א 🔗
בוֹקר של יוֹם קיץ שנת 1529 ביער, בדרך לפרייבוּרג של ברייסגאוּ.
אוֹתוֹ יוֹם היה בוֹער כתנוּר. חמת תחילת אב הוּצאה מנרתיקה וחוֹם קדמוֹן ירד לעוֹלם. פיסוֹת הרקיע, שנראוּ מעל לאוֹרנים הגבוֹהים והישרים כנרוֹת של שעוה, עינן היה כעין מַתּך דק של נחוֹשת וכסף. ריח השׂרף שפּרץ ונטף מקליפת העצים הכביד את האויר. הכוֹל דמם. גם מחטי העצים לא נעוּ ולא זעוּ. שׂיחים קטנים וגידוּלי קרקע ננסיים, שרביטים כהים ועלעלים ירקרקים של תוּת אדוֹם, שלכת חוּמה עתיקת ימים, כריכים וחזזיוֹת ממראה האפר והחלוּדה – כוּלם היו חריבים ויבישים וחדלי תנוּעה כאחוּזי שיתוּק של אימה: ניצוֹץ אחד שנוֹפל בהם מלקחם בסוּפת אש והיער כוּלוֹ עוֹלה בלהבוֹת! הגוּת רמה ונאדרה עמדה ביער. לא נשמע קוֹל בעלי חיים קטוֹן אוֹ גדוֹל. חוּלדת סנאים לא התגלגלה ברעש סוֹרטני במוֹרד גזע, עוֹף לא ציפצף ולא נוֹדד כנף, ואלה שנראוּ בצמרוֹת הגבוֹהוֹת כאילוּ נתמזגוּ עם העצים, ממתינים עמהם לתמוּרה מתרגשת לבוֹא.
חוֹם בתוֹך יער קשה מחוֹם במרחב שׂדה אוֹ ברחוֹבוֹ של יישוּב. אין מעבר לרוּח ואין מרחב להתפּשטוּת. הלהט נדחס, כביכוֹל, בין האוירים המצוּמצמים ועוֹמד דוּמם ויחיל תחת השפע היוֹרד ממרוֹמים להרבוֹת עצמתוֹ. ויער זה, שהיה במקוֹם גבוֹה, בשלוּחת “היער השחוֹר”, כאילוּ עמד בעיצוּמוֹ של שפע זה.
שעה ארוּכה היה הדרך המתרכס בין האילנוֹת שוֹקט על עפרוֹ כדוֹגר על הבאוֹת. והנה היה האוֹת, באה התמוּרה. שני אנשים שוֹנים במראיתם ובלבוּשם עלוּ כמוֹ ממעמקים והתקדמוּ בדרך. גבר גדוֹל קוֹמה, גזר עץ שקנה ברזל קשוּר אליו בטבעוֹת, ברזל חדש ונוֹצץ, מוּטל על כתיפוֹ (רק לפני ימים מספר קנה אוֹתוֹ האיש בכסף מלא בגבוּל צרפת ושם קוֹראים לוֹ “אַרקבּוּזה” והוא יוֹרה חיצי מות בקוֹל נפץ ועשן!), לראשוֹ כוֹבע עם נוֹצה צבעוֹנית, מכנסי קטיפה ירוּקים תחוּבים לוֹ בתוֹך מוֹקיים גבוֹהים, שׂרוּכים בשרוֹכי עוֹר, ועל הכתוֹנת הרקוּמה מין מקטוֹרן אפוֹר שאינוֹ נסגר על החזה. לידוֹ הלך איש נמוּך, רחב כתיפיים וחזק צעד, כתוֹאר עבד של איכּרים. לגוּפוֹ חלוּק בד גס מעל למכנסיים צרים המגיעים עד סנדלי עוֹר חוֹריים; לראשוֹ מגבעת קש גדוֹלה, כמגבעוֹת האיטלקים, ועל צידוֹ ילקוּט ציידים גמלוֹני וגרזן קטן בחגוֹרתוֹ.
הם הלכוּ עקב בצד עקב ולא דיברוּ דבר.
פּתאוֹם זקף הגבוֹה ראשוֹ ואוֹזניו. עמד מתוּח כעץ מן העצים סביב. בן לוייתוֹ עשׂה כמוֹהוּ, כמצוּוה לחקוֹת כל תנוּעתוֹ.
− כמדוּמה, הוֹלכים בין העצים! – קרא הגבוֹה בקוֹל עצוּר.
− כן, שני אנשים, − ענה הנמוּך אחריו כהד – לא רחוֹקים הם. העבד הלך והצמיד אוֹזנוֹ אל גזע עץ גדוֹל.
− שני אנשים. לא רחוֹקים, − חזר על דברי עצמוֹ – וּברייה הוֹלכת על ארבע עמהם.
− לא רק לב ארנבת לך, אלבּריך, אלא גם אוֹזן ארנבת. בּּוֹא, נשב בבּוֹר עד בוֹאם. נפתיע אוֹתם.
− כפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט.
בקפיצוֹת מספר ירדוּ לתוך נעיץ שהיה בצד הדרך. אדמתוֹ חוּמה, טרוּשה, חריבה. צרוֹרוֹת נידרדרוּ אחריהם ברדתם.
בשבתם שפוּפים בתוֹך הנעיץ כמעט לא נראוּ.
לא ישבו עשׂר דקוֹת ומבין האילנוֹת, עם הרישרוּש המתקרב וגוֹבר, יצאוּ שני אנשים מוֹבילים פרד קטן, דל בשׂר, קירח, ועליו, משני עבריו, חביוֹנוֹת מזוֹהמוֹת בעטרן. בשוּלי האחת היה תלוּיּ כלי קטן, שחוֹר כוּלוֹ. גם בגדי האנשים היוּ מרובבים בנוֹזל השחוֹר. הכוֹבע מוּפשל־השוּליים והטלאי הצהוֹב בצּוּרת לב על החזה ענוּ בהם כי יהוּדים הם.
אחד מן השניים החזיק באפסר הבהמה ומשכה בכוֹח, וחבירוֹ, שנשׂא על כתיפוֹ צקלוֹן אחוּז במקל, חימר אחריה בענף שבוּר שבידוֹ. הם עלוּ על הדרך ועמדוּ מסתכלים אילך ואילך. מחוּ זיעת פּניהם בכנף בגדם הארוֹך ועמדוּ כתוֹהים על הדממה הכבידה.
באמת עדיין היה לבם נגרש וחרד ממה שאירע בלילה בלינם בתוֹך היער. ליל שימוּרים וּמוֹרא גדוֹל היה להם הלילה. חוּמוֹ היה רב לאין נשׂוֹא ולא יכלו לעצוֹם עין מרוֹב המוּעקה. התהפכוּ על מצע המחטים והאצטרוּבּלין, חיבקוּ שוֹרשים קרוֹבים, נתנוּ אגרוֹפיהם תחת ראשיהם, כבשוּ
פּניהם בין זרוֹעוֹתיהם, ולא השׂיגוּ את התנוּמה. גם ריח השׂרף בא בהם וּכאילוּ מילאם שיכרוֹן גוֹזל שינה. והנה שמעוּ בחשיכה המעוּבה (מגל הירח של תחילת החוֹדש נעלם עד מהרה מן השמיים), סמוּך להם, כקוֹל נפץ של אש אוֹכלה. היגים וּגבבים וּזרדים יבישים פוֹקעים וּמתנפּצים באש. קוֹל ידוּע להם מילדוּתם, כשהיוּ מבעירים בחוּץ מדוּרוֹת להנאתם. אין ספק, אש אחזה כאן. אבל כמה שנעצוּ עיניהם לתוֹך החשיכה שבין האילנוֹת לא ראוּ סימן של אש, אף ניצוֹץ אחד, אף קליפת נוֹגה כל שהיא. שכבוּ שוּב והקשיבוּ, ושוּב אוֹתוֹ נפץ ארוּר. האם לא תבוֹא פּתאוֹם אש רצה ותקיף אותם בתוֹך היער, בין האילנוֹת והשלכת היבישים והספוּגים שֹרף, ותבעיר עליהם הכוֹל מסביב, והם יאבדוּ באש? כבר שמעוּ על מקרים כאלה. פּחד גדוֹל תקפם, דמיוֹנם האביר, וּבמידה שדיברוּ על כך עוֹד גדל פּחדם. והנפצים אינם פוֹסקים, משתתקים לרגע ומתחילים שוּב ביתר עוֹז. קמוּ והלכוּ לחפּשׂ, מגששים דרכם זה לצד אחד וזה לצד אחר ומכוונים דעתם זה אל זה ואל הפּרד העוֹמד שלוּל אל גזע עץ, שלא יתרחקוּ ויאבד להם. אך חזרוּ ולא מצאוּ כלוּם. החשיכה כשהיתה, אין שביב אוֹר, וקוֹלוֹת הנפץ אינם פוֹסקים. אדרבה, מתגברים והוֹלכים.
− אש רוֹאה ואינה נראה, − אמר האחד, ששמוֹ אָנזיל, וחלחלה בקרוּם בטנוֹ.
− אש לא נוּפּח, − ענה לעוּמתוֹ בניקוּש שיניים האחר, ששמוֹ למלין, ביטוּי מספר איוֹב שידע כמעט כוּלוֹ בעל פּה, כי בעל מקרא היה.
והפקיעוֹת והנפיצוֹת אינן פוֹסקוֹת. ולא מצד אחד הן באוֹת אלא מכמה צדדים בבת אחת. חזרוּ והפקידוּ רוּחם ביד ה' ושכבוּ סמוּך לפּרד. אף פקדוּ אוֹתוֹ ומיששוּהוּ מזנבוֹ ועד ראשוֹ, והוּא עמד שוֹקט על עמדוֹ, השמיע קוֹל נגיסה והצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו, כאילוּ הכוֹל כשוּרה. אך לישוֹן לא יכלוּ, עד שהאיר השחר. וּכשהאיר היוֹם עדיין נשמעוּ הפקיעוֹת, כקוֹל אש אוֹכלת בסמוּך. הלכוּ לראוֹת פּשר הדבר, והנה נפלוּ עליהם וּלצידיהם מיני פוֹלים שטוּחים וקשים, בהירים כמעט, וּפגעו בהם בחזקה. וּכשנשׂאוּ עיניהם ראוּ עץ ירוֹק, ארך ענפים ועליו ירוּקים, גדוֹלים וּדשינים, שוֹנה משאר העצים, עץ שלא ראוּ כמוֹתוֹ מימיהם, עוֹשׂה תרמילים ארוּכים, כתרמילי הקטניוֹת אוֹ כחרוּבים, והם מתפקעים וּמתוֹכם נוֹרים הגרעינים לארץ וּלכל צד. וזה קוֹל הנפצים.
רקק אנזיל רקיקה של כעס ואמר:
− בשם הכיס! 1 ואת זה יראנוּ כל הלילה?
− תוּף, תוּף, תוּף! – רקק אחריו למלין – מה שחלמתי וּמה שחזיתי, על ראשם של ה“בּאכחאנטים”! 2
נטלוּ ידיהם מצפחת מים שהיתה עמהם, הניחוּ תפילין והתפּללוּ שחרית. אחר התפילה סעדוּ לבם במה שהיה עמהם בצקלוֹן ויצאוּ לדרך. כשלוֹש שעוֹת שׂירכוּ דרכם בין עצי היער ולבם עדיין מלא חרדת הלילה והם עייפים ונרגזים מנדוּדי השינה. וכשהגיעוּ לדרך ולא ראוּ בוֹ נפש חיה עמדוּ תוֹהים לדעת אם לפנוֹת ימינה אוֹ שמאלה.
עוֹדם תוֹהים ועוֹמדים, נשמע קוֹל שרקוּקית והד שבוּר ענה מכל עבר, ואחריו קוֹל נפץ חזק, שמילא אוֹזניהם, הידהד עמוּקוֹת בין העצים וּכאילו הרקידם מסביב.
שני הבחוּרים נזדעזעו. אף הפּרד שבינוֹתם נרתע, זקר אוֹזניו ושלח ראשוֹ לפניו (תנוּעה שירש מאביו החמוֹר!). הביטוּ כה וכה ולא ראוּ מאוּמה. רק סנאי אחד עבר כבזק מעץ לעץ וּשניים אוֹ שלוֹשה עוֹפוֹת השמיעוּ קירקוּר מבוֹהל ונשתתקוּ, וּממקוֹם אחד, במרחק מאה פסיעוֹת, עלתה תימרת עשן קטנה לתוֹך האויר הלוֹהט.
− נימלט לבין העצים! –קרא למלין, והוּא הצעיר, שלא הגיע עדיין לחתימת זקן – שוֹדדים אוֹ שדים ביער!
− שוֹטה, וכאן אין עצים? – השיב אָנזיל, שזקנקן בהיר, כעין פלוּמה רכה, הקיף את פּניו היפים, אף כי לא רחוּצים היוּ.
− כן, עצים בכוֹל והדרך ריקה ואין איש, − חיטט למלין בשׂער ראשו – שוּב מעשה שדים כמוֹ בלילה.
בבת אחת התרוֹממוּ מן הבוֹר. במקוֹם שנראה קוֹדם העשן, שתי גוּלגלוֹת, אחת גבוֹהה מחברתה. לבּוֹת שני הבחוּרים פגוּ מאֵימה.
הדמוּיוֹת השתיים עלוּ על הדרך וּפנוּ לעבר הבחוּרים עם הבהמה.
− תוֹדה לאל! – קרא אנזיל בקוֹל כבוּש – צייד הוּא וּמשרתוֹ נוֹשׂא כליו. לא יאוּנה לנוּ רע. תראה, למלין, כל רעה לא יעשׂוּ לנוּ.
