הוצג בתיאטרון הלאומי ״הבימה״

(רקויאם לארץ פלשתים)

(הזמן – אחרי מלחמת ששת הימים)

נפשות

שמשון – קצין בצ.ה.ל

חנה – אמו – גננת במושב

מנוח – אביו – איש מושב

תמר – אהבת נעוריו של שמשון

יוגב אמזלג – חייל בצ.ה.ל

יוסי – טר"ש בצ.ה.ל

(לפני פתיחת המסך תשמע נגינת רקויאם.)

(על הבמה מימין: שולחן ועליו טלפון ו“טייפ־רקורדר” וצנצנת תרופות. שני כסאות. על אחד הכסאות מונח מקל עוורים לבן. במרכז: הבית במושב, משמאל בית הסוהר בתדמור. ספסל לבן מסמל בית חולים.)

שמשון: (מאזין לצלצול הטלפון — אך אינו מרים את השפופרת. הצלצול נפסק, הוא לוחץ על ה“טייפ – רקורדר”).

טייפ: קולות צחוק. קול בחורה: נו, באמת, אז תנו לשמוע. (צחוק). קול בחורה: נו, באמת. מספיק, בחייכם. צחוק,קול גבר: אז אנחנו כולנו… (קולות שעול). – קול גבר: אז אנחנו כולנו נרים כוסית לכבוד שמשון שהיה פעם בצנחנים, ובגלל ה“פלטפוס” שלו והמסעות המזורזים של הצנחנים עבר בשעה טובה ומוצלחת אלינו לשריון, קול אשה: נו, באמת, תחזיקו את הכוסיות. מה אתכם? (קולות צחוק). קול גבר: לכבוד שמשון שלוש פעמיים כיפק הי.., – אבל צעקה “בריאה” – נו, קדימה… כיפק – הי. קולות: כיפק – הי כיפק – הי. כיפק הי. הי. הי. קולו צחוק.

(שמשון מאזין ל“טיפ” מבלי להגיב. הוא קודר, עצוב ונקשה. סוגר הטיפ).

שמשון: לכל אדם בארץ הזאת יש ספור משלו, (מחייך בעצבות) כמעט ורציתי לומר: סולם צבעים משלו. אני משחק ב“נדמה – לי” כאשר עיני עצומות קימת בי האשליה שעדיין אינני עוור. הקרב ברמה הסורית לא היה מעולם, ולא היה הטנק הבוער, הטנק הבוער במלחמת ששת הימים על הרמה הסורית – ואני משחק ב“נדמה לי”, כמו ילד. (לוחץ על הטיפ).

טייפ: קולות צחוק.

שמשון: (סוגר ה״טייפ").

בינתיים, מזה חדשים רבים, אני סגור ומסוגר בדירה הקטנה, פה בתל־אביב. בעוד שבוע אקבל כלב מחונך (ובציניות) מקל צבוע לבן כבר יש לי. לאן בעצם מוליך הכלב את העוור? הביוגרפיה מתחילה בתינוק שנולד במושב. בית הספר, שני האחים שלי, התאומים, שנפלו. צ.ה.ל. הכלא הסורי. פרשת צמחי ההרדוף של תמר, תמר אהבת נעוריי. שחרור מהכלא הסורי – ובחזרה לצ.ה.ל. אלו הן השכבות הארכיאולוגיות שאני חופר בהן. חרסים, שטיפות הדם עליהם קרשו ויבשו מזמן. מלחמת ששת הימים – וחשכה. (לוחץ על ה“טייפ”).

טייפ: (קולות צחוק).

(סוגר הטייפ)

שמשון: שבעה צעדים עד לחדר האמבטיה. מתוך הרגל אני מביט בראי, בשעת הגילוח והראי מחזיר לי את פני – שאינני רואה אותם. כאשר מאבדים הכל – זוכים בכלב, במקל. אני שוקע אל הזכרונות ואל שמי. אלוהים – מכאיב לזכור את הזכרונות. בבית החולים קראה לי תמר מתוך התנ"ך על פרשת שמשון הגבור… נכי צהל במיטות חשבו שזו “הלצה לא נורמלית”. גם אני… אני צחקתי… אך צחוק (העוור נשמע חלול). (נוטל את המקל הלבן). שמשון הלך אחר עיניו ולפיכך סימאו אותו פלשתים… אני לא רוצה לגשש על כתב בראייל של עוורים – אנשים טובים. לא רוצה לקבל פירורי חסדים ורחמים – אנשים טובים. אני לא מתחיל עכשיו שוב מהגנון – אנשים טובים.

(יושב ולוחץ על הטייפ)

טייפ: קוליות צחוק

שמשון: (סוגר את הטייפ. תופס בצנצנת ומקיש בה כמה פעמים על השולחן).

צנצנת של כדורי שינה “פילולים”, כמו שאמא אומרת. כן. כמות גדולה היכולה להמית גם סוס. זהו. בשביל מה לעצום את העינים כשבין כה וכה אינך רואה דבר? (מניח לצנצנת. מתנדנד על הכסא כשראשו נשען עליו).

ה“עוזי שלי”, “העוזי” שלי, התת־מקלע, נצב בארון הבגדים. הוא בארון, מחכה לי שאבוא. הצבא היה נדיב ולא דרש ממני להחזיר את ה“עוזי” לאפסנאי… לא ברעש. לא, לא אצבע על ההדק. לא קנה מול הרקה, מול הראש, מול המוח המכיל את הזכרונות על ארץ פלשתים. אני רוצה למות בשקט – בשקט. שהזכרונות ימוגו כמו שיר ערש, כמו חלום, כמו פרפר המרחף ונעלם – כאילו לא היה כאן… (מחייך חיוך רחב וחלומי) חבל שאינני מוזיקאי. הייתי מלחין רקויאם לארץ פלשתים. (קם ותופס במקל) הערב תהיה אזכרה לשבעה שנפלו במלחמת ששת הימים. אבל אני לא נוסע… לא. אני לא נוסע… לא.

(נגינת רקויאם כרקע לדבריו הבאים של שמשון.)

שמשון: אני נולדתי לאמי חנה ולאבי מנוח כאשר שוב רצחו הפלשתים יהודים ב“מאורעות” 39 – 36. ספורי וספור אורחי הלילה שלי הוא ספור הארץ הזאת. (מתוה במקל מעגל סביבו) אני שמשון, בן מנוח, אומר היום “קדיש” על שמשון בן מנוח שהלך לעולמו מרצונו הטוב ולפני לכתו הזמין אליו כמה אורחי לילה. הדמיון הוא חלק מהמציאות – ואני שרוי בהזיות. לפעמים אני (מחייך בעצב) אני עוצם את עיני וזוכר את עצמי רואה ומביט…אני משחק ב“נדמה לי”, כמו ילד. אני זוכר את הקולות… זוכר את צבע האש… זוכר את הזעקות… היתה שם גם לטאה מבוהלת בין הלהבות… כן, שם, ברמה הסורית.

אבל אינני יכול להזכר מה היה צבע עיניה של תמר… היא באה לבקר אותי בבית החולים – אתה לא יכול, כך פתאום: “תגידי, תמר, מה צבע העינים שלך?” לא אני. כולם באו, כל אורחי הלילה שלי… אבא ואמא, טר"ש יוסי, יעקב אמזלג – ונעמי. הם באו לבית החולים – ואני מזמין אותם כאורחי הלילה שלי…. זכרונות ושיחות… “ספורו של שמשון”… (יושב) רקויאם לארץ פלשתים…

(אור על מנוח, חנה, אמזלג, יוסי ותמר¹ )

מנוח:… אצל מנוח לא יצמחו קוצים על החלקות, שמשון. לא קוצים על החלקות…

שמשון: אבא. אבא. רגע. אבא תן לי (להסביר לך) ל…

חנה: שכב לישון בן… אני אגהץ אפילו כל הלילה… שמתי סנדויצ’ים בילקוט שלך… תשמור על עצמך…

מנוח: (בכעס) בלי ויכוחים בן. בלי ויכוחים, בן. בלי ויכוחים עם אבא שלך, שמשון.

שמשון: אבא… הענין הזה עם הקוצים על החלקות…

אמזלג: (קוטע את שמשון)… “בקלבוש” הבטחת שתכיר לי את החברה שלך, זוכר, המפקד?

יוסי:… לא יכולתי יותר… תאמין לי שמשון… הסורים האלו… החוקרים…

חנה: אבל אתה יודע שאם אבא צועק הוא לא מתכוון באמת… (נזכרת. צוחקת) פעם אבא שלך כעס עלי ואחר כך… חה… חה… חה…

שמשון: אחות. אחות. אחות.

חנה: שמשון, תמר באה לבקר אותך…

שמשון: (בכעס) אחות. אף פעם הן לא כאן כשצריך אותן…

חנה: אבל אתה צריך לישון יותר…

מנוח: זילברמן במחלבה שאל עליך… אתה לא זוכר בכלל מי זה סשקה זילברמן?

חנה: יותר מדי פילולים זה לא טוב, שמשון.

שמשון: אחות… איפה היא האחות הזאת, לכל השדים והרוחות…

חנה, מנוח, יוסי, אמזלג ותמר פוסעים לאיטם, כאילו עברו ונתנו כבוד אחרון למת, סביב הכסא־מטה של שמשון. סובבים במעגל תוך דבריהם.

חנה:… יכולים לעשות הרבה דברים… נגרות… דברי קליפה… דברי נגרות… מזכרות אמנותיות…

מנוח: אפשר גם לקלף תירס. להביא תועלת… אפשר… כל מני דברים אפשר… במצבך. אני מכוון…

יוסי: מתגברים שמשון. אותי לא זרקו מצהל – אז מה? אז אני מציל בשפת הים.

אמזלג:… הייתי מצטער מאד לשמוע מה שהיה אצלך בטנק, המפקד.

תמר:… לא מוכנה לדבר על כך, שמשון. אולי פעם… אולי לעולם לא.

(ממשיכים בסבוב).

חנה: העקר שאתה חי, בן…

מנוח:… האלוף בכבודו ובעצמו בא אלינו למשק…

יוסי: אז אני נשברתי בתדמור – אז מה יש? אתה – לא, אני –כן. אז אני לא גבור… נשחה ביחד – תקבל כיוון ממני… סמוך עלי…

אמזלג:… בסוריה הי לך תמיד מזל רע, המפקד.

תמר: בהזדמנות שמשון, לא היום, אני באמת נורא מבקשת…

חנה:… כן, כמובן… למה לא? הכל אפשרי. הדוד ג’ק באמריקה…

מנוח: רופאים מצויינים… מנתחים מפורסמים… רק לא לאבד את התקוה.

יוסי: כל דבר שבעולם שמשון, רק לא חקירות אצל “הנבלות” הסוריות…

אמזלג: ב“קלבוש” הבטחת שתכיר לי את החברה שלך, זוכר, המפקד.

תמר: (בכעס) תפסיק לשאול אותי שאלות… לא יכולתי לבוא לגשר בנות־יעקב… לא רציתי… לא יכולתי… לא רציתי… לא יכולתי… לא רציתי…

שמשון: (צועק) אחות. אחות. אחות. לכל הרוחות למה אף אחת לא באה כשצריך אותה…

(על רקע צעקותיו של שמשון הם מתרחקים ויוצרים מעגל מתלחש.)

אורחי הלילה שלי חוזרים ובאים, הולכים וחוזרים. החושך הארור הזה. האור הארור הזה. הראש. הראש. אחות!! הי, את, שם… זו שמדברת… לא יותר אורחים ולא יותר חבילות ובונבוניירות בנירות צלופן… כן, תזרקי אותם לפח… איזה פח? פח אשפה… את גם לא שומעת טוב? אני לא פותח פה חנות מכולת עם המתנות האלו… צלופן… בונבונירות..

מנוח: אז אמא תבוא ביום שלישי. מחר אני לא יכול… מחלבה… בדיקות שומן…

חנה: כמה שיותר לישון ולאכול… זה הכי חשוב.

אמזלג: אז להתראות המפקד. אביא לך תפוחי עץ א.א.א. דלישס. אקסטרא לארג’ים במיוחד.

יוסי: אז אני אקפוץ מפעם לפעם…

מנוח: להתראות שמשון.

חנה: תשמור על עצמך, בן.

אמזלג: להתראות המפקד.

(במעגל התיעצות:)

מנוח: מה שהרופא אמר…

חנה: מתיעצים…

אמזלג: לפי עניות דעתי שלי… כמו שאומרים…

שמשון: ההורים שלי השאירו חבילה? מה מכונת גילוח? יש לי שלי… קבלתי מהם לפני הרבה שנים כשרק התחלתי… מה התחלתי? להתגלח… זו לא שומעת טוב…

מנוח: עם זיפים כאלו צריך להתגלח בן. אז תפתח את החבילה.

חנה: תפתח באמת – אני רוצה לראות מה אבא קנה לך… זו מתנה מאבא שלך…

מנוח: אני הייתי מתגלח תמיד רק בתער… היום יש כאלו חשמליות… זזזזזז… אז תתיר את החוט ותפתח… התגלחתי המים קרים – מי חלם אז במושב על מים חמים ועל חשמל… חשמליות זזזזז…

חנה: חה. חה. חה.

מנוח: חה. חה. חה.

שמשון: אז מה אתם צוחקים כל כך? מה זה? תגידו מה זה שם בחבילה?…

מנוח: תפתח. חה. חה. חה.

חנה: הפתעה. חה. חה. חה.

מנוח: כלי גילוח לבן שהתבגר…

חנה: תפתח – ותראה.

מנוח: אתה מתחיל להיות גבר של ממש, בן (לחנה) הבן שלנו מתחיל להצמיח זקן… חה. חה. חה הגדיים באמת נעשים תישים… חה. חה. חה.

שמשון: אבל… אני כבר השתמשתי בכלי הגילוח של דוד ויהונתן… האחים שלי… כבר כמעט שבועיים…

חנה: (בעצבות) לא, בן. לא צריך. אבא קנה לך… חדש… הכל חדש… תפתח ותראה שמשון.

שמשון: אני לא יכול לראות, אמא.

חנה: בן, לאן אתה הולך, בן? (מנוח וחנה הולכים לתוך עומק הבמה)

מנוח: לאן אתה הולך, שמשון?

חנה: לאן אתה הולך, בן?

מנוח: לאן אתה הולך, שמשון? לאן שוב נעלם, הבן שלך? מה מצא? חפרפרת? אמרת שמצא חפרפרת? אני לא שמעתי שהוא אמר לטאה מבוהלת…

אמזלג: (ממרחק) אדון מנוח, אדון מנוח, הרופא פה אומר שיש לו מלה להגיד לך, אדון מנוח. זה בענין הבן שלך, גברת חנה.

(יוצאים: חנה, מנוח, אמזלג, יוסי)

שמשון: (צועק אחריהם) אני לא מתחיל עכשיו שוב מהגנון ­– אנשים טובים. אני לא מתחיל לגשש על כתב עוורים של בראיל – אנשים טובים. אני לא רוצה לקבל פרורי חסדים ורחמים – אנשים טובים.

חנה: (מאחרי הקלעים) שמשון – הכנס הביתה.

מנוח: שמשון… שמשון… אמא קראה לך…

חנה: כבר מאוחר… תתקרר… הכנס הביתה…

שמשון: אורחי הלילה שלי הלכו – אבל לא תמר.

(אור על תמר)

היא לבטח תוציא סגריה ותתחיל לעשן כמו ארובה… אחר כך תתחיל להתהלך בפרוזדור בית החולים… תכסוס צפרנים (כל זאת עושה תמר) היא מחכה ששעת ביקור הרופאים תעבור. יש לה סבלנות… עקשנית כמו פרד… היא תהיה נחמדה אלי… ככה, בקור אחד או שנים… אל דאגה… אחר כך תתחיל שוב לאגור את השתיקות הקטנות שלה…

(בזמן ששמשון אומר הדברים הבאים, תמר עושה ברקע: מהלכת. יושבת. מסלקת משהו מרגלה. מוציאה ראי מארנק ורוצה להתיפות – נזכרת ששמשון אינו רואה – וסוגרת הארנק בכעס..)

(נגינת רקויאם)

שמשון: אני רואה את תמר ליד שער הברזל ליד המשק של הוריה במושב. הפרידה האחרונה מאהבת הנעורים. כן כמה חודשים לפני שיצאתי מהכלא הסורי נפצעה בתאונת דרכים. היא לא ספרה לי אז את כל האמת. צלקת על פניה. שאלי שרופה בבנזין, מצד ימין… זה מתרחש שם, ליד שער הברזל החורק, בקשה שלא ארחם עליה, זכותי לא לאהב אותה יותר, כך אמרה. והיא סגרה את השער – והלכה. והשער חרק על הצרצרים, עם כוכב השחר שעלה מעבר להרי גלעד, להרי בשן, להרי מואב, להרי גולן – כוכב השחר שעלה רועד עם הטל שירד על התלתן בשדות של ארץ פלשתים, אלא… אלא שזו לא היתה תאונת דרכים… לא, לא תאונת מכונית. לא. לפעמים האמת מכאיבה כל כך שדוחקים אותה למרתפים וסוגרים עליה בדלתות ברזל כבדות. כן. אבל האמת מיללת שם כמו התנים אצלנו בשדות, בלילה… התנים אצלנו בשדות בלילה… רק שנים רבות לאחר מכן, ספרה לי תמר מה התרחש. היה טיול “פיוטי” על הר הכרמל… לאסוף רקפות… והיתה באר, ואדי, והיו שיחי ההרדוף, והיו שלושה פלשתים נושאי שבריות… כמו דינה בשכם… מכאן הצלקת הנראית ­ – וגם האחריות במרתפים. ואז זנחה תמר את משק הוריה והלכה להדביק חרסים באתרים הסטוריים. במסדה, בחצור… ב… דינה בשכם – תמר בכרמל.

תמר: (מועכת סגריה בנעליה) אחות. (מדברת אל מאחרי הקלעים) את רוצה בבקשה… המגש אצלו ליד המיטה… היה רצוי להביא “פליט”… ראיתי זבוב, הו, את נופלת מהרגלים? באמת מצטערת… (חוזרת למרכז הבמה ליד שמשון. עוקבת בעיניה אחר מעופו של זבוב. ממעכת את הזבוב בטפיחה חזקה) היה זבוב וראה איננו עוד. (עוקבת אחר נפילת הזבוב ארצה)

שמשון: חה. חה. חה.

תמר: (בעת רצון מעצמה) אז אני מצחיקה – מה?

שמשון: חה. חה. חה. מתפלא שנתנו לך חופש מהחפירות שלך… מה זה מזכיר לך תמר²? תקשיבי: "ועכשיו ילדים… תקשיבו… אנחנו מתחילים שעור בתנך של החבר אדון המורה שמריהו לפובסקי…

תמר:³ כן. ותפתחו בבקשה, בלי רשרוש את ספר שופטים…

שמשון: האם מישהו כל כך חרש שלא שמע שאמרתי שופטים ולא מלכים ולא בראשית ולא חבקוק?

תמר: לא להצביע. עדיין לא. מי מוכן ילדים להסביר לכל הכתה מדוע היינו רעים בעיני יהוה, ומדוע נתן יהוה אותנו למשיסה…

שמשון: למשיסה" ליטאית… לפובסקית… חה. חה. חה..

של אורז, כבשים על שיפודים קבב וששליק… (מחקה נעימה מזרחית) שמו איזה כמה אלפי לירות פלשתיות כפרס על ראשי… אני זוכר שחפשתי עמודים להפיל את כל הגג…

תמר: (צוחקת) נשארו לך אותם הג’וקים בראש. (מחקה נעימה מזרחית) ואני, עד כמה שאני זוכרת, הייתי אהבת נעוריך – לא?

שמשון: כן. אצל שמריהו גדליהו לפובסקי… ורצית ילד לפני שאני עושה להם “תרגיל” של “תמות נפשי עם פלשתים” כדי שגם הוא ינקום… הילד…

תמר: בטח. בטח. בטח. (בנעימה) “טרזן על העצים – שמשון בין עמודים”.

שמשון: (משהו מציק לו) לא ענית לשאלה (תמר מקמטת את מצחה) רצית ילד או לא?

תמר: (פולטת טבעות עשן) גם ילד שהוא יתום ברגע הוולדו? לא קר לך?

שמשון: לא. הרבה נשים בארץ הזאת יודעות שהילדים יוולדו יתומים מאב… פה לא שוויץ שעושים שם רק שעונים וגבינה… אז אם שולחים בחורים שלנו מול פני המלחמה… אז את לא חושבת עלמתי – המעשנת לי ישר בפנים – שדין הנשים ודין המתים ודין הילדים אחד הוא?

תמר: העשן זה לא אני – זה הרוח… ביסקויטים רוצה? (מחפשת בארנק)

שמשון: גם את רוצה לפטם אותי? אני עוד אצא מבית החולים כמו חבית מתגלגלת… אין לי חשק… (לנפשו) צריך להתחיל הכל מהגנון… (לתמר) מה היה אם היינו מנסים להפר פעם את החוזה אתו?

תמר: על מה אתה המדבר שמשון?

שמשון: הזיות. פעם לא היה לי זמן לחשוב – עכשיו, פה, אני רוצה לעשות “ברקס” – והראש נוסע מאתים קילומטר לשעה… (צוחק) אתמול חלמתי שאלוהים שוכב באמבוש. חה. חה. חה. אני צוחק כמו אידיוט ­ אבל זה עסק רציני… אילו לא היה לנו חוזה איתו לא היו עקדות יותר… אני דבר על הר המוריה – לפבוסקי – העקדה… הראש מתפוצץ… החוזה עם אלוהים על הר־מוריה… תדליקי לי סגריה… אני מעשן כמו ארובה… שפני הנסיון שלו… למעלה…

תמר: כן. (מדליקה. שמה הסגריה בפיו) איזה חוזה שמשון?

שמשון: עם אלוהים… (פולט טבעות עשן)… חוזה עם הרבה סעיפים, קוים נטוים… דברתי על זה עם אחד… במיטה הסמוכה… חשב שאני מטורף… סעיף ראשון, קו נטוי “באלכנוס” שנהיה כחול אשר על שפת הים בבתי־קברות צבאים… (פולט טבעות עשן) זהו. קח את יחידתך אשר אהבת, את איציק – פה הדגש – אשר אהבת, ולך באזימוט נכון אל הר המוריה והעלהו שם כשה לעולה… שוחטים כבש… ראיתי פעם ביום כפור, שחטו תרנגול – והוא רץ בלי ראש… כך מתחיל העסק להתגלגל… נכנס לגלגי השנים… נוסע חלק… משומן, הרבה גריס… ואז שולח אברהם את ידו אל המאכלת כדי לשחוט את בנו –“אשר אהבת” – את שומעת אותי, תמר?

תמר: כן, שמשון, אני אוהבת כשאתה מדבר…

שמשון: (בחיוך ציני) בטח… זו גם הסיבה שאני צריך לשכב כאן, כדי שתבואי פעם לראות אותי…

תמר: (שמה כף ידי על כפו)

שמשון: (פולט טבעות עשן) מה עושה אלוהים ברגע זה, ברגעים הללו? זה די מענין… יש חוזה – לא, תיכף תשמעי, אלוהים תופש קפל קרקע, כמו שלומדים בקורס טירונים, מתגנב, שוכב במארב ב“אמבוש”, התגנבות יחידים, כדי לראות אם אברהם הוא באמת גבר רציני ומוכן באמת להקריב את בנו יצחק – איך אומר לפוסקי – בגודל אמונתו… אבל מה קורה? אברהם הוא איש עם פרינציפים… אברהם לא יודע “חוכמות”. חוזה זה חוזה, הסכם זה הסכם – והוא מקריב כמו כלום. (נכוה בסגריה)

תמר: (ראתה זאת אך איננה מגיבה)… זה מה שספרת לבחור במיטה לידך?

שמשון: כן.(מחייך) הוא בקש העברה לחדר אחר… כן, כן, אבל אברהם זה לא לפובסקי, שמטיף לנו על מוטיב העקדה ו“קידוש השם” ועל ירושלים של מעלה – ובורח לניו־יורק כאשר הערבים יורים את היריה הראשונה… (זורק הסגריה. מנסה למעוך אותה ברגלו. תמר עושה זאת). אלא שאיציק היום, טוראי יצחק, רב סמל יצחק, אלוף יצחק, הולך לעקדה מרצונו הטוב… ההוא מלמעלה לא צריך אפילו לבקש פעמיים… העסק והחוזה על הר המוריה… בגין סעיף. אצלנו טוב טוב בתוך הדם… כך נפלו התאומים… אמא גהצה להם בגדים… הלכו נקיים למלחמה… עם ממחטות מגוהצות… כמו לכתה א'… דוד בלטרון במלחמת השחרור ויהונתן במיתלה, בסיני. שנת 48 – שה לעולה, לעקדה… שנת 56 – שה לעולה, לעקדה. שנת 67 – עוור לעקדה. אותה המשפחה ואותה המאכלת על הר המוריה. יש חוזה בובלה. יש סעיפים… ואלוהים, אם אינני טועה, עדיין תופש כל פעם קפל קרקע ושוכב ב“אמבוש”, לבדוק מה הענינים אצלנו, ואם אנחנו לא מתכוונים, חס וחלילה, להפר פעם אחת. פעם אחת ולתמיד, את החוזה אתו… את מבינה עכשיו למה השכן שלי ברח מהחדר?…

תמר: (מהורהרת) הממממ…

שמשון: טרטרתי לו בראש שבוע שלם… (נושף בכף ידו) נכויתי בסגריה. אמרת משהו על בסקויטים – לא?

תמר: חשבתי. אכלתי כאשר חיכיתי להכנס אליך… (קמה)

שמשון: למה לא באת לגשר בנות יעקב? (פאוזה. תמר קמה)

קמת? את לא רוצה להגיד לי שאת הולכת?

תמר:⁴ מאוחר…

שמשון: לפני שתלכי… שבי… (תמר יושבת. הוא יודע זאת תוך נגיעה בה) משהו מציק לי…

תמר:⁵ אני מקוה שזה לא נוגע ל“אמבוש” ובאיזה מעילי גשם מתכסה אלוהים בחורף?

שמשון: (נבוך)… לא (פאוזה) למה בעצם לא באת אז… גשר בנות יעקב… כאשר חזרתי מהכלא הסורי? זה הכל. רואה, שום אמבוש ושום מעיל.

תמר:⁶ אני הולכת… מאוחר…

שמשון: גם ההורים שלך חשבו שזו תאונת דרכים?

תמר:⁷ כן. גם ההורים… אתה חייב לחזור על השאלות הללו שוב ושוב ושוב שמשון?

שמשון: (בהזיה) היו לך פעם צמות נפלאות…

תמר: לפני שאלך ­ אתה רוצה כמה סגריות?

(מוסיקת רקע רקויאם)

(אור על חנה ומנוח הנכנסים לבמה. הם בבגדי שבת ובמצב רוח עליז).

שמשון: למה גזזת את הצמות תמר? תשארי כאן ותדליקי לי אחת.

תמר: כן, שמשון. (משאירה לו קופסת סגריות ביד. מדליקה סגריה. שואפת בעצמה. שמה בפיו) מחר אביא תנך…

שמשון: (צוחק) למה לא איזה ספר רגול לשם שינוי?

תמר: להתראות שמשון.

שמשון: (בהזיה) היו לך פעם צמות נפלאות… (תמר⁸ מסתכלת בו ויוצאת).

(שמשון מעשן תוך הרהורים בקטע הבא)

(מוזיקת רקע: “הבה נצא במחול”)

מנוח: (מקשיב בקנאה לשירה) הייתי נשאר בבית־­העם… לרקוד ולפזז ולכרכר עד עלות השחר. כמו פעם כשהיינו צעירים.

חנה: הבנים שלנו משתוללים ­– תענוג לראות… פולקה. קראקוביאק. הורה. צרקסיה… דוד ויהונתן בכל מקום… צריך יהיה להחליף להם חולצות בבקר… מזיעים – פלגי מים. מה אתה מסתכל בי כך?

מנוח: מותר להזמין את הגברת לצאת במחול?

חנה: בפעם האחרונה אמרת: “מחולות מחנים”… העברית שלך משתבשת… מה? לרקוד אתך?

מנוח: למה לא? אני מוכן. את מוכנה… שומעים גם מוזיקה… (תופש בידה)

חנה: (מנערת את ידו) יצאת מדעתך. חה. חה. השכנים יגידו שמנוח וחנה השתגעו. פתאום באמצע הלילה… יש לך רעיונות… באמת… אתה… בגילנו… הו, מנוח, זקן­־זקן־זקן אבל נשאר שובב גדול… אותו השובב…

מנוח: (מחבק את חנה) אנחנו משפחה מאושרת… נו, תרימי את האף… כן, ככה. יש לך בעצם אף די יפה… שלשה בנים. קניתי רתמות חדשות ארץ ישראל… אשה כמוך, תלתן, אספסת, פרות… ואיזה בנים!

(……מקור קרוע)

מנוח:… אשה כמוך… תלתן…

חנה: מה פתאום נטפלת לאף שלי?

מנוח: אני אמרתי משהו על האף שלך? אמרתי: תלתן, אספסת, פרות. מי אמרת קודם מעוברת בבית־העם?

חנה: על מה אתה מדבר מנוח? שכב לישון. מנוח, אני אומרת לך שאתה ממש בגילופין מהשתיה במסיבה.

מנוח: אני? בגילופין? חה. חה. חה. תשאלי אותי כל שאלה שבעולם ואני עונה לך מיד, מיני וביה ובלי בוקי סרוקי ושה… פייה ­– וישר לענין. אני בגילופין? חה. חה. חה. נו חביבתי, תתחילי… (מונה על אצבעותיו) שלשה בנים תפארת, דוד ויהונתן ושמשון.. פה לא ישיבת הועד… יקירתי… התאומים מסימים בעוד שבוע את בית־הספר החקלאי. ואנחנו רותמים אותם מייד לעבודה במשק… (ובצעקה) אז מי כאן בגילופין — כן או לא?

חנה: מנוח שששש… השכנים….

מנוח: (מגביר קולו) השכנים הם יוסקה וחסיה וישינסקי… ואת הגננת חנה לבית־אוסטרובסקי אביך שמו היה זלמן… וזלמן זה היה בזמן הצאר… ואת מיקטריניסלב – ואני לא בגילופין – ויש לך בעצם אף…

חנה: מנוח…

מנוח: אף, חוטם די יפה. נוסף לזה… חנה, חביבתי… אני נעלב עד עמקי נשמתי שסרבת לצאת אתי ב“מחולות מחניים” – ואם את מוכנה לרקוד ולפייס אותי, אני מתחיל לשיר “הבה נתפיסה”…

חנה: מנוח, די. תשמע… אתה שומע אותי?

מנוח: כן, אשה. אני צלול… וקולך נשמע לי ערב ומצלצל בצלילותו.

חנה: למה שמשון ישב כל הערב בפנה ולא רקד? מנוח, תגיד לי למה שמשון ישב כל הערב בפנה ולא רקד?

שמשון: היא גזזה את הצמות…

חנה: מה אמרת? (למנוח)

מנוח: תמר נסעה לתל־אביבי וחזרה בלי צמות… חה. חה. חה. החברה הקטנה של שמשון…. חברה קטנה ואהבה גדולה… חה. חה. חה.

חנה: חה. חה. חה. הוא מגדל אותה מגן הילדים…

מנוח: כן, את הרי היית הגננת שלה… אהבה גדולה. באמת. ילד – ילד – אבל אהבה גדולה… ועכשיו שגזזה את הצמות בלי רשותו – טרגדיה גדולה. דוסטיבסקי אמיתי. ישב בפינה – ולא רקד. מחאה. אבל לאומי. אימפולסיבי כזה, שמשון!

קבלת רשות להשאר עוד שעה בבית העם – אז מה זה חזרת כל כך מהר? למה עזבת את הריקודים?

(שיר עם רב ממרחק: “הבא נצא במחול הבה נצא במחולות”)

חנה: (בקריצה לעבר מנוח) האחים שלך שם… יכולת להשאר… קרה משהו?

שמשון: לא קרה שום דבר…

מנוח: זה בגלל שתמר גזזה את הצמות?

שמשון: (ברור שזה כך) מה פתאום? מה אכפת לי תמר? רוצה לגזוז את ה–צ–מות הנפלאות שלה – שתגזוז. אפילו אלף פעמים ביום… זה לא שום בגלל…

מנוח: (בהתחכמות) אתה יודע, שמשון, לי ולאמה היה ויכוח סוער. אמא אומרת שאתה בכלל לא אוהב את תמר ואני התעקשתי שאתה מאוהב בה עד הצואר.

שמשון: תמר וישנבסקי? מצאתם מי! בכלל לא אכפת לי ממנה. שום בגלל..

מוזיקה)

קולות ילדים: חתן וכלה יוצאים למלחמה. חתן וכלה יוצאים למלחמה. יש לנו תיש ולתיש יש זקן ולו ארבע רגלים וגם זנב קטן. לה. לה. לה. לה.

מנוח: לילה טוב שמשון.

חנה: לילה טוב בן. (יוצאים חנה ומנוח)

שמשון: לילה טוב אבא, לילה טוב אמא לילה טוב תמר… תמר וישנבסקי? בכלל לא איכפת לי ממנה… אני מאוהב… בכלא תדמור חשבתי שזה נורא להיות מאוהב… הזכרונות…

אמזלג: (נכנס) המפקד, לא נעים… אבל… רציתי אתך התיעצות קלה…

שמשון: לא קבלנו מכתבים בכלא תדמור… שום ידיעה על ההורים, על תמר.

אנמזלג: המפקד, לא נעים… תסלח לי… זה ככה הענין הזה… התבישתי לעשות אתך התיעצות כשכולם עשו לך ביקור־חולים… אבל…

שמשון:.. אמזלג? חשבתי שהלכת?

אמזלג: הלכתי – הלכתי, אבל עכשיו באתי… התיעצות קלה… אחרי תדמור… היית חושב שאמזלג בישן, המפקד?

שמשון:… אתה? בישן? איפוא, יעקב אמזלג?

אמזלג: אתה חושב שאני באמת לא בישן, המפקד? אתה נותן לי הרבה “קומפלימנטים”… רוצה להתחתן – אבל אין לי עם מי… זה לא בשביל התענוג… רק רוצה ילדים… הרבה ילדים… להיות משפחתי… אבל הולך רק לקולנוע עם החברים… מהשכונה… אתה לא חושב שזה עצוב לי, המפקד?

שמשון:… אתה מותח אותי אמזלג. אתה רוצה לומר לי שבכל סביבות השוק מחנה יהודה אין אף “רזלה” אחת ששמה עליך עין?

אמזלג: (בתמהון) לא, המפקד. עוד לא קרה לי דבר כזה. אם יהיה לי שדוך נכבד אבוא לספר לך – אבל, בכל זאת תודה על הקומפימנטים האלה. ותסלח לי, המפקד, על ההפרעה הקלה… מחר שוב אביא לך תפוחים ואגסים רעננים וכל הירקות האחרים מאצל אבא שלי…

שמשון: (לנפשו) אילו רק קבלתי מכתב אחד מתמר בתדמור… מההורים…

אמזלג: (בהשתחויה קלה) אז באמת תסלח לי…

טלפון: צלצול טלפון. (שמשון מאזין לצלצול וקם ממקומו. מתחיל לפסוע לעבר “חדרו”… )

אמזלג: חוזר למיטה? אז אני באמת יותר טוב שאלך… (פוסע למרכז הבמה)

(שמשון מאזין לטלפון. אמזלג מסתכל על יוסי הנכנס שבור… )

שמשון: מנותקים לגמרי (אחרי שפסק הצלצול) מכתב אחד היה יכול… רק כמה שורות… הניתוק הזה… העינויים… הבדידות…

(יוסי עובר את אמזלג)

אמזלג: למה בוכה יוסי? חם… שוב פעם?

שמשון: שנתים ישבנו יחד… פעמים קיץ, פעמים חורף, פעמים אביב… שנתים…

אמזלג: (ליוסי) למה עומד? למה לא יושב? אף פעם לא היית בוכה – למה בוכה עכשיו?

יוסי: זוז ממני – יה קוקו…

אמזלג: עצבני זה…

יוסי: לך קצת לשמשון… החבר שלך… זוז ממני – או שאני שובר אותך…

אמזלג:… המפקד, יוסי קרה לו משהו – אף פעם לא היה בוכה – יה אללה לא ראיתי אותו ככה עם פנים עצובים… תראה את היד שלך, עשו לך “מניקור”?

יוסי: זוז אמזלג – תן אויר…

שמשון: שום מכתב… פלקות. מועכים אצבעות בדלת… מנותקים…

אמזלג: יכול לסדר לך חריטה אצל טרומפלדור – רוצה? אבא שלי נותן ירקות רקובים לענים או לבית־חולים… צדקה תציל ממות.. יודע? אף פעם לא משליך סתם..(מזמר) למה בכה הילד? למה בכה הילד הזה?

שמשון: (מחדרו) איך עבר הפעם?

יוסי: כרגיל.

שמשון: כמה זמן?

יוסי: כרגיל.

אמזלג: לא רוצה אחרוט אותך ליד טרומפלדור?

יוסי: זוז ממני אמרתי לך…

אמזלג: מה עשיתי לך? מה אתה מבלבל?… יש כולם… רוצה או לא תגיד כבר!!

יוסי: תן לי להיות לבד – בסדר?… שים מרחק…

שמשון: בתדמור נשתבשה רוחו של יעקב אמזלג, החייל שלי. היה חורט על ה“סולם” שלו… לא תמיד אפשר היה לפענח… “הובי” שכזה…

אמזלג: המפקד – מה יש לו זה היום? אומר לי תחרוט – אומר לי זוז! שואל אותו –אומר לי תן אויר… מבלבל את כל החיים שלנו פה… אומר לו יחרוט – אומר לי “ישבור” אותי…

יוסי: תחרוט. תחרוט. תחרוט – אבל התנדף מכאן…

אמזלג: תגיד לו, המפקד. יוסי לא מדבר יפה אלי… (רוקע ברגליו כילד מפונק) תגיד לו המפקד…

שמשון: תגיד לו? מה הוא אמר לי? תגיד לו? מה אמרתי לו? אמזלג תחרוט? פעמים קיץ, פעמים חורף… שנתים..

יוסי: נמאס לקוות…

שמשון: היו יכולים להחליף שבויים…

יוסי: שכחו אותנו…

אמזלג: (מוציא אולר מתחת למזרון, ליוסי)… אם תתנהג יפה יחרוט אותך ליד טרומפלדור… (שר) בתל־חי בגלילי טרומפלדור נפל… (חורט) בעד עמנו ובעד ארצנו גבור יוסף נפל. בשערי חסד נולד אבא שלי ואבא שלו ואבא של אבא שלו – ואבא של אבא שלו –לא נולד בכלל… כשהיית ילד היית גם כן עושה “טיארות”, יה יוסי? גם משחק “קלאס”?

שמשון:… גנבנו סכין… רק כדי שאמזלג לא ישגע אותנו לגמרי… שיהיה עסוק…

אמזלג: (חורט) בקשר לבחורות זה אמר הרצל: אם אין אני לי מי לי – וכשאני לעצמי מה אני?

יוסי: מחר אני אספר הכל (מסתכל באצבעותיו החבולות)… כל מה שאני יודע…

אמזלג: מה תספר להם כשאתה לא יודע מהחיים שלך?

יוסי: כל מה שאני יודע.

אמזלג: זה טוב מאד – תספר להם על הטבח השמן בסרפנד… שם רק מלח במרק… הונגרי זה. רק מלח… לא מים, לא מרגרינה, לא מקרונים – רק מלח שקורא לו פפריקה… חה. חה. חה. אני לא מקיבוץ אבל אני לא דברתי… פה סתום… ברוך השם. טוראי ראשון יוסי ליפשיץ… חה. חה. חה. מה אתה בכלל יודע לספר? תספר להם על הזבוב ההוא שאכל סוס? חה. חה. חה. היה לו שפם סורי – לזבוב… חה. חה. חה. אבא שלי נולד בשערי חסד – ואני נולדתי פה, בתדמור, לפני מאתים וחמישים ושבע שנים… את זה תספר להם על הזבוב שאכל את הסוס, יה יוסי?

שמשון: (עובר לתדמור. מכניס משקפיו לכיסו) מה נטפלת אל יוסי? עזוב אותו במנוחה…

יוסי: קוקו זה… עושה עצמו משוגע…

אמזלג: אני לא משוגע – אבא שלך משוגע –אני רק קצת שעטנז… חה. חה. חה. גם אני אספר להם: יש לנו בצהל מליארד בננות עם קליפות. אז מה אתה יכול לספר להם כשאתה לא יודע כלום? מבלבלים במוח. (מזמר) שמחת צדיקים יש–יש. שמחת כלה – יש–יש בננות בלי חרצנים, מרק של זבובים מיובשים…

שמשון: (ליוסי “הנדבק” לקיר) הזהר ולא תעבור דרך הקיר… (פאוזה) דברת?

יוסי: היום לא – מחר… לא יכול יותר…

שמשון: יש הוראות…

יוסי: מצפצף על ההוראות…

שמשון: טוב שכל מה שאנחנו יודעים – זה רק “האפסיק” אחד גדול…

יוסי: לאף אחד לא אכפת… הפקירו אותנו… כל המבצע הזה… איזה מגד רצה להוכיח משהו לאמא שלו… מחר אני אדבר…

שמשון: אתה חוזר על זה כבר שנה שלמה…

יוסי: כן… כל יום דוחה למחר… אבל אני לא יכול יותר… יחביבי היום… האור לעינים, החשמל, הדלת – כל “הקורס” במנה מרוכזת… ועוד “פודינג” לסוף… מנה אחרונה… “דלקטסים”…

אמזלג: צומחות לי שבע שערות מזל בתוך האף שלי – ושבע שערות מזל בתוך כל אוזן – אבל מזל אין ליעקב אמזלג (מפזם) והיה לבי כחמרמר – והיה כערער במדבר…

יוסי: די. תפסיק. ולא שאני תוקע בך מכות אם אתה לא מפסיק עם הטרטור הזה… ה“חמרמר” הזה… “השמחת צדיקים” שלך!!

שמשון: תבקש העברה…

יוסי: (מופתע) מה?

שמשון: (בצעקה) אח–מ–ד – פה יוסי רוצה העברה… אח– מ–ד…

יוסי: מצחיק מאד… אתה וחוש ההומור שלך… “המפקד”!

אמזלג: אולי רוצים פתאום לשחרר אותנו היום, לכבוד פורים שחל בפסח?

שמשון: מהפה שלך לאוזנים של אלוהים…

אמזלג: שבעים שנה כבר לא עשינו סימנים על הקיר… לא יודעים מתי חנוכה מתי פסח – מתי פורים – בטח אוכלים מרק של מים עם זבובים מיובשים גם ביום כפורים… חטא גדול… חטא גדול ונורא, כמו חביתה שנולדה ביום טוב… או שנמות או שנשתגע – אז צריך לברוח מפה…

יוסי: מה התאריך היום?

אמזלג: הלכו לאיבוד הרבה ימים טובים… נכנסנו לפה תיכף אגיד לכם מתי… בשנה של 1920 יחד עם טרומפלדור בדיוק… (שר) בתל־חי בגליל טרומפלדור נפל, בעד עמנו בעד ארצנו גבור יוסף נפל… כבר לא חולם אפילו על בחורות… איך זה? אין לי בכלל חלומות כאלו יותר…

לא סריקה ולא רחלה… ואפילו לא ז’קלינה השמנה מאוד… לא באות אצלי בחלומות יותר… חבל מאד…

יוסי: אולי חושבים שנהרגנו?

שמשון:… היו מחזירים גופות…

יוסי: לא הסורים… ראית צלב אדום בסביבה? מה הוא אמר לנו לפני שיצאנו: אמנת ג’נבה… חה. חה. חה. איזה אידיוטים מלאי התלהבות היינו… והוא אוכל בטח סטיקים באיזה מסעדה בת־אביב, הולך לקולנוע, ומספר ל“חתיכה” שלו כמו תו–שיה אצלו באבטיח… (מחקה) "תהיו בצרה אני עולה עם גדוד… גדוד… גדוד “יחרבתו”

אמזלג: (חורט) המשפחה שלי – האבא שלי כבר עשרים דורות בירושלים – אוכלים “גבץ”… עולים לתורה… שומרים מסורת – ומוכרים ירקות…

יוסי: אבא שלך בטח למד תנך עם אברהם אבינו… והלכו יחד להתפלל אצל הכותל המערבי – נכון יה קוקו?

אמזלג: אבא לא הכיר את אברהם אבינו – את כולם – כן. אותו – לא. כשהיתה עושה ספונג’ה – ז’קלינה… היו צומחות לה הרגלים השמנות שלה בהתכופפות… כמו לבנה… כמה רגלים לבנות כמו שיש חם… כמו חלבה שלא מזיעה בכלל בחמסין… הך, הך, ז’קלינה… שכך יהי לי טוב…

יוסי: (מחזיק כף ידו הרסוקה) אני אדבר מחר… לא יכול יותר…

אמזלג: אולי יש בית סוהר לנשים בסביבה – אז נעשה חלופי גברא? (חורט) שמחת צדיקים יש – יש. שמחת כלה… יש – יש לא חולם… חבל… אין מריומה, ואין אוסנת הבת של מחלוף… היתה יפה כמו שיר השירים.

שמשון: (ליוסי) תראה את היד שלך!!

יוסי: עזוב… שום דבר…

שמשון: אולי תשים מיים?

יוסי: מחר ישברו עוד פעם…

אמזלג: אבא אמר לי תמיד: הזהר מערבים – יתקעו לך סכין בגב… אז אני אף פעם לא הולך עם הגב אחורנית….(מפזם) שמחת צדיקים – יש– יש.. שר כמו חזן ביום כפור? הה?

יוסי: חזן בפורים…

אמזלג: לא בפורים – בכפורים… אתה כמו גוי – לא מבין בחגים יהודים (תופש אפו) הפח הזה שם בפינה – אולי נשפוך דרך הסורג על אחמד בחוץ? בחיי שאני הולך “לשפואח” על ה“מתרומם” הזה… (קם סותם נחיריו) דרך החלון – פחחחחח… על הראש של אחמד…

שמשון: שב!! יעקב אמזלג – שב!! תפסיק עם הקונצים האלו… זה עולה לנו אחר כך ביוקר…

אמזלג: תגיד, יה טרש, למה היית בוכה, יה יוסי? עשו לך כואב?

יוסי: לך – ושב שם – בפיה – עזוב אותנו במנוחה… אני מוכרח לומר לך, שמשון, זה… אתה מבין, אני…

שמשון: (מסתכל ביוסי בעיון) אין צורך… אני ידעתי ברגע שנכנסת… (אמזלג יושב בפינה. עסוק בחריטה)

יוסי: אני כבר לא שמעתי איך אני צועק… הכל – רק לא זה…

שמשון: חבל שנתנו הוראות כאלו… יכלו לחסוך לנו… מה אתה כבר יודע?

יוסי: כלום… עכשיו יתנו לי שקט… בלי חקירות… אם נחזור פעם. לא אהיה כמו אמזלג… (ובתקוה מוזרה) ואולי לא נחזור לעולם…

אמזלג: (נגש ליוסי עם הקרשים שלו) מצאתי בשבילך מקום טוב… בכותל המזרחי של הקרשים… מיוחד במינו…

יוסי: (בכעס) לך מכאן… אתה לא משוגע (אמזלג מחייך) אתה רק עושה את עצמך (דוחף. אמזלג מחייך) ואתה רק עושה את עצמך קוקו, נכון? אתה נורמלי או לא נורמלי? – תגיד? (דוחף. אמזלג מחייך) נכון שאתה רק מתחפש למשוגע? משגע את הסורים – ומשגע גם אותנו… נכון שההברגה אצלך לגמרי בסדר? נכון?

שמשון: (כדי להקל) די, יוסי, עזוב אותו…

יוסי: אני מוחק את החיוך מהפרצוף המטופש הזה…

שמשון: שמחת צדיקים – יש – יש (מזמר)

אמזלג: שמחת כלה – יש – יש (חומק מיוסי) שמחת פיסוטק.

כולם: יש – יש.

אמזלג: שמחת סורגים –

כולם: יש – יש.

אמזלג: שמחת בלאגן ־

כולם: יש – יש.

אמזלג: שמחת ג’יבנה.

כולם: יש – יש.

אמזלג: שמחת כלא

כולם: יש –יש…

אמזלג: שמחת קלאוסה –

כולם: יש – יש.

שמשון: (הולך לקדמת הבמה) תדמור… לכל אדם בארץ הזאת יש ספור משלו… איך עבר הפעם? הכל כרגיל… מה אמרתי לו? אמזלג – תחרוט? (חרישי) שמחת⁹ צדיקים…

יוסי: (חרישי) יש – יש…

אמזלג: (חרישי) יש – יש

שמשון: תדמור… מנותקים… שכחו אותנו… תגיד לו? זה היה לפני או? מה התאריך היום? למה בוכה, יה יוסי?… שום מכתב…

אמזלג: (במרחק) אתה איש טוב, יה יוסי, רוצה את הסולם? קח. רוצה אתן לך את המרק שלי? רוצה אתן לך את הלחם שלי? אתה איש טוב יה יוסי. רוצה אתן לך את החלומות שלי? אבל לצערי אין לי כבר חלומות טובים… אתה איש טוב יה יוסי..

(נעלמים יוסי ואמזלג)

שמשון:… אתה נשברת… אני לא… אבל זה לא אומר כלום יוסי… זה לא אומר כלום יוסי… (מחייך בעצבות כזכרון רחוק – רחוק) שמחת צדיקים יש – יש… פעמים קיץ… פעמים חורף… שנתים…

תמר: (אור עליה) לא יכולתי לבוא לגשר בנות־יעקב… לא יכולתי… לא רציתי… לא יכולתי…

מנוח: (נכנס) דאגנו לך… רצנו שנתים כמו מטורפים… לכל המקומות…

יוסי: (נכנס) הקימו ועדת חקירה… הורידו ממני את הדרגות…

תמר: אתה מוכרח לשאול אותי שוב ושוב ושוב, שמשון?

מנוח:… אפילו לצלב האדום הבין־לאומי… שום מכתב…

יוסי:… אתה יודע, שמשון, הורידו ממני את הדרגות… שום בית סוהר… שלחו אותי…

אמזלג: (נכנס) חה. חה. המפקד, מוכרח לספר לך… בא לים – את מי אני רואה: טרש יוסי ליפשיץ נהיה מציל עם חסקה וסירה חה. חה. חה. לא תאמין, חה. חה. חה. (נעלמים אמזלג, יוסי, תמר)

חנה: (נכנסת עם עגלת התאומים, שרה תוך הדיפת העגלה) “שחקי שחקי על חלומות, זה אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך”… נכון שאתה אוהב שאמא שרה לך, שמשון?

מנוח: (לשמשון)… בן, כשראיתי אותך עובר את הגשר… לא להאמין… שנתיים… ואמא אמרה שבכלל לא רזית. (צחוק חרישי) הצטערנו שתמר לא באה איתנו…

חנה: שמשון, אמא הולכת לקטוף לך פרח… נכון שאתה רוצה פרח, תינוק־חמוד־מתוק שלי?

(עזבה את העגלה. קוטפת פרחים).

מנוח: (בזמן שמנוח מדבר שמשון נגש לעגלה ומביט ­ – בשמשון התינוק… )… החדר שלך חכה לך כל יום… נקי… מצוחצח… לא תאמין, אבל אמא היתה מביאה כל יום פרחים ושמה ליד המיטה שלך… תאר לך אפילו זיגורצקי מהצרכניה, אפילו הוא, שני קילו אגוזים… נו, בני־אדם הם אנשים טובים, שמשון…

חנה: (נגשת לעגלה) הנה אמאלה הביאה לך פרח, שמשון (הודפת את העגלה) שחקי, שחקי, על החלומות (שרה חרש יוצאת).

מנוח:… למה אתה מסתגר, בן? למה כשאבא שלך נכנס אליך לחדר… אתה מתכסה בשמיכה מעל לראש? (צלצול טלפון, שמשון הולך לחדרו) שמשון, בן… שנתיים… למה החברים שלך אמזלג, יוסי ליפשיץ… למה הם לא באו להתארח אצלנו? למה בן? אולי אתה יכול להגיד לי למה הם לא באו… היינו מקבלים אותם כאילו היו הבנים שלנו… למה, בן?

שמשון:… מפני שאני לא הזמנתי אותם, אבא

מנוח:… יש לך משהו נגדם? אמא הכינה עוגות וטורטים… מה יש לך נגדם?

שמשון: שום דבר.

מנוח:… דואגים… השערות מלבינות מרוב דאגה… ואתה חוזר – ואף מילה? מלה… מילא. אבל לפחות אפשר לפתוח תריס בחדר – לא? להתגלח אפשר – לא? באים חברים שלך, מהצבא, מהמושב, מכל מיני מקומות משונים. צצים מתחת לאדמה לבקר אותך – ואתה מכריח אותי לשקר להם… מה אני אומר? הוא נסע לתל־אביב, שמשון… אז להתגלח, לפתוח תריסים… אתה לא עטלף שגר במערות… זה רעיון… תל־אביב… וישנבסקי נוסע מחר בבוקר למרכז החקלאי… אמרתי לו שיעבור לפני הבית ויצפור… הוא יקח אותך… תבלה כמה ימים בתל־אביב… מה אתה אומר, שמשון זה רעיון, לנסוע אתו… הוא ידבר כל הדרך, חברה מאד משעממת… תבקר פה – תבקר שם… סינימה… חברים… תיאטרון… מסיבות, חברים… מה אתה אומר, שמשון? לדעתי זה רעיון מצוין שעלה בדעתי. אז אני יכול לפתוח תריס או שנים? אויר צח עוד לא הרג בן־אדם…

שמשון: שישאר סגור…

מנוח: אז אולי תשתה משהו… לא במיוחד? אני נכנסתי רק לרגע… אני חורש בכרם ליד הבית… אני מצטער שתמר לא באה… אז מה תאכל?

שמשון: אבא, אני לא שכחתי איפוא המטבח ואיפוא¹⁰ המקרר, אבא, אתה רוצה לתת לי להיות לבד קצת.

מנוח: לבד? אתה כבר שבועיים לבד… סגור ומסוגר… יש שמנת טריה מצוינת – ואמא הכינה אמש חמיצת סלק… משהו יוצא מגדר הרגיל… להביא לך את הספל הגדול?

שמשון: אבא, בחייך, די, תפסיק, אני יודע לדאוג לעצמי… אני כבר לא תינוק, אבא…

מנוח: זה מה שאתה חושב!

חנה: (נכנסת הודפת עגלת ילדים) פוצ’י. מוצי. קוצי. מתוקציק. חמוד־ציק…

מנוח: אז אני חוזר לעבודה שמשון… אם אתה רוצה אותי – אני חורש בכרם ליד הבית… אפילו לא יצאת להסתכל במושב…

חנה: מנוח, אולי תתן מנוח לשכנים… בוא הנה, אני מוכרחה להראות לך משהו… פוצי. מוצי. קוצי.

מנוח: (נגש אליה. מסתכל בעגלת התאומים – מאושר וזורח) יוצא מן הכלל… קודם התאומים בעגלה ועכשיו שמשון והשכנה ההקטנה שלנו… תמר וישיניבסקי… מצוין. שיתחילו להתרגל זה לזו כבר מגיל צעיר…

חנה: (צוחקת) הוא כבר משדך לה אותו… תשאר חקלאי… לשידוכים יש אחד ליבר בתל־אביב… אולי היא לא בשבילו והוא לא בשבילה…

מנוח: את שוב כיסית אותו עד מאחרי האף… (מסיר השמיכה)

חנה: הוא יצטנן… (מכסה בשמיכה)

מנוח:… כך הוא יגדל חלשלוש (מסיר השמיכה) בלי שרירים…

חנה: גדלתי לך שנים – בצורה מסודרת – ואל תתערב לי בשלישי…בבקשה. (מכסה בשמיכה)

מנוח: את אמנם גננת מדופלמת – אבל אויר צח עוד לא הזיק לאיש… ולתמר יכולת להכניס את המוצץ לפה… כך את שומרת על הבת של וישנ’בסקי…

חנה: מנוח, אני מבקשת ממך… (מתכופפת לעגלה) תמר יבשה לגמרי ושמשון מרטיב זו הפעם החמישית… איך אתה יכול להסביר את זה?

מנוח: (מחפש הסבר) בעצם… כן… כלומר… אולי תורשה?

חנה: תופעה מוזרה… זה אף פעם לא קרה לי עם דוד ויהונתן…

מנוח: אני לא רואה בזה שום אסון… יש מי שמרטיב יותר – ויש מי שמרטיב פחות.. אז הוא מרטיב יותר.. אבל איזה חמוד… פוצי מוצי. קוצי.

שמשון: אמא באמת ספרה לי שהייתי “מרטיבן” די גדול כשהייתי קטן.

מנוח: (שר) שחקי שחקי על החלומות

זה אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך…

(גוהר על העגלה) חבל שאתה לא ג’ינג’י, כמו סבא, כמו ג’ק, לפני שהתקרח לגמרי… ג’ינג’י זה צבע מלכותי… היא צודקת האמא שלך… אתה מרטיב… נו… נו…

(שר) שחקי שחקי על החלומות

זה אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

חנה: (נכנסת) אתה מפחיד את התינוק… מנוח… אתה עוד מזייף…

מנוח: הוא ממילא לא יהיה כלי זמר באופרה – הוא יהיה מושבניק – ואני שר כמו שאני יכול… נכון פוצי, מוצי? אבא שלך שר כמיטב יכולתו… (חנה מתחילה להחליף חיתולים) לפעמים הטענות שלך מוציאות אותי ממש מכלי…

חנה: חופרים הלילה “סליק” אצל וישנבסקי… מה אתה אומר על זה?

מנוח: מה אני אומר על זה… הוא יודע כמוך וכמוני כמה זה מסוכן…

חנה: קלות דעת. אם יחפשו האנגלים נשק בלתי ליגלי אצלו מתחת לבית –

מנוח: אם את אומרת עוד פעם קלות דעת – אני מבקש שיעשו את ה“סליק” פה… במקום הזה מתחת לרצפה הזאת.. כשם ששמי מנוח..

חנה: בסדר, ותשב בבית הסוהר… מוטב שתקרא את המכתב

מנוח: אתמול זרקו ערבים רימון יד לחדר הילדים של משפחת יעקבי בנהלל…

חנה: מתחת לרצפה של בית העם… מתחת לרצפה של מחסן התבואות… לא צריך לסכן משפחה. תקרא סוף סוף את המכתב. (מחליפה)

חנה: יש אור אצל הוישנבסקים… אני הולכת להחזיר את תמר…

מנוח: הם באמת חזרו.

חנה: לא מנוח, אתה לא הולך אתי, מפני שאתה הולך עכשיו לישיבת הועד… לא פה – שם. (מסובבת את מנוח) הועד שם…

מנוח: אין לי כל רצון ללכת לישיבה… קשה להוציא לחם מן הארץ… הגב… השרירים… עייף… עופרת…

חנה: מתי אנחנו לא עייפים? אז תגיד יפה שלום ליפיפיה הקטנה תמר, ושלום יפה יפה לשמשונצ’יק הקטן (ובתוכחה) כשאני נבחרתי לועד לא החמצתי אף ישיבה… אז מה אפשר לעשות… אני תיכף חוזרת הביתה…

מנוח: עייף עד מוות (חנה יצאה עם העגלה) אני חוזר לעבודה, שמשון אם אתה רוצה אותי, אני חורש בכרם… אז מה אתה אומר?

שמשון: שום דבר, אבא.

מנוח: יום נפלא בחוץ… שמש… שדות ירוקים… אתה פשוט מפסיד יום שמש נפלא… האדמה מתחת למחרשה בכרם – זהב. זהב ולא אדמה… שחורה כמו לחם טוב… ניחוח. בוא בן שלי, בוא, תקח מושכות בידים… “דיו. דיו” מחרשה… זה מרענן… זה נותן טעם לחיים.

(פאוזה) לא רוצה? (פאוזה) להתראות שמשון.

שמשון: להתראות, אבא.

מנוח" (לנפשו) כשהילדים קטנים אתה מבין אותם –כשהילדים גדולים… (מושך בכתפיו בתהייה)

חנה: (נראית מאחרי חבל כביסה. על החבל תלויים בגדי התאומים בגיל 12 לערך, ובגדי שמשון בגיל 5 לערך) מנוח, מה אתה ממלמל שם? תזהר בחושך – שכחת את המחרשה על השביל… אני מייד נכנסת הביתה…

מנוח: מה את¹¹ עושה שם?

חנה: (מסירה כביסה) הכביסה של הילדים… קורעים… מלכלכים… לא מספיקים לגהץ – ושוב צריך לכבס…

מנוח: ישנים?

חנה: כן: (פאוזה) איך היה בועד?

מנוח: שוב מסים… עובדים ועובדים – והכל הולך למסים… הריבית אוכלת אותנו… הלואות, קומבינציות… פרצלציה… אנחנו מקבלים בעד כרובית קדחת – ובעיר משלמים בעדה הון תועפות… עיף… (מוציא מכתב מכיסו. מפהק) מכתב מאחיך… חמש שנים אני כותב לו שיכתוב לי הביתה… (מפהק) וחמש שנים הוא ממשיך לכתוב לכתובת של הועד… חכם גדול הוא כבר לא יהיה אחיך היקר…

חנה: (בחשאי. בלחישה) חופרים… אצל וישנבסקי חופרים “סליק”… קלות דעת… מה אתה אומר על זה?

מנוח: מה אני אומר על זה? כששמעתי – כבודו מייד עלה בעיני…

חנה: קלות דעת. אם יתפשו אצלו האנגלים נשק בלתי ליגלי מתחת לבית.

מנוח: אם את חוזרת ואומרת עוד פעם “קלות דעת” –אני מבקש מייד שיחפרו את ה“סליק” פה… ממש פה…

חנה: בסדר.

מנוח: במקום הזה…

חנה: בסדר מנוח.

מנוח: מתחת לרצפה הזאת… ממש מתחת לאף…

חנה: ותשב בבית הסוהר… תקרא את המכתב.

מנוח: אתמול זרקו ערבים רימון יד לחדר הילדים של משפחת יעקב בנהלל… אז הענין הזה של “הסליק”…

חנה:… מתחת לרצפה של בית־העם… מתחת לרצפה של מחסן התבואות. לא צריך לסכן משפחה עם… או שתקרא או שתתן לי לקרוא..

מנוח: (מרכיב משקפיו) גר לו כמו גרף פוטוצקי בניו־יורק ונותן לנו עצות ממרחקים… כמו העצות שלך בקשר ל“סליק”. אותה משפחה ואותן “המעלות”…

חנה: אם אתה לא מתחיל לקרוא אני הולכת לחפש את משקפי הקריאה שלי

מנוח: אבל אני רוצה להגיד לך… ממילא אני רוצה לדעת מה הוא כותב

חנה: תקרא את המכתב סוף סוף.

מנוח: כן. חכם גדול הוא כבר לא יהיה האח היקר שלך באמריקה…

חנה: מנוח!

מנוח: (מרכיב משקפים. מעיין במכתב) גר לו כמו גרף¹² פוטוצקי בניו־יורק ונותן לנו עצות ממרחקים… כמו העצות שלך בקשר ל“סליק”. אותה משפחה ואותן “המעלות”…

חנה: או שאתה קורא או שאני מחפשת את משקפי הקריאה שלי!

מנוח: הסליק הוא לא מתחת לבית! הוא מתחת לרפת… טוב (קורא) “דיר חנה ו”דיר" מנוח.. אנחנו מצטערים לשמוע על ה“טרבלס” שעושים לכם הערבים. יריות לאוטובוסים… התנפלויות על ישובים… (פונה לחנה) “טרבלס” – זה צרות…

חנה: אני יודעת… אני אמנם לא חזקה באנגלית, אבל את זה אני יודעת.

מנוח: (קורא)… למה לא אשלח לכם כרטיסים “אפידיויט” ותבואו לגור אתנו בניו־יורק… מנוח יוכל לעזור לי בבית המרקחת שלי… חה. חה. חה. הוא… אני… בית מרקחת… טיקטס – אפידויט" חה. חה. חה.

חנה: מה זה מצחיק כל כך מנוח. אתה מכיר את ג’ק. זו לא הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מציע לנו. הוא פשוט רוצה לעזור.

מנוח: “יש פרנסה בשפע ברוך השם וברוך הדולר… כל היהודים שהיה להם שכל לנסוע לאמריקה ולא לפלשטין עושים כאן גוד טיים” – חוצפה יש לו… אני ממשיך לקרוא… שירלי ומרטין הקטנים שלנו כבר אמריקאים לכל דבר ומדברים אנגלית “הַמֵחַייה”. כשמרטין יגדל אני שולח אותו להיות דוקטור מדיצינה…

מה השם החדש של אשתו של ג’ק פה כתוב איזה שם משונה…

חנה: ברברה.

מנוח: (מסתכל בה מרים משקפיו) ברברה? ממתי אשתו של ג’ק היא ברברה?

חנה: מחודש אפריל…

מנוח: שם ברברי – ברברה… (מושך בכתפיו) אתמול היה בבית הכנסת שלנו שליח מארץ ישראל ונתרם הרבה כסף, דולרים טובים. כדי לקנות לכם אמונישן" – הוא מתכוון לנשק.

מנוח:… ולידיעתך… הסליק הוא לא מתחת לבית, הוא מתחת לרפת שלהם… טוב. טוב (קורא) “דיר חנה ו”דיר" מנוח.. אנחנו מצטערים לשמוע על ה“טרבלס” שעושים לכם הערבים. יריות לאוטובוסים… התנפלויות על ישובים… (פונה לחנה) “טרבלס” – זה צרות…

חנה: אני יודעת… אני אמנם לא חזקה באנגלית, אבל את זה אני כבר יודעת…

מנוח: (קורא)… למה לא אשלח לכם כרטיסים “אפידיוויט” ותבואו לגור אתנו בניו־יורק?… מנוח יוכל לעזור לי בבית המרקחת שלי… חה. חה. חה. הוא… אני… בית מרקחת… “טיקטס” – “אפידויט” חה. חה. חה.

חנה: אני לא חושבת שזה מצחיק…

מנוח: לא?

חנה: לא. מה זה מצחיק שג’ק הוא אדם טוב ומנסה לדאוג לנו?

מנוח: זה יפה מצידיו – אבל הוא לא צריך… לדאוג לנו בכל מכתב… זה קצת מוגזם לדעתי…

חנה: ג’ק רוצה לעזור ­ מה רע בכך?

מנוח: אני רשאי להמשיך לקרוא? (מסדר משקפיו) "יש פרנסה בשפע ברוך השם וברוך הדולר… כל היהודים שהיה להם שכל לנסוע לאמריקה ולא לפלשתין עושים כאן “גוד טיים”… הרבה דברים אחן לו – אבל חוצפה.. הו. הו. אאני ממשיך לקרוא… "שירלי ומרטין הקטנים שלנו כבר אמריקאים לכל דבר ומדברים אנגלית “הַמֵחַייה”. כשמרטין יגדל אני שולח אותו להיות דוקטור מדיצינה… הכנסנו את העגלות מהחצר של הרפת? כן. אני בעצמי… מה השם החדש של אשתו של ג’ק? כתוב פה איזה שם משונה…

חנה: ברברה.

מנוח: (מרים משקפיו) ברברה? ממתי אשתו של ג’ק היא ברברה?

חנה: מחודש אפריל.

מנוח: (מושך בכתפיו) שם ברברי – ברברה. (קורא) אתמול היה בבית הכנסת שלנו שליח מארץ ישראל ונתרם הרבה כסף, דולרים טובים. כדי לקנות לכם אמונישן" – הוא מתכוון לנשק…

חנה: מנוח, אני יודעת… ואתה יודע שאני יודעת… תמשיך בבקשה.

מנוח: מתי התור שלי לצאת לשמירה?

חנה: יום שלישי.

מנוח:… נופלים מהרגלים… לעבוד, לשמור, ישיבות ועד… ריבית דריבית… רק שלא תהיה שוב מגפה בלול… (ממשיך לקרוא) מה עוד הוא כותב?? רגע… איפה הפסקתי? כן. פה “הקהילה שלנו תורמת גם אמבולנס והלואי, רבונו של עולם, ולא תהיו זקוקים למתנה הזאת”. אמן…

חנה: הוא כותב אמן או שאתה אמרת אמן?

מנוח: אני.

חנה: זה כל המכתב?

מנוח: לא. זה לא הכל, יש פה עוד “לאב” “קיסס” הרבה “קיסס” ועוד קצת “דרלינג” ו“דיר” וכל מני יקום פורקן שמיא… (מוסר לה את המכתב) כמו שאמרתי: הוא אף פעם לא היה הכי חכם במשפחה הג’ק הזה… (פהוק גדול) כריסטופר קולומבוס… כרטיסים… מה את מביטה בי כך? שאני מפהק?

חנה: שיהיה לך לבריאות הפיהוק… הרעיון הזה שמרטין ילמד רפואה… אתה לא חושב, מנוח, שזה… אני מתכוונת…

מנוח: הכוונה לא באה בחשבון יקירתי… ג’ק שיחיה לו כמו ג’ק – לא אנחנו.

חנה: מה רע כשיש רופא במשפחה? אתה מגדל ילדים – אדמת, סקרלטינה, קוקלוס – שיהיה גם קצת נחת… אז רופא זה…

מנוח: את שמעת שאני אמרתי שרע רופא? אני רק אמרתי שרשמתי אותם לבית הספר החקלאי, והם יהיו חק־לאים, כשם ששמי מנוח ולא ג’ק…

חנה: מנהל בית־הספר אמר לי שאנחנו עושים עוול לדוד אם לא יקבל השכלה גבוה! חשבת על כך?

מנוח: עוול? מה פתאום עוול?

חנה: דברת פעם על הנושא הזה עם דוד?

מנוח: פעם אחת? מה זאת אומרת דברתי? הוא מאושר להיות חקלאי… ראית באיזה מרץ הוא מנכש עשבים ליד הכרובית? איך הוא אוסף ביצים בלול? איך הוא נוהג בעגלה? שרירים כמו קפיצים… קלשון אצלו ביד – תזמורת… גדל לנו כאן דור… – אני אומר לך… זה כבר לא היהודי שאנחנו מכירים… זה בריאות עם שכל יהודי… (מפהק) אני נופל מהרגליים…

חנה: והוא לא ספר לך שהוא רוצה דוקא… שיש לו תכניות משלו?

מנוח: רגע. רגע. את רוצה לומר לי שדוד אמר לך שהוא לא רוצה ללכת לכדורי?

חנה: הוא לא אמר שהוא…

מנוח: אני לא מבין כלום. הוא אמר לך – וזה אני רוצה להבין – שהוא לא רוצה להיות איכר?

חנה: אתה מתרתח ללא כל סיבה, מנוח.

מנוח: לי הוא לא אמר. ואני מתרתח רק כשמרתיחים אותי, חביבתי. כשיש לי סיבה מספקת, יקירתי.

חנה: אמר מה?

מנוח: שהוא מסרב ללכת לכדורי – אז למה הוא בא אליך – ולא בא ישר אלי?

חנה: מנוח, הרגע, אני לא אמרתי שהוא לא רוצה…

מנוח: אנחנו כנראה עומדים פה ולא מבינים על מה את מדברת בכלל… הוא רוצה או לא רוצה ללכת לכדורי? זה מה שאני חייב לדעת…ולא כל מיני דברים מסביב לנקודה…

חנה: אני לא מדברת על לפני כדורי ­ אני מדברת על אחרי כדורי.

מנוח: מה אחרי כדורי?

