מבחר זה של שירים ופואימות אינו אלא חלקה קטנה משׂדה יצירתו הפיוטית של דוד הופשטיין; אף־על־פי־כן דומה שיש בו משום מַתן אפשרות לשרטט תווים עיקריים של דמות היוצר ודרכו כמשורר. ועוד זאת: בחירת החומר השירי הכלול כאן לא נעשתה מיסודה כמתכוון, שהרי חלק ממנו כבר הוכן בתרגום עברי במרוצת השנים, בהן גם שנות חייו של המשורר, ויש שירים שזכו אף לשני מתרגמים ויותר. נראה שהיה, ויש בו, משהו בדוד הופשטיין המשורר היִידי־הסוביטי שעורר זיקה מיוחדת בלב מתרגמיו¹. זיקה זו נוצרה מן הסתם בשל רגישותם של רבים וטובים לדופק לבו של המשורר, שעם כל רצונו הגלוי לקבל את מהפיכת אוקטובר ואת התפתחות המשטר הסוביטי שבהמשך, היה תמיד מופעל מן הלהט להיות לא רק משורר יידי, אלא גם משורר יהודי. מי שאזנו כרויה לבנות־הקול הנלווֹת לטורי שיריו, לקוֹנוֹטאציות של מִליו וצירופיהן, למטאפורות מסויימות, לשימוש מוּדע ולא־מודע בדרכי לשון ובתמונות לשון מן המקורות שלנו, יבחין אל נכון שדוד הופשטיין היה מן היהודיים ביותר של סופרי יידיש בברית־המועצות. ודאי, היו גם אחרים שפתאום נתעורר בהם הזיק היהודי, נתעורר ונתלקח – כשהיתה השעה "כשרה'' לכך, מה שאין כן דוד הופשטיין, שלאורך שלבי יצירתו כולם היה מודע לשליחות שירו היידי ומפוֹעם מייעודו כמשורר יהודי. הילכך היה נתון כל השנים כמעט במאבק עם עצמו ועם הסובב אותו.

יש לזכור שהופעת הבכורה שלו בדפוס חלה בשנת המהפיכה. כרבים אחרים ראה בה גאולה, גאולה אנושית, אבל גם גאולה לאומית. לימים, כשגברו נחשולי התהפוכות ונסערו הרוחות בשל פרשנויות אידיאולוגיות למיניהן, והמימסד המפלגתי, באמצעות הזרוע היֶבסֶקִית, החל להטיל מרותו על הספרות והתרבות, התקשה הופשטיין לעכל את התפיסות החדשות המנוגדות לשלו, ואז נעשה קרע בלבו – קרע שהעמיק והלך בסוף שנות העשרים ועוד יותר בשנות השלושים. מאבק וסבל פנימיים אלו מבצבצים ברמיזה, פעמים קלה ופעמים מפורשת יותר, בקובצי שיריו, וביחוד אתה מוצא את ביטויָם במכתביו אל ידידיו הסופרים באמריקה. מי שקרא את הספר המאַלף עד מאד '"בריוו פון יידישע סאָוועטישע שרייבערס'' (איגרות של סופרי יידיש מברית־המועצות, ירושלים תש''ם), יכול להבחין בנקל בין תפיסת דוד הופשטיין לבין תפיסתם של היתר בנידון זה. את ההבדל ניתן לתַמצת כדלקמן: המימסד איננו גורס שהיהודים הם אומה, ועל כן גם השימוש ביידיש אינו אלא אמצעי זמני, אבל הופשטיין גורס וכותב במפורש (ובזה ביטא מן הסתם גם דעתם של סופרים אחרים שם), שהיהודים הם אומה; ככל בני אומה יש להם, בנוסף להווה, עבר משותף משלהם, וממנו הם ניזונים גם עתה. קשה היה לו להשלים עם המצב, שהשלטון הסוביטי עושה רבות להתפתחות התרבות הלאומית של כל עם ועם בתחומי ברית־המועצות, ורק לגבי היהודים אין צורך בכך, וכל פעולה במגמה זו אסורה היא. ואם אין זכות ברורה לתרבות עצמית יהודית, הרי גם זו הקיימת סופה להתחסל, ויחד עמה גם נושאיה.

