רקע
יגאל מוסינזון
פתקאות בכובע

נפשות:

יורם דנון – רוכל. שוטר. שופט

מנחם – בחור צעיר העובד במוסך. גם מקס

רוזמן – פליט

גליק – נהג טכסי

מיכל – נערתם של מנחם ומקס

דינה – אשתו של גליק

חנה – אשתו של רוזמן

(רצוי שאת תפקידי הנשים תשחק רק שחקנית אחת)

פורטונה – אמו של יורם דנון.

תובע. סוהר.



 

מערכה א'    🔗

(חדר אסירים)

מנחם: אני אשתגע כאן…בבית הסוהר…

גליק: (קורא בספר) היית צריך לחשוב על כך לפני שדקרת,

מנחם: רק שבוע אני במאסר – ויש לי עוד שבע שנים. כאילו הזמן זוחל אחורנית. כאילו אני מנסה להחזיק מים בכפות הידים… כאילו… אני לא יודע מה יהיה אתי!

רוזמן: אולי נשים פתקאות בכובע עד שיכבו את האור.

מנחם: איזה פתקאות?

רוזמן: פתקאות בכובע.

מנחם: אבל…שמע…אני לא מבין אותך.

רוזמן: זה משחק של אסירים.

מנחם: (ליד החלון)… עכשיו לקנות פלאפל… לקחת את הפיתה בשיניים ולרדת לאורך כל רחוב אלנבי עד לטיילת, להחזיק את החברה שלי במתניים ולהסתכל רחוק. לאניות… “פתקאות בכובע” – גם כן חיים… שבע שנים… אני עוד אשתגע כאן…

רוזמן: אז אתה רוצה לשחק? (ניגש לגליק, נוטל עפרון, תוחב ראשו של גליק)

מנחם: (ליד החלון) אני? (אה, כן…) אז איך זה…

רוזמן: זה פשוט מאד, כל אחד כותב על פתק… למשל פתק על בחור שדקר את הבחורה שלו בגלל קנאה.

מנחם: אבל זה בדיוק אני.

רוזמן: רק כדי שתבין.

מנחם: אבל לשם מה צריך כובע?

רוזמן: אלה שיושבים הרבה שנים… תמיד כל אחד מספר רק על עצמו – וזה נמאס. אז התחילו לשחק בכובע… אני למשל אספר איך גליק התחיל לגנוב למרות שהיה לו בית מלאכה..

גליק: ל“גוינטים”.

רוזמן: ואתה מספר מדוע אני קיבלתי מאסר עולם בעד רצח אשה שאהבתי יותר מחיי, וגליק מספר… רגע, בעצם מה נשאר לו?

מנחם: לספר את האמת.

רוזמן: אתה מצחיק.

מנחם: מה יש?

רוזמן: אמת של מי?

מנחם: אין אמת אחת?

רוזמן: בטח שלא, יש אמת שלך, יש אמת של הנערה שלך, אמת של הבחור שלה… ואמת של השופט שנתן לנו מאסר.

מנחם: מנין אתה יודע על הבחור הזה?

רוזמן: מאין? מהחיים אני חושב…

מנחם: אני שואל מנין אתה יודע שלמיכל היה איזה בחור מהצד?

רוזמן: גם לה היה… (בהרהור)

מנחם: מה זאת אומרת “גם” לה? למי עוד?

רוזמן: (בחיוך סלחני) שום דבר… סתם כך… רציתי רק לומר שלכל אחד יש אמת אחרת… וכאשר כל האמיתות נפגשות – טרח! כמו בהתנגשות מכוניות… ובכן, שמה היה מיכל?

מנחם: כן.

רוזמן: אז בכובע הראשון נכתוב רק שמות. מה שם אשתך, גליק?

גליק: מה זה חשוב?

רוזמן: לא רוצה, לא צריך. רציתי פשוט שנשתעשע קצת…

גליק: שמה דינה.

רוזמן: (כותב) חנה רוזמן, מיכל, דינה. משונה לחשוב עליה. כשאני כותב חנה רוזמן נדמה לי שהיא קיימת. (מתנער) ובכן, אם אתם רוצים אפשר לכתוב גם פתקאות אחרות. מה אתה אומר, גליק?

גליק: תן לי לקרוא. (רעש)

רוזמן: נדמה לי שמביאים מישהו…

גליק: (מניח את הספר) עכשיו לנסוע לאיזה באר, הה? לילה, ג’אז… אף אחד לא מכיר אותי… עם עניבה, מגוהץ, לוקח אשה לרקוד, העינים שלה חצי עצומות על הפרקט… ושוכחים כל מה שהיה ביום… וכאשר האור עולה והתזמורת מפסיקה לנגן… אני רואה שרקדתי עם אשתי… באמת מביאים מישהו.

(נשמעת חריקת דלת, לחדר נזרק יורם דנון)

מנחם: ערב טוב.

דנון: מה אמרת?

מנחם: ערב טוב.

דנון: מה אתה מנומס לי כל כך יה ג’ח’ש. אמרו לי רק הלילה תהיה עם הרוצחים… כאילו שאני פוחד… אפילו כל השנה שקיבלתי… המשטרה חושבת רוצחים זה לא בני אדם… ואני, יורם דנון, אומר להם, רוצחים זה בני אדם שהיו מתבשלים עד שהיו רותחים… כמו חלב… רותח, רותח, רותח – נשפך לבסוף… חשבו שיהיו מפחידים אותי… ממזרים, חושבים יכולים לשים עלי יד. משחקים בכובע?

מנחם: אני מכיר אותך מאיזה מקום!

דנון: (יושב) אתה מכיר אותי? מה יש? מאיפה אתה יכול להכיר אותי? או שאף פעם לא היכרת את אבא שלך ואתה חושב שאני אבא שלך שהלך לך לאבוד? יה ג’ח’ש. נו, מה אתה מקמט את המצח? אתה רוצה לדעת מאיפה אתה מכיר אותי? אני תיכף אגיד לך… (נאנח) לא רוצה. מה יש? תתאמץ. כל החיים זה התאמצות, אז מה פתאום אני אתאמץ בשבילך? איפה המזרון בשבילי?

גליק: שם, בפינה.

דנון: תודה רבה, ועוד פעם תודה רבה. צדק, צדק תרדוף. תרדוף – אבל לא תשיג אף פעם. למה?… הי, אני שאלתי למה?

רוזמן: למה מה?

דנון: חשבתי שאתם רוצחים – אבל לא חרשים… יש למישהו סיגריה? פוחדים לתת, אה? (מוציא חפיסת סיגריות וזורק לאמצע הבמה)

גליק: איך הצלחת?

דנון: איך הצלחתי שישימו אותי פה? נתתי מכה טובה לשוטר.

רוזמן: שמע – היהודי הזה יש לו תשובות משונות – אבל הסיגריה… באמת תודה רבה.

דנון: (לנוכחים על רוזמן) “אינטליגנט” – אה? ראיתי כבר כאלה. אומרים לך תודה רבה – ואחר כך נותנים לך בעיטה ב“למטה” ישר לבית הסוהר. כמו השופט שלי. אמר לי: “יה דנון, כל פעם אתה מתקוטט, עם בני אדם וגם עם שוטרים. אתה מוכרח להבין שאתה חי בצי־וי־לי־זציה”. אמרתי לו תודה רבה, אמר לי תודה רבה… עד שאמר לי – המשפט נגמר. אפילו לא הספקתי לנשום. ועכשיו… מי יתן אוכל?… האחים שלי? קדחת! מי שמרויח יותר, דואג לאמא שלו פחות, למה אמר השופט ציויליזציה? מה התכוון?

רוזמן: ציויליזציה זה שהכל מאורגן, כולם יחד.

דנון: כמו המלחמה?

רוזמן: מלחמה זו צורה של ציויליזציה שהחברה מגינה על עצמה.

דנון: (מתעטף עם השמיכה) עכשיו אני מבין. ציויליזציה זה שצד אחד עושה ציויליזציה לצד השני. ומי שמצליח לרצוח יותר הוא באמת יותר ציויליזציה… אז מה הוא רצה ממני? למה גמר הכל חת־שתיים? אפילו לא היה לו זמן לשמוע את כל האמת על המלחמות שלי.

גליק: מי?

דנון: השופט.

מנחם: הוא התכוון לימי שלום.

דנון: שלום? זה שלום, זה? אני לא יכול לעבוד קשה. לא יכול. היו לי מחלות… פה ופה ושם ופה… ואני לא למדתי. אז מה כל יום (בודק את השמיכה) מתחילה המלחמה שלי מן הבוקר… ועוד מה אני עושה? מוכר סכיני גילוח, מטפחות, משחת שיניים, מסרקות… אומר לבני אדם, לא רוצה נדבות, רק קנו, אל תתנו נדבות, רק קנו. זה יותר זול מהחנויות הגדולות, לחנויות הגדולות יש מספיק כסף… אין להם אפילו זמן לספור כמה כסף יש להם… (פונה חזרה) ואז אנשים רצים, מהר־מהר לאוטובוסים… כאילו לא יספיקו בשביל תאונת הדרכים שלהם… שכתובה כבר מן השמים… ואפילו לא מסתכלים עלי… לא קונים. איך זה?

מנחם: עכשיו אני יודע מהיכן אני מכיר אותך.

(…….חסר חלק בסריקה)

רוזמן: ביריה… את האשה שאהבתי…

דנון: אילו היו משחררים אותך… עכשיו… לאן היית הולך? (רוזמן מחייך בעצבות ואינו עונה) תאר לך, בא להנה התובע הכללי. פותח את חדלת ואומר לך, צא, לך. איך אתה מתחיל החיים?

רוזמן: לא יודע.

דנון: אני אגיד לך, אתה בא אצלי. הולכים. קונים פרחים, לוקחים טכסי ספישל ונוסעים… נוסעים, מגיעים לבית הקברות. הטכסי מחכה. אולי שעה ולא חשוב כמה שזה עולה. שמים פרחים אל המצבה שלה. אחר כך חוזרים, אומרים לנהג: סע! והוא נוסע… ומתחילים לשכות כמו היה חלום רע. (דנון מדליק את הסיגריות, החושך יורד לאט לאט). עכשיו שנה אין מלחמות קטנות של יורם דנון… רק אוכל וישן. כמו שהייתי קטן… אני חושב שהמלאך גביריאל יש לו דמיון לתובע כללי… ובלילה יבוא המלאך גבריאל ויקח אותנו לביתה שלנו… אה? פותח את הדלת ואומר: ילדים, לכו הביתה… אל תשכבו על המדרכה לנוח באבק… לכו הביתה אצל אמא… בלי רעש אוטובוסים… בלי קללות… רק אמא משימה נרות שבת על השולחן ועושה תפילה בשביל כל בני האדם. לילה טוב.

(אורות הסיגריות. שתיקה ארוכה. הדלת נפתחת. התובע עומד בפתח)

אני חושב הוא כבר פה, בא לקחת אותנו קצת החוצה… רוצים ללכת אתו לטייל כמו עם הגננת?

רוזמן: אין לי לאן ללכת.

דנון: מה זה אין? זה חלום זה, “יא טרמך”, אז אתה יכול.

מנחם: חלום של מי?

דנון: של כולנו. שוכבים על המזרון של סמרטוטים, נעשה יותר לילה, חושך שאפשר לחתוך בסכין. אבל בנשמה כמו חנות שושנים. אז מה אתה אומר, יה תובע?

תובע: אני מחכה.

דנון: שמעתם מה אמר התובע הכללי? הוא מחכה.

רוזמן: אבל לאן אני יכול ללכת?

דנון: אתה יכול ללכת לפגוש האשה שלך.

רוזמן: אמרתי לך שהיא מתה.

דנון: אבל אתה יכול. תשאל אפילו את התובע. יכול או לא יכול?

תובע: יכול. זה תלוי רק בו.

דנון: עכשיו, הלילה הזה, אין כבישים רק בכוון אחד. יש כבישים בכל הכוונים… וזה התובע הכללי, ימח שמו, יקח אותנו לכל מקום… אפילו למקום שהיה מזמן… אפילו למקום שלא היה… אפילו… תאמינו מה דנון אומר.

גליק: אני הולך אתו. אולי אפגוש את אורי.

מנחם: שבע שנים.

דנון: אלה לא מבינים כלום. אולי נשאר משהו לתקן… אולי צריך רשיון לרוכלות עירונית… אולי היה לנו כעס בלב… ועכשיו הכעס עבר ואנחנו באים ואומרים “אין דבר”. רק “אין דבר” ופותחים את הפה בשביל צחוק קטן, כמו שזיף, שידע באמת כבר לא כועסים, ונותנים תקיעת כף… והולכים יחד לשתות ערק… אחר כך שוב עושים קטטה…

תובע: מוכנים ללכת? בואו אחרי.

