(קטעים)

הלילה התגלגלתי בקדחת. לבּי נקרע לשבעה הרים, וההרים זקופים ותלוּלים. רציתי לטפס על ראש אחד ההרים, לנפנף משם אליך בכוֹבעי: שלום, שלום. אך לעלוֹת לא יכולתי. בשבילים המתפתלים בנקיקים ועוֹלים אל ראשי ההרים שטפו מַעינות, ומימיהם כה צלוּלים –ולא יכולתי לדרוֹך בהם, כי יראתי פן אעכיר את המים. ולטפס בשיפוע ההר על הסלעים כדרכי, מבלי דרך, קשה היה. – אני עולה מעט ומתגלגל, עולה ומתגלגל.

בעצב ירדתי אל העמק, ובין הסלעים אלפי עשבים, ופרח אחד אין. ירדתי בעצב אל העמק, והמיית הפּלגים באָזני. שם בעמק, במַחבוֹא בין ההרים, בריכה זכה, הלבנה רועדת בה חרש, כוכב קטן אחוז־תנומה מתנוֹעע על הגלים, ועל אחד הסלעים ליד המים ראיתיך יושבת, ידך האחת במים ובשניה אַת רוֹמזת לי באצבע. קרבתי, נבהל, והנה זרקת על פני ממימי הבריכה, לא מים זרקת – אור ירח זילפת על פני וצחקת: ילד, ילד, למה אינך כותב? עוּרה משנתך וכתוֹב.

הקיצוֹתי משנתי וזהרי הלבנה על פּני, והשמים זכּים. רוחות השחר נמים עדיין בין ההרים, רק לחש האשוּח נוֹהר בתוך הדממה. כריננת אֶשד רחוֹק, רחוֹק בין ההרים.

* * *

חלום חלמתי ופוֹתר אין אותו. בדיממת הליל, ממרחקים, לוחש אני אליך.

לא. לא כך. צריך לכתוב לך מה שהיה. עוד לבי רועד על זה ומנוחה אין בי. אגמגם ואַת קראי בין השוּרוֹת.

מחשבה אחת העסיקה את לבּי, מחשבה אך אחת: מה תאמרי אַת על זה? מה הם אומרים, כמעט ולא איכפת לי שוב; רק על אחד עוד צר לי: חבל על מה שהיה.

כן. אנסה לגלות לך את שגיוֹנוֹת הלב הקטן והפרוּע הזה. ואת תצטרכי באמת, להביט ולקרוא בין השורות. 

ביום כיבוש פתח־תקוה¹ הלך אליהו² ליפוֹ. ואני למחרתוֹ. בדרך ראיתי את כל ההמוֹן הגדוֹל הזה. קשה להשתחרר מן הרושם. וגם המליצות הידועות: “העם הצעיר ביותר בא לשחרר את העם העתיק ביותר”. הכּל בשבילנו, ממש כּכּתוּב. והיוּ שׂרים מיניקותיך…

אני הולך על הגבעות ליפוֹ, וכל הגבעות זרועוֹת צאן־אָדם, צוחק־רוקד ומלא תנועה. והיתה תמונה מתרקמת סביבי. אגדה מימי־הביניים מתרננת לתוך אָזני:

היה היה פרש בארץ, פרש אַבּיר, פרש אַדיר. אך לא על סוסים רכב, לא במרכבות חילוֹ. קרן־חסד, אור־אמת הם סוּסיו ומרכבוֹתיו, חגוֹרתו צדקה, והיוֹשר בן אַשפּתוֹ. ובחבּקוֹ את יפתוֹ, עיניו ישׂא אז למרוֹמים, ובנשקוֹ את יפתוֹ, שפתיו תפילה.

באוּ זרים ויגזלוּ יפתוֹ מחיקוֹ, החבּיאוּה בהרים, הרי חושך ושדים. בוֹכה, תוֹעה האַבּיר במרחבי מדבריות, ועיניו אל המרוֹמים, מצפוֹת לישוּעה.

ובנדודיו, במַסעיו, בא האַבּיר עד ההרים. עייף, זקן, מדולדל נסחב הוא אט־אט אל ההרים.

אך במבוא, בין ההרים, חיוֹת רעות ושפיפוֹנים. וּבשביל אל היפה – סלעי מגוֹר, חוֹמוֹת ברזל.

וישתטח לוֹ הזקן לרגלי ההרים, עינוֹ פלגי דמעה ושׂפתיו תפילה. והנה פרש אַבּיר דוהר שוטף לו על סוּסוֹ. לבּו רחמים אל הזקן, אל תפילתוֹ ודמעוֹתיו. וישלוף את חרבּוֹ וּבסערה אל ההרים. נלחם, נאבק וגם יכוֹל, לשפיפוֹנים ולרוּחוֹת. הרס אל הסלעים ועקרם. שבר, ניפץ את החומות ויציל את היפה וישחררנה ממאסרה. על זרועותיו נשׂאָה בדהרה אל המרחב, את היפה המתעלפה; בין זרוֹעוֹתיו יוֹנה חרדה.

ובפתח ההרים, מול הזקן המתנמנם. המתנמנם עייף וכואב, שם עצר במירוץ סוּסוֹ:

– הוֹי, זקן. תוֹעה אומלל, פתח־נא זרוֹעוֹתיך…

וצחוֹקוֹ רחום, נדיב, ופצעיו נוֹטפים.

והיפה הנוגה מתעלפת בזרועותיו ובשׂערה פניני־דם, דם הגיבּוֹר על עפעפיה…

כּאֵב מַר חילחל בקרבּי. אָספתי זרוֹעוֹתי:

– אינני רוצה, צעקתי ממַעמקי לבּי, שוּב! לא לי היא. ואת ידי סגרתי, הידקתי אל לבּי.

באתי ליפוֹ. אליהו ודב³ מהלכים חובקים איש מתני אָחיו, מתרוצצים, דוֹגרים על סֹוד. ובלילה, בלחש, גילוּ לי את הסוֹד.

והתמונה הרוֹמַנטית מן הדרך ניטשטשה בּין רגע. ואֶצעק: הלא זה שגעוֹן. ראיתי להקת כלבים שוֹטים. משתוֹללים. נביחוֹתיהם ויִללוֹתיהם עולות: צדק, יוֹשר! וכבר תחב האֶחד את שיניו בּבשׂר רעהוּ. הנה הוא עומד והדם על שפתוֹתיו והוא מרכּך קולו ומכשכּש בזנבוֹ נדיבוֹת: שיחרוּר העמים הקטנים. ואנחנו, גם אנחנו נוּשכנוּ. דוד ויעקב, אלה הילדים הנחמדים גילו לי את הדבר בחרדת־קודש וישאלוני אם אני נרשם בין המתנדבים. עניתי להם: בהיוֹתי קטן שמעתי מספּרים על כלבים שוֹטים הנוֹשכים ילדים, והילדים משתטים גם הם; מטפס הילד הנשוך על הקירות ונושך אף הוא על סביבוֹ.

ותפילה אחת היתה לי אז אל ד': אם ישכני כלב כזה, עשה שאוּכל להתאַפּק ולא אֶשוֹך.

ונשבעתי אל לבי, כי את אמא בוודאי לא אשוך. וגם את לבנה לא. וגם עתה אקווה, כי אוּכל להבליג.

אך בלילה ביקשתי את אליהו כי יישן אתי יחד. אולי בתרדמה ישכני ולא ארגיש בבוא בי הארס ואספח אליהם. שכבנו ושתקנו. החילוֹתי לגמגם:

– תסחוט אותי עשרים פעם, גם טיפה אחת לא תוֹציא לחיוּב.

והוא סתם את פי ואמר: אני הנני אנטי־מיליטריסט כמוֹך, ובכל־זאת השעה דורשת… והייתי נבוֹך מאוד. וראיתים כה יפים בהקרבת־עצמם והרגשתי את עצמי כה קטן ודל.

הם התחבּרו אל רחל ינאית. ואני, כסייח קטן אחר הסוסים, כרוך בעקבוֹתיהם, נכשל ומסתבּך בין רגליהם וצוֹהל. כה אהבתים אז. ואת רחל ינאית שאלתי, ואיני יודע מאין לקחתי לי את העוֹז:

– בערב המלחמה כתבת על האינטרנציונל ועמדתו נגד המלחמה, ועתה…

ורחל הניעה ראשה, הבּיטה אל המרחק ואמרה:

– כן, לכּל זמן, כעת השאלה היא אחרת לגמרי.

ואני לא הבינוֹתי. יש כל־כך הרבה דברים שאינני מבינם. את אליהו אהבתי אז. נאומיו בקהל היו כה רעננים. אמר דבריו באמונה שלמה, בכל לבּוֹ. אהבתיו, לעתים היה חוטף שיחה קצרה אתי. הן אליהו מטבעו ספקן הוא, אך בבוא לו רגעי־בטחון… צללתי “מלוא־קוֹמתי” בדבריו ואֶמשך אחר הלך־מחשבותיו. כשהיה מדבר פוליטיקה לא משך את לבי ביותר, אך החלומות על תנועת עם גדולה, על עמידה בנסיון והקרבה עצמית, השאיפה לקבץ את כל צעירינו הנפוֹצים בהכרח על פני כל החזיתוֹת, לקבּצם הנה – אלה קסמו.

על הגליל ויתרנוּּ. הצריך להגיד בכמה יסורים? ברגעים הראשונים אמרתי לעצמי בסתר לבּי: מה כל חלומותיו של עם ישראל עם כל תפארת עלייתו ותחייתו, אם אלה כרוכים בגוֹרלכם…⁴ אך הלא גם אליהו ויתר. ואולי גם קשה היה לו מאשר לי. התביישתי ואשתוֹק.

* * *

שלא כסדר: דוב ואליהו הלכו ברחוב. הם משׂוֹחחים ואני רודף אחריהם. קרוֹפּוֹטקין אומר: ההיסטוריה היא תקופות תקופות של אבולוציה, ובין התקופות –ריבוֹלוציה. אַשרי העם שידע לכוון את הרגע – הוא יעלה; והישן בעת הריבולוציה… וכו' וכו'…

ואני ראיתי לפני גבעוֹל חיטה. הנה כל פּרק – תקופה איבוּלוֹציוֹנית, והקשרים – ריבוֹלוּציוֹת. אם יירדם הגבעוֹל בעת היווצר הקשר?… והפּרקים נבוּבים ורכּים, אפשר ללכת בהם בשקט ובשלוה, אין אוֹנס." פתאום – הקשר. בשביל לעבוֹר פה צריך כוֹח־התפּרצות. ריבוֹלוציה. כּן – ההתנדבוּת.

דיברו ע"ד “ולד־אל־מיתה”. ההתגברות על הפחד… ועל גילוי רצון החיים כעם…

באותם הימים החילותי שוב לנַגן. בתקופה זו, אחרי הגשמים הראשונים, תמיד אני תוֹסס. אני מתחיל עם השקדים, עוד קודם קצת. החילוֹתי לנגן, גם עם לורט⁵ נפגשתי. פלאטוֹניקה, פלאטוֹניקה. ובאשמתי. לרוב היינו מדבּרים על אודותיך. אבל היו ימים ושכחתי אותך ואותה ואת הכּל. אלה היו ימי זוֹהר שבאמצע החורף. אני הייתי יחידי. הייתי מטייל בחצות אל הים, אל הגבעוֹת. לילה אחד, בדיממת הלילה שמעתי קול ניצן מתפּקע. ישבתי ואקשיב בחשכה לרחש פריחתו. הייתי אז בשמים. טוב שלא לחלל רגעים אלה במלים.

* * *

לורט שאלה אותי אז: מה לך ולהתנדבות, מה לך ולמלחמה?

ועניתי לה: – למלחמה – בעצמי איני יודע, הן אני לא אירה. אך להתנדבות? הן יש שהאלוהים רוצים בקרבן. שומע אני קול האלוהים המבקש קרבן. הנה אני נותן את עצמי. אַת מבינה. יש רגעים כאלה. אין זו גאווה, אך יש וירגיש אדם את עצמו והוא יקר.

אנחנו הולכים למות. זה גם נתן כוח לוותר על הגליל. אך פעם אמרתי אל לבּי: – הי, אֶגואיסטל שכמותך, הבּט־נא ישר אל פּני. האמת: למות אתם הולכים? ישר לקראת המוות, האֶ? והן אַתם הולכים קודם ללמוד כל מיני תרגילי־יריה. ועד שתתן להמית את עצמך ת…

עצמתי את עיני, והקול רודף אחרי: – חכּה, חכּה, ובכן אַל תתפאר עוד ואַל תצעק בקוֹל: אני הולך למות. אני מקריב קרבן.

כן, אַתה מקריב קרבן, אך לא את עצמך. במקרה היותר רע, ברגע האחרון, תגיד: תמות נפשי עם פלישתים. ובצחוק וברחמים הוסיף: –זה לא יפה, ילד, צריך להתבייש, לכל הפּחוֹת…

ברחתי מפּניו. כן, הוא גס וטיפּש, ואני פחדן. מצא מין את מינוֹ. נתבּלבּלתי ונבוּכוֹתי מאוד.

* * *

באסיפות הראשונות ראיתי את הפחדנוּת המנצנצת בעינים. ושׂנאתים. ושנאתי את עצמי. טעמיהם של המתנגדים הרגיזוּני, תיעבתי אותם. ומדי פעם, בהתבצרם באחד ממגדליהם מפני תנופת יד המתנדבים, הייתי גם אני מסתער.

כן, לעתים הייתי גם אני בתוקפים. אני הגבר. גרדתי באצבע מכורסמת־הציפוֹרן מתחת לחומה. ותיכף לאחר זה הייתי בורח נבוֹך ומבוּיש. תוֹתחים אין לי, לירוֹת איני יודע, ובמלחמה נתלהבתי, תפשתי לפעמים מלוא הקומץ טיט וזרקתיו: ידעו להם. ובאותה שעה רעדתי כולי מעצמת־המַכּה.

בתאוות־נקם ובצמאון יוֹקד הייתי בולע את כל הפצצות שהושלכו אל המתנגדים. שׂנאתים, שׂנאתים. ועל כל מבצר שנהרס שמעתי בלבּי הד להריסה. האמנם מבצר כזה היה בתוֹכי? ואולי זו גם סיבת שׂנאָתי? שוֹמרי־קיים, מגיני־שפה, מרחמי־גליל ומחשבי חשבונות־מדיניים. שנאתים. תשאלוני ברוּר: למה? עוד לא ידעתי אז. אפילו את מרחמי־הגליל. – באסיפה הראשונה שלנו אמר ז.: – נו, הגליל – הגליל, מה אפשר לעשות? אבל על יהודה לא אוותר. איך נעזוב את עמדותינו? כאן רכוש יהודי. ואם נעזוב… והשפה? מי יגן עליה?…

מה אפשר לעשות? קשרי אותי בחבלים. התפרצתי: – ז., אם רוצה אתה וַסיקה⁶ תקבל. פה סוף־סוף יהודים ולא תורכים, אין מכריחים.

והתאדמתי, ורעדתי, וכעסתי על שדיברתי. כך מלוא הקומץ טיט. ולסוף? הנה הוא ז. הלך לגדוד ואני קיבלתי וַסיקה.

פלא שהתהלכתי רק עם המתנדבים? הן הם פרחו אז, ריח הסמדר נדף מהם. ואני עצמי נבוֹך, רץ אל הפרחים. ואת הריח שנדף מהמתנגדים תיעבתי, ואברח. הן כבר אמרתי לך: הייתי אז בשמים. אוצרות־אהבה הבאתי אתי משם. הם היו בעוֹכרי.

* * *

נשף היה ל“אַקטיביסטים” (כן כוּנוּ המתנדבים לגדוד העברי). נשף “עם יין” ועם קוניאק ותפוחי־זהב. צחקו והשתגעו, ועל עיני ירד צעיף־ עצב. את יודעת, הנשפים וחגיגות החורף מביאים עלי תמיד עצב. “מאחרי – אז”, מאחרי אז..

הוזמנתי אל הנשף. הסתדרו לרקוד, נעצבתי מאוד. שתיתי, והעצב גבר. שתיתי עוד והתרחקתי. בחדר הקיצוני התחבאתי עם הכינור. אליהו פתח חלון בלבּי, יונה ר. קרעה אשנב בלבּי. הם מרקדים וצוחקים. ואני ניגנתי. כה נולדה המנגינה הראשונה של התקופה הזאת. תאמרי: תלונה? – אף לא טיפּה. אור, אור, ואהבה. ושלום. מה זה היה אתי? כה רציתי לבכּוֹת מרוֹב אהבה. והן לא “אהבתי” אז. וניגנתי ולא ידעתי מה.

הם ישבו במעגל אחרי הריקודים, פיטפטו והשתגעו. דב הזהיר. יונה הביטה אליו בעיני־זיתים שלה. דב אמר: – מלאו כוס ואדבּר. הגישו כוס.

– כח, כח… וגמע את כוסו. ואני רציתי לדבּר, אני רציתי לנשקם, את כּוּלם, את כּוּלם. ואמרתי לאליהו: אם אתה לא תדבּר, אדבר אני. מחיאות כּפיים: – הסו, הסו, משה ידבּר.

– הגישו כוס, אך אני העמדתיה ויצאתי את החדר. צחקו אחרי ואליהו צחק בקול. את צחוקו אני אוהב קצת לפעמים, מזיגה של לעג וטוב־לב. היה כלטיפה, לטיפה חזקה קצת, אבל – חמה. שבתי עם הכינור. פקחו עיניהם:

– כך רוצה אתה לדבר? – ניגנתי את המנגינה החדשה ואת הראשונה, מאז, מאז.

מה לי ולאַקטיביזם, מה לי ולכל ההמולה הזאת? אך כה אהבתים. אמרתי ללורט פעם: – למה אני הולך? כי אוהב אני אותם. אני הולך להיות בקירבת אליהו, להיות עמו באוהל אני הולך… אולי פעם אנגן איזה רגעים… הן החיים שם כה קשים… בעינים עצומות המשכתי לנגן, לטייל, לחלום. ועל העתיד לא חשבתי. ואז נולדו עוד מנגינות, כולן רקומות אור. באה מנגינה, ריקוד קל, אוורירי, ואחריה כתפילה. אף אנחה. אליהו מצא כי הפתיחה יותר מדי חלשה, צריך שתהיה “סערה”. ואני הצטערתי על שידי אינה קלה יותר, אצבעותי אינן דקות יותר וקלות בשביל לנגן את המנגינה ביתר שקט. מבלי לדעת איך, מבלי להרגיש, התחיל לבי מגלה לי בקול, בצלילים – את עצמי. אני שתקתי. לדבּר על ה“אקטיביזם” לא העזתי. הוא הראשון שפתח. ואני עוד לא ידעתי ברור מה. אך הרגשתי כי ממעגל־קסם למשנהו אני עובר. כי ממעגל־קסם שבא מחוץ לי אני הולך ומשתחרר ונלכד בקורי־קסמים הנטווים סביבי – מתוכי.

חדלתי מדבר עם החברים, ביחוד עם אליהו. לפעמים עוד הייתי מנגן לפניו. הוא רצה בסערה. ואני ניגנתי בשלום, באהבה, אך עוד ברשימת ה“אַקטיביסטים” הייתי.

אהבתי אז את אלוהים. בכל בת־צחוק, בכל מבט־עין ובכל פרח פורח ראיתיו. רדפתי אחריו כילד אחר הפרפר. בכל לבי ונפשי. אז נפגשתי עם שושנה.⁷ דמותה של יואנה ד’ארק היתה לה אז. העינים שואלות – לאלוהים. היינו עפים יחד לבקרך, לרפרף סביבך. על האהבה היינו מדברים. על האהבה הייתי מנגן. היא מילאה את כולי. כולי. התרפּקה האהבה על החיים, על כל הנשמות…

* * *

פעם שמעתי קול צחוק ממעמקים: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיוֹת בידם. הייתי נבוֹך מאוד. אמרתי לצפורה אברמסון (דרנו יחד, חיבבתיה מאוד): – מסכּן, מסכּן. אין מנוחה בנפשי. תאמרי לז’בּוֹטינסקי שיבוא מהר. אז חיכו כולם לבוֹאוֹ, קיוו שהוא יברר את הכל ויעלה את מדרגת החום ליותר מ־100 מעלות.

עם אליהו פגישות אילמוֹת. כל הימים הייתי מחפש אותו, רציתי לשאלו, לשאלוֹ, אך בבואו נאלם פי. לפעמים הייתי מנגן. אך הנגינה מגלה את כל הסודות והכל נשאר חתום.

כל המנגינות מאז הן פוֹרטוֹ פּיאנוֹ. הקרשצ’נדוֹ דקים וממושכים, בלי רסיס דמע. יכול להיות כי שיעממו מאוד. אני – כל לבּי היה בהן.

פעם טיילנו על החולות. אמרתי: – לו היתה רבקה פה. ואליהו:

– על זה אני חושב עתה. ה“אַקטיביזם” היה מקבל צורה אחרת (העניינים היו יגעים קצת אז), או שלא הייתי מתעסק כלל בציבוריות. אמרתי אני:

– לו היתה היא פה, כי אז היו נאומיך הרבה יותר יפים, וכוחותיך רעננים. וגם אני… ולא גמרתי, כי רעיון צילצל בלבּי: לו היתה היא פה, היתה היא הולכת ואני בכל זאת לא הייתי הולך. – לא? ומה הייתי עושה? שתקתי.

בימים ההם חשבתי רק עליך. גם מכתב גדול כתבתי לך. מכתב צלילים בכינור. בתוכו, בתוך גלי־האוֹרה חבויה שם דמעה. מחרוֹזת קטנה של דמעות. אך סיוּמוֹ בריקודים קלילים ופזיזים. האמת: אני מנגן אותו יותר גרוע מכל המנגינות האחרות, על־פי רוב מפסיק. אַת תסלחי לי. לא במנוחה נכתב, לא בשקט נבע מלבּי.

והימים ימי־אביב, ימי פריחה. הים פרח. ראיתי את פריחתוֹ. והגבעות, והשדות. הלכתי לרחובות, המתנדבים אמרו ללכת בשורה. הקדמתי יום ויצאתי לפניהם. הלכתי לי לבדי בשדות. לאן אני הולך? אל השדות. וכינורי אתי.

בין הפרדסים סבבתי. השיטה פרחה. עברתי על־יד פרדס ישפה. על עיני צעיף־חלומות, ולבי מטפסף געגועים. בערב היה נשף. ניגנתי את טרטיני והאגדה. לא היה טוב. הקהל רב ורעש גדול. הרוב – מתנדבים, ועיניהם – אש. ואני רחוק. מה יכולתי להגיד להם? קראתיך, קראתיך אז ממרחקים, כמו אז מאפילת חדרי הקטן. הקהל רעש.

למחרת היתה האסיפה. ז’בוטינסקי בא. לפני האסיפה היתה תהלוכה צבאית של המתנדבים, התלהבו מאוד. חיכינו לו לז’בוטינסקי. הוא בא. והנה, פוליטיקה. פוליטיקה ופוליטיקה. סחר־עמים וחשבונות. כמובן חשבונות יותר ענקיים משל הפוליטיקנים שלנו. אלה רק יודעי “תשבורת” והוא מטפס ועולה עד לחשבונות הגבוהים והמורכבים (יסלח לי רוזנשטין – שכחתי את שמם). מתוך התלהבות דבריו נתרקמה לי שוב תמונה:

רועה סוער על העדר ודוֹפקוֹ אל ראש ההר. בידוֹ מקל חוֹבלים ושני כלבים עזים נובחים נוראות מימינו ומשמאלוֹ. והוא תוקע בשוֹפרוֹ: הרה! והעדר המסכּן נבוֹך ונרגש. מושיטים הכבשים צוארם בגעיה ממושכה וברעדה: נלך, נעלה, רק אַל תצעק וכלביך אַל ינבּחוּ. ונלחצת כבשה אל כבשה, בחרדה: נעלה, נעלה.

רבּים מן המפקפקים “אוֹרוֹ אז עיניהם”: – “כעת רק הבנתי”… “איזו מרומי מחשבה!” איזה כוח!… איזה קסמים!

הצטערתי ונעלבתי מאוד: עדר, עדר. התגעגעתי אל נאומיו הראשונים של אליהו. לא היה אל מי לפנות. כולם “שיכורים מאש דבריו”. שאלתי את אחת הילדות: – למה אינך מתנגדת! והביטה עלי בתמהון, כמעט שנעלבה והלכה. לקחתי את כינורי אתי והלכתי. בין הכרמים טיילתי ובין הפרדסים. עוד היו שקדים שאיחרו לפרוח. נשקתי את טוֹהר עליהם. ביקשתיך, ביקשתיך.

באתי אל פרדס ישפה. קיבלּוני בשמחה. הזקנה מביטה אלי: –ו“ריביטשקה” בגליל? ואל הכינור העיפה עין בשמחה: –עתה תעשה לנו קונצרט. הזוכר אתה? וצילה מביטה אלי, ועדיין תועה בין צחוק למבט רציני.

הסתובבתי בחצר. הבריכה ריקה. נזכרתי: פעם הלכתן לרחוץ ואני התחבאתי בין העצים, בין השורות רצתי כשועל ואת דפיקות־לבּי שמעתי. כאילו מחוץ לי דופק לבּי. התקרבתי אל הבריכה, שמעתי צחוקכן, רישרוש שמלות שמעתי. מבין לענפים ראיתי, דבר־מה לבן היבהב לפני: סדין. ולבּי פעם, ולבּי פעם. ועיני חשכו מדמעות. הפניתי פני. חרש, חרש שבתי אל עבי הפרדס ובכיתי.

ירדתי אל הפרדס לבקש את עקבותי, ללקט את דמעותי. והפרדס שירה רעננה. ענפים רכים, בהירים, צוחקים בחן, התפשטו כעדת ילדים עליזים על כל עץ ועץ, כאילו שיחקו במחבואים בין העלים הכהים של אשתקד, בין הענפים הקודרים ועצבים־מעט של השנים שעברו. הזלזלים החדשים – מתוך זרועותיהם של העצים הציץ ראשם בשחוק־זוֹהר וינפנפו אלי עליהם הרכּים. התנוֹעעוּ כלקראת מחוֹל: שלום, שלום. צחקתי ועיני מלאות דמעות. השפנים הקטנים אינם, אינם. החצר שקטה, כנרדמה.

עליתי במדרגות. שמלתך הורודה, הקלה היבהבה לעיני. לאט, לאט עליתי במדרגות. על היציע הזה היינו שוכבים בערב. על המחצלת היינו משתטחים. דודו מספר סיפורי ערבים ואנחנו מתגלגלים מצחוק תחת השמיכות. והיו באים רגעי שקט. שוכבים דומם ומביטים אל תכלת השמים. מחפשים את הכוכבים הראשונים. הגפן נרדמה וזרועותיה על המעקה. אחד הזלזלים פנה בסקרנות אלינו. אצבעותיו דקיקות, מוּשטוֹת, רוצות גם הן להתפתל סביב זרוע, סביב צואר אהוב….

הזוכרת אַת? אז, אז בלכתי בין הפרדסים, בחפשי את הפרדס, ואני מקומו לא ידעתי. בסובבי שמעתי צליל פסנתר מרחוק. רצתי אל הצלילים, והדרך בין השיטות, והשיטות מאהילות. ראשיהן מתנשקים מעלי, במערת־ירק זולפת ריחות קפצתי, רקדתי אליך. ראשי הזהב מביטים בי וצוחקים, מביטים וזולפים בלאט ריחם. הדרך מתפתלת והצלילים קרובים. קצרה רוחי. בגדר מצאתי פירצה. מעשה ידי השועלים, מחבלי כרמים. זחלתי בפירצה ובהשתטחי שמעתי את המנגינה: האביב של גריג – אַת, אַת – צילצל לבּי. רגע שכבתי והקשבתי… רצתי בין העצים. דלגתי, עליתי בלאט על המדרגות. פתחתי את הדלת: אביב, אביבי.

באתי אל החדר. דממה, הפסנתר איננו. הן אני זוכר היטב כי לקחת אותו אִתּך. אך אני חיפשתיו. חיפשתי באי־מנוחה. כמהלך בין חרבות הייתי. והנה מצאתי תמונתך. תמונת ביתכם.

כן, פה נולד ה“מכתב” אליך. בנגני בטוח הייתי כי שומעת אַת. ראיתיך עומדת, מקשיבה. מה המה חיי? אמרי לי. אני אך רינה אחת שומע. רק בעד אשנב קטן הצצתי.

יש שנדמה כי כל ימי, כל ימי המה מחרוזת־תפילות. תפילות לאהבה. מהלך אני בחיים, תועה, נודד, מדלג מסלע אל סלע, וקורא: אַייך, אַייך?

* * *

כל שגעונותי וכל המבוכה אשר בלבי – ערב־שבת הם לנפשי. ערב שבת. כל המעשים שאני עושה וכל המעשים אשר איני עושה – לה המה, לה. לקראת המלכה. כל הימים אני מתכונן לקראתה, מטאטא ומסייד, ושוב מטאטא, ושוטף שוב, מוציא את הרהיטים באי סדר החוצה ומשפשף את החלונות. לכבוד שבת. לכבוד המלכה.

זכרתי: בהיותי ילד הייתי אוהב ביום ששי אחר הצהרים להתגנב אל מאחורי דלת המטבח ולהציץ בפני אמא העצבים שעה שהיא מכינה את מעט המאכלים הדלים לשבת ולוחשת: לכבוד שבת, לכבוד שבת.

* * *

זוכר אני יום אחד מימי ילדותי. מי יודע אולי שם מקור געגועי אל הטוב. לא. אַל תכּוני. המעשה הוא בילד קטן ובעט של ילדה קטנה. פשוט מאוד. קטן עוד הייתי, הלכתי לבית־הספר, בידי האחת ילקוט, ובשניה פרוסת לחם מרוחה ריבה. אני הולך לי ולועס ופתאום ראיתיה הולכת לפני. ישר, מבלי פנות ימין ושמאל, ישר הלכה לה, כבאה מארץ זרה. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אלי וצוחקות. ניקיתי את קצה חטמי מן הריבה והחילותי להחיש צעדי. עברתי לעברו השני של הרחוב. הלכתי ואליה לא הבטתי, רק לבי דפק. את שרירי רגלי אימצתי ואת גבי ישרתי.

עגלה טעונת זבל עברה. במרוצה עברה בינינו. ראיתיה מבטת אל קצה המוט המציץ מאחרי העגלה. הרימותי רגלי. בידי האחת הילקוט ובשניה שרידי הפרוסה. רדפתי אחר העגלה, כסייח דלגתי, רצתי במעגל, “השלכתי רגלים באויר”, חגתי חצאי־קשתות באלפי תנועות חן ואשיג את העגלה. נתליתי מאחורי העגלה, הפרוסה תקועה בפי והילקוט תלוי ומתנדנד תחתי על מוט העגלה. היא הביטה אלי. מרוב שמחה וסערת־הנפש הארכתי לה לשון ופזזתי על מוט העגלה. היא פתחה עיניה בתמהון, אחר מיהרה והפנתה ראשה אל גדר השיטה אשר עם הרחוב. שוב לא הביטה אלי. השלכתי את הפרוסה ארצה; קפצתי מקצה המוט ולבי מר עלי.

בשובנו מבית־הספר הלכתי אחריה. רציתי לגשת ולשאלה: מה אַת חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום… 

הלכתי אחריה. ידעתי היטב מה שאגיד לה ולגשת לא נתנני לבי. רק על נעליה המגוהצות הבטתי, על חצאי הגרבים, על הרגלים הדקות, השזופות קל עד הברכים. הבטתי אל הצמות. צפוֹרת כחולה עופפה סביב לראשה, עמדה על הצמה. נשתקעתי בהרהורי עצב, הורדתי ראשי ואלך לי לאטי בצדי הדרך.

פתאום עמדתי: לרגלי עט; ידית ורודה, דקה, שלמה ונקיה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה, עטה. נפל מן הילקוט. הרימותיו ואביט בו מכל צד. עמדתי ולבי “בורח” משמחה. החילותי מכרכר כעגל ורודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות אחרי ביתנו. עפתי, בין רגע נהפכתי לצפורת. מה אגיד לה? הנה עטך. כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני… ולא ידעתי איך אגמור.

כן, אשאל אותה אם היא רוצה בשעת הכתבה לשבת על ידי. לי פחות שגיאות מאשר לכולם. אתן לה להביט… אשאל אותה אם היתה בכרמנו, כרמנו רחוק, רחוק שם בין הגבעות לצד שהשמש שוקעת, זה רחוק, רחוק מאוד. אבא יקח אותי בבציר לשם, אולי גם אישן שם. סוכה בכרם יש לנו, סוכה יפה. על ראש הגבעה, בין הזיתים.

רצתי, עפתי, השגתיה. היא הפנתה ראשה מהר אלי, נבהלה. אני עמדתי נושם בכבדות והעט מושט לפניה: קחי. יותר מזה לא אמרתי.

היא לקחה את העט, חייכה אלי, מבעד הערפל ראיתי את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אמרה: תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד. היא לא גמרה את דבריה, ואני שטפתי במרוצה, גם שלום לא אמרתי.

עברתי על פני ביתנו ואמשיך לרוץ ברחוב. וידי פרושות. לאן רצתי? למה? אני יודע? הכל צחק, הכל שמח לקראתי. ואני רץ. פני אל הרחוב היורד אל השוק. ולקראתי עולה אשה זקנה, נושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב הציצו מתוכו. הזקנה נגררה לה, כפופה על סלה. בו ברגע הבנתי לאן אני רץ ולמה. מתוך ריצה תפשתי בסל, חטפתיו מידי הזקנה: הלא קשה לך… איפה ביתך?… ה, גם אני הולך לצד ההוא… והזקנה הביטה רגע בתימהון, אחר פתחה בברכות: תאריך ימים, בני. ב“גן־העדן” זכית, בני…

ואני מאמץ את הסל אלי, מחבק אותו, ממהר לפני הזקנה – ומתעכב, ושוב מתעכב, לא יכולתי ללכת לאט. ואך מחשבה אחת רננה בלבי: אני אהיה טוב, טוב כל הימים. אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים. אעשה רק את הטוב כל הימים. 

* * *

עצב אשר מזמן לא ידעתיו הביא עלי אליהו בשובו מן הגליל. סיפר על ביקורו אצלכם. הוא אומר: אני מקנא בי על שהייתי שם. – ואני? הוא מספר ואני עוצר דמעותי. מה זה היה לי? אליהו שב אל הגדוד. ל“התראות בחזית”, כמו שהיו אומרים אז, כמו שהיו כותבים אז גם במכתבי אהבה לילדה רכה. מבוכה היתה בי וערפל.

עוד חלום פריחת השקדים בלבי והסמדר זולף ריחו בכרמים. מנגינתי החדשה מרננת בלבי אליך, אליך. והנה ה“אקטיביזם”, כרוח חמסין מתחבטת בין ימי הפריחה, ימי האביב. אני מתבייש לחזור. אסור לבזבז ברסיסים מן הקרקע. כן, אך אגיד לך עוד הפעם: – יש רגעים אַת יודעת, יש רגעים ונדמה: הנה אני מחבק את כל העולם, אני נושק את כולו. כולו. ובחבקי את העולם אני קרב אל ד'. כילד אני מטפס על ברכיו. מסתיר ראשי בחזהו. נלחץ אל לבו, עוצם עיני וכובש לבי בדממה.

* * *

היה כך שאי־אפשר היה לי לשמוע מלה על אודות ההתנדבות.

כשהייתי עובר על פני אנשים, כשהבטתי אל עיניהם, נדכאתי, נלחצתי אל מעמקי. דב נאם פעם, לדבריו לא שמעתי. אך לבי היה סחרחר. בנצחון צעד דב. אגרופיו כאילו עקרו סלעים. ולבי היה סחרחר.

תמונה אחת התחילה רודפת אחרי. סובבה סביבי בלעג: “העריק” של לרמונטוב. את השיר הזה קרא לפנַי דב בימים הראשונים ללמדי רוסית. קרא אותו בהתלהבות. אני ביקשתי את “מצירי” והוא קרא את “העריק”. שמעתי והייתי נבוך. הניבא לי לבי כי שיר זה יושר לי מכל פינה? כל אבן ברחוב, כל גדר, כל שמלה בהירה, כל עין עזה, כל יד־חבר המונחה על כתפי, וגם רוח־לעג ממסתרי לבי נשבה, נשבה ושרה לי את השיר. רוח־לעג. רוח־עבדים.

יחידי, יחידי סובבתי אז ברחובות, תעיתי על הגבעות, אשא עיני אל ההרים, אל המרחקים, מאין יבוא עזרי.

זריקות־להתנדבות עשיתי לי אז, נעצתי את המחטים בבשרי. באה הזריקה בדמי. ימי קדחת אחדים באו לי אחרי כל זריקה, ואחר־כך התנדפה כלא היתה. “העריק” – זריקה קשה וחריפה. היא התנדפה ואני גם לא חשתי איך, לא שמעתי אחרון הדה. ודמי התחיל שוב מרנן בי את שירתו, אולם למנגינות מן החוץ.

באחד הימים שמעתי: חיילים אנגלים ואוסטרלים ששכבו בבית־החולים הגישו מכתבים אל הנהלת הצבא בבקשה כי יקנו בשבילם חלקות־ אדמה פה בארץ. ובמכתב סימנו את המקום. הם אומרים: “במקומות האלה נפגשנו עין בעין את המוות, שם מתו עלינו אחינו. אנו רוצים לחיות שם”.

שיכור ואחוז־קדחת התהלכתי ימים אחדים: כך מתקשרים עם הארץ. הרימותי אז עיני באומץ. הלכתי עם החברים ובבטחה שלבתי זרועי בזרועם. ולבי לחש אליהם: אני אתכם. וצעדתי אתם ושתקתי. אחרי ימים אחדים נחלשה זרועי, נעכבתי ולא ידעתי מה, זרועי נשמטה מזרועם. עמדתי להקשיב אל המרחקים. לבי תעה. לבי פרפר, טבעתי במנגינות אהבה.

* * *

באלה הימים ראיתי את צפורה. אמרה לי: – היודע אתה מה זכרתי בימים האחרונים? את “ההרצאה” שלך. לפני שנה הרציתי אותה. הרצאה אחת ויחידה בימי חיי. בפני שלוש ילדות וחצי הרציתיה. לבי עלה על גדותיו. אלפי מעינות נבעו, שוקקו בקירבי, ניגנתי ודיברתי, ניגנתי ודיברתי. זה היה כחלום. על מה לא דיברתי אז? על הלאומיות ועל הסוציאליות, על העבודה ועל האמנות. ועל… האהבה. היתה בין השומעות גם שושנה בוגין. אז נוצרה גם ידידותנו המשגעת.

האחזור על דברי? תסלחי על חוצפתי, חוצפת־ילד בער־תמים. אמרתי:

– כל אלה הם אבק דרכים, חצץ־השבילים, השבילים העולים אל מקדש האהבה. אמרתי על האידיאלים הסוציאליים כי הם רק מקלחת, בורית לטהר בה את גופנו. כי בהגיענו אל המקדש, אל יאמר לנו האל: ידיכם דמים מלאו. אנו מטהרים את ידינו. זהו האידיאל הסוציאלי.

את צוחקת. זה מעיק עלי ומעליג את לשוני. אך אני רוצה כי תדעי הכל, תכירי הכל, תתקני את גימגומי.

בלאומיות לא ידעתי מה אעשה. ראיתי כי כלי־מישחק אני בידי המזל. נולדתי לעם העברי. ומכריח אותי המזל לאהוב את עמי ולשנוא את האחרים. ואם אין הכוח בידי המזל. אם נדמה לי כי משתחרר אני ממנו, באים אחי ומטלטלים אותי ביד חזקה. עוקרים ממני נשמת־אדם, נשמת־אלוהים ועושים אותי…

כן. זה לא לרצון לך. ולי זה מכאיב. אפסיק. ביחוד שאני הולך ונכנס ל“פתוס גבוה” ולשוני חרדה ושפתי מגמגמות.

שפכתי זעמי על הציבוריות, על האגודות, שבאים בהן היחידים, החזקים, להקנות לציבור את דעותיהם, את “פרינציפיהם” ואת אידיאליהם. רוצים להקנות בחמישה רגעי פיטפוט של נאום מצוחצח מה שעלה להם עצמם בדם הלב. מיד עוברים להרמת אצבעות: מי בעד, מי נגד – רוב דעות בעד. ההצעה נתקבלה. להם עלו הדברים בלילות נדודים, בימי יסורים רבים. הם יצרו את עצמם. ואנחנו? חומר? בשר אידיאלים?

האדם יצר את האלוהים, בדמותו ובצלמו ברא אותו. ולי אין דמות? וצלם אין לי? ולמה אין לי עוֹז ליצור לי את אלוֹהי בדמותי? למה אין לי העוז לסור מהשתחווֹת לאלוהים אחרים? ואם אלוהיו חזק מאלוהי? מה יתרון הנשר על הפרפר? מה יתרון.

* * *

שׂנאתי את האלוֹהים המבקשים קרבנות – שׂיות תמימות וטלאים רכים. אליהו איננו קרבן, הן הוא יצר את אלוהיו, ומשח את עצמו לכוֹהן לו. אף אם ימוּת על מזבחו אינו קרבן. הוא יכול לבקש לו חברים. אך המקדש עומד. המזבח הוכן, והמערכה גדולה ומעטים האנשים. ומתוך ההתלהבות לאלוהיו הוא מושיט בבלי יודעים את ידיו ומושך יונים פותות אל המזבח.

מה מרחק האקטיביזם מן המוֹלך? מתוך ההתלהבות הדתית הגדולה, מחום האש הנוראה היוקדת בבטנו של האלוהים, נתגעשו והסתערו האמהות על ילדיהן והשליכום אל זרועותיו, התנפלו גם על ילדי זרים… האלים רעבים.

חרדה אחזה את הרחוב, בהלה גם בשדות הרחוקים. בעינים עצומות וביללה רצים הם אל המולך, נופלים בזרועות הכוֹהנים ובוכים. ואלה עובדים באמונה את אלוהיהם…

הלעולם יבקשו האלהים קרבנות?

נבוך ומפרפר עמדתי בקהל. יחד עם כל ההמון השתחוויתי לאלוהים האלה. ולבי בכה בי במסתרים. ושאלתי את לבי: אלה הצאן מה חטאו? פרפרתי לרגלי האלוהים החדשים אשר הקימו ובמעמקי שיוועתי אל אלוהי כי יושיעני.

ימים הייתי מתהלך ושאלה עיוורת מתחבטת בקירבי: מה המה רוצים בי? האם לא כאותה האם המרימה את ילדה הרך הם מרימים אותי? על ידיהם הם נושאים אותי בדממה, וביד רכה… קרבן, מנחה לאלוהיהם. ופרכסתי ברגלי ואתחבט בזרועותיהם: אני רוצה לרדת. לעמוד על רגלי שלי. ביקשתי את אלוהי.

* * *

בימים ההם הוזמנתי לבן־שמן להיות מורה. (המציעים: ברל כצנלסון וש. יבנאלי מגדולי ההתנדבות) הסכמתי: הן עד שתבוא התשובה מאנגליה יעבור זמן רב. כן היה מצב הרוח הכללי. התניתי: אני מתקשר רק עד הקראנו לצבא. עוד הייתי ברשימה. 

באתי לבן־שמן “לעשות הכרה” עם הילדים. והימים ימי קציר השעורים.

אספתי את הילדים והלכנו לשדה. ערימות ערימות בשדה. רצנו, התגלגלנו על הערימות. קטנטן נאחז ברגלי, הציץ בי בעיניו האפורות, השתטח ולחש לי: – אתה מצחיק מאוד. אתה תלמד אותנו?… אני כבר גמרתי את הגן… זה שמח אתך.

ישבנו בחיק ערימה וסיפרנו סיפורים. כל אחד סיפר. ילד סיפר בעצב על מורה אחד שהיה להם, קראו לו אבטיח. (הילדים צוחקים) הוא היה מכה. מורט, אוסר… קטן אחד הפסיקו: אתה זוכר איך הרים אותי באזני? עיניו מלאו דמעות והוא צוחק. קטנה שואלת בלחש: אתה מכה? לא צריך להכות.

– לא, אני לא אכה.

השתטחנו על הערימה. שתקנו. עברו רגעים. נשמע רק פיטפוט השבלים תחתינו. שמעתי את לחש נפשותיהם של הקטנים בגהרן אלי. זכריות היו אז בשדה, קטנה אחת הביאה לי זכריה ל“מסכרת”.

הזכריה הביטה אלי בעין־זהבה. הילדים הביטו אלי כפרחים רכים צמאים. ליטפתי את ראשו של הקטנטן שנאחז ברגלי, הושבתיו על ברכי, נשענתי אל הערימה, וסיפרתי להם את תולדות “הזכריות”.

…ראו השמים שהאנשים אינם מביטים בהם. מביטים רק איש באחיו, מקנאים, רבים, מתקוטטים. ראו ונעצבו אל לבם מאוד: –שמלת התכלת שלנו אינה יפה? למה אינם מביטים בנו?… והתחילו לבכות… וכך נולדו הזכריות. אַת יודעת את האגדה הזו. בדממת הליל מורידים לנו המלאכים פסות קטנות של שמים, ובתוכן כוכבי־זהב. להזכיר, להזכיר… ההורידו לי המלאכים זר־ילדים זה, עטרת־העינים הזו, להזכיר, להזכיר?

נפרדתי מן הילדים: אני הולך ליפו להביא את חפצי.

היה בוקר, עוד הזהיר הטל בשדות והארנים בכו וחייכו, בכו וחייכו. הילדים הלכו אחרי עד קצה החורשה. האחד רק כותנתו לעורו והילדות פרועות־שער עדיין. הקטנים החזיקו בידי, נלחצו ורבו בלחש על ידי. צחקתי וחילקתי ביניהם את אצבעותי. זר ילדים מסביבי. באנו אל קצה החורשה. עמדנו: שלום, שלום, ואיש אינו זז. האורן מטפטף עלינו. ילד אומר: – האורן בוכה, אינו רוצה כי תלך.

ליטפתי ראשו: הן אשוב, היום או מחר, ואשאר אתכם.

– תשאר? תמיד, תמיד? וכשילך הגדוד? גם כן תשאר אתנו? תשאר, תשאר! והקטנים מוחאים כף ונלחצים אלי…

ירדתי בדרך ומבין העצים מנפנפים הילדים בידיהם: שלום, שלום. אני הולך ומדי רגע מפנה ראשי לאחור. ילדה אחת, הגדולה ביניהן, בת שתים־עשרה, נשענה אל העץ, מביטה אחרי בדממה. בפנותי הרימה ידה, הניעה ראשה כאומרת: אַל תביט!

קרוב לל"ג־בעומר היה אז. אגמי זהב בשדות. המרגניות בעצם פריחתן. איני יודע אם הילדים או השדות הפורחים אשמים בדבר –געגועים תקפו את לבי. בגעגועים טבעה נפשי. וביקשתי אותך. פרשתי ידי אל המרחקים.

* * *

שדרת דקלים יש לנו פה על יד בית־הספר. בשדרה, על ספסל המחלקה הקטנה אני יושב וכותב לך. מבין כפות התומר הרועדות צוחקת אלי השמש. מן החצר ומן החדרים מצלצלים קולות הילדים המשחקים במחבואים, יום ששי אחר־הצהרים עתה.

השדה פתוח לפני, מאיר בשלווה. יעקב חורש בין הזיתים. הפסקתי את כתיבתי. סובבתי מעט בגינה, בין ערוגות הילדים. ניגשתי אל השדה החרוש. הבטתי ומחשבותי נוהרות אליך. ההתבוננת? בלכתך בשדה, פּני תמיד אל השמש. כל מה שתראי, כל עשב, כל פרח, כל רגב, כל גרגיר יראה לך אחר.

הבטתי אל השדה החרוש ופני אל המזרח. חול, חול. עייף נראה לי התלם. עייפים הרגבים, שממון ותרדמה על פניהם. פניתי אל המערב, אל השמש, והרגבים לבשו בגדי־קטיפה חומים מזהירים. איזו קדושת־שבת שפוכה על הרגבים… כן, למה זה אמרתי לך את הדברים? נזכרתי: לפנות אל השמש. מדוע אין אנו פונים כפרחים אל השמש? ואם גם נוטה מערבה.

דימדומי ערב אחד עולים בי. הלכנו ליפו, בדרך הזרועה פרחים. אמרת אלי בצער: – אתה אוהב, אך להשען עליך אי־אפשר. אתה תשיר, תנגן, תבכה אך ביד לא תאחז. אינך יודע לצווֹת: לכי אחרי – ואהיה מוכרחה ללכת. למה אין לך כוח? ואני עניתי לך: – חדר קטן אשכּוֹר לי מעל לביתכם, יומם ולילה אנגן. את כל דמעות לבי, את כל זהרי־לבי, אחרוז למנגינות. אפתח את חלון חדרי, אפתח את אשנבי לבי, וכיונים צחות הומיות אשלח אליך את מגגינותי ואחכה, ואחכה.

אַת הלכת אז. אַת אבדת לי. אך על השביל אלי הושבתיני. בפתחי השביל, על אבן, ישבתי ואצפה עם הדימדומים הכבים. אחר קמתי ובחשכה, באפילת הליל, עליתי בשביל – אלי. את אבדת לי ואני מצאתי אז את השביל אלי, אל אלוהי. אַת הראית לי אותו בלכתך. ומאז אני הולך ועולה בשביל, מטפס בחשכה, והדרך כה רחוקה, והדרך כה עצבה. לקראת השמש, ואם גם לא זרחה עוד. 

לאורך אני מתבונן בי – ואַת כה רחוקה. לאוֹרך אני מבקש את נפשי, והן מעבר לאופק את, מעבר לאופק.

* * *

שבועות אחדים הייתי שוב ביפו. נפגשתי עם צפורה. הייתי נבוך מאוד, אך החילותי להכות שורש בי. אמרתי לה: – איני יודע. כל זה הוא כל־כך למורת רוחי. ולמה אני מתנדב? הן כל חיי המה בקשת הטוב והאהבה. מה רכשתי לי? – עדיין כה דל הנני, ערום עם נפשי. אם אלך אתם הן אובד לגמרי. לא דרך הכוח דרכי… לא.

הזוכרת אַת אותי, עוד זוכרת קצת? גם אז גימגמתי בבהלה, ועתה אני מגמגם עוד יותר.

לשבתות הייתי הולך ליפו, לקבל שיעור בנגינה. ואת אליהו לא הייתי רואה. קשה היה להפגש. וכל השבוע כה נמשכתי אליו. כה רציתי לראותו. הרגשתי את עצמי כילד העוזב בית הוריו נגד רצונם ונוסע לארצות רחוקות. היכעס עלי אליהו, אולי גם לא יושיט לי ידו לשלום?ובאחת השבתות החלטתי: אני גוזר. אני נפרד. ולבי רעד בי.

באתי ליפו נפגשתי עם אליהו. החילונו בצחוק. הוא אמר: – מה שמעתי עליך? אתה החלטת ל“שמור על הקיים”? וצחק.

הצחוק כבר לא היה צחוק־הלטיפה שלו. מה אגיד לך? “פיזיונומיסט” כנראה אינני. קיבלתי את צחוקו באופן מכוער מאוד. ואַת אַל תאשימיני. הייתי נרגש קצת, כל מה שראיתי אז, כל מה ששמעתי, כל נגיעה בי, ביחוד של הקרובים, הבהילוני עד אל מעמקי.

נשבה ממני הרגשה כל־כך לא טובה. עוד מעט והייתי נכון… בעצמי איני יודע למַה, והנה נזכרתי בך. ושכחתי את הדברים אשר אמר לי אליהו, עלבוני נמוֹג בין־רגע.

דיברתי עליך. סיפרתי לו את דבריך האחרונים. אמרתי לו כי אינני מבין היטב בלאומיות. אך נדמה לי כי געגועינו אל הארץ גם הם אהבה. וביטוי זה של ה“אקטיביזם” אינני משיגו בשום אופן. הוא מתנגד לשרשי. לכולי.

ואמרתי לו בשפתים דולקות: אני אלך לקראתה, אנגן ואחכה, אני אשיר ואחכה. ולא ידעתי אל מי אני מכוון.

אמרתי לו: בטיולנו אל הגלעד היו שני אוהלים: מצדה ועין־גדי. אוהלנו היה עין־גדי. משה (אחיך) רצה במצדה ואני נצחתי אז. הפעם רוצים אתם שוב במצדה. כל הימים עיניתי את נפשי, לא כנפיכם כנפי. אני – לעין־גדי… וכי אין דם בעורקי? יין נוזל ומרנן בי? איני יודע.

לא מפחד, אף לא מחשבונות אני נשאר. זה אני. ולי לא אשקר. 

שאלתיו: אם אני אוהב, ולוּ גם אהבה נואשה – הן גם יסורי יעלוני אל אהבת כל בני האדם וכל היקום, ולמה מחייבת אותנו אהבת הלאום ללכת בדרך השׂנאָה והרשע? אהבה זולה מולידה שׂנאָה, אך אהבה אמיתית… ולבי הכה אותי בדברי כה: השווה אני בדברים אשר אמרתי…

ובלכתי אמרתי לו: – צר לי ונפשי יראה מאוד, הנה אני הולך, ואתה מה תעשה בי? אתה יקר לנפשי מאוד: כל שנות היסורים אשר עברו עלי, אשר עברו עליך, נתנו לנו את ידידותנו…

* * *

שבתי יחידי לבן־שמן. עצב חדש בא אל לבי: אליהו יאבד לי. רציתי לשוב. ראיתי את עצמי קטן, רך, חלש, יחידי בשדה הרחב והעזוב ופחדתי. כתינוק נעזב, אבוד הלכתי בשדות. וההרים כה רחוקים. איך אגיע לבדי? פחד בא אל לבי, והחילותי לרוץ, וכינורי אמצתי אל לבי. כקול המולה שמעה אזני, תרועת המתנדבים, אמיצה, עליזה ונאדרה. קטוֹנתי בעיני מאוד והרימותי רגלי לברוח. אל ההרים, אל ההרים. “העריק” נעור ויצא במחולות סביבי. גלי צחוקו אפפוני. נתכווצתי אל לבי, בכיתי במסתרים.

לא ידעתי מה היה. עיני נשאתי לעזרה – השדה ירוק, שקט, אין נפש חיה. וממרחקים ההרים, כחולים־רכּים, ערפלי־בּוֹקר קלים נרדמו על לבם; אגדת קדומים דובבו לי ההרים. נשאתי עיני, נפשי התרפקה עליהם, והנה הרי אפרים, עין סיניה באופק… הרי מולדת נעוריך רוקמים לי אגדתם שם בקצה האופק.

כילד דלגתי. כילד הבוכה שקיבל מתנה פתאום, רקדתי ופזזתי: אל ההרים אני הולך, אל הריך. בן־שמן היא התחנה הראשונה בדרכי. ופחדי נמוג, ולא הייתי שוב יחידי. כל השדה הלך אתי, הקמה נהרה אל ההרים והעשבים ליד הדרך הניעו אֵלי ראשם: חכה, חכה, אל תמהר כה, גם אנחנו…

אמנון־ותמר קטן הציץ אלי מבין הדשאים, פרפר, פרכס אל ההרים, נפנף אלי במגבעתו הלבנה וכתונת התכלת התנפנפה לרוח: אל ההרים? קחני, קחני אתך. ניגשתי אליו, והוא פרפר אלי בזרועותיו הרכות: אתך, אתך… גחנתי עליו ואלטפהו בחיבה ואמהר לדרכי. בפנותי ראיתיו עוד מפרכס אלי מבין העשבים מנפנף מגבעתו הלבנבנה ושמלתו כחולה ומזהירה.

לבי אליו, אל האמנון־ותמר הקטן. לבי אל כל הפרחים ואל כל הדשאים. רציתי לקחתם – את כולם, את כולם אליך, אליך. אך רוחי קצרה וכנפי רחפו מגעגועים, מרמזי אושר. 

אחת רק עברה על פני, צחה קלה בצחוק־אורה. עננה נישאה במרומי התכלת. שטה אל ההרים. חולמה חלום זהב שטה לה העננה. הבטתי אחריה בקנאה. היא פנתה אל הרי ירושלים. רוחי שקטה בי אט, אט.

אני הולך אליך, אליך.

לפנות ערב, כשהייתי מהלך בהר והילדים משחקים סביבי, מדלגים על הסלעים, ילד קורא: הבט על העננה, איזו לחיים אדומות! “היא מתביישת”. ילדה מראה על ההרים השחונים – ראשיהם ורודים והמורד סגול. התהלכתי אז ביניהם ולפטפט עמם לא יכולתי, גם לא דלגתי עמם: בקרוב ילך הגדוד. לבי ליפו.

– הסו, הסו! מתלחשים הילדים בקול. – הוא חושב על סיפור. ואני לא סיפרתי. חשבתי: – “אני” אני ואפסי עוד? האמנם אין בי אהבת־הלאום? הן אפשר שההתנדבות תדליק את שארית ניצוצות החיים הדועכים במרחבי הגולה, הן אפשר מאוד כי זוהי באמת תרועת־החיים הראשונה שלנו. אך… אך מה? איסטניס אני, מטהר ומתקדש.

מה אני בתוך ים הנשמות האובדות? איך אני דואג לטהרתי וגזר דינו של כל בית אמי עומד אולי להחרץ? שערי ההצלה נפתחים לפנינו מעט מעט, אך סדק אור נראה לפי שעה. צריך לקפוץ אל הביצה, לעברה, ולעקור את השערים, להרחיב הפתח. אלפי אלפי ילדים –עיניהם נשואות מכל עבר אל השערים הסגורים. כל אלה הילדים אחי, אחי הם, ילדי אמי. הם פורשים כנפיהם: הביתה, הביתה, אל אמא! יש שנאלמה שפתם מצער ועוני, יש שאבדה להם נשמתם מבהלה ומיסורים, והמה עומדים אילמים ואינם יודעים לאן…

ואני עומד על שפת הביצה ואיני זז, חס אני על שׂימלתי שלא אטנפנה. ומה אני אומר להם? אחי, ילדי־אמי, שאו תרמיל־הנדודים על שכמכם ונועו, נודו. לא זו הדרך. פה רפש, נלכה מסביב…

האמנם אין חייב האדם להבליג על רגשותיו? ואני הולך בשרירות לבי. אני ואפסי עוד. ואיך אתפלל לאהבה?

לבי אמר לי: שבילי אל אלוהי האהבה.

נימי־אהבה מתחתי על כינורי ואעל בשביל. מנגן – ועיני אל המרחקים, אל המרומים. מקום מקדשו של אלוהי. בפתחי ההרים שוחה עמוקה. אנחות, אנקות־גוֹועים בוקעות מן הבור. אחי הקטנים המה. רעבים, צמאים ונענים בחשכה. מיללים לעזרה – ואני איני סר משבילי, עולה בקדושה לקראת אלוהי ושר שירת האהבה. איך אפסיק מנגינתי? את אחי הקטנים, את ילדי אמי איני מרחם. איני אוהב. ואיר אעמוד לפני אלוהי? אני אוהב רק את עצמי. רק אותי אני אוהב. 

אני ואפסי עוד. זה הכל.

השמש שקעה. ההרים כחולים. מעל ההרים האופק וורוד. הוורד הולך ומתרומם אט אט, מתחתיו עולה פס תכלת עמוק ומשתפכים הוורד בתכלת ואין רואה את הגבולים. כוכב נאחז בזרועותיהם, נבוך בחיבוקי הוורד והתכלת. הוורד גוֹוע. הילדים עומדים סביבי ומחפשים כוכבים.

* * *

למחרת הלכתי ליפו. עם פסי הרכבת העוברים בשדות. הרכבת עברה על פני. הלכתי, נעלי בידי האחת וכינורי בידי השניה. הרכבת עברה בשריקות והאנגלים צחקו לעגו לי, מנגנים יד על זרוע, מטים ראשם על כתפם, לוטשים עיניהם לשמים, וקוראים אלי: קום־אן, קום־אן! ומראים לי על תלבשתם, ועל הפגיון התלוי על ירכם.

לא! צעקתי אל לבי. לא רק מאהבת עצמי איני הולך אתם. ולא רק “מאיסטניסות־אגואיסטית” אני הולך לי כך יחף עם כינורי ואיני רוצה לעלות ברכבת.

ובלכתי כה שקוע בהרהורי הגיע אל אפי ריח קלי. הרימותי את עיני: אש אחזה בקצה השדה, והחיטה כבר בשלה. ניצוץ ניתז מן הרכבת ויאחז בקמה. הרימותי רגלי וארוץ. יחידי הייתי בשדה, מרחוק מרחוק נראו לי קוצרים, צעקתי אליהם לעזרה, הם היו רחוקים מאוד וגם הרוח לא נשבה לעברם. באתי אל מקום הדליקה. נחשי־אש התפתלו לרגלי הגבעולים ויפצחו רינה. והגבעולים נופלים איש אחר אחיו. נופלים באין־אונים ומעל להם מתאבך לו העשן במנוחה, בשלווה. ולא היה בידי דבר מלבד כינורי ונעלי. כיסיתי בכינורי את לשון האש הקרובה אלי וכיביתיה, אך בפנותי לכבות לשון־אש שניה, התלקחה הראשונה שוב. התחבטתי בין נחשי האש, הכיתי בנעלי והעשן בא אל אפי, אל עיני. לא ראיתי ונכנסתי אל לב האש. על ברכי עמדתי ונלחמתי. מתוך העשן ראיתי את עיניהם של נחשי־האש לטושות אלי מכל צד. את הכינור כבר לא ראיתי מפני העשן. שערות רגלי התחילו נחרכות, וחם היה לי. גררתי עוד הפעם את הכינור על האדמה סביבי, להחניק את האש. הרימותי ראשי, והנה עננות עשן רבות סביבי, ובקצה השדה אש גדולה ומנצחת. ברחתי בקפיצה מתוך השריפה ואשב על סוללת הפסים, הכינור על ברכי, ועיני דומעות מן העשן. נשענתי אל כינורי ואביט אל השדה העשן.

למחרת בערב היה קונצרט בבית־הספר לנגינה. ניגנתי את הסונטה הרביעית של מוצרט. היתה כל השמנת של תל־אביב. לא היה לי אל מי לשאת עין. ז’בוסינסקי היה ועוד כמה אופיצרים. לסוף באו גם דב ואליהו. הייתי יחידי ולבי נאלם. אצבעותי תעו וגימגמו. היתה נגינתי רעה מאוד. זולת זאת כשאני על הבמה בלוויית הפסנתר באים הזכרונות… התביישתי להיראות לפני הוֹפנקוֹ⁸. חדלתי מבוא בשבתות. וכשהייתי בא, היה זה רק בשביל לראות אותם כשהם מהלכים וסרטים על שרוולם. אל הופנקו לא באתי עוד.

בימים ההם נולדה לי עוד מנגינה חדשה. אך לא רקומת־אורות כאחיותיה. נוגה היא, זרועת־צללים. צער הפרידה בה. “מכתב אל המתנדבים”. לא מדוכא ולא בהכנעה. בעצב אני הולך, בתמהון…

לא משוּנה שאני מנתח את מנגינתי? מוטב שאחריש.

את האמת אמרי. לא נמאס לך? הן יש רגעים, ביחוד בגשתי לכתוב, והנה נדמה לי: תמצית אני נותן לך. מתמציתי אני מוזג. ואחרי זה, בקראי את אשר כתבתי כה צר לי: הן רציתי להגיד דבר מה. אך מה אני יודע? ומה אני רואה? הן אפשר שיחד עם פלגי המים נישא על גליהם עלה־שושנה מגינת־לבי, עלה שושנה שנפל בבלי יודעים ונישא על הגלים, ואני גם איני יודעו ואיני רואהו…

התדעי? אח לגפן אני. גם היא כל כוונתה אך לפרוח, להגיד את כל לבה. אך יש מכפתורי הפריחה אשר בראש זמורותיה המתפתחים רק לתלתלים רכּים חיוורים, ולא לסמדר. יש אשר גם מסולסלים לא יהיו. רק אצבע דקה מושטה באויר, לעובר הזר אינם אומרים דבר. אך הנפש הקרובה יודעת כי מצבות־פרחים המה.

הגיעו השבועות האחרונים לפני לכתם. לא ידעתי מה אעשה עם הילדים. עיניהם נשואות אלי ואני שותק. הילדים “מתנדבים”, בוכים בהיפרדם מן הפועלים שהתנדבו והלכו ליפו. ילדה קטנה שואלת אותי: – זה אמת שאתה “פרר”? (עריק) ילד אומר ברוֹך ובזהירות, (הוא כבר יותר גדול קצת, בן־אחת־עשרה): – זה טוב שאתה נשאר אתנו. אבל… למה אינך מתנדב? הוא מחבק אותי. ואנחנו שותקים.

* * *

נסעתי ליפו. עגלות הלכו אז כמעט כל יום ליפו. נסעתי עם הקבוצה האחרונה שעוד לא נרשמה.

החוה נתרוקנה. רק שנים נשארו: אך אז עוד לא דיברתי עם שום אנטי־אקטיביסט. נסענו בעגלה והם שרים: “תחזקנה”, “לטשה, לטשה צורי לי”… אשרי כל לא מת לשוא – השכיר חרבו על שדה קרב"… עצמתי את עיני, הם צוחקים ושמחים. עברנו אז על פני השדה שנשרף בשבת שעברה. גם השבלים פצחו אז רינה. עצמתי את עיני.

תהום גדולה ראיתי וכולה ים אש. וכולם, כולם רצים בצהלה ובתרועות אל התהום. הן האבדון הוא שם, והמה מריעים: תחיה. ואני משמיט ידי מידי חברי. מתחמק בין השורות, בשתיקה. חברי האחד, חברי זה אשר ממעין יסורים אחד שתינו, ונפשי נקשרה בנפשו, עצרתיו רגע ברעדה ואלחש לו: הגיעה השעה שנפרד. כי שמע ואגלה לך סודי; נזיר אני לאלוהים, מתקדש בחצרותיו. לא אוכל ללכת אחריך, כי המקום הזה…

ורעי זה, אחי־יסורי, נשך שפתיו בדממה. הניח את ידי וילך לו, וירץ לו. נסחבתי לי אט אט אחורנית, נכשל ברגלי הרצים על פנַי. ופני חיוורים, ולבי נבהל. הם כבר עברו. הנה אני יחידי בשדה. שירתם במרחק נמוגה. נצלתי. נצלתי! איך נתנך לבך להשאר? איך נתנך לבך להנצל? נרמסתי בלבי, נמחקתי.

ובכל זאת מה החזיק אותי? האם רק הפחד? לא. ומה הוא? בימי התפתחות התנועה אמרתי פעם לשושנה בוגן: – גיבור יהיה זה שלא ילך. (הייתי אז אקטיביסט נאמן). שאלה שושנה: – אתה תהיה גיבור כזה? צחקתי: – מה לי ולגבורה? אני מתנדב כמו הרבה ילדות. אני לוקח אתי את כינורי. אצחצח להם את הלב כשיימַר להם פעם, כשיתקמט ויתכסה אבק (הן אחת הילדות אמרה: אנחנו מסכימות לכל גם נצחצח להם את הנעלים!)⁹. אני לוקח אתי את אהבתי להם, אולי אקל להם פעם. אני אחיה עם אליהו באוהל אחד… אני נשען אל חזה גיבורים. אני גיבור?

כן. זו היתה בודאי הגבורה הראשונה שלי. לא האמנתי כי אעברנה בשלום. גם איני יודע אם כבר עברתיה בשלום.

י"ג שבט.

והימים ימי אביב. הרקפות פורחות בהרים, מהן לבנות ועדינות ומהן וורודות ובישניות. בעשרה בטבת, “ביום ההולדת”, טיילתי בהרים. לפנות ערב באתי אל ההרים, מאוחר שבתי. יחידי התהלכתי. יחידי שבתי.

לרגלי ההרים בחיק סלע מצאתי פרח חבוי בין עלָיו – רקפת. עלי הפרח היו עדיין מקופלים והוא דומה לחרטום של חסידה, מורד על חזה הגבעול, שקוע בחלום פריחתו. גחנתי על הסלע, נשקתי קצה פי הפרח האדמדם. הלילה ירד בחשאי, ערפלים דקים שקופים מרחפים בחלל. ישבתי על הסלע –ליד הרקפת. גם אני פרחתי בדממה. לילה היה. ההמיית הים היא, או לבי הוא ההומה ממרחקים? מאופק שנות הנעורים? לילה, לילה והשמש אינה עולה.

לאן נוהרות השנים? ומה בלב השנים הבאות?

* * *

ליד הרכבת עמדתי. תוך הקהל הגדול, תוך קהל הנשים הבוכות, בין הזקנים שלחצו ידיהם של היושבים ברכבת. הם שרו “התקוה”. נפנפו בידיהם. אחדים – אורה שפוכה על פניהם ורבים – עצב עמוק בעיניהם, עצב נחנק ומבוכה רבה. ושירתם חרדה, מתלבטה בין צליליהם הבטוחים של היחידים. ילדים רבים טיפסו ועלו ברכבת וקולותיהם הצלולים האירו את המנגינה. כלשונות אורה נוצצות מתוך הקולות הכהים והאפורים של הגדולים.

דממה היתה בלבי. אני לא בכיתי. אני לא שרתי. מעמקי לבי נעור ילד רך תמים, אט פתח את האשנב, מביט בתמהון ושואל בעצב חרישי: באמת הם הולכים? למה הם הולכים? למה?

עמדתי נשען אל עמוד הטלגרף. נשים מתייפחות עוברות על פני, מביטות בי רגע ומפנות פניהן אל עבר הרכבת המלאה, ההומיה. אמהות עברו בשקט, עצב קודש על פניהן ושמחת־קודש, ובפינת עינן חבויה דמעה, והן מביטות באהבה ובהערצה קדושה אל בניהן העומדים ברכבת.

ולבי לא זע.

ילדים קטנים, ילדות נחמדות עברו על פני: – אתה אינך חייל? אתה פרר?

אַת יודעת: יותר מכולם יכולים ילדים להעליב אותי. – והפעם לבי שקט בי. הם סרו ממני – ואני נשארתי נשען אל הכותל, במנוחה רבה.

שממה היתה בלבי? הרכבת שרקה. התרגשות הקהל עלתה. השירה התגברה. קול אחד לכל הקהל. קול ואלפי גונים לו. כל הקולות התלכדו לנשימה אחת. אך אני שתקתי. אני – סלחי לי – אני חשבתי אז עליך. מה תגידי?

ביקשתי את אליהו. מצאתיו חיוור ועיניו אור רב. לבי נע מעט בהתחבקנו. הוא אמר: – מי יודע אם אשוב. אתה הן תדע מה לספר. והתנשקנו.

מה מבקש אני באליהו? מה הוא מבקש בי? אותך. אותך.

הרכבת התרחקה תוך רעמי מחיאות כפיים ושירה מטורפה. נפשי הלכה לקראת נפשך. גם אַת התרחקת. דגל אדום התנופף מעליך, כולם חוסים בצל הדגל, נוהרים לקראת הערפל, אַת מפנה עוד רגע מבטך אלי. נשארתי יחידי. 

ומנוחה רבה באה אל לבי ואמונה שלמה וברורה: הם אבדו. הם אבדו. עם ישראל – זה אני, אני לבדי.

* * *

רחובות תל־אביב שוממים, אין נראה צעיר. ילד, לפעמים, מציץ, יוצא בקפיצה מן החצר, רואה את הרחוב השמם, מביט רגע ומשתומם, ושב לאט הביתה. חלון נפתח, ראש אשה נראה, העינים עודן אדומות, מביטות בי בתוכחה אילמת. זקנה משרכת לה דרכה לאטה, בצדי המדרכה, נשענת אל סלה ונאנחת בדממה.

שבתי לבן־שמן. קצרו את השדות. עצב טיפטף בלבי: הכל קוצרים את הכּל. והכל ללחם. ואת אחי, את אחי קצרה אתמול יד־ענקים. קצרה את הכל ללחם?

הגבעולים הורידו ברעדה ראשיהם, כרעו על ברכיהם – לחם לעם, ארץ לעם.

שאלתי את לבי: מה זה אדם? ולאום מהו? ומה הוא גדל מאווייהם? נבוכותי. מה זה אדם? – לא האלוהים אשר הוא יצר? אשר יצר בדמותו? ולאום? לא הרמוניה של אנשים שוני־הגונים, שקולותיהם שונים אך –אֵל אחד להם? תוך־תוכם, דמותם היותר עמוקה היא אחת לכולם…

יתכן שאני מגמגם, רציתי ללקט, לרכז את קטעי מחשבותי, את רגשותי אשר פרחו אז בודדים בשדה עזוב ושומם.

* * *

הלכתי לבקש את המקורות. את המעין ביקשתי. ההצלחתי? איני יודע. אך הרגשה אחת טהורה ורוויה צער רחשה בלבי: אני ליד המקורות, והמקורות עזובים.

כתינוק נבהל, נבוך, התרפקתי על ברכי זקני, על ברכי הלל, ואל לבו הרחב של ישעיהו נלחצתי. הם ישבו דוממים, עצובים; לאן הלכו ילדינו? לאן?

הדוב אכל את כולם. נשאר רק “אצבעוני” בצלוחית.

* * *

מנוחת השבת על הסלעים. העשבים נוהרים.

הבא אליך בושם טיולינו? הבאו אל נפשך האורות אשר נחו עלי בכתבי את הדברים האלה? ואני – עצב אוֹפק־הנגב עם השקיעה ירד אל לבי, בנועי בשדה ומחשבותי גוהרות אליך: הירד גם עליך?

בן־שמן. תרע"ט

שוב אני בפינתי. שוב עם רעש הילדים, צחוקם ועיניהם הלוחשות.

אני יושב עם הקסנים, קוראים בסיפורי המקרא. הo אוחזים בידי, נשענים עלי. זה ידיו על כתפי וזה ראשו אל לבי, קוראים את “עקדת יצחק”. הם צוחקים: יודעים כי הסוף יהיה טוב. – מאין אתם יודעים? – חטפנו כשלא היית פה.

– ראה, כמה הספקנו לכתוב בזמן שהיית בפתח־תקוה. – ראה את כתבי, מצוין – חשבנו שאתה כבר לא תבוא. ברחת… ומטפסים עלי ומחבקים אותי. ואני כבא מארצות־החלום. אסור בזרועותיהם אני יושב ומתאמץ לזכור: איך היה כל זה? ההיה? או אולי אגדה היא זו?

והילדים מעירים אותי: – אינך שומע, בוא, נסגוֹר את הספרים ונטייל. ראה, השדה ליד השדרה כולו זהב. החרציות פורחות. בוֹא, נרוץ בזהב.

רוח סוערת בחוץ ואגם־הזהב כולו נגרש. ברחנו הביתה אוחזים איש בידי אחיו. עדת ילדי כולה נגרשה. רוקדים בחדרים, הקירות צוחקים. כל הפינות מלאו צחוק. הם רודפים איש אחר אחיו, מתחבאים על ידי, מסתובבים סביב ומטלטלים אותי לכל צד. ואני כחוֹלם נע על גלי־משובתם, על גלי צחוקם. אני שואל את לבי: מה היה שם?

היה זה בשעת הועידה¹. על הספסל עמדתי, סמוך לדלת, והקשבתי. צללי ערב כבר נחו על הנאספים. והנה נפתחה הדלת וראיתי פניך. זכרונות פרחו בי, זכרונות נשכחים מלפני שנים רבות, מלפני היוולדי. לא ידעתי נפשי. חייכתי אֵליךְ ואת הצטחקת, בתמהון. אחר ישבנו בפינה.

מה דיברתי אליך? מה סיפרת לי? איני זוכר. כחלום עברו עלי הימים, כחזיון ליל.

איני זוכר מתי היה הדבר. הזכרונות נעו בי, כגלים טמירים במעין החתום. ולא ידעתי נפשי. ישבתי לידך. רציתי להזכיר לך ורציתי לשאלך: הזוכרת אַת? ולא ידעתי מה. ורציתי ללטפך – כמו אז. ורציתי שוב לנשקך – כמו בימים הנשכחים.

בערב נתאספנו ב“כנרת”². נשקתיך. ואַת לא ראית, ואַת לא שמעת. חושך היה בחדר. ואַת ישבת יחד עם כולם בחדר השני. רק צלילי־כינורי הגיעו אליך. אצבעותי רעדו אליך, התרפקו אליך במנגינה. – השמעת?

חידה אחת מלאה נפשי: מתי ואיפה ראיתיך בראשונה?

ליוויתיך אל ביתך, בצהרים היה הדבר. דרך חוֹרשה קטנה עברנו. שם בחוֹרשה. בצל העצים, שׂמתי ידי למתנך. רק נחה ידי על מתנך, ואצבעותי רעדו. “כמו אז” – לחשו לי העלים. הקשבתי לצעדיך על העשב. ספרתי פעמיך על העלים היבשים.

כגפן הגוחנת על התאנה ראיתיך. ראשך על כתפי שושנה³ וידיך למתניה. מבטך בא ממרחקים, ממרחקים.

שושנה ישבה ליד הפסנתר. ניגנה “שיר בלי מלים” של מנדלסון. המנגינה טבעה בגלי הלווי החרישים. רק קצות תלתליה נראו צפים ונפוצים. על חופי נחל־הצלילים ראיתיך כצפוֹרת־הנחל, צפוֹרת דקה שקופת כנף. על חופי המנגינה נאלמת וכנפנפיך רועדות חרש.

שרתי בתוכי, ריננתי בדממה: מה יפה אני, מה יפות עיני, אם כל זה משתקף בי. ומה עדנו כתלי לבי, אם הדי המראות והצלילים האלה בּוֹקעים מביניהם.

מצפון לגבעת מולדתי בקעה רכה. כעריסה היא משׂתרעת מן ההרים עד הים. ומעֵבר לבקעה גבעות נמשכות, לכודוֹת וחבוקוֹת אשה ברעותה. כחלומות הן מרחפות מעל לשטיח הפרדסים וחַמוּקיהן כמעט שלא ייראוּ. וקו האוֹפק כמעט ישר הוא. לבי אך יידע ועֵינַי אך תראינה את גליו. את גלי האוֹפק. לבי אך ישמע תלוּנתם.

ומעל למישור הגבעות, באמצע, נישׂאים שני גבנוּנים קטנים. בהירים הגבנונים ורכים. ומדי ראותי אותם דומה לי כי בא אל לבי רטט הגבנונים, כי זעזועים חרדים וצנועים, כזעזועי חזה ילדה רכה עם שחר פריחתה, נוהרים אלי מן הגבנונים, מתדפקים על אשנבי לבי, מרעידים נימי כינורי.

וערומות הגבעות ונרדמות. אך עצים בודדים ורחוקים מנמנמים בצלעותן. כאילו תעו בדרכם ויכרעו על ברכיהם בחול הבהיר. נואשו ממצוא שבילם… ויש שבאו מן העמק, כאילו עזבו את החוֹרשה, התחמקו מבין השדרות והם מתבודדים עם צערם לרגלי הגבעות, מתעטפים בתוך עצמם וראשם נטוי וענפיהם מורדים בעצב. רק באביב תחייכנה הגבעות. וחיוּכן לבן וצח. וצללי־עצב להן. אז תתכסינה כל הגבעות מרגניות, מרגניות. צחות הנה המרגניות וזהב לבּן ענוֹג חיוור.

בימי ילדותי הרכים והשלווים, ונפשי בלבי כאפרוח מתלבט בקנוֹ. אפרוח ערום־כנף ועורו סגול־ורוד, ומקורו צהבהב. מציץ מעל שפת הקן ומצפצף בתמהון לקראת כל עלה נידף ועם כל רוח קלה. הייתי יושב על יד החלון ואפרוח-נפשי מציץ מעל למרבד הפרדסים, מעל לחורשות אל הגבעות המתנמגמות, גבעות־המרגניות. אם תקשיבי למנגינותי, אם לצלילי־כינורי תטי לבך, וראית את הגבעות הערומות עם העצים הבודדים העצבים. וחיוך־המרגניות על הצלילים.

בלילה ליוויתיך אל ביתך. הרחובות שוממים. התהלכנו בשדרת האשוחים הלוחשים. הם שתקו, נאלמו. ההקשיבו לקול צעדינו? או ללחישותינו הקשיבו?

עלה וירוֹד התהלכנו בשדרה. אַת מלווה אותי אל השער, ואני שב ומלווך אל הבית. – לכי כבר לישון, לכי. – לא, אלווךָ עד השער. ועל יד השער: – רק הפעם אשוב ואעלה. שם, באמצע השּדרה, ניפרד. ואנו עולים בשדרה ויורדים ושוב עולים… ליד אחד העצים נתעכבת ועיניך עצוּמות. ליטפתי שׂער ראשך, לחייך, ואצבעותי נחו על עיניך. שלום, שלום לך. שינה מתוּקה. ואיני זז וראשי צנח על כתפך. עוד רגע נעמוד יחד. עוד רגע קט.

עם כל לחישה דקה, עם כל מבט עין ועם כל נגיעה רכה, חוטים טמירים נמתחים בינינו. ועל החוטים גוהרות נשמותינו אשה אל רעותה. איך אֶפנה ואלך מאתך. איכה אסיר ידי מלחייך. החוטים הן ינתקו ונפשותינו תשארנה תלויות, מפרפרות על קצות החוטים המדולדלים.

נתתי לך את “אגדת החיטה”. כרסיס־הטל על שפתי הנצנים, רועד ונתלה בקצה העלה, כן רעדה נפשי בי בנתני לך את האגדה. אני רסיס־הטל ואַת גבעול רך וזקוף. בזווית־עינך־טהורה תלויה ורועדה נשמתי. מפרפרה לקראת הזריחה.

כמה ערבים היו לנו, שנַים או שלושה? איני זוכר. רק זאת אדע: לא שני ערבים היו, אף לא שלושה. לא שני ימים היו לנו, גם לא ארבעה. רגעים מן הנצח ירדו אלינו, רקמו חוטים בין נשמותינו. ומדי ערב בהתהלכנו בשׂדרה, בעמדנו נשענים אל אחד העצים, והוא, הנצח, מתאפק ומקשיב. בעמדנו בה בשׂדרה העברתי ידי בינינו. נפנפתי בה בחלל, נשימותיך חרישות וחמימות ליטפו כף־ידי. חוטים חדשים נטווּ, ובלבי לא קם העוֹז לנתק.

ילדה ילדה, התחננתי אליך, הושיטי קצה אצבעך ונתקי את החוטים, ואלכה מאתך. שחררי נפשי מן האסורים ואפנה ואלכה.

הרימות ידיך רכּות ותאחזי בידי, בלאט הורדת את ידי ובלחיצה אילמה. לבי נאלם מן הלחיצה ועיני עצמתי. ראשי ירד אל כתפך ואלחש לך: – נפשי חרשה, לבי אילם, ועיני מוכּוֹת בסַנוורים. לא למדתי שפת בני האדם ולחישת אצבעותיהם לא אבינה. גם לא אבין סוד מבטם. בתמהון אתדפק על החיים. כל מבט – רז כמוס וכל בת צחוק – סוד חבוי, וכל תנועותיהם – פלאים טמירים. כילד המתרפק על ברכי אמו כן יתרפק מבטי על העוברים על פּנַי. יצמד וידבק בהם ושאל בלי הרף ובעקשנות־ילדים: מי אתה? מה אתה?

מי אַת? ומאין ירדת אלי? ומה סוד אצבעותיך ולחיצתן? מה עזה לחיצתך. לבי נבוך: מה היא שפת אצבעותיך?

לא אבינה, לא אבינה. לבי אינו מעיז ללחוץ כה. ידעתי כי יש רגעים ומלטיפות אלי לטיפות עוברים בלחיצה אמיצה, עזה. כקשרים בגבעולי החיטים, הקשרים בין הפרקים הרכים והנבובים, כן הנה הלחיצות במחרוזת הלטיפות.

אך ידעתי לחיצות הבאות לעקור את הלטיפות, לקרוע ולחנוק בתלונה ובהתמרמרות את הלטיפות הרכות… מה היא מנגינת אצבעותיך? לטיפתי רכה וחרישית. אך בלבה יוקדות אלפי לחיצות סוערות ושׂער־ראשן פרוע לכל עֵבר. זוהי גם מנגינתי. אם תקשיבי לתפילת־לחשי הנובעת מכינורי, הגידי – מה היא?

אני יושב בחדרי הקטן. קול צעדים אני שומע. חיילים⁴ הם הבאים לבקר. ידעתי כבר את ציר שיחותיהם: עם ישראל וארץ־ישראל. והשאלות הסוציאליות. כלומר: בחירות ומלחמת מפלגות. נפשי נתקפלה אל תוכה. אינני שומע, אינני מבין. לעתים אני עוצם את עיני, מכסה פני בשתי ידי – ומדובב חרש את שמך.

קחיני אליך. נשובה אל השדרה. ואל דממת הליל.

המה שואלים אותי בצמאון על האסיפה, ואני אמרתי להם כי לבי רחוק עתה מזה. שואלים אותי על דבר המלחמה על השם. המתוך חלום

אמרתי להם את שאמרתי? שׂפתי נעו ולבי לא שמע. לבי ריחף בדימדומי הבּוֹקר.

נמנמת. הובלתיך אחר חצות הביתה ושבתי אל האסיפה. המלחמה היתה ממושכה, ואני יצאתי לי החוצה. צעקותיהם הפריעוני מחשוב עליך. טיילתי על גבעת הגוֹרן והאוֹפק התחיל להחוויר. בעמק מעל לנהר נישאו ערפלים ולרגלי ההרים אגם־ערפל לבן. ההרים נראו כחטיבה אחת, חומה אחת וקצותיה מסולסלים כגלים. חמוקיהם לא נראו, – גל סגול מעל לעמק.

לאט עלו הדימדומים, נתגלו שירטוטי ההרים. במזרח הווריד האופק. אט עלה הוורד, צח וטהור, ואחריו תכלת צלולה.

לבי נהר אליך, לזריחת נפשך עלי. ובמערב נעורו זכרונות זכים. על אופק השקיעה דימדם חלום-אביבי הראשון.

את זהרי הזריחה ודימדומי־המערב הנוגים והזכים נתתי לך במבט עיני. עיני ינקה אז עם הבוקר את האורות ושאבה את הזכרונות מן המערב. הטללים צחקו בשבעה אורות. השמש זרחה ונפשי נהרה אליך. עם דימדומי זריחתה ועם זכרונות אביבי הראשץ שנמוג.

בימים הראשונים של האסיפה, ואַת לא היית, הייתי נתקע לי בפינה עומד ומקשיב. ובעלות נואם והוא מעלה גרה – מיהרתי ואטמתי אזני, ועיני תרות בנאספים. עמדתי נשען אל הקיר ועיני תועות – נפתחה הדלת ונכנסה – אחת. חוט כסף, רקוּם חיוכים, נרקם בינינו, בין שפתותינו ועינינו.

היא ישבה על הספסל והעומדים בין השורות הסתירוה מעיני. אך מבטי חדר בין העומדים ויגיע אליה, היטתה גופה מעט אחורנית וראשה הפנתה אלי – בת צחוק קלה האירה אלי מזוויות שפתותיה ועיניה נעצמו רכות.

חיוך־תודה נהר משפתותי אל עיניה: מי אַת הנאוָה? קרובה אַת לי מאוד. איפה הוא המעין אשר ממנו שאַבת רסיסי־חיוכיך? הן תועה אני בשבילים ולבי אל מעין החיוּכים.

חיוכך – מחרוזת דמעות זכוֹת, בת־צחוקך רקומה חוטי־עצב ענוגים. מי אַת, הנאוָה?

ובהפסקה, בתוך המון הנאספים. ניגשתי אליה והיא עמדה וחייכה אלי. דיברנו ואיני זוכר מה, פיטפטנו ואת שמה עוד לא ידעתי, רק צלילי- קולה בהירים ועדינים ותוגה חרישית נסתתרה בתוכם. רק צלילי קולה ירדו אל לבי ועיניה מצטחקות. 

אחותה ניגשה אלינו. זו שקומתה־ענק וקולה כקול ילד רך. ועיניה תלונה ענווה. היא ניגשה אלינו ואת ידה שמה על כתף אחותה. אצבעותיה נעו על צוארה וראשה נטוי על ראשה. אחותה שאלתני אם הבאתי אתי את כינורי, ואני שאלתיה: למה לא סיפרת לי על אחותך זו?

– האביב, האביב. הוא הביא את לבי במבוכה. ועיני תועות ותרות ואצבעותי מפרפרות בלי הרף. הוא גרשני מפינתי השקטה, משדה- משחקי עם הילדים לרגלי ההרים.

עליתי אז בעגלה ולא ידעתי לאן אני נוסע. אמרתי אל לבי: אני נוסע אל ה“גנן”. אני נוסע לראותו. אך בדרך שכחתי, נהפכתי עצמי לגנן, תועה סובב בערוגות הפרחים.

זכריה קטנה אני נותן לך. אַת, מלאכי הרך. זכריה קטנה וצנועה, מצאתיה על שבילי אליךְ. בפינת החלון ישבה, בקצה האולם. עיניה מורדות, שערותיה שחורות יורדות כגלים אל כתפה ופניה מארכים ושזופים.

זכריה קטנה וצנועה זו אני נותן לך במתנה. על שבילי אליך מצאתיה, חבויה בצדי שבילי. ועוד מתנה אני נותן לך: את עיניה המצטחקות ועצבות של קרובת־נפשי, את בת צחוקה החרוזה דמעות זכות.

ועוד מתנה קטנה אני מגיש לך, ועיני עצומות ולבי נאלם: את אביבי החדש, אביבי שזרח לאור עיניך.

אט שבים אלי הזכרונות, על קצות אצבעותיהם המה ניגשים ואצבעם רכה על עיני. זה היה לפני שבועות רבּים, אולי שמונה, ואולי עשרה שבועות. אז, עם פעמי אביב הראשונים. ולבי נעור, ואי־מנוחה באה אל נפשי. ותקם נפשי לסובב בשבילים, לבקש את אביבה. באתי אז ליפו. סרתי אל הגימנסיה, ולא ידעתי למה. אמרתי: אראה את המורים, אראה את התלמידים, אקשיב מעט למהלך הלימודים. אמרתי: אשב עוד הפעם על הספסל אשר ספג דמעות־נעורי וניחוחי־אביבי הראשון, אולי עוד אמצאם מפרכסים בקצה הספסל…

במסדרון נפגשתי עם חבורה מבני־מחלקתך. עמדתי לידכם ואַת ניגשת אלי ישר, בפנים גלויים, ועיניך נשקו את עינַי. והן זו היתה הפעם הראשונה אשר דיברנו איש אל אחותו. עם אחותך הקטנה הייתי משחק ברחוב לפני שנתיים, שלוש. אך אותך איני זוכר. או אולי מסרה לך אז הקטנה את דרישת השלום והנשיקות שהייתי שולח לך על ידיה? 

ובשבתי במחלקה ואת על הספסל לידי, לא ביקשתי את דמעות-נעורי, ולא אחר בּשׂמי־אביבי הראשון נהרה נפשי. ישבתי והקשבתי ולא ידעתי מה. אחר השיעור עמדנו עם שתי חברותיך במגרש־החול. הן הלכו אל שיעור ההתעמלות, ואַת הרגשת את עצמך לא־טוב ונלך הביתה. בשדרה על הספסל ישבנו, תחת הפלפל שעליו תלויים כאבלים. בצל הפלפל ישבנו ואַת ביקשת שאספר לך, אספר לך – הן מזמן לא התראינו. ואני תמה: “מזמן לא התראינו”. ומתי זה ראיתיו קודם?

סיפרתי לך על ההרים ועל הרקפות, סיפרתי לך על טיולי עם הילדים, וביקשתיך כי תספרי לי גם את על מהלך לימודיך, על חברתך, על הספרים שאַת קוראה. ואת עצמת את עיניך. הנעת אט ראשך: אני לא אספר. אתה – הבא לי בפעם הבאה רקפות מן ההרים שלך… ואז תדברי, אז תספרי? והצטחקת בדממה: – ההרים ידברו.

בחמישה עשר בשבט חיכיתי לך. את חדרי פיניתי לך. ממושבות הדרום באו ואתם לא באתם. לא השתתפתי בחג. יחידי סובבתי לרגלי ההרים. באחת השבּתות באתי ליפו הבאתי לך שתי רקפות שתולות בעציצים. האחת כבר פרחה, והשניה – עוד פרחיה חבויים באדמה. ולבי נרגש ועיני נבוכות. גם לא ראיתי פניך בקבלך את הפרחים. גם איני זוכר צלילי־קולך בקחתך את הפרחים מידי.

מדי פעם, בבואי ליפו הייתי סר לראותך. בבלי יודעים הייתי משתדל שאחותי הקטנה תהיה אתי למען תלוּן עם אחותך והיתה לי תואנה לבוא אל ביתכם.

ראי, מדי שנה, בפרוח האביב, ונפשי פורשת כנפיה בנדודים, מדי אביב אכתוב לה למלכת אביבי הראשון, אספר לה את כל נדודי־נפשי על התרפקויותיה ועל צערה ועל כל הצחוק ובנות הצחוק – התינוקות החדשים שנולדו בלבי עם אורות האביב והם נפוצים וחרדים… במכתבי אספר לה על כל פגישה ועל כל פרח אשר מצאתי בדרכי. הנה גם באביב זה כתבתי לה מכתב. על כל הנערות אשר פגשתי סיפרתי לה, על הקטנות והגדולות, רק עליך לא סיפרתי, גם לא רמזתי רמיזה קלה. גם לא העזתי לרמוז אל לבי רמיזה קלה.

כילד אני יושב עתה בחדרי, מנגן בכינורי ומפסיק, מנגן ומפסיק, מסלסל נשיקות ותלתלי צחוק על המיתרים, מפריחם אליך ועומד להקשיב מה תעני, מה תגידי.

כל היום נוהרת נפשי אליך, אליך.

לעת הצהרים עמדתי נשען אל התאנה הצעירה ליד חלוני. הבטתי אל העמק הנמשך עד הים. בתי יפו נראים באופק צפים מעל לים הירוק. עננה שחורה טיילה מעל לעיר. ואחר השתטחה מעל לבתים. כעסתי וכיווצתי אגרופי, ציוויתי לה לעוף משם. – טהרי לי את פינתי – צעקתי אליה…

בן כמה הייתי היום? הגידי־נא, כמה שנים מלאו לי היום? ומי יודע יום מחר? שכחתי מספר שנותי, חשבונות ימי נתבלבלו. אמרי־נא לי אַת, בן כמה אני? אמרי־נא לי אַת.

הבוקר טיילתי בהרים. עם השמש עליתי על ההר. עם הפרחים ועם עשבי השדה פניתי אל השמש, בעינינו רסיסי־כסף ועפעפינו רועדות. הקשבתי לציפצוף הצפרים, אשנבי־לבי נפתחו וימלא ציפצופים. פינות לבי הדי־ציפצופים. עליתי על ראש ההר ופנַי אל הים. עננות לבנות נרדמו באופק מעל למקום משכּנךְ. כעננה זכת־כּנף ריחפה נפשי מעל לאוֹפק. פרשה כנפה בגעגועים מעל למקום משכנךְ.

טיילתי בהרים. ובדמיוני שבו אלי מראות טיולנו.

בתוך הפרדס עמדנו. כדורי־הזהב משחקים במחבואים בין העלים הירוקים.

אַת קטפת לך תפוח, ואני קטפתי לי תפוח. זרקנו איש לאחותו את התפוחים. אני תפשתי את תפוחךְ, תפוחי נפל לתוך ידיך. ובזרקך בשלישית קלע תפוחי בתפוחך. נשקו התפוחים זה לזה ויפלו בין ענפי העץ. צחקתי וארוץ לקראתך ואַת הפנית ראשך, עיניך עצמת וידיד פרשת: לא, לא.

אחזתי בקצה ידך, באצבעות ידך דקות. בלאט הלכנו בין שורות הפרדס. בפרדס נטפלה אלינו החבורה, עם הרעשן. לחשתי לך: ראי, הנה בצדי הדרך סוללה קטנה, ועל הסוללה שביל דק ולבן. עלי בשביל הזה, רוצי בו, הוא שביל-ילדוּתי. בשביל הזה הייתי רץ ומדלג בלכתנו אל הנהר… עלית בשביל, ואני אחריך, והשביל רפוּד צחוֹק־ילדותי; הצחוק דגדג רגליך, ותדלגי ותרחפי. הצחוק דגדג אצבעותי, וידי למתניך.

כה רצנו ונברח מן החבורה. אך גם בם דבקו הדילוגים, ויכרכרו אחרינו בהמולה. עברנו על יד חוֹרשה קטנה. והעצים עומדים ומקשיבים, העצים כובשים נשימתם, מתעטפים דממת־צל. מה הדממה הזו, חורשתי קטנה, ומה לחשי־הסוד בין עליך?

לחשה לי החוֹרשה בחשאי, וידך ענוגה בידי, ודפיקות לבך קלות קלות… כה לָאטה לי החוֹרשה: אורחות קטנות באו בצלנוּ, כלניות כחולות־העין וכתנתן משי־תכלת. ירדה עליהן השינה, הנמנומים על עפעפיהן. אט הן נרדמות האורחות הכחולות… כבשתי נשימת אפי לבל אפריע שנתן מתוקה ועלעלי פרשתי עליהן לשמור סוד חלומותיהן, משי־חלומותיהן… ופתאום פרץ אל תוך החורשה הצרחן שלנו, עם תיבת הפח על שכמו, קפץ בין העצים והרים קול צעקה: כלניות, כלניות. ברחנו מפניו בכעס ובצחוק. והוא השתטח על הארץ, קטף אותן לעשרות: צר היה עליהן. וצר גם עליו.

משני עברי הדרך, לאורך הפרדסים, שׂדרת האשוחים. זהב השקיעה על אצבעותיהם דקיקות. יום מתנות היה היום ההוא. לחשתי לך, וגבעול־קומתך נשען אלי וידי למתנך רכה. לחשתי לך: שדרה צעירה ורעננה זו אני נותן לך במתנה. אלה ילדי, טיפולי, שנות־נעוּרי.

בעודי תלמיד, הייתי שב מדי קיץ אל המושבה, וכל ימי הקיץ הייתי מטפל במשתלה על יד בית־אבי. מדי בוקר ובערבים הייתי עובר בערוגות השתילים ומזלף עליהם פנינים ממזרקי. את העשבים הרעים הייתי עוקר, ואת אצבעותיהם של השתילים הייתי מונה, אצבעותיהם דקיקות וארוּכּוֹת. ובהגיע קומתם לקומתי הוצאו מן המשתלה ופה נטעום, לאורך הפרדס, ילדי־נעורי. הם שמעו בערבים מנגינות־חלילי לאור הירח, מנגינות אביבי הראשון. ועל אצבעותיהם רעדו חרש דמעות־צערי הראשונות בדממת ליל הירח.

עברנו ליד שדה קמה, והשדה משתטח עד ההרים. ובמערב, מבין גזעי שדרה רחוקה, הציצו אלינו הדימדומים. אַת הלכת נרגשת. ללחייך אוֹדם השקיעה ובעיניך זהריה. העננות האפורות במרומים, גם הן הוורידוּ.

את אמרת לי: ראה, הדימדומים על פניך… בוֹא נרוץ אל הנהר. יד ביד רצנוּ, באנו בשבילי הפרדס. קפצנו מעל לגדר. ונגיע אל חוף הנחל. חבוקים צעדנו חרש על חוף הנחל ומימיו חולמים ורודים. הערבות משתקפות במימיו, רקמה דקה חוּמה על הוורד.

באנו בשביל־הדודאים, בּשׂדרה העבותה. אך העשבים גבוהים היו, מכסים את המשעול, לא יכולתי למצוא את הדודאים החבויים בין העשבים.

רציתי להראות לך את פרחי הדודאים, פרחיהם הסגולים, אך העשבים אפפו עליהם, גם כּתרוּנוּ ברשרוש רב.

יצאנו מן השדרה, על חוף ים הקמה עמדנו והצללים נחים על הקמה. דומם כרעת על ברכיך, צנחת כילד בעשבים. לידך שכבתי בקמה. בלאט חיבקתיך וראשך על זרועי. קול צעדים העירנו, קול המולת דברים. מבין העצים לא הרחק מאתנו הופיעו צללים לבנים. – איפה הם? – צעק הטרדן. קמנו בבהלה, באנו בשדרה ונתחבא מאחרי העץ הגדול, בסבך ענפיו הסתתרנו; אַת עמדת, ידך האחת לכתפי והשניה אוחזת בענף. עמדת כאילה נבהלה ותקשיבי, ועיניך צוחקות אלי. הם עברו על פנינו ולא ראונו, כצללים עברו מאחורי העץ.

תחת חופת־העץ עמדנו, והענף על פניך כּהינוּמה. אט הרימותי את הענף ואת עצמת עיניך. לא נתנני לבי לנשקך. והנשיקה רעדה על שפתותי.

על החוף התלול עמדנו, ליד העץ הגדול, והנחל מתעטף בדממה. הוורד נמוֹג לאט, רק לחייך עודן ורוּדות ויונת־נפשי עלי כתפך. אמרתי לך, וידי ללחייך רכּוֹת:

– הנחל עטוף צללים, את פניו לא תראי. אך מנגד רואה אַת ערבה נטויה, וענפיה טובלים בנחל. גומות־חן לו לנחל, סביב ענפי הערבה הטובלים במים. והגומוֹת זרועוֹת חיוּכים וצללים ענוּגים. אחוזים בזרועותיהם יחוללו החיוּכים עם הצללים בגוּמת־החן. במעגל יחוללו, ירקדו כל היום ופניהם אל השמש, והצללים יפנו להם ערפם, יחבאו בחמוּקי הגומה.

כה יסוֹבּוּ כל היום במעגל, ולעת ערב ונגמר הסיבּוּב, ונפלו החיוּכים בזרועות הצללים ונרדמו בחיק גומת־החן אשר סביב ענפי הערבה.

על חוף הנחל ישבנו, על יד הסוּף. ימי ילדותי עולים אלי מן החוף, צפים מדממת הנחל, מבין לעשבים ינהרו אלי, בשבילים יבואו מצטחקים בלאט. כתרתיך זכרונות־ילדותי, קלעתים בגלי צמתך, ועל כתפך נחו התרפקו זהרי ילדותי.

יבבה צלולה נשמעה מן החוף השני. היא יבבת השלך כחול הכנפים, כטפטוף־דמעות זכּוֹת צפצוף השלך, כרננת טפטופן צלילי יבבתו. יבבה חרישית נשמעה מן החוף השני, מחוף שחר־נעורי, היא יבבת אביבי הראשון. כטפטוף־דמעות־זכות, צחות וצלוּלות, כן יבבת נפשי על אביבה הראשון.

הלכנו בשדה הקמה. אפילה מתוקה מסביב. השמים מביטים אלינו מבעד לאצבעות־הערפלים, הכוכבים זה עתה נעורו ובעקבותינו, מבין גבעולי הקמה האירו אלינו זהרורים קטנים, המה תולעי־יוחנא, הנולדים באביב. הזהרורים לא התעופפו, לא הבהבו באויר. לרגלי הגבעולים נחו, ויזהירו בענווה.

למה לא פרשו כנפיהם, הזהרורים, למה לא חגו סביבנו במחולות? לא ידעתי, לא ידעתי. הבאשר רוח קרה נעה לאט בעשבים? או אולי לא צמחה עוד כנפם שקופה, לא צמחה עוד כנף הזהרורים?

בעקבותינו נולדים הזהרורים, רועדים לרגלי עשבים. 

שושנה עייפה, רגליה כּשלוּ. על הדרך, ליד מדורת השומר, ישבנו, ושושנה נשענה אל בין זרועותי. שרה עמדה על יד המדורה נשענה אל הקנה הארוך שמראה־ענק מימי קדם לו שיצא להילווֹת בחשכת הלילה אל בני־האדם התועים בשדות. אַת עמדת על ידי. על ברכיך עמדת וקילפת תפוח־זהב. ואור המדורה על פניך. קילפת את התפוח, פּלח לך ופלח לי, אל פי הגשת את הפלחים והצטחקת. למה זה כה מהר נפסק מישחק הפלחים? למה מיהרנו לקום?

ובלוותי אותך אל ביתך נדברנו כי למחרתו עם השחר נלך יחד ליפו. אני אבוא להעירך, על התריס אתדפק בלאט, ואם לא תתעוררי, אפתח את התריס, אטפס על החלון ואעירך. אַת לא תבריחי את התריס ואת החלון לא תנעלי – כה נדברנו. למען לא אעיר את בני הבית.

אַת שׂמת ידך על זרועי, מיששת שרירי והצטחקת: – אין לך שרירים. שרירי ידך רכים כשרירי ילדה. וכף ידך רכה, וזרועותיך ענוגות מתרפקות. איפה הוא כוחך? ידי שׂמתי לפיך וצל עצב עבר בחשכה על לבי. זכרונות עצובים נדדו סביב כתלי לבי. הושיטו ראשם ויציצו בעד החרכּים. ובאולמי לבי ערב־חג. ובפינה ערוכים כבר הכינורות. דימדומי השקיעה של אביבי הראשון, רמזו לי ספוגי־צער, ממרחקים.

ממעמקי לבי צללו אלי אקורדים מעורפלים, אקורדים ראשונים לאגדה, אגדת המלאך הקטן רך־הזרועות וכוכבו. הקשבתי להם לאקורדים ענוגים ועצוּבים. ידי שׂמתי על פיך ואצבעותי על עיניך. שפתי נאלמו ולבי התעטף, מקשיב לטיפטוף הצלילים ממעמקים.

חוט־צער נרקם בדממה בין נשמותינו. באפילה נרקם החוט, לאור כוכבים יתומים.

ברכתיך לשלום וידך אימצתי אל לבי: – למחר עם השחר.

נפרדתי מאתך. עד לבוקר הן נשארו רק שתים שלוש שעות. ליד המדרגות עמדתי והבטתי אחריך. נכנסת אל הבית והדלת סגרת אחריך. גם מבט אחד לא הפנית לזרוח אלי? לבי נצבט באפילה. ההגיעו אל אזנך האקורדים האלמים ממעמקי לבי, צליליהם עגומים באו אל לבך, צלילי “אגדת המלאך וכוכבו”? על־כן הלכת מאתי ועיניך רחוקות, ולבך זר? והן אני שתקתי. האקורדים נעו בלבי, כגלים במעין החתום, כגלים בין סלעים חתומים. העברתי ידי על עיני ואת לבי הנרגש השקטתי.

הכוכבים עודם רומזים והצללים עוטפים הכל. ודממה ברחובות. רמזי־אור נראים באופק עולים בענווה על ההרים. 

ברגל קלה רצתי ברחוב. צעדי פזיזים, ירעישו דומיית המושבה. מאחורי חלונך עמדתי – והחלון סגור. שכחת את אשר נדברנו. התדפקתי על התריס ושמך לחשתי. האמנם שכחת את אשר נדברנו? האם אך חלום־שוא הוא זה? האשוב על עקבותיו?

מבלי משים ניגשתי אל התריס השני. נפתח. אצבעי נגעה בחלון וינע גם הוא. צחקתי לפחזותי, ליאושי הבהול. טיפסתי על החלון. מרא־ שותיך ליד החלון ונשימותיך תכופות הגיעו אלי. בחשכה האירה לבנת פניך. קל קפצתי לתוך החדר. למראשותיך עמדתי וידי לצוארך חמים ורך. קנאתי במלאך השינה ובמלאך־החלומות צרה עיני. אט גחנתי עליך ושפתותי לזווית מצחך. כטיפות־הטל הנופלות מעלה אל עלה כן טיפטפו נשיקותי על מצחך הטהור ועל עפעפי עיניך עצומות. ונשימותיך על עיני ועל לחיי. פקחת עיניך ולא תמהת, ולא נבהלת. החלפת גם אַת חלום ילדות נפשותינו, חלום מלפני אלפי שנים? פקחת עיניך – והחלום נמשך… קפצתי בעד החלון ובשדרה חיכיתי לך עד אשר תלבשי בגדיך. הצפרים נעורו, שמעתי שיחותיהן, קריאותיהן וציפצופיהן אהבה. מחוֹרשה אל חוֹרשה. עם כל ציפצוף ציפצף בי לבי. עם סילסולי־צלילי־עליצותן פזז בי לבי וסילסל מנגינותיו⁵ אליך.

לא בדרך הרחבה בין הפרדסים, דרך שלוש הגבעות אשר על חופי עמק הירקון, הלכנו ליפוֹ.

בין הכרמים הלכנו, ליד החוֹרשות הצעירות עברנו, זקופות הגזע ורעננות. בין כרמי השקדים בלא דרך הלכנו, בין שורות העצים. כבר נשרה פריחתם. מבין העלים הירוקים והקטנים מציצים אלינו שקדים קטנים מכסיפי־השּער. רק עוד פרחים בודדים נאחזים בקצה ענפים.

על גבעות השקדים רבות טיילנו והשמש עולה בעקבותינו. אמרתי לך: אלו – גבעות ילדותי, אלה – שבילי ילדותי. אז היו כל הגבעות האלו גפנים. וכרמנו בצלע גבעה קטנה על יד חורשת הזיתים אשר עם הגבול.

בימי הבּציר היינו, קבוצת חברים קטנה, עוזבים את הלימודים. בסוכה על ראש הגבעה היינו יושבים כל ימי הבציר.

שם על הגבעה, בין זרועות הגפנים, בימי קיץ זכּים ונרדמים, היינו עוברים בשורות, מטלטלים הסלסלה מגפן אל גפן, כורעים לפני הגפן, ראשנו חבוי בין זרועותיה ובוצרים ברינה חרישית. שם במורד הגבעה, לפנות ערב, ישבתי עם הדימדומים ולבי נע עם צללי ה“חילף” הדקים על החול הורוד. הזית על ראש הגבעה מתעטף בדימדומים. צעיף אפור בהיר לענפיו הפונים אל המערב ולמזרח – פניו כהים קודרים. ולבו עטוף צללים והמיית הים ממרחקים.

או בדממת הליל, לילות־לבנה לילות־כסף. זוהר לעלי הגפן וברק־כסף ללחי הענבים, חבויים בין העלים. וזר־זוֹהר ללבנה, זהר־תכלת. והכוכבים מתנמנמים. ודממה, דממה. רק המיית־הים ממרחקים, ודפיקות-לבי ממרחקים.

שם נעוֹרוּ בי חלומותי הראשונים. מן הדממה, ממרחקים, נעוֹרוּ. נישׂאים אלי על נימי-הכסף ללבנה, על נימי הדממה נעלמים. אז נעורו בי החלומות על החיים החדשים. אז פרחו בי החלומות על החיים הטהורים היפים. ולפנות בוקר עם רינת הצפרים, עת הגפנים מכוסות טל, חרוזי-פנינים לשפת עליהן, אז כרעתי על בּרכּי לפני הגפן. ראשי כבשתי בין זרועותיה שפתותי דבקו בשפת עליה ועפעפי רעדו על טלליה. ויבואו טלליה אל עיני ואל לבי צללו. והיו למעיין זך נובע על פתחי לבי, בו תטבל נפשי ותטהר.

ואת הגפן נשקתי בראשונה. זו אהבתי הראשונה לשדה. אז נפתח לבי לאהוב את צמחי השדה.

היא, הגפן, למדתני לאהוב את ילדי־השדה, לפרוח אתם, לנטות אתם אחר השמש ולנום, להיטמן דומם בין רגבי לבי יבשים בהיות הקיץ, בגהור הקיץ על השדות הנובלים. היא, הגפן, למדתני להשיר עלים אדמדמים בכלות הבציר, בהעלם אשכלות־האהבה. אז תשוב רוח חרישית, מן הים תרחף, מבין לגבעות המערב. חרש תנשא על הגבעות וכנפיה על פניה, למען לא תשמע נשימת אפה, אנחותיה חרישות בל תשמענה. קצה כנפה אז תשלח רוח המערב. רוח־קיץ מגבעות. ונגעה בעצב בעלים־אדמדמים, עלי־בציר אדומי־הצחוק. היא, הגפן, למדתני לצחוק עם כלות הבציר, להאדים צחוק עלי לבי, להפריחו אחר רוח הקיץ המתאנחה בחשאי, לקלוע שני־צחוקי בין דליותיה נוגות ואפורות, מתאבלות על האביב אשר חלף, על אשכלות־האהבה אשר נעלמו…

היא, הגפן, למדתני לעמוד דומם בצלע גבעתי שוממה ולחלום בשלווה חלום אביב חדש. לחלום במסתרי מעמקי חלום פריחה חדשה…

יד ביד הלכנו, נישאנו על הגבעות. לידך פרחתי בדממה ועלי לבי רעננים רוטטים. מפטפטים רוחשים. גביעי נפשי הפורחת מלאו טל- הזריחה, טל רועד על עפעפי. לידך פרחתי בדממה, לנשימותיך־אביב ולרננת דפיקות־לבך.

באנו אל גבעת כרמנו. והגבעה ערומה ושוממה. היו ימים ועקרו את כל הכרמים וכל הגבעות ניטעו כרמים חדשים, כרמי שקדים. אך אבי לא נטע מחדש והגבעה עזובה עד היום. כולה מכוסה עשבי בר ואך פה ושם מציצה זמורה חיוורה ודלה מבין לעשבים, זמורת־גפן. שם כנראה לא נעקר השורש כולו. על ראש הגבעה, ליד הזית, ישבנו ונערך לנו סעודת הבוקר.

פה עמדה הסוכה. פה על יד השביל השתרעו שורות הגפנים. בין הגפנים היה משתטח חברי רחב החזה, חלום־העינים. בלילה, לאור הלבנה היה משתטח בין הגפנים ידיו פרושות לרוחב ובעיניו יתחנן אלי. ואני ידעתי: שיר ערש הוא מבקש. היה עלי להוציא את הכינור מתחת לגפן הגדולה ולנגן לו שיר ערשׂ. עד שהיה נרדם. ואני הייתי ממשיך לנגן עד שהיו הדמעות ממלאות עיני, יורדות על לחיי ונוטפות על הכינור.

– – אַת הצטחקת ותשאליני: מה לאצבעותיך כי כה תפרפרנה מבלי הרף? וידי אוחזת בידך. ואצבעותי יוצאות בריקוד על כף ידך. אמרתי לך: – נשב האביב על אצבעותי ותצאנה במחול אביב על מיתרי כינורי.

כל עוד נושב האביב, כל עוד נשימתו על אצבעותי, לא תפסקנה אצבעותי מריקודן, ממחולותן־במנגינות. הנה כינורי מונח בתיבתו ואצבעותי עודן רוקדות, עוברות על ידיך, מפזזות על חלקת צוארך, מתרפקות במנגינה רכה על לחייך, רועדות בסילסולים על מתניך חטובות.

על הגבעה ישבנו, ליד הזית, במקום שעמדה פעם סוכת־ילדותי. שם ערכנו לנו סעודת הבוקר. והסעודה – תפוחי־זהב עם סיפורים טבולי־צחוק, זיתים מתובלים בשיחות רכות הצלילים, מלים מקוטעות ומבטי־אורה…

קול בכיית ילד קטן הגיע אלינו מעֵבר לגבעה. שם סוכת השומר הבדואי. מבט עיניך אמר לי: – קומה ונקח את תפוח הזהב שנשאר, גם שתי פרוסות הלחם, נלכה אל האוהל מעבר לגבעה. נתנם לילד הקטן הבוכה. האומנם רק אנחנו נשמח? קומה ונצאה לזרוע שמחתנו על פגי הגבעות.

אַת, היושבת בלבי – לחשת לי זאת.

ליד הדרך, לאורך גבעת כרמי, פרחים לבנים. על ברכיך כרעת ותגחני על הפרחים להריח ריחם. וריחם עדין. אמרת לי: עוד לא ראיתי פרחים כאלה, ושאלת לשמם. ואני לא ידעתי. ולבי נהר אליך בתודה. את עמדת על ברכיך. צר היה לך להיפרד מהם. אני זוכר אותם עוד מימי ילדותי. ועוד זוכר אני: אסור לקטוף אותם. מיד הם נובלים וללוֹֹבן-עליהם אצילוּת נוגה, נוגה. 

ראי, אני מספר רק עלי. ואַת, איפה היית אַת? אך כבר אמרתי לך פעם: חרש אני, אִלם לבי ונפשי מוכה בסַנוורים. איני מבין שפת בני האדם ולשון מבטיהם. אני רק שומע בערפלים רחש לבי. תפילת־אהבתי, ואותה אני דולה בגימגומים ובשפתיים רועדות.

באנו אל אהלי השומרים. בקעה קטנה מוקפה חורשות. מצד מזרח היא פתוחה אל הכרמים. באוהל ישבה האֵם וטחנה בריחיים. על יריעות האוהל טיילו תרנגולות. עגלה קטנה רבצה בעשב וגדיה דלגה בין האוהלים. ילדה קטנה ישבה בחול. בעיניה עוד הזהירו הדמעות. נתנו לה את הלחם והתפוח. קפצה ממקומה ותרץ אל אמה האוהלה. רציתי לחבקך. אך התביישתי מפני הערביה ומפני הילדה הקטנה. גם מפני העגלה אשר הביטה אלינו בעיניה הגדולות.

יצאנו מבין הכרמים. באנו אל בקעה סגורה בין הגבעות. זוהי בריכת־הג’מוסים (התואים). על הגבעה משמאל עמדתי פעם עם קבוצת חברי. נערים בני תשע–עשר. עמדנו ונשבענו איש לאחיו אהבת עולמים. עדים הגבעה והבריכה. שם השבעתיך גם אני. עדים הגבעה והבריכה.

שמת ידך לכתפי. זרועי חיבקה מתנך ורגלינו קלות על העשב. אז הורדת ידך מכתפי ותאמרי: למה זה אינך יכול ללכת כבן אדם, ישר? חיבקתי מתניך וראשי אל ראשך. ואצחק ואספר לך סיפור קטן. אמרתי לך: – חלום חלמתי ואיני זוכר מתי. אולי עתה אני חולם אותו…

– – ליל אור – אור ירח. והקמה עודה צעירה. הלכנו בשבילים בין שדות הקמה. היא הלכה לפני ואני אחריה. הלכנו אל ההרים וצללינו מחליקים על גלי הקמה הנמה. היא שאלתני בלכתה: – הבט אל צלי על הקמה, סביב לראשי עטרת־זהב, התראנה? הבטתי אל הצללים על הקמה ואגיד לה: כן, עטרת זוֹהר אני רואה, סביב לראשי היא העטרת, הרואה את?

היא עמדה מלכת ותפן אלי: – ילד, הלא אמרתי לך – לראשי היא העטרת. ואני אחזתי בקצה סנטרה: – ילדה. הביטי וראי. והיא התרגשה ותתקצף ותאחז בשתי ידיה בראשי ותחבקהו ותאמצהו ולחיי נשקו לחייה: – הבט, הבט. למי העטרת? – צחקתי, איני יודע. לשנינו העטרת. נשקתי לה בעינה ואומר לה:

– חלום־חלומי! כה נלכה כל הדרך עד בואנו אל ההרים. כי בלכתנו בודדים אני רואה רק את זהרי, ואַת אַך כתרך רואָה. ואני נפשי כה כלתה לזהרך…

עלינו בצלע הגבעה. והגבעה זרועה מרגניות. בידי האחת כינורי והשניה למתנך. בדלגנו על העשב הרימותיך. כינורי הזדזעזע בתיבתו והמיתרים השמיעו המייתם. אמרתי לך:

– הנה סבּתי על ראש הגבעה. זרועותיה פרושות לברכה. בואי נסורה אל סבתי קמוטת הפנים. הלא היא השיקמה הזקנה על ראש הגבעה.

כילדים רצנו אל השיקמה, כנכדים רכים קטנים אל סבתם הטובה. זרועותיה פרשה עלינו, זרועותיה ערומות, ותברכנו חרש, וקולה כהמיית הרוח בין קמטי־לבּה, כלחש רוח־ים בין זרועותיה. אַת אספת ידיך, יד אל יד בתפילה על לבך, ועיניך עצומות, לחשתי לך: – הקשיבי ללחשי־ברכתה, ברכת סבתי טובה. הנה כה לאט לאט אביאך בסוד משפחתי, בסוד קרובי נפשי.

ממולנו התנשאה גבעה גבוהה. אֵם־הגבעות, היא גבעת “שער־הרוח”. על כתפה ועל ברכיה של אֵם־גבעות זו מתרפקת רוח־הים, מתפנקת הומיה, בהכּנפה עם חום־היום אל גבעות מולדתי.

על ראש הגבעה אעלך. משם תראי את תכלת־הים ואת עמק־נחלולי כעריסה בין הגבעות. ומשם תראי את כרמי־מולדתי – כגלים, ואת שטיח ירק הפרדסים בעמק עד חופי הנהר.

על ראש הגבעה הגבוהה עלינו. שם מצאנו לנו עריסת דשאים קטנה. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות, מזהירות כקטיפה.

רפרפנו בין החלומות, בין פרפרי החלומות. עינינו נפתחו לרגעים, בתמהון נפתחו בלאט. נמנמנו בעריסת הדשאים. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות. מזהירות כקטיפה.

אַת חידת־אביבי, אמרי נא לי: האמגם עלתה השמש עד רום השמים וכבר ירדה, גם שקעה בין הגלים הסוערים?

הנה שבתי עתה מאִתּךְ, ובלבי הדממה אשר אחרי השקיעה. בין גבעות לבי אכרע דומם, על החול אכרע, למען לא יגיע אלי שאון הגלים, המייתם אחר השקיעה, ואוכל להקשיב להדי־הימים שעברו ולזעזועיהם בפינות לבי.

ירד כתר-הצחוק מעל ראשי. לבדי עם נפשי אתהלך בין חדרי לבי, אבקש את הימים שעברו. עיני מבקשה את בת־עינם, אזני קשובה לקול הדם… אך נדמוּ הימים שעברו, נרדמו חבויים בחוֹרשת הלילה. לשוא אתע בין צללי החורשה, לשוא אתרפק על הגזעים האלמים. לרגעים יחרד ציפצוף רך, ציפצוף יתום, בדממה, אך עוד לא הנעתי עפעף, שפתותי לא פתחתי עוד להקשיב וכבר נאלם, נמוֹג בצללי חוֹרשת הלילה.

אז, עם בוקר, ואנחנו, טבולי־אור, באנו אל העיר. והגיעה השעה להיפרד. אמרתי לך אז, ואַת נשענת אל לבי: – הנה אני שב – לרגלי ההרים, אל ילדי ואל משחקיהם. ואַת שבה אל לימודיך ואל חברותיך. ומה בחיק הימים הבאים?

היִמשך שביל־האור, משעול־טיולנו? או אולי צל יעיב עליו, מקיפולי יום מחר יגיח? אַת. חלומי; אם בצלילים יבוא אלי יום מחר, בצלילי-גיל, ואם דממת־עצב בבת עינו – אני שקט אלך לקראתו.

חלומי הרך, ראי, משעולי־עינות־עצב בעקבותיו. ולרגלי כל אחת מגבעותי נוגה יטפטף מעין. עולה אני ויורד בגבעות־ימַי. משולבים הגיל והכאֵב. האמנם לא אבוא אל הרמה, לא אגיע אל הגבעה אשר אין אחריה עמק ואל הארץ אשר בה לא תשקע השמש? – נוגים ימי־חיי. דימדומים נוגעים בדימדומים. מתוך מחול־החדווה של צלילי הבוקר שומע אני קול הדממה הולכת וקרבה אלי, הדממה לאחר השקיעה.

אמרתי לך: גורלי משחק עמי במחבואים.

אשנב קטן לי והוא קבוע בכוֹתל רם. אשנב קטן במרומים. הולך אני ונע על הגבעות ועיני אל אשנבי, האשנב אשר אל ארצות־הנצח. יושב לו גורלי מאחרי הכותל ומשחק באשנב. רגע יפתחהו וישלח בו קרן אור ומשנהו יכסה עליו ויאטמהו. הגידי לי: המן האשנב ירדת אלי, רכובה על קו-אור-נצח, או במקרה יצאת לטייל על הגבעות, מלאכי פתח את האשנב ויפז האור תלתליך, זר־זוֹהר סביב לראשך?

הגידי לי, מי אַת ומאין באת? ומה השם אשר קרא לך מזלי? ומה השם אשר אתן לך בחלומותי? הגידי לי: האם לא אילה־תועה אַת, אילה תועה על ראשי הגבעות? יצאתי עם רוחות האביב אל הגבעות לקראת אשנב־מזלי. ירדו קרני האור על הגבעה ואַת נאחזת בסבכן. נאחזת בסבך בקרניך. כי ראיתיך חרדה, נבהלה, כאילה לכוּדה, ושפתיך אילמות. הגידי לי, מי אַת? מאַין ירדת אלי?

ידעתי, אך רגעים יעפעף עלי הנצח בעינו. אחר אצלול שוב בערפלים. הגידי לי: לךְ! ואלכה. אוחַז דרכי לאט, אגשש בשבילים, אחכה לאביב חדש. אך אם תפתחי לי אור עינך – –

הנחת ידי על ברכי ובאצבעותיך סגרת עפעפי, ותלחשי: לא תבוא! לא תשוב! ושפתותיך דבקו אל שפתותי. לבי כאב מן הנשיקה. זו היתה נשיקתך הראשונה, זו היתה נשיקתך האחרונה. ותעלמי כחלום.

בימים הראשונים שלנו, בימי הועידה, ראיתי אשה אחת יושבת בפינה על יד שולחן המזכירים נשענת אל מרפקה ומקשיבה. בראותי

אותה בפעם הראשונה אמרתי אל לבי: אזניה קשובות למרחקים ומבטה בא מארצות רחוקות, רחוקות. סובב הייתי בין הקהל ומביט אליה, מתחבא מאחורי החלונות ומביט בה. לא יכולתי לגשת. כפרפר הלילה סביב הנר רפרפתי סביב לה, מרחוק. פעם קרבתי. אמרתי, אגש אליה ואגיד לה: אני רוצה לאמר לך שלום. בושתי כילד בגשתי. מבטה זרח עלי שקט. נפשי התעטפה, הליטה פניה ותפול על ברכיה בתפילה. נר־התמיד האיר ממעמקי עיניה, נגה בשלווה רבה. חרש נסוּגוֹתי אל המפתן והדממה מתפללת בנפשי.

תרע"ט. 

א

ביתי בודד על הגבעות וחלוני נשקף אל המזרח.

מדי בוקר אני נעור עם ראשוני־הדימדומים, אילת־השחר מזהירה טהורה, שלווה.

נפשי בי מרננת בדממה. נימי־לבי מרננות ככינור בנשוב בו רוח קלה, בנגעה אט במיתרים.

עם הדימדומים הנעורים שלחתי ידי אל כינורי, קשתי מלבינה באפלולית – השיבותי ידי אל לבי. נכלמתי ובוֹשתי מאוד.

נכלמתי מאוד עם מנגינותי אשר מלאו תרועות־ילד וכינורי אִלם.

אילת-השחר האירה אלי בחסד־אֵם: עורה הכינור ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הדימדומים העולים.

לקחתי כינורי בלאט, אמצתיו אל בין זרועותי, נשענתי אל חלוני ואצבעותי פורטות חרש על הנימים. עם רוחות הבוקר הן נעות בדממה על הנימים.

וקשתי תלויה על הקיר, מלבינה באפלולית, נעה אט לרוח.

אילת־השחר נעלמת בלאט. עוד תישיר אלי מבטה, תאמץ מבטה הנמוג: עורה הכינור, ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הבוקר העולה.

אורות הבוקר הציפו את קשתי התלויה על הקיר.

הן כשמחה הזו לא היתה בי מעודי, מעודי לא חלמתי חלומות־אוֹשר כה אורים, מעודי לא דבק בי הצער במסתרים כאשר דבק בי עתה – ולשוני נאלמה ומיתרי כינורי נמים.

ב

בחלומי בא אלי ריע־נעורי, ריע ימי ולילותי, הושיט לי ידו לשלום. תרמיל הנדודים על שכמו ועיניו מושפלוֹת ארצה.

בחלומי בא אלי חברי־הנאמן, הוא הצער, צער־הנעורים־הגלמודים. הושיט לי ידו לשלום וימלמל ברעדה:

– היה לי שלום ריעי, כי יומי הנה הולך ובא.

אַל תבט בי, כי בעיניך 7זהרי עיניה.

אַל תשא קולך ואַל תלחש אלי דבר – בצלילי קולך אשמע הד צחוֹקה והד־קולה כרחש מעיינוֹת.

וידך אַל תגע בי כי רטט־חמודות־גווה על אצבעותיך.

ראיתיכם עולים בהר, הד פעמיכם – חוגגים על הסלעים, הגיע אל נפשי, ויפעם בי לבי, ואזחל אל המערה בתחתית ההר, היא משכן השנים שחלפו, היא מערת־הנעורים־הגלמודים.

זחלתי אל מערת־רעותנו להחבא מפני קול עקבותיכם העולים. גחנתי אל הבריכה הקטנה במעמקי המערה, היא בריכת הדמעות היתומות, גחנתי על שולי הבריכה להשיב את נפשי, שפתי הקודחות נגעו בסלע הקר והיבש. וחרבה הבריכה, גם דמעה קטנה אחת לא מצאתי להשיב בה את נפשי.

אך בהטותי אזני אל הסלע, שמעתי המיית־פלג בצלעות־ההר. הוא הפלג הנובע ורן בעקבותיכם, ונבהלתי מאוד. כל עוד רוחי בי קמתי מעל שפת הבריכה וברכי כושלות ולא ידעתי אנה אמלט. אויה לי, כי מלאה המערה מי הפלג אוֹרים וגלי־הצחוק אפפוני. זרועותי נואשות התרפקו על סלעי המערה ואצבעותי אחזו בקצף הגלים הצוחקים ונמוֹגים על כתליה.

שטפוני הגלים ויסחפוני רחוק רחוק אל העמק בתחתית־ההר.

לא ידעתי איכה שבה רוחי אלי. תחת אחד השיחים שכבתי ואתכּווץ. ארבתי למלכת־האושר, ארבתי לך בנועך בדממה לצלעות ההר.

נפשי בי הולכת וכלה על כן אמרתי: אמלטה נא… אך אַל תבט בי ואַל תשא קולך, וידך אַל תגע בי. רק ברכתך שלח-נא אתי, ברכני בטרם אלך.

כה דיבר אלי ריעי הנאמן. ריעי רועד ובגדיו נוטפים, ורסיסי הצחוק מזהירים בין תלתליו.

ומלכת־האושר נמה לה בשלווה. ואני ישבתי על הסלע לשמור על שנתה, ואשיר לה בלאט שירת־ערש רכה ועליזה. כצפור־הרים ציפצפתי לי בלאט. ואני מקשיב לנשימותיה של מלכת־הרי.

בפיק־ברכים שׂרך לו דרכו ריעי הנעזב מעמי, הלוֹך וירוֹד בשביל המתפתל, הלוך והכשל וגנוח ברעדה ובפחד. ריע צער־נעורי־הגלמודים, ריע תפילותי הרוויות דמע, ריע דממתי הנואשת – הלך מאתי ואני גם לא ברכתיו לשלום.

הקשבתי לנשימותיה של מלכת הרי ועל מצחה ועל עפעפיה אורות השחר נעים, נוהרים. 

ג

בואי אלי עם רוחות השחר ועם הכוכבים הנמוגים בחיוכי־הבוֹקר, בואי אלי אל ראש גבעתי. כי לא אוכל לבדי נשק לשלום את כל הכוכבים, עצוֹם עפעפיהם בנשיקה, כי לא אוכל לבדי לדלוק אחרי עננות הזהב מוורידות־הלחיים, כי לא אוכל לאצור בי לבדי את כל הזהב הנובע. ההרים בקצה האופק נשטפים בערפלי־זוֹהר וכל הגבעות פלגי־זהב. לא ידעתי עצור לבדי שטפם ויתפרץ וינהר ויגאה על המרחבים.

בואי אלי עם רוחות השחר אל ראש גבעתי.

וגם עם זהב־צהרים בואי אלי. – כגבעות, כים נשתטח מול השמש, זרועותינו נפרוש ועינינו עצומות. וירדו עלינו ימי־הזהב, ונסכו עלינו חלומות־זהר, בהתלכד זרועותינו בשלוות נמנומים.

בואי, בואי אלי עם שלוות הצהרים.

ועם דממת־הערב בואי אלי. תמוגנה קרני הזהב האחרונות על עקבותיך בעלותך אלי אל ראש גבעתי.