טראגיות זו, שנוצרה במוּדע, היתה, כאמור, נחלת כמה סופרי יידיש בברית־המועצות, אלא שרק לעתים נדירות היתה נותנת אותותיה גם ביצירתם. ואילו אצל דוד הופשטיין בצבצה פעם בפעם. מדוע דווקא אצלוז יתכן שזה נבע מאָפיוֹ, שהרי למדים אנו מן הביוגרפיה שלו איך עשה לפעמים מעשים חריגים, שהיה בהם משום התגרוּת במימסד וסכנת חיים. גם בשליחת מכתביו הנועזים לאמריקה כלום לא חשש מהצנזורה? עם זאת, כשנעבור על שיריו ברציפותם, ניווכח כי היה כל הזמן נתון בטלטולים מן האמונה במתהַווה, אמונה עד השתכרות, אל האכזבה המרה, שיחד עמה באו רגעי נפילה, של ספקנות וכאב, והוא מתמכר אז לרגשותיו הלאומיים. אכן בדיקת השירים המעטים הכלולים במבחר זה, שהובאו בסדר כרונולוגי של יצירתם, תוכל לרמוז לנו על אותו קרע שבלב, שעליו דוּבר קודם.

שהרי כך מנסח הופשטיין עצמו את תפיסתו בשיחתו עם סופר יידי אחר: "אתה רואה הכל מה שיש לנו ליהודים הסוביטיים, אבל אינך רואה מה שחסר לתרבותנו. לתרבותנו היידית הלאומית חסרה אצלנו מסורת תרבותית… אין פעילי יידיש מסויימים שלנו מבינים כראוי את הקביעה הלֶנינית בדבר מורשת תרבותית, והם סבורים שניתן ליצור את היום ואת המחרת תוך התפרקות מוחלטת מן האתמול… ככל העמים יצר עמנו במשך אלפי שנות קיומו אוצרות תרבות גדולים, לא רק ביידיש – – – כשאתה עוקר את המסד, אין הבניין כולו עשוי להחזיק מעמד זמן רב'' (מובא בספר האיגרות הנ"ל, עמ' 83). טבעי הוא איפוא, שאחד כיעקב גלאדשטיין, משורר ומבקר מבני־הסמכא המובהקים בספרות יידיש בדורו, בעל אוזן הבוחנת מלים, כותב בספרו ''אין תוך גענומען'', לעצמו של דבר, כרך ב' (עמ' 47): "יש לומר שדוד הופשטיין הוא אחד הלאומיים ביותר בברית־המועצות… הוא ביקש תמיד למזוג את היין הסוביטי החדש לתוך נאדות ישנים [קרי יהודיים] אלא שלא תמיד בטוח היה כי השעה כשרה לכך''.

ברם, יחד עם הצד התוכני־אידיאי ניתן להבחין בשיריו של הופשטיין גם שינויים תימאטיים ופרוזודיים, שחלו במרוצת השנים, ואף אלו נולדו תחת לחץ הדרישות “הרשמיות”, ‏כיוון שהמימסד הספרותי־פוליטי לא סבל את האינדיווידואליזם, את החריגות הצורניות, ובקיצור, כל מה שכוּנה בשם תלישות מענייני חברה ומדינה (הקורא זוכר מן הסתם את הרדיפות על אַנה אחמאטובה ושכמותה בשל "האינדיווידואליזם והתלישות'' המאפיינים את שיריה). גם מבחינה זו אנו עדים למאבק מתמיד של הופשטיין עם עצמו, שהתבטא בהישגים פיוטיים ולפרקים גם בקלישוּיות.

נסקור לפי הסדר: השירים הראשונים שבמבחר הם בעלי אופי לירי מובהק. מראות מימי בחרותו בכפר, רשמיו האישיים, נמסרים כאן במטאפורות עדינות, בגוונים אקווארליים המַשרים רוך. רבים מן השירים ערוכים בחרוזים '“לבנים”, ובאחרים החריזה היא מקרית, לא קבועה, לא מכוּונת. גם הבתים אינם אחידים לפי גזירתם, וטורי השיר חתוכים על־פי רוב לפי תחביר כלשהו, והוא שקובע את אורכם המשתנה. וכאן עלינו לזכור דבר משמעותי: אם כי הופעת שיריו הראשונה בדפוס היתה בשנת 1917, הרי לא מעטים מן השירים נכתבו כמה שנים לפני כן. אמור מעתה, שעצם דרכו בשירה היתה חדשנית עד מאד. אם נעביר בזכרוננו את השירה הלירית ביידיש שהיתה רוֹוחת בשנים ההן, כגון זו של אברהם רייזין, של לייב ניידוס, של דוד איינהוֹרן, של יצחק קצנלסון ודומיהם, נתפוס מייד את חדשנותו של הופשטיין הליריקן. דומה שבדיקה יסודית תביא אותנו לידי קביעה, שביחס לנורמות פיוטיות חדשות קדם הופשטיין אף לזרמים החדשניים של משוררי יידיש בפולין ובאמריקה.

נסתפק בדוגמה אחת, בשיר הפותח (עמ' 7), ולשם כך נביא אותו גם במקורו היידי:

הרי לפנינו כל אותם סימנים של אורך שורות לא קבוע, של היעדר חריזות, להוציא פעם אחת לקראת הסוף, אבל ציוריות עדינה, מטאפורות מקוריות – כל זה נשמר גם בתרגום העברי. שירים לא מעטים, בין אלה שהוכנסו למבחר, בין לא, בנויים מתוך אותה תפיסה פיוטית. אבל אין פירושו של דבר, שהופשטיין לא השתמש גם בצורות קפודות יותר כגון בשיר שבעמ' 14 או בסידרת השירים “בין ערבים בחורף”. אלא שדווקא בסידרה זו מתגלה הופשטיין החפשי עדיין מבחינה תימאטית ומבחינת הלך הרוח. לפיכך הוא מרשה לעצמו לפתוח שיר ב' של הסידרה בדו־טוּר ספוג עצבות:

ודו־טוּר זה חוזר גם בסיום השיר. וכמה רוך שבעצבות ספוג שיר ג' שבסידרה:

באמצעים אימאז’יסטיים משרה עלינו המשורר יגון המלווה את הפרידה מן השבת והכניסה לדאגות החול עם כל הקונוטאציות השכיחות, עם הספציפיות של הווי כפרי לעומת העיירתי, שהורגלנו בו אצל משוררים אחרים שתיארו את צאת השבת. (ואסוציטיבית עולה בזכרוננו תיאור השבת בשירו של חיים לנסקי “נרות”). אין פלא שליריקה בדרגה אמנותית גבוהה כזאת עוררה הדים חזקים בלב הקורא ועדיין היא נמנית עם מיטב שירי יידיש.

עינו של המשורר מוּסָבה בדרך כלל לנופים המשתנים ממרחב למרחב, מעונה לעונה. יש בהתבוננותו חתירה למשמעות והד של פנימיות. משמעות מקבלים אפילו רוחות השמים, היום והלילה (ראה למשל השירים שבעמודים 24, 25). וסוּגסטיבית ביותר היא שורה מסיימת של שיר אחר (עמ' 26): המשורר מתאר איזו התעוררות בטבע, על כל מרכיביו, והשיר מסתיים בשתי מלים מלאות משמעות: “אני מקשיב”.

והנה גם שירים אֶרוטיים, תמונות ומצבים שבאקראי, שהרקע שלהם כאילו שרוי בציפייה להתעוררות האֶרוס. ואנו נפעלים בעיקר ממקוריות המטאפורות, כגון בבית הבא:

או בשורות הבאות המציינות עילפון מתוך תשוקה:

או תיאור כגון זה:

כל אלה היו אז מקוריים, חדשים עד מאד, בשירת יידיש, וטעמם לא פג עד כה.

עם זאת דומה שהמשורר אינו מתעלם אף לרגע מייעוּדו. לפעמים הוא מגיע לכך, שעצם כתיבת השיר היא בשבילו הנעלה שבסיפוקים. כך בשיר שבו הוא מתאר חוויה, כש“פנה היום. חלפה צליפת מצוק האחרונה”, “מלילה רוח נשארה ובגבהים / אספה עדרי עבים ובני־עבים, / הם נרגעו עתה, אבל עֵרים בקשב. // זה סתיו'”. והוא ממהר הביתה: “שם ערב לי ממתין רך ורוגֵע. / ולי קרוב יותר מכל אשר אני יודע / בלב גלגל הבוֹהַק – גליון נייר” (עמ' 32).

בשיריו אנו חשים תמיד את הופשטיין המופעל מצבעים ומצלילים. כאיש הכפר אוהב הוא לצאת מהבית האפל ולהישמע לרוח הרעננה המגיעה אליו מן השדות. כי לוֹ “בלי מלים נודע / מה שקורה שם בשדות – / עולה כבר החיטה” (עמ' 35). ולפנות בוקר הוא מסֵב את פניו אל החלון הפונה מזרחה, “אל אש הלהבות” – אל יום חדש, אל חיים חדשים (עמ' 37). כי אכן, המהפיכה הביאה עמה אש להבות כלפיד בשׂורה על חיים חדשים המתרגשים ובאים, שהאוואנגארד מצוּוה להגשימם, ואז הוא כותב מתוך התרוננות שירים מלאי פאתוס, ששניים מהם, “תהלוכה” (עמ' 38) ו“מוצאנו מסלע” (עמ' 42), מובאים במבחרנו. שני שירים אלה שימשו במשך שנים לא מעטות מעין סיסמאות להמוני קוראי יידיש, שנהוּ אחרי בשׂורות הגאולה שבאו מרוסיה. במרוצת הזמן היה מי שהטיל ספק בערכם האמנותי הצרוף, כי הם נשמעו פלאקאטיים לפי סוגם. ולא היא – הקורא עד היום את השירים הללו, ובעיקר את השיר “תהלוכה”, עשוי לחוש גם עתה את האמת הפיוטית המלווה את הפאתוס. ועוד: ככל יצירה אמנותית אין גם שיר זה מאבד מערכו בשל האכזבות שבאו לאחר מכן, כי כוחו בו בעצמו: '"ראשוני הצועדים'' שבשמם מכריז המשורר, יכולים להיות לא רק אלה שפעלו בשם מהפיכת אוקטובר, אלא כל אלה המהווים אוואנגארד בשטח כלשהו, בין חברתי, בין אמנותי. הפאתוס מובע כאן באמצעות התמונה הכללית של תהלוכה מלוּוה בתזמורת כלי נחושת, חצוצרות, מצלתיים ותופים, בלי רמז מפורש למהפיכה, אלא נשמעת ונראית כאן תהלוכת החדש הכובש את הישן: לפיכך החשוב הוא הצד האמנותי, עצמת המלים וצירופיהן, הקצב התהלוכתי, האליטראציות, חיתוך הטורים וכדומה.

ברור, בשירים כגון אלה התבלט דוד הופשטיין כאחד הנציגים המובהקים של משוררי יידיש המזדהים עם המהפיכה תוך התרוננות.

ואולם באותן שנים כבר עֵד המשורר לכל אותן פורענויות שליווּ את תהליך “הגאולה”. בשירים כגון “כחוד החרב” (עמ' 39), “על ריקנות” (עמ' 40), אנו מצטרפים אל המשורר, שעינו תופסת את הגשם החם והמַפרה, “מַתיך גפרית ואש”, “ומרזבים ממלוא עולם יורקים מתוך גרונות מָרה עם יין ועם דם” (איזו מטאפורה נפלאה!), ויחד עם קריאות השמחה של אלפים הוא חש את “המרטטים האילמים – את הכאבים”, ועדיין הוא עמם, “עם אלה שתמיד מחכים / לקול חדש של קרן תוקעת, / ללפיד מחודש של מַצף הזעם….” (עמ' 41)

אלא ששנות המהפיכה הראשונות היו במקביל גם שנות פרעות וטבח ביהדות אוקראינה. דוד הופשטיין דואב את כל הפורענויות שניתכו על עמו. המראות והידיעות אינם מרפים ממנו: “עכשיו אני רואה כבשׂים שחוטות, עכשיו אני שומע רק אֵימי גניחות” (עמ' 43), והפואימה “בנפילה” (עמ' 45) היא אולי מַבע הסיוטים שלו האופייני ביותר. פתיחתה של הפואימה היא מעין פנייה אל הבורא, לאחר שהמשורר רואה עולם שהתמוטט, נפל לתהום היסורים – והס –. הוא, המשורר, יודע שאין להתדיין, אין לתבוע מאלוהים, והוא עומד אין־אונים על שפת הלוע השחור, הוא נזכר במראות משכבר, שכולם קשורים בטיפות־דם בהירות־טהורות, או בתמונה משמעותית אליגורית: שַׁעלול של צפון, כלבלב של שלגים, המשתדל להתאים את עצמו ללובן השלג, כדי לחמוק מעינו של הצייד, אבל לשווא! כי חדה עינו של הצייד ונאמן הרובה לו. "ואם אין הוא פוגע בראש, במקום הראוי לפגיעה – – – הרי הוא בלב פוגע''. תמונה טראגית שנמסרה בכוח תיאורי רב, ושפשרה מסתבר בנקל. עם זאת עוד נותר למשורר ניצוץ של תקווה: יתכן שדבר־מה יתרחש – – – “יתכן שלבב אנושי יחונן אותם, את סבלות הדם”.

תגובה נוספת על השנים ההן וזוועותיהן אנו מוצאים בשיר הארוך “לחש ילדים”. השיר נושא מוֹטוֹ מן השולחן־ערוך, שלפיו אסור לאבלים לקרוא בנביאים וכתובים, ומותר לקרוא באיוב. המשורר שרוי באבל על הנטבחים והוא מנסה להיזכר איך נהג אבלות סבא שלו, לעומת התנהגותם האפשרית של הילדים הקטנים. הוא מוצא בסידור ישן של סבא שלו את התזכורת על מנהגי אבלות, והוא קורא בספר איוב ומגיע לדבריו של אליפז התימני, אליפז החכם. אליו הוא פונה, באמרו שחריפותו הצחה אינה מחממת עוד איש, אין רצונו לדעת על מנַחמים. בשבילו קיים רק דבר אחד: “גדלוּת בדידותי האנושית, / גדלות עצבוֹני / זו נחמתי, מצפּוּני, העזָתי, ואוני…” (עמ' 52) תודעה יהודית זו היא בשביל המשורר הכוח המקיים אותו בחיים. אל מול החורבן שהוא משרטט אותו בקווים בודדים חדים בשירו המוקדש לביאליק (אולי משום "בעיר ההרגה'' שלו?): “לא גג, לא קיר”, “זַכּוּת מצוּללת נוטפה בחֳרָבות”, “הרוח ההוללת”, “אַזכרוֹת האבלים” (עמ' 53), הוא יוצא בהצהרה מפורשת שהפריחה האדומה שבה הוא שרוי כעת (רמז למהפיכה) מתרחשת אצלו כשהוא מוּדע למוצאו וגא בו:

על טענה־הצהרה זו הוא יחזור עוד כמה וכמה פעמים, בין בגלוי בין במרומז. יתירה מזו: אם לפיד החרוּת הועלה בפתילה חדשה, הרי צירף לה גם הוא ''חוט של פשתן לבן, טבול ביין ארגמני של צדק עז כדם'' (עמ' 55).

הנה חלפו ימי האבל והזעם, ושוב פקדה את המשורר התאוששות באמונתו, בראותו את בני הדור מוכנים לעמל, ליצירה, לחרישה, "בלהב חדש'' ידיים לאין ספור שהוא נותן בהן אֵימון: “מה לא יוכלו לְהַפְגִין ידיים כאלה?'' (עמ' 71) ועם זאת שוב אותה רתיעה מן ההליכה בעינים סומות: המַהלך הוא, אמנם, נכון, אך המצפון חייב לבדוק תמיד את הנכונות הזאת – או־אז ''ככלב / שניתק מן השרשרת, / על אף אלף ה’כֵּנים' שלו [של המצפון] / לנהם נהימה אחת סוררת: לא!” (עמ' 73). דומה שבכך מיצה דוד הופשטיין את עמדתו היציבה לאורך כל ימי חייו. וכדאי להביא כאן את דבריו של המשורר האוקראיני מאקסים רילסקי באחרית־דבר לספר שיריו המתורגמים לרוסית של הופשטיין (מוסקבה, 1961: "אי־יושר, חוסר־עקרונות, קנוניות עם המצפון, עוררו בו [בהופשטיין] גועל פיסי, הייתי אומר''.

הופשטיין כותב שירים כמו זה שבעמ' 63, שבו מתוארת החוויה של הליכה בין קברים, מאחר שהוא רואה תמיד את הקשר החזק שבין אור החיים לבין חשכת הקברים. אותו מוטיב, בעצם, חוזר גם בשיר “גל” (עמ' 65). וּודאי שהד רחוק יותר מכך אנו תופסים בשירים כמו "גדמי גזעים'' (עמ' 78), “קשה הוא לשכוח” (עמ' 80).

את חשבון עולמו היהודי (יושׂם נא לב, שהמשורר מרבה להשתמש בלשון אני כנציג דורו או עמו), הוא עושה ב''שיר האדישות שלי" (עמ' 88). השיר נכתב על סף שנות השלושים; כבר הורגשו כראוי תוצאות המהפיכה בכלל, ולגבי היהודים בפרט. והנה כבר בבית הראשון אנו שומעים ברורות את ההבדל בין דוד הופשטיין לבין סופרים אחרים. הוא כותב טוּרים אמירתיים, אבל חותכים בבהירותם כאיזמל בבשר החי: “יש מי שדַי לו בהוֹוה, / אשריו וטוב לו! / ומה אעשה אני, / שלפני עינַי עומדים תמיד / ברקים זרחניים של שאלות: / היכן? / לאן?” ואחר כך מוליך אותנו המשורר על פני ההיסטוריה, למן הולדת הנוצרי, שאז החלו היסורים והעינויים, ומבטי היגון מלווים כל צעד של המשורר, כל פסיעה השותתת דם. הוא מקלל את כל מַסיקי המסקנות מן המכירה בשלושים שקל כסף. הוא מנסה למצוא נחמה בפרוֹטוֹמה דמות־אריה, זו של מארקס, שליד הקרֶמל, הוא מושך את תשומת לבנו לקולו הפורץ כסופה של אריה־לייב ברונשטיין (הוא טרוצקי) – והרי השניים הנ''ל יהודים היו. הוא מודה, אמנם, שבעם היו גם חנוונים של סמרטוטים ושל אריגים. אבל הללו נתנו שי לעולם את היינריך היינה, והדרך נמשכת עד אלברט איינשטיין, ''והלאה משם עומק זמנים של משפחות חשוכות, של חרם – – – לוטש זגוגיות בהירות – ברוך שפינוזה!'' והוא מסיים באופטימיות:

הנה כי כן, מצד אחד עם נרדף, ומצד שני אותו עם מוציא מתוכו אישים גאונים לטובת האנושות כולה.

ושוב מתעוררת בו אמונה עם תקווה; כך, על כל פנים, אנו שומעים בשירים כמו “אנו כבר מסוגלים” (עמ' 95), “הנה כך מן הטל שבלב” (עמ' 96). ומה מוסיף לו אומץ־רוח? הווי אומר: לא רק תולדות־העם, אלא גם תולדותיו שלו; תמונות שנתקעו בזכרונו מימי שהותו בארץ־ישראל מעוררות בו מזמן לזמן חוויות עזות, המגבירות בו את יצר החיים והתקווה. הנה השיר "צל כה חד'' (עמ' 94): מול חלונו עומד דקל צעירון, והמשורר פונה אל רעייתו (שלה, אגב, הוא מקדיש את השיר) ומציין לה שהדקל הרך מזכיר לו “אותה ארץ'', את הימים ההם, והוא מתוודה שהגורל מינה לו “להיות קרוּע לגזרים עם כאֵב הגעגועים'' “כבלוטה המַשׂכירה את הבשר באותו יין חם של אותה ארץ”. “ומן השכרון ההוא נעשה אני עתים ענק וצועד מארץ אלי ארץ”. גם השיר “צלליוֹת” נולד מאִזכור משכבר. המעמד הוא כזה: הערב משחיר את הכל; הכחול והוורוד מיטשטשים לחלוטין, ופתאום נרטט הלב, נרטט ונסער, והמשורר מסביר לעצמו שכל זה נתרחש משום שהלב נזכר ב”מחזה כמו אתמול”: תמונה מלפני שנים בארץ־ישראל, עם שקיעה, כשהאופק ההררי ורוד־כחול, ועליו משתרכים תיישים שחורים. "ים מזה, מזה הרים / והתחום בין יום ולֵיל, / התיישים מהורהרים / על הקו המתפתל'' (עמ' 98). התמונה הפשוטה הזאת טלטלה אותו אז שם, ועתה שוב חש אותו טלטול.

ודאי, המשורר והאיש דוד הופשטיין לא היה מסוגל להחזיק מעמד נפשי לולא האמונה שהכל עוד ישתפר, יתוקן, יש תקווה לעתיד; אם לא בימיו תתגשם, אולי יזכו לכך הדורות שלאחריו. והנה הוא פונה בשיר אל ניניו בימים הרחוקים (עמ' 102), שאז ישלטו בוודאי עולמות חדשים, מרתקים. אליהם, אל הנינים, הוא קורא מעל סף של ערבית קרירת־רוח. הוא שולח להם ברכה, והוא בטוח שהיא תגיע אל זמניהם. אמנם, הוא שרוי עתה במועקות אנוש, אבל מברק־חדווה גרף אותו אל זמנם הרחוק. ומהו שגרם לכך? “סתם ציפור קטנה באבק הדרך השתכשכה והשמש העמיסה זהבה בכל גרגר בטרם חשכה''. באותו רגע למד מן המעמד ש”פס הדווי, פס של כאב אפֵל", אחריו בא מייד פס של אורה, ומתוגות עולה־לוחש פס של חדווה, "עמוד של אור, של שערים באש'' אל עולם אנושי חדש.

האם מתמידה התקווה הזאת? מובן שיש רגעים של חששות והיסוסים ופחדים עמוקים. ושוב, כמו בתמונות סמליות קודמות, שיר על "קשת מטר מהורהרת'' (עמ' 104), שבמקום להזכיר, על־פי האמונה הקדומה, שלא יבוא עוד מבול, היא מעלה אות אחר: “במרום העפילה מנגד חרב חדה עקומה”. אופייני וטבעי למשוררנו, שבימים של התרופפות התקווה, של רפיון־כוח ושל אין־אונים לפעול ולהפעיל, יפנה אל דרך השיח והווידוי באמצעות התפילה. ואכן בשנות מלחמת העולם השניה הוא כותב את הסידרה שלו “תפילות'' (עמ' 105) (הקורא מתאר לעצמו איך יכול בשנים “כתיקונן” המימסד הספרותי פוליטי להתרשם מעצם השימוש בסוג התפילה? תפילה אל מי?). הקורא את שש התפילות ברציפות יעמוד מייד על סבלו ומדוויו של המשורר. זהו מעין סיכום סכימאטי של פעולתו, אמונתו ותקוותיו, יסוריו ואכזבותיו, בדיקת מצפונו ביחס לייעודו. אחד החוטים היחידים שבהם נאחז, הוא ש''בשירת כל עם וגזע / אשמע גם הד משירתי…” שהרי מה היה לו בחייו אם לא שירו שראה בו חזות הכל וייעוד?

פשיטא, ימי מלחמת־העולם השנייה והשואה פעלו עליו בהלם. עם זאת נראה שעדיין לא תפס־כמו את ממדי השואה ומשמעה האמיתי. אמנם בשיר “עקדה”, למשל (עמ' 115), הוא מתאר תמונת זוועה (אולי מבוססת על איזו כתבה בעיתון). ובשיר אחר, יותר עמוק (עמ' 114), הוא רואה את מה שהתרחש כעולם שהתמוטט, מה גם שהוא מעַמת לכך את מה שקרה בטבח היהודים באוקראינה שבראשית המהפיכה, וכרוב משוררי יידיש בברית־המועצות רואה הוא מחובתו הראשונית עידוד שרידי השואה. סיסמתם היתה “לא אמות כי אחיה”, ובהתאם לכך כותב דוד הופשטיין שיר, שהמוֹטוֹ שלו לקוח מספר יחזקאל: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך: בדמַיךְ חיי! ואומַר לך: בדמַיךְ חיי!'' (עמ' 112).

אין לשכוח שאלה היו השנים, כשפעל עדיין הוועד היהודי האנטיפאשיסטי במוסקבה, גוף שהוקם בידי השלטון, והיו שחלמו על ביסוסו והרחבתו של חבל יהודי אוטונומי בגבולות רוסיה הסוביטית, אלא שכל האשליות נתבדו – הכורת עלה על תרבות יידיש, נרצח מיכאלס, ואף־על־פי־כן עוד הספיק דוד הופשטיין לכתוב ולפרסם (והדבר היה ימים ספורים לפני מאסרו) את שירו “על־יד חלוני” (עמ' 116).

השיר נושא את המוטו משל פושקין: “אני רוצה להיות אחד כבני מאַת־השנים”. ובעצם, בשיר כולו משולב השם הנערץ פושקין, לא רק משום היותו משורר גאוני, אלא משום היותו לוחם לחירות (אולי בגלל מוצאו מגזע עבדים). המשורר משקיף מעל חלונו על החיים הסואנים בעירו, על מפעלים מתפתחים, על חיי עמל ויצירה, ותוך כדי התבוננות צפה לפניו דמותו של פושקין, שהרי היה תמיד מלַווה את מאורעות זמנו ונלחם באנשי חמס ובמדַכאים למיניהם. כביירון בשעתו, שנלחם לחירותם של היוונים, כך נאבק עתה, אומר הופשטיין, “פושקין שלנו” עם נחשים שבכל המדינות “וכן בישראל – הצעירה במדינות”. כך עומד הופשטיין המשורר ליד חלונו ומרגיש את עצמו כאילו הוא מצוי על סף העתיד המתממש; הוא עומד ליד חלונו ואומר לעולם: “בוקר טוב”. כך שר הופשטיין ימים ספורים לפני היאסרוֹ. יצויין גם, שהעזתו במרוצת השנים בהופעתיו הפומביות, היטלטלותו בין האמונה והאכזבות, הקרע בלבו שבצבץ בשירתו – הם שגרמו מן הסתם לכך, שהיה ראשון הסופרים היידיים שנאסרו אז.