− מפּיך לאוֹזניו של אדוֹן העוֹלם! – ענה למלין – אני לבי ניבּא לי רע.
− ניטלה נבוּאה וניתנה לשוֹטים.
למלין נשתתק.
בינתיים הגיעו שני הבאים עד מקוֹם הבחוּרים שעמדוּ כמַמתינים להם.
− מאַין וּלאין, זרע יהוּדים? – הרעים הצייד קוֹלוֹ. פּניו היוּ סמוּקים מחוֹם ומהתאמצוּת.
והעבד ניגש אל הפּרד והתבוֹנן ארוּכוֹת בחביוֹנוֹת, מלבר וּמלגו, פּעם בזוֹ ופעם בזוֹ, מנענע ראשוֹ לעצמוֹ.
− לשטראסבּורג, אדוֹני רב החסד, אנוּ בדרך לשטראסבּורג.
− שאלתי גם: מאין?
אֶנזיל, שראה את מעשה העבד, הסתכל רגע ממוּשך בחבירוֹ, בלמלין. הוא לא בקש עצה ממנוּ, אך ביקש להסתיר מן האַלָם את מאמציו למצוֹא מוֹצא. לסוֹף שאל את הצייד:
− רוֹצה אדוֹני שאגיד לוֹ את האמת?
− בודאי. את האמת ורק את האמת.
− מעיר רחוֹקה: מרגנשפוּרג.
− פיוּוּוּ ־וּט! − השמיע האיש קוֹל ציפצוּף שׂפתיים רוֹצע אוֹזן וטפח על לחי עצמוֹ בשׂמאלוֹ, כי בימינוֹ החזיק את קנה הרוֹבים שעל כתיפוֹ – מרגנסבּוּרג! ומה עשׂיתם ברגנסבּוּרג, והרי זרע היהוּדים כוּלם גוֹרשוּ משם עוֹד לפני עשׂר שנים, לא נוֹתרה שם פרסה יהוּדית? מוּדעת היא.
− משוּם כך הלכנוּ שמה.
− היהוּדי סוֹנט בנוּ, − אמר העבד ולא הניד עפעף.
− יסנוֹט, יסנוֹט – בין כך ובין כך אביאם בכלי זה לחיי עוֹלם הבא. למה הלכתם לרגנסבוּרג?
− במצוַת מוֹרנו ורבּנוּ הלכנוּ. שנינו בחוּרים עניים לוֹמדי תוֹרה ופקוּדת רבּנוּ קדוֹשה לנוֹּ.
כל אוֹתה שעה שדיבר אֶנזיל עמד למלין וּלשוֹנוֹ נטוּלה מתמיהה וּמפּחד. הוּא לא הבין למה נקט עתה חבירוֹ דרך האמת, אחרי כל התחבוּלוֹת וההערמוֹת שהשתמשוּ בהן מיוֹֹם שיצאוּ לדרכם המסוּכּנת לפני שלוֹשה שבוּעוֹת. אך לבוֹ רחש אמוּן וכבוֹד לאנזיל, שידוּע היה כחריף וּבקי וּמכיר בטיב בני אדם וּמחשבוֹתיהם, שעל כן הטיל עליו רבּם החכם תפקיד זה; ואת למלין נתן עמו מהיוֹתוֹ נאמן רוּח ונכוֹן לכל מעשׂה טוֹב.
− ומה ציוה עליכם רבּכם? – הוֹסיף שויינסהוֹיט לחקוֹר את אֶנזיל.
− הוּא ציוה עלינוּ להביא כתבים קדוֹשים שנשארוּ שם בידי איש נוֹצרי, עוֹשׂה חביוֹת, איש טוֹב וישר שקיבלם לשמירה מידי ראש הישיבה של רגנשפוּרג ביוֹם הרע והנמהר, יום גירוּש אחינוּ בני ישׂראל מן העיר. אלו הן העתקוֹת של ספרים, שבלעדיהן לא נוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.
− והיכן הכתבים?
− כאן, בחביוֹנוֹת. קרקעית כפוּלה להן, וּבין קרקעית לקרקעית שׂמנוּ את הכּתבים. בערמה עשׂינוּ, כדי שלא יגזלוּם מידינוּ. לא רק מפּני גוֹזלים נוֹצרים יראנוּ, אלא גם מבחוּרים יהוּדים שגזילת ספרים וכתבים אינה חשוּבה בעיניהם עבירה.
למלין עמד משתאה על חבירוֹ, והעבד ניגש אל הדוֹברים ואמר לאדוֹניו:
− קרקעיוֹת כפוּלוֹת לחביוֹנוֹת. היהוּדים מסתירים שם דברים אסוּרים.
− מיד נראה, מיד נראה. לך אלבּריך, אל החביוֹנוֹת ופגע בהן בגרזינך!
− לפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט! – ענה העבד, שלף את הגרזן מחגוֹרתוֹ, זרקוֹ באויר וקלטוֹ כמשׂחק.
לא הוֹעילוּ תחנוּני הבחוּרים. מראה המטבע שהראה אֶנזיל לשויינסהוֹיט אך העלה חמתוֹ והוּא הרים את קוֹלוֹ:
− יהוּדים ארוּרים! נוֹכלים! משחדים! מבריחים! מחללי הקוֹדש! לא תצאוּ חיים מתחת ידי.
גרזינוֹ של אלבּריך ניחת בכוֹח על חביוֹנה אחת שהיתה תלוּיה בצלעוֹ של הפּרד. הבהמה כמעט נפלה מכוֹח המכה, והחביוֹנה, שהיתה ישנה, למוּדיה נשברוּ ונפזרוּ ומה שבתוֹכה נתגלה: כריכה של בד שמילאה את כל חללה. עוֹד שתי מכוֹת גרזן והחביוֹנה כלא היתה, והכריכה נפלה לארץ.
− בשם השד! התּירוּ את הצרוֹר! בלי שהיוֹת! − פקד שויינסהוֹיט על הבחוּרים.
לרמיזת עינוֹ של אֶנזיל תלה עצמוֹ למלין על ברכּיו והתחיל מתיר באצבעוֹת מרתתוֹת את חבילת הבד. לא עברוּ רגעים מוּעטים ונתגלוּ מגילוֹת קלף ודפּי נייר ערבי עבה, דוֹמה לקלף. מחוּבּרים היוּ בחוֹברת, כתוּבים בדיוֹ עפצים וּבכתב מרוּבע גדוֹל וקטן, כתבים ישנים וחדשים, מצהיבים וּלבנים.
− כתבים קדוֹשים וקוֹנטרסים, קוֹמנטארים – עמד אנזיל והסביר – בלעדיהם אין אנוּ יכוֹלים ללמוֹד. וּבלי לימוּד התוֹרה, אדוֹני רב החסד, חיי היהוּדי אינם חיים. נוֹח לנוּ שלא נאכל ולא נשתה, וּבלבד שנוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.
− גם אצלנוּ יש בזמן הזה שוֹטים כאלה במספר רב, − השיב שויינסהוֹיט, שנהנה מעצם התגלית וגם מדברי האמת שהגיד לוֹ הבחוּר – והם מתרבים והוֹלכים, השוֹטים הללוּ. כל מיני הבלים מוֹציאים וּמפיצים בכתב וּבדפוס, אף מדברים לאטינית, כמוֹ הנזירים, תחת לדבּר בלשוֹן האבוֹת והאמהוֹת.
− להכּוֹת עוֹד? − שאל אלבּריך, וגרזינוֹ מוּנף ומכוּון לחביוֹנה השנית, השלימה עדיין.
− חוּסה, אדוֹן רב חסד! – קרא אנזיל ושלח ידוֹ כאוֹמר לעכּב את המעשׂה – למה תשבוֹר את האחרת והיא מכילה מה שמצאת בראשוֹנה? הן נוֹכחת לדעת כי אמת בפי.
− אף על פי כן, הוֹאיל ושברנוּ את הראשוֹנה, מן היוֹשר שנשבוֹר גם את האחרוֹנה, ולא נַפלה בין השתים ולא תפּוֹל קנאה ביניהן, − התחכּם שויינסהוֹיט, נהנה מחכמת עצמוֹ.
גם חביוֹנה זו הכילה כתבים בדוֹמה לראשוֹנה.
− אפשר מרגלים אתם? – שינה שויינהוֹיסט את טענתוֹ – יוֹדע אני מן הברית הישנה שקראתי בתרגוּמוֹ של אדוֹננוּ לוּתר, כי מרגלים היוּ אבוֹתיכם. וּמי יוֹדע אם אין כאן דברי חירוּף וגידוּף על דתנוּ הקדוֹשה ועל אדוֹננוּ ישוּ, כאשר הוֹכיח אחיכם פפרקוֹרן בספרי האמת שלוֹ. איני מלוּמד ואיני יוֹדע לאטינית, אבל את ספרוֹ “ראי היד” על כתבי היהוּדים קראתי גם קראתי.
− לא מרגלים עבדיך, כנים אנחנוּ, − קראוּ הבחוּרים בקוֹל אחד בלשוֹנם של אחי יוֹסף הצדיק – וּבכתבים אשר עמנוּ אין כל דוֹפי. יש בהם רק יראת שמיים ואהבת הבריוֹת – הוֹסיף למלין.
− הנה נמצאים לא הרחק מזה, בפוּנדק “צוּם אֶבּר” (אֶל חזיר היער), חבר אנשים מלוּמדים, שבאוּ משוייץ וּפניהם מוּעדוֹת לפרייבוּרג. מחכים הם שם זה היוֹם השלישי לרשיוֹן לבוֹא העירה. הוּגד לי, כי חכמים גדוֹלים הם וכתבוּ ספרים הרבה ברוֹמית וּביונית, וגם את לשוֹן העברים ידעוּ. מוּטב שאביאכם אליהם ויבדקוּ את כתביכם, ואם לא ימצאוּ בהם פסוּל – ושילחתיכם. לא שוֹדד דרכים אני, נצר אני לאבּירים מפוֹארים, ושלטי − הצדק.
אנזיל הסתכל יפה בפני הדוֹבר בוֹ ונראה לוֹ שהם מביעים באמת קצת אצילוּת. פּחדוֹ פּחת והלך.
− האמת שדיברת הצילתך, − המשיך שויינסהוֹיט – אילוּ נתגלה ששיקרת − הייתי מנקב בני מעיך בכלי משחית זה ואחר כך תוֹלה אוֹתך על עץ מאכל לעוֹף השמיים. ועתה מהרוּ אספוּ כנעתכם ואל הפוּנדק!
− איך נשׂא את אוֹצר הכתבים והחביוֹנוֹת אינן? – שאל למלין בארשת פּנים אוּמללה, בהביטוֹ אל שברי הלמוּדים המתגוֹללים על הארץ, מקצתם שחוֹרים וּמקצתם לבנים.
− אין דבר, כרכוּם בבד וטענוּם על הפּרד ולא יאוּנה להם רע. הזדרזוּ ועשׂוּ, פּן לא נמצא עוֹד את האנשים הנכבדים ולא אוּכל לשלחכם ואסגירכם לידי חיילי המלך, וּמי יוֹדע אם לא תפּלוּ בידי ה“ארנוֹלדיים”3 ויעשׂוּ בכם שפטים, כאשר עשׂוּ ברבים מאחיכם, בגלל המעשׂים שעוֹשׂים ה“לוּתרנים” בתמוּנוֹת הקדוֹשוֹת שלהם. בעינַי ראיתי מה עוֹללוּ במנזר הדוֹמיניקני בכפר אחד סמוּך לקוֹנסטאנץ. אש קוֹדש בערה בהם, אך מעשׂה פראים עשׂוּ. על האמת צריך להוֹדוֹת. הרבה הוֹד שיחתוּ.
“איש הפכפך הוּא ולבוֹ טוֹב”, חשב אנזיל, וּשארית פּחדוֹ סרה ממנוּ, גם עיניו המבוֹהלוֹת של למלין נעשוּ שליווֹת יוֹתר.
− הזדרזוּ ונלך. מהלך שעה מכאן עד הפוּנדק. בגללכם אשוּב היוֹם הביתה וילקוּט הצייד שלי ריק. לא, אלבּריך?
− אמנם כן הוּא, מייסטר שויינסהוֹיט.
− עשׂוּ, זאטוּטי יהוּדים, מה שנצטויתם, ולא – והוּא הסיר מעל כתיפוֹ את קנה הרוֹבים.
לא היתה ברירה לפני הבחוּרים אלא לשוּב ולכרוֹך את הכתבים בשני הבדים וּלקשרם משני צידי הפּרד המזיע.
אחרי רגעים מספּר צעדוּ כוּלם בשוּרה. בראש הלך שויינסהוֹיט, ה“ארקבוּזה” על כתיפוֹ; אחריו אנזיל מוֹשך באפסר את הפּרד, אשר שׂשׂ עתה לרוּץ אוֹרח, כי משׂאוֹ הוּקל והחביוֹנוֹת לא קיפּחוּ את צלעוֹתיו; אחרי הפּרד חימר למלין בענף שבידוֹ; וכמאסף לכוּלם הלך אלבּריך וגרזינוֹ תחוּב בחגוֹרתוֹ, כמוֹ לא עשה בוֹ מאוּמה.
ב 🔗
זה היוֹם השלישי לשבת דזידריוּס אֶראזמוּס וּמזכירוֹ אוֹגוּסטוּס בּריויס (ואוּלם אוֹגוּסט קוּרץ שמוֹ לפנים) ועמהם ויליבּאלד פּירקהיימר, ההוּמאניסטן האציל מנירנבּרג, בפוּנדק “צוּם אֶבּר”', בדרך היער העוֹלה לפרייבוּרג.
כמה פעמים קרא פּירקהיימר למוֹרה הגדוֹל שיבוֹא להתארח אצלוֹ בנירנברג (מי מגדוֹלי הדוֹר לא התארח בביתוֹ!) ולא בא. ועתה כשהגיעוֹ מכתבוֹ של זה, שבּוֹ הוּא כוֹתב לוֹ: “בכל מקוֹם שיד לוּתר מגיעה כלייה באה על המדע ועל האמנוּת” ותיאר מה שאירע בבאזיליה: שיבוּר וּמיגוּר תפארת יצירוֹת רוּח האדם ותבוּנת כפּיו, והוֹדיעוֹ, כי הוּא עוֹמד לצאת לפרייבוּרג, שעדיין נאמנה עם הכנסייה הישנה (כבר שלח שמה רוֹב ספריו וחפציו) וּמשם ילך לאנגליה, אל ידידוֹ תוֹמאס מוּרוֹס – החליט פּירקהיימר לילך אליו מיד כדי לראוֹתוֹ לפני צאתוֹ לדרך. אם לא יראנוּ עתה – מי יוֹדע אם יזכה לראוֹתוֹ עוֹד.
כיסוּפים גדוֹלים אל מוֹרה הדוֹר היוּ בלבוֹ של בעל היצרים הזה, שכּל ימיו נאבק עם עצמוֹ כדי לסַגל לוֹ את המחשבה ואוֹרח החיים הסטוֹאיים והגיע ברוֹב יגיעוֹ לחולשת הרוּח ולריפרוּף העצבים, ועתה כשתקפוּ עליו המאוֹרעוֹת הגדוֹלים ויד הפראוּת והעריצוּת בשם תוֹרת האהבה והחסד גברה, היה נתוּן כוּלוֹ לחשבוֹן הנפש, והיה לוֹ צורך מענה לראוֹת את האיש שאת מימיו שתה שנים רבוֹת, אוּלי יוֹרהוּ את הדרך וינחמהוּ מעצבוֹנוֹ.
עוֹד בשנת 1518, כשהתארח אצלוֹ לוּתר בחזירתוּ מאוֹגסבּורג, הרגיש מה רב האָיוֹם היצוּק באדם זה, והנה באוּ דבריו האחרוֹנים: “על כן יש הכרח לחנוֹק ולדקוֹר, בסתר כבגלוּי, כל מי שהכוֹח בידוֹ, ולזכוֹר שאין יצוּר ארסי ושׁדיי יוֹתר מן האדם המוֹדרני”, ורוּחוֹ נבהלה מאד ואינוֹ יכוֹל למצוֹא את המנוּחה.
במרכבתוֹ ההדוּרה, הרתוּמה למבחוֹר סוּסיו, יצא מנירנברג כדי להשׂיג את אראזמוּס בעוֹדוֹ בבאזיליה. לילה ויוֹם ולילה, בחניוֹת קצרוֹת לפי ההכרח, נישׂא בסערה בהרים וּבבקעוֹת עד שהגיע אל העיר השוייצית, וכשהגיע שמה בבוֹקר לא מצא עוֹד את המוֹרה: לפני שעתיים הפליג בספינה בנהר הריינוּס. החליף פּירקהיימר את סוּסיו המיוּגעים באחירים וּמיהר בדרך היבּשה אל פרייבוּרג, אוּלי ישיגנוּ בדרך. למחר מצא את אראזמוּס וּמזכירוֹ בפוּנדק “צוּם אֶבּר”, שהגיעוּ שמה לפני שעה קלה מן המקוֹם שהספינה העלתה אוֹתם במרחק כמה מילין מזה. כמה תיבוֹת וּמלתחוֹת של מטען היוּ מוּנחוֹת בחוּץ על הארץ, כי לא הספיקוּ להכניסן פּנימה.
פּירקהיימר ידע את צלם דמוּתוֹ של אראזמוּס מן התמוּנה הקטנה של הוֹלבּיין, שחסידיו עשׂוּ ממנה העתקוֹת והפיצוּן ברבים. ואמנם פּני האיש כפני התמוּנה ההיא: פּנים חמוּרים ועל הפה הרחב מרחף חיוּך עצוּב, עצמוֹת הלסתוֹת בוֹלטוֹת על הלחיים הנפוּלוֹת, החוֹטם חזק וּמחוּדד והסנטר קטוּם וגוּמה קטנה בוֹ, המוֹסיפה לוֹ רוֹך, והעינים קטנוֹת וּפיקחוֹת וּמביטוֹת למרחוֹק, כמוֹ מעבר לדוֹבר בוֹ. אבל האיש הזקין הרבה, קוֹמתוֹ הגבוֹהה כפוּפה קצת וּגלימת הפּרוָה תלוּיה ברפיוֹן על רזוֹן
גוּפוֹ ונסרחת מעט על הארץ. שׂערוֹ המציץ מתחת למצנפת השׂיער פּרוּע ולבן רוּבוֹ. בשתי ידיו הוּא מחזיק את הגלימה על בטנוֹ שלא תתבדר ואצבעוֹת יד ימינוֹ מרתתוֹת.
אראזמוּס שׂמח על הלוֹחם המפוּרסם להוּמאניזמוּס שבּא אליו
בשעה זוֹ, חיבּקוֹ וּנשקוֹ על לחיוֹ. אחר הציג לפניו את מזכירוֹ, גבר צעיר, קטן וצנוּם, בלי קו אוֹר בפניו:
− מזכירי אוֹגוּסטוּס בּריויס. לפנים, בהילוֹ נרוֹ עלי ראשי, היה לי גדוּד של מזכירים. עתה אין לי אלא זה בלבד. איני מסוּגל לכתוֹב מלה. − והוּא הרעיד לעיני פּירקהיימר את כף ידוֹ, שחיטוּבה היה יפה עד להפליא.
− “עוית הסוֹפרים”, − המשיך – יוֹתר מדי כתבתי בחיי. אבל תאות הכתיבה עדיין לא פסקה ממני. בלי כתיבה אין לי חיים. והנה שלח לי אלוֹהים החנוּן את התלמיד הותיק הזה לכתוֹב את הדברים מפּי. “באכחאנט” היה ודבק בתוֹרתי וּבי. − וּבפנוֹתוֹ אל בּריויס אמר: יחנך אלוֹהים בני!
זה עמד וּפניו מביעוֹת צער של דביקוֹת. מאז לכתוֹ אחרי המוֹרה הגדוֹל התפּשט מכל התאווֹת, ורק תאוה אחת סכנה בוֹ: לשמש את הרב וּלגוֹנן עליו. בכל שעה היה מוּכן למוּת בעדוֹ – אילוּ היה צוֹרך בדבר.
− רוֹאה אתה, ויליבּאלד, דוֹמה אני מצד מה לדויד המלך לעת זקנה: מכוּסה בבגדים ולא יחם לי. אילוּלא גלימתי הטוֹבה, ידידתי מאז, הייתי גוֹוע מצינה. אך גם בה לא חם לי. ועצת הסוֹכנת יאה למלך ולא למלוּמד חסר בית. לא כן? אין נחת בזקנה.
הפּגישה היתה ברחבה שלפני הפוּּנדק ורוּח מערבית קרירה נשבה, אך באוּ עמה מזמן לזמן גלים חמים.
דעתוֹ של פּיקרהיימר לא היתה נוֹחה מדברי החוּלין שהשמיע אראזמוּס. רוֹצה היה להיכנס עמוֹ בשׂיחה על העניינים הגדוֹלים, על העניינים הממלאים את נפשוֹ וגוֹרמים לה ייסוּרים קשים. כמה שאֵלוֹת בערוּ על שׂפתיו. ואילוּ הזקן בחר לדבר על עצמוֹ:
− בודאי ידוּע לך כי מלכים ושׂרים ביקשוּ קרבתי והציעוּ לי עוֹשר וכבוֹד. גם הוּא, מדיצ’י4 עצמוֹ, ניסה למשכני בכל מיני פיתוּיים. אך אין אני יכוֹל לשעבד את רוּחי. עם כל הענוה שבי לא נוֹצרתי אלא להיוֹת בן־חורין. יקרים בעיני הכבוֹד, מַנעמי הגוּף והעידוּן, אך האמת והחירוּת יקרוֹת לי מכוֹל. על כן לא אוּכל לנטוֹת אחרי שוּם צד משני הצדדים5 וּבלחישה אומַר לך: שונא אני את הישנים ומתעב את החדשים. העריצוּת היא אֵם המעשׂים של שניהם. זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי.
− רצוֹני לדבר עמך עוֹד בדבר הנכבד הזה.
− כרצוֹנך, ידידי הנלבב. עוֹד תספיק לנוּ השעה לדבר, עד שאוּכל לצאת לפרייבוּרג. אני אין דעתי נתוּנה אלא לכתבים שלי. הם שעשוּעי בחיים והם הישארוּת הנפש שלי. לא כן, אוֹגוּסטוּס?
− כן מאגיסטר גדוֹל. – השיב בּריויס ולא הניד עפעף.
פּירקהיימר, שהיה ההפך מאראזמוּס: גבר כביר כוֹח, כעין כיפּת חיילים לראשוֹ הגדוֹל, פּניו חלקוֹת וחוֹטמוֹ שבוּר קצת, צוארוֹ
ועוֹרפוֹ גלוּיים וּשמינים, לבוּש מעיל ושוֹקיו ממלאים את מכנסיו, מכנסי רוֹכב – ציוה על רכּבוֹ להכניס את המרכבה תחת המוּסך ולפתח את הסוּסים. אחר קרא לבעל הפּוּנדק, מירצל הזקן, וּשאלוֹ אם יש ברשוּתוֹ שלוֹשה חדרים טוֹבים בשביל שני האדוֹנים שבאוּ לפניו וּבשבילוֹ הוּא. הר מירצל ראה בטביעת עין אחת שיש לוֹ עסק עם אדוֹנים רמי מעלה וכפף לפניהם ראשוֹ עד טבּוּרוֹ. אחר שאל בהכנעה אם רצוֹנם בחדרים למטה, בקוֹמת הקרקע, אוֹ למעלה בעליית הגג, שאוירם טוֹב יוֹתר, אך “לא כל גרם אוֹהב את גרם המעלוֹת”. ושוב השתחווה לפני השלוֹשה.
הם בחרוּ בעליית גג, מפּני שכּללה שלוֹשה חדרים בלבד והעליה כוּלה נמסרה לרשוּתם.
מיד לבוֹאוֹ אל הפּוּנדק נוֹדע לוֹ לאראזמוּס, כי זה שבוּעיים ימים אין יוֹצא וּבא בפרייבוּרג בלי רשיוֹן בכתב מאת הרשוּת של העיר. והאיסוּר נשמר בקפדנוּת רבה, אין יוֹצא מן הכלל. הכתיב אראזמוּס בידי מזכירוֹ מכתב אל האדיר שבידידיו בעיר, והר מירצל שלח את נכדוֹ, בחוּר חסוֹן ועליז, לפרייבוּרג וציוה עליו במפגיע שלא יחזוֹר באין הרשיוֹן בידו.
והנה עברוּ יוֹמיים וחצי היוֹם והשליח בוֹשש לשוּב.
הישיבה בפוּנדק היתה נעימה. החדרים והשירוּת טוֹבים. המאכל והמשקה משוּבחים, אך כבר בלילה הראשוֹן היה האויר כבד במקצת ואראזמוּס נחלש ממיעוּט שינה בלילה. גם מיחוּש קיבתוֹ ניעוֹר ולא יכוֹל לקבל אלא כנף של אפרוֹח וכוֹס קטנה של יין בּוּרגוּנדי וּפרי כל שהוּא מכל שפע המזוֹנוֹת שהר מירצל הגיש להם בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וכך אמר אראזמוּס על עצמוֹ: “לבי קאתוֹלי, אבל קיבתי לוּתרנית”. בכלל היה אסתניס בענייני מאכל וּמשקה למן הימים ששימש מוֹרה בבית לוֹרד מַאוּנטג’וֹי באנגליה. שיכר היה לוֹ תוֹעבה וריח דגים מילאוֹ גוֹעל.
כל היוֹם הראשוֹן היה לבוֹ טוֹב עליו, בניגוּד לעצבוּת מראהוּ. הם תרוּ להם מקוֹם בירכתי הרחבה הגדוֹלה, תחת הבּוּקיץ רחב הנוֹף, ושם ישבוּ בצל ושׂוֹחחוּ כל שעוֹת היוֹם על כל מה שלב שניהם חפץ. לאטינית דיברוּ ולא חששוּ לאוֹזניהם של אנשי המקוֹם ואוֹרחים עוֹברים שישבוּ בריחוּק מקוֹם, זוֹללים וסוֹבאים אוֹ משׂחקים בקוּביא בקוֹל צחוֹק
וּמצהלוֹת. דיברוּ רק השניים, אראזמוּס ופירקהיימר, וּבריויס שישב עמהם לא התערב בשׂיחה, רק הקשיב באוֹזן נטוּיה לכל מוֹצא פיהם ושקד להעלוֹת בקוּלמוֹסוֹ תמצית דבריהם על הגיליוֹן שלפניו. רק לעתים, כשלא שמע היטב, ביקש בהכנעה לחזוֹר על המשפט האחרוֹן.
בעצם לא היוּ ביניהם חילוּקי דעוֹת עיקריים בהערכת המאוֹרעוֹת. שניהם ראוּ סכנה לחירוּת הרוּח ולמדע מן הפּוֹלמוֹס הדתי הסוֹער, שלא היה אלא כסוּת עיניים לתאוַת השלטוֹן וּלניגוּדי אינטרסים לא אלוֹהיים כלל. והוּא, אראזמוּס, רפתה אמוּנתוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בכוֹח השׂכל להשבית את יצרי האדם, אוֹ בלשוֹנוֹ, את הכסילוֹת. וּבכן בא לכלל דעה שאין לוֹ לאיש הרוּח האמיתי, היחיד, אלא לעבוֹד את החכמה בלבד וּלהניח לזמן שישתוֹלל עד בוֹֹא עת. “תהילת הכסילוּת” שכתב לפני שנים רבוֹת על דרך הסאטירה נהפכה לוֹ אמת מרה. ואילוּ דעתוֹ של פּירקהיימר היתה, שאסוּר לוֹ למוֹרה גדוֹל התהילה וההשפּעה לעמוֹד בפרישוּתוֹ, ואם אין הוא יכוֹל, וּבצדק, לתמוֹך באחד מן הצדדים, עליו לגלוֹת את דעתוֹ על שניהם. יוֹדע הוּא ששניהם מבקשים את סמכוּתוֹ הגדוֹלה, ואם הוּא רוֹאה, כמוֹהוּ פּירקהיימר, את הרע בשניהם – עליו לגלוֹת את דעתוֹ בלי מוֹרא וּבלי סייג. אם האחד מכריז: “כאן אני עוֹמד” חוֹבתוֹ של האחר, הגדוֹל ממנוּ, שיוֹדיע גלוּי לעיני הכוֹל היכן הוא עוֹמד. ואיך יפרשוּ מתנגדיו את הליכתוֹ עתה אל הכנסיה הישנה?…
לשמע הדברים האלה, שנאמרוּ ברגש חם, לא זעוּ תוי פניו של אראזמוּס, רק החיוּך העצוּב והספקני שׂיחק משׂחקוֹ הדק על שׂפתיו החיורוֹת. הוּא אמר בקוֹל שליו:
− נוֹח לוֹ לאדם לשׂאת את הצרוֹת שהוּא רגיל בהן.
לאמיתוֹ של דבר לא ביקש לעצמוֹ אלא דבר אחד: לשמוֹר את עמדת המלוּמד, הסטוֹאיקן (לא האפּיקוּרי, כמוֹ שהאשימוּהוּ), החכם היוֹדע, רב הסגנוֹן, המוֹפת לכל שוֹחר דעת. הוּא ביקש שיניחוּ לוֹ להוֹסיף ולעסוֹק בחישׂוּף אוֹצרוֹת העוֹלם העתיק, להגיה ולחזוֹר וּלהגיה את ספריו וּלהוֹסיף עליהם, לפי אריכוּת הימים שנגזרה עליו. נדמה לוֹ, במקוֹם שהישן עוֹד קיים יקל לוֹ לעסוֹק בשלוֹ. אין בניין במקוֹם סתירה של רבים ואין חכמה במקוֹם סכלוּת היוֹצאת לרבים. ביחוּד מעת שהמַדפּיס פרוֹבּניוּס הוֹציא את כתביו בהשגחתוֹ הוּא, שבחר את האוֹתיוֹת, וּמהן גם צייר וחיתך בעצמוֹ, וקבע את צוּרת הסידוּר והעימוּד והעיטוּר, נכבש כוּלוֹ על ידי התאוה לפרסם ספרים עוֹד ועוֹד. הוּא נעשׂה ספקן לגבי מעשֹׂים. גם הוא, כפירקהיימר, היה מלא פּחד מפּני הכוֹחוֹת האפילים המסתתרים מאחרי פּוֹעלוֹ של זה האיש לוּתר, אבל הוּּא, שהיה בעיקר תלמיד חכם אמן, כבש את פּחדוֹ ביצר החכמה והאמנוּת שבּוֹ. ואשר להליכוֹת עוֹלם הסתפּק במה שגילה דעתוֹ על מה שעתיד לבוֹא בימים קרוֹבים ורחוֹקים. וכן כתב אל ידידוֹ החשמן ג’אקוֹפּוֹ סאדוֹליטוֹ: “אם יקוּמוּ בעוֹלם במאוֹת השנים הבאוֹת מהוּמוֹת וֹמבוּכוֹת גדוֹלוֹת וידעוּ כי אראזמוּס ניבא עליהן”. כן, כך כתב לוֹ, והוּא חוֹזר עתה על הדברים לפני פּירקהיימר. רצוֹנוֹ לישב בשלוה ולהוֹציא עוֹד כמה מכתבי אבוֹת הכנסיה; רצוֹנוֹ לעבוֹר עוֹד פעם על ה“אדאגיה”, על ה“קוֹלוֹקויה” ועל תרגוּם הברית החדשה; רצוֹנוֹ להוֹציא עוֹד מכתבי הקלאסיקנים העתיקים, בתוֹכם את אריסטוֹ; ועוֹד בדעתוֹ לכתוֹב מאמרים על ענייני החיים והאדם, ואוּלי גם ספר על אמנוּת הדרשה. מאחר שתר בלבוֹ וראה, כי סכלות האדם היא נצחית לא פחוֹת מחכמתוֹ, ולא עוֹד אלא שהיא, הסכלוּת, לבדה מביאה לידי הצלחוֹת גדוֹלוֹת וּמעשׂים מכריעים בחיי העמים והמדינוֹת, רוֹצה הוּא, האיש הבוֹדד, לשמש בטפחוֹת ימיו האחרוֹנים את החכמה בלבד, שמשמשיה פוֹחתים והוֹלכים.
כנגדוֹ פּירקהיימר, איש הרגש, בעל הלב הסוֹער והחוּשים הרעיבים, שראה את עצמוֹ כמי שהביא קוֹרבנוֹת רבים על מזבח רוּח האדם וחירוּתוֹ,ֹ שלא נשׂא אשה אחרי מוֹת אשתוֹ, שמסר את אחיוֹתיו ובנוֹתיו למנזר, שהקדיש עצמוֹ כוּלוֹ להפצת תוֹרת האדם, שהאמין במלחמה נגד השקר, הצביעוּת והעריצוּת, הוּא היה כוּלוֹ כאֵב, כוּלוֹ מרי – הוּא ביקש לראוֹת שׂכר צדקתוֹ בחייו.
כשש שעוֹת רצוּפוֹת ישבוּ תחת הבוּקיץ וחזרוּ על אוֹתם הרעיוֹנוֹת, דרשוּ אוֹתם כמין חוֹמר, חיזקוּם בראיוֹת וּבדברי חכמים עתיקים וחדשים; בּריויס מילא הרבה גליוֹני נייר בקיצוּר דבריהם; וּכשפתחוֹ בשׂיחה למחרת היום תחת העץ (השליח עדיין לא חזר והחוֹם גבר) חזרוּ אל אוֹתן הנקוּדוֹת עצמן. פּירקהיימר ישב בגילוּי ראש, אף פּשט את מעילוֹ מפּני החוֹם. ואראזמוּס ישב עטוּף, כתמוֹל, בגלימת הפּרוה והמצנפת בראשׂוֹ, ישב והרעיד את כף יד ימינוֹ על השוּלחן. הוא ראה ללב בעל דברוֹ, אך כמה שהשתדל, כגמוּל על הערצתוֹ ואהבתוֹ של האיש המצוּין הזה, שטרח ורדף אחריו כדי לראוֹתוֹ, כדי להתחמם כנגד אוּרוֹ – לא יכוֹל היה אלא להרגיעוֹ בקצת דברי ריצוּי של אב וּפטרוֹן, אך לא בהוֹכחוֹת של ממש. פּירקהיימר, דק התפיסה ואנין הרגש, לא הסתפּק בדברים שלא חש מאחריהם את האמוּנה באמיתם ותבע בטענוֹת וּבפירכוֹת תשוּבה של טעם.
כשנוֹאש מהציל מפּי המוֹרה מה שביקש לשמוֹע נקט לשוֹן אחרת וגילה לפניו את נגע לבוֹ העמוֹק: חרדתוֹ לקצוֹ הקרוֹב. וכן אמר לוֹ בהתעטף עליו רוּחוֹ:
− אף על פי שצעיר אני ממך, מוֹרי ורבי, בשלוֹש שנים, חש אני כי ימַי כלוּ. אפשר שלא אוֹציא שנתי. אין אני חוֹלה, אין בי כל מיחוּש, עיניך הרוֹאוֹת את מתוֹם גוּפי, את תאבוֹני הטוֹב – אבל חש אני כי המות כרוּך בעקיבי. ואיני רוֹצה למוּת כאיש מיוֹאש, כמי שחייו וּמלחמוֹתיו היוּ לבטלה. מיתה כזוֹ ממלאתני פּלצוּת.
פעמים אחדוֹת חזר על דבריו אלה בשינוּי לשוֹן, וּבריויס כתבם על הגיליוֹן, אך אראזמוּס פּטרם באמירה קצרה, אגבית: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ”, והשיאוֹ לעניין אחר.
כל אוֹתוֹ היוֹם דיברוּ על הריפוֹרמה, גילוּ את שוֹרשיה ועילוֹתיה, את ההכרח שחוֹלל אוֹתה ואת דרכיה הנלוֹזוֹת, את הגוֹרמים הראשיים ואת הגוֹרמים המסייעים; הפכוּ והיפכוּ בכל כלל וּבכל פרט, עד שהגיעוּ אל תפקידם של היהוּדים בהתפּשטוּת התנוּעה ובחיזוּקה.
− אלמלא אוֹתוֹ מוּמר נקלה – אמר אראזמוּס – אוֹתוֹ בּוּר חסר דיעה וּמצפּוּן, הטבּח פפרקוֹרן, אפשר שהדברים היוּ מתגלגלים בדרך אחרת. אמת הדבר, לא היה זה אלא כלי שרת בידי הכוֹחוֹת האפילים של מדינת הכנסייה (וּבודאי ידם היתה בחיבוּריו העלוּבים), אבל טימטוּמוֹ ועיקשוּתוֹ ושׂנאת בני עמוֹ סייעוּ סיוּע רב למתנגדיהם. אלמלא כתבי הפלסתר הנלעגים של זה אפשר שרוֹיכלין לא היה מגיע למלחמה כזו בכנסייה, והוּטן המסכּן (די מוֹרטוּאיס ניל ניזי ביני6. שיכחתי מלבי את פּגיעוֹתיו הגסוֹת בי!), וגם אתה, ויליבּאלד, לא הייתם מגיעים לכתיבת “איגרוֹת האנשים החשוּכּים”, שחלקן רב כל כך בחתירה תחת אוֹשיוֹתיה של הכנסייה הישנה.
מתוֹך כך נתגלגלה השׂיחה על היהוּדים ועל היהדוּת. העניין הזה תפס את לב שניהם, כאילוּ בוֹ מצאוּ להם אחיזה חדשה אחרי הדברים החוֹזרים והיגיעים ללא מוֹצא, שדשוּ בהם מאתמוֹל ועד עתה.
שניהם היוּ בדיעה אחת, שאוּמה זוֹ אין לה גאוּלה קרוֹבה אלא אחת: בנצרוּת. דעת שניהם הסכימה, שגם לוּתר, כפי שנתברר בינתיים, לא נתכוין בדבריו הראשוֹנים, הטוֹבים, על היהוּדים אלא למשכם אל הנצרוּת, הנצרוּת שלו, כמוּבן. אבל עד מהרה נתחור לוֹ שטעה והיהוּדים הרבּניים אינם עשׂוּיים לעזוֹב את דרכם, ואז נתפּס לשׂנאה וּלחימה עליהם, והוּא מטיף, לפי שעה, ש“יש לכבדם אבל לא לפרנסם”, כלוֹמר, להתחכּם להם כדי שיעברוּ מן העוֹלם. מכאן ועד הטפה גלוּיה להשמידם וּלאַבּדם אין הדרך רחוֹקה. והרי זוֹ הוֹכחה נוֹספת למניעים הנפשיים של המתקן.
ואילוּ אראזמוּס העלה רעיוֹן, שפּירקהיימר לא הלמוֹ יפה (אוּלי משוּם שמחשבוֹתיו היוּ נתוּנוֹת כל הזמן למחשבוֹתיו עצמוֹ), על טיבה של אוּמה משוּנה זוֹ. אם גם לא יקבלוּ את הנצרוּת, ואין סימנים שיעשׂוּ כן, לא יחדלוּ להתקיים, עם כל הרדיפוֹת וההריגוֹת והגירוּשים, אבל סוֹפם שיתנַונוּ ויצטמקוּ, וכל זה מפני שרצוֹנם לאחוֹז בחכמה בלבד, כלוֹמר, ברעיוֹן האלוֹהי הצרוּף. יבוֹא יוֹם שלא יוּכלוּ עוֹד עמוֹד, כי חכמתם, באין עמה מלח היצרים, תיסרח, ולא יתקיימוּ, כשם שהם מתקיימים כבר עכשיו במידה מרוּבה רק כרוּח בין החיים, מפלצת לכל בעל חוּשים וּבעל דמיוֹן תוֹאֵר.
פּירקהיימר שמע ולא שמע, אך כאן העירוֹ כבלי דעת:
− והרי גם אתה, מוֹרי ואלוּפי, רוֹצה לשמוֹר לעצמך את העסק בחכמה הצרוּפה וּלהתפּשט ממה שקרוּי בפיך “כסילוּת”?
− אני? – נתן בו אראזמוּס עיניים נוֹקבוֹת – אני – שאני. אני פרט. הפּרט הוּא בין כך וכך בן חלוֹף. אם לא אמוּת השנה, אמוּת בעוֹד חמש אוֹ עשׂר שנים, וחכמתי תישאר בספרי. על ידיהם תהיה לנחלת הכלל. לא כן אוּמה, שכּליוֹנה אינוֹ בדרך הטבע והוּא שוֹנה תכלית שינוּי אצל עמים שוֹנים, וחלים עליהם חוּקים עליוֹנים שאין אני יוֹדע טעמם. ובודאי זכוּר לך מה שאמרתי עוֹד ב“תהילת הכסילוּת” שלי על היצר שאינוֹ־ מוּדע, כי הוּא הכוֹח השוֹלט בעוֹלם כנגד כל שׂכל. רק במדינת “אוּטוֹפּיה” של ידידי הגדוֹל מוֹרוּס, שהוֹצאתי לפני אחת עשׂרה שנה בבאזיליה (מי יוֹדע למה צפוּי אדם טהוֹר ואמיתי זה! ) נסדרים הדברים לפי השׂכל, כי מחשבתוֹ אוּטוֹפּית. השׂכל והשלטוֹן, ידידי הנעים, הם תרתי דסתרי. וּבזה טעה גם מוֹרנו העתיק אפּלטוֹן. השׂכל האמיתי, הצרוּף, מתנגד לכל שלטוֹֹֹֹן. ההיגיוֹן, הסדר והיוֹפי יתקיימוּ בלי כפייה אלא בתוֹקף מציאוּתם בלבד שהיא האצלה אלוֹהית. מציאוּת זוֹ אשוּרנה – אך רחוֹק רחוֹק. מי יוֹדע כמה מאוֹת שנים תחלוֹפנה עד שיהיה הרצוֹן מלפני ההשגחה להשליטה – אם בכלל יהיה רצוֹן כזה לפניה. הרצוֹן האנוֹשי בלבד אינוֹ מספּיק לכך.
− וּמה יהיה בזמן הקרוֹב?
− מלחמוֹת, קנאה ושׂנאה וּמעשים אכזריים. יצרי בני אדם יתגלוּ במערוּמיהם. אפשר בעוֹד מאתיים שנה, בעוֹד שלוֹש מאוֹת שנה, תוֹפיע תוֹרתנו באוֹר חדש והאנשים ילמדוּ לרסן את יצריהם ויפרקוּ עוֹל משעבּד, כרוּחני כגשמי, ורק הרוּח החוֹפשית תשלוֹט, ואז יתאַמתוּ דברי ידידנוּ הצעיר, הנלהב והאוּמלל אוּלריך: “הרוּחוֹת נעוֹרוּ – גיל הוּא לחיוֹת!”.
− וּמה יהיה אחר כך, בעוֹד ארבע מאוֹת שנה?
− הקשית לשאוֹל, בני. עין האדם אין בכוֹחה לבקוֹע בגביש העתים. היא רק מגששת על גבי השטח בקרן ראייתה. אפשר שהיצרים ירימוּ שוּב ראש ויתבעוּ את שלהם, והכוֹל יתחיל מחדש.
− האומנם זאת המראה וזה הסיכוּי?
− הנה ראינוּ את לוּתר בתחילתוֹ וּבסופוֹ – מי יוֹדע…
לאחר אמירה זוֹ נשתררה דוּמיה מעיקה. גם בּריויס ישב ולעס את יד הקוּלמוֹס ועיניו הנבוּבוֹת נעוּצוֹת בחלל.
הם לא הוֹסיפו להתוכח באוֹתוֹ יוֹם. החוֹם היה מוֹסיף והוֹלך, ואראזמוּס היה מיצר ודוֹאג לרשיוֹן שבּוֹשש לבוֹא. הר מירצל חזר והרגיעוֹ: נכדוֹ קוּרט הוּא שד משחת – מכּף השׂטן יוֹציא את הרשיוֹן ויביאנוּ!
לפי הצעתוֹ של פירקהיימר יצאוּ לטייל מעט בסביבת הפּוּנדק. אף נכנסוּ כּברת דרך לתוֹך היער. אך בין האילנוֹת היה החוֹם כבד מאשר בחלקה הגלוּיה. חזרוּ אפוֹא וּבידרוּ את רוּחם בשׂיחוֹת חוּלין, שלא נעדרוּ מהן גם קצת דברי צחוֹק וקלוּת ראש. אראזמוּס סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נזירוּתוֹ ומן הימים שהיה משמש באנגליה מוֹרה ללוֹרד מאוּנטג’וֹי הצעיר, וּפירקהיימר סיפּר מקרים שקרוּהוּ בהיוֹתוֹ איש צבא. אפילוּ בּריויס סיפר סיפּוּר אחד, איך בילדוּתוֹ הוּכּה פּעם מכּוֹת נאמנוֹת בידי אחוֹתוֹ הקטנה ממנוּ.
אחר כך היה להם לילה קשה של נדוּדי שינה. החלוֹנוֹת והדלתוֹת היוּ פתוּחים כל הלילה, אך כל רוּח לא נכנסה והיתה השתווּת גמוּרה של החוֹם שעמד כנד אחד בפנים וּבחוּץ.
וּבבוֹקר היוֹם השלישי השכימוּ פּירקהיימר וּבריויס לקום. ואילוּ אראזמוּס שכב בחדרוֹ עד שעה מאוּחרת. בּריויס נכנס אצלוֹ ומצאוֹ חלוּש ויגע. הוּא דחה את הצעת מזכירוֹ להביא לוֹ משהוּ להשיב נפשוֹ. רק בעשׂר שעוֹת ירד וּבא עם בּריויס אל הבּוּקיץ, שידידוֹ ישב שם והמתין לוֹ. שם טעם משהוּ: כדידית קוּם שהעלה מירצל עצמוֹ מן המרתף. הקוּם היה צוֹנן וטוֹב, נחתך בכף העץ כקריש רוֹטט.
לאחר אכילה זוֹ ולאחר שהר מירצל חזר והבטיח את אראזמוּס, כי הבחוּר לא יאחר עוֹד לשוּב עם הרשיוֹן, נתאוֹשש מעט, והם חזרוּ לשׂיחתם. ותמוּה הדבר – אחרי שאראזמוּס סיפּר על ידידיו הרבים בארצוֹת שוֹנוֹת וחיוה דעתוֹ על כל אחד מהם, וּביחוּד על מוּמים שבהם, עבר לדבּר על חלי המעיים שלוֹ, וּמתוֹך כך גילגלוּ שׂיחה ארוּכה על מיחוּשי הגוּף בכלל ועל חכמת הרפוּאה, שמקצתה אמת ורוּּבה דברים בטילים, ואז הביא אראזמוּס דברים בשם הפילוֹסוֹף־הרוֹפא היהוּדי מיימוֹנידס, וכך הגיעוּ שוּב לדבּר על היהוּדים, על גוֹבה השׂגתם ועל זר דרכיהם, וכן היוּ יוֹשבים וּמסיחים בעניין עד סמוּך לצהריים.
וּפתאוֹם נשבה מערב רוּח קרירה ושברה את השרב. שלוֹשתם זקפוּ חזוֹתיהם ונשמוּ לרוחה, אף השמיעוּ קריאוֹת עוֹנג. מיד בא הר מירצל אצל האוֹרחים החשוּבים וכיון את דברוֹ אל ראש החבוּרה:
− הנה באה התמוּרה. רוּח משיבת נפש נשבה. גם בציפּייתנוּ יחוּל עתה שינוּי. בטוּח אני: הנכד שלי, קוּרט, עוֹמד לבוֹא והרשיוֹן בידוֹ. הרוּח יביאנוּ. פי מירצל הוּא המדבּר אליכם.
ג 🔗
אחרי הליכה של שלוֹשת רבעי השעה במעלה הדרך, קמה ונשבה פּתאוֹם ממערב רוּח צוֹננת אל פּני האוֹרחה שתיארנוּ בפרק הראשוֹן של סיפּורנוּ. מן הרוּח כאילוּ נתעוֹרר היער: נשמעוּ ציפצוּפי ציפּוֹרים וּסאוֹן מחטי העצים ורישרוּש בעלי חיים בתוֹך השלכת. כל ההוֹלכים בחבוּרה עמדו מלכת ונתנוּ עצמם בהנאה לרוּח הטוֹבה, הלוֹטפנית, והביטוּ זה אל זה בסבר פנים מרוּצוֹת, כאחים וריעים מעוֹלם.
− תוֹדה לאל! – קרא שויינסהוֹיט – עתה ינוּח לנוּ מן השרב החזירי. אם נזרז רגלינוּ נגיע בעוֹד רבע השעה אל הפּוּנדק.
וכעבוֹר זמן מה באוּ אל מַערה גדוֹל, מעין פרשת דרכים. במרחק מה, ממזרח, על ראש גבנוּן ארוֹך שכן כפר לא גדוֹל, שבּתּיו בעלי קוֹמה אחת עם גגוֹת של קרמידים אדוּמים וארוּבוֹת מעלוֹת עשן. רק לאחדים מהם היוּ עליוֹת וּמגדלוֹת וּכנסייה גוֹתית מתנשׂאת על כוּלם.
למטה, ליד הדרך, במעמק המַערה, עמד הפּוּנדק, ועל משקוֹף שערוֹ השלט, שעליו מצוּיר בצבעים חיים מאוֹד: חזיר יער שחרחר, נוֹשׂא זרבּוביתוֹ אל ענף אַלון עם אשכּוֹל בלוּטים ואינוֹ יכוֹל להשׂיגם. ביטוּי עיניו הקטנוֹת, הדוֹקרוֹת, והזרבּוּבית הפּעוּרה בתאוה על החָט הבּוֹלט מתוֹכה, היוּ כל כך טבעיים, שהוּא עוֹרר אצל הרוֹאים חמלה של צער בעלי חיים. ואין תימה בדבר, כי השלט היה מעשׂה ידיו של צייר נוֹדד מתלמידיו של דירר.
שער הפּוּנדק, דלתוֹתיו וחלוֹנוֹֹתיו היוּ פתוּחים לרוָחָה. ברחבה שלפני הבית, בצל עצים מרוּחקים זה מזה, עמדוּ כמה שוּלחנוֹת חשׂוּפים ואל השוּלחנוֹת הסבּוּ אוֹרחים קוֹלנים, שוֹתים מתוֹך כוֹסוֹת וקנקנים יין ושיכר, ועל ידם, בצלחוֹת חוֹמר, קינוּחי סעוּדה.
זקן לבוּש חצי סינר, כיפּה רקוּמה בראשוֹ וזקן מסוּפּר מקיף את פּניו, מחזיק בידוֹ אלוּנטית והוּא רץ בברכּיים כפוּפוֹת, אך בזריזוּת מפליאה, ומנגב את השוּלחנוֹת, גם את אלה שאוֹרחים יוֹשבים על ידם – הוּא הר מירצל, בעל הפּוּנדק.
נערה שחוֹרת שׂיער ועיניים, הדוּקת חזה דדני וקישוּרים צבעוֹניים מתעוֹפפים סביב מוֹתניה, כּכלה העוֹמדת להיכּנס לחוּפּה, יוֹצאת
ונכנסת כמרקדת ונוֹשׂאת על מַגָש של עץ מה שהזמינוּ האוֹרחים.
− ישוּעת אלוֹהים, הר מירצל! – קרא שויינסהוֹיט − להיכן נתעלמוּ האדוֹנים הנוֹסעים לפרייבוּרג?
− לא נתעלמוּ כלל. הנה הם מסוּבים שלוֹשתם שם בירכתיים, תחת הבּוּקיץ הגדוֹל. מפני הענפים התלוּיים אין רוֹאים אוֹתם.
כמה מן האוֹרחים קמוּ מעם השוּלחנוֹת וקרבוּ לראוֹת באוֹרחה המשוּנה שהעלה שויינסהוֹיט על הרחבה, אבל הר מירצל השיבם באלוּנטית שבידוֹ:
− למקוֹמוֹתיכם, רבּוֹתי! למקוֹמוֹתיכם! אין זה מחזה שעשוּעים, אין זוֹ חבוּרת צוֹענים עם קוֹף. בבקשה, למקוֹמוֹתיכם!
ושויינסהוֹיט שהיה ידוּע להם ומכוּבד עליהם, הוֹסיף:
− הרי זה עניין לאדוֹנים המלוּמדים היוֹשבים שם תחת הבּוּקיץ. אז נשמעוּ האנשים וחזרוּ לסביאתם ולמשׂחקם.
ברמיזת אצבע משך הצייד אחריו את הבחוּרים עם הפּרד, שהצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו ועל הכּריכוֹת שעליו, ואלבּריך הוֹלך אחריהם ואינוֹ גוֹרע מהם עין.
כשנכנסוּ תחת חוּפּת העץ, סמוּך לשוּלחן, הסיר שויינסהוֹיט את ה“ארקבּוּזה” ואת כוֹבע הנוֹצה, השתחוה ואמר:
− אדוֹנים רבּי חסד! שמי שויינסהוֹיט. בן המקוֹם אני. יצאתי לצוּד ציד והאלוֹהים אינה לידי פּרד וּשני זאטוטי יהוּדים. אתכּבּד להציגם לפניכם. רק בידכם, מלוּמדים מוּמחים, להוֹרוֹתני מה לעשׂוֹת בהם – אם לתלוֹתם על עץ אוֹ לשלחם לדרכם.
הזקן שבחבוּרה, בעל גלימת הפּרוה, הוּא אראזמוּס, שאל בלשוֹן הגרמנית וּבמבטא הוֹלאנדי:
− מה פסוּל מצאת באנשים שעצרת אוֹתם, ואיזה בית דין מילא ידך לעשׂוֹת כן?
− האם צייד אנשים אתה ולא צייד חיוֹת? – שאל השני, הוּא פּירקהיימר, בקוֹל כבד כמראהוּ.
− כתבים עמהם, אדוֹנים רבי חסד. כתבים בלשוֹן העברים, ואין עבדכם יוֹדע לקרוֹא בהם. מי יוֹדע אם אין הם מכילים דברי חירוּף וגידוּף על אמוּנתנוּ הרמה! הרבה שמענוּ וקראנוּ על דברי התוֹעבה שבספריהם. הנה הוּגד לי כי אנשים חכמים אתם, יוֹדעי רוֹמית ויונית ואף שׂפת העברים אינה זרה לכם, על כן אמרתי אביאם אליכם למען תראוּ אם לא פּטריוֹת מות בצרוֹרוֹתם אלה. לא שליח בית דין עבדכם, אך איש מקנא לדתוֹ ונאמן למבשׂר אמיתה, למארטין לוּתר.
פּירקהיימר, שישב וסנטרוֹ נח על ידיו המשוּלבוֹת על השוּלחן, זקף ראשוֹ האדיר, נעץ מבט בצייד, הרים אגרוֹפוֹ לטפוֹח בוֹ על השוּלחן, אך נמלך בדעתוֹ והחזירוֹ, רק קרא בכעס עצוּר:
− ראש חמוֹר! מי שׂמך שוֹטר לריבּוֹן העוֹלם?
− ויליבּאלד! – אמר אראזמוּס והניח ידוֹ הרוֹעדת על כתיפוֹ – באת לקבוֹל על תוֹרת האלימוּת, ונמצאת…
− סלח, מוֹרי ורבי, − אמר הלה – למראה כל הנעשׂה קשה לשמוֹר את תוֹרת המתינוּת.
– אף על פי כן חייבים אנוּ, אהוּבי החכמה, לשוֹמרה בכל עת תמיד. אין לנוּ שיוּר אלא התוֹרה הזאת.
וכשהוּא פּוֹנה אל שויינסהוֹיט, שעמידתוֹ היתה כאדם שלקה, אמר לוֹ:
− שב אל שוּלחננוּ, איש טוֹב, והזמן לך קנקן שיכר ותנוּח דעתך. מיד צץ מירצל, מחה באלוּנטית את השוּלחן ושאל:
− עם מליח מפוּלפּל אוֹ בלי?
שויינסהוֹיט נהם: “כמוּבן, עם” וישב בפאת השוּלחן, מצטמצם שלא לתפוֹס מקוֹם רב.
אל אֶנזיל, הקרוֹב אל השוּלחן, אמר אראזמוּס:
− מה כתבים עמכם? מאין וּלאין?
ואֶנזיל, אחרי מה ששמע מפּי האדוֹנים רמי המעלה האלה, נתמלא לבוֹ ביטחוֹן וחזר על סיפּוּרוֹ וּביתר ארוּכה: הכתבים מוּפקדים היוּ בידי איש נוֹצרי תם וישר, עוֹשׂה חביוֹת, אך יוֹדע ספר ומוֹקיר חכמים, שהפקידם אצלוֹ שכינוֹ ראש הישיבה של רגנשפוּרג בשעת בהלת הגירוּש לפני עשׂר שנים, כי התיירא פּן ילכוּ הכתבים לאבוּד בטילטוּלי הדרך. וראש הישיבה שהגיע לשטראסבּוּרג מסר לראש הישיבה שלהם את רשימת הכתבים המוּפקדים בידי עוֹשׂה החביוֹת. בינתיים נפטר ראש הישיבה ההוּא וראש ישיבתם ביקש כמה פעמים לשלוֹח שליחים שילכוּ ויביאוּ את הכּתבים הקדוֹשים, אבל השנים היוּ שנוֹת חירוּם, שוֹד ורצח עלי דרך, ולא יכוֹל היה לסַכּן חיי אדם. והנה שקטה הארץ מעט ונמצאוּ שני בחוּרים מלוֹמדי הישיבה, חבירוֹ זה והוּא גוּפוֹ, שנמצאו ראוּיים לילך וּלהביא את הכּתבים, והם קיבלוּ על עצמם מה שרבּם הטיל עליהם. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת מאז יצאו משטראסבוּּרג. רבּוֹת עוּנוּ בדרך, עינוּיים בידי שמיים ועינוּיים בידי אדם, בהרבה ערמה ותחבוּלה היוּ צריכים להשתמש כדי להציל את חייהם ואת הכּתבים וּלהעבירם ממקוֹם למקוֹם. והאיש עוֹשׂה החביוֹת בתחילה חשד בהם שמא רמאים הם והכחיש את כל העניין: לא ראש ישיבה ולא כּתבים – אינוֹ יוֹדע כלוּם. אך כשהראוּ לו את כתב הקבּלה החתוּמה בעצם ידוֹ שנתן על יד הרב ואת רשימת הספרים, אף כי לא ידע לקרוֹא בה, האמין בהם והוֹציא את הכּתבים, שהיוּ שמוּרים עמוֹ כאוֹצר יקר, והחזירם להם בשׂמחה. אף יעץ להם את העצה לשׂימם בחביוֹנוֹת כפוּלוֹת קרקעית וּלהתחפּשׂ למוֹכרי עטרן למשיחת אוֹפני העגלה ולא יחשדוּ בהם, כי מוֹבילי מגילוֹת כתב הם. והם, חבירוֹ והוּא, חיבלוּ את התחבוּלה רק למשוֹח את דפנוֹת החביוֹנוֹת בעטרן ולתלוֹת על אחת מהן את הכלי וּבכל מקוֹם בוֹאָם יאמרוּ: “מכרנוּ מה שהיה עמנוּ, כשנמלא את החסר נחזוֹר אליכם”, ולא יצטרכוּ לסחוֹר כלל; אף לא יחדוֹר העטרן אל הכּתבים לטנפם. והאיש התקין להם את החביוֹנוֹת ולא רצה לקבּל מחירן. אף השתדל עמהם בקניית הפּרד הזקן. זכרה לוֹ אלוֹהים לטוֹבה! איך התפּרנסוּ בדרך? ראש הישיבה נתן להם זקוּקים אחדים והם תפרוּ אותם בתוֹך בגדיהם להיוֹת להם בדרך להחיוֹת את נפשם, וגם ליתן שלמוֹנים לעת הצוֹרך לפדיוֹן נפשם, כשתפּוֹל עליהם הרעה. הרבה רעוֹת נפלוּ עליהם, גם שדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם; הרבה מכוֹת הוּכּוּ, אף ביקשוּ לרצחם נפש ובחמלת ה' עליהם ניצלוּ מידי עוֹשׂי עולה. הרבה פעמים נחפּשׂוּ כליהם ושדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם, גם את הפּרד הדל רצוּ לגזוֹל מהם, וּמחצית כּספם הוֹציאוּ לכפּר פני אַנסים, אך תהילה לאֵל! העיקר נתעלם מעיניהם: מה שיש עמהם בחביוֹנוֹת לא ידעוּ. עד שנפלוּ היוֹם בידי האדוֹנים האלה. בראוֹתוֹ, כי האיש הזה, נוֹשׂא כליו של האדוֹן החשוּב הלז, כשהסתכּל בחביוֹנוֹת גילה כי קרקעיוֹת כפוּלוֹת להן, וּברי היה לוֹ שלא יוּכלוּ להעלים עוֹד את ענין הכּתבים, גמר בלבוֹ לנקוֹט דרך האמת וגילה לאדוֹן הצייד דברים כהוייתם. ואמנם נוֹכחוּ האדוֹנים לדעת, כי אנשים כּנים הם, אחרי אשר ניפּצוּ את הכלים לרסיסים ונמצאוּ הכתבים המכוֹרכים בכריכוֹת הללוּ שעל הפּרד, כדבריו.
− ועתה – סיים אֶנזיל – אחרי אשר הוֹאילה ההשגחה הטוֹבה והמיטיבה להביאנוּ ולהציגנוּ לפניכם, אנשי לבב, ראוּ את מצוּקתנוּ והוֹציאוּ לאוֹר משפטנוּ ושלחוּ אוֹתנוּ לעירנוּ, אל מוֹרנוּ ורבּנוּ ראש
ישיבתנוּ, האיש הקדוֹש והטהוֹר, ונביא לוֹ את הכּתבים הקדוֹשים, קוֹנטרסים, קוֹמנטארים, אשר בלעדיהם אנוּ כאוּמנים בלי כלים ולא נוּכל ללמוֹד את התוֹרה שהנחילוּ לנוּ חכמינוּ ז"ל – ואלוֹהי השמיים יאמר לפוֹעלכם טוֹב ומשׂכּוּרתכם מאתוֹ תהיה שלימה.
אֶנזיל דיבּר גרמנית מיוֹהדת, אך בשׂפה ברוּרה ובטוּב טעם והשוֹמעים הבינוּ את כל דבריו. מימיו לא הקשיב לו ֹאדם בדבּרוֹ, כשם שהקשיבוּ לוֹ הנוֹכרים האלה.
הגברתן הרתחן, שהראה תחילה קוֹצר רוּח לשמע דברי הצייד, ישב ואוֹזנוֹ היפה נטוּיה לדבריו. האיש הקטן והרזה, תוֹפשׂ הקוֹלמוֹס, האזין בשׂפתיים מפוּשׂקוֹת קצת ושיניו הצהוּבוֹת נראוֹת בעדן. גם הצייד ליד קנקן השיכר שלוֹ והעבד הניצב על הפּרד – אף הם הקשיבוּ רב קשב, ולמלין שידע את כל המסוּפּר ויותר מן המסוּפּר אף הוּא האזין לדברים. דוֹמה היה, לא נשמע בכל הרחבה כל הגה, חוּץ מקוֹלוֹ הוּא.
כשכלוּ דבריו שאל אראזמוּס את אֶנזיל:
− הזכּרת, איש טוֹב, כתבים – שמא תוּכל לנקוֹב לנוּ שמוֹת אחדים מהם?
− שמוֹת עבריים להם ואדוֹני רב החסד לא ידע מה הם. גם את שמוֹת מחַבּריהם אל נכוֹן לא שמע מימיו.
− אף על פי כן אמוֹר. אוּלי נבין מעט, ידידי זה ואני.
ואֶנזיל התחיל מוֹנה, כשהוא כוֹפף אצבע אחרי אצבע: ספר “אוֹר זרוּע”, ספר “האשרי” הוא הרא“ש, “קוֹבץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי הראב”ד, “תורת הבית” להרשב"א, “קובץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי חכמים שוֹנים, שיעוּרים, תשוּבוֹת, השׂגוֹת חכמים וחידוּשיהם, וגם מה שחידשוּ המעתיקים עצמם, ועוֹד כיוֹצא בספרים אלה.
− כל אלה ספרי רבּנים?
− כן, אדוֹני רב החסד. כלים ללימוּד ההלכה, כלוֹמר, לדינים שקבעוּ חכמינו ז"ל בארץ הקדוֹשה וּבבבל.
− וכוּלם בכתב אוֹ מהם גם בדפוּס?
− כוּלם בכתב. מעטים אצלנוּ עדיין הספרים הנדפּסים, ויקרים מאוֹד.
− חבל, חבל! – קרא אראזמוּס, כשהוּא שוֹלח עין אחת אל שכינוֹ היוֹשב על ידוֹ – ידידנוּ רוֹיכלין היה מבין בדברים האלה יוֹתר ממנוּ. אני רק מן הברית הישנה למדתי במקוֹרה כציפּוֹר השוֹתה מן הים.
− רוֹיכלין – אדם חשוּב, אוֹהב אמת, − אמר אֶנזיל בהתעוֹררוּת, ולמלין ניענע בראשוֹ כמסכּים – שמענוּ את שמעוֹ וידענוּ את פּוֹעלוֹ. הוּא קיפּח את שוֹקיו של ה“משוּמד” ימח שמוֹ. יחייהוּ ה' ויאריך ימיו!
− רוֹיכלין נפטר לפני שבע שנים, − אמר אראזמוּס.
− יסתירהוּ ה' בסתר כנפיו! – שינה אנזִיל את נוּסח הברכה, ולמלין ענה אחריו אמן.
− לך, אלבּריך, שב ליד אחד השוּלחנוֹת שם והזמן לך דבר משקה, − פּנה שווינסהוֹיט אל עבדוֹ מאחר שראה את פּניו האוּמללים בעמדוֹ ליד הפּרד.
אלבּריך נשמע לוֹ מיד. הניח את הפּרד לשמירתוֹ של למלין והלך אל השוּלחנוֹת המרוּחקים.
הבחוּרים לא ידעוּ מי האנשים, ואילוּ גם שמעוּ את השמוֹת המפוּרסמים בכל מקוֹם לא היוּ יוֹדעים מי וּמה הם. רק את תוֹרת ישׂראל ידעוּ, את שמוֹת חכמי התלמוּד ונוֹשׂאי כליו, וּקצת חכמי ספרד וחכמי אשכּנז וחכמי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. ולא נתנוּ דעתם על כל דבר שמחוּץ לתוֹרה – אף כי ידעוּ את “רשעוּת” הגוֹיים והמחלוֹקוֹת שביניהם לבין עצמם והסכּנוֹת הנשקפוֹת לאחיהם בני ישׂראל ממחלוֹקוֹת אלוּ. רק שמוֹ של רוֹיכלין היה רוֹוח ביניהם בשל הויכוּחים עם המוּמר פפרקוֹרן. גם את שמוֹ של לוּתר ידעוּ, אף כי היוּ מרננים אחריו כי שׂוֹנא ישׂראל הוא, לא התייראוּ מפניו וחשבוּהוּ למשוּגע אוֹ משתגע.
אֶנזיל ראה כי אנשים רמי מעלה וּבעלי נפש לפניו ולא נשקפת להם כל רעה מהם, להפך, אפשר שהם גם יסייעוּ בידיהם להגיע לשטראסבּוּרג בלי תקלה נוֹספת. עתה שהחביוֹנוֹת נשברוּ והכּתבים גלוּיים קשה יהיה להם להעבירם, ועל כן חתר מוֹחוֹ למצוֹא עילה לבקש עזרתם.
האויר הפך נעים מאוֹד. רוּח צחה וּקרירה היתה מנשבת בלי הרף והביאה עמה את בּוֹשׂמי היער. הציפּוֹרים ניעוֹרוּ והיוּ מצפצפוֹת ומלהגוֹת בעליצוּת. גם מתוֹך ענפי הבּוּקיץ נשמע קוֹלה של ציפּוֹר בוֹדדת. לב האנשים היה טוֹב עליהם, אף כי אראזמוּס התכּרבּל יוֹתר בגלימתוֹ ורעד מעט.
שוּב היה כאן הר מירצל, ניגב את השוּלחן ליד ידיהם של היוֹשבים והביט אל הבחוּרים היהוּדים, משתאה לדעת אם להזמינם לישיבה וּלהציע להם דבר מאכל אוֹ משקה, אבל כיון שהאדוֹנים הניחוּ להם לעמוֹד הניח להם גם הוּא.
והנה אמר פּירקהיימר:
− תסלח לי, איש צעיר, אם אשאלך שאלה בלי לב ולב. מדבריך למדתי כי לב חכם חננך אלוֹהים ונוֹכחתי לדעת כי איש אמת אתה. גם את השקרים וההערמוֹת שהשתמשתם בהם עד כה לא כּיחדת תחת לשוֹנך. הדבר הזה מצא חן בעיני, על כן אבחר גם עמך שׂפת אמת אשר תיכּוֹן לעד. הגידה נא לי, עד מתי תמאנוּ להיכּנס תחת כנפי דתנוּ, שיוֹצרה וּמחוֹללה היה אחיכם איש עברי ושליחי בשׂוֹרתוֹ היוּ אנשים עברים, חוּץ מאחד? בעשׂוֹתכם כן תיגאלוּ מן הייסוּרים והבזיוֹנוֹת, מן השפלוּת ומפיקוּח הנפש שאתם נתוּנים בוֹ בכל ארץ וארץ ובכל דוֹר ודוֹֹר.
אֶנזיל לא נבהל ולא נבוֹך מן השאלה, כאילו חיכּה לה, והשיב:
− על השאלה הזאת כבר השיב הפילוֹסוֹף האלוֹהי ר' יהוּדה הלוי בספרוֹ “הכּוּזרי”: “אין האוֹר שלנוּ שוֹקע אלא בעיני מי שאינוֹ רוֹאה אוֹתנוּ בעין פקוּחה ומביא ראיה מדלוּתנוּ ועוֹניינו ופיזוּרנוּ, שנשקע אוֹרנוּ”. השפּלת הדבר אינוֹ ראיה לשפלוּתוֹ.
− לא להשפּלת האמוּנה וּרדיפתה בראשיתה אני מתכּוין, שהרי גם אמוּנתנוּ היתה מוּשפּלת ונרדפת ורבים מתוּ על קדוּשתה ונתנסוּ בעינוּיים קשים, ורק אחר כך – ברצוֹת ההשגחה – זרח אוֹרה ונתפּשטה בין עמים רבים, וסוֹפה, כפי שאנוּ מאמינים, להישפך על המין האנוֹשי מקצה העוֹלם ועד קצהוּ.
− אשרי המאמין, מה טוֹב חלקוֹ! – השיב אנזיל – והרי לאוֹשרם וּלטוּבם של בני האדם את מתכוין, אדוֹני רב החסד. ואוּלם מה נעשׂה אנחנוּ, שאנוּ מאמינים בדת אבוֹתינוּ כפי שקיבלנוּה ואין אנוּ יכוֹלים להאמין באחרת? והרי זה חלקנוּ וזה אוֹשרנוּ, ולא נמירנוּ בחלק אחר ובאוֹשר אחר, אפילוּ על ידי אמירת מלה קלילה, ועדיין אנוּ מאמינים בדברי נביאנוּ הגדוֹל ישעיה: “כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים”.
− “דעה” כתוּב, − תיקן למלין בעל המקרא.
ואנזיל ניסה לתרגם את דברי הנביא, אבל פּירקהיימר עשׂה בידוֹ תנוּעה האוֹמרת: “אין צוֹרך, הבינוֹנוּ”. והוּא הוֹסיף:
− ואוּלם פסוּק נעלה זה של נביא האמת אינוֹ סוֹתר את אמוּנתנוּ. אף אנוּ מאמינים כי יבוֹא יוֹם ומלאה הארץ דעה את ה' מקצה ועד קצה. וגם אדוֹננוּ המשיח האמין בכך והערה למוות נפשוֹ על אמוּנתוֹ. אנוּ אך מתנגדים, כמוֹהוּ בשעתוֹ, לתוֹרת הרבּנים שלכם, שגילוּ בתוֹרת האמת שלכם פּנים שלא כהלכה, והוּא בא לתקן מה שפּגמוּ הם, אבל גם הוּא הוֹרה כי אלוֹהים אמת ותוֹרתוֹ אמת.
− אם בעיקר אין חילוּקי דעוֹת, אם גם אתם מוֹדים כי תוֹרת ה' תמימה ואין בה פּגם ותוֹרת אלוֹהיכם היא רק פּירוּש, למה נריב על פּירוּשים? יפרש לוֹ כל אחד כלבבוֹ ואַל יכפּה פּירוּשוֹ על אחירים.
כאן התערב אראזמוּס בפנוֹתוֹ אל אנזיל:
− אבל, ידידי הטוֹב, אתה מתעלם מעיקר גדוֹל אחד: מגילוּי רצוֹנוֹ של הבוֹרא להשליט את פּירוּש אדוֹננו המשיח בעוֹלמוֹ, ואין הוּא מניח לכם להתקיים קיוּם של ממש, משוּם שאתם מתנכּרים לפירוּש האמיתי.
− האם הצלחת הרבים היא מוֹפת לאמת? ואם יבוֹא איש לשנוֹת את דעתוֹ ואמוּנתוֹ לפי הצלחת הרבים תקראוּ לזה קידוּש השם?
− רוֹאה אני שחריף אתה. בודאי עסקת הרבה בתלמוּד. אם כן שמעני נא ואַסבּיר לך את העניין הסבּר של טעם: שאלת על האיש שמכוין דעתוֹ לפי הצלחת הרבים, אם יש בזה משוּם גבוּרת הרוּח? ויפה שאלת. אבל דע לך, כי בנידוֹן זה אין הפרט דוֹמה לכלל. הפּרט בעל כוֹרחוֹ הוּא בעל קיוּם מוּגבל בזמן, זה מעט וזה יוֹתר. לא כן הקיבּוּץ אוֹ האוּמה אוֹ הכלל, שקיוּמם נמשך למעלה מן הפּרטים. ואילוּ קיוּם זה אפשר שיהיה רק מדוּמה, אם אין עמוֹ שלימוּת הקניין, כלוֹמר בגדים וכלים וּמזוֹנוֹת וקרקעוֹת ושוֹטרים וצבא (אף כי אני לעצמי איני אוהב צבא ולא מלחמה), וּמשך הקיוּם הזה אפשר שיהיה בייסוּרים וּבשפלוּת וּבעלבוֹנוֹת שאינוֹ כדאי כלל, והוּא על צד האמת מה שאני קוֹרא “קיוּם מדוּמה”, היינוּ, שהוּא משוֹלל כל אוֹתם הסימנים המהוים לדעתנוּ את הקיוּם ממש. וזה הקיוּם שלהם, העברים, בפיזוּריכם…
− אדוֹני רב החסד מתכוין – שיסעוֹ אנזיל – למַה שקוֹרא הרמבּ"ם שלימוּת הקניין, והוּא המין הפּחוּת שבשלימוּיוֹת הנמצאוֹת לאדם. ואילוּ השלימוּת האנוֹשית האמיתית – של הפּרט כשל הכלל – הן המעלוֹת השׂכליוֹת, הדיעוֹת האמיתיוֹת באלוֹהוּת ובעבוּרה יזכּה לקיוּם הנצחי וּבה
האדם אדם.
− כן, − השיב אראזמוּס מגוֹרה קצת – ידוּעים לי הדברים הכתוּבים בחלק השלישי של ספר מיימוֹנידס, ואיני מסכים עמוֹ, משוּם שהוּא מוֹציא מן השלימוּת הזאת לא רק את ממשל הכוֹחוֹת הגוּפניים, שהם אלוֹהיים לא פחוֹת מן הרוּחניים, אלא גם את הזוּלת ומגבילוֹ רק בפרט באוֹמרוֹ, שיהיה לך לבדך ואין לאחר עמך שיתוּף כלל. ושוּם אדם לא יוּכל לעמוֹד בוֹ. וזוֹהי לדעתי כונתוֹ של קוֹהלת באוֹמרוֹ באחד מפרקיו האחרוֹנים של ספרוֹ: “טוֹב מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. (אראזמוּס אמר את הפּסוּק במקוֹרוֹ, מבטא זר לאוֹזן העברי).
− “יקר מחכמה” – כתוּב, − העיר למלין.
− תוֹדה! המשיך אראזמוּס – גם אני אחרי שתרתי בלבי באתי לכלל דיעה זוֹ… –ואחרי הפסקה קצרה הוֹסיף בפנים מבּיעוֹת עוֹנג: איזה מאמר נפלא! “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. איני יוֹדע בכל ספרוּת יון ורוֹמי מאמר עמוֹק כזה. אילוּ עמדתם על התוֹרה הזאת, שהיא הכוֹל ואידך פּירוּשה, אפשר שהייתם משנים קיוּמכם, ואוּלי גם מגיעים לגדוֹלוֹת, מאחר שהיסוֹד הראשוֹן, מה שקרוּי חכמה, חזק בידכם. ראיתי את היהוּדים בהוֹלאנד, באנגליה, באיטליה, בגרמניה, בצרפת וּבשוייץ, בכל מקוֹם, חוּץ מיחידים יוֹצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, הם מוּשפלים ונרדפים, בזוּיים וגם ירוּאים. כן, כן, ירוּאים. וגם זאת להוַתכם. עדיין זכוּר לי גירוּשם מספרד לפני שלוֹשים ושבע שנים. לא, לא, אין זה קיוּם של אוּמה. אין דוּגמתם בעוֹלם. רוּח הם ולא בשׂר, אף על פי שהם אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים כבני אדם… לא רוּח – ספּיריטוּס, כי אם רוּחוֹת – לימוּריס. רוּחוֹת תוֹעים בעוֹלם. אף לא כצוֹענים הם, שבט עני בחוֹמר וּברוּח, מין עדת קבּצנים, גוֹנבי סוּסים וגוֹנבי תינוֹקוֹת, בלי שם וּבלי מקוֹֹם ובלי התנגדוּת לקיבוּצם; שהרי לא ראינוּ שיכתבוּ ספרים בגנוּת הצוֹענים ודתם, שיתוכחו עמהם, שירדפוּ אוֹתם ככלל. לא כן כלל היהוּדים; הוּא רוּח, שנוֹשׂא עמוֹ עבר גדוֹל, רעיוֹנוֹת גדוֹלים, תוֹרה גדוֹלה, אבל הם עצמם רוּח המתהלך בין העמים, רוּח המעוֹרר גם שׂנאה, גם אימה, גם תאוה לפגוֹע בוֹ וגם רצוֹן להיפּטר ממנוּ. לא, אין זה קיוּם ממשי, אלא מדוּמה.
− לא בחיל ולא בכח כי ברוּח… – ענה אנזיל.
הפּעם תיקן לוֹ אראזמוּס: “ברוּחי כתוּב”, ולמלין אישר בניד ראש.
− גם אנוּ – המשיך אראזמוּס – מאמינים ברוּח הקוֹדש, ספּיריטוּס סאנקטוּס, ואילוּ אתם, אתם לימוּריס, רוּחוֹת מתים המהלכים בין החיים.
ובדבּרוֹ לבשוּ פניו סבר לא טוֹב, סבר של אי חמדה, של התנערוּת.
− אין אנוּ מאמינים כלל ברוּחוֹֹת מתים, −ענה אנזיל במשיכת כתף.
כאן התערב פּירקהיימר:
− זכוּרני, הייתי פּעם בחג השבוּעוֹת שלכם בבית אחד מידידי היהוּדים בפיוֹרדא, ושמעתי בנוֹ התינוֹק אוֹמר לאמוֹ: “אמא, הבי לי עוֹד פּרוּסת סינַי!”. שאלתי מה טיבוֹ של מאכל זה. הסביר לי ידידי, שזוֹהי מין עוּגה ממוּלאה לשבוּעוֹת וקוֹרין לה “סינַי”, כדי שהתינוֹקוֹת, המתחילים ללמוֹד תוֹרה בחג זה, ידעוּ כי התוֹרה הבאה מהר סיני היא מתוּקה וטוֹבה ויתאַווּ לה. אוּמה שיכוֹלה לעשׂוֹת את תוֹרתה דבר מאכל, איך אפשר שתהיה בשׂר ודם? ונראה לי עיקר דבריו של ידידי על קיוּמכם, שהוּא שוֹנה מכל אוּמה ולשוֹן.