¹³שמשון: אבא כיסה בשמיכה את דוד…אבא כיסה בשמיכה את יהונתן…אבא היה מכסה בשמיכה את שמשון… שנים לאחר מכן היתי גם אני מפיל בכונה את השמיכה שלי לרצפה, כדי שאבא יבוא ויכסה בשמיכה את שמשון, וישב וידבר ויביט…ויכסה וילטף בכפות ידים מחוספסות

חנה: ידעתי שתסכים… זה מה שדוד חולם. להיות רופא בהמות.

מנוח: מה זאת אומרת שאני אסכים – את יודעת מה זה רופא בהמות, הוא אבל יוכל לשרת את כולם.

איפה הוא ילמד…רגע. מה השם של המכון ההוא ברחובות… אני אגיד לך. מאיפה הביאו את הפרות הכי טובות לארץ־ישראל? הו־ל־נ־ד. אז מה דעתך?. שדוד אני אגיד לך מה אני הולך לדבר אתו מייד –

חנה: אתה לא הולך לדבר אתו – אתה הולך לישיבה.

מנוח: ואם יהיה לנו רופא בהמות בבית – דבר ראשון אומרים (במקור טקסט לא ברור)…. יוסף וייס… אני אגיד לך הוייס הזה אני אלך אליו, הוא לא וטרינר כל כך… (המקור מחוק?)

חנה: מנוח, נגזר עלינו כנראה לחיות עוד הרבה שנים ביחד, אז כמה שאלות נשאיר לארוחת הבוקר – טוב?

מנוח:…ארוחת הבוקר? הדבר הראשון שאני עושה בבקר זה….

חנה: מנוח… לך כבר לישיבה

מנוח: אני הולך. אני אכסה אותם אבל עכשיו אני הולך לוישנבסקי לספר שדוד נוסע להו־ל־נד.

(הולך ליציאה)

שמשון: את המצח שלי. את פניהם של דוד ושל יהונתן…שעות חסד בארץ פלשתים.

שנים רבות לאחר מכן ספרה לי אמא שאבא דבר עם דוד…דוד שחלם להיות רופא בהמות…דוד שהיה צריך לנסוע ללמוד בהולנד…דוד שהיה נושא אותי על גבו “שק קמח”, מתקין לי עפיפונים, דוד שהיה אחי…דוד שהיה… דוד שהיה האח שלנו… דוד שהיה חבלב אלף…

(צלצול איטי של פעמון)

מנוח: (מעגל אור יורד עליו, הוא קורא מכתב).

“חביב” אלף (אני קורא ולא מבין)…

להורים היקרים של דוד

בנכם היה אצלי במחלקה בקרב על לַטרון, והוא נפל ליד מכונת יריה כאשר חִיפַה עַל חַבֵריו בנסיגה הנוראה. כולנו אהבנו אותו. דוד שלכם היה “חבוב אלף”, באמת, אני כותב אליכם כמה רגעים לפני שמעבירים אותנו בחפזון לדרום. מתנהלים שם קרבות אכזריים. אני מבטיח לקפוץ אליכם כשרק אוכל. אבוא אליכם ואספר לכם פנים אל פנים על דוד היקר. מֵצוּרַפים חפציו האישיים, דיסקית הזהוי וכובע הגרב שלו

מפקד המחלקה

יעקב

אני לא תופס

חנה: אחרי כדורי דוד רוצה ללמוד רפואה.

מנוח: אשה, אשה, אשה…כאשר על כף ידי יצמחו עשבים וחרולים… יקירתי…לא יקום ולא יבוא ולא יהיה…מדיצינה ילמדו שירלי ומרטין וג’ק וברברה…לא דוד שלי…לא הבן של מנוח…בשום פנים ואופן לא…וזה “לא” באלף רבתי…

חנה: אולי לא תצעק…השכנים בטח כבר עומדים בחלונות…קודם פהקת – שיהיה לך לבריאות – ועכשיו אתה פתאום עירני כזה…

מנוח: שיעמדו בחלונות – שיעמדו על הראש…שום מדיצינה…חק־לאות…

חנה: תגיד לי מנוח, ובלי עצבים, מה זה כל כך נורא אם במשפחה שלנו יהיה גם אחד שהוא רופא וטרינר?

מנוח: רופא בהמות? את אמרת רופא בהמות…זה מה שדוד רוצה ללמוד?

חנה: כן.

מנוח: זה משהו אחר…זה באמת רעיון יוצא מן הכלל… הוא מוכרח להיות וטרינר…

חנה: ידעתי שתסכים… אתה רואה?

מנוח: מה זאת אומרת שאני אסכים? את בכלל יודעת מה זה רופא בהמות? הוא בא למשקים, הוא עוזר בהמלטות, הוא נותן עצות לסוסים, הוא מלאך מן השמים לכל חקלאי… ואם יהיה לנו רופא בהמות בבית – דבר ראשון אומרים “דנקה שיין” לוטרינר היקר הזה הר יוסף וייס ולטובות שלו…איפה הוא ילמד? רגע. מה השם של המכון ההוא ברחובות? יש לי. יש לי. יש לי. מאיפה הביאו את הפרות הכי טובות לארץ ישראל? תופשת את האידיאה? הו־ל־נד. חביבתי, הולנד מה דעתך על הולנד?

חנה: מה דעתי על הולנד?

מנוח: ואם נסע לבקר את דוד בהולנד, יהיה לנו תרוץ טוב, פעם אחת בחיינו לקחת חופש… כולם לוקחים חופש רק אנחנו לא… כל כך הרבה שנים עובדים ועובדים – חופש? איזה מושבניק מרשה לעצמו לקחת פתאום חופש…להוציא לחם מן הארץ – זה לא קל… נלך לישון?

חנה: כן יום ארוך – ארוך…

מנוח: הדבר הראשון שאני עושה בבוקר ­ אני חוטף שיחה עם דוד ויהונתן…

חנה: חבל רק שאתה עובד כל כך קשה ואינך מספיק לראות איך הבנים גדלים כל־כך מהר…

מנוח: מה זאת אומרת אני. ואת?…

חנה: אני ליד הבית…מבשלת – הם פה… מכבסת – הם פה… מגהצת – הם פה…

מנוח: (מפהק) אבל אנחנו משפחה מאושרת, נכון?

חנה: (שמה כף ידי על פיה בפיהוק קטן ועדין) כן. מנוח. (פאוזה) לך לכסות את הילדים… מאוחר…

מנוח: מתחילים לעבוד לפני זריחת החמה – גומרים יום עבודה בלילה… לילדים שלנו יהיה הרבה יותר קל… אנחנו דור המדבר… (מפהק) כן. אני הולך לכסות את הילדים… הלול סגור?

חנה: כן. סגרתי.

מנוח: וטרינר… תהיה לו מכונית קטנה… יקח אותנו לפעמים לתל־אביב… כן, אני הולך לכסות את הילדים… הרגליים שלי כמו בצק… העינים נעצמות – והרגלים כמו בצק…

חנה: תשתה משהו לפני השינה?

מנוח: לשתות? למי יש כוח לשתות? אני הולך לכסות את הילדים… רגלים – עופרת…

(חנה ומנוח קופאים)

(אור על חנה) (חנה יושבת מאובנת ליד השולחן הערוך כאשר מנוח קורא את המכתב)

שמשון:… מפקד המחלקה יעקב אף לא הגיע… אולי הוא א ולא מצא אותנו בבית… אולי הוא לא בא בכלל… אולי… דיסקית הזיהוי… כובע גרב…

חנה: למה אתה לא אוכל שמשון?

מנוח: מפקד המחלקה יעקב…

חנה: האוכל יתקרר, בן. יהונתן לא אכל… אני מבקשת שמשון.

שמשון: כן. אמא.

מנוח: מתי החדשות? (פאוזה)

חנה: החדשות.

מנוח: ברדיו. בדרום… זה לא קל שם…בדרום…

חנה: אתה לא נוגע במרק…

מנוח: אמרו שהשכנים יחלבו את הפרות…

חנה: כן…

מנוח: היו מהועד. אמר שהשכנים יחלבו את הפרות.

חנה: איפה יהונתן?

מנוח:… מחכה לנו. (פאוזה) בבית העם.. אמא אמרה לך כבר כמה פעמים להתחיל לאכול….

חנה: המרק יתקרר…

מנוח: אנחנו מחכים לך… אנחנו מוכרחים ללכת…

(צלצול )

שמשון: למה שמת את המרק בצלחת של דוד? למה שמת את המרק בצלחת של דוד? (וקם בצעקה) למה שמת את המרק בצלחת של דוד?

(צלצול)

חנה: לאן נעלם הילד?

מנוח: שמשון, לאן אתה בורח? שמשון חזור הנה, מייד. חזור הביתה מייד, אני אומר לך. שמשון, לאן אתה בורח?

(צלצול איטי)

מנוח: למה דוד – למה לא אני?

(מנוח וחנה נבלעים בחשכה)

שמשון: לא הלכתי לגבעה להלויה של דוד. עברתי את הגדר – וראיתי חפרפרת בחלקת תפוחי־אדמה… לא הולך להלויות בארץ הלויות…

מנוח: (קולו בלבד) שמשון. שמשון.? שמשון. איפה אתה? (נכנס) שמשון… (בכעס) מה אתה עושה כאן?

שמשון:… מצאתי חפרפרת… עברתי את הגדר…ומצאתי חפרפרת עוורת בחלקת תפוחי האדמה של תמר וישנבסקי…

מנוח: הכנס הביתה – אני ואמא רוצים לדבר אתך… הכנס הביתה. אני אומר לך שתיכף ומייד… אתה שומע מה אני אומר לך?

שמשון: לא רוצה.

מנוח: אתה בא אתי – או שאני אגרור אותך…

שמשון: אני לא נכנס הביתה, אבא. אני לא נכנס… אני לא נכנס… אני בשום אופן לא…

מנוח: אתה… (מרים ידו) או שאני…

חנה: (אור עליה) איפה היית, בן? דאגנו לך… (למנוח) הוא רק ילד אל תהיה אכזר אתו… מנוח, תבטיח לי שלא…

מנוח: הניחי לי… למה לא באת לגבעה? הלך לשחק… מצא לו זמן לשחק… חפרפרת… כל הכיתה שלך היתה על הגבעה… ועוד צריך לחפש אחריו… כל אנשי המושב… הולך לו לשחק… כל המורים… תסתכלו עליו… למה אתה לא עונה לי?

שמשון: כן. למה אני לא עונה. כן.

מנוח: (בצעקה) למה אתה לא עונה לי?

חנה: מנוח, למה? באמת… לא צריך… הוא רק ילד…

מנוח: ואת עוד מגינה עליו? ילד? מה זה ילד? איזה תרוץ הוא זה שהוא ילד? שב….

חנה: שב, שמשון. שב ילד.

שמשון: הוא יכה אותי. אני יודע שהוא יכה אותי. אני לא רוצה שהוא יכה אותי.

חנה: אבא מעולם לא הרים עליך יד.

שמשון: אבל הפעם הוא יכה אותי.

מנוח: (מטיח את הכסא ברצפה) שב.

שמשון: (כמו ילד עקש)… לא רוצה.

מנוח: שב, אמרתי לך.

שמשון: לא רוצה.

חנה: אבא שלך אומר לך לשבת, שמשון.

שמשון: כן, אמא. (יושב על קצה הכסא – בחדרו…)

מנוח:… דוד…אחיך דוד… זה היה אחיך.

שמשון: (בלחישה) דוד. אחי דוד…

מנוח: ואתה לא שאלת איך…(נפל)… מה קרה לו… איפה הוא היה… מה הוא עשה לפני… שום דבר? חפרפרת? שום דבר. כולם היו בגבעה – יהונתן, אמא, אני, כולם… אז… אין. רק שמשון איננו… בורחים… מחפשים אותו… – איננו. חפרפרת. נעלמים. איך אפשר כך? לא שואלים כלום?…

שמשון: (חרישי) אני יודע הכל, אבא.

מנוח: (בצעקה) דבר בקול רם – אני לא שומע אותך…

שמשון: אני יודע הכל… דוד הוא היה בלטרון – כן. אז הירדנים האלה מהלגיון של הערבים שם, ירו עליו בתותחים שלהם… והכי נורא שהיה חמסין, והיו זבובים של “ברחש”… והזבובים נכנסו לאוזנים ולעינים ולתוך הפה… ובכלל לא היו מימיות… לא היה מיים – והיה חמסין…והרבה מן החילים שלנו היו עולים חדשים…הם רק ירדו מאוניות מעפילים… והמעפילים האלו שהיו החילים שלנו לא ידעו בכלל איפה הם נלחמים – וזה היה בעמק אילון… החמסין והתותחים…שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. “כל הברחשים” ודוד… ודוד… הוא היה הוא היה… האח שלי דוד – הוא היה… (צונח על כסאו) אמא. אמא. אמא. (חרישי מאוד) אני עוד אף לא ראיתי איש מת…

מנוח: יהונתן השאיר לך שוקולד אגוזים מתחת לכר… הוא חזר למלחמה.

חנה:…השאיר לך שוקולד אגוזים מתחת לכר… ועכשיו לך לישון, בן. אני אכסה אותך… בוא, שמשון. יהונתן אמר שאם ילד הולך יחף כל היום צריך לרחוץ את כפות הרגלים לפני השינה…

שמשון: מהשבוע הבא אני באמת אתחיל להתרחץ.

מנוח: מי ספר לך על לטרון? (בגבו)

שמשון: המורה בבית־הספר..

מנוח: (מניע בראשו)

שמשון: אמרה לכיתה שחבל שלא היה ההיפך, שהשמש היתה שוקעת בגבעון ולא היה בכלל ירח בעמק אילון…

חנה: תגיד עכשיו לאבא לילה טוב…

שמשון: לילה טוב, אבא. ליל מנוחה, אבא. לילה טוב, אבא.

… היו גם לילות אחרים, פעם העיר אותנו אבא באמצע הלילה רק מפני שנולדה עגלה עם כוכב על המצח…לילות שצחקנו הרבה, כל המשפחה, לילות שאבא למד אותנו – הוא זייף נורא – שירים רוסים… איזה וולגה־וולגה – ההורים שלי אהבו לצחוק… זה היה לפני פרשת החפרפרת… אני זוכר נסענו בלילה בעגלה… אבא היה צריך לנאום לסיום המחזור בבית־הספר החקלאי…

חנה: (נכנסת עם מנוח נושאים כסאות) מה אתה מחפש?

מנוח: הפתק… השם שלו… מושל המחוז האנגלי… שימי את הכסא… בקשו שנשב פה… ואני מתחיל לנאום משם – צלצול ואני נואם…

חנה: כל המחזרות של התאומים עושות כאן כנראה כנס לסיום המחזור… הירוקה נמצאת באולם… ואני רואה גם את…

מנוח: ששש… מסתכלים עלינו… הירוקה זו שולה מירקונה?

חנה: מה פתאום? זו מירקונה זו אהובה של דוד, והירוקה מעפולה זו אוסנת של יהונתן… אתה תמיד מחליף… מזל־טוב – גם המלפפונית פה… זו מהצופים או משהו… שעזרה לנו באיסוף המלפפונים…

מנוח: לא זוכר שום מלפפונית!!

חנה: זו עם העקרב – לא זוכר? אהבה לטייל יחפה בין הסלעים – שרצנו למרפאה באמצע הלילה – שאהבה את הטבע?

מנוח: המממ… גם יפה מנהלל ­– וגם אוסנת מתל־אביב… הן התישבו ליד המלפפונית… (לעצמה) חברות טובות כנראה.

מנוח: אז מי זו מירקונה?

חנה: מתל־אביב.

מנוח: וזו חברה של דוד?

חנה: לא. של יהונתן.

מנוח:… לאבא לא מספרים כלום… אני לא יודע מי של דוד ומי של יהונתן, טוב, עם הצלצול אני צריך לנאום… אל תפריעו לי… תנו לי רגע להתרכז… (פאוזה) אז מי זו מירקונה?

(…….במקור חסר עמוד)

בדמעה הם ברינה יקצורו… וכפי שכתוב אצל ישעיהו יבוא יום ויגור זאב עם כבש… ולא תהיה מלחמה… ואנחנו ובני דודינו הערבים נזרע ונקצור בשלום, כי מבית הספר לחקלאות תצא אהבת האדם ואהבת העמל… (חנה רומזת לו שיפסיק. חובש הקסקט לראשו) עוד משפט אישי אחד – ודי. (לחנה) אני מבטיח לאשתי יש אח בניו־יורק. אנחנו עלינו לארץ־ישראל – הוא לאמריקה…טוב. נוסע לו יהודי לאן שלבו חפץ… אלא מה – כותב הוא לנו, כי נטוש ארץ חרמונים וגלעד וירדן – ושוב נהיה רק עובדי מוח ולא עובדי אדמה. עובדי כוכבים ומזלות ודגלים של ארצות נכריות… ואז כתבתי לו בזו הלשון:"ג’ק היקר – שמו הוא ד’ק, יעקב שהפך לג’ק – וארשתיך לי לעולם ארץ־ישראל… לא ארשתיך אירופה, ולא ארשתיך אוגדנה ולא ארשתיך אמריקה…באדמה הזו ובשמים האלו טמון חלום עמנו מזה דורות, השרשים שלנו. יהי רצון שצעירים אלו שכאן יעסקו בחריש ובזריעה ובקציר, ויהיו מקור אושר ונחת לבית־הספר החקלאי ולהוריהם… (מחפש מילים נוספות) גמרתי…

(נגש לחנה)

איך היה נאום?

חנה: ארוך מדי… יותר מדי מליצות…

מנוח: (צוחק והולך אחריה) אולי את צודקת… השם של מושל המחוז בלבל אותי… הילדים יחכו לנו ליד העגלה… אולי לא תרוצי ותחכי לי כשאני הולך? (יצאו חנה ומנוח)

(שמשון לוחץ על הטייפ) בלילה נסענו בעגלה מבית־הספר החקלאי הביתה, למושב. היה לילה בהיר…אבא ואמא שרו… התאומים והנערות שלהם התלחשו וצחקו – ואני ישנתי לי שינה טובה ומתוקה, בנחת, מתחת לספסל, על העגלה… בתוך הקש… רק פעם אחת עצרו… והורידו אותי, מנומנם, לעשות משהו הכרחי בצד הדרך…

(סוגר את הטייפ)… אמרו לי אז שהפסדתי ליל ירח עצום.

מסך

שמשון: (מסנן מבית שפתיו) חתמתי על צבא הקבע. חתמתי על צבא הקבע. זהו “הפשע הנוראי” שעשיתי… לא רציתי להתיעץ אתכם.. אז מה? המשק? הצנוניות? התירס? לא רוצה לשחק במשק – לא יכול לשחק במשק. לגדל פטרוזיליה כשכל הדור שלי נפצע ונהרג יום יום – לא יכול… כשאני יושב כאן בשקט מגרד לי בנשמה… כל ידיעה בעתון הורסת לי את השקט…חילופי אש… ברדיו הודיעו: “לכוחותינו אין נפגעים”… רק שלושה פצועים קל…רפי ואברהם ומשה משותקים בכסא גלגלים לכל החיים – זה פצוע קל… אז תקחו פועל לעזרה – או תגדלו קוצים על כל החלקות – אני לא יכול לשבת בבית בשקט כשהחברים שלי, חיילי הפלוגה שלי מקבלים פגזי מרגמות על הראש… לא יכול, לא יכול, לא יכול. אז חתמתי על צבא קבע. חתמתי לצבא קבע.

רמקול" (ג’ק) למה לכם לחיות תמיד בצרות עם הערבים? אני שולח לכם “טיקטס” כרטיסי אוניה – תחיו פה, בניו־יורק…יהיה לכם “גוד טיים” – ובלי “טרבלס”… (הד) בלי טרבלס, בלי טרבלס.

מנוח: אבל להתיעץ אתה יכול. לא?

שמשון: לא. לא. לא. אני יודע בדיוק מה תאמר לי אבא… ידם האחת מחזקת השלח, וידם השניה בונה את חומת ירושלים… כמו בימי “השומר” שלך.

חנה: שמשון… שמשון… אל תדבר כך אל אבא שלך!!

שמשון: (בצעקה פראית). אל תפסיקי אותי… אני פעם אחת רוצה להוציא את זה מהלב – ואתם תשמעו עד הסוף או שאני יוצא מהבית הזה ולא חוזר יותר…(שתיקה. ועכשיו בהבנה ובצער)… אתם דור של מטורפים… זהו. דור של אידיאליסטים נפלאים ומטורפים… “אמונה באדם באשר הוא אדם”… תמיד אמרתם לערבי: פנינו לשלום, אחוות עמים, – מלים יפות ונחמדות מאד… אז מה הוא ענה לכם הערבי: בפצצות, ביריות, בפגזים, בשחיטות. גדלתם אותנו מגן הילדים לאהבה, “אהבת האדם” – אז מה, תלכו לבתי־חולים ותראו את התשובה שנתן לכם הפלשתי…את בתי הקברות הצבאיים שלנו המשתרעים עד

לאופק…את שני הבנים שלכם, האחים שלי, –אז אנחנו פה במלחמה במשך חמישים שנה ותכניסו את זה טוב טוב לראש שלכם… אני לא יכול לשבת בבית… לא מסוגל… כן, אבא. אל תספר לי על ימי “השומר” – הייתם גברים, באמת. זה נכון. אבל כל הגבורה שלכם יכולה היום חצי כיתת צנחנים לגמור במשך שלוש שעות…

מנוח: אתה יורק לבאר ממנה שתית…

שמשון: (צוחק בציניות) אבא. אבא. אבא. אתה לא שומע מה אני מדבר אליך. אני אומר שהייתם דור נפלא של חולמים ושוטים נפלאים. שבאו למדבר ולקדחת ושכחו את היבוסי והכנעני והפלשתי – אבל היום זמנים אחרים, יש מטוסים ותותחים וטנקים ופצצות “נפלמים” וטילים – אין כבר האקדח מימי התורכים, השפם המושחז בדונג, והסוסה “האצילה” – היום זה מתכת… היום זה רעמים גדולים… היום זה להבות אש… היום הם רוצים להשמיד אותנו…ואני לא הולך לגדל צנוניות בשקט בזמן כזה… אני חתמתי על צבא הקבע מפני שאני לא מסוגל לשבת בבית. (תופש את ה“קיט בג” ושם על כתפו). טוב, אני כבר אתקלח במקום אחר… (לוקח את התת־מקלע)

חנה: (למנוח). תגיד לו משהו…

מנוח: (בשקט עצור)… שילך.

חנה: אבל, מנוח, הבן…

מנוח: שילך, אני לא אחזיק בו בכח. לא אכריח אותו. שילך. במשפחה מתיעצים לפני החלטות גורליות… שילך אם רצונו ללכת. (פאוזה) אתה יכול ללכת…

חנה: (מחבקת את שמשון) בן. בן. בן.

שמשון: (כמעט נשבר) אמא, אני מצטער שהתפרצתי. אבל “נשבר” לי – ושאבא לא ינסה להחזיק אותי “קצר” – אני אנשוך את הרסן…

חנה: אנחנו כבר לא צעירים, בן. מישהו צריך להמשיך כאן… היו לנו שלשה בנים… ועכשיו…

שמשון: אמא, אני ניסיתי. תאמיני לי: ניסיתי. הלב שלי שם עם הבחורים – מה אני יכול לעשות?

רמקול: צרור ארוך של מקלע.

חנה: (פונה למנוח). תגיד לו משהו…

מנוח: בלי משקים לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת…

שמשון: אבא אני יודע… אתה צודק… אבל אין זו הרגשה של צדק. זה לא הצדק שלך מול הצדק שלי. אני לא יכול לעסוק במשק כאשר כל חברי נ–ה–ר–ג־י־ם…(כמעט בוכה) תבין לא יכול…(שמשון מחבק את ה“קיט בג” כאשר ראשו צונח עליו. חנה ומנוח יוצאים.) כמה חודשים לאחר המריבה הזאת בקשו בצבא כמה מתנדבים… הלכתי… כמה חברה שיכנסו בין העמדות הסוריות… ונכנסנו למלכודת… למארב סורי… יריות… כמה רימוני יד… לא עזר… תדמור… כן, בית הכלא הסורי בתדמור…

(יורד סורג באפלולית ועליו פוחלץ)

יוסי. יוסי. (ועכשיו בבהלה) יוסי, אמזלג איננו…

יוסי: (יושב על המזרון. מפהק) אמרת משהו? מה זה? מה זה היה?

שמשון: אמזלג… אמזלג נעלם… איפה אמזלג?

יוסי: הערת אותי מהשינה – מה אמזלג?

שמשון: הוא לא בתא… הוא איננו…

יוסי: תן לישון – אולי הוציאו אותו לחקירה בלילה… הסורים האלה… אתה יודע… (מפהק)

 

מערכה 2    🔗

(בהפתח המסך:)

(טלפון: צלצולי טלפון – עד שמשתתקים.)

שמשון: (בצעקה) יוסי. יוסי. יוסי. אמזלג איננו…

יוסי: אמרת משהו. מה זה? מה זה היה? אתה צעקת, שמשון?

שמשון: אמזלג נעלם – איננו בתא…

יוסי: הערת אותי מהשינה… מה אמרת? אמזלג? מה אמזלג?

שמשון: הוא לא בתא… הוא איננו…

יוסי: אולי הוציאו אותו לחקירה…

שמשון: (בקול רם) אמזלג, אמזלג, אמזלג. מה זה יכול להיות…

(אור כהה על הסורג נראה הפוחלץ, כדמות אדם שתלה עצמו) הסכין, מהר. איפה הסכין? הוא תלה את… הסכין, מהר.

יוסי: (יושב על מזרון)… בסורג… שם… (אולי זה רק חלום בלהות?)

שמשון: הסכין מתחת למזרון, שלך – מהר… היכן הסכין, מהר. יוסי! יו־סי!

יוסי: מה אתה דוחף, מה?

שמשון: (הודף את יוסי. מחפש מתחת למזרון ומוצא את הסכין) אתה גם כן… (נושם ומתנשף עולה שמשון על כסא וחותך את החבל. הפוחלץ נופל בחבטה. התא מואר יותר. אמזלג נראה מאחוריהם, יושב בפינה וצוחק וצוחק…)

אמזלג: חה. חה. חה. חה.

שמשון: (מזנק אליו) הו, אתה חיה בצורת אדם…

אמזלג: (דוחף את שמשון ברגלו)… חה. חה. חה. איך חשבתם להציל את החיים שלי… חה. חה. חה.

יוסי: שמשון, הסכין… אם ימצאו – יהיו עינויים… תן לי…

(שמשון זורק את הסכין, יוסי מסתיר הסכין מתחת למזרון)

שמשון: אתה חיה בצורת אדם, אמזלג.

אמזלג: (בחיוך מרושע) למה?

שמשון: בפעם השלישית, כאשר תתלה את עצמך, כמו בפעמים הקודמות, לא יצילו אותך…

יוסי: (מחקה את אמזלג)… המפקד יציל אותי… המפקד יהיה טוב אלי אני אוהב את המפקד והמפקד אוהב אותי… נכון, המפקד?

שמשון: (ליוסי)… אם אתה אומר עוד מלה אחת אני מרסק אותך…

(מרים זרועו על יוסי היושב.)

יוסי: (בציניות קרה) אני רואה שגם שמשון מקבל “עצבים”… ויורד מהאולימפוס… אני שמח לרגע הזה… (שמשון מתגבר על עצמו ומתרחק לעבר הסורג. גבו לקהל) לרגע הזה…

שמשון: לא יוסי… לא צריך… הם ישמחו לראות אותנו חונקים זה את זה… מצטער.

אמזלג: (בצער) אני באמת חשבתי שזה יהיה מצחיק… חשבתי שזו תהיה קצת בדיחה… לא הייתי חושב בלבי שתתרגז כל־כך, המפקד…

שמשון: (בגבו אל אמזלג. בצעקה) בחייך, אמזלג… די, די, תסתום כבר את הפה…

אמזלג: (בועט בפוחלץ על הרצפה)… שמתי שמיכה במכנסיים… כמו בובה של איש…

(עולה בסולם אל החלון המסורג) מהחלון של בית־הסוהר רואים קצת כוכבים… אני סותם את הפה שלי – רק מדבר קצת… עולה בסולם כמו יעקב שראה כוכבים כשעלה בסולם לשמים…

שמשון: (נגש לאמזלג משתדל לרסן את עצמו והדבר עולה לו במאמצים רבים) תראה, אמזלג, העצבים שלנו די מתוחים… אז אני בעד הלצות… אבל… אחרי מה שקרה פעמיים… אז זו לא הלצה יותר… אני באמת חשבתי שהפעם הצלחת…

אמזלג: (מאושר. מחייך מאוזן אל אוזן) באמת? (יורד מהסולם. נגש ליוסי כשהוא נושא את הסולם) תתן לי את הסכין בשביל לחרוט על “הצעצוע שלי”?

שמשון: בבקר, אמזלג. עכשיו שקט בבית־הסוהר… עכשיו לילה בתדמור… הסוהרים ישמעו…

אמזלג: יחשבו שזה רק עכברים קטנים מחבלים כרמים…

יוסי: אולי אני אתן לו את הסכין – אז יקחו אותו מפה לשבועים צינוק… נפטר ממנו קצת – יצא לי מהאף האמזלג הזה…

אמזלג: (תופש בפוחלץ) מה אתה כועס, יה יוסי? זה רק מכנסים… זה רק שמיכה? (מנפנף את השמיכה מול עיני יוסי. עוטף עצמו בשמיכה מחקה רקוד בטן) ש־מיכה… שמיכה… סמיכה לרבנות. סמיכה… שמיכה… שמיכה… סמ־יכה לרבנות… (מנפנף השמיכה מול יוסי)

יוסי: אם לא תפסיק לנפנף את השמיכה אני אנפנף אותך… ארסק אותך, יה משוגע.

אמזלג: המפקד…

שמשון: זוז ממני…

אמזלג: למה?

שמשון: לא מדברים אתך יותר… תשב… תעשה מה שאתה רוצה – אל תדבר אלי…

אמזלג: אני לא התכוונתי בכוונה… אני חשבתי שזה יהיה מצחיק… יוסי, תגיד למפקד, שידבר אלי… זה רק שמיכה… זה רק מכנסים – רק שמחובר יחד…

יוסי: לך ותעשה את זה עוד פעם… לך ותלה את עצמך… יצאת מהאף… נמאסת…

אמזלג:… מה אני יכול לעשות פה – תגידו? אין כלום… אין קולנוע… אין בחורות… אין ספרים… כמה זמן יכול הבן אדם לשבת על המקום שלו. תגידו?

יוסי: אמרתי לך: לך ותתלה את עצמך…

שמשון: יוסי, תפסיק. אל תדבר אליו.

אמזלג: מה אתם עושים ברוגז נגדי? אתם החברים הכי טובים שלי פה בתא… חה. חה. חה. אני אספר לאבא שלי איך הצלתם לי את המכנסים…

יוסי: חתיכת טינופת… עושה את עצמו משוגע – ומשגע את כולנו…

אמזלג: (נגש לשמשון) רוצה יחרוט אותך בסולם? רוצה את הסולם המפקד?

יוסי: טוב… טוב… תחרוט… תחרוט לו.

שמשון: לך ממני.

אמזלג: אבל אני מוכרח לדבר אתך…

שמשון: לא מוכן לשמוע…

אמזלג: אבל אני אמות פה במקום, על הרגע, אם לא תדבר אלי…

שמשון: זוז. (דוחף את אמזלג. אמזלג חוזר אליו) זוז אמרתי לך… (חוזר חלילה) אתה מעצבן אותי (כנ"ל)… זוז כ–ב–ר… (דוחף את אמזלג עם הסולם ישר לזרועות יוסי שתופס בסולם, הודף בו את אמזלג)

יוסי: קח את הסולם שלך יה משוגע, יה מטורף, יה חתיכת טינופת… קח… קח… תחנק אתו אמזלג… תחרוט צפוף… צפוף… צפוף… תלחץ שיצא לך המוח החוצה… חתיכת זבל… (זורק הסולם לצד ומתחיל לחנוק את אמזלג)

שמשון: (מזנק על יוסי ומוריד את יוסי על ברכיו. מחזיק בכתפיו של יוסי) די. די. די. אז אתה ספרת… אז אמזלג משוגע… אז אנחנו כאן מטורפים… ואני לא שופט שלך – ואתה לא שופט שלו… עוד נשתגע כאן כולנו… ואף אחד לא שופט של אף אחד – מפני שאף אחד שלא היה פה לא יודע כלום… נדפקנו – ואנחנו פה לבדנו – מנותקים… שכחו אותנו… קום יוסי… בוא הנה אמזלג… (מחבק את אמזלג) מצטער… אני אדבר… יוסי ידבר… אנחנו פה בתא… יחד – ולא נשגע אחד את השני…

אמזלג: (כמו ילד מפונק) הוא זרק את הסולם שלי, את הילד שלי, את אבא שלי.

שמשון: בסדר, בסדר, אמזלג… הנה אני מרים את הסולם (עושה זאת) ונותן לך את הסולם… בסדר?

אמזלג: (כולו אור) כן… המפקד… תודה, המפקד.

שמשון: עכשיו תלך למזרון שלך – ותשכב…

אמזלג: (בחיוך של אור) בטח המפקד…

שמשון: (מוליך את אמזלג למזרונו) עכשיו תשכב – ואני אכסה אותך בשמיכה. (עושה זאת)

אמזלג: אני יכול לשיר קצת, המפקד?

שמשון: מחר אמזלג, מחר.

אמזלג: אתה טוב אלי כמו אבא ואמא שלי, המפקד. תהיה בריא לעולמי עד, עד מאה ועשרים שנים. רק קצת שירי שמחה ותפילה ושירי עצבון עצובים, טוב? (מסתכל ביוסי. יוסי מחזיר לו מבט חריף. אמזלג מושך בכתפיו) אז אני יכול לשיר, המפקד?

שמשון: מחר תשיר כל היום, אמזלג. שירי שמחה, שירי עצב, שמחת צדיקים יש – יש והיה לבי כחמרמר… את כל השירים… לא היום – מחר…

אמזלג: זה יפה איך שאתה דואג לי… (מפזם השיר הבדואי) זה כמו שאומרים אתה ואני… (מפזם השיר הבדואי)

שמשון: (בלגלוג מסותר, בלחישה) כן, “זה יפה איך שאני דואג לך”

חנה: (אור עליה) מה יהיה, תגיד לי מה יהיה בן? אתה מזניח את עצמך… פעם היית חברתי כזה… גמרת בית־ספר חקלאי – עכשיו אתה חוזר הביתה רק לפנות בוקר… מה מציק לך, שמשון? לאמא אתה יכול לספר הכל… כמה פעמים בקשתי ממך לצחצח נעלים… להסתרק… אין לך שום תכניות ברורות? אתה לא מרוצה… וזה מעציב אותנו… מה מתרחש שם עם תמר… נדמה לי שאתה שובר לה את הלב, שמשון. אתה לא קורא ספר בזמן האחרון… לאמא אתה יכול לספר הכל, בן…

תמר: (נכנסת) בחיי שאתה זוחל כמו צב, שמשון. “מצוברח”?

חנה: מה התכניות שלך לעתיד, בן?

תמר:… אז מה אם קניתי גם שני כרטיסים לקולנוע בשביל עמי וגדי?

חנה: באמת שמשון, אתה לא צריך לשבור לתמר את הלב…

תמר:… קראו להם פתאום למילואים… משהו “מתבשל” כנראה…

חנה: אתה תלך לצבא בעוד כמה חודשים והשכנים שלנו היו רוצים לדעת… תמר היא נערה הגונה…ואתה כבר בחור גדול… אתה מתכוון להתחתן עם תמר כאשר תגמור עם הצבא, שמשון? לאן אתה מסתכל? אני מדברת אליך. בן. בן. בן. אני מדברת אליך ואתה חולם בהקיץ…

תמר: אתה לא יודע לענות כשפונים אליך?

חנה:… שמשון, אני מדברת אליך – ואתה חולם בהקיץ…

תמר: איפה אתה? לאן נעלמת לי פתאום?

חנה:… שמשון…

שמשון: אני פה… על החוף… לא נעלמתי… (חנה נעלמת)

תמר: הם באמת בחורים הגונים… אתה סתם כועס בלי סיבה… הם בין כה וכה לא באו, עמי וגדי… בתל־אביב, הם הזמינו אותי… ובכלל… אז מה אם הזמנתי אותם לקולנוע בטבריה? אתה סתם קנאי, שמשון. מה התכניות שלך אחרי הצבא? יש לך? (כורעת) מה אתה כותב בחול?

שמשון: ט–בר–יה… אמא אמרה שאני שובר לך את הלב… אני – הה? באים אליך מחזרים מיבניאל, ממתולה, וההוא מתל־אביב עם השברולט של אבא שלו… ועכשיו עמי וגדי… אז מי שובר למי את הלב פה? אז מה אני צריך בכלל לחשוב?

תמר: יש לי רעיון… נשאר קצת…ואחר כך נחזור ברגל הביתה… לא אוהבת להדחק עם כולם במק־דיזל הזה… כמו תמיד אחרי הקולנוע…

שמשון: מה פתאום להשאר? אמרתי לך שיהונתן במילואים… אני צריך לקום בארבע בבקר… לחלוב… אין לי זמן לטיולים…

תמר: אתה יודע שאני “שונאת” אותך?

שמשון: תפסיקי עם ה“חנחונים”… זה לא עושה עלי שום רושם… לפעמים את מדברת בדיוק כמו אמא שלי…

(אור על חנה ומנוח. חנה נושאת בקבוק יין ושני גביעי כסף. מנוח נושא אגרטל פרחים)

מנוח: שמשון יורד מהג’יפ

חנה: הוא מדבר עם הנהג… תסתכל… אתה לא חושב שהוא קצת השמין במילואים?

מנוח: וישנסקי צדק… יש לו באמת “פסיק” נוסף…

חנה:… אתה חושב שהוא שמח לחזור הביתה?

מנוח: ששה שבועות במילואים – ויש לו זמן לפטפט עם הנהג של הג’יפ… למה הגביעים?

חנה: אמרת שנעשה ש“חיינו”… לא?

מנוח: כוסית – לא הגביעים… אני כאן עם “הואזה” – לא קחי את “הואזה” – אני עם הבקבוק… (מתחלפים) קבלת פנים לבן החוזר מהמלואים…

חנה: עכשיו יהיה לנו יותר קל במשק…

מנוח:… משונה איך שאנחנו עומדים כאן “ואזה” – בקבוק…

חנה: כן.

מנוח:… אנחנו לא מה שהיינו פעם – אבל הבן צריך להרגיש שזה בית מלא שמחה… הוא בא. תחייכי.

חנה: כן.

מנוח: לא כך. את מתחילה לעצבן אותי… תחזיקי את הפרחים יותר גבוה. כן, ככה.

חנה: אף מלה על תמר…

מנוח: (ברוגז) אני יודע… שששש… הוא בפרוזדור…

שמשון: (נכנס נושא “קיט־בג” ותת־מקלע. עובר אותם. לא משגיח בתכונה) הי, לפני שאני פותח את הפה – מגבת, סבון, אמבטיה, מקלחת – מיים. מיים. כולי מכוסה אבק… (מנקה עצמו) מה נשמע בבית? (מניח הקיט־בג על כסא)

חנה: הבוילר מתחמם ועוד מעט יהיו לך מיים חמים… (שמה האגרטל על השולחן)

שמשון: אמא. אמא. אמא. (מרים אותה ומסובב אותה) לאכול אותך, אמא.

מנוח: די. מספיק. (שם הבקבוק ושני הגביעים על השולחן)

שמשון: מה אתה אומר לי מספיק? היא האמא שלך או האמא שלי?

(צוחקים)

מנוח: זו בדיחה טובה לספר במחלבה: אז הבן שלי שואל אותי: “זו האמא שלך או האמא שלי”… (לחנה) אני אומר משהוא – ואת בכלל לא צוחקת…

חנה: כן…

שמשון: (מסתכל בשולחן. לא מבין…) מה היין? יש אורחים?

חנה: לא. רק המשפחה שלנו…

שמשון: אבל אני רואה שני גביעים – או שאני רואה הכל כפול?

מנוח: יין לכבוד עליתך בדרגה… לעשות ש“חיינו”… מבין? נכון, חנה?

חנה: (בעצב) כן.

שמשון: (נבוך) שהחיינו? עליה בדרגה? הו, אבל אבא זה היה עוד לפני ארבעה שבועות (מסתכל בשני גביעי נכסף על השולחן) גביעי הכסף… זה לא הגביעים של פסח… שלהם… (של דוד ויהונתן)

מנוח: אמא שלך חשבה… אתה מבין שמשון… שתהיה לכך משמעות… (לחנה) אמרתי לך כוסות, חביבתי, כוסות…

שמשון: על מה אתה מדבר?

חנה: חשבנו ש“הם” (דוד ויהונתן יהיו גאים בך…) אני מצטערת מנוח, אני אמרתי שאני מצטערת…

מנוח: אמא גם התכונה לקדם את פניך בפרחים – אבל אתה נכנסת כמו רוח סערה…אז מה, נרים כוסית? נשתה ל“חיים”? חזרת מהמילואים… היה קשה להסתדר במשק בלעדיך…

שמשון: המממ… יכולת לקחת פועל… אז מה? הה, להרים כוסית… טוב, נרים כוסית…

חנה:… אתה כאילו הראש שלך במקום אחר… אפילו לא כתבת הביתה שהעלו אותך בדרגה… אנחנו צריכים לשמוע הכל מאחרים? קרה משהו?

מנוח: אתה לא שמח לחזור הביתה, בן?

שמשון: שמח? כן, בטח. בטח. בטח. רק שהענין הזה… הגביעים שלהם (של דוד ויהונתן) זה בלבל אותי… נוסף על כך ששים קילומטרים עם חגור מלא, גם כן לא הולך ברגל!…אחרי שיושבים שנתים… קשה להתרגל ללכת…

חנה: תאכל משהו?

שמשון: אחר כך. אמא. כן, אגב, אצלי… כלומר, הציעו לי לחתום על צבא הקבע.

מנוח: שטויות. הציעו–הציעו. מה הם יודעים על המשק שלנו…

חנה: מה הוא אמר?

מנוח: שום דבר. איזה גנרל יהודי שקוראים לו אלוף הציע לו לחתום צבא הקבע… זה לא רציני. (פאוזה) מה אמרת שהציעו לך?

שמשון: אחר כך, אבא. מקלחת ואחר כך אמא תכין קערה עם עגבניות… עמוקה… המון בצל… חסה… לחם שחור… חמאה כמו בבית זיתים שחורים – ואחר כך אני שוכב לישון וישן שבוע…

מנוח: הענין הזה של צבא הקבע…

חנה: מנוח, הבן עייף… הבן צריך להתקלח… הבן רעב… נדבר מחר…

מנוח: אמא צודקת… אז ספר, איך היה במילואים?

שמשון: אני עוזב את הצנחנים…

מנוח: מה זאת אומרת עוזב?

שמשון: (פאוזה) טוב, אני נכנס למקלחת… ואמא מכינה בינתים ארוחה “בריאה”, אחר כך לישון… ותעירו אותי בעוד שבועיים… מת מעיפות…

חנה: אלך להביא לך פיג’מה…

שמשון: זו אמא… (הולך לעבר חדר האמבטיה)

מנוח: אנחנו שמחים שחזרת הביתה… (חרד לענין צבא הקבע המציק לו) יש לי כמה וכמה תכניות… גם מטע נוסף… אפרסקים… שנינו יחד נוכל לעקור הרים, בן.

שמשון: (חוזר) אבא… (מתחרט) טוב, נדבר מחר… שום דבר לא בוער… (מסתכל) מה אתה מביט בי כך?

מנוח: איך אני מביט?

שמשון: כאילו השמים נפלו ארצה…

חנה: די. לא עכשיו… שמשון לך להתקלח – ואני למטבח, להכין…

מנוח: (מתפרץ על חנה) אולי תגידי לי למה את מתערבת כשאנחנו משוחחים?

חנה:… אבל, מנוח… אני לא… אני לא שמעתי שאתם משוחחים…

מנוח: (בצעקה) הבן שלך מנסה כל הזמן לומר לי משהו ואת כל הזמן מפריעה ומתערבת בלי הפסק.

שמשון: אבא, אל תצעק עליה, (עצור) בבקשה.

תמר: (נפגעה וקמה) בא אחד שמוכר תירס… רוצה? (מתרחקת)

שמשון: לא. תודה. אולי תספיקי לקנות שנים בשביל עמי וגדי… הם נראים לא רע במדים… בחורות אוהבות מדים של צבא – לא?

תמר: אני הולכת למק־דיזל… אתה בא?

שמשון: את תמצאי את הדרך גם בלעדי… (משרטט בחול. תמר מסתכלת בו ויוצאת) ערב מזופת בטבריה… (קם) הרפת על הכתפים שלי… סרט מזופת… ערב מזופת… קנאה מזופתת… (שובר מקל) רק זה היה חסר לי, לריב עם תמר… “בא אחד שמוכר תירס – רוצה?” לא רוצה כלום… (מגיע לחדרו. נתקל בשולחן מרכיב משקפיו הכהים) ואני חשבתי שזה רק שבעה צעדים… הזכרונות כמו אגם דלוח… (מפזם השיר הבדואי)… שפת הים בטבריה… קולנוע… תירס… לקום כל בוקר לחליבה רק מפני שיהונתן משחק לו במילואים ולובש מדים כל שני וחמישי… רץ לצבא… משאיר לי את כל העבודה במשק… כן, כעסתי עליו אז –… דוד אחי – יהונתן אחי…

רמקול: (עולה קול צחוקם של מנוח וחנה)

רמקול־מנוח: בשביל לשמוע את קולי – את לא זקוקה למשקפים, חביבתי… אפשר כבר להתחיל לקרוא את המכתב של יהונתן – או שאת צריכה הכנות נוספות… חה. חה. חה

רמקול־חנה:… אמא ואבא ושמשון יקרים…

רמקול מנוח: “אמא ואבא ושמשון יקרים”… די. תנו לי את המכתב חנה – או שאני אתחיל לכעוס ברצינות. חה. חה. חה. זה מדגדג… חה. חה. חה. שמשון יכנס – ולא יהיה נעים…

שמשון: הם כל כך שמחו למכתב – שני “הזקנים” שלי…

רמקול־חנה: אז למה אתה לא קורא?

רמקול־מנוח: (משתעל. חגיגי) אמא ואבא ושמשון יקרים. שמעתם לבטח שעלינו על קני הפדיון בסיני, כך שאינני מגלה כל סודות. אני צנחתי עם הגדוד שלי במקום הנקרא מיתלה… עודד אתי וגם מצליח וגם הסמל יעקבי… אלו הם הבחורים, אמא, שהיו אצלנו לארוחת צהרים במשק… זוכרת?

רמקול־חנה: אם אני זוכרת? בטח, תיאבון עצום… זללו שהיה תענוג להסתכל… אתה שאלת אם אני זוכרת – או שיהונתן כותב אם אני זוכרת?

רמקול־מנוח: חה. חה. חה. לא אני – יהונתן.

רמקול־חנה: תמשיך, מנוח.

רמקול־מנוח: (קורא) מטוס פיפר יביא את הפתק הזה ממדבר סיני לצפון. תאמרי לאבא שלא יאמץ את הגב שלו יותר מדי וישאיר גם לי קצת סלעים, בחלקות… ששמשון אחי הצעיר לא ישכח להתקלח פעם בחדשיים לפני השינה…

שמשון: (בגעגועים) יהונתן אחי…

רמ־חנה: באמת מכתב נחמד וחביב.

רמקול־מנוח: (קורא) כאן, במיתלה, אתה חושב על אחי דוד… חבל שלא לקחתי אתי עוד כמה זוגות גרבים… להחלפה…

שמשון: חה. חה. חה.

רמ־חנה:… מה זאת אומרת עוד זוגות גרבים… כל הלילה גהצתי בשבילו…

רמ־מנוח:…החברה אומרים שאפשר “לעשות כביסה” במקום שמשה הוציא מיים מן הסלע – אבל לא מצאנו את המקום ואת המים… צחוק בצד…

שמשון: חה. חה. חה. זה “טפוס” זה…

רמקול־חנה: מה בצד?

רמקול־מנוח: צחוק בצד. זה ביטוי כזה… (קורא) “תהיו בריאים. אני כותב על הברך. כך שהכתב לא ברור” – לי הוא מספר – “הרוח מרוממת. איזה בחורים נפלאים יש לנו מתחת לכומתות האדומות. בעוד שנה, בזמן ששמשון ילך לצבא – הוא בא אלי, ליחידה שלי, נעשה ממנו גבר… כאשר אחזור הביתה תשמעו עוד הרבה ספורים… בנכם האוהב יהונתן”

(צרור מקלע)

שמשון: דוד ויהונתן, שלשה ימים לאחר מכן, הודיעו להורי שיהונתן נפל במיתלה. עודד נהרג. מצליח, נהרג. נהרג גם הסמל יעקבי.

צלצול פעמון

(אור על חנה היושבת, עטופה צעיף אבל, במקום בו ישבה כאשר מת דוד)

חנה: הש־כ־נים יח־לבו א־ת הפרו־ו־ת…

(צרור מקלע)

צלצול פעמון

מנוח: (נכנס עם כדור אדום) הם ישנים כמו שני מלאכים… נושמים ככה… שששש… חרש־חרש… רציתי איזה תרוץ להעיר אותם ולחבק אותם… אפילו לא זרקו את השמיכות… הם מתוקים, שני התאומים שלנו, שני הג’ינג’ים… לאכול אותם…

מנוח: ישנים… ישנים… ישנים… נושמים בשקט־בשקט… (מחבק את הכדור האדום) חבל שהם מתבגרים כל כך מהר…

שמשון: כן, הם ישנים, אבא. הם ישנים, אבא. אחד נרדם בלטרון והשני במדבר סיני. כן, אבא, הם ישנים (צלצול פעמון חשכה על מנוח וחנה) בבית יש תמונה של התאומים, מצולמים יחד בסיום בית־הספר החקלאי… יש הגיון מיוחד לארץ פלשתים… הורים באים, מבוישים קצת, נכלמים אל הצלם בטבריה, ומבקשים הגדלת תצלום… מימים עברו… אבא ואמא התחילו לשים יום יום פרחים ליד תמונת התאומים… זה שגע אותי… אי אפשר לחיות כך, עם בית־קברות על הכתף, מול העינים, לשאת מצבות בקר צהרים וערב… לא אמרתי כלום… שתקתי… מה אתה יכול להגיד לאמא ואבא כשאתה רואה אותם דועכים?… אחרי מות יהונתן גיסו אותי לצבא… היו לי הרבה שיחות עם תמר… כך, בחופשות… היו אז פעולות תגמול, פשיטות מעבר לגבול… היה מסע האלונקות הכבדות… היו האלמנות… האלמנה של יורם, של מיכה, של אריק… פחדנו… חששות… אתה בונה משפחה, מתחתן, ובגיל עשרים וחמש היא כבר לבושה שחורים… (לוחץ על הטייפ)

טייפ: (קולו של שמשון)… אחרי שנתים בתדמור חפשתי אותך, תמר… פעם, ליד המשרד של המשלחת הארכיאולוגית בירושלים… ירדת במדרגות… הלכת על המדרכה ממול… היה אור אדום ברמזור, ואחר כך אור ירוק – ומעבר החציה היה חפשי… אני לא חציתי אותו… רציתי שנפגש באמצע הדרך… אבל את הלכת… הפנת אלי גב – והלכת. כמו ליד שער הברזל, כאשר ספרת לי על תאונת המכונית… תמר… הענין הזה של הליכה לצבא הקבע… יכול להיות שנהגתי בהורי כחסר לב… יתכן… היום אני נורא מצטער על הריב עם “הזקנים” שלי… אבל… ששה חודשים, במשך ששה חודשים אחרי תדמור נשכתי את הטיח בחדרי, אצל הורי במושב… בתדמור – קירות. במושב – קירות. לעבוד מן הבוקר ועד הלילה… ולחזור אל העינים האטומות, אטומות מרב כאב וזכרונות, של “הזקנים” הטובים שלי… לא הייתי די חזק לשאת זאת – בלעדיך, לבד. ואז, תמר, קראו לי למילואים… ששה שבועות – הייתי פתאום מאושר – כן, בצבא הרגשתי שאני חי ולא פקעת עצבים המקוננת שוב ושוב על המתים… (הולך לעבר חדר האמבטיה) אחרי המילואים חזרתי הביתה… אל העינים של אבא – אמא, אל תמונת התאומים על הקיר, אל הכדור האדום, בו שחקו פעם שני ילדים קטנים… שלשה ילדים קטנים… אל בית עגום… אל זכרונות שרציתי לברוח מהם… (שמשון יצא)

מנוח: את דברת עם דוד והוא אמר לך שהוא לא רוצה ללכת לכדורי.

חנה: זה לא בדיוק כך מנוח

מנוח: הוא אמר לך בפרוש שהוא לא רוצה להיות איכר

חנה: מה אתה מתרתח מנוח

מנוח: מה זאת אומרת מתרתח? הוא אף פעם לא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לכדורי.

חנה: מנוח, הרגע. הוא רוצה ללכת לכדורי

מנוח: אני לא מבין, הוא רוצה או לא רוצה ללכת לכדורי

מנוח: מה אחרי כדורי?

חנה: דוד רוצה ללמוד רפואה.

(……במקור דף לא קריא בכתב יד.)

יוסי: (באכסטזה) אתה אחד ושמך אחד…

אמזלג/ז’אקו: אני אגיד להם – יכו אותך. יכו אותך. אם לא תחזיר לי – יכו אותך. אני אגיד להם. בוא הנה – לך מפה. תן לי את “הסולם”, יה שעטנז אחד…

יוסי: קח את הסולם שלך יה משוגע, יה מטורף, יה חתיכת טינופת… קח. קח. קח. תחנק אתו… תחרוט צפוף. צפוף. צפוף. תלחץ שיצא לך המוח החוצה… חתיכת זבל. (מנפנף בקרשים. שמשון מזנק ומוציא את הקרשים זורק אותם לצד. תופס ביוסי המתכוון להכות את אמזלג ודוחף אותו ארצה)

שמשון: די. די. די. אז אתה ספרת וז’אקו משוגע… – ואתה ספרת – אז הלכנו ונדפקנו. ואנחנו פה – דפוקים. והם שם – אז אתה ספרת – [ואלפנדרי? מלה לא ברורה] קוקו – ואני לא שופט שלך… ואף אחד לא שופט שלך… מפני שאף אחד לא יודע… מפני שכולם שם בבית – ורק אנחנו פה לבדנו… מנותקים… שכחו אותנו… מנותקים, שכחו אותנו…

(הולך לקדמת הבמה)

אמזלג/ז’אקו: אתה איש טוב, יה יוסי! רוצה את הסולם? קח… אתה איש טוב… יה יוסי…רוצה אתן לך את המרק שלי? את הלחם שלי? אתה איש טוב, יה יוסי… (נעלמים יוסי – אמזלג/ז’אקו:)

יוסי:… לחזור כמו אמזלג/ז’אקו: “שמחת צדיקים יש – יש”?… אז אני לא גבור – אבל אני גם לא משוגע… כשאני אלך ברחוב בתל־אביב לא ירוצו אחרי ילדים ויצעקו משוגע “משיגנער” משוגע, ויזרקו בי אבנים… אז אני לא גבור – אבל יהיה לי שקט… טוב שאני לא יודע כלום… מה חושבים ההורים שלנו?

שמשון: מי יודע…

אמזלג/ז’אקו: שמחת צדיקים – יש – יש. שמחת גדולים יש – יש. והיה לבי כחמרמר והיה כערער במדבר… ואמרו זה לזה…

יוסי: (מזנק אל אמזלג ותופש בקרשים שלו) די. די. די. תפסיק פעם עם ה“חמרמר” שלך…

אמזלג: המפקד, יוסי לקח את הצעצוע שלי, את הילד שלי, את סולם יעקב שלי, את אבא שלי… תגיד לו המפקד…

יוסי: (בלעג) “המפקד. המפקד”. (מחכה את אמזלג) תפארת גדולה ועתרת ישועה… אתה אחד ושמך אחד… והיה לבי כחמרמר –

שמשון: תפסיק, יוסי. תחזיר לו את הקרשים…

(…….המקור מחוק)

(אור על חנה. היא פורשת מפה לבנה על השולחן. שמה על השולחן בקבוק יין, כוסיות וצלחת פירות…)

חנה: (מסתכלת בתמהון בשמשון הנכנס ומחייך חיוך רחב, לבוש מדי צנחן, נושא עוזי ו“קיט־בג”) שמשון… בן… אתה פה?

שמשון: (צוחק) כן… אני פה… חה. חה. חה. תפשתי טרמפ בטבריה – והגעתי שעה קודם… (מחבק אותה תוך דבריו אלה כשהוא עדיין נושא את העוזי וה“קיט־בג”)

חנה: תשים את הדברים האלה…

שמשון: הו, הדברים האלה… לפרוזדור הדברים האלה… (נעלם וממשיך לדבר) מה להגיד לך, אמא… (נכנס) מה להגיד לך, אמא… אני “מת” למקלחת…

חנה: הו… (חשבה שיגיד משהו על געגועים לבית) כן… ברגע שטלפנת הדלקתי את הבוילר… עוד מעט… טוב לראות אותך, בן… ששה שבועות במילואים זה נראה הרבה מאד זמן… שב… אני תכף אכין לך… רוצה גם פיז’מה – או…

שמשון: כן, פיז’מה – לישון שבוע – שבועיים “מה זה עייף”…

חנה: קבלת עוד דרגה, אני רואה…

שמשון: כן. לפני חודש…

חנה: המממ… אבא בטח ישמח.

שמשון: (לוקח תפוח ומתחיל לנגוס) כוסיות יין?

חנה: אבא… רצה שנברך שה“חיינו” (שאתה חוזר לעבודה במשק) היה לו קשה בלעדיך

שמשון: (מפסיק ללעוס. מסתכל בתפוח. יושב)… למה שלא יקח פועל…

חנה:… לא אוהב כשזרים מסתובבים… זה לא אותו דבר… חלם על משפחה גדולה… כוורת דבורים… עובדים יחד – שמחים יחד… ירדת במשקל?

שמשון: לא חושב… הזענו טוב – אבל אכלנו מצוין…

חנה: בן.

שמשון: כן, אמא.

חנה: אני רוצה לומר לך משהו…

שמשון: אני מקשיב, אמא.

חנה:… אבל… אבל תבטיח לי שלא תכעס עלי…

שמשון: המממ… (מחייך) טוב, אני מסכן – אני מבטיח… (קם)

חנה:… זה… תראה…

שמשון: אמא’לה, תגידי כל מה שמונח לך על הלב… הבטחתי – לא?

חנה: (נבוכה) כן… נכון… אני כבר רוצה לדבר אתך הרבה זמן…

שמשון: אבל אבא נכנס ומפריע? (בחיוך ממזרי)

חנה: חה. חה. חה. אתה שובב… לא… לא זה…

שמשון: את יודעת מה… נסע לתל־אביב… נקבע פגישה במסעדה מפוארת… נלך לתיאטרון – ואחר כך נשב באיזה בית קפה קטן – אמא. אמא. אמא. ועכשיו ברצינות – מה רצית להגיד לי? (יושב)

חנה: אז זה כך… לפני שאבא יכנס – ואני לא רוצה שהוא ידע שדברתי אתך…

שמשון: אבא חולה?

חנה: לא. הוא ברפת… עם מטר ועפרון על האוזן… תכניות… חכה שתחזור… זה שני דברים… אולי אתה לא תהיה יותר ביחידה קרבית, בן, אל תכעס עלי… אבל… לא ישנים בלילות… חושבים ולא נרדמים – היחידה הקרבית הזאת… אחרי כל מה שהיה… אתה לא חושב שמספיק עבר עלינו? אבא לא ידבר אתך – אבל גם הוא… הוא לא נרדם בלילה… הוא לא יגיד אבל אני יודעת שהוא חרד לך, בן… כמה אפשר… כמה אפשר… אנחנו בסך הכל בני־אדם…

שמשון: מה הדבר השני? (קם)

חנה: למה יחידה קרבית דוקא? המשפחה שלנו כבר… אתה היחיד…

שמשון: מה הדבר השני?

חנה: אתה כועס.

שמשון: לא. (פאוזה)

חנה:… אני יודעת שאתה כועס… אני כמעט מתביישת לדבר על זה… אבל למה לא תבקש העברה מהיחידה הקרבית? זה לא בושה… אז תגיד שזה לא בגללך – שזה… ההורים שלך מבקשים… ועכשיו – תמר – אילו היית כותב לה אז החיים שלך היו אחרים… אילו… שתהיה קצת שלוה… לא פחדים… פעמים באו והודיעו לנו מהצבא… אז תמר אתה תהיה יותר בבית… שלא נדאג תמיד… חיים נורמלים רק פעם אחת… זה יותר מדי? לא יחידה קרבית… מספיק… זה מה שאני מבינה… שאתם לא נפגשים… שכאילו הכל נגמר… אבא ואני רצינו… שתבנה משפחה… שתתחיל לחיות כמו… צריך לחשוב גם על העתיד… שלא נדאג תמיד שחס וחלילה קרה לך משהו… הלכת למילואים – והבית היה ריק… כמה נכדים קטנים בבית… הכל היה נראה אחרת… היה טעם… קצת נחת… למה לא? זה מה שאבא חלם – כוורת… עובדים ביחד… אז לא היה לנו מזל… יש משפחות שיש להם מזל – ויש משפחות שאין… אתה אולי לא הרגשת – אבל אבא… ככה, אצלו בתוך הלב… הוא בריא – כן. אבל הוא לא מה שהיה פעם… אז זה שני הדברים… לא יחידה קרבית – גם אנחנו אוהבים את תמר… אני מקוה שאתה לא כועס, בן?

שמשון: לא. אמא. לא. מה פתאום כועס? את בסדר… בענין הזה של היחידה הקרבית… דואגים לשמור עלי… ואני לא גבור כל כך גדול… אז הכל יהיה בסדר…

חנה: ליחידה ההיא… אז… לתדמור… ספרו לנו שהתנדבת… אתה לא מספר לנו שום דבר…

שמשון:… המממ… נו, אז הייתי סייח צעיר… נושך את הרסן… מתפרץ (מחקה צהלת סוס)… היום אני שומר על עצמי… הולך רק כשמוכרחים… לא בורח – אבל גם לא מתפרץ להתנדב…

חנה: ותמר? אני לא מתכונת לרעה… אבא ואני רוצים פשוט לראות אותך מאושר… המצב הזה, זה הכל רק בגלל תאונת המכונית?

שמשון: זו לא היתה תאונת מכונית.

חנה: לא?

שמשון: לא. (פאוזה) ולידעתך אני כן כתבתי לה… אז יום אד היא תרצה לחזור, הגברת תמר, בדיוק באותו יום שהדלת תהיה סגורה ונעולה. (פאוזה) ואת לא אומרת אפילו מלה על ענין “תאונת המכונית” לשכנים שלנו…

חנה: ולאבא?

שמשון: לאבא את תספרי בין כה וכה – אני מכיר אתכם…

חנה: אני מצטערת שהתחלתי בכל השיחה הזאת… אמרת פיז’מה – נכון?

שמשון: כן, אמא. מקלחת – פיז’מה – ולמיטה – לישון. גם לאכול… זה, – אולי קודם לאכול – הכל מ“להפך”…

חנה: אני שומעת שאבא בא… אז לא דברנו כלום…

שמשון: אמא. (מחבק אותה. מרים אותה. מסתובב אתה) אמא. אמא. (מנוח נכנס. עפרון נגרים על אוזנו ומטר “מזנק” בידו) לאכול אותך, אמא.

מנוח: הי. הי. הי. די מספיק.

שמשון: (כשהוא מוריד את חנה) מה אתה אומר לי מספיק? היא אמא שלך או אמא שלי…?

מנוח: זו בדיחה טובה לספר במחלבה: אז הבן שלי שואל אותי: “זו אמא שלך או האמא שלי?” (לחנה) אני אומר משהו – ואת בכלל לא צוחקת…

חנה: כן. (רוצה לצאת למטבח) אני הולכת להכין…

מנוח: רגע, רגע, חביבתי – לפני שמכינים – עושים ש“החיינו” ומתחילים להרחיב את הרפת… הזמנתי מלט… קרשים… רעפים… תראו… תראו… (מצביע על כתפיו של שמשון) “פסיק” נוסף… אפילו לא ספר לאיש… שומר סודות הבן שלנו… “מולדייץ” (טפיחה)… לא רוצים לשתות? מילא (מוזג לעצמו) חבל… אמא ספרה לך שחיכיתי לך בכליון עיניים? אולי נעשה גג שטוח מבטון ולא רעפים? מה אתה אומר?

חנה: מנוח, די מספיק, מחר… הבן עייף.

מנוח:… בגילו לא מתעפים… אתה עייף…?

שמשון: (בחיוך) קצת…

מנוח: (לוגם)… בטח שמחו לראות אותך… שם… בצבא… אבל פה, בבית שמחים שבעתים… בלי טפיחות על הכתף… של “חברים – גנרלים”… צחצוח נעלים… אני שמח שאתה שמח לחזור הביתה… נעקור הרים ביחד… ששה חדשים אחרי תדמור – ושוב מילואים… זה לא כל כך צודק… אבל… מילא… נסלח להם… “פסיק” יפה… פגשת הרבה מכרים ישנים?

שמשון: כן.

מנוח: זה טוב. יוצאים קצת לצבא וחוזרים במשנה מרץ… הגדלתי את חלקת האספסת בשני דונמים…ועכשיו נהרוס את הקיר של הרפת שפונה לדרום… נרחיב… נרחיב… גם את המתבן… יש לך אבא מלא מרץ – הה? לא מה שהיה – אבל מרץ יש… תן להסתכל בך…

שמשון:… אתה יודע, אבא, מעבירים אותי מהצנחנים.

מנוח: לא?

שמשון: כן.

חנה: זה טוב… שוחחתי אתו פה, רק עכשיו – אף מלה – רק לאבא הוא מספר הכל… אני באמת שמחה, בן.

שמשון: אין מה לשמוח במיוחד… “החברים – הגנרלים” הציעו לי לעבור לשריון.

חנה: למה לשריון?

שמשון: דברתי עם הרופא של החטיבה… ברגלים שלי, כך הוא אומר, מוטב שאעבור ליחידת שריון… הולך – מתחיל לכאוב אחרי הקילומטר הראשון… המוטור נעשה קצת חלוד… מיושן… בשריון אקבל חלקי חילוף…

מנוח: טוב, עד זמן המילואים הבא – יהיה לנו זמן לחשוב…

שמשון: הציעו לי לעבור לצבא הקבע.

מנוח: הציעו – הציעו… שיציעו – מה איכפת לך.

חנה: מה הוא אומר?

מנוח: יש שם בצבא איזה משרד מיוחד להצעות… בטח איזה גנרל יהודי שקוראים לו אלוף… זה לא רציני… (פאוזה) מדדתי מהרפת למתבן… אם נסיר שני עמודי בטון… נוכל לחבר את הרפת למתבן… יהיה תענוג לעבור במריצה… משטח בטון – כמו “פלאזה” – (פאוזה) מה בדיוק הציעו לך, בן?

שמשון: לחתום על צבא הקבע.

חנה: אני מקוה שאתה לא הסכמת?

שמשון:… אמרתי שאחשוב…

מנוח: רגע. רגע. רגע. אמרת שתחשוב בכובד ראש – או שזה היה סתם תרוץ לדחות אותם?

חנה: אתה לא יודע שהבן שלך לא משתמש בתרוצים כאלה?

מנוח: חביבתי…

חנה: אולי מוטב ונשוחח מחר… נכון שאתה עייף, שמשון?

מנוח: חביבתי, למה לדחות למחר? למה לא אדע היום, עכשיו?

שמשון: אבא, אמא צודקת…

מנוח: הענין הזה של צבא הקבע…

שמשון: אבא. אמרתי להם שאחשוב… אז תן לי עוד יום – יומים.

מנוח: אני חיכיתי שנתים. לא יום ולא יומים… ועכשיו ששה שבועות…

שמשון: אבא… (נגש ורוצה לדבר… מתחרט)… תראה… העבירו אותי מהצנחנים לשריון…

מנוח: זה כבר שמענו…

שמשון:… (בכעס) אולי תגיד לי מה אתה מסתכל בי כך?

מנוח: איך?

שמשון: אתה יודע בדיוק איך – כאילו השמיים נפלו ארצה…

חנה: בן… אל תתחילו לריב… שמשון הולך להתקלח – ואני למטבח… להכין…

מנוח: (מתפרץ על חנה) אולי תגידי לי למה את תמיד מתערבת כשאנחנו משוחחים?

חנה: אבל… מנוח…

מנוח: הבן שלך מנסה כל הזמן לומר לי משהו – ואת כל הזמן מפריעה ומתערבת בלי הפסק. זה לא יתכן כך.

שמשון: אבא, אל תצעק עליה… (עוצר עצמו)… בבקשה…

מנוח: מה רצית כל הזמן לומר לי?

שמשון: שמעת – הציעו לי לחתום לשריון. זה הכל.

מנוח: זאת אומרת שאתה חותם לצבא הקבע?

שמשון: כך הציעו לי.

מנוח: זה מה שהציעו לך – ומה היתה תשובתך, אם אפשר לדעת, להצעה כזאת?

שמשון: שאחשוב על הענין…

מנוח: תחשוב? (פאוזה) תחשוב גם על אמא שלך? תחשוב אולי גם קצת עלי? תחשוב שלא היית פה שנתים…?

שמשון:… אבא… אולי תשב?

מנוח: (מופתע) מה?

שמשון:… שום דבר…

מנוח: אמרת שאשב? (פאוזה) זה מעצבן אותך שאני מתהלך?

שמשון: (רוצה להגיד “כן”) לא. לא. מעצבן אותי שאתה מתהלך…

מנוח: אמרת להם שם בצבא שאתה בן יחיד עכשיו?

שמשון: לא.

חנה:… אבל זה לא יתכן ככה… זה פה הבית שלך – הם מוכרחים לדעת בצבא…

מנוח: חשבת פעם שאנחנו לבד עכשיו… שאתה היחיד שנשאר לנו? חשבת שאולי אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם?

שמשון: חשבתי.

מנוח: והמסקנה היא שאין בית, אין הורים, אין אמא… הכל הפקר? שאנחנו לבד נמשיך להיות רתומים למשק, לעבודה? זו המסקנה – לא?

שמשון:… אבא – אני לא…

מנוח: שאנחנו, בגילנו, נמשיך לסחוב על הגב את הכל? תסתכל על אמא שלך… תסתכל עלי…

שמשון: אבא… אתה לא מקשיב…

מנוח: עובדים, עובדים… עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה… רוצים קצת… ככה… נשאר רק בן אחד…

חנה: בן, אל תלך… תשאר בבית…

שמשון: (בעצב) אני לא יכול אמא…

חנה: לא יכול?

מנוח: לא יכול מה? אתה אף פעם לא אמרת… כל כך הרבה שנים… אני לא מבין למה לא באת אלי… אל אמא… לדבר… אף פעם לא אמרת שום דבר… אתה לא יכול להשאר אתי? להשאר עם אמא? אנחנו פתאום לא שיכים? מה זאת אומרת אתה לא יכול להשאר בבית? אז מה יהיה עם המשק?

חנה: זה הכל בגלל תמר?

שמשון: לא רק… גם… ישבתי פה חצי שנה אחרי השבי… מה עשיתי בערב? שכבתי על הגב והסתכלתי בתקרה בדיוק כמו בתדמור…

מנוח: זה בדיוק מה שאני אומר… תריסים מוגפים… שכבת על הגב… מסתגרים… לא יוצאים – אז מה אתה בא עכשיו אלינו בטענות?

שמשון: אני לא יכול להשאר בבית, אבא.

מנוח: למה? תגיד לי מדוע?

שמשון: אתה חושב שזה גרם לי אושר להגיף תריסים?… אבא, אני לא מה שהייתי פעם… וגם אתה לא… אני לא יכול יותר לפזר אוכל לתרנגולות… לא מסוגל לגדל צנוניות… וזה לא כל כך איכפת לי אם הכרובית מצליחה או לא מצליחה… תראה, אבא, אל תבין אותי לא נכון… הייתי רוצה שזה יהיה איכפת לי – אבל זה לא… זה לא… זה לא… אז מה אני צריך לעשות, לדעתך? לשבת כאן, לעבוד כמו שתי פרדות ולחכות עד שהגברת תמר תואיל בטובה לכתוב או להופיע? אתה תצחק, אבא, אבל תאמין לי שלא איכפת לי כלל כמה פרות יש לנו… אני לא רוצה לפגוע בך, לא רוצה להכאיב לך – אבל אין לי מה לעשות בבית הזה… נגמר לי… נגמר לי הכדור האדום, נגמר לי הפרחים יום יום ליד הצלום שלהם… נגמר לי הגניחות הארוכות שלכם… שם… בחדר השני… אז אם אני לא יכול להשאר פה – אני צריך להיות באיזה מקום – לא? צריך לעשות משהו – לא? צריך לפרנס את עצמי – לא? מה אני יודע בכלל לעשות? חשבת פעם אבא שהבן שלכם בעצם יודע רק שני דברים: חקלאות ולהרוג… יש לי רק שני מקצועות ביד – אז אם אני פה לא מסוגל להשאר – אז לאן אני הולך?

חנה: אבל מישהו צריך להמשיך כאן… מה יהיה עם המשק?

שמשון: מה אני יודע מה עם המשק… מה אני צריך לדעת מה עם…

מנוח: (בצעקה) מה זאת אומרת אתה לא יודע מה עם המשק? ארבעים שנה מחזיקים בצפרנים… עושים הכל… מאמצים… מעבר לכוחות… אז מה אתה בא לי בוקר אחד וזורק לי את הנאומים הללו ישר בפנים…

שמשון: (חרישי) מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שהחברים היחידים שיש לי הם כולם בצבא… שטוב לי שם… שאני עושה משהו… שצריכים אותי…

מנוח: אתה לא אמרת לי מה יהיה גורל המשק?

שמשון: אבא, מה אתה רוצה מחיי? משק? תעשה מה שאתה מבין… תקח פועל…

מנוח: (בציניות) פועל – המממ?

שמשון: פועלים.

מנוח: פועלים – המממ?

שמשון: תצמצם (פאוזה ארוכה) טוב, אז תגדל קוצים על החלקות – מה אתה רוצה ממני? פועל. פועלים. תצמצם. אתה שומע רדיו – לא? ל“כוחותינו אין נפגעים”… רק… רק… שלושה פצועים קל… מה זה פצוע קל? כורתים לצביקה רגל – זה פצוע קל… יואב מאבד עין – זה פצוע קל… רפי, אברהם ומשה – משותקים בכסא גלגלים – לכל החיים שלהם – זה פצוע קל – אז תקח פועלים – או תגדל קוצים על כל החלקות… אתה חושב שאני מטומטם כזה שאני לא יודע לקראת מה אני הולך… לפני שבועים – עכשיו תשמע – רציתי לא לספר לכם – אבל עכשיו תשמע – החזקתי את זה – ככה, תקרית קטנה… אני לא חושב שהודיעו אפילו בעיתון… הכניסו לו את המעים בחזרה לבטן… אני אפילו לא זוכר את שמו – עמדתי והקאתי את הנשמה שלי החוצה… שם בואדי… אז אני לא יכול לשחק במשק… כשהחברים שלי נה־ר־גים… תבין, אני לא יכול להשאר בבית… אני ניסיתי… ואל תגיד לי שלא… אבל לא יכול יותר… אז או שתקח פועל – או שתגדל קוצים… לא יכול לשחק במשק, לגדל צנוניות ופטרוזיליה לחלק אוכל לתרנגולות… זה נשמע כמו בדיחה…

מנוח: (תוך כדי תפישת חולצתו של שמשון) את יורק לבאר ממנה שתית… (חוזר כמה וכמה פעמים על משפט זה).

חנה: מנוח. מנוח, לא. מנוח אני מבקשת. תפסיקו. די, מנוח. לא.

שמשון: אבא… אבא… אני אוהב אותך… אבא… תבין… תבין…

מנוח:… ארבעים שנה… מגדלים ילדים… הבן שלך יורק לך ישר לפנים… בשביל מה – בשביל מי?

חנה: מנוח – לא. מנוח – לא.

מנוח: חסר לב… חסר מצפון…

שמשון: אבא… זה לא הצדק שלי מול הצדק שלך, אבא… רציתי רק…

חנה: בן… רצית להתקלח… אתה צריך לאכול…

מנוח: חסר מצפון… לי הוא מספר… רדיו… חפרפרת. לך ותחפש שוב חפרפרת. חסר לב שכמותך… לך לצבא – ותעזוב שני אנשים שנתנו את כל חייהם בשבילך… לך תמצא לך חיים יותר קלים… לך ואל תחזור לבית הזה… לך מכאן. לך מכאן. לך מכאן.

חנה: בן. בן. בן.

שמשון: (לנפשו)… אני באתי מהמילואים… (למעלה דברי שמשון ומנוח משתלבים…) רציתי לספר לך… למה לריב – אבא? למה לריב? אני אוהב אותכם… אני אוהב את הבית הזה… כשיהיה לי טוב – אני אחזור… לא רציתי לצעוק… אני מצטער… לא רציתי לריב… אני מצטער, אבא… אמא, באמת… תגידי לאבא… זה לא הצדק שלי מול הצדק שלו… אמא… אבא…

(חשכה על חנה ומנוח)

אמזלג: (אור עליו) המפקד… (נושא חבילה וגלגל הצלה)

שמשון: אמזלג? חשבתי שכבר לא תבוא…

אמזלג: התאחרתי – אבל התגנבתי לבית־החולים דרך המטבח… חה. חה. חה. הבאתי לך פירות, כמו שהבטחתי…

שמשון: אני באמת שמח שבאת…

אמזלג:…כשיש פה האחרים… אני לא כל כך… עכשיו יש פה שקט… יכולים לדבר…

שמשון: שב, אמזלג.

אמזלג: לא תאמין מה שאני מספר לך… יוסי הלך. איננו.

שמשון: אני לא מבין אותך, אמזלג.

אמזלג: טבע יוסי.

שמשון: טבע?

אמזלג: כן.

שמשון: מוזר. (פאוזה) אתה יושב?

אמזלג: לא המפקד – צריך לתפוס אוטובוס לירושלים… רק הבאתי לך מהפירות והירקות – ואני אתגנב החוצה שוב דרך המטבח… (יושב) באתי הבוקר הזה לים… בדרך כלל נותן לי יוסי “חסקה” ומשוט ארוך… ככה… אז אני בא לסוכה של המציל – אין יוסי. עומד שם אחד חדש… אומר לי לא קראת בעתון? אני אומר לו מה אני צריך לקרוא בעתון? אומר לי זה – יש לו שן זהב נוצצת בפה שלו – יוסי טבע… המשטרה חוקרת איך ולמה… אז הלכנו מכות – הרגיז אותי המציל החדש ועלה לי הדם לראש… אמרתי לו זה גלגל ההצלה שכתוב עליו תדמור – אני לוקח… צצצצצ… כך מדבר זה המציל החדש… ולא אחד שמדבר, אלא כמו יורק… צצצצ…

שמשון: חה. חה. חה. אתה טפוס, אמזלג. אז מה, הלכתם מכות?

אמזלג: בטח. חצי האנשים שהיו בשפת הים עשו מעגלים. צועקים תן לו. תן לו בשינים. לא יודע למה, אבל היו שמחים לראות שנים הולכים מכות… אז לבסוף בא שוטר עם קרחת – בלי שפם – אבל קרחת גדולה… מפריד… שומע מה שיש לי לומר, ולא תאמין, אומר למציל: הבחור הזה ישב אצל הסורים ומגיע לו קצת כבוד… מה הוא רוצה בסך הכל – כך אומר השוטר – מזכרת מהחבר שלו – אז איזה אזרח אתה שלא נותן כבוד לבחור שהיה בשבי… חה. חה. חה. חצי תל־אביב עשתה התקהלות סביבי… היתה חתיכה בלונדינית ושמנה נלחצה אלי כל הזמן עם הזה שלה… חה. חה. חה. חשבתי שאני מתעלף מרוב תענוג… אז המציל שמדבר צצצצצ… עושה אתי לחיצת ידים כללית, האנשים בחוף צועקים “אברבו – אברבו”, כאילו אני מהקרקס הבולגרי – נותן לי את הגלגל – ואני רץ לנסוע אליך… חה. חה. חה.

שמשון: חה. חה. חה.

אמזלג: איך יכול היה לטבוע כשהוא בעצמו מציל? (פאוזה) החיים באמת כמו חידה, כמו משל, כמו סיפור אמיתי מהעתון… כמו עגלה נוסעת השדה של אבטיחים…

שמשון: חה. חה. חה.

אמזלג: כמו שהייתי אומר, נוסעת עגלה בשדה של אבטיחים… פה השדה ופה העגלה. נוסעת, נוסעת, נוסעת. נוסעת על ארבעה גלגלים… פתאום מפוצצת “טבטיח”… ככה… למה מפוצצת אבטיח אחד ועוזבת אבטיח אחר שלם לגמרי? הולכים מדחי אל דחי… ככה זה בחיים… רוצה את הגלגל, המפקד?

שמשון: שיהיה אצלך, אמזלג. תודה.

אמזלג:… אז איך החיים, המפקד?

שמשון: מתרגלים… מה אצלך?

אמזלג: הרופאים ב“מוסד” אמרו שאני כבר בריא ברוחי – רק לא רצוי להתעצבן… אבל פסול לחלוטין לשרת בצ.ה.ל. כשהיתה מלחמת “ששת הימים” התנדבתי לעזור לאמבולנסים בירושלים… התבישתי לשבת בבית… אין לי השכלה די גבוה – אז אני עומד במקום של אבא שלי. צועק: עגבניות. ברונז’ינס, קוסלך, חצילים – הכל לפי העונה… ואם אני אתחתן, כבר אתן לילדים שלי השכלה גבוה במיוחד – זה עוזר בחיים.

שמשון: כן.

אמזלג: אז אולי לא יהיו טוראי פשוט כמוני – אולי ילכו אפילו לבית־ספר לקצינים בצ.ה.ל.

שמשון: חה. חה. חה. אתה כבר דואג לעוד עשרים שנה… חה, חה, חה. אתה משעשע… כשאתה בא לבקר אותי – אני צוחק… בחיי.

אמזלג: כשאנחנו נולדנו היו מלחמות? – היו. כשהם יוולדו יהיו מלחמות? – יהיו. זה ה“גורליות” שלנו כמו שאומרים… ואתה לא יכול לברוח מה“גורליות” הזאת – נכון? אני זוכר בעל־פה מה שאמרת לי, המפקד, עוד בתדמור: “ארץ כנען זה אגוז קשה”… רגע, רגע. אל תגיד… כן “בארץ ההיא שויצריה עושים רק שעונים וגבינה – אבל לא קמו להם נביאים גדולים”…

שמשון: חה. חה. חה. אמרתי עוד כמה שטויות… חה. חה. מה שאתה מוצא לנחוץ לזכור…

אמזלג: תגיד מה שתגיד – ארץ גדולה – הארץ הקטנה שלנו… רק טוב שיהיה פעם כבר שלום עם הערבים – בשביל השינוי… נמאס ככה… בני קין הורגים את בני הבל, בני הבל הורגים את בני קין… וסוף כל סוף אנחנו קצת בני־דודים – לא? שיהיה שלום במשפחה… הלואי, אמן ואמן – המפקד, אני הולך עכשיו, ואל תשכח לאכול את הפירות שהבאתי לך… אתה לא רוצה שאשאיר לך בכל זאת את הגלגל?

שמשון: תקח אותו

אמזלג: אני אבוא לבקר אותך בשבוע הבא…

שמשון: תודה על הכל, אמזלג. אני באמת שמח שאתה זוכר אותי…

אמזלג: זה לא יפה לדבר כך… אנחנו חברים – לא?

שמשון: (בחיוך) כן. בטח. כמובן.

אמזלג: אז להתראות, המפקד. (פוסע)

שמשון: להתראות, אמזלג. (פאוזה) אני מקוה – כאשר תתחתן – לא תשכח להזמין גם אותי לחתונה.

אמזלג: (חוזר) מה אתה מדבר? תהיה אצלי שושבין ראשי שבראשי, בחיי ראשי – (הולך) חה. חה. חה. רק שאין לי עוד כלה להתחתן נגדה… חה. חה. חה (יוצא)

(אחרי שאמזלג/ז’אקו יצא)

שמשון: חה. חה. חה. איזה בחור חמד אמזלג… (נפילה) יוסי… לכוחותינו אין נפגעים… פעמיים חורף, פעמיים קיץ, פעמיים אביב… מוזר… הלכו… נפלו… אינם… (מפזם חרישית – כזכרון רחוק…) שמחת צדיקים יש־יש… (הולך לעבר חדרו. מפזם כזכרון את השיר הבדואי)… מחר תהיה האזכרה, יום השנה במושב… (מפזם השיר הבדואי) אבא ידבר… אני לא אסע לשם… אני אשאר כאן (מפזם)… שמחת קלוסה יש יש… אהיה החפרפרת העוורת המגששת דרכה על כבישי אספלט בעיר… (מפזם) שמחת צדיקים יש־יש (צלצול) פתוח, (מפזם) שמחת קלוסה יש־יש. (צלצול) פתוח, פתוח. הדלת פתוחה – או שאתם חרשים שם? (נכנס מנוח) מי זה?

מנוח: זה אני, בן.

שמשון: (נרגש מאד) אבא…

מנוח: כן, בן, זה אני… (מסתכל בצנצנת התרופות על השולחן…) אני בין כה וכה בתל־אביב… אתה יודע, הועידות החקלאיות, מפעם לפעם… אז כן… אז חשבתי… בעצם כדאי לבקר… כדאי לנצל את ההזדמנות לגשת ולבקר את הבן שלי… רק לכמה רגעים… פשוט אני עסוק מאד… אלף ענינים לסדר… ולא הייתי רוצה להפריע לך… (נוכח שתיקתו של שמשון) המממ… אני לא זוכר אם ספרתי לך, אבל, תמר היתה אצלנו… ככה… בקור קצר… שיחה עם אמא נשים – אתה יודע… מדברות… (שתיקה ארוכה) הקשבתי בחצי אוזן… התגלחתי זזזזז… החשמלית שלי… לכבוד הנסיעה לתל־אביב… גלוח… והקשבתי… חרסים… אגוזים… אני לא בטוח שתמר הבינה.

(אור על תמר וחנה)

חנה:… זה לא בדיוק כך… אז את חופרת… את תמצאי אפילו חרסים יוצאים מן הכלל… של החיים אז… אז מה זה אומר? תחשבי… בינתיים השנים הכי טובות של חייך עוברות… על מה? תחשבי. חה. חה. חה. מפענחים חיים עתיקים – ושוכחים את עצמנו…

חנה: (המשך) בשביל מה זה טוב, חשבת? אלוהים נותן אגוזים קשים למי שאין לו כבר שינים… חה. חה. חשבת?

תמר: כן… אבל… בבית מחכים לי… (פוסעת) טוב היה לראות אותך שוב…

שמשון: שב, אבא, שב.

חנה: (הולכת אחרי תמר) הכרתי אשה אחת, אז מה? – כשהיתה צעירה ויפה היו לה תכניות, אז יום אחד מצאה את עצמה די זקנה, די מקומטת ולא יכלה כבר ללדת… אז מה שוות כל התכניות – חשבת על כך? את אוהבת את שמשון – לא?

תמר: כן.

חנה: אז מפני שהוא… שהוא עכשיו… (עוור) במצבו? (פאוזה) כאשר באנו לארץ ישראל, היו לנו הרבה חלומות יפים… באמת… על מה לא חלמנו… הזדקן מנוח… כאילו הצטמק… זה מדעי שאדם זקן מצטמק?

מנוח: (מסתכל בצנצנת) סובל מכאבי ראש?

חנה: אילו דוד ויהונתן היו נשואים – היו לנו עכשיו נכדים גדולים. כן. נכדים…

תמר: (לנפשה) ואלמנות…

חנה: מה אמרת?

תמר: שום דבר. סתם כך… הרהור כזה… לא חשוב…

שמשון: מה שאלת?

מנוח: שאלתי אם אתה סובל מכאבי ראש? (שתיקה ארוכה. מנוח מסתכל בשמשון. שמשון עג מעגלים על הרצפה במקלו)

חנה: אני זוכרת אותך קטנה כזאת – עם “צאפאלך” – אצלי בגן הילדים… החיים זה לא בדיוק… זה אחרת… במושב לא יסלחו לשמשון אם לא יבוא ליום השנה… הנה, את באת… כולם באים… מתפזרים בכל קצות הארץ – אבל באים… פעם לחתונה – פעם ל… רוצים לברוח אבל אי־אפשר… ככה זה… אבא שלך ספר לך על המברק שקבלנו מג’ק?

תמר: כן. ספר לי.

חנה: את רואה, אי אפשר אף פעם לדעת… פתאום מברק כזה… מרטין שלו… בן אחי רופא… ממש רופא… היה ג’ינג’י כמו התאומים… ויטנאם… תמיד רצה לשלוח לנו כרטיסים, ג’ק… שנברח מהצרות כאן… אז יהודי בורח מרוסיה לניו־יורק – והבן שלו בג’ונגלים של ויטנאם… יקברו אותו באיזה מקום שקוראים לו ניו־ג’רסי… היה ג’ינג’י… משונה… לא מבינה כלום… תשתי משהו?

תמר: לא חושבת. גם ההורים שלי לא ראו אותי הרבה זמן… קפצתי רק לרגע, להגיד שלום לגננת שלי… את נראית דוקא מצוין… באמת…

חנה: חה. חה. חה. יפה. יפה מצדך… טוב שלפעמים זוכרים את הגננת הזקנה… (פאוזה) אני נוסעת עם מנוח בשרות טכסי של 10 מטבריה לתל־אביב… תבואי אתנו? נדמה לי שזה רעיון לא רע… (בחיוך) “שלשה מושבניקים נוסעים לתל־אביב”…חה. חה. חה. כמו שם של סרט – לא? נסע ביחד – נקח את שמשון – אז תבואי?

תמר: אינני יודעת… רוצה לחשוב… (פוסעת מחנה) אינני יודעת… טלפנתי – הוא לא עונה לטלפונים, שמשון. אולי בערב עוד אגש אליכם… נדבר… (יצאה)

חנה: תמר… (הולכת אחריה) תמר… אני מוכרחה להגיד לך משהו… אולי כדאי שנגש ביחד, וכאשר… מנוח, אני חוזרת מייד… (יצאה)

מנוח: לא כדאי להתרגל… לא בריא… זה אפילו מסוכן, לפעמים.

שמשון: (בחיוך ציני) באמת?

מנוח: כן, קראתי בעתון שיש לפעמים כל מני סיבוכים אפילו מאספירינים למשל.

שמשון: (מחייך) כן, זה נכון. (פאוזה) כך. בדרך כלל החיים שלנו בארץ הזאת לא מסובכים… אתה יושב, אבא?

מנוח: (יושב במהירות על קצה הכסא) כן, כן. אני יושב.

שמשון: תשתה משהו?

מנוח: (נבוך) מה?

שמשון: שאלתי אם תשתה משהו.

מנוח: המממ… לא הייתי רוצה… זאת אומרת להטריד אותך.

שמשון: שום טרדה. מתרגלים, אבא. כן. אני כבר מטגן אפילו חביתות… מה זה טבח? אשף המטבח, אבא. שלא לדבר על קפה ותה…

מנוח: (נפלט מפיו) אני שמח… כלומר, מה שרציתי להגיד זה…

שמשון: זה בסדר, אבא. זה בסדר. תה? קפה? מה תשתה?

מנוח: לא, בן. באמת תודה… הועידה החקלאית… אני צריך, אולי למהר. אבל לפני זה – רציתי להגיד לך משהו… כל הדרך חשבתי ש…

שמשון: (בחיוך) הודיעו ברדיו שהועידה החקלאית נדחתה עד להודעה חדשה…

מנוח: כך הודיעו ברדיו?

שמשון: כן, אבא, עד להודעה חדשה. (יושב לרגלי אביו) אני שמח שבאת, אבא.

מנוח: (נרגש עד לדמעות) באמת?

שמשון: כן. (אוסף ברכיו אל חזהו. נשען בראשו על ברכיו)… אני מכיר אדם אחד שעמד מול הראי בחדר האמבטיה… כמה “פילולים” ומיים… ומשכיבים את הזכרונות לישון, שיר ערש נפלא… שקט ודממה… ואז החבר שלי חושב על איזה יוסי. יוסי שהיה אמיץ לב בקרב… אין כמוהו… אריה… אבל כאשר באו רגעים של יסורי יום־יום, יסורים של טיפה ועוד טיפה – הוא נשבר… נשבר. אז אמר החבר שלי בלבו: מה ההבדל? הסורים שברו את יוסי בתדמור וגם אתה נשברת על־ידי אותם הסורים עצמם כאשר נשרף הטנק שלך מול מוצב עזיזיאת… אז הוא זרק כדור אחר כדור לתוך הכיור… עם זרם המיים… “פילולים” (מפזם השיר הבדואי)

מנוח: (נבוך) מי הוא החבר, בן?

שמשון:… הוא שלח לו גלגל הצלה, יוסי… צריך לפעמים יותר אומץ לחיות… (מפזם) שמחת קלוסה יש־יש… (חרישי מאד)

מנוח: (תופש לאט לאט על מה מדבר שמשון…) אני שמח, בן…

שמשון: (נרגז) מה?

מנוח:… אני שמח שהדלת היתה פתוחה…

שמשון: (בהחלטה ובשקט רב…) גם אני, אבא. גם אני… (מגשש ומחזיק בכף ידו של מנוח)

מנוח: (באנחה גדולה שאיננו יכול לעצור אותה) הו, אלוהים.

שמשון: (ברכות. כמו ילד חולה… ) מה אמרת, אבא?

מנוח: שום דבר. (צלצול טלפון) הטלפון… להרים?

שמשון: לא.

מנוח: אולי זאת אמא?

שמשון: לא. אמרתי; לא. (פאוזה. הטלפון משתתק) איך במשק?

מנוח: יהיה בסדר. כל זמן שיש אדמה – יש תקווה. יהיה בסדר. כאב לי הלב – אבל לקחתי פועלים… (נזכר בשיחה אחת) אצל מנוח לא יצמחו קוצים בשדות… אולי אמא טלפנה… אולי… יש…

שמשון: אבא?

מנוח: כן?

שמשון: זה היה שקר כל ענין הועידה החקלאית?

מנוח: (מבויש) כן.

שמשון: (צוחק בלבביות) נחשתי. (פאוזה) אני גם לא שמעתי ברדיו שהועידה נדחתה… (פאוזה)

מנוח: לא?

שמשון: לא. (צוחקים) איך אמא?

מנוח: לא ידענו אם תפתח את הדלת… היא עושה בינתיים קניות… קבענו להפגש בקפה ממול…

שמשון: המממ…

מנוח: תראה, אתה כל הזמן הסתגרת… לא ידענו אם תפתח את הדלת – או לא…

שמשון: המממ… אולי תגש ותקרא לה…

מנוח: אני לא בטוח אם היא תרצה לבוא… העלבת אותה כל־כך הרבה פעמים שאני לא בטוח אם היא תרצה לבוא… היא נעלבה מאד… מפני שבפעם האחרונה… שמשון… אני לא בטוח אם היא תרצה לבוא…

שמשון: (נרגז) אתה חוזר על זה יותר מדי פעמים…

מנוח: מה שרציתי לומר כל הזמן… נסעתי במיוחד לקחת אותך… זה רעיון… נסע ביחד… נעשה תכניות… כל הדרך… נחשוב… אבא ובן חושבים ביחד… זה יפה – לא?

שמשון: אני לא מבין על מה אתה מדבר, אבא?

מנוח: אתה הרי יודע שיש הערב אזכרה במושב… השבעה שנפלו… בעצם, לכל אלה שנפלו בכל השנים… אז חשבתי שאת חייב להיות נוכח… זה די פשוט… זה כאילו, הייתי אומר…

שמשון: אתה לא חושב שזה קצת מוגזם…

מנוח: הכפר שלנו נתן לך משהו בחייך… כל הדרך חשבתי… זה מענין איזה מחשבות… תבקר… אולי תחשוב שכדאי לא לחיות יותר בעיר… ככה… לבד…

שמשון: אז אתה באת לקחת אותי?

מנוח: כן.

שמשון: ולא עלה על דעתך, שאולי אינני מוכן ש“תקח אותי?”

מנוח: לא. באמת לא… למה שלא תסע? סוף כל סוף שם… בבית… במושב…

שמשון: אם כך אני מודיע לך שאני לא נוסע – איך זה?

מנוח: איך זה?… הכל כן – זה לא. בכפר לא יקבלו שום תירוצים, בן… וחוץ מזה –

שמשון: וחוץ מזה – אני פשוט לא נוסע – ושיחשבו במושב מה שהם רוצים… מה אני יכול לעשות.

מנוח: תשמע מה שאבא אומר לך… יש לי קצת נסיון בחיים… אני חושב שאתה חייב… באמת אנחנו – מילא. לא פותחים דלת – שיהיה כך. לא עונים לטלפונים – מילא, מה אפשר לעשות? אבל כאן זה לא רק אנחנו… זה כולם… זה המושב… הכפר כולו… זה הכלל… וזה מה שחשבתי כל הדרך: “את זה שמשון יבין… מפני שלא יתכן כלל ששמשון לא יהיה יחד אתנו ולא רק באזכרה… בכלל…” כך חשבתי. אתה חייב לנסוע, בן.

שמשון: לא חייב כלום… את השטרות שלי פרעתי עד הפרוטה האחרונה… לא חייב כלום, אבא. מצטער. בא לקחת חבילה, האבא היקר שלי… יארוז אותי בנייר צלופן עם חוט ורוד קשור למעלה… הוא החליט… בדיחה לא נורמלית… הוא “חשב כל הדרך”… אתה רוצה לשמוע משהו… הייתי כבר ביותר מדי אזכרות… לא יכול יותר… ואני יודע שאילו אני – לא הם… אני… זה יכול היה… אז לא הייתי רוצה שיגמגמו לי עם נרות כל מני מלים של לפובסקי… מתים – וזהו זה. נמחקים – וזהו זה. גומרים הכל – וזהו זה. ואין תשובות, אבא. אין תשובות, יש לנו גורל מזופת ומחורבן – אז לפחות שידברו פחות… (פאוזה) אתה לבטח תנאם שם, נכון?

מנוח: כן. אני אנאם שם… איך אתה אומר: אגמגם עם נרות… ארצה לצעוק – אבל אדבר בשקט… איזו זכות יש לך לדבר אלי כך, שמשון? למה? באמת למה?

שמשון:… שמשון החליט לא לנסוע מפני ששמשון לא יכול יותר… אמרתי לך, אבא שאם אני הייתי רואה פרחים מלמטה, לא הייתי רוצה לשמוע דיבורים… האם זה די ברור, או שאני חייב להמשיך ולהסביר את עצמי?

מנוח: זו גם אזכרה לאחים שלך, לכולם…

שמשון: אתה מתחיל לעלות לי על העצבים, אבא. אתה מטרטר לי את הנשמה שלי החוצה… די. די. מספיק. לא מוכן להתווכח אתך… אתה תעשה מה שאתה מבין – ובדיוק כך יעשה הבן שלך.

מנוח: אז אני מעצבן אותך?

שמשון: כן.

מנוח: זה הכל מה שאתה מסוגל לשמוע בדברי שאני מעצבן אותך, שמשון? הו, (נאנח) בן… בן… בן…

שמשון: אבא, די. אין לי יותר כוח אליך…

מנוח: חשבת פעם לא רק על עצמך? למשל, על אמא? למשל, עלי? אולי אנחנו אנשים פשוטים וכאשר אנחנו מדברים, “מגמגמים עם נרות” זה כאילו שאנחנו עושים את הדבר הכי חשוב בעולם? (מפני… מפני שאנחנו לא יכולים לבטא את עצמנו אחרת… אנחנו לא גאונים של מוזיקה או ציור או שירה…) אז אנחנו מתאספים ואומרים כמה מלים… כמה משפטים… זה הכל… אולי זה צורם איזו אוזן עדינה… אבל מוות זה דבר מכוער, בן. כשיהיו לך פעם ילדים… כל כמה שנים, ההורים, עקדה… שהורים חופרים בור בשביל… וכך כל כמה שנים… וזה נמשך ונמשך ונמשך… ואז אני בא אליך ואתה אומר לי “מגמגמים עם נרות”… אתה לא חושב ש… חשבת פעם מה עבר על ההורים שלך, בן?

שמשון: הדלת עוד פתוחה?

מנוח: מה שאלת?

שמשון: שאלתי אם הדלת עוד פתוחה?

מנוח: כן. הדלת? הו, כן… הדלת לא סגורה… לא… כן, היא פתוחה… הדלת…

שמשון: אז אם הדלת פתוחה, אדוני… אז תצא מכאן, בבקשה, ותלך לפגוש את אשתך בקפה – כפי שקבעתם… אני לא נוסע… גמרנו לדבר. הדלת פתוחה… ואתה יכול ללכת… אין לי יותר כוח אליך…

מנוח: שמשון.

שמשון: הטרטורים שלך… צא מכאן… נמאסת. נמאסת. די. מספיק. נמאסת.

מנוח: שמשון, איך אתה מדבר אלי?

שמשון: תראה, אדוני, יותר ברור אני לא מסוגל לדבר… אתה משגע אותי – ואני אינני יודע… (תופש בכסא ומרימו)… פעם… אתה זוכר? חפרפרת… לא רציתי ללכת ללויה… אתה צודק – אבל עזוב אותי… אשתך מחכה לך בקפה… תמשיכו לשיר “שחקי–שחקי”… אשתך מחכה לך בקפה… תמשיכו לקבור… תמשיכו באזכרות… תמשיכו ב“אהבת האדם באשר הוא אדם”… נמאסת. איך אתם ממשיכים לחיות ולא נשברים? איך? איך? איך? לך מכאן. צא מכאן. לך מכאן. אשתך מחכה לך בקפה, אדוני.

מנוח: (זורק את הכסא לצד) (חנה בפתח) החוצפה הזאת, חוסר הלב הזה… תמשיכו לקבור… תמשיכו באזכרות… טרטורים… נמאסת… כך מדברים על אמא? כך מדברים אל אבא? מתי דיבורים… ימים טובים הגיעו… מגרש את אבא שלו…

חנה: מנוח…

שמשון: אבא, מה עשית, אבא? אמא, את כאן, אמא? למה? איך… אבא, מה עשית, אבא?

מנוח: כל הדרך נשבעתי – לא להתפרץ… להיות סבלני עד הסוף… אבל אתה… אתה… אתה… כמו פרא אדם… “לך מכאן”… “צא מכאן”… “… אז אם הדלת פתוחה, אדוני”

חנה: מנוח, די. תרגע. מנוח… אני מדברת אליך…

שמשון: אבא, מה עשית, אבא?

חנה: (מרימה את משקפיו של שמשון שנפלו) המשקפים שלך, בן.

מנוח: את יודעת מה הוא אמר לי?

חנה: שמעתי. הרגע, מנוח. הרגע. די. שמעתי הכל… מספיק… זה לא טוב כשאתה מתעצבן… הרופא… אתה יודע… הרופא… אז אולי תשב קצת?

מנוח: אשתך הוא אומר לי… בית קפה… אז תצא מכאן… גמגומים עם נרות – הוא אומר לי… מעליב במצח נחושה… יזרוק אותי… יעליב אותי… יפגע בי… מעליב אותי, מעליב את אמו, – לא איכפת לו כלל מה יחשבו במושב… אני מעצבן אותו – הוא אומר לי… אני מטרטר לו – הוא אומר לי… ופתאום… עם כסא… כך פשוט… שמעת איך הוא העז לדבר אלי?

חנה: שמעתי, מנוח. שב, באמת. אסור להתרגז…

שמשון: אבא… איפוא אתה, אבא.

מנוח: כאן. אני כאן… ואם אתה רוצה אני הולך עכשיו…

שמשון: אני מצטער, אבא. עם הכסא… אני לא התכוונתי בכלל… אני מצטער, אבא.

(מנוח יושב ומתחיל לבכות חרש גבו לקהל. שמשון מגשש ומלטף את ראשו) זה בסדר, אבא, אני לא יודע איזה שד יושב בתוכי… אני לא אסע לאזכרה… היה מגיע לי… אבא, תפסיק לבכות כמו ילד קטן… די. די. (מנסה לעשות מכך בדיחה…) אמא, תני לאבא ממחטה לבנה…

חנה: לא. שיבכה קצת… הרבה שנים הוא לא הזיל דמעה… קח ממחטה, מנוח, (נותנת לו)

מנוח: (מקנח אפו ברעש) אז הוא אומר לי, והחוצפה הזאת: אם כך אני מודיע לך שאני לא נוסע – איך זה? ואחר כך: "אז תצא מכאן, בבקשה, ותלך לפגוש את אשתך בקפה, כפי שקבעתם… על אמא שלו הוא מדבר כך… על אמא שלו…

שמשון: די, אבא די. (מנסה להתלוצץ…) תגיד אמא שלי היא לא אשתך? אז מה אתה עושה מזה עסק…

חנה: גמרנו. גמרנו. גמרנו. לא היה כלום. שכחנו הכל.

שמשון: (בלגלוג קל) זה קורה במשפחות הכי טובות…

חנה: תמר לא היתה כאן?

שמשון: תמר? לא. מה פתאום? היא אמרה שתבוא?

חנה: כן. רק חששה שלא תפתח לה את הדלת…

שמשון: (בחיוך) כשהיא תבוא – נחיה ונראה… רוצים לשמוע משהו? (ניגש לטיפ. לוחץ)

טיפ: קולות צחוק. קול בחורה: אז תנו לשמוע. די, מספיק כבר לצחוק. נו, באמת? – קולות צחוק – קול גבר: אז אנחנו כולנו נרים כוסית לכבוד שמשון שהיה פעם בצנחנים ובגלל הפלטפוס שלו והמסעים המזורזים של הצנחנים עבר בשעה טובה ומוצלחת לשריון. – קולות צחוק – קול בחורה: נו באמת, חברה, מה אתכם? – קולות צחוק – קול גבר: שלוש פעמים כיפק הי. קולות: כיפק־הי. כיפק־הי. כיפק־הי. צחוק. צחוק. צחוק. (שמשון סוגר הטייפ) (שמשון מנוח וחנה נדבקים בצחוק של הטייפ – וצוחקים)

תמר: (נכנסת) תראו אותם – מה כל־כך מצחיק?

חנה: תמר באה לבקר אותך.

שמשון: (פורש זרועותיו ותמר נכנסת לתוכן) טוב שבאת, תמר. נפלא שאת. איך להגיד לך… אמא אמרה שתבואי – אבל לא האמנתי…

מנוח: (המבין שהם היו רוצים להשאר ביחידות) טוב, ילדים. כדי לא לאחר את האוטובוס, אנחנו הולכים.

שמשון: להתראות, אבא.

מנוח: להתראות, בן. (עובר ליד תמר ומלטף ראשה) להתראות, בן. להתראות, תמר.

תמר: להתראות, מנוח.

שמשון: להתראות, אבא.

חנה: להתראות, בן, להתראות, תמר.

שמשון: להתראות, אמא. (יוצאים חנה ומנוח) הם הלכו?

תמר: כן.

שמשון: (בחיוך) איזה שקרן לא מוצלח זה האבא שלי… איפה אוטובוס? כבר עשרים שנה הוא נוסע רק בשרות מוניות… יותר טוב בשביל הדיסקוס אצלו בגב… סלעים.

תמר: (נוטלת את המגבת מכתפו של שמשון) אתה לא מוסר מגבות לכביסה?

שמשון: (הנעימה של תמר נראית לו מוזרה) מה פתאום “מגבות לכביסה?”

תמר: אי אפשר לקבל בבית הזה תשובה פשוטה לשאלה פשוטה?

שמשון: (מבודח) כן, המפקד. (עובר לדום) מה היתה השאלה, המפקד?

תמר: (מסתכלת בו באהבה) עמוד נוח…

שמשון: (עובר לנוח) מה הולך פה? החלטת להיות אמא שלי?

תמר:… גם זה…

שמשון: (בקול גבוה וצרחני במקצת… מופתע) מה?

תמר: גם זה… אמא שלך… אחות שלך… אשה שלך…

שמשון: (שורק) נהיית תוקפנית, תמר. מה האגרסיביות הזאת פתאום?

תמר: שב. (מושיבה אותו) אני רוצה לומר לך משהו… (מנקה את גרונה.) איך שאתה גר כאן לא מוצא חן בעיני… הכל מוזנח ולא מטופח ומטופל כלל… צריך להתחיל לקחת את החיים שלך בידים – כן, זה מה שצריך.

שמשון: (מעבר לכל תקוותיו) את מדברת כאילו הצעת לי נשואים.

תמר: זהו בדיוק, מר שמשון בן מנוח.

שמשון: אבל…

תמר: בלי אבל… ובלי וידויים… ובלי חיטוטים… אנחנו חוזרים למקום בו התחלנו… “ט–ר–זן על העצים” – בסוכה…

שמשון: (בגעגעים לימי הנעורים) “ט–ר–זן ע–לה הע–צים” זה נשמע כל כך רחוק… חוזרים לאהבת נעורים?

תמר: כן.

שמשון: (כל חייו עוברים במלותיו…) ה–ר–ב–ה… ש–נ–י–ם ע–ב–ר–ו… מ–א–ז…

תמר: כן, הרבה שנים מבוזבזות לריק… פעם הפניתי אליך את הגב והלכתי… הלכתי בשתיקה.

שמשון: שער הברזל… (כזכרון רחוק)

תמר:… אחר כך אתה הסתגרת כמו שבלול בקונכיה, כמו קיפוד סומר מחטיו – ושתקת. אז עכשיו יהיה לזה סוף… לא מדברים על פרשת ההרדופים… ולא חוזרים יותר לתל־עזיזיאת… נקודה. אתה שומע אותי, שמשון? לא נסחוב את הזכרונות האלה כל החיים כמו דבשת על הגב… לא אהבתי שום גבר מלבדך… ואני יודעת שאתה חיכית לי כל השנים הארוכות הללו… נקודה. זהו. ונתחיל כמו תינוקות… נלמד לפסוע צעד אחר צעד… יחד. נקודה. ומעכשיו – גמרנו עם משחקי הגאוה המטופשים…

שמשון: (בעצב) הם לא היו מטופשים, תמר.

תמר: מטופשים. מטופשים. מטופשים. אפילו בבית־החולים חכה כל אחד מאתנו שהשני יעשה את הצעד הראשון… נכון או לא?

שמשון: (אחר שתיקה ארוכה) נכון.

תמר:… אז עכשיו נתחיל לארגן את החיים שלנו… יהיו בעיות? שיהיו – נפתור אותן יחד.

שמשון: (הגרסיביות שלה מוצאת חן…) את מדברת כמו גבר…

תמר: אני אשה, שמשון (מלטפת ראשו) רצית פעם עשרה ילדים – התחלה לשבטי ישראל המחודשים… (פאוזה. מחייכת) אז נשאיר ששה שבטים גם לאחרים… (צוחקת. שמשון נתפש לצחוקה קצת יותר מאוחר…) יש לי ג’יפ בחוץ – הערב נהיה במושב, יחד עם כולם… עם כל אנשי המושב…

שמשון: (קם. בהחלטה. חרישי) אני לא נוסע לשום אזכרות, תמר. אבא דבר אתי – התשובה היא: לא.

תמר: שמשון, אתה לא הולך שוב לחפש חפרפרות היום… גמרנו עם זה.

שמשון: אני לא הולך לחפש חפרפרות – ואני גם לא נוסע ל“יום השנה”, למושב, ואני מפסיק להתגרד בחרס, כמו איוב.

תמר: אתה לא מוכן לנסוע?

שמשון: לא.

תמר: אולי הם מחכים לשמוע ממך כמה מלים… ההורים, האמהות, האבות, האחים?

שמשון: אין לי מה לומר…

תמר: אני לא בטוחה, שמשון. ואני לא חשבתי שאנחנו צריכים להתחיל את חיינו יחד בבריחה נוספת מהמציאות… זהו בדיוק מה שאני חושבת.

שמשון: תמר?

תמר: כן?

שמשון:… אני רוצה לדעת… זאת אומרת… אני שכחתי משהו…

תמר: (מסתכלת בו בתהייה) אני מקשיבה, שמשון.

שמשון:… מה שרציתי לומר… זה נורא משונה… אבל… את יודעת שאני לא זוכר מה צבע העינים שלך, תמר.

תמר: (בהתרגשות גדולה) הו, ילד, ילד, ילד, בוא אתי לחדר השני, ואני אספר לך הכל… הכל… הכל, שמשון (יוצאים יד ביד.

(כאשר יוצאים שמשון ותמר עולה אור על חנה ומנוח הנכנסים ובאים מהאזכרה)

מנוח:… לא בטוח אם מצאתי את המלים הנכונות… אבל כל הראשים הרכונים שם באולם בית העם… העינים האלו… הדממה הזאת… כאילו שדה ענקי ואתה הולך בתוך הדממה וזורע… לא בטרקטור… לא במכונת זריעה… כאילו אתה הולך וזורע כמו פעם, ועננים מלמעלה, ואתה הולך וזורע בתוך הדממה… משונה – לא?

(חנה מתישבת במקום בו ישבה כאשר נפלו הבנים)

ואני ראיתי את העינים של ההורים… חשבת פעם שעינים יכולות לומר כל־כך הרבה בשתיקה? למה חזרתי כל הזמן על המלה תעתוע? אף פעם לא השתמשתי במלה הזאת… (לעצמו. כאילו בודק. נזכר ובודק) זה איך לומר, העקדה הזאת… זה תעתוע… למה את יחידך? למה יחידך אשר אהבת? מה אנחנו זורעים שאנחנו מקבלים קציר דמים כזה? האם אנחנו מרמים את עצמנו ואת יצחק שמובילים אותו כל יום מחדש לעקדה? אחר כך אמרתי “תעתוע”… פתאום…

חנה: כן… ואחר כך הסתכלת על הנרות – ופחדתי שלא תוכל להמשיך… שתקת. הרבה זמן…

מנוח: כן… ראיתי את הנרות – ופתאום לא ראיתי כלום… הנרות היו חשוכים…

חנה: אז אמרת: “למה דוד – למה לא אני? למה יהונתן – למה לא אני?” חזרת על כך כמה וכמה פעמים.

מנוח: אני לא זוכר… “תעתוע”… למה אמרתי פתאום “תעתוע”?

חנה: זה היה לפני שהתנצלת ששמשון לא בא…

תמר: (נכנסת מחייכת אל עצמה ואל שמשון הנמצא מחוץ לבמה. מפויסת. חרש־חרש. לנפשה. כאילו אור גדול על נשמתה…) “טרזן על העצים שמשון בין העצים” (מסתכלת בטיפ, בוחנת את הטיפ מכמה צדדים)

מנוח: אני מוכרח לספר לך משהו…

חנה: אני מקשיבה, מנוח.

מנוח: עכשיו אני מבין למה אמרתי תעתוע… לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ונדמה לי שאני שומע קול בכי… נו, אני אומר לעצמי, ככה, נים ולא נים, נו, מנוח, תרים את העצמות העיפות שלך… נו, צריך לרדת ולכסות את התאומים שלנו…

חנה: (בחיוך עצוב)… הם מפילים את השמיכות…

מנוח:… קר להם…

חנה: אבל הם אינם שם…

מנוח: אני יודע שהם אינם שם – ואני יורד לכסות אותם… זה לא תעתוע?

(יושב ליד חנה. הם רכונים זה אל זה ומחזיקים ידים)

תמר: שמשון, אני יכולה לשמוע את הטיפ? (לוחצת)

טיפ: קולות צחוק. קול בחורה: אז תנו לשמוע, די מספיק כבר לצחוק. תנו לשמוע. נו, באמת – קולות צחוק – קול גבר: אז אנחנו כולנו נרים כוסית לכבוד שמשון, שהיה פעם בצנחנים, ובגלל ה“פלטפוס” שלו והמסעים המזורזים של הצנחנים, עבר בשעה טובה ומוצלחת לשריון – קולות צחוק – קול בחורה: נו, באמת, מה אתכם. קולות צחוק. (נכנס שמשון מחייך בפיוס אל קולות הצחוק) קול גבר: שלוש פעמים כיפקה היי… קולות: כיפק היי. כיפק היי. כיפק היי (הטייפ נע על ריק…)

תמר: שמשון.

שמשון: ששש… תיכף יבוא ההמשך… ששש… הקלטתי בשבילך… כמו וידוי… מכתב אחרון (מחייך בלגלוג) “טרזן” למבוגרים… “התשמע קולי רחוקי שלי”?

תמר: בשבילי?

שמשון: ששש… (מנסה להתלוצץ) היה לי “משברון” קטן… ככה… טוב שבאת תמר… (מגשש. שם ידו על כתפה. שניהם מקשיבים)

טייפ: לכל אדם בארץ הזאת יש ספור משלו… (תמר מסתכלת בשמשון) כמעט ורציתי לומר סולם צבעים משלו… אני משחק בנדמה לי… כאשר עיני עצומות קימת בי האשליה שעדיין אינני עוור… הקרב ברמה הסורית לא היה מעולם, ולא היה הטנק הבוער, הטנק הבוער במלחמת ששת הימים על הרמה הסורית… (דממת הטיפ הנע על ריק.)

תמר: זה הכל?

שמשון: עוד מעט…

חנה: אתה חושב שהוא יחזור פעם הביתה?

מנוח: מי יודע…

חנה: כאשר הוא יפסיק לברוח אני בטוחה שהוא יחזור…

מנוח: נקווה. נקווה. (פאוזה) אני מתחיל להבין אותו… (נאנח)

טייפ: יוסי שלח לי גלגל הצלה… (הטיפ נע על ריק. פאוזה ארוכה)

תמר: יש עוד?

שמשון: ששש…

טייפ:… המלים לא יוכלו לבטא כל מה שיש לי לומר… אולי מוזיקה… (תמר מסתכלת בשמשון) אילו הייתי מוזיקאי… אילו הייתי מוזיקאי, הייתי מחבר לחן, לא יודע בדיוק… רקויאם לארץ פלישתים… משהו כזה… פלשתים? כנענים? יבוסים? זכור את אשר עשה לך עמלק? אדומים? ערבים? תמיד היו לנו אויבים מסביב… מסביב… כמו טבעת חנק מסביב… (השיר הבדואי) שמחת קלוסה – יש־יש. שמחת צדיקים יש־יש. רקויאם. משהו כזה. חזרה אל אברהם ואל המאכלת על הר המוריה, אל יעקב הנאבק עם המלאך, אל כתונת הפסים של יוסף הטבולה בדם… רקויאם לארץ פלשתים… נרות נשמה לדור הנידון למלחמות… יוסי שלח לי גלגל הצלה… (פזום) שמחת צדיקים יש־יש. שמחת גדולים יש־יש. שמחת קלוסה יש־יש. זה סוף הספור, תמר.

(פאוזה ארוכה)

שמשון: זה סוף הספור, תמר.

תמר: (מחבקת אותו) זו התחלת ספור חדש, שמשון.

חנה: אתה חושב שהוא יחזור פעם הביתה?

מנוח: מי יודע. (מושך בכתפיו ־ מחזיק בידי חנה) ואולי יהיו גם נכדים…

מסך

הגהה: יעל זילברמן; שולמית רפאלי