רקע
יגאל מוסינזון
השבת השחורה

נפשות:

  1. רפאל הובר – חבר קיבוץ.

  2. שושנה גליק – אשתו.

  3. אברהם גלין – מזכיר המשק.

  4. עליזה – בתו.

  5. ראובן בלוך – שומר.

  6. הנס – מרכז ועדת חברים.

  7. חיים קנדל – פקק.

  8. נחום – “עובד לילה”

  9. יוסף אלון – חבר קיבוץ.

  10. פרומה – חובשת.

  11. סימה – מטפלת.

  12. מתתיהו – מפקד המקום.

  13. מנחם – מרכז סדור־עבודה.

  14. פרויקה – מ.כ. פלמח.

  15. קצין משטרה בריטי.

  16. חוקר בולשת. בריטי, מסטר קלירינג.

  17. חייל אנגלי. “כלניה”

  18. שוטר ערבי.

  19. שוטר אנגלי.

  20. אלרתמי


 

מערכה א'    🔗

(חדר אכילה. קבוצת אנשים. ראובן, שושנה, רפאל, הנס, פרומה, סימה, מנחם, מתתיהו, קנדל, גלין.)

שושנה: – (מודדת סוודר על גבו של ראובן)

ראובן: – (לשושנה) זה היה עצום.

פרומה: – (לראובן) מה אתה צוהל כמו סיח?

ראובן: – ספרתי לשושנה איך עשו חפוש באוטובוס…. ואחד החברה נתן את הכלי שלו לבחורה לצדו… והיא שמה אותו במקום הנכון…

פרומה: – נו?

ראובן: –… והאנגלים ירדו בלי כלום קדחת הם מצאו….

פרומה: – אז ממה אתה מתלהב כל כך, מהאנגלים או משושנה, או מהסוודר שהיא סורגת לבעלה, על גבך?

ראובן: – להגיד לך את האמת?

פרומה: – נו?

ראובן: – זה תלוי בה, בשושנה.

שושנה: – פרומה, את עוד תתבלבלי בסריגה עם תפזלי אלינו כל הזמן.

פרומה: – אם את לא מתבלבלת אז למה לי להתבלבל… תראי איך רפאל מביט עליכם…

שושנה: – מה את רוצה, הוא פשוט משוחח עם הנס.

פרומה: – בימי היו הבחורים יותר קנאים…

שושנה: – אין לו כל סיבה. באתי עם ראובן מהשכבת הילדים… וזה באותו בית. (תוך מדידת הסוודר)

ראובן: – היא פשוט לא נתנה לי כל סיבה לתת לו

סיבה לקנא. מה יש, אי אפשר כבר לשוחח כמו חברים עם החברות. והיא לא יכולה

למדוד על הגב שלי את הסוודר בשבילו? באיזה מאה אנחנו חיים?

פרומה: – אז אתה יודע מה? תשב אתי – אז אף אחד לא יחשוב כלום… אם אני אמדוד על הגב שלך סוודר בשבילי….

ראובן: – עוד מעט, – טוב?

פרומה: – “הברירה – אוב – איך?” מתי אתה יוצא לשמור?

ראובן: ­– בעוד שעתיים. את רוצה ללוות אותי?

פרומה: – זה יהיה בסדר… ראובן בלוך… זה יהיה בסדר… אם תצטרך עזרה ראשונה…

תבוא אלי למרפאה. בעל קנאי זה ענין רציני אפילו בהלצה.

שושנה: – בחיי שזה לא מתאים לך.

פרומה: – ה“נעייאר מבין”… כשהיינו בהכשרה

בקלוסובה…. אולי תזהר! (לחיים קנדל)

(קנדל עובר בינות לספסלים ומוריד כולבויניקים מהשלחנות. הוא לובש סינר לבן).

קנדל: – (להנס היושב לצד רפאל) חברה, אם אתם רוצים שהאסיפה תתחיל בזמן אז תגישו לי את הכלבויניק ההוא…

רפאל: – קח.

קנדל: – עכשיו אני אצביע בעד החופש שלך כמו ששמי חיים

קנדל. (הודף עגלת אוכל) צריך לשמן את הצירים… שומעים איזו חריקה צורמת?

(הוא נוסע לעבר המטבח).

פרומה: – (לסימה) (אוטמת אזניה לחריקה)… זה לא כל כך

ברור. אני חושבת שהנס יהיה נגד החופש… הוא הולך כמו גולם, הקנדל הזה!

סימה: – הנס הוא כזה מסודר – לא?

פרומה: – סתם פדנט.

סימה: – הוא דורש גם מעצמו.

פרומה: –… שלוש מימין (על הסריגה) מה אמרת?

סימה: – בתור מרכז ועדת־חברים, יש לו הרבה בעיות… לא רק של רפאל…

הנס: – (לרפאל) אתה שומע, רפאל, אני במקומך הייתי מוריד את הבקשה לחופש ממושך.

רפאל: – אתה במקומי – אף פעם לא יכול להיות במקומי.

הנס: – זה יותר מדי מורכב בשבילי.

רפאל: – יש דברים שאין להם “במקום”. אילו היית טייח היית יכול להחליף אותי בבנין אבן בענינים אישיים…

הנס: – משברים לא רק הורסים – הם גם בונים… זה אני רוצה שתבין.

רפאל: – כשתהיה במשבר נפשי – תקרא לי. טוב?

הנס: – אתה לא צריך להפגע. אני מדבר ברצינות.

רפאל: – גם אני.

הנס: – קבלת כבר שבוע חופש.

רפאל: – זה שמעתי כבר.

הנס: –… ואני באתי לסדור עבודה ואמרתי למנחם…

והוא שאל אותי מה פתאום? בעונה בוערת? אז אמרתי לו שתמיד אצלנו במשק זו

עונה בוערת. ושלא יספר לי שוב שאין די ידיים עובדות. אז הוא אמר לי: מה

פתאום חופש ועוד לכל השבוע! ושיש גיוס לדלול תירס… ומוכרחים לקלטר בפלחה…

וירדנו לארבעים אחוז עבודה מכניסה… גיוסים! גיוסים.

ועכשיו שוב גיוס… והוא צודק. אז קבלת שבוע… אני דפקתי על השלחן עד

שכל המטפלות ברחו מסדור עבודה… תשאל את פרומה!

סימה: – בחיי שכך זה היה, פרומה.

פרומה: – את מספרת לי? הביאו אותו למרפאה אחר ליל פצוץ הגשרים… הוא לא הוציא

הגה. אחר כך נסע… ושוב לא הוציא הגה. אינני יודעת אפילו מה שמו. עשה

רושם של בן קבוץ… היה לו חבל על בול…

הנס: –… והקיבוץ לא יסכים. אפילו אם, נניח, יש לך “מצב רוח” מצדק.

מנחם: – (למתתיהו) אתה הולך?

מתתיהו: – אומרים שהלח"י השכיב שוב כמה אנגלים. יש לי קצת “זכס”… יהיו צרות אני

אומר לך! (עובר ליד שושנה וראובן, מביט לעברו של רפאל. (יוצא).

ראובן: – אני שומר הלילה ליד עמדה ג'.

שושנה: – טוב, אני אבוא.

ראובן: – ואז אראה לך איך צומח החמציץ גם בליל ירח. הוא הולך לכאן.

שושנה: – מי?

ראובן: – רפאל.

שושנה: – אתה לא גזלת ממנו שום דבר… ואל תרגיש כאילו…

ראובן: – המבט שלו הורס אותי…

פרומה: – חה. חה. היא אמרה לך מה שאמרתי לה אחרי מה שספרתי לה?

רפאל: – (ליד שושנה וראובן) השכבת את הילדים?

שושנה: – כן.

רפאל: – מתי תבואי לחדר?

שושנה: – יותר מאוחר.

רפאל: – אחרי האספה?

שושנה: – יותר מאוחר. הבטחתי לראובן לבקר אותו בשמירה.

(פאוזה גדולה רפאל הולך ולא מוצא לו מקום. לבסוף הוא יושב לבד. לראובן לא נוח. הוא קם).

פרומה: – אל תפריע לי במרפק. מי הזמין אותך? תמיד הוא אוהב לשבת לצדי באספות

ולבלבל לי את ה“עיניים” בסריגה.

רפאל: – ראובן לשושנה עכשיו?1

גלין: – (ניגש לשולחן, מניח מחברת פרוטוקולים) חברים. אנחנו מתחילים באספה.

קנדל: – רק לרגע.

(רץ פנימה, תופש כולבויניק, הסינר בכתפו, חוזר לדלת המטבח)

עכשיו אפשר להתחיל.

גלין: – בסדר היום. אינפורמציה קצרה על המצב, חופש ממושך לרפאל הובר.

גיוס בשבתות. 4 חברים נוספים לעליה ב'.

פרומה: – חה. חה. חה.

גלין: – טוב. כולנו נחכה עד שתגמרי לצחוק.

פרומה: – חה. חה. חה.

גלין: – אני מתכוון אליך פרומה.

פרומה: – מה פתאום אלי?

גלין: – פשוט מפני שאת מפריעה.

פרומה: – אני? כולם מרעישים אז למה דוקא אני וסימה?!

גלין: – חברים.

פרומה: – חברים שיהיה שקט.

גלין: – אל תעזרי לי. טוב?

פרומה: – טוב.

גלין: – ובכן, במוסדות החליטו כפי שידוע לכולנו בעניין המאה אלף אז ועדת

החקירה של האנגלים והאמריקאים הסכימה. כלומר, המליצה להביא מאה

אלף יהודים, מהעקורים, מהמחנות, אלו שנשארו מההשמדה הנאצית…

נוסף לבטול חוק הקרקעות…

ובכן, אנחנו, כלומר הישוב, הסכים להפסקת הטרור נגדם.

והאנגלים אלף אינם מוכנים לתת למאה לעלות… לא יתנו סרטיפיקטים. כולנו

יודעים מה התרחש בזמן האחרון. שני אנשי אצל שנידונו לתליה… וחברי הגנה

שהורידו עולים מ“וינגיט” קבלו משלוש עד ארבע עשרה שנה… ויש צרות עם

הלח"י. הם לא יקבלו מרות. אבל… וזה… איך לומר? יש אינפורמציה מוסמכת

שהאנגלים מתכוונים לערוך חיפושים נרחבים בכל מקום… גם במשקים. הם רוצים

להחרים נשק. התרוץ יהיה כמובן, כרגיל, חפוש אחר עולים בלתי ליגליים…

ומה שמחכה לנו, חברים, זה המשך של החפושים בכפר גלעדי וגבעת חיים… עם

כל מה ש… שקרה גם ביגור. אולי מפקד המקום רוצה להוסיף?

מנחם: – מתתיהו יצא לכמה דקות.

גלין: – טוב, אז אולי יותר מאוחר. יתכן שנפעיל את

תכנית א'. אבל, טוב, אז נעבור לסעיף השני. יוסף אלון, אולי תבוא לכתוב

פרוטוקול! (יוסף קם ויושב)

רפאל הובר!

רפאל: – כן.

גלין: – חברים. בענין חופש ממושך לרפאל הובר – המזכירות לא הביאה דעה

מגובשת. רפאל מבקש שהאספה תאשר לו חופש לחצי שנה. לדעתי,

באופן אישי, מאחר שהקיבוץ… צריך למצוא נוהג אחר… אולי שועדת חברים בלבד תחליט במקרים כאלו… מפני שבאמת… יתכן שפורום

כל כך גדול כמו האספה אינו נותן אפשרות לחבר להתבטא…

הייתי אומר, בעיקר במקרים מסוימים… אתה רוצה לומר משהו לאספה, רפאל?

רפאל: – (קם) אתם צריכים להבין. אני זקוק לחופש… אני פשוט מבקש שתתנו

לי לצאת לכמה חדשים… (יושב). מבלי לנמק… כאן… וזהו!

גלין: – מי מבקש רשות דבור? יאשה, אתה חבר ועד"ב,2 אולם…

ישה: – אני נגד. – מי עוד.

מנחם: – אני.

גלין: – מנחם ברודני, מרכז סדור עבודה.

מנחם: – יש לנו עוד שני סעיפים הערב. גיוס בשבתות, וגיוס לעליה ב'. אני לא מוכן

להכנס לבעיה הקונקרטית… אני יושב כל ערב בסדור־העבודה… ואני אומר

לכם, חברים, שאנחנו נופלים מהרגליים… צריך לסתום פה ולסתום שם… ואי-

אפשר כך יותר – ואל תגידו לי שענפים לא נהרסים! – מישהו צריך לעבוד.

לא? והחברים שלנו שרשומים בסדור־העבודה – תסתכלו – בעליה ב',

בפלמ"ח, בקורסים של ההגנה, בנוטרות, בעזרה לישובים צעירים בעליה על

הקרקע… אפשר להתפקע כך… ואני יושב כל לילה, עם סדור עבודה – ושובר

לי את הראש… מהיכן אני אקח עוד ארבעה מגויסים נוספים? מהרפת? מהלול?

מהפלחה? יש שם אנשים מיותרים? הרפתנים עובדים כבר ארבעה חדשים בלי

הפסקה… ולא נחו אף שבת אחת… אז עכשיו תהיו כולכם טובים – ותתנו

חופש – ואני אהיה האיש הרע שמתנגד!

גלין: – גמרת?

מנחם: – בינתיים. אני רוצה להוסיף…

גלין: – בבקשה.

מנחם: – טוב… אולי אחר־כך.

פרומה: – אני רוצה לומר משהו.

גלין: – אולי תגשי לשולחן?

פרומה: – אותי ישמעו גם מכאן… (ועכשיו למנחם) ואל תבוא אלי למרפאה להתאונן על

כאבי גרון…

חברים. כולכם מכירים אותי ויודעים שאני לא דברנית גדולה. ואם אני פותחת

פעם את הפה שלי… זה אם אני מרגישה שנעשה עוול לחבר… כמו במקרה של..

טוב, מוטב שלא לאמר… ואני מתפלאת על מנחם… הוא שכח שפעם גם הוא

ביקש חופש… והאסיפה אשרה לו…

מנחם: – לפני שבע־עשרה שנה…

פרומה: – אז מה? אז לא היו דפיציטים?

קנדל: – עוד איזה.

גלין: – פרומה – דברי לענין.

פרומה: – אז מנחם, נניח שזה היה לפני שבע עשרה שנה… אז תמיד היו בעיות אישיות,

ותמיד יהיו בעיות אישיות… וזה לא אסון. להיפך, ואנחנו חייבים לגלות הבנה

לחבר. ורפאל הובר הוא לא ילד… הוא יודע מה שהוא עושה. או – ותסלח לי

רפאל – חושב שהוא יודע מה שהוא עושה… ואם הוא בכל זאת עומד על דעתו –

אנחנו צריכים לאשר לו חופש ממושך, אם לא לחצי שנה –לפחות לכמה

חדשים.

מנחם: – תסכימי שנוריד לך את העזרה מהמרפאה?

פרומה: – זה לא שייך לענין.

מנחם: – מדוע לא? שכחת את הוכוח שהיה לנו בענין חצי יום עבודה אצלך במרפאה?

פרומה: – כאשר כאבו לך השיניים לפני שנה וחצי – באת להעיר אותי באמצע הלילה.

אני לא עובדת שמונה שעות או עשר שעות אני כמעט מגויסת עשרים וארבע

שעות – אז אל תעשה לי מכל הבעיות כלבויניק אחד גדול. אני מכבדת את

דעתך ואני מבינה את רפאל הובר. נכון שיש התנגשות בין שני הדברים אבל

המשק זה לא רק הענפים – זה גם החבר… ומוטב לפעמים שענף יהרס מאשר

חבר יהרס… ובענין חצי יום עבודה… הוספתם לי הכשרות, ונוער עולה,

ופלמ"ח… אתה חושב שיש להם פחות פרונקלים?

מנחם: – אנשים נופלים מהרגלים.

פרומה: – תשלח אותם אלי למרפאה. אני אתן להם זריקה!

גלין: – חברים תפסיקו!

מנחם: – פרומה הופכת את כל הענין לצחוק. כאן לא המקלחת…

גלין: – מנחם, אל תצא מהכלים. אל תחשוב על איך שהיא אומרת אלא על מה שהיא

חושבת

מנחם: –… אז שהיא תלך ותרכז את סדור־עבודה. אני לא יכול יותר… אני שובר לי את

הראש… גלין, רצית לומר משהו.

מתתיהו: – (נכנס) אברהם…

גלין: – כן.

מתתיהו: – יש לי הודעה חשובה.

גלין: – אולי אחרי שנגמור את הסעיף של רפאל הובר?

