(קטעים)

הלילה התגלגלתי בקדחת. לבּי נקרע לשבעה הרים, וההרים זקופים ותלוּלים. רציתי לטפס על ראש אחד ההרים, לנפנף משם אליך בכוֹבעי: שלום, שלום. אך לעלוֹת לא יכולתי. בשבילים המתפתלים בנקיקים ועוֹלים אל ראשי ההרים שטפו מַעינות, ומימיהם כה צלוּלים –ולא יכולתי לדרוֹך בהם, כי יראתי פן אעכיר את המים. ולטפס בשיפוע ההר על הסלעים כדרכי, מבלי דרך, קשה היה. – אני עולה מעט ומתגלגל, עולה ומתגלגל.

בעצב ירדתי אל העמק, ובין הסלעים אלפי עשבים, ופרח אחד אין. ירדתי בעצב אל העמק, והמיית הפּלגים באָזני. שם בעמק, במַחבוֹא בין ההרים, בריכה זכה, הלבנה רועדת בה חרש, כוכב קטן אחוז־תנומה מתנוֹעע על הגלים, ועל אחד הסלעים ליד המים ראיתיך יושבת, ידך האחת במים ובשניה אַת רוֹמזת לי באצבע. קרבתי, נבהל, והנה זרקת על פני ממימי הבריכה, לא מים זרקת – אור ירח זילפת על פני וצחקת: ילד, ילד, למה אינך כותב? עוּרה משנתך וכתוֹב.

הקיצוֹתי משנתי וזהרי הלבנה על פּני, והשמים זכּים. רוחות השחר נמים עדיין בין ההרים, רק לחש האשוּח נוֹהר בתוך הדממה. כריננת אֶשד רחוֹק, רחוֹק בין ההרים.

* * *

חלום חלמתי ופוֹתר אין אותו. בדיממת הליל, ממרחקים, לוחש אני אליך.

לא. לא כך. צריך לכתוב לך מה שהיה. עוד לבי רועד על זה ומנוחה אין בי. אגמגם ואַת קראי בין השוּרוֹת.

מחשבה אחת העסיקה את לבּי, מחשבה אך אחת: מה תאמרי אַת על זה? מה הם אומרים, כמעט ולא איכפת לי שוב; רק על אחד עוד צר לי: חבל על מה שהיה.

כן. אנסה לגלות לך את שגיוֹנוֹת הלב הקטן והפרוּע הזה. ואת תצטרכי באמת, להביט ולקרוא בין השורות. 

ביום כיבוש פתח־תקוה¹ הלך אליהו² ליפוֹ. ואני למחרתוֹ. בדרך ראיתי את כל ההמוֹן הגדוֹל הזה. קשה להשתחרר מן הרושם. וגם המליצות הידועות: “העם הצעיר ביותר בא לשחרר את העם העתיק ביותר”. הכּל בשבילנו, ממש כּכּתוּב. והיוּ שׂרים מיניקותיך…

אני הולך על הגבעות ליפוֹ, וכל הגבעות זרועוֹת צאן־אָדם, צוחק־רוקד ומלא תנועה. והיתה תמונה מתרקמת סביבי. אגדה מימי־הביניים מתרננת לתוך אָזני:

היה היה פרש בארץ, פרש אַבּיר, פרש אַדיר. אך לא על סוסים רכב, לא במרכבות חילוֹ. קרן־חסד, אור־אמת הם סוּסיו ומרכבוֹתיו, חגוֹרתו צדקה, והיוֹשר בן אַשפּתוֹ. ובחבּקוֹ את יפתוֹ, עיניו ישׂא אז למרוֹמים, ובנשקוֹ את יפתוֹ, שפתיו תפילה.

באוּ זרים ויגזלוּ יפתוֹ מחיקוֹ, החבּיאוּה בהרים, הרי חושך ושדים. בוֹכה, תוֹעה האַבּיר במרחבי מדבריות, ועיניו אל המרוֹמים, מצפוֹת לישוּעה.

ובנדודיו, במַסעיו, בא האַבּיר עד ההרים. עייף, זקן, מדולדל נסחב הוא אט־אט אל ההרים.

אך במבוא, בין ההרים, חיוֹת רעות ושפיפוֹנים. וּבשביל אל היפה – סלעי מגוֹר, חוֹמוֹת ברזל.

וישתטח לוֹ הזקן לרגלי ההרים, עינוֹ פלגי דמעה ושׂפתיו תפילה. והנה פרש אַבּיר דוהר שוטף לו על סוּסוֹ. לבּו רחמים אל הזקן, אל תפילתוֹ ודמעוֹתיו. וישלוף את חרבּוֹ וּבסערה אל ההרים. נלחם, נאבק וגם יכוֹל, לשפיפוֹנים ולרוּחוֹת. הרס אל הסלעים ועקרם. שבר, ניפץ את החומות ויציל את היפה וישחררנה ממאסרה. על זרועותיו נשׂאָה בדהרה אל המרחב, את היפה המתעלפה; בין זרוֹעוֹתיו יוֹנה חרדה.

ובפתח ההרים, מול הזקן המתנמנם. המתנמנם עייף וכואב, שם עצר במירוץ סוּסוֹ:

– הוֹי, זקן. תוֹעה אומלל, פתח־נא זרוֹעוֹתיך…

וצחוֹקוֹ רחום, נדיב, ופצעיו נוֹטפים.

והיפה הנוגה מתעלפת בזרועותיו ובשׂערה פניני־דם, דם הגיבּוֹר על עפעפיה…

כּאֵב מַר חילחל בקרבּי. אָספתי זרוֹעוֹתי:

– אינני רוצה, צעקתי ממַעמקי לבּי, שוּב! לא לי היא. ואת ידי סגרתי, הידקתי אל לבּי.

באתי ליפוֹ. אליהו ודב³ מהלכים חובקים איש מתני אָחיו, מתרוצצים, דוֹגרים על סֹוד. ובלילה, בלחש, גילוּ לי את הסוֹד.

והתמונה הרוֹמַנטית מן הדרך ניטשטשה בּין רגע. ואֶצעק: הלא זה שגעוֹן. ראיתי להקת כלבים שוֹטים. משתוֹללים. נביחוֹתיהם ויִללוֹתיהם עולות: צדק, יוֹשר! וכבר תחב האֶחד את שיניו בּבשׂר רעהוּ. הנה הוא עומד והדם על שפתוֹתיו והוא מרכּך קולו ומכשכּש בזנבוֹ נדיבוֹת: שיחרוּר העמים הקטנים. ואנחנו, גם אנחנו נוּשכנוּ. דוד ויעקב, אלה הילדים הנחמדים גילו לי את הדבר בחרדת־קודש וישאלוני אם אני נרשם בין המתנדבים. עניתי להם: בהיוֹתי קטן שמעתי מספּרים על כלבים שוֹטים הנוֹשכים ילדים, והילדים משתטים גם הם; מטפס הילד הנשוך על הקירות ונושך אף הוא על סביבוֹ.

ותפילה אחת היתה לי אז אל ד': אם ישכני כלב כזה, עשה שאוּכל להתאַפּק ולא אֶשוֹך.

ונשבעתי אל לבי, כי את אמא בוודאי לא אשוך. וגם את לבנה לא. וגם עתה אקווה, כי אוּכל להבליג.

אך בלילה ביקשתי את אליהו כי יישן אתי יחד. אולי בתרדמה ישכני ולא ארגיש בבוא בי הארס ואספח אליהם. שכבנו ושתקנו. החילוֹתי לגמגם:

– תסחוט אותי עשרים פעם, גם טיפה אחת לא תוֹציא לחיוּב.

והוא סתם את פי ואמר: אני הנני אנטי־מיליטריסט כמוֹך, ובכל־זאת השעה דורשת… והייתי נבוֹך מאוד. וראיתים כה יפים בהקרבת־עצמם והרגשתי את עצמי כה קטן ודל.

הם התחבּרו אל רחל ינאית. ואני, כסייח קטן אחר הסוסים, כרוך בעקבוֹתיהם, נכשל ומסתבּך בין רגליהם וצוֹהל. כה אהבתים אז. ואת רחל ינאית שאלתי, ואיני יודע מאין לקחתי לי את העוֹז:

– בערב המלחמה כתבת על האינטרנציונל ועמדתו נגד המלחמה, ועתה…

ורחל הניעה ראשה, הבּיטה אל המרחק ואמרה:

– כן, לכּל זמן, כעת השאלה היא אחרת לגמרי.

ואני לא הבינוֹתי. יש כל־כך הרבה דברים שאינני מבינם. את אליהו אהבתי אז. נאומיו בקהל היו כה רעננים. אמר דבריו באמונה שלמה, בכל לבּוֹ. אהבתיו, לעתים היה חוטף שיחה קצרה אתי. הן אליהו מטבעו ספקן הוא, אך בבוא לו רגעי־בטחון… צללתי “מלוא־קוֹמתי” בדבריו ואֶמשך אחר הלך־מחשבותיו. כשהיה מדבר פוליטיקה לא משך את לבי ביותר, אך החלומות על תנועת עם גדולה, על עמידה בנסיון והקרבה עצמית, השאיפה לקבץ את כל צעירינו הנפוֹצים בהכרח על פני כל החזיתוֹת, לקבּצם הנה – אלה קסמו.

על הגליל ויתרנוּּ. הצריך להגיד בכמה יסורים? ברגעים הראשונים אמרתי לעצמי בסתר לבּי: מה כל חלומותיו של עם ישראל עם כל תפארת עלייתו ותחייתו, אם אלה כרוכים בגוֹרלכם…⁴ אך הלא גם אליהו ויתר. ואולי גם קשה היה לו מאשר לי. התביישתי ואשתוֹק.

* * *

שלא כסדר: דוב ואליהו הלכו ברחוב. הם משׂוֹחחים ואני רודף אחריהם. קרוֹפּוֹטקין אומר: ההיסטוריה היא תקופות תקופות של אבולוציה, ובין התקופות –ריבוֹלוציה. אַשרי העם שידע לכוון את הרגע – הוא יעלה; והישן בעת הריבולוציה… וכו' וכו'…

ואני ראיתי לפני גבעוֹל חיטה. הנה כל פּרק – תקופה איבוּלוֹציוֹנית, והקשרים – ריבוֹלוּציוֹת. אם יירדם הגבעוֹל בעת היווצר הקשר?… והפּרקים נבוּבים ורכּים, אפשר ללכת בהם בשקט ובשלוה, אין אוֹנס." פתאום – הקשר. בשביל לעבוֹר פה צריך כוֹח־התפּרצות. ריבוֹלוציה. כּן – ההתנדבוּת.

דיברו ע"ד “ולד־אל־מיתה”. ההתגברות על הפחד… ועל גילוי רצון החיים כעם…

באותם הימים החילותי שוב לנַגן. בתקופה זו, אחרי הגשמים הראשונים, תמיד אני תוֹסס. אני מתחיל עם השקדים, עוד קודם קצת. החילוֹתי לנגן, גם עם לורט⁵ נפגשתי. פלאטוֹניקה, פלאטוֹניקה. ובאשמתי. לרוב היינו מדבּרים על אודותיך. אבל היו ימים ושכחתי אותך ואותה ואת הכּל. אלה היו ימי זוֹהר שבאמצע החורף. אני הייתי יחידי. הייתי מטייל בחצות אל הים, אל הגבעוֹת. לילה אחד, בדיממת הלילה שמעתי קול ניצן מתפּקע. ישבתי ואקשיב בחשכה לרחש פריחתו. הייתי אז בשמים. טוב שלא לחלל רגעים אלה במלים.

* * *

לורט שאלה אותי אז: מה לך ולהתנדבות, מה לך ולמלחמה?

ועניתי לה: – למלחמה – בעצמי איני יודע, הן אני לא אירה. אך להתנדבות? הן יש שהאלוהים רוצים בקרבן. שומע אני קול האלוהים המבקש קרבן. הנה אני נותן את עצמי. אַת מבינה. יש רגעים כאלה. אין זו גאווה, אך יש וירגיש אדם את עצמו והוא יקר.

אנחנו הולכים למות. זה גם נתן כוח לוותר על הגליל. אך פעם אמרתי אל לבּי: – הי, אֶגואיסטל שכמותך, הבּט־נא ישר אל פּני. האמת: למות אתם הולכים? ישר לקראת המוות, האֶ? והן אַתם הולכים קודם ללמוד כל מיני תרגילי־יריה. ועד שתתן להמית את עצמך ת…

עצמתי את עיני, והקול רודף אחרי: – חכּה, חכּה, ובכן אַל תתפאר עוד ואַל תצעק בקוֹל: אני הולך למות. אני מקריב קרבן.

כן, אַתה מקריב קרבן, אך לא את עצמך. במקרה היותר רע, ברגע האחרון, תגיד: תמות נפשי עם פלישתים. ובצחוק וברחמים הוסיף: –זה לא יפה, ילד, צריך להתבייש, לכל הפּחוֹת…

ברחתי מפּניו. כן, הוא גס וטיפּש, ואני פחדן. מצא מין את מינוֹ. נתבּלבּלתי ונבוּכוֹתי מאוד.

* * *

באסיפות הראשונות ראיתי את הפחדנוּת המנצנצת בעינים. ושׂנאתים. ושנאתי את עצמי. טעמיהם של המתנגדים הרגיזוּני, תיעבתי אותם. ומדי פעם, בהתבצרם באחד ממגדליהם מפני תנופת יד המתנדבים, הייתי גם אני מסתער.

כן, לעתים הייתי גם אני בתוקפים. אני הגבר. גרדתי באצבע מכורסמת־הציפוֹרן מתחת לחומה. ותיכף לאחר זה הייתי בורח נבוֹך ומבוּיש. תוֹתחים אין לי, לירוֹת איני יודע, ובמלחמה נתלהבתי, תפשתי לפעמים מלוא הקומץ טיט וזרקתיו: ידעו להם. ובאותה שעה רעדתי כולי מעצמת־המַכּה.

בתאוות־נקם ובצמאון יוֹקד הייתי בולע את כל הפצצות שהושלכו אל המתנגדים. שׂנאתים, שׂנאתים. ועל כל מבצר שנהרס שמעתי בלבּי הד להריסה. האמנם מבצר כזה היה בתוֹכי? ואולי זו גם סיבת שׂנאָתי? שוֹמרי־קיים, מגיני־שפה, מרחמי־גליל ומחשבי חשבונות־מדיניים. שנאתים. תשאלוני ברוּר: למה? עוד לא ידעתי אז. אפילו את מרחמי־הגליל. – באסיפה הראשונה שלנו אמר ז.: – נו, הגליל – הגליל, מה אפשר לעשות? אבל על יהודה לא אוותר. איך נעזוב את עמדותינו? כאן רכוש יהודי. ואם נעזוב… והשפה? מי יגן עליה?…

מה אפשר לעשות? קשרי אותי בחבלים. התפרצתי: – ז., אם רוצה אתה וַסיקה⁶ תקבל. פה סוף־סוף יהודים ולא תורכים, אין מכריחים.

והתאדמתי, ורעדתי, וכעסתי על שדיברתי. כך מלוא הקומץ טיט. ולסוף? הנה הוא ז. הלך לגדוד ואני קיבלתי וַסיקה.

פלא שהתהלכתי רק עם המתנדבים? הן הם פרחו אז, ריח הסמדר נדף מהם. ואני עצמי נבוֹך, רץ אל הפרחים. ואת הריח שנדף מהמתנגדים תיעבתי, ואברח. הן כבר אמרתי לך: הייתי אז בשמים. אוצרות־אהבה הבאתי אתי משם. הם היו בעוֹכרי.

* * *

נשף היה ל“אַקטיביסטים” (כן כוּנוּ המתנדבים לגדוד העברי). נשף “עם יין” ועם קוניאק ותפוחי־זהב. צחקו והשתגעו, ועל עיני ירד צעיף־ עצב. את יודעת, הנשפים וחגיגות החורף מביאים עלי תמיד עצב. “מאחרי – אז”, מאחרי אז..

הוזמנתי אל הנשף. הסתדרו לרקוד, נעצבתי מאוד. שתיתי, והעצב גבר. שתיתי עוד והתרחקתי. בחדר הקיצוני התחבאתי עם הכינור. אליהו פתח חלון בלבּי, יונה ר. קרעה אשנב בלבּי. הם מרקדים וצוחקים. ואני ניגנתי. כה נולדה המנגינה הראשונה של התקופה הזאת. תאמרי: תלונה? – אף לא טיפּה. אור, אור, ואהבה. ושלום. מה זה היה אתי? כה רציתי לבכּוֹת מרוֹב אהבה. והן לא “אהבתי” אז. וניגנתי ולא ידעתי מה.

הם ישבו במעגל אחרי הריקודים, פיטפטו והשתגעו. דב הזהיר. יונה הביטה אליו בעיני־זיתים שלה. דב אמר: – מלאו כוס ואדבּר. הגישו כוס.

– כח, כח… וגמע את כוסו. ואני רציתי לדבּר, אני רציתי לנשקם, את כּוּלם, את כּוּלם. ואמרתי לאליהו: אם אתה לא תדבּר, אדבר אני. מחיאות כּפיים: – הסו, הסו, משה ידבּר.

– הגישו כוס, אך אני העמדתיה ויצאתי את החדר. צחקו אחרי ואליהו צחק בקול. את צחוקו אני אוהב קצת לפעמים, מזיגה של לעג וטוב־לב. היה כלטיפה, לטיפה חזקה קצת, אבל – חמה. שבתי עם הכינור. פקחו עיניהם:

– כך רוצה אתה לדבר? – ניגנתי את המנגינה החדשה ואת הראשונה, מאז, מאז.

מה לי ולאַקטיביזם, מה לי ולכל ההמולה הזאת? אך כה אהבתים. אמרתי ללורט פעם: – למה אני הולך? כי אוהב אני אותם. אני הולך להיות בקירבת אליהו, להיות עמו באוהל אני הולך… אולי פעם אנגן איזה רגעים… הן החיים שם כה קשים… בעינים עצומות המשכתי לנגן, לטייל, לחלום. ועל העתיד לא חשבתי. ואז נולדו עוד מנגינות, כולן רקומות אור. באה מנגינה, ריקוד קל, אוורירי, ואחריה כתפילה. אף אנחה. אליהו מצא כי הפתיחה יותר מדי חלשה, צריך שתהיה “סערה”. ואני הצטערתי על שידי אינה קלה יותר, אצבעותי אינן דקות יותר וקלות בשביל לנגן את המנגינה ביתר שקט. מבלי לדעת איך, מבלי להרגיש, התחיל לבי מגלה לי בקול, בצלילים – את עצמי. אני שתקתי. לדבּר על ה“אקטיביזם” לא העזתי. הוא הראשון שפתח. ואני עוד לא ידעתי ברור מה. אך הרגשתי כי ממעגל־קסם למשנהו אני עובר. כי ממעגל־קסם שבא מחוץ לי אני הולך ומשתחרר ונלכד בקורי־קסמים הנטווים סביבי – מתוכי.

