רקע
משה כרמי
עם "קן הצפרים"

 

א    🔗

עד מחנק הגעתי. לא. לא אכתוב לך עוד על זה פן תחשבי כי שק אני, כי דולה אני מצפייתי פנינים לשירתי. מעבר לשירה אני. מעבר לכל ביטוי.

אספרה לך את הסיפור של סלמה לגרלף על הצדיק ששב מקללתו ויבקש מאת האלוהים את הברכה על האדם ועל היקום.

איני זוכר אותו היטב, וביחוד את ההתחלה שכחתי, את הדברים אשר החשיכו את לבּוֹ של הצדיק, איך הרעל בשנאה אל האדם, אל אשרו ואל יסוריו. שכחתי איך גברה בו המש‎טמה עד אשר האפילה על כל היקום ויבקש מאת האלוהים את הקללה על כל הבריאה. איכה היה זה, איני זוכר, זוכר אני אך את יום עזוֹב הצדיק את כפר מושבו.

והצדיק יצא את כפר מושבו, גם לא הביט אּחריו, לא שעה למבּטי הנשים אשר לווהו מחלונות הבתים ושפתן דובבות תפילה. לא שעה למבטן, אף לא נפנה לראות את משחקי התינוקות ליד פתחי הבתים; ישר הלך נכחו, ויעבור בין הגנים ובין השדות עשה דרכו, ולא הביט על ימין, ולא פנה לשׂמאל, גם לא ענה לברכת העובדים אשר עמדו רגע מעבודתם ויברכוהו באהבה ובהערצה רבה.

הרחק, הרחק, מעבר לשדות, רבצו כנשכחות גבעות שוממות. עשב דל עלה בהן, אף לא שׂיח נתעה השממון גהר על הגבעות והרוח גוועה לרגליהן. את הגבעות האלו, את גבעות המוות, אווה לו הצדיק למקום תפילותיו.

ירד הערב על הגבעות, דומם צנח כגוֹוע, כעלה בציר ביום שרב. בעין כהה ונכאה, כמבקשת נפשה למות, הביטה השמש מפאת האופק, גסס מבטה על הצדיק והוא עומד בצלע אחת הגבעות, כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות לשמים.

לילה עבר, היום חלף אחריו, ושוב ירד הלילה. דומם נגררים הימים, דומם זוחלים הלילות, והצדיק כורע על מקומו בלי נוע, וזרועותיו לשמים.

דממת־מוות על הגבעות, רק קול איש־האלוהים נשמע מפעפע חרש, כלחישת־נחש. בלי הרף, יומם ולילה, לא תיגענה שפתותיו. הוא מבקש את הקללה מאת האלוהים. את הקללה על האדם, כי יישמד מתחת שמי אדוני. הוא מבקש את המארה על החי ועל הצומח ועל כל הבריאה אשר יצר האלוהים.

דממת מוות על הגבעות, נאספה הרוח לרגליהן. רק צל איש־האלוהים סובב כל היום סביבו, לאט יתכּווץ לו לעת צהרים, והוא לרגלי אדונו כקללה קפואה ולפנות ערב שוב יתארך יתפשט במעלה־הגבעה, עד ראשה יגיע והוא משלך כפגר, לא ירעד אף לא יזדעזע. ועם הלילה יעלם ואבד. ולא נודע אנה נשאתהו עלטת־הלילה.

כה עברו ימים רבים על איש־האלוהים והוא אינו קם מכרוע על ברכיו, את ידיו אינו אוסף ושפתיו אינן פוסקות מקלל, ותכּחשנה זרועות האיש ותצהבנה. את בגדיו אכל החוֹרב, שערותיו הפרועות עין־השלכת היתה להן ותפוֹלנה על כתפיו ועל פניו סככו, ותהי דמותו כעץ יבש אכול רוחות, כערער אשר חרב לחוֹ ולא נשאר ממנו בלתי אם גזעו סדוּק־הקליפה ושני ענפיו יבשים וקמוטים אשר בדיהם בקצותם נדלדלו, ולא נשאר מהם בלתי אם שרביטים קטנים ודלים והמה כפופים וניחרים.

בא האביב על הארץ. בחשאי בא צנוע בין התלמים, מתרפק בענווה על כפתורי העצים במערומיהם. בזמרה חשאית עלה האביב ואחריו המון חוגג: הפרחים, הרמשים וכל החי וגם האדם. מלאה הארץ שירת אביב. ואך אל הגבעות לא בא האביב והד חליליו לא הגיע אל איש האלוהים. קללותיו כתסיסת־צפעונים נישׂאוּ חרש, נתלבטו במורד הגבעה ותרתחנה בלי הרף.

ובוקר אחד, לא אדע איכה היה הדבר, ושתי צפרים נראו טסות מעל לגבעות, עגות מעגליהן כמבקשות דבר מה. זמן רב סובבו הצפרים, ירדו, קרבו אל הארץ ותעלינה, ואשה מצפצפת אל רעותה. שוב ירדו הצפרים, סובבו סביב איש־האלוהים וצפצופי־חדווה צילצלו מעל לראש הכורע.

לא אדע מאין באו הצפרים, לא אדע מדוע לא בנו להן קן בחורשה שם על יד הכפר עם יתר הצפרים, לא אדע אם גוֹרשוּ מן החוֹרש, אם תעוּ בדרכן.

אך שתי הצפרים הערירות ביקשו בגבעות־השממה, חיפשו ותמצאנה עץ לבנות עליו את קנן, והעץ – איש־האלוהים הכורע. כפו הפתוחה עם אצבעותיה הנוקשות, היא היתה המקלט אשר בחרו להן הצפרים לבנוֹת בו את קנן.

אחת הצפרים ירדה על כף ידו ותך במקורה בשקערוריתה ותדלג מאצבע אל אצבע לנסות אם איתן המושב אשר בחרו בו. וייטב בעיניה. ותתרומם בעליצוּת אל חברתה, ותפרושׂנה את כּנפיהן ותנשאינה מעל לגבעה ותעלמנה. ואיש האלוהים לא פסק מתפילתו. והוא לא נע. והוא לא זע. עינוֹ הבּיטה אחר מעוּף הצפרים ויהי כלא רואה,ובנקר הצפור בכף ידו היה כלא־חש. עברה שעה קלה והצפרים שבו ובפיהן גבעולי־קש. אחת ירדה ותצע את הגבעול בשקערורית־הכף והשניה באה אחריה – ותעלמנה בצפצופי־חדווה. עד חשכה עבדוּ הצפרים ותרפּדנה ותקלענה את קנן, ולא נשלם עוד הבנין. ותרדנה הצפרים על כתפי האיש ותחבאנה בין תלתליו הפרועים והן מחכות בקוצר רוח לשחר כי יעירן.

ורוח חזקה, רוח קדים, התחוללה בלילה ההוא ותסער נחָרה על פני השדות, ותיליל כשכולה או כמודחת מן החיים, ותתגולל לרגלי איש האלוהים ותיבּב בהתלבטה ובנפנפה קרעי בגדיו הבלואים, ויגדל זעף האיש ובגרונו כגפרית בוערת, ותגברנה קללותיו ותעצמנה והן נבלעות בעלטת הלילה עם יליל הסערה. ותחרדנה הצפרים על כתפיו ותחילינה מאוד. ואולם בהחבט הרוח בכף ידו והגבעולים הרפוּדים זעו והמה חשבו להיזרוֹת מבעד לאצבעותיו, אסף האיש את אצבעותיו לאט לאט ואת כּפּוֹ כּיווץ בזהירוּת ולא נהרס הבנין ולא נפל גם קש אחד ארצה. והאיש לא ידע את אשר הוא עושה, בלא־יוֹדעים נתכּווצוּ אצבעותיו ושפתותיו נושפות שורקות את הקללה על כל היקוּם.

בחצות הלילה נשתתקה הרוח פתאום, נפחה נפשה. ותהי דממה על הגבעות ולא נשמע בלתי אם קול איש האלוהים והוא מפעפע כנחש בחשכת הליל.

עם שחר נעורו הצפרים ותמהרנה לכלות את בנינן. כל היום עמלו ולפנות ערב נשלמה עבודתן, ותרד הצפור האם ותבוא אל הקן ותמרוט מעל חזה נוצות רכות ותרפד בהן את הקן, ותשב להטיל את ביציה.