(מתתיהו ניגש ומתלחש עם גלין) (גלין יושב)

מתתיהו: –… אני… רק כמה מילים… ובכן… מחר בבוקר בשעה 9, כל המפקדים, ממפקדי

כיתות ומעלה… בסככת הטרקטורים… קבלתי עכשיו ידיעה… ובכן, ממחר

לפנות ערב אנחנו נכנסים לִשְלַב שֶל תָכְנִית א', כְלוֹמַר מַצָב חֵרוּם… כל

הנשק הבלתי ליגלי חוזר מייד לסליקים… והאחראים יטפלו בכך…את ההוראות

להתנגדות פסיבית תקבלו מחר… אולם מקומות הרכוז כפי שקבענו… כלומר

ליד בתי הילדים, ליד הגרז', והפלמחניקים – יהוו רכוז נפרד… כפי שבודאי

מסר לכם אברהם הערב – הם מתכוננים לערוך לנו מהדורה רצינית יותר… של

מאסרים וחפושים… במקרה שהאנגלים יתפרצו… למשק… ישמש פעמון חדר

האוכל… תהיה אזעקה. כל אחד ילך למקומו. בשקט. בלי פניקה. המטפלות

נשארות עם הילדים. אני מצטער שהפרעתי – אבל אני מוכרח ללכת עכשיו…

(מתתיהו יוצא.)

גלין: – רפאל.

רפאל: – כן.

גלין: – יתכן שהודעתו של מתתיהו משנה משהו לגבי בקשתך מהאספה הכללית?

רפאל: – בעצם… אני מבין שאני חייב… על כל פנים אני מוריד את בקשתי מסדר – היום.

גלין: – הסעיף הבא – הגיוס בשבתות…

(בפינה ניגשת שושנה אל רפאל. האור מרוכז רק עליהם)

שושנה: – אני שמחה שאתה נשאר בבית.

רפאל: – כן, אני משער לעצמי…

שושנה: – הקנאה כמו רעל… כמו חלודה… ואתה יודע שאין לך כל יסוד…. אני רק מחבבת

אותו… זה הכל…

רפאל: – זה הכל. את גם מודדת את הסוודר בשבילי על הגב שלו… (הולך)

שושנה: – רפאל…

(ליד חדר האכילה.)

רפאל: – (נכנס) ראית באיזה מקום את אברהם גלין? הוא אמר לי למצוא אותו אחרי

האסיפה.

נחום: – הוא מתהלך עם מתתיהו.

(עולה שירה מחדר האכילה).

רפאל: – הנוער כבר מתחיל עם “הבלגן” שלו. הם מצפצפים על כל הבעיות שבעולם.

נחום: – הכל עובר בחיים – גם מצב־הרוח – שכח את זה יתכן שהאנגלים יתנו לנו

חופש ממושך… בבית־הסוהר.3

רפאל: – זה לא היה משנה לי הרבה. פשוט ריק לי בנשמה…

נחום: – שמע, רפאל, אל תהיה “סתם נפוח” מצב רוח בא ומצב רוח הולך וה“זיפת”

לעולם נשאר…. להתראות.

רפאל: – להתראות.

(נחום יוצא עם פנס השדה).

רפאל: – (בהקלטה)…. מה יכולתי לומר להם? צדק מנחם ברודני – המשק נהרס…

גיוסים בלי סוף… אילו יכולתי לקחת ילקוט גב ולפסוע שוב במשעולי הארץ.

… הקנאה גוברת בי… ראובן בלוך. היא יושבת אצלו, היא מחייכת אליו, היא

הולכת לבקר אותו בשמירה… כן, כמובן, שום דבר לא נתרחש… פשוט ידידים

טובים… ומדוע לא? אבל הקנאה, כמו חלודה… כמו רעל…. לנסוע… אבל

עכשיו… תכנית א'…. התנגדות פסיבית… להאחז באדמה… לשכב ליד הטנקים

והמשורינים שלהם… כמו בביריה, כמו ביגור… כמו בגבעת־חיים… "יהודי

מארץ־ישראל"…

(נכנס גלין)

גלין: – (הם יושבים על כדים ריקים) אני מצטער… הייתי מוכרח לדבר עם מתתיהו,…

ובכן, בסכום האספה מתברר שעוד חסר לנו אדם לעליה ב'… להורדה בחוף…

יתכן שזה יפתור שתי בעיות… מה דעתך?

קנדל: – (בפתח. מרקיה בידו) רוצים מרק קר? בעיות, הא?

רפאל: – גוססים, הה?

קנדל: –… אז לא אמרתי כלום… (יוצא)

גלין: – אני שמח שהסרת את הצעתך. מנחם הוא לא גזלן… זה לא כל כך פשוט… והוא

צודק בעצם. הגיוסים הורסים אותנו… ומבחינה אישית, רפאל – אני לא כל כך

בטוח – יתכן שאני טועה – זו צורה של בריחה מן הבעיות ולא פתרון… ואני

במקומך…

מנחם: – (בפתח) אברהם, אני מוכרח למצוא שני מחליפים לרפת, לחליבה. באו איזה

קרובים מתל־אביב… והם כבר עובדים ארבעה חדשים…

גלין – כן, שמעתי באסיפה. למתי?

מנחם: – בעוד כמה שעות. אז אולי נצא שנינו לחלוב כמו בימים ההם? (שושנה מופיעה

מתחת לזרועו של מנחם) ונקח גם את שושנה אתנו לחלק חציר…

גלין: – (לרפאל) אתה הולך?

רפאל: – אני אחזור. צריך להשחיז כמה יתדות לאיזה אהל של הפלמח…

גלין: – בלילה? – לא, בבוקר. עוד לא נתת לי תשובה.

רפאל: – כן. אני יודע. (יוצא).

מנחם: – אז מה?

גלין: – טוב. חשבתי שאספיק לישון… (ועכשיו לשושנה)

שושנה את רצית לדבר אתי אז אולי נדחה את השיחה למחר… אני צריך להתלבש…

בגדי עבודה… אולי אספיק לישון קצת…

שושנה: – טוב. מחר אחרי השכבת הילדים, זה נוח לך?

גלין: – לא. יש לי ישיבת מזכירות. עם ועדת הבטחון… יהיו “ענינים” רציניים עם

האנגלים.

שושנה: – אז טוב, נדחה את זה. זה לגמרי לא בוער.

מנחם: – אם זה לא בוער אני יכול ללכת… (עולה נגינת מחול מחדר האכילה).

שושנה: – ראיתי שדברת עם רפאל… זה פגע בו… שהרוח היתה נגדו…

גלין: – כן. גם שלא פתחת את פיך באסיפה…

שושנה: – הוא בא אליך?

גלין: – לא. אבל הגבר שלך מסובך כהוגן…

שושנה: – גם אני.

גלין: – ואברהם גלין יכול לעזור במשהו?

שושנה: – לא, אברהם. אני לא חושבת. אנשים מבוגרים עושים שטויות שמתאימות

לאנשים מבוגרים –

גלין: – אהבה – מה?

שושנה: – בחיי שאני לא יודעת. אוהבים גבר אחד – והולכים אל השני… אתה בטח חושב

שכלם מאושרים כמוך, עם הטרקטורים והשדות והאסיפות הכלליות?

גלין: – לי פשוט אין זמן לחטט. יש דברים יותר חשובים… מה בעצם רצית לומר?

שושנה: – כשנגמרה האסיפה – ידעתי. עכשיו – אני לא יודעת. אתה חושב שזה יהיה נכון

אם יגיסו אותו?

גלין: – לפעמים המרחק – בונה! לפעמים המרחק – הורס! זה תלוי גם בך, שושנה.

יש לך תשובה?

שושנה: – לא. אני לא יודעת… זה שאנשים גרים בין ארבעה קירות זה הורס… אפילו,

  • איך להגיד לך?

גלין: – כמו לאדם מבוגר. כמו שאני מדבר עם הבת שלי… כך, פשוט…

שושנה: – אפילו יחסי אהבה נעשים משהו מיכני… ללא התלהבות, מכוערים, זה כמו שיש

רק עשן ואין אש…

גלין: – מה את מוצאת בו?!

שושנה: – אני לא יודעת.

גלין: – בכל זאת?

שושנה: – לא יודעת לבטא… הוא לא רציני… הכל… אתה יודע… כמו שהוא רוקד…

בפולקה… בקרקוביאק… והוא מחייך… ואז הכל פשוט… כאילו אין לו אשה

וילדים… כאילו אין עלי אחריות… ואני לא יודעת למה – אבל יש איזו אמת

אחרת… אולי כך מרגיש איש ששותה הרבה – לא?

גלין: – מאין לי לדעת – מהיין שאני לוגם פעם בליל הסדר בפסח?

שושנה: –… הסבתא שלי היתה רוקדת ולס… ואז פתאום הבגדים שלה לא הריחו

מנפתלין… זהו; בעצם אתה יודע… כששני אנשים גרים הרבה זמן ביחד… יש

אולי עובש בנשמה…. כמו קפאון… כמו נפתלין…. בגדי חורף שהיו הרבה זמן

בארון… והוא לוקח הכל… כמו שמתחיל האביב… בקלות… הנה הוא הולך…

תסתכל איך הוא גם פוסע בקלות….

גלין: – לא שערתי לעצמי שתתני לי הרצאה…

שושנה: – (בגיחוך) גם אני – לא. אבל לפעמים….

ראובן: – (נכנס) ערב טוב – או לילה טוב… איך להגיד לכם? אני בעמדה ג'. ליד הלולים.

רוצה לעשות סבוב? משעמם לשמור לבד…

גלין: – מסכן…

(שושנה מחייכת לעומת גלין)

שושנה: – אמרתי לך. בלי נפתלין. (ועכשיו לראובן)

אתה בטח רוצה להראות לי איך צומח החמציץ בשדרת הברושים?

ראובן: – (בחיוך) איך ידעת?

שושנה: – אחת מנערות ההכשרה ספרה לי שלמדת אותה איך קוטפים חמציץ בליל חושך,

נכון או לא?

ראובן: – לידיעתך דוקא היה לילה בהיר מאוד…

שושנה: – זה מפני שהיו לה שערות ג’ינג’יות, חה חה חה…

(הולכת עם בלווית ראובן שרובהו על כתפו. שניהם נעלמים).

(גלין יחידי. רפאל נכנס נושא גרזן. מסתכל לעבר ראובן ושושנה).

גלין: – מה זה בידך?

רפאל: – אמרתי לך קודם – לא? להשחיז יתדות… זה בסך הכל רק גרזן. מה אתה

מסתכל בי כך?

גלין: – בלילה?

רפאל: – לא בלילה. בבקר. אני יוצא לחורשת האקליפטוסים.

גלין: – הה…. יתדות לאהלים?

רפאל: – כן. מה נבהלת? אתה חושב שאני הולך ל….

גלין: – זה רק נדמה לך… פשוט, הייתי שקוע בהרהורים… אז מה החלטת?

רפאל: – אני חושב שאני אקבל את ההצעה, אברהם גלין…. (רעש מכונות…)

(גלין הולך ויושב על מרפסת. חולץ נעליו).


פרויקה: – באנו בדיוק לזמן… (שירה של רקודים) עוד רוקדים בחדר האוכל..

עליזה: – בוא! בוא,!

פרויקה: – אבא שלך לא יברח…. אני צריך קצת לאסוף אומץ לפני שנודיע לו…

עליזה: – בחייך! מה אתה רוצה לעשות?

פרויקה: – תיכף תראי… (מנשק לה. פרומה ניגשת).

(עליזה ופרויקה נראים ליד ברוש. מתנשקים. פרומה נכנסת. היא הולכת

וסורגת לאור הירח הבהיר. נעצרת ליד הזוג).

פרומה: – נו, אתם לא רואים שיש אנשים בסביבה…

עליזה: – פרומה! פרויקה, תכיר זו פרומה החובשת שלנו… זה פרויקה. החבר שלי…

פרומה: – באמת?

פרויקה:– כך אומרים. את חושבת שאני יודע. אבל אם עליזה אומרת – זה בטח כך.

עליזה: – הוא סתם מתלוצץ. אנחנו נכנסים לחדר משפחה, בהכי קרוב…

פרויקה: – כמו כלום. כשעליזה מחליטה – אז זהו זה.

פרומה: – ואבא יודע?

עליזה: – לא.

פרויקה: – העיקר שעליזה ואני יודעים. אבל באנו לראות אותו. מה שמו?

פרומה: – (בקפיצה) לא ידעתי שאת מחבבת ליצנים! (לפרויקה) ומי אתה???

פרויקה: – אני? לא שמעת? אני הוא הבחור שעליזה החליטה לעשות אתו חתונה…

פרומה: – אני רואה שיש לך מפתחות… אתה נהג או משהו כזה?…

פרויקה: – משהו כזה – גם!

פרומה: – גם מה?

פרויקה: – נהג גם. גם עובד במטעים… ויודע להבדיל בין שזיף לאפרסק… ודיסטרודעטר

ואגזוז… ביחס לקלמנטינות…

עליזה: – (בלחישה לפרומה) הוא מפקד כיתה בפלמח.

פרומה: – בחייך?

עליזה: – כן.

פרומה: – כל הצוציקים נהיו אצלנו לגנרלים…. אז מה, אתה מאיזה קיבוץ או סתם

עירוני?

עליזה: – קיבוץ רגבים.

פרומה: – רגבים? רגע. רגע. אז אתה בטח מכיר שם איש אחד, כשהייתי יותר צעירה

ממה שאני היום… הוא חיזר אחרי… מה היה שמו? כן, שמילקובסקי…. היינו

יחד בקלוסובה… אתה מכיר אותו?

פרויקה: – קצת. אבל שמו היום הררי.

פרומה: – אז מה – אז הוא בטח נשוי… ההררי הזה?

פרויקה: – כמו כלום.

פרומה: – ובמה הוא עוסק?

פרויקה: – הוא נשוי.

פרומה: – אתה שוב מתלוצץ… מתי אתה רציני?… הוא חושב שנשואים זה מקצוע! זו

אמנות… חה… חה… חה… ובכן, במה הוא עוסק?

פרויקה: – בטרקטור.

פרומה: – ואיך אשתו של שמילקובסקי?

פרויקה: – אשה מאה אחוז.

פרומה: – ואיך “צוציק” שכמוך יודע זאת?

פרויקה: – זה קצת מסובך… אבל… אם יש לך שעה זמן… אז אולי בפעם אחרת….

פרומה: – הי, בחור. שמע, אל תשתמט. כשפרומה שואלת… אז…

פרויקה: – זה פשוט מאד. היא עובדת במחסן הבגדים, וחוץ מזה, זו במקרה אמא שלי…

פרומה: – בחייך? זאת אומרת… ש…?

פרויקה: – כן. הכל התחיל עוד מקלוסובה… כמו שאמרו בועידה השבועית….

פרומה: – נו, באמת? עכשיו אני רואה שאתה באמת דומה לו… לא לגמרי… רגע….

תזיז את הסנטר שלך… כמובן… בפרופיל אתה בדיוק שמילקובסקי… כמו

שהיה בקלוסובה…

פרויקה: – אם זה כך – אני הולך קצת לאהלים של הפלמח… אז נפגש בחדר־אוכל וניגש

לזקנים שלך – אם הם לא ישנים… כבר איזה שעתיים בריאות….

עליזה: – בסדר. (פרויקה יוצא)

פרומה: – מענין. אם פרויקה מחזר אחריך כמו ששמילקובסקי חיזר אחרי…. בואי אני

אספר לך משהו…. הוא פשוט השתגע אחרי…. לא נתן לי מנוחה…. ומכתבים

יש לי… “פקט” שלם של מכתבים…

(יוצאות).

(גלין הולך אל העבר השני של הבמה. שם מרפסת קטנה. קיסוס מטפס… גלין יושב וחולץ נעליו… מימין עליזה בתו הבכירה באה בקפיצה – דליגה… אל צוארו)…

גלין: – מתי הגעת? כל כך מאוחר בלילה?…

עליזה: – אבא, אתה מתחיל להתקלקל… עוד אינך ישן? פגישה?

גלין: – יש לי תכף פגישה? זה עם הפרות ברפת… איך הגעת?

עליזה: – פרויקה הביא אותי בטנדר. היו רקודים “בגבעה” והחלטנו פתאום, כלומר,

פרויקה ואני, שנערוך בקור פתע… אז פרויקה אתה מבין אבא?…

גלין: – כן הכל. חוץ מ… דבר אחד: מי זה בעצם פרויקה?

עליזה: – הוא עוד מעט יבוא לקחת אותי אז תכיר אותו… הוא לובש מכנסים קצרים

כחולים וחולצה לבנה. זה נורא הולם אותו… אז תראה אותו… הוא ניגש קצת

לאהלים של הפלמחניקים….

גלין: – הוא רוצה בכלל להכיר אותי?

עליזה: – בעצם – לא כל כך. הוא מפקד כיתה בפלמח כמו שאתה רואה אותו…

גלין: – אני עוד לא ראיתי אותו… עליזה.

עליזה: – קוראים לו פרויקה והוא השתתף בפיצוץ הראדר בחיפה, אז שנהרג עוזי…

פרויקה הוא גם בן־קיבוץ…

גלין: – סתם פרויקה, וחסל?

עליזה: – הנוי, אבא, זה נורא הרבה. ביום ראשון אני נוסעת להכיר גם את הזקנים שלו…

גלין: – זאת אומרת אהבה, עליזה?

עליזה: – כמובן אבא, הוא בחור עצום… מוכנה בשבילו….

גלין: – אז אולי תספרי גם לאמא…

עליזה: – לא. היא לא תבין אותי. מה אתה יודע, אבא, הבחורים בכיתה שלו משתגעים

אחריו. הוא מדריך בשאטו ובברן ובקפפ.. וזה לא סתם…….. פשוט, רקדנו

“בגבעה” ורצינו לטייל…. אז פרויקה “התלבש” על הטנדר… והוא טס כמו

משוגע… אני נורא אוהבת איך שהוא נוהג מהר… ישר אל הירח… וביד אחת….

גלין: –… אני מוכרח לישון… לפחות עד החליבה… אז תבואי אתו אלי לרפת?

עליזה: – כמו כלום. להתראות, אבא.

גלין: – להתראות, עליזה… (עליזה יוצאת)

גלין: – (לנפשו) אהבה! קוראים לו פרויקה… (מחייך). זאל זיין אזוי…


ח ש כ ה

(ספסל. פרויקה ישן על ברכי עליזה).

פרויקה: – מה השעה?

עליזה: – כבר בקר!

פרויקה: – מ ה?

עליזה: – כבר בקר.

פרויקה: – מתי היה כבוי אורות בג’וערה?

עליזה: – לפני יומים.

פרויקה: – את סתם מותחת אותי…

עליזה: – תפקח את העינים אז תראה שכבר בקר…

פרויקה: – תעשי את זה בשבילי – טוב? כמה זמן אני ישן?

עליזה: – מהרגע שנרדמת!

פרויקה: – את עם התשובות שלך את יותר גרועה מהג’ינג’י התימני מפלוגה ה… שגנב

את העז בבאר־טוביה….

עליזה: – שכחת שהבטחתי לאבא להראותו לך אותו?

פרויקה: – להראות לי אותו בתמונה או בגודל טבעי?

עליזה: –… אז אחרי כמה רקודים אמרת: בואי, נמצא ספסל…. רק לכמה רגעים…

ועכשיו אתה כולך מכוסה טל… כי גם אני נרדמתי….

פרויקה: – חלמתי שאנחנו הולכים עוד פעם לראדר… את יודעת גדר התייל… יש לך בטח

איזה סיכה בחגורה….

עליזה: – מה פתאום סיכה בחגורה?

פרויקה: – אז מה פתאום אני חולם על גדר תייל. אולי תסבירי לי, גננת!

עליזה: – די, נו. תפקח את העינים שלך.

פרויקה: – בחיי, תפסיקי, את מתחילה כמו הממ. הף.הף.הף.הף. עשרה קילומטר ריצת

בקר…. הף הף הף רצח בעינים עם מקלות הקפפ…. הף הף הף. הורדת זקיף…

את לא מבינה שבחור כמוני זקוק לקצת רוך נשי – ואת שמה דוקא סיכה

בחגורה… כדי לדקור אותי כל הלילה.

עליזה: – שוב אתה מתחיל – תסתכל אין שום סיכה… פרויקה. אתה לא יכול להסתכל

עלי בעינים עצומות… שכחת איך אני נראית!

פרויקה: – את עצומה… ואת שכחת שנתתי לך את סמל הפלמח כשרקדנו?

עליזה: – בחיי שאתה צודק…

פרויקה: – עכשיו את מבינה למה חלמתי על גדר תייל? מה הרעש הזה? כאילו מכוניות

נוסעות…

עליזה: – בוא ניגש כבר לאבא… זה פשוט לא יפה…

פרויקה: – תלכי לבד.

עליזה: – מה פתאום?

פרויקה: – ותגידי לו שהתחרטתי. זה צודק זה? מחרתים אני הולך לג’וב חדש… ונניח

שפתאום יהיה לנו ילד…. אז סתם כך מתחתנים בין ג’וב לג’וב?

עליזה: – (בכעס) איך אתה מדבר? נפלת על הראש או מה?

פרויקה: – אני התכונתי לומר מה שאבא שלך יאמר… חומד אני אוהב אותך – למרות….

עליזה: – למרות? נו, תגיד!

פרויקה: –… שאין לך חוש הומור במיל.

עליזה: – גם כן “שמע־נא” – בוא, קום, (קמה) עם אבא הכל יהיה בסדר…

פרויקה: – יהיה בסדר? אני קם. (קם וחוזר ומשתטח על כל הספסל).

עליזה: – אם אתה לא קם עד שאני סופרת שלוש – אני פותחת את הממטרה על הדשא –

ותקבל מקלחת…

פרויקה: – רק לא זה. אני פשוט שונא מיים… הספיקו לי המיים בנהריה, כשהורדתי עולים

חדשים והם רכבו עלי כאילו הייתי פרדה בלגית מהאניה לחוף… גם כן ג’וב

עליזה, חשבתי שאת “מבלפת”… זה באמת בוקר… תראי איך שהשמיים

אדומים… את זוכרת איך שכתוב אצל ביאליק: השמש זורחת בנחת,… פהוק

אחד ואני בולע את הקיבוץ שלך…

עליזה: – אל תרדם שוב. הוף. בוא כבר… אבא חלב בטח את כל הרפת…

פרויקה: – אבא. אבא. אבא. תפסיקי עם אבא. את שומעת את הרעש? משונה. זה לא

מוצא חן בעיני… השמיים אדומים… זה לא זריחה…. זה שרפה… זה לא

השמש… תסתכלי לפרדס רואה משהו?

עליזה: – ל א.

פרויקה: – רואה כובעים אדומים? זה “הכלניות” – החיילים האנגלים…

עליזה: – אתה בטוח?

פרויקה: – תסתכלי שם – רואה? שלשה חיילים אנגלים… עכשיו הם נכנסו בחזרה…

ועומד שם אחד… ליד העץ… לא רחוק מהטרנספורמטור… רואה???

עליזה: – ל א.

פרויקה: – אולי את עוורת צבעים?

עליזה: – כן, עכשיו אני רואה.

פרויקה: – זו “כלניה” מחורבנת עם ווקי־טוקי…. יש לי כלי… ושם בפרדס… המון

חיילים אנגלים…. בין העצים… מוכרחים לסלק את האקדח….

– צלצול אזעקה –

היכן מחביאים אותו? אני רץ…

עליזה: – לאן?

פרויקה: – לאהלים! (יוצא)

עליזה: – פרויקה… חכה לי!… (יוצאת)

(מנחם וגלין באים בבגדי עבודה. קנדל מכה בפעמון…)

גלין: – די. מספיק כבר! תיגש למקום הרכוז שלנו.

קנדל: –… בכל המשקים העלו מדורות… (יוצא)

רפאל: – (נכנס) האנגלים בפרדס… מתתיהו בקש למסור לך… הוא שלח את יוסף אלון

בדרך העקציות… למושבה…

עליזה: – (נכנסת) אבא…

גלין: – לא עכשיו, עליזה. (לרפאל) אתה ראית אותם?

רפאל: – כן, בפרדס. ובדרך למושבה… הם עם משורינים… ונדמה לי שמאחרי הגבעה

חונים טנקים…

גלין: – ואיפה ראית אותם?

רפאל: – עליתי על מגדל־המים. אני מעריך שיש כמה מאות חילים… אבל הם מסתתרים

מסביב… ואנחנו, למעשה, מוקפים… הם ניתקו גם את הטלפון…

גלין: – היכן מתתיהו?

רפאל: – הוא בקש למסור לך… הוא עובר במקומות הרכוז… הוא תיכף יבוא לכאן…

גלין: – עליזה.

עליזה: – כן. אבא.

גלין: – גשי לגנון א'.

עליזה: – אולי יותר טוב… למרפאה… עברתי קורס עזרה ראשונה בגבעה…

גלין: – בסדר. (עליזה רוצה לומר משהו. מהססת) לא עכשיו… עליזה… כשהכל

יגמר אראה את פרויקה…

(עליזה יוצאת נכנס הנס בריצה) (נשמעות יריות).

הנס: – יורים! – שלנו…. –של מי? – – שומע?

גלין: – ההוראה היא התנגדות פסיבית. הם השתגעו שם!

ראובן: – (נכנס בריצה) זה האנגלים יורים – ליד האסם… אתה רואה… הם רודפים

אחרי משהו…

מתתיהו:– (נכנס) טוב שאני רואה אותך… זה עסק רציני… יותר ממה ששיערנו. צריך

להתקשר עם מפקד הצבא… איך שלא יהיה… מה יש סימה? (לסימה הנכנסת).

סימה: – אני לא יכולה להשתלט על הילדים. הם ניגשים לחלונות…

מתתיהו: – תגשי לרכוז ליד בית־הספר… תקחי אנשים… תסגרו את התריסים…

סימה: – כן, מתתיהו. זה איום (צעקות אנשים)

מתתיהו:– מה את עומדת? רוצי! שהילדים יהיו בתוך הבתים…

סימה: – (במבוכה) כן, מתתיהו (מתנגשת עם קנדל הנכנס ובידו מוט ברזל ויוצאת).

גלין: – (לקנדל) השתגעת!

קנדל: – הם גוררים את החברים למכלאות… הקימו גדרות תייל… פתחו את הראש

למנחם ברודני… זה איום… עוד לא ראיתי דבר כזה…

מתתיהו: – תזרוק את מוט הברזל…

קנדל: – אתה אל תגיד לי מה לעשות… אני… עם המוט הזה… אתה לא ראית איך הם

פתחו את הראש למנחם – בקת של רובה…

גלין: – חיים – אל תעשה שטויות… הם עם מכונות יריה… רק התנגדות פסיבית…

קנדל: – זה שגעון אני אומר לך…

גלין: – אין לנו ברירה אחרת… (נוטל מקנדל את המוט)

יוסף: – (נכנס בריצה) אי אפשר לעבור. יש אנגלים לאורך כל הפרדס. גם ליד

הטרנספורמטור. חזרתי ועברתי ליד הצריפים הם פשוט שוברים רצפות

הורסים חדרים… ראיתי שלקחו מקלטי רדיו ונפצו אותם…

– קולות –

נאצים! גסטפו!

נאצים! גסטפו!

נאצים! גסטפו!

קנדל: – (מרים שנית את מוט הברזל) אני לא יכול…

מתתיהו:– אנחנו לא רוצים הרוגים… חיים… את שומע? תעמדו כאן… אני אנסה להתקשר

עם מפקד הצבא… (יוצא)…

נאצים! גסטפו!

נאצים! גסטפו!

קנדל: – אני נגש לשם… (זורק את המוט ויוצא).

(נזרקת פצצת עשן יריות. בתוך המהומה יוצאים האנשים מלבד גלין. חייל

בריטי יוצא מתוך העשן ומתקדם לעבר גלין ברובה מכודן)

חייל: – הנדס אפ! (תוחב את הכידון בגבו של גלין)

מוב! בו! קויק!

הקלטה: –… לא אני לא ארים ידים… (תוך תנועה)

אל תביטו בי ילדים… אולי תסגרו את התריסים שם! שהילדים לא יביטו! אל

תביטו בי ילדים. זה לא אני, אברהם גלין ההולך כך… בקיבוצי שלי… בביתי

שלי…

חייל: – הנדס אפ! בסטרד!

הקלטה: לא תזכה שארים ידיים פה בבית שלי בקבוץ שלי!. שלי! אולי תסגרו את התריסים שם למעלה…

חייל: – מוב – בסטרד! אי ויל קיל יו… (דקירה קלה… אנחתו של גלין) – קויק!

גלין: – הו, אל אלוהים…

נאצים! פשיסטים!

נאצים! פשיסטים!

חייל: – אי ויל קיל יו – בסטרד. מוב – קויק…. (יריות. החייל רואה מישהו רץ. הוא עוזב

את גלין וכורע על ברכיו למצב יריה. פרויקה רץ פנימה. שומעים יריות והוא

נופל לצד השיחים. החייל ניגש אליו) דד!

(ולפתע הוא הופך אנושי החייל) היא איז דד.. סם בדי קילד הים…

גלין: – (מסתכל בפרויקה) מת.

חייל: – אי אם סורי… אינג גי. ורי ינג… לוק – היא איז דד!

רפאל: – (נכנס מבוהל) אברהם מתתיהו רוצה שתגש… אל מפקד הצבא מי זה? הוא

ברח מהמכלאה… קודם…

גלין: – אני לא יודע… אחד הפלמחניקים כנראה…

רפאל: – הנה פרומה, אולי היא… שתבדוק אותו…

גלין: – הוא מת… (כורע לפניו) הוא שוכב על האקדח שלו… מכנסים כחולים, חולצה

לבנה… (פרומה עומדת לצדו. תיק עזרה ראשונה, כורעת לצד גלין)

פרומה: – פגשתי אותו הלילה… זה פרויקה… הם רצחו אותו!

גלין: – זהו פרויקה? מכנסים כחולים. חולצה לבנה… פרויקה החבר של עליזה?… הוא

של עליזה… בא רק הלילה… מאוחר בלילה… בטנדר… קרא לעליזה… מיד!

רפאל: – כן, גלין. (יוצא. נכנסת עליזה)

מתתיהו:- מובילים את כולנו ללטרון. לרפיח… וכך בכל הארץ… בכל הארץ.. "איזו שבת-

שחורה"…

גלין: – (אינו שומע) “הוא בחור עצום אבא”…

(הקלטה – עליזה:)

אני אוהבת אותו… בטח שאני אוהבת אותו… אספנו רקפות בגלבוע בטח שאני

אוהבת אותו… כמובן, אבא… הבחורים בכתה משתגעים אחריו… קוראים לו

פרויקה… והוא השתתף בפיצוץ הרדר בחיפה.. איפה שנהרג עוזי… בטח שאני

אוהבת אותו… קוראים לו פרויקה..

מתתיהו: – (לגלין) המפקד הסכים להשאיר כמה חברים.. בשביל המשק… אתה שומע

אותי?

(הקלטה – עליזה:)

בטח שאני אוהבת אותו… באנו בטנדר… בלילה… מפני שרצינו לנסע ישר אל

הירח… מהר מהר לפני שהחיים יגמרו… בטח, אבא, הוא נעל סנדלים… והוא

היה בחור עצום… אבא (בכי)

רפאל: – (נכנס) עליזה באה… היא טפלה בברודני…

מתתיהו: – המפקד הסכים להשאיר כמה חברים.. בשביל המשק… אתה שומע אותי?

(הקלטה – עליזה:)

אני לא אבכה יותר… רק קצת, אבא.. כמו הטל על הפרחים… כמו הפרחים

הקמוטים בבתי קברות עזובים שהרוח מרעידה אותם… ואם יהיה לנו ילד…

כך בין ג’וב לג’וב… והטנדר.. נסע מהר מהר… אל הירח… אני לא אבכה.. יותר..

רק קצת… אבא.. נאצים! גסטפו!

נאצים גסטפו!

(שירת התקוה)

(נכנסת עליזה. היא מסתכלת בפרויקה. גלין נוטל אותה בזרועותיו)


מסך



 

מערכה ב'    🔗

תמונה א'.    🔗

(אור פרוז’קטור כחול מסובב על הבמה.)

הנס: – (מתקן גרבים) נו, תמיד מסרתי את הגרביים שלי למחסן הבגדים – עכשיו זה

חורים יותר גדולים מאשר הגרבים… פשוט “שליפדבדוגן”.. מה אתה מחפש

בתקרה?

יוסף: – (יוסף מציץ למעלה בלי קץ וסוף) הנח לי.

הנס: – (ליוסף) מתי החדשות? (אינו זוכה לתשובה)

נחום: – (ע"י השלחן) איך קוראים לזה?

רפאל: – “פיסטו־שה” נגעת־הלכת! שמע, אני מוכרח לקרוא לך את המכתב שקבלתי

מדני שלי…

קנדל: – (קנדל דופק בפטיש על שבר ספסל. להנס) אם הם אוסרים אותך – הם צריכים

גם לתקן לך את הגרביים…

רפאל: – אולי תפסיק לדפוק – בחיי שאני בורח מכאן…

קנדל: – מה יש לי לעשות כאן מלבד לדפוק בפטיש?

ראובן: – אז תדפוק את הראש בקיר – (פותר תשבץ) חברה, מה זה כשאתה הופך אותו

מימין לשמאל וזה יוצא אחת מעשרים וועדות החקירה של ממשל פלשתינה

(א"י) מזמן הצהרת בלפור…

קנדל: – רק זה חסר לך? מה אתה הופך מימין לשמאל?

ראובן: – אתה חושב שאני יודע? תפסיק לדפוק… מה, אתה רוצה לתקן לאנגלים את

הריהוט שלהם? הו, חברה, עכשיו להכנס למטה טובה…

מתתיהו: – (לומד אנגלית) גורג דיד נוט אנסר… היא ביגן טו… חברה אני כבר קורא את

המשפט הזה עשרים פעם… גורג דיד נוט אנסר… היא ביגן טו… (דפיקת

פטיש)…

קנדל: – מה יש?

מתתיהו: – אתה רוצה שאתקדם באנגלית?

קנדל: – בטח.

מתתיהו: – אתה חושב שזה חשוב?

קנדל: – בטח.

מתתיהו: – אז תפסיק לדפוק. (לראובן) היתה ועדת חקירה אחרי השחיטות בחברון

בצפת ב־1929… אולי… זו? ג’ורג דיד נוט אנסר… היא ביגן טו…….

הנס: – חברה ראיתם גרב כל כך קטנה – וחור כל כך גדול? –אני לא! הוי, איפה

מחסן הבגדים,…מחסן בגדים… “שליפצ־דזוגן”…

רפאל: – בחיי שאני בורח מכאן…

נחום: – (ע"י השלחן. משחקים בשחמט)

רפאל: – האור הזה של הפרוזקטור – נותן לי “מט” ישר לתוך העינים. מה דעתך אם

אני קם ובורח? אני פשוט מתגעגע לילדים… קבלתי היום מכתב אני אומר לך…

נחום: – יופי! נראה אותך עוד צלוי על גדר־התייל…. אומרים שהגדר מחושמלת…

שמע, האנגלים מסתובבים הערב בחוץ… כאילו עקץ אותם4 עקרב…

רפאל: – נו? תורך עכשיו. אני ראיתי מקום ששועל עלה בו על מוקש בגדר התייל –

יתכן שדרך הפרצה הזאת אפשר – לזחול….

זוכר את החצר של השמש בגמנסיה… עם עץ התאנה…

נחום: – (בלגלוג) בחייך? אני לא מאמין שתעזוב את החברים שלך במחנה רכוז –

ותברח לבד…

רפאל: – עוד איך. נמאס לי. אתה מבין? שוב נכריז צום, שביתת רעב… נדרוש

שחרורים… בקצב יותר מהיר… לאחר שסרבנו להזדהות ולאחר – שפוצצנו להם

את הגשרים… (הנס הולך ומתקן תוך כדי הליכה ע"י הדלת) מתתיהו מישהו

קורא לך… (הנס מקבל פתק וחוזר) כבר לא… (מוסר את הפתק למתתיהו)

מתתיהו: – כך! (קורא בפתק) (הכל יושבים לצדו) ההודעה הראשונה… ממחר… שביתת

רעב… מחאה נגד הזחילה בשחרורים… שלשה ימי צום…

יוסף: – למי זה יועיל אם שוב נצום? אתה חושב שזה עושה בכלל רושם על האנגלים?

נחום: – אל תשכח שאנחנו במאסר בלתי חוקי… בלי משפט ובלי חקירה…

יוסף: – אז אם תצום זה ישנה משהו?

הנס: – יש עוד דעת קהל בעולם… יכתבו בעתונים… יהיה רעש…

יוסף: – רעש? אולי בבטן שלנו… מהצום!

מתתיהו: – אתה רוצה לילל – אז תלך למיטה שלך…

יוסף: – כן… כל שבוע צום חדש…

מתתיהו: – (מתעלם מיוסף)… ודבר נוסף… הם בכל זאת משחררים עשרה אנשים… לנו יש

רק שם אחד… מהבלוק שלנו… (פאוזה) ראובן בלוך!

ראובן: – בחייך! אני? אתה בטוח? חברה, אני שר “התקוה” לכבוד המאורע…

קנדל: – (טופח על כתפו) אני לא מקנא באשתך היא תסבול בעד כל החדשים שלא היית

בבית…

ראובן: – סמוך על סמוך… חברה… אני מתחיל לארוז את המזוודות…

הנס: – יש לך בכלל מה לארוז?

ראובן: – לא רק מברשת שינים מ“הועד למען עצורנו”

הנס: – אז אני מתנדב לעזור לך…

יוסף: – זה באמת מזל של גוי (זמזום רדיו מהצריף הסמוך)

מתתיהו: – שקט. חברים. שקט. החדשות!

הנס: – צריך להגיד להם שיגבירו את הרמקול… (לראובן)

ראובן: – נו, תגיד אתה… נפל לך “פלייר” לגרון?

נחום: – חבריה, שקט. אתם לא רואים שאני הולך לקבל “מט”?

רדיו: (רעשים)… מאות הרוגים במלון “המלך־דוד” בירושלים…. היום בשעה שתים־עשרה

ועשר דקות לערך, הגיעה מכונית משא אזרחית לקומה התחתונה של מלון

המלך “המלך דוד” ומספר יהודים שהיו לבושים כערבים…

קנדל: – אנחנו נשלם בעד זה ביוקר.

מתתיהו: – שקט!

רדיו: – " לאחר זה נשמעה התפוצצות עצומה שהחריבה אגף שלם של בנין המלון.

נהרסו עשרים וחמישה חדרים בחמש קומות. בחדרים אלו היו מזכירות ממשלת

פלשתינה (א"י) (הפסקה. צעקות).

מתתיהו: – סגרו להם את הרדיו… תתלבשו!

(שומעים צעדים ונקישות בריחים)

נחום: – מה קרה?

ראובן: – הם מקיפים את הבלוק!

קנדל: – אנחנו נשלם ביוקר…. תשמעו מה שאני אומר לכם…

יוסף: – מאות הרוגים…

מתתיהו:– כולם מתלבשים… אני לא יודע מה מתרחש בחוץ… אבל משהו מתבשל…

הנס: – מה לדעתך הם רוצים?

מתתיהו: – אני לא יודע…. אולי נקמה… אולי… על כל פנים, הם לא באים לחלק לנו

סוכריות…. זה ברור!

יוסף: –… מאות הרוגים… זו זועה, אני חושב… איך אפשר כך – גם חפים מפשע…

מתתיהו: – מה שאתה חושב – תשאיר לעצמך, ותפסיק לילל כאן… תתלבש…

(האנשים נוטלים סכינים. מקלות. וכו')

ראובן: – אתה חושב שהמעילים על הפיז’מות יעזרו לנו מול טומי־גנים???

האנגלי: – (נכנס) הוא איז דה (מי כאן) “לידר”? (שתיקה)

נחום: – (בסינון מבין שפתיו. למתתיהו) הוא קרא לך!

מתתיהו: – שמעתי. שיחכה קצת… (מוציא מסרק ומטפל בשערותיו).

האנגלי: – הוא איז דה… “לידר” – שיצא מבין האנשים.

מתתיהו: – (מתקדם) כן, זה אני…

האנגלי: – אי ניד שבעה אנשים… אימידיטלי…

מתתיהו: – לשם מה?

האנגלי: – אי דונט נו (אינני יודע). בפקודה כתוב לקחת מהבלוק הזה שבעה אנשים…

מתתיהו: – עכשיו בלילה?

האנגלי: – (זהו בדיוק) אכזקטלי.

מתתיהו: – בשום בית כלא בעולם לא מעבירים אסירים בלילה…

האנגלי: – אי דונט קר! אני באתי עכשיו – ואני אקבל את שבעת האנשים עכשיו, בין אם

זה יום ובין אם זה לילה…

אנד דה האל ויט יו! (והשד אתכם)…

מתתיהו: – תבואו ביום, מחר. בלילה לא תוציא מכאן אף אדם.

האנגלי: – (אתה בטוח) יו אר שור?

מתתיהו: – או שתוציא אותם על אלונקות… אני מקוה שאינך רוצה שישפך כאן דם…

שתהיה כאן שחיטה… כדור אש… ואינני אחראי למה שיתרחש… אני מזהיר

אותך…

האנגלי: – אי דונט קר אבאוט אניטינג… אני מקבל פקודה ומבצע אותה… (זה הכל)

דאטס אול!

מתתיהו: – אתה קבלת פקודה להעביר שבעה אנשים או שבעה הרוגים… טוב. תן לי כמה

שניות להתיעצות עם חברי…

האנגלי: – (שתי דקות) טו מינטס! אני לא רוצה שחיטה. אבל החילים (שלי לאחר מה)

אפטר ואט יו דיד אין… “קינג דוד” –מוטב ותרסן את אנשיך…

(יוצא)

מתתיהו: – כולכם שמעתם… זה וזה… שום ניתוחים פוליטיים. אין זמן אין זמן. אנחנו

אסירים. המסקנות? תחליטו. מוסרים את חברינו או לא? משתפים פעולה עם

הבריטים או לא? במקרה שנסרב – האם אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות –

כן או לא? זה הכל. גמרתי.

ראובן: – אולי הוא יסכים לחכות עד הבוקר…

נחום: – ואם הוא לא יסכים?

מתתיהו: – תפסיקו לריב… עוד מישהו?

הנס: – אם הנוהג הוא שלא לוקחים אסירים בלילה – אז… אבל מצד שני אני לא

יודע איזה טעם יש בהתנגדות שלנו…

קנדל: – טעמנו כבר את הטעם… קבלנו קתות רובים על הראש וכידונים בגב…

מתתיהו: – אני רוצה דברים ברורים. לא נאומים. משתפים פעולה או לא? אין לי קשר

עם המפקדה… ובכן אנחנו מחליטים – זהו זה. האמת היא שאיננו יודעים מה

להחליט… טוב. נראה איך יתפתחו הענינים… ותזרקו את המקלות הצדה…

בינתיים… גם את הסכינים… (רעש נפילת מקלות וסכינים על הרצפה)

קנדל: – ואם הם יפתחו באש?

מתתיהו: – הכל אפשרי.

הנס: – הוא לא אמר את שמות האנשים באופן רשמי?

מתתיהו: – לא.

רפאל: – שיחפשו בעצמם. זהו אם יש להם שמות שיזהו בעצמם. מי שיסכים ללכת –

ילך. מי שלא יזהה את עצמו – יקח על עצמו את האחריות… אנחנו אסירים

ו….

מתתיהו: – ואנחנו אנשי צבא ולא אספסוף… זה ברור לך?… אם במדים – בלי מדים –

אנחנו צבא ולא אספסוף… מה את אומר, נחום?

נחום: –…בעצם… אנחנו לא נסגיר אף אחד… אם הם רוצים – שיחפשו אותם… בין

כה וכה אינם יודעים להבדיל בין קמח למצה… ולכל היוונים אותם הפנים…

שיחפשו בעצמם! לא כן, ולא לא… לא מלחמה ולא שלום….

הנס: – כמו שאמר בורוכוב.

נחום: – איזה בורוכוב – זה אמר טרוצקי…

הנס: – ואני בטוח שזה היה או לנין או בורוכוב או… אבל זה נכון –לא מלחמה ולא

שלום – שיחפשו! אני מוכרח לבדוק את זה… למי יש אנציקלופדיה?

מתתיהו: – אני רואה, הנס, שיש לך הרבה דאגות עכשיו!

קנדל: – הוא חוזר – הקצין האנגלי…

(קריאות רמות של פקודות באנגלית. צעדים).

האנגלי: – (נכנס) דה טיים איז עובר! (הזמן עבר) מה התשובה???

מתתיהו: – נתת לנו שתי שניות יותר מדי…

האנגלי: – וואט איז דה אנסר (מה היא התשובה)

מתתיהו: – תבואו ביום.

האנגלי: – זו היא התשובה?

מתתיהו: – כן. אין לי תשובה אחרת…

האנגלי: – או־קי אם אינך רוצה טרבלס (צרות) תערכו מסדר… אני אמצא את האנשים…

בעצמי…

מתתיהו: – (לתוך הבלוק)… הם רוצים, חברים להוציא מתוכנו עשרה אנשים. אינני יודע

מי הם… אינני יודע ולא הוסבר לי כלל לשם מה הם רוצים

את האנשים – העברה או כליאה.. או צינוק או חקירה, או… אבל זה לא חשוב

כרגע… אנחנו לא נסכים שיוציאו אותם. עכשיו נעמוד במסדר, לפי דרישת

הקצין… איש לא ירים את קולו, איש לא יזהה את עצמו… זה הכל… (אנשי

הבלוק מתיצבים בדומיה למסדר).

האנגלי: – טנק יו (תודה)

אי וויל ריד (אני אקרא) את רשימת האנשים והם יצאו בזה אחר זה מתוך

השורה. נמבאר וואן (מספר אחד) עמנואל הלוי… (שתיקה. רעש משמרות אור

פרוזקטור) עמנואל הלוי צעד אחד קדימה… וואן סטפ פורוורד… נאמבר טו

(מספר שנים) חביב ישראלי. חביב ישראלי וואן סטפ פורוורד… חביב ישראלי

… (נשמעת אנחתו של יוסף אלון ממטתו) מי זה שוכב שם???

מתתיהו: – (יוצא קדימה) הוא חולה, אדוני הקצין… (חוזר למקומו)

האנגלי: – (מה שמו) וואט איז ניים?

מתתיהו: – (כנ"ל) אני לא יודע, אדוני הקצין…

האנגלי: – עמיהוד תבורי, מי זה עמיהוד תבורי?

(שיצעד צעד אחד קדימה) ואן סטפ פורוורד…. “לידר!”

מתתיהו: – כן (כנ"ל)

האנגלי: – הבלוק מוקף… (אני מתרה בך) אני… אני… אוקי, וויל קאם בק אין דה מורנינג…

להסיר את המשמרות! (באנגלית) טיק אף דה גארד!…

(נקישות. צעדים. האנגלי יוצא) טיק אוף דה גארד!…

קול מבחוץ: – (באנגלית) (להסיר את המשמרות).

קנדל: – “אם בארזים נפלה השלהבת – מה יגידו אזובי הקיר” (שר)

הנס: – “סרגוסה, סרגוסה, יה מוחמד”

(כולם שרים בהתלהבות ומכים בכפות ומזלגות. יוסף אלון נגש לחלון המסורג)

ראובן: – (אל יוסף) למסור משהו לרעיה, – אני משתחרר מחר…

יוסף: – תודה.

ראובן: – תודה כן – או תודה לא?

יוסף: – מסור לה… שאני בסדר… שאני מתגעגע….

ראובן: – (לרפאל) למסור משהו לשושנה?

רפאל: – שום דבר.

ראובן: – מה?

רפאל: – אין לי מה למסור….

ראובן: – טוב, אם אתה לא רוצה…

רפאל: – (ליוסף) יוסף, זוז מן החלון… הם עצבנים אחרי “קינג־דויד” – ועוד תקבל

כדור…

ראובן: – זוז מן הסורג. אתה רוצה דוקא לחטוף צרור?

(יוסף תופס בסורג)

מתתיהו: – חברה, לישון. מי יודע מה מחכה לנו מחר… עזוב את הסורג…

יוסף: – אני מוכרח להיות בבית…

מתתיהו: – אל תדבר שטויות… לך משם!

יוסף: – בסדר. בסדר. זוז מן החלון…

קנדל: – נשלח טלגרמה לנציב העליון. שישחרר אותך מייד…

יוסף: – אני רוצה לחזור הביתה… הוא מכוון את המקלע אלי… אני רוצה הביתה…

אתה יכול לירות מנוול שכמוך… אתה יכול… (צרור כדורים באויר).

מתתיהו: – (דוחף את יוסף אל מטתו) השתגעת.. אתה רוצה שירביצו כדורים ישר אל

תוך הבלוק?…

יוסף: – אני רוצה הביתה…. הביתה… הבית…..

מתתיהו: – (סוטר ליוסף. יוסף צונח על המטה נדהם…) אני מצטער… אבל תשלוט

בעצביך, יוסף. אי־אפשר כך… ותפסיק לעשות “ענינים” – אתה לא ילד…

זה לא מתאים לך…

רפאל: – ראובן בלוך משתחרר מחר…

נחום: – שיהיה לו לבריאות… לו ולדינה אשתו…

רפאל: – כפי הנראה לא חשה מעולם אהבה כלפי…

נחום: – על מה אתה מדבר בכלל?

רפאל: – על שושנה.

נחום: – שושנה? איזה יתוש עקץ אותך ונכנס לך לראש הלילה? זה האנגלים עלו

לך כנראה על העצבים. תשתדל לישון – תקום בבקר והכל יעבור.

רפאל: – חשבתי שאתה יודע על המשבר שלי בקשר לראובן בלוך!

נחום: –… אבל לשם מה לדבר על כך?

רפאל: – הייתי בטוח שכל הקיבוץ יודע…

נחום: – שמע, אתה פתאום נורא פטטי… תישן ותרגע, אמרתי לך. ובכלל מה זה שייך

לי? מה אתה רוצה ממני?

רפאל: – שום דבר. לפעמים אני חורק בשינים מתוך שינה… זה איום להתעורר כך,

בלילה… זה כמו שיש לי חצץ בשינים בגרון ובנשמה… הכל חורק כמו משור

פגום… אבל האסון שלי, שלפעמים אני מבין אותה… כאשר אני רואה אותו

במקלחת… דרך הילוכו, פניו – ויש רגעים כך נדמה לי שהייתי נוטל סכין או

גרזן, – חי אלוהים – ואני שונא5 את פרצופו והבטחון העצמי שלו… ואז אני

לא נכנס למקלחת – עד שאני בטוח שהוא איננו שם…

נחום: – יבוא יום ותצטער על גילוי הלב שלך… שכח את זה… וגם אני אשכח… היה

ערב קשה עם האנגלים… וההתפרצות של יוסף אלון… תסתכל עליו…. אז זה

לא נורא, כל אחד עלול לפעמים להתמוטט…

רפאל: – (בהזיה) הוא יבוא מחר לקיבוץ… יהיו שם צרצרים ושדרות הברושים…

באפלה… ובאפלה מתרחשים הרבה דברים… ואנחנו נשב כאן ונרקב… נרקב…

יחד עם הזכרונות… והוא ישכב שם על הדשא…

נחום: – דחילק תפסיק כבר… ממני כבר שמעת על ענינים פרטיים? אנחנו כבר לא

בגמנסיה…

רפאל: – אני מרגיש שאני מתפוצץ… אני מחזיק את זה בלב יותר מדי זמן. מה יש? זה

לא נוח לך לשמוע? אני משקר? – לא. הוא הורס את חיי ואני אהיה ילד טוב…

מחונך… שאסור לו לדבר גלויות עם ידיד… לא אצעק… רק אמסור לו ד"ש חם

לאשה שלי…. אני בורח עוד הלילה…

נחום: – אז תמסור ד"ש לאשתי (בחיוך).

קנדל: – (גורר גופו לעבר בית השמוש) רבותי, אולי תצעקו יותר בשקט? יושבים להם

כמו שתי תרנגולות ומקשקשים…. לא נותנים לבני־אדם לישון… טוב עד שאני

אגמור – אתם יכולים להמשיך… בינתים… (יוצא).

הנס: – אולי תתנו לישון… הייתי באמצע החלום… מה אתם יודעים? בחרו אותי בתור

מנהלת מחסן בגדים… חלקתי לכולכם בגדי־שבת… יופי… שם “קניצ'” חולצות

לבנות ומגוהצות… ופתאום הייתי מגיש בחדר האוכל – מפני שועדת דירות

התפטרה… לך תבין משהו!… ופרויד אומר שהחלומות הם סקס פלוס סקס…

בעיקר של אסירים… (קנדל נכנס) סקסואלים… שאין להם חיי סקס…

קנדל: – תפוש… אני לא יודע מה אכלנו היום? בטח השוקולדה של הועד למען

עצורינו… איזה חבילות – פחד!

הנס: – תפסיק כבר. מחר בין כה וכה נתחיל לצום…

קנדל: – מה זה תפסיק – עוד לא התחלתי – אמרתי לך ששם תפוש…

הנס: – אתה לא יכול לדבר בפחות בס??

קנדל: – מי?

הנס: – מה מי?

קנדל: – מי שואל אותך! אחד אפס לטובת משפת קנדל… חה חה חה… אם הוא לא יצא

– אני הולך ישר לגדר התייל… ולא אכפת לי כלום…. למות – אבל לא מכאב

בטן… כמו גבר.

הנס: – אולי תפסיקו כבר! לא נותנים פה לבן־אדם לישון בכלל… תראו את הבסטרד

במגדל השמירה רוצה להוציא לי עין בפרוזקטור שלו… הוא שם לי אור כמו

מחט… “פפלוחטר”…

מתתיהו: – די. שקט. לילה טוב חבריה..

(חשכה, צללית של רפאל נעלמת)

(אור בוקר).

קנדל: – (בא מבית השמוש. בפיזמה.) – ריצה מרטונית בחיי…. (רואה את מטתו של

רפאל הובר ריקה) הי, הוא קם למשמרת ראשונה ברפת או מה? (בחצי נמנום

רואה את הפתק על הכר). "אם לא אהיה כאן – סימן שברחתי. מזה שבועים

תכננתי את מקום הבריחה… להתראות בחופש. רפאל." מתתיהו! מתתיהו!

מתתיהו: – (מתוך שינה) מה יש?

קנדל: – כמו שאתה רואה אותי… אני רץ כל הלילה…

מתתיהו: – אז מה את רוצה ממני – תרוץ.

קנדל: – אבל מצאתי את הפתק…

מתתיהו: – איזה פתק?

קנדל: – רפאל עשה “ויברח” – חי אלוהים.

מתתיהו: – תן (קורא בפתק) רק זה חסר לנו עכשיו…

הוא קלקל תכנית של שלשה חדשים… (בכיו של יוסף אלון)

קנדל: – זה נמשך כך כל הלילה…

נחום: – אז הוא באמת ברח?

קנדל: – מה זה באמת? בטח.

נחום: – לך דע… חשבתי שהוא מתלוצץ… חבל לא גמרנו את השח…

(האור עומם).

ה ק ל ט ה: – "שלום, אבא, אני ישן בחדר אצל אמא. אבל, אבא, מתי כבר תחזור הביתה. היתה

לנו חגיגה גדולה וכל הילדים רקדו והציגו, ואחר כך קפצתי לבריכה. היו לנו

הרבה צנוניות שנתנו לקרן־הקימת, והמורה אמרה שבקרוב ישחררו את כל ההורים

שלנו וגם את החברים שהם עוד לא הורים של אף אחד, מלטרון ומרפיח.

לילה טוב אבא יקר. הרבה נשיקות ממני ומאמא..

לילה טוב אבא יקר. הרבה נשיקות ממני ומאמא…

…וראובן בלוך היה ברשימת המשוחררים,… השועל עלה על מוקש בגדר־התיל…

השועל נרקב וריחו נדף… היתה פרצה בגדר – וראובן בלוך

משתחרר מחר… לילה טוב אבא יקר… הרבה נשיקות מאמא… מאמא… ראובן

בלוך… הרבה נשיקות מאמא…

מסך


תמונה שניה    🔗

(שדרת ברושים בקיבוץ. (כמו במערכה א) ספסל. רפאל נכנס. ילקוט צד. מאושר. שמח לחזירתו. עוברים אנשים אל המקלחת. ובתוכם הנס, ומתעלמים מרפאל.)

קנדל: – (נכנס. בידו מגבת וכלי רחצה) אתה כאן?

רפאל: – לנתי אצל קרובים… יומיים עוצר בתל־אביב…

ומה אתה עושה כאן?

קנדל: – כולנו השתחררנו. נשארו שם רק עוד חמשה חברים מהקיבוץ שלנו…

רפאל: – מה את סח?

קנדל: – מה שאתה שומע. אבל עכשיו יהיה לך עסק ביש…

רפאל: – לי? מדוע?

קנדל: – אני אגיד לך מדוע. אתה חבר ב“הגנה” – כמו כולנו. ואתה יודע שארגנו בריחה – בשביל כמה מפקדים – אז אתה ברחת וקלקלת להם את הכל… האנגלים שמרו על הגדר כמו כלבים משוגעים, עם הלשון בחוץ רצו לאורך כל הגדר ושמו עוד כמה פרוזקטורים… בשלת דיסא – תאכל אותה. הנה מתתיהו…. הוא יספר לך יותר…

מתתיהו: – (נכנס) שב!

רפאל: – אני בוחר לעמוד. מה פשר קבלת פנים זו אם מותר לי לדעת???

מתתיהו: – תובא למשפט.

רפאל: – זאת אומרת?

מתתיהו: – זאת אומרת שמחר תובא למשפט. אתה עזבת את המחנה ללא נטילת רשות

מאת המפקדים שלך.

רפאל: – אתה מדבר ברצינות? אני ברחתי מבית הבראה או ממחנה רכוז?

מתתיהו: – לא ראית את המודעה בחדר האוכל?

רפאל: – (בחשד) לא. מה כתוב במודעה??

מתתיהו: – שתובא למשפט6 על הפרת משמעת. אתה בגדת, אם לא איכפת לך.

רפאל: – גם זה כתוב? אני עוד לא הייתי בחדר האוכל…

מתתיהו: – לא. זה יהיה חלק מכתב האשמה.

רפאל: – (נרגז) אתה רוצה לשמוע משהו? ובכן אומר לך, מתתיהו, אין לבי לכל

ההבלים הללו. עלי ללכת. מחכים לי – שושנה והילדים מצפים לבואי.

מתתיהו: – (בעצב רב) אין אלה הבלים, רפאל. אינך תופש כלל מה עשית?

רפאל: – ואני אומר, אם אתה רוצה לשמוע ועוד לפני המשפט ההדיוטי שלך –

שאני מצפצף על כל המשחק ההדיוטי שאתם משחקים בי!…

מתתיהו: – מה אמרת?

רפאל: – מצפצף! אל תחשוב שתשחקו בי שוב…

מתתיהו: – מתי שחקנו בך? הרי אינך שומע מה שפיך מדבר.

רפאל: – אם מישהו איננו שומע, לא אני הוא האיש. אפשר ויש לך טענות אלי – טוב.

הכל אפשר בעולם מטורף זה. אבל מה הבהלה? מדוע צריך לקבל את פני

בשתיקה, כלום רצחתי אדם? מה יש? ברחתי. אז מה יש? העולם נהרס או

מה? תן לי קודם לראות את שושנה, את אורי את דן. ועוד דבר: מנין לכם

שלא נהרגתי שם בבריחה? אתם חרצתם את משפטי לפני שידעתם אם יצאתי

בשלום מכל הענין…

מתתיהו: – אל תשטה בי. הרי אתה כאן.

רפאל: – המודעה נכתבה לפני בואי. נכון או לא?

מתתיהו: – נהג של “דרום־יהודה” סיפר שנסעת במכונית שלו…

רפאל: – במכונית שלו? אולי בקורקינט? לקחתי טרמפ במכונית משא ערבית – מלאה

אבטיחים…

מתתיהו:– זה לא משנה דבר. קבלנו אינפורמציה שהגעת בריא ושלם לתל־אביב…

רפאל: – כן! נמאסת עלי! זהו בדיוק, אם הנך רוצה לדעת את כל האמת…

מתתיהו: – לא אני תובע אותך למשפט. ההגנה תובעת אותך למשפט והחברה הקיבוצית

עומדת, במקרה זה, מאחרי ההגנה. אין זה ענין פרטי שביני לבינך, רפאל,

ואני מציע לך – אנחנו אנשים מגויסים, עשרות שנים אנשים מגויסים, זה אולי

קשה, זה לא נוח, זה הורס חיים, אבל אנחנו בונים עם, אנחנו יש לנו כתפים

חלשות מדי, ואנחנו מוכרחים להיות אכזרים לפעמים – ואני מציע לך רפאל

אל תסתבך, במשפט, במלים “חזקות” – לטובתך…

אנחנו אנשי צבא מגויסים… צבא לא נורמלי… צבא בלי מדים… צבא בלי

מדליות – אבל צבא. כך שאתה חייב לקבל מרות… ומרות מרצונך הטוב. מרות

אכזרית… ואנשים הלכו לההרג… אנשי הרכש, הצנחנים, אלו שמובילים

ספינות, משום שאחרת לא נהיה כאן לעם – נהיה אספסוף… וכולנו נאבקים

כדי ליצור כאן עם, מדינה – ולא גלות נוספת…

(שושנה באה. היא רצה לקראתו ומחבקת אותו).

שושנה: – טוב שבאת. דאגתי לך.

רפאל: – היכן הילדים?

שושנה: – (מושכת אותו בידו) בוא! בוא! הם בחדר. הם מחכים לך. הם אומרים שהוא

גיבור שהצליח לברוח… (למתתיהו)

רפאל: – (למתתיהו) שמע, הנאום שלך היה עצום! (בהרהור) חבל רק שלא הוצאת

מסרק, כמו ברפיח…

מתתיהו: – (מחייך) כך, אני אוהב אותך.

רפאל: – רק אל “תדפקו” אותי חזק מדי!

מתתיהו: – נכניס אותך לתור בשמירה… בסדר? (לשושנה) נו, קחי אותו כבר, את האיש

שלך! הוא מתחיל לעצבן אותי… (בחיוך).

שושנה: – אני לוקחת! (כורכת זרועה סביב צוארו של רפאל ושניהם הולכים. מתתיהו

מסתכל אחריהם…

– חשכה –


תמונה שלישית    🔗

(לילה. עמדת שמירה ליד גדר המשק. רפאל נושא סטן. קנדל נכנס נושא דלי ריק וקומקום.)

קנדל: – קצת סבלנות. תיכף אביא גם לכם אוכל. היכן ראובן?

רפאל: – עוד לא חזר מהסטודיה.

קנדל: – גם כן שמירה. חצי לילה בחזרות… ראיתי אותם לפני שעה בצריף של

המסגריה!

רפאל: – מה הם מציגים בעצם?

קנדל: – אשתך בתפקיד הראשי ואתה שואל אותי? אבל זה משהו על אהבה “נוראית”.

יוצא עשן כשהיא מתנשקת אתו…

רפאל: – עם מי?

קנדל: – מה זאת אומרת עם מי? עם ראובן בלוך. אני במקומך הייתי יוצא מכלי. גבינה

או נקניק???

רפאל: – לא חשוב. העיקר שהקפה יהיה חם.

קנדל: – או־קי. (יוצא. רפאל מתהלך. בודק את הסטן. עומד בגבו אל שושנה הנכנסת עתה)

רפאל: – מי שם?

שושנה: – הו, טעיתי.

רפאל: – חשבת שזה ראובן. הה? ירדת מהסטודיה עד לכאן…

שושנה: – הוא הלך לתחנת הגפירים לקחת רובה… צריך להכניס איזה שינויים בסוף…

והבמאי אמר למסור לו… בשמירה יש לו זמן ללמוד את הטקסט… אז אני

אגש לתחנת הגפירים…

רפאל: – מה אירע, שושנה?

שושנה: – לא הלילה.

רפאל: – חשבתי שהל נגמר?

שושנה: – גם אני… אז, להתראות, רפאל…

רפאל: – להתראות? מתי? ביום אני ישן. בערב את בחזרות… אל תלכי עכשיו. עד

שיביאו אוכל לעמדה ועד שהוא יבוא… יש לנו קצת זמן… אני לא רוצה לחיות

בחושך… אנחנו אנשים מבוגרים ואני חייב לדעת מה מתרחש סביבי…

שושנה: – אני לא נגד שיחה – אבל,

רפאל: – (בצעקה) שמעתי: לא הלילה! ובכן מדוע לא הלילה?

שושנה: – (בעצב) לא כאן!

רפאל: – כך! לא כאן! אני מבין. קבעת פגישה אתו… בסדר. אבל לפני הפגישה אני

רוצה לדעת כמה זמן זה ימשך כך??? (תופש כתפיה)

שושנה: – אתה מכאיב לי.

רפאל: – (בחיוך סרקסטי) לפעמים האצבעות… ובכן?

שושנה: – ובכן – מה?

רפאל: – את יודעת?

שושנה: – הלוואי וידעתי. אני לא רוצה להרוס, לא את חיינו, לא את משפחתו, אבל אינני

יודעת… כך לא טוב… ואחרת לא טוב…

רפאל: – כמה זמן זה נמשך כבר?

שושנה: – אתה יודע.

רפאל: – אני לא יודע שום דבר.

שושנה: – תפסיק לצעוק.

רפאל: – (באיטיות) אני לא יודע שום דבר… עכשיו זה בסדר?

שושנה: – את רוצה לענות את עצמך – טוב. ובכן לא היה בינינו שום דבר, גם כשהייתי

מבקרת אותו בשמירה…

רפאל: – ואת רוצה שאני אאמין לך?

שושנה: – כן.

רפאל: – הוא יודע על יחסך אליו?

שושנה: – כן.

רפאל: – אמרת לו?

שושנה: – לא.

רפאל: – מה שאת מספרת לי עכשיו אני ניחשתי כבר הרבה זמן קודם לכן…

שושנה: – יתכן. אבל אמרתי לך שאנחנו לא היינו ביחד…

רפאל: – מי זה אנחנו?

שושנה: – אתה יודע. אבל אני לא רוצה לפגוע בך ובילדים… לא רוצה לפגוע… אתה

שומע? לא רוצה לפגוע גם במשפחתו…

רפאל: – זה כבר שמעתי והדרך לא לפגוע – היא להפגש אתו, ללכת אליו לשמירה?

לרוץ אחריו כאילו…

שושנה: – אני לא רצה אחריו… אני אוהבת אותו! עכשיו אתה מבין?!

רפאל: – כך?

שושנה: – כן. ואילו אתה בקנאה שלך… במבטים שלך… ההרגשה שאתה כמו שוטר, כמו

בלש… כאילו אני בבית־סוהר… (מתחילה לבכות)… תמיד אי־שקט… תמיד

קנאה… אולי בגללך… לא מצאתי מנוחה בחדר?…

רפאל: – איזו סיבה יש ל ך לבכות??

שושנה: – אל תהיה כל כך ציני וקטנוני –… אני מדברת אליך כמו אל אדם…

רפאל: – שושנה.

שושנה: – כן.

רפאל: – אולי נלך מכאן לכמה זמן… בשביל כולנו… גם בשבילו… בשביל הילדים…

שושנה: – תן לי קצת זמן…

רפאל: – הולכים לכאן… קחי מטפחת…

שושנה: – (מקנחת דמעותיה) עכשיו אני בסדר?…

רפאל: – מוטב ותלכי לחדר… ותפסיקי ליבב… הרי אנחנו אנשים מבוגרים… מבוגרים…

ולמבוגרים אסור לבכות… די, שושנה…

גלין: – (נכנס בלווית עליזה ופרומה) ערב טוב.

רפאל: – ערב טוב… משהו נכנס לה לעין…

שושנה: – עכשיו זה בסדר (הממחטה בידה. “התרמית” לא הצליחה)

רפאל: – באת לבקר את העמדות? (כדי לשובר את המבוכה)

גלין: – מטיילים קצת (במבוכה) עשינו סיבוב הגון, עד לעמדות…

שושנה: – איך את מרגישה עליזה?

עליזה: – קצת יותר טוב… הבחילה הזאת בבקר משגעת אותי… לגמרי…

פרומה: – זה הבן של פרויקה כבר מתחיל לעשות קונצים והלצות… וכאשר יוולד יהיה

מייד מ.כ. בפלמ"ח…

ראובן: – (נכנס. רובה בכתפו) מה זה כאן? אסיפה כללית באמצע הלילה?

גלין: – מטיילים קצת עם הבת והנכד! איך החזרות?

עליזה: – (מלנכולית) שמעתי שיש הרבה מקומות של אהבה – זה נכון???

ראובן: – בטח. את חושבת שהייתי מסכים לשחק בלי זה?

עליזה: – גם מתנשקים?

ראובן: – יוצא עשן.

עליזה: – עם מי?

שושנה: – אתו (על ראובן)

פרומה: – (לצד) לשם כך אינך זקוק להשתתף בהצגה…

גלין: – בואו נלך.

עליזה: – רגע, אבא. אני… באמת… זה נורא מענין…

גלין: – עוד תספיקי לראות בהצגה…

עליזה: – אני לא יודעת… אילו, למשל, פרויקה… זה היה מכאיב לי לראות. למרות שזה

כאילו משחק…

גלין: – טוב. שום איש לא מקבל זאת ברצינות. זה פשוט כתוב בתפקיד, בטח בסוגרים,

כמו – להתנשק… אז מוכרחים להשמע להוראות… בואו ונלך… יש לי עוד

בעיה עם מרכז סדור־עבודה….

עליזה: – רגע. ומנשקים ממש, כמו בחיים? או ש…

ראובן: – תסמכי עלי… יש לך שער נפלא עליזה… וכשאני אומר… אז תאמיני לי…

פרומה: – אתה מתחיל כבר עם גן־הילדים?

עליזה: – תפסיקי, פרומה. מה הוא עושה בכלל? מוזר, לפעמים נדמה לי שהחיים הם

משחק… טוב, אבא, אני הולכת…

פרומה:– ואני?

עליזה: – בטח, גם את.

פרומה: – כשמרגישים רע – באים אל פרומה החובשת… כשמרגישים טוב – רצים אל

אבא…

גלין: – בפעם הבאה תתני לה זריקה יותר גדולה – לעונש?

פרומה: – מה דעתכם עליו? מה אתה – דר.? שמע אברהם גלין אם אתה חושב שהנכד

הראשון של הקבוץ ירוץ אליך – אתה טועה – ישר אל פרומה… לשקול.

לבדוק. לשים לו טלק על הישבן… ושום בקבוקי חלב מודרניים… כמו שהטבע

יצר אותנו… קצת מפרויקה, קצת מעליזה, קצת מגלין – והרבה השגחה של

פרומה… אל תחייכו… חכו.. חכו.. אתם עוד תתגאו בו… זה יהיה נכד כמו

שכתוב…

עליזה: – בומבה של ילד. (יוצאים. פרומה. עליזה. גלין.)

שושנה: – (לעבר עליזה) מסכנה.

ראובן: – היא אהבה אותו… לפחות נשאר לה הילד…

שושנה: – מה נערה בגילה יודעת על החיים ועל אהבה. אני הולכת – ואל תרדמו

בשמירה…

רפאל: – אני אלוה אותך…

שושנה: – זה בסדר. אני יודעת את הדרך… (יוצאת)

ראובן: – קנדל עוד לא הביא את האוכל!

רפאל: – לא. עוד מעט.

ראובן: – תמיד הוא מאחר. סתם סדיסט. הוא תקע את הראש הנפוח שלו בחזרה. ותקע

מבטים – כאילו היה שם מקרה אונס. פעם, כאשר רק באתי לקיבוץ ראיתי

שהוא מכוער… אבל עכשיו הוא סתם קנדל…

רפאל: – יש לו נשמה יפה.

ראובן: – נשמה יפה? “בליפט” הקטן והמלוכלך שלו? בחיי הרווקות שלו? אל תשחק

בסטן!

רפאל: – יש פה איזה מעצור. הו, הנה הדלי שלו כבר מרעיש…

ראובן: – כמו טרקטור שיש לו אסטמה…

קנדל: – אתה כבר פה? (לראובן) חשבתי שאתה עוד בחזרות ממשיך להתנשק…

ראובן: – מה כואב לך?

קנדל: – יש פה סנדוויץ גבינה וזה סנדויץ נקניק… הקפה בקומקום… אתם יכולים לשכב

לישון על השקים באסם… מזמן שהתחלנו להרביץ באנגלים, הגנבים הערבים

לא באים יותר… אתה רוצה לדעת מה כואב לי? –תשאל אותו (על רפאל.

( קנדל יוצא ובידו הדלי)

ראובן: – סתם “שלונק”. הבמאי נותן הוראות להתנשק… אז כולם עושים מזה עסק…

הגבינה הזאת כבר יוצאת לי מהאף… קנדל, ממזר, בחיי. בא

מעיר הערות, ופיף – פיף – פף כמו רקטה… איננו!… והקפה, כרגיל, כמו מהפריג’ידר…!

הקלטהרפאל:… הקנאה כמו רעל… כמו חלודה… היא אוהבת אותו… ואת רוצה שאני

אאמין לך? מה שאת מספרת לי עכשיו. אני ניחשתי כבר זמן רב קודם

לכן… אבל לא היינו ביחד… אני לא רוצה לפגוע בך ובילדים שלנו…

כשחזרתי מרפיח… היה אור… כמה שבועות של אור… והתחילו

החזרות… ושוב התחיל הכל מחדש… ואתה, בקנאה שלך, כמו שוטר,

כמו בלש… כאילו אני בבית הסוהר… שושנה, אולי נלך מכאן לכמה

זמן? שושנה….

ראובן: – עשה לי טובה פרטית, אל תשחק בסטן. ותפסיק לחלום. תאכל משהו…

רפאל: – הקנה מופנה הצדה… משהו בבריח…

ראובן: – תן אני אסדר…

רפאל: – אני יכול בעצמי… לא צריך את עזרתך…

ראובן: – בחייך… גם בסטנים יש לך גאוה פצועה… תן לי את הסטן…

(מושך את הסטן מידי רפאל… נשמעות שתי יריות–)

– חשכה –

חדרו של רפאל הובר. רפאל על המטה. קנדל יושב על שרפרף נשען לקיר.

רפאל: – מאימתי אתה יושב כאן?

קנדל: – אני? אני משמרת שניה. מילמן ישב כאן כל הלילה… שלשה ימים לא עצמת עין…

לבסוף נרדמת…

רפאל: – מה שלומו?

קנדל: – קח.

רפאל: – מה זה?

קנדל: – פתק. קח. משושנה. היא נסעה.

רפאל: – לאן?

קנדל: – לבית־החולים… לבקר אצלו…

רפאל: – (קורא) "אני נוסעת לבית החולים לבקר את ראובן… אחזור בערב. אם לא אחזר

באוטובוס האחרון – אל תדאג. בילדים כבר יטפלו… שושנה"… מה מצבו?

קנדל: – הרופאים אומרים…

רפאל: – הלאה!

קנדל: – אתה יודע…

רפאל: – אילו הייתי יודע לא הייתי שואל מה מצבו?

קנדל: –… אין כל תקוה…

רפאל: – (קורע את הפתק…) אין כל תקוה… אני כל הזמן מנסה לזכור… זה כמו…..

בחלום רע… אתה זוכר… אתה הבאת לנו אוכל… ישבנו… מה אומרים

החברים?, מה הם אומרים, שזה לא מקרה?

קנדל: – יחביבי, איש לא אומר…

רפאל: – אני לא יריתי… נפלטו שני כדורים, אני חושב… אני בעצמי אינני יודע איך

זה התרחש… הסטן היה מקולקל בבריח, אולי… וראובן התכופף אלי ורצה

לעזור לי, לעזור לי לתקן…

קנדל: – מה עם סימה? היא היתה צריכה להביא לך אוכל…

רפאל: –… ואחר כך אמר לי ראובן: “גם בסטנים יש לך גאוה פצועה”?…

קנדל: – טוב, אז אני אגש בעצמי…

רפאל: –… ואני פחדתי מאצבעותי… איך זה קרה? – פחדתי מאצבעותי… אבל אולי

פחדתי לאחר שהוא משך בסטן והיו יריות???

קנדל: – טוב, אני הולך להביא לך אוכל…

רפאל: – ופתאום היו יריות… והיה שקט כל כך גדול… חשבתי שראובן צוחק… אבל

הוא לא צחק… זה היה חרחור משונה… הוא מתח את ברכיו ופתאום התכווץ…

כמו ילד כשהוא ישן… וזה היה ראובן בלוך אחר… חשבתי שהוא מחייך… אבל

זה היה הכאב… והוא גנח…

קנדל: – אז אני הולך… אם לא תאכל… אתה חושב שזה יעזור לו… מוכרחים להמשיך…

אני תיכף אחזור…

רפאל: – לאן אתה הולך?

קנדל: – אמרתי לך: להביא אוכל…

רפאל: – לא רוצה לאכול. מה אומרים החברים?

קנדל: – בקשר למה?

רפאל: – ליריות?

קנדל: – אומרים שזה מקרה אסון…

רפאל: – באמת?

קנדל: –…בארץ היו כבר עשות מקרים כאלו… אתה זוכר, למשל, כאשר אכלו השומרים

בלילה במטבח, כשבאו מ“האמבושים”, כאשר הערבים הניחו מוקשים..

בשלושים ושש – ושש – תשע שמואליק דפק פתאום כדור במאוזר שלו, עם קת-

העץ ישר בצלחת הלבניה,…. ואחר כך קפץ הכדור מן הקיר בחזרה, כמו

“ריקושט” – ומי ישב מולו – אברהם גלין…

רפאל: – כן, אני זוכר…

קנדל: – ובכן זה שייך לחיים. כמו, תאונת־דרכים… יש אלף סיבות מליון סיבות,

וכאשר כל הסיבות נפגשות – טרח! אפילו אצלי פעם “השמיסר” מעצמו,

ואני לא איזה ילד שחשב שנשק זה מטאטא… אז מה להביא לך תה או קפה?

רפאל: – מי אמר לכם לשמור עלי?

קנדל: – מי בכלל שומר עליך? זה כמו שחבר מרגיש רע…

רפאל: – אתה לא ענית!

קנדל: – פרומה. בסדר?

(סימה מביאה מגש ועליו ארוחה. היא יוצא בשתיקה).

נו, היא הביאה גם תה וגם קפה… מה למזוג לך?

רפאל: – חוששים שאני אתאבד? – מה?

קנדל: – דחילק תפסיק להרגיז… מה למזוג לך?

רפאל: – לא חשוב… (קנדל מוזג)

רפאל: – בהקלטה:… "שושנה יושבת אצל ראובן בלוך בבית החולים. מי עוד יושב

שם? אולי אשתו… אולי ברגעי הגסיסה תגיד האשה לשושנה…

אסור היה לך לבוא לכאן… את היית עמו ברגעי שמחות… ואני

הייתי בצל… בחושך… והחיים אינם רק ימי חג ומועד… ואני

משכתי עמו הרבה ימים אפורים וגדלתי את ילדיו… מה לך כאן?".

קנדל: – הכל היא הביאה חוץ ממלח… מה למרוח לך על הלחם??

רפאל: – הנח לי…

קנדל: – שמע, תפסיק לנדנד… מה למרוח לך על הלחם??

רפאל: – צא מכאן!

קנדל: – אבל… אבל… מה אתך? אני רק שאלתי אם…

רפאל: – צא מכאן. אין לי צורך בכל הטיפול הזה…

קנדל: – אבל, שמע, רפאל, שלושה ימים שלא אכלת…

רפאל: – כן אכלתי – לא אכלתי, נמאסת עלי, אתה וכולם והטפול… פוחדים שאתאבד –

מה? ובכן אמור להם שזה היה מקרה… שאני לא אשם… לא אשם… לא אשם…

ועכשיו צא מכאן… ותפסיקו להשגיח עלי.. ותפסיקו לשלוח אלי אומנות

ושומרים ומטפלות… אינך מבין? זהו חדרי וצא מכאן, אומרים לך! בבקשה!

(כמעט ונשבר)

קנדל: – טוב… אם אתה רוצה… (מתחיל ללכת. נשמע צלצול איטי לאות אבל…)

רפאל: – מה זה… ובכן… הוא… ראובן בלוך… הוא…

קנדל: – הוא מת.

רפאל: – (אורז את חפציו בילקוט גב תוך תנועות מיכניות. ניכנס אברהם גלין). גאוה

פצועה… גם בסטנים יש לך גאוה פצועה…

(תוך מלמול זה הוא ממשיך לארוז חפציו).

גלין: – מה אתה עושה?

רפאל: – רציתי רק.. לנסוע… קצת… אני לא יכול יותר… אני מוכרח להיות רחוק… מכאן.

עלי ללכת… הכל מבולבל אצלי בנשמה… תקשיב לי אברהם,.. עכשיו פתאום

נדמה לי שאין מקרה… שהיריות לא נורו במקרה… שהכל כאילו היה מוכרח….

גלין: – איש לא חושב כך, רפאל, רציתי רק לומר לך… זה עלה לנו בתת־מקלע… אסור

לסבך אותנו עם המשטרה בנשק לא ליגלי… ואני הבאתי לך קצת כסף… בינתים.

יש מחרטה בתל־אביב… אתה יודע?… אנחנו נסדר זאת… אם תסכים?

רפאל: – כן

גלין: – היכן תגור?

רפאל: – לא יודע… אולי במלון… לא רוצה להיות אצל המשפחה… שלי… לא יכול…

הוא לא אמר שום דבר?

גלין: – מי?

רפאל: – ראובן בלוך…

גלין: – כאשר הובילו אותו לבית החולים, באמבולנס, אמר שזו לא היתה אשמתך…

שהכל אירע במקרה…

רפאל: – באמת? כך הוא אמר?

גלין: –… כן, רפאל…

רפאל: – מוזר… ואתה מאמין?

גלין: – האדם היחידי היה ראובן בלוך והוא העיד לטובתך…

רפאל: – מי שמע את דבריו?

גלין: – אשתו.

רפאל: – והיא ספרה לך?

גלין: – לא רק זאת – היא חתמה על הפרוטוקול…

רפאל: – ומדוע לא קראו לי?

גלין: – אמרתי לך: הכל סודר.

רפאל: – אינני מבין…

גלין: – אני אהיה גלוי לב אתך, רפאל. פחדנו שתעיד נגד עצמך… מספיק… אסון אחד.

רפאל: – איזו סיבה היתה לה לשמור עלי? ובכן היא בדתה דברים מלבה…

גלין: –… היא סבלה יותר מכם. כל השנים. היא לא התאוננה ולא נאבקה היא אהבה

אותו כמו שהוא, למרות חסרונותיו…

אין שויון מיכני בעולם.

רפאל: – וגם אתה וגם היא בקשתם לשמור עלי?

גלין: – וכל חברי המזכירות…

רפאל: – (נשבר שנית) כולם?

גלין: – זהו בית, רפאל. זה ביתך שלך… אתה בנית אותו, כולנו… ויש שעות של משבר

ושל אסון… וצריך לעבור אותן… לעבור אותן יחד… זהו זה. יש לי עכשיו

ישיבה עם הפלחים… צריך להמשיך לזרוע, אתה מבין?

– חשכה –


(ערב, חדר במלון ליד הים)

(מר אברהמי מוציא מזודה. פותח את המזודה. מוציא כלי רחצה ומגבת. רפאל נכנס פנימה. שתיקה. רפאל ניגש למטתו… יושב ופותח עתון…)

אברהמי: – באמת אמרו לי שהחדר במלון הוא עם איזה קיבוצניק… שמי מר אברהמי, סוכן בטוח, נתניה…

רפאל: – רפאל… (מתחיל לקרוא.)

אברהמי: – יש איזה חדשות?

רפאל: – (קצת לא נוח…) שדדו איזה מחסן נשק…

אברהמי:מי?

רפאל: – לא יודעים… או ההגנה או האצ“ל או הלח”י…

אברהמי: – הפקרות… (רפאל לא מקשיב) פשוט לא נותנים לחיות… אדוני מעשן?

רפאל: – לא. תודה.

אברהמי: – חבל. יש לי אנגליות… אני אוהב את “הרומה” של הטבק האנגלי… מחיה נפשות… אז איך אתה מבלה את זמנך בעיר?

רפאל: – אני לא מבלה…

אברהמי: – יש לך חופש?

רפאל: – בערך.

אברהמי: – חבל שאני לא יכול לקחת את אדוני… יש לנו “פרטי” קטן בבאר קטן ונחמד. כל שבוע אני קופץ מנתניה… אם האנגלים לא עושים איזה עוצר קטן… אתה מבוטח?

רפאל: – (מסיר עיניו מהעתון) מה?

אברהמי: – מבוטח. כל איש צריך להיות מבוטח… בטוח

חיים… אתה משלם כל חודש סכום קטן… ואם קורה לך משהו… הקרובים שלך

מקבלים סכום עצום של כסף… לא ראית את השרותים תפוסים?

רפאל: – לא.

אברהמי: – אני לא הייתי גר במלון הזה… אבל כאן…

הבארים פשוט על יד היד… ורמוט – יש. ויסקי – יס סיר! שליבוביץ – פירושו –

פנה! – וודקה – חרשו! וודקה – תפדל! אם תהיה בנתניה, תיגש אלי, אתה הרבה

שנים קיבוצניק?

רפאל: – כן.

אברהמי: – (נועל את המזודה במפתח) עליהם אפשר לסמוך.

פעם היה כאן, קיבוצניק מדגניה א' או דגניה ב' או דגניה ג', לא רק שלא סחב

כלום – להיפך היה מביא בננות – גם במשק שלכם יש בננות?

רפאל: – קצת.

אברהמי: – וענבים?… במשק שלכם יש גם שזיפים?

רפאל: – כן.

אברהמי: –… טוב מאד… שאלתי עליך. אמרו לי: קיבוצניק בחור שקט… כבר שלושה

חדשים פה ואף פעם לא נשך אף איש… חה חה חה… יש כאלו שסוחבים

מהמלון מאפרות ומגבות… לפי הידים שלך אני רואה שאתה מסגר או…

(תוך כדי סגירת המזודה).

רפאל: – שמע, מר

אברהמי: – אברהמי…

רפאל: – אולי תתן לי לקרוא… אני כבר שלוש פעמים קורא אותו משפט…

אברהמי: – בסדר. (מול הראי) היה מתאים גם לך לגדל שפם… כמוני, כזה קטן… כמו

האנגלים שלנו… אני ניגש למקלחת… לעשות דוש… (יוצא)

רפאל: – הוף!

אברהמי: – (נכנס)… אני מצטער להפריע לך… אבל איזו אשה שואלת עליך…

רפאל: – עלי?

אברהמי: – דודה. בבקשה.

פרומה: – שלום, רפאל. (נכנסת)

רפאל: – איך מצאת אותי?

אברהמי: – להתראות. (נשאר)

פרומה: – מה זה איך מצאתי, גלין נתן לי את הכתובת… על יד גאולה למטה… שפת הים,

מילא…

רפאל: – שבי…

פרומה: – (יושבת) טוב. אז חשבתי לי, רחוב גאולה זה לא רחוק מקפה “עטרה” ורחוב

אלנבי ומקביל ליונה הנביא… אז ניגשתי לקרובים שלי ברחוב זבוטינסקי…

ולקחתי אוטובוס מספר ארבע…

אברהמי: – בדיוק כך, דודה.

פרומה: – מדוע החבר שלך קורא לי דודה? שמי פרומה.

אברהמי: – מר אברהמי, בטוח. נעים מאוד. להתראות. (יוצא)

פרומה: – סתם “שלונק”…

רפאל: – הוא משגע אותי. כל הזמן הוא סוגר מזודה ופותח מזודה… ונועל מזודה ומה

יש לו שם – בסך הכל מגבת וכלי גילוח…

פרומה: – אז תשמע מה שהיה. זה לא הכל. ובכן. ירדתי באוטובוס מס' 4, מהצפון…

מוגרבי אז אני עולה באלנבי, יורדת ביונה הנביא… ושנים בלשים בריטים

הולכים אחרי… או שהם חשבו שאני טרוריסטית או שהם חשבו שאני אחת

מרחוב הירקון… מקצועית… טוב שאני לא יודעת לקלל באנגלית… אבל אחד

מהם, השני, היה דוקא די נחמד… הוא הזכיר לי את

מאירוביץ.. מעין־חרוד… זה פשוט הרגיז אותי לחשוב מה שהם חשבו עלי…

אבל כאשר כבר נרגעתי… נזכרתי שהורדתי את זה מהחלון האחורי של

האוטובוס… תאר לך! פרומה הולכת ישר לבית־הסוהר…

רפאל: – מה זה?

פרומה: – זה כרוז. נאומו של שמואלי בבית המשפט כאשר דנו אותו למוות. רוצה

לקרוא? אני אשאיר לך…

רפאל: – בסדר… (תוחב את הכרוז לכיסו)

פרומה: – מה פתאום הוא קרא לי “דודה”? סתם שלונק! אז תשמע, רפאל, אברהם גלין

בקש למסור לך, מטעם המזכירות, שכבר זמן לחזור הביתה, ושיחליפו אותך

בג’וב שלך. אז מה? – את עובד שם במחרטה? תראה איך שחור לך מתחת

לצפרנים…

רפאל: – “זקס”

פרומה: – “זקס”? אל תדבר שטויות… אני יודעת מה תפקידו של גלילי א… זה מנען…

הבלונדיני… אז מה למסור לו?

פרומה: – לאברהם גלין.

רפאל: – את חושבת שאני צריך לחזור… הפצע עוד טרי… נדמה לי שהכל התרחש רק

אתמול…

פרומה: – שמע, רפאל, אם אברהם גלין אומר… זה לא רק הוא… זה הקיבוץ… זה כולם…

ושושנה והילדים… אבל מה? תראה אני בכנס כאן, בבית החלוצות, אתה יודע,

חובשות, תזונה, ויטמינים, עזרה־ראשונה… פורונקולים… הכל… אז תיגש אלי

מחר – אחרי העבודה… נלך לסרט – ואחר כך נשוחח… פשוט תחשוב שבבית

מחכים לך… וחוץ מזה… חבל על שושנה והילדים…

אברהמי: – (נכנס מסודר מאוד. מכניס את כלי הרחצה והמגבות למזודה ונועל אותה) ואני

אומר לכם – רק סכיני גלוח של חוץ־לארץ… ציק צק – והכל נגמר! סכיני גלוח

מתוצרת הארץ – אפשר לרכוב עליהם בלי אוכף… (יריות) תיכף אני אגיד לכם

את הכוון (יריות)… כמו ששמי אברהמי – זה יורים בשרונה… הפקרות…

פרומה: – מה יש – אתה בעד הבריטים? בעד גירוש המעפילים?

אברהמי: – תראי דודה… אני סוכן בטוח… לא מתענין בפוליטיקה… והחברה שלי היא

חברת בת לחברה האנגלית… ובלי האנגלים בארץ הערבים ישחטו אותנו – בלי

מלח…

פרומה: – נא, נא, נא, אל תגזים בבקשה…

אברהמי: – (מבשם את עצמו)… אם לא מגזימים אין מה לומר… (יריות) זה מעצבן… אותי…

אני פשוט שונא רעש… מה נשמע ברחוב???

פרומה: – הכל בסדר.. רק ששני בלשים עקבו אחרי עד המלון…

אברהמי: – (דוחף את המזודה בבהילות ברגלו מתחת למיטה מבלי שהנוכחים ירגישו)…

בלשים? את בטח טועה… מה פתאום הם ילכו אחריך???

פרומה: – לפעמים בלשים הם גם גברים בעיקר בארץ זרה… מה יש – מהגב אני נראית

יותר צעירה…

אברהמי: – ובכן, להתראות. אם ישאלו עלי – אני “בקוקטיל” באר…

פרומה: – מדוע אתה שם כל כך הרבה בושם, נגד יתושים?

אברהמי: – נגד בלשים (קורץ) דודה…

פרומה: – אתה באמת אוהב אנגלים?

אברהמי: – כן, דודה, שקספיר, מילטון, בירון – כל אלו שכבר שוכבים עמוק בקבר…

(יוצא)

(קול של רמקול)

ווי ווורנינג יו! עוצר! עוצר!

וי ויל שיט אברי בדי דאט ויל בי

אין דה סטריט! עוצר! עוצר!!!

(התפוצצות במרחק. יריות.)

פרומה: – מוטב שארוץ מייד… אני לנה בבית החלוצות…

רפאל: – קחי טכסי בפינה…

פרומה: – אתה חושב שאני אספיק?

רפאל: – הם נותנים חצי שעה…

פרומה: – להתראות.

רפאל: – להתראות…

(פרומה יוצאת. רפאל ליד החלון. הרמקול. יריות. הכל משתתק… רפאל שוכב

על המטה בבגדיו… ומכבה את האור… דפיקות על הדלת… רפאל מעלה את

האור)

מי שם?

קול: – לפתוח! משטרה! לפתוח! משטרה! לפתוח! “אופן דה דור!”….


– חשכה –


תמונה חמישית    🔗

(ס. אי. די. שולחן. זרקור מול עיני רפאל. שני שוטרים.)

קלירינג: –… ועכשיו אמור לי היכן היית הלילה, עד שתפשו אותך במלון.. (שתיקה)

הלילה הנחתם מוקש ליד שרונה… ארבעה חילים בריטיים נהרגו…

רפאל: – מה אתם רוצים ממני?

קלירינג: – אתה איש לח"י?

רפאל: – לא. ראית את תעודת הזהות שלי. אני איש קיבוץ.

קלירינג: – היכן אתה עובד?

רפאל: – במסגריה.

קלירינג: – היכן היית הלילה, לפני שבאת למלון?

רפאל: – טילתי לבדי עד שבאתי לישון ובתוך המלון אסרו אותי… אפשר לדעת מדוע

הכו?…

קלירינג: – גילית התנגדות בודאי. השוטרים שלנו אינם אוהבים כשמתנגדים…

רפאל: – לא גיליתי כל התנגדות. אתה תשאל אותם…

קלירינג: – כן, כמובן, אני אשאל… הם מצאו בכיסך את הכרוז הזה. מה דעתך עליו?

רפאל: – לא קראתי בו.

קלירינג: – ומי נתן לך אותו?

רפאל: – איש לא… כלומר, באוטובוס… נסעתי באוטובוס וראיתי את הכרוז מודבק

בזכוכית, בחלון האחורי… אז… ואז הורדתי אותו…

קלירינג: – במה הורדת אותו, בסכין?

רפאל: – לא. משכתי ביד. זוהי הסיבה שהכרוז קרוע פה ושם…

קלירינג: – אם אינך יודע מה כתוב, בו, למה הורדת אותו?

רפאל: – זה היה… זה היה לפני שירדתי… אני ישבתי יותר רחוק… וראיתי שאנשים

קוראים….

קלירינג: – ואז התחלת לשקר? שמי קלירינג. שמעת פעם על קלירינג?

רפאל: – לא. לא שמעתי.

קלירינג: –… האנשים שלך ניסו כמה פעמים לצוד אותי…

רפאל: – אתה בטוח שחפשת איזה דג חשוב… אני יכול להוכיח את זהותי.

קלירינג: – כל בסטרד יכול להוכיח את זהותו. איך אני יכול להאמין לך, לאחר שאתה

משקר לי כל הזמן… מה עשית, שאלתי ואתה אומר לי שטיילת. נמצא אצלך

כרוז ואתה טוען שלא קראת בו. נסעת באוטובוס???

רפאל: – כן.

קלירינג: – באיזה רחוב?

רפאל: – בן יהודה.

קלירינג: – בן יהודה הוא רחוב ארוך. היכן עלית???

רפאל: – סמוך לרחוב זבוטינסקי…

קלירינג: – זבוטינסקי – הה? (בחיוך) דוקא זבוטינסקי… (השוטרים צוחקים)

רפאל: – כן. בפינה. עליתי באוטובוס…

קלירינג: – ולאן נסעת?

רפאל: – לתחנה המרכזית.

קלירינג: – כלומר עברת דרך כל רחוב בן־יהודה ואלנבי?

רפאל: – כ ן.

קלירינג: – וראית קהל רב ליד בית־העם וגן־רינה שהולכים לסרטים???

רפאל: – כן. קהל רב.

קלירינג: – ואם אני אומר לך שאתה שקרן?

רפאל: – אתה יכול להגיד – אבל זוהי האמת.

קלירינג: – אתה בטוח?

רפאל: – כ ן.

קלירינג: – (לשוטר) ג’ו?

ג’ו: – יס. סר?

קלירינג: – איזה קטע בבן־יהודה חסום למעבר בגלל תיקונים בכביש?

ג’ו: – מפינת בוגרצ’וב ועד ככר מוגרבי…

קלירינג: – כמה זמן?

ג’ו: – שבוע, סר.

קלירינג: – והאוטובוס איננו יכול לעבור ליד בית העם וגן־רינה?

ג’ו: – בדיוק, סר.

קלירינג: – תודה, ג’ו. (ג’ו מצדיע וחוזר למקומו) ובכן – אתה משקר, כמובן. לא מצאת

את הכרוז באוטובוס מפני שפשוט לא נסעת באוטובוס… יש לך תשובה?

(שתיקה) טוב. אתה אומר שלא קראת אז אני אקריא לך. כדאי לך לשמוע!

"לפי תקנות המשפט הבריטי הנני בלתי ליגאלי בארץ הזאת, וחבל שלא

הספיקו מאות אלפי יהודים לעבור על החוק הזה כמוני, על חוק איסור העליה

היהודית לארץ־ישראל… הם היו ניצלים ממות בטוח בדכאו, באושוונצים

ובטרבלינקה…" ובכן, מה קרה כאשר קבלתם את המנדט מאת חמישים ושתים

אומות בחסות חבר הלאומים…

אתם משחקים בנו בדמותם של דר' ג’קיל ומיסטר הייד… שלטונה של בריטניה

בארץ ישראל הוא פרת שלטונו של מיסטר הייד. מכים נשים וילדים עינויים

בתאי־משטרה… גירוש מעפילים… מה דעתך?… (שתיקה)

"… מה הייתם עושים אתם אילו היו רוצחים את הוריכם בפולין? את בנותיכם,

את בניכם, את התינוקות שלא חטאו? ואני מאשים את השלטון הבריטי

בשיתוף ברצח של בני עמי באירופה, ברצח אחי…" אני חושב שהוא צודק,

בעצם, מה דעתך?

רפאל: – כן, אלו הם דברי אמת.

קלירינג: – ואינך יודע מה שמו?

רפאל:לא.

קלירינג: – אינך יודע או אינך זוכר??

רפאל: – אני חושב… שמואלי.

קלירינג: – סוף כל סוף… לאחר שהודיעו לו שהוא יוצא להורג בתליה, קם ושר את

ההימנון שלכם… ובכן אתה מסכים לדבריו?

רפאל: – כן.

קלירינג: – מסכים בכל?

רפאל: – כן. השאלה היא רק באמצעי התגובה…

קלירינג: – למשל – להרוג אותי? למשל להוציא כרוז כזה ובו פסק דין מוות אל "כלב

הצייד קלירינג?"

רפאל: – אינני יודע. אני מדבר על שיטה…

קלירינג: – מה שמך?

רפאל: – רפאל הובר.

קלירינג: – היכן היית הלילה?

רפאל: – טיילתי.

קלירינג: – בכביש שרונה?

(אחד השוטרים נכנס ומניח אלבום תמונות ליד קלירינג ויוצא. קלירינג מדפדף בתמונה אחר תמונה ומסתכל ברפאל. דומיה ארוכה, רק רשרוש הדפים נשמע.)

מה שמך?

רפאל: – אמרתי לך כבר עשרים פעם: – רפאל הובר.

קלירינג: – ובכן טיילת בכביש שרונה?

רפאל: – לא.

קלירינג: –… והנחתם שם מוקשים?

רפאל: – לא.

קלירינג: – (לאט לאט) ארבעה אנגלים נהרגו בכביש שרונה… הכביש היה מוצף בנזין…

הם נשרפו…

רפאל: – אני מצטער… זה נורא… (ג’ו יוצא)

קלירינג: – (ניגש לרפאל) מיסטר הייד ודר' ג’יקל… בסטרד!

(סוטר על לחיו של רפאל). היכן היית הלילה? אם לא תדבר

נוציא את נשמתך ואיש לא ידע… היכן היית הלילה? (רפאל מחריש, סטירת לחי

נוספת) דבר בקול רם! אינני שומע? מה אמרת? שותק הממזר, את קצין הבולשת

מרטון הכרת? לא? אתם רצחתם אותו? גם עלי הוצאתם פסק דין מוות… טלפנתם

אלינו… הודעתם לנו, כי בשכונת הבוכרים נמצא מחסן נשק… ומה מצאנו מוקש

מלכודת… שלשה אנגלים נהרגו… שלושה בריטים ולא יהודי מטונף שכמותך…

ואנחנו נתלה את שמואלי ואלפי יהודים אחרים, אם לא תפסיקו את היריות,

המוקשים, הפצצות ויתר מעשי הטינופת שלכם… יודע אתה מה פקד עלינו גנרל

ברקר, מפקד הצבא הבריטי בפלשטין? שמע מה שאני מדבר אליך!

(תופש בסנטרו של רפאל)

אילו נתנו יד חפשית לגנרל ברקר בארץ הבזויה הזאת, הייתם עולים בדם ואש… אלא

ששם, בפרלמנט שלנו, יושבים יהודונים ממזרים כמוכם ואינם נותנים לנו יד

חפשית… היכן היית הלילה? (רפאל הולך שבור כולו לעבר החלון המסורג)…

ג’ו: – (נכנס בידו המזודה של אברהמי. לוחש משהו לקלירינג).

קלירינג: – באותו חדר, במלון?

ג’ו: – יס, סר…

קלירינג: – טנק יו, ג’ו (רומז לו לעמוד בצד…) אתה מכיר את המזודה הזאת? דבר בקול

רם… או שנכריח אותך לדבר… אתה מכיר את המזודה הזאת?

רפאל: – כן.

קלירינג: – מה יש בתוכה?

רפאל: – כלי־רחצה.

קלירינג: – זה הכל?

רפאל: – אולי מגבת… אולי חולצה… מה אתה רוצה ממני?

קלירינג: – אתה בטוח שזה הכל?…

(עכשיו תופש רפאל שיש דברים בגו)

של מי המזודה?

רפאל: – אינני יודע. ראיתי שהיא היתה שם.

קלירינג: – מתחת למטתך?

רפאל: – לא. שולחן קטן ליד הכיור… המזודה עמדה למטה…

קלירינג: – הוציא מה שיש בתוכה, ג’ו…

גו': – יס, סר… (ג’ו ניגש ומוציא כמה רימוני־יד וכרוזים)…

קלירינג: –… ובכן?

רפאל: – מה את רוצה ממני?

קלירינג: – אתה הכרת את האיש שבא ללון הלילה?

רפאל: – לא.

קלירינג: – דברת אתו?

רפאל:כן.

קלירינג: – תראה, מיסטר הובר… אם תגלה לנו משהו אל אדם זה… לא תרקב בבית

הסוהר… הוא לא איש “ההגנה” ושום דבר לא מחייב אותך… ואם אתה נגד

טרור אישי, נגד יריות לתוך אהלים בהם ישנים חילים… אנחנו נדע להתחשב…

לעזור לך… אפילו בכסף… והרבה כסף… ובכן, על מה דברת אתו?

רפאל: – אני לא דברתי – הוא דבר… הוא מתענין במטעים.. שזיפים, בננות…

קלירינג: – אני רואה שתפשת… למה לריב. תשתה משהו?

רפאל: – לא תודה.

קלירינג: – תביא שני קפה, ג’ו…

ג’ו: – אוקי־סר (יוצא)

קלירינג: – מה שמו של אותו ברנש?

רפאל: – אברמוביץ,

קלירינג: – אמר לך היכן הוא גר?

רפאל: – כן. על הר הכרמל…

קלירינג: – (מוציא תמונה של אברהמי מהאלבום) זהו האיש? אל תשתוק. זהו האיש?

רפאל: – לא.

קלירינג: – מוטב ותדבר. אני אשבור אותך… אין לך כל ברירה. אני אשבור אותך… יום,

יום, שעות על שעות, לא יום ולא לילה… יש לנו אמצעים… ניקח צבתות

ונעקור לך את הצפרנים – שומע? על קרח נשים אותך… אתה לא הראשון ולא

האחרון – ומוטב שתדבר לפני שנרסק אותך… זהו האיש שהיה במלון?

רפאל: – לא.

קלירינג: – (סוטר על לחיו של רפאל) לא? אתם הוצאתם עלי פסק דין של מות… בסטרד!

ואני אומר לך שזהו האיש… שקורא לעצמו, פרידמן, זיגרמן, אברהמי,

שקולניק.. וכל פעם יש לו שם אחר…

רפאל: – אני מציע לך להזהר… אחרת יהיה סופך כסופו של… של… של…

קלירינג: – מרטין?

רפאל: – כן… אם תמשיך להכות… מדוע אינכם מכים? אתה מפחד? לא תשמע ממני

שום דבר… שום דבר… מדוע אינכם מכים… תמשיך להכות מנוול שכמוך…

קלירינג: – דבר בקול רם – אני לא שומע…

רפאל: – (בלחישה תוך כדי בכי) אתם יושבים על כידונים… וגדרות־תייל… במלכודות,

במבצרי – בווין… כמה זמן עוד? כמה זמן זה ימשך ככה?


– חשכה –



 

אפילוג    🔗

(ספסל. פרומה סורגת. חיים קנדל.)

פרומה: – תפסיק להתעצבן…

קנדל: – כל רגע נדמה לי שהטלפון מצלצל…

פרומה: – (תוך סריגה) לידה ראשונה זה הכי קשה… בלידה שלישית למשל זה כבר

הולך בעצמו…

קנדל: – תודה…

פרומה: – בעד מה תודה?

קנדל: – בעד האינפורמציה…

פרומה: – הנכד הראשון של הקיבוץ… אין לי שום דבר נגד בנות… אבל אני רוצה שזה

יהי בן… גבר… כמו פרויקה… שוב טעיתי בסריגה… את יודע, חיים קנדל, זה

משונה, אבל אתה מבלבל אותי… זה לא היה צלצול?

קנדל: – לא.

פרומה: – אז אתה יודע מה,.. אם אתה כל כך עצבני… אז תשב ליד המזכירות… קרוב

קרוב לטלפון…

קנדל: – אברהם גלין אמר שהוא יטלפן מבית־החולים… עד שכל הקיבוץ ישמע… וחוץ

מזה… נעים לשבת כאן…

פרומה: – אפשר היה כבר להגיע עד מתולה ובחזרה… וזה כאן רבע שעה נסיעה עד בית

היולדות… זה התחיל בלילה… אז תיכף מעירים את פרומה… כמובן… (רעש מכונית) אוטובוס בא…

קנדל: – שמעתי שנסעת לדבר עם רפאל הובר…

פרומה: – כמובן. אתה חושב שאני רק סתם חובשת…

קנדל: – וזה נכון שהוא חוזר?

פרומה: – אני השפעתי עליו. בעצם היה צריך לחזור עוד אתמול… (נכנס הנס. הולך למקלחת) הנס?

הנס: – כן?

פרומה: – ראית מי בא באוטובוס?

הנס: – לא.

פרומה: – אתה הרי גר על יד התחנה ממש!

הנס: – האוטובוס מעלה אבק כזה – שאני מסתלק קודם…

פרומה: – בלי לסגור את התריסים?

הנס: – מי אמר שלא?

פרומה: – הוא כועס עלי… בכל ישיבה של ועדת־בריאות יש לנו וכוח…

קנדל: – הוא כזה מסודר – לא?

פרומה: – פדנטי. (נכנסת שושנה) הוא בא?

שושנה: – האוטובוס הקדים בעשר דקות…

פרומה: – קורים מקרים כאלו… אני וקנדל מחכים לטלפון מבית היולדות…

(נכנס רפאל. הוא צועד לאטו… רואה את שושנה… שתיקה – ואחרי־כן עולה החיוך…) נו,

“תכשיט” – תן לה חבוק אחד גדול… נראה אותך!

רפאל: – שלום!

פרומה: – גם כן גבר.. “שלום” זה הכל מה שהוא יודע לעשות…

רפאל: – (מחבק את שושנה. ולפרומה…) עכשיו זה בסדר?

פרומה: – מאה אחוז.

שושנה: – בוא נלך אל הילדים… אתמול חיכיתי שעתים יחד אתם…

נחום: – (נכנס. הולך למקלחת) ראו! ראו! מי זה? שמע, זה לא האיש… שברח ממחנה

הרכוז… ואחר כך ישב אצל האנגלים בגלל איזה כרוז… (מחבק את רפאל) שמח

לראות אותך…

רפאל: –… מוזר, אמרת לי אותן המלים כשחזרתי בפעם הראשונה…

נחום: – עכשיו נשארים לתמיד?

רפאל: – כן… בבית…

קנדל: – תן “חמש”.. (מושיט ידו).

רפאל: – (לוחץ את ידו של קנדל) כן… חיים קנדל… מה נשמע אצלך? יש חדשות?

קנדל: – אצלי? רווק – שום דבר חדש. פקק… פיגרו שם, פיגרו – פה…

נחום: – בואו… (לשושנה ורפאל)

פרומה: – רגע… זה לא טוב… גלין בא בעצמו… משהו קרה!!!

קנדל: – (מסביר) אנחנו חיכינו לטלפון מבית היולדות… עליזה…

פרומה: – (לגלין שנכנס) משהו לא בסדר?

גלין: – שלום, רפאל! (רפאל רק מנענע בראשו במבוכה)

פרומה: – אז מה? (בחשש)

גלין: – פרומה…

פרומה: – נו, אל תוציא לי את הנשמה…

גלין: – אני לא טלפנתי מפני… רציתי בעצמי… לא בטלפון… ולקחתי “טכסי ספיישל”..

אולי בפעם הראשונה… בימי חיי… על חשבון הקיבוץ!

פרומה: – נו, דבר! מה נשמע? מה שלום עליזה?

גלין: – במקום לשאול שאלות… אולי תגידי מזל טוב לסבא, אברהם גלין!

פרומה: – בחייך! (מזילה דמעה ומחבקת את גלין)… וחיים קנדל היה כל כך עצבני… הוא

חיכה לטלפון… נכד או נכדה? אין לי שום דבר נגד נשים… אני פשוט סקרנית…

גלין: – נכד.

קנדל: – מזל־טוב… אברהם, איך להגיד לך… זה עצום… יש לנו נכד… תרשה לי

לצלצל???

פרומה: – מה את שואל אותו? צלצל חיים קנדל, צלצל… (קנדל יוצא)

שושנה: – מזל־טוב, אברהם…

אברהם: – תודה… (ניגש לרפאל) טוב לראות אותך שוב בבית… (מחבק את כתפו)

רפאל: – (קצת במבוכה) מזל־טוב… (נשאר באויר)

פרומה: – (לאברהם) ואיך עליזה?

גלין: – הכל עבר בשלום. עדה אצלה. אני כל כך נרגש כמו ילד קטן…

פרומה: – יש לי קצת “ולריין” (מחבקת את אברהם).. חבל שפרויקה איננו… צריך שכל

החברים המגויסים יבואו הביתה… ונעשה חגיגה כזאת…

(צלצול הפעמון).

מתתיהו: – (נכנס מחבק את גלין בלי להוציא הגה)

מנחם: – (נכנס) שמעתי שזה נכד. גבר!… (טופח על כתפו של גלין)

גלין: – לא כל כך חזק – אני עוד צריך להפגש עם כל חברי הקיבוץ… עוד תעשו

אותי אינווליד…

הנס: – (נכנס, חצי ערום, שערותיו רטובות… מגבת בכתפו)

יצאתי ממש משמקלחת… “שליפ – די דיציקון” סבא!

דור־וטר־נח־אין מאל – יש גם נחת? הה?

מתתיהו: – בואו לחדר האוכל – האקונומית הפסיקה לקמץ… ושמה הרבה בקבוקים.

פרומה: – חיים קנדל – יותר במרץ… לא כל יום נולד לנו נכד… אז הגיע קצת שישמעו

גם בגן – הירק ובשדות… בואו לחדר האוכל…..

גלין: – (נוטל את שושנה ורפאל הובר בידיו על כתפיהם ותוך כדי הליכה) טוב לחזור

הביתה, מה?

רפאל: – כן…

גלין: – הקיבוץ זוכר – והקיבוץ יודע גם לסלוח… כולנו למדנו לקח… ועכשיו הכל

תלוי בך… עכשיו נכנס לחדר־האוכל ונרים כוסית לנכדים ולעתיד שלהם…

בסדר?

רפאל: – כן, אברהם גלין… לעתיד…

גלין: – לעתיד… בלי אנגלים… בלי גדרות־תיל.. בנשק ליגלי וצבא שלנו… בלי

“סליקים” ומחתרת וחפושים – ועוד מאה אלף “פליטים”… ממחנות הריכוז

באירופה…

שושנה: – אתה חולם, אברהם…

גלין: – כאשר מתחילים להיות סבא מתחילים להאמין שהכל אפשרי…. אי־פעם, בעתיד… מי יודע!


– מ ס ך –




  1. הטקסט כתוב במכונת כתיבה, עם הערות המחבר בכתב יד. במקום זה הסימנים אינם ברורים. הערת פב"י.  ↩

  2. מילה לא ברורה. בכתב יד של המחבר. הערת פב"י.  ↩

  3. המחזה כתוב במכונת כתיבה, עם מחיקות וסימנים בכתב יד המחבר. במקום זה נמחק בקו הקטע הבא: “נחום: – שכחת שאנחנו כבר לא בגימנסיה אצל זליקוביץ? רפאל: – זליקוביץ? נחום: – המורה להיסטוריה. רפאל: – הה, אתה מתכוון ל‘אפלטון’ – אתה זוכר היה לוקח אותנו לשעור מתחת לעצי הג‘ומז’ – כשכל תל־אביב היתה כזו. (מראה על כף היד)” הערת פב"י.  ↩

  4. במקור כתוב: עותם. כנראה טעות דפוס. הערת פב"י.  ↩

  5. במקור כתוב: שונה. כנראה שגיאת הקלדה. הערת פב"י.  ↩

  6. במקור כתוב: מושפט. כנראה שגיאת הקלדה. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות