רקע
משה כרמי
שבילי־אור

שוב אני בפינתי. שוב עם רעש הילדים, צחוקם ועיניהם הלוחשות.

אני יושב עם הקסנים, קוראים בסיפורי המקרא. הo אוחזים בידי, נשענים עלי. זה ידיו על כתפי וזה ראשו אל לבי, קוראים את “עקדת יצחק”. הם צוחקים: יודעים כי הסוף יהיה טוב. – מאין אתם יודעים? – חטפנו כשלא היית פה.

– ראה, כמה הספקנו לכתוב בזמן שהיית בפתח־תקוה. – ראה את כתבי, מצוין – חשבנו שאתה כבר לא תבוא. ברחת… ומטפסים עלי ומחבקים אותי. ואני כבא מארצות־החלום. אסור בזרועותיהם אני יושב ומתאמץ לזכור: איך היה כל זה? ההיה? או אולי אגדה היא זו?

והילדים מעירים אותי: – אינך שומע, בוא, נסגוֹר את הספרים ונטייל. ראה, השדה ליד השדרה כולו זהב. החרציות פורחות. בוֹא, נרוץ בזהב.

רוח סוערת בחוץ ואגם־הזהב כולו נגרש. ברחנו הביתה אוחזים איש בידי אחיו. עדת ילדי כולה נגרשה. רוקדים בחדרים, הקירות צוחקים. כל הפינות מלאו צחוק. הם רודפים איש אחר אחיו, מתחבאים על ידי, מסתובבים סביב ומטלטלים אותי לכל צד. ואני כחוֹלם נע על גלי־משובתם, על גלי צחוקם. אני שואל את לבי: מה היה שם?

היה זה בשעת הועידה1. על הספסל עמדתי, סמוך לדלת, והקשבתי. צללי ערב כבר נחו על הנאספים. והנה נפתחה הדלת וראיתי פניך. זכרונות פרחו בי, זכרונות נשכחים מלפני שנים רבות, מלפני היוולדי. לא ידעתי נפשי. חייכתי אֵליךְ ואת הצטחקת, בתמהון. אחר ישבנו בפינה.

מה דיברתי אליך? מה סיפרת לי? איני זוכר. כחלום עברו עלי הימים, כחזיון ליל.

איני זוכר מתי היה הדבר. הזכרונות נעו בי, כגלים טמירים במעין החתום. ולא ידעתי נפשי. ישבתי לידך. רציתי להזכיר לך ורציתי לשאלך: הזוכרת אַת? ולא ידעתי מה. ורציתי ללטפך – כמו אז. ורציתי שוב לנשקך – כמו בימים הנשכחים.

בערב נתאספנו ב“כנרת”2. נשקתיך. ואַת לא ראית, ואַת לא שמעת. חושך היה בחדר. ואַת ישבת יחד עם כולם בחדר השני. רק צלילי־כינורי הגיעו אליך. אצבעותי רעדו אליך, התרפקו אליך במנגינה. – השמעת?

חידה אחת מלאה נפשי: מתי ואיפה ראיתיך בראשונה?

ליוויתיך אל ביתך, בצהרים היה הדבר. דרך חוֹרשה קטנה עברנו. שם בחוֹרשה. בצל העצים, שׂמתי ידי למתנך. רק נחה ידי על מתנך, ואצבעותי רעדו. “כמו אז” – לחשו לי העלים. הקשבתי לצעדיך על העשב. ספרתי פעמיך על העלים היבשים.

כגפן הגוחנת על התאנה ראיתיך. ראשך על כתפי שושנה3 וידיך למתניה. מבטך בא ממרחקים, ממרחקים.

שושנה ישבה ליד הפסנתר. ניגנה “שיר בלי מלים” של מנדלסון. המנגינה טבעה בגלי הלווי החרישים. רק קצות תלתליה נראו צפים ונפוצים. על חופי נחל־הצלילים ראיתיך כצפוֹרת־הנחל, צפוֹרת דקה שקופת כנף. על חופי המנגינה נאלמת וכנפנפיך רועדות חרש.

שרתי בתוכי, ריננתי בדממה: מה יפה אני, מה יפות עיני, אם כל זה משתקף בי. ומה עדנו כתלי לבי, אם הדי המראות והצלילים האלה בּוֹקעים מביניהם.

מצפון לגבעת מולדתי בקעה רכה. כעריסה היא משׂתרעת מן ההרים עד הים. ומעֵבר לבקעה גבעות נמשכות, לכודוֹת וחבוקוֹת אשה ברעותה. כחלומות הן מרחפות מעל לשטיח הפרדסים וחַמוּקיהן כמעט שלא ייראוּ. וקו האוֹפק כמעט ישר הוא. לבי אך יידע ועֵינַי אך תראינה את גליו. את גלי האוֹפק. לבי אך ישמע תלוּנתם.

ומעל למישור הגבעות, באמצע, נישׂאים שני גבנוּנים קטנים. בהירים הגבנונים ורכים. ומדי ראותי אותם דומה לי כי בא אל לבי רטט הגבנונים, כי זעזועים חרדים וצנועים, כזעזועי חזה ילדה רכה עם שחר פריחתה, נוהרים אלי מן הגבנונים, מתדפקים על אשנבי לבי, מרעידים נימי כינורי.

וערומות הגבעות ונרדמות. אך עצים בודדים ורחוקים מנמנמים בצלעותן. כאילו תעו בדרכם ויכרעו על ברכיהם בחול הבהיר. נואשו ממצוא שבילם… ויש שבאו מן העמק, כאילו עזבו את החוֹרשה, התחמקו מבין השדרות והם מתבודדים עם צערם לרגלי הגבעות, מתעטפים בתוך עצמם וראשם נטוי וענפיהם מורדים בעצב. רק באביב תחייכנה הגבעות. וחיוּכן לבן וצח. וצללי־עצב להן. אז תתכסינה כל הגבעות מרגניות, מרגניות. צחות הנה המרגניות וזהב לבּן ענוֹג חיוור.

בימי ילדותי הרכים והשלווים, ונפשי בלבי כאפרוח מתלבט בקנוֹ. אפרוח ערום־כנף ועורו סגול־ורוד, ומקורו צהבהב. מציץ מעל שפת הקן ומצפצף בתמהון לקראת כל עלה נידף ועם כל רוח קלה. הייתי יושב על יד החלון ואפרוח-נפשי מציץ מעל למרבד הפרדסים, מעל לחורשות אל הגבעות המתנמגמות, גבעות־המרגניות. אם תקשיבי למנגינותי, אם לצלילי־כינורי תטי לבך, וראית את הגבעות הערומות עם העצים הבודדים העצבים. וחיוך־המרגניות על הצלילים.

בלילה ליוויתיך אל ביתך. הרחובות שוממים. התהלכנו בשדרת האשוחים הלוחשים. הם שתקו, נאלמו. ההקשיבו לקול צעדינו? או ללחישותינו הקשיבו?

עלה וירוֹד התהלכנו בשדרה. אַת מלווה אותי אל השער, ואני שב ומלווך אל הבית. – לכי כבר לישון, לכי. – לא, אלווךָ עד השער. ועל יד השער: – רק הפעם אשוב ואעלה. שם, באמצע השּדרה, ניפרד. ואנו עולים בשדרה ויורדים ושוב עולים… ליד אחד העצים נתעכבת ועיניך עצוּמות. ליטפתי שׂער ראשך, לחייך, ואצבעותי נחו על עיניך. שלום, שלום לך. שינה מתוּקה. ואיני זז וראשי צנח על כתפך. עוד רגע נעמוד יחד. עוד רגע קט.

עם כל לחישה דקה, עם כל מבט עין ועם כל נגיעה רכה, חוטים טמירים נמתחים בינינו. ועל החוטים גוהרות נשמותינו אשה אל רעותה. איך אֶפנה ואלך מאתך. איכה אסיר ידי מלחייך. החוטים הן ינתקו ונפשותינו תשארנה תלויות, מפרפרות על קצות החוטים המדולדלים.

נתתי לך את “אגדת החיטה”. כרסיס־הטל על שפתי הנצנים, רועד ונתלה בקצה העלה, כן רעדה נפשי בי בנתני לך את האגדה. אני רסיס־הטל ואַת גבעול רך וזקוף. בזווית־עינך־טהורה תלויה ורועדה נשמתי. מפרפרה לקראת הזריחה.

כמה ערבים היו לנו, שנַים או שלושה? איני זוכר. רק זאת אדע: לא שני ערבים היו, אף לא שלושה. לא שני ימים היו לנו, גם לא ארבעה. רגעים מן הנצח ירדו אלינו, רקמו חוטים בין נשמותינו. ומדי ערב בהתהלכנו בשׂדרה, בעמדנו נשענים אל אחד העצים, והוא, הנצח, מתאפק ומקשיב. בעמדנו בה בשׂדרה העברתי ידי בינינו. נפנפתי בה בחלל, נשימותיך חרישות וחמימות ליטפו כף־ידי. חוטים חדשים נטווּ, ובלבי לא קם העוֹז לנתק.

ילדה ילדה, התחננתי אליך, הושיטי קצה אצבעך ונתקי את החוטים, ואלכה מאתך. שחררי נפשי מן האסורים ואפנה ואלכה.

הרימות ידיך רכּות ותאחזי בידי, בלאט הורדת את ידי ובלחיצה אילמה. לבי נאלם מן הלחיצה ועיני עצמתי. ראשי ירד אל כתפך ואלחש לך: – נפשי חרשה, לבי אילם, ועיני מוכּוֹת בסַנוורים. לא למדתי שפת בני האדם ולחישת אצבעותיהם לא אבינה. גם לא אבין סוד מבטם. בתמהון אתדפק על החיים. כל מבט – רז כמוס וכל בת צחוק – סוד חבוי, וכל תנועותיהם – פלאים טמירים. כילד המתרפק על ברכי אמו כן יתרפק מבטי על העוברים על פּנַי. יצמד וידבק בהם ושאל בלי הרף ובעקשנות־ילדים: מי אתה? מה אתה?

מי אַת? ומאין ירדת אלי? ומה סוד אצבעותיך ולחיצתן? מה עזה לחיצתך. לבי נבוך: מה היא שפת אצבעותיך?

לא אבינה, לא אבינה. לבי אינו מעיז ללחוץ כה. ידעתי כי יש רגעים ומלטיפות אלי לטיפות עוברים בלחיצה אמיצה, עזה. כקשרים בגבעולי החיטים, הקשרים בין הפרקים הרכים והנבובים, כן הנה הלחיצות במחרוזת הלטיפות.

אך ידעתי לחיצות הבאות לעקור את הלטיפות, לקרוע ולחנוק בתלונה ובהתמרמרות את הלטיפות הרכות… מה היא מנגינת אצבעותיך? לטיפתי רכה וחרישית. אך בלבה יוקדות אלפי לחיצות סוערות ושׂער־ראשן פרוע לכל עֵבר. זוהי גם מנגינתי. אם תקשיבי לתפילת־לחשי הנובעת מכינורי, הגידי – מה היא?

אני יושב בחדרי הקטן. קול צעדים אני שומע. חיילים4 הם הבאים לבקר. ידעתי כבר את ציר שיחותיהם: עם ישראל וארץ־ישראל. והשאלות הסוציאליות. כלומר: בחירות ומלחמת מפלגות. נפשי נתקפלה אל תוכה. אינני שומע, אינני מבין. לעתים אני עוצם את עיני, מכסה פני בשתי ידי – ומדובב חרש את שמך.

קחיני אליך. נשובה אל השדרה. ואל דממת הליל.

המה שואלים אותי בצמאון על האסיפה, ואני אמרתי להם כי לבי רחוק עתה מזה. שואלים אותי על דבר המלחמה על השם. המתוך חלום

אמרתי להם את שאמרתי? שׂפתי נעו ולבי לא שמע. לבי ריחף בדימדומי הבּוֹקר.

נמנמת. הובלתיך אחר חצות הביתה ושבתי אל האסיפה. המלחמה היתה ממושכה, ואני יצאתי לי החוצה. צעקותיהם הפריעוני מחשוב עליך. טיילתי על גבעת הגוֹרן והאוֹפק התחיל להחוויר. בעמק מעל לנהר נישאו ערפלים ולרגלי ההרים אגם־ערפל לבן. ההרים נראו כחטיבה אחת, חומה אחת וקצותיה מסולסלים כגלים. חמוקיהם לא נראו, – גל סגול מעל לעמק.

לאט עלו הדימדומים, נתגלו שירטוטי ההרים. במזרח הווריד האופק. אט עלה הוורד, צח וטהור, ואחריו תכלת צלולה.

לבי נהר אליך, לזריחת נפשך עלי. ובמערב נעורו זכרונות זכים. על אופק השקיעה דימדם חלום-אביבי הראשון.

את זהרי הזריחה ודימדומי־המערב הנוגים והזכים נתתי לך במבט עיני. עיני ינקה אז עם הבוקר את האורות ושאבה את הזכרונות מן המערב. הטללים צחקו בשבעה אורות. השמש זרחה ונפשי נהרה אליך. עם דימדומי זריחתה ועם זכרונות אביבי הראשץ שנמוג.

בימים הראשונים של האסיפה, ואַת לא היית, הייתי נתקע לי בפינה עומד ומקשיב. ובעלות נואם והוא מעלה גרה – מיהרתי ואטמתי אזני, ועיני תרות בנאספים. עמדתי נשען אל הקיר ועיני תועות – נפתחה הדלת ונכנסה – אחת. חוט כסף, רקוּם חיוכים, נרקם בינינו, בין שפתותינו ועינינו.

היא ישבה על הספסל והעומדים בין השורות הסתירוה מעיני. אך מבטי חדר בין העומדים ויגיע אליה, היטתה גופה מעט אחורנית וראשה הפנתה אלי – בת צחוק קלה האירה אלי מזוויות שפתותיה ועיניה נעצמו רכות.

חיוך־תודה נהר משפתותי אל עיניה: מי אַת הנאוָה? קרובה אַת לי מאוד. איפה הוא המעין אשר ממנו שאַבת רסיסי־חיוכיך? הן תועה אני בשבילים ולבי אל מעין החיוּכים.

חיוכך – מחרוזת דמעות זכוֹת, בת־צחוקך רקומה חוטי־עצב ענוגים. מי אַת, הנאוָה?

ובהפסקה, בתוך המון הנאספים. ניגשתי אליה והיא עמדה וחייכה אלי. דיברנו ואיני זוכר מה, פיטפטנו ואת שמה עוד לא ידעתי, רק צלילי- קולה בהירים ועדינים ותוגה חרישית נסתתרה בתוכם. רק צלילי קולה ירדו אל לבי ועיניה מצטחקות. 

אחותה ניגשה אלינו. זו שקומתה־ענק וקולה כקול ילד רך. ועיניה תלונה ענווה. היא ניגשה אלינו ואת ידה שמה על כתף אחותה. אצבעותיה נעו על צוארה וראשה נטוי על ראשה. אחותה שאלתני אם הבאתי אתי את כינורי, ואני שאלתיה: למה לא סיפרת לי על אחותך זו?

– האביב, האביב. הוא הביא את לבי במבוכה. ועיני תועות ותרות ואצבעותי מפרפרות בלי הרף. הוא גרשני מפינתי השקטה, משדה- משחקי עם הילדים לרגלי ההרים.

עליתי אז בעגלה ולא ידעתי לאן אני נוסע. אמרתי אל לבי: אני נוסע אל ה“גנן”. אני נוסע לראותו. אך בדרך שכחתי, נהפכתי עצמי לגנן, תועה סובב בערוגות הפרחים.

זכריה קטנה אני נותן לך. אַת, מלאכי הרך. זכריה קטנה וצנועה, מצאתיה על שבילי אליךְ. בפינת החלון ישבה, בקצה האולם. עיניה מורדות, שערותיה שחורות יורדות כגלים אל כתפה ופניה מארכים ושזופים.

זכריה קטנה וצנועה זו אני נותן לך במתנה. על שבילי אליך מצאתיה, חבויה בצדי שבילי. ועוד מתנה אני נותן לך: את עיניה המצטחקות ועצבות של קרובת־נפשי, את בת צחוקה החרוזה דמעות זכות.

ועוד מתנה קטנה אני מגיש לך, ועיני עצומות ולבי נאלם: את אביבי החדש, אביבי שזרח לאור עיניך.

אט שבים אלי הזכרונות, על קצות אצבעותיהם המה ניגשים ואצבעם רכה על עיני. זה היה לפני שבועות רבּים, אולי שמונה, ואולי עשרה שבועות. אז, עם פעמי אביב הראשונים. ולבי נעור, ואי־מנוחה באה אל נפשי. ותקם נפשי לסובב בשבילים, לבקש את אביבה. באתי אז ליפו. סרתי אל הגימנסיה, ולא ידעתי למה. אמרתי: אראה את המורים, אראה את התלמידים, אקשיב מעט למהלך הלימודים. אמרתי: אשב עוד הפעם על הספסל אשר ספג דמעות־נעורי וניחוחי־אביבי הראשון, אולי עוד אמצאם מפרכסים בקצה הספסל…

במסדרון נפגשתי עם חבורה מבני־מחלקתך. עמדתי לידכם ואַת ניגשת אלי ישר, בפנים גלויים, ועיניך נשקו את עינַי. והן זו היתה הפעם הראשונה אשר דיברנו איש אל אחותו. עם אחותך הקטנה הייתי משחק ברחוב לפני שנתיים, שלוש. אך אותך איני זוכר. או אולי מסרה לך אז הקטנה את דרישת השלום והנשיקות שהייתי שולח לך על ידיה? 

ובשבתי במחלקה ואת על הספסל לידי, לא ביקשתי את דמעות-נעורי, ולא אחר בּשׂמי־אביבי הראשון נהרה נפשי. ישבתי והקשבתי ולא ידעתי מה. אחר השיעור עמדנו עם שתי חברותיך במגרש־החול. הן הלכו אל שיעור ההתעמלות, ואַת הרגשת את עצמך לא־טוב ונלך הביתה. בשדרה על הספסל ישבנו, תחת הפלפל שעליו תלויים כאבלים. בצל הפלפל ישבנו ואַת ביקשת שאספר לך, אספר לך – הן מזמן לא התראינו. ואני תמה: “מזמן לא התראינו”. ומתי זה ראיתיו קודם?

סיפרתי לך על ההרים ועל הרקפות, סיפרתי לך על טיולי עם הילדים, וביקשתיך כי תספרי לי גם את על מהלך לימודיך, על חברתך, על הספרים שאַת קוראה. ואת עצמת את עיניך. הנעת אט ראשך: אני לא אספר. אתה – הבא לי בפעם הבאה רקפות מן ההרים שלך… ואז תדברי, אז תספרי? והצטחקת בדממה: – ההרים ידברו.

בחמישה עשר בשבט חיכיתי לך. את חדרי פיניתי לך. ממושבות הדרום באו ואתם לא באתם. לא השתתפתי בחג. יחידי סובבתי לרגלי ההרים. באחת השבּתות באתי ליפו הבאתי לך שתי רקפות שתולות בעציצים. האחת כבר פרחה, והשניה – עוד פרחיה חבויים באדמה. ולבי נרגש ועיני נבוכות. גם לא ראיתי פניך בקבלך את הפרחים. גם איני זוכר צלילי־קולך בקחתך את הפרחים מידי.

מדי פעם, בבואי ליפו הייתי סר לראותך. בבלי יודעים הייתי משתדל שאחותי הקטנה תהיה אתי למען תלוּן עם אחותך והיתה לי תואנה לבוא אל ביתכם.

ראי, מדי שנה, בפרוח האביב, ונפשי פורשת כנפיה בנדודים, מדי אביב אכתוב לה למלכת אביבי הראשון, אספר לה את כל נדודי־נפשי על התרפקויותיה ועל צערה ועל כל הצחוק ובנות הצחוק – התינוקות החדשים שנולדו בלבי עם אורות האביב והם נפוצים וחרדים… במכתבי אספר לה על כל פגישה ועל כל פרח אשר מצאתי בדרכי. הנה גם באביב זה כתבתי לה מכתב. על כל הנערות אשר פגשתי סיפרתי לה, על הקטנות והגדולות, רק עליך לא סיפרתי, גם לא רמזתי רמיזה קלה. גם לא העזתי לרמוז אל לבי רמיזה קלה.

כילד אני יושב עתה בחדרי, מנגן בכינורי ומפסיק, מנגן ומפסיק, מסלסל נשיקות ותלתלי צחוק על המיתרים, מפריחם אליך ועומד להקשיב מה תעני, מה תגידי.

כל היום נוהרת נפשי אליך, אליך.

לעת הצהרים עמדתי נשען אל התאנה הצעירה ליד חלוני. הבטתי אל העמק הנמשך עד הים. בתי יפו נראים באופק צפים מעל לים הירוק. עננה שחורה טיילה מעל לעיר. ואחר השתטחה מעל לבתים. כעסתי וכיווצתי אגרופי, ציוויתי לה לעוף משם. – טהרי לי את פינתי – צעקתי אליה…

בן כמה הייתי היום? הגידי־נא, כמה שנים מלאו לי היום? ומי יודע יום מחר? שכחתי מספר שנותי, חשבונות ימי נתבלבלו. אמרי־נא לי אַת, בן כמה אני? אמרי־נא לי אַת.

הבוקר טיילתי בהרים. עם השמש עליתי על ההר. עם הפרחים ועם עשבי השדה פניתי אל השמש, בעינינו רסיסי־כסף ועפעפינו רועדות. הקשבתי לציפצוף הצפרים, אשנבי־לבי נפתחו וימלא ציפצופים. פינות לבי הדי־ציפצופים. עליתי על ראש ההר ופנַי אל הים. עננות לבנות נרדמו באופק מעל למקום משכּנךְ. כעננה זכת־כּנף ריחפה נפשי מעל לאוֹפק. פרשה כנפה בגעגועים מעל למקום משכנךְ.

טיילתי בהרים. ובדמיוני שבו אלי מראות טיולנו.

בתוך הפרדס עמדנו. כדורי־הזהב משחקים במחבואים בין העלים הירוקים.

אַת קטפת לך תפוח, ואני קטפתי לי תפוח. זרקנו איש לאחותו את התפוחים. אני תפשתי את תפוחךְ, תפוחי נפל לתוך ידיך. ובזרקך בשלישית קלע תפוחי בתפוחך. נשקו התפוחים זה לזה ויפלו בין ענפי העץ. צחקתי וארוץ לקראתך ואַת הפנית ראשך, עיניך עצמת וידיד פרשת: לא, לא.

אחזתי בקצה ידך, באצבעות ידך דקות. בלאט הלכנו בין שורות הפרדס. בפרדס נטפלה אלינו החבורה, עם הרעשן. לחשתי לך: ראי, הנה בצדי הדרך סוללה קטנה, ועל הסוללה שביל דק ולבן. עלי בשביל הזה, רוצי בו, הוא שביל-ילדוּתי. בשביל הזה הייתי רץ ומדלג בלכתנו אל הנהר… עלית בשביל, ואני אחריך, והשביל רפוּד צחוֹק־ילדותי; הצחוק דגדג רגליך, ותדלגי ותרחפי. הצחוק דגדג אצבעותי, וידי למתניך.

כה רצנו ונברח מן החבורה. אך גם בם דבקו הדילוגים, ויכרכרו אחרינו בהמולה. עברנו על יד חוֹרשה קטנה. והעצים עומדים ומקשיבים, העצים כובשים נשימתם, מתעטפים דממת־צל. מה הדממה הזו, חורשתי קטנה, ומה לחשי־הסוד בין עליך?

לחשה לי החוֹרשה בחשאי, וידך ענוגה בידי, ודפיקות לבך קלות קלות… כה לָאטה לי החוֹרשה: אורחות קטנות באו בצלנוּ, כלניות כחולות־העין וכתנתן משי־תכלת. ירדה עליהן השינה, הנמנומים על עפעפיהן. אט הן נרדמות האורחות הכחולות… כבשתי נשימת אפי לבל אפריע שנתן מתוקה ועלעלי פרשתי עליהן לשמור סוד חלומותיהן, משי־חלומותיהן… ופתאום פרץ אל תוך החורשה הצרחן שלנו, עם תיבת הפח על שכמו, קפץ בין העצים והרים קול צעקה: כלניות, כלניות. ברחנו מפניו בכעס ובצחוק. והוא השתטח על הארץ, קטף אותן לעשרות: צר היה עליהן. וצר גם עליו.

משני עברי הדרך, לאורך הפרדסים, שׂדרת האשוחים. זהב השקיעה על אצבעותיהם דקיקות. יום מתנות היה היום ההוא. לחשתי לך, וגבעול־קומתך נשען אלי וידי למתנך רכה. לחשתי לך: שדרה צעירה ורעננה זו אני נותן לך במתנה. אלה ילדי, טיפולי, שנות־נעוּרי.

בעודי תלמיד, הייתי שב מדי קיץ אל המושבה, וכל ימי הקיץ הייתי מטפל במשתלה על יד בית־אבי. מדי בוקר ובערבים הייתי עובר בערוגות השתילים ומזלף עליהם פנינים ממזרקי. את העשבים הרעים הייתי עוקר, ואת אצבעותיהם של השתילים הייתי מונה, אצבעותיהם דקיקות וארוּכּוֹת. ובהגיע קומתם לקומתי הוצאו מן המשתלה ופה נטעום, לאורך הפרדס, ילדי־נעורי. הם שמעו בערבים מנגינות־חלילי לאור הירח, מנגינות אביבי הראשון. ועל אצבעותיהם רעדו חרש דמעות־צערי הראשונות בדממת ליל הירח.

עברנו ליד שדה קמה, והשדה משתטח עד ההרים. ובמערב, מבין גזעי שדרה רחוקה, הציצו אלינו הדימדומים. אַת הלכת נרגשת. ללחייך אוֹדם השקיעה ובעיניך זהריה. העננות האפורות במרומים, גם הן הוורידוּ.

את אמרת לי: ראה, הדימדומים על פניך… בוֹא נרוץ אל הנהר. יד ביד רצנוּ, באנו בשבילי הפרדס. קפצנו מעל לגדר. ונגיע אל חוף הנחל. חבוקים צעדנו חרש על חוף הנחל ומימיו חולמים ורודים. הערבות משתקפות במימיו, רקמה דקה חוּמה על הוורד.

באנו בשביל־הדודאים, בּשׂדרה העבותה. אך העשבים גבוהים היו, מכסים את המשעול, לא יכולתי למצוא את הדודאים החבויים בין העשבים.

רציתי להראות לך את פרחי הדודאים, פרחיהם הסגולים, אך העשבים אפפו עליהם, גם כּתרוּנוּ ברשרוש רב.

יצאנו מן השדרה, על חוף ים הקמה עמדנו והצללים נחים על הקמה. דומם כרעת על ברכיך, צנחת כילד בעשבים. לידך שכבתי בקמה. בלאט חיבקתיך וראשך על זרועי. קול צעדים העירנו, קול המולת דברים. מבין העצים לא הרחק מאתנו הופיעו צללים לבנים. – איפה הם? – צעק הטרדן. קמנו בבהלה, באנו בשדרה ונתחבא מאחרי העץ הגדול, בסבך ענפיו הסתתרנו; אַת עמדת, ידך האחת לכתפי והשניה אוחזת בענף. עמדת כאילה נבהלה ותקשיבי, ועיניך צוחקות אלי. הם עברו על פנינו ולא ראונו, כצללים עברו מאחורי העץ.

תחת חופת־העץ עמדנו, והענף על פניך כּהינוּמה. אט הרימותי את הענף ואת עצמת עיניך. לא נתנני לבי לנשקך. והנשיקה רעדה על שפתותי.

על החוף התלול עמדנו, ליד העץ הגדול, והנחל מתעטף בדממה. הוורד נמוֹג לאט, רק לחייך עודן ורוּדות ויונת־נפשי עלי כתפך. אמרתי לך, וידי ללחייך רכּוֹת:

– הנחל עטוף צללים, את פניו לא תראי. אך מנגד רואה אַת ערבה נטויה, וענפיה טובלים בנחל. גומות־חן לו לנחל, סביב ענפי הערבה הטובלים במים. והגומוֹת זרועוֹת חיוּכים וצללים ענוּגים. אחוזים בזרועותיהם יחוללו החיוּכים עם הצללים בגוּמת־החן. במעגל יחוללו, ירקדו כל היום ופניהם אל השמש, והצללים יפנו להם ערפם, יחבאו בחמוּקי הגומה.

כה יסוֹבּוּ כל היום במעגל, ולעת ערב ונגמר הסיבּוּב, ונפלו החיוּכים בזרועות הצללים ונרדמו בחיק גומת־החן אשר סביב ענפי הערבה.

על חוף הנחל ישבנו, על יד הסוּף. ימי ילדותי עולים אלי מן החוף, צפים מדממת הנחל, מבין לעשבים ינהרו אלי, בשבילים יבואו מצטחקים בלאט. כתרתיך זכרונות־ילדותי, קלעתים בגלי צמתך, ועל כתפך נחו התרפקו זהרי ילדותי.

יבבה צלולה נשמעה מן החוף השני. היא יבבת השלך כחול הכנפים, כטפטוף־דמעות זכּוֹת צפצוף השלך, כרננת טפטופן צלילי יבבתו. יבבה חרישית נשמעה מן החוף השני, מחוף שחר־נעורי, היא יבבת אביבי הראשון. כטפטוף־דמעות־זכות, צחות וצלוּלות, כן יבבת נפשי על אביבה הראשון.

הלכנו בשדה הקמה. אפילה מתוקה מסביב. השמים מביטים אלינו מבעד לאצבעות־הערפלים, הכוכבים זה עתה נעורו ובעקבותינו, מבין גבעולי הקמה האירו אלינו זהרורים קטנים, המה תולעי־יוחנא, הנולדים באביב. הזהרורים לא התעופפו, לא הבהבו באויר. לרגלי הגבעולים נחו, ויזהירו בענווה.

למה לא פרשו כנפיהם, הזהרורים, למה לא חגו סביבנו במחולות? לא ידעתי, לא ידעתי. הבאשר רוח קרה נעה לאט בעשבים? או אולי לא צמחה עוד כנפם שקופה, לא צמחה עוד כנף הזהרורים?

בעקבותינו נולדים הזהרורים, רועדים לרגלי עשבים. 

שושנה עייפה, רגליה כּשלוּ. על הדרך, ליד מדורת השומר, ישבנו, ושושנה נשענה אל בין זרועותי. שרה עמדה על יד המדורה נשענה אל הקנה הארוך שמראה־ענק מימי קדם לו שיצא להילווֹת בחשכת הלילה אל בני־האדם התועים בשדות. אַת עמדת על ידי. על ברכיך עמדת וקילפת תפוח־זהב. ואור המדורה על פניך. קילפת את התפוח, פּלח לך ופלח לי, אל פי הגשת את הפלחים והצטחקת. למה זה כה מהר נפסק מישחק הפלחים? למה מיהרנו לקום?

ובלוותי אותך אל ביתך נדברנו כי למחרתו עם השחר נלך יחד ליפו. אני אבוא להעירך, על התריס אתדפק בלאט, ואם לא תתעוררי, אפתח את התריס, אטפס על החלון ואעירך. אַת לא תבריחי את התריס ואת החלון לא תנעלי – כה נדברנו. למען לא אעיר את בני הבית.

אַת שׂמת ידך על זרועי, מיששת שרירי והצטחקת: – אין לך שרירים. שרירי ידך רכים כשרירי ילדה. וכף ידך רכה, וזרועותיך ענוגות מתרפקות. איפה הוא כוחך? ידי שׂמתי לפיך וצל עצב עבר בחשכה על לבי. זכרונות עצובים נדדו סביב כתלי לבי. הושיטו ראשם ויציצו בעד החרכּים. ובאולמי לבי ערב־חג. ובפינה ערוכים כבר הכינורות. דימדומי השקיעה של אביבי הראשון, רמזו לי ספוגי־צער, ממרחקים.

ממעמקי לבי צללו אלי אקורדים מעורפלים, אקורדים ראשונים לאגדה, אגדת המלאך הקטן רך־הזרועות וכוכבו. הקשבתי להם לאקורדים ענוגים ועצוּבים. ידי שׂמתי על פיך ואצבעותי על עיניך. שפתי נאלמו ולבי התעטף, מקשיב לטיפטוף הצלילים ממעמקים.

חוט־צער נרקם בדממה בין נשמותינו. באפילה נרקם החוט, לאור כוכבים יתומים.

ברכתיך לשלום וידך אימצתי אל לבי: – למחר עם השחר.

נפרדתי מאתך. עד לבוקר הן נשארו רק שתים שלוש שעות. ליד המדרגות עמדתי והבטתי אחריך. נכנסת אל הבית והדלת סגרת אחריך. גם מבט אחד לא הפנית לזרוח אלי? לבי נצבט באפילה. ההגיעו אל אזנך האקורדים האלמים ממעמקי לבי, צליליהם עגומים באו אל לבך, צלילי “אגדת המלאך וכוכבו”? על־כן הלכת מאתי ועיניך רחוקות, ולבך זר? והן אני שתקתי. האקורדים נעו בלבי, כגלים במעין החתום, כגלים בין סלעים חתומים. העברתי ידי על עיני ואת לבי הנרגש השקטתי.

הכוכבים עודם רומזים והצללים עוטפים הכל. ודממה ברחובות. רמזי־אור נראים באופק עולים בענווה על ההרים. 

ברגל קלה רצתי ברחוב. צעדי פזיזים, ירעישו דומיית המושבה. מאחורי חלונך עמדתי – והחלון סגור. שכחת את אשר נדברנו. התדפקתי על התריס ושמך לחשתי. האמנם שכחת את אשר נדברנו? האם אך חלום־שוא הוא זה? האשוב על עקבותיו?

מבלי משים ניגשתי אל התריס השני. נפתח. אצבעי נגעה בחלון וינע גם הוא. צחקתי לפחזותי, ליאושי הבהול. טיפסתי על החלון. מרא־ שותיך ליד החלון ונשימותיך תכופות הגיעו אלי. בחשכה האירה לבנת פניך. קל קפצתי לתוך החדר. למראשותיך עמדתי וידי לצוארך חמים ורך. קנאתי במלאך השינה ובמלאך־החלומות צרה עיני. אט גחנתי עליך ושפתותי לזווית מצחך. כטיפות־הטל הנופלות מעלה אל עלה כן טיפטפו נשיקותי על מצחך הטהור ועל עפעפי עיניך עצומות. ונשימותיך על עיני ועל לחיי. פקחת עיניך ולא תמהת, ולא נבהלת. החלפת גם אַת חלום ילדות נפשותינו, חלום מלפני אלפי שנים? פקחת עיניך – והחלום נמשך… קפצתי בעד החלון ובשדרה חיכיתי לך עד אשר תלבשי בגדיך. הצפרים נעורו, שמעתי שיחותיהן, קריאותיהן וציפצופיהן אהבה. מחוֹרשה אל חוֹרשה. עם כל ציפצוף ציפצף בי לבי. עם סילסולי־צלילי־עליצותן פזז בי לבי וסילסל מנגינותיו5 אליך.

לא בדרך הרחבה בין הפרדסים, דרך שלוש הגבעות אשר על חופי עמק הירקון, הלכנו ליפוֹ.

בין הכרמים הלכנו, ליד החוֹרשות הצעירות עברנו, זקופות הגזע ורעננות. בין כרמי השקדים בלא דרך הלכנו, בין שורות העצים. כבר נשרה פריחתם. מבין העלים הירוקים והקטנים מציצים אלינו שקדים קטנים מכסיפי־השּער. רק עוד פרחים בודדים נאחזים בקצה ענפים.

על גבעות השקדים רבות טיילנו והשמש עולה בעקבותינו. אמרתי לך: אלו – גבעות ילדותי, אלה – שבילי ילדותי. אז היו כל הגבעות האלו גפנים. וכרמנו בצלע גבעה קטנה על יד חורשת הזיתים אשר עם הגבול.

בימי הבּציר היינו, קבוצת חברים קטנה, עוזבים את הלימודים. בסוכה על ראש הגבעה היינו יושבים כל ימי הבציר.

שם על הגבעה, בין זרועות הגפנים, בימי קיץ זכּים ונרדמים, היינו עוברים בשורות, מטלטלים הסלסלה מגפן אל גפן, כורעים לפני הגפן, ראשנו חבוי בין זרועותיה ובוצרים ברינה חרישית. שם במורד הגבעה, לפנות ערב, ישבתי עם הדימדומים ולבי נע עם צללי ה“חילף” הדקים על החול הורוד. הזית על ראש הגבעה מתעטף בדימדומים. צעיף אפור בהיר לענפיו הפונים אל המערב ולמזרח – פניו כהים קודרים. ולבו עטוף צללים והמיית הים ממרחקים.

או בדממת הליל, לילות־לבנה לילות־כסף. זוהר לעלי הגפן וברק־כסף ללחי הענבים, חבויים בין העלים. וזר־זוֹהר ללבנה, זהר־תכלת. והכוכבים מתנמנמים. ודממה, דממה. רק המיית־הים ממרחקים, ודפיקות-לבי ממרחקים.

שם נעוֹרוּ בי חלומותי הראשונים. מן הדממה, ממרחקים, נעוֹרוּ. נישׂאים אלי על נימי-הכסף ללבנה, על נימי הדממה נעלמים. אז נעורו בי החלומות על החיים החדשים. אז פרחו בי החלומות על החיים הטהורים היפים. ולפנות בוקר עם רינת הצפרים, עת הגפנים מכוסות טל, חרוזי-פנינים לשפת עליהן, אז כרעתי על בּרכּי לפני הגפן. ראשי כבשתי בין זרועותיה שפתותי דבקו בשפת עליה ועפעפי רעדו על טלליה. ויבואו טלליה אל עיני ואל לבי צללו. והיו למעיין זך נובע על פתחי לבי, בו תטבל נפשי ותטהר.

ואת הגפן נשקתי בראשונה. זו אהבתי הראשונה לשדה. אז נפתח לבי לאהוב את צמחי השדה.

היא, הגפן, למדתני לאהוב את ילדי־השדה, לפרוח אתם, לנטות אתם אחר השמש ולנום, להיטמן דומם בין רגבי לבי יבשים בהיות הקיץ, בגהור הקיץ על השדות הנובלים. היא, הגפן, למדתני להשיר עלים אדמדמים בכלות הבציר, בהעלם אשכלות־האהבה. אז תשוב רוח חרישית, מן הים תרחף, מבין לגבעות המערב. חרש תנשא על הגבעות וכנפיה על פניה, למען לא תשמע נשימת אפה, אנחותיה חרישות בל תשמענה. קצה כנפה אז תשלח רוח המערב. רוח־קיץ מגבעות. ונגעה בעצב בעלים־אדמדמים, עלי־בציר אדומי־הצחוק. היא, הגפן, למדתני לצחוק עם כלות הבציר, להאדים צחוק עלי לבי, להפריחו אחר רוח הקיץ המתאנחה בחשאי, לקלוע שני־צחוקי בין דליותיה נוגות ואפורות, מתאבלות על האביב אשר חלף, על אשכלות־האהבה אשר נעלמו…

היא, הגפן, למדתני לעמוד דומם בצלע גבעתי שוממה ולחלום בשלווה חלום אביב חדש. לחלום במסתרי מעמקי חלום פריחה חדשה…

יד ביד הלכנו, נישאנו על הגבעות. לידך פרחתי בדממה ועלי לבי רעננים רוטטים. מפטפטים רוחשים. גביעי נפשי הפורחת מלאו טל- הזריחה, טל רועד על עפעפי. לידך פרחתי בדממה, לנשימותיך־אביב ולרננת דפיקות־לבך.

באנו אל גבעת כרמנו. והגבעה ערומה ושוממה. היו ימים ועקרו את כל הכרמים וכל הגבעות ניטעו כרמים חדשים, כרמי שקדים. אך אבי לא נטע מחדש והגבעה עזובה עד היום. כולה מכוסה עשבי בר ואך פה ושם מציצה זמורה חיוורה ודלה מבין לעשבים, זמורת־גפן. שם כנראה לא נעקר השורש כולו. על ראש הגבעה, ליד הזית, ישבנו ונערך לנו סעודת הבוקר.

פה עמדה הסוכה. פה על יד השביל השתרעו שורות הגפנים. בין הגפנים היה משתטח חברי רחב החזה, חלום־העינים. בלילה, לאור הלבנה היה משתטח בין הגפנים ידיו פרושות לרוחב ובעיניו יתחנן אלי. ואני ידעתי: שיר ערש הוא מבקש. היה עלי להוציא את הכינור מתחת לגפן הגדולה ולנגן לו שיר ערשׂ. עד שהיה נרדם. ואני הייתי ממשיך לנגן עד שהיו הדמעות ממלאות עיני, יורדות על לחיי ונוטפות על הכינור.

– – אַת הצטחקת ותשאליני: מה לאצבעותיך כי כה תפרפרנה מבלי הרף? וידי אוחזת בידך. ואצבעותי יוצאות בריקוד על כף ידך. אמרתי לך: – נשב האביב על אצבעותי ותצאנה במחול אביב על מיתרי כינורי.

כל עוד נושב האביב, כל עוד נשימתו על אצבעותי, לא תפסקנה אצבעותי מריקודן, ממחולותן־במנגינות. הנה כינורי מונח בתיבתו ואצבעותי עודן רוקדות, עוברות על ידיך, מפזזות על חלקת צוארך, מתרפקות במנגינה רכה על לחייך, רועדות בסילסולים על מתניך חטובות.

על הגבעה ישבנו, ליד הזית, במקום שעמדה פעם סוכת־ילדותי. שם ערכנו לנו סעודת הבוקר. והסעודה – תפוחי־זהב עם סיפורים טבולי־צחוק, זיתים מתובלים בשיחות רכות הצלילים, מלים מקוטעות ומבטי־אורה…

קול בכיית ילד קטן הגיע אלינו מעֵבר לגבעה. שם סוכת השומר הבדואי. מבט עיניך אמר לי: – קומה ונקח את תפוח הזהב שנשאר, גם שתי פרוסות הלחם, נלכה אל האוהל מעבר לגבעה. נתנם לילד הקטן הבוכה. האומנם רק אנחנו נשמח? קומה ונצאה לזרוע שמחתנו על פגי הגבעות.

אַת, היושבת בלבי – לחשת לי זאת.

ליד הדרך, לאורך גבעת כרמי, פרחים לבנים. על ברכיך כרעת ותגחני על הפרחים להריח ריחם. וריחם עדין. אמרת לי: עוד לא ראיתי פרחים כאלה, ושאלת לשמם. ואני לא ידעתי. ולבי נהר אליך בתודה. את עמדת על ברכיך. צר היה לך להיפרד מהם. אני זוכר אותם עוד מימי ילדותי. ועוד זוכר אני: אסור לקטוף אותם. מיד הם נובלים וללוֹֹבן-עליהם אצילוּת נוגה, נוגה. 

ראי, אני מספר רק עלי. ואַת, איפה היית אַת? אך כבר אמרתי לך פעם: חרש אני, אִלם לבי ונפשי מוכה בסַנוורים. איני מבין שפת בני האדם ולשון מבטיהם. אני רק שומע בערפלים רחש לבי. תפילת־אהבתי, ואותה אני דולה בגימגומים ובשפתיים רועדות.

באנו אל אהלי השומרים. בקעה קטנה מוקפה חורשות. מצד מזרח היא פתוחה אל הכרמים. באוהל ישבה האֵם וטחנה בריחיים. על יריעות האוהל טיילו תרנגולות. עגלה קטנה רבצה בעשב וגדיה דלגה בין האוהלים. ילדה קטנה ישבה בחול. בעיניה עוד הזהירו הדמעות. נתנו לה את הלחם והתפוח. קפצה ממקומה ותרץ אל אמה האוהלה. רציתי לחבקך. אך התביישתי מפני הערביה ומפני הילדה הקטנה. גם מפני העגלה אשר הביטה אלינו בעיניה הגדולות.

יצאנו מבין הכרמים. באנו אל בקעה סגורה בין הגבעות. זוהי בריכת־הג’מוסים (התואים). על הגבעה משמאל עמדתי פעם עם קבוצת חברי. נערים בני תשע–עשר. עמדנו ונשבענו איש לאחיו אהבת עולמים. עדים הגבעה והבריכה. שם השבעתיך גם אני. עדים הגבעה והבריכה.

שמת ידך לכתפי. זרועי חיבקה מתנך ורגלינו קלות על העשב. אז הורדת ידך מכתפי ותאמרי: למה זה אינך יכול ללכת כבן אדם, ישר? חיבקתי מתניך וראשי אל ראשך. ואצחק ואספר לך סיפור קטן. אמרתי לך: – חלום חלמתי ואיני זוכר מתי. אולי עתה אני חולם אותו…

– – ליל אור – אור ירח. והקמה עודה צעירה. הלכנו בשבילים בין שדות הקמה. היא הלכה לפני ואני אחריה. הלכנו אל ההרים וצללינו מחליקים על גלי הקמה הנמה. היא שאלתני בלכתה: – הבט אל צלי על הקמה, סביב לראשי עטרת־זהב, התראנה? הבטתי אל הצללים על הקמה ואגיד לה: כן, עטרת זוֹהר אני רואה, סביב לראשי היא העטרת, הרואה את?

היא עמדה מלכת ותפן אלי: – ילד, הלא אמרתי לך – לראשי היא העטרת. ואני אחזתי בקצה סנטרה: – ילדה. הביטי וראי. והיא התרגשה ותתקצף ותאחז בשתי ידיה בראשי ותחבקהו ותאמצהו ולחיי נשקו לחייה: – הבט, הבט. למי העטרת? – צחקתי, איני יודע. לשנינו העטרת. נשקתי לה בעינה ואומר לה:

– חלום־חלומי! כה נלכה כל הדרך עד בואנו אל ההרים. כי בלכתנו בודדים אני רואה רק את זהרי, ואַת אַך כתרך רואָה. ואני נפשי כה כלתה לזהרך…

עלינו בצלע הגבעה. והגבעה זרועה מרגניות. בידי האחת כינורי והשניה למתנך. בדלגנו על העשב הרימותיך. כינורי הזדזעזע בתיבתו והמיתרים השמיעו המייתם. אמרתי לך:

– הנה סבּתי על ראש הגבעה. זרועותיה פרושות לברכה. בואי נסורה אל סבתי קמוטת הפנים. הלא היא השיקמה הזקנה על ראש הגבעה.

כילדים רצנו אל השיקמה, כנכדים רכים קטנים אל סבתם הטובה. זרועותיה פרשה עלינו, זרועותיה ערומות, ותברכנו חרש, וקולה כהמיית הרוח בין קמטי־לבּה, כלחש רוח־ים בין זרועותיה. אַת אספת ידיך, יד אל יד בתפילה על לבך, ועיניך עצומות, לחשתי לך: – הקשיבי ללחשי־ברכתה, ברכת סבתי טובה. הנה כה לאט לאט אביאך בסוד משפחתי, בסוד קרובי נפשי.

ממולנו התנשאה גבעה גבוהה. אֵם־הגבעות, היא גבעת “שער־הרוח”. על כתפה ועל ברכיה של אֵם־גבעות זו מתרפקת רוח־הים, מתפנקת הומיה, בהכּנפה עם חום־היום אל גבעות מולדתי.

על ראש הגבעה אעלך. משם תראי את תכלת־הים ואת עמק־נחלולי כעריסה בין הגבעות. ומשם תראי את כרמי־מולדתי – כגלים, ואת שטיח ירק הפרדסים בעמק עד חופי הנהר.

על ראש הגבעה הגבוהה עלינו. שם מצאנו לנו עריסת דשאים קטנה. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות, מזהירות כקטיפה.

רפרפנו בין החלומות, בין פרפרי החלומות. עינינו נפתחו לרגעים, בתמהון נפתחו בלאט. נמנמנו בעריסת הדשאים. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות. מזהירות כקטיפה.

אַת חידת־אביבי, אמרי נא לי: האמגם עלתה השמש עד רום השמים וכבר ירדה, גם שקעה בין הגלים הסוערים?

הנה שבתי עתה מאִתּךְ, ובלבי הדממה אשר אחרי השקיעה. בין גבעות לבי אכרע דומם, על החול אכרע, למען לא יגיע אלי שאון הגלים, המייתם אחר השקיעה, ואוכל להקשיב להדי־הימים שעברו ולזעזועיהם בפינות לבי.

ירד כתר-הצחוק מעל ראשי. לבדי עם נפשי אתהלך בין חדרי לבי, אבקש את הימים שעברו. עיני מבקשה את בת־עינם, אזני קשובה לקול הדם… אך נדמוּ הימים שעברו, נרדמו חבויים בחוֹרשת הלילה. לשוא אתע בין צללי החורשה, לשוא אתרפק על הגזעים האלמים. לרגעים יחרד ציפצוף רך, ציפצוף יתום, בדממה, אך עוד לא הנעתי עפעף, שפתותי לא פתחתי עוד להקשיב וכבר נאלם, נמוֹג בצללי חוֹרשת הלילה.

אז, עם בוקר, ואנחנו, טבולי־אור, באנו אל העיר. והגיעה השעה להיפרד. אמרתי לך אז, ואַת נשענת אל לבי: – הנה אני שב – לרגלי ההרים, אל ילדי ואל משחקיהם. ואַת שבה אל לימודיך ואל חברותיך. ומה בחיק הימים הבאים?

היִמשך שביל־האור, משעול־טיולנו? או אולי צל יעיב עליו, מקיפולי יום מחר יגיח? אַת. חלומי; אם בצלילים יבוא אלי יום מחר, בצלילי-גיל, ואם דממת־עצב בבת עינו – אני שקט אלך לקראתו.

חלומי הרך, ראי, משעולי־עינות־עצב בעקבותיו. ולרגלי כל אחת מגבעותי נוגה יטפטף מעין. עולה אני ויורד בגבעות־ימַי. משולבים הגיל והכאֵב. האמנם לא אבוא אל הרמה, לא אגיע אל הגבעה אשר אין אחריה עמק ואל הארץ אשר בה לא תשקע השמש? – נוגים ימי־חיי. דימדומים נוגעים בדימדומים. מתוך מחול־החדווה של צלילי הבוקר שומע אני קול הדממה הולכת וקרבה אלי, הדממה לאחר השקיעה.

אמרתי לך: גורלי משחק עמי במחבואים.

אשנב קטן לי והוא קבוע בכוֹתל רם. אשנב קטן במרומים. הולך אני ונע על הגבעות ועיני אל אשנבי, האשנב אשר אל ארצות־הנצח. יושב לו גורלי מאחרי הכותל ומשחק באשנב. רגע יפתחהו וישלח בו קרן אור ומשנהו יכסה עליו ויאטמהו. הגידי לי: המן האשנב ירדת אלי, רכובה על קו-אור-נצח, או במקרה יצאת לטייל על הגבעות, מלאכי פתח את האשנב ויפז האור תלתליך, זר־זוֹהר סביב לראשך?

הגידי לי, מי אַת ומאין באת? ומה השם אשר קרא לך מזלי? ומה השם אשר אתן לך בחלומותי? הגידי לי: האם לא אילה־תועה אַת, אילה תועה על ראשי הגבעות? יצאתי עם רוחות האביב אל הגבעות לקראת אשנב־מזלי. ירדו קרני האור על הגבעה ואַת נאחזת בסבכן. נאחזת בסבך בקרניך. כי ראיתיך חרדה, נבהלה, כאילה לכוּדה, ושפתיך אילמות. הגידי לי, מי אַת? מאַין ירדת אלי?

ידעתי, אך רגעים יעפעף עלי הנצח בעינו. אחר אצלול שוב בערפלים. הגידי לי: לךְ! ואלכה. אוחַז דרכי לאט, אגשש בשבילים, אחכה לאביב חדש. אך אם תפתחי לי אור עינך – –

הנחת ידי על ברכי ובאצבעותיך סגרת עפעפי, ותלחשי: לא תבוא! לא תשוב! ושפתותיך דבקו אל שפתותי. לבי כאב מן הנשיקה. זו היתה נשיקתך הראשונה, זו היתה נשיקתך האחרונה. ותעלמי כחלום.

בימים הראשונים שלנו, בימי הועידה, ראיתי אשה אחת יושבת בפינה על יד שולחן המזכירים נשענת אל מרפקה ומקשיבה. בראותי

אותה בפעם הראשונה אמרתי אל לבי: אזניה קשובות למרחקים ומבטה בא מארצות רחוקות, רחוקות. סובב הייתי בין הקהל ומביט אליה, מתחבא מאחורי החלונות ומביט בה. לא יכולתי לגשת. כפרפר הלילה סביב הנר רפרפתי סביב לה, מרחוק. פעם קרבתי. אמרתי, אגש אליה ואגיד לה: אני רוצה לאמר לך שלום. בושתי כילד בגשתי. מבטה זרח עלי שקט. נפשי התעטפה, הליטה פניה ותפול על ברכיה בתפילה. נר־התמיד האיר ממעמקי עיניה, נגה בשלווה רבה. חרש נסוּגוֹתי אל המפתן והדממה מתפללת בנפשי.


תרע"ט. 



  1. ועידת ייסוד “אחדות־העבודה”.  ↩

  2. חדרים שבהם נתאספו חברי קבוצת כנרת שהשתתפו בועידה.  ↩

  3. בלובשטיין (“בלושטיין” במקור המודפס – הערת פב"י), אחות המשוררת רחל.  ↩

  4. חיילי הגדוד העברי.  ↩

  5. “מניגנותיו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37285 יצירות מאת 1934 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!