א 🔗
כשקרב אַבּא גוֹנטא בקיץ שנת 1768 עם חילוֹ, חיל הקוֹזאקים, אל טטייב, היה מראה לבּה של העיירה משוּנה: הבתים הקטנים עם הגדוֹלים היו דוֹממים, התריסים מוּגפים, ומן הארוּבוֹת לא עלה העשן אל שמי הבוֹקר הטהוֹרים. רק מתוֹך בית אחד, שפל גג ונטוּי קצת, נישאוּ קוֹלוֹת שיכּוֹרים צרוּדים. משני העברים, מאגפי הכפר אשר לעיירה, נמשכוּ מתוּנוֹת איכרים בוֹדדים, לבוּשי מוֹעד עם מגפיים משוּחים בעטרן, אל הבית החי. להב בית המרזח משך, כביכוֹל, את הפרפרים הכבידים האלה לאט אך בבטחה. צלב העץ הגדוֹל נימנם בשרב הקיץ, וישוּ הקטן, המוּקע עליו בגווֹ המעוּקם, הפקיר את ערייתוֹ העלוּבה לשממת הכיכר העגוּלה. זה מוּל זה, מעל לעשֹרוֹת ראשי בתי היהוּדים וחנוּיותיהם, נשקפוּ בית הכנסת הרם ועבש הכּתלים, כוֹתלי האבן הישנים, וּבית הכניסה הבנוּי עץ משחיר מיוּשן, עם צעצוּעי המגדלוֹת הקלים, מגדל מעל למגדל. היתה כביכוֹל, מדידת כוֹחוֹת אילמת בין השנַיים: מי יגבר על מי.
עוֹד לפני שלוֹשה ימים הגיעה השמוּעה לטטייב על קרבוֹ של אַבּא גוֹנטא אל העיירה. הצבא הפוֹלני נתבצר באוּמאן, וגוֹנטא, שנתחבר אל ז’לזניאק, מפקד מרד ההידאמאקים, נוֹסע לקראת מבצר העוֹז ההוּא מסע דם ואש. השמוּעוֹת הברוּרוֹת על טבח ההמוֹנים ושֹריפת יגיע ישראל בלי רחמים, בלי כל דרך הצלה, פּוֹררוּ כל חפץ וכל יכוֹלת לעמוֹד. גם חזקים נעשוּ חלשים למראה חיוֹת האדם הפוֹרעוֹת. הלבּה המתגלגלת השאירה רק דרך פּתוּחה אחת – דרך המנוּסה. קהילת טטייב ברחה בסדר וּבהצלת כל אשר ביד יוּקח (האיכרים טמנוּ את העגלוֹת ועמדוּ בשערי חצריהם, ידיהם בכיסיהם, לראוֹת במחנה הנמלטים) אל העיר והאם, ששכנה על אלפי יהוּדיה מהלך שלוֹשת ימים מפה. מניין פּוֹלנים בעיר נספח אליהם, ויהי להם לאוֹת תקוה וּבטחוֹן עיור, ולא ידעוּ כי כתוֹם שבוּע ימים ייטבחוּ יחד.
עוֹד לפני התרוֹקן טטייב מתוֹשבי לבּה היהוּדים, התיעצוּ הערילים יוֹשבי האגפים, אם לשלוֹח יד בביזה מיד, אוֹ להמתין לבוֹא “אַבּא”. יוֹדעי דבר סיפרוּ, כי רצוֹנוֹ של אַבּא הוּא לבלי ייעשה דבר שלא בפניו. ובכן נמנוּ וגמרוּ במוֹשב ההרוֹמאדה (העדה) להמתין. אלא שבית המרזח עיכב: כיצד יניחוּ את זה סגוּר והוּא מלא על כל חביוֹתיו? נמצאוּ משיבי טעם שהשֹיאוּ עצה טוֹבה: בצאת ישראל מטטייב יארבוּ עם פאת החוֹרש עשרה בחוּרים מגיבוֹרי הכפר וקרדוּמוֹת בידיהם. וּבעבוֹר שם המחנה וּבהגיע אל מקוֹם המארב “חמקא” המוֹזג, יחטפוּהוּ וישיבוּהוּ אל העיירה והוּא ישקם בכל כרחוֹ אך בהיתר.
וכן עשֹוּ. מתחילה, כשהוּבא והוּטל אל בית מרזחוֹ העזוּב, היה נחמיה המוזג כאיש נדהם. עקוּר בכוֹח מתוֹך משפּחתוֹ ועדתוֹ, לא מצא לוֹ אחיזה בביתוֹ ואימת הגוֹיים ביעתתוּ. זקנוֹ ופאוֹתיו הצהוּבים כמוֹ האפירוּ והקלישוּ, ועיניו המבוֹהלוֹת נוֹצצוּ ביגוֹן חיה מוּבלה בשלשלת. אך כעבוֹר יוֹם הבין את אשר לפניו והיה משקה את מעניו מיוּדעיו וּמשיב על הלצוֹתיהם, ואפילוּ רשם בפנקס מתוֹך הירהוּר ביטחון רחוֹק: “שלח לחמך על פני המים…”. אפילוּ על פתחוֹ של גיהינוֹם אל תתיאש מעסק…
וּבטטייב העיירה אז יהוּדי שמש במיטב שנוֹתיו, ישראל מיכל שמוֹ, גבר עבוֹת זקן ושתקן, והוּא מכהן פאר בבית הכנסת זה כעשרים שנה, בתוֹקף החזקה שבידוֹ מאבוֹת אבוֹתיו; איש לא נוֹדע בשוּם מעשה וּבשוּם דיבוּר שלא כיאוּת לשמש, נכנע ועוֹשֹה רצוֹן גדוֹל וקטן בציבוּר. ויהי בהחליט קהילת טטייב באסיפה בבית־הכּנסת לברוֹח, התחמק ישראל מיכל בלאט מן האסיפה ונתחבא ב“עליית השמוֹת” בתוֹך חבית גדוֹלה, ואיש לא ידע. וּבצאת הקהילה כוּלה והדממה נשתלטה בעיירה יצא חרש אל החצר, ויעבר את גל האבנים, שהיה מוּנח שם לתיקוּן בדק הבית, אבנים כבידוֹת, בלתי מסוּתתוֹת, וישאן בידיו החזקוֹת הרוֹעדוֹת אל פרוֹזדוֹר הבית ויערמן שם לערימה; כי כה אמר ישֹראל מיכל בלבוֹ: אם יבוֹאוּ טמיאי הגוֹיים לטנף את בית האלוֹהים, לקרוֹע ולטמא את הש“סין הגדוֹלים ויתר הספרים הקדוֹשים (את ספרי התוֹרה לקחוּ הגוֹלים אתם ויתר הספרים השאירוּ מאין יכוֹלת לשֹאתם נוֹסף על אשר מילטוּ לחַיוֹת את נפשם) וּלפזר את ה”שמוֹת" המכוּנסים – לא יתנם לבוֹא אל הקוֹדש פנימה; באבנים אשר צבר יסקוֹל את הקרב. במפתח אשר בידוֹ נעל את השער הכּבד והעמיד שוּלחן על ידוֹ, ועל השוּלחן כיסא, וּבכן הגיע אל האשנב מלמעלה, פרץ את ה“מגן דוד” בעל ששת הצבעים, כדי שהחוֹר יהיה מספיק לזריקת האבנים; וּכשכילה את מלאכתו זאת בדק שנית את השער אם הוּא נעוּל יפה, ואחר כך שכב על הרצפה הקרה לרגלי השוּלחן, וכן שכב שם יוֹמיים, ללא אוֹכל וּללא משקה וחיכה לבוֹא המהרסים. את אשתוֹ וחמשת ילדיה, שיצאוּ עם הגוֹלים, לא זכר, כל הקהל הקדוֹש נמחה מלבוֹ, רק קדוּשת הבית מילאה את בתי נפשוֹ וראשי הערילים המרוּצצים גירוּה ורוֹממוּה בתענוּג נוֹתן חיוּת וּגבוּרה.
וּבכן נוֹתרוּ בטטייב שני יהוּדים בוֹדדים: האחד מוֹזג יין לטמיאי הגוֹיים, והשני רוֹבץ כארי לפתח בית האלוֹהים לשמוֹר את הקוֹדש.
ב 🔗
על סוּס לא גבוֹה, שמן שוֹקיים וקטן ראש, שֹעיר קצת, סוּס קוֹזאקים לוֹהט, ישב איתן אַבּא גוֹנטא. מצנפת הקוֹזאקים הגדולה שמוּטה לוֹ על אוֹזנוֹ וחרבוֹ הארוּכה כמעט לארץ מגעת. עיניו קטנוֹת וחבוּיוֹת בערמה בתוֹך שוֹמן פניו המבהיקים, וּשֹפמוֹ החוּם יוֹרד לוֹ משני צידי פיו האדוֹם כשני זנבוֹת נחשים. אחריו הוֹלכים ברגל הנוֹגנים בכל כלי שיר, וּבעקבוֹתם פוֹסעים לאיטם המוֹן הפרשים וחרבוֹתיהם מוּצלבוֹת לפניהם על גבי הסוּסים; אחריהם יבוֹאוּ רגלים אספסוּף המוֹרדים מזוּיינים בכל כלי משחית מחצר האיכר, ולאחרוֹנה העגלוֹת המוֹבילוֹת את הצידה והביזה הכבידה. משני עברי המחנה יטוּשֹוּ השלישים על סוּסיהם רצוֹא ושוּב לפקד על החיל הרב.
