בפרוזדור של רופא מהולל עמדו שני כושים לבושים בגדי־שרד מהודרים בלי נוע, כחטובים מעץ. שומר הפתח המנומס, הדומה למארקיז, סיע בידי האיש הצעיר, שנכנס זה עתה. לפשוט מעילו. ואמנם היה המשרת הזה מארקיז לפנים, הארי שבחבורה בפאריס, אשר אחרי שהוצא מן הקלוב המלכותי, שמר את נפשו ולא אבד עצמו לדעת, אלא עמד ועזב את הארץ, ובבואו לניו־יורק שם לבו לדברי קהלת “כי לכלב חי טוב הוא מן האריה המת” ונעשה שומר־הפתח. המארקיז מסר את מעילו ומגבעתו של האיש הצעיר, לאחד משני הכושים, והשני הרים ידו, מעשה מכונה ערוכה יפה, והושיט נומר לתור.

הבא עשה תנועה של זלזול וסרוב ואמר:

– אין לי רצון להמתין.

המארקיז משך בכתפיו לאות השתתפות ואמר:

– סיר, אף לנשיא ארצות הברית אין ביכלתי לתת אלא מספר 48.

הבא תחב ידו באין אומר לתוך כיסו, והושיט לו מלוא היד דולארים.

– אם כן! – שאף ונשם המארקיז בהכנעה, כדרך שהיה רואה את משרתיו עושים לפנים (זה יתרונו של יחוס משפחה).

כעבור רגע עמד האיש קצר־הרוח באולם הספריה של הרופא המהולל בואסטר. אכן, לא הגיע עדיין לקדשי הקדשים, לחדר הרופא. בחפזון רב כזה לא יעשה הדבר. חולה אינו מחויב להמתין, אין לו אמון ברופא. ובואסטר היודע הכל, האם לא ידע זאת? אמנם הקליינט הרציני הזה, כפי שהעיד עליו שומר הפתח, לא הובל אל חדר הקבלה הגדול, שבו היו תלויים ציורי־מייסוניר הארוכים והגבוהים. החדר הקודר של הספריה, חסר התמונות, שהעלה במחשבה לילות של שקידה במחקרים, היה נועד לכך, להטיל אימה ראויה על האדם הממתין, שיש לקבל ממנו שכר־רפוי הגון. בכל מקום עמדו ספרים לטיניים גדולים שאין קוראים בהם לעולם. ספרים, ספרים וספרים בכריכות שחורות, ורק במקומות מעטים מפסיק ביניהם שלד מבהיק של אדם או של חיה. גם כלי־נתוח של פלדה לטושים יפה יפה נוצצו פה ושם. כי הנה ידע בואסטר את כל התחבולות הדקות של השארלאטוניות. ובכל זאת היה רופא גדול, כי הכיר וידע את בני האדם.

האיש הבא עתה שם לבו מעט מאד אל כל התערוכה, צעד מתוך אדישות אנה ואנה. סוף סוף נפתחה הדלת הרפודה של חדר הרופא.

– יואיל נא לבוא – קרא הדוקטור בואסטר.

והנה ישבו שני האנשים זה מול זה. בואסטר ישב ואחוריו כלפי החלון, והאור המלא ירד על הפנים הבריאים עם הלחיים האדומות, מוקפות זקן עבה, של האיש הבא לבקש רפואה. הלה פתח ואמר:

– דוקטור, אם יעלה בידך להבריאני, אני שוקל על ידך הונוראר של עשרת אלפים דולר.

בואסטר הרים את ידו קצת, כאומר להגן על עצמו. העויה זו של חשיבות מרובה אפשר היה לפרש: “אני עוזר לכל סובל, אם דל ואם עשיר”, אבל גם: אני הגבר כבר קיבלתי הונוראר גדול מזה". אחרי כן נטה קצת לאחוריו, עצם עיניו למחצה ושאל:

– מה אתה חסר?

– לא כלום.

– אהא! – ובואסטר נתן עיניו באיש הזר. שוטה או ליצן? לא, הלה עמד במבטו. והרופא המהולל אמר בפנים מסבירות:

– באר נא דבריך, אבל בקיצור!

– בקיצור נמרץ, דוקטור! אספר לך את קורות חיי.

– ודעתך לא נטרפה עליך? ארבעים ושבעה אנשים ממתינים באולם.

– תן לי חמשה רגעים – קוצב אני לך אלפים דולר בשכר כל רגע. כמדומני, שהזמן לא היה שוה מעולם ממון רב כזה.

הדוקטור הוציא שעונו:

– דבר!

– כשנולדתי, היה לו לאבי המיליון הראשון המלא. הוא הרויח אותו בתעשית הכתפות.

– בכת…?

– כן, אמצאה. אולי יודע אתה את הכתפות של ווינדאל?

– אני עצמי משתמש בהן.

– אני זה יוחנן חבקוק ווינדאל – בנו של הממציא.

הדוקטור תחב שעונו לתוך כיסו.

– במיליון הזה – הוסיף ווינדאל הצעיר לספר – הלך אבי לשיקאגו והתחיל מפטם חזירים עד כלות הנפש. אבי גדל על ידי כך במשקלו עד שלשים מיליון דולר. וכשהיגע למשקל זה מת. אני הייתי יורשו היחיד.

– יפה!… אבל אם אחת היא לך, הבה נדבר כעת על יסוריך, מיסטר ווינדאל.

– אנו עומדים באמצע. בן שלשים אני, בן חורין, עשיר, בריא ושלם – על כל פנים, בגופי. ובכל זאת היו עלי החיים למעמסה. בעמל רב אני מתנהל מיום אל יום. הכל היה לי לזרא ולתועבה. אני משתעמם כעשרים ושנים לורדים בריטיים שחוברו יחדו… בקיצור: מרה שחורה!… אם יודע אתה תרופה לכך, הגד נא לי. אם אין לך, ברור לי מיתה יפה בלי יסורים, שאדם יוכל לצאת בה מכלל החיים. בין כך ובין כך תקבל את עשרת האלפים.

– כך, ווינדאל חביבי, הרי אני צריך לשמוע תחלה את כל התחבולות שנסית להשתמש בהן. יש לשער, כי הרבה נסיונות עשית, עד שבאת אלי.

– השערתך נכונה. נסיתי לעשות הכל. מסעות, מאורעות, ציד, משחק, יין, נשים.

– איזה נשים?

– מכל המינים, מכל הצבעים, מכל המדות, מכל האומות.

– אמרת, כי בן־חורין אתה. כל ימיך היית כך?

– היה זמן שהתארסתי. עלמה נאה: מרת ליליאן סליד, בתו של הבארון סליד. היא אהבה אותי בשל עצמי ולא בשל עשרי, מפני שהיא עשירה ממני בששה או שמונה מיליונים. היא דחתה שדוך עם אחד מבניו של וואנדרבליט ובי נתנה עיניה. אך אנכי עזבתיה.

– מפני מה?

– בערב קיץ אחד – ישבנו בפרדס שלה, ששויו שלשה מיליון דולאר כסף עובר לסוחר… ישבנו על מרפסת האבן למול הטירה… האם סיפרתי כבר: ערב קיץ היה אז? הזמיר שר שירתו בין השיחים – האויר מלא ריח ניחוח – הירח האיר – ופתאום נגלה לי, כי מרת ליליאן סליד עם אהבתה ועם עשרה מטילה עלי שעמום נורא. קמתי ממושבי והודעתי לה, כי למחרת היום, בתוקף הימור אחד מוכרח אני לנסוע לאירקוטסק אשר בסיביריה. היא הבינה את הדבר יפה. היא הושיטה לי מתוך צער נעים את כפה הצחורה, אשר נשקתיה בשעת פרידה, ואנכי נסעתי לאירקוטסק. בשובי עדיין לא נתארסה לאחר. גם היום עודנה פנויה, אף כי יודעת היא, כי אין להעגן לי. היא יפה יותר מדי בעיני, טובה יותר מדי, עשירה יותר מדי – במלה אחת: בתכלית השלמות. והשלמות הגמורה קשה מנשוא.

– יפה אמרת, מיסטר ווינדאל… אבל הן יש בעולם נשים שיש להן מגרעות.

– ידעתי. אך אלה ודאי שאינן לוקחות את לבי.

– חולי קשה, מיסטר ווינדאל!… משער אני, שכבר נסית גם במינים שונים של התעמלות גופנית.

– נסיתי.

– הדבר מובן. הרי אלו הן התרופות הישנות למרה־שחורה.

– כל זה לא בשביל נגעי אני, דוקטור! שבועות וירחים שמרתי בעצמי את עדרי חזירי. זמן רב עבדתי במכרות הרים באנגליה, תקף אותי שעול, אך השעמום לא סר מעלי. כל מה שמשמח אנשים אינו מעורר בי שום רגש. שתי פעמים, למשל, השתתפתי בתחרות של קריקט בין אמריקה לאוסטרליה לכבוד הדגל הלאומי שלנו. ומזלי הרע גרם, שהנחלתי לארץ מולדתי נזק של ארבע נקודות. מעשה שהיה כך היה: פהקתי במלוא הפה בשעה שפגעו בכדור והוא עף לתוך פי הפעור. ועד שעלה בידי להוציא את כדור, שנדחק לתוך לסתותי, גזו ארבע נקודות… אומר אני לך, דוקטור, כי פגעה בי המחלה בצורה כה שחורה, שלא ידע כמוה שום אדם בן האומה האנגלית…

– עיני הרואות, ווינדאל, עיני הרואות.

– לשם שלמות הענין רוצה אני להזכיר, כי נסיתי גם בתחבולות העוני.

– אה?…. הרי זו תרופתם של דורות הראשונים! וכמובן לא הועילה כלום?

– כמובן! בזמן שהייתי באירקטוסק, קבלתי ידיעה, כי מחמת סבות שונות, פשיטות־רגל ומעשי־רמאות, הפסדתי את כל הוני. וגם זה לא הביא רפאות לרוחי. שרוי הייתי בשעמום כמקדם. כעבור כמה חדשים כשחזרתי לביתי, נודע לי, כי היה זה שקר לשם שמים. אדרבא, בשוק החזירים היתה עליה ועשרי עלה. משכתי בכתפי.

– ומי בדה את השקר התמים הזה?

– מרת ליליאן סליד. היא האמינה, כי על ידי כך תרפא אותי מרוחי הנכאה. היא אמרה לגרום לי צער קשה.

– זה דרכן של נשים.

– ועתה הנה אני פונה אליך, דוקטור! אם גם אתה לא תמצא תרופה למחלתי, יש לבקש מוצא נאה מן העולם הזה.

– השקט, מיסטר ווינדאל! יש לי משהו.

– התוכל לעזור לי?

– אוכל.

– אם כנים דבריך, תקבל ממני מלבד ההונוראר גם תשורה נאה.

בואסטר עשה שוב אותה העויה של חשיבות יתרה, שיש בה משום הגנה. אחרי כן אמר:

– תבוא מחר בצהרים אל הסאנאטוריום שלי, בשדרה השלישית, מספר 12, ותביא לי תעודה חתומה בידי שני עדים, שבה אתה מודיע גלוי ומפורש, כי כל מה שאעשה אתך מחר, על פי משאלתך ורצונך הוא.

ווינדאל חייך בידידות:

– רואה אני, כי מחלתי אין לה תקנה בעיניך ורוצה אתה לברור לי מיתה נוחה.

– רוצה אני לרפא אותך – קרא בואסטר בנחת – אך לא יזיק, אם על כל צרה שלא תבוא, תכין את צוואתך. סבור אני, שאין פחד לנגד עיניך.

– סברתך נכונה.

– ובכן, עד מחר.

בואסטר קם.

– הם… כן, – ועוד אחת, ווינדאל. יכול אתה להביא אתך גם את ההמחאה החתומה על עשרת אלפים הדולאר.

– יפה!…

ליד הדלת הרפודה עמד יוחנן ח. ווינדאל כמפקפק.

– המ… כן – אבל אם תרופתך לא תועיל, גם אז אני מפסיד את עשרת האלפים?

– גם אז, אדוני.

– ומי יערוב לי, שאין זה אלא נסיון חסר־ערך?

בואסטר הזדקף מלוא קומתו ואמר בקרירות ובחשיבות:

– שמי!…

אמר והפנה ראשו בזלזול, פתח את הדלת אל אולם הממתינים והכריז: – נומר שני!

ווינדאל שאף רוח מתוך דכדוך נפש:

– בוא אבוא מחר.

והוא נעלם.

למחרת היום, לעת הצהרים בדיוק, עמד יוחנן חבקוק ווינדאל בסאנאטוריום אשר בשדרה השלישית. הוליכו אותו מיד אל חדר הנתוח. בואסטר, וסביב לו שני רופאים־סגנים ושתי שומרות־חולים, חכה לו.

– הכל כשורה, ווינדאל?

– הכל כשורה, דוקטור! הנה התעודה החתומה בידי שני עדים והנה ההמחאה.

– יפה… מיסטר יוחנן ח. ווינדאל – מיסטר חם ומיסטר עוג, סגני. אמר נא בפני האנשים האלה, כי משאלתך היא ורצונך הוא להפקיד גופך בידי לרפואה. תאמר להם, כי אתה בתור אדם מבוגר וצלול הדעת מסכים מראש לכל דבר שאעשה לך.

– להוי גלוי וידוע! – קרא ווינדאל באומץ

– יפה! פשוט את בגדיך!

ברגע השני חשף יוחנן חבקוק אל גופו המלא און עלומים ובריאות.

– הואל ושכב על השולחן הזה – פקד בואסטר.

הוא שכב בלי שהיות.

– הספוג! – פקד הרופא, לחץ אותו על פני החולה, על פיו ואפו, ועד מהרה נרדם יוחנן ח. ווינדאל תרדמת־אתר.

והרופא הגדול קרא לעוזריו ואמר: – קטעו את רגלו הימנית.

הם נענעו בראשו.

ועוג שאל בפשטות:

– היכן, רבי?

– במקום הברך, תלמידי!… עלי ללכת לבקורי. אני סומך עליכם. תעשו מלאכתכם נקיה, תלמידי! את הרגל הקטועה תשימו בספיריטוס. שלום!

– שלום!

– – – הדבר הראשון שחש יוחנן היה כאב עצום ומריר בברכו הימנית. הוא התאנח עוד בעינים עצומות. בתחילה חשב, כי חולם הוא. אך הכאב הנורא לא הרפה ממנו. הוא שלח מבט אל רגליו. הוי! הוא ראה רק רגל אחת. במהירות הברק נתברר לו הכל. בואסטר נטל ממנו רגל אחת!

גרם מזלו של מיסטר חם, שהיה שרוי בעניות, וברגע זה הרכין עצמו אל החולה לראות, אם כבר הקיץ. כי ווינדאל חלק לו מכת לחי נוראה.

מיסטר עוג העיר על זה בחברות ובטון פילוסופי:

– כחו של החולה לא תש.

מיסטר חם נרתע לאחוריו בלי אומר. כרגע תפס יפה את החשבון, כמה תכניס לו סטירה זו. ואמנם קבל אחרי כן דמי צער ובושת סכום של אלפים דולר. ווינדאל לא רצה להביא את הדבר לפני בית־דין. בזול הרבה יותר עלתה הבעיטה שבעט באחד השומרים. אל האיש הזה פנה שעה אחת לאחר המאורע עם מיסטר חם בשאלה רכה:

– מנוולים כפולי־שמונה, היכן רגלי?

השומר השיב בנמוס:

– אדוני, אל דאגה, אין דבר אבוד אצלנו. כאן רגלו הכבודה.

והוא הצביע על בקבוק גדול מלא ספיריטוס. האיש הזהיר אמנם עמד הרחק מידיו של ווינדאל, אך לא הביא בחשבון את הרגל השמאלית. מראש־האבר המיותם הזה קבל עתה בעיטה הגונה. אך מפני שלא נפגע חלק מכובד של הגוף, עלה בידי ווינדאל לפייס את שומר בשלש מאוד דולר.

– והיכן הוא בואסטר?

בימים הראשונים, כל עוד קצף והמה יוחנן חבקוק, עד שנאלצו לכפות אותו, לא נראו פניו של הרופא הגדול כל עיקר. וכאשר הודיעוהו, כי החולה נרגע, בא לבקרו.

יוחנן חבקוק פגש אותו במלים שהעלה בדמיונו, דמיון צייד:

– תנים, תחמס בעל עינים תרוטות, אנכי אקצץ את אזניך, ואת חטמך אצלה באש!

אך במקרה היה כפות במעיל המיוחד למשוגעים, והרופא הסתפק בכוונותיו הטובות של החולה בלבד.

– כשתשוב לדבר בלשון בני אדם מנומסים, ידידי הצעיר, תשלח להגיד לי. אז נוסיף לפטפט זה עם זה.

ומתוך חשיבות של נסיך הלך לו איש־המדע, וקרבנו קרא אחריו בשמות אין מספר מן המקצועות המחוללים של הזואולוגיה.

שלשה שבועות מלאים עברו, עד אשר שב י. ח. ווינדאל לדבר בלשון בני אדם מנומסים. כי היה האיש בעל אופי חזק, שעמד זמן רב בפני הכל. אך השעמום רכך אותו. אויה, לא זה השעמום הישן, שהציק לו קודם. זה היה רגש של שאיפה לתענוגות, של תשוקה לחיים – מעין החשק של האסירים לראות שמים רחבים, לטייל טיולים ארוכים. היא בקש להביא לו את העתונים וקרא בהם בחשק שהלך וגדל את הידיעות על האספורט, החל מכדור־רגל וכלה במשחק הטניס. הידיעות מן הסקייטינג־רינק והמודעות על נשפי מחולות זעזעו את נפשו. רוצה היה להמצא בכל מקום, שיש שם צורך בשתי רגלים בריאות. את מצב־רוחו זה הביע לאחרונה במכתב אלגי אך מנומס אל ד"ר בואסטר, ובקש מאתו לסור אליו.

הרופא המהולל בא.

ומתוך מרירות אם גם בדברים רכים קרא יוחנן חבקוק:

– הככה אמרת להנעים את חיי, בעשותך אותי לבעל־מום?

– ידידי בצעיר – השיב הלה – יפים החיים – אך אדם צריך לכך, שיהא חסר משהו. כך העליתי בחכמתי.

– ואתה נטלת ממני לעולם את אשר אהבתי ביותר: המחול, הרכיבה, הריצה.

– מיסטר יוחנן, אדם אוהב רק את אשר אין בידו להשיג!… ברם, באתי בדברים עם מיכאניקן אמן, וכבר הוא עוסק בעשית רגל מלאכותית בשבילך, שתתן לך יכולת ללכת בלי קב. זה יהיה מעשה אמן. איש לא יחשוד, כי רגלך הימנית אינה בשר ועצמות. מחירה 8700 דולאר.

– לא בזול – אמר ווינדאל. ולאחר רגע הוסיף: היודעת ליליאן סליד, כי נקטעה רגלי?

­– אין איש בניו־יורק יודע את הדבר – מלבד עוזרי השתקנים. מכריך חושבים שנסעת אל חזיריך בשיקאגו… המיכאניקן שלי מקוה, כי כעבור עליך חדשים אחדים בתרגילים תוכל, ברגלך החדשה, גם לרקוד, לרכב ולהחליק על גבי הקרח.

יוחנן חבקוק חייך בהתעוררות לבו.

– סבור אני, דוקטור, כי אמנם יש בעולם אנשים גרועים ממך.

ובקרב לבו הוסיף על מאמרו זה: “אם אמנם יש לבקש יפה”…

כעבור חצי שנה נשא לאשה את מיס ליליאן סליד. ואולם רעיון אחד משך אותו בכח המושך של תהום, כי בחדר הכלולות תגלה האשה סוד מומו. וכאשר תקפה עליו סחרחורת זו, נפל לתוך התהום – תהום הנשואין.

– ליליאן! – קרא אליה, כאשר נשארו “סוף סוף לבדם” – ליליאן, עלי לגלות לך חרפת סוד – חרפה היא לי, כי את כלילת השלימות!… יש לי רק רגל אחת.

הוא פתח את קרסי רגלו המלאכותית.

האשה הצעירה מרת ליליאן ווינדאל נתנה עיניה הטובות ביוחנן. מתוך התעוררות חביבה עלה וירד חזה הנאה. אחרי כן לחשה:

– הוי, יוחנן, כמה אושר גרם לי ודויך זה: גם לי היה סוד שהעלמתי ממך.

וחיש פתחה את חזה הנאה מעל כתפיה והניחה אותו על גבי התיבה. אף הוא היה מעשה המיכאניקן ההוא – זה העושה במלאכה בשביל הבתים העשירים בניו־יורק…

עברו עוד חדשים אחדים. באחד הנשפים של החברה המתוקנת – המ… נאמר: החברה העשירה, ישבה מרת ווינדאל תחת התמרים של משקע־החלון והתעלסה עם עלם צהבהב לבוש פראק אדום. אותה שעה עבר חבקוק במחול הוואלס את האולם.

שלש מן המחוללות עמו, בחורות בריאות, כבר הוכרחו בברכים כושלות ומתוך נשימה קצרה לסגת אחור אל חדר המזנון. הליצן האירי המפורסם מאק ראו, שכמה פעמים לקה בשל הערותיו הדוקרות, אמר:

– אותו ווינדאל מרקד בתאוה כזו, כאילו היה איש שיבה.

סוף סוף עיף גם יוחנן אשר לא ידע ליאות. הוא שם את מטפחתו על מצחו הלוהט ונרתע לאחוריו. כאן לחש לו אדם:

– הזהר בך, שלא תאבד לך רגלך! הנשים הצעירות תבהלנה.

בפנים חורים מכעס וחרפה פנה יוחנן אל הדובר בו.

– הוי, האתה זה, הדוקטור היקר!

בואסטר היה קל־דעת הפעם להושיט לו ידו. וכאשר השיבה אליו מקץ ארבעה רגעים, היו האצבעות כחולות ואדומות. יוחנן ווינדאל רצה לרמוז בלחץ זה, מה רבה שמחתו על הפגישה.

הדוקטור חייך מתוך דחק.

– כך, גם נשאת אשה, כפי ששמעתי? הלא היא מיס ליליאן היפהפיה?

יוחנן חבקוק גחן סמוך לאזנו ונאנח:

– לצערי!

– הכיצד?

– לצערי, אמרתי, דוקטור! לצערי… הרי לפניך מותר לי לגלות הכל. היא הדרקון הנתעב בכל ארצות הברית.

– תן שבח לשמים, ווינדאל! עתה נרפאת רפואה שלימה.

– מלגלג אתה עלי?

– איש צעיר – אנו בני האדם זקוקים לצרה כל שהיא. כעת יש לך אשה. זו תשקוד להבא על כך, שהחיים לא יקלו לך יותר מדי. כעת מוצאים חן בעיניך הרקודים עם הנערות, הכן? דעתי היא, שיש רק תרופה אחת רדיקאלית כנגד המרה־השחורה: הנשואין. ואולם תרופה זו לא העזתי אז להציע לפניך.

– יש דבר שלא העזת? אתה! מפני מה?

– מפני שתרופה זו נראית לי אכזרית ביותר…