כי רכות עיני משוט לבדן בדימדומים, מתעות לבדן מסביב למדורת הכלולות לשמש ולים. כי רפו זרועותי מחבק את הים אשר שפתיו תחוורנה מאושר בבוא אל זרועותיו השמש, כי צר לבי מהכיל את הדממה הגדולה ואת המיית־הים הבאה ממעמקים, כי לא אוכל לבדי להאיר את נפשי בדעוך הדימדומים ובגהוֹר הצללים על הגבעות ועל הים.

עם דממת הערב בואי אלי. ננוע על הגבעות ואת נפשנו נדליקה לפנינו והאירה לנו בנוענו על הגבעות עם הצללים ועם האפלה. והאירה לנו בשכבנו עם דממת־הליל.

ד

מה היה לנו כי נאלמו שפתותינו, כי לא ידענו דבר איש עם אחותו? מה היה לנו כי תדבקנה שפתותינו בנשיקה ארוכה וחרישית ולבנו ילָחץ מכּאֵב? מה העצב הזה אשר ירד וישכּוֹן בעיניך ויערפל את עיני בדמעות? האם תשלום הוא לימים אשר בהם הדממה מילאה את מעמקינו שירה לאין סוף?

האם תשלום הוא לימים אשר בלי אומר ובלי דברים ישבנו ושיח נפשותינו בתוך הדממה נוהר, נוהר לאין סוף?

האמנם הרבינו אוֹמר ועתה נפשותינו עייפות ועצבות מסבל־שיח האושר? על כן נאלמו שפתותינו?

בערוב היום נכנף העצב אל בין זרועותינו, והוא כמטולטל סערה, והרוח הן בלאט נישאה על פני הגבעות.

רוחות סתרים נושבות, אורבות לי בין הגבעות. 

לחש גורלי אשמע בהמייתן. מבין הצללים אראה דמוּת נעה לקראתי. צל דמות ריע נעורי הוא. מדוע לא באת אתי אל חדרי? למה שבת על עקביך? לאטך פסעת בקצה הרחוב ואת פניך לא הפנית גם פעם אחת, ואני עמדתי בפינת הרחוב, מבעד לערפל־דמעותי ראיתיך, הבטתי אחריך עד העלמך בין צללי הבתים.

אמרתי לדלוק אחריך. בכנף צעיפך אדבק כצפּורת חרדה ואחנן נפשי: – הוי אַל תלכי מעמי ברדת הצללים, אַל תנועי לבדך בנשוב העצב. היצמדי אלי. יחד נעמודה עד עבור הצללים, עדי יִמוֹג העצב.

רציתי לדלוק אחריך, רציתי לחנן נפשי אליך, ורגלי נשאוני אל בין הגבעות, אל בין הגפנים הערומות, ולרגלי השיקמה פרועת־הצמרת צנחתי ואבך.

רוחות־סתרים נשבו סביב, התלחשו בין ענפי השיקמה וידמו. והצל בשולי הגבעה נלכד בזרועות הגפן.

הלבנה עלתה לאטה. מבין ענפי התאנה אשר על ראש הגבעה האירה אלי פניה.

אורות רכים וחרישים נפוצו לצלעות הגבעות ויזהיבו את החול. טיפסו האורות בעקבות הצללים החיוורים והנמוֹגים. נשאתי עיני אל הגפן בשולי־הגבעה. כולה הוצפה אור הלבנה. קמתי ממשכבי על החול ואעל על ראש הגבעה. 

יעקוב,¹

כל הימים, מיום שירד הגשם הראשון, אני חולה. כאילו ירד גם על נפשי הגשם. כאילו ביקשה גם נפשי לחַדש שרשיה, לשלוח את היונקות אל מקורותיה, והנה – אין אדמה לשרשי.

לא. לא מיום שירד הגשם חולה בי נפשי. עוד מיום אשר שתלתי את “קטעי” ב“אדמה”² ראיתי כי “קטעים” אני שותל וקטעים אני מהלך על האדמה, באין אחיזה לשרשי.

יעקוב, את האמת העמוקה והנסתרה גלה לי, ואמוֹר לי: לא במנוד־ראש קראתם את קטעי? אמוֹר לי: ההאמנתם רגע לאמיתוּת דברי?

כי הנה כל הימים נדמה לי, כי אבדו לי כל הקרובים אשר לי בשדה, כי אבד לי אמונם של כל אלה אשר חייהם־שירתם, אשר מעשיהם יום יום – חרוזי נפשם.

עוד לא כלתה בי המבוכה, עוד לא דרכה רגלי במנוחה על שביל־חיי. ראה, הנה מעשיו של כל אדם מונחים לפניו על דרכו; צעד אחד – והוא יגע בהם. ואני, מעשי כה רחוקים ממני, והדרך כה ארוכה.

האמנם “זמר־לשבת” המה לי געגועי אל האדמה? או “פשטידא” לכבד בה את אורחי־נפשי בנוֹח השבת על השׂדוֹת, בנמנמה במתיקות בפינות הבית ובשפכה שלוותה על נפש העובד?

כי בלכת הדברים להיגלות חרדתי בי מאוד. אמרתי לי: לקראת נפשות אחדות הולכת עתה נפשי. האמנם הגדתי את אשר רציתי להגיד? והאמנם תשמענה את אשר שרה נפשי?

את סודות לבי גיליתי לפני כולם. והאם ירעד הד מצלילי־לבי על נימי לבם? ורגע הצנעתי לי עם תפילותי. אמרתי לי: אם בלב נפש רכה אחת, אשר נשארה עצובה על חוף הנחל, והיא בוכיה חרש על אביבה אשר לא בא עוד, או על אביבה אשר חלף, והנה ישא אליה הנחל על גליו את המיית־חיי, ונעורה נפש החולה על שפת הנחל, ונעורו בה תקווה ואמונה לאביב כי יבוא, והיה זה שכרי, חלף גלוֹתי את מסתרי־ צערי ואת חבויי חלומותי… אולם עוד לפני שהופיעו הדברים הרגשתי כי מתחייב אני בנפשי עם גילויים. נתחייבתי וידי ריקות, ורק נפשי חולה בי, כלה אל מקורותיה. ולא ידעתי את הדרך אל הנחל, למען אשב על חופיו ואקשיב להמיית גליו, ואחכה אולי תבוא אל נפשי רינת חיים חרישית אשר תמלאני אמונה. 

הנה נזכרתי עתה באגדה. איני זוכר מתי וממי שמעתיה: קוסם נסתר היה בארץ, קוסם נפלא. ויעמול כל ימיו לגלות את המעין אשר השותה ממימיו לא ישקע אביבו לעולם. וישא הקוסם את רגליו וילך לנוע בארצות לבקש את מעין הפלא.

ובאחד הימים והחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם פצחו רינה וינועו במחולות, פתאום הזהירו ויסובו כולם במעגל, כי נבע מעין הפלא מבין לחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם.

ואיש לא בא לדלות מים מן המעין, כי נשכח הבית מאדם ושדהו עזובה מני רגל. ורק צפור שדה, או כבשה תועה תרווינה צמאונן במימיו.

והקוסם גם הוא עוד לא שב. ואיש אינו יודע מה היה לו. האבדה לו דרכו ואינו יודע לשוב אל ביתו העזוב, או סובב הוא עוד בארצות לבקש את המעין אשר השותה ממימיו אביבו לא ישקע לעולם…

הן הולך אני אתכם, אולי גם יצאתי עוד קודם ממך לדרך, ולמה זה אתם כבר הגעתם ואני עוד סובב בשבילים? האם מפני יראִי את החיים במקורם? או אבידה אָבדה לי בדרך ואעכב? או כי טוב לי בחיי־נוע ונוד על הגבעות, בנוע וגוד סביב למקור חיי? מדוע זה פניתי אל הילדים?³ כי עוד לא בשלה נפשי אל החיים? כי עוד לא גמלה נפשי למען המעשים? על־כן הולך אני אל הילדים, ואתם יחד רוצה אני לבוא, לעלות במעלה־החיים, להעפיל אל פסגת העבודה והיצירה, אל שירת־יום־יום?

מדוע זה שבתי אל הכינור? כי מבקש אני לרדת בעזרתו אל מעמקי נפשי? לדלות בעזרתו את אשר לא יוגד, ואשר לא ייראה לעין, ואשר לא יעשה בידים?

והן תוך־נפשו של האדם הוא בחייו־יום־יום, במעשיו אשר הוא עושה מדי יום. בהם האמת הערומה והטהורה. וראה את מעשי – נפשי רחוקה עוד, כה רחוקה מהם. עוד לא הגעתי גם לפתחי־שבילם, עוד על פרשת הדרכים אני תועה סובב. מה המבוכה הרבה הזו לנפשי?

האוֹשר חופף עלי כל הימים וכענן־אור ילך לפנַי, ובקשתי להיות כצמח־השדה, עשב רך וחרישי ליד המעינות, לשמוע בי ומסביבי את השירה האחת והיחידה, שירת־הצמיחה. מה הגלות הזו אשר אני עורך לנפשי?

יצאתי לנוד אחר בתרי־לבבי. נפשי נעה אחר מולדתה. גזרים נקרעה ותסוֹער לעברים. והעריסה עומדת ריקה, שוממה. המנגינות הלכו בגולה ונפשי נעה אחר המנגינות השבויות.

אמור לי: הקראת את ה“אדון מסן פרנציסקו?”⁴ איני יודע אם הבינותיו כמו שצריך להבינו. אולם דמיוני שמע בלי הרף, והרבה יותר ממה שנאמר. והן זהו סיפור ריאַלי, פשוט ומדויק.

ואני, עם קריאה בו התחילו צפים ועולים לפנַי סמלים, והמה הולכים וגדלים, עד היות האניה – לסמל ה“אנושות”.

מי יודע? אולי הריאליות היותר פשוטה והיותר אמיתית היא סמל האוצר בו את כל חיי־הנצח? לא. אַל תעבור בנקל על מה שאני אומר פה. אפשר מאוד שאיני אומר בדיוק מה שצריך, אבל קרא את האדון, את ה“אדון מסן-פרנציסקו” והוא כבר יבאר לך את זאת.

כן. ערב אחד נכנסתי לאחד הבתים, שני נערים ישבו וקראו. לבי היה מכונס בתוכי והנה שמעתי את הנער קורא:… אחר כך היו משקיעים את עצמם בתוך אמבטאות של שיש, יוצאים ומתעמלים, מעוררים תיאבון לאכילה… מתבשׂמים ומתיפים… ויוצאים לאכול ארוחת שחרית ראשונה".

דברים פשוטים. והילד גם קראם בשויון־נפש ובחריצות של תלמיד הקורא לפני המורה במחלקה, כאומר: באמת לא מעניין כלל מה שכתוב פה בספר, אלא שאתה אומר כי בלי קריאה אי־אפשר להתפתח. ובכן הא לך ואקרא…

ובי חלף קוֹר לשמע הדברים. וקראתי: – איזו שׂנאָה קפואה, מאובּנת במלים האלו. הנערים תמהו. ואני הלכתי לי. הנערים הפסיקו את הקריאה אחרי קראם עוד איזה דפים. גם אני שכחתי את הדבר.

ושוב באו לידי חוברות ה“מעברות”. אמרתי לעצמי: נראה אם באמת שמעתי אז את המלים האחדות ככתבן. ואקרא שנית. על־כן אני אומר לך: קרא את “האדון מסן־פרנציסקו”.

אתחיל מן הסוף. את הסוד אגלה לך מיד. לי גילה את הסוד אותו הזוג הנחמד שבסיפור, המאושר ופורח לעיני כל. זוג פורח זה אשר, כפי הנראה, אינו חושש למראה עינים. עיוור הוא באשרו והוא פורח בגלוי כפרחים אשר בשדה, וכל הנוסעים רואים ונהנים ולבם טוב עליהם… ורק קברניט האניה, רק הוא יודע כמה מקבל צמד־חמד זה בשכר פריחתו ואשרו.

שולל הלכתי אחר צמד־החמד הזה.

נסערה האניה וערבוביה בכל המראות, פנים בפנים נלכדים ומיטשטשים. דמות ריחפה לקראתי ונבוכותי: – מה? אני?

עצמתי את עיני, ואני מטולטל־הסערה, ולא ידעתי לאן גלי־התמרמרותי מתנפצים ולא ידעתי לאן אסוֹער ואזרק. והנה נחה רוחי בי ורגלי עמדו על החוף. פקחתי את עיני: “האמנות” בכל קסם יפיה והדרה עמדה לפני.

המשוררים, הפסלים, הציירים והמנגנים, מכל הדורות ומכל פינות הארץ, נפשותיהם נהרו ככוכבים בדממת הליל, ונפש בנפש נגעה ויִקרם עליהן עור, והנה הזוג, זוג הנאהבים, עומד לפנַי ומחייך בּחן. דבוקים הם באהבתם ובחסדם הרב יאצילו לי כבבלי־יודעים מראה פריחתם.

קרא את האדון מסן־פרנציסקו, קרא אותו היטב, ועמוד על יד הזוג הזה. קרוב תעמוד ועיניך פקח לכל תנועה קלה, ואזניך הטה לכל הגה. האם לא המשוררים והציירים הם, המנגנים והפסלים – כל אלה החיים עם נפשם בגלוי, כל אלה האוהבים את נפשם לעיני־כל, כל אלה המשחקים לעיני כל העם ולעיני השמש את “משחק־אהבתם”, צערם ושמחתם, אבלם ואושרם ועתידם?

ורק קברניט האניה ידע כמה צמד־חמד זה מקבל עבור “מלאו את תפקידו באמנות”.

קול דם אחי צועק אלי מאולם המשתה של האניה וגם דם אלה אשר נפשם בם כבר נקרשה, אשר דמם אינו צועק עוד והמה ממשיכים למכור את צערם ואת אשרם ואת אהבתם לאדונים מסן־פרנציסקו.

הקראת? ובכן אמור־נא לי עתה: האם אניה היא זו האטלנטידה? ואם אוקינוס־מים הוא הסוער וסוער תהומותיו לבלעה? והאם רב־חובל הוא זה האדם גדל־הקומה אשר מראהו כאֵל קדמון? – –

הן זוהי הטכניקה. המכניקה הנפלאה אשר גאון־אלים כבר יצוק בגופה הצעיר וגבורת אלים בצעדיה, אשר עד מעט ודמתה באמת לאחד האלים הקדמונים. והיא הנושאת על כתפיה את האדונים מסן־פרנציסקו עם מנגניהם ועם משרתיהם, עם משחקיהם ועם מענגיהם, ועם כל יתר צרורותיהם. נושאת אותם בחסד ובשויוֹן־נפש אל כל פינות התבל, אל כל חופי שעשוּעיהם.

הלא זוֹהי הטכניקה. והאדונים מסן־פרנציסקו חושבים כי רק לכבודם הופיע אֵל קדמון זה ויצא מבין רזי־פלאי־חדרו לברכם: בואכם לשלום. והוא עומד ומחייך בחסד. ואת לעגו הן אני רואה, בהניעו ראשו בדממה.

כן. רב־החובל עוד כוחותיו רעננים בו, ובטחונו רב ומוצק הוא בו, ואולם “הזוג” כבר עייף וכבר נמאס לו, לשחק את המשחק להנאת קהל הנוסעים באניה.

ואת ציור האניה בליל הסער קראת?

מעביר הוא חתך באניה לרחבה, וכל הדיוטות נפתחות לפנינו בבת-אחת. מן הצופים הקופאים על המצפה ומשתוללים בנעצם מבטיהם המטורפים בעמקי־הערפל, ועד אלה דמויות האנשים הערומים הרצים רוץ ושוב על יד התנורים, וגופם שוטף פלגי זיעה, ועורם נשרף מן החום הרב והמה עייפים עד מוות…

ובקומה הבינונית, שלווים וענוגים ישתרעו להם ה“אדונים מסן-פרנציסקו”, יעשנו סיגרותיהם, לבם ייטיבו ביין ורגליהם על השולחן, גם ישוחחו ויסחרו בעמים, יעלו ויורידו את המקח, וסביבם יתאבך העשן בשלווה. ומקהלת המנגנים תשעשעם ומראה צמד־החמד…

התמונה ריאלית? ריאלית מאוד. הן באצבעות תמוּשש. הוא חצב לו באבן שדרת־פסלים. ואני את נשמתם שמעתי…

עוד דבר קטן אוסיף. אולי אינו חשוב כל־כך, אולם בכ"ז יהיו הדברים אמורים: האם לחינם שלח אותו בונין אל האי קפרי? אל מקום חרבות־מבצריו של הקיסר טיבריוס? לחינם הביא עליו שם, ודווקא שם, את המוות המגוֹעל הזה?

כן. אלה הם חייו של האדון מסן־פרנציסקו וזהו גם מותו.

ואני, התדע איך זה נגלתה לי נשמת הפסלים? בימים האחרונים השגתי לי משקפת. יודע אני מה? צרים לי האפקים ואני רוצה להרחיבם? מבקש אני לגלות את ההרים החדשים המחכים לי בדרכי או לגלות סתרי־הגבעות החבויות באופק עתידי? או כי נושא אני את נפשי אל ההרים אשר גלתה מהם, לראותם ממרחקים ולשיר להם בדממה על נדודי בנכר ועל אשרי הגולה אתי? 

משקפת מקרבת ומגדילה השגתי לי באלה הימים מאחי הטוב, וסדי בוקר אעלה לי על גג ביתי, מדי בוקר, לפני עלות השמש, בהיות האופק צח וטהור, טהור גם מאבק זהב הזריחה, אעלה לי על גג ביתי עם משקפתי ואסע למרחקים. כל המרחקים הולכים לקראתי, וכל הנסתרות מתגלות אלי.

כל הר החבוי מאחרי האופק נישא לקראתי וכל עוף קטן הנשכח ונעזב בצלע גבעה רחוקה נע וחרד עם הרוח לקראתי. ושבילי, שביל־ימי אראה גלוי לפנַי עם כל נפתוליו, וכמעט אראה אחרית־משעול־נדודי…

כן. למה סיפרתי לך את כל זה? נכנפה נפשי בחלומותיה ואשכח את אשר רציתי להגיד.

ופעם חמדתי לי לצון ואת המשקפת הרכבתי על עיני וארחק מעט ואביט בה על הדברים המונחים על שולחני, ראיתי את עטי, את מחברותי, את הדיותה ואת הכינור המונח על המיטה ואת מנורתי הקטנה, והם כל-כך גדלו, כל־כך גדלו, עד כי נבהלתי מהם ואצחק מאוד. אחר הפניתי את המשקפת אל הספר אשר היה פתוח במקרה, וזה היה ברגע עלות המראות מבין השורות, ברגע הישמע שיח נשמות־המלים.

ועלתה ברגע ההוא מבין שורות הספר מקהלת המנגנים אשר לאדונים מסן־פרנציסקו, והיא מתנועעת כשיכּוֹרה בתוך ערפל הסיגרות וכחושבת להקיא בהיטלטלה על גלי הלהג והרכילות והפוליטיקה של האדונים והגבירות סביב. הבטתי אל בין שורות המנגנים, והנה מבין אחרוני השורות הכרתי את אחד המנגנים. הקשבתי ואזני צדה צלילים הקרובים לנפשי מאוד. קרבתי וניגשתי – ואבהל. כי הייתי כמתקרב אל מראה.

אני נישא על סערתי וכולי רועד וקודח על גליה. רציתי לזעוק ולהפסיק רגע את נגינת התזמורת הענוגה והאודירית, והאדונים מסן־ פרנציסקו יאלמו רגע מלהג פיטפוטיהם ואת הזוג רציתי לבקש כי יפסיק לרגע אה פריחת אשרו הגלויה. ואת האדון החובל כי ייטיב נא בחסדו לשכוח לרגע את מכונותיו הנפלאות ואת גאון אלהותו. וגם את הגוויוֹת הערומות למחצה, המתנועעות כבבלי רצון וכבלי־יודעים על יד התנורים, והן כאבודות כל נשמת חיים, רציתי לחבקן בזרועותי כי תעמודנה רגע מנוע.

ואת האניה רציתי להעמיד רגע על ראש הנישא בגלים ולסער רציתי לצווֹת כי יקפא וינח לרגע, וצעקתי אז לכולם: קראו, קראו את האדון מסן־פרנציסקו! 

שובי, שובי נפשי למנוחיכי. אך איה היא המנוחה? באחד הרחובות שם למטה, באחד הבתים הנשכחים נמה לה נערה, תמימה וזכה תנוח לה, ובין גוזלי־חלומותיה אשרי ישתעשע לו במנוחה.

נומי לך, נומי לך, אַת נערת־חלומותי. ואַל יגונב אליך גם הד נשכח ותועה מסערת נפשי בליל בלהה זה. רגע נאלם בי לבי מחרדה, כי אמרתי: אולי אאסף בסערתי ואבד גם אשרך אתי. אולם מנצח שב אני אליך על הגלים. כי שמך לחשתי בהיאבקי עם הגלים ולרוחך קראתי בי, שיועתי בי בדממה. ותרחפי מתוכי על הגלים ותשקוט הסערה.

ועוד מה: תגיד לשניאור,⁵ או מוטב שאגי אגיד לו, כי אתה – בשדותיך לעולם לא תפגשנו. אני, אני אולי עוד אפגש אתו. ובכן מה אגיד לו?

אגיד לו, כי אך לשוא יעפר באבק־זהבו לעוור את עיני, כי אך לשוא ישווה לו “הדר מלך נידח וגוסס”. אך לשוא ימרח את שחוק החסד על שפתיו בשרוֹק “עגלות”־שיריו והנה טעונות ירשת נפשו… כי את שפתיו המתעוותות בפלצות אני רואה ואת “ראשו המתנועע לכאן ולכאן ונוהם כשחוט” אני רואה בהיחבאו בין ענפי הגפן הפרא. כן. עוג מלך הבשן הזה נשחט. כי עושר מלכים לו וירושת־מלך הוא מנחיל לנו, ואולם נדיבות הצמח ואורו השקט בהיאספו לו בשלווה אין לו. אין לו. הוא זורק בנו את עשרו, מפזרו לעברים והשממון בפניו, חניכיו המדולדלות מעבר לשפתותיו מלהגות ומתחננות: “נלמד נא למות כמות פרי־ירקות ושיחים”. תגיד לו, תגיד לו; אך שכחתי, כי אתה לא תראהו לעולם. אני, אני אולי אפגש אתו, ובכן מה אגיד לו?

– מלכי המסכן, הנידח וגוסס. כאב־שממונך ופרפוריך נגעו אל לבי. אך מלכי, מלכי הגדול. את המוות ביקשת ללמוד מצמחי־השדה. ואולם לחיות כמוהם לא ביקשת את נפשך. ועל־כן לעולם, לעולם לא תהיה בך נדיבות הצמח הגוֹוע עם פריו. ואם גם תפזר את כל אוצרותיך. כי, התדע סוד שלוות־מותם? רק אשר ידע לחיות, ידע גם למות.

לשוא הסתתרת, עוג מלכי, בין סבכי־הגפן, לשוא תיחבא שם עם פרפוריך, כי הנה אחיך לידך עומד ובעינים דולפות כסתיו יבעבע חרש: “רק שממות ליל קר אל חיקך הדיחני”. הנה הוא מפהק ומפטפט מתוך הרהורי תשובה: “התאווה מוכת שבט חרטה – במאורת השיממון מסתתרת”. 

נלמד־נא אחי, נלמד נא לחיות כצמחי־השדה.

*

יעקוב, יעקוב, מה אני רוצה ולאן אני הולך? למה אני עוזב את מולדתי והולך לנוע בארצות? למה זה עליתי על אניתו של האדון מסן- פרנציסקו, ואתם עומדים ומורידים את סירתנו הקטנה והצנועה למים. הנה מרחוק אראה בפרוֹש סירתנו את כנפיה הלבנות… עומד אני על המעקה ומביט למרחק – כפרפר קטנטן דמות סירתנו. אני נתלה על המעקה, נמשך אל סירתנו הקטנה, להביט בה, לראות אנה תלך ואיך תנע על הגלים, לראותך כפוּף על המשוטים. ועצוב לי פה על האניה הגדולה, כה עצוב. יש רגעים ולא אדע דרכי. אנה תובילני האניה. נעלמים מאוויי מלפני עינַי.

פנקס קטן יש לי, ובפנקס אני נוהג לרשום לי לעתים את חפצי־לבי ואת משאלותי הרבות. לקחתי לי את פנקסי הקטן. דיפדפתי בו לאטי ואמצא בו כתוב את הדברים האלה: – “ביום עלותי על האניה הגדולה לנסוע אל הארצות הרחוקות”.

– – – כי אמר אמרו לי האנשים: בארצות הגדולות, באחת הערים, באחת הספריות, חבוי לו ספר יקר, ובספר גנוזות נשמות יתומי־ העולם, עם חלומותיהם ועם צערם.

בארצות הגדולות, באחת הערים, באחד הבתים העזובים והנשכחים, כינור עתיק מונח לו בפינה, בו יצקו את נפשם יתומי־העולם. בו יצקו את שירתם היתומה והזכה. שירת־היחיד.

יותר מזה לא יכולתי לקרוא, כי היו פרחים כבושים בין דפי הספר, והפרחים נדבקו אל הדף. ולא נתנני לבי לקרוע את הפרחים מעל דפי־ הספר. ועתה אני יושב לי כילד חולה ומביט בעד שמשות חלוני אל המרחקים. ריח־הגשם בא אל אפי ורינתו מלאתי. ורציתי לרוץ על פני הגבעות, ועל הגבוהה בגבעות אעמוד ואפרוש זרועותי – כגבעולים וכגפני הגבעות, כתאנות פרושות־הזרועות. וירד עלי הגשם והירווני, והירווני.

תל־אביב. תרע"ט

פרח פרח ובשׂמיו. ולאדם – המנגינות.

בא הקיץ על השדות – בעמקים ריח שלאחר קציר. השדות ערומים ואִלמים. רק על ההרים עוד צמחי אזוב נותני־ריח פורחים צנועים ונכלמים על אשר אחרו לחג הפריחה, תמהים על הדממה ועל נקישת הגבעולים היבשים.

הכציפור־אביב באת אל גני? ובגינתי קיץ נרדם. וחלומותי נמים בי.

הכפרפר־אביב באת אל גני? ופרחַי נמוגו עם נשימות הקיץ הראשונות. ובשׂמַי נישאו אל כל עבר עם רוחות־האביב החולף.

רציתי לדבּר אליך – ושׂפתותי נאלמו, רציתי לנגן אליך וכינורי ישן שנת הקיץ. נרדמו בי מאוויי וחלומותי נמים בי.

ומנגינותי אילמות.

אמרתי אל לבי: אצאה בגנים, אנוע בכרמים, אולי אמצא בשׂמים ואגישם לאורחת־לבי, אולי אמצא צלילים חבויים בגבעות ואחרזם לאורחת־לבי אשר באה אלי עם דממת הקיץ

אַת, אשר שנים, שנים ערגה אליך נפשי במסתרים, אַת, אשר לא העזתי שאת שמך על שפתותי. אַת, הקרובה אלי ורחוקה ממני כל הימים – האמנם אל אשנבּי פניך מוּעדות, אל פתחי לבי?

קול צעדים שמעה נפשי. ואחרד מן הדממה אשר בתוכי.

האמנם צעדים הם, צעדיך אשר משחר ילדותי נפשי מאזינה ומצפה להם?

קול צעדים עורר נפשי, ונפשי פשטה כתנתה עם האביב החולף. פזרה מחרוזותיה ופניניה על הגבעות בנועה עם רוחות האביב, את רדידיה תלתה על הכתלים בנועה עם בשמי־האביב.

עליתי בגבעות, באתי אל המעיינות ובשבילים הבודדים ביקשתי, אולי אמצא מתנה לאורחת־קיצי, אולי אדלה מנגינה לקבל פני אורחת־דיממתי. אולי אמצא ואשאל כתנת־חג, מחרוזת פנינים אשאל לי לקבל פניה ונפשי נכלמה ונבוכה.

לא געגועי טווּ את המנגינה הזו, לא מגביעי אני דולה לך את הבשׂמים. שאלתים. שאלתים וגעגועי נמים בי, ובּשׂמַי החדשים עוד לא נעורו. אחי הוא אשר השאיל לי את הבּשׂמים,אחי אשר נולד לפני דורות רבּים הוא אשר השאיל לי את המתנה.

בעברךְ נשענת לתוּמך אל חלוני, ואיקץ מתוך מאוויי הנמים – ואחרד לקראתך.

סלחי לי על הכתונת אשר לבשתי בחפזה.

שאלתיה ואולי אינה הולמת לי. סלחי לי על המנגינה אשר אני אומר לשיר באזניך. והיא – לא מעמקי־לבי שאבתיה.

כעני אעמוד על פתחי לקראתך ובידי אין כל בלתי אם כדים שאולים. גם לא אדע אם אצליח לשאתם בידי.

על האבן ליד חלוני שבי ואספרה לך את הסיפור אשר רקם אחי־נפשי לפני דורות רבּים.

בקראי את הסיפור נעורו בי זכרונות. היה לי כאילו אני כתבתיו ואחר שכחתיו. ועתה אני שב אליו.

היה לי כאילו ספר זכרונותי מדפדף לפני. כל חלומותי החבויים והזכים ראיתי מלבלבים בו.

יראתי פן ירעדו נימי לבי בספרי ונבוכה המנגינה, ושפתי תגמגמנה. הן לבי נם בי, ומאוויי נרדמים. אני אך את סיפורו של אחי־לבי אני מספר לך. הסיפור אשר רקם אחי לפני דורות רבים.

ואַת על האבן ליד חלוני שבי, וראשך השעיני על סף החלון.

ומבפנים אקרב אליך, ליד החלון אשב, ראשי לראשך וידי לצוארך. ובדממת הערב אספרה לך.

לונגוס / דפניס וחלויה

(הקדמה)

פעם בצוּדי על האי לאֶסבּוֹס, נתגלה לי בחורשה מוקדשת לנימפות מראה נפלא אשר מעודי לא ראיתי כמוהו. היתה זו תמונה המתארת סיפור־אהבה.

החורשה היתה יפה, עציה עבוּתים, פרחיה שלל־צבעים, והמים רוחשים בעשבים. מעיין זך הישקה את העצים ואת הפרחים.

אך יפה מכּל היתה התמונה. היתה זו יצירת־קסם. אנשים רבּים, גם מארצות נכריות, היו נוהרים אל החורשה לראות את התמונה ולהשתחווֹת לנימפות.

בתמונה נשים בלידתן. נשים אחרות מחתלות תינוקות בחיתוּלים. תינוקות מושלכים עזוּבים. חיות באות ומיניקות אותם, רועים אוספים אותם. נערים ונערות מתלכּדים באהבה. שודדי־ים והתנפלות אויבים על היבשה.

מראות אלה בתמונה, ועוד רבּים כמוהם, כולם מראות־אהבה, הקסימוני וימלאוני שמחה כה רבה עד אשר גמרתי בלבי לכתבם עלי ספר. לכן ביקשתי מבני המקום כי יבארו לי את כל פרטי התמונה. את דבריהם אספתי ואסדרם בספר אשר אני מגיש מנחה לאל־האהבה, לנימפות ולפן.

הספר הזה יהא נא אוצר יקר לכל בני־אדם: החולה ימצא בו תרופתו ומר־הנפש מתיקוּת. אשר אהב – יִשאב ממנו זכרונות ואשר לא אהב עדיין – יקדש בסוֹדוֹת האהבה.

כי אין אדם אשר יימלט מן האהבה. כל עוד יש יופי בעולם וכל עוד ישנן עינַים לחזות בו.

ותפילתי לאלוהים, כי בּסַפּרי על אהבת אנשים אחרים, אשאר שקט ולא אתלקח בּאִשם.

ספר ראשון

א) מיטילאֶנה היא עיר גדולה ויפה על האי לאֶסבּוֹס. תעלות עוברות בה, ובתעלות נוהרים לאט מימי הים. ועליהם בנויים גשרים מאבן לבנה וחלקה. העיר דומה לאי על הים. בקירבת העיר, במרחק מאתיים סטדיוֹת היתה אחוזתו של אחד העשירים. והמקום מקסים: הרים וחיות רבות בהם, שדות תבואה, גבעות עטופות כרמים ואחוּ למרעה. הים יקיף את האחוזה, גלים רכים ישתפכו אל חול החוף.

ב) רועה עזים מן האחוזה, לאמוֹן שמו, מצא פעם תינוק ועז מיניקה אותו, וכך היה הדבר: עז אחת מעדרו של לאמוֹן היתה בורחת לעתים קרובות. היתה נעלמת, עוזבת את גדיה הקטן ובאה לבין השיחים. לאמוֹן ראה את הדבר והשתאה לו. פעם בצהרים יצא בעקבות העז. והנה ראה, בין שיחי הרותם העטופים חבלבל סבוך, על הדשא הרך, מוטל תינוק. העז ניגשת בזהירות לבל תפגע רגלה בילד. והילד יונק את החלב מעטיניה כאילו ינק משדי אמו. הרועה ניגש מתפלא וירא את הילד והנה הוא יפה ובריא. גופו עטוף חיתולים מבד יקר מאוד, מעילו ארגמן והלולאה זהב טהור. על ידו היה מונח סכין וניצבוֹ שן.

ג) מתחילה אמר הרועה לקחת אתו אך את החפצים היקרים ולהשאיר את הילד במקומו. אולם מיד בוש בחשבו כי רחמי העז רבּו מרחמיו. חיכה עד הערב ויקח אתו את הכל – את החפצים היקרים ואת הילד וגם את העז הוביל אתו ויביאם אל מירטלה אשתו. מירטלה נדהמה מאוד ותשאל אם בימים האלה יולדות העזים ילדים. לאמוֹן סיפר לה איך מצא את הילד העזוב, איך היניקה העז את הילד ואיך בוש להשאיר את הילד עזוב בשדה. מירטלה הסכימה למעשי בעלה. הם צררו את המעיל ואת הסכין ויצפינום ואת הילד אימצו להם לבן. והעז היתה לו למינקת. ולמען יהיה שמו כשל בן כפר קראו לו: דפניס.

ד) עברו שתי שנים ולדריאס רועה־הכבשים השכן קרה אותו מקרה. באי היתה מערה מוקדשת לנימפות – סלע גדול ובתוכו חלל. מחוצה למערה – כיכר עגולה. ובסלע חקוקות דמויות של נימפות, יחפות־רגלים, זרועותיהן ערומות עד לכתפיהן, קווצותיהן מתפתלות סביב צווארן, חגורות למתניהן וחיוך על שפתותיהן. והנימפות רוקדות במעגל. פתח המערה היה באמצע הסלע וממנו נבע מעין, אשר מימיו הישקו מרבד דשא נעים ורך לפתחי המערה. שם היו תלויים כלי־עץ לחליבה, חליל האל פּן, חליל חבור הרבה קנים שוני המידה. אלה מתנות הרועים מן הדורות שחלפו.

ה) ואחת מכבשותיו של דריאס, אשר אך זה עתה המליטה טלה, היתה מרבה כה ללכת אל המערה הזו, עד אשר חשב הרועה לא אחת, כי תעתה הכבשה ולא תשוב אליו עוד. ולמען יסרה ולגמול אותה מבריחתה לקח הרועה בידו ענף ערבה רענן ורך ויעש ממנו עניבה ויקרב לאט אל המערה למען לכוֹד את הבורחת. ומה גדול תמהון הרועה בראותו את הכבשה עומדת ומיניקה תינוק קטן, כאשה המיניקה את בנה באהבה. התינוק מגיש בצמאון ובעליצוּת את שפתותיו פעם אל העטין האחד ופעם אל העטין השני – ושפתותיו ורודות וצחות. ואם ישבע התינוק וירפה מפטמות הכבשה, תלקק היא ברחמים בלשונה את פניו הרכים. ויקרב דריאס להתבונן בתינוק והנה – ילדה קטנה, בריאה ויפה. על ידה מונחים החיתולים ואתם רשת־סרוּגה זהב לשׂערות. וגם נעלים רקומות זהב.

ו) דריאס ראה בזאת יד האלים. ולמוד־רחמים מכּבשׂתו הרים את הילדה בזרועותיו, את החפצים צרר בשק ואת הנימפות בקש כי תשלחנה לו את הברכה למען יוּכל לטפל בילדה הקטנה אשר מצא לרגליהן. ובהגיע עת שוּב העדרים שב דריאס לביתו. סיפר לאשתו כל אשר ראה, הראה לה את כל אשר מצא ויבקש כי תאמץ לה את הילדה לבת, כי תגדלנה בסתר ולא תגלה לאיש דבר. נפה – כן היה שמה של הרועה – היתה לאֵם לילדה. אהבה אותה גם פינקה אותה, כמו פחדה פן דלו רחמיה מרחמי הכבשה. וליתר בטחון שמירת־הסוד בחרה לילדה שם כפרי ותקרא לה: חלוֹיה.

ז) הילדים גדלו ויפו מאוד ולא דמו ליתר בני הכפר. לדפניס כבר מלאו חמש־עשרה שנים וחלוֹיה צעירה ממנו שנתיים. והנה חלמו דריאס ולאמון חלום אחד בלילה אחד. ובחלומם: ונמפות המערה, אשר בה מצא דריאס את הילדה, מסרו את דפניס ואת חלוֹיה בידי עלם צעיר יפה עינים ונחמד למראה אשר לכתפיו כנפים ובידו קשת קטנה וחיצים. העלם שלח חץ אחד בשני הילדים, ויצו לדפניס לרעות את העזים ולחלוֹיה את הכבשים.

ח) חזון־הלילה העציב את רוח שני הרועים. צר היה להם על הילדים אשר נפל בגורלם להיות רועי־צאן כמוהם. כי חשבו הרועים בלבם: התכשיטים היקרים אשר נמצאו עם הילדים אות המה לעתידות יותר מזהירים הנשקפים להם, על כן טיפלו בילדים מישנה־טיפול ובדאגה רבה. אולם הם נשמעו לפקודת האלים אשר בחסוּתם מצאו את הילדים. סיפרו איש לאחיו את חלומו, הקריבו קרבנות במערת־הנימפות לילד בעל הכנפים אשר את שמו לא ידעו, ואחר שלחו את הילדים עם עדריהם לשדות. לימדום עבודם הרועים: איך ינהגו את הצאן לפני הצהרים, ואיך ינהלום ברדת חום־היום. מתי יובילו את הצאן אל המים ומתי יכניסו את העדרים אל המכלאות. המקרה אשר ידרש בו המקל והמקרה אשר די בו בקול.

הילדים מלאו חדווה רבה. אהבו מאד את עזיהם ואת הכבשים, הרבה יותר מאשר אהבוּם יתר רועי־הכפר. חלוֹיה ידעה כי כּבשה היא אשר הצילה אותה ממוות, ודפניס זכר כי עֵז כלכלה אותו בהיותו נעזב מבני האדם.

ט) האביב בא. פרחים הציצו מכל עברים. בחורשות, באחוּ ובצלעות ההרים נעור זימזום הדבורים. פעיית ילדי־הצאן נשמעה. הטלאים הרכים רקדו והגדיים דלגו על ההרים. החוֹרשות מלאו רינת־צפרים.

דפניס וחלוֹיה ראו כל אשר סביבם חוגג ונלווּ גם הם אל המקהלה. שמעו שירת הצפרים – וישירו. הגדיים קופצים – קפצו גם הם. וכדבורים עפו מפרח אל פרח, הצמידום אל לבם ויקלעו מהם זרים ויביאום מנחה לנימפות.

י) הם רעו את עדריהם יחד. במשחקיהם ובעבודתם היו תמיד יחד. עתים היה דפניס מקבּץ את השׂיוֹת התועות של חלוֹיה ופעמים היתה חלוֹיה מכנסת מראשי הסלעים הזקופים את גדייו המעפילים של דפניס. היה האחד שומר את העדרים והשני משתעשע לו. ומשחקיהם משחקי־רועים וילדים. חלוֹיה היתה מלקטת גבעולי עשב דקים וקולעת מהם כלוּב קטן יפה לחרגולים. דפניס היה לוקח לו קנים משפת הנחל, היה נוקב את הקשרים, מחבר את הקנים יחד בדונג, ועד נטות הערב היה לומד לחלל בחלילו. יחדיו היו שותים את יינם ואת חלבם, ומהמאכלים אשר היו מביאים אתם אל השדה היו עוֹרכים להם יחד סעודתם. כה דבקוּ דפניס וחלוֹיה איש באחותו.

יא) המה נתונים למשחקיהם הילדותיים ואֵל־האהבה הביא עליהם דאגות. הזאבה אשר ביער הקרוב המליטה את גוריה ומזון רב היה דרוש לה למען כלכלם, על כן היתה משחיתה בעדרים אשר בסביבה. בני־הכפר התקבצו בלילה ויצאו אל השדות, חפרו בורות – רחבם אַמה אחת ועמקם ארבע אַמוֹת. ואת העפר פיזרו סביב. אך מעט ממנו השאירו על יד הבור. אחר כיסו את הבור ענפים דקים ואת שארית העפר שפכו על הענפים עד אשר לא ניכר מקום הבור. ארנבת קלת המרוץ – לוּ עברה על פני הבור היתה משבּרת את הענפים הדקים היבשים כקש. אולם לשוא היתה כל עבודת בני הכפר. הזאבה לא נפלה אל הבורות אשר ניכרו בעמק ועל הגבעות. חשה הזאבה במוקש. לעומת־זאת אבדו להם הרבה עזים וכבשים, וגם דפניס כמעט אבד באחד הבורות. וכה היה הדבר:

יב) שני תיישים מלאו קנאה איש באחיו, הסתערו ויערכו מלחמה מצח אל מצח. המַכּה היתה כה קשה עד כי נשברה קרן אחד־התיישים ובכאבו הרב פנה הפצוע עורף ויִמלט בגעיות־תלונה ממוּשכות. השני, שכור־נצחון, רדף אחריו בלי־רחם, דפניס מצטער על תישוֹ שבור־הקרן ומתמרמר על רשעות התיש השני, תפש מקל־הרועים בידו וירדוֹף אחר המנצח. ובשטף מרוצתם, כשהאחד נמלט בפחד והשני דולק אחריו בחימה, לא שׂמוּ עין על מקום מידרך רגלם, ויפלו שניהם באחד הבורות, התיש ראשונה ודפניס אחריו. וזה היה לאשרו של דפניס, כי נפל על התיש ויעצרהו בנפילתו.

דפניס ישב בתוך הבור וירם קולו בבכי, אולי יעבור איש בשדה ושמע קול בכייתו ובא להושיעהו. חלוֹיה אשר ראתה מרחוק כל אשר קרה מיהרה אל הבוֹר ובראותה כי חי דפניס, ביקשה עזרת רועה־שוורים, אשר רעה בשדות הקרובים.

הרועה חש אל הבור ויחפש חבל למען הורידו אל דפניס להאחז בו ולא מצא. אז התירה חלוֹיה את הקישור אשר לשערותיה ותתנהו בידי הרועה. את קצה הקישור הושיטו לדפניס ושניהם עמדו על שׂפת הבוֹר וימשכו בכל כוחם. דפניס נאחז בפתיל, טיפס ויעל מן הבור. גם את התיש העלו ושתי קרניו גדועות. זה גמולו המר והנמהר של המנצח. את התיש נתנו במתנה לרועה הבקר לאוֹת תודה וביניהם נדברו כי אם ישאלום בבית על התיש הנעדר ואמרו: הזאבה אכלתהו. אחר שבו אל העדרים. ובראתם כי גם הכבשים גם העזים רועים להם בשלווה ישבו שניהם בצל האלון ויבדקו את גופו של דפניס לראות אם לא נפצע מן הנפילה. ולא נראתה אף טיפת־דם בגופו גם עקבות מכה לא ניכרו, רק מלוכלכים היו שׂערותיו וגופו בטיט ובעפר. אז אמר דפניס לרחוץ בשרו במי המעין למען לא יכירו לאמוֹן ומירטלה ולא ידעו את אשר קרה לו.

יג) חלוֹיה הלכה אתו ויבואו אל מערת הנימפות, אל המעין הנובע. שם מסר דפניס את בגדיו ואת תרמיל הרועים בידי חלוֹיה ויעמוד לרחוץ את קווצות ראשו ואת אברי גופו. שערותיו היו שחורות וגופו שזוף מן השמש, דומה היה כי צל השערות נח על גופו על כן עורו כהה. חלוֹיה הביטה ותרא והנה דפניס נחמד למראה. ובהיות זו הפעם הראשונה אשר ראתה את יפיוֹ אמרה בלבה כי מי המעין הם אשר שיווּ לו את היופי. היא רחצה לו את כתפיו ואת גבּוֹ ובנגעה בעור הנער, ועורו כה רך וכה חלק, ושלחה ידה בסתר ונגעה בגופה לחוש גופו של מי רך ועדין יותר.

השמש נטתה לערוב והם שבוּ הביתה עם העדרים. אולם למן היום ההוא מחשבה רק אחת קננה בלבה של חלוֹיה, אך לזאת ערגה: לראות שוב את דפניס רוחץ במי־המעין.

למחרת שבו אל המרעה. דפניס ישב לו בצל האלון, כדרכו יום יום, חילל בחלילו ועיניו נחו על עדרו הרובץ בעשב, כמקשיב בעוֹנג לצלילי החליל. חלוֹיה ישבה לידו ותבט גם היא אל העדרים. אך יותר מכל הביטה אל דפניס. ודפניס נחמד.

ותחשוב חלוֹיה בּלבּה: אוּלי המנגינה היא המעטה עליו את קסמיו. ותקח את החליל מידו ותגישהוּ אל פיה לנגן, למען תהיה גם היא יפה כמוהו. אחר ביקשה אותו כי ירחץ שוב במעין. הוא עמד במים והיא ראתהו. ולא יכלה חלוֹיה לעצור את ידה מנגוֹע בּגוּפוֹ. ובערב, בשובם אל הכפר, לא סר מעיניה מראה דפניס במערומיו, ולא חדלה מחשוב על קסם יפיו. וזו היתה ראשית האהבה.

יד) אך חלוֹיה לא ידעה את לבה. גדלה בשדה ומעודה לא שמעה את שם האהבה. עתים היתה כמדובבת מתוך חלום ושם דפניס היה עולה על שפתותיה. ונפשה יצאה בדברה. ועיניה תועות. ימים לא היתה טועמת מן המאכל ובלילות נדדה שנתה. צחקה ובכתה כאחד. נרדמה והקיצה בבהלה. חיוורון היה שפוך על פניה ופתאום אדמו מאוד. וחרדתה רבה מחרדת עֶגלה אשר צרעה עקצתה ביום קיץ.

ובהיותה לבדה, והיא שקועה בהרהוריה, ודיברה אל נפשה:

– אני חוֹלָה ולא ידעתי מה. אני כואבה ובגופי אין כל פצע. אני עצבה והן גם אחת מכבשותי לא אבדה לי. אני מסתתרת בצל־היער והנני כאחוזת־אש. כמה פעמים נעקצתי בסבכי תוּת הבר ליד המעינות – ולא בכיתי. כמה פעמים עקצוני הדבורים – ועד מהרה שכחתי את הכאב. ועתה כאבי רב מכל הכאבים האלה, והוא מכלה את לבי. דפניס יפה, אך הן עוד רבּים יפים. לחייו אדמוניות – והן גם השושנים אדמוניות. מנגינת חלילו ערבה – והן שירת הזמיר גם היא ערבה. ראיתי את הפרחים היפים ואת הזמיר בחורשה שמעתי ושכחתים, וזכרם לא יעלה על לבי. מי יתנני חליל רועים – ונחוּ עלי שפתותיו, ונשימותיו תנשובנה בי. מי יתנני גדיה רכה – ונטלני בזרועותיו כאשר ישא את הקטנה והאהובה בגדיותיו. הוי המעין, צר־העין, אך טבל בך דפניס – וייף. ואני אך לשוא טבלתי במימיך. הוֹי הנימפות אשר בחסותכן עברו עלי ימַי הראשונים, השכחתן אותי ותתנה אותי למות? מי יקלע לכן זרים אחרי? ומי ישמור את כבשותי המסכּנות? ומי ידאג לך חרגולי החביב, אשר בעמל כה רב לכדתיך ואושיבך בכלוב־הקנים הקטן? אז שכבתי לי בצל סבך, חום הקיץ בשדות המזהירים, ונרדמתי לצילצולי קולך, חרגולי החביב; ועתה אך לשוא תצלצל חרגולי, דפניס גזל את שנתי מעינַי.

כה התאוננה חלוֹיה ותאָנַח. ולא ידעה מהו כאב נפשה, ולא ידעה גם לכנותו בשמו.

טו) ודרקון רועה־השוָרים, אשר הציל את דפניס ואת תישוֹ מן הבוֹר, הוא בחוּר אשר זקנו החל לצמוח וידע את האהבה. למן היום ההוא אשר ראה את חלוֹיה חמד אותה בלבו ותאוָתו גברה בו מיום ליום. אל דפניס לא שׂם גם עינו, כי חשבהו לילד, וכה אמר אל לבו:

אקנה לבה במתנות או במירמה אצודנה. וָלא – אקחנה בכוֹחי. כי ידע דרקון היטב את האהבה ואת כל הדרכים אליה.

הוא נתן לדפניס חליל־רועים במתנה, ולחליל תשעה קנים, והמה לא בדוֹנג מדובקים כי־אם במתכת צהובה נוצצת. ולחלוֹיה נתן עור אילה זרוע כתמים לבנים, והעור יפה מאוד לכתפי־הרועה. עם הימים חדל משים עינו בדפניס, אולם מדי יום ביומו היה מביא את מתנותיו לחלוֹיה. והמתנות: חריץ גבינה טריה, ביכורי־פירות, זרי־פרחים יפים, גם אפרוחים רכים היה מוריד לה מקני החורשה. פעם הביא לה גביע ושפתיו מזהבות, ופעם – עגל רך אשר מצא תועה בהרים. וחלוֹיה בוטחת, אינה יודעת את הערמה. והיא מקבלת את מתנותיו בשמחה. אולם רק אז היתה שמחתה שלמה, בחלקה את המתנות בינה ובין דפניס.

ופעם פרץ ריב בין שני הרועים; מי הוא היפה ביניהם? ויגישו משפטם לפני חלוֹיה. והפרס למנצח – נשיקה מאת חלוֹיה.

טז) דרקון דיבר בראשונה וכה אמר: ראי חלוֹיה, קומתי גבוהה מקומת דפניס. אני רוֹעה שוָרים והוא אך רועה־עזים. וכמחיר השורים העולה על מחיר העזים, כן ערך רועה־השורים עולה על רועה־העזים. עורי צח ולבן כחלב ושערותי מזהיבות כקמה בימי הקציר. אמי היא אשר גדלתני בחיקה ולא עז־העדר. הן הוא קטן ורפה, גם זקן אין לו – כאשה הוא. ושחור הוא כזאב. הוא רועה את העזים ומן העזים ריח־רע נודף. דל הוא ואין לו גם במה לכלכל כלב. שמעתי אומרים: עז היניקה את דפניס על כן דומה הוא לגדי.

כאלה וכאלה היו דברי דרקון רועה־השוָרים. אולם דפניס פנה אל חלוֹיה וכה אמר:

אמת היא, עז היניקה אותי בילדותי – אך גם צאוס – עז טיפלה בו. אני רועה עזים, אך גם את הקטנה בעזי לא אמיר בּגדוֹלה בפרותיו. וריח־העזים לא דבק בי, כאשר לא דבק גם באל פּן, והן גופו כתיש. דל אני, מזונותי חלב וגבינה, לחמי אינו לבן וייני מן הפשוטים ביינות. אך שמח אני בחלקי, ושבעתיים תערב לי ארוחתי הדלה בחַלקךְ אתי מזונותי. אין לי זקן כמו שאין לאל בכחוס, ושחור אני כפרח היקינטוּס. אך נבחר מן הסַטירים – האֵל בּכחוּס והיקינטוּס מן החבצלת.

אדום הוא דרקון כשועל, זקנו כשל תיש. ולבן הוא ושמן כנשים אשר מן העיר. אם תתני לי נשיקתך – על שפתותי תנח, ובנגעך בשפתותיו תדקרי מן השערות הצצות על שפתותיו ומן השערות המכסות את סנטרו. זכרי חלוֹיה, כי גם אַָת ינקת חלב כבשה, ובכל זאת – הן כה יפית.

יז) לא יכלה חלוֹיה לכלוא עוד את נפשה. מלאה חדווה לשמע דבריו האחרונים של דפניס. וגם ערג לבה ימים רבּים לנשקו. קפצה על רגליה ותעצור בדפניס מדבּר עוד, ותחבקהו ותנשק לו. ונשיקתה נאמנה.

רוגז וחפוי־ראש נמלט דרקון אל החורשה, שם ישב ויחַבּל תחבולות למען השיג את תאוותוֹ.

והנשיקה נגעה בלבותיהם ההומים של דפניס וחלוֹיה. ולבותיהם התלקחו. היתה נשיקת חלוֹיה כעקיצה מכאיבה ללבו של דפניס. עצב רב ירד עליו ויאָנח ולבו הולם בחזקה. נשא את עיניו אל חלוֹיה ופניו יקדו מבּוּשה. הביט בה וירא את שערותיה והנן זהב, מבט עינה רך ועיניה גדולות כעיני העגלה, ועורה לבן מחלב כבשים, ודומה לו, כי צעיף הוסר מעל עיניו, כי רק עתה נפקחו לראות. לא יטעם מן המאכל, ובהגישו את הספל את פיו, כמעט יגע בו בקצה שפתותיו והשיבהו. הלך קודר. הוא אשר היה הומה ומפטפט כצלצלי־השדה, נאלם עתה, שקע בהרהורים. הוא הפּזיז מן הגדיים, נדחק עתה אל פינה חבויה וישב מבלי נוע שעות רבות. שכח את עדרו וחלילו מונח ככלי אין־חפץ־בו. ראשו כפּרח הגוֹוע על גבעולו, עיניו יקדו ופניו חָוורוּ, קמלו כעשבים בנשוב בהם רוח קדים. ובנועו לבדו ודיבר את לבו וכה יאמר:

יח) מה עוללה בי נשיקתה של חלוֹיה? שפתותיה עדינות הן מן השושנים ופיה מתוק מדבש, אך נשיקתה קשה מעקיצת הדבורה. פעמים רבות נשקתי את גדיי, פעמים רבּות נשקתי את הטלאים הרכים של חלוֹיה, גם את העגל אשר הביא לה דרקון – נשקתי, ולבי שקט בי. ועתה נשימותי תכופות, לבי פועם ורוחי מתעלפה. – ואני כּלה לנשקה עוד ועוד. הוי, נצחוני האכזרי, הוי מחלתי האנושה, אשר גם לכנוֹתה לא אֵדע! האם לא שתתה חלוֹיה רעל לפני אשר נשקתני? ולמה לא מתה מן הרעל? הזמיר מרנן בחוֹרשה – וחלילי נאלם. גדיותי מדלגות עליזות – ואני יושב עצב. המורד מכוסה פרחים – וידי שמוּטוֹת ואני קולע זר. המַגנוליה זולפת ריחה והיקינטון פורח, ודפניס הולך ונובל. עוד יום עוד יומַיים ודרקון ייף ממני.

יט) כה נאנח דפניס ויתלונן בנשוב בו לראשונה רוח האהבה. אולם דרקוֹן לא כּילה את ימיו באנחות. הוא הלך אל דריאַס. ודריאס עובד בכרמו, עודר סביב לגפנים. ויבא לו דרקון חריצי־גבינה טריה לזכרון ידידוּת נעוריהם בימים אשר דריאס היה יוצא עם עדריו למרעה. ובדברם קרא דרקון בשם חלוֹיה ויבקש את הנערה מאת דריאס, בהבטיחו לו מתנות רבּות ויקרות תמורתה. – צמד שוָרים למודי עוֹל, ארבע כוורות דבורים, חמישים שתילי תפוחים, עור שור לנעלים, ומדי שנה בשנה – את היפה בעגלי עדרו אשר נגמל משדי אמו.

דרקון קנה את לבו של דריאַס וכמעט הושיט את ידו לתקעה בכף דרקוֹן לאות הסכמה. אולם השיב אל לבו, כי הילדה ראויה לגורל טוב מזה. וגם ירא מאוד לנפשו פן יתגלו ברבות הימים הוריה האמיתיים של חלוֹיה והמיט עליה אסון בתתו ידו לדרקון. על כן נמנע דריאַס מתת לו את חלוֹיה. הודה לו על המתנות הרבּות, גם ביקש את סליחתו על אשר אינו יכול למלא את בקשתו.

כ) וירא דרקון, כי גם הפעם נכזבה תוחלתו, ויצר לו מאוד על המתנות הטובות אשר אבדו חינם, ויגמור בלבו לכבוש את לב חלוֹיה בחזקת־היד, בעת אשר תהיה יחידה לנפשה. ויארב להם דרקון וירא כי על פי התור ירדו עם הצאן אל העין: פעם ירד דפניס, ולמחרתו תנהגם חלוֹיה. וישם אל הערמה פניו, כיאות לו. זאב גדול מאוד התנפל לפני ימים אחדים על עדרו, ויצא הפּר לקראתו וירטש את בטן הזאב בקרניו וימיתהו. דרקון התקין את עור הזאב וילבשהו. ולא נראה האיש, כי את הכּפּות האחוריות הצמיד אל רגליו, ואת הקדומות כרך לזרועותיו, ואת ראשו תחב בעור גולגולת הזאב ויהי לו כמַסכה. אחרי עשותו את כל אשר יכול למען הידמוֹת לזאב, שׂם פעמיו את העין, במקום אשר משם יורדים הכבשים והעזים מדי יום לרווֹת צמאונם אחר שׂבעם מעשב השדה.

הנקיק אשר ממנו נבע המעין היה עמוק ומסביב סבכי תוּת־הבּר… דרקון התחבא בין השיחים, הציץ מבעד לסבכים אורב לעדר ולרועה. אמר להפחיד את חלוֹיה ואחר יתנפל עליה ויכבּשה בלי כּל עמל.

כא) הופיעה חלוֹיה והיא יורדת בשביל עם העדרים אל העין. היתה לבדה. דפניס נשאר בשדה, שם קיצץ את ראשי הבּדים הרכּים מן השיחים ומן העצים, מכין מזון־הערב לגדיים בהיותם כלואים במכלאה. חלוֹיה קרבה עם העדרים והכלבים הולכים בעקבותיה. דרקון אמר להתנפל וינַע כה וכה בין השיחים. רשרוש העלים החריד את הכלבים ויתנפלו בנביחות איוּמוֹת על הזאב המדומה. דרקון לא הספיק לקוּם ממחבואו, וגם אבד את עשתונותיו מפחד פתאום. והכלבים סַבּוהו ויתקעו בו את שיניהם, אומרים לשסע את עור הזאב. דרקון בוש מאוד להיגלוֹת לפני חלוֹיה, ובהיות לו עור הזאב למגן, נדחק בין השיחים ולא קם. חלוֹיה נבהלה ותזעק את דפניס לעזרה. אולם כאשר שסעו הכלבים את עור הזאב ויתחבו את שיניהם בבשרוֹ, התחיל דרקון לילל ולהתחנן לעזרה אל חלוֹיה ואל דפניס אשר בא. הם הרגיעו את הכלבים ואת דרקון הובילו אל המעין וכתפיו וירכיו פצועים ונשוכים. שם רחצו לו את הפצעים ואת עקבות שיני הכלבים שטפו במים, גם קלפו קליפה ירוקה מן העצים לעסוה בפיהם ויניחוה על הפצעים. וכה רבה היתה תמימותם במזימות האהבה ותעלוליה, עד כי חשבו את כל המעשה למשׂחק בני־הכּפר ולא עלה גם על דעתם לכעוס עליו או להתאונן, כי אם ניחמוּהוּ, גם ליווּהוּ אל ביתו בתמכם בו בשתי זרועותיו.

כב) אחר אשר ניצל מן הסכנה ויחָלץ – לא משיני הזאב, כדברי המשל, כי אם משיני הכלבים, ישב דרקון וחבש את פצעיו. ודפניס וחלוֹיה יגעו עד הערב בשוטטם לקבץ את עדריהם הנפוצים. כי בראות הצאן את עור הזאב נבהלו, וגם נביחות הכלבים הפחידון מאוד וינטשוּ לכל העברים. אלה טיפסו על הסלעים, ואלה נפוצו בעמק, גם הגיעו אל חוף הים. והצאן אשר היו נקבצות בצהלה לקול חלילו של דפניס, ולמחיאות כפיה של חלוֹיה היו קופצות ורוקדות לקראתה, לא שמעו הפעם לקריאותיהם, כי פחד הזאב היה עליהן. ודפניס וחלוֹיה, כציידי הארנבות, הלכו בעקבות הצאן, סבבו בהרים ובעמק ויקבצו את העדרים ויביאום את המכלאות.

בלילה ההוא ישנו שניהם שינה עמוקה, אחרי לילות רבּים נדודי־שינה, כי עייפותם הרבה היתה להם לתרופה נגד חלי לבם והעינויים אשר הביאה עליהם האהבה. אולם אך דמדם השחר ויקיצו עמו יסוריהם. שוב חדוות הפגישה, שוב צער הפרידה. לבם כאב ויתגעגעו ולא ידעו מה. הם אך ידעו כי מקור היסורים לו – הנשיקה ולה – המעין אשר בו רחץ דפניס. ותקופת השנה עוד הגדילה את המדורה בלבותיהם.

כ"ג) האביב חלף לו והקיץ בא. הצמיחה הגיעה למלואה, ומסביב נישאה בעוז נשימת החיים המלאים. הפירות גמלו על העצים והקמה מזהיבה בשדות. מבין סדקי האדמה בוקעים צליליהם המתוּקים של החרגולים, העדרים הומים מפעייתם הרכּה והרועדת של ילדי־הצאן, וריח הפירות הבשלים זולף מן הגנים. מימי הנחל זורמים לאיטם ושרים במילמולם הלואט שירת קסמים. הרוח לוחשת בארנים ולחישתה כמנגינת חלילים הנישאת ממרחקים. התפוחים מלאוּ עדנים, עורגים לנשק את האדמה וימתקו מעל שרביטם ויצנחו לארץ. והשמש, מתגעגעה וכלה אל בני הארץ, מפשיטה מעליהם את שמלותיהם ותציגם במערומיהם. כל אשר ראה דפניס וכל אשר שמע היה מצית את לבו. על כן טבל במים ויצלול בהם להשיב את רוחו. בנחל רדף אחר הדגים הקטנים המשתעשעים סביבו, שח על פני המים וישת בגמיעות ממוּשכות למען כּבּוֹת את האש אשר אכלה את לבו. וחלוֹיה, אחר כלותה לחלוב את הכבשים ומרבית העזים, עמדה להריק את החלב אל הכדים. לא יכלה להמשיך במלאכתה כי הטרידוה הזבובים ועקצוה. אחר רחצה את פניה, שׂמה לראשה זר קלוע אמירי הארנים ולכתפיה עור־האילה. מילאה את הגביע יין ואת הכד חלב מילאה והלכה אל דפניס להשקותו מן המַשקה.

כד) שעת הצהרים הגיעה וחלוֹיה באה אל המערה, מקום אשר דפניס רוחץ במים. היא ראתהו במערומיו ותחמוד את יפיו, ויפיו בעצם פריחתו. כולו יפה ומום אין בו. ודפניס בראותו את חלוֹיה, עטרת הירק לראשה ולכתפיה עור האילה, והיא מושיטה לו את הגביע המלא, היתה לו כאחת הנימפות מן המערה. הסיר את זר הארנים מעל ראשה, העתיר עליו את נשיקותיו הבוערות אחר שמהו לראשו. וחלוֹיה הרימה את כותנתו מעל הסלע ותנשקה מנשיקות פיה, אחר כיסתה בה את גופה. בשחקם, זרקו התפוחים איש באחותו, קישטו בפרחים ראשיהם ואת קווצותיהם קלעו.

ובקלעה את צמותיו ואמרה לו חלוֹיה: תלתליך כעין גרעיני ההדסים בהבשילם. וענה לה דפניס ואמר: לחייך כתפוחים המַוורידים וברק זהב להם. הוא גם לימדה לחלל בחליל. אולם אך נגעו שפתותיה בחליל, אך נשבו נשימותיה בנקבי החליל, ולקחוֹ דפניס מידיה והגיש שפתותיו אל המקום אשר בו נגעו שפתי חלוֹיה באמרו, כי חפץ הוא להראות לה אשר שגתה בנגנה. וכה היה החליל למלאך צנוע לנשיקותיהם.

כה) פעם אחת, עם חום הצהרים, ודפניס יושב לחַלל, והכבשים מנמנמים בצל, נרדמה גם חלוֹיה… דפניס ראה את חלוֹיה והנה היא מנמנמת, וינח לאט את חלילו על ידו, ויבט בה, כי לא בוש עתה מהביט בפניה. ויחמוד את יפיה ועיניו לא שבעו מראות. וכה לחש דפניס אל לבו: מה יפוּ עפעפיה לעיניה הנמות, ומה עדנוּ נשימותיה. מתוק ריח אפה מן התפוחים ומבּוֹשׂם שושנת־השדה. לא אעיזה לנשקה על שפתותיה, כי נשיקתה יורדת אל הלב וכדבש החדש תתעהו, תגזול ממנו את בינתו. גם לא אעיזה לחבקה, כי יראתי פן אחרידה מתנומתה. הו, הצלָצלים מחרישי אזנים, בצרצוּריכם הן תעירוה משנתה! הוי, התישים אוהבי הקרבוֹת, אַל תתנגחו בקרניכם, כי גדול הרעש מאוד. הוי, הזאבים הפחדנים מן השועלים, למה לא טרפתם לי את התישים הסואנים האלה!

כו) עוד דפניס מדבר וצלָצל, אשר נמלט מפי סנוּנית הרודפת אחריו, ניתר את בין שדיה של חלוֹיה למצוא לו מקלט. הסנונית לא הספיקה לתפוֹש את הצלָצל, אולם בשטף־מעוּפה נגע קצה אחת מכנפיה בלחי הנרדמת. חלוֹיה נעוֹרה בחרדה ותרם קול צעקה. אך בראותה את הסנוּנית חגה מעל לראשה ודפניס צוחק לפחדה, שקטה ותשפשף את עיניה מתנומתן. והצלָצל, הנחבא בחזה הנערה פצח בשיר, ושירתו כמזמור־תודה אשר ישיר העני במצאו מחסה בהיכל האלים. חלוֹיה נרעשה ותצעק, ודפניס שוב צוחק לפחדה. אז שלח דפניס את ידו ויביאה בזהירות אל תחת שמלת חלוֹיה למען תפוֹשׂ את הצלָצל המזמר בין שדיה. והצלצל לא פסק משירתו גם בהיותו בין אצבעות דפניס. חלוֹיה חייכה, לקחה את הצלָצל מידי דפניס נשקתהו, ותשיבהו אל חזה, והצלצל איו פוסק מצלצוליו.

כ"ז) מן החוֹרשה הקרובה נשמעה רינת יוֹנת־הבּר וקולה עדין ותלונה רכּה רועדת בו. ותשאל חלוֹיה את דפניס מה תרון יונת־הבר ועל מה תלין. ויאמר לה דפניס את אשר יספרו בני הכפר על יונת־הבר: לפני שנים רבות, רבות היתה נערה רועה, והנערה יפה־פיה, כמוך חלוֹיה היפה, וצעירה היתה כמוך. היא רעתה את הפּרות, וקולה עדין עד למאוד. ותאהבנה הפרות את קול הנערה ואת שירותיה. ותשמענה לקולה, ולא זרקה בהן מעולם הרועה את מקלה, גם לא דקרה אותן בשבטים דקים. לרגלי האוֹרן ישבה, ולראשה זר אמירי האוֹרן, ותשר תהילות האל פן ותשבחות פּיתיס אלילת האחוּ. והפּרות לא הרחיקו ממנה, כי היה קסם השירים עליהן. בשדות הקרובים נהג רועה־השוָרים את עדרו. והרועה עלם נחמד כרוֹעה היפה, ושר בשירים כנערה. קולו חזק מקול הרועה אולם עדין היה כרינת ילדים.

ויהי היום וישר רועה השורים בשדות הקרובים וימשוך בקסמי שירתו את שמונה הפרות היפות מעדר הנערה, ותלכנה הפּרות אחריו אל שדות מרעה חדשים. ויצר לנערה מאוד על פרותיה היפות אשר אבדו לה, גם התעצבה מאוד על אשר יכול לה הרועה בשירותיו. ותתפלל לאלים ותחנן קולה כי יעשוה צפור הרים, למען לא תשוּב אל ביתה, למען לא תהיה לשחוק לרעיה. וישמעוּ האלים לתפילת הרוֹעה, ותהי ליונת־בר השוכנת בהרים כרועה ומשוררת כמוה. ובשירתה ישמעו את שירת הנערה המסכנה על הצרה אשר באה עליה, ואת תלונתה על פרותיה הנגזלות אשר לא תוּכל למצאן.

כח) אלה היו תענוגות־הקיץ. האסיף הולך וקרב והענבים בשלים, נמלאים עסיס. ובאחד הימים, ושודדי הים, בני העיר צור, הפליגו בספינת מפרשׂ קלה למען לא יכירום תושבי החוף ולא יחשדו בם. את העוֹגן הורידו לא רחוק מן האי. וירדוּ לפנות בוֹקר אל היבשה. חגורי־חרבוֹת ולבושי שריונים התנפלו על השדות ויבוֹזוּ את כל אשר מצאו תחת ידם. הם שללו את היינות המתוקים והריחניים, גם הרבה דגן גזלו, ואת הדבש בעודו בחלותיו. גם שוָרים מעדרוֹ של דרקוֹן לקחוּ אתם. ודפניס ישב אז על חוף הים, משחק בצדפים. חלוֹיה עוד לא יצאה אל המרעה, כי לא נתנה דריאס להשכּים עם העדרים אל השדות, למען לא יפגעו בה הרועים לרעה. ובשוטט השודדים אחר השלל על חוף הים ויראו את דפניס וישתוממו ליפי הנער ולהדר קומתו. ויחדלו מן השוד ולא נגעו עוד בעזים, כי אמרו: טוב לנו הנער מכל השלל אשר קיבצנוּ ומן הביזה אשר נמצא עוד בשדות. ויאחזו בנער וימהרו אל הספינה. ודפניס הרים קולו בבכי מר ויזעק את חלוֹיה לעזרה. והשודדים הרימו את העוֹגן, ויכּוֹפו על המשוטים ויחתרו ותפליג הספינה אל מרחבי־הים. וחלוֹיה יצאה אז אל המרעה ובידה חליל חדש אשר הביאה מתנה לדפניס. ומה רבה חרדת הנערה בראותה את עדר העזים נפוץ ונבהל, והנה גם הגיעה לאזניה שוועת דפניס אשר קרא לה לעזרה. ותיטוֹש חלוֹיה את הצאן והחליל נפל לארץ, ותרם רגליה לרוץ אל דרקון לבקש עזרתו.

כט) חלוֹיה נדהמה מאוד בבואה אל דרקון, כי מצאתהו מתגולל על הארץ מתבוסס בדמו השותת מפצעיו הרבּים והוא נושם בכבדוּת.

למראה חלוֹיה נעורו בו זכרונות אהבתו ותשב אליו רוחו ויתעודד ויאמר: אני הולך למות, חלוֹיה! שודדים התנפלו על עדרי ואגן על פרותי, וישחטוני השודדים כשחוֹט את השור. ואַת חלוֹיה, מהרי והצילי את דפניס ונקמי נקמת דמי בשודדים. קחי את חלילי זה, פרותי יודעות את החליל, רוּצי על חוף הים, ועל החוף הכּי בחליל את המנגינה אשר לימדך דפניס ואשר לָמדת ממני. את היתר יעשה החליל ופרותי אשר בספינה. הנני נותן לך את חלילי למתנת עולם. בו יכולתי לרבּים ממתחרי במקהלות המנגנים. ואַת, חלוֹיה, כל עוד נפשי בי, האצילי לי מנשיקת פיך. ואחרי מותי בכי עלי. והיה כי תראי בשדה רועה פרות עובר על פניך – וזכרת את דרקון.

ל) ויִדוֹם דרקון, כי אפסו כוחותיו. ובגהור עליו חלוֹיה ובנשקה לו, פרחה נשימתו האחרונה. חלוֹיה מיהרה אל החוף, הגישה את החליל אל פיה ותכּה בכוח על פיות הקנים. לשמַע המנגינה הושיטו הפּרות אשר על הספינה את צוואריהן אל החוף ותגעינה בקול ותקפוצנה הימה. הספינה התנודדה מאוד ותשכּב על צדה, והים נבקע בנפול הפּרות אל המים. ותחליק הספינה אל תוך התהום, וישובו המים ויכסו עליה ותעלם. והנוסעים אבדו כולם, כי הכבידו עליהם חרבותיהם ושריוני־הבּרזל לגוּפם ומצחות הנחוֹשת לשוקיהם, וצללו כעופרת בתוך התהום. אולם דפניס רגליו יחפות, כי נהג את צאנו בנאות הדשא הרך, ואך כתנתו לעורו, כי הימים ימי אסיף, על כן שחה על נקלה, ובשחותו פשט מעליו גם את כתנתו. אמנם, לראשונה קשתה עליו השׂחיה, כי הרגל אך אל הנחלים ואל הבריכות ליד המעיינות. אולם חכמתו עמדה לו: בא בין שתי פּרות, פרשׂ את ידיו ויאחז בקרניהן, וכה נישׂא על נקלה על הגלים ודמיונו כנוהג מרכבת נצחון. הבקר שוחה יותר מן האדם. רק צפרי המים והדגים עולים עליו בשׂחייתם. ולעולם לא היה הבקר צולל לולא ריכֹכוּ המים את פרסותיו ויכבידון. אות הנן תעלות־הים הנקראות “בוספורוס” עד היום הזה לאמור: מעבר השוָרים.

לא) כה ניצל דפניס באוֹרח־פלא מן השודדים ומגלי הים. בהגיעו אל החוף מצא את חלוֹיה בוכה וצוחקת כאחד. נפל לתוך זרועותיה וילחצה אל לבו. אז שאל דפניס את חלוֹיה מאין בא לה החליל לחַלל בו. ותספר לו חלוֹיה דבר רוצה אל דרקון לבקש את עזרתו, אשר נתן לה את החליל וגם סיפר לה על פרותיו היודעות את קול החליל ונקבצות לקראתו. ודבר מותו של דרקון סיפרה לו, אחרי יעצוֹ לה את עצתו. רק דבר אחד העלימה חלוֹיה מדפניס, והוא – דבר הנשיקה. כי בוֹשה הנערה מאוֹד. ויגמרו בלבם לגמול את החסד האחרון עם זה אשר כה היטיב עמם. ויחד עם קרוביו של המת הורידוהו אל קברו. ומסביב לתל הקבר נטעו עצים נותני פרי ועליו יצקו גביע חלב, גם נסכו עסיס ענבים, וישברו חליל רועים לאוֹת־אֵבל. והפּרות תעו אז בשדות, רצו בלי מנוח ותגעינה בתלונה ממושכה. ויאמרו הרועים איש אל אחיו: בוכה העדר על רועהו אשר אבד לו.

לב) אחר קבורת דרקון הלכו דפניס וחלוֹיה אל מערת הנימפות. שם רחצה חלוֹיה את דפניס ותטהרהו. אחר ירדה גם היא אל המים. אז ראה דפניס את חלוֹיה בפעם הראשונה במים. היא טבלה ותרחץ את גופה הרענן והחָטוּב. ולא הוסיפו המים לוֹבן וטוֹהר לחמודות גוָה. אחר לקטו מן הפרחים העולים באסיף, קלעו מהם זרים ויעטרו בהם את ראשי הנימפות. ועל כתלי המערה תלו את חלילו של דרקון – מנחה לאלים. בשובם אל עדריהם מצאוּם והם רובצים על הארץ דוממים, לא לחכו את העשב, גם לא השמיעו את פעייתם. היו כעצבים ומתגעגעים אל דפניס וחלוֹיה. ויהי אך הופיעו אלה, אך השמיעו קולם ויחללו רגע בחליל – וישובו העדרים לרעוֹת והעזים הרבו לשמוח על רוען כי ניצל, ותגעינה ותדלגנה במורד הגבעה. כה עלזו כולם. אך – האחד – ששונו נגזל מאתו – דפניס. כי ראה את חלוֹיה במערומיה. קסמוּ לו סתרי יפיה אשר נגלה היום לעיניו. לבו התענה בו כאכול־רעל. היו נשימותיו תכופות ומקוטעות כשל הבורח מפני רודפים. ופתאום רפתה נשימתו וכוחותיו עזבוהו כאומר לגווֹע. עתה נדמה לו, כי מימי הנחל השקטים מסוכנים מגלי הים בעת הסערה וכי נפשו עודה כלואה בידי השודדים. הנער המסכן, בן השדות התמים, טרם ידע כי אין שודד כאהבה.

ספר שני

א) והאסיף בא עם שאונו והמונו. עת הבציר הגיעה ובשדות רבה התכוּנה. אלה מכינים את הגיתות ואלה מתקנים את החביות, אלה קולעים סלים וסלסלות ואלה מחליקים אבנים עגולות ומהוּקצעות לדרוֹך בהן את הענבים. יש משחיזים את סכיני הבוצרים ויש מקלפים את ענפי הערבה, מייבשים אותם ועושים מהם אבוקות להאיר בהן בלילה ליוצקי־העסיס אל הכדים. והבציר החל. דפניס וחלוֹיה עזבו את המרעה ויצאו לעזרת הבוצרים. דפניס נשא את הענבים בסל, הריקם לתוך הגיגית לדרכם בגת ואת העסיס יצק לתוך החביות. וחלוֹיה הכינה את האוכל לבוצרים, גם הישקתם יין, יין הבציר שחלף. היא גם בצרה את האשכולות, כי גפני האי לסבּוֹס נמוכות והן מתפשטות על הארץ כחבלבל, אינן נסמכות על העצים הגבוהים ואינן מטפסות, על כן יוּכל גם התינוק, אשר זה עתה הוּצא מחיתוּליו, להשׂיג בידוֹ הקטנה את האשכּולות.

ב) וזה מנהג בני השדה מימים ימימה להזמין את כל נשי הסביבה עם נערותיה לחוֹג את חג בּכּחוס ואת הולדת היין, ולקחו חלק בעבודת הבוצרים. ותשאנה הנשים את עיניהן אל דפניס ותהללנה את יפיו ותאמרנה: יפה הוא כבּכּחוּס. ואחת מהן גם העיזה ותשקהו. ויהי הדבר לרצון לדפניס. אולם חלוֹיה נעצבה אל לבּה. והדורכים נשאו קולם אל חלוֹיה וישחקו ויתלוצצו, רקדו סביבה וישתובבו כסַטירים סביב לבקכנטיות וישירו במקהלה: מי יתנני כבש רך ונהגתיני למרעה… חלוֹיה חייכה בחן לשמַע השירה, אולם דפניס נעצב עד מאוד. בכליון־עינַים חיכּו שניהם לעת כֹלוֹת הבּציר, לשובם אל שדות המרעה. משירת הבוצרים הסואנה והמולתם התגעגעו אל צלילי חליל הרועים ואל פעיית העדרים. לא ארכו הימים והבציר נגמר. החביות מלאו עסיס מתוק, ודפניס וחלוֹיה שבו אל המרעה. בשמחה רבה באו אל מערת הנימפות. ויגישו להן מנחה זמורת גפן ואשכלותיה תלויים עליה. וזה דרכם מדי יום ביומו: עם הזריחה, בצאתם עם העדרים, יבואו אל המערה להשתחווֹת לנימפות, ובנטות היום, בשובם עם העדרים, וסרו אל המערה להודות להן. ומדי יום יביאו מנחתם אתם. יש כי יביאו ביכּוּרי פּירות ויש זר פרחים חדשים. יש כי יגישו ענפים רכים ורעננים, ויש כי ינסכו לכבודם על הסלע חלב עזים או חלב כבשים. ובימים רצו בשדות ויפזזו כגורי־כּלבּה קטנים המתגוללים בעליצותם. חיללו בחלילים גם נאבקו, ויתנגחו כאילים וכתישי־העדרים.

ג) המה עם משחקיהם והנה בא זקן ויקרב אליהם. לבוּש הוא אדרת שׂער, לרגליו נעלי עור עבות ועל שכמו ילקוט בלה. ישב הזקן לידם וכה היו דבריו: ילָדי! אני הנני פילאטאֶס, פילאטאֶס הזקן. היו ימים ואשיר גם אני את תהילת הנימפות שוכנות המערה. גם חיללתי בחלילי לכבוד האל פּן. ועדר שוָרים גדול ניהלתי בנועם מנגינותי. ועתה באתי לספר לכם את אשר ראיתי, להגיד לכם את אשר שמעתי. יש לי גן. ואת הגן אני מעבד בידי, כי אהבתיו למן היום אשר באה עלי הזיקנה ולא יכולתי לצאת עוד עם העדרים אל השדות. בגני פרחים ופירות בכל תקופות השנה. באביב תפרח בו השושנה, גם החבצלת והיקינטון והסגליות הפשוטות והמורכבות. בקיץ הפרגים, האגסים והתפוחים ממינים שונים, ובאסיף – יבשילו הענבים והרימונים, גם התאנה וההדסים הירוקים. עם הבוקר מקהלות צפרים יורדות אל גני, אלו מנקרות ואלו מצפצפות. כי נחמד הוא גני וצלוֹ נעים. ושלושה מעיינות רוחשים בין העצים. לוּ הסירו את גדר הקוצים אשר סביבו ודמה לחוֹרשה קדושה.

ד) היתה עת הצהרים. ירדתי לגני ואראה מתחת לרימונים ולשיחי ההדסים ילד מקפץ. בידיו רימונים וגרגרי ההדסים. הילד לבן וצח כחלב ותלתלי־זהב לו כאש. גופו הערום רענן וטהור כעולה מן הרחצה. דלג בין העצים, קטף מן הפּירות וישׂחק בם. רצתי אליו למען עצוֹר בו, כי יראתי להדסי, גם דאגתי לרימוני, פן, במשובתו, ישבור את זלזליהם הנטויים. אולם הוא התחמק מבין ידי ולא יכולתי לתפשו. נמלט אל בין שיחי השושנים, הסתתר בין גבעולי הפרג כתרנגול־הבר. הן לא פעם רדפתי אחר הגדיים, רצתי עד כלות כוחי אחר העגלים הרכים – ואשיגם. אך את הילד הזה לא יכולתי לתפוש. עייפתי מאוד, כי הן זקן אני. ואשען על מקלי ואבט אחריו ואשאלהו: בן מי אתה הילד? העם שכנִי אביך ידור? ולמה ירדת לקטוֹף פירות בגן זרים? לא ענה לי הילד, אך ניגש אלי, מחייך חרש, ויזרוק בי את הגרגרים אשר בידו. קסוֹם קסם לי הילד וחמתי שככה. הפצרתי בו כי לא יירא ממני ויגש אלי. התחננתי אליו כי יתן לי ואחבקהו. נשבעתי לו ברימונַי ובהדסי־הבוֹשׂם כי אעזבנו. הבטחתי לו תפוחים ורימונים, גם אמרתי לו כי גני פתוח לפניו בכל עת, יבצור לו את ענבי, ילקט לו מפּרחַי, אם אך יאציל לי נשיקה ממתק שפתוֹתיו.

ה) וישא הילד קולו ויצחק. וקולו מתוק מקול הסנוּנית, נעים משירת הזמיר, ענוג משירת הברבוּר לפני מותו, בבוא עליו הזיקנה כבואה עלי, וכה אמר הילד:

– כלתה נפשך לנשיקה, פילאטאֶס. הנני ואמלא בקשתך. כי צמא אני לנשיקות ונכסף אליהן רב יתר מאשר תערוג אתה לנעוריך אשר חלפו. אך השיבה נא אל לבך: האמנם יאה לשׂיבתך מתנתי? אף כי זקנת, אך תגענה בך שפתותי, ושלחת ידך לתפשני. ואולם להשיגני לא יוכל גם הנשר, גם הנץ מהיר המעוף. גם אם יימצא עוף קל כנף מהם ורדפני אך לשוא. אל תראני שאני ילד – כי רבוּ שנותי מסַטוּרן וזקן אני מן הזמן.

בפריחת עלומיך ידעתיך, פילאטאֶס, ראיתיך בצאתך עם העדרים אל השדות ואל העמקים. מאחורי לשדרת הצפצפות עמדתי ואעירה את חלילך, אנחות חלילך נישאוֹת אל אַמַריליס.אתה לא ראיתני ואני שמרתי עקבותיך תמיד. אני נתתיה לך ותהיו לאחד, ויוולדוּ לכם בנים. עובדים ישרים ורועים נאמנים אשר היו לתפארת לשדות. ועתה פרשתי את כנפי על דפניס ועל חלוֹיה; מדי בוקר אובילם אל השדה בנהגם את צאנם למרעה. ובהיותם יחד ועפתי אל גנך להשתעשע בעלים ובפרחים, להתגולל בערוגות הבּוֹשׂם ולטבול במימי מעייניך. על כן יפו פרחיך ופירותיך רעננים מלאו עסיס, כי יינקו מהמים אשר רחצתי בם. שא עיניך אל גנך וראה: התמצא ענף מדולדל אחד, אם נשר תפוח אחד מעל בדו? הנרמס פרח אחד בערוגתו, אם נעכרו מי מעינותיך הצלולים? שישה אל לבך, פילאטאֶס, כי אתה, האחד מבני־תמותה, ראית עם ערוב־שׂיבתך את הילד – את האהבה.

ו) כתוֹם דבריו וירום על אחד ההדסים, כזמיר רך וצעיר קפץ מעץ לעץ, מענף לענף, הציץ מבעד לעלים ויעלם, עד הגיעוֹ אל ראש אחד העצים. נשאתי את עיני וארא את כנפיו ואת אשפתו ראיתי תלויה בין כתפיו והיא מלאה חיצים קטנים. אחר נעלם ולא ראיתי עוד את החצים, וגם את הילד לא ראיתי. ועתה אם לא לשוא הלבינו קווּצוֹת ראשי, אם לא הקדירה הזיקנה את בינתי, שמעוּ לדברי פילאטאֶס הזקן: פרש הילד כנפיו עליכם, קדושים אתם לאֵל האהבה.

ז) ותרב שמחתם לדבריו ויהיו כמאזינים לאגדת־פלאים. וישאלוהו: מה זה אהבה? הילד הוא אם צפור? ומה כוחו ונדעה? ויענם פילאטאֶס לאמור: – בני, האהבה – אל צעיר הוא, יפה וכנפים לו. על כן יאהב את העלומים, יתור אחר היופי ויצמיח כנפים לנשמות. כוחו רב, עד אשר כוח צאוס, אל הרעם, לא ידמה לו. הוא מושל על היסודות. הוא מושל בצבא השמים. שלטונו על האֵלים רב משלטונכם על עזיכם ועל כבשותיכן. הוא אמר – ותצמיח הארץ את הדשאים ואת העצים. הוא ציווה – ומחיק האדמה בקעו הפרחים לקראת השמש. הנחלים נוהרים לאהבה ונשימת הרוח – אהבה. ראיתי פר אחוז אהבה, הוא געה ויאנק כעקוּץ צרעת־בר. ואת האיל ראיתי נכסף אל עזו, והוא סובב הולך בעקבותיה. וגם אני, בהיותי עלם, ואוֹהב את אמריליס. ואשכח את מאכלי, ואת משקי זנחתי. ושנתי נדדה מעיני. נפשי בי כלתה מעצב, לבי פרפר, וכל גווי רעד. צעקתי במכאובי כאילו הכּוּני. ופתאום באה עלי דממה, ואהיה כמת. צללתי במימי הנהרות הקרים כרוצה לכבּוֹת את האש אשר אכלתני בקרבי. שיוועתי לאל פן לעזרה, הוא האֵל פּן אשר גם הוא לבו יקוד אהבה לאלילה פיתיס.שרתי תהילות ושירי תודה להד, אשר ענה לי ויקרא אחרי את שם אמריליס. כי אין תרופה לאהבה. לא מאכלים גם לא משקאות, אף לא לחשים וקסמים. תרופה אך אחת לאהבה – נַשק, חבּק איש את אחותו – עד אם היו לאחד.

בן־שמן, תרע"ט

(יתר הפרקים לא נמצאו)

א

עד מחנק הגעתי. לא. לא אכתוב לך עוד על זה פן תחשבי כי שק אני, כי דולה אני מצפייתי פנינים לשירתי. מעבר לשירה אני. מעבר לכל ביטוי.

אספרה לך את הסיפור של סלמה לגרלף על הצדיק ששב מקללתו ויבקש מאת האלוהים את הברכה על האדם ועל היקום.

איני זוכר אותו היטב, וביחוד את ההתחלה שכחתי, את הדברים אשר החשיכו את לבּוֹ של הצדיק, איך הרעל בשנאה אל האדם, אל אשרו ואל יסוריו. שכחתי איך גברה בו המש‎טמה עד אשר האפילה על כל היקום ויבקש מאת האלוהים את הקללה על כל הבריאה. איכה היה זה, איני זוכר, זוכר אני אך את יום עזוֹב הצדיק את כפר מושבו.

והצדיק יצא את כפר מושבו, גם לא הביט אּחריו, לא שעה למבּטי הנשים אשר לווהו מחלונות הבתים ושפתן דובבות תפילה. לא שעה למבטן, אף לא נפנה לראות את משחקי התינוקות ליד פתחי הבתים; ישר הלך נכחו, ויעבור בין הגנים ובין השדות עשה דרכו, ולא הביט על ימין, ולא פנה לשׂמאל, גם לא ענה לברכת העובדים אשר עמדו רגע מעבודתם ויברכוהו באהבה ובהערצה רבה.

הרחק, הרחק, מעבר לשדות, רבצו כנשכחות גבעות שוממות. עשב דל עלה בהן, אף לא שׂיח נתעה השממון גהר על הגבעות והרוח גוועה לרגליהן. את הגבעות האלו, את גבעות המוות, אווה לו הצדיק למקום תפילותיו.

ירד הערב על הגבעות, דומם צנח כגוֹוע, כעלה בציר ביום שרב. בעין כהה ונכאה, כמבקשת נפשה למות, הביטה השמש מפאת האופק, גסס מבטה על הצדיק והוא עומד בצלע אחת הגבעות, כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות לשמים.

לילה עבר, היום חלף אחריו, ושוב ירד הלילה. דומם נגררים הימים, דומם זוחלים הלילות, והצדיק כורע על מקומו בלי נוע, וזרועותיו לשמים.

דממת־מוות על הגבעות, רק קול איש־האלוהים נשמע מפעפע חרש, כלחישת־נחש. בלי הרף, יומם ולילה, לא תיגענה שפתותיו. הוא מבקש את הקללה מאת האלוהים. את הקללה על האדם, כי יישמד מתחת שמי אדוני. הוא מבקש את המארה על החי ועל הצומח ועל כל הבריאה אשר יצר האלוהים.

דממת מוות על הגבעות, נאספה הרוח לרגליהן. רק צל איש־האלוהים סובב כל היום סביבו, לאט יתכּווץ לו לעת צהרים, והוא לרגלי אדונו כקללה קפואה ולפנות ערב שוב יתארך יתפשט במעלה־הגבעה, עד ראשה יגיע והוא משלך כפגר, לא ירעד אף לא יזדעזע. ועם הלילה יעלם ואבד. ולא נודע אנה נשאתהו עלטת־הלילה.

כה עברו ימים רבים על איש־האלוהים והוא אינו קם מכרוע על ברכיו, את ידיו אינו אוסף ושפתיו אינן פוסקות מקלל, ותכּחשנה זרועות האיש ותצהבנה. את בגדיו אכל החוֹרב, שערותיו הפרועות עין־השלכת היתה להן ותפוֹלנה על כתפיו ועל פניו סככו, ותהי דמותו כעץ יבש אכול רוחות, כערער אשר חרב לחוֹ ולא נשאר ממנו בלתי אם גזעו סדוּק־הקליפה ושני ענפיו יבשים וקמוטים אשר בדיהם בקצותם נדלדלו, ולא נשאר מהם בלתי אם שרביטים קטנים ודלים והמה כפופים וניחרים.

בא האביב על הארץ. בחשאי בא צנוע בין התלמים, מתרפק בענווה על כפתורי העצים במערומיהם. בזמרה חשאית עלה האביב ואחריו המון חוגג: הפרחים, הרמשים וכל החי וגם האדם. מלאה הארץ שירת אביב. ואך אל הגבעות לא בא האביב והד חליליו לא הגיע אל איש האלוהים. קללותיו כתסיסת־צפעונים נישׂאוּ חרש, נתלבטו במורד הגבעה ותרתחנה בלי הרף.

ובוקר אחד, לא אדע איכה היה הדבר, ושתי צפרים נראו טסות מעל לגבעות, עגות מעגליהן כמבקשות דבר מה. זמן רב סובבו הצפרים, ירדו, קרבו אל הארץ ותעלינה, ואשה מצפצפת אל רעותה. שוב ירדו הצפרים, סובבו סביב איש־האלוהים וצפצופי־חדווה צילצלו מעל לראש הכורע.

לא אדע מאין באו הצפרים, לא אדע מדוע לא בנו להן קן בחורשה שם על יד הכפר עם יתר הצפרים, לא אדע אם גוֹרשוּ מן החוֹרש, אם תעוּ בדרכן.

אך שתי הצפרים הערירות ביקשו בגבעות־השממה, חיפשו ותמצאנה עץ לבנות עליו את קנן, והעץ – איש־האלוהים הכורע. כפו הפתוחה עם אצבעותיה הנוקשות, היא היתה המקלט אשר בחרו להן הצפרים לבנוֹת בו את קנן.

אחת הצפרים ירדה על כף ידו ותך במקורה בשקערוריתה ותדלג מאצבע אל אצבע לנסות אם איתן המושב אשר בחרו בו. וייטב בעיניה. ותתרומם בעליצוּת אל חברתה, ותפרושׂנה את כּנפיהן ותנשאינה מעל לגבעה ותעלמנה. ואיש האלוהים לא פסק מתפילתו. והוא לא נע. והוא לא זע. עינוֹ הבּיטה אחר מעוּף הצפרים ויהי כלא רואה,ובנקר הצפור בכף ידו היה כלא־חש. עברה שעה קלה והצפרים שבו ובפיהן גבעולי־קש. אחת ירדה ותצע את הגבעול בשקערורית־הכף והשניה באה אחריה – ותעלמנה בצפצופי־חדווה. עד חשכה עבדוּ הצפרים ותרפּדנה ותקלענה את קנן, ולא נשלם עוד הבנין. ותרדנה הצפרים על כתפי האיש ותחבאנה בין תלתליו הפרועים והן מחכות בקוצר רוח לשחר כי יעירן.

ורוח חזקה, רוח קדים, התחוללה בלילה ההוא ותסער נחָרה על פני השדות, ותיליל כשכולה או כמודחת מן החיים, ותתגולל לרגלי איש האלוהים ותיבּב בהתלבטה ובנפנפה קרעי בגדיו הבלואים, ויגדל זעף האיש ובגרונו כגפרית בוערת, ותגברנה קללותיו ותעצמנה והן נבלעות בעלטת הלילה עם יליל הסערה. ותחרדנה הצפרים על כתפיו ותחילינה מאוד. ואולם בהחבט הרוח בכף ידו והגבעולים הרפוּדים זעו והמה חשבו להיזרוֹת מבעד לאצבעותיו, אסף האיש את אצבעותיו לאט לאט ואת כּפּוֹ כּיווץ בזהירוּת ולא נהרס הבנין ולא נפל גם קש אחד ארצה. והאיש לא ידע את אשר הוא עושה, בלא־יוֹדעים נתכּווצוּ אצבעותיו ושפתותיו נושפות שורקות את הקללה על כל היקוּם.

בחצות הלילה נשתתקה הרוח פתאום, נפחה נפשה. ותהי דממה על הגבעות ולא נשמע בלתי אם קול איש האלוהים והוא מפעפע כנחש בחשכת הליל.

עם שחר נעורו הצפרים ותמהרנה לכלות את בנינן. כל היום עמלו ולפנות ערב נשלמה עבודתן, ותרד הצפור האם ותבוא אל הקן ותמרוט מעל חזה נוצות רכות ותרפד בהן את הקן, ותשב להטיל את ביציה.

והצפור האב עמד על היד מנגד, על אצבעות היד התיצב ושר לרעיתו את כל המנגינות אשר ידע. ויפליא בנגינותיו, כי ציפו בערב ההוא לבּיכּוּרי פרי אהבתם. וישר את כל המנגינות אשר נולדו אתם בימי נוּעם ערירים איש בפינת חוֹרשתוֹ, וישר את ראשוני ציפצופיהם בהיפגשם מלאים תמהון ופלא ורזים גדולים, וישר את צלילי המחולות אשר פרצו מלבם בימי כלולותיהם, ימים אורים וצוהלים, ימים אשר אין יודע זריחתם ואין רואה בשקעם. ויתן קולו בצלילים חרישים וממושכים והמה רכּים מלחש רוח ערב, רוח קיץ בעשבים, והמה עזים ונאדרים מן האיומה בסופות. וכל צליל אוצר בו חיים רבּים, ובכל צליל כרוכים טובים־המאוויים, אחרית־המאוויים. עם כל הגה נצחים נוהרים, אז יענה לעומתו קול הצפור־האֵם. רך ישמע קולה מתוך הקן, שקט וכמקשיב אל עצמו. היתה רינת הצפור־האֵם שקטה, כמקשיבה אל מעמקיה.

ואיש האלוהים שומע את שירת הצפרים ואינו מקשיב. רגע אחד נבלעה אחת מקללותיו, אבדה בין שפתותיו, כי הלכה נפשו אחר שירת הצפרים. ואולם מיד התעורר ויעצום את עיניו בחמה, ושטף מארוֹתיו גבר.

כל הימים היה הצפור־האָב חג מסביב לקן, או מדלג על אצבעות היד השניה, ושר בלי הרף את מנגינותיו. פעמים נעלם ומיד שב ובפיו גרגר־שדה או נטף מים והגישו בנשיקה אל פי רעיתוֹ, בעמדו על שפת הקן וכנפיו מרחפות פרושות־הנוצות.

והביט איש האלוהים אל הצפרים ופסק רגע מלחשו בהתבוננו לצפרים היונקות אשה מפי רעותה. ויש אשר הסתכל בצפור־האֵם וראה אותה והיא רובצת דומם בתוך הקן. לרגעים תנוע והיטיבה את מושבה ושבה לרבּוֹץ בלי נוע שעות רבּות. והיא מקשיבה קשב רב. ונדם גם קול האיש וזרם קללותיו נעצר, וימלא גם הוא קשב רב ולא ידע אל מה הוא מקשיב, ולא ידע כי מקשיב הוא. ואולם מיד שב ופרץ זרם חמתו והציף את מבט עיניו וגאה על פני כל חושיו וישב להיות למרקחת־משׂטמה, לבליל מאֵרה רותחת.

ובוקר אחד ראה המתפלל והנה חרדה בעיני הצפור הרובצת וקשב רב, ותוחלת רבה. והצפור האב מתעופף בלי הרף סביב לקן וגם במעופו חרדה רבה. ואולם עם חרדת מעופו הוא מעלה מגרונו את העליזות במנגינותיו, את המרפרפות והקלות שבהן, וכה ירחף סביב רעיתוֹ, כה יגיל ברעדה ועינו לא יגרע מן היושבת בקן, ומבטי שתיהן אחוּזים זה בזה כקרן אור אחת. אז תרוֹם האם מעט מיצועה ותוריד את ראשה אל בין כנפיה. והצפור האב קפא ברחפו מעל לרעיתו, כנפיו פרושות וראשו נטוי אל פי הקן בצפיה ודאגה רבה. ואיש האלוהים גם הוא מלא חרדה רבה ויעצוֹר את נשימתו, מבט עינו דבק באֵם ולבו פרפר עם הקלה בתנועותיה, ויוחל גם הוא בדממת־רעדה.

אז בקע ציוץ דק את חרדת הצפיה הדוממה, הוא ציוץ האפרוח הראשון שנולד. ויפרצו צלילי הצפור האב כאשדות־גיל, והאֵם חרש רוטטת אחריו, ואיש האלוהים נשא את קולו אל השמים ויאמר: – הנה נא בקשתי האחת מאתך אלוהי המשפט, כבוש נא זעמך לימים מספר עד אשר יבקעו יתר האפרוחים את ביציהם, עד אשר יצאו לאור עולם. ומדי יום ואפרוח חדש בקע את מאסרו וילווה אל מקהלת החוגגים לקראת החיים. ותהי כף ידו של האיש־הקדוש למקור שירה, למעין ציפצופים וצלילי פיטפוטים המפכּים בלי הרף כל הימים, כל הימים.

והאיש הקדוש – תפילותיו־קללותיו נסתתמו ונאלמו, כי היתה נפשו שבויית־צלילי־התינוקות, ובהניעו שפתיו וידובבן ולא שמע את אשר הוא דובב, ולא ידע מה תהגה נפשו. ואך ברדת הערב על הגבעות ונדם לאִטוֹ מעין־הציפצופים והוא נם בשלווה בכף ידו של הקדוש ושב האיש אל תפילותיו אשר נפסקו, ושב וצבר את קללותיו אשר נפזרו בשבילי נפשו הנעה כל היום כנסוכת־שכרון. ושב וחתר בכל פינות נפשו אחר כל רסיס משׂטמה ןאחר כל מארה אשר נדחו ויסתרו בסדקי־נפשו בהשטפם בזרם־הציפצופים אשר פיכּה מראש העץ היבש, מכף ידו הפרושה. בהיות הלילה, וצלילי החוגגים לקראת החיים נדמו, ושב האיש וצבר את קללותיו הנדחוֹת והמפוּזרוֹת, לקטן מן העלטה הרבה והחיין בדממת־המוות אשר קפאה סביב, ריחפה ותפער פיה על המעין, כרוצה לבלעוֹ.

ושב האיש בחשכה אל תפילותיו ואל קללותיו ואולם קולו רך מבראשונה, חרש חרש יקלל, ובחשאי יקרא אל אלוהי המשפט, אלוהי־החורבן. כי חרד האיש למנוחת־האפרוחים ויירא פן יעירם משנתם. ופתאום עמד הקדוש מתפילותיו, כי רחש עבר בכף ידו ורחף כנפים זעירות ערומות. ציפצוף דק רעד ויצלול בחשכה, אפרוח הוא אשר נעור משנתו. ויקשב הקדוש ולשונו קפאה בחרדה.

האם אספה את האפרוח אשר זע בשנתו תחת כנפיה ותסוכך עליו ותשב הדממה כשהיתה. ואולם הקדוש לא שב עוד לתפילותיו. שעות רבּות עמד פעור־פה וקפוא לשון. כובש נשימתו ברעדה. חש הוא בחמימות הרכּה המפעפעת בעד מקלעת הקן וניסכת בכל יצוריו. שומע הוא את הלבבות הקטנים הרכּים והמה דופקים־רוטטים בכף ידו.

בזרוח הבוקר ומטר צלילים ניתך על ראש הקדוש. וישא האיש את קולו אל השמים: אנא, אל המשפט. חוסה. את אפרוחי הרכים האלה, יצורים חפים מפשע, הצל־נא מן האבדון אשר אתה שולח בכל היקום. אנא, אל־המשפט, חמוֹל־נא על אפרוחי.

ב

… ובני־הכפר ראו כי נעלם איש האלוהים ולא שב אל סוכּתוֹ, ויתמהו איש אל רעהו. וכעבור ימים והוא עדיין לא שב, וידאגו איש בסתר פינתו, ואולם שבועות חלפו וקדוש־כפרם לא נראה, ויחרדו חרדה גדולה וייראו לנפשם מאוד. ויהיו בעיניהם כילדים עזוּבים באמצע השדה והלילה יורד עליהם עם צלליו ובלהותיו.

ויהי הבוקר על הארץ ויצא הקוצר לאסוף חציר לבהמתו, וישב בפאַת שׂדהוּ והוא מחכה עד אשר יעל הטל מן העשב וקצר את קצירו. וישב הקוצר ויבט בחורש את חריש־הקיץ בחלקה אשר מעבר לדרך. והחורש הולך בלי חמדה וככושל־ברך הוא מתנהל אחר המחרשה.

הטל עלה מן השדות והגבעולים נכונו לקציר, ואולם הקוצר יושב בפאת השדה, מַגלוֹ מושלך לרגליו, והוא עודו מביט בחורש ומדבר אל נפשו: – האדמה רכּה ותחוחה, התלמים חופפים איש את אחיו עד לבלתי מצוא קוויהם, פני השדה החרוּש כאגם־חוּם והוא נוצץ בפעוּטי רגביו מול השמש, ריח האדמה כה רענן, והוא הטוב בּבּשׂמים… ומדוע כה כשלו ברכּי החורש, מדוע יתנהל כאובד־דרך על פני תלמו, מדוע יתנודד לקראת הברכה, לקראת ברכת שדהו?

כה ישב הקוצר בצדי הדרך, ובעשבים מתגולל מגלו, והעשבים בימי גבורת־צמיחתם. כה ישב לו הקוצר וישאל שאלותיו בדממה, ובעשבים רנן זימזוּם זבורת־הבר ורחש רמשי־השדה.

ויהי כסוֹב התלם, והחורש עבר על פני היושב בצדי־הדרך, וירם הקוצר את ידו ויקרא: – הוי, אחי החורש, הן הברכה שטוחה לפניך ומדוע ככושל־ברך תנוע אחר המחרשה? ויפן החורש אל הדובר בו ועיניו עצוּמוֹת למחצה משפעת האור וישאל אף הוא: – הן השמש הגביהה בשמים וזה כבר עלה הטל מן השדה, ומדוע מושלך המגל בעשבים ואתה שוכב למעצבה בצדי הדרך?

ויעמוד החורש ולא יסף עוד, והקוצר יושב בעשבים נשען אל ידו האחת והשניה צנחה אין־אונים ותמולל בעשב. ולא דיברו האנשים עוד, כי לא ידעו מה יגידו, וגם חרדו לנפשם כי יראו לגלות איש לאחיו את הדאגה הממלאה אל נפשם.

והבהמות המושכות במחרשה עמדו ותנשמנה בכבדות, כנשמן אחר עמל־יום תמים. ותורד הבהמה האחת ראשה אל התלם והבהמה השניה העומדת בבור, הורידה ראשה עד הארץ, כי עשב רך זע לרגליה. נעו, רעדו שפתיה מעל לעשב. שפתה התחתונה אך נגעה בו ויתחלחל העשב, והבהמה נשארה כה על עמדה, ראשה הרימה מעט מן הארץ ושפתה התחתונה עודה תלויה ונעה בעצלתיים.

רבצה דממה עליהם. והקוֹצר שוכב בעשׂבים והוא מקשיב לרחשם. פתאום נפלה עליו אֵימה וימהר ויקם על רגליו ויגש אל החורש ויאמר: – שמע נא, אחי, הטוב הדבר בעיניך כי נעמוֹל כל הימים בשדותינו ואיש־האלוהים איננו אתנו? ויען החורש בדממה: הוא הדבר המענה אותי. כיתום אנוע בשׂדי וכמגוֹרש אתהלך בחצר ביתי, ולא אדע שלוו כל הימים.

ויאמר הקוצר: – כי עתה הבה נשובה אל הכפר, נזעיקה את כל אחינו, נוָעצה ונדע את אשר עלינו לעשות. ויפן האיש את הבהמות לעבר הדרך ואת המחרשה הטיל על צדה. ותשאנה הבהמות רגליהן ותלכנה בדרך העולה הכפרה, ושני האנשים הולכים אחריהן ולא דיברו דבר.

ויהי בבואם הכפרה ויראו והנה גם יתר בני הכפר שבים מן השדה. יש אשר כבר הכניסו את בהמתם אל החצר, יש אשר נראו מרחוק משרכים דרכם לאט בין השדות ויש אשר נשארו עומדים באמצע הרחוב. סביבם נקהלים עדת אנשים והם משוחחים בלחש.

והנשים עמדו בפתחי הבתים והן מאזינו ללחש ומביטות אחר תנועת המתקבצים כנופיות כנופיות ברחוב הכפר. ותצאנה הנשים מפתחי הבתים, תינוקותיהן נגררים אחריהן, ותיגשנה אל הנקהלים ותרמנה קולן: – למה תתגודדו פה ברחוב־הכפר? אויה לנו, כי התמהמנו עד כה ולא עשינו דבר עד היום, קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים.

ויעבור הקול בכל פינות הכפר: קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים. ויקומו כל בני הכפר ויעזבו את בתיהם, אמהות עם תינוקות נישׂאים בידיהן וגם זקנים כפופים על משענתם, וירדו את גבעת מושבם ויגיעו אל קצה הכפר ומשם פרשת־הדרכים אל השדות ואל המרחקים. שם עמדה החבורה כי לא ידעו: היִפרדו קבוצות קבוצות ופנו אל ארבע רוחות השמַים אם ילכוּ כוּלם יחדיו; ואולם הילדים אחזו איש ביד אחיו וירימו פעמיהם כי קצרה רוחם בעמדם, וגם לא רצו להיפרד איש מעל אחיו. וישאו הילדים רגליהם והמה אוֹחזים איש ביד רעהו וילכו לפני המחנה. ויתנו גם הגדולים יד איש לאחיו וינועו כולם יחד לבקש את איש־האלוהים.

ויבקשוהו בשׂדות ולא מצאוהו, ויחפשוהו בכרמים ואיננו; וירחיקו לכת ויגיעו עם הערב אל גבעות־השממה ויתעו בגבעות. והעוללים נשאו קולם ויתייפחו, כי רעבו מאוד וגם עייפו מטילטולי הדרך. והזקנים ורפי־הכוח נאנחו בחשאי ויתהלכו בכּבדוּת והמה נשענים אל כתפי חבריהם אשר כוֹחם עוד לא עזבם.

השמש שקעה, והמחנה מטפס בצלע גבעה נשאה, מטפס ונכשל, והחושך יורד עליהם ולא ראו האנשים את דרכם ויאמרו: פה בצלע הגבעה נלון ונחכה לאור הבוקר ונמשיכה את דרכנו. ואולם הילדים לא נענו לדבריהם ויקראו בקול עז ובתחנונים: הן עוד לא גָבר החושך. נעלה רק עד ראש הגבעה וחנינו עליה. ויעפילו, והמחנה נע אחריהם.

המה עלו בראש הגבעה והילדים לא אמרו די. וימשיכו דרכם בחשכה. ויוסיף המחנה ללכת אחריהם ואולם כעבור שעה קלה עמדו ויאמרו: לא נוסיף ללכת עוד. ויעמדו גם הילדים.

ויתקבצו כּוּלם יחד, והמה בצלע הגבעה. ויראו לפניהם בחשכה כדמות עץ, עץ דל ונמוך כשׂיח־השדה והוא תלוש כל ענפיו, ומראהו כמצבת־עץ אשר הכּהוּ הברק ואין לחסות בו מפני הרוח ומפני הקור, והוא גם לא יגן מפני הטל היורד בלילה. אך בכל אלה נמשכו הנודדים אל מצבת־העץ הדלה, זה שריד החיים היחידי במדבר, וישכבו במעגל סביבו כמו קיווּ כי יחם להם לרגליו, כי יהי למקלט מעט לעוללים הרועדים בצינת הלילה. נחו האנשים סביב לעץ ושינה כבדה נפלה עליהם. רק הילדים לא ידעו מנוח וישכבו גלויי עינַים וימנו את הכוכבים. מדי פעם התרומם אחד הילדים ויבט אל המזרח וישב לשכב והוא כובש בלבו קריאתו, כי לא יכול נשוא עוד את הצפּיה הממוּשכה. וגם הזקנים לא ידעו שינה וישבו סביב לעץ ואת אדרותיהם פרשו על העוללים וישבו צפופים איש אל אחיו למען לא תחדור רוח הלילה אל האמהות ותינוקותיהן הנמים בתוך המעגל, והמה מרננים בדממה פסוקי־תהילים ותפילת־הדרך, והמה מחכים לבוֹקר כי יעל.

ויהי כי ארך הלילה לילדים, והכוכבים נראו להם כמסומרים אל השמים, והאופק חתום, ויקומו מעל משכבם והמה בקצה המחנה, ויעלו אל ראש הגבעה. ויעמדו הילדים על ראש הגבעה ויחתר מבטם בתוך החשכה ולא ידעו אי מקום הזריחה, ולא ידעו אי הגבעה אשר מפיסגתה יאיר היום. ויפוצו על ראשי הגבעות סביב, ביחידות ובכנופיות קטנות, או הלכו שנים יחדיו. ויתורו על הגבעות לבקש את מקום השחר ולהעיר את הבוקר הבושש לבוא. ולמען לא יאבדו החשכה, למען לא יתעו וינוּתקוּ מעל המחנה שרו הילדים בלכתם, ושירה אחת נשׂאה בחשכה מעל ראשי כל הגבעות, היא שירת־הבוקר העולה. ותקרן השירה מכל רוחות־השמים ותרקם לרקמת פלאים, ותהי לחוּפת־קסם אשר נפרשה ותסוכך על המחנה העייף הנרדם. והילדים היו כמחזיקים בקצות פתילי החוּפה והמה סובבים במחול לקראת הבוקר־העולה.

השחר אך החל להאיר וציפצוּף צפור רטט רך על ראש הישנים, ואחריו ציפצוף שני, ואחריהם מטר ציפצופים ניתך על המחנה הנרדם, ויפנו האנשים לראות, והזקנים הרימו ראשם (ושפתותיהם עוד נעות ומזמרות בלאט פסוקי תהילים) ותבקע קריאת־תרועה אחת מלבם, ויעוֹר כל המחנה לקול התרועה. והנה איש האלוהים עומד בתוכם. כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות, מעל לכף ידו האחת שתי צפרים מרחפות ומרננות ומפתחי־הכף מציצים ראשי אפרוחים ומַקוֹרי זהב פעורים ובכל כוח גרונם הרך המה פוצחים ומצפצפים לקראת הבוקר העולה.

ויעמוד כל המחנה על ברכיו סביב איש־האלוהים וירוֹנוּ את תפילת הבוקר. ויבט איש האלוהים על סביביו וירא את העוללים הפורשים זרועותיהם הקטנות אל הצפרים, וירא את האמהות והן מאמצות אל לבן את ילדיהן, וירא את פני האנשים והמה חרושים דאגה וסבל רב, ואל הזקנים הביט והמה מתחננים למנוחה, והצעירים זרועם דרוכה לעמל, ואת הילדים ראה עומדים על פסגות הגבעות סביב, והתמהון והסוד בעיניהם.

וישא הקדוש את קולו אל השמים ויקרא: – אנא אל החיים, חוסה והשיבה את רוע הגזירה וחשׂכת את שבטך מהורידו על ראש העדה הזו, וחיו המה לפניך עם זרעם, עם רסיס אשרם המעט ועם סבלם הרב, עם חלומותיהם ועם ערגת־החיים המפכה בהם. – ותזרח השמש על איש האלוהים ועיניו אורו.

ותשב המנוחה אל לב בני הכפר. ויקומו וישובו אל כפרם ואל עבודתם ואל עמלם יום יום. ואולם מדי בוקר היו שני ילדים יוצאים את הכפר, בידם האחת כד מים וביד השניה פת לחם. ואחזו הילדים דרכם בין השדות ובאו אל בין הגבעות. והגיעו אל איש האלוהים, והשמש בלב השמים. ובאו הילדים וניגשו אל הקדוש הכורע, והציגו בדממה את כד המים לרגליו, ואת פת הלחם יניחו על פי הכד. דומם יבואו ודומם ילכו. כה יעשו מדי יום ביומו.

ולא אכל האיש את הלחם ומן המים לא שתה. ואך בהתמהמה הצפרים בעופן לבקש מזון לאפרוחיהן והן בוששות לבוא, והאפרוחים יחלו לצפצף כי ירעבו, ולקח האיש מפת הלחם ופוררה לפירורים בין שיניו ורככם על לשונו – והוריד בלאט את היד, מקלט־הקן, והגישה אל פיו, ובקצה שפתותיו פרורים, פרורים. ושרבבו האפרוחים מקוריהם הצהבהבים מחוף לקן ונקרו את הפרורים מעל שפתותיו, וכנפיהם מרחפות והמה מטפסים איש על אחיו ומצפצפים.

אז ירים האיש את כד המים מן הארץ וגמא ממנו מלא פיו, והגיש את פיו אל פתח הקן ובעבע במים בסגור־פיו. ויהי כשמוע האפרוחים בעבוע המים, ותקעו מקוריהם בין שפתותיו של איש האלוהים, וינקו ומצצו ורווּ. ועלתה בת שחוק על פני האיש ועיניו מאירות אהבה אל האפרוחים. ובחייכו ובלע את שארית נטפי־המים אשר הותירו לו האפרוחים בפיו.

והרוח שטפה ותנשׂא בגאונה על פני גבעות־השממה. ותפץ הרוח את פּרע־תלתלי הצדיק ותזרם על פני לחייו. נחיריו רחבו ונשימתו תכופה ובעיניו נצתוּ אוֹרוֹת.

ותחדוֹר הרוח גם במסתרי הקן השלוו, ותפח בנוצות האפרוחים הרכּוֹת, ותזעזע זנבותיהם המעוּטרים זרי־נוצות, ותסלסל בעטיפת נוצות־הקטיפה לחזם ולצוארם, ותרחבנה כנפי האפרוחים, ויצר המקום להם ויטפסו אפרוח על אחיו ונאחזו בסבך כפות רגליהם הדקות וכנפיהם הרכות.

וביום ההוא אמרו האב והאם לחוג את חג המעוף הראשון. ויסוֹבּוּ במעגלים סביב לקן. ומדי קרבם אל פתחו שירבּבוּ האפרוחים ראשיהם וציפצפו במלוא כוחותיהם הרכּים. וירחיבו האב והאם כנפיהם, פנו ונעלמו מעיני האפרוחים. ובין רגע ישובו שנית.

אז תרד האם אל פתח־הקן והאפרוחים פרפרו לקראתה וגָברוּ ציפצוּפיהם. עמדה האם על פתח הקן. נדחקו האפרוחים אליה והחביאו ראשיהם בכנפיה. וכנפיהם הרכות מרחפות. ואולם פתאום תנַתר האם ועמדה על ראש האיש, הפכה פניה אל האפרוחים וציפצפה אליהם. וכל הראשים הקטנים שלוחים מחוץ לקן, וכל הכנפים נשואות. ושבה האֵם אל פתח הקן ודלגה ממנו אל כתפי האיש, ותשנה מעשיה

ותשלש. והראשים הקטנים פעורי־המקור ישורבּבו יותר ויותר, ותמתחנה יותר הכנפים הרכות. ואולם פחד החלל הריק על האפרוחים ונאחזים המה בצפרניהם ברפידת הקן ובמקלעת הגבעולים וכנפנפיהם מרחפות, מרטטות.

ויגש האיש את ידו אל פתח הקן בלאט ויגע באמיץ באפרוחים ויציגהו על סף הקן. האפרוח תקע צפרניו בשולי מקלעת הקן, ויט את גופו הרך, וראשו שלוח אל אמו, וכנפיו פרושות ברעדה. פתאום ניתק האפרוח מן הקן בתרועת־ציפצוף – ויקפא דם האיש בלבו ועיניו נעצמו. ואולם כרגע חש האיש את האפרוח מפרפר על ראשו ורגליו הדקות מסתבכות בפרע־תלתליו.

אחד, אחד ניתקו האפרוחים מן הקן וידלגו על ראש האיש ועל כתפיו, ולבו מפרפר בו, כמבקש לבקוע גם הוא את סגור חזהו ולבוא במקהלת האפרוחים.

והרוח נשבה בכנפי האפרוחים ותרחיבן וירומו מעל לראש האיש ומעל כתפיו, והאב והאם נישאים לפניהם. ותיכּנף עדת הצפרים הקטנה עם הרוח.

האיש קם מכרוע על ברכיו, עמד ויבט אחר מעוף הצפרים וינפנף בידיו אחריהם כפורש כנפיו אף הוא לעוף. והנה נעלמו הצפרים. קפא האיש על עמדו, מביט אל תוך החלל הריק. ותפול עליו אֵימה חשכה. וישא רגליו וירץ במעלה הגבעה, והוא מניע ידיו וצועק צעקת אימים.

הגיע אל ראש־הגבעה. אז נגלה לפניו כל המרחב השמם, והצפרים אינן – ויעזבוהו כוחותיו, ברכיו כשלוּ ויפול מלא־קומתו ארצה ויבך. כה שכב האיש זמן רב ולא ידע את נפשו. ויבקש מאת האלוהים, כי יגוֹל עליו רחמיו, כי ישיב אליו את אפרוחיו. ויחנן קולו ולשונו רפה, כי כשל בטחונו בד' ורוחו מעדה בו. ויהי לו כמו עם כל דמעה ניגרת נפשו ועם כל אנקה – קרעי־רוחו נידפים ואובדים. ויהי כהולך וכלה, כּנר ההולך ודועך.

ופתאום נעוֹר לקול תרועת־הצפרים. ןתחי רוחו. ויתנער האיש ויקפוץ על רגליו וישׂא ראשו והנה עדת הצפרים כולה, על האב ועל האם, לא נעדר גם אחד מן האפרוחים, מרחפת ועגה מעגליה סביב לראשו בתרוּעת־חג.

וישא האיש את ידיו אל השמים, ואת רגליו נשׂא ויחולל על ראש הגבעה וכנפי האפרוחים סוככות על ראשו. וישא קולו אל השמים בהלל ובזימרה, והוא מרקד ומכרכר כילד, ועיניו עינות־זוֹהר. וכה התפלל:

– צו־נא, אל החיים, את הברכה על כל היקום. צו־נא, אל החיים, את האהבה על כל הבריאה, ואת השלום שים נא על הארץ. אל החיים השכּינה בנו את השלום.

שמעי ואספרה לך את אשר קרה לאיש־החלומות ביום חתונתו וביום שמחת־לבו, את שמו הנה שכחתי, אך קרוב הוא לי מאוד. במעמקי לבי אראה דמותו, ממרחקי־לבי יען הד־יסוריו. כילד אחר אמו אני כרוּך בעקבותיו, ידי קטנה וזכה אושיט ובגימגומי־הברות אחנן קולי אליו: – אנא קחני. הרימני אליך. הרימני אליך.

שמעי ואשירה לך על נדודיו על פני ים־הצער. שנים שנים נדד על ים־הצער; ראשו שמט, ידיו צנחו, ומשוטיו שקעו במים. משוטיו לא נעוּ עוד. כי אמר: אין חופים לים־יסורי. אין נמל לסירת נדודי.

שמעי וארנן לך על חופי־התכלת אשר זרחו אליו פתאום; מבין ערפלי־האופק נהרו אליו חופי־התכלת.

שמעי וארנן לך על דמעות־אושרו, בכרעו דומם בתפילה על זהב חול־החוף, חוף נדודיו וצערו.

הקשיבי לרינת פעמיו על הגבעות, פעמי־מחולותיו על ההרים.

שם במרומי ההרים, חורשת זיתים קטנה. ועל שיא־ההר חרוב זקן, ירוק, מעל לזיתים האפורים. ולרגלי החרוב, נשענת אל גזעו, יושבת בחירת־לבו, היא כלת־הנדוד, אשר נרדמה בצפותה על ראשי ההרים.

שמעי ואריעה אל נפשך על מעינות הגבורה אשר נפתחו והמה מפכים מנפשו. סלעים עקר, צורים הרס, סלל דרכים לאורחים, לקרואים אל חתונתו אל יום שמחת לבו.

שמעי ואשירה לך על מעינות־האור אשר בקעו והמה מפכים בלבו. איך דלה את כל אורותיו הצפוּנים, כל צלעות ההר זרע אורות, ויגרש את הלילה וצבא צלליו. כה האיר את מעלה־ההר לקרוּאים, לאורחים אשר יבואו ליום חתונתו וליום שמחת־לבו.

שמעי ואומר לך על רינתו חרישית בסללו את הדרך במעלה־ההר: הוא לאט לסלעים – ויפרחו, חייך לצורים – ומלבותם הנצו ניצנים. כה סלל לו את הדרך אל בחירת־לבו. כה כבש את הדרך לקרואים אשר יבואו, לאורחים אשר ינהרו ליום חתונתו וליום שמחת לבו.

מי הם אשר ניגשו אל ההולך־לקראת־האושר? מי הם אשר קרבו אליו, והוא יושב בצדי־הדרך ומסתת את האבנים לרצף בהן דרכו?

מלאכי חרש הם אשר באו והסוד על שפתותיהם. הם שחו אליו והוא מסתת אבניו. כה דיברו אליו המלאכים בלאט, פונים כה וכה בזהירות, לאטו על אזניו, ועיניו טהורות תמהות ועל עפעפיו אבק האבנים:

– הנודד מים־הצער, הנח את האבנים ואורותיך אסוֹף. הָעולה־לקראת־האושר, קח פטיש לכתפיך, קום החבא בין־הסלעים ליד הדרך.

כי הנה שונאים יורדים לקראתך מראשי־ההרים. כי הגיעו אל אזנם צילצול פטישך, רינתו על הסלעים. כי החרידו לבם פעמיך בצלעות ההרים.

הביט אליהם פליט־הצער בתמהון, מחה את האבק מעל עפעפיו, מחה את הזעה מעל מצחו, וישב לסתת אבניו כבראשונה, והוא שר לו בדממה שירת־עלייתו. דולה ממעמקיו וחורז חרש את המנגינות אשר ישיר ביום חתונתו וליום שמחת־לבו.

לרגלי הזית המכסיף ישב, חלומות אשרו הקרב אפפוהו עם הדימדומים, והוא מנמנם. פטישו לרגליו מכוסה־אבק.

מי הם אשר ניגשו אל המנמנם לרגלי הזית? מי הם אשר קרבו אליו, וחלומות־הזהר נרקמים סביבו? מלאכי חרש הם אשר באו, וסוד־חרדות בון שפתותם, נגעו בכתפו ודבריהם מבוהלים לאטו בחרדה. עיניו נפקחות בתמהון, ניבטות ממרחקים: – הנודד מים־הצער, קומה וצבור לך ערימת אבנים, אורותיך אסוף ונגינותיך תדומנה. העולה־לקראת־האושר, שים לך משמר סביב ראשך, חומה סביב לך.

כי הנה שונאים אורבים לך בין עצי החורשה, כי הגיעה אל לבם מנגינת־אשרך־הקרב, כי החרידו לבם זהרי־חלומותיך הבאים.

הביט אליהם בן־הצער בתמהון, חייך אליהם רוקם־החלומות־הבאים, ויהי כמדבר אל לבו:

– חומתי – חלומותי, ומנגינותי – שומרות סביב לראשי.

מיתרי הפז מתחי לכינורי, מיתרי הקסמים, מזהירים מנימי־הזריחה ורכים מן הענוגה בקרני הלבנה.

מיתרי־הזוהר מתחי לכינורי, ואנגן לך את המנגינות אשר נבעו מלב העומד על מפתן האושר, ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

האורחים נהרו מן העמקים לאורות המהבהבים בראשי־הסלעים, אורות דלה חתן־החג ממעמקיו, הקרואים נהרו מן הבקעות, עלו בדרך אשר סלל וכבש חתן־החג, בעלותו אל בחירת לבו על שׂיא ההרים.

האורחים נישׂאו על גלי מנגינותיו, כשטים על ימי־הקסם אשר אפקיהם רחוקים, רחוקים וחופים אין להם.

מי הוא הניגש אל חתן־החג והוא טרם כרע לפני הכלה? מי הוא הלוחש על אזנו ופעמיו יעכב? מלאך חרש הוא, זיעה בעיניו, ושפתיו מלבינות, רועדות:

– הנודד מים־הצער, מחולותיך הפסק, מחולותיך לקראת כלה. הנושק־שולי־האושר, פטישך קח, פטיש מפוצץ־הסלעים.

כי הנה שונאים אורבים לך, שונאים באו אל המשתה, הם אורבים לנפשך, יגזלוה על מפתן־האושר.

הביט אליו יליד־הצער בתמהון, חייך נושק־שולי־האושר, ויהי כמדבר אל לבו:

הן אני לאהבה, ומי ישנאני? הן גלוי לבי ומאוויי ערומים, ומי יארוב לי?

לא יפול במשׂטמה פטישי, פטישי סולל הדרך אל שיא אשרי. וזרועי לא תונף בשנאה, ביום חתונתי וביום שמחת־לבי.

אז כרע על ברכיו לרגלי הנמה, גחן על שפתותיה המחייכות בחלום. וזעקה החרידה את דממת־האושר, זעקת פלצות מפי כל הקרואים. לא העירה הזעקה את נושק־האושר, גם לא זעזעה את הקטנה בשערות עפעפיו.

שדוד נפל לרגלי הכלה, יד־סתרים היתה בו, זרקה בו את פטישו. לרגלי האושר נפל שדוד.

כה היתה אחרית בן־הצער. כה היתה אחרית סולל הדרך־לאהבה. הנה סיפרתי לך את אשר קרה לו ביום חתונתו וביום שמחת־לבו.

תרע"ט

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה ילד. רך היה ודל־אונים ומהלך בגדולות. כן היה הילד. כנטף הטל בקצה העלה אשר בראש הענף, כן נתלה הילד ויבקש בעצמו חָזוּת הכּל, ויבקש בעצמו דמוּת הבריאה כולה. ולא רצה לצלול בגלי הפלג הרוחש בין העצים, ולא רצה לדלוֹג, לשטוף אתם אל הנהר הגדול ולא רצה לגאות על פני המישורים הרחבים להשקות ארץ ומלואה, להיניקה, להפרותה ולהיבּלע בחיק הים הגדול.

והוא לא ידע כי אך יבוא הסער וזרקוהו אל בין רגבי האדמה, ונבלע בם ואבד, והוא לא ידע כי אך תעל השמש וגָבר החום ונדף כולו ונמוגה כל הבריאה המשתקפת בו. הוא לא ידע, הוא גם לא רצה לדעת זאת. כן היה הילד רך־הנפש וצלול־העין אשר ביקש בנפשו דמות היצירה כולה. כן היה הילד.

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה עלם. כוחותיו דרוכים לחיים בכל עוּזם ועם כל מרחביהם. ואולם צנוע היה העלם, נכלם וחרד מכל מבט, תמה וחרד לקראת כל רחש גָאָה ממעמקיו. וילך העלם בצדי החיים ולא רצה לבוא בקהלם ויבקש לו פינת שקט לשיר בה את שירו, לגלות בה מרחביו ולדוֹם בה את דממתו.

והוא ידע כי אך לשוא יבקש לו את פינת השקט, כי בתופים ובמצלתיים ובהמון חוגג יבואו עליו החיים ובלעוהו עם שירתו, עם פלאי־הקשבתו ועם דממתו. כן היה. דרוּך כוחותיו לחיים התכנס כוּלו לתוך עצמו, צנוע ומשתומם וחרד לקראת הקל בזעזועי נימי־נפשו.

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה איש והוא לא ידע. והוא עודנו מתרפק על חלומות ילדוּתו. עודו מאמין בחלומות ושוגה בריעוּת, הוא עודו נושא נפשו אל האל־היחיד אשר ישכין את האהבה והשלום, והוא לא ידע כי אל־המלחמה הוא המנצח על החיים, כי הגבורה היא הכובשת, וכי אין דבר אשר יעמוד בפני התאווה הפורצת.

כן היה האיש. והוא רקם לו בחשאי את רקמת חייו. וריעוֹ הקרוֹב לו, ריעוֹ היחיד, עלה לרמוס את גינתו, לבוסס את הפרח היחיד אשר טיפל בו וישכין בו את כל חלומות עתידו ועברוֹ. כן. ריעוֹ היחיד עלה לבוסס את הפרח והוא לא חשף זרועו והוא לא כונן אגרופיו כנגדו. אך את ראשו השח על ערוגת הפרח, ידיו נשמטו יובך כילד. כילד.

כי לא ידע האיש את המלחמה. כי שגה בחלומות ואת הריעוּת לא יכול לעקור מלבו. ובהושיט לו ריעוֹ את ידוֹ, והוא בוסס ברגליו את ערוגת הפרח היחיד, בשלוח אליו ריעוֹ את ידו האחת לשלום והשניה ישא לקטוף את הפרח ולמוללו, והושיט האיש את ידו אל רעהו לשלום ויבך כילד. כילד.

כן היה האיש.