משני צידי הרחוֹב עמדוּ כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רוּבם בבגדי מוֹעד, והריעוּ לצבא העוֹבר, נוֹפפוּ סוּדרים ודגלים וגם זרקוּ פרחים. השמיים הם כשמיים שלפני מתן תוֹרה: רחוֹקים, צחים ושליוים. בעוֹד שבוּע צריך להיוֹת חג השבוּעוֹת.
המחנה בא וחנה בטבוּר העיירה, על פני הכיכר העגוּלה, מסביב לצלב ולאל המתעוות בעינוּייו. ההמוֹן נדחק ונצטוֹפף ליד הבתים המוּגפים. אַבּא גוֹנטא נשא נאוּם קצר בשבתוֹ על סוּסוֹ והלהיב את העם עד לידי תרוּעה וזריקת המצנפוֹת באויר. אחרי כן הקימוּ לוֹ נוֹשֹאי כליו אוֹהל אפריוֹן בצל הצלב, שטחו לוֹ לפתחוֹ שטיח צמר אדוֹם, והמפקד ישב לפקד.
ראשוֹנה ציוה להציג לפניו את ראשי ה“הרוֹמאדה”. כרגע עמדוּ לפניו בחצי עיגוּל שנים עשר חשוּבי האיכרים, מצנפוֹתיהם מקוּפלוֹת בידיהם והם משתחוים אַפּיים ארצה.
– יוּבא לפני כל ז’יד וכל ליאַך! – הרעים עליהם אַבּא גוֹנטא בקוֹלוֹ.
– ברחוּ, אבא, ברחוּ, – ענוּ ראשי העדה מתוֹך התנצלוּת שבהכנעה.
– ולא נוֹתר אף אחד?
– מן הליאַכים אף אחד.
– ומן הז’ידים?
– אף אחד, אַבּא. רק את חמקא המוֹזג עצרנוּ, להשקוֹת את “הבריוֹת” יין ושיכר. יצוה אַבּא להחיוֹתוֹ לטוֹבת ה“הרוֹמאדה”.
– טוֹב, יחי לפי שעה. ועתה ילכוּ שניים מכם ויביאוּ לי ממבחר היי"ש, ואתם יתרכם לכוּ זיינוּ את העם, כי מחר עם הנץ החמה נזוּז לקראת אוּמאן.
– כשהלכוּ משם ראשי ה,הרוֹמאדה" ניגשוּ שני קצינים קוֹזאקים בקוֹלפּאקים פּוֹלנים, עמדוּ עמידת כבוֹד ושאלוּ:
– וּמה נעשה, הוֹד המפקד, בסוּסים?
– מחציתם אל ה“קוֹסטיוֹל” של הפוֹלנים וּמחציתם אל בית הכנסת של הז’ידים!
תמונה 12
הקצינים הלכוּ למלא את הפקוּדה, וגוֹנטא ישב לשתוֹת מן היי“ש אשר הוּבא לוֹ בשני בקבוּקים כרסתנים מבית המרזח. מיוֹם שבגד את הבגידה הגדולה בפּוֹלנים וּבמצבּיאוֹ מלאדאנוֹביץ והתחבר אל אחיו ההידאמאקים, כפל ושילש את מנת היי”ש ששתה דבר יוֹם ביוֹמוֹ.
יוֹתר ממאה סוּסים עלוּ בחלקוֹ של בית הכּנסת. הקוֹזאקים נהגוּם במתגיהם בצעדי מתינוּת אל האוּרוה הקדוֹשה. הסוּסים השֹעירים היוּ רחוּצים ונוֹטפים מים. האוּכפים וכלי הזיין היוּ תלוּיים עליהם ברישוּל וּבלי סדר, וּבהצליפם בזנבוֹתיהם הארוּכים הגיעוּ אלה כמעט עד אוֹזניהם הקטנות. הקוֹזאקים עצמם נשֹאוּ את דליי הפח המליאים בידיהם, מהם גם שֹקי מספוֹא מוּפשלים על כתפיהם, וּמראיהם היה שליו וכמעט תמים, כאוֹתם העבדים המשרתים בכפרים בבתי האיכרים העשירים, אוֹ בחצרי האדוֹנים הפוֹלנים. לבּם לא ניבא להם כל רע.
עוֹד מרחוֹק ראוּ כי שער בית הכּנסת סגוּר.
– סגרוּ הכלבים! – קרא אחד וניענע בראשוֹ לאוֹת אי חמדה.
– חבל שברחוּ. בראשיהם המצוֹרעים היינוּ פּוֹתחים את הדלת, – התלוֹצץ שני.
– צריך להביא מקלע.
– הו, גם באַלה פשוּטה נשברנה, את הדלת.
– טאראס ידחוֹף באחוֹרוֹ וּב… אחת יפתח לנוּ.
– הוֹ־הוֹ, מ“רוּחוֹ” של טאראס – כל מבצר ייהרס.
וכן היוּ הוֹלכים ומנבּלים פּיהם בהלצוֹת של תבל עד שהגיעוּ סמוּך לשער בית האלוֹהים.
והשמש ישראל מיכל, כשמעוֹ את שאוֹן ההמוֹן המתקרב, עברוֹ גל של התעוֹררוּת, בידיו הוּצק ברזל וּבלבוֹ – אש. הוּא קפץ ממשכבוֹ, גחן והציץ בעד חוֹר המנעוּל, הרים ידיו מוּל ההיכל פנימה לצד ארוֹן הקוֹדש והוֹדה לאלוֹהים, אשר הביא את הערילים אל נחלתוֹ לעשוֹת בהם שפטים. נטל אבן מאבני הערימה וּבקפיצת נער קלה עלה על השוּלחן, מן השוּלחו על הכיסא, וּבלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפוֹרץ לתוֹך המחנה הצוֹבא על השער. האבן קרעה אוֹזנו של אחד הקוֹזאקים וניתקה זרוֹעוֹ מקנה. לקוֹל צעקתוֹ נתבלבל המחנה וּבלי משים נדחק קדימה ונצטוֹפף אל חזית הבית. אז ניתכוּ אבנים כבידוֹת, זוֹ אחר זוֹ, בהפסקות שווֹת, על סוּס ורוֹכבוֹ, וטרם ימצאוּ להתבוֹנן ולהתרחק, התגוֹללוּ פצוּעים וחללים אחדים על הארץ, והסוּסים נשֹאוּ ראשם בצהלה משוּנה והדפוּ באחוֹריהם הדיפה מגוּלגלגת כדרך הסוּסים.
– באלוֹהים! “אלוֹהיהם” נלחם בנוּ.
– ישוּ וּמרים! ראוּ אילוּ אבנים. אבני שמיים!
– בחיי “אַבּא”! אדם לא ירים אבן כזאת!
– מכשפים הם, תחוּלל אימם!
– צריך להביא את המקלעים!
– “חם” שכמוֹתך! צריך לקרוא ל“אַבּא” ויפקד!
והאבנים עדיין נזרקוֹת זוֹ אחר זוֹ בהפסקוֹת שווֹת, אך הן נוֹפלוֹת עתה בחבטה עמוּמה על האדמה הרכה, אוֹ קוֹטלוֹת קוֹזאק קטוּל.
בא אַבּא גוֹנטא בכבוֹדוֹ ובעצמוֹ, והוּא מנענע מפלי גוּפוֹ הקטן ימין ושמאל לקצב היי"ש הרוֹנן בקרבוֹ, ובסקרוֹ את שֹדה המערכה ציוה לירוֹת ברוֹבים אל השער. ירוּ, ירוּ עד שעשוּ את השער ככברה, אך סמבּטיוֹן האבנים לא פסק.
– כמה “רוּחוֹת” יוֹשבים שם? – צרח המפקד בחרוֹן – ילדים! ערכוּ עצים מסביב ל“אוּרוה” והציתוּ אש!
אבל בוֹ ברגע, ואחרי ירייה בוֹדדת בשער, נפסקה פתאוֹם זריקת האבנים.
אחרי רגעים מספר של שתיקת תימהוֹן נצטווּ הקוֹזאקים לגשת לשבוֹר את השער בקרדוּמוֹת הצבא. וּמה עצם תמהוֹנם, כאשר מצאוּ בפרוֹזדוֹר רק יהוּדי אחד בא בימים, והוּא יוֹשב על הרצפה ליד גל האבנים, שערוֹ פרוּע והוּא לוֹפת רגל פצוּעה ונוֹשך שפתיו מכאב, פניו שטוּפים בזיעה וּבדם וּבעיניו יוֹקד השיגעוֹן. הם דלגוּ עליו והתרוֹצצוּ בחרבוֹת שלוּפוֹת בכל בית הכנסת לחפּשֹ אחרי מתבצרים אחירים, אך לא מצאוּ איש. ההיכל, הבימה, ארוֹן הקוֹדש הפתוּח, חסר הפּרוֹכת, ה“עמוּדים”, מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת – הכוֹל דמם דממת מות. אז שבוּ אל הפרוֹזדוֹר וגגרוּ את ישראל מיכל הפצוּע החוּצה והטילוּהוּ לרגלי מפקדם:
– הנה, אַבּא, השד הוֹרג אחינוּ! ראה, רק את זה מצאנוּ.
אבא גוֹנטא התבוֹנן בוֹ רגע, אחד בעט בוֹ ברגלוֹ, הפכוֹ, ירק בוֹ וציוה לסחבוֹ הצידה וּלהכניס את הסוּסים לתוֹך ה“אוּרוָה”. משהוּכנסוּ הסוּסים המבוֹהלים בעל כרחם אל בית הכנסת, עמד אבא גוֹנטא לשפּוֹט את השמש, שגרם מיתה לשלוֹשה חיילים וסוּס אחד וּפצע ארבעה חיילים וחמישה סוּסים אחירים. הקצינים עוֹזריו עמדוּ מימינוֹ וּמשֹמאלוֹ וכל ההמוֹן לפניו. הוּא הזעים את גבּוֹתיו העבוּתּוֹת, שֹפמוֹ נתלה מפוּזר, ראשוֹ נטה מעט הצידה תחת משֹא המצנפת הקוֹזאקית, שֹיחק רגע בניצב הכסף אשר לחרבּוֹ הארוּכּה והעקוּמה, כּיעכּע פעמים אחדוֹת ואחר הכריז את פסק הדין במתינוּת, כמוֹנה מעוֹת:
– יפשיטוּהוּ עֵירוֹם ויניחוּהוּ כפוּת, ראשוֹ אל השער.
ארבעה זקיפים יעמדו עליו, שנַיים למראשוֹתיו וּשנַיים למַרגלוֹתיו, ואיוַאן זוֹרבּילוֹ (החייל הענק נדחק, יצא מתוֹך ההמוֹן ועמד לפני המפקד) ילקהוּ במַגלב. לאט תלקהוּ, – אתה שוֹמע, בן כלבּה? – לאט לאט, צליפה אחר צליפה. ככה. אַל תצליף בחָזקה, ככה. ולא תפסיק. אתה שוֹמע? אף לרגע לא תפסיק, עד אשר תצא מתוֹכוֹ הנשמה הכלבּית השחוֹרה. לאט לאט, בזהירוּת, באהבה, ברחמים, במסירוּת נפש – עד אשר תפרח נשמת השד, חה־חה־חה! (הקוֹזאקים דעתם נטרפה מהתפעלוּת לשמע חריפוּתוֹ של מפקדם). לאט לאט! (והוּא שלח חיוּך אל שפמוֹ) ועתה, ילדים, נלך לרקוֹד בבית המרזח. בנוֹתי ברוֹסוֹשקי בוַדאי רוֹקדוֹת אף הן – על כיריים מלוּבּנוֹת, שהסיקו להן הליאכים הארוּרים, עד זנוּני אִמם! בּוֹאוּ! (דמעוֹת נוֹצצוּ בעיני המפקד והעם רוֹאה וּמתגעש).
– עד זנוּני אִמם! אין דבר, אבא, אנחנוּ נשחטם, עד אחד נשחטם, את בני המקוּללים, עד אחד! – הריע ההמוֹן וּפנה כזרם אדיר אל בית המרזח.
ג 🔗
בחצר בית הכנסת נשארוּ רק ארבעת הזקיפים, איוַאן זוּרבּילוֹ הענק המַלקה (את ההרוּגים והפצוּעים העבירוּ אל הכּיכּר העגוּלה), עוֹד אילוּ ערילים נמוֹשוֹת סַקרנים, שהתעצלוּ ללכת לבית המרזח, וּבתווך, על הארץ, ראשוֹ אל מפתן בית האלוֹהים ורגליו מוּל בית הכניסה – ישֹראל מיכל השמש, עירוֹם ומבוּשיו מגוּלים, כפוּת בידיו וברגליו, ורגלוֹ הפצוּעה זבת דם.