והצפור האב עמד על היד מנגד, על אצבעות היד התיצב ושר לרעיתו את כל המנגינות אשר ידע. ויפליא בנגינותיו, כי ציפו בערב ההוא לבּיכּוּרי פרי אהבתם. וישר את כל המנגינות אשר נולדו אתם בימי נוּעם ערירים איש בפינת חוֹרשתוֹ, וישר את ראשוני ציפצופיהם בהיפגשם מלאים תמהון ופלא ורזים גדולים, וישר את צלילי המחולות אשר פרצו מלבם בימי כלולותיהם, ימים אורים וצוהלים, ימים אשר אין יודע זריחתם ואין רואה בשקעם. ויתן קולו בצלילים חרישים וממושכים והמה רכּים מלחש רוח ערב, רוח קיץ בעשבים, והמה עזים ונאדרים מן האיומה בסופות. וכל צליל אוצר בו חיים רבּים, ובכל צליל כרוכים טובים־המאוויים, אחרית־המאוויים. עם כל הגה נצחים נוהרים, אז יענה לעומתו קול הצפור־האֵם. רך ישמע קולה מתוך הקן, שקט וכמקשיב אל עצמו. היתה רינת הצפור־האֵם שקטה, כמקשיבה אל מעמקיה.

ואיש האלוהים שומע את שירת הצפרים ואינו מקשיב. רגע אחד נבלעה אחת מקללותיו, אבדה בין שפתותיו, כי הלכה נפשו אחר שירת הצפרים. ואולם מיד התעורר ויעצום את עיניו בחמה, ושטף מארוֹתיו גבר.

כל הימים היה הצפור־האָב חג מסביב לקן, או מדלג על אצבעות היד השניה, ושר בלי הרף את מנגינותיו. פעמים נעלם ומיד שב ובפיו גרגר־שדה או נטף מים והגישו בנשיקה אל פי רעיתוֹ, בעמדו על שפת הקן וכנפיו מרחפות פרושות־הנוצות.

והביט איש האלוהים אל הצפרים ופסק רגע מלחשו בהתבוננו לצפרים היונקות אשה מפי רעותה. ויש אשר הסתכל בצפור־האֵם וראה אותה והיא רובצת דומם בתוך הקן. לרגעים תנוע והיטיבה את מושבה ושבה לרבּוֹץ בלי נוע שעות רבּות. והיא מקשיבה קשב רב. ונדם גם קול האיש וזרם קללותיו נעצר, וימלא גם הוא קשב רב ולא ידע אל מה הוא מקשיב, ולא ידע כי מקשיב הוא. ואולם מיד שב ופרץ זרם חמתו והציף את מבט עיניו וגאה על פני כל חושיו וישב להיות למרקחת־משׂטמה, לבליל מאֵרה רותחת.

ובוקר אחד ראה המתפלל והנה חרדה בעיני הצפור הרובצת וקשב רב, ותוחלת רבה. והצפור האב מתעופף בלי הרף סביב לקן וגם במעופו חרדה רבה. ואולם עם חרדת מעופו הוא מעלה מגרונו את העליזות במנגינותיו, את המרפרפות והקלות שבהן, וכה ירחף סביב רעיתוֹ, כה יגיל ברעדה ועינו לא יגרע מן היושבת בקן, ומבטי שתיהן אחוּזים זה בזה כקרן אור אחת. אז תרוֹם האם מעט מיצועה ותוריד את ראשה אל בין כנפיה. והצפור האב קפא ברחפו מעל לרעיתו, כנפיו פרושות וראשו נטוי אל פי הקן בצפיה ודאגה רבה. ואיש האלוהים גם הוא מלא חרדה רבה ויעצוֹר את נשימתו, מבט עינו דבק באֵם ולבו פרפר עם הקלה בתנועותיה, ויוחל גם הוא בדממת־רעדה.

אז בקע ציוץ דק את חרדת הצפיה הדוממה, הוא ציוץ האפרוח הראשון שנולד. ויפרצו צלילי הצפור האב כאשדות־גיל, והאֵם חרש רוטטת אחריו, ואיש האלוהים נשא את קולו אל השמים ויאמר: – הנה נא בקשתי האחת מאתך אלוהי המשפט, כבוש נא זעמך לימים מספר עד אשר יבקעו יתר האפרוחים את ביציהם, עד אשר יצאו לאור עולם. ומדי יום ואפרוח חדש בקע את מאסרו וילווה אל מקהלת החוגגים לקראת החיים. ותהי כף ידו של האיש־הקדוש למקור שירה, למעין ציפצופים וצלילי פיטפוטים המפכּים בלי הרף כל הימים, כל הימים.

והאיש הקדוש – תפילותיו־קללותיו נסתתמו ונאלמו, כי היתה נפשו שבויית־צלילי־התינוקות, ובהניעו שפתיו וידובבן ולא שמע את אשר הוא דובב, ולא ידע מה תהגה נפשו. ואך ברדת הערב על הגבעות ונדם לאִטוֹ מעין־הציפצופים והוא נם בשלווה בכף ידו של הקדוש ושב האיש אל תפילותיו אשר נפסקו, ושב וצבר את קללותיו אשר נפזרו בשבילי נפשו הנעה כל היום כנסוכת־שכרון. ושב וחתר בכל פינות נפשו אחר כל רסיס משׂטמה ןאחר כל מארה אשר נדחו ויסתרו בסדקי־נפשו בהשטפם בזרם־הציפצופים אשר פיכּה מראש העץ היבש, מכף ידו הפרושה. בהיות הלילה, וצלילי החוגגים לקראת החיים נדמו, ושב האיש וצבר את קללותיו הנדחוֹת והמפוּזרוֹת, לקטן מן העלטה הרבה והחיין בדממת־המוות אשר קפאה סביב, ריחפה ותפער פיה על המעין, כרוצה לבלעוֹ.

ושב האיש בחשכה אל תפילותיו ואל קללותיו ואולם קולו רך מבראשונה, חרש חרש יקלל, ובחשאי יקרא אל אלוהי המשפט, אלוהי־החורבן. כי חרד האיש למנוחת־האפרוחים ויירא פן יעירם משנתם. ופתאום עמד הקדוש מתפילותיו, כי רחש עבר בכף ידו ורחף כנפים זעירות ערומות. ציפצוף דק רעד ויצלול בחשכה, אפרוח הוא אשר נעור משנתו. ויקשב הקדוש ולשונו קפאה בחרדה.

האם אספה את האפרוח אשר זע בשנתו תחת כנפיה ותסוכך עליו ותשב הדממה כשהיתה. ואולם הקדוש לא שב עוד לתפילותיו. שעות רבּות עמד פעור־פה וקפוא לשון. כובש נשימתו ברעדה. חש הוא בחמימות הרכּה המפעפעת בעד מקלעת הקן וניסכת בכל יצוריו. שומע הוא את הלבבות הקטנים הרכּים והמה דופקים־רוטטים בכף ידו.

בזרוח הבוקר ומטר צלילים ניתך על ראש הקדוש. וישא האיש את קולו אל השמים: אנא, אל המשפט. חוסה. את אפרוחי הרכים האלה, יצורים חפים מפשע, הצל־נא מן האבדון אשר אתה שולח בכל היקום. אנא, אל־המשפט, חמוֹל־נא על אפרוחי.


 

ב    🔗

… ובני־הכפר ראו כי נעלם איש האלוהים ולא שב אל סוכּתוֹ, ויתמהו איש אל רעהו. וכעבור ימים והוא עדיין לא שב, וידאגו איש בסתר פינתו, ואולם שבועות חלפו וקדוש־כפרם לא נראה, ויחרדו חרדה גדולה וייראו לנפשם מאוד. ויהיו בעיניהם כילדים עזוּבים באמצע השדה והלילה יורד עליהם עם צלליו ובלהותיו.

ויהי הבוקר על הארץ ויצא הקוצר לאסוף חציר לבהמתו, וישב בפאַת שׂדהוּ והוא מחכה עד אשר יעל הטל מן העשב וקצר את קצירו. וישב הקוצר ויבט בחורש את חריש־הקיץ בחלקה אשר מעבר לדרך. והחורש הולך בלי חמדה וככושל־ברך הוא מתנהל אחר המחרשה.

הטל עלה מן השדות והגבעולים נכונו לקציר, ואולם הקוצר יושב בפאת השדה, מַגלוֹ מושלך לרגליו, והוא עודו מביט בחורש ומדבר אל נפשו: – האדמה רכּה ותחוחה, התלמים חופפים איש את אחיו עד לבלתי מצוא קוויהם, פני השדה החרוּש כאגם־חוּם והוא נוצץ בפעוּטי רגביו מול השמש, ריח האדמה כה רענן, והוא הטוב בּבּשׂמים… ומדוע כה כשלו ברכּי החורש, מדוע יתנהל כאובד־דרך על פני תלמו, מדוע יתנודד לקראת הברכה, לקראת ברכת שדהו?

כה ישב הקוצר בצדי הדרך, ובעשבים מתגולל מגלו, והעשבים בימי גבורת־צמיחתם. כה ישב לו הקוצר וישאל שאלותיו בדממה, ובעשבים רנן זימזוּם זבורת־הבר ורחש רמשי־השדה.

ויהי כסוֹב התלם, והחורש עבר על פני היושב בצדי־הדרך, וירם הקוצר את ידו ויקרא: – הוי, אחי החורש, הן הברכה שטוחה לפניך ומדוע ככושל־ברך תנוע אחר המחרשה? ויפן החורש אל הדובר בו ועיניו עצוּמוֹת למחצה משפעת האור וישאל אף הוא: – הן השמש הגביהה בשמים וזה כבר עלה הטל מן השדה, ומדוע מושלך המגל בעשבים ואתה שוכב למעצבה בצדי הדרך?

ויעמוד החורש ולא יסף עוד, והקוצר יושב בעשבים נשען אל ידו האחת והשניה צנחה אין־אונים ותמולל בעשב. ולא דיברו האנשים עוד, כי לא ידעו מה יגידו, וגם חרדו לנפשם כי יראו לגלות איש לאחיו את הדאגה הממלאה אל נפשם.

והבהמות המושכות במחרשה עמדו ותנשמנה בכבדות, כנשמן אחר עמל־יום תמים. ותורד הבהמה האחת ראשה אל התלם והבהמה השניה העומדת בבור, הורידה ראשה עד הארץ, כי עשב רך זע לרגליה. נעו, רעדו שפתיה מעל לעשב. שפתה התחתונה אך נגעה בו ויתחלחל העשב, והבהמה נשארה כה על עמדה, ראשה הרימה מעט מן הארץ ושפתה התחתונה עודה תלויה ונעה בעצלתיים.

רבצה דממה עליהם. והקוֹצר שוכב בעשׂבים והוא מקשיב לרחשם. פתאום נפלה עליו אֵימה וימהר ויקם על רגליו ויגש אל החורש ויאמר: – שמע נא, אחי, הטוב הדבר בעיניך כי נעמוֹל כל הימים בשדותינו ואיש־האלוהים איננו אתנו? ויען החורש בדממה: הוא הדבר המענה אותי. כיתום אנוע בשׂדי וכמגוֹרש אתהלך בחצר ביתי, ולא אדע שלוו כל הימים.

ויאמר הקוצר: – כי עתה הבה נשובה אל הכפר, נזעיקה את כל אחינו, נוָעצה ונדע את אשר עלינו לעשות. ויפן האיש את הבהמות לעבר הדרך ואת המחרשה הטיל על צדה. ותשאנה הבהמות רגליהן ותלכנה בדרך העולה הכפרה, ושני האנשים הולכים אחריהן ולא דיברו דבר.

ויהי בבואם הכפרה ויראו והנה גם יתר בני הכפר שבים מן השדה. יש אשר כבר הכניסו את בהמתם אל החצר, יש אשר נראו מרחוק משרכים דרכם לאט בין השדות ויש אשר נשארו עומדים באמצע הרחוב. סביבם נקהלים עדת אנשים והם משוחחים בלחש.

והנשים עמדו בפתחי הבתים והן מאזינו ללחש ומביטות אחר תנועת המתקבצים כנופיות כנופיות ברחוב הכפר. ותצאנה הנשים מפתחי הבתים, תינוקותיהן נגררים אחריהן, ותיגשנה אל הנקהלים ותרמנה קולן: – למה תתגודדו פה ברחוב־הכפר? אויה לנו, כי התמהמנו עד כה ולא עשינו דבר עד היום, קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים.

ויעבור הקול בכל פינות הכפר: קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים. ויקומו כל בני הכפר ויעזבו את בתיהם, אמהות עם תינוקות נישׂאים בידיהן וגם זקנים כפופים על משענתם, וירדו את גבעת מושבם ויגיעו אל קצה הכפר ומשם פרשת־הדרכים אל השדות ואל המרחקים. שם עמדה החבורה כי לא ידעו: היִפרדו קבוצות קבוצות ופנו אל ארבע רוחות השמַים אם ילכוּ כוּלם יחדיו; ואולם הילדים אחזו איש ביד אחיו וירימו פעמיהם כי קצרה רוחם בעמדם, וגם לא רצו להיפרד איש מעל אחיו. וישאו הילדים רגליהם והמה אוֹחזים איש ביד רעהו וילכו לפני המחנה. ויתנו גם הגדולים יד איש לאחיו וינועו כולם יחד לבקש את איש־האלוהים.

ויבקשוהו בשׂדות ולא מצאוהו, ויחפשוהו בכרמים ואיננו; וירחיקו לכת ויגיעו עם הערב אל גבעות־השממה ויתעו בגבעות. והעוללים נשאו קולם ויתייפחו, כי רעבו מאוד וגם עייפו מטילטולי הדרך. והזקנים ורפי־הכוח נאנחו בחשאי ויתהלכו בכּבדוּת והמה נשענים אל כתפי חבריהם אשר כוֹחם עוד לא עזבם.

השמש שקעה, והמחנה מטפס בצלע גבעה נשאה, מטפס ונכשל, והחושך יורד עליהם ולא ראו האנשים את דרכם ויאמרו: פה בצלע הגבעה נלון ונחכה לאור הבוקר ונמשיכה את דרכנו. ואולם הילדים לא נענו לדבריהם ויקראו בקול עז ובתחנונים: הן עוד לא גָבר החושך. נעלה רק עד ראש הגבעה וחנינו עליה. ויעפילו, והמחנה נע אחריהם.

המה עלו בראש הגבעה והילדים לא אמרו די. וימשיכו דרכם בחשכה. ויוסיף המחנה ללכת אחריהם ואולם כעבור שעה קלה עמדו ויאמרו: לא נוסיף ללכת עוד. ויעמדו גם הילדים.

ויתקבצו כּוּלם יחד, והמה בצלע הגבעה. ויראו לפניהם בחשכה כדמות עץ, עץ דל ונמוך כשׂיח־השדה והוא תלוש כל ענפיו, ומראהו כמצבת־עץ אשר הכּהוּ הברק ואין לחסות בו מפני הרוח ומפני הקור, והוא גם לא יגן מפני הטל היורד בלילה. אך בכל אלה נמשכו הנודדים אל מצבת־העץ הדלה, זה שריד החיים היחידי במדבר, וישכבו במעגל סביבו כמו קיווּ כי יחם להם לרגליו, כי יהי למקלט מעט לעוללים הרועדים בצינת הלילה. נחו האנשים סביב לעץ ושינה כבדה נפלה עליהם. רק הילדים לא ידעו מנוח וישכבו גלויי עינַים וימנו את הכוכבים. מדי פעם התרומם אחד הילדים ויבט אל המזרח וישב לשכב והוא כובש בלבו קריאתו, כי לא יכול נשוא עוד את הצפּיה הממוּשכה. וגם הזקנים לא ידעו שינה וישבו סביב לעץ ואת אדרותיהם פרשו על העוללים וישבו צפופים איש אל אחיו למען לא תחדור רוח הלילה אל האמהות ותינוקותיהן הנמים בתוך המעגל, והמה מרננים בדממה פסוקי־תהילים ותפילת־הדרך, והמה מחכים לבוֹקר כי יעל.

ויהי כי ארך הלילה לילדים, והכוכבים נראו להם כמסומרים אל השמים, והאופק חתום, ויקומו מעל משכבם והמה בקצה המחנה, ויעלו אל ראש הגבעה. ויעמדו הילדים על ראש הגבעה ויחתר מבטם בתוך החשכה ולא ידעו אי מקום הזריחה, ולא ידעו אי הגבעה אשר מפיסגתה יאיר היום. ויפוצו על ראשי הגבעות סביב, ביחידות ובכנופיות קטנות, או הלכו שנים יחדיו. ויתורו על הגבעות לבקש את מקום השחר ולהעיר את הבוקר הבושש לבוא. ולמען לא יאבדו החשכה, למען לא יתעו וינוּתקוּ מעל המחנה שרו הילדים בלכתם, ושירה אחת נשׂאה בחשכה מעל ראשי כל הגבעות, היא שירת־הבוקר העולה. ותקרן השירה מכל רוחות־השמים ותרקם לרקמת פלאים, ותהי לחוּפת־קסם אשר נפרשה ותסוכך על המחנה העייף הנרדם. והילדים היו כמחזיקים בקצות פתילי החוּפה והמה סובבים במחול לקראת הבוקר־העולה.

השחר אך החל להאיר וציפצוּף צפור רטט רך על ראש הישנים, ואחריו ציפצוף שני, ואחריהם מטר ציפצופים ניתך על המחנה הנרדם, ויפנו האנשים לראות, והזקנים הרימו ראשם (ושפתותיהם עוד נעות ומזמרות בלאט פסוקי תהילים) ותבקע קריאת־תרועה אחת מלבם, ויעוֹר כל המחנה לקול התרועה. והנה איש האלוהים עומד בתוכם. כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות, מעל לכף ידו האחת שתי צפרים מרחפות ומרננות ומפתחי־הכף מציצים ראשי אפרוחים ומַקוֹרי זהב פעורים ובכל כוח גרונם הרך המה פוצחים ומצפצפים לקראת הבוקר העולה.

ויעמוד כל המחנה על ברכיו סביב איש־האלוהים וירוֹנוּ את תפילת הבוקר. ויבט איש האלוהים על סביביו וירא את העוללים הפורשים זרועותיהם הקטנות אל הצפרים, וירא את האמהות והן מאמצות אל לבן את ילדיהן, וירא את פני האנשים והמה חרושים דאגה וסבל רב, ואל הזקנים הביט והמה מתחננים למנוחה, והצעירים זרועם דרוכה לעמל, ואת הילדים ראה עומדים על פסגות הגבעות סביב, והתמהון והסוד בעיניהם.

וישא הקדוש את קולו אל השמים ויקרא: – אנא אל החיים, חוסה והשיבה את רוע הגזירה וחשׂכת את שבטך מהורידו על ראש העדה הזו, וחיו המה לפניך עם זרעם, עם רסיס אשרם המעט ועם סבלם הרב, עם חלומותיהם ועם ערגת־החיים המפכה בהם. – ותזרח השמש על איש האלוהים ועיניו אורו.

ותשב המנוחה אל לב בני הכפר. ויקומו וישובו אל כפרם ואל עבודתם ואל עמלם יום יום. ואולם מדי בוקר היו שני ילדים יוצאים את הכפר, בידם האחת כד מים וביד השניה פת לחם. ואחזו הילדים דרכם בין השדות ובאו אל בין הגבעות. והגיעו אל איש האלוהים, והשמש בלב השמים. ובאו הילדים וניגשו אל הקדוש הכורע, והציגו בדממה את כד המים לרגליו, ואת פת הלחם יניחו על פי הכד. דומם יבואו ודומם ילכו. כה יעשו מדי יום ביומו.

ולא אכל האיש את הלחם ומן המים לא שתה. ואך בהתמהמה הצפרים בעופן לבקש מזון לאפרוחיהן והן בוששות לבוא, והאפרוחים יחלו לצפצף כי ירעבו, ולקח האיש מפת הלחם ופוררה לפירורים בין שיניו ורככם על לשונו – והוריד בלאט את היד, מקלט־הקן, והגישה אל פיו, ובקצה שפתותיו פרורים, פרורים. ושרבבו האפרוחים מקוריהם הצהבהבים מחוף לקן ונקרו את הפרורים מעל שפתותיו, וכנפיהם מרחפות והמה מטפסים איש על אחיו ומצפצפים.

אז ירים האיש את כד המים מן הארץ וגמא ממנו מלא פיו, והגיש את פיו אל פתח הקן ובעבע במים בסגור־פיו. ויהי כשמוע האפרוחים בעבוע המים, ותקעו מקוריהם בין שפתותיו של איש האלוהים, וינקו ומצצו ורווּ. ועלתה בת שחוק על פני האיש ועיניו מאירות אהבה אל האפרוחים. ובחייכו ובלע את שארית נטפי־המים אשר הותירו לו האפרוחים בפיו.

והרוח שטפה ותנשׂא בגאונה על פני גבעות־השממה. ותפץ הרוח את פּרע־תלתלי הצדיק ותזרם על פני לחייו. נחיריו רחבו ונשימתו תכופה ובעיניו נצתוּ אוֹרוֹת.

ותחדוֹר הרוח גם במסתרי הקן השלוו, ותפח בנוצות האפרוחים הרכּוֹת, ותזעזע זנבותיהם המעוּטרים זרי־נוצות, ותסלסל בעטיפת נוצות־הקטיפה לחזם ולצוארם, ותרחבנה כנפי האפרוחים, ויצר המקום להם ויטפסו אפרוח על אחיו ונאחזו בסבך כפות רגליהם הדקות וכנפיהם הרכות.

וביום ההוא אמרו האב והאם לחוג את חג המעוף הראשון. ויסוֹבּוּ במעגלים סביב לקן. ומדי קרבם אל פתחו שירבּבוּ האפרוחים ראשיהם וציפצפו במלוא כוחותיהם הרכּים. וירחיבו האב והאם כנפיהם, פנו ונעלמו מעיני האפרוחים. ובין רגע ישובו שנית.

אז תרד האם אל פתח־הקן והאפרוחים פרפרו לקראתה וגָברוּ ציפצוּפיהם. עמדה האם על פתח הקן. נדחקו האפרוחים אליה והחביאו ראשיהם בכנפיה. וכנפיהם הרכות מרחפות. ואולם פתאום תנַתר האם ועמדה על ראש האיש, הפכה פניה אל האפרוחים וציפצפה אליהם. וכל הראשים הקטנים שלוחים מחוץ לקן, וכל הכנפים נשואות. ושבה האֵם אל פתח הקן ודלגה ממנו אל כתפי האיש, ותשנה מעשיה

ותשלש. והראשים הקטנים פעורי־המקור ישורבּבו יותר ויותר, ותמתחנה יותר הכנפים הרכות. ואולם פחד החלל הריק על האפרוחים ונאחזים המה בצפרניהם ברפידת הקן ובמקלעת הגבעולים וכנפנפיהם מרחפות, מרטטות.

ויגש האיש את ידו אל פתח הקן בלאט ויגע באמיץ באפרוחים ויציגהו על סף הקן. האפרוח תקע צפרניו בשולי מקלעת הקן, ויט את גופו הרך, וראשו שלוח אל אמו, וכנפיו פרושות ברעדה. פתאום ניתק האפרוח מן הקן בתרועת־ציפצוף – ויקפא דם האיש בלבו ועיניו נעצמו. ואולם כרגע חש האיש את האפרוח מפרפר על ראשו ורגליו הדקות מסתבכות בפרע־תלתליו.

אחד, אחד ניתקו האפרוחים מן הקן וידלגו על ראש האיש ועל כתפיו, ולבו מפרפר בו, כמבקש לבקוע גם הוא את סגור חזהו ולבוא במקהלת האפרוחים.

והרוח נשבה בכנפי האפרוחים ותרחיבן וירומו מעל לראש האיש ומעל כתפיו, והאב והאם נישאים לפניהם. ותיכּנף עדת הצפרים הקטנה עם הרוח.

האיש קם מכרוע על ברכיו, עמד ויבט אחר מעוף הצפרים וינפנף בידיו אחריהם כפורש כנפיו אף הוא לעוף. והנה נעלמו הצפרים. קפא האיש על עמדו, מביט אל תוך החלל הריק. ותפול עליו אֵימה חשכה. וישא רגליו וירץ במעלה הגבעה, והוא מניע ידיו וצועק צעקת אימים.

הגיע אל ראש־הגבעה. אז נגלה לפניו כל המרחב השמם, והצפרים אינן – ויעזבוהו כוחותיו, ברכיו כשלוּ ויפול מלא־קומתו ארצה ויבך. כה שכב האיש זמן רב ולא ידע את נפשו. ויבקש מאת האלוהים, כי יגוֹל עליו רחמיו, כי ישיב אליו את אפרוחיו. ויחנן קולו ולשונו רפה, כי כשל בטחונו בד' ורוחו מעדה בו. ויהי לו כמו עם כל דמעה ניגרת נפשו ועם כל אנקה – קרעי־רוחו נידפים ואובדים. ויהי כהולך וכלה, כּנר ההולך ודועך.

ופתאום נעוֹר לקול תרועת־הצפרים. ןתחי רוחו. ויתנער האיש ויקפוץ על רגליו וישׂא ראשו והנה עדת הצפרים כולה, על האב ועל האם, לא נעדר גם אחד מן האפרוחים, מרחפת ועגה מעגליה סביב לראשו בתרוּעת־חג.

וישא האיש את ידיו אל השמים, ואת רגליו נשׂא ויחולל על ראש הגבעה וכנפי האפרוחים סוככות על ראשו. וישא קולו אל השמים בהלל ובזימרה, והוא מרקד ומכרכר כילד, ועיניו עינות־זוֹהר. וכה התפלל:

– צו־נא, אל החיים, את הברכה על כל היקום. צו־נא, אל החיים, את האהבה על כל הבריאה, ואת השלום שים נא על הארץ. אל החיים השכּינה בנו את השלום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!