רקע
בנימין זאב הרצל
הריפוי ממרה־שחורה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1892)


בחדר־ההמתנה של הרופא המפורסם עמדו ללא־תנועה, כחטובים בעץ, שני כושים לבושי מדים ססגוניים. חדרן מנומס מאד, שנראה כמארקיז, עזר לאדם הצעיר שנכנס זה עתה, לפשוט את מעילו. ואכן, אותו חדרן היה באמת מארקיז, מאריות פאריס לשעבר, אשר לאחר שהוציאו אותו מחוגי החצר נהג בזהירות ולא התאבד ביריה אלא היגר לאמריקה והיה לחדרן, בהתאם לכלל הבריא בדבר הכלב החי.1 המרקיז הושיט את מעילו ומגבעתו של האדם הצעיר לאחד הכושים. ואותה שעה הרים השני זרועו כאבטומט הפועל כהלכה והושיט לו מספר של תור.

הבא עשׂה תנועה בָּזָה של סירוב ואמר בקיצור:

“אין חפצי להמתין”.

המארקיז משך כתפיו בהבעה של השתתפוּת בצער:

– “סאֶר, גם לנשיא ארצות הברית לא הייתי יכול לתת אלא את המספר 48,”

בלי דיבור שם הבא את ידו לתוך כיסו והושיט לו מלוא החופן דולארים.

“הה, ככה!” – הנשיף המרקיז ועמד וכיווץ עצמו ברוב הכנעה, כפי שראה לפנים מן החדרן שלו. (זה יתרונם של בני־טובים, השמור להם עדי עד).

כעבור רגע עמד האדם חסר־הסבלנות באולם־הספריה של הרופא המפורסם בּוֹסטר.2 לא, עוד לא בקודש הקדשים, בחדר קבלת החולים. במהירות כדי כך אי אפשר בכל זאת. חולה שאינו מצווה להמתין לרופא, אינו עשוי ליתן בו אימון. ובוֹסטר, שידע הכול, כלום לא ידע גם זאת? ודאי, הלקוח הרציני, שהחדרן הבחין מיד ברצינותו, לא הוכנס אל האולם הגדול לקבלת החולים, שבו היו תלויים הדיוקנאות הארוכים והגבוהים. חדר־הספריה שאין בו תמונות, וכובד־ראש עם ריח אמיתי של לילות־חקר ללא־שינה עומדים בו, נועד להביא בלבו של הממתין הזה את הָרְתֵת, שהוא תנאי בל־יעבור לתעריפי שכר גבוהים יותר. ספרים עבים בלשון הרומית, שלעולם לא עיינו בהם, עמדו סביב. ספרים, ספרים, ספרים בכריכות כהות, שאך לסירוגין רחוקים הפסיק ביניהם הברק הנעים יותר של שלד אדם או בהמה. גם מכשירי־פלדה מלוטשים עד חוד התנוצצו זעיר פה זעיר פה. כי שום גוון דק של גניבת־דעת לא היה זר לבוסטר. ואף־על־פי־כן היה רופא גדול. הוא ידע את האדם.

הבא עכשיו לא נתן דעתו כלל על כל הסידורים המחוכמים הללו, ובאדישות הפסיע הנה ושוב. לבסוף נפתחה דלת־הטפיטין מחדר קבלת־החולים.

“בבקשה, אדוני!” – אמר דוקטור בּוֹסטר.

עתה ישבו זה מול זה. בּוֹסטר בגבו אל החלון, כשהאור המלא נופל על הפנים אדומות־הלחיים, הבריאות העטורות זקן סבוך של מבקש־הישע. הלה פתח:

“אם תביא לי החלמה, אדוני הרופא, אשלם לך שכר של עשרת אלפים דולאר.”

בּוֹסטר הרים ידו קמעא, כמבקש להתנגד. התנועה הזאת, הנכבדה לאין־קץ, ניתנה להתפרש כמי שאומר: “אני עוזר לכל סובל, אם עשיר ואם אמיד”. ואף כמי שאומר: “כבר קיבלתי תשלומי שכר גדולים מאלה.” לאחר מכן הטה עצמו לאחור, עצם עיניו לחצאין ושאל:

“מה אתה חסר?”

“לא כלום.”

–“אוהו!” בּוֹסטר נעץ בזר מבט חד: אוויל או ליצן? לא. הלה נשא את המבט בשלווה. אז אמר בחביבות אמן־הרפואה המהולל:

“הסבר־נא דבריך קצת יותר, אבל בקיצור.”

“בקיצור נמרץ, אדוני הרופא! אספר לך את תולדות חיי.”

“האם שפוי אתה בדעתך?… ארבעים ושבעה אנשים מחכים באולם־ההמתנה.”

“הקצה־נא לי חמישה רגעים – הרי ששׂכרך לכל רגע יהיה אלפיים דולר. דומני, שמעולם עוד לא היה הזמן שווה כסף כה רב.”

הרופא שלף שעונו מכיסו ואמר:

“דבר!”

“כאשר נולדתי הגיע אבי למיליון הראשון. הוא הרוויח אותו בכתפות־של־מכנסיים.”

“בכת…?”

“כן. אמצאה. אפשר מכיר אתה את כתפות וינדוֹל?”

“אני עצמי משתמש בסוג זה.”

“אני הנני ג’ון חבקוק וינדוֹל – בנו של הממציא.”

הרופא החזיר את שעונו לכיס.

“במיליון זה – המשיך וינדוֹל הצעיר – הלך אבי לשיקאגוֹ והתחיל בפיטום חזירים עד לאיבוד ההכרה. בעסק זה הגיע לסכום הכבד של שלושים מיליון דולר. לאחר שהגיע למשקל זה – מת. אני הייתי היורש היחיד.”

“מעשה נאה!.. אך אם לא איכפת לך, מוטב שנדבר עתה על המיחוש שלך, מיסטר וינדוֹל.”

–“כבר אנו בתוכו של הענין. בן שלושים אני, בן־חורין, עשיר, בריא מאד – לפחות מבחינה גופנית. אף־על־פי־כן היו לי החיים למעמסה איומה. בעמל סוחב אני את עצמי מיום ליום. הכל מאוס ושנוא עלי. אני משתעמם כעשרים ושנים לורדים בריטיים יחד… בקיצור: מרה־שחורה!.. אם יודע אתה תרופה לכך, אמור־נא לי. אם אינך יודע, הב לי את דרך המוות מעוטת־היסורים, שבה יכול אדם ליפטר מן העולם. אם כה ואם כה, תקבל את עשרת אלפים הדולר.”

“כן, וינדול יקירי, אולם עלי לשמוע תחילה במה כבר נתנסית עד כה. אני משער, שכבר נתנסית בדברים רבים, לפני שבאת אלי.”

“אתה משער נכונה. ניסיתי הכל – מסעות, סכנות, ציד, משחקים, יין, נשים.”

“אילו נשים?”

“מכל המינים, מכל הצבעים, מכל הגדלים, מכל הלאומים.”

“אמרת, שבן־חורין אתה. האם תמיד היית בן־חורין?”

“היה זמן שבו הייתי ארוס, ליצוּר נהדר: מיס ליליאן סליד, בתו של מר סליד, מלך שמיכות־הסוסים. היא אהבה אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, שכן היא אף עולה עלי במשקל ששה עד שמונה מיליונים. היא השיבה ריקם פניו של אחד מצעירי משפחת ואנדרבילט שחיזר אחריה. ואולם אותי העריצה. אך אני עזבתיה.”

“מדוע?”

“באחד מערבי־הקיץ – ישבנו בגן שלה, ששוויו עם ה”פוּנדוּס־אינסטרוּקטוּס“3 שלושה מיליונים כסף עובר לסוחר… ישבנו על מרפסת־האבנים לפני הארמון… האם כבר אמרתי, שהיה אז ערב־קיץ? הזמיר הנעים שיר בסבך־הענפים, האוויר היה בּשׂוּם, הירח זרע אורו – ואז נתגלה לי פתאום, שמיס ליליאן סליד על כל אהבתה ועושרה משעממת אותי מאד. קמתי ממקומי והודעתי לה, שלמחרת היום אני אנוס לנסוע לאירקוּטסק אשר בסיביר לרגל הימור. הדבר נראה לה טבעי לחלוטין. בעצבות עדינה הושיטה לי ידה הצחה, ואני אצלתי לה נשיקת־פרידה.נסעתי לאירקוּטסק.משחזרתי, עדיין היתה פנוּייה. והיא פנוּייה עד היום, אף שיודעת היא, שאין לה טעם לצפּוֹת לי. היא יפה מדי וטובה מדי ועשירה מדי – בדיבור אחד: מושלמת מדי. והשלמות – דבר שאין לשאתו.”