ואראזמוּס הוֹסיף באוֹתה נעימה קפדנית:
__ הוּתעֵה הוּתעיתם על ידי כמה מן המוֹרים שלכם, שהוֹרוּכם כי אין קיוּם חוּץ מן החכמה האלוֹהית. יוֹדע אני שרבים מן היהוּדים סבוּרים, שלא נבראוּ העמים כוּלם אלא בשבילם. והאמת היא, שכל העמים קיימים ולהם אין קיוּם. שהרי גם עמים קדמוֹנים, אשר לכאוֹרה עברוּ מן העוֹלם, באמת אך החליפוּ צוּרתם ומתקיימים בצוּרה חדשה. כוֹח רוּחני גדוֹל שוֹכן בכם והוּא משוּל לרוּח שאינוֹ מניע שוּם טחנה, שהוּא לכל היוֹתר מסייע לפעמים קצת להניע טחנתם של אחירים, ואילוּ טחנתכם עוֹמדת שוֹממה, רק קוֹל המוֹן הטחינה הקדוּמה עוֹמד בה, וּבאמת אין אבני הריחיים מסתוֹבבוֹת ואין שוּם בּר נטחן ביניהן… במוֹלדתי קרני פעם בלילה, ששמעתי קוֹל טחינה כזה עוֹלה מטחנת רוּח שבוּרת כנף ועזוּבה. כן, בימי ילדוּתי היה הדבר, ועדיין הקוֹל הזה חי בי…
וּפירקהיימר השמיע בגרמנית פּסוּק משיר השירים: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כרמי שלי לא נטרתי”.
ועל זה אמר אראזמוּס בקוֹל מוּגבה וּבגוּף שלילי:
− הכרמים אינם רוֹצים בנטירתם. יטרוּ את כרמם שלהם וייטב להם ולעוֹלם!…
לבוֹ של אנזיל התחיל מהסס וחוֹשש, על פי הנעימה שבדברים האחרוֹנים, שמא עלוּלים גם אלה לחרוֹש עליהם רעה. בפרט כשראה את שויינסהוֹיט זוֹקף ראשוֹ בהנאה לשמע דבריו העוֹקצים של אראזמוּס. פניו של למלין נתעווּ בצער וּמוֹחוֹ של אנזיל יגע לערוֹך תשוּבה ניצחת, שתסתוֹם את פּי המשׂטינים. הרבה רעיוֹנוֹת נאים עלוּ במוֹחוֹ, אך לא ברוּרים ולא סדוּרים, רוֹדפים ומתערבּבים זה בזה: מאמרי חז“ל וּמאמרי חכמה של רס”ג ושל ריה“ל, של אבן עזרא ושל הרמב”ם ואחירים, והוא מיהמה תשוּבתוֹ, שלא ידע במה יתחיל. סוֹף סוֹף אמר:
− אדוֹני מיטיבי, שמעתי דברי שניכם. ודאי שהם דברים נכבדים. אבל תרשוּני נא לשאלכם שאֵלה אחת…
ולא הספיק לשאוֹל את השאֵלה, עד שנשמעוּ דהרוֹת סוּסים ורעש אוֹפן וּמרכבה מרקדה וּלתוֹך הרחבה התפּרצוּ קריאוֹת אנשים, וכנגדם קוֹלוֹ של הר מירצל, קוֹל חד ושוֹרק, שוֹנה לגמרי מקוֹלוֹ הרגיל: “הנה קוּרט! הנה הרשיוֹן! אדוֹנים רמים באוּ לקבל את אוֹרחינוּ. איזה כבוֹד! איזה כבוֹד! כן, שם הם, תחת הבּוּקיץ! בבקשה, אדוֹני, שמה, שמה!” וּמרוֹב שׂמחה זרק את האלוּנטית על אחד הספסלים והתרוֹצץ בידיים פּרוּשׂוֹת בין הבאים ובין היוֹשבים תחת העץ.
אראזמוּס ופּרקהיימר וּבריויס קמוּ והלכוּ לקראת הבּאים.
גם שויינסהוֹיט קם נבוֹך, נתן כוֹבע הנוֹצה בראשוֹ, פסע פסיעה אחת, ועמד מסתכל במחזה.
השלוֹשה וחבוּרת הבאים, שירדוּ ממרכּבה מפוֹארת, נתערבוּ
אלה באלה. היוּ השתחויוֹת, לחיצוֹת ידיים וחיבוּקים, שאלוֹת וּתשוּבוֹת וקריאוֹת שׂמחה.
אנזיל ולמלין, שנעזבוּ לנפשם, פּרשוּ עם הפּרד לירכּתי הרחבה לתוּר להם מקוֹם ישיבה, כי רגליהם מטוּ כמעט מרוֹב הליכה ויוֹתר מזה מעמידה ממוּשכת. תחת עץ לא גדוֹל היתה מוּטלת אבן. ישבוּ עליה ולמלין מחזיק באפסר הבהמה.
− מכּוֹתלי פניו של הפּרד ניכּר שרעב הוּא. יוֹדע צדיק נפש בהמתוֹ. ואיך נוּכל לראוֹת עלוּב זה עטוּף ברעב? – אמר אנזיל.
החזק באפסר ואלך לבקש לוֹ אוֹכל, − ענה למלין.
אנזיל נטל מידוֹ את האפסר ולמלין הלך לאחוֹרי הפּוּנדק. שם היתה חצר משקוֹ של הר מירצל.
לא יצאוּ רגעים מוּעטים ולמלין חזר, כשהוּא מטלטל מלוֹא זרוֹעוֹתיו חציר ירוֹק ודשן, נגרר לארץ. הפּרד משך בכוֹח, הוֹציא את האפסר מיד אנזיל, ורץ בצהלה לקראת הבא.
ד 🔗
כשהגיע השליח עם מכתבוֹ של אראזמוּס לפרייבוּרג, נתכנסוּ ידידיו מעריציו והחליטוּ לשגר משלחת אל הפּוּנדק להקביל את פני המוֹרה הגדוֹל. שני ימים ישבוּ בישיבה ודנוּ על קבלת הפּנים שיערכוּ לוֹ, ומשוּם כך נתאחר נכדוֹ של הפּוּנדקי.
לפריקהיימר היתה אכזבה מרה: סבוּר היה שהוּא במרכּבתוֹ יסיע את החכם, והנה באוּ אלה במרכּבה גדוֹלה ונאה משלוֹ. אנשי פרייבוּרג הציעוּ לוֹ, ליוֹעץ הקיסרי המפוּרסם, שגם הוּא יילוה אליהם וייכּפל כבוֹד עירם, אבל הוּא סירב לילך עמהם. ותירוּצוֹ עמוֹ: אץ לוֹ הדרך לשוּב לנירנבּרג, וּכבר התמהמה בדרך יוֹתר ממה שהוּרשה. רוּחוֹ היתה כבידה עליו מאחר שלא מצא במוֹרוֹ מה שביקש למצוֹא. לא כן אראזמוּס. עירוּת רבּה נכנסה בוֹ. פּעמים אחדוֹת חזר במאוֹר פּנים: “עוֹד כבוֹדי חדש עמי. עוֹלים בזכרוֹֹני הימים הטוֹבים באנגליה וּבאיטליה. עוֹד העוֹלם יוֹדע ערכי”. וּכשראה את פניו העצוּבים של פּירקהיימר, הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ. הסר דאגה מלבך”. חיבקוֹ ונישקוֹ על לחיוֹ כבשעת הפּגישה. “ספרים יפים כתבת”, אמר. אבל דברים אלה, שנאמרוּ מתוֹך פּיזוּר, לא האירוֹ לוֹ.
ואחרי שהוּעלוּ התיבוֹת והמלתחוֹת ונקשרוּ יפה באחוֹרי המרכּבה הגדוֹלה (בּריויס עזר בחריצוּת רבה עם הרכּב ועם קוּרט) והאנשים עמדוּ להיכנס לתוֹכה, נשתהה אראזמוּס רגע והביט כה וכה כמחפּשׂ מה. והנה פּנה הלך על פני הרחבה אל המקוֹם שהבחוּרים ישבוּ שם ליד הפּרד השוֹבר רעבוֹנוֹ בחציר. בּריויס ביקש לילך אחריו, אבל אראזמוּס ניענע בידוֹ: אין צוֹרך.
כשראוּ הבחוּרים את הזקן בא אליהם, קמוּ וחיכּוּ לוֹ ביראת הכבוֹד. כשהגיע למקוֹמם פּנה אל אנזיל ואמר לוֹ:
− מצאתי טוֹב לפנַי להשמיעכם דברים אלוּ: איני יוֹדע איך וּמתי יקוּם הדבר. אך ברי לי, שאם נגזר על עם היהוּדים להגיע שוּב לקיוּם של ממש, לא תתמלא הגזירה אלא לאחר שיקיימוֹ בעצמם תוֹרת קוֹהלת ויאחזוּ ב“סכלוּת מעט”, אוֹ אז יהיוּ ככל העמים. הרוּחוֹֹת ישוּבוּ מעוֹלם התוֹהוּ ויהיוּ שוּב לרוּח חיה, גדוֹלה בתוֹך כלל האנוֹשוּת. איני יוֹדע כמה מאוֹת שנים תעבוֹרנה עד אז. אך הוֹאיל ואני מאמין, כי קיוּמכם המדוּמה יוּכל לעמוֹד ימים רבים, מאמין אני גם בזה: שתגיעוּ סוֹף סוֹף לקיוּם ממשי. איזה מאמר נפלא: “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”! רק זוֹ, הסכלוּת, לכשתסגלוּה לעצמכם, תתן לכם בעיני העמים גם חכמה וגם כבוֹד… ויהי נוֹעם ה' עליכם עד בוֹאכם שטראסבּורגה![8] השלום! – סיים בפסוק עברי, וּפנה לשוּב אל המרכבה ואל האנשים שחיכוּ לוֹ משתאים למראה.
באוֹתוֹ רגע ניגש שויינסהוֹיט בסבר פנים מחייכוֹת אל הבחוּרים, וּבפשטוֹ את ידוֹ אל אנזיל אמר:
− היכן המטבע שהצעת לי ביער?
שאלה זוֹ הביאה את אנזיל במבוּכה, וּבעוֹד מחשבתוֹ הוֹלכת אחרי אראזמוּס, השיב כמעט בבלי דעת:
− המטבע? המטבע – אבד לי בדרך.
− ראה, יהוּדי, הפּעם אתה משקר. אך אין דבר. לא אעשׂה לך רע, אחרי ראוֹתי כי איש מלוּמד אתה. המלוּמדים אי אפשר להם בלי שקר.
כיתף את ה“ארקבּוזה” והלך אל עבדוֹ.
וּפירקהיימר חזר אל הבּוקיץ ליטוֹל את כוֹבעוֹ, וּכשראה את הבחוּרים עוֹמדים, ניגש אליהם ואמר להם:
− עלי לבקש סליחתכם, שלא ביקשנוּ מכּם לישב. לא נהגנוּ בכם כבני אדם מן היישוּב. לכוּ רחצוּ פניכם ונַקוּ בגדיכם, אחר תסעדוּ לבכם. בודאי רעיבים אתם. ואני אערוֹך לכם איגרת לואי, שתוֹעיל לכם להגיע בשלוֹם לעירכם. עד שתשתלט בעוֹלם תוֹרת האדם הכללית, יש לדאוֹג לאדם הפּרט. השם ויליבּאלד פּירקהיימר, היוֹעץ הקיסרי, עוֹד כוֹחוֹ יפה לשמרכם בדרך. ודברי האדוֹן שנסע מכאן מן הראוּי שתתנוּ דעתכם עליהם, כי חכם האיש מכל בני דוֹרוֹ. הנה אשב תחת העץ ואכתוֹב לכם את האיגרת. כשתחזרוּ אלי רחוּצים וּנקיים אתננה על ידכם.
אמר והלך אל הבּוּקיץ.
אנזיל נתן בחבירוֹ מבט ערמוּמי־עליז:
− לא אמרתי לך למלין, שלא יאוּנה לנוּ במקוֹם הזה כל רע? ולעצת האדוֹן החסיד הזה בעניין הרחיצה ודאי שכדאי לשמוֹע. עכשיו, שאין לנוּ החביוֹנוֹת, רק כריכוֹת כתבים נקיוֹת – למה נהיה מלוּכלכים בעטרן? בוֹא נבקש מאת הפּוּנדקי מים חמים אל כלי. אם גם יימצא לנו מעט בוֹרית – וטהרנוּ והיינוּ כקטנים שנולדוּ.
− צדקת, אנזיל. ואם לא תכעס עלי אוֹמַר לך דבר שבלבי.
− אדרבה, השמיעני דבר חכמה.
− לבי אוֹמר לי, כי דבריו של ה“גוֹי” החכם לא דברים ריקים הם. אוּלי באמת זוֹ כוָנתוֹ של קוֹהלת בסכלוּת שהוּא מדבר בשבחה. “טוֹב אשר תאחוֹז בזה וגם מזה אַל תנח את ידך”. מי יוֹדע.
− אי, למלין, למלין. לא לחינם הלכת אצל הסכלוּת, אלא מפני שאתה בן מינה. בוא וּנקיים בעצמנו “והייתם נקיים”.
−“ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשוּבוּ והייתם נקיים מה' ומישׂראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוּזה לפני ה'”.
− מה אתה ממלמל, בעל מקרא שלי?
− לא כלוּם. פסוּק מפסוּקי “במדבר”.
ענה למלין, ועיניו תלוּיוֹת ביער כחוֹזוֹת דבר חלוֹם רחוק.
תש"ט
-
“אין בּייטל'ס נאמען”במקוֹם “אין טייוול'ס נאמען”. ↩
-
התלמידים הנוֹצרים הנוֹדדים, שהיוּ עוֹשׂים מעשׂי משוּבה וּמתגרים ביהוּדים. ↩
-
הדוֹמיניקנים, שנקראוּ כך על שם הצוֹרר אַרנוֹלד מטוּנגרן. ↩
-
האפיפיוֹר ליאוֹ העשׂירי מבית מדיצ'י, שהרבה לקרב את החכמים והאמנים. ↩
-
הלוּתרנים והקאתוֹלים. ↩
-
אין מספרים אחרי המתים אלא טובות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.