוּ שפוּיים בדעתנוּ. אתה הוֹלך לקיים חיים של כלוּם ואני הוֹלך להחריב חיים של כלוּם. מעשׂי שנינוּ דברים בטילים. אף אל פי כן הדין עדיף, שהוּא מקיים את הרעיוֹן, מה שאין כן הרחמים שהם מבטלים אוֹתוֹ.

– הרחמים מקיימים את הנפש. אם אין נפש – רעיוֹן למה? רעיוֹן, רעיוֹן, רעיוֹן רוּח…

– דמינוּ צוֹעקים מן האדמה, ואתה אוֹמר רחמים? רחמים, שמרוֹב זיקנה אינם יכוֹלים לקיים אפילוּ יתוּש אחד.

– ראה, בני, השמיים מה אומרים: דעתנוּ צלוּלה וּטהוֹרה. אחרי זיקין וּזועוֹת, אחרי חשרת מים וּמבּוּלים, אנוּ חוֹזרים וּמאירים וּמחממים לארץ ולדרים עליה. הן, הן, כך מספּרים השמיים מעוֹלם ועד עוֹלם. וּמה אנוּ הבריוֹת צריכים: אלא רחמים, רחמים. גם יוֹנים טהוֹרוֹת אלוּ באויר הוֹגוֹת: רחמים, רחמים. גם אוֹזני הזקינוֹת שוֹמעוֹת קוֹלן. הן, הן.

– דין, דין! – החזיר יוֹחנן בקוֹל מרדוּת. הוֹריד את המרה מעל כתיפוֹ והכּה בה על גוּש עפר שלרגליו ונתפּוֹרר.

– כך סוֹפה של מלכוּת הרשעה – דין, דין… – מילמל ונתרחק במעלה הדרך בלי אמירת שלוֹם.

ערך לחץ אל לבוֹ את כלי החלב ושלח רגלוֹ לילך. אבל לפני שפּסע פסיעה נשׂא את עיניו אל הר הבית וראה את חוֹרבוֹתיו העשינוֹת עדיין. נמלאוּ עיניו דמעוֹת ולחש לנפשוֹ המתרגשת עליו:

– בית פלטין שלי, בית יקר שלי, בית מלכוּת שלי…

וכשהוּא חוֹזר ודוֹבר מלים אלה ועיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת, ירד בזהירוּת בשביל המוֹליך אל המקוֹם שהיה ביתוֹ.

תש"ו