“מסקנתך יפה מאד, מיסטר וינדוֹל… אולם מצוּיות גם נשים פגוּמות…”

“יודע אני. והללו אין אני סובל על אחת כמה.”

“מקרה קשה, מיסטר וינדוֹל!.. אני משער, שכבר נתנסית גם בכל מיני יגיעות גופניות.”

“כן, נתנסיתי.”

“יכולני לשער. זו השיטה הישנה בריפוי המרה־השחורה.”

“כל זה אין לו שום ערך במקרה שלי, אדוני הרופא! במשך חדשים טיפלתי בחזירים שלי. ימים רבים עבדתי במכרה בריטי. התחלתי משתעל, אבל השתעממתי בכל זאת. שום דבר המרנין לב גברים אינו מוציאני מאדישותי. השתתפתי, דרך דוגמה, בתחרות הקריקט בין אמריקה לאוסטרליה, למען כבודו של דגל־הכוכבים. לאסוני גרמתי נזק למולדתי בארבע נקודות. וכך אירע הדבר. ברגע שבו הוטל הכדור, פיהקתי מלוא נשימתי, והוא נתעופף לתוך פי הפעור. ועד שהצלחתי להוציא את הכדור שנלחץ בין לסתותי, אבדו אותן ארבע נקודות… אם אני אומר לך, אדוני הרופא, שתקפה אותי המרה־שחורה האפלה ביותר שפקדה אי־פעם אדם שלשונו אנגלית…”

“כן, ברור לי הדבר, וינדוֹל, ברור.”

“אלא שלמען השלמות מבקש אני להזכיר, שגם את טעם העוני טעמתי.”

– “אה? השיטה הנושנה ביותר! אף היא, כמובן, בלא הצלחה?”

– “מובן מאליו! כאשר הייתי באירקוּטסק הגיעתני הידיעה, שירדתי כלייל מנכסי מחמת מעילות שונות, פשיטות־רגל ומעשי־הונאה. אף דבר זה לא שיפר את מצב רוחי. הוספתי להשתעמם. כשחזרתי כעבור חדשים נודע לי, שלא היה זה אלא שקר קדוש. ונהפוך הוא: הגיעה שעת־כושר גדולה לסחר־החזירים. נתעשרתי יותר מאשר אי־פעם. משכתי בכתפי.”

“ומיהו שתיכנן תכנית תמימה זו?”

“מיס ליליאן סליד. היא האמינה, שבדרך כך תוכל לרפאני מן המרה־שחורה שלי. ביקשה לגרום לי כאב רב.”

“מעשה נשי טיפוסי.”

“ועתה, אדוני הרופא, פונה אני אליך! אם גם אתה לא תמצא לי מרפא, כי אז הבה נחפש דרך נוחה להסתלקוּתו של ג’נטלמן מן העולם הזה.”

“לאט לך, מיסטר וינדוֹל! אני יודע משהו.”

“כן.”

“אם יתברר שאמת הדבר, תקבל מלבד שכרך גם מתנה הגונה.”

בּוֹסטר עשה שוב אותה תנועה נכבדה לאין־קץ של מבקש להתנגד, ולאחר מכן אמר:

“מחר בשעות הצהריים תבוֹא לבית־החולים שלי, בשׂדרה השלישית, מספר 12. ותביא לי תעודה חתומה בידי שני עדים, בה אתה מכריז חגיגית, שכל טיפולי בך נעשה לפי משאלתך לרצונך המוחלט.”

וינדוֹל חייך בחביבות.

“רואה אני, שגם אתה סבור, כי המקרה שלי הוא חשוך־תקווה, ורצונך להמיתני בנשיקה.”

“רצוני לרפא אותך”, אמר בּוֹסטר בניחותא. “אבל לא יזיק הדבר, אם תכין על כל פנים את צוואתך. אני מניח, שאינך נבהל.”

“הנחתך נכונה היא.”

“ובכן, מחר נתראה!”

“מחר!”

בּוֹסטר קם ממקומו: – “הא, כן – ועוד דבר, וינדוֹל. יכול אתה להביא עמך גם את ההמחאה החתומה על הסך עשרת האלפים.”

“טוב מאד!”

אולם ליד הדלת נעצר ג’ון ח. וינדוֹל כתוהה ושאל:

– “הא, כן–אבל אם יכזיב הריפוי שלך, כלום גם אז ילכו לאיבוד עשרת האלפים?”

“– גם אז, אדוני.”

“–ומי יערוב לי, שלא יהא זה נסיון נטול־ערך?”

בּוֹסטר הזדקף מלוא קומתו ואמר בקרירות ובגאווה:

“שמי!”… ואחר כך פנה ממנו בזלזול, פתח את דלת חדר־ההמתנה, והכריז: “מספר שתיים!”

שבור ורצוץ לחש וינדוֹל אך זאת:

– “אני בא מחר.” אחר כך נעלם…

למחרת היום, בשעת הצהריים בדיוק, הופיע ג’ון חבקוק וינדוֹל בבית־המרפא אשר בשדרה השלישית. מיד הוכנס לחדר־הניתוחים. בּוֹסטר, מלווה שני רופאים־אסיסטנטים ושתי חובשות, חיכה לו.

– “הכל בסדר, וינדוֹל?”

– “הכל בסדר, אדוני הרופא! הנה התעודה החתומה בידי שני עדים, והנה ההמחאה.”

–“טוב… מיסטר ג’ון וינדוֹל – מיסטר האֶם ומיסטר אָג,4 האסיסטנטים שלי. אנא, הצהר באזני האדונים האלה, שלפי בקשתך ומתוך רצונך החפשי אתה מפקיד עצמך באמון לטיפולי. הצהר, כי בתור אמריקאני מבוגר ובהכרה צלולה מסכים אתה מראש לכל אשר אעשה בך.”

"אני מצהיר זאת! – אמר וינדול בתוקף.

“טוב! פשוט בגדיך!”

תוך דקה אחת חשׂף ג’ון חבקוק את גוּפו השופע און ובריאות.

“שכב־נא על השולחן הזה!” פקד בּוֹסטר.

הפקודה קוימה בלא היסוס.

ספוג!" פקד הרופא, וסחטו על פיו של החולה ועל אפו. מיד ישן ג’ון ח. וינדול שׁנת־אֶתֶר.

עתה קרא הרופא הגדול אל עוזריו:

– “קטעו־נא את רגלו הימנית!”

האָם נענע בראשו.

ואֶג שאל בפשטות:

“היכן, אדוני הרופא?”

“ליד הברך, בני… אני מוכרח לילך, לבקר חוֹלים. אני סומך עליכם. עשו מלאכה נקיה, בחורים! את האבר הקטוע יש לשים בכוהל. שלום!”

“שלום!”

– – – ההרגשה הראשונה, שחזרה לג’ון היתה –כאב חזק ומחריד בברך הימנית. בעוד עיניו עצומות נתאנח קשה. תחילה סבור היה, שהוא חולם חלום. ואולם הכאב המטורף לא הרפה. אז הציץ לעבר רגליו. אהה! הוא רואה רק אחת בלבד. במהירות הברק הובהר לו הכל. בוסטר גזל ממנו רגל אחת!

מזלו של מיסטר האָם, שמצבו הכספי היה ברע, גרם לו, שבדיוק באותו רגע נתכופף אל החולה הסובל, כדי לבחון, אם כבר נתעורר. וינדוֹל הנחית לו סטירת־לחי איומה.

מיסטר הָם נסוג בשתיקה. הוא תפס מיד את תוצאותיה הכספיות והמשפטיות של אותה סטירת־לחי. למעשה, זכה אחר־כך לפיצוי של אלפיים דולר על הכאב ועל הפגיעה בכבוד. וינדוֹל לא רצה שהענין יבוא לפני בתי־המשפט. הרבה יותר בזול עלתה לו הבעיטה שבעט באחד המטפלים, שאליו פנה כעבור שעה לאחר המקרה במיסטר האָם, בשאלה עדינה זו:

“מנוּולים בני בניהם של מנוּולים, היכן הטמנתם את רגלי?”

באדיבות ענה המטפל:

– “אל דאגה, אדוני. שום דבר אינו הולך אצלנו לאיבוד. הנה כאן כבוד רגלך” – והצביע על בקבוק־כוהל עצום. הדובר שמר בתבונה על מרחק ראוי מהישג ידיו של וינדוֹל, אבל לא הביא במנין את רגלו השמאלית שעדיין היתה עמו. ואמנם, מן הגף המיותם הזה ספג גם הוא בעיה לא מבוטלת. אבל מאחר שלא נפגע בחלק עדין של גופו, הצליח אחר־כך וינדוֹל לפייסו בשלוש־מאות דולר.

והיכן היה בוסטר?

בימים הראשׁוֹנים, כל עוד שָׁצַף ג’ון חבקוק והרעישׁ עולמות עד שׁהיה הכרח לכופתו, לא הראה הרופא הגדול את פניו כלל. משהודיעוּ לו, שהחולה נרגע קמעה, בא לבקרו.

ג’ון חבקוק הטיח בפניו את המלים האלה, המעידים על דמיון של ציידים:

“אתה שועל בן עיט־פגרים זב־עין, את שתי אזניך אמלוק ומאפך אטגן לי מטעמים.”

אלא שבדרך מקרה לבוש היה כתונת־הכפייה, ולפיכך אנוס היה הרופא להסתפק בכוונות הסימפאטיות הללו בלבד.

"אך תשוב לדבר בלשון החברה הטובה, ידידי הצעיר, הודיעני־נא ואז נמשיך לשוחח. ובכבוד נסיכים פנה איש־המדע ויצא, כשקרבנו מוסיף להטיח אחריו שמות לרוב מן התחומים הבזויים ביותר של תורת החי.

שלושה שבועות תמימים חלפו, עד שג’ון ח. וינדוֹל חזר לדבר לשון החברה הטובה. כי בעל אופי חזק היה וקשה עורף. אולם השיעמום הרך את ערפו. אכן, לא אותו שיעמום ישן שעינה אותו קודם לכן. שיעמום תאב־עינוג וצמא־חיים היה זה – משהו מתשוקתם של אסירים למרחבי שמים, לטיולים רחובים. הוא ביקש שיביאו לו העתונים, ובתשוקה גוברת היה קורא את ידיעות־האספורט למן כדור־הרגל הגברי ועד למשחק התמים של טניס־הדשא. הידיעות על משחקי־קלפים והמודעות על נשפי־ריקודים הביאוהו לידי התרגשות עזה. ברצון היה בא לכל מקום, שבו דרושות שתי רגליים בריאות. להלך־רוח זה נתן לבסוף ביטוי במכתב אֶלאֶגי, אך אדיב, אל ד"ר בוֹסטר, בו ביקש שיבקר אצלו.

הרופא המפורסם בא.

וג’ון חבקוק אמר במרירות, אם כי בלשון רכה:

“כך ביקשת להנעים לי את חיי? על־ידי שעשיתני בעל־מום?”

“ידידי הצעיר” – השיב הלה – יפים החיים, אלא שלשם כך הכרח הוא לאדם, שיחסר לו משהו. והנה זה מצאתי בחכמתי."

“ואתה שללת ממני לצמיתות את האהוב עלי ביותר: ריקודים, רכיבה, ריצה!”

– “מיסטר ג’ון, אין אדם אוהב אלא את מה שאין ידו משגת… אגב, באתי בדברים עם מכונן מומחה, וכבר הוא עובד בהתקנת רגל מלאכותית בשבילך, אשר תניח לך את האפשרות להלך בלי קב, זו תהא מעשה־אמנות. איש לא יעלה על הדעת, שגם רגלך הימנית אינה בשר ועצם. מחירה 8700 דולר.”

– “לא בזול!”– העיר וינדוֹל, ולאחר הפסקה הוסיף: – “היודעת ליליאן סליד, שנתרוששתי ברגל אחת?”

– "אין נפש חיה בניו־יורק היודעת זאת, חוץ מעוזרי היודעים לשמור סוד. הבריות משערים שאתה שוהה אצל החזירים שלך בשיקאגו… והמכונן שלי, מקווה, שלאחר חדשים מעטים של אימון תוכל לרקוד גם ברגלך החדשה.

ג’ון חבקוק התחייך נרגש:

– “נראה לי, אדוני הרופא, שאחרי ככלות הכל, יש עוד בעולם גרועים ממך.”

בלבו השלים אמירה זו והוסיף:

”כן, יש לחפּשׂם בנרוֹת…"

כעבור מחצית השנה כנס את מיס ליליאן סליד אל ביתו לאשה. בכוח־המשיכה אשר לתהום צודד אותו הרעיון, שהיא עתידה לגלות את מומו בחדר־הכלולות, ומשנתפס לרעיון־פסגות מסחרר זה, גלש משם ישר – אל תוך הנישואין.

– “ליליאן” – אמר לה, לאחר שהיו “סוף־סוף לבדם” – ליליאן, אני רואה חובה לעצמי להתוודוֹת לפניך וידוי מחפיר – מחפּיר לי, מאחר שאת כה מושלמת!.. יש לי רק רגל אחת." והוא התיר את הרגל.

הגברת הצעירה ליליאן וינדוֹל חוננה אותו בזוהר עיניה החביבות. חזה המלא־חן עלה וירד בתנועת־חמד. ואז לחשו שפתותיה:

– “הו, ג’ון, מה מאושרת אני לשמוע את הווידוי הזה! גם לי היה סוד קטן שהסתרתי ממך.”

ובחפזון התירה את חזה המלא־חן מכתפיה והניחה אותו על שולחן־הלילה. הוא היה מלאכתו של אותו מכונן עצמו – העובד בשביל טובי המשפחות בניו־יורק…

חלפו חדשים אחדים. נשף של החברה הטובה – המ, נגיד: העשירה. הגברת וינדוֹל כבר מעגבת מתחת לדקלים שליד שקע החלון המקומר עם עלם אחד בהיר־שיער מאד ולבוש פראק אדמוני – ג’ון חבקוק סובב־עובר בינתיים על פני האולם במחול־הוואלס. שלוש מן הרקדניות שלו, נערות חסונות, ככר נאלצו לפרוש אל המזנון נכוֹת־מתניים וכבדות־נשימה. הליצן האירי הנודע, הקצין מק־ראו, שספג פעמים הרבה מלקות על הערותיו העוקצניות העיר:

“וינדוֹל זה רוקד בהתלהבות כזאת, כאילו היה ישיש.”

אך לבסוף נלאה גם ג’ון הבלתי־נלאה. הוא שם את ממחטתו על מצחו המחומם ונסוג. והנה לוחש לו מישהו מאחוריו: “שים־נא לב, לבל תאבד את רגלך! הגברות הצעירות עשויות להיבהל.”

מחוויר בכעס ומבושה פונה ג’ון לעבר הדובר.

“אה, אתה, הרופא, היקר לי מכל יקר!”

בּוֹסטר מושיט לו בקלות־דעת את ידו, וכאשר השיב אותה, לאחר ארבע שניות, היו אצבעותיו כחולות ואדומות ונפוחות. בפגיעה זו רצה כנראה וינדוֹל לרמז, מה מאד שמח הוא לראותו שוב.

הרופא מחייך כאוב:

– “נו, וגם אשה נשאת, לפי ששמעתי? את מיס ליליאן הנאה שלך!”

ג’ון חבקוק מרכין עצמו בסמוך לאזנו ונאנח:

– “לדאבוני!”

– “מה?”

“לדאבוני, אמרתי, אדוני הרופא! לדאבוני… הן בפניך רשאי אני להודות הכול. זוהי הדרקוֹן המגועל ביותר שבכל ארצות הברית.”

– “תן תודה לאלהים, וינדוֹל! רק עתה נרפאת כליל.”

– “עוד תוסיף לעג?”

–“אדוני הצעיר, – אנו, בני האדם, אי־אפשר לנו בלי מועקה. הנה יש לך אשה. היא כבר תדאג לכך, שחייך לא יהיו קלים מדי. ראה, כמה נהנה אתה כעת מריקוד ומנערות צעירות, לא כן? דעתי היא, שיש רק ריפוי מכריע אחד למרה־שחורה: הנישואין. אלא שאת התרופה הזאת לא העזתי, כמובן, להציע לפניך אז.”

“יש דבר שלא העזת? אתה! ומדוע?”

“תרופה זו נראתה לי אכזרית מדי.”


  1. קוהלת ט‘, ד’: “כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.”  ↩

  2. במקור: Boaste – גאוותן, רברבן.  ↩

  3. עם הבנינים והמתקנים שעליו.  ↩

  4. במקור: Ham – שפירושו באנגלית בשר⁻חזיר, שינקן; Egg – ביצה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות