מחזה בשתי מערכות

נפשות: –

מרשל קואן – נשיא חברת חימיקלים ורפואות בניו־יורק

מוירה – אשתו

הלן – בתם

איזיק שלוס – אביה של מוירה

דונלד מקלרן – סגן נשיא בחברה של קואן

דניאל ליברינג – חימאי ישראלי

יהושע (ג’וש) מעוז – טיס ישראלי

לואי – משרת בריטי בבית קואן

 

מ ע ר כ ה א'    🔗

(חדר האורחים בבית מרשל קואן בפארק אווניו בניו-יורק. עץ אשוח מקושט בצד השמאלי של הבמה. מדרגות מובילות לקומה ממעל. פסנתר. גלובוס. תמונות על הכתלים. ספה וכורסאות. מצד חדר האכילה – שמאל הבמה – עולה נגינת תקליט של שירי חג המולד. שלג נראה יורד מבעד לחלונות. המשרת הבריטי לואי נכנס ועובר על הבמה. הוא נושא עוגה ענקית ובה נרות. הוא יוצא לחדר האכילה. חוזר מיד בלי העוגה וכורע על ברכיו לפני העץ וממשיך בקישוטו. הוא תולה על העץ כמה חפיסות ושרשרת נורות צבעוניות. בזמן זה נכנס מרשל קואן, הלבוש מעיל עליון, חובש כובע וכפפות על כפות ידיו.)

(מרשל נושא כמה חבילות בזרועותיו.)

מרשל: (לגבו של המשרת) לואי.

לואי: כן, אדוני?

מרשל: קח. (מטיל את החבילות לזרועותיו הפרושות של המשרת)

סנטה-קלאוס והמתנות לכריסמס. היכן מוירה?

לואי: נדמה לי שגברת קואן מקשיבה לתקליט, סר. (תוך כדי כך

הוא ממהר לשים את החבילות למרגלות העץ, חוזר ועוזר למרשל להסיר את מעילו, כובעו וכפפותיו)…

הפי בירטדי, סר.

מרשל: תודה. קרררררררר (מחכך כפותיו) תודה, לואי. (ניגש לעץ)

קרררררררר. נאה. כל ניו-יורק טובלת בשלג. (פאוזה) לואי.

לואי: כן, אדוני?

מרשל: עוד מעט יגיע לכאן אדם אחד…. לא מגולח… מן הברונקס. תכניס אותו.

לואי: כמובן, אדוני.

מרשל: הוא ישאר כאן רק עד סוף השבוע. אחרי ה“וויק-אנד” אנחנו לא בבית.

לואי: תמיד?

מרשל: כן. (בודק את העץ סביב סביב) בשעה תשע ושלושים הנהג

לוקח אותנו לולדורף-אסטוריה. זה הכל. (לואי מתחיל לנוע ובידו המעיל, הכובע והכפפות) לואי.

לואי: כן, אדוני?

מרשל: איך אתה מרגיש?

לואי: (מופתע) תודה, אדוני.

מרשל: קשה להיות רחוק מן המולדת בחג המולד?

לואי: אסור להתאונן… אני מרוצה, אדוני.

מרשל: אין לך במקרה, איזה קרובים בלוזאן?

לואי: לוזאן?

מרשל: שוויצריה.

לואי: (נבוך) לא, אדוני. המשפחה שלי בליברפול, אנגליה

מרשל: המממממממ….. מר בלוך, מנהל החשבונות הפנה את תשומת

לבי לעובדה שבחודש ספטמבר, לפני כארבעה חודשים, קיבלנו כמה שיחות “קולקט” לבית הזה.

לוזאן – ניו-יורק…

לואי: אני מצטער… אבל…

מרשל: תברר עם הנהג והעובדים.

לואי: כמובן, סר. כמובן.

מרשל: נאה. תעשה זאת (פאוזה) אתה רשאי ללכת.

(לואי משתחווה קלות ויוצא. מרשל תולה את החפיסות שהביא על העץ.

מוירה אשתו נכנסת, נשענת לפסנתר, מסתכלת בו בחיוך)

מוירה: (חצי דיבור חצי שירה) “ג’ינגל בל…. ג’ינגל בל… ג’ינגל אול דה – ואי”….

מרי כריסמס, בעלי היקר.

מרשל: (מעמיד פנים תוהות) אני חושב שאת מוכרת לי מאיזה מקום…

מוירה: אתה טועה, אדוני!

מרשל: אני מאמץ את זכרוני… מאיפה? מהיכן? אשה… אשה נאה…

לא נפגשנו ליד שולחן הרולטה בלאס – ווגס?

מוירה: (משהקת מחאה) לאס-וואגאס! אדוני, אינני קלפנית.

מרשל: הו! סליחה. ובכן, האם אטעה אם אומר לך – גבירתי הנכבדה

– שישבת לצדי בקונצרט של ישה חפץ?

מוירה: אתה מחליף אותי עם אשה אחרת.

מרשל: כובע גבוה עם נוצה?

מוירה: זה היה באופרה.

מרשל: איך יכולתי לשכוח. (מכה קלות באצבעותיו על מצחו). אם

אינני טועה, את היא האשה ההיא שנסעה בחברתי סביב העולם על האניה ס.ס.

“אינדיפנדט”, בתא יחד אתי, ובתורת אשתי?! אני מתכוון למוירה קואן!

מוירה: ובכן, מסתבר שאתה נשוי אדוני?

מרשל: מאד. לפחות במשך שלושים השנים האחרונות (הם מתחבקים

קלות) איך הילדה הזקנה שלי מרגישה היום?

מוירה: מאושרת, מרשל, מאושרת.

מרשל: הבאתי לך מתנה.

מוירה: לא!

מרשל: כן.

מוירה: ממממ (נהמה קלה – ונשיקה על לחיו) אני לא יודעת למה אני בכלל עדיין מאוהבת בך.

מרשל: הקופסא הקטנה – האדומה התלוייה על העץ.

מוירה: בשבילי?

מרשל: בשבילך. הכל בשבילך. המלח הנאמן ביותר על הספינה הזאת.

מוירה: (מצדיעה) אי, אי, קפטן! (פאוזה. משחקת את החתולה) מותר

למוירה לפתוח את הקופסא הקטנה והאדומה התלויה על העץ?

מרשל: מחר בערב.

מוירה: (בעצב) הו – לא‼

מרשל: זהו הנוהג.

מוירה: מה יש בפנים הקופסא?

מרשל: רק מחר בערב.

מוירה: לפי הגודל זה לא בנין האמפייר סטייט בילדינג!

מרשל: לא.

מוירה: גם לא פיל כחול מסיאם?

מרשל: לא בדיוק.

מוירה: מותר לי להסיר את החפיסה מהעץ?

מרשל: לשם מה?

מוירה: האשה רוצה לנחש.

מרשל: (מסיר את החפיסה מן העץ) אני בטוח שהאשה תתגבר על סקרנותה ולא תנסה לפתוח. (מוסר את החפיסה למוירה)

מוירה: כמובן. (משחקת בחוטים הצבעוניים) זה ברור… פשוט, ומסתכלת בה מול האור). בדקת בקשר להלן?

מרשל: היא לא ברשימת הנוסעים של איר-פראנס, לא בטי-דבליו-אי לא באל-על ולא באל-איטליה… אני לא אתפלא אם היא כבר כאן, בניו-יורק… תפתחי אם את לא יכולה להתגבר…

מוירה: בשום אופן לא. (פותחת) בשום אופן לא… (מוציאה מחרוזת לצואר) הו, מרשל, מרשל. (ניגשת לראי ועונדת) תודה.

זו בדיוק המחרוזת שראינו בטיפני…

מרשל: קניתי אותה למחרת ושמרתי בכספת… (פאוזה) דונלד עדיין למעלה, בחדר הישיבות.

מוירה: למי אתה חושב שהבאתי קפה – לחתול במגפיים?

הוא דוגר על החוזה של הגאון הישראלי שלכם, מר דני ליברינג.

מרשל: הייתי מאמץ אותו.

מוירה: אני חושבת שהבת שלנו, הלן, עושה את זה די טוב.

מרשל: זה לא כל כך ברור.

מוירה: מאימתי נשים אמריקאיות הן דבר ברור?

מרשל: לא בטי-דבלין-אי לא באייר-פרנס… אני חושש שהיא לא למדה את הלקח.

מוירה: למה אתה מתכוון?

מרשל: ההתרוצצויות הללו באירופה – ועכשיו החודשים האחרונים

בישראל. תתפלאי לראות איזה חשבון הוצאות מנופח קיבלתי ממר בלוך. פאריז.

לונדון. שוב פאריז. רומא. אתונה. ופתאום – “הופלה” – היא בישראל. לגמרי

מחוץ לתכנית. יותר מדי קל לה להשיג הכל. אילו היתה רעבה ללחם היתה יושבת

במקום אחד – ועוסקת במשהו. עכשיו יש לה עוגות והיא מחפשת זהות. כאשר תהיה

לה זהות – תרצה ירח פרטי משלה. היא מדאיגה אותי.

מוירה: היא – עד כמה שאני זוכרת, היא הדאיגה אותך גם כאשר נתת לה לרעוב בוילג' לפני שג’ימי בראון התאבד.

מרשל: עד כמה שאני זוכר הוחלט לא לדבר על הפרשה בבית הזה.

מוירה: אני מצטערת…

מרשל: (מעשן מקטרתו. מהורהר)… ידוע לך אם למישהו מהמשרתים יש קרובים בלוזאן?

לואי: (נכנס. נושא מברקים) מברקים, סר. (נותן למרשל)

מרשל: תודה, לואי.

לואי: להאיר את עץ חג המולד – אני מתכוון, התקע ההוא… שם.

מרשל: (שקוע במברקים) מה? הו – לא. לא עכשיו. (לואי יוצא) האמבסדור שלנו לאומות המאוחדות (מוסר מברק למוירה) ערימות של מברקים גם במשרד…

מוירה: (קוראת) למרשל קואן ליום הולדתך הששים…

מרשל: (מעביר לה מברקים) סנטור יעבץ… רוברט קנדי… (שם מברקים בקערת שיש) עברנו דרך ארוכה ביחד, מוירה.

מוירה: כן.

מוירה: לא גנחנו, מרשל.

מרשל: לא. אבל השנים חולפות מהר מדי (זמזום הטלפון הפנימי) דונלד מתעצל לרדת למטה… אולי אין לו מגפיים.

מוירה: (בטלפון הפנימי) כן, אדוני? עוד קפה? לא? הו, לא היה טעים? לפי חוקי היוניון גמרת לעבוד. מרשל כאן… (למרשל) אינג’ינר

דונלד מקלרן, לשעבר מיג’ר בצבא ארצות־הברית, ממשפחת המטיפים מקלרן, מודיע

לנשיא החברה שרק חתימתו של דניאל ליברינג חסרה…

מרשל: תגידי לו שאפשר להרטיב את החוזה בויהיסקי אם הוא יואיל לרדת.

מוירה: (בטלפון) מה זה היה (צוחקת) כן, מברקים מרוקפלר וניקסון… גם דמוקרטים. מרשל רוצה לחיות בשלום עם כולם. (צוחקת יותר גבוה)

אני אשאל אותו. (למרשל) דונלד שואל אם קיבלת מברק ברכה בערבית ספרותית מעבדול נאצר?

מרשל: תגידי לו שההומור הוא לא רע – אבל השעה איננה מתאימה.

מוירה: (בטלפון) מרשל אומר שאם אינך רוצה ויהיסקי יש ורמוט או ג’ין וטוניק.

(למרשל) סגן הנשיא של החברה מברך את הנשיא ליום הולדתו.

(מרשל משתחווה) בן ששים. מרשל לא אוהב לזייף את המציאות.

מחכים לך למטה. הו, אתה מעיין בדו"ח של סנפורד… טוב.

מרשל: רנטביליות השווקים בהקשר לחרם הערבי.

מוירה: מה סנפורד ממליץ?

מרשל: לסגור שווקים בלתי רנטביליים. לא. לא. לא. תמיד שמרתי

עליך שלא לסבך אותך בעסקים ואני מתכוון להמשיך במסורת הזאת.

מוירה: יש לו מצב רוח טוב לדונלד. הוא נשמע עליז ושמח.

מרשל: אילו לי היתה מחכה חופשה במיאמי ביץ’…

מוירה: (מחבקת את מרשל. ובהתפנקות) בבקשה. בבקשה. מיאמי-ביץ’…

מוירה רוצה… זה רעיון נפלא… (הם שומעים את שירתה העליזה של הלן: הפי בירדי טו יו וכו')

מרשל: היא כאן.

מוירה: הלן! (רוצה לרוץ – מרשל עוצר אותה)

מרשל: לא לרוץ! לא להתרגש! (מחזיק אותה בכתפה, מן הצד) חמש…

מוירה: ארבע

מרשל: שלוש

מוירה: שתים…

הלן: (נכנסת, מזוודה קטנה בידה) הורררה! אני בבית!

(מזנקת ומנשקת קלות על לחי מרשל ומוירה) אני בבית! (מסתובבת עם המזוודה

סחור סחור) הנוסעת העולמית חזרה הביתה! טוב לחזור הביתה!

מוירה: את איומה, הלן!

הלן: (צוחקת) זה נכון.

מרשל: לא היינו בטוחים מתי תבואי?

מוירה: מרשל טלפן לט-דבליו-אי, לאייר-פראנס… באיזה מטוס הגעת?

הלן: לא תאמינו.

מרשל: בכל זאת – אל-איטליה?

הלן: לא.

מוירה: אל-על?

הלן: לא. (וכאילו בסוד גדול…) מטוס צבאי ישראלי!

מרשל: (מסתכל על מוירה בפתיעה) אצלה לעולם אי-אפשר לדעת…,

הלן: טיסה כל-כך חלקה… (מתווה באויר) …. זזזזז … ישבתי

בתא הטייס (קורצת בהנאה) על הברכיים שלו. הוא הסביר לי שזה טוב שביל

נ-ווי-ג-ציה או משהו… (פותחת את המזוודה) רגע. רגע. איפה שמתי, הו, מצאתי. מתנה לאבי היקר!

(מוציאה חבילה עטופה רק בנייר – מסירה את הנייר)

חנוכיה מישראל… (מוסרת למרשל) לכבוד יום הולדתך השלושים ושבע…

מוירה: חמישים!

מרשל: ששים ואפילו לא יום אחד פחות. (מסתכל בחנוכיה - מהורהר) ….

תודה, הלן!

הלן: מוצאת חן בעיניך?

מרשל: (שם את החנוכיה על מדף צדדי) כמובן. (פאוזה) יותר טוב תני להסתכל בך…

הלן: איך אני נראית? (מסתובבת על עקביה)

מרשל: כמו צ’ק של מיליון דולר!

מוירה: צ’ק או לא צ’ק – לא יכולת למצוא מכון ליופי בישראל?

את נראית די מוזנחת.

הלן: (כמו שיר ילדים) מוזנחת! מוזנחת, – טרללללה! אני מרגישה יופי! יופי!

שזופה – לא?

מוירה: כן. זה הולם לך!

הלן: אני שזופה לא רק על הזרועות והפנים!

מרשל: מוטב לא להכנס לפרטים מדוייקים, יש כאן גבר בסביבה.

הלן: בשבועות האחרונים לא לבשתי דבר חוץ מבקיני.

(משחקת בהגזמה) יחפה על החולות באילת, אוספת אלמוגים וצדפים. משחקת

פינג-פונג וטניס… וקוראת שירי וולט ויטמן… כלומר פותחת את הספר – אבל לא

קוראת… הו, אני מאושרת!

מרשל: זה טוב – לשם שינוי.

הלן: אתה מותק, לשם שינוי (מסובבת אותו במעגל תוך ריקוד)

הפי בירדטי טו יו, הפי בירדטי טו יו, הפי בירדטי דיר פאזר….

מרשל: הוף‼! אין לי אויר… די! מספיק, - היית צריכה להוולד גבר ולא אשה.

הלן: זה כבר שמעתי… (נזכרת) אני מוכרחה להראות לכם משהו לפני

שאשכח (מוציאה שתי תמונות מארנקה) זה חשוב מאד.

מוירה: (מסתכלת בתמונה כשמרשל מציץ מאחרי כתפה) מי זה?

הלן: גבר.

מרשל: זה רואים!

הלן: אבל לא רואים שם שזה הגבר שלי.

מרשל: איך תסבירי זאת לגבר אחר

הלן: אני לא חייבת לדני שום הסברים.

מרשל: זה לא בדיוק למה שהוא מצפה ממך.

הלן: לא עודדתי אותו – ונשיקת לילה טוב – לפחות באמריקה – זה לא נחשב.

מוירה: גבר נאה!

מרשל: לא הייתי אומר שזה בדיוק רודולף ולנטינו.

הלן: אתה צריך להיות ארכיאולוג – מי זה יודע היום מי היה רודולף ולנטינו?

מוירה: מצח חכם!

מרשל: זה עוד לא ברור.

הלן: אתה לא יכול להכחיש שאצלו המצח חכם!

מרשל: אילו היינו שופטים לפי המצח צריך היה לפטר את מרבית

נשיאי ארצות-הברית. (פאוזה) מה את מסתכלת בי כך?

הלן: שום דבר!

מרשל: יש לנו טעם שונה בגברים.

הלן: אני מקווה כך. וכאן הוא במדים (התמונה השניה)

מוירה: הוא טייס?

הלן: כן. אבל בתמונה הזאת לא רואים את הברכים שלו.

מרשל: מה שמו?

הלן: ג’וש. שמו יהושע – אבל הטייסים קוראים לו ג’וש

מרשל: היכן הכרת אותו?

הלן: אולי אני אשכב על הספה זיגמונד?

מרשל: את יכולה לספר לנו גם בעמידה!

הלן: לא מסוגלת. קח גליונות נייר מרשרשים ועפרון… ואני

אמסור לך בגילוי לב מדהים את כל האמת על היחסים ביני ובין השימפנזה השעיר…

מרשל: את לא חייבת לומר מלה אחת אם אינך רוצה!

הלן: כל צורת הדיבור שלך היא שכבר קבעת דעה נגדו.

מרשל: לא קבעתי דעה נגדו – אלא דעה בעדך, הלן.

הלן: תודה רבה.

מרשל: אילו הייתי מתערב בנשואים שלך עם הצייר ההוא

בוילג' יכולתי אולי לחסוך לך הרבה יסורים וכאב ולו את המוות הטפשי שלו…

הלן: מוטב ולא נדבר על כך.

מרשל: כרצונך. (פאוזה) אני, כמו כל אב, פשוט רוצה שבתי לא תסתבך בצרות. מה רע בזאת?

הלן: אפשר לעבור לסדר היום הרגיל?

מרשל: הוא יודע בת מי את?

הלן: (בחיוך ממזרי) כמובן. ולמה לא? אין לי במה להתבייש.

ספרתי לו שאני מורה צנועה וחסודה – שמלות עד הרצפה –

בבית-ספר עממי ברובע הכושים בהרלם… וקיבלתי שנה חופשה ללא תשלום – ויש לי

יחס חיובי מאד למסיה ז’ן ז’ק רוסו!

מרשל: והוא האמין לך?

הלן: בבגד-ים קשה לנחש את המקצוע המדוייק.

מרשל: המממ… (מחליף מבטים עם מוירה)

הלן: פגשתי אותו במועדון טייסים בתל-אביב!

מוירה: אני מקווה שלא נכנסת לשם עם ביקיני!

הלן: לא. יותר גרוע… עקבים גבוהים מאד… שמלה מרשימה ו“דיורית” – והוא ישב שם. ובמבט ראשון, מיד, קלטתי את ……………………. (לא ברור)

מוירה: כמה רומנטי!

הלן: הוא ישב כמו נפוליון על האי… מסתכל לאופק… והוא

שתה, הג’וש הזה – כמו דג. עישן סיגריות בשרשרת ובהה באויר… האמת היא שאפילו לא טרח להביט בי, קיר!

מוירה: וזה הרגיז אותך?

הלן: עוד איך הרגיז! בעקבים כאלו ובשמלה כזאת להתיחס

אלי כמו לאויר או מחיצת זכוכית – זה לא! זה יותר מדי לדלילה בפעולה – עם המספרים – ושמשון אדיש… זה לא! כל האינסטינקטים הרדומים שלי

התעוררו לחצוצרת הקרב….

מרשל: מה הוא שתה שמשון – מיץ תפוזים?

הלן: שנון, אבאל’ה שנון. פקח מאד. לא. הוא שתה

ויהיסקי. באיזה סרט ראית שמעמד הטייסים שותה מיץ תפוזים? זה לא מוסיף להם בריאות.

מרשל: ואז הוא התחיל לספר לך מדוע הוא חייב ומוכרח

לשאוב אומץ מנוזלים אלכוהוליים כדי לשכוח במהירות את הבעיות המוצקות שלו?

הלן: אתה כנראה לא מכיר את ג’וש!

מרשל: עוד לא היה לי הכבוד הגדול.

הלן: אני התחלתי לעזור לו להתחיל… אתי… אם את תופשת למה אני מרמזת?

מרשל: זה קשה – אבל… מה עשית? “תפוש איך שאתה יכול לתפוש?” “קצ'-אז-יו-קן-קצ”?.

הלן: לא. לא. לא. התחלתי בקול נמוך. “הסטפ” של טלולה

בנקהד: “מר הנסום” – כך אמרתי - "אני לא יכולה – לברוח מעצמי – ומהבעיות –

האישיות מאד - שלי" – אמרתי בעיות שכותבים ב“עין”. “מה עלי לעשות”?

מוירה: כך שאלת אותו?

הלן: בהחלט.

מוירה: בזמני היו מדברים פחות. מטפחת מגוהצת הנופלת מידי הגברת –

הלן: לא ג’וש. הוא היה משאיר את המטפחת לשכב על המדרכה…

מרשל: מה היה ההמשך?

הלן? אתה סקרני?

מרשל: מאד.

הלן: טוב. זה מה שאני אוהבת – קהל סקרני…. ובכן, עברתי

לקול הקטיפה של דיטריך. כל-כך נמוך שהמסכן חשש שהוא לקה בחרשות… והיה מוכרח

להתקרב אלי כדי לשמוע… “אני מחפשת את עצמי” – כך אמרתי – "אני לא יודעת מי

אני? אין לי זהות אישית…" סוג כזה של ג’אז – והדבר הראשון שאמר לי – הואיל בטובו לומר לי –

מרשל: …. מתוך ערפילי הויהיסקי!

הלן: התלמיד מרשל קואן יקבל פלוס – פלוס – פלוס בסוף שנת הלמודים!

מוירה: מה הוא אמר לך?

הלן: שהוא מחבב אגרסיביות אינפנטילית תוצרת ארצות הברית.

מרשל: התחלה נאה!

מרשל: יותר טוב ממה שאפשר היה לשער.

הלן: ששמי בעצם איננו כלל קואן – אלא כהן – ועכשיו

ילדים תפתחו את התנ"ך באיזה מקום – "כהן זה שם כבוד של שבט כהנים – תפסיקו

ללעוס מסטיק שם בפינה! – ששרתו את אלוהים במדבר ואחר־כך בבית המקדש בירושלים…

מרשל: יוצא מן הכלל!

הלן: ומי שמתחיל להתכחש לשמו מתכחש לעברו, יחודו וזהותו –

ומכאן מתחילה הירידה במורד ההר – לקט-ס-טרופה!

מרשל: ברבו! ברבו! ברבו! ומה היה אחר-כך?

הלן: אחר כך?

מרשל: כן!

הלן: ג’וש טען שאנחנו לא תפוצה – אלא פשוט גלות ומייד עברתי לסופרנו הטבעי שלי.

מרשל: חבל שחכם הויהיסקי לא אמר את הדברים הללו בנוכחותי.

הלן: איך היית מגיב?

מרשל: באופן תרבותי מאד.

הלן: למשל?

מרשל: חובט באגרוף על אפו הישראלי.

הלן: מצויין.

מרשל: למה זה כל כך מצויין?

הלן: תהיה לך ההזדמנות לעשות זאת כשהוא יהיה כאן. אני מתכוונת ג’וש ביחד עם האף שלו.

מרשל: את זוכרת, מוירה שהזמנו אותו?

הלן: אני עשיתי זאת במקומכם, גבירותי ואדוני.

מרשל: מה דעתך על הבת שלך?

מוירה: מאה אחוז!

מרשל: (מלטף בשתי ידיו את פני הלן) את שווה מלקות, הלן.

הלן: תשמעו מי שמדבר. מעולם לא הרימות עלי – יד… גם כשהתרגזת… וזה קרה פעם או פעמיים…

מרשל: זו היתה השגיאה שלי. אבל זה לא מאוחר מדי. (פאוזה) כמה הרחקת אתו?

הלן: בים?

מרשל: “כמאן”, “הלן”, “כמאן”, את מכירה אותי יותר טוב מכדי לתת לי את הקש הזה. סוף כל סוף את לא ילדה קטנה.

הלן: תודה. אם יש אישור כולל להתפתחותי הביאולוגית – אז אולי

מוטב להמנע מגלגל העינויים ושטיפות המוח? אתה לא חושב?

מרשל: איך הוא התיחס לעובדה הבלתי מציאותית שאת בסך-הכל – “ביגדיל” – מורה בבית-ספר עממי בהרלם?

הלן: הוא לא חשב שאני נושאת חיידקים של מחלה מדבקת.

מרשל: לא?

הלן: בהחלט לא. לפחות הוא התקרב די קרוב אל הגוף המנוגע וקיבל על עצמו את הסיכון (פאוזה) עכשיו נרגעת?

מרשל: לא.

הלן: הוא לא הבטיח לי פרפיום “שנל” מספר 5, אולם,

לעומת זאת, סוכם בינינו שהוא טס שלוש פעמים מעל לבית-הספר – בהפסקה הגדולה

– וצונח ישר לרשת הכדור-סל (פאוזה) זה יותר טוב?

מרשל: בהחלט.

הלן: למה?

מרשל: לפעמים מצנחים גם לא נפתחים‼

הלן: מה דעתך על העריץ הזה?

מוירה: המושבעים נוטים לדעת הקטגוריה.

מרשל: מה הבדל הגיל ביניכם?

הלן: פחות מהבדל הגיל בין צ’רלי צ’פלין ואונה!

מרשל: זו לא תשובה.

הלן: פחות מהבדל הגיל בין הצ’ליסט קזלס ואשתו של הפבלו!

(פאוזה) זה לא מספק?

מרשל: לגמרי לא. (פאוזה) הוא גדול ממנה בששים שנה.

הלן: מעודד ביותר. מותר לי להפסיק לשעה קלה את חקירת השתי-וערב – ולגשת להחליף שמלה?

מרשל: בכל הכבוד!

הלן: חן-חן. אוקי, מרשל. יש לנו די זמן לברר את המצב והמצבים מכל נקודות הראות…

מרשל: בתנאי שמזג האויר יהיה נוח.

הלן: והראדר במצב תקין (פאוזה) אחריך, אמא! (השתחוויה בנוסח רוקוקו)

מוירה: (לעבר מרשל, בהליכה עם הלן ליציאה) אני אעזור לה להתיפות…

מרשל: תודה על המנורה, הלן.

הלן: על לא דבר, אבא. בין כה וכה קניתי אותה בכסף שלך

(יוצאת עם מוירה. חוזרת מיד) גם פחות מהבדל הגיל בין מולייר והמולייירית שלו. וזה על החשבון… (זורקת לו נשיקת אויר ויוצאת)

מרשל: (מדליק את המקטרת שכבתה מעשן ומסתכל בשלג היורד בחוץ)

דונלד: (יורד במדרגות. מחייך אל מרשל. משחק אקצנט דרומי או כושי) היי, בוס.

מרשל: היי דונלד.

דונלד: (מסתכל בשעונו) מתי דני בא?

מרשל: עשרים רגע. (פאוזה) איך ננסי והילדים?

דונלד: שאלת אותי אותה השאלה היום בארוחת הצהריים –

ומאז אין שינוי, אם לא קבלו אדמת, שפעת או וירוס, כל פנים – אלף תודות.

מרשל: הלן חזרה מישראל.

דונלד: משפחת השכנים מקלרן מברכת את משפחת השכנים קואן.

שמחים לשמוע שהמשפחה היא שוב ב“סט” שלם. הבטיחו לי ויהיסקי.

מרשל: מתי דני בא, מיד…. (ניגש למזנון ומתחיל לעסוק במזיגה, קוביות קרח וכו'), שזופה ואנרגית…

דונלד: כרגיל.

מרשל: בקיצור: אותו פרא אדם מקסים ובלתי מרוסן.

דונלד: כרגיל.

מרשל: אני חושש שהיא התאהבה.

דונלד: קורים מקרים כאלו. אילו חשבתי שתמזוג כל כך לאט – לא הייתי יורד.

מרשל: מה היתה ההלצה הזאת על עבדול נאצר? קרח או סודה?

דונלד: קרח. עבדול נאצר? הו. הקולונל ההוא שזרק את פארוק השמן בחזרה אל הרולטה… מה אתו?

מרשל: אני מבין שעברת על המחקר שערך סנפורד בקשר לחרם הערבי על ישראל. ונדמה לי שזה לא בדיוק הזמן המתאים.

דונלד: רפרפתי. אני משער לעצמי… תודה. (לכוסית שקיבל)… אני משער לעצמי שסנפורד לא ילקק אצלך דבש.

מרשל: לא הערב, דונלד.

דונלד: שום דבר לא בוער, בוס. (פאוזה) החוזה הזה. של

דני, לך דע שאפשר לעשות מיליונים מנסיוב לעזים, סוסים וגמלים. משעשע…

במשך עשר שנים יוכל דני להשתלט על החברה שלנו.

מרשל: לאנשי מדע מעולם לא היה יחס מיוחד לכסף או לשלטון…

דונלד: וזה מה שגרוע… אינשטיין עושה פצצה אטומית…

טרומן מחליט להטיל אותה על נגסקי והירושימה… הכוסית הזאת רעננה אותי.

מרשל: עוד אחת?

דונלד: בחפץ לב.

מרשל: (עוסק במזיגה) מדוע אמרת שסנפורד לא ילקק דבש?

דונלד: תאר לעצמך שמציעים לי לעזור לחרם על אירלנד – הדם היה עולה מייד לראש…. אתה לא שותה?

מרשל: יותר מאוחר.

דונלד: (בעצימת עיניים) מחר אני לוקח את ננסי והילדים לחופשה – ולכל הרוחות הביזנס, החוזים, בעלי המניות, המאזנים, המעבדות.

(נוטל כוסית ממרשל) ליום הולדתך, מרשל. להרבה שנים של אושר ובריאות, ולידידות שלנו. (שותה בלגימה אחת)

אני מתפלא על סנפורד. (במשיכת כתפיים) להמליץ ליהודי

להחרים את ישראל, זה כאילו להציע לקתולי להחרים את הואתיקאן – אתה לא חושב?

מה שהוא מציע זה מסמך כניעה, שחור על גבי לבן, לסחיטה.

מרשל: במכתב למועצת המנהלים אישרתי את המלצותיו של סנפורד.

דונלד: להחרים את ישראל – לא ‼!

מרשל: כן‼! אתה משער לעצמך שנשיא חברה מסחרית ינהל

שיטות קתוליות או שיטות פרוטסטנטיות או שיטות בודהיסטיות לגבי מחזיקי

המניות? עברו הימים של רווחים קלים. יש תחרות – ואם לא נחזיק בצפרנים בשווקים – יחסלו אותנו.

דונלד: עשיתם אז רווחים די שמנים.

מרשל: מתי?

דונלד: במלחמת העולם השניה.

מרשל: מוותר על הרווחים השמנים – ומותר על המלחמה (פאוזה)

הוקל לך?

דונלד: אני שמח שאתה חושב כך (פאוזה) תרשה לי להיות אישי במקצת?

מרשל: בבקשה.

דונלד: במה אתה מאמין?

מרשל: זוהי השאלה האישית?

דונלד: חלק ממנה.

מרשל: אני מאמין בחובה שלי, כנשיא החברה. אולי זה לא

אופקים רחבים מדי – אבל זה הוגן ויסודי וישר. אני מאמין שהמצפון שלי מחייב

לזכור את בעלי המניות הקטנים שבשבילם זה לא מחזור של שבע מאות מיליון או 50

מיליון … או … בשבילם זה הדולרים והסנטים שילכו לכסות הוצאות משכנתא…

ולפעמים מישהו חולה במשפחה… הנער הולך לקולג’… שוב כסף – רופאים – ובכמה

עולה קבורה באמריקה! – זה פרוזאי למדי כאשר אלו הם רק מספרים במאזן – אבל

כשזה טבעת או רהיט או חלום חופשה באירופה – אחר שנים של חסכון – נו… אז…

והמוצא שלי – עד כמה שזה לא יכאיב לי אישית – אסור לו לסנוור את השיקולים…

דונלד: גם שכל זה הולך נגד מצפונך?

מרשל: מצפון? איזה מלה נפלאה שכולם משחקים בה. אתה

אומר מצפון – אני אומר חובה. אני לא חולם חלומות, דונלד. … אם יש לנו ברירה

למכור את הסחורה שלנו בארץ קטנה ולהפסיד שוק של 13 – אתה שומע? 13 – ארצות

גדולות. אני מוותר על השוק הקטן. כמובן שהדבר גורם לי כאב ומפח-נפש – אבל מה אני עושה עם המצפון?

מרשל: זה גרם לי שמחה? לא! לא ולא! אולם עדיין אינני מוכן למעול באימון

(המשך) אימון שמחזיקי המניות נותנים בי.

ובכן, מה הולך נגד המצפון שלי? למחזיקי המניות יש אישיות,

יש בעיות, יש עיניים ובעיות. נשמה ובעיות, והכסף שנרויח או נפסיד עלול

לגרום להם שמחה – או כאב. אז מה עלי לומר להם בשם המצפון שלך, דונלד

(פאוזה) מה היא השאלה האישית?

דונלד: ישראל אין לה מקום מיוחד בלבך?

מרשל: כמובן שכך!

דונלד: וזה לא מחייב אותך גם בפעולה?

מרשל: כאשר לפעולה כן, אבל לא להתאבדות? אני שונא

מתאבדים, דונלד, ואתה יודע זאת. אני תורם לישראל – ארץ נפלאה ואנשים אמיצים

– אולם אני תורם גם לחקר הסרטן.

אנשים אמיצים – חולי סרטן – נלחמים רגע אחר רגע מול מוות

ממשי מאד, כמובן שזו חזירות מה שהערבים עושים… אבל זה עדיין לא מחייב אותי

להופיע בפני ועד המנהלים, ובדעה צלולה – אתם יודעים מה – נוותר על השוק

הענק. – ויהיו הפרינציפים הנעלים והנשגבים של סגן הנשיא שלי, דונלד מקלרן,

זה לא ישמעו ממני. זה – לא!

דונלד: יש לך כשרון לערפל בעיות, מרשל…. בעצם עשיתי שטות

שהתחלתי לדבר. יהיה קרב, ומה שיש לי לומר אומר במועצת המנהלים!

מרשל: זו מעין הכרזת מלחמה? אתה מנסה לאיים עלי!

דונלד: לא. לא.

מרשל: אמרת קרב!

דונלד: ויכוח. כל הנתונים כולם. ואולי נשתף גם את בעלי המניות…

ואל תנסה לשחד אותי, מרשל. אתה יודע שאני סנטימנטלי ללא

תקנה, ועלול להרטיב לך את הצווארון בדמעותי. לצערי אני מכיר את השיטות.

כאשר אלחץ אותך לקיר – אתה תשכח את הידידות – ותתחיל לנשוך… ואל תנסה לשטות

בי… אל תשכח שראיתי אותך כבר בכמה וכמה פעולות קודמות

מרשל: אין דרך של פשרה?

דונלד: למשל?

מרשל: למשל, אחת הדרכים היא לסגור את המעבדות תחת השם שלנו – ולפתוח אותן בשם אחר – חברה – בת או משהו דומה!

דונלד: (שקט ועצור) קואן במקום כהן?!

מרשל: (בתדהמה) מה אמרת?

דונלד: אתה שמעת בדיוק… הכרחת אותי לומר לך ישר בפנים.

אי־אפשר לחיות בלחץ של סחיטה – “בליק-מייל” – יש עקרונות שאדם מת ולא עובר

עליהם. כסף זה לא אלוהים שכורעים ברך לפניו.

מרשל: אני עדיין לא על הברכיים, דונלד.

דונלד: לא לפני אלוהים – לפני הערבים. ועוד איך‼ קואן

במקום כהן. אין שום קדושה במסחר – אבל יש קדושה בעקרונות. אני גוי – ואתה

יהודי… זוהי השאלה האישית שלי. ישראל אין לה מקום מיוחד בלבך? אדם אינו

יכול להתכחש לאמו, אפילו והיא קטנה, אפילו היא צמוקה, אפילו היא מכוערת,

קואן במקום כהן… אדם אינו יכול להתכחש לעברו – ולמה? יש לכם ירמיהו, ומשה

ואינשטיין – לכל הרוחות – יש לכם פרויד ומרכס – ואפילו ישו – אם אתם רק

רוצים – הוא שלכם, בעצם, ובשנים-עשר השליחים – אז מה אתה עושה, מרשל? אתה

מפקיר את ישראל לערבים. ביזנס במקום אמונה, במקום מצפון, במקום שרשים,

במקום תרבות ובמקום כבוד עצמי. ויש לך נוסף לכך העוז לספר לי על הישראליים

האמיצים… ולהשוות אותם לחולי הסרטן האמיצים – הערבים, בינתיים, למזלנו אינם

פורס-מג’ור – כוח אלוהי, קואן במקום כהן… אל תביט בי, כך. אני עדיין לא

שתוי. אתה חושב שהפתרון הוא פשוט לזרוק אותי החוצה – אבל זה לא יפתור כלום

– מפני שאני הולך בעצמי – וחי אלוהים שאנחנו נפגש במועצת המנהלים, מפני

שאני שם את כל הקריירה שלי על הקלף הזה. יש עוד בעלי מניות. שבעים אחוז מהם

יהודים – אם לא איכפת לך – ואני מתכוון לאסוף אותם ולהפיל אותך מהכסא שאתה

יושב עליו, אפילו אם זה יגזול ממני שנה שנתיים או עשר שנים…

טלפונים, שיחות אישיות, “קוקטיל-פרטי” – אירלנדי, אמריקאי

לא היה מעלה בדעתו לנהוג כך באירלנד, ולא איטלקי, אמריקאי, ולא קואן במקום

כהן… דונלד מקלרן לא יוצא לחופשה, אדוני!

מרשל: אתה מוכן להקשיב?

דונלד: למה אתה חשב שאני כאן קורע את הגרון שלי כמו באסיפת בחירות? כמובן שאני מוכן!

מרשל: קודם כל אני מכבד את אומץ הלב שלך, דונלד. אינני

מכיר אחד מבין המנהלים שלי שהיה מסוגל לכך. לא בריינט, ואפילו לא מקורמיק הזקן.

מסכים אתי?

דונלד: (חושש למלכודת) זה לא חשוב כרגע.

מרשל: אתה מוכן להסכים אתי שאנחנו עומדים בפני

אפשרויות בלתי מוגבלות מבחינה כספית במה שאנחנו מכנים “הסרום של דני ליברינג”, הגאון הישראלי שלנו?

דונלד: אל תשכח שאני מצאתי אותו והבאתי אותו ממכון וייצמן ברחובות.

מרשל: השקענו חמש שנים במעבדות בכסף – כסף רב – בכח

אדם – ואתה תסכים אתי שהערבים זקוקים ל“סרום” הזה לא פחות מכל אומה אחרת?

דונלד: (מתרכך. אפילו מחייך קמעה) לא הערבים – הבהמות שלהם!

מרשל: נו, לפחות אתה מחייך. השגתי משהו. נלך הלאה

בהגיון. הפטנט של דני הוא כולו שלנו, בלעדי. חיסון כל הצאן והבקר, הסוסים

והגמלים. הערבים יהיו מוכרחים להכנע. הם זקוקים לנו.

דונלד: אני לא בטוח.

מרשל: זה אולי יארך שנה, שנתיים… אבל…

דונלד: אתה טועה בנקודה היסודית, מרשל.

מרשל: במה?

דונלד: תן לי עוד כוסית!

מרשל: בחפץ־לב (ניגש למזנון. מתחיל למזוג) תמיד כשיש לך בעיות…

דונלד: אני מתחיל לשתות…. זה נכון.

מרשל: מתחיל זה לא רע – אבל אתה לפעמים שוכח להפסיק… במה אני טועה

דונלד: הם נשבעו להחריב את קרתגה. הערבים לא מסוגלים

להכנע להגיון. יש להם פליטי מלחמה בעזה, בעבר־הירדן, בלבנון, בסוריה – והם

נרקבים כבר 16 שנה. והם לא יבנו להם בתים. לא יתנו להם כברת קרקע (משחק

בגלובוס) רק כדי להמשיך ללחוץ… קלף מיקוח. הערבים נלחמו נגד הישראליים ונגד

החלטת האומות המאוחדות – והפסידו (למרשל הנותן לו כוסית) תודה! אבל הם לא

יעבירו את האחים שלהם – אחר האסון – נאמר מפילדלפיה לבוסטון – זה לא. הם

ימשיכו את תהליך הריקבון האנושי כדי לזכות בקלף פוליטי. העיקר למרר לישראל

את החיים. פליטים! פליטים! פליטים! ובשם המוסר הם עושים את הדבר הבלתי

מוסרי ביותר – משחק בחיי ילדים וזקנים ונשים – (שותה)… אז אתה סבור שהם

יוותרו לך בשביל פרות, סוסים וגמלים?!

מרשל: אמרתי שנה-שנתיים – או…

דונלד: אתה כנראה מדבר על עם אחר, מרשל. אינך יודע עם

מי יש לך עסק. אני הייתי שם במלחמה – צפון-אפריקה – הערבים שלחו את המופתי

הירושלמי חג' אמין אל-חוסיני כדי לייעץ להיטלר ולעזור לו בפתרון הבעייה

היהודית… הערבים זכו בפירות הנצחון של מלחמת העולם השניה מבלי לנקוף אצבע

(מושך בכתפיו) אבל למי זה איכפת היום… עבדול נאצר לא יפתור את בעיות העוני

והקדחת והטרחומה והבערות אצלו בבית – אבל הוא לא יכול לישון בלילות אם לא

יקבל קצת חול ואבנים ומדבר מישראל. לא, מרשל, הערבים לא נכנעו להגיון

בארבעים ושמונה – והם לא יעשו זאת בששים וחמש. מה שהם לא מסוגלים לעשות

בשביל בני-אדם, הם לבטח לא יעשו בשביל פרות, סוסים וגמלים. לא, אדוני.

מרשל: אני אמצא דרך.

דונלד: עקיפה?

מרשל: אין כל רע בזה. (מנסה לחייך) אולי נסדר כך שכל

ההכנסות מארצות ערב ילכו להשקעות בישראל… הם לא כך-כך חכמים כדי למנוע אותי…

דונלד: עסקים מתחת לדלפק?

מרשל: אתה רוצה להיות גיבור מסורי – או לשרת אינטרס מסויים?

דונלד: אני לא רוצה לזכות בקרב – ולהפסיד את המלחמה. זהו.

מרשל: (לאיזיק הנכנס ובידו מזוודה קטנה וקרועה) הלו! הלו! תראו מי זה בא, “וולקום! וולקום! וולקום!”,

תכירו בבקשה, זהו חותני הנכבד איזיק שלוס – וזהו סגן הנשיא של

החברה שלנו מר דונלד מקלרן. למה זה לקח כל-כך הרבה זמן?

איזיק: אולי אתה שכחת, מרשל – אבל אני לא שכחתי.

מרשל: שכחתי מה?

איזיק: יש יהודים שעדיין לא נוסעים בשבת, עברה השבת –

נכנסתי לרכבת התחתית, יצאתי מהרכבת – ואני כאן (מניח את המזוודה מאחורי

כורסא) אל תדאג – הבאתי אתי ספל וצלחת ומזלג… שלא יהיו בעיות… כמו…

מרשל: (לדונלד) הוא אוכל רק כשר.

דונלד: הו!

מרשל: הלן חזרה מישראל.

איזיק: בר-מזל. איזיק שלוס תמיד היה בר-מזל.

מרשל: אני אלך לקרוא להן. תסלחו לי לרגע. (יוצא)

איזיק: (מבוכה קלה וזרות)… בית יפה.

דונלד: יה….

איזיק: רהיטים מצויינים.

דונלד: יה….

איזיק: עץ כריסמס מקושט לתפארת.

דונלד: מממממ…

איזיק: בית יהודי למופת!

דונלד: (מסתכל בסקרנות בפני איזיק) אני מצטער, מה הוא אמר… לכומר, שמך?

איזיק: איזיק.

דונלד: (מושיט יד ולוחץ את ידו של איזיק) דונלד מקלרן, אינג’ינר!

איזיק: איזיק שלום – שנורר.

דונלד: מה זה היה?

איזיק: המקצוע שלי.

דונלד: (נבוך) הו…

איזיק: זה סוג מקצוע שיעזור לי לעבור דרך הפרוזדורים של הגהינום ישר לגן-עדן.

דונלד: זה באמת כך?

איזיק: כן.

דונלד: (מהמהם) מממ… זה מענין.

איזיק: אני אוסף כספים מאנשים עניים ונותן אותם לאנשים עוד יותר עניים.

דונלד: אלוהים יברך אותך.

איזיק: יש אנשים שנהנים כאן מאד אבל שוכחים מה מחכה להם שם, למעלה.

דונלד: נהנים כאן – אבל שוכחים מה מחכה להם למעלה?

איזיק: בדיוק כך. ותאמין לי שלמעלה כותבים ורושמים הכל

באופן מדוייק – מי לחיים ומי למוות – והם לא יודעים כלל שמוות פה זה הרבה

יותר קל מאשר למות שבעם פעם ביום למעלה, בשמיים. תאמין לי שזה לא תענוג

גדול להצלות באש המלחכת של הגהינום.

דונלד: אני מאמין לך.

איזיק: אני לא סתם אוסף כסף – כמו זליג – יש לי שיטה מדוייקת ומדעית של אחוזים.

אתה לא מאמין לי?

דונלד: להיפך. להיפך. איך…. כלומר… השיטה?

איזיק: אני עובר מדלת לדלת בברונקס. וכשר אני חוזר הביתה

בסוף היום… הגב! הגליים! אתה יודע, כאבים. אז מתחילה אצלי החלוקה. 7 אחוז

לרבי מלובוביץ' בברוקלין. זה אני שם בפחית הריקה של הסוכר. 10אחוז לרבי

מאיר בעל הנס בצ’פוס (צפת), זה בקינמון. 30 אחוז למושב זקנים בירושלים – זה

שומר בתנ"ך. 31 אחוז לבית-היתומים בעיר התחתית – בקופסת הקרטון של הנעליים.

אני לא זורק קופסאות לאשפה… 3 אחוז ליהודים הסינים בפיאנג-פאנג – בתה של ליפטון. 8 אחוז לקלירסיס סיטרפי…

דונלד: מה זה היה? (שם כפו אל אזנו),

איזיק: מחלה.

דונלד: הו!

איזיק: מחלה חדשה.

דונלד: כן, כמובן.

איזיק: עשרים אחוז לרעידות אדמה כלליות – בשביל גויים

ויהודים גם יחד – זה אני שומר בצנצנת הגדולה של הקמח של אשתי עליה השלום –

ועשרה אחוז לבית החולי של “בית-ישראל”, שכבתי שם פעם עם כליות – אנשים

טובים כולם. זה בסך-הכל – רגע – זה בסך-הכל – בכל-מכל-כל כמה?

דונלד: 11 אחוז.

איזיק: נכן.

דונלד: אני חושש ששכחת משהו.

איזיק: אני לא זוכר מה שכחתי.

דונלד: היכן אתה שם את הכסף בשביל ה… הקלירוסיס?

איזיק: הו, – הזכרון שלי לא כמו שהיה פעם. באופן זמני שמתי

את הכסף בפחית של המלח. אבל כשעשיתי ביעור חמץ בפסח – איזה פורטוריקנים –

בסך-הכל ילדים – הקופסא הירוקה מצאה חן בעיניהם – נו, נתתי להם.

בינתיים אני שם את הקלירוסיס מתחת לשעוונית המטבח – אבל פעם – דולר אחד נדבק…

דונלד: כמה אתה מצליח לאסוף ביום?

איזיק: יום טוב או יום רע?

דונלד: יום מוצלח!

איזיק: ממוצע של ארבעים סנט ושבע דולר, פחות או יותר.

(למרשל הנכנס) האיש הזה הוא יהודי או גוי?

מרשל: איזיק, אתה איום!

איזיק: הוא הבין כל מה שאמרתי לו, לפי התפישה שלו הוא צריך להיות….

מרשל: …. יהודי.

איזיק: הוצאת את זה ישר מהלשון שלי.

מרשל: מתי הלשון שלך, איזיק שלוס, תפסיק פעם לחלק את העולם לגויים ויהודים?

איזיק: אני מחלק?

מרשל: לפני רגע עשית זאת.

איזיק: אני מחלק? אני לא זוכר שעשינו לגויים אפילו פוגרום

אחד קטן לרפואה. תמיד הם עושים מלחמות ושוחטים זה את זה. וכאשר משעמם להם –

ואין להם מה לעשות – הם שוחטים אותנו. אני מחלק? “טוסטה”! הרי לך! לא רק

שעשו אותנו שעיר לעזאזל – הם גם חולבים אותנו…

מרשל: הלן ומוירה מתיפות עדיין (מגיש לאיזיק קופסת סיגרים) סיגר?

איזיק: זה רמז דק?

מרשל: איזה רמז?

איזיק: שאסגור את הפה!

מרשל: אלוהים ישמור.

איזיק: מאימתי אתה ביחסים טובים עם אלוהינו שבשמים?

מרשל: (בחיוך) יש לי חדשה בשבילך, איזיק – אלוהים שלך עוזר בדרך כלל לאלו שיודעים לעזור לעצמם.

איזיק: אתה נשמע כמו כופר חוטא.

מרשל: “כמאן” איזיק – אתה יודע שאני לא כזה.

איזיק: עוד נוכח בזאת רק כשאחד מאתנו ילך לגן-העדין.

דונלד: אני מחבב אותו… מאד.

מרשל: (מחבק את איזיק בכתפו, מן הצד) בכמה אתה מוכן לקנות אותו?

דונלד: אתה לא יודע, מרשל, עד כמה הנך בר-מזל שיש לך חותן

כמו מר איזיק… החותן שלי כבר קרוב באדמה מזה חמש שנים ועדיין כל בית הקברות

מדיף ריח ויהיסקי ורום… עכשיו תאר לעצמך מה היה מצב הריחות כשעדיין היה חי.

מרשל: הזמנתי את איזיק לגור כאן – לא! להכין חליפות אצל

טיילור-אנד-טיילור – לא! הוא לא יכול לחיות בלי גטו… בבית שלא אוכלים כשר

הוא לא יגור.. עקשן! טוב, אם אתה לא קונה אותו – נעלה למעלה לשוחח –

אני חוזר עוד מעט… תבלה טוב, איזיק (מחווה לעומת דונלד).

דונלד: (דונלד מחזיר לו החוויה) אחריך, אדוני.

(שניהם עולים במדרגות עד שנעלמים)

איזיק: (מסתובב בחדר. בודק את טיב הרהיטים, הוילאות

וציפויי הכורסאות. מזמזם תפילה חרישית. לואי נכנס ומוסיף שרשרת נורות

צבעוניות לעלי האשוח. תוקע את התקע החשמלי בקיר – והעץ זורח בשלל אורות).

עץ יפה

לואי: עץ יפה מאד, סר.

איזיק: שבת קצת, תנוח.

לואי: הו, – לא.

איזיק: אתה לא עייף?

לואי: עלי לסדר כמה דברים.

איזיק: מה שאתה מדבר זה אנגלית

לואי: כן אדוני. רק שהאקצנט הוא בריטי.

איזיק: בברונקס אני דווקא מבין כל מלה (פאוזה) יש לך ילדים?

לואי: שלושה בנים, סר. בליברפול. אני מקווה שיום אחד אצליח לחסוך די כסף כדי לבנות לי בית… אני מתכוון,

בית על הגבעות לא רחוק מהים…

איזיק: יפה.

לואי: יש לי חלום, סר.

איזיק: מדוע אתה בניו-יורק ולא….

לואי: בליברפול?

איזיק: כן.

לואי: הפסדנו את האימפריה, סר. אני הייתי פעם סרג’נט

בצבא הבריטי בהודו.

איזיק: חבל. איש שלבוש כל-כך יפה כמוך – מגוהץ – צריך להיות

על יד הבנים שלו שלא ירוצו חופשי ברחובות ויצאו לתרבות רעה.

לואי: אני רשאי ללכת, סר?

איזיק: מצדי… למה לא?

(לואי יוצא. איזיק מסתכל בעץ והולך סביבו. כאילו בדרך מקרה נתקלת רגלו בחוט החשמל – והתקע יוצא.

העץ שרוי בחשכה. איזיק מסתכל בתקרה, כאילו מדבר אל אלוהים…)

לזה התכוונת? (מסתובב ורואה את החנוכיה, מסתכל למעלה) עכשו אני מבין (פאוזה) לואי, לואי, לואי.

לואי: (נכנס) קראת לי, אדוני?

איזיק: נרות. אני צריך נרות. תוכל השיג לי?

לואי: כמובן, אדוני. (פאוזה. מסתכל בחשד באיזיק ובעץ – וחוזר חלילה) אני… אני… אני לא הדלקתי את העץ?

אני מתכוון…

איזיק: זה בסדר.

לואי: אבל… דומני שתקעתי את התקע…

איזיק: נדמה לי כך.

לואי: אז… אז איך זה?

איזיק: מישהו כיבה אותו. אל-תדאג – זה בסדר.

לואי: אם אתה אומר כך… אדוני. טוב, אלך ואביא נרות.

(עדיין מסתכל בחשד בעץ עד שנכנסות לחדר מוירה והלן המחזיקה גליון ציור בידיה – ולואי יוצא)

מוירה: הו אבא! (מנשקת על לחיו)

איזיק: הנכדה שלי! (הלן מחבקת אותו) “המחייה” לראות אותך!

הלן(על המנורה שאיזיק מחזיק בידו) את החנוכיה הזאת הבאתי במיוחד משיראל למרשל ליום הולדתו.

איזיק: הוא צריך מנורה כמו שהוא צריך חור בראש. (פאוזה)

איך ישראל?

הלן: גרייט. יוצא מהכלל…. רק שתהיה שם תבין.

איזיק: חבל שהמשיח עוד לא בא – הייתי נוסע לפחות לביקור.

הלן: אני לא מבינה אותך, סבא. אתה לא מתפלל כל שנה – לשנה הבאה בירושלים.

איזיק: הכוונה לשנה שהמשיח יבוא. אלוהים לא אוהב שמאיצים בו.

כאשר יבוא משיח צדקנו מיד יעלו כל היהודים האדוקים לישראל.

הלן: … אז מה יהיה אתי?

איזיק: אני אמליץ.

הלן: אם תשאל אותי…

איזיק: אני לא שואל.

הלן: אם תשאל אותי המשיח כבר בא, איזיק. נשיא יהודי, ראש ממשל יהודי, שוטרים יהודים…

איזיק: וגנבים יהודים.

מוירה: מה רצית שהם יהיו שם עם בלתי נורמלי? (להלן) אני אשאל את מרשל איפה המסגרת.

הלן: שום דבר לא בוער – והציור “הגאוני” שלי מן הגליל יכול לחכות (שמה את הגליון על הפסנתר)

לואי: (נכנס) הנרות, סר.

איזיק: תודה. (נוטל את הנרות מלואי)

לואי: זה הכל, אדוני?

איזיק: משרת מצויין (כשהוא תוקע את הנרות במנורה) הוא תמיד

יודע מתי לומר אדוני ומתי לומר סר… אתה יכול להשאר אתנו להדלקת נרות של חנוכה.

הלן: (בהסברה) זה לכבוד נצחון המכבים על היוונים…

מוירה: כמו “וי” של צ’רצ’ל,,. אחרי דונקרק.

לואי: “וי”?

איזיק: “וי”, “וי” למה לא? (מדליק את הנרות. שם את המנורה

הדולקת על החלון. מברך על הנרות ואחר מתחיל לשיר “מעוז צור ישועתי”… הלן

ומוירה מצטרפות אליו בשירה. כאשר השירה מסתיימת נשמע קולו של מרשל היורד במדרגות)

מרשל: לואי! (רק עכשיו הוא נראה יורד במדרגות) לואי

לואי: כן, אדוני?

מרשל: אתה לא צריך להיות ליד הדלת עכשיו?

לואי: כן, אדוני, אבל… הזמינו אותי…

איזיק: אני הזמנתי אותו לשיר “מעוז צור ישועתי”…

מרשל: מר דני הררי בדרך – אל תתן לו להמתין בחוץ…

לואי: כמובן אדוני.

מרשל: שמעתי אתכם שרים… נאה. נאה.

הלן: סבא הדליק את המנורה שהבאתי לך במתנה.

מרשל: מצויין. ימוש מידי… אבל… אני לא בטוח אם הבית מבוטח בסכום כסף מספיק כנגד שריפות…

איזיק: אני אשמור שהאש לא תאחז בוילאות.

מרשל: לא הייתי רוצה להטריח אותך. סוף כל סוף אורח מכובד אצלנו.

איזיק: זו לא שום טרחה…

מרשל: (נגש לחלון ובעדינות נוטל את המנורה) בוא אתי, איזיק.

אל-דאגה – יש לי שם חלון מצויין בשביל המנורה הזאת.

(בדרכו הוא נוגע בנורות העץ) מישהו הוציא את התקע – או שאני טועה? זה אתה, איזיק?

איזיק: לא בדיוק.

מרשל: איזיק והנשיא ג’ונסון – שניהם מסתובבים וסוגרים את

החשמל – חסכון… בוא אתי (יוצאים מרשל ואיזיק)

הלן: מה דעתך על מה שהוא עשה עכשיו?

מוירה: הוא לא רצה שתהיה שריפה!

הלן: אמא, אל תהיי כל כך נאיבית.

מוירה: אלו הם וילונות יקרים.

הלן: כן. כמובן. אני מוכנה להתערב אתך שהוא ישים את המנורה

בחדר-הכחול – ואת יודעת מדוע – מפני שממול יש קיר חלק בלי חלונות ובלי שכנים בחלונות.

מוירה: (למרשל הנכנס) מרשל, אתה זוכר שיש לנו מסגרת לתמונה –

מרשל: מסגרת?

מוירה: כן. מסגרת בגודל הציור הזה – הלן התחילה שוב לצייר.

מרשל: טוב בשבילה.

מוירה: חפשתי ולא מצאתי. אולי היא במרתף?

מרשל: אני לא זוכר שום מסגרת… את טועה, מוירה.

מוירה: אני לא טועה. אתה זוכר, מרשל, לפני שלוש שנים,

בדיוק בחג המולד, בא לכאן איזה איש רזה – רזה מאד – מהבוארי? הוא שכח כאן

את המסגרת – ולא ידעתנו למי להחזיר אותה.

מרשל: משונה – אבל אני לא זוכר… טוב, עלי לעלות למעלה.

דונלד מחכה לי. (הולך לעבר המדרגות)

מוירה: אל תדאגי – אני אמצא אותה.

הלן: (לגבו של מרשל) היכן שמת את המנורה

מרשל: בחדר-הכחול.

הלן: (למוירה) אמרתי לך!

מרשל: מה רע בחדר הכחול?

הלן: איש לא אמר שזה רע…

מרשל: אין שם רוח פרצים.

הלן: אני לא חושבת שכאן נושבת רוח פרצים, מרשל.

מרשל: זה לא כל כך חשוב כדי לעשות מזה ענין כל כך מסובך בשביל התובע הכללי.

הלן: בסדר. שום דבר הוא לא כל כך חשוב כדי לעשות ממנו ענין מסובך, נכון?

מרשל: את רוצה דווקא לריב אתי?

הלן: לא. (פאוזה) לפחות לא הערב… ביום הולדתך.

מרשל: אני יודע להעריך את התחשבותך. (צער אחד על המדרגות)

אגב, מה החלטת לספר לדני?

הלן: אני מוכנה לקבל עצות בנדון.

מרשל: אל תהיי כל כך חריפה, הלן. את יודעת שגם אני יכול להיות ממולח.

הלן: כן… אני זוכרת.

מרשל: העובדות הן פשוטות. דני חושב – בצדק או שלא בצדק – שאת ארוסתו.

אני מבין שמשהו נשתנה… צריך לקבל זאת. אבל אני מכבד את דני יותר מדי כדי שאתן שמישהו ישחק אתו משחקים.

הלן: גם אני כבדתי אותו.

מרשל: את אומרת זאת בלשון עבר?

הלן: במידה שלא שכחתי דקדוק – כן.

מוירה: מה אירע בינתיים?

הלן: הייתי בישראל, אצל משפחתו. הם סבורים שדני הוא קרייריסט ואופורטוניסט.

מרשל: איזה זכות יש להם לשפוט אותו?

הלן: הוא היה חלק מהם עד שמצאתם אותו במכון וייצמן והבאת את ה“תגלית” למעבדות שלכם.

מרשל: הם לא ידברו כך כאשר פעמוני פרס נובל יתחילו לצלצל.

הלן: אתה לא מכיר אותם. היתה לי שיחה ארוכה עם אביו…

מרשל: האכר?

הלן: כן – האכר. אתה יודע שהוא לא ענה למכתבים של דני!

מרשל: דני לא ספר לי.

הלן: כמובן שלא. למה שיספר לך? זה לא ענינים חימיים ולא

רפואות, ולא סרום לסוסים. אביו של דני דיבר על כבוד עצמי – ואפשר לזכות בפרס נובל ולאבד את הכבוד העצמי.

פרס נובל מקבלים בעד עבודה – לא בעבור אישיות.

(פאוזה) אתה ידעת שדני קיבל אזרחות אמריקאית?

מרשל: אם אני ידעתי – העורך-דין שלנו טיפל בכך. מה רע בפספורט אמריקאי? מיליוני בני-אדם היו מאושרים אילו יכלו להזיק.

הלן: שום דבר הוא לא יותר חשוב מהמקרה הפעוט והבלתי נחשב של העברת החנוכיה ממקום שהכל יכולים לראותה – למקום מוסתר…

מוירה: הלן!

מרשל : החנוכיה היא בחדר-הכחול – וזהו החדר בו ילון הסבא שלך!

אני מקווה שזה יספק אותך…

מוירה: יש לך חוצפה, הלן, “סם גרב”. הוא בועד של טמפל

עמנואל – את יכולה לקרוא את שמו בניו-יורק טיימס ולרוב בקשר למוסדות יהודיים…

הלן: כן, כמובן, הוא רוצה להיות יהודי על רמת

הניו-יורקטיימס – ולא יהודי פשוט שמדליק חנוכיה בחלון שלו שכל השכנים יראו.

מוירה: זו דמגוגיה, איך שאת הופכת את המשפטים שלי עד שהם מאבדים כל משמעות.

הלן: זו תהיה דמגוגיה אם אשאל את מרשל מדוע התנגד תמיד שאסע לישראל –או שפחדת שאשאר שם.

מרשל: ראשית לא אני התנגדתי אלא מוירה, והצדק אתה – במקום שעלולה כל יום לפרוץ מלחמה…

הלן: זה לא המקום שבו צריכה להיות בתו של מרשל קואן?

מרשל: בתו של כל אדם שאיכפת לו.

הלן: אני מבינה. רק הבנות הישראליות – זה לא לאמריקאיות…

לנו יש דם כחול יותר… אני תופשת את הרעיון…. [זה שמדינת

ישראל זקפה לנו את הגב – זה כלום. אנחנו רק נבוא – כאשר יהיה שלום, כמובן –

כתיירים – נלך אל השמש… עם מצלמות – קליק-קלק… עם כובעים טכססים –

קליק-קלק… עם מכונות קולנוע – נצטלם עם אשכול או אבא אבן או עם בן־גוריון –

קליק-קלק… זה שמדינת ישראל נתנה משהו ללב שלנו – זה כלום. שיש גם לנו

מדינה, כמו לאירלנדים האמריקאים, כמו לאיטלקים האמריקאים ] … נזרוק

לישראלים כמה דולרים… וגוד-בי מוזס… תמשיכו, טפיחה לבבית על הכתף. תמשיכו.

אנחנו חוזרים אל הסיקים והמחנק. [שוב להיות שני שלישים אמריקאים ושליש

יהודים. עץ אשוח בחג המולד וקאדילק לבית־הכנסת ביום-כיפור.]

מרשל: את בכל זאת חזרת אל הסטיק והמחנק.

הלן: מי יודע… אולי אני עלולה לשוב…

מרשל: לאן?

הלן: לישראל. אני לא בטוחה… אבל…

מרשל: הדלתות עלולות להיות סגורות בפניך, הלן.

הלן: אני יודעת.

מרשל: כאשר רעבת בוילג' חזרת לפארק אווניו – והמחנק לא הפריע.

הלן: (בצעקה) מה אתה רוצה ממני?

מרשל: … שתדעי בדיוק מה מידת הכוח שלך. זה הכל. אני אוהב אותך – אבל גם לסבלנותי יש קץ וגבול. (יוצא)

מוירה: הו, הלן. הלן. הלן.

הלן: (נוטלת את כף ידה של מוירה ומעבירה, כמו ילדה קטנה על לחיה)

אני מצטערת אמא. אני מדברת בבטחון כזה … אבל בפנים… הפחד.

למה אני תמיד גורמת לכם כאב? אני לא רוצה בזה. תאמיני לי. רציתי לשוחח עם

אבא – הוא יעשן את המקטרת שלו בכורסא – ואני אשב לרגליו על המרבד… כמו אז

שהייתי ילדה קטנה. לא רציתי לקלקל לו את יום ההולדת… אני מבולבלת לגמרי.

ועכשיו אני לא יודעת מה לומר לדני.

מוירה: שיקרת למרשל מבלי להניד עפעף: “לא עודדתי אותו לשום דבר חוץ מנשיקת לילה טוב”. את רוצה בטייס?

הלן: לא יודעת. לא יודעת. לא יודעת כלום. (פאוזה) דני הוא

יותר מדי טוב… יותר מדי מתחשב, יותר מדי מבין – וכל הפלוסים הללו הם מינוס

אחד גדול… זה כאילו אח ולא גבר… משונה שהבנה מקבלת כחוסר אופי… יכולתי

להתאהב באביו של דני… הזקן הזה, לו יש אופי… אם הוא מאמין במשהו לא תזיזי

אותו אפילו בעשרה טרקטורים. אני לא מבינה כלום. לא יודעת אם אני רוצה להשאר

כאן או לחזור לישראל. לחזור לדני – או… איזו מין אשה אני? תמיד יושבת על

מזוודות בתוך הנשמה. (פאוזה) לך תמיד היה הכל ברור, אמא?

מוירה: (בחיוך בשל ועצוב) אותי לא שלחו לקולג' מובחר ולא

היו לי מורים פרטיים לציור, למוזיקה ולבלט. עם האכילה, בא, כנראה, גם

התיאבון. וכאשר יש הכל – לא יודעים להעריך…

הלן: זה היה נסיון איום.

דני: אני משער כך.

הלן: מוות לבן שקט וסטרילי.

דני: למה לא מצאה לנחוץ להתיעץ אתי? אני מתכוון, לפני המסקנות המוגמרות?

הלן: הכל עבר, דני. מישהו אמר כאן לפני רגע: “למה צריך לדבר כאשר שתיקה פותרת הכל”, נכון?

מוירה: (נכנסת, נושאת מסגרת) אמרתי לך שאמצא אותה!

הלן: (בתדהמה) המסגרת!

מוירה: משהו לא בסדר? מה קרה?

הלן: לא. לא. אני בסדר…

מוירה: אז מדוע את מסתכלת כאילו…

הלן: תני לי אותה. (לוקחת את המסגרת. עוצמת עיניה. מלטפת

את המסגרת כאילו לטפה משהו יקר – לזכרון) זו המסגרת שחסרה בוילג', לג’ימי בראון.

איך הגיע המסגרת לכאן?

דני: מרשל מחכה לי למעלה (פאוזה) הלן!

הלן: (רחוקה מאד… ) כן, דני.

דני: נמשיך אחר-כך?

הלן: כן, דני.

(דני עולה במדרגות לאט-לאט וכל העת מביט למטה לעבר הלן – עד שיוצא)

הוא החזיר את כל המסגרות – חוץ מאחת. ותמיד שאלתי את עצמי לאן נעלמה המסגרת הזאת (פאוזה) ג’ימי היה כאן.

מוירה: על מה את מדברת – את יודעת שמעולם לא נפגשנו אתו.

הלן: אז איך הגיעה המסגרת לכאן?

מוירה: המסגרת הזאת כבר מונחת בבית הזה שלוש שנים.

הלן: כן. זה בדיוק שלוש שנים מאז שהתאבד (פאוזה). אמרת משהו למרשל, על איזה איש מוזנח מהבאורי – לא.

מוירה: כן.

הלן: רזה מאד?

מוירה: כן.

הלן: שיער שחור מתולתל ועיניים שקועות?

מוירה: אני לא זוכרת את כל הפרטים. מה שאני זוכרת שזה היה

בכריסמס, לפני שלוש שנים – ומרשל כעס. מרשל כעס על המשרת שנתן

לבחור הזה בכלל לעבור את סף הבית – כן.

כל השיחה ארכה 2 דקות. הבחור הלך. המסגרת נשארה.

הלן: את זוכרת על מה הם שוחחו?

מוירה: לא בדיוק. רגע. נדמה לי – אני לא בטוחה – מה זה היה?

כן. אני חושבת שהבחור רצה למכור את המסגרת/או…

או שרצה שמרשל יהיה מצנט שלו – לפתוח תערוכה – כן. לא. לא. עכשיו אני נזכרת. הבחור הרזה ביקש ממרשל הלוואה – כן, 700 דולר הלוואה –

כדי שיוכל לפתוח א התערוכה הראשונה שלו. אבל אילו זה היה ג’ימי בראון,

בעלך, מרשל היה מספר לי.

הלן: (במרירות) את כל־כך בטוחה?

מוירה: אין לי כל סיבה לפקפק בכך!

הלן: או שהוא יכול היה לשים את הסיפור בחדר־הכחול – אין שם רוח פרצים – ולשכוח אותו שם… אני אשאל אותו.

מוירה: את מרשל?

הלן: כן. את מרשל. אני חייבת לדעת את האמת. חשבתי שגמרתי

עם ג’ימי – ושהכל מונח רק על מצפוני. אבל אולי אני יכולה לחלק את האשמה

ביני לבין מרשל – ואז יהיה לי יותר קל לפחות.

מוירה: את מחפשת רק צרות, הלן.

הלן: אני מחבבת צרות – הגעתי למסקנה שזה באופי שלי. אני

מחבבת צרות, – אלא שתמיד ניסיתי לברוח מהן. הפעם אעמוד מולן פנים אל פנים.

חשבתי שאכתוב לכם מכתב – אבל אני שמחה שבאתי, בכל זאת. חשבתי שיש לו יותר

אומץ-לב, למרשל. עזרי לי להכניס את התמונה למסגרת.

מוירה: כמובן.

הלן: (תוך שהן עסוקות בהכנסת התמונה למסגרת…)

זה היה ג’ימי.

ג’ימי שבלע את הגאווה שלו כדי לפתוח תערוכה. ג’ימי בראון

שעכשיו מוכרים כל תמונה שלו בעשרת אלפים דולר – ואז לא רצו לתת לו צלחת מרק

בשביל תמונה – וזה רק שלוש שנים אחרי מותו… בעוד שלושים שנה המחיר יעלה…

ככל שגופו ירקב יותר – המחיר יעלה… זה, היה ג’ימי. הוא שנא

את מה שמרשל מייצג – ומרשל נשא את הצועני בג’ימי, את האמן, והעולמות שלהם

יכולים להפגש רק כשאחד מהם משלם את כל המחיר – וג’יי שילם. זוהי המסגרת

שחסרה בוילג'. זה היה ג’ימי. הוא בא וכרע על ברכיו לפני מרשל מפארק אווניו

– כדי להציל את התערוכה הראשונה שלו, כדי שמרשל יצחק האחרון ותהיה לו ההנאה

גם לירוק את העלבון ישר בפני ג’ימי “בם”. וג’ימי החזיר את כל המסגרות – לא

היה לו כסף לשלם – את כולם, חוץ מאחת. והלך ותלה את עצמו. שותק עד הסוף,

גאה עד הסוף. רק פעם אחת ויתר על הגאווה – ולואי זרק אותו החוצה… ג’ימי

“בם”. גאה מדי בכדי לצעוק, וגאה מדי בכדי לבכות, וגאה מדי כדי להרביץ בי,

וגאה מדי כדי להמשיך לחיות בעולם בו מרשל קואן הוא השליט.

כן, בשביל התינוק שלו, – התערוכה שלא נערכה – הוא ויתר

על הגאווה, וקיבל את הלקח. שנינו היינו ציירים. הוא לא הלך לעבוד ורק

צייר מפני שהיה גאון. ואני לא הלכתי להביא לחם וכסף לשכר דירה מפני

שהייתי בתו של מרשל. לשטוף צלחות – לא. לעבוד כמזכירה – זה לא לכבודי.

לעבוד כמלצרית ולעזור לג’ימי – נו, סר! נו, סר! נו, סר! לא אני. זה מה

שלמדתי בבית הזה שלכל דבר יש מחיר.

אתה משלם ומקבל קבלה. אפשר לקנות את דני שיעבוד בשביל

מרשל. אפשר להזמין א איזיק מהברונקס – והוא ממהר לבוא. סוף כל סוף זה

כבוד גדול להיות אורח של מרשל – אחת לחמש שנים, כמובן – וצריך לדעת לא

להרגיז את מרשל. אחרת הוא עלול להפסיק את הצ’קים בכל ראשון לחודש למיסטר

שלוס. וכך את רואה כיצד הוא מעליב את איזיק – אבא שלך – את הסבא שלי –

והכל בעדינות, כמובן, אבא תמיד משתמש בעדינות כמכשיר יעיל ביותר… כאן יש

רוח פרצים, אדוני. אני אראה לך מקום בלי אויר לנשימה… ושנינו לא פתחנו את

הפה הגדול שלנו לומר למרשל משהו, מחאה – ואפילו בעקיפין – ועכשיו הוא

מזכיר לי שרעבתי בוילג’‼!

מוירה: אני לא יודעת מהיכן לקחת כל כך הרבה שנאה‼ (יושבת)

הלן: אולי מפני שלא ידעתי לאהוב… אולי.

מוירה: אף פעם לא ראיתי מבט כזה אצלו… כאילו הוכה… כאילו משהו קפא בנשמה שלו…

הלן: מרשל או ג’ימי?

מוירה: אני מרחמת עליו.

הלן: על מרשל או על ג’ימי?

מוירה: (קמה) בשם אלוהים – תפסיקי לצחוק! את עושה אותי

חולה להקשיב לך. ותפסיקי לרחם על עצמך. אפיזודה בוילג', נער פוגש נערה. שני

צעירים שכורים מנעורים ואהבה – ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. הם מעשנים

מריחואנה – ומציירים. עושים אהבה – ומציירים. וברגע שהגוף התעייף אין להם

יותר מה לומר זה לזו. ואז הם מתכנסים בשתיקה.

והשתיקה הופכת לשנאה – וברגע שהוא היה זקוק לך – עזבת

אותו. עזבת אותו מפני שאין לך כוח לעמוד על הרגליים שלך – מפני שאת ילדה

מפונקת ומקולקלת – זה מה שאת, ואל תפתחי כאן בהטפות מוסר שאין להן כל קשר

לג’ימי או למרשל.

הלן: (בצעקה) תפסיקי!

מוירה: (בשקט ובכאב) בכל אפשר להאשים את אביך, מרשל לא

ביקש מאיש נדבות או טובות. הוא עבד – ולא גנח. הוא עבד בשתי משמרות. אני

עבדתי. את חושבת שהעולם הציע לנו בית בפארק אווניו – לא. לא ריחמנו על

עצמנו – מפני שהעולם לא חייב לנו מאומה. אז אל תעשי אותי חולה ברחמים על

עצמך ועל ג’ימי.

הלן: מרשל

מוירה: אולי תקראי לו שיבא עובדות מוגמרות. מודיעים להורים

רק אחרי החתונה. כל כך התביישתם זה בזה או שפחדתם מאור היום, או שידעת

שמרשל לא יתן את בתו לגוי?! אולי אנחנו לא ההורים המוצלחים ביותר – אבל גם

אנחנו לא עשויים מפלדה… אילו ידעת כמה לילות ללא שינה עברו על מרשל… כמובן

שיש לך טענות כלפיו, למה לא? טענה שהוא שלח אותך לסמיס קולג'.

טענה שהוא הביא לך מורים לציור ומורים למוזיקה… שהוא שילם

ושילם ושילם… ועד היום הוא משלם. אפילו בשביל לוזאן. מבלי לדעת כלל שהיית שם.

הלן: אני לא ידעתי שהגיע כבר זמן פרעון השטר‼

מוירה: אין לך תקנה, הלן, אם את שומעת רק את המלים!

איזיק: (נכנס) התפללתי.

הלן: (בכעס) כן, זה מה שאתה עושה.

איזיק: תפילה אף פעם לא מזיקה – גם כשאלוהים איננו מקשיב.

מוירה: מה את רוצה מאיזיק?

הלן: שום דבר. יש לנו ערב מאושר יפה ונהדר – ואני לא רוצה כלום משום איש. (פאוזה) למה הוא לא מתפלל בירושלים?

יש לנו אלוהים זקן מאד, עתיק, וזקנים לא שומעים היטב…

ואני בטוחה שאלוהים של איזיק ישמע אותו יותר טוב על הרי ירושלים מאשר מתוך ה“סלמס” של הברונקס.

איזיק: גם זליג אומר כך (פאוזה) איש משונה, זליג. רצה לשדך לי אלמנה צעירה – 68 לכל היותר – אבל הוא לא זכר אם היא קונה דגים או מוכרת דגים – ואיבד את הכתובת שלה ברכבת התחתית.

הלן: אני מבקשת סליחה, סבא.

איזיק: אין על מה. את באמת חושבת שאלוהים ישמע אותי יותר טוב בירושלים?

הלן: אסור היה לי להתערב. זה לא עניני איך אתה חי והיכן אתה מתפלל!

איזיק: אני רוצה לדבר על כך עם מרשל.

מוירה: על מה?

איזיק: שיקנה לי חלקת אדמה ליד הכותל המערבי או על הר הזיתים – או בירושלים. כמו מערת המכפלה – קבר. לפחות להקבר שם.

הלן: איך יכולתי לדבר אליך בצורה … אני מצטערת, סבא!

איזיק: (מלטף את לחייה) זה בסדר. זה בסדר. אם לרבי לוי

יצחק מברדיצ’ב היו טענות לריבונו של עולם – מותר לך לבוא בטענות לאחד איזיק שלוס.

“אגטאן מורגן דיר ריבונו של עולם”? זוכרת? היית קטנה כזאת

וטפסת על בררכי כדי לתלוש לי את הזקן – חשבת שאני דומה לעז… (פועה) מה… מה… מה…

"איך לוי יצחק בן שרה מברדיצ’ב… איך בין געקומאן צור דיר מיט א דין תורה פון דיין פאלק ישראל.

וואס האבט דו צו דיין פאלק ישראל"? זוכרת

(זמזום הטלפון הפנימי)

מוירה: כן, לואי? מי? איש במדים…הו, אני מבינה – טייס!

הלן: זה ג’וש! זה ג’וש! (יוצאת במהירות)

איזיק: כמו שיקסה – רצה מהר מהר. לא טוב. צער גידול ילדים.

פעם היינו שמחים. גם את היית ילדה שמחה מרים, לפני שנהיית מוירה עם

ה“מינקס”. זה היה לפני הרבה שנים – אבל עכשיו כאילו מת אצלך משהו בעיניים.

מוירה: זה רק הדמיון שלך, אבא.

איזיק: אולי. את לבטח יודעת על מה שאת מדברת. (פאוזה)

לפעמים אני נכנס לחדר שלך בברונקס – יש שם עוד צעצועים שלך – אני לא יודע למה אני לא זורק אותם… איך את מסתדרת עם מרשל?

מוירה: הוא איש טוב.

איזיק: הן, כן. בכל ראשון לחודש אני מקבל ממנו צ’ק. תמיד בזמן – אבל איך שלא יהיה – בשבילי מרשל תמיד עסוק.

מוירה: אני מבקרת אצלך.

איזיק: זה לא אותו דבר… איש חשבון מרשל, תורם כל שנה 100

אלף לי’גאי – והתרומה יורדת ממס הכנסה, אני רוצה לדבר אתו ברצינות על פיסת

אדמה בשבילי.

מוירה: אני אעשה זאת.

איזיק: גלות, גלות, אפילו בשביל להקבר צריך מתווכים.

הלן: (נכנסת עם ג’וש הלבוש מדי טייס צבאי ישראלי) זו אמי,

מוירה, וזה סבי המתוק איזיק שלוס. וזהו… (משתעלת קלות ובנימוס מעודן) וזהו,

גבירותי ואדוני, הטייס האמיץ ג’וש.

ג’וש: נעים מאד.

מוירה: שמחה לפגוש אותך.

ג’וש: גם אני.

איזיק: (מסתובב סביב ג’וש ומתפעל ממדיו), ברוך אדוני יום־יום.

הלן: מה אתה ממלמל שם?

איזיק: ברוך אדוני יום-יום. ברוך שזכינו לראות במו עינינו גיבור יהודי אמיתי.

ג’וש: אתה טועה.

איזיק: אני לא טועה.

ג’וש: אני, קודם כל, לא גיבור.

איזיק: לא?

ג’וש: לגמרי לא. והשנית, עדיין לא ברור לי מה זה יהודי אמיתי.

איזיק: על מה האיש הזה מדבר?

ג’וש: אני מין “שיגץ” ישראלי שלא מניח תפילין. אבל אין מה לדאוג – המטוס שלי שומר שבת.

איזיק: החוכם.

ג’וש: היכן הקרובים שלך שגרים כאן.

הלן: (במבוכה) הקרובים שלי שגרים כאן? הו, כן. אתה מתכוון לקרובים שלי שגרים כאן?

ג’וש: הייתי רוצה להכיר אותם.

הלן: הם… הם… הם עדיין לא חזרו ממיאמי-ביץ'. זהו.

חופ-שה… הם – שם.

ג’וש: בשביל מורה בבית-ספר עממי בהרלם זה מקום לא רע לבילוי סוף השבוע.

הלן: לא רע.

ג’וש: לגמרי לא רע…

איזיק: על מה הבחור מדבר? איזה קרובים ואיזה מיאמי-ביץ'?

הלן: ג’וש יודע בדיוק על מה הוא מדבר.

איזיק: אולי הוא – אני לא. החוכם. (פאוזה) אין צדק בעולם.

שיגץ ישראלי חי בארץ הקודש ויהודי הגון ומניח תפילין מפולין חי כבר חמישים שנה בברונקס.

ג’וש: אם אתה רוצה מר… אני יכול להטיס אותך בעוד יומיים.

אני מחזיר משלחת צבאית.

איזיק: למיאמי-ביץ'?

ג’וש: לישראל. רק תגיד כן.

איזיק: מויחל טויבס. אני לא אומר כן. אני אומר לוייי (לא)

ג’וש: הו, אתה מאותם היהודים שחושבים שאסור גם לדבר “לוישן קודש” עד בוא המשיח?

איזיק: אתה טייס או רבי?

ג’וש: (בהתנאה) אני קורא קצת. זה הכל.

מרשל: (יורד במדרגות) הלו. הלו. הטייס בכבודו ובעצמו.

אני אביה של הלן.

ג’וש: נעים להכירך, אדוני.

מרשל: מצויין. אגש למטבח לתת הוראות. (לג’וש) אתה אוכל כשר או…?

ג’וש: אין בעיות. ברומא אני אוכל ספגטי…

מוירה: אני מבינה (יוצאת)

מרשל: אז כך אתה נראה.

ג’וש: כן… כך אני נראה. אני מקווה שכל הכפתורים מצוחצחים ומוכנים לבדיקה השבועית.

הלן: אבא טען שאתה לא דומה לרודולף ולנטינו.

ג’וש: בין רודולף ולנטינו ולי יש עוד כמה כוכבי ביניים…

מרשל: אני חייב להודות לך על הכנסת האורחים שנהגת בהלן.

ג’וש: התענוג היה כולו שלי.

מרשל: היא חזרה בריאה ושזופה.

ג’וש: השזפון זה לא המחלקה שלי – התודה מופנית בזה לשמש…

מרשל: אגב, ידעת מי היא, אני מתכוון בתו של מי?

ג’וש: התענינתי בעצם רק בה ולא בהורים שלה – אבל אני מוכן לתקן את הטעות.

מרשל: בכל זאת?

ג’וש: כן, בעצם, היא סיפרה לי שהנה מורה בהרלם, שהיא גרה בברונקס והיא תתארח כאן אצל קרובים רחוקים. עד כאן ביחס לצד הרשמי.

מרשל: יש צד בלתי רשמי?

ג’וש: בהחלט. שהלן מעולם לא היתה מורה בהרלם. שהיא לא גרה

בברונקס, ושהיא בעצם בתו של מרשל קואן, נשיא חברת החימקלים והפואות אי. ג’י. מ.

מרשל: (כביכול מתלוצץ) זו גם הסיבה שהתחלת להתענין בה?

ג’וש: כן. טייס איננו מרויח הרבה.

מרשל: לפחות אתה גלוי-לב.

ג’וש: תודה.

מרשל: ועכשיו עוד שאלה קטנה – אפשר?

ג’וש: אני כולי אוזן, אדוני.

מרשל: כמה כסף קיוית שהיא תקבל נדוניה?

ג’וש: כמה כסף?

הלן: אבא.

ג’וש: הלן, בבקשה. אין רע בכך כאשר שני גברים משחקים בקלפים גלויים. (פאוזה) יש לי שלוש הערות לשאלה העדינה: –

א. אני לא זוכר שהצעתי לה נשואין.

ב. במקרה שאציע לה נשואים – זה יהיה בתנאי שאתחתן אתה – ולא אתך או עם כספך.

ג. מה היה הסעיף השלישי? הו, כן. מה המהירות?

אחרי ארוחת הערב המובטחת, על בטן מלאה, נוכל לברר את כל

הבעיות. סוף כל סוף איש לא מתכנן כאן “חטיפה מן הארמון”. אגב, אבי היה מורה

בבית-ספר עממי עד שיצא לפני שנתיים לפנסיה – ואנחנו משפחה מאושרת מאד.

(לאיזיק) הוא מלמד תנ"ך… חבל. חשבתי שאוכל לצנוח לרשת הכדור-סל… כפי שהבטחתי להלן. מה לעשות – יש גם אכזבות בחיים.

מרשל: נולדת בישראל?

ג’וש: קורים מקרים כאלו. אבל אז זה היה כתוב במפות: פלשתין…

מרשל: מתחיל לחבב אותך.

ג’וש: יפה. אבל עלי להזהיר אותך: אבי לא יוריש לי שום דבר חוץ כמה ספרים משומשים.

מרשל: יש לו חוש הומור לגבר הזה.

ג’וש: נוסף להומור – יש לי גם כמה גוויות מוסתרות בארון.

אני מתכוון לעבר – ולכמה חסרונות הכרחיים.

מרשל: אני סקרן לשמוע.

ג’וש: תקבל את כל האינפורמציה, מתוייקת ומעדכנת. (להלן) אמרתי לך שנמצא שפה משותפת?

לואי: (נכנס) רבותי, אתם מוזמנים לארוחת-הערב.

מ ס ך

 

מ ע ר כ ה ב'    🔗

חצי שעה לאחר מערכה א'    🔗

(איזיק עומד ליד פסנתר. מפה לבנה על הפסנתר – ומפית לבנה תקועה בצוארונו.)

לואי: (נכנס מצד חדר-האכילה ומביא על מגש גדול ביצה וכוס חלב) ביצה וכוס חלב, סר.

איזיק: תודה.

לואי: זה הכל, אדוני?

איזיק: זה הכל.

לואי: רק מאכלי חלב?

איזיק: רק מאכלי חלב.

לואי: יש שם סטיק – בשר – שלושה אינצ’ים… מצויין.

איזיק: זה לא בשבילי.

לואי: למה לא תשב עם כולם לשולחן, אדוני? שם שמח… כלומר –

כולם אוכלים ביחד.

איזיק: יש לי פרינציפים.

לואי: ממממ…

איזיק: ימות ובל יעבור.

לואי: אם כך אתה מרגיש…

איזיק: אנחנו לא מחדשים פרינציפים של מאה שנה. (מתחיל

לאכול את הביצה) אבות אבותי היו עולים למדורות אש ולא אכלו חזיר… לא החזיר

חשוב – שאתה מאמין במשהו

ומוכן למוות עבור אמונתך.

לואי: אני מצטער אם…

איזיק: אתה בסדר, לאוי. (לועס) מה הם אוכלים שם?

לואי: …. התחילו בקוויאר ובלדי מרי.

איזיק: בלדי מרי?

לואי: זה וודקה ומיץ עגבניות. (פאוזה) אחר כך סלט איטלקי עם מיצים צרפתיים.

איזיק: לא רע.

לואי: מרק שבלולים, פילה מיניון, תפחי-אדמה אלא – גראטן ולחם מכסיקני.

איזיק: נשמע כאילו הם מתים שם מרעב.

לואי: עוגה עם גלידה – “ביקט אלסקה” – וקרם דה-מינט….

ואחר-כך….

איזיק: תפסיק!

לואי: אדוני?

איזיק: …. אם תמשיך אני עלול לאבד את התיאבון.

ג’וש: (נכנס בלווית דני) ארוחה מצויינת. הם יודעים לבשל כאן…

לואי: (מגיש קופסת סיגרים) סיגר?

דני: תודה, לואי (לאחר שנטל סיגר)

ג’וש: (נוטל סיגר. מריחו)… מריח מצויין. (לואי מדליק להם את הסיגרים במצית) תודה.

הם יודעים לחיות בבית הזה – בלי קיצוב….

מזמן לא נהיניתי מארוחה כמו…

דני: לגב דונלד מקלרן… יש לו כנראה דעה אחרת… שתה כמו דג.

ג’וש: כל הכבוד. דג זו לא המלה… שתה כמו לוייתן …

אבל שתה בשנאה – לא בהנאה… הוא היה מיג’ר אני מבין?

דני: כן. גבר אמיץ. אותות כבוד על כל החזה. (פאוזה) איפה אמרת נלחמת?

ג’וש: אני בכלל אל אמרתי – זו היתה הלן.

דני: כן, הלן. היא נשמעה כאילו אתה היית החייל היחיד שנלחם שם.

ג’וש: אז אל תאשים אותי.

דני: באויר זה היה די קל.

ג’וש: קל – קשה. מה זה חשוב? המצב הכי גרוע שנקלעתי אליו היה כשהובלתי במטוס ביצים בשביל הבחורים …

קל-קשה. ישבו לי על הזנב, שני “מיגים” מצריים…

והייתי בטוח שזו תהיה החביתה הגדולה ביותר שראו אי-פעם

במדבר סיני. (נהנה מסיגר) במלחמת השחרור הם זרקו רימוני יד מהאוירון למטה! (צוחק) גם כן מלחמה.

לנו, מה שלא תגיד – יש לפחות כלים מוכנים… טנקים – ולא

טנדרים פתוחים… תותחים ולא תת-מקלעים שמתחשק להם – יורים. לא מתחשק – לא יורים… ולך עשה משהו.

כאשר הבן שלי ילך בעוד כמה שנים לצבא…

דני: (בהקלה) לא ידעתי שאתה נשוי.

ג’וש: הייתי. בת של קבלן. חרסינה. אתה יודע, נשים אדומות

שיער, זה גזע מיוחד בשביל לשחק פוקר על מרפסות בקייץ וללכת שמונה ימים

בשבוע לנשפים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה נשפים עד שהתחתנתי אתה. זה אצלן

בדם. אלא מה? היא רצתה לקרקע טייס לחרסינה באמבטיות ובתי-שימוש. בטח שזה

חשוב – מן הבחינה הסני-טרית – אבל מה לי ולחרסינה? הסבירו לי, מועצות מלחמה

משפחתיות, שבחרסינה עושים הרבה כסף – בישראל כולם עושים אמבטיות וקוראים

עתונים וספרים בבתי-שימוש – אבל אמרתי לה: בובלה, זה לא בשבילי.

טעות בכתובת. לחרסינה תמצאי גבר אחר.

דני: אז מה קרה?

ג’וש: שום דבר מיוחד. היא מצאה גבר שמשוגע לחרסינה, לפוקר ולנשפים.

(פאוזה) מה יש לך נגדי?

דני: זהו הרושם שלך?

ג’וש: כל הערב הזה כאן עושה רושם של חקירת שתי וערב בבית-משפט.

דני: הלן סיפרה לך שהיתה בשוויץ?

ג’וש: אני חושב כך. אבל לא ענית לי מה יש לך נגדי.

דני: הישיבה שלכם בחדר האכילה כמו זוג נאהבים מהגימנסיה…

ג’וש: אני לא חושב שיש לי, לפחות, איזו התחייבות כלפיך, גימנסיה או לא גימנסיה.

דני: היא הפתיעה אותי בנסיעה לישראל.

ג’וש: יש הרבה תיירות אמריקאיות…

דני: לא הלן. היתה לה התנגדות לנסיעה לשם. היא חששה, למען

האמת… נתתי לה חומר קריאה… יהדות… ציונות.. היסטוריה.. לא היתה מעונינת.

הכל ברפרוף, על פני השטח… היא סיפרה לך שהיתה בלוזאן?

ג’וש: אמרתי שוויץ – לא? ועד כמה שאני בקי בגיאוגרפיה

לוזאן נמצאת אי-שם בשוויץ, לא רחוק מג’נבה – והמרחק תלוי בכך אם אתה רוכב

על אופניים, הולך ברגל או טס בג’ט!

דני: (ללואי המגיש כוסית על מגש) תודה. (נוטל כוסית נוספת – וג’וש) תשתה?

ג’וש: לא מסוגל לסרב! (נוטל הכוסית)

דני: לחיי המרחק היחסי!

ג’וש: אני לא זקוק לסיבות טובות בשביל שתייה הגונה! לחיים!

דני: לחיים! (שניהם שותים ובוחנים זה את זה. לואי יוצא)

אילו הייתי משורר הייתי כותב על נערה המתבודדת כמה שבועות בלוזאן. בית

לבן. הרים ירוקים. ופתאום כמו מסעי הצפרים – היא קמה יום אחד וטסה למזרח.

ג’וש: שכחת פרט חשוב.

דני: מה שכחתי?

ג’וש: אבא משלם.

דני: כן. מרשל משלם. אבל קלות התשלום עולה להלן ביוקר.

במקום להאבק היא תמיד בורחת. ואז, מסתבר, באורח מופלא ומוזר,

שמרשל משלם פחות מדי – ואני לא מתכוון למולך המטבעות.

ג’וש: זה הרגל מקצועי של אנשי מדע לדבר באופן לא ברור?

דני: מה ברור

ג’וש: את הנוסח הנפלא הזה כבר לא שמעתי מזמן. (ובחיקוי)

"מה ברור? יש אלוהים או אין אלוהי? אם יש סיבה לכל דבר –

אז מה היא הסיבה של אלוהים? מי אני? לאן אני הולך? ומה הם – ועכשיו קמיטת

המצח האימבצילית – החיים בכלל".

דני: מצויין. (מדקלם) על ההרים בלוזאן – יש בית לבן…

בית לבן – על ההרים בלוזאן.

…. ורצח לבן וסטרילי. לבן ושקט וסטרילי – זה מתוך מחזה… היא סיפרה לך מה עשתה בלוזאן?

(….. קטע חסר)

דונלד: (נכנס) אתה מפתיע אותי, דני.

דני: כל אחד מופתע בתורו, דונלד.

דונלד: את החוכמולוגיה תשאיר לערב אחר – טוב? ועכשיו שמע.

כל הערב אני קורע את הגרון שלי – מה אני מנסה?

אני מנסה לשכנע את מרשל. ואתה – מה אתה עושה – שותק!

שותק כאילו כל הענין איננו נוגע לך. נוגע לי – לא נוגע לך.

זה לפחות – הייתי אומר – מוזר – לא? זו האהובה שלך – או האהובה שלי. או

שאתה חששן שחושש להכניס את ראשו שמא מרשל – יוריד לך אותו במה שלו – מה?

דני: אתה מדבר אל חימאי ולא אל סגן נשיא החברה, או בעל מניות.

דונלד: אתה ישראלי – לא?

דני: מה זה משנה?

דונלד: הוא מציע לסגור את המעבדות בישראל.

דני: מרשל? (בתמהון)

דונלד: כן, ידידנו הטוב והענוג, מרשל קואן.

דני: לא מאמין.

דונלד: שמעת אותי צועק, למעלה

דני: הייתי בחדר הסמוך ועיינתי בחוזה. לא תפסתי בדיוק על מה אתם מתווכחים שם.

דונלד: חתמת על החוזה?

דני: בינתיים לא.

דונלד: טוב.

דני: מה אמרת?

דונלד: אמרתי, טוב שעדיין לא חתמת על החוזה.

דני: מה זה צריך להיות?

דונלד: מה יקרה אם תסרב לחתום על החוזה?

דני: אתה עורך לי חידת תשבץ או שזו סתם הלצה גרועה? אני לא מבין אותך.

דונלד: שאלתי מה יקרה אם תסרב לחתום על החוזה, לחדש אותו?

דני: … עם החברה שלך?

דונלד: לא שלי – של מרשל.

דני: (מסתכל על סביבותיו בתמהון) זה פנטסטי!

דונלד: איזו התחייבות יש לך כלפי מרשל?

דני: לא רק כלפי מרשל. אתה הבאת אותי לכאן… הכרת התודה שלי…

דונלד: שכח אותי, אני מחוץ לחשבון, ואיזו התחייבות יש לך כלפי מרשל?

דני: מחימאי בלתי ידוע הוא עזר לי להיות… כל האמצעים הבלתי מוגבלים… כל הענין נשמע בלתי מציאותי.

דונלד: כמו הבית הזה…. עובר אורח מקרי צועקר: – “אש”!

צועק: – “שרפה”! ובעל הבית ממשיך לאכול בשלווה… מפית תקועה לו, סכין ומזלג,

ועוד כועס שמפריעים לו לאכול.

דני: אולי המעבדות הן לא רנטביליות?

דונלד: לא המעבדות – המצפון! (פאוזה) “הסנ-אנף-אגן” הזה,

מרשל, סוגר את המעבדות בישראל רק מפני שהערבים רוצים שיסגור אותן. בכל

האצבעות – להחניק, לא לתת לנשום (פאוזה) אתה רוצה לומר לי שלא שמעת מהחדר

הסמוך כך מלה שאמרתי?

דני: הייתי שקוע בבדיקת החוזה.

דונלד: עכשיו אתה לא “שקוע”… איך תגיב עכשיו?

דני: עלי לחשוב ולשקול.

דונלד: שום דבר, אדוני, אינו משפיע על כבודו לתגובות ספונטניות?

דני: בינתיים אני לא חי על ריאקציות ספונטניות – אם לזה אתה מתכוון.

אני שוקל ומחליט – ולא להיפך. אינני מחליט ואחר-כך מתחיל לבחון ולשקול. לא אצלי, דונלד.

דונלד: אינך מאמין לי?

דני: אני מאמין לך. אבל עלי לשמוע גם את הצד של מרשל.

דונלד: התחייבות והתמוגגות מוסרית, מה?

דני: פחות או יותר. אני חייב לו יותר מדי כדי שאתיחס לענין בקלות ראש… אולי זה רע שאנשי מדע לא מרימים את האף מעל למבחנות – אבל אני לא מומחה לשווקים, לא מומחה לקלקולציות מסחריות, למאזנים ולרנטביליות.

מצטער.

דונלד: אתה נלחמת בשביל ישראל – לא?

דני: כן, – מיג’ר!

דונלד: ולזה אתה מומחה?

דני: למה?

דונלד: לרנטביליות של יד קטועה, של נכה בכסא גלגלים, – של בית קברות צבאי המשתרע עד לאופק?

דני: זה די לירי ונוגע ללב – אבל אין לכך כל קשר הגיוני!

דונלד: מה יהיה אם אני מוריד לך עכשיו סטירת-לחי, דני?

דני: אתה לא חושב, מר מקלרן, שאתה מרחיק לכת

דונלד: קרא לי מיג’ר – זה דווקא מצא חן בעיני.

דני: … מיג’ר!

דונלד: אם אני אוריד לך סטירת-לחי, בפומבי, אתה סבור שתהיה מייד מומחה לדבר, או שתהיה חייב לחשוב ולשקול?

אני מתכוון אם אתה זקוק לסטירה ממשית כדי שגם התגובה תהיה ממשית?

דני: אתה שתוי!

דונלד: זה נכון. אני שתוי – אבל אני שתוי מפוכח… הכל צלול – אני רואה את הדבר הזה במדי טייס – כל כפתור במדיו – ואם אני שומע אותך, דני, כמו ממרחק עשרת אלפים מייל – זה לא בגלל הערפל… יצאתי עם חייל משלוח אמריקאי, בים מלא צוללות גרמניות – ותאמין לי שלא הייתי מומחה – שנאתי ריח של דם… אבל אני שונא עוד יותר “בלק-מייל”, סחיטה…

(פאוזה…) ברור לך שמרשל נכנס בלויקוט הערבי?

(מרשל נכנס)

דני: זה מה ששמעתי ממך!

דונלד: יש לך סיבה לחשוב שאני משקר?

דני: לא.

דונלד: אם זה כך – אין לך שום דעה בענין?

דני: יש לי.

דונלד: אפשר לשמוע אותה, ורצוי בקול-רם?

דני: לא.

דונלד: אפשר לשאול מדוע?

דני: מפני שאני מחווה דעה רק כאשר כל האספקטים השונים ברורים לי – אחדות של ניגודים – ויש לי לפחות בסיס ונקודות מוצא.

אינני אוהב חובבים המעמידים פני מומחים בעלי נסיון.

דונלד: זוהי התשובה שלך?

דני: כן.

דונלד: “יו-סן-אוף-הביץ” (שופך הויסקי לפני דני, זוהי מכה איומה….)

(דני באופן ספונטאני מתכופף – ג’וש נכנס בין דני ודונלד)

דונלד: “יו-סן-אוף-הביץ”, אתה תלך סחור-סחור. אתה תתחמק מתשובה…

תעמיד פנים כאילו אינך תופס מה מדברים אליך… וכאילו לא שמעת מה אמרתי למרשל!

“הייתי שקוע בחוזה” – שקרן מתועב!

מרשל: תמיד חשבתי שהיה עליך להיות מטיף בכנסיה – אבל אני חוזר בי מדעתי.

דונלד: היה מטיף אחד שהכה וגרש מחליפי כספים אצלכם בבית-המקדש.

אם אתה לא כל כך בקי בענינים אני יכול לרענן את זכרונך –

שמו היה ישו מנצרת.

מרשל: (לג’וש) מה אירע?

ג’וש: היה ויכוח – ודני הוציא את מר מקלרן מכליו…

כך נראה לי… הייתי רק משקיף מטעם האו"ם‼!

דונלד: זה מתאים למציאות.

מרשל: אני מקווה שאתה מתכוון להתנצל!

דונלד: לא. הממזר הזה כאן העמיד פנים כאילו איננו תופש על

מה אני מדבר אליו. עכשיו, כך יש לשער, הוא לא יוכל להגדיר יריקה בפנים כטיפות של גשם.

מרשל: אולם תסביר לי… זה לא בדיוק הנוהג שסגני נשיא בחברה מתחילים לשפוך כוסיות ויסקי ישר לפנים של היריב שלהם.

דונלד: כן, סוג פרוזה לשמוע משהו – הצעתי לדני להפסיק להיות שכיר שלך ולא לחתום על החוזה.

מרשל: אתה מרחיק לכת.

דונלד: יתכן. אבל זו בדיוק היתה הכוונה שלי: ללכת רחוק.

מרשל: מה כל הויכוח וחילוקי הדעות בינינו שייכים לדני?

דונלד: בעצם לא (בלגלוג, כמובן) אני יכול למכור את אמו לחברה באומות המאוחדות, – אני מתכוון לשוק העבדים בערב הסעודית – אבל דני

עדיין אינו מומחה לעבדים אז צריך לחכות עד שהוא ילמד…

(פאוזה. מביט במרשל) אמרתי לו שאין לו שום התחייבות מוסרית לגבי חברה שמפקירה את ישראל…

איך זה מוצא חן בעיניך?

מרשל: ושפכת ויסקי בפניו רק מפני שאיננו מסכים אתך ויש לו דעה מנוגדת?

דונלד: … רציתי לשמוע קול אנושי ולא דממת אקוריום של מעבדה חימית. רציתי לשמוע צעקה… ואני שמח להודיע לך ששמעתי…

הוא הגיב באופן נורמאלי וספונטני… בלי חקירות ודרישות

ומומחיות ועכשיו, גבירותי ואדוני, ברשותכם האדיבה אני מכוון את כלי השיט

שלי לנמל החוף – הביתה – כדי לשבת ולהכין את הדין וחשבון שלי לועד המנהלים.

מרשל: בהזדמנות זו – גם את מכתב ההתפטרות!

דונלד: על גופתי, מרשל.

מרשל: … תכתוב גם את היום, השעה והתאריך.

דונלד: לא תזכה לכך.

מרשל: … ותשאיר לעצמך העתק.

דונלד: לא אני – ולא אחר השיחה השלנו.

מרשל: אתה תהיה זקוק לכתב כדי שתוכל לזכור את הערב הזה.

דונלד: אתה רצית מאבק – תקבל אותו.

מרשל: אני מקווה שלא תרים גם יד עלי – אם אלו הן השיטות החדשות שלך!

דונלד: אני מסוגל להרים יד על צעירים ממני וחזקים ממני.

אינני מכה אנשים בני-ששים… אפילו אם בתחילת הקריירה שלהם מקצועם היה לזרוק שכורים מבארים אפלים…

מרשל: יש אנשים שלא נולדות למשפחות מיוחסות, דונלד.

דונלד: אני מסיר את כובעי להתמדתך ועקשנותך, אדוני, כל הכבוד.

מרשל: גם כאשר הייתי אפס, שם למטה… לא בקשתי רחמים וחסדים.

דונלד: לאחר הוידוי הקצר – אני רשאי ללכת?

מרשל: כג’נטלמן, דונלד, אני חושב שאתה חייב לדני התנצלות לפני שאתה עוזב את הבית הזה.

דני: אין צורך!

דונלד: אתה רואה – פתרנו את הבעייה הסבוכה של הפרוטוקול…

המאשים מוותר לנאשם להפתעת השופט, המושבעים ובאי-כוח העתונות.

מרשל: לפני שאתה הולך…

דונלד: אני מקשיב.

מרשל: לפני שאתה מסב לנו את הצער הגדול של הערך…

דונלד: בדרך כלל אינך מהסס…

מרשל: אני מתכוון לישראל, סוף כל סוף טובה אתה יודע

ששלושים יהודים אמריקאים כמוני עושים בשביל ישראל יותר מאשר מאה טיסיים כמו

ג’וש… סנטורים.. מועדת הבטחון… קשרים… הגנה אנטי אווירית… ואתה עם זאת,

דונלד, אני סקרן לדעת מדוע זה איכפת לך, כנוצרי רגע… וכו'

מרשל: … אמרת לי שאני כיהודי צריך שיהיה לי איכפת – אני

מתכוון לישראל – אני סקרן לדעת מדוע זה איכפת לך, כנוצרי, רגע. לא גמרתי.

או ש… או ש… או שהיו הכנות מוקדמות עם בעלי מניות, פגישות חשאיות, וכל

הענין של החרם הערבי אינו אלא מסווה ותרוץ טוב להפיל אותי – תרוץ די מוצלח

– כדי שנשיא החברה יהיה דונלד מקלרן בכבודו ובעצמו.

דונלד: אני משער שזה לגיטימי – לא?

מרשל: כן.

דונלד: אם אינני טועה, בפרוץ מלחמת העולם השניה היה

מק-דוגל נשיא החברה – אלא שהוא היה זקן תשוש שאהב נערות מלאות ולא דאג

להזמנות ממשלתיות – ואז בא אדם אגרסיבי בעל שיניים חזקות ושמו מרשל קואן?

(פאוזה) אני נשבע לך בכבודי, מרשל, שאין לי כל כוונות כאלו. אני סגן נשיא

מצויין – אם מותר לי לומר – ועלול להיות נשיא גרוע… שום אמביציות בכיוון

זה, סר. נוסף לכך אני לא יהודה איש קריות… זה לסוף השאלה המסובכת… כשדונלד

מקלרן יכול לבחור בין דוד ולגליית – הוא משום מה בוחר תמיד בדוד. היה מקלרן

אחד – כמה מושבות אמריקאיות עלובות התמרדו נגד הגליית הבריטי – ועד היום

תלוייה במקום כבוד אצלנו מדליה מקיבל מואשינגטון – כך שכאמריקאי אמיתי– זה

בדם לא בויהיסקי – אני בעד דוד… כנוצרי – אם לא איכפת לך – אני מרגיש שאנו

חייבים משהו לישראלים… לא מפני שהם שמן זית זך – לא מפני שהם טובים או רעים

– אלא מפני שבמשך אלפים שנות תרבות המערב – או הנצרות – התנהגנו אתם כמו

חזירים – תמיד. (מגהק) סליחה! – תמיד הגשנו את הלחי השניה – לא שלנו – לא.

לא. הלחי של היהודים… בחרב, בגרזינים, בשוטים, במדורות של טורקומדו בספרד –

בגאזים של היטלר באושוויץ וטרבלינקה… ועכשיו, מה שמו? כן, עבדול נאצר מנסה

להיות גלית… מקבל נשק מהרוסים – ומזון מאתנו, כדי שיוכל לקנות נשק מהרוסים

בכסף שהוא צריך להוציא על מזון… והוא משלם למדענים גרמניים – שוב גרמנים! –

כדי להרוס ולהשמיד ולאבד את דוד…

אז מה? אז מקלרן – בלי לחשוב הרבה – יודע לאן הוא שייך.

זהו. נאום לא רע, מה? חבל רק שהממזר הישראלי כאן, צריך לקבל שיעור אלמנטרי

כזה של אלף-בית ממני. יש לי עוד רעיון… לוחץ לי כאן! – היהודים הם

הסיסמוגרף…. (מגהק) סליחה! היהודים הם הראי שלנו. תמיד אנחנו מנפצים אותו –

אבל הראי חוזר להיות שלם… אנחנו מנפצים אותו – והראי חוזר להיות שלם…

ואנחנו רואים את עצמנו בראי – ומה שנשקף משם הוא מכוער… ועכשיו, המצרים

ועבדול נאצר מגישים לך את הראי? מה אתה רואה שם, מרשל? תסתכל! תסתכל ותאמר

לי מה אתה רואה? אני מצטער שהיה עלי לומר לך זאת – יש פה נציג הרבה הרבה,

הרבה יותר מוצלח ממני – אבל הוא שתק ועיין בחוזה שלו. כמה מניות וכמה

אחוזים וכמה כסף הוא עתיד לקבל – העכברון המשוקץ – אני מקווה שבפעם הבאה

ישמור על מרחק ולא ינסה לגשת אלי קרוב מדי – מפני שבמקרה כזה אשתמש גם

באגרופים! לילה-טוב! (יוצא)

ג’וש: וואוו! הוריקן! איזו רוח סערה!

מרשל: קיבל צלב הברזל על אומץ לב אישי.

ג’וש: לפעמים שערות שיבה מסתירות את האריה שמסתתר מאחריהן.

מרשל: איזה גבר!

איזיק: (מהפינה שלו) איזה ערב שקט ונעים!

מרשל: אתה פה, איזיק? מדוע נכנסת לפינה? אתה מתחבא?

(מוזיקה של באך ברקע – מחדר האכילה)

איזיק: אשרי אדם מפחד תמיד. לא הייתי מאמין שדונלד מסוגל להרוג אפילו זבוב – לעולם אין לסמוך על גויים.

בבית המדרש בברונקס עולים על הספסלים, מתווכחים צועקים,

מרעישים עולמות – תולשים כפתורים – אבל לשפוך והיסקי ישר לעינים… זה לא!

דבר כזה עוד לא נשמע.

מרשל: הלן ומוירה מחכות לכם (פאוזה) שמו את באך!

(פואזה) איזיק אומר שבאך מזכיר לו את “כל נדרי”…

איזיק: לא אמרתי כל-נדרי – אמרתי עליית נשמה… זיכוך…

לפני 50 שנה בפולין – הוא עוד לא היה… מי זה ידע מי

ג’וש: באך או לא באך – (משלב זרועו בזרועו של איזיק)

הולכים?

איזיק: ה“שייגץ”! ה“ממזרישה” חיוך! בוא! יש לי בדיחה מצויינת בשבילך על כומר אחד ושלושה רבנים…

(יוצאים)

מרשל: (מסתכל בדני – הולך לטלפון. מחייג). הלו. סנפורד?

מרשל. כן, הוא יצא לפני רגע… כן, אמר דברים מענינים מאד.

מה? לארוחת ערב… לא. שתוי – אבל לא לגמרי… ביום שני תתקיים ישיבה דחופה של

מועצת המנהלים. תדאג לכך שדונלד יביא מכתב התפטרות. אני מחבב אותו יותר מדי

כדי להודיע לעתונות שפיטרנו אותו. לא, זאת תהיה מכה קשה לננסי… סנפורד, אתה

לא הסרג’נט שלו – והוא לא המיג’ר שלך. עברו הימים הללו. הוא מנסה ללכת

נגדנו… להפיל אותי -ולרשת אותי, גם אני מצטער… על השולחן שלי. בבוקר. אין לו שום סיכוי.

הייתי סבלני עד קצה גבול האפשרות… הוא מחוסל. להתראות.

(סוגר את הטלפון)

אני מצטער על התנהגותו של דונלד כלפיך (פאוזה)

עברת על החוזה?

דני: פחות או יותר (הוא יושב)

מרשל: אינך סומך על העורך-דין שלך?

דני: הוא בסדר גמור…

מרשל: אתה נשמע מהסס!

דני: אני רוצה לחשוב על כך עוד יום או יומיים.

מרשל: (כאילו עקרו לו שן… אבל מתגבר – ושואל בנימוס)

אני לא שמעתי…

דני: אצלצל אליך מחרתיים בערב.

מרשל: (בשקט), לא, דני.

דני: מה זאת אומרת לא? – אתה רוצה שנפגש במשרד.

מרשל: אתה חותם – והערב.

דני: מה זאת צריכה להיות – פקודה?

מרשל: שום פקודה.

דני: אנחנו לא בצבא.

מרשל: אני לא בזבזתי ימים ושבועות עם עורכי-דין – ואחרי

שהכל סוכם – עוד השהייה. אתה הבטחת לי שתבוא לחתום הערב על הארכת החוזה

שלנו לעוד חמש שנים נוספות – וזהו בדיוק מה שאתה צריך לעשות, דני.

דני: הכל נראה צלול יותר.

מרשל: אתה רוצה יותר כסף?

דני: אני לא הזכרתי כסף. אמרתי שהכל צלול יותר.

מרשל: אתה מתחיל לעצבן, אותי…

דני: אני מצטער

מרשל: התנהגותו של דונלד?

דני: לא.

מרשל: האכזבה מהלן?

דני: לא. להיפך. היא אמרה לי כמה דברים שהעירו אותי משינה של ימים ושנים.

מרשל: שהיא מאוהבת בג’וש

דני: היא לא היתה חייבת לומר – ראיתי במו עיני.

מרשל: אין לך מושג… אני רציתי אותך במשפחה –

דני: (זו הפעם הראשונה בשיחה זו שהוא מרים את ראשו ומסתכל במרשל)

כמובן…

דני: (מסתכל לרצפה) לגלות שכבה אחר שכבה – ולמצוא את עקבות

הימים האבודים… כמו ואריציות על נושא… כמו האויר אחר הגשם… או

כמו שמרגישים שסערה עתידה להתחולל.

מרשל: במשך שנים ניסית להשפיע עליה שתסע לישראל.

דני: זה היה מעשה טוב.

מרשל: למה אתה חושב על הלן – ולא על עצמך?

דני: מצאה את עצמה – היא לא זקוקה לי יותר. ראיתי זאת

בעיניה כאשר נכנסתי לכאן הערב. נעל ישנה ונוחה לא לוחצת כמו נעליים חדשות –

אבל אפשר לזרוק אותה לאשפה אחר השימוש…

היא הסתכלה עלי – אתה יודע, יש גברים שהם “בסדר” אתם הולכים רק לקולנוע.

חכה שנתיים – היא תתגרש. (קם) אני לא חותם…

לא היום.

מרשל: אוקי-דני. גאונים יש להם שגעונות משלהם וזכויות

משלהם – מקבל! אני מוכן להיות נבון – נאמר, רחב-לב ולחכות לחתימתך – נאמר

שבוע… אולם אני זקוק לחוזה לפני שמועצת המנהלים מתכנסת בעוד עשרה ימים.

החוזה אתך הוא תחילה של ריאקציות שרשרת… (מחייך) סביב כל העולם…

מעבדות-סניפים… בולדוזרים, עוקרים הרים… טרקטורים… יוצקים בטון – מערבלים…

וכל הסימפוניה האדירה הזאת מתחילה באיזו פינה במעבדה… טלפון! אתה נכנס לבית

ומדליק חשמל – ויהי אור… אנחנו כל-כך רגילים לזה… לחשוב שכל אלה, קשורים

לשדות מגנטיים… אני יושב לפעמים במשרד ומסתכל במאזנים – וחושב שזו תזמורת

עצומה במקום כלים זה אנשים, מוחות, רכבות, אוירונים – וכל הסימפוניה הזאת

מתחילה בראשו של אדם… בחלום…

ואתה עושה מכאן בשביל מדינת ישראל יותר מאשר אלו היית שם…

(מחבק את דני בכתפו, מן הצד) הייתי רוצה נכד – גבר – שימשיך… (דני מנער במשיכת כתף את ידו של מרשל)

מה זה היה צריך להיות?

דני: שום דבר. רציתי לומר לך שאני לא אחתום גם בעוד שבוע. במלים אחרות, מרשל, אני מפסיק לעבוד אצלך.

מרשל: אל תאמר דברים שתתחרט עליהם!

דני: אני לא עובד אתך יותר.

מרשל: ביקשת כמה ימים לחשוב – קיבלת אותם. הוגן? שום איש

לא יוכל להכחיש זאת. דני – כולנו עצבניים הערב – אני עייף – אתה מאוכזב… אל

נדבר על ביזנס – הערב. סוף כל סוף יש לי יום הולדת…

דני: זה לא ביזנס, מרשל…

מרשל: יש דברים שאסור להחליט עליהם בפזיזות. שמע פעם לאדם מבוגר ממך ובעל נסיון… אני משתדל לחסוך לך צער…

תאמין לי, אתה לא אשם – זו אשמתי. הייתי צריך מיד לתת לך

שהות – ולא ללחוץ אותך לקיר. בוא ונשכח את הערותי הבלתי-נעימות… שום דבר לא בוער… יש לי סבלנות לחכות.

הלן: (נכנסת עם ג’וש) האדונים מוזמנים לטכס הדלקת ששים נרות בעוגה לכבוד אבינו היקר! אתם באים?

דני: אני הולך הבית.

מרשל: זו הזדמנות אחרונה! – בעוד עשר שנים…

דני: מצטער – אבל…

ג’וש: תראי לו את הציור!

הלן: הו, נכון. יש לי הפתעה בשבילך! (נוטלת את הציור במסגרת)

אתה מכיר את הבית הזה בהרי הגליל

דני: (מתקרב ומסתכל זמן רב)…. כן. כן. כן. (דמעות ממש בגרונות בשלושה ה“כנים”)

הלן: אני הולכת לתלות את הציור הזה בחדר השינה של אבי –

מורי ואמי הורתי – למזכרת נצח נשיקה במצח.

מרשל: לא.

הלן: מה זאת אומרת לא?

מרשל: את לא תולה את התמונה הזאת שם!

הלן: הו? מפני שזה לא משולשים ומרובעים ו“מקושקשים” של צייר מודרני? – או שהציור – כ-ש-ל-ע-צ-מו – לא מוצא חן בעיניך?

מרשל: הציור הוא די טוב. בעיקר הירוק של העצים…

הלן: אז מה מפריע לך – המסגרת? (שתיקה ארוכה ומעיקה. מרשל לא עונה)

דני: על כל פנים – תודה על דרישת השלום מהכפר שלי…

הלן: הלן שולחת מכתב רשום והתנצלותי אם דרישת השלום היתה קשיחה מדי.

דני: לא. זה היה בדיוק קולו של אבא שלי.

הלן: אם תשנה את דעתך דני, ותשאר… כולנו נשמח.

(יוצאת בשילוב אצבעות עם ג’וש)

מרשל: אנשים מאושרים יודעים להיות אכזריים למדי…

(אחרי הלן וג’וש)

דני: מרשל!

מרשל: כן?

דני: אני לא רוצה לשחק משחקים ולהשלות אותך. אני לא רוצה

לתת לך להמתין – בזמן שהתשובה שלי היא פשוטה וקצרה וחד-משמעית. אני לא מתכוון להמשיך לעבוד אתך.

מרשל: כך?

דני: כן.

מרשל: הסיבות?

דני: שדונלד אמר לך – אבל אני דאגתי יותר מדי לעור העדין של דני ליברינג אני

שמעתי מה דונלד אמר לך, למעלה. ולא רציתי להתערב. חשבתי כמוך שאני עושה

בשביל ישראל מכאן – יותר ממה שהייתי מסוגל לעשות שם… אבל אלו הם תרוצי – נוחיות,

כמובן. קיבלתי הערב שתי סטירות לחי – האחת מדונלד – והשניה מהלן.

מסתבר שאני, בכל-זאת, די חזק – למרות הכל – לפחות להודות ששניהם צודקים… זה

לא קל לומר ולהרגיש… כאילו ירקתי דם… אבל… אני קיבלתי אזרחות אמריקאית מפני

שרציתי להיות שלם עם הלן – וכאשר סגרתי את המעגל – היא יצאה ממנו – (פאוזה) אני חייב לך הרבה תודות, מרשל….

(הולך לעבר היציאה)

מרשל: אתה משער לעצמך מה יקרה לך אם לא תחתום?

דני: אין לי כל מושג.

מרשל: אתה חייב לדעת, דני. (פאוזה) אני אבוא למועצת המנהלים ואספר להם… אין לי ברירה אחרת…

דני: אמצא את עצמי בנהר עם חוט ברזל סביב לצוואר ושק על הראש?

מרשל: זה זול, דני. זה רק בספרי בלשים… עברו הימים ההם…

יש דברים גרועים מזה… ובמועצת המנהלים ידרשו לערוף ראש.

וזה יהיה חייב להיות אחד משנינו – ולצערי אהיה חייב לעמוד לצידם – בתוספת עורכי-דין ממולחים מאד.

דני: זה מה שאתה מתכוון להכין לי?

מרשל: לא אני – אנחנו. החברה. ואז יתחילו המשפטים…

דני: לא תהיה ברירה אחרת, אני משער.

מרשל: אין לך דמיון כל-כך פורה, לפחות לא בשטח זה. אתה יודע כמה מיליונים תהיה חייב כתשלום נזק לחברה.

דני: אני חי על משכורת.

מרשל: זה לא יענין אותם… לא. הם יציעו לך ברירה – ואני

אהיה חייב להיות התליין – והברירה תהיה לקבל את האחוזים המוצעים לך, כפי

שכתוב בחוזה – להיות אדם עשיר מאד, תוך כמה שנים.

הפטנט יעבוד בשבילך אפילו כאשר תישן…ותוכל לחיות על גג

העולם… (ניגש לחלון) כל העיר הזאת… פאריס, מונטה-קרלו… ונציה… רומא… מונקו…

והברירה השניה שהחברה תהרוס אותך _ ותאמין לי שזה יגרום לי צער – כשם

שהודעתי לסנפורד על מכתב ההתפטרות של דונלד – אבל… מה אני יכול לעשות? –

והם יהרסו אותך. ישברו אותך לרסיסים. שום מעבדה לא תקבל אותך לעבודה, קח את

דברתי על כך – אני לא אהיה חייב אפילו לטרוח הרבה… טלפון אחד למנהל מעבדה…

ארוחת צהרים ושיחה נעימה עם סנטור בואשינגטון… או שיחה ישירה עם מקבלי ההזמנות לייצור… זה יספיק.

יפטרו אותך. למה? יתכן שנכנסת למפעל ברגל ימין או רגל

שמאל… מה זה חשוב התרוץ? ותרוצים יהיו. צבע העניבה שלך היה חסר טעם.. אתה

לא אוכל גבינה לבנה – ומתי יהיה לך זמן לעבוד? בתי משפט עובדים לאט-לאט…

ומאין תיקח כסף – והרבה כסף – לשלם לעורך-דין צנוע שיעמוד מול טובי

עורכי-הדין של אמריקה שהחברה שלנו – לא אתה – מסוגלת לשלם את שכר הטרחה המסחרר שלהם?

כפי שידוע לך, דני, כסף קונה כשרון. לא תמיד כשרון עושה

כסף – אבל כסף תמיד יכול לקנות כשרון. הם יעמידו במצב שאפילו להיות מצורע

הוא מצב מאושר יותר… משום שאתה לא די חזק כדי להתל באי. ג’י. מי. חימיקלים

ורפואות. הייתי נותן לך, ללכת דני – אבל אני לא מוכן להקריב את ראשי… זה

לא. והבחורים הזקנים במועצת המנהלים ידרשו ראש ודם… צלחות מלאות דם… והם

ידרשו פיצויים. הם יתבעו אותך למשפטים בלי קץ ובלי סוף…

ואת כל ימיך תבלה בבית משפט. במקום לעבוד במעבדה –

תהיה חייב לקנות מטה ולהעמיד אותה בבית-הדין… וזה מוות

יותר אכזרי מאשר חוט ברזל ושק על הראש… החברות הגדולות כבר לא אוהבות סוג

כזה של טיפול… עברו הימים ההם… זה מקלקל את שם החברה ושם המוצר… אבל

משפטים זה הוגן. זה ליגלי, זה אפילו אסטטי… צוארונים מגוהצים, גלימות

שופטים, חליפות שנתפרו ע"י טובי החייטים בעולם… לפעמים מצלמות טלוויזיה…

ובמקרה הטוב ביותר – אחרי שנים של יסורים – הניתוח הצליח אבל החולה מת…

יש עוד כשרונות חוץ מאשר במכון וייצמן – ואנחנו נמצא אותם.

הם ירוצו לקערת הזהב האמריקאית – והם יחתמו. אתה – לא!

הם יחתמו. והם ימשיכו במקום שהפסקת – וכל הכבוד והכסף יהיו להם – לא לך.

איך החיים נראים בעיניך, דני?

אין לי ברירה אחרת (פאוזה). זה לא מאוחר מדי לשקול שנית – ולשכוח

את הויכוח ואת חילוקי הדעות. אל תענה לי עכשיו.

נחכה כמה ימים…

דני: אני עולה למעלה לקחת את הניירות שלי (עולה במדרגות, יוצא).

(מרשל מסתובב בחדר. מעלה אש במקטרתו. מסתכל בשלב היורד. מעשן, מסתובב בחדר… מסתכל בציור שציירה הלן).

מוירה: (נכנסת) אנחנו מחכים לך, מרשל.

מרשל: עוד כמה רגעים (הוא רומז לה, היא באה ועומדת לצידו. שניהם מסתכלים בשלג זמן רב)

מוירה: דונלד בחדר הישיבות?

מרשל: לא. הוא הלך!

מוירה: מוזר. הוא לא נפרד ממני…

מרשל: היה עייף מאד

מוירה: מה קרה מרשל?

מרשל: שום דבר.

מוירה: דונלד מעולם לא עזב את הבית הזה מבלי להפרד ממני.

מרשל: (בהומור עצוב) אולי הוא כבר לא מאוהב בנו, יותר.

מוירה: הוא הבטיח לי לשתות אתנו אחרי שתחתוך את העוגה.

מרשל: הוא שתה די בלאו הכי.

מוירה: אני יכולה לצלצל לננסי ולשאול?

מרשל: בינתיים זו ארץ דמוקרטית – ויש לי גם מניות בחברת הטלפונים.

מוירה: (חצי עקיצה – חצי אהבה) (בדרכה לטלפון) לא רק שאתה פיקח – אתה גם חכם – הלו! ננסי? מי? מרי-אן? הו, שלום מותק?

את לא ישנה? כיתה א' כבר מזמן שכבה לישון… (חמוץ) כן, אני שומעת את הטלוויזיה… אמא הלכה לבאר למצוא את אבא…

תגידי לדונלד שיצלצל אלי… מרי כריסמס מרי-אן!

תודה. (סוגרת) מרי-אן מקלרן מוסרת את ברכותיה לאיש הזקן…

(צוחקת) דונלד התעכב בבאר במדיסון אווניו – וננסי הלכה לשים לו יד מתחת

לזרוע ולגרור אותו הביתה… אינפורמציה של מרי-אן… הגיל:6. התעסקות: סרט אימים של בוריס קרלוף בטלוויזיה…

יכלה לפתוח קורס מזורז “איך להביא בעל שתוי ומתוק הביתה לפני שהמשטרה מופיעה” (פאוזה) עצוב, יקירי? מרגיש לא-טוב?

מרשל: אני חושש שאנחנו מסתבכים – אני מתכוון הטייס הזה.

מוירה: אני לא חושבת שנוכל לעשות משהו.

מרשל: מכל היהודים היא צריכה להתאהב דווקא בישראלי!

זה מגוחך ובניגוד לחוקי הסטטיסטיקה‼

מוירה: אני לא חושבת שאנחנו יכולים לעשות משהו.

מרשל: (נרגז) זה כבר אמרת.

מוירה: אין לנו ברירה אלא לקבל את המציאות כמות שהיא.

לגבי איזיק אתה לא היית מציאה גדולה – והוא התנגד בכל תוקף לנשואים שלנו. ואנחנו יחד כל כך הרבה שנים – ומאושרים.

מרשל: כן.

מוירה: וג’וש עשה דבר שהרבה יהודים – שחושבים שהם יהודים טובים – לא היו מוכנים… הוא נלחם והוא ילחם גם מחר אם יהיה צורך.

מרשל: כן.

מוירה: במה אנחנו יהודים, חוץ מן העובדה שנולדנו לעם הזה?

מרשל: כן.

מוירה: הו, מרשל, מרשל (מחבקת אותו ברחמים) כבר הרבה שנים

שלא ראיתי אותך אובד עצות… כשאתה מנענע בראשך כמו צב זקן ומקומט ואומר רק: כן. כן…

מרשל: חול…

מוירה: מה?

מרשל: שלושים שנה אתה מנסה לבנות בנין של פלדה – ופתאום מסתבר לך שהכל בנוי על חול – לא על סלע…

איזיק: (נכנס) איזה מין יום הולדת זה? זה מה שאתם מכנים

שמחה אמיתית בפארק אווניו? לא זמירות לא ריקודים חסידיים –

“והכל-בכול-מכל-כול” – אפים ארוכים כארוך הגלות והטבולים במרור ובחרדל.

חשבתי שנשיר – מספיק לי לשמוע את באך לבדי, שעה שהלן מתנשקת מאחרי הוילון

בפינה עם הטייס – כמו שיקסה!

ואם אתם חושבים שיש להם בושת-פנים –

מוירה: אין מה להתבייש כאשר אנשים מאוהבים.

איזיק: מאוהבים – למה לא, להיפך. אבל מי זה מתנשק לפני החתונה?

עמדו בפינה וחשבו שאני עסוק עם הפטפון ושאני קצר-ראיה… אין

לי עיניים של נשר… אבל אני לא עוור לגמרי. מתנשקים (פאוזה) אני בטוח שאת לא

עשית דברים כאלו לפני החתונה, תודה-לאל.

מוירה: תודה לאל – אל תהיה כל-כך בטוח…

הלן: (נכנסת עם ג’וש הנושא את העוגה הענקית ובה הנרות. הלן

סובבה מגבת סביב ראשה – נוסח ערבי) אם ההר לא בא אל מוחמד – מוחמד עם העוגה באו אל ההר.

ג’וש: אני יכול?

הלן: רגע. המסגרת! (נוטלת את המסגרת. ג’וש מניח את העוגה על השולחן).

ג’וש: שוקלת מאה טוב! (שורק)

מוירה: הלן לא נראית “קיוט” עם המגבת על הראש?

הלן: (נותנת את המגבת לג’וש ברגע שהיא רוצה לבחון את עצמה ראי) זה דווקא הולם לי – אבל עם תסרוקת אחרת וראש אחר…

ג’וש: איפה לשים אותה? (המסגרת)

הלן: אולי אני אוריד את פיקסו המהולל והסנוב לחצי-שעה

ואשים את הלן הצנוע והחסודה במקומו? סוף כל סוף פיקאסו הוא גאון ספרדי ולא “גאון” משפחתי אשכנזי.

מוירה: רעיון לא רע.

מרשל: את לא מורידה – ולא תולה.

הלן: רק עד שנגמור את….

מרשל: לא עכשיו – ולא אחר-כך. בינתיים זה הבית שלי, הלן.

הלן: (כסיל ובהלצה) אתם כולכם עדים (מסתכלת על שעונה)

שבשעה….ושלוש דקות… לפי שעון גרינויץ' – נכנעתי לכוח ברוטלי – ולא לצו

המו-סרי! יש לי עדים המוכנים להעיד. והם ילכו אתי עד הסוף המתוק.

מרשל: תפסיקי להיות כל-כך חמודה ושרמנטית – ותסבירי לי מה מסתתר מאחרי ההלצות הללו?

הלן: מאחרי מה?

מרשל: בקשת לתלות את התמונה הזאת בחדר-השינה – ועכשיו את רוצה לתלות אותה כאן. מה זה צריך לרמוז בדיוק.

הלן: על מה הוא מדבר?

מרשל: “הוא” מדבר על המסגרת הזאת!

הלן: מה רע במסגרת?

מרשל: תפסיקי להתמם, הלן, מה את מנסה לעשות? לשים לי דווקא את ג’ימי מול העיניים שלי!

הלן: איזה ג’ימי?

מרשל: זה “נפלא”! (בכעס, כמובן) “האו דו יו ליק דאט”?

ג’ימי בראון. זוכרת אדם כזה? לא?

הלן: הוא היה בעלי.

מרשל: כן. הוא היה בעלך. לשם מה אם מותר לשאול – את מעלה אותו מן הקבר?!

הלן: אמרת לי שמעולם לא נפגשת אתו – אז איך זה קרה שהמסגרת של ג’ימי נמצאת בבית הזה?

מרשל: אם תרדי ותכנסי למרתף תראי לא רק מסגרות ריקות – הוא מלא בציורים של ג’ימי בראון!

קניתי – את שומעת? קניתי כל מה שיכולתי לשים עליו יד.

הלן: אתה לא סיפרת לי.

מרשל: מאימתי את מעונינת לדעת מהיכן הכסף בא? הכסף הרי צומח על העץ. צריך רק לקטוף…

הלן: ציורים טובים – כמו יין (מריר מאד) מחירם עולה עם הזמן.

אבל… אתה התחמקת מן השאלה, מרשל. כיצד הגיעה המסגרת לבית הזה?

לא הציורים שקנית אחרי המוות מעלוקות ששילמו במרק פושר תמורת…

אתה אמרת שמעולם לא נפגשת עם האיש שתלה את עצמו.

מרשל: את רוצה להכריח אותי להודות ששיקרתי?

הלן: כן. כן. כן. זה בדיוק.

מרשל: ובנוכחות איש זר?

הלן: ג’וש איננו איש זר.

מרשל: אולי בשבילך, בינתיים….

ג’וש: ברשותכם – אני חושב – אולי אחזור למלון.

מרשל: אם אתה שייך – אתה נשאר כאן‼ תראה את הלן בפעולה.

(פאוזה) למה את רוצה שאודה בשקר? למה? (דופק באגרופו על השולחן) למה?

(איזיק חומק לחדר האכילה)

הלן: מפני שבני-אדם משקרים לפעמים

מרשל: ואת רוצה להוריד אותי למקום בו בני-אדם משקרים לפעמים?

הלן: לא. לא להוריד… רק להראות לך, מרשל, מפני שאתה רק בן-אדם, כמו כולנו, – עם הרבה חולשות – ולא אל אדיר ונורא.

(דני נכנס. עומד על המדרגות).

מרשל: ואם אומר לך שה לא היה השקר היחיד בחיי – זה ישמח אותך?

הלן: כן. (פאוזה) מאד.

מרשל: למה?

הלן: מפני שתמיד כמעט ונקעתי את הצוואר להביט אליך למעלה,

בין העננים. תמיד ידעת בדיוק מה טוב ומה רע – כאילו אתה נתת לעולם את עשרת

הדברות… מה טוב ומה רע. ותמיד החרב המתהפכת והגירוש המאיים מגן-העדן אל הקור בחוץ..

ג’ימי היה רע. מפני שהיה גוי אמביצילים מנוונים, יהודים,

כמובן, בנים של האמא’לה שלהם – היו טובים. איזיק הוא טוב לחג פעם בכמה

שנים – אבל במשך השבוע הוא רע מפני שאי-אפשר לעבור אתו את הסף בוואלדורף

אסטוריה… חנוכיה זה טוב – אבל רק בחדר הכחול, מול קיר אטום. הלן היא טובה

– אבל זה רע שהיא נולדה אשה ולא גבר – יכולה היתה להיות סגן נשיא בחברה

של הוד מעלתו. ישראל זה טוב – אבל ביזנס צריך לעשות עם השונאים שלהם שרוצים להרוס אותה.

כהן זה טוב – אל תפסיק אותי! – כהן זה טוב בשביל

ברוקלין, בשביל ברונקס – לא בפארק אווניו… ג’ימי הוא רע לקבל הלוואה של

700 דולר – כדי להציל את חייו, כשהוא חנוק לגמרי – אבל הוא אכסלנץ לשים

אותו במרתף -אני ראית!- שערכו יעלה, מפני שאפשר לעשות עליו כסף… הרבה כסף.

תמיד הגשת לי תפריט ארוך, מודפס באותיות זהב, במצד שמאל

הערך המוסרי – בצד ימין המחיר… להתחתן עם גוי – זה ממש פשע… להדליק עלי

אשוח ולחגוג חגים נוצריים זה בסדר.

אז מה מתברר, מה כהן, שמאחרי החזיה המוצקת יש הרבה רקבון

והרבה אפסיות והרבה כבוד עצמי מנופח – אבל בלי כיסוי בבנק. מאחרי החזית

הזאת מסתתרים הרבה שקרים קטנים, ושרים גדולים – מפני שגם אתה אינך יודע

מי אתה‼ איזיק מאושר עם אלוהיו בגטו שיצר לעצמו – יש לו זהות – אבל מרשל

הגדול חייב לשקר, מפני שבאותו רגע שיפסיק לשקר הוא יהיה חייב להביט מול המציאות… והוא חושש ומפחד.

מצחיק, מה? עכשיו יהיה לי יותר קל לחיות, מרשל. אני לא

חייבת לשלם שטרות מזוייפים שהגישו לי לפרעון … (דני נכנס) אני לא חייבת כלום, מאומה. אני לא חייבת להיות משהו מיוחד.

אני לא מוכרחה להוכיח לך או לעולם שאני בתו של מרשל קואן.

שלא אדרוש מעצמי דברים שאינני מסוגלת… ואהיה מה שאני

במציאות, אשה בינונית, שתהיה מאושרת אם יש לה גבר שאוהב אותה. אני אקח את

המסגרת. לכל אדם יש בית-קברות בלב – ואם מסביב לקבר עולים קוצים… (משגיחה בדני) חשבתי שהלכת?

דני: לא הייתי מוותר על התענוג להקשיב לכמה הברקות על שקרים גדולים ושקרים קטנים – וההבדל הדק…

אם תרשי לי אני מכין את כפות ידי למחיאות כפיים‼

הלן: מה ההערות הללו צריכות לומר לי?

דני: שהכל ברור ואין שום עננה באופק.

הלן: זה הכל?

דני: זה הכל.

הלן: … נשמע כאילו האשמת אותי במשהו.

דני: אני? לא. איזו זכות יש לי? כל אדם הוא מעגל סגור –

מוציא רק מישושים החוצה – נסגר בחזרה, כמו צב או שבלול – רוצה הוא בתוך

המעגל – רוצה הוא מחוץ למעגל. (פאוזה) רק הרהרתי שאילו הבחנת בי, קודם לכן,

מקשיב לך בהערצה שאינה יודעת גבול, כאן, על המדרגות לא היית מדברת בדיוק

כך. היית אולי פשוט שולחת לי מברק, כמו מלוזאן, “הכל בסדר” – בזמן שהכל

רקוב. כנראה שרק לך, הלן, יש הזכות להאשים.

הלן: אני חושבת שנדחה את השיחה הזאת לפעם אחרת.

מרשל: למה?

דני: (פאוזה להלן) מה עשית בלוזאן?

תגידי לו! הלן, תגידי לו!

הלן: אני… (נושכת את כף ידה) אני … (נשענת אל הקיר, בגבה

לנוכחים) זה מה שעשיתי כל הזמן אם אתה מוכרח, הפלה, רצחתי את הילד שלי, מת

מרשל כולם בבית הזה רוצים לחסוך כאב – הכל צריך להיות חלק וחלקלק – והם

יודעים בדיוק היכן השקר “הטוב” מתחיל – אבל לא איפה שהוא נגמר… כולם שורקים

בחשכה… איש אינו רוצה להכאיב… ומערמים שקר אל שקר כדי להסתיר מאחוריו קירות

סדוקים… מה עשתי בלוזאן? ברחתי, זה מה שעשיתי, צעקתי אמא’לה וטלפנתי את הזעקה דרך האוקיינוס עד ניו-יורק…

ודאגתי שאבא, השופט הגדול, לא ידע על כך. זה מסוכן, אתם

מבינים, אבא עלול לחשוב מחשבות רעות על הילדה הקטנה והיא לא תקבל מן הסוכריות הללו…

אולי חשבה שאני מקוללת מושחתת מפני שנתתם לי מכונית

שנסעה מאה ועשרים מייל “ספיד” – אבל “ברקס” רציתם שאעשה על המקום – אבל הכבישים היו רטובים וחלקלקים,

וזה מסוכן… בגיל 20 ברחה לוילג' לג’יי בראון, והילד הגאון ברח

מהמציאות אל הבדים והמסגרות שלו – ושכח שיש לו תינוקת בסביבה.

ושכח שעוור אינו יכול להוביל את העוור על כבישים חלקלקים. בגיל 21

יש לי כבר היסטוריה: - אלמנתו של מתאבד… אבא בפארק אווניו איש

חשוב מאד,אבל האיש החשוב פותח פנקס צ’קים - לא את לבו, הוא פוחד

שאהבה מעידה על חולשה. אוהבים? - כמובן. אבל אסור לגלות יותר מדי

ליריב - הבת שלו. אולי, כמו כל חברה מתחרה - היא תנצל זאת…

דני: אני חייב ללכת

ג’ושזה מה שלמדו אותך החיל רגלים - לסגת ולברוח?

דני: אני לא בורח. אני מותר על משהו שמעולם לא היה שלי, הדרך

היחידה היא להעביר קוו על העבר.

ג’וש" לשכוח אותו?

דני: מה אתה מנסה לעשות?

ג’ו: אתה התחלת לומר משהו לפני שנכנס דונלד…

לפני ששפך את הויסקי לפנים שלך… אז שאלתי אותך אם זה הרגל מקצועי

של אנשי מדע לדבר באופן מעורפל. מה נסית לומר לי?

דני:אילו הייתי חושב שזה המקום המתאים והקהל המתאים הייתי

עושה זאת בלי שום עידוד מצדך. (פאוזה). אני רשאי ללכת “המפקד”?

ג’וש: רצח שקט וסטרילי?

דני: כן

ג’וש: הבית הלבן על ההרים בלוזאן?

דני: כן.

ג’וש: מה דעתך על “פוסט-מורטום”?

דני: הרצח הזה אין לו שום שייכות לחיל-האויר!

ג’וש: נכון (פאוזה) חיל האויר היה דורש דין וחשבון.

נאבק ולא עוקף את הבעיות ע"י קיפול הזנב ובריחה. (פאוזה)

אתה אדם חי - לא? (פאוזה) אינך משתוקק להרים עליה יד מפני שרצחה

בלוזאן את הילד שלכם?

דני: מעגלים סגורים. אין זכות מחאה - יש זכות לכאב.

אבל הכל חייב ללכת פנימה, לא החוצה. שבלולים!

הלן: הפוסט מורטום לא יחזיר את המתים! (פאוזה) אילו היית שם

דני - כמו אבא שלך.

דני: זה מאוחר מדי.

הלן: …. כמו אבא שלך - והסלעים… אבל בלוזאן. - מתו שנים, אני מצטערת דני.

דני: (פאוזה ארוכה) טוב. אני צריך לחזור למעבדות.

מרשל: על איזה מעבדות אתה מדבר?

דני: אתה מפליא אותי, מרשל. כל הערב…. אתה יושב על מפולות

ואפר, ומה שמעסיק אותך זה על איזה מעבדות אני מדבר.

דבקות במטרה….. חשבתי שאתה יותר פקח. אתה מובס, מרשל.

הלן “והסוס הטרויאני” תבוסה מבפנים… חשבת שכל מה שימשיך

את שליטתך הוא טוב. שלטונך על החברה. שלטונך על הלן,

עלי…. שום קנה-מידה מעבר לשלטונך. (פאוזה) מה יהיה אם דמשק

תדרוש, אחרי שנכנעת, שמישהו יפוטר גם בניו-יורק,

מפני שהוא יהודי? לטובת בעלי המניות המסכנים, כמובן.

הם עשו זאת ע"י לורד מנקרופט, חברת האחריות נווריץ' בלונדון….

(פאוזה) צריך לחשוב עד הסוף. (פאוזה) אתה יכול

לשלוח את עורכי-הדין שלך. הכתובת המדוייקת: מכון וייצמן

רחובות ישראל, אתה מובס, מרשל. אני חוזר למקום ממנו לקחתם אותי.

אני - כמו הלן - מתחיל את החשבון מחדש. זה לא קל -

אבל יתכן שזה לא מאוחר מדי. (יוצא)

הלן: מתי המטוס חוזר? (איזיק נכנס)

ג’וש: יום שלישי.

הלן: אני הולכת אתך. אתה רוצה לקחת את מסגרת? (לאיזיק)ביום שלישי טסים הביתה.

איזיק לישראל?

ג’וש: אתה יכול לטוס אתנו. נעזור לך לעזור למשיח להתקדם

ב“ספיד”. בדור של מטוסים לא מוכרחים לפסוע 40 שנה במדבר.

איזיק: “החוכם”

הלן: אתה יכול לקחת את החנוכיה מהחדר-הכחול - אני חושבת שאבא לא מעונין……

איזיק" היא כבר אצלי במזודה. (פאוזה) חשבתי שיהיה שמח… אבל בימינו….

רוצים אלהים בתוך הטלוויזיה - רצים לירח…..

כמו בסדום ועמורה. חבל שדונלד הלך. גוי - נכון - אבל בן-אדם עם נשמה….

הלן: נלך

איזיק: (למוירה) דברת אתו?

מוירה: מחר, אבא. אני לא יכולה עכשיו…. אתה בין כה וכה נשאר ללון.

איזיק: טוב, אם אלו החיים - הקבר שלי יכול לחכות עוד יום.

(הלן נפרדת בשתיקה מאיזיק. יוצאים ג’וש והלן)

טוב, אני חושב שאלך קצת לנמנם… בגילי גם שינה בערב תענוג….(יוצא)

מרשלאל תבכי מוירה.

מוירה: (מקנחת דמעותיה) אני לא בוכה.

מרשל: עכשיו נדליק את ששים הנרות!

מוירה: כן

מרשל: ערב מאושר בפארק אווניו.

מוירה: כן

מרשל: אתה עובד כל החיים (יושב ובוהה….) מבלי לדעת מי אתה -

ולרוב אתה מסיים מבלי לקבל תשובה. (פאוזה ארוכה) (צלצול טלפון) תעני.

מוירה: מה אם זה דונלד? מה לומר לו?

מרשל: אני בוטח בך, מוירה. (פאוזה) כמו תמיד. (קם ומדליק את עץ האשוח)

מוירה: (בטלפון) כן. דונלד. לא. לא. טלפנתי מפני שיצאת בלי

להפרד ממני…. אבל עכשיו הכל בסדר. כן, יש לנו ערב שקט ונעים….

מאושר…. כולם הלכו ואנחנו נשארנו לבד…שקט מאד….

תודה שטלפנתה. כן מרשל מרגיש מצוין. (סוגרת) זה לא היה השקר היחידי, מרשל.

מרשל: (יושב) אין צורך אני למדתי משהו הערב - אין צורך .

מוירה הייתי נפגשת עם הלן בבית קפב בוילג' ונותנת לה קצת כסף

• שלא ירעבו… לא יכולתי אחרת. (יושבת לצידו)

מרשל: (שירי כריסמס עולים ברקע) נדליק את הנרות (מדליק את ששים הנרות) -

(גניחה פורצת מגרונו… כמו חיה פצועה) הו, אלוהים (מוירה מחבקת אותו)

הו, אלהים, (גופו מרטיט, היא נוטלת ראשו בין כפותיה) הו, אלהים,

(לואי נכנס וסוגר את הוילון)

מסך