הענק התחיל בעבוֹדה. קוֹדם כל נטל את מַגלב העוֹר הקלוּע וּפיתח את רצוּעוֹתיו והיוּ לארבע לשוֹנוֹת חדוֹת. הפכוֹ והתבּוֹנן בקתוֹ,
החליקוֹ פעם וּפעמיים. בעיניו נראוּ דמעוֹת, אך האש הזרה ייבּשה אוֹתן עד מהרה. הזקיפים משכוּ שֹפמם באצבעוֹתיהם ונעצוּ עיניהם בקרבן המוּטל על הארץ.
אחר התחיל זוּרבּילוֹ מַלקה.
ארבע לשוֹנוֹת המַגלב לפתוּ את הגוּף הכּחוּש באהבה רבה. היתה בהן מעין תשוּקת ההתדבקוּת בגוּף הקדוֹש. חרש, בלי שריקה, אך בכוֹח עצוּר, כנוֹשקוֹת, נחוּ על החזה, נתלפּתוּ אל מתחת לצלעוֹת, וכשהוּרם המגלב ניכּרוּ ארבעה פסים אדוּמים. מן הצליפה הראשוֹנה נזדעזע הגוּף, נתעקם קצת, הפנים נבעתוּ וגם מעין צוָחה נשמעה, אך באמצע הפסיקה המעוּנה, עצם את עיניו ונשך את שֹפתוֹ, ומאז נדם.
הענק הצליף באמוּנה, בזהירוּת, במתינוּת. לא פגע פעמיים במקוֹם אחד. הוּא נהנה בראוֹתוֹ את פסי הדם מתרבים ומצטרפים למסכת על פני הגוּף העירוֹם, וכן היה יוֹרד מן החזה למטה עד השוֹקיים, אך נשמר שלא להכוֹת על המבוּשים. הוּא זכר, כי בילדוּתוֹ פגע בוֹ פעם אביו, ברדפוֹ אחריו, בשוֹט באוֹתוֹ מקוֹם, ועדיין לא נמחה מחוּשיו הכאב העמוּם, המוֹצץ ההוּא. לא, במקוֹם זה לא יפגע! לעוּמת זה נהנה ללפוֹת ברצוּעוֹת את הרגליים, החל בשוֹק וירוֹד אל הבּרך ולמטה. קצוֹת הרצוּעוֹת נפתלוּ והקיפוּ את עצם הרגל, את שתיהן יחד, ועשוּ להן רבידים וענקים. האֵסוּר נפתח ונשמט, אך הרגליים נשארוּ צמוּדוֹת ללא תנוּעה. מבּהוֹנוֹת הרגליים שב אל החזה ועלה למעלה, כלפי הראש, עד הצואר הגיע, וּבפנים לא נגע! אחר כך ירד והתחיל שוּב במקוֹם שהתחיל בראשוֹנה.
הזקיפים והסקרנים, שעייפוּ מעמוֹד, ישבוּ לארץ והביטוּ מתוֹך מתיחוּת כבידה. פני המעוּנה נעווּ. הוא חש את הכאב בגוּפוֹ, כאב חד כאיזמל, שעבר ונעשה עמוּם עד אשר נגע בלב וכיווצוֹ. הידיים הכפוּתוֹת כאילו נתאבנוּ וכן הרגליים. ביחוּד נאטמה ונשתתקה הרגל הפצוּעה. הדם ששתת מתוֹכה נקוה לשלוּלית קטנה על הארץ, והשלוּלית נקרשה והבריקה בחמה, והדם החם שנוֹסף צף עליה מלמעלה.
מבית המרזח שבטבוּר העיירה נישֹא קוֹל חליל ותוֹף ומצהלוֹת שיכוֹרים. וּמוֹחוֹ של ישֹראל מיכל הבוֹער בכאב וּברעב נאחז בדמיוֹנוֹת. בעיניים עצוּמוֹת ראה את אחיו, קהילת ישראל בטטייב, נרדפים ונשחטים בחוּצוֹת העיר. ההידאמאקים רוֹדפים אחריהם בחרבוֹת שלוּפוֹת וּברצוּעוֹת שוֹרקוֹת, רוֹמסים אוֹתם בסוּסיהם, נוֹשֹאים תינוֹקוֹת שפוּדים על
כידוֹנים. אשתוֹ מוּטלת על מפתן ביתוֹ רצוּצת קוֹדקוֹד, כי חסמה את הדרך בעד הקוֹזאקים המתפּרצים, וּבניו וּבנוֹתיו הטבוּחים מתבוֹססים על הרצפּה
בדמם. אבל המחזה אינו מרגיזוֹ. להפך, הוּא חש איזוֹ נעימוּת במראה הדמים הזה. הצליפוֹת היוֹרדוֹת עליו בקצב קוֹבעוֹת, כביכוֹל, משטר וסדר בדברים, והם נעשֹים מוּבנים וגם מוּצדקים. לוֹהט בקרבוֹ רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה הצליפוֹת.
החמה לוֹהטת. מעל האילנוֹת הגדוֹלים בצד בית הכנסת עוֹנוֹת הציפּוֹרים לקוֹלוֹת הנישֹאים מבית המרזח. מתוֹך איזוֹ חצר שוֹממה קוֹרא תרנגוֹל נשכח בעקשנוּת של חוּצפה. וזוּרבילוֹ הענק עוֹמד נטוּע בשתי רגליו־עמוּדיו, כפוּף קצת – וּמצליף. פניו האדימוּ. הוּא זרק את מצנפתוֹ לתוֹך חיקוֹ של אחד הזקיפים וראשוֹ הגזוּז, הבהיר, מבהיק. על פרצוּפוֹ האוילי ניגרים כמוֹ פתילי זיעה ויוֹרדים על צוארוֹ המתוּח. הזקיפים יוֹשבים ברגליים מקוּפלוֹת וּמחכים לשני נערים, ששיגרוּ לבית המרזח להביא להם בקבוּק יי"ש. הנה שבוּ והביאוּ בקבוּק גמלוֹני והזקיפים גמעוּ מתוֹכו זה אחר זה מתוֹך הפשלת ראשיהם. גם לזוּרבּילוֹ הציעוּ, אבל הוּא הניע בראשוֹ – לאו: אסוּר לוֹ להפסיק, כך ציוה “אבא” – והוּא מצליף.
ברוּחוֹ של ישראל מיכל באה תמוּרה. ליאוּת מתוקה תקפה את כוּלוֹ. הלב צוֹבט, הגידים נמתחים ומוֹשכים. כל הגוּף הפך אדוֹם־כחוֹל וכאילוּ צבה, אבל כאב לא יחוּש עוֹד, וטוֹב לוֹ. כל מראוֹת הדמים של ההידאמאקים נעלמוּ מתחת לעפעפּיים העצוּמוֹת, והוּא רוֹאה חלוֹמוֹת ומחזוֹת
נעימים: חגים וּמוֹעדים בבית הכנסת, חתוּנוֹת, בריתוֹת. הוּא שוֹמע את מקהלתוֹ של החזן ב“ויאתיוּ”, ניגוּן עליז וּמלא אוֹרה. הוּא פוֹרש את הטלית הגדוֹלה לקריאת “חתן בראשית”. הוּא הוֹלך בטל השחר, בקרירוּת הנעימה, להעיר את הישינים לעבוֹדת הבוֹרא. הכוֹל ברוּר, הדוּר, מלא אוֹר וזיו – לא ראה כמוֹהוּ מעוֹדוֹ.
העיניים עצוּמוֹת – וזוּרבּילוֹ מצליף. מבית המרזח באים,מתנוֹדדים, שיכוֹרים יחידים, ניגשים וּמסתכלים, רוֹקקים בגוּף השוֹכב והוֹלכים להם – וזוּרבּילוֹ אינוֹ מפסיק.
ישֹראל מיכל שוֹקע אל עוֹלם הילדוּת, אל עוֹלם העדן. אילנוֹת מלבלבים וכרוּבים מתהלכים בדמוּת בני אדם. הלב רץ־פוֹעם והנפש מחייכת – וזוּרבּילוֹ מתנענע כבתפילה.
החמה כבר שפלה מרוּמה. בית הכנסת כבר משרה צל, הבוֹלע את כל ראשוֹ של המעוּנה, וּמשם, באלכסוֹן, למוּל בית הכניסה המסתכל מרחוֹק. הקוֹלוֹת המגיעים מבית המרזח גוֹברים ונעשֹים מאיימים. נשמעת שבירת חלוֹנוֹת ודלתוֹת. בתי ישׂראל נפרצים לשוֹד ולביזה, כי כן התיר אבא, כטוֹב לבוֹ עליו ביין. עגלוֹת חוֹרקוֹת, סוּסים צוֹהלים. טוֹענים את הביזה להוֹבילה אל הכפרים. פה ושם עוֹלוֹת להבוֹת ותימרוֹת עשן – וזוּרבּילוֹ מצליף באמוּנה. ברכיו כוֹשלוֹת כבר מרוֹב עמידה, לבוֹ מתפלץ מרעב, מצמא וּמהתאמצוּת, אך אסוּר להפסיק. כל עוֹד ינוּע החזה המוּטל לארץ אין להפסיק. הזקיפים כבר ניסוּ פעמיים ושלוֹש למשש את הגוּף הפצוּע, המפוּצל, אך חוּמוֹ עוֹד לא פג – וזוּרבּילוֹ מוֹסיף להצליף.
והנה פקח ישראל מיכל את עיניו. מבּטן כה בהיר ושליו! נר נשמה בהן! רוֹאה הוּא את הגוֹי הענק הכפוּף עליו ואת הרצוּעוֹת היוֹרדוֹת על בשרוֹ בתמידוּת וּבקצב ואינוֹ מניד עפעף. גם שני הזקיפים היוֹשבים למרגלוֹתיו והנמוּשוֹת הסקרנים, החצר, מחיצת הקרשים, ענפי העץ הבוֹדד שמוּל בית הכניסה – הכל בהיר וגלוּי וּמוּבן. אף מעין חיוּך נראה על השֹפתיים הדקוֹת והכחוּלוֹת, אך הוּא מוּבלע כבר בצל המגיע עד חצי הצואר ונראה כחוֹתכוֹ.
זוּרבּילוֹ מוֹסיף להתנוֹעע כנגדוֹ. כוֹחוֹתיו הענקיים פוֹחתים והוֹלכים, כלים והוֹלכים. הוּא החליף כבר את ידיו עשֹרה מוֹנים, אך חש שהן כמאוּבנוֹת ומוּנעוֹת רק מתוך הרגל. הוּא כבר מתירא להפסיק. לא את אבא גוֹנטא הוּא ירא. את זה שכח לגמרי, אבל חוֹשש הוּא, שאם יפסיק לא יוּכל עוֹד להניע יד. הוּא הוֹציא כבר את כל רוּחוֹ, את כל נשמתוֹ, בצליפוֹת הללוּ, וּמבטוֹ מרוּכז עתה כוּלוֹ בפניו של המעוּנה. מרגע שנפקחוּ עיניו של זה, הוּא כמוֹ רוּתּק אליו ואינוֹ יכוֹל לגרוֹע ממנוּ עין. מבטוֹ של הלה זוֹרם לתוֹך נפשוֹ, לתוֹך לבוֹ וּממס שם דבר מה. הזוֹך והתוֹם הקדוֹש השוֹפעים משם משכחים אוֹתוֹ הכוֹל, את הטביחוֹת של אתמוֹל ואת הקרבוֹת של מחר, את מפקדיו ואת המסע אל אוּמאַן, אל המבצר, הכוֹל, הכוֹל – הוּא רק מתיחד עם נשמתוֹ של המעוּנה. הוּא מצליף ולבוֹ מברך את היהוּדי המוּטל לפניו וּמתפלל אליו. הזקיפים כבר התירוּ את אסוּרי ידיו והוּא לא הניד איבר, דוּמם הוּא שוֹכב על גבוֹ, פניו כשעוה, אך העיניים חיוֹת וצוֹפוֹת מתוֹך מעמקים אל מעמקי נפשוֹ של זוּרבּילוֹ העוֹמד עליו ומצליף בידיים מתוֹת.
ישׂראל מיכל מרגיש כמוֹ מנדנדים ונוֹשאים אוֹתוֹ למעלה, למעלה, אל מוּל שער השמים, אל שלוַת הנצח והאוֹר הגנוּז, אך בעיניו יראה אדם מעוּנה, טוֹרח ועמל בשארית הכוֹחוֹת, באחרית הנשימה, והוּא רוֹצה לדבר אל האוּמלל, לנחמוֹ.
הצל הגיע עד טבוּרוֹ של המעוּנה, וזוּרבילוֹ ראה פתאוֹם כחפץ־תנוּעה בשֹפתיים הכחוּלוֹת והעיניים הקדוֹשוֹת קראוּ לוֹ להיכפף. הוּא מציית לקריאת אֵלם זוֹ, בעוֹד ידיו המתוֹת מצליפוֹת את הרגלים המתוּחוֹת. פרצוּפוֹ אפל כעפר והזיעה יוֹרדת בזרמים לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ. הוּא גחן ואימץ את אוֹזניו, וּמתוֹך השֹפתיים הנפערוֹת כמעט שמע בקוֹל לחש בהיר וּבלשוֹנוֹ את המלים האלה:
– עייפת, בני, נוּחה, נוּחה רגע, נוּחה…
וּפתאוֹם פרצה שאגה, כחירחוּר של גוֹסס, מתוֹך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידוֹ והוּא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעוּנה.
הזקיפים והסקרנים קפצוּ ועמדוּ על רגליהם בבהלה. אך על שֹפתי המעוּנה קפא כבר החיוּך האחרוֹן, המוּאר באוֹר אלהי הרחמים והסליחוֹת.
תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.