(כל הנוכחים הולכים לפתח, מלבד דנון).

דנון: אני לא מסכים, יה תובע.

תובע: מה יש?

דנון: לא, זה לא יכול להיות ככה.

תובע: מה לא בסדר?

דנון: תראה, אני לא רוצה צרות עם המשטרה… תקרא לסוהר יעשה לנו ספירה, ואחר כך, נחזור בבוקר, יראה מה בסדר, מה לא בסדר. כמו במחסן החבילות של “אגד” שלא יגידו שאנחנו סתם ברחנו, פתאום בלי סיבה. אז תקרא בבקשה לסוהר.

תובע: הוא צודק. סוהר!

סוהר: (נכנס) כן, אדוני.

תובע: תספור, בבקשה את האסירים.

סוהר: (סופר במלמול) ספרתי.

תובע: בבקר אחזיר לך אותם. לאן נלך תחילה?

דנון: (לרוזמן) מה אמר?

רוזמן: הוא שאל מהיכן נתחיל את הביקורים שלנו.

דנון: הה, עכשיו זה באמת בסדר. כבר חשבתי שהוא רוצה “לסדר” אותנו. ובכן, נעשה כך: לאן הולכים? הולכים לבחורה שמנחם דקר אותה בשביל שהיה מקנא. נלך לאשה מה שגליק עשה לה צרות…

גליק: אני לא…

דנון: אל תתחיל להתווכח… אנחנו נראה בעצמנו… ונלך גם לקנות טבעת… זוכר?

מנחם: טבעת אירוסים בשביל מיכל.

דנון: ואחר כך נבקר אצל אשתו של רוזמן שהלכה לעולמה, ואחר כך נבקר אצל האמא של יורם דנון, ותעשה לנו קבלת פנים יותר טובה מאצל אליהו הנביא… בסדר? ואולי נלך קצת בתחנה המרכזית. אני אמכור סכיני גלוח, משחת שיניים, שרוכי נעלים, ואתם תקנו אצלי… (אנחה) תקנו או לא?

רוזמן: (מוסט מהרהוריו) כמובן, נקנה.

דנון: “הידה”, יה סוהר!

סוהר: כן?

דנון: פתחו שערים. צדיקים ייצאו בהם.

סוהר: (מצדיע, ובידו השניה הוא סופר את היוצאים).

(ממול לאסירים באה נערתו של מנחם. מנחם קורן כולו. הכל נעלמים חוץ ממנחם ונערתו מיכל)

מנחם: (מסתכל בשעונו ומחייך) אחרת.

מיכל: לא נתנו לי לצאת מהבית.

מנחם: אין דבר, אני אוהב לצפות לך… אלה הרגעים הכי טובים בעולם… אני מחכה לך… אז כל דבר נראה יפה… האנשים הרחוב… האוטובוסים… ולפעמים אני רוצה לקחת מטר ולמדוד את הגובה עד לכוכבים… (שניהם צוחקים) מה אמרת להם?

מיכל: שאני הולכת להכין שעורים אצל רינה. וכאשר רינה רוצה ללכת לבלות היא מכינה שעורים אצלי… גם ההורים שלה מכריחים אותה לשקר.

מנחם: את זוכרת מה שאנחנו… החלטנו לעשות הערב?

מיכל: (זוכרת) לא!

מנחם: לקנות לך טבעת.

מיכל: (בחיוך עצום) בחייך!

מנחם: טבעת אירוסין, ראיתי בחלון ראוה. אבל חיכיתי שאקבל קצת כסף בגרז'… בואי! (לוקח אותה בכף ידה, הם רצים. נעצרים לשניה קלה. נשיקה חטופה לאחר שמסתכלים לכל העברים) בואי…

(באחת הפינות עולה אור. יורן דנון נושא מרכולתו)

מנחם: אדוני, אנחנו רוצים… רוצים… לקנות…

מיכל: טבעת, כן.

מנחם: זהו. רוצים לקנות טבעת.

דנון: בשביל חתונה?

מיכל: (צוחקת במבוכה) אה, לא!… מה פתאום חתונה? טבעת אירוסים בבקשה.

דנון: יש לי פה אחת שמביאה מזל.

מנחם: היא לא משומשת?

דנון: קצת משופשפת. קניתי אותה אצל בחורה שהבחור שלה הלך… אז בשביל זה, זה מביא מזל…

מיכל: (נוטלת את הטבעת בעצבות) טבעת שמביאה מזל… שהבחור שלה עזב אותה… (למנחם) אני לא מבינה.

דנון: זה היה המזל שלה, גברת. זה אילו לא הלך, היה עושה לה חיים של גיהנום. אין לו כסף בארנק, לא עובד, זה למה שהיה חולה. אז הלך ועזב לה והיא מצאה את המזל… אחד שמרויח הרבה ולא אחד שמוכר שרוכי נעלים בתחנה המרכזית… עכשיו מבינה, גברת?

מיכל: כן, טבעת עצובה…

דנון: אילו לא סיפרתי לך המקרה היית אומרת טבעת ברכה… טבעת שמחה… אז מה? אז יותר טוב לא לספר האמת?

מיכל: לא יודעת. הייתי רוצה טבעת שאף אחת לא ענדה אותה על אצבעה…

מנחם: נכון. היא צודקת.

דנון: לא, אדון. יותר טוב תקנה הטבעת “הזותהי”. למה? מפני אם תהיה שמחה תאמר בלב שלה אני יותר מאושרת מזאת ש… ואם תהיה עצובה תגיד בלב שלה: “לא רק אני עצובה. היתה אחת, היתה עוד יותר עצובה ממני…” ואולי תלך ותחפש הכתובת לה להגיד לה כמה מילות ניחומים הרבה.

מיכל: (למנחם) הוא משונה, המוכר הזה.

מנחם: הוא מוכר לי מאיזה מקום. (לדנון) טוב… אנחנו עוד נראה… אולי נחזור בעוד שעה…

דנון: “עלינה” זה טריק ישן שרימה יעקב את עישו. טוב, ילדים, לא רוצים, לא צריך. תהיי גדולה, גברת, אז תבואי אצלי… הולכים לקנות בנחלת בנימין, אה?

מנחם: כן, אדוני.

מיכל: שלום.

דנון: שלום.

מנחם: שלום.

(יורם נעלם, השנים פוסעים ועומדים ליד מעקה מול הים)

מיכל: אני מוכרחה להגיד לך שלום… זה מאוחר… בבית יהרגו אותי.

מנחם: אניות. הייתי רוצה לנסוע… לא חשוב לאן… אילו היה לי מספיק כסף, לפחות, לקנות חדר אחד… על גג… לשנינו… אבל לנו…

מיכל: מה אמרת?

מנחם: לא חשוב.

מיכל: אני שמעתי. אפילו אם שנינו נעבוד…

מנחם: מה זה נורא? אם נעבוד שנינו נוכל לחסוך… כמה שנים… ואז יהיה לנו מספיק כסף בשביל דירה של חדר על גג…

מיכל: (בצריחה פתאומית) די, אני הולכת.

מנחם: בסדר. בסדר. בסדר. אבל מה קרה?

מיכל: המלה הזאת לחסוך. מיום שנולדתי אני זוכרת. אם נחסוך משכורת של שלשה חדשים… אבל תמיד יש איזה פנצ’ר. והורי חוסכים וחוסכים ועד היום, כשהם די זקנים – מה שהצליחו לקבל זה רבמטיזם ולתת לי ללמוד בסמינר.

מנחם: אז מה?

מיכל: אז נמאס לי לשמוע את המלה הזאת, אני לא רוצה להתחיל את חיי עם – רק לא זה… רק לא זה… (מתחילה לסגת ממנחם).

מנחם: מיכל!

מיכל: אני מוכרחה ללכת. (יוצאת)

(האור מתחלף, היא חוזרת, רעש מכונית).

מנחם: אני מחכה לך כבר שלוש שעות.

מיכל: אמרתי לך שאני לא בטוחה.

מנחם: אבל באת.

מיכל: לומר לך שהכל נגמר. (עוברת אותו).

מנחם: כך?

מיכל: כן.

מנחם: מי הוא החבר שלך?

מיכל: אין לי חבר.

מנחם: את מפחדת לשקר לי.

מיכל: אני?

מנחם: את.

מיכל: ממה יש לי לפחד? רציתי, אז הלכתי אתך. נמאס לי – אז אני עוזבת… מה יש? אני חייבת לך משהו?

מנים1: (מוציא אולר וכאילו משחיז אותו על המעקה של הטיילת).

מיכל: חשבתי… חשבתי שאני אוהבת אותך… אז אפשר לפעמים לטעות… אתה לא יכול להכריח אותי להרגיש מה שאינני מרגישה… מספיק שאני ממשיכה לשקר להורי…

מנחם: לשקר? הרי אמרת שאת לא יוצאת מהבית… שאת רק לומדת ולומדת… מיכל!

מיכל: הנח לי!

מנחם: אני אלווה אותך הביתה.

מיכל: אני יודעת את הדרך בעצמי… ואני אלך לבד…

מנחם: לבד? (מסתכל לעבר המכונית)

מיכל: כן, לבד.

מנחם: וזה הבחור שהמכונית שלו עומדת שם ליד הפנס? אל תלכי! מצאת לך מישהו אחר, ואת חושבת שאפשר כך לשחק בי?… כאילו הייתי סמרטוט שאפשר לזרוק אותו? שאני חתיכת כלום? אחד שעובד בגרז' ואפשר לצפצף עליו?

מיכל: אף פעם לא אמרתי כך.

מנחם: אבל זה מה שאת חושבת. (תופש בידה).

מיכל: אם לא תתן לי ללכת…

מנחם: אז למה באת?

מיכל: הוא רצה שאחזיר לך את הטבעת (מסירה מאצבעה) והוא רוצה לראות כיצד אני עושה זאת… גומרת אתך…

מנחם: ואולי אני גומר אתך? (הסכין בידו. דנון נכנס).

דנון: מה אתה עושה? אתה הולך לדקור אותה?

מנחם: אני לא יודע… היא היתה בשבילי הכל… שנאתי את העבודה בגרז'… שנאתי לחזור הביתה לשעוונית על השולחן במטבח… עם ריח הצנון והבצל… ועכשיו, כשהיא הולכת ממני, הנערה שלי, אני לא יכול… שמע, דנון, היא תשב אצלו במכונית… והם יסעו לאיזה מקום על שפת הים… אני נחנק, דנון… היא תנשק אותו… כאילו אני אינני קיים, כאילו לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי… תמיד, תמיד, תמיד. אז איך זה שהיא עוזבת אותי? אני מוכרח לעשות משהו (מרים את הסכין).

דנון: תוריד את הסכין. אמרתי לך! (תופס את הסכין וזורק אותה).

מיכל: תביט איזה עינים יש לו.

דנון: (למיכל) למה אתה עושה לו ככה? תראי שהוא סובל. זה לא צחוק.

מיכל: מה אתה רוצה ממני?

דנון: רוצה לדעת למה.

מיכל: למה? אתה חושב שאני מושחתת, נכון?

דנון: איש לא אמר מושחתת, רק שאלנו למה עזבת אותו והלכת אצל מכס?

מנחם: אני אגיד לך (מרים את הסכין).

דנון: אתה שתוק כמו אבן, מישהו שאל אותך? אז תשתוק! רק תרגיש… כמו סערה בים… יותר טוב, תלך לשתות ערק… למה עשית לו ככה?

מיכל: אני שונאת את הידים שלו מהגרז'… ריח של לכלוך (מנחם מבין בידיו) ואת זה שכלום לא יהיה מלבד ילדים וחיתולים… ושנהיה מוכרחים לשבת באיזה חדר עלוב… ואף פעם לא נוכל לצאת לבלות… ואני לא רוצה להיות כמו אמא שלי שהתחתנה עם פועל… אני לא רוצה לכבס חיתולים ולעשות חשבון על כל גרוש במכולת… וללכת בשמלות של לפני שלוש שנים… אז אתה חושב שאני מושחתת?

דנון: החזרת לו את הטבעת?

מיכל: החזרתי.

דנון: תן לי את הסכין!

מנחם: בחיי שאני הולך וחותך לו את ה“טיירים” (צמיגים) למכס הזה.

דנון: את מה?

מנחם: את הצמיגים במכונית המחורבנת שלו.

דנון: את יכולה ללכת. לכי! לכי! לכי! יבוא ערב… (מיכל בוכה חרישית) הוא יחכה לך ליד הבית שלך… ולב שלו יהיה כמו אלף פעמונים… ואז את תרחמי עליו ותתני לו רק נשיקה אחת… לפרידה… לא להתראות יותר… והוא ירגיש יותר טוב בשבילו למות… ואז יהיה דוקר… דוקר אותך… ואז, פתאום יהיו לו עינים גדולות… עינים הכי יפות בעולם, והלב, הלב שלו חם ורועד כמו מוטור… ומביאים אליך אמבולנס בשביל עזרה ראשונה… ויהיה משפט… ואת לא תביטי לו בפנים… העינים שלך יביטו לרצפה… למה? מפני שתהיה לך בושה גדולה… מפני מה שעשית לו – עשה לך האיש ההוא עם המכונית… הוא נסע – ובמכונית היתה אחרת, אחת שבאמת היתה מדמואזל, גברת מן העולם הגדול, ולא אחת “ממטרה” שרצתה להיות “מדאם”… אז אמר לך “גוד ביי”… ואת הלכת באורך של כל רח' דיזנגוף והיו לך דמעות בעינים… ועכשיו לכי! לכי! הוא מחכה לך במכונית… הוא יגיד לך הרבה דברים יפים על החולות… ויחד תהיו לאיש ואשה… למה שזה עבד בגרז', לא חשב שאת אשה, רק חברה טובה… (מיכל בוכה) לא צריך לבכות, ילדים. זה צי־וי־לי־זציה… וכבר אי אפשר לעשות “כלום־שום־דבר”.

מנחם: הוא יושב שם במכונית. הנבל ההוא שבא וסוחב ממני את הנערה שלי. אני אראה לו!

(מתקדם לעבר המכונית)

דנון: תפסיק!

מנחם: (בצעקה פתאומית) עזוב אותי!

דנון: אתה רוצה לשבת בבית סוהר! (תופש במנחם) אתה ממזר שכמוך… אתה לא חושב אמא תבכה? אתה לא יוכל להרוג אותו. זה לא חיות כאן. זה לא יער כאן. זה ציויליזציה, אל תתחמם.

מנחם: תראה איך הוא יושב בשקט ומעשן סיגריה. (בצעקה) טוב לו בנשמה! טוב לו בנשמה! אני אראה לו. אני חותך לו את…

דנון: תן לי את הסכין.

מנחם: שמע – דנון, אם אתה לא עוזב אותי עכשיו, אני לא אחראי מה שיהיה…

דנון: (סוטר למנחם) אתה תפסיק לצעוק עלי באוזן. אתה תגיד תודה רבה. לא נתתי לך לדקור. לך תקח בקבוק ותשתה. תשתה עד שיהיה לך הרבה אור בעינים. תלך ברחוב ותהיה מקלל ולא איכפת לך שום דבר. את השוטרים… מקלל אפילו את כל העולם… מפני שכל העולם זה “זיפת”, זה שקר. אבל אסור לדקור. מותר לשתות. לשבת על פח זבל ולשתות, ופתאום לראות איך יש שם פרחים… כמו פעם שהייתי קטן והלכתי בשדה, אחרי הירקון, בשבע???… אבל אסור לדקור… ועכשיו, תן את הסכין.

מנחם: לא!

דנון: תן את הסכין, יה “נחס”. אתה עוד תיפגש אתה בלילה, תדקור אותה… על אמת… תן את הסכין! אמרתי לך.

מנחם: (נותן את הסכין) מיכל…

דנון: שים היד שלך על הכתף שלה… תאמר לה שהיא סוכר… ותביט לה, כך, מתוק, אל תוך העינים שלה…

מנחם: יש שם פצע… אני דקרתי, אני לא יכול לגעת בה…

דנון: (נוטל את זרועו של מנחם ושם בכתפה של מיכל) עוד לא דקרת, יה מנחם, הלילה עוד גדול. תרגיש באצבעות. אין עוד דם ואין עוד פצע. הלילה עוד גדול…. לאלוהים.

(פונה לקהל) הוא ידקור אותה מתי יהיה אור בוקר על העיר שלנו.

מסך


 

מערכה ב'    🔗

(תחנת משטרה, ספסל, טלפון, רוזמן מסתובב. רעש בקדמת הבמה)

דנון: (בטלפון) הלו, כאן תחנת המשטרה הדרומית, רגע, אני רושם. גב' רוזמן נמצאה הרוגה. מה זה “פוסט־מורטום”? הה, בדיקה אחר המוות… למה לא אמרת קודם? איפה הבעל שלה?

רוזמן: אני כאן. אני יריתי בה.

דנון: אדון, אל תפריע… מחפשים אותו? הה, באקדח… בסדר, שלום.

דנון: תראה אדוני, אתה לא בן־אדם? אתה לא רואה אני עסוק? אז תחכה ואל תעשה רעש.

רוזמן: אני באתי להסגיר את עצמי. אני הוא –

דנון: אז תחכה לתור שלך. אני צריך לכתוב. (דנון מתקשה מאד בכתיבה) הרגו איזו אשה, גברת רוזמן.

רוזמן: אני מר רוזמן.

דנון: ואני מר דנון… ועכשיו תשב בשקט, צריך גם קצת סדר, לא?

רוזמן: אני רציתי להתאבד. רציתי לגמור עם החיים הארורים הללו. זה מענין אותך לשמוע?

דנון: לא.

רוזמן: למה?

דנון: תראה, זה קורה כל יום… מישהו הרג, מישהו פצע… מישהו גנב, מישהו התאבד… זה כמו שאלוהים הולך לקולנוע הפרטי שלו ומפצח גרעינים, אחד רקוב – עושה לו טפו הצגה… אני רושם רק העובדות לא “כאלם פאדי”, מבין?

רוזמן: אבל המקרה שלי הוא יחיד במינו.

דנון: כל אחד חושב שהמקרה שלו יחיד במינו. אבל אם אתה מוכרח לדבר, אז בבקשה אתה יכול לעשות וודוי.

רוזמן: אני הייתי נשוי. היתה לי אשה ושני ילדים… וכולם… נספו באירופה… אתה רואה את המספר בזרועי?… ואז פגשתי במחנה הפליטים את חנה. גם לה היה בעל וילד… ואז… החלטנו להתחיל הכל מחדש… ועלינו לישראל… והתחתנו… אבל כל לילה… כאשר רציתי לבוא קרוב… היא דחתה אותי… ואז הבינותי שיש לה מישהו אחר…

חסר בקטע בסריקה

דנון: (רושם) חנה רוזמן עושה וודוי שהיא המשיכה לאהוב את הבעל האמיתי.

רוזמן: אני הוא הבעל האמיתי.

דנון: (רושם) בעלה שהיה מת במחנה רכוז. והנאשם היה עומד באמצע כמו חומה.

רוזמן: (בצעקה) היא בקשה לשכוח הכל… את כל העבר… היא הבטיחה לי לשכוח…

דנון: כאן תחנת משטרה, אדוני, ותפסיק לצעוק. אתה חושב שזה שוק הכרמל כאן?

רוזמן: (בצעקה) אבל היא הבטיחה לי שתשכח.

חנה: תפסיק לצעוק. כל השכנים ישמעו.

רוזמן: היא בקשה לשכוח את כל העבר. אני זוכר… היא חכתה לי בחוץ… (חנה יושבת. רוזמן בא מגבה ושם ידו בכתפיה) חנה… אנחנו נוסעים…

חנה: נוסעים? מתי?

רוזמן: מחר, ברכבת, אל האניה. ואחר כך… בים…

חנה: מעולם לא ראיתי ים.

רוזמן: בעוד כמה ימים תראי ים… אניה… מאות אנשים שעוזבים את אירופה… רוצים לשכוח… שרוצים להתחיל הכל מחדש… כמו דף חלק

(…….חסר קטע בסריקה?)

חנה: (מוציאה ארנק בלוי ומתוכו – תמונות) זה היה בעלי… וזו הילדה הקטנה שלי… תסתכל איזו ילדה מתוקה… קח, קח את התמונות.

רוזמן: כן, אבל אי אפשר גם להתחיל מחדש וגם לחיות בעבר… (עכשיו לדנון) פעם באתי הביתה וראיתי את התמונות הללו על השולחן… זה חנק אותי…

חנה: (לדנון) לא ידעתי שהוא יחזור כל כך מוקדם.

רוזמן: חנה, זו תעודת העליה. (נושק לתעודה) נסע ברכבת… ואחר כך, ואחר כך בים… על הגלים… אף פעם לא ראיתי ים… גם אני… וכאשר נגיע לארץ ישראל נתחתן… נבנה הכל מחדש… ויהיו לנו ילדים…

חנה: אל תדבר על ילדים!

רוזמן: אני רוצה ילדים…

חנה: לא רוצה לשמוע! (בצעקה)

רוזמן: (לדנון) זהו. או שמתחילים מחדש… או… איך אפשר ככה?

חנה: (לדנון) הוא תמיד היה משווה אותי לאשתו. היא היתה עושה כך… היא היתה עושה אחרת… ותמיד היה נדמה לי שהיא נמצאת, כמו צל, בתוך הדירה שלנו… ואני ידעתי שזה שקר שאנו חיים יחד, שזה שקר… שזה לא אמת… ותמיד היה מדבר על ילדים…

רוזמן: ולעולם לא נספר להם שהיו פעם מחנות רכוז… אני רוצה ילד וילדה. ונקרא אותם בשמות על הילדים שאינם…

חנה: הוא לא מבין שאני לא יכולה לשכוח את הילדה שלי…

דנון: רוצה לשמוע לי גברת, אז תשמעי, אתם חיים יחד, רק עושים צרות אחד לשני. למה? תשאלי למה.

חנה: למה?

דנון: מפני שאתם דומים אחד לשני. מפני שיש לכם אותה מחלה.

רוזמן: זה נכון.

דנון: ובכן, יותר טוב כל אחד ילך לצד שלו, ינסה להתאהב… ינסה למצוא מישהו אין לו זכרונות אפילו במיל.

חנה: זהו מה שאני רציתי… עזבתי את הבית… (נוטלת מזודה)

רוזמן: לאן את הולכת?

חנה: לקרובים שלי. אני לא יכולה יותר… אנחנו מענים זה את זה אני רואה את המספר בזרועך… את המספר בזרועי…

דנון: תן לה ללכת. תחכה קצת. אם תחזור, תדע שבשביל תמיד…

רוזמן: אני אבדתי הכל. אני לא יכול לאבד גם אותה. לי אין קרובים. אין ידידים. אין לי לאן ללכת. אתה שומע? אין לי לאן ללכת.

דנון: אז מה אשמה הגברת? חשוב קצת בראש שלך. אז מה היא אשמה?

חסר קטע בסריקה

רוזמן: את לא תלכי! (תופס בזרועה)

חנה: עזוב אותי!

רוזמן: אם את חושבת שאשה יכולה לעזוב את רוזמן ולהשאר בחיים –

חנה: תשמע איך אתה נושם כמו חיה רעה. (בבטול) רוזמן, בנו של רוזמן… עברו הימים ההם. מי אתה היום – כלום! אפס מנופח שלא מסוגל לשכוח מה שהוא היה פעם. שלא מסוגל לעבוד… אז אתה לא יכול להכריח אותי להשאר כאן…

רוזמן: (באיום) אני לא רוצה צרות…

חנה: אז תעזוב את היד שלי…

רוזמן: חנה!

חנה: (בפראות) עזוב אותי! אל תגע בי! המגע שלך… הידים שלך… המבט המתחנן שלך (לדנון) כל לילה היה בא ויושב לצדי… היה בא ויושב לצדי ומתחנן… ובוכה… הדמעות היו זולגות מעיניו… (נעלמת על מנת להתלבש בדמות דינה גליק)

דנון: זה נכון, זה?

רוזמן: נכון.

דנון: בחיי, אתה טפש. גבר מתחנן – הכל הלך לאיבוד. אתה יותר טוב היית אומר לה: את אשתי ואני רוצה אותך, “וולה אל עזים” שאת תשכבי אתי אפילו אקח אותך בכח… כי אלוהים אמר היא שלך… למה? מפני נשואה אתך, למה? מפני שיודעת חובות אשה לבעלה, אתה, “יא טרמח”, היית בוכה?

רוזמן: כן. לא רציתי אותה בגוף. היא היתה על ידי והיתה רחוקה ממני. ואני התפללתי אליה בלילה… בחושך. והיא הרסה אותי לאט לאט בעקשנות ובשקט.

דנון: רגע, רגע. מה זאת אומרת לא רצית אותה בגוף? מה, אתה חולה או מה

רוזמן: לא. לא הייתי חולה.

דנון: אבל רצית תהיה מרחמת עליך?

רוזמן: בלילה. שתי מיטות. החלון ליד הרחוב… ערבי קיץ… זוגות מתהלכים וצוחקים בקול… מתלחשים… וכאן, חדר. שתי מיטות ואני ליד החלון ואינני יכול להרדם… כן, לילה אחר לילה. ואני אומר לעצמי: רוזמן, תהיה חזק. תהיה סבלני. עובר שבוע, שבועיים, ופתאום, נדמה לי שאני כמו כלב בודד… יחידי בעולם. ושם אשתי… ושוב חוזר המעגל. ואני בא ויושב לצידה… (טלפון)

דנון: תחנת המשטרה הדרומית. מי? מה בוער אצלו? טוב, שייכנס אלי. (סוגר את הטלפון ופונה לרוזמן) אתה יודע מי הולך לבוא אצלי? גליק. אתה מכיר את גליק?