חדלתי מדבר עם החברים, ביחוד עם אליהו. לפעמים עוד הייתי מנגן לפניו. הוא רצה בסערה. ואני ניגנתי בשלום, באהבה, אך עוד ברשימת ה“אַקטיביסטים” הייתי.

אהבתי אז את אלוהים. בכל בת־צחוק, בכל מבט־עין ובכל פרח פורח ראיתיו. רדפתי אחריו כילד אחר הפרפר. בכל לבי ונפשי. אז נפגשתי עם שושנה.⁷ דמותה של יואנה ד’ארק היתה לה אז. העינים שואלות – לאלוהים. היינו עפים יחד לבקרך, לרפרף סביבך. על האהבה היינו מדברים. על האהבה הייתי מנגן. היא מילאה את כולי. כולי. התרפּקה האהבה על החיים, על כל הנשמות…

* * *

פעם שמעתי קול צחוק ממעמקים: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיוֹת בידם. הייתי נבוֹך מאוד. אמרתי לצפורה אברמסון (דרנו יחד, חיבבתיה מאוד): – מסכּן, מסכּן. אין מנוחה בנפשי. תאמרי לז’בּוֹטינסקי שיבוא מהר. אז חיכו כולם לבוֹאוֹ, קיוו שהוא יברר את הכל ויעלה את מדרגת החום ליותר מ־100 מעלות.

עם אליהו פגישות אילמוֹת. כל הימים הייתי מחפש אותו, רציתי לשאלו, לשאלוֹ, אך בבואו נאלם פי. לפעמים הייתי מנגן. אך הנגינה מגלה את כל הסודות והכל נשאר חתום.

כל המנגינות מאז הן פוֹרטוֹ פּיאנוֹ. הקרשצ’נדוֹ דקים וממושכים, בלי רסיס דמע. יכול להיות כי שיעממו מאוד. אני – כל לבּי היה בהן.

פעם טיילנו על החולות. אמרתי: – לו היתה רבקה פה. ואליהו:

– על זה אני חושב עתה. ה“אַקטיביזם” היה מקבל צורה אחרת (העניינים היו יגעים קצת אז), או שלא הייתי מתעסק כלל בציבוריות. אמרתי אני:

– לו היתה היא פה, כי אז היו נאומיך הרבה יותר יפים, וכוחותיך רעננים. וגם אני… ולא גמרתי, כי רעיון צילצל בלבּי: לו היתה היא פה, היתה היא הולכת ואני בכל זאת לא הייתי הולך. – לא? ומה הייתי עושה? שתקתי.

בימים ההם חשבתי רק עליך. גם מכתב גדול כתבתי לך. מכתב צלילים בכינור. בתוכו, בתוך גלי־האוֹרה חבויה שם דמעה. מחרוֹזת קטנה של דמעות. אך סיוּמוֹ בריקודים קלילים ופזיזים. האמת: אני מנגן אותו יותר גרוע מכל המנגינות האחרות, על־פי רוב מפסיק. אַת תסלחי לי. לא במנוחה נכתב, לא בשקט נבע מלבּי.

והימים ימי־אביב, ימי פריחה. הים פרח. ראיתי את פריחתוֹ. והגבעות, והשדות. הלכתי לרחובות, המתנדבים אמרו ללכת בשורה. הקדמתי יום ויצאתי לפניהם. הלכתי לי לבדי בשדות. לאן אני הולך? אל השדות. וכינורי אתי.

בין הפרדסים סבבתי. השיטה פרחה. עברתי על־יד פרדס ישפה. על עיני צעיף־חלומות, ולבי מטפסף געגועים. בערב היה נשף. ניגנתי את טרטיני והאגדה. לא היה טוב. הקהל רב ורעש גדול. הרוב – מתנדבים, ועיניהם – אש. ואני רחוק. מה יכולתי להגיד להם? קראתיך, קראתיך אז ממרחקים, כמו אז מאפילת חדרי הקטן. הקהל רעש.

למחרת היתה האסיפה. ז’בוטינסקי בא. לפני האסיפה היתה תהלוכה צבאית של המתנדבים, התלהבו מאוד. חיכינו לו לז’בוטינסקי. הוא בא. והנה, פוליטיקה. פוליטיקה ופוליטיקה. סחר־עמים וחשבונות. כמובן חשבונות יותר ענקיים משל הפוליטיקנים שלנו. אלה רק יודעי “תשבורת” והוא מטפס ועולה עד לחשבונות הגבוהים והמורכבים (יסלח לי רוזנשטין – שכחתי את שמם). מתוך התלהבות דבריו נתרקמה לי שוב תמונה:

רועה סוער על העדר ודוֹפקוֹ אל ראש ההר. בידוֹ מקל חוֹבלים ושני כלבים עזים נובחים נוראות מימינו ומשמאלוֹ. והוא תוקע בשוֹפרוֹ: הרה! והעדר המסכּן נבוֹך ונרגש. מושיטים הכבשים צוארם בגעיה ממושכה וברעדה: נלך, נעלה, רק אַל תצעק וכלביך אַל ינבּחוּ. ונלחצת כבשה אל כבשה, בחרדה: נעלה, נעלה.

רבּים מן המפקפקים “אוֹרוֹ אז עיניהם”: – “כעת רק הבנתי”… “איזו מרומי מחשבה!” איזה כוח!… איזה קסמים!

הצטערתי ונעלבתי מאוד: עדר, עדר. התגעגעתי אל נאומיו הראשונים של אליהו. לא היה אל מי לפנות. כולם “שיכורים מאש דבריו”. שאלתי את אחת הילדות: – למה אינך מתנגדת! והביטה עלי בתמהון, כמעט שנעלבה והלכה. לקחתי את כינורי אתי והלכתי. בין הכרמים טיילתי ובין הפרדסים. עוד היו שקדים שאיחרו לפרוח. נשקתי את טוֹהר עליהם. ביקשתיך, ביקשתיך.

באתי אל פרדס ישפה. קיבלּוני בשמחה. הזקנה מביטה אלי: –ו“ריביטשקה” בגליל? ואל הכינור העיפה עין בשמחה: –עתה תעשה לנו קונצרט. הזוכר אתה? וצילה מביטה אלי, ועדיין תועה בין צחוק למבט רציני.

הסתובבתי בחצר. הבריכה ריקה. נזכרתי: פעם הלכתן לרחוץ ואני התחבאתי בין העצים, בין השורות רצתי כשועל ואת דפיקות־לבּי שמעתי. כאילו מחוץ לי דופק לבּי. התקרבתי אל הבריכה, שמעתי צחוקכן, רישרוש שמלות שמעתי. מבין לענפים ראיתי, דבר־מה לבן היבהב לפני: סדין. ולבּי פעם, ולבּי פעם. ועיני חשכו מדמעות. הפניתי פני. חרש, חרש שבתי אל עבי הפרדס ובכיתי.

ירדתי אל הפרדס לבקש את עקבותי, ללקט את דמעותי. והפרדס שירה רעננה. ענפים רכים, בהירים, צוחקים בחן, התפשטו כעדת ילדים עליזים על כל עץ ועץ, כאילו שיחקו במחבואים בין העלים הכהים של אשתקד, בין הענפים הקודרים ועצבים־מעט של השנים שעברו. הזלזלים החדשים – מתוך זרועותיהם של העצים הציץ ראשם בשחוק־זוֹהר וינפנפו אלי עליהם הרכּים. התנוֹעעוּ כלקראת מחוֹל: שלום, שלום. צחקתי ועיני מלאות דמעות. השפנים הקטנים אינם, אינם. החצר שקטה, כנרדמה.

עליתי במדרגות. שמלתך הורודה, הקלה היבהבה לעיני. לאט, לאט עליתי במדרגות. על היציע הזה היינו שוכבים בערב. על המחצלת היינו משתטחים. דודו מספר סיפורי ערבים ואנחנו מתגלגלים מצחוק תחת השמיכות. והיו באים רגעי שקט. שוכבים דומם ומביטים אל תכלת השמים. מחפשים את הכוכבים הראשונים. הגפן נרדמה וזרועותיה על המעקה. אחד הזלזלים פנה בסקרנות אלינו. אצבעותיו דקיקות, מוּשטוֹת, רוצות גם הן להתפתל סביב זרוע, סביב צואר אהוב….

הזוכרת אַת? אז, אז בלכתי בין הפרדסים, בחפשי את הפרדס, ואני מקומו לא ידעתי. בסובבי שמעתי צליל פסנתר מרחוק. רצתי אל הצלילים, והדרך בין השיטות, והשיטות מאהילות. ראשיהן מתנשקים מעלי, במערת־ירק זולפת ריחות קפצתי, רקדתי אליך. ראשי הזהב מביטים בי וצוחקים, מביטים וזולפים בלאט ריחם. הדרך מתפתלת והצלילים קרובים. קצרה רוחי. בגדר מצאתי פירצה. מעשה ידי השועלים, מחבלי כרמים. זחלתי בפירצה ובהשתטחי שמעתי את המנגינה: האביב של גריג – אַת, אַת – צילצל לבּי. רגע שכבתי והקשבתי… רצתי בין העצים. דלגתי, עליתי בלאט על המדרגות. פתחתי את הדלת: אביב, אביבי.

באתי אל החדר. דממה, הפסנתר איננו. הן אני זוכר היטב כי לקחת אותו אִתּך. אך אני חיפשתיו. חיפשתי באי־מנוחה. כמהלך בין חרבות הייתי. והנה מצאתי תמונתך. תמונת ביתכם.

כן, פה נולד ה“מכתב” אליך. בנגני בטוח הייתי כי שומעת אַת. ראיתיך עומדת, מקשיבה. מה המה חיי? אמרי לי. אני אך רינה אחת שומע. רק בעד אשנב קטן הצצתי.

יש שנדמה כי כל ימי, כל ימי המה מחרוזת־תפילות. תפילות לאהבה. מהלך אני בחיים, תועה, נודד, מדלג מסלע אל סלע, וקורא: אַייך, אַייך?

* * *

כל שגעונותי וכל המבוכה אשר בלבי – ערב־שבת הם לנפשי. ערב שבת. כל המעשים שאני עושה וכל המעשים אשר איני עושה – לה המה, לה. לקראת המלכה. כל הימים אני מתכונן לקראתה, מטאטא ומסייד, ושוב מטאטא, ושוטף שוב, מוציא את הרהיטים באי סדר החוצה ומשפשף את החלונות. לכבוד שבת. לכבוד המלכה.

זכרתי: בהיותי ילד הייתי אוהב ביום ששי אחר הצהרים להתגנב אל מאחורי דלת המטבח ולהציץ בפני אמא העצבים שעה שהיא מכינה את מעט המאכלים הדלים לשבת ולוחשת: לכבוד שבת, לכבוד שבת.

* * *

זוכר אני יום אחד מימי ילדותי. מי יודע אולי שם מקור געגועי אל הטוב. לא. אַל תכּוני. המעשה הוא בילד קטן ובעט של ילדה קטנה. פשוט מאוד. קטן עוד הייתי, הלכתי לבית־הספר, בידי האחת ילקוט, ובשניה פרוסת לחם מרוחה ריבה. אני הולך לי ולועס ופתאום ראיתיה הולכת לפני. ישר, מבלי פנות ימין ושמאל, ישר הלכה לה, כבאה מארץ זרה. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אלי וצוחקות. ניקיתי את קצה חטמי מן הריבה והחילותי להחיש צעדי. עברתי לעברו השני של הרחוב. הלכתי ואליה לא הבטתי, רק לבי דפק. את שרירי רגלי אימצתי ואת גבי ישרתי.

עגלה טעונת זבל עברה. במרוצה עברה בינינו. ראיתיה מבטת אל קצה המוט המציץ מאחרי העגלה. הרימותי רגלי. בידי האחת הילקוט ובשניה שרידי הפרוסה. רדפתי אחר העגלה, כסייח דלגתי, רצתי במעגל, “השלכתי רגלים באויר”, חגתי חצאי־קשתות באלפי תנועות חן ואשיג את העגלה. נתליתי מאחורי העגלה, הפרוסה תקועה בפי והילקוט תלוי ומתנדנד תחתי על מוט העגלה. היא הביטה אלי. מרוב שמחה וסערת־הנפש הארכתי לה לשון ופזזתי על מוט העגלה. היא פתחה עיניה בתמהון, אחר מיהרה והפנתה ראשה אל גדר השיטה אשר עם הרחוב. שוב לא הביטה אלי. השלכתי את הפרוסה ארצה; קפצתי מקצה המוט ולבי מר עלי.

בשובנו מבית־הספר הלכתי אחריה. רציתי לגשת ולשאלה: מה אַת חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום… 

הלכתי אחריה. ידעתי היטב מה שאגיד לה ולגשת לא נתנני לבי. רק על נעליה המגוהצות הבטתי, על חצאי הגרבים, על הרגלים הדקות, השזופות קל עד הברכים. הבטתי אל הצמות. צפוֹרת כחולה עופפה סביב לראשה, עמדה על הצמה. נשתקעתי בהרהורי עצב, הורדתי ראשי ואלך לי לאטי בצדי הדרך.

פתאום עמדתי: לרגלי עט; ידית ורודה, דקה, שלמה ונקיה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה, עטה. נפל מן הילקוט. הרימותיו ואביט בו מכל צד. עמדתי ולבי “בורח” משמחה. החילותי מכרכר כעגל ורודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות אחרי ביתנו. עפתי, בין רגע נהפכתי לצפורת. מה אגיד לה? הנה עטך. כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני… ולא ידעתי איך אגמור.

כן, אשאל אותה אם היא רוצה בשעת הכתבה לשבת על ידי. לי פחות שגיאות מאשר לכולם. אתן לה להביט… אשאל אותה אם היתה בכרמנו, כרמנו רחוק, רחוק שם בין הגבעות לצד שהשמש שוקעת, זה רחוק, רחוק מאוד. אבא יקח אותי בבציר לשם, אולי גם אישן שם. סוכה בכרם יש לנו, סוכה יפה. על ראש הגבעה, בין הזיתים.

רצתי, עפתי, השגתיה. היא הפנתה ראשה מהר אלי, נבהלה. אני עמדתי נושם בכבדות והעט מושט לפניה: קחי. יותר מזה לא אמרתי.

היא לקחה את העט, חייכה אלי, מבעד הערפל ראיתי את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אמרה: תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד. היא לא גמרה את דבריה, ואני שטפתי במרוצה, גם שלום לא אמרתי.

עברתי על פני ביתנו ואמשיך לרוץ ברחוב. וידי פרושות. לאן רצתי? למה? אני יודע? הכל צחק, הכל שמח לקראתי. ואני רץ. פני אל הרחוב היורד אל השוק. ולקראתי עולה אשה זקנה, נושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב הציצו מתוכו. הזקנה נגררה לה, כפופה על סלה. בו ברגע הבנתי לאן אני רץ ולמה. מתוך ריצה תפשתי בסל, חטפתיו מידי הזקנה: הלא קשה לך… איפה ביתך?… ה, גם אני הולך לצד ההוא… והזקנה הביטה רגע בתימהון, אחר פתחה בברכות: תאריך ימים, בני. ב“גן־העדן” זכית, בני…

ואני מאמץ את הסל אלי, מחבק אותו, ממהר לפני הזקנה – ומתעכב, ושוב מתעכב, לא יכולתי ללכת לאט. ואך מחשבה אחת רננה בלבי: אני אהיה טוב, טוב כל הימים. אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים. אעשה רק את הטוב כל הימים. 

* * *

עצב אשר מזמן לא ידעתיו הביא עלי אליהו בשובו מן הגליל. סיפר על ביקורו אצלכם. הוא אומר: אני מקנא בי על שהייתי שם. – ואני? הוא מספר ואני עוצר דמעותי. מה זה היה לי? אליהו שב אל הגדוד. ל“התראות בחזית”, כמו שהיו אומרים אז, כמו שהיו כותבים אז גם במכתבי אהבה לילדה רכה. מבוכה היתה בי וערפל.

עוד חלום פריחת השקדים בלבי והסמדר זולף ריחו בכרמים. מנגינתי החדשה מרננת בלבי אליך, אליך. והנה ה“אקטיביזם”, כרוח חמסין מתחבטת בין ימי הפריחה, ימי האביב. אני מתבייש לחזור. אסור לבזבז ברסיסים מן הקרקע. כן, אך אגיד לך עוד הפעם: – יש רגעים אַת יודעת, יש רגעים ונדמה: הנה אני מחבק את כל העולם, אני נושק את כולו. כולו. ובחבקי את העולם אני קרב אל ד'. כילד אני מטפס על ברכיו. מסתיר ראשי בחזהו. נלחץ אל לבו, עוצם עיני וכובש לבי בדממה.

* * *

היה כך שאי־אפשר היה לי לשמוע מלה על אודות ההתנדבות.

כשהייתי עובר על פני אנשים, כשהבטתי אל עיניהם, נדכאתי, נלחצתי אל מעמקי. דב נאם פעם, לדבריו לא שמעתי. אך לבי היה סחרחר. בנצחון צעד דב. אגרופיו כאילו עקרו סלעים. ולבי היה סחרחר.

תמונה אחת התחילה רודפת אחרי. סובבה סביבי בלעג: “העריק” של לרמונטוב. את השיר הזה קרא לפנַי דב בימים הראשונים ללמדי רוסית. קרא אותו בהתלהבות. אני ביקשתי את “מצירי” והוא קרא את “העריק”. שמעתי והייתי נבוך. הניבא לי לבי כי שיר זה יושר לי מכל פינה? כל אבן ברחוב, כל גדר, כל שמלה בהירה, כל עין עזה, כל יד־חבר המונחה על כתפי, וגם רוח־לעג ממסתרי לבי נשבה, נשבה ושרה לי את השיר. רוח־לעג. רוח־עבדים.

יחידי, יחידי סובבתי אז ברחובות, תעיתי על הגבעות, אשא עיני אל ההרים, אל המרחקים, מאין יבוא עזרי.

זריקות־להתנדבות עשיתי לי אז, נעצתי את המחטים בבשרי. באה הזריקה בדמי. ימי קדחת אחדים באו לי אחרי כל זריקה, ואחר־כך התנדפה כלא היתה. “העריק” – זריקה קשה וחריפה. היא התנדפה ואני גם לא חשתי איך, לא שמעתי אחרון הדה. ודמי התחיל שוב מרנן בי את שירתו, אולם למנגינות מן החוץ.

באחד הימים שמעתי: חיילים אנגלים ואוסטרלים ששכבו בבית־החולים הגישו מכתבים אל הנהלת הצבא בבקשה כי יקנו בשבילם חלקות־ אדמה פה בארץ. ובמכתב סימנו את המקום. הם אומרים: “במקומות האלה נפגשנו עין בעין את המוות, שם מתו עלינו אחינו. אנו רוצים לחיות שם”.

שיכור ואחוז־קדחת התהלכתי ימים אחדים: כך מתקשרים עם הארץ. הרימותי אז עיני באומץ. הלכתי עם החברים ובבטחה שלבתי זרועי בזרועם. ולבי לחש אליהם: אני אתכם. וצעדתי אתם ושתקתי. אחרי ימים אחדים נחלשה זרועי, נעכבתי ולא ידעתי מה, זרועי נשמטה מזרועם. עמדתי להקשיב אל המרחקים. לבי תעה. לבי פרפר, טבעתי במנגינות אהבה.

* * *

באלה הימים ראיתי את צפורה. אמרה לי: – היודע אתה מה זכרתי בימים האחרונים? את “ההרצאה” שלך. לפני שנה הרציתי אותה. הרצאה אחת ויחידה בימי חיי. בפני שלוש ילדות וחצי הרציתיה. לבי עלה על גדותיו. אלפי מעינות נבעו, שוקקו בקירבי, ניגנתי ודיברתי, ניגנתי ודיברתי. זה היה כחלום. על מה לא דיברתי אז? על הלאומיות ועל הסוציאליות, על העבודה ועל האמנות. ועל… האהבה. היתה בין השומעות גם שושנה בוגין. אז נוצרה גם ידידותנו המשגעת.

האחזור על דברי? תסלחי על חוצפתי, חוצפת־ילד בער־תמים. אמרתי:

– כל אלה הם אבק דרכים, חצץ־השבילים, השבילים העולים אל מקדש האהבה. אמרתי על האידיאלים הסוציאליים כי הם רק מקלחת, בורית לטהר בה את גופנו. כי בהגיענו אל המקדש, אל יאמר לנו האל: ידיכם דמים מלאו. אנו מטהרים את ידינו. זהו האידיאל הסוציאלי.

את צוחקת. זה מעיק עלי ומעליג את לשוני. אך אני רוצה כי תדעי הכל, תכירי הכל, תתקני את גימגומי.

בלאומיות לא ידעתי מה אעשה. ראיתי כי כלי־מישחק אני בידי המזל. נולדתי לעם העברי. ומכריח אותי המזל לאהוב את עמי ולשנוא את האחרים. ואם אין הכוח בידי המזל. אם נדמה לי כי משתחרר אני ממנו, באים אחי ומטלטלים אותי ביד חזקה. עוקרים ממני נשמת־אדם, נשמת־אלוהים ועושים אותי…

כן. זה לא לרצון לך. ולי זה מכאיב. אפסיק. ביחוד שאני הולך ונכנס ל“פתוס גבוה” ולשוני חרדה ושפתי מגמגמות.

שפכתי זעמי על הציבוריות, על האגודות, שבאים בהן היחידים, החזקים, להקנות לציבור את דעותיהם, את “פרינציפיהם” ואת אידיאליהם. רוצים להקנות בחמישה רגעי פיטפוט של נאום מצוחצח מה שעלה להם עצמם בדם הלב. מיד עוברים להרמת אצבעות: מי בעד, מי נגד – רוב דעות בעד. ההצעה נתקבלה. להם עלו הדברים בלילות נדודים, בימי יסורים רבים. הם יצרו את עצמם. ואנחנו? חומר? בשר אידיאלים?

האדם יצר את האלוהים, בדמותו ובצלמו ברא אותו. ולי אין דמות? וצלם אין לי? ולמה אין לי עוֹז ליצור לי את אלוֹהי בדמותי? למה אין לי העוז לסור מהשתחווֹת לאלוהים אחרים? ואם אלוהיו חזק מאלוהי? מה יתרון הנשר על הפרפר? מה יתרון.

* * *

שׂנאתי את האלוֹהים המבקשים קרבנות – שׂיות תמימות וטלאים רכים. אליהו איננו קרבן, הן הוא יצר את אלוהיו, ומשח את עצמו לכוֹהן לו. אף אם ימוּת על מזבחו אינו קרבן. הוא יכול לבקש לו חברים. אך המקדש עומד. המזבח הוכן, והמערכה גדולה ומעטים האנשים. ומתוך ההתלהבות לאלוהיו הוא מושיט בבלי יודעים את ידיו ומושך יונים פותות אל המזבח.

מה מרחק האקטיביזם מן המוֹלך? מתוך ההתלהבות הדתית הגדולה, מחום האש הנוראה היוקדת בבטנו של האלוהים, נתגעשו והסתערו האמהות על ילדיהן והשליכום אל זרועותיו, התנפלו גם על ילדי זרים… האלים רעבים.

חרדה אחזה את הרחוב, בהלה גם בשדות הרחוקים. בעינים עצומות וביללה רצים הם אל המולך, נופלים בזרועות הכוֹהנים ובוכים. ואלה עובדים באמונה את אלוהיהם…

הלעולם יבקשו האלהים קרבנות?

נבוך ומפרפר עמדתי בקהל. יחד עם כל ההמון השתחוויתי לאלוהים האלה. ולבי בכה בי במסתרים. ושאלתי את לבי: אלה הצאן מה חטאו? פרפרתי לרגלי האלוהים החדשים אשר הקימו ובמעמקי שיוועתי אל אלוהי כי יושיעני.

ימים הייתי מתהלך ושאלה עיוורת מתחבטת בקירבי: מה המה רוצים בי? האם לא כאותה האם המרימה את ילדה הרך הם מרימים אותי? על ידיהם הם נושאים אותי בדממה, וביד רכה… קרבן, מנחה לאלוהיהם. ופרכסתי ברגלי ואתחבט בזרועותיהם: אני רוצה לרדת. לעמוד על רגלי שלי. ביקשתי את אלוהי.

* * *

בימים ההם הוזמנתי לבן־שמן להיות מורה. (המציעים: ברל כצנלסון וש. יבנאלי מגדולי ההתנדבות) הסכמתי: הן עד שתבוא התשובה מאנגליה יעבור זמן רב. כן היה מצב הרוח הכללי. התניתי: אני מתקשר רק עד הקראנו לצבא. עוד הייתי ברשימה. 

באתי לבן־שמן “לעשות הכרה” עם הילדים. והימים ימי קציר השעורים.

אספתי את הילדים והלכנו לשדה. ערימות ערימות בשדה. רצנו, התגלגלנו על הערימות. קטנטן נאחז ברגלי, הציץ בי בעיניו האפורות, השתטח ולחש לי: – אתה מצחיק מאוד. אתה תלמד אותנו?… אני כבר גמרתי את הגן… זה שמח אתך.

ישבנו בחיק ערימה וסיפרנו סיפורים. כל אחד סיפר. ילד סיפר בעצב על מורה אחד שהיה להם, קראו לו אבטיח. (הילדים צוחקים) הוא היה מכה. מורט, אוסר… קטן אחד הפסיקו: אתה זוכר איך הרים אותי באזני? עיניו מלאו דמעות והוא צוחק. קטנה שואלת בלחש: אתה מכה? לא צריך להכות.

– לא, אני לא אכה.

השתטחנו על הערימה. שתקנו. עברו רגעים. נשמע רק פיטפוט השבלים תחתינו. שמעתי את לחש נפשותיהם של הקטנים בגהרן אלי. זכריות היו אז בשדה, קטנה אחת הביאה לי זכריה ל“מסכרת”.

הזכריה הביטה אלי בעין־זהבה. הילדים הביטו אלי כפרחים רכים צמאים. ליטפתי את ראשו של הקטנטן שנאחז ברגלי, הושבתיו על ברכי, נשענתי אל הערימה, וסיפרתי להם את תולדות “הזכריות”.

…ראו השמים שהאנשים אינם מביטים בהם. מביטים רק איש באחיו, מקנאים, רבים, מתקוטטים. ראו ונעצבו אל לבם מאוד: –שמלת התכלת שלנו אינה יפה? למה אינם מביטים בנו?… והתחילו לבכות… וכך נולדו הזכריות. אַת יודעת את האגדה הזו. בדממת הליל מורידים לנו המלאכים פסות קטנות של שמים, ובתוכן כוכבי־זהב. להזכיר, להזכיר… ההורידו לי המלאכים זר־ילדים זה, עטרת־העינים הזו, להזכיר, להזכיר?

נפרדתי מן הילדים: אני הולך ליפו להביא את חפצי.

היה בוקר, עוד הזהיר הטל בשדות והארנים בכו וחייכו, בכו וחייכו. הילדים הלכו אחרי עד קצה החורשה. האחד רק כותנתו לעורו והילדות פרועות־שער עדיין. הקטנים החזיקו בידי, נלחצו ורבו בלחש על ידי. צחקתי וחילקתי ביניהם את אצבעותי. זר ילדים מסביבי. באנו אל קצה החורשה. עמדנו: שלום, שלום, ואיש אינו זז. האורן מטפטף עלינו. ילד אומר: – האורן בוכה, אינו רוצה כי תלך.

ליטפתי ראשו: הן אשוב, היום או מחר, ואשאר אתכם.

– תשאר? תמיד, תמיד? וכשילך הגדוד? גם כן תשאר אתנו? תשאר, תשאר! והקטנים מוחאים כף ונלחצים אלי…

ירדתי בדרך ומבין העצים מנפנפים הילדים בידיהם: שלום, שלום. אני הולך ומדי רגע מפנה ראשי לאחור. ילדה אחת, הגדולה ביניהן, בת שתים־עשרה, נשענה אל העץ, מביטה אחרי בדממה. בפנותי הרימה ידה, הניעה ראשה כאומרת: אַל תביט!

קרוב לל"ג־בעומר היה אז. אגמי זהב בשדות. המרגניות בעצם פריחתן. איני יודע אם הילדים או השדות הפורחים אשמים בדבר –געגועים תקפו את לבי. בגעגועים טבעה נפשי. וביקשתי אותך. פרשתי ידי אל המרחקים.

* * *

שדרת דקלים יש לנו פה על יד בית־הספר. בשדרה, על ספסל המחלקה הקטנה אני יושב וכותב לך. מבין כפות התומר הרועדות צוחקת אלי השמש. מן החצר ומן החדרים מצלצלים קולות הילדים המשחקים במחבואים, יום ששי אחר־הצהרים עתה.

השדה פתוח לפני, מאיר בשלווה. יעקב חורש בין הזיתים. הפסקתי את כתיבתי. סובבתי מעט בגינה, בין ערוגות הילדים. ניגשתי אל השדה החרוש. הבטתי ומחשבותי נוהרות אליך. ההתבוננת? בלכתך בשדה, פּני תמיד אל השמש. כל מה שתראי, כל עשב, כל פרח, כל רגב, כל גרגיר יראה לך אחר.

הבטתי אל השדה החרוש ופני אל המזרח. חול, חול. עייף נראה לי התלם. עייפים הרגבים, שממון ותרדמה על פניהם. פניתי אל המערב, אל השמש, והרגבים לבשו בגדי־קטיפה חומים מזהירים. איזו קדושת־שבת שפוכה על הרגבים… כן, למה זה אמרתי לך את הדברים? נזכרתי: לפנות אל השמש. מדוע אין אנו פונים כפרחים אל השמש? ואם גם נוטה מערבה.

דימדומי ערב אחד עולים בי. הלכנו ליפו, בדרך הזרועה פרחים. אמרת אלי בצער: – אתה אוהב, אך להשען עליך אי־אפשר. אתה תשיר, תנגן, תבכה אך ביד לא תאחז. אינך יודע לצווֹת: לכי אחרי – ואהיה מוכרחה ללכת. למה אין לך כוח? ואני עניתי לך: – חדר קטן אשכּוֹר לי מעל לביתכם, יומם ולילה אנגן. את כל דמעות לבי, את כל זהרי־לבי, אחרוז למנגינות. אפתח את חלון חדרי, אפתח את אשנבי לבי, וכיונים צחות הומיות אשלח אליך את מגגינותי ואחכה, ואחכה.

אַת הלכת אז. אַת אבדת לי. אך על השביל אלי הושבתיני. בפתחי השביל, על אבן, ישבתי ואצפה עם הדימדומים הכבים. אחר קמתי ובחשכה, באפילת הליל, עליתי בשביל – אלי. את אבדת לי ואני מצאתי אז את השביל אלי, אל אלוהי. אַת הראית לי אותו בלכתך. ומאז אני הולך ועולה בשביל, מטפס בחשכה, והדרך כה רחוקה, והדרך כה עצבה. לקראת השמש, ואם גם לא זרחה עוד. 

לאורך אני מתבונן בי – ואַת כה רחוקה. לאוֹרך אני מבקש את נפשי, והן מעבר לאופק את, מעבר לאופק.

* * *

שבועות אחדים הייתי שוב ביפו. נפגשתי עם צפורה. הייתי נבוך מאוד, אך החילותי להכות שורש בי. אמרתי לה: – איני יודע. כל זה הוא כל־כך למורת רוחי. ולמה אני מתנדב? הן כל חיי המה בקשת הטוב והאהבה. מה רכשתי לי? – עדיין כה דל הנני, ערום עם נפשי. אם אלך אתם הן אובד לגמרי. לא דרך הכוח דרכי… לא.

הזוכרת אַת אותי, עוד זוכרת קצת? גם אז גימגמתי בבהלה, ועתה אני מגמגם עוד יותר.

לשבתות הייתי הולך ליפו, לקבל שיעור בנגינה. ואת אליהו לא הייתי רואה. קשה היה להפגש. וכל השבוע כה נמשכתי אליו. כה רציתי לראותו. הרגשתי את עצמי כילד העוזב בית הוריו נגד רצונם ונוסע לארצות רחוקות. היכעס עלי אליהו, אולי גם לא יושיט לי ידו לשלום?ובאחת השבתות החלטתי: אני גוזר. אני נפרד. ולבי רעד בי.

באתי ליפו נפגשתי עם אליהו. החילונו בצחוק. הוא אמר: – מה שמעתי עליך? אתה החלטת ל“שמור על הקיים”? וצחק.

הצחוק כבר לא היה צחוק־הלטיפה שלו. מה אגיד לך? “פיזיונומיסט” כנראה אינני. קיבלתי את צחוקו באופן מכוער מאוד. ואַת אַל תאשימיני. הייתי נרגש קצת, כל מה שראיתי אז, כל מה ששמעתי, כל נגיעה בי, ביחוד של הקרובים, הבהילוני עד אל מעמקי.

נשבה ממני הרגשה כל־כך לא טובה. עוד מעט והייתי נכון… בעצמי איני יודע למַה, והנה נזכרתי בך. ושכחתי את הדברים אשר אמר לי אליהו, עלבוני נמוֹג בין־רגע.

דיברתי עליך. סיפרתי לו את דבריך האחרונים. אמרתי לו כי אינני מבין היטב בלאומיות. אך נדמה לי כי געגועינו אל הארץ גם הם אהבה. וביטוי זה של ה“אקטיביזם” אינני משיגו בשום אופן. הוא מתנגד לשרשי. לכולי.

ואמרתי לו בשפתים דולקות: אני אלך לקראתה, אנגן ואחכה, אני אשיר ואחכה. ולא ידעתי אל מי אני מכוון.

אמרתי לו: בטיולנו אל הגלעד היו שני אוהלים: מצדה ועין־גדי. אוהלנו היה עין־גדי. משה (אחיך) רצה במצדה ואני נצחתי אז. הפעם רוצים אתם שוב במצדה. כל הימים עיניתי את נפשי, לא כנפיכם כנפי. אני – לעין־גדי… וכי אין דם בעורקי? יין נוזל ומרנן בי? איני יודע.

לא מפחד, אף לא מחשבונות אני נשאר. זה אני. ולי לא אשקר. 

שאלתיו: אם אני אוהב, ולוּ גם אהבה נואשה – הן גם יסורי יעלוני אל אהבת כל בני האדם וכל היקום, ולמה מחייבת אותנו אהבת הלאום ללכת בדרך השׂנאָה והרשע? אהבה זולה מולידה שׂנאָה, אך אהבה אמיתית… ולבי הכה אותי בדברי כה: השווה אני בדברים אשר אמרתי…

ובלכתי אמרתי לו: – צר לי ונפשי יראה מאוד, הנה אני הולך, ואתה מה תעשה בי? אתה יקר לנפשי מאוד: כל שנות היסורים אשר עברו עלי, אשר עברו עליך, נתנו לנו את ידידותנו…

* * *

שבתי יחידי לבן־שמן. עצב חדש בא אל לבי: אליהו יאבד לי. רציתי לשוב. ראיתי את עצמי קטן, רך, חלש, יחידי בשדה הרחב והעזוב ופחדתי. כתינוק נעזב, אבוד הלכתי בשדות. וההרים כה רחוקים. איך אגיע לבדי? פחד בא אל לבי, והחילותי לרוץ, וכינורי אמצתי אל לבי. כקול המולה שמעה אזני, תרועת המתנדבים, אמיצה, עליזה ונאדרה. קטוֹנתי בעיני מאוד והרימותי רגלי לברוח. אל ההרים, אל ההרים. “העריק” נעור ויצא במחולות סביבי. גלי צחוקו אפפוני. נתכווצתי אל לבי, בכיתי במסתרים.

לא ידעתי מה היה. עיני נשאתי לעזרה – השדה ירוק, שקט, אין נפש חיה. וממרחקים ההרים, כחולים־רכּים, ערפלי־בּוֹקר קלים נרדמו על לבם; אגדת קדומים דובבו לי ההרים. נשאתי עיני, נפשי התרפקה עליהם, והנה הרי אפרים, עין סיניה באופק… הרי מולדת נעוריך רוקמים לי אגדתם שם בקצה האופק.

כילד דלגתי. כילד הבוכה שקיבל מתנה פתאום, רקדתי ופזזתי: אל ההרים אני הולך, אל הריך. בן־שמן היא התחנה הראשונה בדרכי. ופחדי נמוג, ולא הייתי שוב יחידי. כל השדה הלך אתי, הקמה נהרה אל ההרים והעשבים ליד הדרך הניעו אֵלי ראשם: חכה, חכה, אל תמהר כה, גם אנחנו…

אמנון־ותמר קטן הציץ אלי מבין הדשאים, פרפר, פרכס אל ההרים, נפנף אלי במגבעתו הלבנה וכתונת התכלת התנפנפה לרוח: אל ההרים? קחני, קחני אתך. ניגשתי אליו, והוא פרפר אלי בזרועותיו הרכות: אתך, אתך… גחנתי עליו ואלטפהו בחיבה ואמהר לדרכי. בפנותי ראיתיו עוד מפרכס אלי מבין העשבים מנפנף מגבעתו הלבנבנה ושמלתו כחולה ומזהירה.

לבי אליו, אל האמנון־ותמר הקטן. לבי אל כל הפרחים ואל כל הדשאים. רציתי לקחתם – את כולם, את כולם אליך, אליך. אך רוחי קצרה וכנפי רחפו מגעגועים, מרמזי אושר. 

אחת רק עברה על פני, צחה קלה בצחוק־אורה. עננה נישאה במרומי התכלת. שטה אל ההרים. חולמה חלום זהב שטה לה העננה. הבטתי אחריה בקנאה. היא פנתה אל הרי ירושלים. רוחי שקטה בי אט, אט.

אני הולך אליך, אליך.

לפנות ערב, כשהייתי מהלך בהר והילדים משחקים סביבי, מדלגים על הסלעים, ילד קורא: הבט על העננה, איזו לחיים אדומות! “היא מתביישת”. ילדה מראה על ההרים השחונים – ראשיהם ורודים והמורד סגול. התהלכתי אז ביניהם ולפטפט עמם לא יכולתי, גם לא דלגתי עמם: בקרוב ילך הגדוד. לבי ליפו.

– הסו, הסו! מתלחשים הילדים בקול. – הוא חושב על סיפור. ואני לא סיפרתי. חשבתי: – “אני” אני ואפסי עוד? האמנם אין בי אהבת־הלאום? הן אפשר שההתנדבות תדליק את שארית ניצוצות החיים הדועכים במרחבי הגולה, הן אפשר מאוד כי זוהי באמת תרועת־החיים הראשונה שלנו. אך… אך מה? איסטניס אני, מטהר ומתקדש.

מה אני בתוך ים הנשמות האובדות? איך אני דואג לטהרתי וגזר דינו של כל בית אמי עומד אולי להחרץ? שערי ההצלה נפתחים לפנינו מעט מעט, אך סדק אור נראה לפי שעה. צריך לקפוץ אל הביצה, לעברה, ולעקור את השערים, להרחיב הפתח. אלפי אלפי ילדים –עיניהם נשואות מכל עבר אל השערים הסגורים. כל אלה הילדים אחי, אחי הם, ילדי אמי. הם פורשים כנפיהם: הביתה, הביתה, אל אמא! יש שנאלמה שפתם מצער ועוני, יש שאבדה להם נשמתם מבהלה ומיסורים, והמה עומדים אילמים ואינם יודעים לאן…

ואני עומד על שפת הביצה ואיני זז, חס אני על שׂימלתי שלא אטנפנה. ומה אני אומר להם? אחי, ילדי־אמי, שאו תרמיל־הנדודים על שכמכם ונועו, נודו. לא זו הדרך. פה רפש, נלכה מסביב…

האמנם אין חייב האדם להבליג על רגשותיו? ואני הולך בשרירות לבי. אני ואפסי עוד. ואיך אתפלל לאהבה?

לבי אמר לי: שבילי אל אלוהי האהבה.

נימי־אהבה מתחתי על כינורי ואעל בשביל. מנגן – ועיני אל המרחקים, אל המרומים. מקום מקדשו של אלוהי. בפתחי ההרים שוחה עמוקה. אנחות, אנקות־גוֹועים בוקעות מן הבור. אחי הקטנים המה. רעבים, צמאים ונענים בחשכה. מיללים לעזרה – ואני איני סר משבילי, עולה בקדושה לקראת אלוהי ושר שירת האהבה. איך אפסיק מנגינתי? את אחי הקטנים, את ילדי אמי איני מרחם. איני אוהב. ואיר אעמוד לפני אלוהי? אני אוהב רק את עצמי. רק אותי אני אוהב. 

אני ואפסי עוד. זה הכל.

השמש שקעה. ההרים כחולים. מעל ההרים האופק וורוד. הוורד הולך ומתרומם אט אט, מתחתיו עולה פס תכלת עמוק ומשתפכים הוורד בתכלת ואין רואה את הגבולים. כוכב נאחז בזרועותיהם, נבוך בחיבוקי הוורד והתכלת. הוורד גוֹוע. הילדים עומדים סביבי ומחפשים כוכבים.

* * *

למחרת הלכתי ליפו. עם פסי הרכבת העוברים בשדות. הרכבת עברה על פני. הלכתי, נעלי בידי האחת וכינורי בידי השניה. הרכבת עברה בשריקות והאנגלים צחקו לעגו לי, מנגנים יד על זרוע, מטים ראשם על כתפם, לוטשים עיניהם לשמים, וקוראים אלי: קום־אן, קום־אן! ומראים לי על תלבשתם, ועל הפגיון התלוי על ירכם.

לא! צעקתי אל לבי. לא רק מאהבת עצמי איני הולך אתם. ולא רק “מאיסטניסות־אגואיסטית” אני הולך לי כך יחף עם כינורי ואיני רוצה לעלות ברכבת.

ובלכתי כה שקוע בהרהורי הגיע אל אפי ריח קלי. הרימותי את עיני: אש אחזה בקצה השדה, והחיטה כבר בשלה. ניצוץ ניתז מן הרכבת ויאחז בקמה. הרימותי רגלי וארוץ. יחידי הייתי בשדה, מרחוק מרחוק נראו לי קוצרים, צעקתי אליהם לעזרה, הם היו רחוקים מאוד וגם הרוח לא נשבה לעברם. באתי אל מקום הדליקה. נחשי־אש התפתלו לרגלי הגבעולים ויפצחו רינה. והגבעולים נופלים איש אחר אחיו. נופלים באין־אונים ומעל להם מתאבך לו העשן במנוחה, בשלווה. ולא היה בידי דבר מלבד כינורי ונעלי. כיסיתי בכינורי את לשון האש הקרובה אלי וכיביתיה, אך בפנותי לכבות לשון־אש שניה, התלקחה הראשונה שוב. התחבטתי בין נחשי האש, הכיתי בנעלי והעשן בא אל אפי, אל עיני. לא ראיתי ונכנסתי אל לב האש. על ברכי עמדתי ונלחמתי. מתוך העשן ראיתי את עיניהם של נחשי־האש לטושות אלי מכל צד. את הכינור כבר לא ראיתי מפני העשן. שערות רגלי התחילו נחרכות, וחם היה לי. גררתי עוד הפעם את הכינור על האדמה סביבי, להחניק את האש. הרימותי ראשי, והנה עננות עשן רבות סביבי, ובקצה השדה אש גדולה ומנצחת. ברחתי בקפיצה מתוך השריפה ואשב על סוללת הפסים, הכינור על ברכי, ועיני דומעות מן העשן. נשענתי אל כינורי ואביט אל השדה העשן.

למחרת בערב היה קונצרט בבית־הספר לנגינה. ניגנתי את הסונטה הרביעית של מוצרט. היתה כל השמנת של תל־אביב. לא היה לי אל מי לשאת עין. ז’בוסינסקי היה ועוד כמה אופיצרים. לסוף באו גם דב ואליהו. הייתי יחידי ולבי נאלם. אצבעותי תעו וגימגמו. היתה נגינתי רעה מאוד. זולת זאת כשאני על הבמה בלוויית הפסנתר באים הזכרונות… התביישתי להיראות לפני הוֹפנקוֹ⁸. חדלתי מבוא בשבתות. וכשהייתי בא, היה זה רק בשביל לראות אותם כשהם מהלכים וסרטים על שרוולם. אל הופנקו לא באתי עוד.

בימים ההם נולדה לי עוד מנגינה חדשה. אך לא רקומת־אורות כאחיותיה. נוגה היא, זרועת־צללים. צער הפרידה בה. “מכתב אל המתנדבים”. לא מדוכא ולא בהכנעה. בעצב אני הולך, בתמהון…

לא משוּנה שאני מנתח את מנגינתי? מוטב שאחריש.

את האמת אמרי. לא נמאס לך? הן יש רגעים, ביחוד בגשתי לכתוב, והנה נדמה לי: תמצית אני נותן לך. מתמציתי אני מוזג. ואחרי זה, בקראי את אשר כתבתי כה צר לי: הן רציתי להגיד דבר מה. אך מה אני יודע? ומה אני רואה? הן אפשר שיחד עם פלגי המים נישא על גליהם עלה־שושנה מגינת־לבי, עלה שושנה שנפל בבלי יודעים ונישא על הגלים, ואני גם איני יודעו ואיני רואהו…

התדעי? אח לגפן אני. גם היא כל כוונתה אך לפרוח, להגיד את כל לבה. אך יש מכפתורי הפריחה אשר בראש זמורותיה המתפתחים רק לתלתלים רכּים חיוורים, ולא לסמדר. יש אשר גם מסולסלים לא יהיו. רק אצבע דקה מושטה באויר, לעובר הזר אינם אומרים דבר. אך הנפש הקרובה יודעת כי מצבות־פרחים המה.

הגיעו השבועות האחרונים לפני לכתם. לא ידעתי מה אעשה עם הילדים. עיניהם נשואות אלי ואני שותק. הילדים “מתנדבים”, בוכים בהיפרדם מן הפועלים שהתנדבו והלכו ליפו. ילדה קטנה שואלת אותי: – זה אמת שאתה “פרר”? (עריק) ילד אומר ברוֹך ובזהירות, (הוא כבר יותר גדול קצת, בן־אחת־עשרה): – זה טוב שאתה נשאר אתנו. אבל… למה אינך מתנדב? הוא מחבק אותי. ואנחנו שותקים.

* * *

נסעתי ליפו. עגלות הלכו אז כמעט כל יום ליפו. נסעתי עם הקבוצה האחרונה שעוד לא נרשמה.

החוה נתרוקנה. רק שנים נשארו: אך אז עוד לא דיברתי עם שום אנטי־אקטיביסט. נסענו בעגלה והם שרים: “תחזקנה”, “לטשה, לטשה צורי לי”… אשרי כל לא מת לשוא – השכיר חרבו על שדה קרב"… עצמתי את עיני, הם צוחקים ושמחים. עברנו אז על פני השדה שנשרף בשבת שעברה. גם השבלים פצחו אז רינה. עצמתי את עיני.

תהום גדולה ראיתי וכולה ים אש. וכולם, כולם רצים בצהלה ובתרועות אל התהום. הן האבדון הוא שם, והמה מריעים: תחיה. ואני משמיט ידי מידי חברי. מתחמק בין השורות, בשתיקה. חברי האחד, חברי זה אשר ממעין יסורים אחד שתינו, ונפשי נקשרה בנפשו, עצרתיו רגע ברעדה ואלחש לו: הגיעה השעה שנפרד. כי שמע ואגלה לך סודי; נזיר אני לאלוהים, מתקדש בחצרותיו. לא אוכל ללכת אחריך, כי המקום הזה…

ורעי זה, אחי־יסורי, נשך שפתיו בדממה. הניח את ידי וילך לו, וירץ לו. נסחבתי לי אט אט אחורנית, נכשל ברגלי הרצים על פנַי. ופני חיוורים, ולבי נבהל. הם כבר עברו. הנה אני יחידי בשדה. שירתם במרחק נמוגה. נצלתי. נצלתי! איך נתנך לבך להשאר? איך נתנך לבך להנצל? נרמסתי בלבי, נמחקתי.

ובכל זאת מה החזיק אותי? האם רק הפחד? לא. ומה הוא? בימי התפתחות התנועה אמרתי פעם לשושנה בוגן: – גיבור יהיה זה שלא ילך. (הייתי אז אקטיביסט נאמן). שאלה שושנה: – אתה תהיה גיבור כזה? צחקתי: – מה לי ולגבורה? אני מתנדב כמו הרבה ילדות. אני לוקח אתי את כינורי. אצחצח להם את הלב כשיימַר להם פעם, כשיתקמט ויתכסה אבק (הן אחת הילדות אמרה: אנחנו מסכימות לכל גם נצחצח להם את הנעלים!)⁹. אני לוקח אתי את אהבתי להם, אולי אקל להם פעם. אני אחיה עם אליהו באוהל אחד… אני נשען אל חזה גיבורים. אני גיבור?

כן. זו היתה בודאי הגבורה הראשונה שלי. לא האמנתי כי אעברנה בשלום. גם איני יודע אם כבר עברתיה בשלום.

י"ג שבט.

והימים ימי אביב. הרקפות פורחות בהרים, מהן לבנות ועדינות ומהן וורודות ובישניות. בעשרה בטבת, “ביום ההולדת”, טיילתי בהרים. לפנות ערב באתי אל ההרים, מאוחר שבתי. יחידי התהלכתי. יחידי שבתי.

לרגלי ההרים בחיק סלע מצאתי פרח חבוי בין עלָיו – רקפת. עלי הפרח היו עדיין מקופלים והוא דומה לחרטום של חסידה, מורד על חזה הגבעול, שקוע בחלום פריחתו. גחנתי על הסלע, נשקתי קצה פי הפרח האדמדם. הלילה ירד בחשאי, ערפלים דקים שקופים מרחפים בחלל. ישבתי על הסלע –ליד הרקפת. גם אני פרחתי בדממה. לילה היה. ההמיית הים היא, או לבי הוא ההומה ממרחקים? מאופק שנות הנעורים? לילה, לילה והשמש אינה עולה.

לאן נוהרות השנים? ומה בלב השנים הבאות?

* * *

ליד הרכבת עמדתי. תוך הקהל הגדול, תוך קהל הנשים הבוכות, בין הזקנים שלחצו ידיהם של היושבים ברכבת. הם שרו “התקוה”. נפנפו בידיהם. אחדים – אורה שפוכה על פניהם ורבים – עצב עמוק בעיניהם, עצב נחנק ומבוכה רבה. ושירתם חרדה, מתלבטה בין צליליהם הבטוחים של היחידים. ילדים רבים טיפסו ועלו ברכבת וקולותיהם הצלולים האירו את המנגינה. כלשונות אורה נוצצות מתוך הקולות הכהים והאפורים של הגדולים.

דממה היתה בלבי. אני לא בכיתי. אני לא שרתי. מעמקי לבי נעור ילד רך תמים, אט פתח את האשנב, מביט בתמהון ושואל בעצב חרישי: באמת הם הולכים? למה הם הולכים? למה?

עמדתי נשען אל עמוד הטלגרף. נשים מתייפחות עוברות על פני, מביטות בי רגע ומפנות פניהן אל עבר הרכבת המלאה, ההומיה. אמהות עברו בשקט, עצב קודש על פניהן ושמחת־קודש, ובפינת עינן חבויה דמעה, והן מביטות באהבה ובהערצה קדושה אל בניהן העומדים ברכבת.

ולבי לא זע.

ילדים קטנים, ילדות נחמדות עברו על פני: – אתה אינך חייל? אתה פרר?

אַת יודעת: יותר מכולם יכולים ילדים להעליב אותי. – והפעם לבי שקט בי. הם סרו ממני – ואני נשארתי נשען אל הכותל, במנוחה רבה.

שממה היתה בלבי? הרכבת שרקה. התרגשות הקהל עלתה. השירה התגברה. קול אחד לכל הקהל. קול ואלפי גונים לו. כל הקולות התלכדו לנשימה אחת. אך אני שתקתי. אני – סלחי לי – אני חשבתי אז עליך. מה תגידי?

ביקשתי את אליהו. מצאתיו חיוור ועיניו אור רב. לבי נע מעט בהתחבקנו. הוא אמר: – מי יודע אם אשוב. אתה הן תדע מה לספר. והתנשקנו.

מה מבקש אני באליהו? מה הוא מבקש בי? אותך. אותך.

הרכבת התרחקה תוך רעמי מחיאות כפיים ושירה מטורפה. נפשי הלכה לקראת נפשך. גם אַת התרחקת. דגל אדום התנופף מעליך, כולם חוסים בצל הדגל, נוהרים לקראת הערפל, אַת מפנה עוד רגע מבטך אלי. נשארתי יחידי. 

ומנוחה רבה באה אל לבי ואמונה שלמה וברורה: הם אבדו. הם אבדו. עם ישראל – זה אני, אני לבדי.

* * *

רחובות תל־אביב שוממים, אין נראה צעיר. ילד, לפעמים, מציץ, יוצא בקפיצה מן החצר, רואה את הרחוב השמם, מביט רגע ומשתומם, ושב לאט הביתה. חלון נפתח, ראש אשה נראה, העינים עודן אדומות, מביטות בי בתוכחה אילמת. זקנה משרכת לה דרכה לאטה, בצדי המדרכה, נשענת אל סלה ונאנחת בדממה.

שבתי לבן־שמן. קצרו את השדות. עצב טיפטף בלבי: הכל קוצרים את הכּל. והכל ללחם. ואת אחי, את אחי קצרה אתמול יד־ענקים. קצרה את הכל ללחם?

הגבעולים הורידו ברעדה ראשיהם, כרעו על ברכיהם – לחם לעם, ארץ לעם.

שאלתי את לבי: מה זה אדם? ולאום מהו? ומה הוא גדל מאווייהם? נבוכותי. מה זה אדם? – לא האלוהים אשר הוא יצר? אשר יצר בדמותו? ולאום? לא הרמוניה של אנשים שוני־הגונים, שקולותיהם שונים אך –אֵל אחד להם? תוך־תוכם, דמותם היותר עמוקה היא אחת לכולם…

יתכן שאני מגמגם, רציתי ללקט, לרכז את קטעי מחשבותי, את רגשותי אשר פרחו אז בודדים בשדה עזוב ושומם.

* * *

הלכתי לבקש את המקורות. את המעין ביקשתי. ההצלחתי? איני יודע. אך הרגשה אחת טהורה ורוויה צער רחשה בלבי: אני ליד המקורות, והמקורות עזובים.

כתינוק נבהל, נבוך, התרפקתי על ברכי זקני, על ברכי הלל, ואל לבו הרחב של ישעיהו נלחצתי. הם ישבו דוממים, עצובים; לאן הלכו ילדינו? לאן?

הדוב אכל את כולם. נשאר רק “אצבעוני” בצלוחית.

* * *

מנוחת השבת על הסלעים. העשבים נוהרים.

הבא אליך בושם טיולינו? הבאו אל נפשך האורות אשר נחו עלי בכתבי את הדברים האלה? ואני – עצב אוֹפק־הנגב עם השקיעה ירד אל לבי, בנועי בשדה ומחשבותי גוהרות אליך: הירד גם עליך?

בן־שמן. תרע"ט