רוזמן: לא. לא זוכר שם כזה.

דנון: איך זה לא? הוא יושב אתנו בבית הסוהר. זה שקיבל בשביל פריצה לבתים.

(גליק נכנס. בידו מזוודה שהוא מניח אותה על השולחן. הוא נושם ונושף).

גליק: הבאתי בחזרה את הדברים שגנבתי. תפתח ותראה מה יש במזודה.

דנון: מה, אני פועל שלך? אתה חולה לפתוח בעצמך? “תפתח ותראה”! נותן פקודות למשטרה האיש הזה. (בכל זאת פותח את המזוודה). “יה־בה־יה” – צמידים, עגילים, פמוטים, זהב, זהב, זהב. “וולא” – אתה היית גנב חרוץ, יה גליק.

גליק: ידי זהב.

דנון: ומה היה לך? בית חרושת?

גליק: לא בית חרושת. בית מלאכה לכל מיני גוינטים.

דנון: והיית מתפרנס בכבוד?

גליק: בהחלט. היו לי ידי זהב.

דנון: אז למה הלכת לגנוב?

(דינה נכנסת ומעכסת, בידה אלבום תקליטים)

דינה: גליק, קניתי תקליטים.

גליק: שוב? (מסתכל בתקליטים) כמה זה עלה?

דינה: אני לא זוכרת. אמרתי שתשלם בעד התקליטים. נוסף לפטיפון “היפידליטי” שהם יביאו לכאן מחר… עם החשבון.

גליק: כך זה מתחיל. חיים מעל לרמת ההכנסה שלך… וזה אי אפשר לחיות אחרת כאשר מסביב… כל אלה שהלכו פעם במכנסי חאקי נוסעים במכוניות, מכניסים את הרהוט מודל אחרון, בונים וילות…

דנון: מה איכפת לך האחרים?

גליק: מה איכפת לי? אל תדבר שטויות. מה איכפת לי הוא שואל, בטח שזה איכפת לי.

דינה: ומחר אני מפסיקה לנסוע באוטובוסים. המחנק הזה, הצפיפות לעמוד בתור בשמש… ואחר כך… בתור תודה להריח את הזיעה של כל הנשים השמנות, לא תודה, מספיק לי.

גליק: אבל דינה…

דינה: בלי אבל.

גליק: כל מה שאני מרויח אני נותן לך…

דינה: אז תרויח יותר. ואל תגיד לי שאתה פחות מוצלח מד“ר כהן, פחות מוצלח מד”ר גרבובסקי, וכל אלה חזרו אחרי כשהייתי אחות בבית החולים.

גליק: אבל, דינה, אין לי מאיפה לקחת…

דינה: ומהיכן הם לוקחים? אתמול עברתי בבן יהודה. אשתו של ד“ר כהן מקבלת שיעורי נהיגה… אתה יודע מדוע? מפני שמכונית חדשה עומדת ליד הדירה החדשה שלהם, אז אל תגיד לי שאני התחתנתי עם בחור פחות מוצלח מאשר ד”ר כהן, זה לא. אני מתביישת לעמוד בתור לאוטובוס. ותשמע אותי, טוב, אני לא אצלה יותר בשמש, ואדחק אחר כך כמו סרדין עם כל הקהל הזה באוטובוס. שדוחף ונדחף ונכנס לך ישר לתוך הנשמה. אני מתביישת, מבין, גליק? מתביישת…

רוזמן: אבל זה בסך הכל כמה רגעים. פוגשים מכרים. קשה לחיות בלי בני אדם.

דינה: מי זה?

גליק: אני לא מכיר אותו.

דינה: אז מה הוא מתערב בשיחה האינטימית שלנו?

רוזמן: סליחה. אני לא התכוונתי לרעה. רציתי רק לומר שבאוטובוס פוגשים ידידים שלא פוגשים שנים. שאי אפשר לדבר רק אל הקירות, ובאוטובוס…

דינה: או שאתה משתיק אותו או –

גליק: איך אני יכול להשתיק אותו אם זה החלום שלי?

דנון: אל תתערב, יה רוזמן. זה באמת חלום של גליק. אתה רוצה לראות איך הגברת שלו מתרגזת? תשמע שאני עושה לה “זררר”? את, גברת גליק, דחפת הבעל שלך להיות פושע.

דינה: השתגעת? אני? מדוע פשע דווקא? יכול היה להרויח יותר. זה הכל.

דנון: יכול היה? איך?

דינה: זה לא עניני. זה ענין של הגבר במשפחה.

גליק: זה בסדר, הבאתי לך כסף, הרבה כסף. היו לי הזמנות גדולות בחודש האחרון.

דינה: (לדנון) אתה שומע? הוא התאמץ. לילות היה נמצא בבית המלאכה שלו ועכשיו הביא לי כסף. נחליף מיד את הרהוט הישן.

גנון: והוא יקבל רהוט חדש – בבית הסוהר.

(מנחם מתפרץ)

מה יש, יה ג’חש?

מנחם: היא הסתלקה ממני. עזבה אותי פתאום ברחוב וברחה.

דנון: מי ברחה?

מנחם: הנערה שלי, היה נדמה לי שהיא נכנסה לכאן. (מסתכל בדינה) סליחה, טעיתי, קצת דומה, אבל…

מנחם: (הולך ליציאה, חוזר ופונה לדנון, בטון אחר) תן לי סכין, בבקשה.

דנון: איזה סכין? יש לנו של מטבח… לחתוך לחם, בשביל לקלף גזר…

מנחם: סכין חד.

דנון: חד? טוב מאד. יש לי אחד כזה, איטלקי, עם קפיץ… זה מתאים לאדוני?

מנחם: כן.

דנון: תסתכל על הלהב שלו… דקירה אחת – וזה הסוף, אתה חותך – נכנס כמו חמאה… אפשר אפילו להרוג אם מתנפלים עליך, תחזיק ותראה. תסתכל על הלהב…

מנחם: כן.

דנון: לארוז לך?

מנחם: לא, תודה. אני אשים בכיס.

דנון: אבל אל תנסה באמת לדקור מישהו. זה סכין איטלקי עם קפיץ. זה לא משחק ילדים. שמעתי על בחור אחד צעיר שהיה מקנא לבחורה שלו. חשב בוגדת בו… הלך ועשה שטות… דקר אותה. טוב שעבר שם מישהו ועצר אותו בזמן. אתה תבטיח לי שלא תעשה דבר כזה.

מנחם: לא מבטיח שום דבר.

דנון: אם לא תבטיח לא תקבל את הסכין.

מנחם: טוב, אני מבטיח שלא אדקור.

דנון: ולא תקיים?

מנחם: לא, אני לא אקיים את הבטחתי.

דנון: בסדר גמור, בסדר גמור, תודה רבה, אדוני. תבוא כל פעם. (מנחם יוצא. דנון פונה לרוזמן) אם אתה צריך שמן לשמן האקדח. גם אתה יכול לבוא אצלי. מה בשבילך אדוני?

גליק: יש לי כאן שעון זהב. אולי אתה מעונין לקנות?

דנון: (מסתכל בשעון) אני לא קונה דברים גנובים. זו חנות הגונה, אדוני, אבל תיגש מעבר לפינה. אדם הגון, ישר, סוחר ישר. הוא יקנה ממך. סוחר הגון וישר ולא עושה צרות עם המשטרה.

(רוזמן יוצא)

גליק: מעבר לפינה?

דנון: החנות השלישית. תאמר לו דנון נתן המלצה טובה.

גליק: תודה (פונה ללכת)

דינה: לאן?

גליק: אני ניגש לבית המלאכה. יש לי הרבה הזמנות.

דינה: אבל אל תשכח לחזור מוקדם הערב.

גליק: מה יש הערב?

דינה: מסיבת סיום בבית הספר, ואורי מקבל תעודה. אתה מוכרח לבוא, כל ההורים יהיו שם.

גליק: כן, כמובן.

דנון: מה יהיה אם המשטרה תבוא לבית־הספר לאסור אותך?

גליק: הם לא יבואו. אני גמרתי עם זה. אני לא הולך יותר בלילות לבית המלאכה שלי, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. ואל תפנה אלי כאילו…

דנון: מה עם הרהוט לסלון החדש?

גליק: הכל בסדר.

דינה: בנינו אפילו קמין, וכאשר באים אלינו, אפילו משפחת ד"ר כהן – אין לנו במה להתבייש. שלמת כבר הכל לסוחרים?

גליק: עוד חשבון אחד קטן (לדנון) אתה שומע – עוד חשבון אחד קטן והכל נגמר… ידי זהב… אבל זה כמו בשכרות. אני מבטיח לעצמי שזה הלילה האחרון… די… די… ובלילה אני נמשך החוצה… אני כבר לא יכול להפסיק… אני כבר לא יכול להפסיק… רק הלילה… אחרי מסיבת הסיום… יש לי בן מוכשר… אסור שהוא ידע… אבל גם אחרי הלילה הזה… אני לא יכול… מגרד לי באצבעות… ידי זהב. תסתכל!

דנון: (שם אזיקים על ידיו של גליק) אשתך באה לבקר אותך.

(דינה ניגשת לגליק מעבר לסורג שדנון שם ביניהם).

דינה: אני מתביישת לצאת לרחוב. מדוע לא חשבת על המשפחה שלך?

גליק: אבל דינה…

דינה: (ניגשת לגליק) על2 תענה לי. אני לא באתי לשמוע תירוצים. באתי לבקר אותך בכלא רק בגלל סיבה אחת. אני רוצה גט! שנפרד באופן רשמי. אז יידעו שאני מתביישת בך ובזה לך. ואז אוכל שוב ללכת בקומה זקופה, אפילו בבית החולים.

גליק: את חוזרת להיות אחות?

דינה: אני חוזרת לנשום, לחיות.

גליק: ספרת זאת לאורי… בענין הגט…

דינה: רימית את כל העולם, ורימית גם אותי. אילו ידעתי רק לרגע איזה כסף הבאת הביתה.

גליק: מה אורי אומר עלי?

דינה: איש לא בא לבקר אותי… והכל בגללך.

גליק: מה אורי אומר? מה אומר הבן שלי?

דינה: אורי? הוא חושב שזה מגיע לך… שתשב ותירקב בבית הסוהר. (מוציאה חשבון מארנקה ונותנת לגליק).

גליק: אז תמכרי את הרהיטים בסלון.

דינה: אני? את הרהיטים בבית?

גליק: הקשיבי, דינה, אלה אינם הרהיטים שלי או שלך. זה איננו פרי של עבודה… תמכרי ותשלמי את החשבון.

דינה: זה איננו ביתך יותר ואל תתערב בחיי.

גליק: אבל את בעצמך ביקשת שאחזיר את החוב, לא?

דינה: תן הוראה למכור את המכונות בבית המלאכה.

גליק: אבל את יודעת שמעולם לא היה לי בית מלאכה… ושאני רק נהג של טכסי.

דינה: זה לא חשוב כרגע, תחתום כאן.

גליק: מה זה?

דינה: הוראה לעורך דין לטפל בקשר לגט שלנו.

(התובע נכנס בלווית רוזמן ומנחם, דינה יוצאת)

תובע: מצאתי את שני אלה משוטטים בנסיבות חשודות… אחד בצפון העיר והשני בדרום העיר.

דנון: מה עשו?

תובע: הלכו ודברו עם עצמם… ולא היה איש ברחוב, מלבדם.

רוזמן: אדוני השוטר. אני לא התכוונתי לשום דבר… פשוט טיילתי ברחוב.

תובע: מדוע?

רוזמן: היה מחניק בחדר.

תובע: מה זאת אומרת מחניק?… אז פותחים את החלון.

רוזמן: היה מחניק דוקא מפני שהחלון היה פתוח.

דנון: לך תבין משהו. סגור – מחניק. פתוח – גם כן מחניק… מה עשה השני?

תובע: ישב על הגדר. הסתכל לעבר חלון בקומה השלישית. אחר כך קם. התהלך והתיישב בדיוק אותו מקום, מול לאותו חלון, שאלתי אותו היכן הוא גר…

מנחם: אמרתי לך שרבתי עם ההורים שלי… כבר שבוע שאני לא מסוגל לעבוד… אז לא הלכתי לעבודה… ישבתי כל היום בחוף הים. וכאשר חזרתי בערב, אמרו לי, בבית, שאני יכול לשכב על חוף הים גם בלילה.

דנון: עזוב אותם.

תובע: מה זאת אומרת עזוב אותם? יש חוק שאסור לשוטט בלילה בנסיבות חשודות.

דנון: חשודות או לא חשודות… עשו דבר רע?

תובע: הם הפרו את החוק.

דנון: דחילק, אתה מתחיל לעצבן אותי, יה תובע. אני שואל: עשו דבר רע או לא עשו.

תובע: יכול להיות שהתכוונו לעשות.

דנון: התכוונו – “וולא”, אתה מצחיק את האמא שלי. “יכול להיות שהתכוונו לעשות” – אילו אסרת כל מי שמתכוון, לא היו מספיקים “קלבושים” בעולם… די, אל תרגיז אותי. די, אל תרגיז אותי, מפני שאני אתחמם עליך. לא עשו שום דבר רע, רק היו עצובים, בלילה. אז תגיד להם שילכו בביתה שלהם.

תובע: אבל דנון…

דנון: שמע – נניח זה לא בני אדם. נניח זה חתולים, נניח זה כלבים בוכים בלילה מפני שעצוב להם, אז אתה הולך ונותן בעיטה?

תובע: לפי סעיף 82 פסקא א' תוספת ג' אסור להתהלך בנסיבות חשודות, אסור לקבץ נדבות ברחוב, אסור לירוק במקומות פומביים, אסור…

דנון: על כל מה שאמרת – תראה (יורק הצידה)

תובע: לפי סעיף 85 פסקא א' תוספת ג' אני אוסר אותך מר יורם דנון.

דנון: לפי סעיף שמונים ושתים פסקא “בטיח” אני מצפצף עליך.

(שומעים קולה של פורטונה מעבר למסך).

פורטונה: יה, אנשים טובים, רחמנים בני רחמנים, תנו נדבה לעוורת… תנו נדבה לעוורת…

דנון: זו אמא שלי.

תובע: אתה אסור עכשיו. אל תזוז.

(פורטונה נכנסת. מושיטה יד לנדבה).

פורטונה: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… תנו נדבה לעוורת…

תובע: אסור לה לקבץ נדבות, זה בנגוד לחוק.

דנון: אבל מותר לה למות ברעב, אה? זה יותר טוב בשביל החוק?

פורטונה: אשרי האיש לא הלך בעצת… רשעים ובדרך חטאים לא עמד… תנו נדבה, יה רחמנים בני רחמנים…

דנון: (ניגש אליה, כורע על ברכיו ומנשק כפות ידיה.) מאמא…

פורטונה: לך מכאן. מה אתה עושה צחוק לאשה זקנה.

דנון: אני הבן שלך.

פורטונה: יש לי הרבה ילדים. כולם יושבים בבתים גבוהים… לך מכאן.

דנון: מאמא, אני הבן שלך שיושב אתך בצריף שלך, בשכונה.

פורטונה: יורם?

דנון: יורם.

פורטונה: לאן הלכת, יה בן שלי?

דנון: הייתי מתקוטט עם שוטר, יה מאמא, לקחו אותי לקאלאבוש. רק לשנה… רק לשנה…

פורטונה: איפה הפנים שלך?

דנון: תביטי אלי. תפתחי העינים שלך…

פורטונה: לא יכולה. הכל חושך מסביב. בוא, תקח אותי הביתה.

דנון: לא יכול, מאמא, את מוכרחה למצוא הדרך לבד… אני בקאלאבוש, יושב בבית האסורים.

פורטונה: אז מה אתה עושה פה, יה יורם?

דנון: חלומות, יה מאמא, חלומות… (מנשק כפות ידיה בבכי).

מסך


 

מערכה ג'    🔗

(שולחן גבוה, ספסלים,)

(יושבים: מנחם, רוזמן, גליק.)


תובע: (נכנס ומצלצל בפעמון) לקום לכבוד3 השופט!

(כולם קמים, נכנס דנון ויושב אל שולחן השופט)

דנון: מה המשפטים שלי היום, יה תובע?

תובע: משפט המדינה נגד מנחם. משפט המדינה נגד גליק. משפט המדינה נגד רוזמן. משפט המדינה נגד יורם דנון.

דנון: כל הנאשמים כבר כאן?

תובע: לא, כבוד השופט.

דנון: מה אתה אומר לי לא ואני רואה אותם בעינים שלי, הפעם אני סולח לך יה תובע, אבל שזה לא יקרה בפעם השניה.

תובע: כמובן, אדוני השופט.

דנון: ובכן, רבותי, לפני שאני אתחיל במשפטים אני מוכרח להגיד לכם שהיו לי היום הרבה צרות עם מאמא. ואם אתם חושבים שלשופט אין צרות, אז תסתכלו עלי. מבחוץ – כאילו מקמט המצח, אבל מבפנים האם חושבים על המשפט המדינה? לא. למה לא? מפני ששופט הוא גם בן־אדם. אז מה היה? כל פעם שאני מביא אשה להשתדך נגדה אמא אומרת: אתה יודע, יה דנון, זאת לא כל כך טובה בשבילך. למה, אני שואל? אומרת לי: לכל סיר יש המכסה שלו. הקול שלה לא מוצא חן בעיני. יותר טוב תישאר בבית. כל הצרות מתחילות בנשים ונגמרות בנשים… כך היא אומרת. כעסתי עליה נורא. מפני שצודקת, ימח שמה… רק יצאתי מהבית, את מי אני פוגש? שוטר. וכשאני רואה שוטר, תמיד אני נזכר באבא שלי שהיה מכה אותי… אמר לי, זה אסור ואם שברתי פעם חמש צלחות בפסח הכה אותי במקל גדול… ומה אומר לי השוטר? אומר לי: לך מכאן. הייתי מלא אדום בעינים שלי. דבר בדיוק כמו אבא שלי, זכרונו לברכה… אז בשביל זה קודם כל אני אקרא את הפסק דין של המדינה נגד יורם דנון… “בית המשפט המכובד, לאחר שהיה יושב שבעה ימים ושבעה לילות כמו חכמינו ז”ל, ועשה הרבה שיחות עם יורם דנון, בארבע עינים, ויורם הסביר איך המקל של השוטר היה מזכיר לו את אבא שלו, אז החליט בית המשפט המכובד לתת קנס לשוטר שמספרו 53259348567 ולהוריד לו מספר אחד מהמספרים הנוצצים שלו בשביל עונש.

(רעש) שקט! ועכשיו למשפט המדינה נגד גליק. תקרא, בבקשה את גברת גליק.

תובע: (ליד הדלת קורא החוצה) גברת גליק. גברת גליק. היא הולכת כבוד השופט.

דינה: (נכנסת וניצבת ליד דוכן העדים) ובכן, כפי שאמרתי, בעלי לא היה מעולם בעל בית מלאכה. אני הייתי אחות בבית חולים והוא היה נהג טכסי שכיר. אהבתי את ד“ר גרבובסקי ואחרי שד”ר גרבובסקי התחתן אהבתי את ד“ר כהן… ואחרי שד”ר כהן…

דנון: כמה רופאים היו בבית החולים?

דינה: כולם היו כבר נשואים. ובכן, גליק חיזר אחרי… ואני ידעתי שהזמן עובר.. ושאם לא אתחתן אתו יהיה מאוחר… התחיל הסתו ושום אשה לא רוצה להשאר רווקה כל ימיה. אז, בלית ברירה… ובכן, הוא המשיך בנהגות ואני בבית החולים… ואז נולד אורי. שנה שנתיים היה הכל בסדר. אבל אחר כך, כשהתחלנו ללכת, לצאת, להפגש עם מכירים… התביישתי בו… פעם באנו לד"ר כהן… דירה מרוהטת, אנשים אינטליגנטים, וגליק התחיל לדבר אתם כאילו…

גליק: (בצעקה) תמיד עשית לי טובה שהתחתנת אתי.

דנון: שמע, יה גליק, כאן זה לא הבית של ד"ר כהן, תתנהג.

דינה: והוא אף פעם לא הבין שהמישור הנפשי שלי הוא גבוה. שיש לי דרישות אינטלקטואליות, שאני לא רק אשה ואם. שאני בן אדם…

דנון: (לגליק) זה נכון?

גליק: אני רהטתי את הסלון כפליים יותר יקר מאשר אצל כל הרופאים שלה.

דינה: כן, הוא הביא הרבה כסף הביתה. אני חשבתי שהוא משתכר הרבה משום שהוא ספר לי שהוא עובד ביום ובלילה.

דנון: למה נתת לו להתאמץ ככה?

דינה: הוא היה זר בבית, אני הבאתי לו ספרים והוא לא קרא ספר מימיו. בלוי יחידי שלו היה קולנוע… ואת הסרטים שהוא ראה… אפילו היו משלמים לי… וכאשר אורי גדל… הוא התבייש באבא שלו… למסיבת הסיום בבית־הספר התחנן לפני שגליק לא יבוא.

דנון: תסלחי לי, גברת, אבל לא כל המילים שלך אני תופס אצלי בשכל, אבל שאלה אחת. אבא של אורי היה מכה את אורי במקל הגדול? זה חשוב מאד בשביל בית המשפט המכובד.

דינה: לא. מעולם לא הרים עליו יד.

דנון: זאת אומרת גליק היה אבא מצוין ואף פעם לא אמר לי “סתלק יה זיפת”.

דינה: לא, לא אמר. אבל זה לא מספיק. צריך לתת משהו לילד… לא רק אבא פיזי גם אבא רוחני…

גליק: הייתי מביא המון צעצועים… ומתנות לחגים… קניתי לכם דירה חדשה… ואת סרבת להזמין את הידידים שלך, נכון?

דינה: נכון.

דנון: אז למה לא הבאת החברים שלך, “הדרייברים”?

גליק: הם לא היו מרגישים טוב אצלנו. פעם באו והיא הגישה לשלחן. אבל לא אמרה אף מילה… והם לא באו יותר. הנקניק והמלפפונים עמדו להם בגרון…

דנון: באמת לא יפה גברת, כך היית עושה, באמת לא יפה לצער אותם.

דינה: אבל כבוד השופט…

דנון: גמרנו… גמרנו, את יכולה ללכת.

דינה: עוד משפט אחד קצר.

דנון: בבקשה.

דינה: היום אני מבינה שזה היה חטא שאנחנו התחתנו. אני גרמתי לו הרגשות נחיתות וקומפלקסים… ויתכן שכפצוי לכך הוא הלך וגנב. דברתי על כך עם אורי והחלטנו שכאשר גליק ייצא מבית הסוהר, פשוט להדריך אותו… לכפר על חטא…

דנון: וזה את קוראת משפט אחד קצר?

דינה: הייתי מוכרחה לומר את האמת. אני יכולה ללכת?

דנון: “תפדלי” (דינה יוצאת).

(דנון יורד מהדוכן וניגש לגליק) אה, אתה שקרן, יה ממזר, ספרת היה לך בית מלאכה לגוינטים, ספרת איך היתה מצעקת לא רוצה לנסוע באוטובוס, שיש צפוף. מה אתה חושב שאני גם כן אחד מהשופטים האלה שלא מבינים כלום? מדוע ספרת לי נתנה לך גט?

גליק: כשאסרו אותי הייתי בטוח… שהיא תבקש גט.

דנון: והבן שלך בא לבקר אותך בבית הסוהר?

גליק: כן… בחור חמד… משוחח אתי… רציני כזה… והם מביאים לי הרבה ספרים… אני לומד…

דנון: אתה כבר יכול להשתוות אפילו עם ד"ר נניח?

גליק: עוד לא. אבל יש לי מספיק שנים…

דנון: “טייב”. תהיה בריא. משפט המדינה נגד אדון רוזמן.

(רוזמן עולה לדוכן).


דנון: יה רוזמן.

רוזמן: כן, כבוד השופט.

דנון: תתקרב אלי, אל תפחד, תדבר אתי כמו עם ידיד שלך. התקרב עוד קצת, כן, ככה. מה יש לך לספר לי?

רוזמן: לפני שאני אתחיל אני רוצה לשאול…

דנון: שאל בני, שאל בן פורת יוסף. אל תפחד מכבוד השופט.

רוזמן: איך זה שאין אקדח על השולחן?

דנון: אתה מתכוון האקדח שהיית יורה בו בגברת?

רוזמן: כן, אדוני השופט.

דנון: למה אתה שואל ואתה יודע באמת התורה שהאקדח אצלך בדיוק עכשיו בכיס. יש לך עוד שאלות כאלה מין? לא. אוף! אתה אגוז קשה אתה. ועכשיו תמשיך… לשבת.

רוזמן: תודה, אדוני השופט. (הולך ויושב)

דנון: גברת רוזמן.

תובע: (בדלת) גברת רוזמן!

(חנה נכנסת).

דנון: (מצביע על רוזמן) את מכירה את האיש הזה?

חנה: מכירה. זה בנו של רוזמן הזקן בעל בית החרושת לטכסטיל בעיר שלנו. אני עבדתי אצלם וגם בעלי המנוח. היה עובר לפעמים ליד המכונה שלי ולא הסתכל עלי…

דנון: מדוע? היה כועס או מה? מדוע היה כמו לימון?

חנה: לא. היו שם עשרות פועלות יפות ממני.

דנון: ומתי התחיל לשים עליך עין?

חנה: כאשר נפגשנו כאן. אני הייתי מוכרת כחנות, והוא אף פעם לא עבד.

דנון: את רוצה להגיד שהיה מתעצל?

חנה: הוא רצה להתחיל במקום שהפסיק… בנו של רוזמן הזקן בעל בית החרושת… ולכך לא היה לנו כסף.

דנון: נכון שהיה יושב על ידך ומתפלל אליך?

חנה: לא.

דנון: את רוצה להגיד, יה גברת, שרוזמן היה משקר בחלום שלו?

חנה: כן.

דנון: מה היה עושה כשבא ויושב אצלך?

חנה: מכה אותי. שנתיים סבלתי זאת ואחר כך החלטתי לעזוב. הוא התנקם בי לכל מה שעוללו לו החיים.

דנון: ואילו נניח רק לרגע, יה גברת רוזמן, אילו היה הולך איתך בעדין, קונה לך זוג חמאה במכולת ועושה הכל כמו שצריך אפילו שוטף כלים בשבילך…

חנה: זה לא חשוב. הוא לא היה קיים בשבילי אפילו היה טוב יותר, עדין, מתחשב. אנחנו גרנו יחד, רצינו לברוח יחד. אבל ברחנו כל אחד לבד.

דנון: מאיפה לברוח?

חנה: מהזכרונות.

דנון: יה, תובע!

תובע: כן, אדוני השופט.

דנון: אתה מבין משהו קצת?

תובע: האדון והגברת רוזמן עברו דברים קשים באירופה והם רצו לשכוח.

דנון: אז למה התחתנו? רגע – אני יודע. אני אגיד לך למה. כמו שפעם היה חורף בירושלים בימין משה, אז מה ראיתי? ירד גשם, ברד והיו אפילו הרבה רעמים והשמים נמוכים שחורים כמו פחם, ושני אנשים עוורים שלא רואים כלום אפילו ביום החזיקו יד ביד והיו מתהלכים בשקט בתוך הרעמים והגשם. למה? מפני שחשבו שיראו ביחד יותר, אז אולי לא יתפחדו יותר ביחידות מפני שהיו שנים ולא אחד. ועכשיו, הגידי, גברת רוזמן, ידעת שיהרוג אותך על אמת?

חנה: הוא אמר כך.

רוזמן: (ממקומו בצעקה) אמרתי לה: “את חושבת שאת מי יודע מה”!!! שם, בעיר שלנו, אפילו בחלום לא היית זוכה ברוזמן, וכאשר היא הודיעה לי שהיא מעיזה לעזוב אותי, אותי, אותי (מוציא אקדח)…

דנון: אל תתחמם, יה רוזמן. אתה רוצה להרוג אותה פעמיים? תן את האקדח לתובע.

רוזמן: (מנסה ללחוץ על ההדק) את לא תצאי מן החדר הזה. את לא… מדוע האקדח לא יורה?

דנון: אני הוצאתי את כל הכדורים. בטח.

(חנה יוצאת).

רוזמן: האמת היא שרציתי לתקוע כדור לראש שלי, אבל כך נסתבכו הדברים אני רציתי לעזוב אותה בעצמי. התהלכתי ברחובות ואמרתי: רוזמן, צריך להתחיל מחדש, אתה לא בשבילה והיא לא בשבילך. אז חזור הביתה ותגיד לה, חנה, נפרד כמו בני אדם, כמו ידידים, אז באתי ושתקתי, ולא ידעתי איך להתחיל. ופחדתי שאני אכה אתה שוב. ופתאום היא אומרת לי, לי, לי! רוזמן, אני עוזבת אותך (דנון צוחק בקול) מה מצחיק?

דנון: זה מצחיק מפני זה עצוב. אילו היית ממהר לדבר חמישה רגעים קודם, הכל היה בסדר, אז אולי היא היתה נותנת בך יריה. “טייב”, אל תשכח להביא פרחים על המצבה. אולי אין לך כסף, אז תגש אלי, אני אתן לך קצת גמילות חסדים.

רוזמן: תודה, כבוד השופט.

דנון: אבל תקנה פרחים יפים.

רוזמן: שושנים.

דנון: טוב מאד. יש מקרים אסור לקמץ. כמו ברית מילה, בר מצוה וכבוד זכרו של אדם שהוא כבר עליו השלום. ואני מציע לך: יה רוזמן, על יד המצבה תבכה קצת.

רוזמן: אני לא יכול לבכות.

דנון: התחלת לנסות?

רוזמן: כן, אבל לא הולך לי. כמו גוש אבן. אני ראיתי כיצד הרגו הגרמנים את כל… ומאז אני לא יכול לבכות. אבל, באמת, כבוד השופט, אני אשתדל. אני מבטיח שאני אשתדל לבכות, וחוץ מזה…

דנון: די, אתה שובר הלב שלי. אתה רוצה – תבכה, אתה לא רוצה – אל תבכה, ואל תעשה אותי עצבני, “יה גחש”!

מנחם: כן, אדוני.

דנון: שמעת כל מה ששמעת?

מנחם: כן, אדוני השופט.

דנון: אז הסיפור שלך איך היית אוהב אותה ואיך באה פתאום עם אחר שיש לו טכסי “פרייוט” וזה נכון או לא נכון. אל תענה מהר. תחשוב, שמעת? רוזמן היה משקר, גליק היה משקר, אני משקר. אז יותר טוב אתה תגיד רק את האמת. לא יפה נהיה כולנו שקרנים. נכון?

מנחם: כן. אני מהרהר. בערב לא היה לי לאן ללכת.

דנון: ואיפה החברים שלך?

מנחם: איזה חברים?

דנון: זה מהגרז'.

מנחם: הה, נחצ’ה הוא אמר לי. “נה” היא נתנה לך מריחה. החברה שלך. אני לא הייתי סובל עלבון כזה. תראה סרט עם בוגרט, אשה שעוזבת אותו, זה הסוף שלה. תהיה גבר. תהיה גבר. אילו אחת זנונית כזו עוזבת אותי… אני חותך לה את הפרצוף בסכין גלוח… שלא תחייך אלי על העוקם, כאילו היא מלכה או… זה מה שאמר לי החבר “מהגרז'”. תהיה גבר. הוא צחק ממני ישר לתוך הפרצוף שלי.

דנון: אז התביישת לעשות פגישה אתו?

מנחם: כן, לא רק אתו, כל החברים שלי לעגו לי. אמרו שאני לא שווה כלום אם אני לא מרסק אותו.

דנון: את האיש עם הספיישל?

מנחם: כן, או שעושה לה משהו. דבר אפילו הולך לשבת בבית הסוהר, ככה אמרו לי…

דנון: אז מה עשית?

מנחם: הלכתי לקולנוע.

דנון: ובקולנוע היו עושים נקמות?

מנחם: כן. ואחרי הסרט הלכתי וקניתי סכין עם קפיץ.

דנון: והמוכר ידע שאתה הולך לדקור בסכין הזה?

מנחם: הוא לא שאל אותי, מה שהוא היה מעונין זה להרויח כסף.

דנון: “וולא”, המוכר הזה, ממזר גדול.

(נכנסת מיכל).

למה את עצובה, יה מיכל?

מיכל: אינני יודעת מה קרה לי. היה לי פעם חבר ראשון ואני חשבתי שהוא לא מתאים לי… ועכשיו הגברים מחליפים אותי. או שהם מזמינים לרקוד, לבאר… ג’אז, יין, רקודים… והם משלמים… משלמים בעד המשקאות… משלמים בעד הארוחה… ואחר כך הם אומרים לי, אני לא בזבזתי כל כך הרבה כסף בשביל נשיקה על המצח ללילה טוב… זה מין מסחר, הוא משלם, אני חייבת לתת… בנשמה הם לא מתענינים כלל. זה מין מסחר… אני משלם – ועכשיו את התמורה.

דנון: אבל זה מה שאת עשית עם החבר שלך הראשון…

מיכל: אני? מה אתה סח…

דנון: אמרת לא רוצה להתחתן עם פועל, אמרת.

מיכל:… אני לא רציתי לחסוך, לחשב כל פרוטה… במכולת…

דנון: ואם אהבת אותו אמרת לו – לך. מפני למה? אין לו מה לתת, תגידי האמת, זה לא גם כן קצת מסחר?

מיכל: אני לא יודעת… נערה מהפרבר… מהשכונה… כמוני… שמלות… ברכות שחיה… נוסעים באניות טיול… אמבטיות ענקיות… קצף של סבון…… ופה, ציפורניים מלוכלכות של בחור שעובד בגרז'… השתדל להבין אותי, אתה חושב שאני מושחתת?

(מיכל בוכה)

דנון: (דופק בפטיש) בית המשפט עושה הפסקה לרבע שעה לתת לה לבכות.

(נשמעות גניחותיה של מיכל).

מנחם: גמרת לבכות?

(מיכל ניגשת אליו ממשיכה בבכי)

אני יושב כאן על מעקה הגדר חמש שעות… כל הלילה כמעט… מהיכן את באה עכשיו?

מיכל: עבדתי על התעודה עם רינה.

מנחם: והיכן המחברות?

מיכל: אצל רינה.

מנחם: והעקבים הגבוהים, גם הם עוזרים ללמודים, אה?

מיכל: אין טעם לעקוץ, מנחם. אנחנו גמרנו… אין טעם שתשב כל לילה כאן, על הגדר. מה שהיה, היה.

מנחם: אני לא יכול לשכוח.

מיכל: אתה מוכרח לשכוח. אני לא טובה בשבילך, אני נערה מקולקלת. אני ידעתי שהוא לא אוהב אותי, אבל הוא לקח אותי ולא אתה.

מנחם: לקח – אבל זרק אחר כך.

מיכל: כן, אדוני השופט. זוהי האמת, לצערי. מכס רק לוקח. הוא לא אוהב ולא דוקר. הוא רק לקח את הלב שלי וסחט אותו… כך… והלך לו…

(……חסר קטע בסריקה)

מיכל: הנח לי, או שאצעק.

מנחם: (מוציא אולר) תצעקי, הה? זה שאני מתהלך כמו משוגע, זה כלום. זה שהחברים שלי צוחקים ממני זה שום דבר, זה שהלב שלי צועק בשקט – זה כבר לא נוגע לך, הה?

דנון: רגע אחד, לא. לא. תחזיק הסכין למעלה… אבל חכה רגע. (פונה למנחם בתורת מכס) אתה, יה מכס, באת עם מיכל ב“ספיישל” שלך להחזיר אותה הביתה.

מנחם: (מכס) כן, אדוני השופט, היא נמאסה עלי. היא קבלה את כל הענין ברצינות.

דנון: מה אמרת לה?

מיכל: (נלפתת למנחם־מכס) אתה לא יכול לזרוק אותי עכשיו, לאחר כל מה שהיה בינינו…

מנחם: מי רוצה לזרוק אותך? אני פשוט עסוק. אבל לבטח אתקשר אתך בעוד שבוע־שבועיים… או אחרי שאחזור מאירופה.

מיכל: אתה נוסע?

מנחם (מכס): ייתכן מאד. אבל אפילו אם לא אסע עכשיו… אהיה עסוק. תגידי לי עכשיו שלום יפה. כבר מאוחר. ההורים יכעסו עליך…

מיכל: אני מרגישה שנמאסתי עליך.

מנחם (מכס): או, מה את שחה, לבטח נתראה. ובאמת, תודה על הבילוי. היו לנו באמת לילות… אם לא אסע אולי תצלצלי עוד חודש, אה?

מיכל: אני אוהבת אותך, מנחם.

מנחם (מכס): מה פתאום מנחם? אני מכס!!

מיכל: רק נשיקה אחת, אחרונה.

מנחם (מכס): אוף! (נאנח).

מיכל: אחרונה… לפרידה… אני יודעת שלא נתראה יותר… שיש לך כבר מישהי אחרת… אני אוהבת.. (אותך) אתה לא יכול לעזוב אותי.

מנחם (מכס): את אף פעם לא עזבת מישהו?

מיכל: אבל זה לא היה דומה… זה לא היה דומה… תגיד לי, מה יהיה אתי?

מנחם (מכס): נהיה ידידים… מפעם לפעם ניפגש. אני מוכרח לנסוע עכשיו…

מיכל: עוד רגע… שב אתי קצת… אני יודעת שזה הסוף…

מנחם (מכס): תראי, ילדה קטנה, אני שונא רגשנות… היינו ביחד, היה לנו טוב. ועכשיו את מקלקלת את כל הזכרונות בהתנהגותך…

מיכל: כן, כמובן. (נוטה לבכי)

מנחם: ואני מקווה שלמדת משהו.

מיכל: כן, כמובן. (מנחם־מכס הולך לעבר היציאה) מנחם, מה יהיה אתי?

דנון: נוציא פתק ונראה, מה יהיה המזל שלך, מצטערת גברת. לא כתוב כלום.

מיכל: שום דבר?

דנון: כמו אצל החייט. משימים לו בד טוב, תופר בגד טוב. משימים לו בד “זיפט”, תופר בגד “זיפט”.

סוהר: (נכנס) אתם מתבקשים להפסיק את המשפט. (מיכל יוצאת).

תובע: מי נתן לך את ההוראות הללו?

סוהר: דנון אמר לי שעכשיו עלי להכנס ולומר: “להפסיק את המשפט” הם צריכים לחזור לבית הסוהר.

תובע: המשפט נמשך.

דנון: המשפט נפסק.

תובע: המשפט נמשך.

דנון: כל לילה אתה עושה לי את “הקונץ הזה”, יה תובע.

תובע: כל לילה כשאני מביא עוד עד נוסף אתה רוצה להפסיק את המשפט לפני הזמן.

דנון: שמענו כבר כל העדים!

תובע: (לסוהר) תכניס את האמא של יורם דנון.

דנון: (בזעם) מה אתה רוצה ממנה?

תובע:­ אתה מיד תשמע.

(התלחשות של יורם, גליק, רוזמן, סוהר).

דנון: אם אתה מביא את האמא שלי – אני מביא לך את החבל של העניבה.

תובע: מה אתה רוצה לעשות?

(יורד חבל של עניבה)

דנון: אתה יודע, יה מלאך גבריאל, לתלות את החלומות, לא רוצים לחלום יותר. תשאל את גליק, תשאל את רוזמן (רוזמן גונח בבכי) שומע – הוא ספר בבית המשפט לא יכול לבכות – אבל בוכה כל לילה. למה אתה עושה בו נקמות? לא מספיק שהוא יושב בבית הסוהר? לא מספיק בשבילו לא יכול לחיות כמו בן־אדם? אז בשביל מה צריך להביא לו חלומות? שים הראש שלך בעניבה (התובע מתרחק מן העניבה).

רוזמן: אני מפחד להרדם בלילה. (ועכשיו לדנון) תגיד לו שיסכים שיתלו אותו, אחת לתמיד… תבקש אותו יפה.

תובע: אתם מוכרחים לחלום. אין כל ברירה אחרת.

דנון: בחייך, התובע, למה לך להתעקש? ועוד מעט יהיה בוקר – או נצעק בתוך החלום – ואז נתעורר…

תובע: אבל אני לא אשם שרוזמן חולם.

רוזמן: ואני לא אשם שאני רוזמן. לא? אז תפסיק להכריח אותי לרצוח שוב ושוב…

תובע: זה מעגל סגור, רבותי.

דנון: מה אמר?

גליק: אני לא מבין אותו.

רוזמן: מה זאת אומרת מעגל סגור?

תובע: אני קבלתי מעגל סגור, ואני מחזיר מעגל סגור.

דנון: (בחשד) איפה קבלת?

תובע: אצלכם.

דנון: אצלי לא קבלת שום מעגל.

רוזמן: גם אצלי לא. (התלחשות, דנון, רוזמן, גליק).

מנחם: שיראה קבלות.

רוזמן: ולא יספר מעשיות.

דנון: רוצה לרמות אותנו, אה… קודם אומר בואו לטייל ולעשות ביקורים ואחר כך מספר לנו “מעגל סגור.” יה ממזר, נשים אותו בעניבה או שיראה קבלות.

תובע: (בצעקה) די, תפסיקו, יש לי קבלות (הוא מוציא מתיק העור תעודות לידה) רוזמן נולד בשנת… גליק נולד בשנת… יורם דנון נולד בשנת אלף… ו… (השלושה צוחקים)

דנון: תעודות לידה… (צוחקים) איפה הקבלות?… (צוחקים) זה קבלות, זה… (צוחקים)

תובע: בינתיים אין לי קבלות אחרות.

דנון: ומתי יהיו לך?

תובע: כשאתם כבר לא תהיו.

דנון: “וולא־איל־עזים”! אתה חכם אחד גדול. בשביל מה צריך הקבלות כשאנחנו כבר אינם! שים הראש שלך בעניבה אז תיכף נפסיק לחלום…

תובע: לא!! (הוא מוקף על ידי הנוכחים ונבלע ונעלם בתוכם. יוצא בחשאי. העניבה יורדת ועולה עם עפיפון צבעוני. נשמעת משרוקית משטרה).

דנון: ברוך דיין אמת. אין יותר חלומות, נוכל לישון בשקט… כמו אבנים… כמו הים… כמו אנחנו רק מצבות… “מעגל סגול”, יחרבתו, התובע הזה עושה לנו חידות…

תובע: (נכנס משמאל בלוית פורטונה) אתה מכיר את האשה הזאת?

דנון: זו מאמא.

תובע: ואתה תמיד מספר לכולם כמה הרבה אתה אוהב אותה?

דנון: מספר לכולם למה אני שונא אותה. מפני העינים של הילד פתוחות כמו קיוסק פתוח בלילה… עומד לבד… כמעט קורע העינים שלי לראות בחושך ואני רק ילד קטן… רואה בחדר במיטה הגדולה, היא, האשה הזאת, ואבא שלי, כמו חיות… זה לא יפה לעשות ככה… זה אסור… למה הבאת אותה?

תובע: כתוב: כבד את אביך ואת אמך.

דנון: אבא!! (הולך לקראתו)

תובע: הסתלק, יה זיפט!

דנון: אבא! לא, לא, לא, אל תכה אותי… אני אוהב אותך… אני אוהב את אמא… אני אוהב את מכס… אני אוהב את אלוהים… אני אוהב את השוטרים… אני אוהב את דוקטור כהן… רק אל תכה אותי… טוב, אני אלך לבית הספר (חוזר לדוכן ומרכין את ראשו. הכל פורצים בשאגת צחוק צינית הנעלמת עם העלמם מאחורי הקלעים. דנון נוטל בקבוק ומזמר).

פורטונה: דנון, לקום לעבודה.

דנון: תני לישון.

פורטונה: לקום לעבודה, יה עצלן.

דנון: לא הולך לעבוד. יחרבתה העבודה, יחרבתה כל החיים האלה…

פורטונה: איפה הארנק שלך?

דנון: מה איכפת לך הארנק שלי? (מוציא את ארנקו) תסתכלי, אין מיל. הכל הלך בערק. חלמתי שאת עוורת. שאת לא רואה איך אני בא שכור הביתה. שאת לא יודעת אף פעם למצוא את הארנק.

פורטונה: כן, ואמרת גם לזו הסוציאלית שאני עוורת ועשית לי בושה גדולה. קום לעבודה, יה עצלן!

דנון: לא קם יותר לעבודה. לא עובד יותר אף פעם. יהיה לי כסף, הולך לשתות. אני אעבוד כל החיים שלי – לא יהיה לי כלום. אז למה לעבוד? בשביל לאכול את זה? אני בהמה אני? אם אני יעבוד כל החיים שלי יהי לי טוב בנשמה?

פורטונה: למה לא תתחתן כמו כולם. תהיה כבר פעם בן־אדם?

דנון: בן אדם אה? כמו החיים שלך עם אבא שלי, אה? עושים הרבה ילדים וחיים כמו בהמות בשביל הילדים יהיו גדולים, ויעשו עוד ילדים ויחיו גם הם חיי בהמות. זה חיים זה, מאמא…

פורטונה: מה יש, יה בני?

דנון: איזה פתקאות שם אלוהים בכובע שלו, תגידי?

פורטונה: מה יש לך היום?

דנון: למה עושה חיים כאלו אם הוא באמת אלוהים?

פורטונה: אסור לקלל, יחביבי, לא יפה.

דנון: אני אגיד לך מאמא, את אומרת אסור, למה?

פורטונה: הכל כתוב כבר מן השמים.

דנון: יחברתם השמים אם כך כתוב בפתקאות שלו. שומעת; מאמא? “יחרבתם” החיים אם צריכים יהיה תמיד אחד בתחנה המרכזית מתבזה למכור שרוכי נעלים. ואשה אחת יושבת ומתבזה לבקש נדבה לעני… ומנחם דוקר אחת אהובה שלו שאוהב על אמת ורוזמן הורג כל לילה האשה שלו, כל לילה של חושך, וה“דרייבר” מבקש גמילות חסדים של אהבה מפני שהוא רק “דרייבר”. אז מה יעשה? יהיה רופא? אז תגידי לי זה מה שהיה בפתקאות שלהם כשהיו קטנים ורק נולדו מהאמא שחמלה אותם 9 חדשים, זה מה שהיה כתוב? את אל תשתקי, יה מאמא, תגידי לי, זה מה שהיה כתוב? כשאני הייתי נולד ואמרו לך מזל ברכה… זה מה שהיה כתוב בפתקא שלי שאני אהיה מכה שוטרים מפני אני רוצה לשבת בבית הסוהר… ששם אין כבר ציויליזציה… אין מלחמות, רק נותנים לך אוכל לפה… כמו שאתה עוד קטן אצל מאמא… מאמא, למה את שותקת?

פורטונה: לא יודעת מה להגיד.

דנון: תגידי אחרי, כמו בתפילה: “כולנו ממזרים של אלוהים ששכח אותנו בצד, על האבק במדרכה ולא בא אף פעם לראות מה קרה לנו”. נו, תגידי אחרי!

(מתחילה לחזור אחריו ומפסיקה לבסוף).

פורטונה: לא מבינה מה אתה אומר לי.


 

פתקאות בכובע פלדה    🔗

שירים ורקודים במערכה א    🔗


תמונה 1: זחלם במדבר סיני

שיר חילים: “בקצב שריון – במדבר סיני”

תמונה 2: ככר מרכזית בתל־אביב

רקוד ושיר של כל הלהקה: “צו גיוס – וכל העם צבא”

תמונה 3 הזחלם בערב

תמונה 4: חלון ראוה של “מנקנים” בבגדי ים

שיר: “כשאני מחכה לך בשפת הים”

רקוד: “המנקנים בבגדי ים”

תמונה 5 בתחנה המרכזית בתל־אביב

רקוד ושיר: “תקנה לה טבעת אירוסין”

תמונה 6 דיסקוטק

רקוד: “דיסקוטק”

שיר: “קצת יותר אני רוצה מהחיים”

רקוד: “טויסט סוער ומשגע, יה, יה, יה”

תמונה 7 מעקה טילת ליד המלון הגדול ומול הים

שיר: “חילי המלואים מזדקנים רק מהגיל”

תמונה 8 הזחלם בצהוב עם שחר

מסך


נספח : שירים    🔗


ערבי קיץ

(שירו של רוזמן)

1.

ערבי קיץ – פה קורעים את הדממה – ערבי קיץ.

ערבי קיץ – משגעים את הנשמה – ערבי קיץ.

כי בערב שכזה

כל הנשים, יפות, אז פי שבעים ושבע,

וריח של יסמין וכל בשמי הטבע,

אז משכרים את הלב

ושוב בפנים החזה מתרחב

ואתה כמו חולם ואוהב,

כן רוצה לאהוב, ורוצה לאהוב ורוצה לאהוב ולדעת.

אך למה אסור

למה אסור לגעת

למה לפתע מחניק

למה בלב שוב מעיק

בערבי קיץ, ערבי קיץ, ערבי קיץ.

2.

ערבי קיץ – מדליקים את כל העיר – ערבי קיץ.

ערבי קיץ - מזמרים לך את השיר – ערבי קיץ.

כי בערב שכזה

כל הנשים, ושערן המשגע

אתה רוצה לומר, אבל אינך יודע,

פתע אתה שוב ניגש

פתע בוכה וצוחק ונרגש.

ואתה כמו נולד מחדש

ורוצה לאהוב ורוצה לאהוב ורוצה לאהוב ולדעת.

אך למה אסור

למה אסור לגעת.

למה לפתע מחניק

למה בלב שוב מעיק

בערבי קיץ, ערבי קיץ, ערבי קיץ.


כל החוק שווה לצחוק

מילים: עמוס אטינגר

לחן: משה וילנסקי

1.

על סעיף ארבע חמש חמש בחוק,

תקבל שנה או שתי שנים צינוק.

ועל אותו סעיף עם קו נטוי ודאי

תקבל רק מאסר אבל על תנאי

פזמון: כי כל החוק – שווה לצחוק

וכל הצחוק – שווה לחוק

כי כל החוק – שווה לצחוק

שווה לצחוק – החוק.

2.

על סעיף פריצה לבית עם גדר

תקבל ארבע שנים, או קצת יותר.

על אותו סעיף בחוק, עם כו כחול,

תקבל רק קנס קטן וזה הכל.

פזמון: כי כל….

3.

אי ציות לתמרורים של התנועה

תקבל שלילת הרכב לשנה.

על אותו סעיף, עם קצת קשרים ומס

תקבל חביבי רק ברירה של קנס.

פזמון: כי כל….

4.

אם מעלת בקופת כספי ציבור

תקבל חופשת משכורת, עד בירור.

גם אם בפירוש הרגיש קצת לא נעים,

תקבל עוד פרס כספי ופיצויים.

5.

אם פשעת פשע בלי כל הגיון,

אל תגיש בג"ץ ולא בית דין עליון.

את החברים על עצומה תחתים,

ותגיש אותה לשר המשפטים.

פזמון: כי כל…

6.

אם אתה היכת אשתך, מתוך שכרות

תקבל שנתיים בלי כל בוררות

אם הכית אשתך ויש סיבה

תקבל מהשופט מכתב תודה.

פזמון: כי כל…

7.

אם סחבת מכונית, אינך אשם

(…….כתב לא קריא עד סוף השיר)


כשאני מחכה לך בשפת הים

(שירו של מנחם)

1.

כשאני מחכה לך בשפת הים

הלב פתאום לוהט וחם.

ומכונת ההגרלות

עושה לי אלף מזלות.

הכוכבים שבסביבה

דלקו בצבע אהבה

הה – שם.

כשאני מחכה

כשאני מחכה לך בשפת הים.

2.

כשאני מחכה לך בשפת הים

לראש שלי עולה הדם.

ופני האופק והחול,

טובלים לפתע בכחול.

והטיילת בשתיקה

את פני הכוכבים נשקה

הה – שם.

כשאני מחכה

כשאני מחכה לך בשפת הים.

3.

כשאני מחכה לך בשפת הים.

העיר נדלקת וכלם

מול פני הערב כאן עוברים

לך את הכובע מסירים

מבט של פני העיר כולה

מבין, ולא אומר מילה

הה – שם

כשאני מחכה

כשאני מחכה לך בשפת הים.

(מעבר)

אז אור ירוק

וקול של צחוק

ובכי תינוק

כל כך מתוק

מול ים עמוק

ארוץ לחבוק

את העולם בו את נמצאת.

4.

(בית ללא מילים רק קצב)

פה פה פה …. כשאני מחכה

כשאני מחכה לך בשפת הים.

5.

כשאני מחכה לך בשפת הים

לך לאחת שבעולם

הדיגים שבסירות

בלוקס לך מדליקים אורות

וניצנוצי הלהבה

אז מדליקים בלב תקוה

הה – שם.

כשאני מחכה

כשאני מחכה לך בשפת הים.


טבעת אירוסין

עמוס אטינגר

(שירו של דנון)

פזמון:

תקנה לה

תקנה לה טבעת

טבעת באצבע תשים

טבעת אירוסין שים שים.

שתרגיש

שיש איש

שאוהב

וחושב - עליה

שתרגיש

שיש איש

שחולם

ומשלם – עליה.

אז תקנה לה

תקנה לה טבעת

טבעת באצבע תשים

טבעת אירוסין - שים שים.

1.

כי טבעת היא כמו קשר לא נפתח

רק תשים אותה , אחרות תשכח.

הטבעת כבר תובעת משום מה

את הלב ואת הכיס והנשמה

אז…

פזמון: תקנה לה

תקנה לה טבעת … -

2.

יש טבעת כבדה מזיוף של שנהב

יש טבעת קלה, זה זיוף של זהב

טבעות של מרגלים שמצלמות

אך טבעת אירוסין – היא בלי חכמות,

אז…

פזמון: תקנה לה

תקנה לה טבעת.

יש טבעת שלובשים כולה הדר

עד שנכנסים פתאם לאיזה בר…

ואז בכיס את הטבעת מטביעים

אך בלב שלך לגמרי לא נעים .

פזמון: תקנה לה…

4.

אך טבעת אירוסין סופה היה

שהביאה את טבעת התליה

לראשו על זה שלא הבין בכלל

כי טבעת היא טבעת הגורל

אז…

פזמון: (שרים דנון ומנחם)

אקנה לך

אקנה לך טבעת

טבעת באצבע נשים

מיכל: טבעת אירוסין, שים שים

שתרגיש

שיש איש

שאוהב

וחושב - עליה

שתרגיש

שיש איש

שחולם

ומשלם – עליה.

אז, נקנה לך

נקנה לך טבעת

טבעת באצבע נשים

טבעת אירוסין – שים שים.


ערבי קיץ

ערבי קיץ – פה קוראים את הדממה – ערבי קיץ

ערבי קיץ – משגעים את הנשמה – ערבי קיץ

כי בערב שכזה

כל הנשים יפות אז פי שבעים ושבע

וריח של יסמין וכל בשמי הטבע

אז משכרים את הלב

ושם בפנים החזה מתרחב

ואתה כמו חולם ואוהב

ורוצה לאהוב ורוצה לאהוב ורוצה לאהוב ולדעת

אך למה אסור

למה אסור לגעת

למה לפתע מחניק

למה הלב שוב מעיק

בערבי קיץ ערבי קיץ ערבי קיץ

(רעש ההליקופטר סולם יורד ממרכז הבמה. דנון מתחיל לטפס עליו.)

כלם (שרים): כל העם צבא


כל החוק שווה לצחוק

מילים: עמוס אטינגר לחן: משה וילנסקי

(שיר האסירים)

1.

על סעיף ארבע חמש חמש בחוק,

תקבל שנה או שתי שנים צינוק.

ועל אותו סעיף עם קו נטוי ודאי

תקבל רק מאסר אבל על תנאי

פזמון: כל החוק – שווה לצחוק

וכל הצחוק – שווה לחוק

כל החוק שווה לצחוק

שווה לצחוק החוק.

2.

על סעיף פריצה לבית עם גדר

תקבל ארבע שנים, או קצת יותר.

על אותו סעיף בחוק, עם קו כחול

תקבל רק קנס קטן וזה הכל.

פזמון: כי כל…

3.

אי ציות לתמרורים של התנועה

תקבל שלילת הרכב לשנה.

על אותו סעיף, כם קצת קשרים ומס

תקבל חביבי רק ברירה של קנס.

פזמון: כי כל…

4.

אם מעלת בקופת כספי ציבור

תקבל חופשת משכורת, עד בירור.

גם אם בפירוש תרגיש קצת לא נעים,

תקבל עוד פרס כספי ופיצויים.

פזמון: כי כל…

5.

אם פשעת פשע בלי כל הגיון,

אל תגיש בג"ץ ולא בית דין עליון.

את החברים על עצומה תחתים,

ותגיש אותה לשר המשפטים.

פזמון: כי כל…

6.

אם הכית אשתך, מתוך שכרות

תקבל שנתיים בלי כל בוררות

אם הכית אשתך ויש סיבה

תקבל מהשופט מכתב תודה.

פזמון: כי כל…

7.

אם סחבת מכונית, אינך אשם

רק תדע לקחת עורך דין עם שם

כי בלי כסף, הן אתה דפוק ודי

ועשיר עם עורך דין יוצא זכאי

פזמון: כי כל…

8.

אם רצחת איזה רצח לא מושלם

זה ברור חביבי, מאסר עולם.

אם תוכיח שאתה קצת פסיכי בור

תקבל פיקוח של מוסד סגור*

פזמון: כי כל…


ידי זהב

עמוס אטינגר

(שירו של גליק)

1.

זה לא פשום בלילה להופיע

בקומה שישית אולי שביעית

לסלון בשקט להגיע

במרזב ולא במעלית

.2

זה לא פשוט, לפרוץ חלון או דלת

ולפתוח בסיבוב ראשון

“הו מי זה שם”? קוראת אשה נבהלת

מסבירים לה שתמשיך לישון

וממשיכים

בשקט רב

לזה דרוש

ידי זהב.

פזמון: כאן לא עוזרות מפות

כאן לא עוזרות כפפות

לא קורס במסגרות

לא תעודת בגרות

לא אופי בלשי

רק חוש שישי

ושקט רב

וכמובן

ידי זהב, ידי זהב.

3.

זה לא פשוט אם המגירה נפתחת

תגלה שם תכשיטים יפים.

יש לדעת איך ומה לקחת

ולהמנע מזיופים.

4.

זה לא פשוט לצאת משם עם בקר

ולקפוץ גגות עם הסחורה

כל טעות קטנה עולה ביוקר

כל תשלום גובה המשטרה

הזהירות

היא לא לשוא

לזה דרוש ידי זהב

פזמון: כאן לא עוזרות…

5.

זה לא פשוט הביתה להגיע

להמציא ספור ללא בושה

אך קשה יותר עור להשביע

את כל רצונה של האשה

6.

זה לא פשוט לקנות לה יום ולילה

רק פרוות יהלומים של חן

כמה שרק תקנה הרי לא די לה

ותמיד תמיד תשמע רק תן.

לזה דרוש

תמיד איתי

לא יד זהב

רק בנק פרטי.


גם שופט זה בן־אדם

עמוס אטינגר

(שיר אסירים)

1.

הוא שם למעלה בכסא,

וכל דבר שהוא עושה

זו החלטה וזה ברור

אין על כך בכלל ערעור.

כי הוא מכתיב את התנאים

והוא כמעט

והוא כמעט כמו אלוהים.

אך לשופט בבית אם גם כן

והיא לוחצת כבר עליו שיתחתן.

והיא שומרת שיצא לעבודה,

עם סנדויץ עם נקניק ואפודה.

ומסתבר לפתע

ומתגלה סודם

שגם שופט זה סך הכל רק בן-אדם

רק בן-אדם

בן-אדם.

2.

הוא אחראי פה על כלם,

פוסק למאסר עולם

לזה כשלוש שנים ודי

לשני חמש על תנאי

ולשלישי כלל לא נעים

והוא מרגיש

והוא מרגיש כמו אלוהים.

אך לשופט בבית אמא גם .

היא מכבסת מכינה גולש חם

ומביטה אם הוא יוצא ללא פרוטה

ומסדרת לו את המטה

היא מגלה לפתע

שיש לו לחץ דם

כי גם שופט זה סך הכל רק בן-אדם

רק בן-אדם

בן-אדם

3.

זה בשבילו מאד חבל,

שעונש מות כבר בוטל.

הוא מצטער, עם הסיגר

שלא כלם במאסר

כי לא היה מרגיש נעים.

כי הוא עושה

עצמו חשוב כמו אלוהים.

אך לשופט – אולי לא האמין –

יש אולקוס כרוני, נטיה קצת להשמין

בתעודת בגרות, אולי זה קצת מצחיק

יש שני בקושי ושלושה מספיק

לפתע כל סטג’רית לו מרתיחה ת’דם

גם השופט זה סך הכל רק בן-אדם

רק בן-אדם

בן-אדם.

4.

אך עוד תגיע לה העת

שנפגש עם השופט

ברחוב בסינימה אן שם

לפני כסא בורא עולם

ושם נרגיש דוקא נעים

כי שם כולם

כולם שווים מול אלוהים.

זה ששלח לשם הגיע כבר

כלם באים אם במוקדם או מאוחר

ושם נאמר לו, לשופט, זה הידיד

כל מה שקצת פחדנו להגיד

כל מה שעל לבנו

נגיד נגיד לו שם

שגם שופט זה סך הכל רק בן-אדם

רק בן-אדם

בן-אדם.


אמא אמא

עמוס אטינגר

(שירו של דנון)

פזמון:

אמא אמא

כאן דנון בנך, שר לך אמא

אל תבכי יותר הו – אמא

את איתי, את איתי.

לך, אני בן מלך, אמא

וגם את, וגם את פורטונה אמא

מלכתי.

1.

כח המלך דוד

והמלך שלמה

והמלך שאול

והמלך עוזי עמנו

כלם הם מהמשפחה שלנו

וגם את אמי פורטונה חי האל

את בת דודה לדבורה וליעל.

פזמון: אמא אמא…

2.

הנביא יחזקאל

הנביא שמואל

הנביא אמציה

הנביא נחמיה עמנו

כלם הם מהמשפחה שלנו.

שדנון בנך אמא, פה כלם יודעים

נין ונכד למלכים ונביאים.

פזמון: אמא אמא…

3.

החכם הרמבם

החכם סעדיה

החכם הרש"י

החכם הבאשי עמנו

כלם הם מהמשפחה שלנו

וכותנת הטלאים בי תתחלף

בכותנת הפסים שליוסף.

פזמון: אמא אמא… ––



  1. כך במקור. צ“ל ”מנחם“. הערת פב”י.  ↩

  2. כך במקור. צ“ל ”אל“. הערת פב”י.  ↩

  3. כך במקור. צ“ל ”לכבוד“. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות