פּתיחה    🔗

תשע־עשׂרה שנה ישבתי בּארץ, השתקעתי בּה, ראיתי את עצמי בּן־חוֹרין, אזרח בּארצוֹ, בּניתי לי פּה את עתידי ועבדתי למען ארצנוּ, למען עמנוּ. אוּלם הגוֹרל טילטלני אליכם בּימי הרעה, אחי אשר בּפּוֹלין, להיות עֵד ראיה לפּשע הגדוֹל בּדברי ימי האדם, ויחד עמכם נגזר עלי לשׂאת יסוּרים קשים ונוֹראים, שלא נראוּ ולא נשמעוּ כּמוֹהם בּעוֹלם. כּל עמלי ויגיעי להשתחרר מידי המרצחים לא הצליחוּ. כּנראה, נגזר עלי לשתוֹת מכּוֹס התרעלה עד הטיפּה האחרוֹנה. ורק בּרגע האחרוֹן, בּנס, ניצלתי ממות נוֹרא, אשר גזל לעיני רבבוֹת יהוּדים, וּביניהם קרוֹבים לי ממשפּחתי, ידידים וּמיוּדעים.

עתה אני שוּב בּביתי בּארץ וּמתהלך כּבן־חוֹרין בּחוּצוֹת תל־אביב השוֹפעים אוֹר. אדם אני כּכל האדם, בּאין פּחד ואימה בּנפש. אוּלם אין בּכוֹחי להחלץ מיסוּרי הנפש שעברוּ עלי יחד עמכם. – לנגד עינַי מרחפים בּלי הרף מראוֹת הגיטוֹ. אלפי פּרסאוֹת מפרידים בּינינו, אחי אשר בּפּולין, אוּלם עמכם אני בּצרה, אני רוֹאה את פּניכם, אני שוֹמע את קוֹלכם, בּכל שעה וּבכל מקוֹם, בּבּוֹקר וּבערב, בּשבתי בּביתי וּבלכתי בּרחוֹב. לא אוּכל

להפּרד מכּם, מוֹחי ולבּי, נפשי כּוּלה קשוּרה בּכם עד עוֹלם. מבּטי עיניכם רוֹדפים אחרי על כּל צעד, בּעיניכם אני רוֹאה את יסוּרי נפשכם, את היאוּש, את התקוה, וּביחוּד רוֹדפים אחרי מבּטיכם האחרוֹנים בּשעה שנפרדתי מעליכם. מתוֹך המבּטים האלה שמעוּ אזני קוֹל תחנוּניכם: הצילוּנוּ, הצילוּ את שארית הפּליטה של יהדוּת פוֹלין, ואם אין בּידכם להציל אוֹתנוּ כּוּלנוּ, הצילוּ, לפּחוֹת, את ילדינוּ הקטנים! פּה, בּשלטוֹן ההיטלראים, חדל רגש הרחמים, אבל שם, בּעוֹלם החירוּת, אשר אתה נוֹסע שמה, הלא שׂוֹרר עוֹד הצדק. למה, איפוֹא, מַחשים? הגם שם חדל לדפּוֹק לב האנוֹשוּת?

כּוּלכם ראיתם אוֹתי כּשליח אשר בּחרתם מקרבּכם, וּבפי

שׂמתם דברים לספּר לעוֹלם החפשי על הפּשעים ועל הרציחוֹת, אשר עוֹללוּ כּנוּפיוֹת היטלר לעם ישׂראל. שם, בּעמק הבּכא, האמינו הכּל כּי העוֹלם הגדוֹל ודאי איננוּ יוֹדע מאוּמה מכּל הנעשׂה בּעוֹלם המסוּגר, המכוּנה

בּשם “איזוֹר הכּיבוּש”. המרצחים והשקרנים, כּשם שהצליחוּ בערמתם לרמוֹת את כּל העמים, שהיוּ להם לטרף, כּך עלה בּידם לבלבל את העוֹלם היהוּדי והעוֹלם הכּללי בּידיעוֹת שקר וּבשמוּעוֹת כּזב, על “העברוֹת” ו“הסעוֹת” של האוּכלוֹסים ממקוֹם למקוֹם, וּבאמת לא היוּ אלא מַסוה לחפּוֹת בּוֹ על מעשׂי ההשמדה של כּל יהדוּת אירוֹפּה.

גם שם, בּארצוֹת־הכּיבּוּש, לא ידענוּ את הצפוּי לנוּ; וכאשר נוֹדע לנוּ מפּי השמוּעה, לא חפצנוּ להאמין. היכוֹלים אנשים בּעלי דעה צלוּלה להאמין, כּי מעשׂי רצח ואכזריוּת כּאלה הם בּגדר האפשר בּזמננוּ? וכאשר נוֹכחנוּ לדעת, כּי אמנם האוֹיב משמיד וּמכלה בּדרך שיטה את קיבּוּצי היהוּדים הנתוּנים בּידוֹ, בּיקשנוּ דרכים להוֹדיע לעוֹלם הגדוֹל את דבר הצרה הנוֹראה.

גם הנס שלנוּ, בּני ארץ־ישׂראל שטוּלטלוּ לפּוֹלין ונחלצוּ מצפּרני האוֹיב, נראה כּאחד הדרכים להשמיע את קוֹל הנדכּאים בּאזני העוֹלם. ואמנם, למן הרגע אשר עזבתי אתכם, בּיקשתי עצוֹת ותחבּוּלוֹת לספּר בּאזני העוֹלם החפשי את דבר האסוֹן הנוֹרא, אשר קרה את עם ישׂראל בּפּוֹלין. אך הגענוּ לארץ ונחקרנוּ בּעתלית על ידי נציגי השלטוֹן האנגלי והפּוֹלני וּבאי־כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית, מסרנוּ פּרטים רבּים על חוּרבּן היהדוּת;

ואך בּאתי לתל־אביב, מסרתי דין וחשבּוֹן עגוּם לפני אסיפה רבּה של עסקנים; וּממחרת ערכתי על זה פּרוֹטוֹקוֹל אל נציגוּת עוֹלי פּוֹלין, ושוּב פּרוֹטוֹקוֹל אל הסוֹכנוּת היהוּדית בּצירוּף מספּרים ותאריכים; הוּזמנתי לשׂיחה אל המיניסטר הפּוֹלני קוֹט והגשתי לוֹ, על פּי בּקשתוֹ, תזכיר ארוֹך וּמפוֹרט בּשביל הממשלה הפּוֹלנית בּלוֹנדוֹן.

לא האמינוּ לי! אמרוּ, כּי מפריז אני; שאלוּ שאלוֹת וחקרוּ חקירוֹת, כּאילוּ הייתי פּוֹשע, הרוֹצה לרמוֹת אנשים לשם כּוָנוֹת מסוּימוֹת, אוֹ מוֹציא דיבּה, הבּוֹדה את הדברים מלבּוֹ להרע למישהוּ. שאלוּני: מהיכן אתה יוֹדע, מה אֵירע בּשאר מקוֹמוֹת, בּזמן שהיית כּלוּא בּתוֹך הגיטו שלך? מנין אתה יוֹדע מה נעשׂה ליהוּדים שהוּעברוּ, והרי לא היית שם? עמלוּ ויגעוּ להחליש את הוַדאוּת שלי, כּדי שאפקפּק בּאמיתוּת ידיעוֹתי. מוּכרח הייתי – למען יאמינוּ לי – למסוֹר את כּל המקוֹרוֹת והקשרים שלי עם שאר הגיטאוֹת, וגם לגלוֹת, מהיכן נוֹדע לי, מה עשוּ הרוֹצחים הגרמנים עם “היהוּדים שהוּעברוּ”. ואחרי כּל זה עוֹד נשארוּ אנשים, שעדיין לא האמינוּ! וגם היוֹם, בּשׂיחוֹת עם אנשים שוֹנים, חוֹזרים ושוֹאלים: “האם אמת הדבר, מה שכּוֹתבים בּעתוֹנים על חוֹרבּן פּוֹלין?” ואמנם, אי אפשר כּלל שאדם יתאר לעצמוֹ כּל אלה בּדמיוֹנוֹ, ולא ראָם בּמוֹ עיניו.

בּהיוֹתנוּ בּפּוֹלין, הגיעוּ אלינו שמוּעוֹת על טבח המוֹנים של יהוּדים בּגליציה וּבשאר מקוֹמוֹת; יהוּדים שנמלטוּ משם מסרוּ לנוּ פּרטים, כּיצד נרצחים בּאכזריוּת אוּכלוֹסי יהוּדים בּערים וּבעיירוֹת. והנה גם אנוּ לא האמנוּ אז לשמוּעוֹת הרעוֹת! ולא עוֹד אלא נתקבּלו מכתבים, כּי יהוּדים מגרמניה, צ’כיה, צרפת, מוּעברים בּהמוֹנים לפּוֹלין. בעינינוּ ראינוּ, בּעבוֹר רכּבוֹת רבּוֹת מלאוֹת יהוּדים, אבל רק מספּר קטן מהם הוֹשיבוּ בּלוּבּלין, לוֹדז, וארשה. להיכן נעלמוּ רבבות היהוּדים – אי אפשר היה לשער, למרוֹת כּל המאמצים. עד אשר התחילוּ מעשׂי ההשמדה בּ“גנרל גוּברנמאן” ואנו ראינוּ בּעינינוּ את הפּוּרענוּת הנוֹראה המתקרבת אלינוּ – רק אז נוֹכחנוּ לדעת, כּי הדבר האיוֹם, האכזרי, השׂטני, שלא חפצנוּ להאמין בּוֹ, הוּא מעשׂה אמת מרה עד מאד.

*

המלחמה עוֹדנה בּעצם תקפּה. רבּים מאלה, אשר חיכּוּ בּעינים כּלוֹת לראוֹת נקמה בּאוֹיביהם הנאצים, אינם עוֹד בּחיים. ואנכי רוֹאה חוֹבה לעצמי – כּי לא ידע האדם את עתוֹ – למסוֹר לעוֹלם את מגילת היסוּרים של מיליוֹני אנשים, שחיוּ וּמתוּ בּעינוּיים קשים. כּמה מן האנשים האלה רשמוּ את הקוֹרוֹת אוֹתם, אספוּ תעוּדוֹת של דברי הימים, מתוֹך תקוָה לפרסם את כּל זה אחרי המלחמה. אוּלם רוּבּם אינם עוֹד בּארץ החיים. וּמי יוֹדע, אם אחד מהם יזכּה להמלט מכּף המות. והרעיוֹן, כּי הפּרטים האלה של הטרגדיה הגדוֹלה והאיוּמה ישָכחו בּרבוֹת הימים – הוּא שעוֹרר אוֹתי לכתוֹב את ספרי זה.

הספר, שאני פּוֹתח היוֹם בּכתיבתוֹ, מקיף את קוֹרוֹת חיי ואת חוָיוֹתי למן היוֹם הראשוֹן של המלחמה ועד היוֹם שניצלתי מכּף האוֹיב הרע. אתאמץ למסוֹר בּוֹ בּפרטוּת, אך בּצמצוּם, כּל מה שנשמר בּזכרוני, אף כּי אפשר מאד, שהצרוֹת האחרוֹנוֹת שיכחו מלבּי כּמה פּגעים, שבּשעתם זיעזעוּ את נפשי. על זה יסלחוּ לי אחי המעוּנים!

אני רוֹאה חובה לעצמי להוֹדוֹת לחברי שסייעוּ לי בּענין ספרי. שבתי מן התוֹפת מזוּעזע, שבוּר ונדכּא. שם איבּדתי הכּל, את כּל הקדוֹש, האהוּב והיקר לי – וכאן מצאתי את קני הרוּס. חפצתי לספּר לעולם מה שעבר עלי, אוּלם לא עצרתי כּוֹח. החברים צ. וז. לוּבּיאניקר, ה. כּהן בּאוּ לעֶזרי; א. הרץ עוֹררני לכתוֹב את הספר וב. חבּס סייעתני בּעצה וּבמעשׂה. תוֹדת לבּי נתוּנה להם וּל“עם עוֹבד” – המוֹציא לאוֹר.

יעקב קוּרץ

תל־אביב, 10 באפּריל 1943.

 

פּרק ראשוֹן: בּפרוֹץ המלחמה    🔗

האחד בּספּטמבּר לשנת 1939 מסוּמן בּלוּח של הגרמנים כּיוֹם זכּרוֹן, יוֹם שבּוֹ יצאוּ הגרמנים ל“התקפת־נגד על פּוֹלין המתקיפה”.

בּאחד מנאוּמיו בּראשית המלחמה הכריז היטלר בּגלוּי ללא בּוּשה, כּי הוֹציא פּקוּדה לצבאוֹתיו, שיחוּסוּ על האוּכלוֹסיה האזרחית. וּלפי דבריו – הדגיש – עלה זה בּידוֹ בּפּלישה לפּוֹלין!…

פּטרקוֹב – אחד בּספּטמבּר 1939.

א) הקרבּנוֹת הראשוֹנים    🔗

היה בּוֹקר של יוֹם סתיו נאה, זוֹ עוֹנת־השנה היפה והנעימה, סתיו הזהב בּפּוֹלין. אך רוּבּם של בּני אדם לא ראוּ את הדר הסתיו: הלב היה נתוּן כּוּלוֹ למאוֹרעוֹת־היוֹם הגדוֹלים ולא היה פּנוּי לדברים בּטלים כּאלה. כּי זה כּמה ימים ושבוּעוֹת נוֹדף בּאויר ריח של אבק־שׂריפה; החרב תלוּיה מעל הראש. מצב הרוּחוֹת מדוּכּא ויוֹרד מיוֹם ליוֹם והמתיחוּת הגיעה לדרגה אחרוֹנה. בּימים עוֹד אפשר היה לשׂאת ולסבּוֹל. כּל יהוּדי עסוּק היה בּעבוֹדתוֹ, וּשעוֹת הפּנאי עברוּ בּקריאת

עתוֹנים זה אחרי זה. היוּ שוֹמעים ידיעוֹת הראדיוֹ מכּל העוֹלם. עסקוּ קצת בּשׂיחוֹת של פּוֹליטיקה: “מלחמה” אוֹ “לא־מלחמה”. הרוֹב קיוה, כּי רוֹדפי־השלוֹם צ’אֶמבּרליין, רוּזואֶלט, הוָתיקן יצליחו למנוֹע את המלחמה, ולפּחוֹת לדחוֹתה. אוּלם הלילוֹת היוּ קשים מנשׂוֹא. כּל אחד נתן דין־וחשבּוֹן לעצמוֹ, ידע את צרת נפשוֹ, מה צפוּי לוֹ אם תפרוֹץ מלחמה. בּדמיוֹנוֹ של כּל איש עמדוּ מראוֹת המלחמה על נוֹראוֹתיה, ואלה הדידו שינה מעיניו.

מאז הבּוֹקר שרוּיה כּל האוּכלוֹסיה בּחרדה מחמת הרעש, שמילא את חלל האויר. הכּל שוֹאלים, הכּל תאבים לדעת, מה טיבוֹ של רעש זה. אנשים רבּים ראוּ גדוּדי אוירונים שטסוּ מעל לעיר, אך איש לא ידע מי וּמה הם. בּשעה שש השמיע דוֹבר הראדיוֹ, מתוֹך אנחה עמוּקה, את הבּשׂוֹרה: “אוֹיבנוּ הנצחי התנפּל עלינוּ לפתע לפנוֹת בּוֹקר מן האויר, הים והיבּשה. אף לא ראה חוֹבה לעצמו להקדים וּלהכריז רשמית מלחמה, כנהוּג לפי החוּקים הבּינלאוּמיים המקוּבּלים. כּבר יש הרבּה קרבּנוֹת של אנשים חפּים מפּשע”. מחשבה אחת מילאה לב הכּל: “גאזים”. מקלטים לא הוּתקנוּ. מסכוֹת־גאז נקנוּ זה כּבר, אך עוֹד לא נתקבּלוּ. אנישם יצאוּ אל הרחוֹב, רצים בּאין מטרה, מוּרדפים על ידי הפּחד והציפּיה לרעוֹת. כּל אחד בּרי לוֹ כּי ימים רעים התחילוּ ואיש אינוֹ מוכן להם. כּל אחד מכּיר עתה ורוֹאה, כי סמכוּ יוֹתר מדי על נסים, ועתה, עם בּוֹא האסוֹן, הכּל אוֹבדי עצוֹת. הראדיוֹ עוֹבד בּלי הפסק. שוֹמעים סימנים שוֹנים והוֹראוֹת, כּל אחד פּוֹעל אבטוֹמאטית לפי ההוֹראוֹת.

בּשמוֹנה שעוֹת ניגשתי את העיריה, להוֹציא משם את תעוּדת־המסע שלי, אך לא נתנוּ לי להכּנס. חניכי הצבא מבּין התלמידים, שקיבּלוּ על עצמם את השמירה על הבנינים העירוֹניים, הסבּירוּ לי, כּי העיריה אינה עוֹבדת היוֹם. תכניתי היתה: לסדר את משפּחתי בּקייטנה; חשבתי, כּי בּשעת פעוּלוֹת מלחמה הבּטחון רב יוֹתר בּכּפר מאשר בּעיר, וּלפיכך נשארוּ אבי, אחיוֹתי וּבת־דוֹדי גרים בּקייטנה. רבּים ממכּירי הסכּימוּ לדעתי, ואף הם נשארוּ יוֹשבים בּקייטנוֹת. שם הכינוּ מלאי גדוֹל של מזוֹן וּשאר צרכים הכרחיים. אוּלם היוֹם בּאוּ אלי העירה אחיוֹתי, הבּכירה והצעירה, שיחד עם חברתנוּ, אנקה פיש, אמרוּ להכין מלאי של מזוֹן וּמקלטי גאז גם בּדירתנוּ העירוֹנית – על כּל צרה שלא תבוֹא.

בּשעה שמוֹנה וחצי בּערך עמדתי לפני מצבת הזכּרון ליד הכּנסיה הבּאֶרנארדינית ושׂוֹחחתי עם שוֹטר ואזרח אחד. פּתאוֹם שמענוּ רעש גדוֹל של אוירוֹנים. השוֹטר אמר מתוֹך וַדאוּת: “אלה הם משלנוּ”. אך בּרגע זה שמענוּ שריקות משוּנוֹת ואחרי כן רעם של פצצוֹת נוֹפלוֹת. אנשים בּוֹרחים. הרעש חדל ואנוּ שוֹמעים צעקוֹת נוֹראוֹת: בּמרחק שמוֹנים אוֹ מאה מטרים מאתנוּ, בּגן הכּנסיה הנזכּרה, נפלה פצצה. אני עוֹזר לשׂאת את האנשים שנפגעוּ: חמישה הרוּגים הוּנחוּ על גבּי המדרכה. הפּצוּעים קצתם חוּבּשוּ בּמקוֹם וּקצתם הוּבלו לבית־החוֹלים. המהוּמה שקטה מעט, והנה הגיעוּ לאזני ממוּל המוֹצא האחוֹרי של הגן קוֹלוֹת איוּמים. בּהגיעי לשם, נגלה לעיני מחזה קוֹרע לב: לאלאֶק זאכּס הצעיר, בּחוּר כּבן שמוֹנה־עשׂרה, יפה־תוֹאר ויפה־מראה, מוּטל הרוּג. אמוֹ ואנשים אחרים צוֹעקים צעקוֹת יאוּש. ליד אביו, שחָש בּלבּוֹ, כּנראה, עוֹמדים אנשים וּמשיבים את רוּחוֹ. פּני הכּל מבּיעים פּחד וּמרירות. רסיס של פּצצה חדר דרך הדלת של המרפּסת, שהצעיר אמר לסגרה, וּפגע ישר בּלבּוֹ והוּא נהרג בּוֹ בּמקוֹם. נגדע עץ רענן כּברעם פּתאוֹם. אחרי הצהרים פגשתי את האם השכּוּלה עטוּפה מטפּחת שחורה. היא לא בּכתה עוֹד. בּקוֹל אטי וחנוּק פּנתה אלי האם ואמרה: “רוֹאה אתה את האסוֹן שפּגע בּי. לאלאֶק שלי, בּני הטוֹב והחביב, לוּ ראית את פּניו היפים עוֹד גם עתה, פּני מלאך. בּידי טיהרתי את גוּפוֹ, רחצתיו וּנשקתיו, נשקתיו וּרחצתיו… בּידי תפרתי והלבּשתי אוֹתוֹ תכריכיו… האסוֹן בּעיר גדוֹל כּל כּך, עד שלא מצאתי איש מן ה”חברה קדישא" שיעזוֹר לי… עתה אני הוֹלכת לבקש דרך להביאוֹ לקבר ישׂראל… מחפשת אני את דויד הקבּרן… הלא היוֹם ערב שבּת ואני רוֹצה מאד, שיקבּרוּ את בּני עוֹד לפני בּוֹא השבּת".

דברי האם האוּמללה נגעוּ עד לבּי. איני נוֹח לבכיה, אך עתה זלגוּ עינַי דמעוֹת. לא מצאתי מלים בּפי לנַחמה. הלכתי אחריה מַחריש ואח לצערה. לבסוֹף אמרתי לה: “תהי זאת נחמתך, כּי בּנך הבּכור יוֹשב בּארץ־ישׂראל”.

בּמשך שלוֹש השנים, בּכל שעה שנזדמנתי בּבית־הקברוֹת, מצאתי פּרחים רעננים על קברוֹ של בּנה. וּלעתים קרוֹבוֹת הייתי מוֹצא את האם השכּוּלה יוֹשבת ליד קבר ילדה והיא עטוּפה אוֹתה המטפחת השחוֹרה, שקוּעה בּמחשבוֹתיה, ועל פּניה האבלים שרוּי יגוֹן לא יתוֹאר. ב־19 לאוקטוֹבּר שנת 1942 ראיתיה בּפעם האחרוֹנה עטוּפה אוֹתה המטפּחת השחוֹרה, בּשעה ש“העבירוּ” אוֹתה ואת אישה, יחד עם אלפי יהוּדים מפּטרקוֹב, בּאוֹתה הרכּבת בּת 51 קרוֹנוֹת, שבּה הוֹבילוּ התליינים הגרמנים את יהוּדי אירוֹפּה לטבח…

אלה היוּ הקרבּנוֹת של הפּצצה הראשוֹנה והיחידה, שכּבר ראיתי בּיוֹם הראשוֹן למלחמה. בּעיר נפלוּ בּיוֹם ההוּא הרבּה פּצצוֹת, שקיפּחוּ חיי אנשים רבּים חפּים מפּשע. וזוּ היתה ראשית הפּוֹרענוּת של העוֹלם. שׂכּלנוּ לא השׂיג את הדבר: לזרוֹק פּצצוֹת על עיר לא־מבוּצרת, על ראשי אזרחים שקטים וּנקיים! אוּלם מראוֹת האימה שראינוּ ניבּאוּ את הצפוּי לנוּ עוֹד מדרכי מלחמה אכזרית כּזאת.

ב) נדוּדים    🔗

רד הלילה. בּכל מקוֹם כּוּבוּ האוֹרוֹת, אך בּני־אדם אין להם מנוּחה. הם רוֹחשים בחשכה, ממתיקים סוֹד, מתיעצים, מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת, איך למצוֹא עזר – ואין יוֹדע. נשים, ילדים, זקנים סוּדרוּ בּמרתפים. התוֹשבים הצעירים עוֹמדים על המשמר. בּדירתנוּ בּפרוֹזדוֹר יוֹשב תמיד משמר ליד הטלפוֹן. מן המוּכרח להיוֹת עֵרים, להיוֹת מוּכנים לכל צרה שלא תבוֹא. איש לא שכב לישוֹן בּלילה ההוּא.

בּחמש בּבּוֹקר נראה אוירוֹן יחיד. זה היה מטוֹס־סיוּר. הוּא עבר מעל לעיר כּמחפּשׂ מה. מה ימצא אצלנוּ בּפּטרקוֹב, בּעיר שקטה, נקיה, צנוּעה? אין בּתחוּם העיר לא נקוּדוֹת צבאיוּת, לא בּתי חרוֹשת. הוּא טס וחלף. עד מהרה נראוּ כּמה אוירוֹנים. הטילוּ פּחד. אבל הם רק חלפוּּ דרך עירנוּ. אנשים נרגעוּ. אין הם מתכּוונים לעירנוּ. בּשמוֹנה וחצי נראוּ שוּב כּמה גלים של מטוֹסים. חלק מהם בּחרוּ שוּב את עירנוּ לקרבּן. ושוב נפלו_ּ קרבּנוֹת חַפּים מפּשע, אנשים, נשים וילדים. בּיניהם צעיר אחד וּשמוֹ אפּשטיין, חניך־צבא, מתלמידי בּית־הספר P.W., שעמד על המשמר. אמוֹ ספקה כּפּיה ויללה: “הכּל בּרחוּ, אך הוּא כּיהוּדי הראה אוֹמץ־לב והקריב את חייו”.

אימה תקפה את הכּל. רק עתה הכּירוּ, כּי השדים הגרמנים אינם מבחינים בּין אנשי־צבא לבין האוּכלוֹסיה האזרחית. הם רוֹצחים כּל מי שבּא לידם. רק עתה התחילוּ אנשים להבין, מה טיבה של מלחמה זוֹ. שני בּתי־החוֹלים, היהוּדי והקתוֹלי, היוּ מלאים פּצוּעים. זה הוּא המראה אחרי שלוֹשים השעוֹת הראשוֹנוֹת של המלחמה. וּמה יהיה הלאה?

בעמל רב השפּעתי על אחיוֹתי שתשוֹבנה אל הקיטנה שלנוּ, הרחוֹקה אחד־עשׂר קילוֹמטר מפּטרקוֹב. הבטחתין, כּי גם אנכי אבוֹא לשם. אחרי הצהרים התחילוּ אנשים עוֹברים בּהמוֹן בּרחוֹבוֹת, כּמו בּיוֹם ראשוֹן מבּית־היראה. אלה היוּ האוּכלוֹסים, שנמלטוּ מקו־הגבוּל בּמחוֹז ויאֶלוּן. רצים זקנים וּנערים, עניים ועשירים, יהוּדים ונוֹצרים. הכּל אצים, רצים ומחרישים. אבוֹת ואמהוֹת נוֹשׂאים בּזרוֹעוֹתיהם וּמוֹליכים בּידיהם את ילדיהם. בּנים תוֹמכים בּהוֹריהם הזקנים בּלכתם. הכּל עמוּסים צרוֹרוֹת

וחבילוֹת. כּל אחד מחזיק אוֹצרוֹ. הן זה הוּא עתה כּל רכוּשוֹ. כּל מה שהיה לוֹ, כּל מה שאגרוּ, הוּא ואביו ואבי־אביו, וכמה דוֹרוֹת לפניהם, בּעמלם ויגיעם ושמרוּ עליו, נעזב עתה בּבת אחת הפקר. איש איש הציל כּל מה שבּא לידוֹ, לוֹחץ אוֹתוֹ אל גוּפוֹ ורץ. אחדים מוֹבילים עמהם את בּהמתם.

הם מספּרים סיפּוּרים נוֹראים. ערים שלמוֹת על בּתיהן היוּ לעיי מַפּוֹלת אוֹ למאכוֹלת אש וקברוּ תחתיהן אלפי אנשים ונשים וטף. הרוּגים וּפצוּעים מתגוֹללים כּדוֹמן, דם שוֹטף בּרחובות כּמים. התליינים הגרמנים רוֹדפים בּאוירוֹניהם אחרי האנשים הנסים ויוֹרים בּהם ממכוֹנוֹת־יריה כּמו בּצפּרים.

זרם האנשים, אשר עבר דרך עירנוּ השפּיע השפּעה גדוֹלה על התוֹשבים. תקפה את הכּל פּסיכוֹזה של נדידה. אנשים כּבר מכינים עצמם לצאת לדרך.

פּגשתי את שכני גלוֹגוֹבסקי, עוֹשׂה־כּוֹבעים. היה לבוּש מדי צבא. סח לי, שקיבּל יוֹם חוֹפש, כּדי לעשׂוֹת כּוֹבע בּשביל קצין. התאוֹנן על מר גוֹרלוֹ: “זה לי רבּוֹת בּשנים שאני עוֹבד קשה, ועתה אני הוֹלך לחזית המלחמה וּבידי אין פּרוּטה להשאיר לאשתי וּלשבעת ילדי, שאני מניחם הפקר. מי דאג להם עתה?” היה נרגש מאד ועישן סיגרה אחרי סיגרה. נפרד מעלי בנוּסח צבאי, ואנכי אמרתי לוֹ: “אל תמהר, כּלוּם לא תאַחר”, אבל הוּא השיב: “עבוֹדה בּצבא אינה משחק־ילדים”. אמר והלך. (כּעבוֹר שני ירחים בּאה אשה כּפרית, בּיקשה וּמצאה את אשתוֹ וּמסרה לה, כּי בּכּפר־מוֹשבה ליד הוַייכּסל, לא הרחק מבּיתה הקטן, פּלט הנהר גוּפת חייל בּעל רגל קטוּעה. מתוֹך התעוּדוֹת, שנמצאוּ אצלוֹ, נוֹדע לה לאשה מקוֹם בּיתוֹ והיא בּאה לבשׂר זאת למשפּחתוֹ. אשתוֹ האוּמללה נסעה כּדי להביא את אישה המת לקבר ישׂראל). בדירתי יוֹשבים ומתיעצים. יצר הנדידה תקף את הכּל. האנשים מבוּלבּלים כּל כּך, עד שאי אפשר להם לשבת בּמקוֹמם, כּאילוּ גחלים בּוֹערוֹת תחת רגליהם. אין הם שוֹמעים, אין הם מסוּגלים לשמוֹע למי שמתאמץ להוֹכיחם, כּי חוֹסר תבוּנה הוּא לרוּץ בּאין מטרה, כּי לפי ידיעוֹת הראדיוֹ זוֹרקים הרוֹצחים הגרמנים פּצצוֹת על כּל ערי המדינה. הדבר האחד, שיש בוֹ בּטחוֹן בּמעט אוֹ בּהרבּה, הוּא להתישב בּכּפרים, שבּתיהם קטנים ורחוֹקים זה מזה וקל בּשעת סכּנה לנוּס חיש אל השׂדה אוֹ אל היער. אוּלם מה שיקוּלים בּשעת בּהלה.

בּשעה אחת וחצי בּלילה הגיע תוֹרי בּ־O.P.L. (משמר אזרחי) לעמוֹד על המשמר בּבּית ואנכי מצאתי, כּי מכּל דרי הבּית, שמספּרם הגיע למאה וחמישים, כּמעט שלא נשאר איש. ואמנם, בּשתים וחצי לא בּא איש לעמוֹד בּמקוֹמי. בּשקט נעלתי את הדלתוֹת בּכל מקוֹם, בּיקשתי את שוֹמר הבית, שישגיח על דירתי, ויצאתי בּרגל לדרך אל הקייטנה, אל משפחתי, מתוֹך מחשבה לשוּב מחר לשעוֹת אחדוֹת.

כּל הכּביש הרחב, ומשני עברי הדרך, היה מלא אנשים נסים על נפשם. אצים, רצים, כמוֹ רוֹדפי ציד. כּל אחד רוֹצה לעבוֹר את רעהוּ.

– בּני אדם, לאָן אתם רצים?

הנשאלים מבּיטים על השוֹאל בּחשד.

– איננוּ רצים, כּי אם בּוֹרחים – אוֹמרת אשה זקנה.

– אבל לאן? – חוֹזר השוֹאל על שאלתוֹ.

– לכל אשר תשׂאנה הרגלים – עוֹנה האשה.

ואחר משיב:

– אנוּ רצים, מפּני שהכּל רצים.

– אבל, בּני אדם! מה תוֹעיל מנוּסתכם? הלא אוֹתן הפצצוֹת נוֹפלוֹת בּכל מקוֹם.

אך, כּאמוּר, מה שיקוּלים בּשעת בּהלה, כּשהכּל אחוּזי אימה, ורצים בּלי דעת, בּלי הכּרה, בּלי שאוֹל לאן, כּנמלטים מן האש, וּבלבד להציל את חייהם בּרגע זה. בּכל הדרכים מתגוֹללים כּלים שוֹנים, שאנשים השליכוּם, להקל מעליהם את הריצה, שכּבר הוֹגיעתם. איש אינוֹ מתכּוֹפף להרים משהוּ מעל הארץ. רבּים סוֹחבים את מיטלטליהם, סמרטוטים חסרי־ערך, מחזיקים בּהם, ולא יעלה על לבּם להמירם בּחפצים אחרים, שאנשים עזבוּ הפקר. הכּל רצים כּסוּסים תחת מכּוֹת השוֹט.

הדרך עוֹברת בּין יערי עצי־אוֹרן, הידוּעים לי מימי נעוּרי. פּה הוֹליכה אוֹתי אוֹמַנתי לטייל, פּה שׂיחקתי עם חברי בּילדוּתי, פּה התגעגעתי בּגדלי – הוֹי, מה רבּו השעוֹת היפוֹת, שהיערים מַעלים בּזכרוֹני. היערים האלה היוּ מקוֹם־מרגוֹע לבני־אדם, מקוֹם חלוֹמוֹת נעוּריהם. פּה ראה כּל איש את עצמוֹ חפשי יוֹתר, בּן־חוֹרין יוֹתר מאשר בּביתוֹ! פּה פּרק כּל אחד את כּל אשר העיק עליו, את מעילוֹ, את עניבתוֹ, את צוארוֹנוֹ הנוּקשה; פּה שר משוֹרר את שיריו, הצייר צר את יצירתוֹ, פּה היה משכּן החוֹפש, הבּטחוֹן והאהבה. ועתה אני נוֹדד בּיערים האלה בּין רבבוֹת אנשים ממקוֹמוֹת שוֹנים. כּל אחד נוֹשׂא את צרוֹרוֹ, את משא יגוֹנוֹ ויאוּשוֹ. בּני אדם רצים בּאין מטרה, בּאין עתיד, בּאין יֶשע. והיערים האלה, המוּארים בּאוֹר הירח הבּהיר, מטילים עתה על הכּל אימה, חשד, רוֹגז.

מהלך אחד־עשר קילוֹמטר עד הקייטנה שלנוּ עברתי בּפחוֹת משתי שעוֹת. בּחשאי נכנסתי הבּיתה ושכבתי לישוֹן. ולפנוֹת בּוֹקר קרבה אל בּיתנוּ עגלה טעוּנה כּרים וּכּסתוֹת, מזודוֹת וחבילוֹת. בּעגלה ישבוּ אשה וילדים, ואחרי העגלה הלכוּ בּרגל הצעירים, אנשים ונשים. ארבּע משפחוֹת עשירוֹת התקשרוּ עם בּעל־עגלה אחד ויצאוּ לדרך. גם הם החליטוּ להתישב בּקייטנה שלנוּ, אך בּעל־העגלה סירב להשתקע “כחיה בּיער”. לשוא היוּ השידוּלים והתחנוּנים, בּעל־העגלה עמד על שלוֹ – והאוֹרחים נסעוּ הלאה.

את היוֹם הראשוֹן בּיליתי בּיער, ליד הקייטנה שלנוּ. מן המקוֹם הזה נראה בּרוּר, כּי כּל היוֹם הוּפצצה פּטרקוֹב וּסביבתה, ראוּ בּבירוּר איך השדים הגרמנים יוֹרדים מטה בּאין מפריע וזוֹרקים פּצצוֹת לכל מקוֹם כּאַוַת נפשם. ועל הכּביש שוֹטפים בּלי הרף גלי־גלים של בּני־אדם. אין שוֹאל אוֹתם עוֹד שאלה – הם רצים, נסים, רדוּפי פּחד. בּצהרים וּבערב נוֹספוּ בּביתנוּ מכּרים, חלק מהם הכינוּ עצמם לצאת לדרך, וכעבוֹר זמן־מה נעלמוּ בּיער.

נסיעת האנשים השפּיעה מאד על הנשארים. הכּל התחילוּ דוֹרשים, שגם אנוּ נצא לדרך. אנשים הלכוּ לבקש עגלה וסוּסים, וּכשלא מצאוּ החליטוּ ללכת בּרגל. ואני בּשלי, כּי פּה בּיער פּחוּתה הסכּנה מבּכל מקוֹם אחר, ואם הגרמנים יגיעוּ לכאן הלא יפגעוּ בּנוּ גם בּדרך, והיא פּגיעה מסוּכּנת יוֹתר. אוּלם החלטתי לנצל את הלילה, שאין זוֹרקים בּו פּצצות, ולגשת לעיר וּלהציץ בּדירתנוּ, וגם להביא ממנה משהוּ. מצאתי בּעל־עגלה שהסכּים להסיע אוֹתנוּ, ואני עם אחוֹתי וּבת־דוֹדי והמשרתת הנוֹצרית נסענוּ בּעגלה. לא הרחקנוּ לנסוֹע. בּדרך ראינוּ מרחוֹק הרבּה אוֹרוֹת כּחוּלים ושמענוּ רעש מכוֹניוֹת. בּהגיענוּ עד פּרשת דרכים, ליד תחנת הרכבת, נשמע קוֹל אחד מן המיליציה האזרחית: “לאן?” בּעל־העגלה נבהל וחזר לאחוֹריו בּחפזוֹן, עד כּי הוּשלכנוּ כּוּלנוּ מתוֹך העגלה.

אי אפשר היה לנסוֹע הלאה. ניגשתי אל מקוֹם, שעמדוּ שם אנשים רבּים והתבּוֹננתי אל מסע תוֹתחנים פּוֹלנים וחיילים רוֹכבים על אוֹפנוֹעים. מצאתי שם קצין פּוֹלני ממוֹדעי, שעמד עם אנשי צבא אחרים. מפּיהם נוֹדע לי, מה רע מצבנוּ. הטאנקים הגרמניים עוֹמדים בּמרחק ארבּעים קילוֹמטר מכּאן. חיל התוֹתחנים הפּוֹלנים, שאנוּ רוֹאים, חוֹסם בּפניהם את הדרך. שמענוּ סיפּוּרים על אוֹמץ רוּחם של חיילים פּוֹלנים, גם סיפּוּרים אחרים על עזוּתם ואכזריוּתם של הגרמנים. גם הסיפּוּרים האלה חיזקוּ את לבּי, כּי אין כּל תבוּנה בּנדוּדים, שפּירוּשם פּגישה עם הגרמנים על אם־הדרך.

בּקייטנה מצאתי את כּל האנשים מוּכנים להמלט. ניסיתי להוֹכיח להם, כּי בּריחה בּשעה זוֹ ודאי שאין בּה תוֹעלת, שהרי הגרמנים בּכלי־הרכב שלהם מהירים יוֹתר ממנוּ, הרצים ברגלינוּ, וּמוּטב שנשב פּה וּנחכּה לגוֹרלנוּ. החלטנוּ ללכת אל הקייטנה הסמוּכה ולראוֹת, מה אוֹמרים שם לעשׂוֹת. שם מצאנוּ את כּל האנשים מכוּנסים בּחדר ליד הראדיוֹ, כּוּלם לבוּשים אדרוֹתיהם, ואף הם לא החליטוּ עדיין מה יעשוּ. בשוּבנוּ לביתנוּ, אמרנוּ לעוֹדד את רוּח האנשים על ידי שנתפּשט ונשכּב במיטוֹתינוּ לישוֹן. הדבר הזה השפיע והכּל הלכוּ לשכּב, מלבד הגברת פרנקל, שלא ידעה מנוּחה והטרידה אוֹתנוּ בּלי הרף.

אחוֹתי הבּכירה יצאה ולא חלפה שעה רבּה והנה חזרה, ניגשה אלי ואמרה: “רוֹאה אני, כּי רצוֹנך, שכּאן תהא קבוּרת כּוּלנוּ”. קמתי ואמרתי: “אני מוֹסיף להחזיק בּדעתי, אוּלם אם רצוֹנכם חזק לנדוֹד, נכוֹן אני לצאת עמכם”. אחותי נתנה פּקוּדה, כּי כּל איש יקח משהוּ בּידוֹ ויֵצא לדרך. בּת־דוֹדי אירקה הראתה אוֹמץ־לב בּמידה מרוּבּה, התקינה צרכי־אוֹכל וּכלי־לבן לכל אחד, הלבּישה את אבי החוֹלה, ויצאנוּ כּוּלנוּ לדרך הנדוּדים. זה היה בּשני בּשבּת ב־4 בּספטמבּר, בּארבע שעוֹת לפנוֹת בּוֹקר. עד סוּלייב היה לנוּ מרחק של ארבּעה קילוֹמטר. יצאנוּ כּוּלנוּ לדרך, להצטרף אל זרם ההמוֹנים הנוֹדדים. ניהלתי את אבי בּזרוֹעוֹ. עמנוּ היוּ, מלבד שתי אחיוֹתי וּבת־דוֹדי, גם כּמה מוֹדעים, שגרוּ בּביתנוּ. עגלה לנסוֹע לא מצאנוּ. אבי הזקן והחוּלה הלך בּרגל יחד עמנוּ, ורק אחד הזקנים וּשמוֹ זוּסמן, פּיגר אחרינוּ. סוֹף־סוֹף עלה בּידנוּ להשפּיע על בּעל־עגלה, כּי יקחהוּ, בּשכר־נסיעה של מאה זהוּבים, ויוֹבילהוּ בּעגלתוֹ עד סוּלייב.

ג) חוּרבּן סוּלייב    🔗

בּשש בּבּוֹקר הגענוּ לסוּלייב. זוֹ היא עיר יהוּדית קטנה, היוֹשבת בּתוֹך יערוֹת על הנהר פּיליצה. בּשל היערוֹת היפים והנהר הנאה צמחוּ וקמוּ מסביב לסוּלייב הרבּה קייטנוֹת. סוּלייב מחוּבּרת עם פּטרקוֹב בּמסילת־בּרזל צרה, וּלפי שבּני לוֹדז אִיווּ מקוֹם זה למשכּן־קיץ, הוּתקנה תחבּוּרה של אוֹטוֹבּוּסים, העוֹברים תדיר בּין לוֹדז וסוּלייב. מפוּרסמת סוּלייב גם בּדוּבשנים שלה.

אך עברנוּ אני עם אבי את הגשר ולקראתנוּ בּאוּ צבי גוֹלדבּלוּם וחתנוֹ זילבּרשטיין ושאלוּ אותי: “לאן אתה מוֹליך את אביך הזקן?” הם אמרוּ לי, ששׂכרוּ חדר יחד עם מכּרים אחרים, והציעוֹ לי ללכת עמהם. ראיתי, כּי הדירה צרה, וּשאלתים בּמה גדוֹל הבּטחוֹן בּסוּלייב יוֹתר מאשר בּפּטרקוֹב, שאלפי אנשים בּרחוּ משם להתישב בּסוּלייב. הסבּירוּ לי, כּי סוּלייב היא מסוּג עיירות קטנוֹת שבּתיהן קטנים ושהגרמנים אינם שׂמים להן לב. ראיה לדבר, שפּטרקוֹב מוּפצצת זה היוֹם השלישי, למן היוֹם הראשוֹן למלחמה, ואילוּ סוּלייב, בּרוּך השם, שקטה, כּה יגן עליה השם להבּא. אבי היה עיף ויגע מן ההליכה. בּכלל התפּלאתי, כּי עצר כּוֹח ללכת זמן רב כּזה. הוֹציאוּ לוֹ כּסא שיֵשב וינוּח, הגישוּ לוֹ כּוֹס תה והתחמם קצת. שאלתיו, אם רצוֹנוֹ להשאר כּאן והלכתי להתיעץ עם אחיוֹתי. יצאתי וּפגשתי את אחוֹתי הבּכירה והחלטנוּ להשאיר את אבינוּ פּה, ואנוּ נחזוֹר אל בּני־לויתנוּ, שהלכוּ בּינתים אל היער, וּבערב נראה מה נעשׂה. נכנסנו אל אבּא ומסרנוּ לוֹ את הדבר. הבטחנוּ לוֹ כּי נקיים קשר עמוֹ כּל היוֹם והלכנוּ היערה. שם מצאנוּ את האנשים יוֹשבים ונחים וסוֹעדים את לבּם. ישבנוּ גם אנוּ לנוּח מעט.

לא עברה שעה מרוּבּה והנה נראוּ המפציצים, אשר המטירוּ על העיירה העניה רסיסי־נפץ וּפצצוֹת־הבעֵר. הבּתים הקטנים התפּוֹררוּ כּחררוֹת ועלוּ בּלהבוֹת וקברוּ תחתיהם את האנשים, שלא הספּיקוּ להמלט. קמה בּהלה, שאין לתארה בּמלים. בּקן קטן כּזה נפלוּ אלפי אנשים זה על גבּי זה. המקום היה צר כּל כּך, עד שאי אפשר היה לברוֹח. אנשים קפצוּ על ראשי הנוֹפלים. איש את אחיו פּצע והרג. המטוֹסים הנמיכוּ לרדת וירוּ בּאנשים ממכוֹנוֹת־יריה. אנשים שכבוּ מתים וּפצוּעים זה ליד זה, כּזבוּבים על גבּי נייר מרעיל. המראה היה כּאחרי קרב־פּגיוֹנוֹת קשה, כּשהכּל שוֹכבים חללים, אבל לא חללי לוֹחמים כּי אם חללי אזרחים שקטים שנפלוּ ללא נשק וּללא קרב. גם הבּית הקטן, שבּוֹ איכסנתי את אבי, נהרס וכל האנשים שבּו נהרגוּ, וּבתוֹכם צבי גולדבּלוּם וחתנוֹ. אברי הגוּפוֹת של ההרוּגים היוּ מפוּזרים, עד שאי אפשר היה להכּיר של מי הם, והוּכרחוּ לקברם בּקבר אחד.

מוֹדענוּ זוּסמן, שישב בּבית קטן סמוּך, תקפהוּ שבץ־לב ונשׂרף לאֵפר, אשתוֹ נשבּרה ידה וכעבוֹר זמן מוּעט מתה. היא שסיפּרה לפני מוֹתה, כּי בּשעה שהתחילה ההפצצה נמצא אבי אצלם והוּא בּרח. לאן בּרח וּמה אירע לוֹ – אי אפשר היה לקבּוֹע. שאר האנשים מתוּ בּעינוּיים נוֹראים. המראוֹת היוּ איוּמים, זה היה נוֹרא מזה. העוֹרך־דין חוֹינַצקי מוּטל על הארץ וּבגוּפתוֹ הוּא סוֹכך על בּתוֹ הקטנה; לידוֹ שוֹכב פיינר עם נערוֹ הקטן, שרסיס פּצצה התיז ראשוֹ וזרק אוֹתוֹ כּכדוּר משׂחק, וּבוֹ, בּאב, פּגע רסיס בּצוארוֹ ודמוֹ שוֹתת כּמו ממזרקה. הוּא צוֹעק אל שכנוֹ: “חוֹינַצקי, הצילני!” הלה מתאמץ להתרוֹמם, אבל אוירוֹני התליינים טסים בּלי הרף הנה והנה ויוֹרים בּלי הפסק על האזרחים החפּים, השוֹכבים על הקרקע. הוּא חוֹשש, שמא יארע אסוֹן לבתוֹ, והוּא שוֹכב שוּב להגן בּגוּפוֹ על ילדתוֹ, עד אשר כּל הדם זב מגוּפו של פיינר והוּא גוֹוע וּמת. (חוֹינַצקי סח לי אחרי כן, כּי במשך חדשים רבּים צלל בּאזני קוֹל זעקתוֹ של פיינר: “חוֹינַצקי, הצילני!”, ועד היוֹם אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את הקוֹל הזה). אשה נוֹצרית שוֹכבת עם שני ילדיה, אחד נהרג. האם לוֹקחת את ילדה האחר וּבוֹרחת. פּתאוֹם היא שבה, חוֹלצת את הנעלים הקטנוֹת מעל ילדה המת ונמלטת. אשה אחרת שוֹכבת הרוּגה וּמחזיקה בּידיה ילד, המשתמט ורוֹצה להחלץ מזרוֹעוֹת אמוֹ, אבל היא אוֹחזת בּוֹ בּחזקה ואינה מרפּה ממנוּ. יֵלא כּל עט לתאר את מראוֹת הזועה ואת זעקוֹת האימה בּיוֹם עברוֹת זה. מתחת המפּוֹלת של הבּתים בּוֹלטים קטעים של גוּפוֹת אדם; נשמעים קוֹלוֹת חנוּקים קוֹרעי לב. והתליינים טסים בּלי הרף ואינם נוֹתנים להציל. נראה, כּאילוּ גמרוּ בּלבּם שלא להניח חי אף איש אחד. וכן נחרבה סוּלייב, עיירה קטנה ועלוּבה. תמימים היוּ האנשים, אשר האמינוּ, כּי על קן דל כּזה ירחמוּ ההיטלראים. אלפּיִם יהוּדים, אנשים ונשים וטף, אבדוּ. מלבד תוֹשבי העיירה, היוּ בּין הקדוֹשים גם אוֹרחים, וּבתוֹכם רבּים מבּני פּטרקוֹב,

אשר בּיקשוּ שם מפלט וּמצאוּ מות נוֹרא ואכזרי. והדבר הזה היה בּיוֹם הרביעי למלחמה, ימים אחדים קוֹדם שהצבא הגרמני נכנס ללא התנגדוּת לסוּלייב.

בּלבּוֹת שבוּרים שׂמנוּ פּעמינוּ לדרך הלאה, בּלי דעת את גוֹרלוֹ של אבינוּ הזקן והחוֹלה. קל להבין את מצב נפשנוּ, בּראוֹתנוּ את המראוֹת הנוֹראים וּבתארנוּ את גוֹדל הסכּנוּת הצפוּיוֹת לנוּ על דרך נדוּדינוּ.

ד) פּליטים יהוּדים בּכּפר    🔗

הדרך עוֹברת בּין יערוֹת וּכפרים, שהכּתוֹבוֹת על גבּי בּתי האִכּרים שם מדכּאוֹת יוֹתר את רוּחנוּ. מעל כּל בּית אנוּ קוֹראים את הסיסמאוֹת: “ליהוּדים הכּניסה לכּפר אסוּרה!”, “מות לקוֹמוּניסטים היהוּדים!”, “היהוּדים – בּוֹגדים”, “יהוּדים לפּלשׂתינא!” הפּסוּקים האלה, הידוּעים לנוּ יפה יפה, עוֹשׂים בּנוּ, הנוֹדדים בּשעה זוּ, רוֹשם נוֹרא.

עתה, בּהיוֹתנוּ חסרי בּית, אנוּ רוֹאים את עצמנוּ בּוֹדדים, גלמוּדים, בּין אוֹיבים. אין אנוּ מתירים לעצמנוּ להטריד בּמשהוּ את בּני הכּפר; מתאמצים אנוּ להתחמק כּצל ולבלי נגוֹע בּאיש. אבל עד מהרה הרגשנוּ, כּי נשתנה יחסם של האנשים הפּשוּטים. הכּתוֹבוֹת פּסקה השפעתן. מתיחסים אלינוּ כּמוֹ אל פּליטים לא־יהוּדים. השכל הבּריא של בּני הכּפר התעוֹרר, והתפּכּחוּ משכרוֹנה של התעמוּלה האנטישמית. האוֹיב המשוּתף, שעשׂאנוּ אחים לצרה, פּעל פעוּלתוֹ. רבּים מהם בּאים בּמבוּכה בּשל הכּתוֹבוֹת, בּרצון רב היוּ מוֹחקים אוֹתן, מנסים לטשטש אוֹתן אוֹ להצטדק. אבל לא עת ויכּוּחים היא.

לחבוּרתנוּ נוֹספה עוֹד משפּחה אחת. אנוּ נוֹדדים הלאה; כּל פּעם שנראים אוירוֹנים אנוּ משתטחים בּתעלוֹת כּעגלים וּממתינים עד שיעלמוּ מן העין. בּיער הסמוּך פּגשנוּ מוֹדעים, וּלאחר שנחנוּ קצת, נדדנוּ יחד. מוֹדענוּ בּלאֶכמַן הסיע לפניו עגלת ילדים, שבּה שכבה ילדתוֹ רוּת בּת שבוּעוֹת אחדים. קל לתאר את מצבוֹ של אדם זה, השרוּי בּעצבּנוּת, מבּלי דעת מה יעשׂה בּנפש פּעוּטה זוֹ.

עייפים ויגעים הגענוּ לכפר. הדעוֹת נחלקוּ. אחדים אמרוּ לשׂכּוֹר חדר וּלחכּוֹת עד יעבוֹר זעם; ואחרים יעצוּ לשׂכּוֹר עגלוֹת ולנסוֹע עד אוֹפּוֹצ’נה, אוֹ ללכת בּרגל וּבמקוֹם שירד עלינוּ הלילה שם נלוּן. בּלאכמַן וּמשפחתוֹ נשארוּ ואנוּ שׂכרנוּ עגלוֹת לנסוֹע עד הכּפר הסמוּך, כּי הכּפריים סירבוּ לצאת לדרך רחוֹקה. בּכּפר השני שוּב שׂכרנוּ עגלוֹת ונסענוּ עד אוֹפּוֹצ’נה, שהגענוּ אליה עם חשיכה. גם עיירה זוֹ טעמה פּצצוֹת היטלר. כּמה עשׂרוֹת בּתים, ליד תחנת הרכּבת, נהרסוּ ונחרבוּ. מן הבּתים השׂרוּפים בּלטוּ רק המעשנוֹת. מלבד אלה נפלוּ פּצצוֹת גם בּשאר מקוֹמוֹת שוֹנים בּעיר.

נכנסנוּ למסעדה והתחממנוּ קצת בּלגימה. אחוֹתי סאלא, שהיתה חוֹלת לב, אחזתה התקפה וּבעמל רב הקימוֹנוּ אוֹתה, בּזריקוֹת וסמי מרפּא, על רגליה. לאחר שנמלכנוּ בּדבר המשך נסיעתנוּ החלטנוּ לנסוֹע עד וארשה, לקחת שם את אחוֹתי הרביעית האֶלה עם אישה ד"ר חיין, ואחרי־כן לנסוֹע אל ערי הספָר. ובלבּי חשבתי, כּי עלי גם לשאוֹף להתקרב אל הגבוּל הרוֹמני, להגיע למטרתי ולשוּב לארץ־ישׂראל. תכנית דרכּנוּ היתה: לנסוֹע בּעגלה לניישטיטל, מהלך שמוֹנה אוֹ עשׂר שעוֹת עם הפסקוֹת הנוֹפש, וּמשם – בּרכּבת החשמלית לוארשה. אוּלם בּשל אחוֹתי החוֹלה, שלא היה עוֹד בּכוֹחה לצאת לדרך, חיכּינוּ עד שעה אחת אחר חצוֹת, עד אשר הוּקל לה. החלטנוּ להיעזר בּלילה, לעבוֹר חצי דרך, לשהוֹת כּל היוֹם, וּממחרת בּלילה, לאחר שיֵעלמוּ שוּב המפציצים, לנסוֹע הלאה. לפי חשבּוֹננוּ נגיע לוארשה בּיוֹם השלישי בּערב.

לא חפצנוּ לשהוֹת בּעיירה, העלוּלה, בּשל בּית־החרוֹשת

לפלדה של גאֶרלַך אשר בּה, להיוֹת מטרה למטוֹסים הגרמניים, ועל כּן החלטנוּ לנסוֹע אל כּפר, הרחוֹק דרך שלוֹשה אוֹ ארבּעה קילוֹמטרים. נסענוּ בּשתי עגלוֹת ואנכי ישבתי ליד העגלוֹן, בּחוּר נוֹצרי צעיר. מתוֹך שׂיחתנוּ בּדרך נוֹדע לי, כּי סוֹציאליסט הוּא, קיטרג מאד על האנטישמיים ואמר כּי האנטישמיוּת אינה אלא המצאה גרמנית, כּדי להסיח את דעת הקהל מפּשעי הגרמנים, והעסקנים הנ.ד.־קים הם עבדי הקפּיטל הגרמני, בּוֹגדים בּעמם וכוּ' וכוּ'. “בּני הכּפר הזה הם שערכוּ את הפּוֹגרוֹם בּפּשיטיק – אמר אלי, בּקרבנוּ אל הכּפר – תזהיר את אחיך, שלא ידברוּ יהוּדית, שלא יכירוּ בּכם, כּי יהוּדים אתם. בּכלל הזהרוּ בּהם! ועד כּמה שאפשר התרחקוּ מהם. ראה, יעצתיך!” עיני חשכוּ. “שלא יכּירוּ בּכם, כּי יהוּדים אתם!” כּיצד? הרי בּינינוּ אנשים בּעלי פּרצוּף יהוּדי מוּבהק. בּכּפר אמר לנוּ אחד הנוֹטרים, כּי עלינוּ להתיצב מיד לפני זקן הכּפר והוּא יוֹרנוּ את המקוֹם, שבּוֹ נלוּן הלילה. הוּא הצבּיע על חלוֹן, שנדפּוֹק בּוֹ, וציוה על השאָר שלא יֵרדוּ מעל העגלה וימתינוּ. אני וּבת־דוֹדי אירקא התדפּקנו על החלוֹן, ועל השאלה: “מי שם?” ענינוּ: “פּליטים”. זקן־הכּפר יצא והוֹרה לנוּ על אסם, שבּוֹ עלינוּ להסתדר. ניגשתי וּפתחתי את הדלת וראיתי, כּי הוּא מלא אנשים וסוּסים ואי אפשר לנו למצוֹא מקוֹם שם. חזרנוּ לחלוֹן ודפקנוּ שנית. זקן־הכּפר לא היה בּבּית ואשתוֹ נענתה. אמרנוּ לה, שהאסם מלא וגדוּש, ואנוּ שמוֹנה־עשׂרה נפש, רק ארבּעה גברים והשאר נשים וילדים, בּיניהם חוֹלים. האשה, כּפרית יפת־תוֹאר, קפצה מעל משכּבה, קראה למשרת וציותה להכניס לתוֹך החדר היחידי בּדירתם תבן ולפרוֹשׂ על הקרקע, שנוּכל לשכּב. הבעירה אש, הגישה לנוּ קפה חם, שהשיב את נפשנוּ. השתטחנוּ על משכבנוּ, “כּמו בּכרמוֹ של אבא”, איש איש וּצרוֹרוֹ למראשוֹתיו. רבּים נרדמוּ מיד וקוֹל נחרתם נשמע מחמת עייפוּת רבּה. אנכי התהפּכתי מצד אל צד עד אוֹר הבּוֹקר, קמתי ויצאתי בּחשאי מן הבּית וראיתי כּי על הבּית ששכבנוּ בּוֹ מתנוֹססת הכּתובת: “הלאה היהוּדים!” נזכּרתי בּדברי העגלוֹן ולבּי נשבּר למחשבה, מה צפוּי לנוּ בּיוֹם.

כּאשר קמוּ הישנים, בּישלה האשה מרק תפּוּחי־אדמה והגישה לכוּלנוּ. הרגשתי מיד, כּי גם כאן נשתנה לטוֹבה היחס אל היהוּדים. בּכּפר היו הרבּה מאד פּליטים וּביניהם לא מעט יהוּדים, גם בּעלי בּגדים ארוּכּים, והיחס היה טוֹב לכוּלם. בּא ראש העדה וּמשדל אוֹתנוּ, כּי נשאֵר בּכפר ולא נמשיך נדוּדינוּ. אמרנוּ תוֹדה על יחס האחוָה והצעת הידידוּת, שלא נעם לנוּ לדחוֹתה, שהרי הרגשנוּ, כּי הדברים יצאוּ מן הלב. אמרתי כּי מחוּסרי כּסף אנחנוּ, ושעל כּן אנוּ נוֹסעים לוארשה, אבל הוּא הוֹסיף לדבּר, כּי כּאן אין צוֹרך לנוּ בּכסף.

– יש לנוּ – אמר – קמח, תפּוּחי־אדמה, סלק, את אשר נאכל אנוּ, תאכלוּ גם אתם. מה שיהיה עלינוּ, יהיה גם עליכם! (כּמה תמימים היוּ האנשים, שלא העלוּ על דעתם, כּי עם פּלישת הגרמנים יחדלוּ להיות אדוֹנים לרכוּשם וּלכל פּרי עמלם, כּי הגרמנים יקחוּ מהם הכּל, בּלי השאיר די מחיתם הם). שהינוּ שם כּל היוֹם, כּדי להמלט ממטר הפּצצוֹת, שהמרצחים הגרמנים המטירוּ בּלי הרף על הפּליטים בדרך נדוּדיהם. בּארבע שעוֹת נסענוּ בּעגלוֹת אִכּרים בּדרך לבוֹא לניישטיטל. הדרך היתה שקטה בּערך, אף פּליטים נראוּ פּה מעט מאד. פּגשנו עגלוֹת אחדוֹת וּבהן אנשים הנוֹסעים בּכיווּן מהוּפּך. הם תמהוּ שאנוּ רצים לוארשה בּעוֹד הם בּוֹרחים ממנה. הם סיפּרוּ לנוּ, כּי וארשה וּפרבּריה מוּפצצת מאד. הקרבּנוֹת והנזקים רבּים. נאבקנוּ עם המחשבה מבּלי דעת מה נעשׂה. החלטתי, כּי שיבה לפּטרקוֹב ודאי שאין לה טעם. ואם יצאנוּ לנדוֹד, הלא מוּטב לנוּ להעמיק לכת מוארשה לתוֹך המדינה. שם, לפחוֹת, יש להם לבני־לויתי סיכּוּי, כּי הגרמנים לא יגיעוּ; אף אני יהיה לי סיכּוּי לבוֹא לרוֹמניה וּמשם אגיע לביתי אשר בארץ־ישׂראל. ואמנם, לפנוֹת ערב הגענוּ בּשלוֹם לניישטיטל.

ה) ניישטיטל    🔗

זוֹ היא עיירה קטנה אבל נאה מאד, היוֹשבת ליד נהר על גבעה, וצריך לעקוֹף ולעלוֹת אליה. בּאמצע העיירה עוֹמד על הר בּית־יראה. הנוֹף ציוּרי ונאה בּיוֹתר. האנשים ישבוּ כּאן שוֹקטים וּבוֹטחים. כּי התחילה מלחמה נוֹראה בּעוֹלם, הם יוֹדעים רק מן העתוֹנים וּמידיעוֹת הראדיוֹ וּמפּי השמוּעוֹת מרחוֹק על אכזריוּת המלחמה הזאת. אבל מה לכל זה וּלניישטיטל? ניישטיטל אינה נלחמת… ניישטיטל רשאית להיות שלֵוה. מה שחתרוּ תחת הגשר; מה שגזרוּ על האיפּוּל; מה שהשוֹטרים נוֹשׂאים עמהם מסכוֹת־גאז וכיוֹצא בּאלה – כּל זה אינוֹ אלא להלכה, לשם זהירוּת, על כּל צרה שלא תבוֹא. יתר על כּן צריך להזהר מפּני מרגלים, אבל מלבד זאת מוּתר לשבת לבטח. בניישטיטל לא יארע דבר, בּעזרת השם. דבר זה היה בּרי לכּל.

את הרכּבת החשמלית האחרוֹנה, ההוֹלכת לוארשה, כּבר איחרנוּ. עלינוּ ללוּן הלילה פּה. אנוּ רעבים ורוֹצים להכּנס למסעדה אוֹ לבּית־תה, אך בּכל מקוֹם הדלת נעוּלה בּפנינוּ: “אין מאוּמה!” אנוּ סוֹבבים בּרחוֹב, צרוֹרינוּ על שכמנוּ כּתוֹעים מבּלי דעת מה נעשה. אנשים רצים אחרינוּ, כּאילוּ היינוּ בּני כּוּשים. בּאתי בּדברים עם איש צעיר, שהסבּיר לי, כּי יש פּקוּדה להזהר מפּני מרגלים, וּבענין הפּליטים מטפּלת המשטרה. בּדרך עראי סוּדרוּ מעוֹנוֹת בּבית־הספר. פּניתי אל המשטרה. שם שאלוּני, אם יהוּדים אנוּ, כּי בּעניני יהוּדים מטפּלת הקהילה היהוּדית. הלכתי לשם, אך בּית־הקהילה כּבר היה סגוּר. נוֹדע לי, כּי הנשׂיא הוּא בּוארשה ושוא עמלי. גם על־ידי הקהילה לא נמצא מקוֹם ללוּן. התישבנוּ על גבּי המדרכה בּשוּק, איש איש על צרוֹרוֹ, ונשאנוּ עינינוּ לשמים. מסביב לנוּ המוֹן אנשים, מבּיטים אלינו פּעוּרי־פּה וּמשתאים. בּלבּי עלה רוֹגז על האנשים. עמדתי על רגלַי והתחלתי שוֹפך את כּעסי וּמרת־נפשי עליהם.

– בּני אדם! – פּתחתי – מה היה לכם?! הכֹכה אתם עוֹשים לאחיכם? רק אתמוֹל היינוּ עוֹד בּני אדם כּמוֹכם, איש איש בּביתוֹ, בּמקוֹם מוֹלדתוֹ, ליד שוּלחנוֹ אכל, בּמיטתוֹ שכב. וּמה אתם יוֹדעים מהצפוּי לכם מחר? הלא תלמדוּ מן הנכרים, מן הכּפריים, אשר קיבּלוּ אוֹתנוֹ כּאחים וגם כּסף לא חפצוּ לקחת מידנוּ מחיר המזוֹן אשר הגישוּ לנוּ בּכבוֹד. אין אנוּ דוֹרשים מעמכם מתנת חינם, שלם נשלם בּעד כּל דבר. תנוּ לנוּ מקוֹם ללוּן, ומחר בּבּוֹקר נסע הלאה!

יהוּדי זקן פּרץ לוֹ דרך בּין הסקרנים וקרא:

– איני רוֹצה בּתשלוּם־שׂכר. לוֹקח אני לביתי שני גברים. דר אני גבר יחידי, ועל כּן איני יכוֹל לקחת אלי נשים.

וּמיד נשמעוּ קוֹלוֹת מכּל עבר: “אני לוֹקח שנים… אני שלוֹשה…” התחילוּ מדיינים מי יזכּה בּהכנסת אוֹרחים, חטפוּ צרוֹרוֹתינוּ,

הוֹליכוּ אוֹתנוּ איש איש לדירתוֹ והתאמצוּ בּכל כּוֹחם להקל מעלינוּ בּשידוּלים, בּתנחוּמים, איש איש לפי בּינתוֹ.

נדידתנוּ הסעירה את כּל העיירה. תקפה חרדה את האנשים, התחילוּ להתיעץ, להתבּוֹנן אל מצב הענינים. בּלילה ההוּא נדדה שנתה של העיירה. רבּים ארזוּ את מיטלטליהם. היחידים שישנוּ יפה היינוּ רק אנחנוּ, הפּליטים. בּחמש שעות בּבּוֹקר כּבר חלף מעל העיירה מטוֹס־סיוּר. כּבר ידענוּ את תכסיסם של הגרמנים והכרנוּ, כּי עיירה זוֹ עוֹמדת בּתוֹר לכּליה. כּוּלנוּ נפגשנוּ ליד הרכּבת הקטנה. החלטנוּ לחלק את הדרך לוארשה לשנים, שלא נעבוֹר מהלך רב כּזה בּיוֹם, להיוֹת נתוּנים בּסכּנה של הפצצוֹת. החלטנוּ לנסוֹע, עתה עם בּוֹקר, שעוֹת אחדוֹת, והשאר בּלילה, כּי בּטוּחים היינוּ, שבּלילה אין האוֹיב מפציץ. בּיקשנוּ קן קטן בּדרך המסילה, לשבת שם בּמשך היוֹם. פּניתי אל פּקיד בּית־הנתיבות, כּי יוֹרה לנוּ תחנה שקטה, חוֹר שהטייסים הגרמנים לא ישׂימוּ לב אליו. הוּא יעץ לנוּ ללכת לגרוּיֶץ, עיירה שאין בּה לא גשרים, לא מנהרוֹת, לא צבא, לא תחנת־חשמל, אף לא שרברוֹב מרכּזי. אין בּה כּלוּם, שיוּכל לענין מישהו “מבּחינה צבאית”.

ו) חוּרבּן גרוּיץ    🔗

כּוּלנוּ קנינוּ כּרטיסי־נסיעה לגרוּיֶץ, מלבד אחדים מבּני הלויה שלנוּ, שמצאוּ מוֹדעים אשר נתנוּ להם מקלט בּביתם. עוֹד בּטרם תזוּז הרכּבת כּבר נראוּ שני אוירוֹנים. כּוּלנוּ יצאנוּ מתוֹך הקרוֹנוֹת להתחבּא בּתעלוֹת. האוירוֹנים רק חלפוּ בּטיסה על פּנינוּ, בּזרקם שני זיקוּקי־צבעוֹנים. בּחרדת־לב נסענוּ שלוֹש שעוֹת עד גרוּיֶץ, היוֹשבת מרחק שלוֹשה קילוֹמטרים מן התחנה. עוֹדנוּ בּדרך אליה והנה נראוּ אוירוֹנים. שקלנוּ בּדעתנוּ מה נעשׂה, אם לחזוֹר מדרכּנוּ אוֹ להמשיך בּה. החלטנוּ להמשיך, אוּלם אך הגענוּ אל הבּנינים הראשוֹנים של העיירה, והמפציצים כּבר טסוּ מעל ראשינוּ. עמדנוּ מיוּאשים וחדלי ישע, מבּלי דעת מה נעשׂה, לאן נרוּץ, איפה נתחבּא. כּוּלנוּ נדבּקנוּ בּאסם־עץ כּילדים נבהלים וּמבקשי מחסה הנאחזים בּשׂמלתה של אמא. ממוּלנוּ עמדה פּרה וראשה מוּרם למעלה, גם היא היתה שרוּיה בּפחד וגעתה בקוֹל נוֹרא. געיה זוֹ זיעזעה עצבינוּ מאד. האוירוֹנים טסוּ בּאין מפריע ועברוּ מהלך כּמה עשׂרוֹת מטרים מעל ראשינוּ, ולא הרחק מאתנוּ זרקוּ פּצצוֹת אחדוֹת. הרעם הזה הממנוּ לגמרי. אחת מבּנוֹת החבוּרה שלנוּ, עלמה יפת־תוֹאר להפליא, בּעלת עינים אפוֹרוֹת ויפוֹת, פּניה כּשזיף רענן מכוּסה טל בּוֹקר, כּרעה על בּרכּיה, פּרשׂה כּפּיה בּתפילה, התפּללה וּבכתה. הגברת פרנקל פּנתה אלי פתאוֹם, נטלה את ילדה, שלחצה אוֹתוֹ עד כּה אל לבּה, והגישה אוֹתוֹ אלי בּאמרה: “לבּי ניבּא לי רעה! אך אני מאמינה, כּי אתה תשאר בּחיים. קח את בּני והיית לו למחסה”. כּוּלנוּ תקף פּחד נוֹרא אשר לא יתוֹאר בּמלים. פתאוֹם, כּאילוּ מן השמים, נגלה אלינוּ בּן אדם וקרא: “אנשים! למה תעמדוּ פּה? הכּנסוּ לתוֹך הגן והשתטחוּ שנים־שלוֹשה תחת עץ!” רצנוּ אחריו שלא מדעת ועשׂינוּ כּעצתוֹ. זיעה קרה כּיסתה אוֹתנוּ. בּינתים והשדים הוֹסיפוּ להמטיר פצצוֹת, לירוֹת ממכוֹנוֹת־יריה על הבּתים הקטנים, על האנשים התמימים. רעש האוירוֹנים, רעם הפּצצוֹת, איתוּתי הכּבּאים, צלצוּלי האזעקה של הפּעמוֹנים והקוֹלוֹת

האיוּמים של בּני־האדם יצרוּ סיוּט עד להדהים את כּוּלנוּ. והמפציצים הריקוּ את מטענם ונעלמוּ. יצאנוּ מתחת העצים ועינינוּ ראוּ את החוּרבּן אשר הביאוּ התליינים על העיירה הקטנה והחפּה מפּשע. רחוֹבוֹת שלמים עמדוּ בּתוֹך להבוֹת. על הרוֹב בּתי־עץ קטנים. כּבר היוּ הרבּה הרוּגים וּפצוּעים. אנשים הצילוּ מן האש את מיטלטליהם, כּרים וּכסתוֹת, כּלי בּית, אבל לא ידעוּ לאן יכניסוּ את כּל זה. ואלה שקרוֹביהם נהרגוּ, חדלוּ משים לב אל רכוּשם.

נחנוּ מעט אחרי מחזה האימים וּבשׂיחה עם הגנן, ששמוֹ היה רוּסאֶק, ועל ידוֹ מצאנוּ מקלט, נוֹדע לנוּ, כּי מכּירים אנוּ זה את זה, וּבשמעוֹ כּי מפּטרקוֹב בּאנוּ, אמר כּי היה בּא לעתים לפּטרקוֹב, ואפשר ששם התוַדענוּ. אוּלם מנוּחתנוּ לא ארכה זמן רב. שוּב נראוּ מפציצים, שהתחילוּ פּוֹעלים פּעוּלתם. יצאתי לשעה קלה מן הגן לקנוֹת מזוֹן, ורצתי לשוּב למקלטנוּ. בּהיוֹתי בּשׂדה זרוּע תפּוּחי־אדמה, ירד מטוֹס לגוֹבה מוּעט והתקרב אלי. השתטחתי בּין קלחי תפּוּחי־האדמה. כּאשר חלף ממעל לגוּפי, הנמיך כּל כּך, עד כּי מלחץ־האויר שלוֹ התרוֹמם מעילי וכיסה את ראשי. שתי פצצוֹת נפלוּ בגן מקלטנוּ, אחת פגעה בסוּכּת העץ והשניה ליד תל־תבן שקלע אליו, בּמרחק כּמה מטרים ממני, ואנכי כוּסיתי כּוּלי עפר. הוֹפיעוּ שני מטוֹסי־ציד פּוֹלניים, שרדפוּ אחרי המפציצים, וּלשׂמחתנוּ הרבּה ראינוּ איך שהמפציץ הגרמני התחיל בּוֹער בּאש ויוֹרד בּשיפוּע. זה היה הקרב האוירי הראשוֹן שראיתי. כּוּלנוּ צהלנוּ כּילדים קטנים. צרי ללב.

לאחר שהאוירוֹנים נעלמוּ נגלה בּיתר אימה חוֹרבּן העיירה. הכּל עוֹמד בּתוֹך האש. והמראה כמוֹ אחרי רעידת־אדמה. נוֹשׂאים הרוּגים, פּצוּעים, וּבעיר קטנה, שהעזרה הרפוּאית מעטה ודלה בּה, היה המחזה נוֹרא שבעתים. האוּכלוֹסיה שנשארה בּחיים עמדה לברוֹח מן ההפכה. אבל לאן?

עם ערב שׂמנו פּעמינוּ אל הרכּבת. שם שוּב מצאנוּ אנשים שבּרחוּ מוארשה, כּי עלה בּמחשבתם להתישב בּגרוּיֶץ, אך בּשמעם מה אירע לה, חזרוּ מיד אל הרכּבת. נכנסנוּ לקרוֹנוֹת של הרכּבת, שנסעה לאט, ללא מאוֹר. בּעשׂר שעוֹת בּערך הגענוּ לוארשה.

 

פּרק שני: וארשה תחת מטר פּצצוֹת    🔗

א) פּחד וּבהלה    🔗

וארשה, זוֹ העיר המלאה שאוֹן והמוּלה, אוֹר וחיים, עוֹמדת היוֹם עטוּפה דממת אפלה. בּני אדם, קרוֹנוֹת, טראמים, מכוֹניוֹת – הכּל מתנוֹעע היוֹם באטיוּת, בּחשאי, בּזהירוּת. בּני־אדם פּוֹגשים זה את זה מתוֹך חשד; איש איש מתאמץ, כּכל האפשר, להמנע מפּגישה עם חברוֹ וללכת לדרכּוֹ. על כּל צעד ושעל מוֹצאים שוֹטרים, המטילים אוֹר על פּני כּל עוֹבר ושב בּפנסי־יד מאוּפּלים. כּל זה השפיע כּל־כּך עלינוּ, עד שהתחלנוּ אף אנוּ לראוֹת את עצמנוּ כּאנשים חשוּדים. התנגנבנוּ לתוֹך הטראם אחד אחד, לבל יראה אוֹתנוּ איש, עד כּמה שאפשר, כּאילוּ היינוּ פּוֹשעים, וכל אחד בּיקש וּמצא לוֹ פּינה והתאמץ שלא להבּיט על איש וששוּם איש לא יבּיט עליו. כּך נסענוּ כּוּלנוּ מחרישים, רדוּפים זה היוֹם הששי. פּתאוֹם קפץ לתוֹך הטראם איש צעיר וקרא בקוֹל: “ששים טאנקים גרמניים פּרצוּ ליד סקאֶרנאֶביץ והם עוֹלים על וארשה. כּל הגברים, נער וזקן, מחוּיבים מיד להתיצב על כּכּר נאפּוֹליוֹן וּמעדרים בּידיהם ושם יחוּלקוּ לקבוּצוֹת וישלחוּ אל הדרכים לחפּוֹר תעלוֹת. אזרחים, מלאוּ כּוּלכם את חוֹבתכם והצילוּ את המוֹלדת!”

הוּא קפץ ויצא ונעלם. חוֹם חלף בּגוּפי. מן הפּח אל הפּחת ־ וכל זה בּלי הפסקה ואין כוֹח עוֹד לשׂאת. אשה זקנה פּוֹנה בּשאלה בּלחש אל הנהג, והוּא עוֹנה לה בּקול רם: “מי יוֹדע?! אוּלי גם זה פּרוֹבוֹקאטוֹר!” הגענוּ לרחוֹב זלוֹטה. יצאנוּ אחד אחד. נפרדנוּ מעם מוֹדעינוּ והלכנוּ למספר 47. לקראתנוּ יצא גיסי ד"ר חיין להאיר לנוּ את הדרך בּפנס־יד מאוּפּל, וּבראוֹתוֹ את פּנינוּ והצרוֹרוֹת על שכמנוּ, קרא: “מדעתם יצאוּ!”, וּלאחר נשיקה אמר אלינוּ: “עלוּ! יש לי עתה שירוּת. אני מפקד הרוֹבע. אבוֹא אחרי כן”. אחוֹתי האֶלה נזדעזעה למראה פּנינוּ. “איה אבּא? – קראה בקוֹל – מה אֵירע?” היא לא יכלה להבין כּלל את כּל הדבר. מדוּע ולמה בּרחנוּ? “אין הדבר נוֹרא כּל כּך כּפי שמתארים”. “אנשים עמדוּ וברחו!” הסבּרנוּ לה, כּי בּאנוּ לקחת אוֹתה עמנוּ לנסוֹע יחדיו אל מחוֹזוֹת הספָר. את המצב הרע אנוּ יוֹדעים יוׁתר ממנה. היא יוֹשבת בּוארשה ולא ראתה עדיין כּלוּם, אוּלם אנוּ, לצערנוּ, כּבר ראינוּ ושמענוּ וסבלנוּ עד בּלי די.

בּביתם התארח רוֹפא מקאליש. הוּא וגיסי, שבּינתים בּא, התחילוּ לשדל אוֹתנוּ, כּי אין צוֹרך בּנדוּדים. וארשה תתגוֹנן, וארשה אינה עיר מערי השׂדה. כּאן יוֹשבת הממשלה, כּאן יאזרוּ כּל הכּוֹחוֹת, ועתידה לבוֹא עזרה מאנגליה וכדוֹמה. היינוּ עייפים וּמדוּכּאים מכּל אשר עבר עלינוּ עד היוֹם. וּבשבתנוּ עתה בּין בּני־משפחה, בחדר מלא אוֹר, ליד שוּלחן שעליו כּוֹס תה חם ועוּגה טוֹבה, וּבשמענוּ את כל הדברים הנוֹחים והמרגיעים, שאמרוּ להשפּיע בּהם עלינוּ, הסכּמנוּ ללוּן פּה הלילה וּמחר נראה מה נעשה.

התעוֹדדנו מעט. בּני־הבּית ליגלגוּ מתוֹך בּדיחוּת הדעת על מראה הנוֹדדים שלנוּ. גיסי שׂם דרך צחוֹק ילקוּט על שכמוֹ ושאל: “מה מראה פּנַי כּנוֹדד?” מכוֹנת הרדיוֹ עמדה אוֹתה שעה בּסמוּך לשוּלחן, וּבני הבּית שמעוּ שירי־לכת בּזה אחר זה, הצהרוֹת והבטחוֹת מאת ממלכוֹת גדוֹלוֹת. והנה פּתאוֹם נפרדה הממשלה הפּוֹלנית על ידי הרדיוֹ מאת אזרחיה לפני עזבה את וארשה… הכּל נשתתקוּ. פּניו של כּל אחד הבּיעוּ בּרגע זה רצינוּת וּדאגה. פּרוּסת הלחם, שהיתה בּפי אוֹתוֹ רגע, עמדה בּין שינַי. גיסי התעוֹרר וּבצחוֹק מעוּשׂה קרא: “מה אירע? אַל דאגה! הכּל יהיה טוֹב!”

אמר והלך. היינוּ עייפים ויגעים וּמדוּכדכים עד מאד. וּבכל זאת שכבנוּ עוֹד זמן רב ערים על מטוֹתינו. סיפּרנוּ את הדברים אשר ראינוּ ואשר עברוּ עלינוּ. אחוֹתי וגיסי אף הם סיפּרוּ על אנשים שנספּוּ, על בּית־היתוֹמים של “צאֶנטוֹז”, ששם נהרגוּ ונפצעוּ שלוֹשים וּשלוֹשה ילדים. אבל הם רק שמעוּ כּל זה, ואילוּ אנוּ ראינוּ הכּל בּעינינוּ. אינה דוֹמה שמיעה לראיה.

ב) קרבוֹת בּאויר    🔗

בּשש בּבּוֹקר העירה את כּוּלנוּ אזעקה. הכּל התלבּשוּ בּחפזוֹן וירדוּ אל השער. רעמוּ תוֹתחים, מכוֹנוֹת־יריה, מקלעים. נשׂאתי ראשי למרוֹם. הה, רוֹצחים ארוּרים! פּה לא תערכוּ טיוּלים בּאויר בּאין מפריע; פּה לא תנמיכוּ כּל כּך לטוּס; פּה לא תרדפוּ בּמטוֹסיכם אחרי בּני אדם חפּים מפּשע לירוֹת בּהם כּמוֹ בּצפּרים. התלהבתי כּל כּך מהגנת־האויר הוארשאית, עד אשר דיבּרתי, כּנראה, אל נפשי בּקוֹל רם.

בּני אדם נרגעוּ. שוּב יצאוּ אל הרחוֹבוֹת. עמדוּ בּתוֹר ליד החנוּיוֹת של מזוֹן וּמטעמים. הוֹפיעוּ מהדוּרוֹת מיוּחדוֹת של עתוֹנים עם בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת: הצרפתים הבקיעוּ אל החזית הגרמנית; קו זיגפריד, שנבנה בּחפּזוֹן וּבחוֹמר גרוּע, לא עצר כּוֹח. הוּא מתפּוֹרר תחת אש התוֹתחים הצרפתיים.

הלכתי אל הקוֹנסוּל האנגלי, לסדר את הויזה שלי לחזוֹר לארץ־ישׂראל, שהיתה רשוּמה אצלוֹ, וגם את זה איחרתי. התחלתי, איפוֹא, לבקש עצוֹת להגיע לרוֹמניה. נוֹדע לי, כּי אתמוֹל עזבוּ את וארשה רבבוֹת אנשים וּבהם רבּים ממכּרי. ההפצצה נשנתה בּאוֹתוֹ יוֹם לפני הצהרים, אחרי הצהרים ולפנוֹת ערב, אבל וארשה נלחמת בּמרץ. ההגנה בּאויר ממללת! אחרי הצהרים בּא אלי אחי גיסי מר חיין, יהוּדי עשיר מוארשה, שהיוּ לוֹ שלוֹשה אוֹטוֹמוֹבּילים, אך מפּני שנהגיו יצאוּ לצבא הוּא מבקש נהג, שיביא אוֹתוֹ עם משפחתוֹ לרוֹמניה, וּמאחר ששמע כּי אני בּעל מוֹסך בּתל־אביב וּמוּמחה לנהוֹג בּאוֹטוֹ, נכוֹן הוּא לשלם לי 2000 זהוּבים, שאביא אוֹתוֹ לרוֹמניה. אך קשה היה לי להפּרד מעל אחיוֹתי, ואחרי הרבּה מחזוֹת קוֹרעי לב החלטנוּ, כּי אחוֹתי סאלה נוֹסעת עמי יחדו (אוֹתוֹ היהוּדי הסכּים גם לכך) והתנינוּ לצאת לדרך בּערב, כּשתפּסק ההפצצה. ואני אבחר את המעוּלה שבּשלוֹש המכוֹניוֹת שלוֹ. בּינתים עלתה תכנית חדשה. לפי שאחיו השני של גיסי יש לוֹ שני אוֹטוֹמוֹבּילים, נוּכל כּוּלנוּ לנסוֹע יחדו. אוּלם לא היה די בּנזין לשם נסיעה כּזאת, וּכבר נשמע הדבר, כּי בּדרך אין בּכלל להשׂיג בּנזין. התחלנוּ, איפוֹא, לחפּשׂ בּנזין. אוּלם היהוּדי ההוּא נחפּז, צלצל אלי כּמה

פּעמים, וכאשר נזדמן לוֹ נהג אחר עמד ויצא לדרך. וּמאחר שלא היוּ בּרשוּתנוּ אלא כּשלוֹשים ליטר בּנזין, ואלה לא היוּ מספּיקים גם לאוֹטוֹ אחד בּנסיעה כּזאת, נשארנוּ ללוּן בּוארשה בּלילה השני. וּבערב נתבּשׂרנוּ בּשׂוֹרוֹת רעוֹת מפּי אנשים שחזרוּ מן הדרך. כּל הדרכים מלאוֹת אנשים, עגלוֹת, אוֹטוֹמוֹבּילים. שוררת אימה גדולה. הצבא נוטל מן האזרחים את העגלות והאוטומובילים. הרבה מכוניות נתעכּבוּ בּדרך מחוֹסר בּנזין. בּכלל, אין להשׂיג בּדרך שוּם מזוֹן, אף לא מי־שתיה, כּי דללוּ המים בּבּארוֹת. בּיוֹם רוֹדפים המטוֹסים הרצחניים של הגרמנים אחרי הפּליטים ויוֹרים בּהם בּמכוֹנוֹת־יריה וּכבר יש קרבּנוֹת הרבּה. אכן, סיכּוּיים טוֹבים!

ממחרת בּבּוֹקר, בּשש שעוֹת, חזר אוֹתוֹ מחזה עצמוֹ: רעש האוירוֹנים, רעם התוֹתחים, מכוֹנוֹת־היריה, המקלעים. בּני־אדם התחילוּ מתרגלים למצב. שוּב בּיקשנוּ לקנוֹת בּנזין, אבל נראה הדבר, שלא יעלה בּידנוּ לצאת לדרך. נגזר עלינוּ להשאר בּוארשה יחד עם כּוּלם. יצאנוּ אל הרחוֹב לקנוֹת צרכי אוֹכל: דגים מלוּחים, אוֹרז, נקניקים, מלפפוֹנים חמוּצים. מזוֹן היוֹם וּקצת מלאי. המהדוּרוֹת המיוּחדוֹת של העתוֹנים שוּב מביאוֹת בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת: גאנדי משתדל אצל היטלר בּדבר השלוֹם! הבּריגאדה הראשוֹנה של אוירוֹני הצרפתים מוּכנה לצאת לפּוֹלין! ואֶסטאֶר־פּלאטה מתגוֹננת! ששה־עשׂר מטוֹסים גרמניים הוּפּלוּ! – וכיוֹצא בּאלה.

ג) בּוארשה הנצוּרה    🔗

ירדוּ על וארשה יריוֹת התוֹתחים הראשוֹנוֹת. על ידי הרדיוֹ נשמע הנאוּם של נשׂיא העיר סטאֶפאן סטאז’ינסקי: “את וארשה לא נמסוֹר לידי האוֹיב! על כּל אבן, על כּל לבֵנה, על כּל שעל אדמה נגן בּדמנוּ!” בּרחוֹבוֹת עוֹקרים את אבני המדרכוֹת וּמקימים מתרסים. לרוֹחב מַעברי רחוֹבוֹת מסוּימים מניחים את הקרוֹנוֹת הגדוֹלים של הטראַם. עוֹשׂים בּמלאכה נוֹצרים ויהוּדים יחדו. בּוֹלטים היהוּדים הלבוּשים ארוּכּים וּבהם זקנים ושׂיבה בּראשיהם. יוֹם השבּת היה יוֹם קשה. מן השמים נפלוּ פּצצוֹת ומן הארץ עלוּ יריוֹת תוֹתחים. השרברוּב נתקלקל בּכמה בּתים מחמת הפּצצוֹת. קשה היה להשׂיג לחם. כּל דבר נעשׂה קשה יוֹתר, אבל נמצאוּ תחבּוּלוֹת.

הלכתי עם אחיוֹתי אל בּית־הנתיבוֹת לקבּל את מטען חפציהן, ששלחוּ לוארשה מזאקוֹפּאנה וּמקריניצי, מקוֹמוֹת־המרפּא שישבוּ שם עד פּרוֹץ המלחמה. בּית־הנתיבות, שכּבר נחבּל בּחלקוֹ, היה מלא מזודוֹת, רבבוֹת מזודוֹת נערמוּ זוֹ על גבּי זוֹ. הפּקידים לא היה בּכוֹחם למצוֹא את המספּרים. האנשים רוֹצים בּעצמם לחפּשׂ, איש איש את שלוֹ, אבל מתוֹך שפעת המזודוֹת הדוֹמוֹת זוֹ לזוֹ אי אפשר היה להכּירן. הצעתי למיין את המזוָדוֹת לפי תחנוֹת־המשלוֹח, מה שיקל למצוֹא את המספּרים, אבל הפּקידים היוּ מבוּלבּלים וּמזוּעזעים על ידי הפּצצוֹת של הגרמנים, שקלעוּ אל בּתי־הנתיבות. וסוֹפוֹ של דבר היה, כי רבבוֹת מזודוֹת נשׂרפוּ אחרי כן.

בּית־דירתה של אחוֹתי בּרחוֹב זלוֹטה 47 עוֹמד לא הרחק מקו מסילת־הבּרזל וּממחלקת הדוֹאר “וארשה 2”. מקוֹם זה היה מטרה תמידית למפציצים ולתוֹתחים של הגרמנים. בּראוֹתי כּי המקוֹם נעשׂה מסוּכּן יוֹתר ויוֹתר, חשבתי כּי עלינוּ למהר ולצאת ממנוּ. אחוֹתי וגיסי לא יכלוּ להפּרד חיש מדירתם המרוּוחה, מה שאין כּן אנו הפּליטים. הלכתי אל דוֹדי אליעזר ליפּסקי בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה 137 ושם יִחדוּ לנוּ לדירה את חדר ההנהלה בּקוֹמה התחתוֹנה. ראיתי את דירתי החדשה “מבּחינה אסטרטגית” וּמצאתי כּי כּאן, בּחדר הזה, נוּכל לעמוֹד. הבּית בּנוּי איתן, בּעל שש קוֹמוֹת ותקרוֹת חזקוֹת בּין קוֹמה לחברתה. לא כּל פּצצה יש בּכוֹחה לחדוֹר דרך כּל שש התקרוֹת עד לחדרי. ועם זה איני דר בּמרתף, שיש שם סכּנה של מפּוֹלת. בּפני יריוֹת של תוֹתחים מגינוֹת עלי החוֹמוֹת הגבוֹהוֹת והחזקוֹת מסביבי. וּבכן, לפי כּל חשבּוֹנוֹת האסטרטגיה, בּחרתי לי את המקוֹם המעוּלה בּיוֹתר בּמצב, שאנוּ שרוּיים בּוֹ. לקחנוּ, אני ואחיוֹתי והמשרתת, את צרוֹרוֹתינוּ על שכמנוּ, ועברנוּ לשבת בּדירתנוּ החדשה. התחלנוּ להסתדר. פּרשׂנוּ מזרוֹן גדוֹל על הקרקע: די והוֹתר בּשביל חמישה אנשים לשכּב, אם לא לאוֹרך המצע הרי לרחבּוֹ. צרוֹרוֹתינוּ למראשוֹתינוּ, וּלאחר שעלה בּידנוּ לקבּל גם כּרים קטנים – מה לנוּ עוֹד? אחרי כן רכשנוּ לנוּ דליים, קערוֹת, כּוֹסוֹת, קוּמקוּם ואֵילוּ קדרוֹת, כּדרך בּעלי־בּתים בּמשק חדש. בּינתים נפגעוּ בּאוֹתוֹ ערב הרבּה בּתים בּכמה רחוֹבוֹת ורחוֹב זלוֹטה בּתוֹכם, ושׂמחנוּ על חילוּף דירתנוּ. כשאר אנשי וארשה השתמשנוּ בּשעוֹת ההפסקוֹת של ההפצצה לקנוֹת מלאי של מיצרכים, שהלכוּ ואזלוּ מן החנוּיות. כּוּלנוּ עמדנוּ בּשוּרוֹת כּחיילים, קנינוּ כּל מה שאפשר היה להשׂיג. על הקשיים בּבישוּל התגבּרנוּ בּקנית מכוֹנת־בּישוּל חשמלית. אוּלם המצב בּעיר הוּרע משעה לשעה, נתרבּוּ יוֹתר ויוֹתר יריוֹת המפציצים והתוֹתחים. שבתי וראיתי, כּי “המבצר” שלי אם, אמנם, מבּחינה אסטרטגית הוּא איתן, אבל הוּא עוֹמד בּמקוֹם המוּכן לפּוּרענוּת: ממוּלוֹ בּנין של P.K.O.(שאחרי כן השכּינוּ בּוֹ את המַטה הראשי להגנת וארשה); מאחוֹריו, בּרחוֹב ז’אֶלנה, עוֹמדים הבּנינים של הרדיוֹ והטלפוֹנים. ועל כּן היה מרכּז זה מטרה ליריוֹת רבּוֹת. אמנם, כּאן היתה אש חזקה של ההגנה: מכוֹנוֹת־יריה על הגגוֹת, תוֹתחים בּגן הסאכּסי, לא הרחק מזה, אבל דוקא משוּם כּך משך המקוֹם הזה אליו תשׂוּמת לב המיפקדה של המצוֹר, שנעשׂה מטרה ליריוֹת תדיר. אני התרגלתי למחשבה, כּי אפשר שהמצוֹר יִמשך ימים רבּים – מצוֹר מאדריד נמשך שנתים – ויש הכרח לחיוֹת בּתנאים אלה, אוּלם אחיוֹתי לא יכלוּ לסבּוֹל את הדבר גם בּרעיוֹן, והפּעם לא היה בידי לעזוֹר להן בּמאוּמה. בּבּית הזה נמצא המרכּז של “בּאטא”, שסידר בּמרתף הענקי שמתחת לבית־המסחר מקלט, אבל זה היה רק בשביל פּקידיהם וּפוֹעליהם עם משפּחוֹתיהם, ולא עלה בּידי להשכּין שם את אחיוֹתי. בּאוֹתוֹ בּית נמצא גם בּית־המסחר לפּרווֹת של מר בּריסקין, שאף הוּא היה לוֹ מרתף גדוֹל, שעד עתה היה בּוֹ בּית־מלאכה לפרווֹת, וגם שם התחילוּ מתקינים מקלט. אחיוֹתי עזרוּ בּסידוּר המקלט הזה והתישבוּ בּתוֹכוֹ. אך אני הוֹספתי לשבת בּמבצרי ולדאוֹג לצרכי אחיוֹתי, שכּמעט לא עזבוּ את מקלטן. נעשׂיתי מוּמחה לעניני מטבּח. – בּישלתי והגשתי סעוּדוֹת לא רק בּשביל אחיוֹתי, אלא בּשביל כּמה מיוֹשבי המרתף הזה, שמספּרם הלך ורב, ושלא הרהיבוּ עוֹז לעזוֹב את מקלטם. פּעמים חילקתי כּשלוֹשים מנוֹת.

כּמעט כּל הגברים מיוֹשבי הבּית יצאוּ את וארשה, עד כּי רוֹב ועד O.P.L. היוּ נשים. המצב נעשׂה רציני, העבוֹדה אחראית וקשה יוֹתר ויוֹתר וּבידי הנשים לא היה כּוֹח לעשׂוֹתה. הבּית, על החוֹמוֹת הגדוֹלוֹת והחזקוֹת, משך אליו את העוֹברים והשבים, שבּיקשוּ להם מחסה. מספּר הפּליטים הלך וגדל, מה שהגדיל והגבּיר את האחריוּת והתפקידים של חברי O.P.L., וּלפי שהנשים לא עצרוּ כּוֹח לשׂאת את המשׂא הכּבד הזה, נפל על שכמם של הגברים המעטים.

ד) הגנת וארשה וימי המצוֹר    🔗

מידת סקרנוּת שבּי – מכּירי יוֹדעים כּי בּמאוֹרעוֹת בּארצנוּ, מתרפ“א עד תרצ”ט, הייתי נדחק תמיד להיוֹת בּמקוֹמוֹת הסכּנה – היא שגרמה לי, כּי בּשעוֹת הפּנאי מעבוֹדה בּועד O.P.L. לא יכוֹלתי להתגבּר על עצמי והוּכרחתי לצאת למקוֹמוֹת הסכּנה ולראות כּל דבר בעיני. גם בּכל התקפת־אויר רגיל הייתי לעמוֹד ליד השער, בּסוֹככי על ראשי, וּלהתבּוֹנן אל האוירוֹנים ואל תוֹתחי ההגנה, כּמוֹ בּשעת התחרוּת בּכדוּרגל. שוּם דבר לא הפחיד אוֹתוֹ, גם כּשראיתי אנשים שנפגעוּ מרסיסים וּמתוּ. כּשאני מעלה עתה על לבּי את כּל הסכּנוֹת, שיצאתי מהן בּשלוֹם, אני רוֹאה עתה, כּמה שׂיחק לי מזלי.

האוירוֹנים טסוּ בּקבוּצוֹת, בּשלוֹשה, בּתשעה, בּשבעה־עשׂר, בּשלוֹשים וּשלוֹשה, וּפעם מניתי שבעים וּשלוֹשה בּבת אחת. הם הגבּיהוּ טוּס מחמת תוֹתחי ההגנה, ירדוּ אחד אחד, זרקוּ מטענם וחזרוּ ועלוּ. לעתים רחוֹקוֹת קלעוּ אל המטרה. רבּוֹת התבּוֹננתי בּזמן שקלעוּ אל P.K.O. ומן הגג ההוּא ירוּ בּתוֹתחי זאֶניט. שוּם פּצצה מן האויר לא קלעה ישר אל המטרה. בּכוונם אל תחת הרדיוֹ בּרחוֹב ז’אֶלנה, פּגעוּ רק בּמקוֹמוֹת סמוּכים. והוּא הדין בּיריוֹת מתוֹתחי ההגנה. התבּוֹננתי וראיתי, כּי הכּדוּרים נפלוּ תמיד בּסמוּך, אוֹ קרוֹב אוֹ רחוֹק מדי, אוֹ למעלה אוֹ למטה מדי. אוֹתה שעה הייתי כּמחוּשמל. שכחתי לגמרי, כּי משׂחק אני בּסכּנה גדוֹלה, ועמדתי והתבּוֹננתי. וּכשׂיחקה לי השעה, וראיתי שירוּ אל המטרה ולא החטיאוּ, לא היה קץ לאשרי. עד כּי נכוֹן הייתי להקריב הכּל. יריוֹת הארטילאֶריה, שהתחילוּ מגרוּיאֶצקה וּמוֹקוֹטוֹב בּצוּרה חלשה, התגבּרוּ והתרחבוּ, עד שהקיפוּ את העיר מכּל צדדיה. אחוּז גדוֹל מכּדוּרי התוֹתחים לא התפּוֹצצוּ. בּין האוּכלוֹסיה התהלכוּ שמוּעוֹת, שלא היוּ אלא בּדוּתוֹת, כּי בּתוּך הרימוֹנים שנעשׂוּ בּצ’כיה נמצאוּ פּתקאוֹת של פּוֹעלים צ’כיים, שכּתבוּ, כּי בכוָנה זייפוּ את תרכּוֹבת הרימוֹנים שלא יתפּוֹצצוּ, בּחוּסם על האוּכלוֹסיה הפּוֹלנית.

משפעת המאוֹרעוֹת, השמוּרים בּזכרוֹני, ארשוֹם רק קצת, שיש בּהם כּדי לתת, בּמעט אוֹ בּהרבּה, תיאוּר מן החיים הקשים והנוֹראים שעברוּ עלינוּ והשפעתם שהשפּיעוּ על האנשים. בּכלל, “הגנת וארשה” היא פּרק בּדברי הימים שראוּי להכּתב בּאוֹתיוֹת של זהב. אף כּי הכּוֹחוֹת של האוֹיב עדיפים היוּ, בּיחוּד בּאויר, שחסרוּ לוארשה בּכלל, ואף כּי ההכנה הטכנית של צבא־המצוֹר הגרמני היתה מוּשלמת, לא הניחוּ “מגיני וארשה” את הגייסוֹת הגרמניים שיִכּנסוּ לתוֹך העיר. בּלי הפסק הלכוּ ורבּוּ שוּרוֹת המתנדבים, נוֹצרים ויהוּדים, בּיחוּד ממפלגוֹת השׂמאל וּמחוּגי הנוֹער, “פּ.פּ.ס.”, “בּוֹנד”,

“פּוֹעלי־ציוֹן”, “החלוּץ”, “מכּבּי” ואחרים. עמדוּ בּמערכה אנשים, שמימיהם לא עבדוּ בּצבא ולא ידעוּ צוּרת רוֹבה, רק בּכידוֹנים בּלבד נלחמוּ והבריחוּ את הגרמנים, המפחדים מפּני קרב כּידוֹנים. ראיתי הרבּה אנשים גבּוֹרים והרבּה מעשי גבוּרה של אנשים פּשוּטים, ואילוּ בּאתי לתאר אף חלק קטן מהם לא הייתי מספּיק. כּדוּגמה אזכּיר מעשׂה צעיר לוֹדזאי ושמו לאוּפאֶר, שהעמיד עצמוֹ כּמתנדב להגנת וארשה. מצאתיו בּרחוֹב זלוֹטה אצל דוֹדתוֹ בּזמן שקיבּל חוֹפש לעשׂרים וארבּע שעוֹת לאחר קרב־כּידֹונים קשה בּמשך ימים אחדים. הוּא הראה לי כּתמי־דם על בּגדי־הצבא שלוֹ ועל שני הכּידוֹנים, אחד על הרוֹבה והשני ליד החגוֹרה שעליו. הוּא היה עייף מאד ושכב לנוּח, בּבקשו שיעירוּ אוֹתוֹ. הוּא ישן שינה עמוּקה, עד שאי אפשר היה להעירוֹ. פּתאוֹם נתעוֹרר מעצמוֹ, ּובראוֹתוֹ כּי השעה מאוּחרת בּרח מן הבּית ולא רצה לטעוֹם אוֹכל. הוּא לא חזר עוֹד. (לימים, כּשעזבתי את וארשה, בּיקשה אוֹתי דוֹדתוֹ, כּי אמסוֹר בּלוֹדז לאשתוֹ וּלאמוֹ, כּי בּגדיו האזרחיים נמצאים אצלה. כּעבוֹר שבוּעוֹת אחדים, בּהיוֹתי אצל אמוֹ בּלוֹדז, סחה לי, כּי שני בּניה נמלטוּ מלוֹדז, בּימי ה“נדידה”, יחד עם שוֹער הבּית. הבּן הצעיר חזר יחד עם השוֹער מן הדרך ונעצרוּ על ידי הגרמנים, שהחזיקוּ בּהם תחת כּיפּת הרקיע יחד עם עוֹד אלפי אנשים שנתפּשׂוּ, ולא נתנוּ להם לאכוֹל ולשתוֹת. בּרעבוֹנם אכלוּ האנשים עשׂב ועלי העצים. הבּן הצעיר שב לביתוֹ כּשהוּא חוֹלה קשה בּדיזינטאֶריה וּמת בּמחלה זוֹ. הבּן הבּכוֹר עמד בּינתים בּמלחמה כּמתנדב בּהגנת וארשה ונפצעה שם רגלוֹ והוּא שוֹכב בּבית־החוֹלים בּלוֹביץ'. אשתוֹ שוֹמרת ליד מטתוֹ, וּבשבוּע הבּא ישוּב, אם ירצה השם, כּמעט בּריא. רק עתה מסרתי לה מה שנוֹדע לי עליו מפּגישתי עמוֹ בּוארשה). וכן אזכּיר כּי פּעם אחת עמדתי סמוּך למקוֹם המגינים ליד מוֹקוֹטוֹב וראיתי את הסכּנה הגדוֹלה, שבּה שרוּיים הגבּוֹרים. סמרוּ שׂערוֹת ראשי. מצאתי לי מחסה מאחוֹרי גדר אבנים של גן ירקוֹת. התבּוֹננתי, כּיצד התוֹשבים העזים שמים נפשם בּכפּם וּבאים הלוֹם ללקט מעט תפּוּחי־אדמה למאכל. אשה עניה קרוּעת בּגדים, ועמה נער קטן, זחלה על ידיה ורגליה ולקטה לתוֹך שׂק קטן מעט בּוּלבּוּסין. חייל גרמני קלע אליה וכדוּר פּגע בּנער, שפּתח בּזעקה. האשה השוֹכבת צעקה: “בּשם האם הקדוֹשה, הצילוּ!” קראתי אליה, שתגרוֹר את הנער אל הגדר, ואעזוּר לה. אבל היא היתה חסרת ישע ושעה רבּה עברה, ועד שהגישה את ילדה אל הגדר כּבר מת. איש־צבא ניגש אלי ואמר: “אם חייך יקרים לך, מוּטב שתלך הבּיתה!” משתעשע אתה עם השׂטן. חס אני על שׂיבת ראשך". בּדרכי חזרה התבּוֹננתי על הכּביש, שהיה חתוּר מתחתיו וראשי המוֹקשים בּלטוּ מלמעלה.

המצב נעשׂה קשה יוֹתר ויוֹתר בּכל המוּבנים. לא היה לא לחם, לא מים, לא צרכי מזוֹן. כּל צעד יש בּוֹ סכּנה. מכּל פּינה אוֹרב המות. כּל לילה צריך לקוּם בּשעה 3 ולרוּץ להתיצב בּתוֹר, כּדי לקבּל קילוֹ לחם שחוֹר, לא אפוּי, שמראהוּ כּחֵמר, וּלסכּן את החיים. פּעמים היינוּ עוֹמדים 8־6 שעוֹת וּלבסוֹף חסר לחם וּמוּכרחים היינוּ לשוּב הבּיתה ריקם. פּעם אחת עמדתי לפני מאפיה בּתוֹר בּארבּע אחר חצוֹת הלילה. התוֹר נמשך מרחוֹב טוּארדה עד גראַניצ’נה. בּאחד הבּתים בּככּר גז’יבּוֹב, מרחק שני בּתים, פּגע פּגז בּקוֹמה השניה. הרבּה אנשים מן העוֹמדים בּתוֹר נהרגוּ מגוּשי החוֹמה שנפלוּ על ראשיהם. לשעה קלה נסוּ ונמלטוּ האנשים, אך מיד חזרוּ ועמדוּ בּתוֹר, כּאילוּ לא אירע כּלוּם. אחדים השתמשוּ בּהזדמנוּת ותפסוּ בּתוֹר מקוֹמוֹת קרוֹבים יוֹתר. כּך נהרגוּ אנשים בּעמדם בּתוֹר בּרחוֹב זלוֹטה ליד אטליז, שגם אני עמדתי בּוֹ לא רחוֹק ממקוֹם נפילת פּצצה. אכן, עוֹמדים לנגד עיני הקרבּנוֹת שראיתי בּכל רחוֹבוֹת וארשה. וּבהעלוֹתי בּזכרוֹני את מראה העיר בּימים ההם אני רוֹאה רק מתים וּפצועים בּרחוֹבוֹת, בּחצרוֹת, בּגנים, בּכּכּרים. עיר של בּתי־קברוֹת. להשלמת התמוּנה הנוֹראה אזכּיר את הרוֹשם שעשׂה בּי חג הנוֹצרים “הזכּרת נשמוֹת”, שבּוֹ נוֹהגים הנוֹצרים להדליק נרוֹת על קברי הקרוֹבים בּבתי־העלמין. הפּעם, מפּני שוארשה כּוּלה היתה מכוּסה קברים, הוּדלקוּ נרוֹת על הקברים בּכל מקוֹם בּעיר. והנרוֹת הדוֹלקים יחד עם חרבוֹת הבּתים התמזגוּ כּמראה עיר מתה עם קברים של קרבּנוֹת שחוּטים, והאנשים שהיוּ בּרחוֹבוֹת נראוּ כּקרוֹבים שבּאוּ “לקבר אבוֹת”.

אלפי אנשים נחנקוּ תחת המפּוֹלת וּבתוֹך המרתפים. בּמקוֹמוֹת רבּים חפרוּ והוֹציאוּ את המתים וּבבתים אחרים נשארוּ שוֹכבים זמן רב. אי אפשר היה לעבוֹר מפּני הריח הרע של הגוּפוֹת המרקיבוֹת. מתחת החרבוֹת נשמעוּ קוֹלוֹת חנוּקים, אבל לא רבּים הצילוּ המצילים מחמת היריוֹת של התוֹתחים והאוירוֹנים שלא פּסקוּ. אין בּכוֹחי למנוֹת ולספּוֹר את מראוֹת האימים שראוּ עיני בּימים ההם – הרוּגים, פּצוּעים, מרוּסקים. אני רוֹשם מקרים אחדים, שנחרתוּ עמוֹק בּזכרוֹני: פּעם אחת בּשעת שירוּתי, לאחר התקפת אוירוֹנים, בּאוּ אל בּיתנוּ שני זוּגוֹת. זוּג אחד הלכוּ שלוּבי זרוֹע כּילדים, הזוּג האחר נהג ילד קטן. כּוּלם מכוּסים שכבה עבה של אבק שחוֹר־אפוֹר. נראה בּהם רק לוֹבן העינים והשינַיִם. הם בּיקשוּ מים, שטפוּ את הפּה, פּלטוּ גוּשי רפש שחוֹר כּזפת. אשה אחת שאלה את אישה: “כּיצד ירדנוּ? הלא היינוּ בּקוֹמה השלישית?” – “איני יוֹדע” – מוֹשך הבּעל בּכּתפים. כּפי שנתבּרר, הרסה פּצצה בּית בּרחוֹב שויאֶנטוֹקז’יסקה, והאנשים האלה גלשוּ יחד עם המפּוֹלת בּהצלחה רבּה כּזאת, עד שיצאוּ בּלא פּגע. פּתאוֹם קראה האשה, שהחזיקה בּילד: “מה לי לעשׂוֹת בּילד הזה? הוּא נפל לידי בּשעה שירדתי מעל המפּוֹלת. לא שלי הוּא!” איש צעיר אשר שמע את הדבר אמר: “ממוּל בּבנין P.K.O. צוֹעקת אשה, כּי אבד הילד שלה”. לקחתי את הילד על זרוֹעוֹתי ועברתי בּמרוּצה אל P.K.O., והנה נכוֹן הדבר: מצא הילד את אמוֹ. אל הבּית ההוּא עברוּ גם “שׂרידים” של שלוֹשה בּתי־חולים שהוּפצצוּ, רוֹפאים אחדים, אחיוֹת וכמה חוֹלים שנשארוּ בּחיים. נמסרוּ לרשוּתם חדרים אחדים. בּערב בּאה משפחה שלמה של יהוּדים מן הדוֹר הישן, כּוּלם פּצוּעים, זה בראשוֹ וזה ברגלוֹ, וזקן אחד שנשבּרה ידוֹ סבל יסוּרים נוֹראים, כּוּלם שוֹתתים דם. הכנסתים לחדר, שבּוֹ היה רוֹפא מנתח. בּראוֹתוֹ את הפּצוּעים, פּתח בּגערה אלי: “למה הבאת לי חוֹלים וּבידי אין שוּם מכשיר, שוּם סמי רפוּאה, שוּם חוֹמר לתחבּוֹשוֹת. מה אעשׂה להם?”

מסרתי לידוֹ את ארגז־הרפוּאוּת של O.P.L. ואספתי בּין השכנים סדינים לשם חוֹמר־תחבּוֹשת. מחמת המספּר הרב של האנשים, שהיה עלי לכלכּלם, הלך ואזל המלאי שלי. שוּב היה צוֹרך לקנוֹת מיצרכים, מה שאי אפשר היה בּשכוּנתנוּ. החלטתי ללכת למוֹקוֹטוֹב. נצטרפה אלי בּת־דוֹדי, אשה בּעלת מרץ ועשוּיה לבלי חת, כּדי לקנוֹת גם בּשביל הוֹריה לבית ליפּסקי, ועמנוּ הלכה גם המבשלת שלנוּ. היתה שעה 5 לפנוֹת בּוֹקר אחרי לילה של יריוֹת־מקלעים איוּמוֹת. בּהגיענוּ לפרשת הרחוֹבוֹת ירוּסַלימסקי וּמַרשלקוֹבסקה, כּמעט שלא הכּרנוּ את המקוֹם שהיה, בּלילה שעבר, מטרה ראשית לתוֹתחים הגרמניים. על כּל שעל, בּכל מקוֹם שנשׂאנו עינינוּ, היוּ מוּטלים הרוּגים וּפצוּעים, אברי־גוּף שוֹתתים דם. אמרתי לבת־לויתי, כּי אין לבּי נוֹתנני בשעה זוֹ לבקש מזוֹן וּמוּטב שנשוּב. על פּי עצתה סרנוּ אל בּית אחוֹתה זילבּרשטיין, שדרה לא הרחק. בּעמדנוּ ליד שער הבּית, בּאוּ בּמרוּצה שלוֹשה חיילים פּוֹלנים. אחד מהם רקק בּבוּז וּבקריאה: “לעזאזל! בּוארשה רע המצב יוֹתר מאשר בּחזית! שם אנוּ רוֹבצים בּתוֹך החפירוֹת ואין עינינוּ רוֹאוֹת טביחוֹת כּאלה. הלא פּה גיהנוֹם! ועל הכּל הרעב. שם האיש הזריז משלנוּ, בּשעה שהוּא רעב, נכנס לבּתים העזוּבים מיוֹשבי הפּרבּרים וּמוֹצא שם מלאי של מזוֹן: בּיצים, חמאה, נקניקים, שימוּרים, גם כּוֹס יי”ש. אוֹכל ושוֹתה, אחרי כן מתרחץ, מחליף את הלבנים המלוּכלכים – וחוֹזר אל המחנה. ואילוּ פּה נגוַע בּרעב. חבריא, נשוּב!"

עלינוּ לביתוֹ של זילבּרשטיין, נחנוּ שם מעט, אחרי כן שלחנוּ את המבשלת הבּיתה, ואנוּ יחד עם בּני בּית זילבּרשטיין הלכנוּ למוֹקוֹטוֹב “לשבּוֹר שבר”. קנינוּ שם מלוֹא שׂקינוּ תפּוּחי־אדמה, כּרוּב, עגבניוֹת, הכּל בּמחיר גדוֹל מאד, ויצאנוּ לדרך לשוּב הבּיתה. בּני זילבּרשטיין הזמינוּ, בּדרך פּרוֹטאֶקציה, כּכּר לחם ונשארוּ מחכּים שם, ואנוּ עזבנוּ את מוֹקוֹטוֹב. בּשעה 11 בּערך, בּהיוֹתנוּ בּדרך, שוּב נפתחוּ יריוֹת מקלעים. ירד בּרד רימוֹנים. הרחוֹב היה מכוּסה רסיסי כּדוּרים. מי שהעֵז לצאת החוּצה נפגע. הרוּגים וּפצוּעים על כּל צעד. לשעה קלה מצאנוּ מקלט, אך ראיתי, כּי אם נבקש להשאר כּאן, הרי כּאילוּ בּיקשנוּ לשׂחק עם מלאך־המות, והחלטנוּ לנוּס. לאחר נפילת כּדוּר אחד רצנוּ דקוֹת אחדוֹת עד היריה השניה. וכך רצנוּ בּדרכי סכּנה בּאין מגן וּמחסה. אמרתי אל בּת דוֹדי, כּי היא תרוּץ לשׂמאל ואני לימין, ואם יפגע בּנוּ רסיס, לא נמוּת שנינוּ בּבת אחת. עברנוּ בּשלוֹם את מקוֹם הפּוֹרענוּת, וּבמרחק־מה כּבר היה שקט, ואנוּ הגענוּ שלמים הבּיתה. הבּגדים על גוּפנוּ נזלוּ מים, כּאילוּ התרחצנוּ בּמלבּוּשינוּ בּנהר. בּעמל רב שבה אלינוּ רוּחנוּ. בּיום ההוּא ראיתי מחזה נוֹרא, שאיני יכוֹל לשכחוֹ: שוֹכבת אשה חסוֹנת־גוּף וּמחזיקה ליד שדה תינוֹקת. על ידה עוֹמדת ילדה כּבת שש אוֹ שבע וצוֹעקת אליה: “אמא’לה, קוּמי! ניוּשא הלא אינה יכוֹלה לרוּץ לבדה! השוֹמעת אַת, אמא? קוּמי!” לא ניכּר היה כּלל, כּי משהוּ אירע לאשה זוֹ. ניסיתי להקים את האשה – ורק עכשיו ראוּ עיני דרך מטפּחת־ראשה את כּל מוֹחה יוֹצא לחוּץ. אשה אחרת הוֹציאה את הילד מבּין זרוֹעוֹתיה. אוּלם הילדה הקטנה לא אבתה להאמין, כּי אמה מתה. היא אינה רוֹצה להניח את אמה מתה. היא מבינה רק זה, שאמה יש לה תינוֹק ומחוּיבת היא להוֹסיף ולחיוֹת למענוֹ. היא אינה בּוֹכה, היא מדברת בּהגיוֹן, בּינתה לא התבּלעה. אמא מוּכרחה להוֹסיף ולחיוֹת. דברי הילדה הזאת מצלצלים בּאזני לעתים קרוֹבוֹת.

אחותי האֶלה ואישה נוֹכחו לדעת, כּי דירתם בּרחוֹב זלוֹטה עוֹמדת בּמקוֹם סכּנה (לאחר שנפלוּ שם כּמה קרבּנוֹת מכּדוּרי המקלעים). תחילה עברוּ לגוּר אל גיסם בּרחוֹב נוֹבי־שויאט, אך הם נסו מן הפּח אל הפּחת, כּי בּוֹ בּיוֹם נהרגה שם המשרתת של בּיתם ליד חלוֹן, ולכן נמלטוּ גם משם, וּבאחרוֹנה, בּאוּ יחד עם אחיוֹתי, גיסי וגיסוֹתי, בּאוּ אלינוּ לבקש מחסה ממות.

המצב הרע הגיע לשׂיאוֹ הנוֹרא. וארשה נשארה ללא מים, ללא גז, ללא חשמל וּללא צרכי מזוֹן. רע מכּל, כּי לא היוּ מים. פּרצוּ שׂריפוֹת בּכל העיר ולא היתה אפשרוּת לכבּוֹתן. הכּבאים עבדוּ בּכל מרצם, שׂמוּ נפשם בּכפּם, ורבּים מהם נהרגוּ בּשעת עבוֹדתם, כּי הגרמנים ירוּ עליהם בּשעת כּיבּוּי האש. אבל למרוֹת כּל הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת, החליטוּ מגיני וארשה שלא למסוֹר את העיר לידי האוֹיב. נשׂיא העיר, סטאַז’ינסקי, שהיה סמל ההגנה, הוֹציא פּקוּדה, כּי כּל בּתי־המסחר מחוּיבים להיוֹת פּתוּחים לפני התוֹשבים. מי שיסגוֹר את חנוּתוֹ, תוּחרם סחוֹרתוֹ. פּקוּדה זוֹ היתה נבוֹנה, מפּני שבּבתי־המסחר עוֹד היוּ מיצרכים רבּים, שיכלוּ להקל את המצוּקה. מוּטב שיֵהנוּ הבּריוֹת מכּל זה מאשר ישׂרף בּאש. בּרוּר היה, כּי אנוּ מנוּתקים מכּל העוֹלם ואין תקוה לקבּל עזר מן החוּץ. נשארה רק תקוה אחת, כּי הצרפתים ינחלוּ נצחוֹן, אז יהיוּ הגרמנים מוּכרחים להוֹציא חלק מן הצבא מוארשה. הצבא הפּוֹמאֶראני, שהראָה מעשׂי גבוּרה, בּהלחמו עם אוֹיב חזק וּמזוּין ונעזר בּכוֹחוֹת עצוּמים, בּעוֹד אשר הפּוֹלנים היוּ מנוּתקים ויכלוּ לסמוֹך רק על עצמם, בּאין להם לא כּוֹחוֹת־עזר ולא כּוֹחוֹת־תעוּפה – אוֹתוֹ צבא פּרץ את קו המצוֹר הגרמני וחדר לוארשה. זה היה מעשׂה יוֹצא מן הכּלל. אחרי קרבוֹת קשים ללא הפסקה, בּתנאים קשים כּאלה, בּחרוּ בּדרך של סכּנה להבקיע אל העיר הנצוּרה ולא להכּנע. רבּים מהם היוּ פּצוּעים, אך לאחר שחבשוּ פּצעיהם שבוּ אל המערכה. ועתה הם עוֹמדים להגן על וארשה. התוֹשבים קידמוּ את הגיבּוֹרים בּחיבה וכבוֹד. אמנם, הבינוּ, כּי יש צוֹרך לתת להם מעט מנוּחה, אבל המצב לא הרשה זאת, והחיילים נחלקוּ מיד למקוֹמוֹת שוֹנים לשם הגנת העיר. הם הוֹסיפו אומץ ותקוה, והעיר המשיכה בּמלחמתה, למרוֹת כּל האיוּמים וכל הטרוֹר של הגרמנים, וגרמה לאוֹיב אבידוֹת רבּוֹת. בּינתים קיבּלנוּ את הבּשׂוֹרה, כּי הצבא האדוֹם עוֹלה על פּוֹלין ממזרח. הדבר עשׂה רוֹשם נוֹרא.

דאגוֹת הכּלל לא יכלוּ להשכּיח את דאגוֹת הפּרט. הלכו ורבּוּ הקשיים לכלכּל את אחיוֹתי וכל המשפּחה שגדלה. בּאין לנוּ לא גז ולא חשמל, היה עלי להשתמש בּעצים לשם בּישוּל, וקשה היה להכין סעוּדה הגוּנה לנפשוֹת רבוֹת.

חלק מן האוּכלוֹסיה, אלה שלא מצאוּ עוֹז בּנפשם לצאת החוּצה לבקש מזוֹן ושלא היה להם איש שידאג למחסוֹרם, והיוּ שרוּיים תמיד בּמגוֹר וּבפחד וּבסיוּט נוֹרא, בּאין פּת לחם לסעוֹד את לבּם, הלכוּ והתנַוונוּ בּרבוֹת הימים. מראה האנשים היה כּמראה מטוֹרפים. לא אכלוּ, לא ישנוּ, שכבוּ בתוֹך המרתפים, איש איש בּפינתוֹ, בּחוֹרוֹ, והרקיבוּ מזוּהמה. אוּלם האנשים המחוֹננים בּיתר מרץ מצאוּ דרכים לעזוֹר לעצמם. ואין צריך לוֹמר, ש“נערי הרחוֹב” עשוּ עסקים טוֹבים. הרי הכּל היה הפקר. והם השתמשוּ בּכך יפה יפה. לקחוּ ושׂמוּ בּכליהם מכּל הבּא לידם: סרדינוֹת, שימוּרים, יינוֹת, מטעמים. מימיהם לא עלה להם ה“עסק” בּקלוּת רבּה כּל כּך. לא היה צוֹרך לשבּוֹר מנעוּלים. דרך הפּרצוֹת שכּדוּרי המקלעים פּרצוּ בּקירוֹת וּבחלוֹנוֹת נכנסוּ לחנוּיוֹת המטעמים, שהיוּ בּוארשה לרוֹב, והוֹציאוּ משם שׂקים מלאים. לא היה להם צוֹרך בּסרסוּרים: הם מכרוּ ישר לצרכנים, קיבּלוּ מחירים גבוֹהים, כּי העם היה רעב ולא העֵז לעמוֹד על המיקח. ראוּ עצמם מאוּשרים, כּי הביאוּ להם את המזוֹן למרתפם. התגרנים הבינוּ יפה יפה, לאיזוֹ שכוּנה כּדאי יוֹתר להביא: למקוֹם “הלקוֹחוֹת המעוּלים”, אשר הזהוּב לא נחשב בעיניהם. וזאת לדעת, כּי הבּחוּרים הללוּ עבדוּ בּחריצוּת מרוּבּה. שטוּ כּדגים בּמים, עברוּ מחוּרבה לחוּרבה, תחת מטר כּדוּרים וּרסיסי פּצצוֹת, ולא נפגעוּ. הם היוּ מתבּדחים ואוֹמרים: “אין פּחד לנגד עינינוּ! הכוָנה לא לנוּ!” מלבד זאת נוֹצר “מסחר חדש” לגמרי. הסוּסים המסכּנים, שהיוּ מוּטלים הפקר, הרוּגים וּפצוּעים מכּדוּרים, מפּצצוֹת, מרסיסים, מאבני חוֹמוֹת וּמחוּטי חשמל – אוֹתם היצוּרים האוּמללים, שעבדוּ עבוֹדה קשה יחד עם האדם, סבלוּ ורעבוּ. מי נתן דעתוֹ, מי היה לוֹ פּנאי לטפּל בּהם וּלהאכילם? וּמאין יוּקח מספּוֹא להם? גם מים לשתוֹת קשה היה להשׂיג. הם היוּ מוּטלים, איפוֹא, כּל הזמן תחת כּיפּת השמים, וירדוּ עליהם מות וּכליה. לעתים רחוֹקוֹת היה מישהוּ חוֹמל וּמכניס את סוּסיו תחת קוֹרת גג אוֹ שער. וגם האפשרוּת לכך היתה נדירה, מפּני שהמקוֹם הראשוֹן הלא מיוּעד לבני־אדם. הלב כּאב למראה היצוּרים האוּמלים המתרוֹצצים פּצוּעים ושוֹתתים דם. בּמצב זה השתמשוּ בּריוֹת גסוֹת, שהיוּ חוֹתכים מהם חתיכוֹת וּמוֹכרים בּזהוּב אוֹ בּשנים הקילוֹ “לפי אוּמדנה”, וּבני אדם היוּ קוֹנים, מבשלים ואוֹכלים וסוֹעדים את לבּם. מוּבן, שעשׂוּ זאת רק אלה שהיתה להם אפשרוּת לבשל. כּאלה היוּ לא רבּים. כּך היוּ פּני וארשה הנצוּרה. האחד אכל מטעמים, האחר בּשׂר סוּסים והשלישי סבל רעב כּל הימים.

פּעם אחת, לאחר יוֹם קשה של שירוּת, שכבתי לנוּח מעט – שינה לא נתתי לעיני בּכל ימי המצוֹר. פּתאוֹם פּגע כּדוּר תוֹתח בּמרפּסת מעל דלתי ונרתע ממוּל אל החוֹמה. מלחץ האויר נפרצוּ כּל הדלתוֹת וכל גוּפי כּוּסה מפּוֹלת, עפר וזכוּכית, עד שלא יכוֹלתי לפקוֹח עיני. היה חוֹשך. להדליק נר לא יכוֹלתי, כּי הדלתוֹת היוּ פּתוּחוֹת. בּרוֹב עמל זחלתי ושטפתי עיני, והדבר עבר בּשלוֹם. כּך התרגלוּ לכל וקיבלוּ הכּל בּאהבה.

היטלר ראה ונוֹכח לדעת, כּי בּכוֹח הצבא לא יכבּוֹש את וארשה ולכן החליט להשמיד את העיר ואוּכלוֹסיתה האזרחית. משש בּערב עד שש אוֹ שבע בּבּוֹקר היוּ יוֹרים על העיר ללא חמלה מאלף וחמש מאוֹת תוֹתחים מסוּגים שוֹנים; וּמשש אוֹ שבע בּבּוֹקר עד שש בּערב היוּ ממטירים על העיר מאוירוֹנים אלפי פּצצוֹת־בּערה וּפצצוֹת־נפץ רבּוֹת־משקל. פּעמים ירוּ לסירוּגים וּפעמים ירוּ יחדו. הם זרקוּ כּרוֹזים עם איוּמים, כּי אם העיר לא תיכּנע, תלך ותגדל ההפצצה. נפתח גיהנוֹם של אש! מים לא היוּ; הכּבאים והמתנדבים מבּין האזֹרחים הראוּ מעשׂי גבוּרוֹת, אבל אי־אפשר היה לכבּוֹת את האש. לעיני עברוּ מראוֹת התבערה הגדוֹלה. הנה נפלה הדליקה בּמגדל אשר בּפינת הבּית של “האֶרזאֶ”. להבוֹת כחוּלוֹת עלוּ בעד החלוֹנוֹת המוּארכים, לאט־לאט עברה האש למטה מחדר לחדר, מקוֹמה לקוֹמה עד למטה. מן הבּית הזה עברה האש אל הבּית הסמוּך וּמשם לחכה הלאה, עד אשר נשארוּ שלדים כּמוֹ פּנסים. והנה התחיל בּוֹער הבּית בּפתח מַרשלקוֹבסקה־פּרוּז’נה ונשׂרפה שוֹרה של בּתים עד הבּנין של בּית־מסחר גדוֹל למַנוּפקטוּרה A.B.C.. האש עברה לקוֹמה העליוֹנה. הלהבוֹת פּוֹרצוֹת דרך החלוֹנוֹת ודלתוֹת הגזוּזרה. אוּלם בּבית־המסחר למטה עוֹד לא פּגעה האש. ההמוֹן פּוֹרץ את דלת־הבּרזל וחוֹטף משם סחוֹרה. בּנוֹ של סוֹחר, בּעל מסחר דוֹמה לזה, הרגשתי בּעוול של גזלה ועשׂיתי נסיוֹן להבריח שוֹדדי רכוּש אחדים ולסגוֹר את הדלת. הם בּרחוּ רגע מפּנַי, בּחשבם כּי אני בּעל־הבּית, אוּלם בּראוֹתי, כּי ההמוֹן עוֹמד וּמחכּה ואינוֹ זז מן המקוֹם, קראתי לשוֹטר וזה ירה פּעמים אחדוֹת מרוֹבהוּ, אך האנשים לא פּחדוּ עוֹד מקוֹל יריוֹת, וּבינתים ראיתי, כּי בּית־המסחר עוֹמד להישׂרף, והלכתי משם. בּקרבת מקוֹם היה בּית־מסחר למעשׂי־צמר, והחלוֹנוֹת היוּ פּרוּצים. בּעד החלוֹנוֹת נכנסוּ אנשים וּבחרוּ להם צמר. אשה זקנה שלחה נער, שטיפּס ועלה על המדפים העליוֹנים והוֹשיט לה את הצמר הכּחוֹל־כּהה, שהיה לפי טעמה… הצמר, שידה השׂיגה לקחתוֹ מעל המדף התחתוֹן, לא מצא חן בעיניה מחמת צבעוֹ וטיבוֹ. בּבנין הבּוּרסה בּרחוֹב קרוּלאֶבסקה היוּ מחסנים של קמח וּפוֹלים שוֹנים. פּצצה פּגעה בּבּנין, ושוֹטרים זרקוּ משם שׂקי קמח וּפוֹלים וקראוּ לאנשים שיבוֹאוּ ויקחוּ כּאַוַת נפשם. אבל חלק גדוֹל מן הקמח הלך לאיבּוּד, בּשעה שהמוֹני אנשים גוועוּ בּרעב. וכן ראוּ עיני תבערה, שקשה לתארה גם בּדמיוֹן. ים גדוֹל של אש! היוּ יחידים, שהצליחוּ להציל את בּתיהם מן האש ולא נתנוּ לעצמם דין־וחשבּוֹן, כּי הם מסכּנים את חייהם בּעבוֹדה זוֹ. אך מעטים היוּ מאוּשרים כּאלה. לפי הסטאטיסטיקה נפגעוּ, בּמעט אוֹ בּהרבּה, ששים אחוּז מן הבּתים. משלוֹשים וחמישה עד ארבּעים אלף מן האוּכלוֹסיה האזרחית קיפּחוּ את חייהם. סבוּרני, שמספּרם גדוֹל יוֹתר, מפּני שבּוארשה היוּ הרבּה זרים, שהתחבּאוּ בּכל הבּתים בּין אנשים נכרים, ואי־אפשר היה כּלל לדעת, כּמה אלפים מאלה מצאוּ קברם תחת החרבוֹת. עד היוֹם יש משפּחוֹת, המקווֹת כּי הקרוֹבים שלהם, שנמלטוּ מבּתיהם, נמצאים בּרוּסיה, בּעוֹד אשר חלק מהם נספּוּ בּבּתים שנחרבוּ בּוארשה.

הסיבּוֹת העיקריוֹת, שהכריחוּ את מפקדת ההגנה של וארשה להסגיר את העיר, היוּ השׂריפוֹת. ב־27 בספּטמבּר בּבּוֹקר התחיל המשׂא־והמתן על דבר שביתת־נשק, שנגמר בּשתים־עשׂרה. חלק גדוֹל מן האוּכלוֹסיה, בּיחוּד הפּוֹעלים והיסוֹדוֹת השׂמאליים, התנגדוּ לכניעת העיר.

ה) אחר המצוֹר    🔗

שקטה הארץ… אך בּאזנים עוֹד יצלצל הרעש. אוּלם ההרגשה היא, כּי תם ונשלם. המוֹח, העצבים נרגעים קצת. אנשים יוֹצאים מן ה“חוֹרים”, מחלצים את העצמוֹת, נוֹשׂאים עיניהם לראוֹת אשר מסביב. כּל אחד מבקש דלי אוֹ כּלי אחר להביא מים מן הוייכּסל, מתרחצים, מסתרקים; גברים מתגלחים, מנקים בּגדיהם, נעליהם; נשים מתקשטוֹת וּמתפדרוֹת. עוֹלם חוֹזר למנהגוֹ. האדם מרגיש יוֹתר בּרעבוֹנוֹ וּמבקש מזוֹן, מעט חמין, מעט מרק. אבל יוֹתר מבּשר־סוּסים וּמלפפוֹנים חמוּצים אין בּנמצא, לפי שעה. תוֹשבי וארשה, שהמזל שׂיחק להם וּבתיהם יצאוּ שלמים בּמעט אוֹ בּהרבה, מתחילים להביא סדר בּדירוֹתיהם. ואלה שאבד להם מעוֹנם, מחמת התוֹתחים והפּצצוֹת, גם בּני ערים אחרוֹת, מבקשים להם גג לראשם. אך עוֹד לא הספּיקוּ לנוּח, עוֹד לא הספיק הלב להרגע מעצבּוֹ וּמרגזוֹ, והנה שוּב מוֹראים גדוֹלים.

הצבא הפּוֹלני התנפּל על שׂרידי החנוּיוֹת של מלבּוּשים וּמנעלים ושל סידקית. החיילים מחליפים בּגדיהם בּשערי הבּתים ונעשׂים “אזרחים”. מראה פּניהם של רוּבּם מעוֹרר צחוֹק, מפּני שהבּגדים אינם לפי מידתם וחלקיהם אינם הוֹלמים זה את זה. כּנשף של חג מסכוֹת. אחרים רצים וחבילוֹת בּידיהם ואינם יכוֹלים להחליט מה יעשׂוּ: אם להשאר בּמלבּוּשי הצבא אוֹ להחליפם בּמלבּוֹשי אזרח. המפקדה הפּוֹלנית לא התפּרקה. היא סמכה על היוֹשר של הגרמנים, כּי עמהם כּאנשי־צבא יתהלכוּ לפי החוּקים הבּינלאוּמיים. הרבּה עוֹברים לבוּשים מדים כּגבּוֹרים שמילאוּ חוֹבתם. מתי יכּנסוּ הגרמנים לעיר – אין יוֹדע בּדיוּק. אוֹטוֹמוֹבּילים בּוֹדדים חלפוּ על פני העיר בּחפּזוֹן. העצבּים דרוּכים. לאט־לאט תפסוּ קבוּצוֹת מיוּחדוֹת את בּניני הממשלה והתישבוּ בּהם. יוֹם הפּלישה הרשמית נקבּע ל־2 בּאוֹקטוֹבּר וּביקוּרוֹ של היטלר ל־5 בּוֹ.

הפּוֹלשים – חיילים שׂבעי־מנוּחה וּמקוּשטים וּמצעדם תהלוּכת פּאר. על הסדר שמרוּ גדוּדי שוֹטרים גרמניים, קוֹבעי פּלדה בּראשיהם ורוֹבים אוֹטוֹמאטיים על כּתפיהם, בּסיוּע של המשטרה הפּוֹלנית, שנשארה על משמרתה. הרוֹשם על האוּכלוֹסיה היה מַעציב בּיוֹתר. נשים רבּוֹת בּכוּ והליטוּ פּניהן, שלא יראוּ אוֹתן בּבכין. הגרמנים הערוּמים, בּחפצם לעשׂוֹת רוֹשם של מצילים מרעב, הביאוּ כּמה אוֹטוֹמוֹבּילים טעוּנים לחם וחילקוּ בּין התוֹשבים הרעבים. ההמוֹן חטף את הלחם ונאבק עם המתחרים, כּי לא הספּיק לכל הדוֹרשים. היוּ מקרים, שיהוּדי שלח ידוֹ לקבּל חצי כּכּר לחם והנשים הנוֹצריוֹת הרימוּ קוֹל “ז’יד”, והיהוּדי ספג מלקוֹת.

ראשית כּל אספוּ הפּוֹלשים את הצבא הפּוֹלני וּפרקוּ את נשקוֹ, וּמיד חטפוּ יהוּדים לעשׂוֹת בּמלאכת הטענת הנשק. בּשעת החטיפה הכּוּ את היהוּדים וּבשעת העבוֹדה חזרוּ והכּוּם. בּמעשׂה החטיפה עסקה אז המשטרה הפּוֹלנית. ועד מהרה התחילוּ מעשׂי השוֹד בּחשאי אצל יהוּדים. היוּ נכנסים שנים שלוֹשה חיילים ושוֹאלים: “יוּדאֶ?”, הוֹציאוּ אקדחיהם ודרשוּ זהב, כּסף ושווה כּסף – “אם לא תתנוּ, תיָרוּ!” אוּלם לא הסתפּקוּ בּמה שניתן להם, אלא שדדוּ וּבלשוּ בּכל הפּינוֹת. היוּ גם מקרים של מעשׂי אוֹנס בּבנוֹת ישׂראל. כּמוּבן, הוּכרחוּ היהוּדים לשׂאת הכל בּדוּמיה, מפּני שלא היה לפני מי להתאוֹנן. נשׂאוּ את הכּאב ואת החרפּה והחרישוּ. אוּלם מעשׂי השוֹד לבשוּ צוּרה איוּמה. החיילים חיפּשוּ בּבתים וּבחנוּיוֹת, בּיחוּד חיפּשׂוּ תכשיטים ואבנים טוֹבוֹת, מלבּוּשים וּמנעלים. אבל רק אצל יהוּדים.

הפּליטים התחילוּ לחפשׂ דירוֹת הראוּיוֹת למוֹשב בּני אדם.

אף אני עם אחיוֹתי מצאנוּ דירה נאה בּת שני חדרים, שנפגעה מעט. הבאתי בּה תיקוּנים. בּמקוֹם הזכוּכיוֹת המנוּפּצוֹת של החלוֹנוֹת שׂמתי דיקטים. כּך עשׂוּ הכּל בּוארשה, כּי כּל הזכוּכית בּחנוּיוֹת וּבמחסנים הוּחרמה מיד על ידי הגרמנים. לפי שעה שוּב יצאנוּ, כּמוֹ יתר תוֹשבי וארשה, לעמוֹד בּתוֹר לפני חנוּיוֹת המכּוֹלת של העיריה, ששם היוּ מקבּלים קילוֹ אוֹרז, אוֹ סוּכּר, מלח, גפרוּרים וכדוֹמה. גם לפני החנוּיוֹת למכירת לחם. מארבע אוֹ חמש אחר חצוֹת, בּמזג־אויר גרוּע בּיוֹתר, היינוּ קמים ממשכּבנוּ, כּדי לתפּוֹס מקוֹם קרוֹב בּשוּרה, לקבּל לחם, מפּני שהעוֹמדים רחוֹקים עמידתם לשוא, כּי הלחם לא הספּיק לכּל. והלחם חצי קילוֹ משקלוֹ וּמראהוּ שחוֹר וטעמוֹ כּטעם החֵמר. היוּ מקרים רבּים, שנוֹצרים, בּיחוּד הנשים, היוּ מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת להיפּטר מיהוּדים, כּדי להתקרב בּשוּרה לקבּלת לחם והיוּ פּוֹנים אל הגרמנים, בּהצבּיעם: “הנה יהוּדי”. כּרגיל, היוּ היהוּדים סוֹפגים מלקוֹת ולחם לא ראוּ עוֹד בּעיניהם. אוּלם היוּ גם מקרים שסיוּמם אחר. אירע, שנוֹצרים נזפוּ בּאנטישמיים אלה, וּבעיני ראיתי נוֹצרי אחד, לאחר מקרה שכּזה, קוֹרא ליהוּדי וּמוֹסר לוֹ כּדרך הפגנה את לחמוֹ. ושוּב ראיתי גרמני, שנוֹצרי בּיקש ממנוּ להבריח את היהוּדים, מוֹציא יהוּדים מן השוּרה, מקרבם אל החנוּת וּמצווה לתת להם לחם בּין הראשוֹנים, וּבנוֹצרים המסיתים נוֹתן דוֹפי. אבל אלה היוּ מקרים נדירים.

ליד חנוּת המכּוֹלת של העיריה בּרחוֹב ויאֶלקה פּרצוּ תגרוֹת בּין יהוּדים ונוֹצרים העוֹמדים בּשוּרה בּשל כּך, שנוֹצרים הביאוּ גרמנים, ואלוּ גירשוּ את היהוּדים בּמכּוֹת וּבעיטוֹת לקוֹל צחוֹקם של הנוֹצרים. אחרי תגרוֹת אלה הנהיג הממוּנה על הסדרים, איש נוֹצרי, שתי שוּרוֹת מיוּחדוֹת: אחת ליהוּדים ואחת לנוֹצרים. מן השוּרה הנוֹצרית היה מכניס לחנוּת שני אנשים וּמן השוּרה היהוּדית איש אחד, אף על פּי שהשוּרה היהוּדית היתה ארוּכּה מן הנוֹצרית, משוּם ששכוּנה זוֹ רוּבּה יהוּדים.

היהוּדים נתקפּחוּ עוֹד קיפּוּחים שוֹנים. השפּעת האֶנדאֶקים מן העבר הקרוֹב והאנטישמיוּת הנאצית נתנוּ יד זה לזה לשם רדיפוֹת על יהוּדים. כּמובן, שלא חסרוּ שהשתמשוּ בּמצוּקה החמרית והפיצוּ עלילוֹת שוֹנוֹת על היהוּדים וּבלבד לעוֹרר שנאה אליהם. אוּלם חוֹבה היא לי להדגיש, כּי בּכמה מקרים הוֹכיחוּ פּוֹלנים את בּינתם וּבגרוּתם בּראוֹתם נכוֹחה, כּי כּל עיקרה של האנטישמיוּת אינוֹ אלא כּדי להסיח את הדעת ממטרוֹתיהם החמסניוּת של הגרמנים. דבר זה בּא לידי בּיטוּי בּשיחוֹת עם אנשים משכּילים, שהוֹכיחוּ זאת בּמעשׂיהם הטוֹבים כּלפּי יהוּדים בּימי המצוּקה. היוּ נוֹצרים שהקדימוּ והזהירוּ את היהוּדים, שיִשָמרוּ לנפשוֹתם, כּי גרמנים אוֹרבים וחוֹטפים יהוּדים לעבוֹדה. היוּ גם מקרים, שיהוּדים שעמדוּ בּתוֹר בּשעה שעברוּ על פּני המקוֹם גרמנים מיהרוּ, על פּי עצת הפּוֹלנים, להתחבּא בּשערים, ואחרי כן ניתנה להם רשוּת לחזוֹר למקוֹמם בּשוּרה. וצריך להדגיש, כּי העמידה בּתוֹר היתה אז שאלת חיים, שבּלעדיה אי־אפשר היה להתקיים בּימים ההם, מפּני שבּאוֹפן אחר לא יכלוּ לקבּל צרכי מזוֹן.

על פּני רחוֹבוֹת וארשה התחילוּ מתרבּים הגרמנים, מכשירי־צילוּם בּידיהם, ועמדוּ ברוֹב התלהבוּת ונחת־רוּח, בּפנים צוֹהלים מצחוֹק, וצילמוּ את החרבוֹת והנזקים שיצרוּ. בּרחוֹב שויאֶנטוֹקז’יסקה מצאתי חבוּרה של טייסים, שבּראשה עמדוּ קצינים גבוֹהים וּמפּוֹת בּידיהם והתבּוֹננוּ אל “מעשׂי ידיהם להתפּאר”. הם התפּקעוּ מצחוֹק שׂשׂוֹן למראה “מעשׂי הגבוּרה” שעשׂוּ וצילמוּ כּל זה אוֹתה שעה. כּל אחד קרא בּקוֹל: “זוֹ פּעוּלתי!” והתבּדחוּ ללא בּוּשה על אבדן עמל בּני אדם וחייהם.

ליד החרבוֹת עבדוּ אנשים עבוֹדה קשה. מלבד אשר היה צוֹרך לפַנוֹת את הרחוֹבוֹת מגַלי העפר (לעבודה זו חטפוּ יהוּדים), חפרוּ אנשים בּכל מקוֹם, כּדי להוֹציא את גוּפוֹת קרוֹביהם אוֹ את שיירי רכוּשם. היוּ אנשים שצברוּ סחוֹרה למכירה מן החפצים השוֹנים שמצאוּ. לא חסרוּ מריבוֹת בּשל המציאוֹת הללוּ, שכּל אחד טען: “כּוּלה שלי”. החרבוֹת המציאוּ דלק, והוּא היחידי בּעיר, בּשביל האוּכלוֹסיה. אף הוּחל להביא לקבוּרה את הקרבּנוֹת, שנטמנוּ דרך עראי בּחצרוֹת וּבגנים, ששם מצאוּ מוֹתם. מעשׂי הקבוּרה היוּ כּשלשלת מחזוֹת קוֹרעי לב, כּשקרוֹבי ההרוּגים הבּיטוּ וראוּ את צוּרת מיתתם של היקרים ללבּם.

האוּכלוֹסים מערים אחרוֹת שישבוּ בוארשה התחילוּ מבקשים דרכים לשוּב איש איש לעירוֹ וּלביתוֹ. נתחבּרוּ קבוּצוֹת על מנת ללכת יחדו בּרגל. כּפי שנתבּרר אחרי כן, שילמוּ רבּים מהם בּחייהם, כּי הגרמנים עיכּבוּ כּמה אנשים ועשׂוּ בּהם מעשׂי תעתוּעים, עינוּ אוֹתם בּכל מיני עינוּיים וּלבסוֹף ירוּ בּהם. אחרי כן התחילוּ נוֹסעים

אוֹטוֹמוֹבּילי־משׂא. הראשוֹן נסע ללוֹדז. בּשׂכר מקוֹם עמידה שילמוּ מאה וּמאתים זהוּבים – מחירים אגדיים לפי מושׂגי הזמן ההוּא. בּנסיעוֹת אלוּ היוּ מקרים טראגיים, שהגרמנים עצרוּ בּדרך את הקרוֹנוֹת, הוֹרידוּ את הנוֹסעים היהוּדים וירוּ בּהם. תחבּוּרה זוֹ לא ארכה זמן רב, כּי רוּבּם של נהגי האוֹטוֹמוֹבּילים האלה היוּ אנשים מן “העוֹלם התחתוֹן”, שניצלוּ את מצב התוֹהוּ־ובוֹהוּ בּימי המעבר ולקחוּ להם מכוֹניוֹת, שהתגוֹללוּ אז בּדרכים. ורק כעבוֹר עשׂרה ימים התחילוּ נוֹסעים אוֹטוֹבּוּסים יחידים, שנשארוּ לפליטה אצל החברוֹת, אוּלם קשה מאד היה להשׂיג כּרטיס נסיעה מחמת הדוֹחק המרוּבּה.

אלינוּ בּא בּרכּבת שליח מפּטרקוֹב, איש נוֹצרי, וּמפּיו נוֹדע לנוּ, כּי אבינוּ הזקן והחוֹלה נמצא בּביתוֹ, כּי גיסינוּ פּוֹטוֹק וּקרוֹל אף הם בּפּטרקוֹב יחד עם אבי, כּי בּיתנוּ וחנוּתנוּ נשדדוּ על ידי הגרמנים, וּמצב היהוּדים בּעיר הזאת קשה מאד. על ידי שליח זה שלחנוּ בּרכּבת את המשרתת הנוֹצרית שלנוּ ואנוּ חיכּינוּ עד שנוּכל לשוּב הבּיתה. סוֹף־סוֹף קיבּלתי כּרטיסי־נסיעה ליוֹם ה־12 בּאוֹקטוֹבּר לנסוֹע בּאוֹטוֹבּוּס לפּטרקוֹב. נסענוּ שלשתנוּ, שתי אחיוֹתי ואני. בּחפצנו לקבּל מקוֹם־ישיבה בּשביל אחוֹתי החוֹלָה, נסענוּ בּבּוֹקר השכּם אל מוּסך האוֹטוֹבּוּסים, כּדי לעלוֹת שם וּלקבּל מקוֹם־ישיבה, אך הנהג סירב להכניסנוּ כי יהוּדים אנוּ, בּעוֹד שהכניס נוֹסעים נוֹצרים. הוּכרחנוּ לשוּב בּעגלה אל התחנה בּרחוֹב גרוּיֶצקה, אך בּקרבנוּ את התחנה, עצר אוֹתנוּ פּתאוֹם קצין גרמני ושאל: “ז’יד?” (ולא “יוּדאֶ”). וּכשעניתי “הן”, ציוה עלי לרדת בּלי חפצי. הוּכרחתי להשאיר את חבילתי. כּך עשׂה גם לאחרים, שנסעוּ עמנוּ, וגם על בּעל־העגלה ציוה לרדת מעל דוּכנוֹ. הלה התחיל להתחנן: “זקן אני וחוֹלה, בּן 76…”, אך הוּא לא נתן לוֹ לדבּר וסחב אוֹתוֹ בּכוֹח, עד כּי הזקן נפל מעל העגלה. הוּא הכּה אוֹתוֹ וּבעט בּוֹ בּרגליו, ואת כּוּלנוּ הוֹליך לרחוֹב, שבּוֹ ראיתי המוֹן יהוּדים ורבּים מהם פּצוּעים עד זוֹב דם. הקצין חזר לחפּשׂ עוֹד יהוּדים. עברה עגלה וּבה ישבוּ יהוּדים, איש ואשתוֹ ועמהם יוֹנק. הוּא הרים קוֹלוֹ: “רדוּ!” לא הוֹעילוּ כּל תחנוּני האשה וּדמעוֹתיה. הקצין סטר ליהוּדי, וגם על האשה וילדה לא חמל. וכך היה נוֹהג עם כּל יהוּדי שפּגש: גערה, ואחרי כן מכּוֹת וּבעיטוֹת. בּדרך זוֹ אסף עוֹד יהוּדים אחדים וּפקד על שני החיילים אשר שמרוּ עלינוּ להוֹליך אוֹתנוּ. בּדרך, שבּה עמדוּ פּוֹעלים נוֹצרים ועבדוּ ליד בּאר, השאיר ארבּעה יהוּדים וציוה על הפּוֹעלים לשמוֹר עליהם, ואת שאר היהוּדים הכניס פּנימה אל בּית סינוּן־המים של העיר, ששם תיקנוּ את הנזקים, שגרמוּ הפּצצוֹת, חילק יהוּדים אחדים לכל עבוֹדה, שבּה עסקוּ פּוֹעלים נוֹצרים של העיריה. בּגוֹרלי נפל לעבוֹד בּמקוֹם שעבדוּ בּוֹ יהוּדים עוֹד מאתמוֹל.

אוּלם התבּוֹננתי וראיתי, כּי אין הם עוֹבדים כּלל. מסביב לנוּ, על פּני החוֹל המפוּזר, טייל חייל גרמני בּא בּימים. היהוּדים מסרוּ לנוּ מיד, כּי גרמני זה איש ישר הוּא, ואין צוֹרך “לעבוֹד בּפרך”, וכך אמר לנוּ אוֹתוֹ הגרמני: “עבדוּ לאט־לאט, אך כּאשר תשמעוּ מפּי דיבּוּר: “הוּא בּא!” עליכם לשקוֹד על העבוֹדה!” הרהרתי בּלבּי: אם כּן, הלא אין הדבר “נוֹרא”. אוּלם לשאלתי, “כּמה זמן יעבדוּ פּה?” ענוּ לי, כּי ענין זה אינוֹ ידוּע, אך כּל זמן שיש כּאן פּוֹעלים פּוֹלנים, אין רע. הם עוֹבדים משש בּבּוֹקר עד שתים בּלי הפסקה. אחרי כן בּאים חיילים גרמנים אחדים וּמאיצים ביהוּדים ונוֹגשׂים לעבוֹד כּל הלילה, ורק בּלילוֹת הקוֹדרים פּוֹטרים את היהוּדים מן העבוֹדה. כּעבוֹר זמן־מה ניגש הגרמני וּשאֵלני, אם רעב אני. אמרתי לו, כּי אני עצמי איני רעב, אך סבוּרני, שיש אחרים רעבים. הוּא קרא לי לבין האילנוֹת, הוֹציא מילקוּטוֹ כּכּר לחם וחתכה בּפגיוֹנוֹ לששה חלקים, עטף כּל פּרוּסה בּנייר ואמר: “השם ישמרני, אם יִוָדע כּי פּרסתי מלחמי ליהוּדים!”.

נכנסתי בּשׂיחה עם הפּוֹעלים הפּוֹלנים ונוֹכחתי לדעת, כּי יש לי עסק עם פּוֹעלים מאוּרגנים של מפלגה. הם התאוֹננוּ על המפקד של בּית הסינוּן (מתוֹך כּך נוֹדע לי, כּי הקצין, ה“שד” שלנוּ, הוּא הוּא המפקד של בּית הסינוּן), כּי הוּא מעביד אוֹתם שמוֹנה שעוֹת בּשׂכר ארבּעה זהוּבים ליוֹם – מה שאין בּוֹ אלא כּדי מלח. אין הם דוֹרשים כּסף וּבלבד שיתנוּ להם מצרכים בּמחירים שלפני המלחמה. אבל המפקד מאיים עליהם לשלחם לגרמניה.

שאלתי את אחד הפּוֹעלים, שעשׂה בּי רוֹשם טוֹב, אם יש עצה בּפּיו, כּיצד אברח מזה ואמר לי, כּי כּל המוֹצאוֹת שמוּרים יפה, ורק שם – הוֹרה בּאצבּעוֹ – בּגדר יש פּרצה מכּדוּר תוֹתח, שדרכּה בּאוֹת נשים לקחת מים. מסביב למקוֹם ההוּא אפשר לברוֹח, אבל רק בּשעת צהרים, כּשהגרמנים זוֹללים. אוּלם הוּא הזהירני כּי הדבר כּרוּך בּסכּנה, כּי אם יתפשׂוּני, אחת דתי למוּת בּיריה. התישבתי בּדעתי והצעתי לפּוֹעל, כּי בּשעת הצהרים יוֹליכני למקוֹם הפּרצה בּגדר, ואני אקח עמי לבֵנים אחדוֹת, ואם יעצרוּני בּדרך יאמר, כּי הוּא ציוה עלי לסתוֹם את הפּרצה בּלבנים, משוּם שאנשים חשוּדים עוֹברים ושבים שם, ואני נכוֹן לשלם לוֹ שׂכר טרחתוֹ. הוּא הבטיחני לעשׂוֹת בּקשתי בּלי כּסף. שידלתי אוֹתוֹ בּדברים, כּי אין חרפה לוֹ לקבּל שׂכר טרחה בּשעת דחקוֹ, בּעוֹד אשר זהוּבים אחדים לא נחשבוּ בּעיני, והוּא יעשׂה עמדי חסד גדוֹל. בּינתים בּא המפקד, ה“שד”, וחלק לכמה יהוּדים מכּוֹת וּסטירוֹת, סתם לשם תענוּג. בּשעת הצהרים הצליחה תכניתי, נתתי לפּוֹעל הנוֹצרי עשׂרה זהוּבים והוּא אמר לי תוֹדה ויצאתי. בּחוּץ עיכּבני נוֹצרי ואמר: “הוֹי, יהוּדי, בּוֹרח אתה? הב זהוּבים, ואם לא – אביא לך מיד גרמנים!” הדפתיו בּכל כּוֹחי וּברחתי. אחרי בּרחוּ משם עוֹד יהוּדים. וּכשבּאתי לבית אחוֹתי האֶלה, אשר כּבר עברה לדירתה בּרחוֹב זלוֹטה, מצאתי שם את אחוֹתי סַבּינה. בּראוֹתה אוֹתי הבּיטה אלי בּתמהוֹן. נוֹדע להם, שבּבית־הסינוּן עוֹבדים זה ימים אחדים, ואין עצה ואין תחבּוּלה לצאת משם. והנה אני כּאן. סיפּרתי להם את דבר בּריחתי ואחוֹתי אמרה אלי: “זכוֹר, כּי מחיר יקר תשלם בּעד זה”.

החלטתי לנסוֹע מחר בּבּוֹקר. וּממחרת בּעוֹד חשיכה כּבר הייתי בּתחנת האוֹטוֹבּוּסים. וּבשמוֹנה שעוֹת יצאנוּ לדרך. בּצאתי מוארשה, התבּוֹננתי אל הדרך וראיתי הרס של טאנקים ואוֹטוֹמוֹבּילים גרמניים וּפוֹלניים. עינַי ראוּ קברים רבּים של חיילים פּוֹלנים וגרמנים: על הראשוֹנים ציוּן של צלב מכוּסה קוֹבע פּלדה וּבאדמה תקוּעים רימוני־יד, והאחרוֹנים מסוּמנים שלטי־פּח ועליהם כּתוֹבוֹת מפוֹרטוֹת. כּאשר עברנוּ כּעשׂרים קילוֹמטר, נעצרנוּ על ידי קצין־משטרה גרמני, אשר ציוה עלינוּ לנטוֹת לדרך צדדית וּלחכּוֹת שם. בּמקוֹם ההוּא כּבר עמדוּ מכוֹניוֹת רבּוֹת, וּמפּי נוֹסעיהן נוֹדע לנוּ, כּי עלינוּ לשהוֹת כּאן עד שתים אחר הצהרים, מחמת העתקת צבא, שצריך לעבוֹר את הדרך הזאת. אוֹתוֹ יוֹם יוֹם ששי היה ורבּוּ מאד עגלוֹת האכּרים שחזרוּ מן השוּק. הם לא הבינוּ את פּקוּדוֹת הגרמנים והללוּ התרגזוּ, צעקוּ והכּוּ את הסוּסים. ניגשתי אליהם וּבפּוֹלנית הייתי למליץ בּיניהם והכנסתי מעט סדר. אגב, שׂוֹחחתי עם הקצין הגרמני, אשר שאלני, אם הייתי בּוארשה בּימי המצוֹר, והוֹסיף: “הלא זה שגעוֹן! להפוֹך עיר פּרזוֹת למבצר! שנתים נלחמתי ליד מאדריד, אבל מה שאירע בּוארשה לא ראוּ עיני שם”. בּשתים־עשׂרה וחצי המשכנוּ נסיעתנוּ. הצבא לא עבר. כּל הדרך ראוּ עינינוּ חוֹרבּן והרס. כּן העיר אמשינוֹב, כּוּלה שׂרוּפה בּאש, שיהוּדיה עבדוּ בּפיקוּחם של חיילים גרמנים, ענוּדים סרטים צהוּבּים על זרוֹעוֹתיהם עם כּתוֹבת “צבא־מגן גרמני”. נסענוּ הלאה על פּני כפרים שנחרבוּ בּאש עד אשר בּאנוּ לראוָה, וּמשם הגענוּ לטוֹמאשוֹב, שנחרבה רק מעט, מלבד בּית־חרוֹשת אחד בּמרכּז העיר. לעוּמת זאת הנה העיר הסמוּכה ווֹלבּוֹז' מחציתה חרֵבה לגמרי. בּדרך שוֹכנים כּפרים של מתישבים גרמנים. על בּתיהם שנשארוּ שלמים עוֹד התנוֹססוּ הדגלים הלבנים, שתלוּ כּסימן של כּניעה. על כּמה בּתים נראוּ תלוּיים דגלים היטלראיים. אלה היוּ, כּפי הנראה, בּתים של מתישבים גרמנים, שנמנוּ עם הגיִס החמישי.

 

פּרק שלישי: פּטרקוֹב – הגיטוֹ הסמלי הראשוֹן    🔗

א) פּגישתי עם אבי    🔗

בּשש שעוֹת, בּרדת היוֹם, הגעתי לפּטרקוֹב. מוֹדע נוֹצרי שפּגשתיו בּתחנת האוֹטוֹבּוּסים, העירני, כּי בּפּטרקוֹב הוּנהג גיטוֹ ליהוּדים וכי אני עוֹמד מחוּץ לגיטוֹ, והיהוּדים מוּתרים לעזוֹב את הגיטוֹ רק בּשעוֹת קבוּעוֹת ואחרי חמש לפנוֹת ערב הם מחוּיבים לשבת בּבּית וגם בּתוֹך הגיטוֹ אסוּר להם לעזוֹב דירתם. דירתי היתה לא הרחק מן המקוֹם, וּבאין בּרירה יצאתי וּבאתי בּשלוֹם הבּיתה. וּבוֹ מצאתי מראה נוֹרא – כּל הסחוֹרה בּחנוּת, שהיתה מחוּבּרת עם הדירה, נשדדה. שוּלחנוֹת הממכּר שבוּרים, על פּני הרצפּה מתגוֹללים פּנקסים קרוּעים, מכתבים וחשבּוֹנוֹת וכדוֹמה. בּכל החדרים וּבכל הארוֹנוֹת נפרצוּ הדלתוֹת והמגרוֹת, קוּפּת־הבּרזל פּתוּחה וחוֹר בּדלתה, השוּלחנוֹת והכּסאוֹת שבוּרים וּפזוּרים בּכל הפּינוֹת. ראשית הרוֹשם, שנכנסתי לבית מיד לאחר פּוֹגרוֹם. בּחדר קטן, בּמיטה, מצאתי את אבי הזקן והחוֹלה, שקיבּל את פּני בּבכי איוֹם וּבעמל רב עלה בּידי להרגיעוֹ. על שוּלחן קטן ליד מיטתוֹ עמדוּ שני פּמוֹטים עם נרוֹת של שבּת דוֹלקים, וּשתי חלוֹת של שבת מכוּסוֹת בּמפה הקטנה הידוּעה לי. עד מהרה נתכּנסוּ וּבאוּ לשם לקדמני בּברכה שתי אחיוֹתי וגיסי יוֹסף פּוֹטוֹק מזאואֶרצה ושכני הבּית. אבי פּתח מיד לספּר את הקוֹרוֹת אוֹתוֹ מן היוֹם אשר נפרדנוּ, והדברים צילצלוּ בּאזני כּסיפוּר אגדה.

– כּאשר יצאתם אז מעמי – פּתח אבי – וכיליתי לשתוֹת את התה, הרגשתי חוֹם בּגוּפי. פּשטתי את מעילי ואת בּגדי. הרגשתי, כּי עלי לשכּב קצת, משוּם שהייתי עייף ויגע מאד. מצאתי וראיתי, כּי שם אין מקוֹם לשכּב וּבכלל לא זה המקוֹם בּשביל איש חוֹלה כּמוֹני. יצאתי מלוּבּש למחצה לבקש לי חדר, שיהיה לי שם מקוֹם לשכּב וגם מקוֹם לינה בּשבילכם, מפּני שחשבתי כּי בּערב תשוּבוּ כּוּלכם. אמרוּ לי, כּי משפּחת זוּסמן מצאה חדר והלכתי לשאוֹל, אוּלי יוֹדעים הם גם על חדר בּשבילי. כּשנכנסתי אליהם ישבתי והספּקתי לדבּר עמהם רק רגעים מעטים. פּתאוֹם שמענוּ רעש של אוירוֹנים. מיד נסתי משם ורצתי אל כּל אשר נשׂאוּני רגלי. בּאתי אל השׂדה יחד עם הרבּה נוֹצרים. ראינוּ בּרדת הטייסים למטה והם זוֹרקים פּצצוֹת וּממטירים כּדוּרים על העיירה. עד מהרה עמדה כּל העיירה בּתוֹך להבוֹת.

אבי שוּב פּרץ בּבכי ואנכי עמלתי להשקיטוֹ. ואחר המשיך לספּר:

– נזכּרתי בּכּפר הידוּע לי דאלישאֶביץ ושׂכרתי עגלת אִכּר בּשבעים זהוּבים להוֹבילני שמה. נסענוּ רק בּערב, כּאשר נעלמוּ המפציצים. נסענוּ לאט והגענוּ לשם בּשעה מאוּחרת, אך נוֹדע לי, כּי בּעל האחוּזה איננוּ בּביתוֹ ולא היה לי עם מי לדבּר. נחתי שם קצת וחזרתי בּעגלה ממחרת בּבּוֹקר עד מחוּץ לעיר סוּליֶב. לא חפצתי בּשוּם אוֹפן להכּנס לעיר. חשתי קוֹר בּגוּפי, מצאתי איזה כּסוּת, לבשתי ושכבתי תחת עץ צפצפה ונרדמתי. כּאשר הקיצוֹתי ושוֹטטתי מחוּץ לעיר, שמעתי כּי כּל העיירה נחרבה. כּפי הנראה, הייתי עייף מאד ושוּב נרדמתי בּשׂדה. וכאשר הקיצוֹתי, ישבה על ידי בּתוֹ של פּסַנטר, אשר הכּירה אוֹתי וישבה מַמתינה עד שאתעוֹרר משנתי. היא בּישלה בּשבילי מעט מים בּקוּפסה של סרדינוֹת על האש שהבעירה בּשׂדה, שתיתי והתחממתי קצת. מרחוֹק ראיתי כּרכּרה עוֹברת, עצרנוּ אוֹתה ועלינוּ לנסוֹע בה הבּיתה לפּטרקוֹב. מפתחוֹת הדירה הלא היוּ בּידך, ורק קאמינסקי (שוֹער הבּית) הצליח לעלוֹת בּסוּלם אל הגזוֹזרה בּחצר, פּרץ פּרצה בּחלוֹן ונכנס לדירה וּפתח לנוּ מבּפנים.

בּיקשתי מאבּא שינוּח קצת, אך הוּא סירב והמשיך סיפּוּרוֹ:

– הימים הראשוֹנים אצלנוּ היוּ שקטים, בּערך. הנריך (גיסי קרוֹל מלוֹדז) בּא לבקש את סאלה (אחוֹתי ואשתוֹ) ונשאר ללוּן עמי בּדירתי. התענינוּ בּי גם השכנים ואחדים מהם, על־פּי בּקשתי, לנוּ עמי.

שוּב בּאה הפסקה של בּכי, וקשה היה להרגיעוֹ, וכעבוֹר זמן־מה המשיך:

– פּעם אחת נכנסוּ אשכּנזים… (הוּא החריש רגע, התבּוֹנן מסביב ושאל, אם אין פּה נכרי. הרגעתיו, כּי הכּל פּה בּני בּית) הם התבּוֹננוּ סביבם וציווּ עלי לפתוֹח את קוּפּת־הבּרזל שלנוּ. הוֹשטתי להם את המפתחוֹת ואמרתי, כּי איש חוֹלה אני וזה שנים רבּוֹת שאין בּכוֹחי לפתוֹח בּעצמי את הקוּפּה וּבני יצאוּ את פּטרקוֹב, וּבידי רק להראוֹת להם כּיצד פּוֹתחים אוֹתה והם ינסוּ בּעצמם. הם עמלוּ ויגעוּ וּכלוּם לא עלה בּידם (מפתח אחד, שבלעדיו לא נפתחה הקוּפּה, היה טמוּן עמדי). הם התחילוּ להכּוֹתני בּפני וּבגבּי, עד אשר נפלתי לארץ. לקוֹל צעקוֹתי בּאה אשתוֹ של קאמינסקי (השוֹערת של הבּית), שנשקה את ידי הרוֹצחים וּביקשה רחמים עלי, שזקן וחוֹלה אני וירפּוּ ממני. הם הביאוּ מסגר, אשר פּתח להם את הקוּפּה, והם הוֹציאוּ את כּל אשר היה שם…

לא נתתי לוֹ להמשיך את סיפּוּרוֹ, שלא להדאיב את נפשוֹ בּזכרוֹנוֹת־תוּגה, ואמרתי לוֹ שידחה את הדבר, שהרי אין אני נוֹסע מזה, ועוֹד יספּיק לספּר לי את המשך הסיפּוּר של פּגעים.

ב) השוֹד והרצח בּעירנוּ    🔗

לפּטרקוֹב נכנסוּ הגרמנים ב־6 בספּטמבּר. בּעיר לא היוּ קרבוֹת. הם לא הסתפּקוּ בּשׂריפוֹת וּנזקים, שגרמוּ בּהתקפוֹת מן האויר. עם כּניסת הטאנקים הראשוֹנים זרקוּ, לפי פּקוּדת אחד הקצינים, פּצצוֹת־הֶבעֵר והציתוּ בּתים שוֹנים ולא נתנוּ לדרים בּהם לצאת משם, כּי ירוּ ממכוֹנוֹת־יריה על אלה שניסוּ להציל את נפשם. אלה היוּ בּתים שאין בּהם צל של מטרוֹת צבאיוּת, בּתי דירוֹת לדלת־העם, וכל רכוּשם המעט עלה בּאש, כּמה מהם נמלטוּ ממות בּנסים וכמה נספּוּ בּאש אוֹ בּיריוֹת.

הגרמנים תפסוּ מיד את הבּנינים של הממשלה והעיריה והתישבוּ שם. ראשית מעשׂיהם היה לשדוֹד ולבוֹז את היהוּדים. אלה היוּ מעשׂי ליסטים מזוּינים פשוּטוֹ כּמשמעוֹ. בּיחידוּת אוֹ בּשנים וּשלוֹשה, ואקדחים בּידיהם, היוּ הגרמנים הוֹלכים לבתי יהוּדים, דוֹפקים בּדלתוֹת בּמגפיהם הכּבדים וצוֹעקים: “לפתוֹח!” אחרי כן שוֹאלים: “יהוּדי?” – וּמיד שוֹלחים ידם בּבּיזה מכּל אשר מצאוּ. בּבתי היהוּדים העשירים לא נסגרוּ הדלתוֹת, זה יוֹצא וזה נכנס. מוֹרי־הדרך היוּ הגרמנים המקוֹמיים (פאָלקס־דוֹיטשאֶ) אוֹ האנשים החשוּכּים מבּין הפּוֹלנים. כּפי שנתבּרר, עבדוּ כּמה מן הגרמנים המקוֹמיים עוֹד לפני המלחמה בּ“גאֶסטאפּוֹ” ועמדוּ בּמגע עם גרמניה. זמן קצר לפני פּרוֹץ המלחמה נסעוּ לגרמניה ועם כּניסת הגרמנים לפּוֹלין חזרוּ כּמוֹרי־דרך. התבּוֹננתי וראיתי כּיצד ילדים משׂחקים בּמשׂחק “הגרמנים”: אקדחי צעצוּעים בּידיהם הקטנוֹת, דפקוּ בּדלתוֹת בּרגל, צעקוּ: “לפתוֹח”, “יוּדאֶ” – לפי הנוּסח הגרמני – וּמיששוּ בּכּיסים וכוּ' וכוּ'.

דירתנוּ עלתה על כּל השאר. אנוּ נחשבנוּ בּסביבה לעשירים, כּמוּבן, גדוֹלים יוֹתר מכּפי שהיינוּ ממש, ודלת בּיתנוּ סבבה על צירה בּלי הרף. כּנוּפיוֹת של גרמנים נכנסוּ ויצאוּ וסחבוּ כּל אשר נפל לידם. אלה שאיחרוּ לבוֹא התקנאוּ בּחבריהם שהקדימוּ לבוֹא ולשדוֹד את קוּפת הבּרזל שלנוּ. כּל אחד לקח סחוֹרה מן החנוּת כּאַוַת נפשוֹ, חיפּש וּמצא דברים יקרי ערך והלך לדרכּוֹ. עד אשר בּאוּ לבסוֹף אוֹטוֹמוֹבּילים והטעינוּ בּבת אחת את כּל השארית. אחרי כן לקחוּ חתיכוֹת אחדוֹת של סחוֹרה, גזרוּ אוֹתן לגזרים קטנים וזרקוּ מעל הגזוֹזרה לפני ההמוֹן שנאבק איש עם אחיו על השלל. וּמרחוק עמדוּ גרמנים ליד מכשיר־צילום וצילמוּ, איך שהפּוֹלנים בּוֹזזים את החנוּיוֹת של היהוּדים. וכאשר כּילוּ לבוֹז את בּית המסחר, נכנסוּ לדירתנוּ וסחבוּ משם בּגדים, שמלוֹת, פּרווֹת, שטיחים, כּלי־לבן וגם ספרים, כּגוֹן הלאֶכּסיקוֹן של מייאֶר וספרי־מוֹפת גרמניים. כּך עשׂוּ גם בּשאר בּתי היהוּדים.

בּעיר כּבר היה שלטוֹן אזרחי המכוּנה “לאנדראט” וצוֹרר היהוּדים דראֶכּסלאֶר בּראשוֹ. הוּא שיצר את המוֹעצה היהוּדית וּמינה לנשׂיאה את הבּוֹנדאי טננבּרג, שסיפּח עוֹד עשׂרים וּשלוֹשה איש, כּמוּבן רוּבּם בּוּנדאים. מיד הטילוּ מס בּסכוּם שבעים וחמישה אלף זהוּבים, שקשה היה מאד לאספוֹ, מפּני שרוֹב היהוּדים האמידים בּרחוּ מן העיר. רבּים בּרחוּ עוֹד בּימים הראשוֹנים של ההפצצה ואחרים – עם פּלישת הגרמנים, מחמת מעשׂי השוֹד והלחץ שנהגוּ הגרמנים בּיחוּד כּלפּי היהוּדים העשירים. וּבכל זאת מן ההכרח היה לשלם. זמן מוּעט אחרי כן שוּב הטילוּ מס בּסכוּם מאתים וחמישים אלף זהוּבים. תשלוּם זה נמשך קצת, אבל גם הוּא שוּלם. אחרי כּן התחילוּ “חוֹטפים לעבוֹדה”. חיילים גרמנים, אנשי גאֶסטאפּוֹ, פּקידי־רכּבת היוּ עוֹברים בּבתי יהוּדים וּמחפשׂים גברים לקחת אוֹתם ל“עבוֹדה”. אך זוֹ לא היתה עבוֹדה שיש בּה תוֹעלת כּלשהי למישהוּ, אלא תכליתה היתה לענוֹת את היהוּדים בּאכזריוּת. פּקדוּ להתפּשט וּלהתגלגל על הבּטן בּשלג, אוֹ ציווּ להעלוֹת דלָיים מלאי חוֹל לקוֹמה השלישית ולשפּוֹך אוֹתם למטה, ודפקוּ בּשוֹטים את העוֹבדים; רתמוּ אנשים בּמקוֹם סוּסים לעגלוֹת והצליפוּ עליהם בּשוֹטים; פּקדוּ על האנשים שירוּצוּ שעוֹת רצוּפוֹת בּלי הפסקת־נוֹפש, עד שכּרעוּ ונפלוּ בּאין אוֹנים; אוֹ שהעמידוּ יהוּדים וּפניהם אל הכּוֹתל, הידים למעלה, וירוּ כּלפּי הכּוֹתל מעל ראשי היהוּדים. וכל זה היה בּכלל עבוֹדה!

ג) הגיטוֹ הראשוֹן    🔗

בּפּטרקוֹב הקימוּ הגרמנים את הגיטוֹ הראשוֹן בּפּוֹלין. זה היה גם הגיטוֹ הסמלי האחד. יוֹזם התכנית, לפי דברי הגרמנים, היה פּוֹלני וּשמוֹ ואלאֶשינסקי, שהיה יוֹצא ונכנס אצל דראֶכּסלאֶר ראש ה“לאנדראט”. אמרוּ, שאדם זה עוֹשׂה עסקים טוֹבים בּצרוֹתיהם של היהוּדים. בּתי־מסחר של יהוּדים לוּקחוּ והוּשבוּ בּהם אפוֹטרוֹפּסים, ואוֹתוֹ ואלאֶשינסקי הוֹשיב, בּדרך של פּרוֹטאֶקציה, אנשים משלוֹ. סוֹפוֹ של דבר היה, שנאסר ונמצאוּ אצלוֹ זהב ודוֹלרים, אוּלם נשלח בּכל זאת לחוֹפש, מה שהתמיה את הכּל.

גיטוֹ זה של פּטרקוֹב נבדל משאר הגיטאוֹת שהוּקמוּ אחרי כן בּמה שהאחרים נקראוּ בּשם “רוֹבע היהוּדים” ועל הכּינוּי “גיטוֹ” נענשוּ כּעל עסק בּ“תעמוּלת זוָעה”. שאר הגיטאוֹת הוּקמוּ על ידי הגרמנים מתוֹך אמתלה של “סכּנת מגיפוֹת”, כּלוֹמר, כּי היהוּדים מפיצים מחלת הטיפוּס, ועל כּן יש הכרח להבדילם. אוּלם הגיטוֹ הפּטרקוֹבי נקרא רשמית בּפי הגרמנים גיטוֹ והוּקם עוֹד בּאוֹקטוֹבּר 1939, בּזמן שלא היה עדיין אף מקרה אחד של טיפוּס. ליד כּל מוֹצא מן הגיטוֹ הפּטרקוֹבי היה תלוּי שלט כּחוֹל עם ציוּר קרקפת לבנה של מת בּתוֹר סמל, מעליו בּגרמנית: GHETTO וּמתחתיו בּאידיש: “געטאָ”. השלטים האלה היוּ הסימנים היחידים, שכּאן מתחיל הגיטוֹ. חוּץ מזה לא היתה שוּם גדר, אף לא משמר. ליהוּדים מוּתר היה לעזוֹב את הגיטוֹ רק בּשעוֹת קבוּעוֹת. גם היוּ השעוֹת מחוּלקוֹת לפי הרחוֹבוֹת השוֹנים מחוּץ לגיטוֹ, בּרחוֹב אחד מוּתר היה ללכת מספּר שעוֹת יוֹתר מאשר בּאחר. וכן היו מדרכוֹת, שאסוּר היה ליהוּדים ללכת עליהן בּכלל, ואף בּרחוֹב פּילסוּדסקי, שהיה בּתוֹך הגיטוֹ, היה אסוּר ליהוּדי ללכת בּצד אחד של המדרכה. היוּ שלטים מיוּחדים עם כּתוֹבוֹת בּגרמנית וּבפּוֹלנית: “היהוּדים אסוּרים להשתמש בּמדרכה זוֹ”.

מענינים גם הגבוּלוֹת של הגיטוֹ, שהיוּ בּצוּרת זיגזאגים שוֹנים. הגבוּלוֹת נוֹצרוּ על ידי שלמוֹנים: בּעלי־הבּתים והדיירים, שהיתה צפוּיה להם סכּנה, כּי בּתיהם יוּצאוּ מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, נתנוּ סכוּמים גדוֹלים בּתוֹר שוֹחד וּבשׂכר זה נשארוּ בּתיהם בּתחוּם הגיטוֹ. היוּ בּתים, שהוּעתקוּ הצדה מן הגיטוֹ, עד כּי נראוּ כּאִי. האוּמנים, שהיוּ להם סדנאוֹת מחוּץ לגיטוֹ, רשאים היוּ לעסוֹק שם בּמלאכתם, אבל לא לגוּר שם. היוּ דירוֹת פּרטיוֹת אחדוֹת, שנשארוּ זמן רב מחוּץ לגיטוֹ. בּכלל ידעוּ היהוּדים לבקש ולמצוֹא תחבּוֹלוֹת. בּזמן שאדם היה צריך ללכת מחוּץ לגיטוֹ, היה נוֹטל מעדר על כּתפוֹ, פּירוּש הדבר שהוּא הוֹלך לעבוֹדה אוֹ מעבוֹדה אצל הגרמנים, ואי אפשר היה לקבּוֹע את הדבר, שהרי בּאמת היוּ יהוּדים הוֹלכים לעבוֹדה.

בּמשך חמשת השבוּעוֹת עד בּוֹאי הספּיקוּ יהוּדי פּטרקוֹב לשׂאת בּרוֹב מעשׂי ההתעללוּת של האוֹיב. בּיוֹם הכּיפּוּרים נאסרה קבוּצה של יהוּדים בּשל האשמה, כּי היהוּדים קנוּ מן האִכּרים כּל הבּיצים וכל החמאה. הנאסרים הוּכּוּ ועוּנוּ בּאכזריוּת, פּשטוּ אוֹתם ערוּמים והעמידוּם וּפניהם אל הכּוֹתל, הידים למעלה כּשהאצבּעוֹת פּשׂוּקוֹת, והתליינים ירוּ וקלעוּ אל בּין האצבּעוֹת. אחרי כן הוֹשיבוּ אוֹתם בּבית־הסוֹהר וגזרוּ, שכּל אחד מהם ימציא עשׂרת אלפים בּיצים וּמאה קילוֹ חמאה. והנאסרים היוּ אנשים, שלא היה להם כּל מוּשׂג על מסחר הבּיצים והחמאה. וּבכלל אי אפשר היה בּפּטרקוֹב לאסוֹף כּמוּת כּזאת של בּיצים וחמאה. על ידי התערבוּת והמלצוֹת עלה הדבר להוֹציא את הנאסרים. וּבעצם יוֹם הכּיפּוּרים נחטפוּ יהוּדים בּשעת התפילה ועוּנוּ בּאכזריוּת, לפי “נוֹסח אשכּנז”, ואחרי כן נשלחוּ למחנה ריכּוּז בּגרמניה. הם חזרוּ לעירם רק כּעבוֹר ירחים אחדים. וּבכלל היה יוֹם הכּיפּוּרים יוֹם מוּכן לפּוּרענוּת בּשביל היהוּדים. ידעוּ הגרמנים את ערכּוֹ וּקדוּשתוֹ של יוֹם זה וּבחרוּ בּוֹ לשם מעשׂי התעללוּת בּיהוּדים. ועל הרוֹב עוּנוּ יהוּדים עשירים, כּדי לסחוֹט מהם סכוּמי־כּסף גדוֹלים.

גיסי פּוֹטוֹק ישב כּעל גחלים בּוֹערוֹת. ראשית: היה חוֹשש, כּי אם ימצאוּ אצלנוּ את מעט הסחוֹרה הטמוּנה, יטילוּ עליו את האחריוּת לכך. ושנית, פּחד שלא יענוּ אוֹתוֹ בּתוֹר “יהוּדי עשיר” אוֹ יחטפוּ אוֹתוֹ לעבוֹדה. כּבר עבר עליו גל של צרוֹת. ב־1 בספּטמבּר יצא בּעגלה מעירוֹ זאואֶרצה והתנהל עד לבוֹב והגיע דוקא בּזמן הקרבוֹת ליד לבוֹב. הוּא חזר, איפוֹא, לפּטרקוֹב, כּדי למצוֹא שם את אשתוֹ (היא אחוֹתי יאדזה, שהיתה בּעת ההיא עמנוּ בּוארשה). עכשיו, כּשבּאה מוארשה, שלח שליח לזאואֶרצה, שהביא לוֹ תשוּבה, כּי רשאי הוּא לשוּב לביתוֹ, והכין עצמוֹ לדרך. ואני, ידידי השׂיאוּ לי עצה טוֹבה שאעזוֹב את פּטרקוֹב, כּי אם ישמעוּ הגרמנים על שוּבי, יתנוּ עיניהם בּי לא לטוֹבה. כּי עד היוֹם היוּ בּני בּיתנוּ מטילים הכּל עלי, בּאָמרם כּי אבינוּ הוּא חוֹלה ואני לקחתי הכּל עמי. כּל רכוּשנוּ בּכסף וּבסחוֹרה שגזלוּ ממנוּ עוֹד היה מעט להם והם הוֹסיפו לתבּוֹע: הב, הב. החלטתי איפוֹא לנסוֹע ללוֹדז, שבּה היה לנוּ בּית. נסעתי בּכּרכּרה עד טוּשין וּמשם בּחשמלית עד לוֹדז.

ד) לוֹדז בּחדשים הראשוֹנים    🔗

מצבם של היהוּדים בּלוֹדז בּחדשים הראשוֹנים של המלחמה, לפי המוּשׂגים טוֹב ורע של הימים ההם, היה גרוּע מאשר בּערים אחרוֹת. היוּ כּמה גוֹרמים לכך. ראשית, פּרסוּמה הגדוֹל של לוֹדז. הגרמנים עוֹד לפני פּלישתם ידעוּ מה רוֹב האוֹצרוֹת אשר ימצאוּ בּעיר הזאת, וּמיד השליחוּ בּה כּל מיני בּריוֹנים וחמסנים. הגוֹרם האחר לרעה היוּ הגרמנים המקוֹמיים (פוֹלקסדוֹיטשאֶ) אשר בּלוֹדז. אלה היו מעוֹרבים עם היהוּדים, יחדיו התחנכוּ, יחדיו עבדוּ, עשׂוּ עסקים. הגרמנים הלוֹדזאים היו “מיוּהדים”: לשוֹנם היתה גרמנית מיוּהדת עם תערוֹבת של מלים עבריוֹת. אי אפשר לוֹמר בּשוּם אוֹפן, כּי הגרמנים הלוֹדזאים היוּ, בּדרך כּלל, אנטישמיים (בּיוֹצאים מן הכּלל, כּמוּבן, אין המדוּבּר כּאן). ואוֹתם הגרמנים עצמם, מלבד מעטים, נהפכוּ מיד בּבת אחת ונעשׂוּ היטלראים איוּמים וגרמוּ צרוֹת רבּוֹת ליהוּדים. בּעיר לוֹדז היתה מוֹעצה יהוּדית בּת עשׂרים וארבּעה איש.

כּוּלם נאסרוּ בּבת אחת והוּשבוּ בּכּלא. שבעה־עשׂר מהם נשלחוּ ונעלמוּ עד היוֹם ורק שבעה חזרוּ אחר־כּך לבתיהם. וּבכלל כּבר נעדרוּ אז בּלוֹדז הרבּה יהוּדים. אלפים וּרבבוֹת “נסוּ” בּזמן הנדידה הכּללית בּפּוֹלין. חלק מהם נשארוּ בּערי פּוֹלין שנכבּשו על ידי הסוֹביטים, וחלק נשאר בּוארשה. מחמת הנגישׂוֹת שוּב התחילוּ יהוּדים רבּים עוֹזבים את לוֹדז, בּבקשם להם מקוֹמוֹת אחרים, שבּהם היוּ החיים קלים בּמעט אוֹ בּהרבּה. כּי אם בּכל פּוֹלין היוּ חוֹטפים לעבוֹדה רק גברים יהוּדים, ורק לעתים רחוֹקוֹת נשים, הרי בּלוֹדז היוּ הכּוֹבשים נוֹהגים בּנשים בּאכזריוּת. היוּ חוֹטפים אוֹתן בּרחוֹבוֹת אוֹ בּאים לקחת אוֹתן מבּתיהן. היוּ בּוֹחרים נשים יפוֹת ועדינוֹת, שתשטוֹפנה את הרצפוֹת והמדרגוֹת ותנַקינה את בּתי־הכּסאוֹת בּחצרוֹת. ולא זוּ בּלבד, אלא שהיוּ גם מכריחים אוֹתן לפשוֹט את מכנסיהן לעוֹרן ולשטוֹף בּהם את הרצפוֹת ואחרי כן ללבּוֹש אוֹתם בּעוֹדם רטוּבּים וּמזוֹהמים, – והימים ימי החוֹרף. המטרה היתה, איפוֹא, לא נקיוּן אלא התעללוֹת. מה תימה, שהנשים היהוּדיות לא העזוּ להראות בּחוּץ וּכשהיה להן הכרח לצאת, לקחוּ עמהן בּתוֹך ילקוּטן על כּל צרה שלא תבוֹא, סמרטוּטים לעבוֹדת השטיפה וסינר אוֹ שמלת בּית, כּדי להיוֹת מוּכנוֹת. אוּלם התחבּוּלה לא הוֹעילה. הנוֹגשׂים לקחוּ מהן את הסמרטוּטים וּזרקוּם והכריחוּ את הנשים שתשטוֹפנה דוקא בּבגדיהן וּבמעיליהן. נשים רבּוֹת חלוּ אחרי “עבוֹדה” כּזאת. על צרה זוֹ נוֹספה צרה אחרת – כּמה מן הגרמנים המקוֹמיים בּיקשוּ וּמצאוּ נשים יהוּדיות מבּין מכּרוֹתיהם לשעבר, להתקלס בּהן ולראוֹת בּבזיוֹנן. לרוֹב היוּ אלה בּני־הנעוּרים, שהתהדרוּ בּסרטים היטלראיים על זרוֹעם השׂמאלית, אבל גם גרמנים בּאים בּימים לא נמנעוּ ממעשׂים כּאלה.

והרי כּמה מקרי התעללוּת: בּחוּר נאצי מקוֹמי חטף מהנדס בּא בּימים, הביאוֹ לביתוֹ והכריחוֹ, בּמשך כּמה ימים, משבע בּבּוֹקר עד שמוֹנה בּערב, לחטוֹב לוֹ עצים, לשׂאת פּחם, לקלוֹף תפּוּחי־אדמה, לשטוֹף וּלנקוֹת את דירתוֹ. בּחוּר נאצי אחר בּיקש וּמצא את חברוֹ לבית־הספר והעביד אוֹתוֹ שישׂא אחריו חבילוֹת, וּלאחר שלא היה לוֹ עוֹד מה לקנוֹת לא שלח אוֹתוֹ לחפשי, אלא שׂם אבן בּתוֹך סל והלך עם “עבדוֹ” בּרחוֹבוֹת לוֹדז עד אשר קצה נפשוֹ בּמשחק זה. ועוֹד מעשׂה בּגרמני אחד, שעצר בּרחוֹב יהוּדי וּשאלוֹ למלאכתוֹ וּכשאמר לוֹ, כּי הוּא טכנאי־שינים, קרא הגרמני, כּי הוּא מבקש כּזה, וציוה עליו ללכת אחריו. כּשהביאוֹ אל חצרוֹ ציוה עליו, שינקה את בּית־הכּסא. היהוּדי בּיקש, שיתן לוֹ מטאטא. ועל זה ענה לוֹ הגרמני: “הלא טכנאי אתה ויש לך אצבּעוֹת זריזות, אל תדבּר הרבּה, מהר ונַקה, ואם לאו – תהיה מוּכרח ללקק בּלשוֹנך”.

אחוֹתי גרה בּרחוֹב ז. הבּית גבל בּבית הגימנסיה של יצחק קצנלסוֹן. שם נמצא בּזמן האחרוֹן הנוֹער ההיטלראי. בּעד החלוֹן של המטבּח ראיתי מעשׂי אכזריוּת שוֹנים שעשׂוּ. הביאוּ נער יהוּדי בּעל פּיאוֹת ותלשוּ סתם את כּל שׂערוֹת ראשוֹ עד זוֹב דם. הנער זעק מרה מרוֹב מכאוֹבים. מסביב לסאדיסטים הצעירים עמדוּ גרמנים בּאים בּימים ואנשי צבא וצחקוּ ליסוּרי המעוּנה. העמידוּ כּסא, שתקעוּ בּוֹ מסמרים וּמחטים, הביאוּ יהוּדי זקן וציווּ עליו לשבת. היהוּדי התחנן בּדמעוֹת מרוֹת וּביקש רחמים שיניחוּ אוֹתוֹ. אחד מהם תפשׂוֹ והוֹשיבוֹ בּכוֹח על הכּסא, האחר ישב על היהוּדי, לקוֹל מחיאוֹת כּפּים של כּל עדת הסאדיסטים. פּעם אחרת הביאוּ ארבּעה כּמרים פּוֹלנים וציווּ עליהם לשטוֹף בּבגדיהם אמבּוּלנסים של הצלב האדוֹם שעמדוּ שם. לבסוֹף נאלצוּ עוֹד לנקוֹת את החצר בּמעיליהם. כּאשר כּילוּ מלאכתם, התחילוּ הסאדיסטים מרדפים וּמכּים את הכּמרים וגירשוּ אוֹתם עד הרחוֹב. בּבעטם בּהם בּרגליהם וּבגדפם אוֹתם בּמלים מגוּנוֹת. ואלה הן רק עוּבדוֹת מעטוֹת מן המעשׂים הרבּים שעשׂוּ, המעידוֹת עד היכן הגיע הסאדיזם שלהם. לספּר וּלתאר הכּל יֵלא העט.

השכנים הרעים התחילוּ בּאים גם לבית גיסי לקחת לעבוֹדה אוֹתוֹ ואת בּתוֹ ואת בּן־אחוֹתוֹ. זמן־מה התחבּאוּ והתחמקוּ, בּסיוּעה של המשרתת הנוֹצרית, אך הדבר נעשׂה קשה וּמסוּכּן יוֹתר ויוֹתר, וסוֹפוֹ של דבר היה, כּי אחוֹתי וגיסי עברוּ לגוּר בּביתי, שנחשב בּטוּח יוֹתר, כּי שם היה משכּן־העיריה. אך פּעם אחת נכנסוּ בּמקרה גרמנים לחדר זה, שבּוֹ היוּ מוּנחים חפצים יקרי־ערך של גיסי, ונטלוּ הכּל, וכך אבד לוֹ חלק גדוֹל מרכוּשוֹ.

מלבד הצרוֹת שבּאוּ על יהוּדי לוֹדז מאת “בּני העם הגרמני” (פוֹלקסדוֹיטשאֶ), גרמוּ להם צרוֹת המשׂרדים האזרחיים והצבאיים מכּל המינים, שמרוּבים היוּ בלוֹדז יוֹתר מבּכל הערים. דבר זה בּא מחמת הערך הכּלכּלי הרב של העיר. בּתעשׂית האריג של לוֹדז, שנחשבה לפי גדלה השניה בּמעלה בּכל אירוֹפה, השתתפוּ היהוּדים בּשבעים אחוּז, וּבמחסנים וּבאוֹצרוֹת הענקיים של סחוֹרוֹת מתוּקנוֹת וּמתוּקנוֹת־למחצה ושל חמרי גלם שהיוּ בּלוֹדז היה חלקם של היהוּדים כּתשעים אחוּז. על כּל זה הניחוּ הגרמנים את ידם הטמאה. בּלוֹדז היה שלטוֹן צבאי ושלטוֹן אזרחי עם משׂרדים שוֹנים לסחוֹרוֹת וּלחמרי גלם. מלבד אלה היוּ ס.ס., גאֶסטאפּוֹ, משטרה, ז’אנדארמאֶריה, שוֹטרי־מגן, קוֹרפּוּס לתחבּוּרה (נ.ס.ק.ק.) אוֹ “הפּחחים” – כּפי שהיוּ מכוּנים בּפי היהוּדים על שם הפּחים שנשׂאוּ על חזיהם, וּמספּר גדוֹל של אנשי ס.א., ששרצוּ בּכל מקוֹם. כּל המשׂרדים האלה לא עשׂוּ דבר אלא עשקוּ ועינוּ ולחצוּ את היהוּדים, וכל מחלקה התחרתה בּחברתה מתוֹך רצוֹן לעלוֹת עליה. וּלמרבּה הרעה העסיקוּ בּפעוּלתם הקשה יהוּדים, שהוּכּוּ ועוּנוּ על ידם. אין צריך לוֹמר כּי בּכל המשׂרדים האלה עבדוּ גם הגרמנים הלוֹדזאיים, שרבּים מהם התקינוּ עצמם לכך עוֹד מלפני המלחמה. ולא עוֹד אלא התחיל כּעין מאבק בּין בּני העם הגרמני בּשל המשׂרוֹת של טרוֹיהאֶנדאֶר (“נאמנים”), שהעשירוּ את הגרמנים מן הגניבוֹת והגזילוֹת של רכוּש הבּעלים היהוּדים. הרבה יהוּדים טרחוּ ויגעוּ, שמכּריהם הגרמנים אוֹ האוּמנים של בּתי־החרוֹשת שלהם יקבּלוּ משׂרת אפּוֹטרוֹפּוֹס על התעשׂיה אוֹ המסחר שלהם. על פּי רוֹב, לא חפצוּ הגרמנים הללוּ להכּיר אחר כּך את מוֹדעיהם היהוּדים, ורק גרמנים יחידים יוֹצאים מן הכּלל התנהגוּ כּאנשים ישרים. פּרשה לעצמה היא פּרשת “החשבּוֹנוֹת הישנים”: כּל גרמני, שהיתה לוֹ טענה אוֹ טינה מלפני עשׂרוֹת בּשנים, בּין צוֹדקת וּבין לא צוֹדקת, אוֹ שנדמה לוֹ, כּי יש לוֹ מעין “טענה” ליהוּדי, וּפעמים שבּדה את הטענה מלבּוֹ, מצא עתה מקוֹם להתגוֹלל על היהוּדים, לאיים עליהם בגאֶסטאפּוֹ ולסחוֹט מהם כּסף. ולא תמיד סוּלקה התביעה בּכסף בּלבד, כּמה יהוּדים שילמוּ גם בּחייהם.

התחיל גם הציִד על דירוֹת ורהיטים של יהוּדים, וּסתם מעשׂי־שוֹד שנעשׂוּ בּאיוּמי אקדח. גרמנים, שדרוּ בּבתים של יהוּדים, הכריזוּ על עצמם כּבעלים, בּאמרם שיש להם חזקה על הבּית, שכּן שילמוּ בּמשך כּמה שנים שׂכר דירה כּדמי שויוֹ של כּל הבּית, וּלפיכך התחילוּ לגבּוֹת לעצמם שׂכר דירה מאת השכנים. סח לי נוֹצרי, כּי בּבית זה שהוּא דר בּוֹ, ביתוֹ של יהוּדי, מקבּל גרמני שׂכר־דירה מכּל השכנים היהוּדים והוּא תוֹבע גם ממנוּ שׂכר דירה, וּכשסירב לתת, בּאמרוֹ שאינוֹ יהוּדי, סגר אוֹתוֹ הגרמני בּדירתוֹ ולא הוֹציאוֹ עד שנכנע ושילם. וכן נעשׂה “סדר” בּפירמוֹת הגדוֹלוֹת של היהוּדים. מבּתי־חרוֹשת הרבּה הוּצאוּ המכוֹנוֹת לגרמניה, הוּצאוּ הסחוֹרוֹת, נגבּוּ החוֹבוֹת מיהוּדים על ידי איוּמים וּנגישׂוֹת וּלמראית עין נוֹצרוּ “חשבּוֹנוֹת קפוּאים”. אחרי כן חוּסלה הנהלת הפּנקסים, הכּרטיסיוֹת, החשבּוֹנוֹת, חליפת המכתבים וכדוֹמה. אף הציתוּ את בּתי הכּנסיוֹת הגדוֹלים והיקרים של היהוּדים – את שׂריפת בּית הכּנסת של פּוֹזנאנסקי ראיתי בּעיני – וּלמחרת כּתבוּ העתוֹנים, כּי היהוּדים עשׂוּ זאת בּעצמם, לשם תעמוּלת זוָעה. יהוּדים, שסיכּנוּ עצמם להציל את ספרי התוֹרה מן הדליקה, נוֹרוּ בּידי הצוֹררים. ואחרי כּכלוֹת הכּל עמדוּ פּתאוֹם הגרמנים ודרשוּ, כּי בּיוֹם המיוּעד יתאספוּ היהוּדים בּבית־כּנסת שנשאר לפליטה לתפילה בּציבּוּר עטוּפים טליתוֹת. על השמש ציווּ לשׂים על זרוֹעוֹ סרט עם כּתוֹבת “שמש בּית תפילה ליהוּדים” עם ציוּר מגן־דויד וחוֹתם שלהם וּצלב הקרס. ליוֹם הקבוּע בּאוּ הגרמנים עם מכשירי צילוּם, וּכשמצאוּ רק יהוּדים מעטים, התרגזוּ ודרשוּ, כּי בּעוֹד יוֹמַים יבוֹאוּ לפחוֹת ארבּע מאוֹת יהוּדים, ואם לא – יאחזוּ אמצעים נאוֹתים. אחרי כן בּאוּ וציווּ לקרוֹא בּתוֹרה (ויוֹם זה היה רביעי בּשבּת…) וצילמוּ סרט. אחרי כן תפשׂוּ את כּל היהוּדים בּעלי זקן וגילחוּ זקנם בּגרמם להם יסוּרים בּצירוּף מכּוֹת וזלזוּלים.

יצאה גזירה שאסוּר להם ליהוּדים לעבוֹר דרך הרחוֹב הפּטרקוֹבי (שניתן לוֹ השם רחוֹב אדוֹלף היטלר), זה הרחוֹב העוֹבר בּאמצע העיר לאוֹרך שלוֹשה קילוֹמרטים, ויהוּדי שהיה צריך לעבוֹר את הרחוֹב, מוּכרח היה להקיף אוֹתוֹ מהלך כּמה קילוֹמטרים. מלבד זאת גרוּ אלפי יהוּדים בּרחוֹב זה בּבתים, שכּניסה אחרת לא היתה להם. בּכסף (שלא הכּל יכלוּ לשלמוֹ) אפשר היה להשׂיג תעוּדה רשמית, המתירה את ההליכה בּרחוֹב הזה. כּיוֹצא בּזה אפשר היה להשׂיג בּכסף תעוּדה, הפּוֹטרת את היהוּדי מחוֹבת העבוֹדה. זמן־מה היה תוֹקף לתעוּדה זוֹ, אוּלם אחרי כן היוּ חיילים מחפּשׂים בּמיוּחד יהוּדים, שבּידם תעוּדוֹת כּאלה, בּאמרם: “יהוּדים כּאלה אנוּ מבקשים”, היוּ מכּים אוֹתם ונוֹטלים ל“עבוֹדה”. מה פּירוּש חטיפה תלמדנוּ עוּבדה אחת: יוֹם אחד תלוּ הגרמנים שלוֹשה אנשים, שני נוֹצרים ויהוּדי אחד, ועל חזיהם תלוּ שלטים וּכתוֹבוֹת: “אלה הם מפקיעי שערים וכּכה יֵעשׂה לכל המַפקיעים”. אוּלם האנשים האלה נחטפוּ בּמקרה בּרחוֹב ודבר לא היה להם עם הפקעת שערים.

רוֹשם מדכּא עשׂה בּי הרס מצבת־הזכּרוֹן לקוֹשצ’יוּשקוֹ בּככּר החירוּת. וּשני טעמים להריסה זוֹ, האחד מפּני שלוֹדז היא עיר גרמנית, ולא נאה שיהא בּה עמוּד־זכּרוֹן כּזה, ושנית פּסל זה הוּא מעשׂה ידי אמן יהוּדי. המצבה פּוּצצה בּדינאמיט. עברתי בּמקוֹם ההוּא בּערב וראיתי את הגרמנים מאירים בּזרקוֹרים את האנדרטה הענקית של הגיבּוֹר הפּוֹלני, המוּטלת על גבי הקרקע, וסקרנים בּאים להבּיט בּה.

גם בלוֹדז השתדלתי לקבּל רשיוֹן לצאת לארץ־ישׂראל, שהגאֶסטאפּוֹ היתה נוֹתנת בּעת ההיא לאזרחי פּלשׂתינה. היתה לי תעוּדת־זהוּת ארצישׂראלית, שהיתה מספּיקה בּשביל הגאֶסטאפּוֹ להוֹכיח כּי אזרח ארצישׂראלי אני ולא דיקדקוּ בּיוֹתר בּתעוּדת הזהוּת, שלא נרשמה בּה נתינוּתי, וּבכן הייתי יכוֹל להצליח. אך היתה סכּנה בּדבר, שישלחוּ אוֹתי למחנה שבוּיים, כּדרך שעשׂוּ לרבּים. ושנית, היוּ נוֹהגים בּמשׂרד ההוּא לקבּלת רשיוֹנוֹת לחטוֹף מבּין שוּרת העוֹמדים גברים ל“עבוֹדה”, וּלפיכך לא חפצתי להעמיד עצמי בּמקוֹם סכּנה.

מצבם של יהוּדי לוֹדז נשתנה לרע בּמהירוּת נוֹראה. מיוֹם ליוֹם יצאוּ גזירוֹת קשוֹת ורעוֹת על היהוּדים, מיוֹם ליוֹם החמירוּ הנגישׂוֹת, מיוֹם ליוֹם נתרבּוּ מעשׂי הגניבה והגזילה והרצח אצל יהוּדים. אלה היהוּדים שעוֹד נשארוּ, שלא קל היה להם להפּרד מבּתי־החרוֹשת, שעמלוּ הם ואבוֹתיהם כּמה דוֹרוֹת להקימם, ואחרים שלא יכלוּ לעזוֹב את מקצוֹעם, שהיוּ קשוּרים בּוֹ בּכל לבּם – הוּכרחוּ סוֹף סוֹף להפקיר הכּל וּלהציל את נפשם, והתחילוּ בּוֹרחים אל העוֹלם הגדוֹל, על פּי רוֹב לוארשה. רע המצב גם בוארשה, אבל שם תהוֹם רבּה ואין היחיד ניכּר, וּביחוּד זר הוּא שם ואין איש עוֹקב אחריו. וּמי שיש לוֹ כּסף יכוֹל עוֹד למצוֹא חדר לגוּר בּוֹ. היוֹצאים מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת לקחת משהוּ עם יציאתם. הדבר נעשׂה קשה, אבל עוֹד הוּא בּגדר האפשר.

ב־16 בּנוֹבמבּר יצאה פּקוּדה מאת הגאוּלייטאֶר ד"ר גרייזר בּקאליש, שאליה שייכת העיר לוֹדז, וּבה הסעיפים האלה: א) כּל היהוּדים, בּלי הבדל גיל ומין, מחוּיבים לשׂאת סימן על זרוֹעם הימנית – סרט צהוֹב רחבּוֹ עשׂרה סנטימטר (אחרי כן הוּחלף הסרט בּטלאי צהוֹב בּצוּרת מגן־דויד, אחד מפּנים על גבּי החזה והשני מאחוֹר על השכם); ב) אסוּר ליהוּדים לעזוֹב דירוֹתיהם משעה שבע־עשׂרה בּערב עד שמוֹנה בּבּוֹקר. העוֹברים יֵענשוּ עוֹנש מות, בּמקרים מסוּימים יוּחלף עוֹנש זה בּקנס ממוֹן רב אוֹ בּמאסר אוֹ בּשניהם יחד; ג) אסוּר ליהוּדים לשנוֹת מקוֹם מגוּריהם ולעבוֹר ממקוֹם למקוֹם בּלי רשיוּן מיוּחד. אוֹתוֹ יוֹם הייתי בּלוֹדז להפּרד מעם נשי ארץ־ישׂראל, שעמדוּ לצאת ממחרת בּבּוֹקר לארצנוּ, וקיויתי לשלוּח על ידן דברים יקרי־ערך בּשביל אשתי, אך הדבר לא עלה בּידי, משוּם שחששוּ לקחת זאת. היה בּלבּי רצוֹן עז להשאר, לפחוֹת עד מחר, כּדי ללווֹת את האנשים המאוּשרים, שזכוּ לשוּב אל בּני בּיתם וּלהנצל מן הגיהינוֹם של היטלר, אוּלם לא ידעתי, אם אוּכל לשוּב לפּטרקוֹב בּלי תעוּדת מסע. כּשניגשתי אל המשרד, שניתנוּ בּוֹ תעוּדוֹת נסיעה, ראיתי תוֹר של מאוֹת אנשים וּכּבר חוּלקוּ מספּרים ליוֹם מחר, וּכדי לקבל תעוּדה יש לצפּוֹת כּמה ימים. בּינתים נעשׂית האוירה בּלוֹדז קשה יוֹתר ויוֹתר ליהוּדים. אחרי אשר למדתי בּפּטרקוֹב קצת איך להתהלך עם הגרמנים, ניסיתי את כּוֹחי לפנוֹת אל הממוּנה על מתן התעוּדוֹת, כּדי לזכּוֹת בּדין קדימה, אך בּשמעי את שׂיחתוֹ עם קצין גרמני, שהמליץ על שתי יהוּדיוֹת, אמר לי לבּי, כּי ישוּעתי לא תבוֹא מבּר־נש זה. הדבר היה ביוֹם הששי בּשבּת אחרי הצהרים. חיש לקחתי את תיקי, נסעתי אל החשמלית ההוֹלכת לטוּשין. וּמטוּשין נסעתי בּכרכּרה לפּטרקוֹב.

ה) פּטרקוֹב בּמזל גזירוֹת חדשוֹת    🔗

בּדירתנוּ אשר בּפּטרקוֹב בּא שינוּי עצוּם. לקחוּ מאתנוּ שלוֹשה חדרים בּחזית. הדבר קרה בּימים הראשוֹנים לשבתי בּלוֹדז. נכנס לדוּר אצלנוּ ד“ר גלאטר, רוֹפא עצבּים והוּא עצמוֹ עצבּני מאד. הוּא הוּכרח לעזוֹב את דירתוֹ מחוּץ לגיטוֹ, וּביתנוּ מצא חן בּעיניו. אמנם, הקהילה היהוּדית לא הסכּימה לכך, שיהיה למעמסה על בּיתנוּ, אך הוּא השתמש בּפּרוֹטקציה של אחד ממוּדעיו, איש אוּקראינה, המקוֹרב לגרמנים, ועמד על שלוֹ. הדבר היה לי בּמאד לא נעים, מפּני שהבטחתי לשתף בּדירתי אנשים הראוּיים לכך יוֹתר ממנוּ, ואוּלם לא היתה בּרירה בּידי. הבאתי סדר בּחלק הנשאר מדירתנוּ, כּדי לשפּר את צוּרתה, והחלטתי להשאר בּפּטרקוֹב ולראוֹת מה אעשׂה להבּא. בּימים הראשוֹנים סבלתי מן ה”אוֹרחים" הגרמנים, שהתרגלוּ לסוּר לביתנוּ וכל פּעם לבחוֹר משהוּ ולשים בּכליהם. אמרתי לתקן תקנוֹת אחדוֹת. ראשית כל, סגרתי את הדלתוֹת, שלא יבוֹאוּ כּמוֹ למקוֹם של הפקר. היה צוֹרך לצלצל, ועל המשרתת הנוֹצרית ציויתי לשאוֹל עם פּתיחת הדלת, את מי מבקשים, להכניס לאוּלם וּלהגיש כּסא לשבת, אחרי כן לקרוֹא לי. כּשנכנסתי, קידמתי את האוֹרחים בּנימוּס ושאלתי, בּמה אוּכל לשמשם. וכך לבשוּ הבּיקוּרים צוּרה אחרת, והם הלכוּ והתמעטוּ, מפּני שדברים יקרי ערך לא התגוֹללוּ עוֹד. מה שמצאתי מן החפצים העלוּלים למשוֹך את עין הגרמנים טמנתי, והאוֹרחים הוֹקירוּ רגלם מבּיתי.

בּין כּה וכה וּמטר של גזירוֹת ירד על ראש היהוּדים. כּל הסחוֹרוֹת כּגוֹן אריג, עוֹרוֹת, נעלים, תעשׂית בּגדים, סידקית, שנמצאוּ אצל היהוּדים, עוּקלוּ. נקבּע מוֹעד למסור בּדיוּק את הכּמוּת והאיכוֹת של הסחוֹרוֹת. הדבר עוֹרר בּהלה עצוּמה, מפּני שאלה היוּ ענפי־המסחר העיקריים של היהוּדים. הסחוֹרה המעטה שלי, שהטמינוּ בחדר האמבּט, אף היא גרמה לי דאגה, מה לעשׂוֹת בּה. בּינתים נתבּרר, שאין סוֹד בּדבר הידוּע לאנשים אחדים. בּאוּ אלי בּאיוּמים, בּסחיטוֹת, כּי אם לא אתן להם כּך וכך ימסרוּ את הענין לגרמנים, והטמנַת סחוֹרה היא בּכלל דיני נפשוֹת. החלטתי למסוֹר רשימת הסחוֹרה שלי. אבל זה עוֹד מעט: הסחוֹרה מחוּיֶבת להיוֹת מוּנחת בחנוּת ולא בּדירה פּרטית. הוּכרחתי למסוֹר לד“ר גלאטר את חדרי הגדוֹל בּיוֹתר תמוּרת חדר קטן בּחזית, שאפשר שוּב לערוֹך בּוֹ “בּית מסחר”. בּינתים וּבת־דוֹדי אירקה הרשקוֹביץ, שהיתה מנהלת משק בּיתנוּ והמטפּלת בּאבי החוֹלה, חזרה לפּטרקוֹב ונטלה שוּב לידה את הנהלת המשק, גם עזרה לי בּסידוּר “בּית המסחר”. לא עברוּ ימים מרוּבּים וזכיתי ל”לקוֹחוֹת" הראשוֹנים שלי – אלה היוּ אנשי ס.ס. (אוֹ המכוּנים בּפי היהוּדים “השחוֹרים”, על שוּם המדים השחוֹרים), אשר השתוֹללוּ אז בּפּטרקוֹב. בּעצם, לא הייתי רשאי למכּוֹר סחוֹרה גם להם, והם ידעוּ זאת, מפּני שהסחוֹרה היתה מוּחרמה. אבל רשימוֹת הסחוֹרוֹת נעשׂוּ בּדרך גמישה, כּדי למצוֹא עצה בּשעת הצוֹרך. החלטתי שמוּטב לי למכּוֹר להם וּלקבל משהוּ בּמחיר סחוֹרתי מאשר לתת כּל הסחוֹרה חינם לאדמיניסטראציה הגרמנית. ואוּלי אפשר על ידי כּך לקבּל מאת הגרמנים, האוֹהבים שוֹחד, גם טוֹבת הנאה בּזמן שאדם נתוּן בּידם. הראשוֹן מן הלקוֹחוֹת הללוּ היה איש ס.ס. וּשמוֹ בּריקנר. הוּא לקח ממני אריג למכנסים וּלמעיל של צייד, ושילם לי בּעד כּל זה עשׂרה מארק, וראה את עצמוֹ כּאיש הכּבוֹד, שהרי הוּא נוֹטל לא בּחינם אלא בּכסף. אוּלם הוּא עצמוֹ הבין יפה את המישחק ונעשׂה לי “חבר”. הוּא סח לי, כּי היה כּאזרח פּקיד יערוֹת ועבד אצל בּעל־יער יהוּדי אמריקאי, וּלפי דבריו כּבר קצה נפשוֹ בּכל המלחמה הזאת והוּא מצפּה לשוּב בּמהרה לביתוֹ. הלקוּח השני אף הוא היה “שחוֹר” וּשמוֹ שצ’וּק, נבל, שלא התבּייש לספּר לי, כּי היה אחד מאלה שפּתחוּ אצלנוּ את הקוּפּה והכּוּ את אבי. הוּא לא שילם לי בּמחיר הסחוֹרה בּמזוּמן, אלא נתן לי שטר־חוֹב. השלישי היה פּקיד־המשטרה שנאקנבּרג, שוֹטר מוּמחה וּמנוּסה, שהיה מלגלג על כּל תוֹרת היטלר. זה היה אדם שרצה לחיוֹת ויחיוּ גם אחרים! הוּא עלה לי בּכסף רב, אבל הענין כּדאי היה. הוּא שעזר לי הרבּה על ידי זה, שהזהירני כּל פּעם שעמדוּ לערוֹך אצלי חיפּוּשׂ. וּבשעת הצוֹרך בּא אלי אף בּחצוֹת הלילה. פּעם אחת, ואני בּראדוֹמסק, הקיפוּ כּל הגיטוֹ לשם חיפוּשׂים. שנקנבּרג בּחר בּכוָנה את דירתנוּ ונכנס אצלנוּ בּלוית שלוֹשה שוֹטרים וארבּעה בּלשים פּוֹלנים, שעבדוּ אצל הגרמנים, והוּא היה מנהל הפּלוּגה. הבּלשים כּבר פּשטוּ על הבּית כּעכבּרים לחטט בּכל פּינה, והוּא עשׂה עצמוֹ כּאילוּ לא ידע כּלל את הדירה הזאת, נכנס כּביכוֹל בּמקרה לחדר, שבּוֹ שכב אבי בּמיטה, עמד, הרים ידוֹ וקרא: “הרף! אל מעשׂה! כּאן שוֹכב איש חוֹלה נוֹטה למוּת, אסוּר להטרידוֹ, שוּבוּ כּוּלכם!” לקח עמוֹ את כּל עוֹזריו ויצא. הוּא ידע, כּי אני בּראדוֹמסק וּבערב אשוּב. כּשהלכתי מבּית־הנתיבוֹת, עיכּבוּני כּמה אנשים והזהירוּני, שלא אלך הבּיתה, מפּני שנערך אצלי חיפּוּשׂ. לבּי אמר לי, כּי עלי למהר ולבוֹא לביתי. בּת דוֹדי קידמה אוֹתי בּדמעוֹת שׂמחה וסחה לי את כּל המעשׂה, שעשׂה מוּדעי פּקיד המשטרה.

בּערב לאחר שמוֹנה שעוֹת בּא ונכנס עמי לחדר האחרוֹן ושאלני, אם אחוֹתי (כלוֹמר בּת־דוֹדי) סיפּרה לי על המחזה ששׂיחק היוֹם. טפחתי לוֹ על שכמוֹ ונתתי לוֹ אריג למעיל. וראוּי היה לכך… פּעם אחרת בּערב יצאה פּקוּדה, כּי כּל היהוּדים הגברים מחוּיבים מחר בּשעה שלוֹש לבוֹא ולעמוֹד לעבוֹדה, וּמי שלא ימלא אחרי הפּקוּדה יִיָרה. והנה אוֹתוֹ שוֹטר בּא אלי בּהשכּמה בּבגדי־שׂרד, הוֹליכני אל הרכּבת, קנה לי כּרטיס־נסיעה והכניסני אל הקרוֹן ונפרד ממני לאחר שזזה הרכּבת. כּאשר שבתי מקץ יוֹמַים נוֹדע לי, כּי מכל היהוּדים שהתיצבוּ בּחרוּ אלף איש, חילקוּם קבוּצוֹת קבוּצוֹת, כּל קבוּצה בּפקוּדתם של שלוֹשה חיילים, והוֹציאוּם מחוּץ לעיר בּמרחק קילוֹמטרים אחדים לבית־הנסירה של זילבּרשטיין. שם העמיסוּ היהוּדים על כּתפיהם קוֹרוֹת־עץ ארוּכּוֹת ונשׂאוּ למקוֹם רחוֹק בּקצה העיר האחר. כּל הדרך היוּ מוּכרחים לרוּץ, כּי החיילים דפקוּם, הכּוּם מכּוֹת אכזריוֹת. הקוֹרוֹת נפלוּ על רגלי האנשים. המראה היה נוֹרא. הנשים רצוּ לבית־הקהילה והרימוּ קוֹל זוָעה. הקהילה המציאה על חשבּוֹנה עגלוֹת להוֹביל את הקוֹרוֹת. אוּלם הגרמנים לא אבוּ ואמרוּ: “חבל על כּוֹחוֹת הסוּסים. הלא לשם כּך לוּקחוּ היהוּדים, שיעבדוּ”. אך גם אעיר, כּי היה מקרה, שיהוּדי נפל אין אוֹנים מבּלי יכוֹלת לסחוֹב עוֹד, והחייל הכּה אוֹתוֹ בּחימה, ניגש השוֹפט בּוֹרנשטיין ואמר לעזוֹר ליהוּדי הכּוֹשל, סטר לוֹ החייל על לחיוֹ, ואחד היהוּדים קרא אינסטינקטיבית: “הלא זהוּ שוֹפט”. החייל פּנה אליו ושאל: “האוּמנם שוֹפט הוּא?”, וּכשאמר לוֹ: “הן”, תמה החייל: “האם בּאמת יש שוֹפטים יהוּדים?!” ואחרי כן בּיקש סליחה מאת הנעלב וּפיטר אוֹתוֹ מעבוֹדה, וּשאר היוֹם כּבר היה החייל נוֹח יוֹתר ליהוּדים.

כּך עשׂה לי אוֹתוֹ פּקיד־המשטרה טוֹבה הרבּה ועל ידוֹ הצלחתי לעשׂוֹת טוֹבה לכמה יהוּדים. התרתי לעצמי לעבוֹר עבירות קלוֹת (כּגוֹן לצאת מן הבּית בּשעה האסוּרה ולשוּב בּשעה מאוּחרת), מפּני שידעתי, כּי המשטרה הגרמנית מגן לי. פּעם אחת נכנסתי עם השוֹטר ההוּא לבית מסחרוֹ של גרוֹסבּרג, אנכי יצאתי והוּא נשאר שם לבדוֹ. ממחרת בּא אלי מוּדעי זה והאריך בּשׂיחה עמי. הכּרתי בּוֹ, כּי פּניו אלי לא כּתמוֹל שלשוֹם. שאלתיו על כּך והוּא שאלני, אם אמת הדבר, כּי מפּלשׂתינה אני ויש לי שם אשה וּבנים. הבנתי, כּי בּביתו של גרוֹסבּרג סיפּרוּ לוֹ זאת שלא בּכוָנה וראיתי, כּי נעשׂיתי חשוּד בּעיני הגרמני. אוּלם לאחר שׂיחה ארוּכּה, כּאשר הוֹכחתי לוֹ, כּי אזרח פּוֹלני אני, עלה בּידי להשיב את לבּוֹ אלי. הוּא היה מביא אלי לקוֹחוֹת שוֹנים, שהיוּ קוֹנים אצלי סחוֹרוֹת שוֹנוֹת ושוֹלחים להאמבּוּרג. היוּ משלמים לי, כּמוּבן, מחירים שלפני המלחמה וּבמארקים שלא היה להם שוּם ערך. אלה היוּ הגרמנים ה“ישרים” שהתנהגוּ בּנימוסי בּני־אדם. אחד מהם, ג’נטלמן, בּשיחוֹתיו עמי הבּיע את צערוֹ על המעשׂים הרעים, שעוֹשׂים הגרמנים ליהוּדים, והיה שוֹאל אוֹתי, אוּלי יוּכל לעזוֹר לי בּמשהוּ; גנרל זקן אחד, שקנה אצלי אריג בּשביל “בּחוּרתוֹ” והיה מרוּצה מאד, בּא אלי פּעם שניה בּערב לבוּש כּאזרח והאריך עמי בּשׂיחה ואמר, “שכּל זמן שהמפלגה עוֹמדת ליד ההגה, אין תקוה ליהוּדים, אבל הוא מקווה, כּי סוֹף־סוֹף יטוֹל הצבא לידוֹ את השלטוֹן ויבער את המנוּולים האלה”. הוּא הניח ידוֹ על פּיו ורמז: שתיקה יפה. דרכּם של “הגרמנים הטוֹבים” האלה שהיוּ מנצלים את היהוּדים עד כּמה שהיה בּידם, וּכדי לצאת ידי חוֹבת “מצפּוּנם” שילמוּ תשלוּם סמלי. אבל היוּ לי לקוֹחוֹת גם מבּין אנשי הגאֶסטאפּוֹ שלקחוּ אצלי סחוֹרה ולא שילמוּ ועוֹד התנהגוּ בּחוּצפּה. פּעם אחת בּאוּ אלי שנים מאנשי הגאֶסטאפּוֹ, לקחוּ סחוֹרה ששויה למעלה מאלף מארק ונתנוּ לי ששים מארק, בּאמרם כּי אם אין דעתי נוֹחה, אטריח את עצמי לבוֹא אליהם מחר לעבוֹדה… מוֹראה של הגאֶסטאפּוֹ היה עלי, משוּם שגם המשטרה פּחדה מפּניה. היא היתה עליוֹנה על כּל. וכל אחד מאנשיה היה גא בּחינת “המנהיג” עצמוֹ. וכאשר עזבה מחלקת המשטרה את פּטרקוֹב, נצטערנוּ מאד אני ועוֹד יהוּדים, שקיבּלוּ הנחוֹת על ידה.

כֹשהייתי בּוארשה, חקרתי ודרשתי על האפשרוּת לשוּב לביתי בּארץ־ישראל. היתה אז אפשרוּת לנסוֹע בּתעוּדוֹת בּויזוֹת מזוּיפוֹת, שעלוּ בּדמים מרוּבּים, אבל אנשים כמוֹני, שהיוּ להם תעוּדוֹת־מסע שכּלה זמנן עם ויזוֹת־חזרה, צריכים היוּ להרשם בּחברת האניוֹת “אדריאטיקה” וּלחכּוֹת לתשוּבה מארץ־ישׂראל. בּידי לא היתה עדיין תעוּדת־המסע שלי, אך נרשמתי בּכל זאת בּ“אדריאטיקה”, בּאמרי כּי תעוּדת המסע שלי מוּנחה בּעירית פּטרקוֹב, ושם הבטיחוּני, כּי כּאשר יקבּלוּ תשוּבה מארץ ישׂראל, כּבר יוֹציאוּ את תעוּדתי. ציפּיתי, איפוֹא, ליום גאוּלתי. אני מצפּה וּבינתיים הצרוֹת מתרגשוֹת ורוֹדפוֹת זוֹ את זוֹ. האחת – גזירת בּנין צריפים! אחד מהם, בּרחוב ליטאֶבסקה, ארכּוֹ ארבּעים מטר ורחבּוֹ עשׂרים וּשמוֹנה מטר. גם בּבית־הכּנסת וּבבית־המדרש עוֹשׂים מקוֹמוֹת־המשכּב, זה סמוּך לזה וזה על גבּי זה, והמראה כּמו לוּלים לעוֹפוֹת. מאיצים בּעבוֹדה, עוֹבדים יוֹמם ולילה, ואין יוֹדע למי נוֹעדוּ כּל הבּנינים האלה. שמיטקה, גרמני מקוֹמי, הממוּנה על השיכּוּן, אוֹמר, כּי זהוּ בּשביל יהוּדי פּטרקוֹב, שיוּעברו לכאן מדירוֹתיהם. תסמרנה שׂערוֹת הראש! לפי שעה מספּרים, כּי בּחבל לוּבלין אוֹמרים ליצוֹר מחנה־הסגר יהוּדי בּשביל כּל היהוּדים מכּל מקוֹמוֹת הכּיבּוּש שבּידי היטלר. וּבכן, לשם מי וּמה בּוֹנים את הצריפים, וּלמי נוֹעדוּ מקוֹמוֹת־המשכּב? יהוּדים מתהלכים רצוּצים. בּאוּ פּליטים מגניאֶז’נה, והשכּינוּ אוֹתם בּ“מכּבּי” וּבככּר צ’ארנאֶצקי, המכוּנה עתה “כּכּר היהוּדים”. שם נעשׂוּ בּחפזוֹן מקוֹמוֹת־משכּב בּשביל הפּליטים מגניאֶז’נה, אנשים עשירים ואמידים, בּעלי תעשׂיה וּבעלי בּתים, רוֹפאים, מהנדסים, פּקידים, רבּנים, בּעלי אחוּזוֹת – כּוּלם גוֹרשוּ ממוֹלדתם, שישבוּ שם מכּמה דוֹרוֹת. הכּל הניחוּ הפקר לגרמנים שיבוֹאוּ ויירשוּ אוֹתם. יחד עם היהוּדים בּאוּ גם פּליטים פּוֹלנים, אבל להם דאגוּ יוֹתר. בּיחוּד אלה מהם, שידעוּ את הלשוֹן הגרמנית, הסתדרוּ יפה ועזרוּ למוֹדעיהם היהוּדים בּכל אשר יכלוּ.

נכנסתי לבית “מכּבּי”. הלא זה הוּא הבּנין, אשר בּניתי בּידי יחד עם חברי. כּמה התגאינוּ אז בּמפעל זה שיצרנוּ לשם התעמלוּת, אספּוֹרט, משׂחקים ושעשוּעים לנוֹער היהוּדי, עתה – אוֹי לעינים שכּך רוֹאוֹת! – כּלוּאים פּה אנשים, שעבדוּ וחיוּ כּבני־אדם, כּעוֹפוֹת בּלוּל. כּל משפּחה בּכלוּב מיוּחד, צר, נמוּך, אי אפשר לזקוֹף ראש. מוֹשיטים להם מזוֹן כּמוֹ לתרנגוֹלים. מלבּי פוֹרצת קריאה: אוֹי מה היה לנוּ! אך השתוֹממתי למַראה המתינוּת, הוַתרנוּת של בּני־האדם. מדוּע הם מקבּלים הכּל בּאהבה? מדוּע אין הם מתמרדים? מדוּע הם שוֹתקים? והתשוּבה אחת: זוֹ תוֹצאת הטאֶרוֹר של הנאצים הנבלים. וּראה גם בּטחוֹנוֹ של האדם – האנשים האלה בּטוּחים, כּי כּל מה שבּא עליהם הוּא אך צרה לשעה, לא לאוֹרך ימים. יש רק צוֹרך להבליג עד יעבוֹר זעם. הרי הצדק סוֹפוֹ לנַצחַ! ואז ישוּבוּ איש איש לביתוֹ וּלנחלתוֹ. אוּלם אם הם, פּליטי גניאֶז’נה, באו ברכבת, בקרונות של נוסעים, לבושים כבני אדם, הרי לא כן היה מזלם של פליטי טושין, עיירה קטנה בּדרך מפּטרקוֹב ללוֹדז. זוֹ עיירה צנוּעה, שתוֹשביה עוֹלים בּעשׂר בּערב על משכּבם, כּי אותה שעה מכבים אוֹר החשמל בּתחנת־הכּוֹח. טוּשין ישנה שנת ישרים. וּבאחד הלילוֹת, בּשתים־עשׂרה, היה אוֹר פּתאוֹם. בּתוּפּים מתוֹפפים מזעיקים את היהוּדים מנער ועד זקן, לבוֹא ולעמוֹד בּככּר השוּק. חברי ההגנה הגרמנית הוֹלכים מבּית לבית וּמאיצים בּהם שיצאוּ מלוּבּשים למחצה אוֹ רק כּוּתנתם לעוֹרם וילכוּ כּוּלם אל כּכּר השוּק. וּכשהיוּ כּוּלם מכוּנסים בּמקוֹם אחד, גירשוּ אוֹתם בּבת אחת מן העיירה לחללוֹ של עוֹלם. והימים ימי החוֹרף, הצינה למעלה מעשׂרים מעלוֹת. אנשים ונשים וטף קוֹפאים, ערוּמים ויחפים. אלה שהיה כּסף בּידם (בּימים ההם היוּ היהוּדים, בּעלי כּסף, נוֹשׂאים את כּספּם טמוּן עמהם) הגיעוּ בּעמל עד הכּפרים הסמוּכים ושׂכרוּ שם עגלוֹת ונסעוּ הלאה. בּבּוֹקר השכּם הזדעזעה פּטרקוֹב – בּני־אדם הקיצוּ ועיניהם ראוּ אסוֹן כּזה. בּישלוּ תה, קפה, הכניסוּ את האנשים להחם אוֹתם קצת, יצאוּ אל הדרך לקראת הנחשלים להציל אוֹתם. לעינינוּ עברוּ מחזוֹת קוֹרעי לב. אמהוֹת נשׂאו ילדיהם שקפאוּ וּמתוּ בּקוֹר וצעקוּ: הוֹשיעוּ! הצילוּ! הן לא רצוּ להוֹציא מידיהן את עוֹלליהן וצעקוּ: הוֹשיעוּ! הצילוּ!.. מתים… קפוּאים… ילדים… מי יחַיה אוֹתם? לבית־הכּנסת אוֹ לבית־המדרש אין מכניסים אוֹתם. המקוֹם הזה לא להם הוּא. למי הוּא מיוּעד? – אין איש יוֹדע עוֹד. ואם אין מקוֹם בשבילם, האוּמנם שוּב יצאוּ לנדוֹד? כּך רצוֹנם של הגרמנים!

השכּינוּ, איפוֹא, את בּני טוּשין בּאיטליזים, בַּעְזָרָה לממכּר בּשר. אחדים מצאוּ מקלט בּבתים של קרוֹבי־משפּחה, בּידי מעטים בּעלי כּסף עלה לשכּוֹר חדר. אוּלם עוֹד לא שאפוּ פּליטים אלה רוּח אחרי הצרה הזאת – והנה שוּב פּליטים חדשים מלוֹדז.

בלוֹדז נאסרוּ נוֹצרים ויהוּדים מכּל השׂדרוֹת, היוּ כּלוּאים ימים אחדים בּבנין בּית־חרוֹשת, כּבהמוֹת על מצע של קש, אחרי כן הוּשבוּ בּרכּבת, וּבכל תחנה ותחנה הוּרדו מהם מאוֹת אחדוֹת. חלק מהם הגיעוּ גם לפּטרקוֹב וּבעזרת הקהילה סוּדרוּ מקצתם, ואחרים הסתדרוּ בּכוֹחוֹת עצמם. רבּים בּאוּ אחרי כן לפּטרקוֹב מן התחנוֹת הקטנוֹת שהוּרדוּ שם, אחדים נסעוּ לוארשה, צ’אֶנסטוֹחוֹב, קראקא. הבּהלה בלוֹדז היתה נוֹראה. שלחתי את אחוֹתי סבּינה להביא את אחוֹתי סאֶלה עם בּתה לפּטרקוֹב. הם נשארוּ לפי שעה גרים עמנוּ וגיסי נשאר לפי שעה בלוֹדז. וּבינתים מטר הגזירוֹת הוֹסיף לרדת על ראשי היהוּדים: א) היהוּדים מחוּיבים לשׂאת על זרוֹעם הימנית סרט לבן רחבּוֹ עשׂרה סנטימטר עם ציוּר של מגן־דויד כּחוֹל בּקו שרחבּוֹ, לפּחוֹת, סנטימטר; ב) על כּל בּתי־המסחר של יהוּדים יש להוֹקיע שלט לבן עם מגן־דויד כחוֹל, כּדי להגן על האוּכלוֹסיה הבּלתי־יהוּדית מפּני היהוּדים; ג) כּל היהוּדים, בּלי הבדל מין וגיל, מבּני 14 עד בני 60, משוּעבּדים לעבוֹדת כּפיה למשך שנתים, וּזמן זה אפשר להאריך עד עשׂר שנים. המטרה היא: לאמן את היהוּדים שיהיוּ פּוֹעלים. הממוּנים על עבוֹדת הכּפיה יהיוּ אנשי ס.ס. (כּבר ידענוּ יפה יפה מה טיבם של מוֹרים אלה וּמה שיטת ההוֹראה שלהם!..). מה תימה, שכּל היהוּדים מתרוֹצצים כּמוּרעלים.

 

פּרק רביעי: יהוּדים רצים וּמתרוֹצצים    🔗

א) לעֵבר ההוּא    🔗

שוּב התחילה מרוּצה לעבר ההוּא, כלוֹמר, לרוּסיה. הדרך בּחזקת סכּנה רבּה, עד שמגיעים לערי הגבוּל מַלקינה אוֹ בּיאלה־פּוֹדוֹלסק ואחרוֹת, אחרי כן המשמר הגרמני, הבּוּג, וּלבסוֹף המשמר הרוּסי. יש צוֹרך בּמעשׂי נסים, שהרוּסים לא יירוּ אוֹ לא יסגירוּ לידי הגרמנים. אבל אין עוֹד מה להפסיד. הלא כּאן כּבר רוֹאה האדם את המות לנגד עיניו.

הוֹפעה מצוּיה בּימים ההם הן חתוּנוֹת שנערכוּ בּהמוֹן. לפי שההוֹרים לא הניחוּ לבּנוֹת לנסוֹע ל“עֵבר ההוּא” בּיחידוּת. הזוּגוֹת הצעירים היוּ נפרדים מן ההוֹרים, מן הקרוֹבים והמיוּדעים ויוֹצאים לדרך. לא הכּל הצליחוּ לעבוֹר את הגבוּל ורבּים לא חזרוּ לבתיהם, אחרים שהגיעוּ לעֵבר ההוּא שבוּ משם. אוּלם אל ה“עֵבר ההוּא” רצוּ גם אנשים בּאים בּימים וּמשפּחוֹת שלימוֹת עם טפליא. בּשביל אלה היתה, כּמוּבן, “נסיעה” כּזאת מסוּכּנת יוֹתר. מי ששׂיחק לוֹ מזלוֹ עבר בּשלוֹם ורבּים נהרגוּ בּדרך.

היוּ שחזרוּ משם “ממוֹרטים”, ערוּמים ויחפים, כּי נגזלוּ מהם המַגפים הרוּסיים הגבוֹהים והפּרווֹת הקצרוֹת, שכּל אחד, איש אוֹ אשה, רכש לוֹ בּמיוּחד לשם הנסיעה “לעֵבר ההוּא”. ניטלוּ מהם השעוֹנים שכּל איש לקח עמוֹ כּדי למכרם שם וּלקבּל סכוּם כּסף לפרנסתוֹ (כּי הזהוּבים הפּוֹלנים יש להם שם ערך מוּעט), כּן גם הדוֹלרים, רוּבּלי הזהב, תכשיטים וכדוֹמה. כּמה אנשים שבוּ משם בּעצמוֹת שבוּרוֹת אוֹ חוֹלים ונתנוּ שבח והוֹדיה לה‘, שנשארה נפשם לשלל להם. אחד ממוֹדעי היוּ לוֹ שם “בּעֵבר ההוּא” שני חתנים לוֹקחי בּנוֹתיו, “אישים” גדוֹלים, קוֹמוּניסטים מפוּרסמים עוֹד מימי פּוֹלין, וּבידוֹ תעוּדוֹת בּענין זה. הוּא היה נוֹסע תכוּפוֹת לוארשה אל הצירוּת הרוּסית. האיש הזה קיוה, שיוּכל לנסוֹע בּדרך חוּקית עם כּל משפחתוֹ, עם שתי בּנוֹתיו השבוֹת לבעליהן, אוּלם בּראוֹתוֹ, כּי הדבר מתנהל בּכבדוֹת ודוֹחים אוֹתוֹ בּלך ושוּב ואין הוּא מקבּל ויזה, גמר בּליבּוֹ לצאת לדרך כּכל היהוּדים “בּגניבה”. אחרי כּמה יגיעוֹת הצליחוּ לעבוֹר, הוּא ואשתוּ וּשתי בּנוֹתיו עם תינוֹק (שבּעליהן ואבי הילד היוּ שם בּרוּסיה), את כּל מדוֹרי הגיהינוֹם וּלהגיע בּשלוֹם אל העֵבר ההוּא. בּהיוֹת עמהם תינוֹק, וקשה היה להם לרוּץ הלאה בּליל חוֹרף בּצינה עזה, נכנסוּ לבית להתחמם וּלהאכיל את התינוֹק. וּבינתים תפשׂוּ אוֹתם שוֹמרי הגבוּל הרוּסים ולא הוֹעילוּ כּל התעוּדוֹת וההוֹכחוֹת, כּל הבּכיוֹת והתחנוּנים לחוּס על העוֹלל. בּצינה עזה כּזאת גוֹרשו והוּחזרו אל הגרמנים. כּפי שאמר לי, בּטח בּתעוּדוֹת שבּידוֹ והאמין כּי אם רק יראוּ הרוּסים תעוּדוֹת אלוּ, יפתחוּ לפניו כּל השערים וישלחוּ אוֹתוֹ ואת בּיתוֹ בּאוֹטוֹמוֹבּילים מיוּחדים. הוּא התחנן, כּי יתנוּ לוֹ לטלפּן, כּי ישאלוּ את פּי השלטוֹן אוֹ כּי יתנוּ לוֹ, לפּחוֹת, להשאר עד מחר וּבינתים יתקשר עם חתניו – אך לא אבוּ שמוֹע. וכן אמר לי, כּי אילוּ ידע, שלא יתחשבוּ בּתעוּדוֹתיו, היה עוֹשׂה כּדרך שעשׂוּ אנשים אחרים שנתפּשׂוּ יחד עמוֹ על הגבוּל: היה אוֹמר אף הוּא כּמוֹהם, שנוֹסע הוּא מרוּסיה לפּוֹלין, ואזי היוּ מחזירים אוֹתוֹ לרוּסיה… רבּים עשׂוּ כּך ועלה בּידם. אך רבּים מהם לא עלה בּידם וכן אירע למרת דוֹקטוֹר כּהן מפּטרקוֹב שנסעה אל בּעלה וּבנה, שכּבר היוּ “מעֵבר ההוּא”. עמה נסעה אשה נוֹצרית, שידעה כּי הגברת יש לה חפצי־ערך, הכניסה אוֹתה לביתוֹ של אכּר על הגבוּל ושם הרגוּ אוֹתה ושדדוּ את הוֹנה. כּן נספּוּ הרבּה יהוּדים, שאמרוּ לברוֹח לעֵבר ההוּא וּלהציל את חייהם. אוּלם כּל המקרים והפּגעים האלה לא הפחידוּ את הנוֹער, שנעשׂוּ מבריחים בּעלי מקצוֹע. בּהם היוּ אנשים צעירים בּני טוֹבים ממשפּחוֹת הגוּנוֹת. הם ידעוּ יפה כּל הדרכים, היוּ להם מלוֹנוֹת ועוֹזרים משלהם, והיוּ נוֹסעים לשם וּמשם, ודוקא בּזמן הצינה העזה (לפי דבריהם, יש לנַצל את ימוֹת החוֹרף), וּמוֹבילים אריגים, גרבּים, חוּטים, שעוֹנים, דוֹלרים, זהב וכו’, וקיבּלוּ על עצמם להעביר גם אנשים. זמן מה התנהל העסק בּהצלחה. אבל בּ“מקצוֹע” זה אחזוּ גם “בּרנשים טמאים”, אף בּני העם הגרמני – אבי אבוֹת הטוּמאָה. הם ידעוּ, כּי האנשים עוֹברים את הגבוּל לא בּידים ריקוּת, אלא עמוּסים זהב וּדברים יקרי־ערך – ועטוּ אל השלל. גם “בּעלי המקצוֹע” נכשלוּ אחד אחד וסוֹפם הפסידוּ כּל מה שרכשוּ כּל הזמן, ואחדים מהם גם את חייהם.

הגרמנים זממוּ לעשׂוֹת חליפין: גרמנים היוֹשבים בּאוּקראינה כּנגד אוּקראינים שנמצאוּ בּאזוֹר הכּיבּוּש. הם חפצוּ להוֹציא את היהוּדים בּתוֹר נתיני אוּקראינה, ושלחוּ חוֹזרים אל העדוֹת היהוּדיוֹת, שלפיהם הצהירוּ היהוּדים על נתינוּתם האוּקראינית. היהוּדים, שרצוּ להנצל מן התוֹפת, היוּ נכוֹנים לעשׂוֹת הכּל וּבלבד שיוּכלו לצאת. מפּטרקוֹב בלבד אמרוּ לצאת חמשת אלפים יהוּדים. הגאֶסטאפּוֹ אף הבטיחה, כּי יהוּדי פּטרקוֹב, בּתוֹר יוֹצאים מן הכּלל, יוּרשו (כמוּבן, לא בּחינם) לקחת עמהם גם כּלי בּיתם. והיהוּדים היו נכוֹנים לתת כּל מה שבּיקשוּ. אך הרוּסים גילוּ את מעשׂה־התרמית של הגרמנים והעסק נתבּטל.

ב) הגרמנים והמחסנים של היהוּדים    🔗

המחסנים של האריגים, קוֹנפקציה, גלנטריה, עוֹרוֹת, נעלים, היתה בּהם כּמוּת הסחוֹרה כּפי שנרשמה בּרשימוֹת, שנמסרוּ לשלטוֹנוֹת, בּאוֹפן שאי אפשר היה עוֹד להערים ולמכּוֹר בּאיסוּר, וכל אחד ואחד ישב וחיכּה שיבוֹאוֹ ויטלוּ ממנוּ את חבילתוֹ, כּדרך שעשׂוּ בּערים אחרוֹת, אוֹ שיצטווה למכּוֹר בּמחירים שלפני המלחמה ויכניס את הכּסף על “החשבּוֹן הקפוּא”.

בּפּטרקוֹב נראה היה, כּאילוּ שכחוּ הגרמנים את כּל הענין, אוֹ עשׂוּ עצמם כּשוֹכחים. הסוֹחרים בּחרוּ מתוֹכם ועד של ארבּעה, שיפקח ויראה מה אפשר לפעוֹל ולעשׂוֹת. אף אני הייתי אחד מחברי הועד הזה. והנה עלה בּמחשבתי לפנוֹת אל השלטוֹנוֹת בּבקשה, בּשם כּל הסוֹחרים, כּי לפי שהימים ימי החוֹרף והאוּכלוֹסיה לא רכשה לה בּגדים חמים, וחלק התוֹשבים הם “נשׂרפים” ואין להם מה ללבּוֹש, וגם הסוֹחרים נשארוּ בּלי אמצעי פּרנסה, הרינוּ מבקשים, שינתן רשיוֹן למכּוֹר את הסחוֹרוֹת, שכּמוּתן בּכלל אינה מרוּבּה לעוּמת צרכי האוּכלוֹסיה. כּסבוּר הייתי, כּי כּדאי הדבר לנסוֹת, אוּלי נצליח, שהרי אם תהא הסחוֹרה מוּנחת, יקחוּ אוֹתה סוֹף־סוֹף ממנוּ בּבת אחת בּלא מחיר – אם בּכלל יִשאר משהוּ לאחר שהגרמנים בּאים ולוֹקחים סחוֹרה בּכל יוֹם וּבכל שעה.

התחבּוּלה הצליחה. הגרמנים לא עיינוּ בּדבר ונתנוּ רשיוֹן למכּוֹר את הסחוֹרוֹת. הסוֹחרים פּתחוּ בּמכירה והאוּכלוֹסים צבאוּ על בּתי־המסחר וחטפוּ כּמוֹ “מציאוֹת”. אוּלם הגרמנים הכּירוּ מיד בּדבר והתחילוּ “קוֹנים” אף הם ולא נתנוּ לאנשים פּרטיים לגשת, שכּן להם משפּט הבּכוֹרה בּכל מקוֹם. בּין כּה וכמעט שלא נשאר מאוּם מן הסחוֹרה. מי שהיה לוֹ מקוֹם, גנז מעט סחוֹרה וחילק בּין מכּריו הנוֹצרים. היוּ כּמה נוֹצרים שהתנהגוּ בּיוֹשר, כּמוּבן, לאחר ששילמוּ להם שׂכר שמירה; אוּלם היוּ כּאלה שנטלוּ לעצמם את הסחוֹרה של היהוּדים בּלא מחיר ועוֹד איימוּ בּגאֶסטאפּוֹ. וּבכל זאת הספּיקוּ הסוֹחרים לפדוֹת מעט כּסף, כּדי להמשיך קיוּמם בּזמן היוֹקר הגדוֹל והנוֹרא.

פּתאוֹם שוּב יצאה פּקוּדה להפסיק את מכירת הסחוֹרוֹת ולמסוֹר כּל הסחוֹרה, לפי הרשימוֹת, לרשוּת הקהילה היהוּדית, שהיא תהיה אחראית לשלמוּתה לפני השלטוֹן הגרמני. ויחד עם הפּקוּדה נערכוּ חיפּוּשׂים אצל חלק מן הסוֹחרים ואני בּכללם. יוֹם אחד בּשבע בּבּוֹקר הוֹדיעתני המשרתת מתוֹך פּחד, כּי בּאוּלם מחכּים לי שוֹטרים גרמנים וּפּוֹלנים “בּבגדי שׂרד”. נבהלתי, אבל לא התבּלבּלתי, בּבוֹאי וּבראוֹתי את שני השוֹטרים הגרמנים בּקוֹבעי הפּלדה והרוֹבים (אלה הם “בּגדי השׂרד”) ועמהם שני שוֹטרים פּוֹלנים. אחד מהם הוֹדיעני: “חיפּוּשׂ”, וּמיד התחילוּ בּמלאכתם. שני השוֹטרים הפּוֹלנים הוּעמדוּ ליד שני המוֹצאוֹת, וּבעצמם ניגשוּ אל העבוֹדה. לפי מבטא לשוֹנם הכּרתי כּי וינאים הם, וּלשאלתי, אם מוינה הם, ענה האחד “הן!” והאחד ענה: “אני מגראַץ!” וּכשאמרתי להם, כּי יוֹדע אני יפה את שתי הערים האלה, הרי תחת לחפשׂ פּתחוּ בּשׂיחה על וינה ועל גראַץ והתפּלאוּ כּי נהירים לי כּל כּך שבילי הערים האלוּ. בּיחוּד שׂמח לשׂיחה זוֹ הגראצי, שישב ואמר בּצחוֹק, כּי יכוֹל הוּא לסמוֹך על חברוֹ. הוינאי חיפּשׂ בּארוֹנוֹת והוֹציא משם קוּפסאוֹת קטנוֹת של תמרוּקים, בּדק אוֹתן והריח ריחן. שאלתיו “מה אתם, בּעצם, מחפּשׂים?” – “אריג”, היה המענה. “אם כּן – אמרתי לקוֹל צחוֹקוֹ של הגראצי – מה אתם בּוֹדקים בּקוּפסה קטנה זוֹ? האריגים מוּנחים בּבית־המסחר בּחנוּת ולא בּמעוֹן”. בּינתים הבין הוינאי, כּי לא טוֹב לוֹ בּפני עדי ראיה, וּלפיכך שלח, ראשית כּל, את השוֹטר הפּוֹלני. הכנסתי את הוינאי לחדר החזית, ששם היתה שארית הסחוֹרה שלי, ואמרתי לוֹ: “הנה האריגים שלי”. הוּא התחיל ממשש את האריגים וּמביט אלי, כּכלב שרוֹאה בּשׂר על שוּלחן בּעליו. בּנתי יפה לנפשוֹ ושאלתי: “מה נחוּץ לך, חבר?” הוּא אחז בּידוֹ חתיכה של אריג שחוֹר וראיתי, כּי כּלתה נפשוֹ אליה והוּא מסתכּל בּעיני. “תוּכל לזכּוֹת בּה” – אמרתי לוֹ וינאית. “אבל כּסף אין לי” – ענה. “שטוּיוֹת, אין לך צוֹרך בּכסף. שמע, בּני, לחיוֹת ולתת לאחרים שיחיוּ!” בּאמרי זאת קיפּלתי את החתיכה והנחתיה הצדה. – “אבל כּיצד אקבל זאת?” – שאל והוֹסיף: “נמצא עצה”. הוֹציא פּנקס קטן ואני רשמתי רק חלק מחתיכוֹת הסחוֹרה שהיוּ עוֹד בּרשוּתי (הוּא שלח גם את השוֹטר הפּוֹלני השני החוּצה). היה עצבּני ועשׂה מעשׂהוּ בּחפזוֹן, אבל לא ידע מה לעשׂוֹת.

שלח את חברך לקנוֹת סיגריוֹת – אמרתי לוֹ. ואך יצא השליח, הוֹספתי: ־ פּשוֹט את המעיל, שלשל את המכנסים. הוּא עשׂה הכּל כּקוֹף מלוּמד ואני כּרכתי את האריג על בּטנוֹ ועזרתי לוֹ להרים את המכנסים, לרכּס את הבּגד וללבּוֹש את המעיל. כּל זה נמשך רגעים ספוּרים, וכאשר הביא הגראצי את הסיגריוֹת, כּבר היה חברוֹ מלוּבּש וּמרוּכּס, אך הזיע והתרוֹצץ אנה ואנה. ראיתי, כּי האריג צוֹרב את גוּפוֹ כּגחלי אש. “רעֵב אני – אמר – יוֹצא אני לרגע ללגימה קצרה”. הוּא יצא וחזר מיד בּאין האריג עליו ולבּוֹ שקט. שני החברים המתינוּ עוֹד עד שבּאוּ שני גרמנים אזרחים ורשמוּ מפּיהם את מספּר החתיכוֹת וציווּ עלי למסוֹר הכּל לקהילה היהוּדית וּלקבּל שוֹבר.

בּערב בּא הוינאי לבדוֹ. הוּא היה רגוּז עצבים עד מאד. לבּוֹ רעד, אוּלי אגלה את חטאוֹ לפני מישהוּ. ראיתי, כּי נכוֹן הוּא לירוֹת בּי, כּדי למחוֹת את עקבוֹת המעשׂה אשר עשׂה. טפחתי לוֹ על שכמוֹ והרגעתי אוֹתוֹ: “תינוֹק, אין לך שוּם יסוֹד לפחד. כּיצד אפתח פּי לספּר משהוּ לאיש? הלא אז אני עצמי אבוּד! אתה עוּל ימים ואני שׂיבה כּבר זרקה בּראשי ואני יוֹדע את החיים. לֶך, לְך, תינוֹק, אַל תירא מאוּם!” רק אחרי הדברים האלה פּג, כנראה, פּחדוֹ.

ג) שוּב אני מצפּה    🔗

סוֹף־סוֹף עלה בּידי, בּשׂכר חמישים זהוּבים, להוֹציא את תעוּדת־מסעי ושוּב נסעתי לוארשה. ה“אדריאטיקה” מלאה אנשים, אבל רבּים מהם הרוֹשמים עצמם וּמצפים כּמוֹני. כּבר קצה נפשי בּציפיה זוֹ, אבל ה“אדריאטיקה” מבטיחה לי, כּי נסוֹע אסע לארץ־ישׂראל, ואין זוֹ אלא שאלה של שבוּעוֹת מעטים ועלי להתאזר בּאוֹרך־רוּח. כּתבתי לבא־כּוֹח הסוֹכנוּת בּטריאֶסט וגם בּיקשתי מהנוֹסעים לשם, שיעזרוּני להחָלץ מזה.

וּבוארשה מוֹסיפים הגרמנים לשדוֹד ולבוֹז את היהוּדים: גאֶסטאפּוֹ, משטרה, צבא, כּל גרמני לבוּש מדים ונשק בּידוֹ מחזר על בּתי היהוּדים – והכּל שוֹדדים. השלטים הקטנים של פּליז אוֹ של זיגוּג על הדלתוֹת עם שמוֹת מוּבהקים של יהוּדים נעלמוּ ונשארוּ רק השמוֹת שצלצוּלם פּוֹלני, מפּני שהגרמנים הכּירוּ על פּי השלטים את מעוֹנוֹת היהוּדים. נעלמוּ גם המזוּזוֹת על הפּתחים. כּמה יהוּדים תלוּ שלטים עם שמוֹת המשרתוֹת הנוֹצריוֹת בּבתיהם אוֹ ששׂכרוּ משרתת נוֹצרית, שיוּכלוּ לתלוֹת שלט עם שם נוֹצרי. בּמקרים כּאלה היוּ בּמקוֹמוֹת אחדים, בּפרוֹזדוֹר אוֹ בּחדר הראשוֹן, מוֹקיעים צלב אוֹ איקוֹנין נוֹצרי, כּדי לרמוֹת את הגרמנים שיחשבוּ, כּי כּאן דרים ודאי נוֹצרים. כּמה בּתי־מסחר של יהוּדים עברוּ למראית־עין לנוֹצרים, וכמה יהוּדים גנזוּ חפצי־ערך אצל נוֹצרים, והיוּ מקרים שהללוּ השתמשוּ לרעה בּאֵמוּן זה. היוּ יהוּדים ששׂכרוּ חדרים לדירה בּבתי נוֹצרים וכמה יהוּדים רכשוּ להם תעוּדוֹת התנצרוּת מזוּיפוֹת, ובלבד להנצל מכּף השוֹדדים הגרמנים.

אך אלה היהוּדים שנשדדוּ בּלבד היוּ עוֹד בּני־מזל. היוּ אוּמללים שיחד עם הרכוּש לקחוּ גם את נפשם. מקרים כּאלה ראיתי בּוארשה בּימים ההם לא מעט, ואם בּאתי לספּר כּל מקרה איני מספּיק.

מפקד הבּית בּרחוֹב מ., מר לוּכּסמבּוּרג, ששם ישבתי בּימי המצוֹר על וארשה, קרהוּ אסוֹן: ערב אחד התדפּקוּ על דלת דירתוֹ הפּרטית חיילים גרמנים ודרשוּ בּתקיפוּת שיפתחוּ להם. שתי בּנוֹתיו הרימוּ קוֹל צעקה וקראוּ לעזרה. אחד השכנים מדירת החזית ירד אל השער, וּבראוֹתוֹ שני קצינים, בּיקש סליחתם והעיר לבּם על כּך, שבּבּית קוֹראוֹת נשים לעזרה, יתנוּ דעתם לזה. הקצינים הגרמנים היוּ מנוּמסים והלכוּ להוֹשיט עזרה. בּבוֹאם אל הפּרוֹזדוֹר, והחיילים ראוּ פּני קצינים הלכוּ להם, והקצינים קראוּ אחריהם ונזפוּ בּהם לפי נוּסח גרמני. אחרי כן דפקוּ הקצינים בּדלת מתוֹך אדיבוּת והרגיעוּ את בּני הבּית, כּי אין להם לפחד עוֹד – הבּריוֹנים כּבר הלכוּ ואינם. מוּבן שנפתחה להם הדלת לרוָחה והם נתבּקשוּ להכּנס והוּבּעה להם תוֹדה: “כּמלאכים מן השמים הוֹפעתם!” הקצינים חקרוּ ודרשוּ בּאדיבוּת, מי דר כּאן ומה מעשׂהוּ. בּשמעם כּי צוֹרף הוּא וּבראוֹתם קוּפּה של בּרזל, ציווּ לפתחה, בּדקוּ הכּל יפה וּפקדוּ על לוּכּסמבּוּרג שילך עמהם לשם דברים שבּפוֹרמאליוּת, בּאמרם כּי הם אנשי הגאֶסטאפּוֹ ועליהם לערוֹך פּרוֹטוֹקוֹל בּענין זה, כּדי שהחיילים יבוֹאוּ על ענשם. בּרצוֹן אוֹ שלא בּרצוֹן קם לוּכּסמבּוּרג והלך עמהם. הקצינים הרגיעוּ את לב הבּנוֹת, שלא תדאגנה: אביהן בּוֹא יבוֹא מיד. בּבּוֹקר בּאוֹ הקצינים, פּתחוּ את הקוּפּה ולקחוּ משם הכּל, ירדוּ אל בּית־המסחר, שנמצא בּאוֹתוֹ הבּית בּחזית, פּתחוּ עוֹד קוּפּה, שהיתה לוֹ שם והוֹציאוּ הכּל גם מתוֹכה, בּהרגיעם את הבּנוֹת, כּי כּל זה אינוֹ אלא לשם פוֹרמאליוּת. האב ישוּב מיד ויביא הכּל עמוֹ. אחת הבּנוֹת הלכה עד המשרד של הגאֶסטאפּוֹ. שם ראתה את אביה ושוּב הרגיעוּ אוֹתה ואמרוּ לה, כּי תשוּב הבּיתה, ואביה עוֹד מעט וישוּב גם הוּא.

בּלילה חלמה הבּת חלוֹם רע על אביה וּבבּוֹקר רצה אל הגאֶסטאפּוֹ. שם ראתה, איך שהוֹשיבוּ את אביה בּאוֹטוֹמוֹבּיל והאב רמז לה בּידיו אל מוּל השמים והארץ. לגשת קרוֹב יוֹתר לא נתנוּ לה וציווּ עליה ללכת הבּיתה מתוֹך דיבּוּרי הרגעה. ממחרת תלוּ הגרמנים מוֹדעוֹת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת, כּי סוֹכן האוֹיב שמשוֹן לוּכּסמבּוּרג נוֹרה, מפּני שבּשעת חיפּוּשׂ בּביתוֹ מצאוּ אצלוֹ נשק…

עזבתי את וארשה עם הצרוֹת המרוֹת של יהוּדיה וחזרתי לפּטרקוֹב עירי. וּבפּטרקוֹב אוֹמרים עלי, שכּבר נסעתי לארץ־ישׂראל. הכּל מתקנאים בּי. האם דבר קטן הוּא לצאת מן הגיהינוֹם הזה? אבל אנוֹכי חזרתי לפּטרקוֹב וּלפי שעה יש בּידי רק תקוה, יחד עם עצה טוֹבה: אוֹרך־רוּח. וּבינתים, כּל מה שנמשכת יוֹתר היציאה, מכבידים עליה יוֹתר ויוֹתר: דוֹרשים תעוּדוֹת חדשוֹת וניירוֹת שוֹנים. אבל בּפּטרקוֹב אפשר לקנוֹת בּזהוּבים כּל תעוּדה, שאדם זקוּק לה. בּכלל, הוּקל קצת המצב בּפּטרקוֹב. ראשית, התרגלוּ היהוּדים בּצרוֹת, ושנית, לוֹקחים כּל הגרמנים שוֹחד, וכיון שכּך, אין עוֹד סכּנת נפשוֹת.

הפּליטים מגניאֶז’נוֹ אף הם הסתדרוּ: יש להם ועד השוֹקד על צרכיהם, והקהילה עוֹזרת להם, כּכל שאפשר, ורבּים מצאוּ עבוֹדה. רבּים מקבּלים סיוּע מאת קרוֹבים וּמוֹדעים וּמתפּרנסים בּצמצוּם. גם פּליטי טוּשין הסתדרוּ: רוּבּם סוֹחרים בּמכּוֹלת וצרכי מזוֹן, מפּני שהם עוֹמדים בּמגע עם בּני הכּפרים של סביבתם. וּבפּטרקוֹב כּבר יוֹדעים, כּי אצל הטוּשינאים אפשר לקנוֹת כּל מיני מזוֹן.

מחמת הגזירה, כּי משעה חמש בּערב מחוּיב כּל יהוּדי להיוֹת כּלוּא בּביתוֹ, נוֹצרוּ בּכל בּית חוּגים של קרוֹבים, שהיוּ מבלים את הערבים יחדיו. אנכי הייתי יוֹשב אצל משפחת הנדל, בּסביבה נעימה מאד. על פּי רוֹב, היוּ עוֹסקים בּשירה וזמרה – כּי היוּ שם יוֹדעי שיר – ושוֹכחים קצת מה שנעשׂה בּחוּץ. והוּא חשוּב בּיוֹתר בּשעוֹת רעוֹת של החיים. אלה שאין להם בּתחוּמם הצר אנשים, שאפשר לבלוֹת בּחברתם, סוֹבלים יסוּרי נפש, מפּני שהיהוּדי אין לוֹ אפשרוּת כּלשהי ליהנוֹת הנאה רוּחנית מעסקי ציבּוּר, תרבּוּת ואמנוּת, ואם הוּא חסר גם יכוֹלת להשתעשע קצת ולשכּוֹח רישוֹ ועליו לשבת בּדד וּלהרהר בּמצבוֹ הקוֹדר, עלוּל הוּא לצאת מדעתוֹ. בּוארשה וּבערים אחרוֹת התחילה משוּם כּך תנוּעה ליצוֹר משהוּ בּמקצוֹע של החיים הציבּוּריים.

בּאוֹתם הימים נסעתי לראדוֹמסק להפּרד שם מעם בּני משפּחתי בּעיר ההיא. הן בּטוּח הייתי, כּי בּמהרה אשוּב לביתי בּארץ־ישׂראל, וגם בּראדוֹמסק שוּב קינאוּ רבּים בּמזלי הטוֹב. וארשוֹם בּזה מעט ממה שעבר על ראדוֹמסק, מפּני שכּל עיר ועיר בּפּוֹלין היה לה גוֹרל מיוּחד וּצרוֹר של פּגעים מיוּחדים. העיר הזאת סבלה הרבּה מן ההפצצה, בּיחוּד סבל המרכּז היהוּדי, הרחוֹבוֹת שהיוּ מאוּכלסים יהוּדים עלוּ כּוּלם בּאש והיהוּדים עמדוּ וּפירקוּ את חָרבוֹתיהם. רבּוֹת וקשוֹת היוּ צרוֹת היהוּדים שם!

הגוֹרם לכך היה המפקד הרשע של העיר הזאת. הגזירוֹת, אמנם, הן אוֹתן הגזירוֹת שבּכל מקוֹם, בּיחוּד אלה שיוֹצאוֹת מלפני השלטוֹן המרכּזי, אבל בּכל זאת השלטוֹן המקוֹמי הוּא העיקר. כּל גזירה היא גמישה: נפלה בּידי רשע היא מרה ממות, נפלה בּידי אדם ישר, יכוֹל הוּא להקל יסוּריה של גזירה רעה שבּרעוֹת. והנה בּראדוֹמסק, בּניגוד לשאר מקוֹמוֹת, היוּ היהוּדים ראשוֹנים לשׂאת על בּגדיהם את טלאי הקלוֹן בּארבּעה צבעים שוֹנים: טלאי אדוֹם נשׂאוּ יהוּדים, שעבדוּ עבוֹדה בּכל יוֹם; וצהוֹב – אלה שעבדוּ ארבּעה ימים בּשבוּע; טלאי ירוֹק נשׂאוּ העוֹבדים בּחיל המילוּאים, שנלקחוּ בּזמן שהגרמנים היוּ זקוּקים למספּר רב של פּוֹעלים, וּטלאי סגוֹל נשׂאוּ בּני “המעמד המיוּחס”, שהיוּ פּטוּרים לגמרי מן העבוֹדה. הגרמנים העבידוּ את היהוּדים בּשיפּוּר העיר, בּסלילת כּבישים חדשים וּבתיקוּן המדרכוֹת שהוּזנחוּ, בּפירוּק הבּנינים שנשׂרפוּ, וּבכלל היוּ מבקשים וּמוֹצאים בּכל יוֹם עבוֹדה ליהוּדים. וכן היוּ בּראדוֹמסק “נאמנים” (טרוֹיהאֶנדאֶר) יוֹתר מאשר בּערים אחרוֹת. אפילו בּבתי־מסחר קטנים, שבּשאר מקוֹמוֹת לא השגיחוּ בּהם, הוֹשיבוּ פּה “נאמנים”.

כּל יהוּדי ראדוֹמסק כּוּנסוּ לתוֹך חצי רחוֹב. בּחדר אחד ישבוּ משפּחוֹת אחדוֹת. בּדיר קטן, שהיה מיוּחד לעֵז, מצאתי דרים חמישה־עשׂר יהוּדים. וּבכלל, אין לתאֵר ואין לספּר את הרשעוּת שנעשׂתה בּעיר הזאת. אף הגרמנים המקוֹמיים עינוּ את היהוּדים בּאכזריוּת. “עבד כּי ימלוֹך”… בּעיר נקבּע “רחוֹב גרמני”, המיוּחד רק לבני “גזע האדוֹנים”. והיהוּדים היוּ אסוּרים לעבוֹר בּוֹ. בּמבוֹא הרחוֹב היה תלוּי שלט גדוֹל וּכתוֹבת האוֹסרת על כּך. בּתים יהוּדים שבּרחוֹב ההוּא עמדוּ ריקים מאין יוֹשב בּהם. התוֹשבים הפּוֹלנים סוֹחבים מן הבּתים האלה את הדלתוֹת והחלוֹנוֹת וקרשי הרצפוֹת להסיק בּהם תנוּריהם, וּבתי היהוּדים האמידים נהפּכים חרבוֹת.

ד) שוּרה של פּגעים    🔗

שוּב נסעתי לוארשה אל ה“אדריאטיקה” לחקוֹר ולדרוֹש, אוּלי כּבר נתקבּלה בּשבילי תשוּבה מארץ־ישׂראל. אבל שמעתי אוֹתוֹ המענה: עוֹד לא יארכוּ הימים… מחכּים אנוּ בּכל יוֹם, עם כּל דוֹאר… אפשר תבוֹא הארכת הויזה… רק מעט אוֹרך רוּח! רבּוֹן העוֹלמים, מהיכן אקח כּוֹח למעט הזה המתמשך והוֹלך? אוֹתוֹ היוֹם הייתי אצל ידידי י.ז. בּרחוֹב חלוֹדנה, וּבערב ירדתי אל החצר בּמעלוֹת האחוֹריוֹת (הכּניסה של החזית היתה סגוּרה, כּדי להימנע מבּיקוּרי “המזיקים”…). בּתוֹך החצר עצרוּני שני שוֹטרים גרמנים: “הוֹי, בּעל הרצוּעה, גש הנה!” (הכּוָנה היתה לרצוּעה הלבנה עם ציוּר מגן־דויד על זרוֹעי הימנית). הם החזירוּני אל חדר־המעלוֹת שיצאתי ממנוּ, ואחד מהם שאל: “כּמה כּסף יש לך?” היה בּכיסי הרבּה כּסף וחפצי־ערך, וּבעיקר – תעוּדת המסע שלי, אשר שמרתי אוֹתה עתה כּאישוֹן עיני. תחבתי ידי לתוֹך הכּיס האחוֹרי של מכנסי, הוֹצאתי כּמה עשׂרוֹת זהוּבים והוֹשטתי לוֹ, אך הוּא חבט בּידי, עד כּי הכּסף נפל לארץ, ואמר: “זוֹ היא ט…, יש לך ממוֹן רב!”, ורצה למשש בּכיסי. סַכּוֹתי על עצמי בּשתי ידי והתחלתי מתחנן כּי פּליט אני וירפּה ממני, אך הוּא הוֹציא את אקדחוֹ ואיים עלי: “מיד תיָרה!” השוֹטר השני הוֹציא מידוֹ את האקדח ואמר לוֹ: “הנח, הניחהוּ!” והרוֹצח הוֹציא את פּגיוֹנוֹ מן הצד האחר של חגוֹרתוֹ ותקע לי תחת סנטרי. קפצתי לאחוֹרי (לוּלא כּן הייתי נרצח) וקראתי בּקוֹל גדוֹל: “חוּס על חיי! אב אני לילדים, הן גם לך ודאי יש ילדים!”. את הרגע הזה לא אשכּח לעולם. ניצוֹצוֹת עפוּ לנגד עיני, וכאשר הוֹצאתי מפּי את המלים “אב לבנים” ראיתי לפני עיני את אשתי וילדי. דם שתת מסנטרי וירד עלי, והרוֹצח צעק: “הוּא מתחפּשׂ!” ושוּב רצה לתקוֹע את פּגיוֹנוֹ בּראשי. תפשׂתיו בּידי וצעקתי בּכל כּוֹחי. חברוֹ אחז בּידוֹ ואמר: “נלך!…” מעל המדרגוֹת שמעתי קוֹל אשה רצה וצוֹעקת: “הצילוּ!” הרוֹצח גחן והרים את הכּסף וּשניהם הלכוּ. נתבּרר, כּי האשה שצעקה היתה המשרתת של בּעל הדירה, שבּה ישב ידידי י.ז. (אחרי כן סחה, כּי חשבה שהתנפּלוּ על אדוֹניה, סיכּנה איפוֹא את נפשה ודפקה בּרגליה וצעקה לעזרה). כּפי שנתבּרר, עמדוּ מאחוֹרי הדלתוֹת של כּל הדירוֹת של חדר המעלוֹת אנשים רוֹעדים מפּחד, שמעוּ הכּל, אך איש לא העז לפתוֹח את הדלת. כּך גדלה האימה שהטילוּ הגרמנים: אנשים ראוּ ושמעוּ שוֹד ורצח ואיש לא העז לפצוֹת פּה! פּתאוֹם התכּנסוּ בּמרוּצה כּל השכנים, העלוּ אוֹתי לדירתוֹ של ידידי י.ז., הבהילוּ רוֹפא שדר בּאוֹתוֹ בּית, והוּא חבש את פּצעי העמוֹק. נס גדוֹל היה שנרתעתי לאחוֹר, וכך ניצלתי, אלא שצלקת נשארה לי עד היוֹם לזכּרוֹן.

למחרת לא נסעתי לפּטרקוֹב, לביתי. חלש הייתי מאיבּוּד דם רב וּמזּועזע מההתנפּלוּת. אבל הלכתי אל ה“אדריאטיקה”. שם מצאתי את הגברת קליין מתל־אביב, שנפרדה ממני לפני שוּבה לביתה לארץ־ישׂראל. בּידי עלה רק לשלוֹח פּריסת־שלוֹם לבני־בּיתי בּארץ, ואנכי… שוּב נסעתי למחרת לביתי אשר בּפּטרקוֹב. לא ידעתי מנוּחה. לא יכוֹלתי לשבת בּלב שקט. קמתי ושוּב נסעתי לוארשה לדפּוֹק על דלתוֹת “אדריאטיקה”, שממנה ציפּיתי לישוּעה. בּבוֹאי אל המשׂרד, שמעתי את קוֹלה של המזכּירה קוֹראת אלי מרחוֹק: “מר קוּרץ! סוֹף־סוֹף בּא בּשבילך. המתן רגע. אך אסיים את הענין, אקרא לך”. מאוּשר ישבתי על הספּה ליד החלוֹן וחיכּיתי. רבּים מאלה שנפגשתי עמהם תדיר בּ“אדריאטיקה” ואף הם מצפּים לגוֹרלם בּקוֹצר רוּח, התקנאוּ בּי. “אשריך וטוֹב לך! מי יוֹדע, כּמה עוֹד עלינוּ לחכּוֹת? וּמה יארע בּינתים?” מסביבי נאסף קהל אנשים, שאני זוֹכרם עד היוֹם. הכּל התחילוּ מוֹסרים על ידי פּריסוֹת שלוֹם ושאלוּ לדירתי בּוארשה, מפּני שיש להם דברים חשוּבים לדבּר עמי, שאי אפשר למסוֹר אוֹתם בּכתב. ואנכי בּקוֹשי רב הגעתי לרגע, שהמזכּירה קראה אוֹתי לגשת. היא התחילה בּוֹדקת את המכתבים שנתקבּלוּ אוֹתוֹ יוֹם. חיפּשׂה פּעם, חיפּשׂה פּעמַיִם. רצה משוּלחן אחד לשוּלחן אחר ודיבּרה בּלי הרף כּאילוּ אל עצמה: “כּיצד אפשר הדבר?”, הוֹציאה את התיקים, ועוֹד הפּעם מיששה אט־אט כּל גליוֹן בּין שתי אצבּעוֹתיה וּבדקה משני הצדדים, וּמתוֹך עצבּנוּת התגרדה בּראשה ואמרה: “מה פּירוּש הדבר? הלא בּעצמי קראתי היוֹם את המכתב, אני רוֹאָה אוֹתוֹ עוֹד לנגד עיני, אני זוֹכרת יפה את הנוּסח: הם כּוֹתבים מטריאֶסט, שאשתך שילמה שכר כּרטיס־אניה בּשבילך, ורשיוֹן הכּניסה לפּלשׂתינה מוּנח בּמשׂרד ההנהלה שלנוּ בּטריאֶסט. אבל להיכן נעלם המכתב?” היא עלתה בּמדרגוֹת לחדרוֹ של המנהל פּארייסקי, וכעבוֹר רגעים אחדים חזרה ואמרה אלי: “מר קוּרץ! הוֹאילה לבוֹא בּשעה ארבּע אחר־הצהרים, ואם לא יתנוּ לך להכּנס תקרא בּשמי, ואנכי אתן פּקוּדה שיכניסוּך למשׂרד. אין בּידי עתה למצוֹא את המכתב, ודאי נתגלגל לאיזה מקוֹם וּמצוֹא אמצאנוּ. הן לא עלה השמימה”.

הדבר היה בּשעה 11. עד ארבּע נשארוּ עוֹד חמש שעוֹת, שהיוּ בּעיני כּשנים. אחרי ארבּע חיפּשׂה שתי שעוֹת והתרגשה והתרגזה. עזר לה בּעבוֹדתה אחד המשרתים, אשר קרץ אלי בּעינוֹ. הבנתי כּי רצוֹנוֹ להרויח זהוּבים אחדים ונתתי לוֹ אוֹת, כּי נכוֹן אני למלא רצוֹנוֹ. אבל הם לא מצאוּ. המזכּירה בּיקשה ממני סליחה ואמרה, כּי אין היא יוֹדעת מה קרה פּה. אך הרגיעה אוֹתי, כּי היא תכתוֹב לטריאֶסט ותדרוֹש העתקה של המכתב, ואוּלי יִמָצא בּינתים המכתב שאבד. דרוּשה מעט סבלנוּת. יצאתי מזוּעזע כּל כּך, עד ששכחתי היכן אני עוֹמד ורצתי בּרחוֹבוֹת בּאין מטרה, דבר שהיה בּוֹ משוּם סכּנה ליהוּדי בּתנאי החיים בּוארשה בּימים ההם. בּלילה ההוּא נדדה שנתי וּבקוֹשי ציפּיתי לתשע שעוֹת בּבּוֹקר. שוּב רצתי ל“אדריאטיקה”. הפּקידה אמר לי, שכּבר כתבה לטריאֶסט, והמכתב ישלח בּדוֹאַר הראשוֹן. המשרת קרא אוֹתי אל חדרוֹ ולחש לי, שאפנה אל המנהל, כּי בּידוֹ לעשׂוֹת הכּל. המנהל היה אוֹתה שעה עסוּק בּשׂיחה, בּסוֹדי סוֹדוֹת, עם אנשים שוֹנים, עד שהגיע תוֹרי. כּאשר שאלני לרצוֹני, סחתי לוֹ את כּל המעשׂה והוּא אמר לי: “בּוֹא בּעוֹד שמוֹנה ימים ונראה”. כּשיצאתי, נתתי שוּב למשרת זהוּבים אחדים והוּא שאל: “מה פּעלת?” כּשאמרתי לוֹ, כּי ציוַני לבוֹא בּעוֹד שמוֹנה ימים, חייך ואמר: “אדוֹני, אל תהיה תם!” כּאשר שאלתיו, מה כּוָנתוֹ בּזה, לא רצה להוֹסיף דבר. כּך הייתי בּא בּכל יוֹם, בּמשך ימים אחדים, והוֹלך בּלא כּלוּם. ראיתי, כּי אצל המנהל פּארייסקי נכנסים אנשים וּמתלחשים ונוֹסעים לטריאֶסט. החלטתי לחכּוֹת שמוֹנת הימים – ארבּעה כּבר עברוּ בּינתים – וּלפי שעה אסוּר לפּטרקוֹב עירי לראוֹת את בּיתי. בּרכּבת כּבר אי אפשר היה לנסוֹע, מפּני שמיוֹם 26 בּיאנוּאַר 1940 נאסרה ליהוּדים הנסיעה בּרכּבת. נסעתי, איפוֹא, לביתי בּאוֹטוֹ וּביקשתי את המזכּירה, כּי בּהגיע המכתב מטריאֶסט, תשלח אלי מיד טלגרמה.

מוארשה יצאתי בּאוֹטוֹ־משׂא בּארבּע שעוֹת אחרי הצהרים. לפי החשבּוֹן, היה עלינוּ להגיע לפּטרקוֹב בּשבע אוֹ בּשבע וּשלוֹשים. בּהיוֹתנוּ בּדרך, היה המוֹטוֹר תוֹסס תדיר, מן המקרר נזלוּ מים, האוֹטוֹ נעצר בּכל רגע והנהג היה מוֹסיף מים, וּפעמים שהיה מוּכרח ללכת וּלבקש מים הרחק. סוֹפוֹ של דבר היה, כּי בּאנוּ לטוֹמאשוֹב רגעים אחדים לפני שמוֹנה. בּכניסתנוּ לעיר הזהיר הנהג, כּי עד שלא יאמר אל יעיז איש לזוּז ממקוֹמוֹ, מפּני שרוֹצה הוּא לחמוֹק ולעבוֹר את המשמר. בּינתים ונער אחד, שדירתוֹ היתה בּקירוּב מקוֹם, קפץ מעל האוֹטוֹ וּמיד ראינוּ שני מאוֹרוֹת חזקים מעל האוֹטוֹ שלנוּ ושמענוּ קוֹלוֹת: “לעמוֹד!” האוֹטוֹ עמד. ניגשוּ שני שוֹטרים גרמנים, הרימוּ את המכסה, האירוּ פּנינוּ ואמרוּ: “כּוּלם יהוּדים”. אחרי כן השמיעוּ קוֹל: “הכּל יֵצאוּ!” התחלנוּ לצאת בּקפיצה והם חלקוּ לכל אחד מכּוֹת בּרוֹבה בּצירוּף צעקוֹת וּקללוֹת, סידרוּ את כּוּלנוּ בּשוּרה והכניסוּ אוֹתנוֹ לבית המשטרה הפּוֹלנית. תשעה־עשׂר יהוּדים ושלוֹשה נוֹצרים. לתוֹך החצר ההיא הכניסוּ גם את האוֹטוֹמוֹבּיל. ואל השוֹטר התוֹרני אמרוּ: “אנוּ עשׂינוּ את שלנוּ, נקווה כּי את השאר תעשׂוּ אתם כּהלכה”. ניסינוּ לבוֹא בּדברים עם השוֹטרים בּיחוּד הנהג וּשני הנוֹצרים הנוֹסעים, אך נתבּרר, כּי הפּוֹלנים לא יוּכלוּ לעשׂוֹת שוּם דבר. הם רק שאלוּ את כּל אחד ואחד כּמה שאלוֹת ורשמוּ הכּל כּשוּרה, העמידוּ את הגברים לבד ואת הנשים לבד, ואוֹתנוּ הגברים העבירוּ לתא סגוּר.

כּשנכנסנוּ נגלה לעינינוֹ מחזה נוֹרא: יהוּדי שפּניו מחוּצים ועיניו נפוּחוֹת ממכּוֹת. למראהוּ נשבּר הלב: מה רבּוּ יסוּריו של היהוּדי הזה! על ידוֹ עמד יהוּדי שני ותמך בּוֹ בּשתי ידיו תחת זרוֹעוֹתיו, ונראה היה, כּי אם ירפּה ממנוּ יכרע ויפּוֹל. נוֹדע לנוּ, כּי שם היהוּדי הפּצוּע הוּא גוּטמאן, בּעל בּית־חרוֹשת לדיקטים. את בּית־החרוֹשת עם המחסן שלוֹ לקחוּ הגרמנים והוֹשיבוֹ שם אפּוֹטרוֹפּוֹס גרמני, שמילא את כּיסיו זהב מן העסק. בּינתים נמלך המפקד של העיר ואף הוּא הוֹציא משם מטען של דיקטים. חרה הדבר לאפּוֹטרוֹפּוֹס, הלך וכּתב מכתב בּעילוּם שם לשלטוֹן העליוֹן, שהמפקד גוֹנב דיקטים. קראוּ למפקד והראוּ לוֹ את המכתב. הוּא שאל את האפּוֹטרוֹפּוֹס: “מי כּתב את המכתב?” והלה ענה: “היהוּדי!” וזה שלוֹשה ימים, פעמַיִם בּיוֹם, בּא המפקד בּלוית גרמני מבּני המקוֹם ומכּה את היהוּדי בּמקלוֹת גוּמי על פּניו ועל כּל גוּפוֹ עד כּפּוֹת רגליו. אינוֹ יכוֹל לא לשכּב ולא לשבת, אין בּוֹ מתוֹם. המקוֹם האחד בּגוּפוֹ, שהוּא נוֹתן לנגוֹע בּוֹ, הוּא תחת בּית־שחיוֹ, וכך מחזיק בּוֹ היהוּדי השני לבל יפּוֹל. לשוא השתדלה אשתוֹ של הפּצוּע להוֹכיח, כּי בּעלה חף מפּשע, כי אין לוֹ שוּם ענין בּבית־החרוֹשת – המפקד הגרמני בּאחת: “היהוּדי מחוּיב למוּת מיסוּריו!” היהוּדי האחר, התוֹמך בּוֹ, הוּא לוֹדזאי. הוּא נסע בּלי סרט על זרוֹעוֹ כּנוֹצרי (לפי מראהוּ, אי אפשר להכּיר בּוֹ שיהוּדי הוּא). בּדרך ראה אשה, פּליטה, עם שני ילדים קטנים ועם חבילוֹת, ורחמיו נכמרוּ ועזר לה בּעלוֹתה אל הרכּבת. שוֹטר גרמני, שראה את הדבר, שאל אוֹתוֹ, אם הוּא יהוּדי, וּלאחר שענה, כּי קתוֹלי הוּא, שוּב שאלוֹ: “אם כּן, מדוּע אתה עוֹזר לאשה יהוּדיה?” – “מתוֹך רגש של רחמנוּת” – ענה הנשאל. השוֹטר הכניס אוֹתוֹ לחדר וּבדק אוֹתוֹ… והוּא נאסר ונשלח לכאן וזה ששה ימים שהוּא יוֹשב כּאסיר.

רק בּדבר אחד היתה לנוּ רוָחה: אפשר היה, על ידי השוֹטרים הפּוֹלנים, לבוֹא בּדברים עם יהוּדי העיר. ראש הקהילה היהוּדית היה אז מר שאֶפּס, מכּר וּמוֹדע לי. מיד שלחתי מכתב אליו לועד הקהילה וּביקשתי ממנוּ, שיבוֹא לעזרנוּ. הוּא בּא מיד והבטיחנוּ, כּי יוֹציאנוּ לחפשי. כּעבוֹר זמן־מה חזר בּלוית קצין גרמני, וזה שאל: “מי מכּם יוֹדע לדבּר גרמנית?” כּשאמרתי: “אני!”, פּנה אלי ואמר: “תאמר נא ליהוּדים, כּי כּאן, בּטוֹמאשוֹב, אין עוֹד מקוֹם ליהוּדים. כּוּלם מחוּיבים מיד להעלם! אני שוֹלח אוֹתך לחפשי, לך ותשׂכּוֹר עגלוֹת ויצאוּ מכּאן מיד! בּנת?”

יצאתי בּחפּזוֹן והבאתי ארבּע עגלות, – שילמתי 50 זהוּבים לכל עגלה, כּי לא עמדתי על המיקח, – ונסתי כּאשר ינוּס איש מפּני האש.

ה) צרת השלגים    🔗

מוארשה לא קיבּלתי מכתב, אבל הגיעני מכתב מן המשׂרד הארצישׂראלי בּטריאֶסט, כּי הוֹדיעוּ ל“אדריאטיקה” בּוארשה, שאשתי שילמה שׂכר כּרטיס אניה והם מבקשים את וארשה, שיחישוּ סידוּר עניני. זוֹ היתה, כּנראה, תשוּבה למכתבי לחבר בארלאס וגוֹלדין. ראיתי את עצמי מאוּשר, אחרי שיש בּידי מכתב מאת המשׂרד הארצישׂראלי, וּבכן – נסיעתי בּטוּחה. בּפּטרקוֹב היוּ עוֹד שלוֹש משפחוֹת מארץ־ישׂראל, וכאשר שמעוּ על מכתבי מאת המשׂרד הארצישׂראלי, התחילוּ גם הם מזרזים את דבר נסיעתם. בּינתים ירדוּ שלגים רבּים ואי אפשר היה למצוֹא אוֹטוֹמוֹבּיל לנסוֹע בּוֹ לוארשה. בּני משפחת פאֶפאֶר, ממכּירי, אמרו לנסוֹע בּאוֹטוֹמוֹבּיל לוארשה, להלוית אביהם, אשר הגרמנים השליכוּ אוֹתוֹ מן הרכּבת, אך חזרוּ בּאין יכוֹלת לעבוֹר בּשלגים.

המתנתי שני ימים. בּינתים אירע אסוֹן נוֹרא בּשבוּיים יהוּדים־פּוֹלנים. הגרמנים שיחררוּ את כּל השבוּיים היהוּדים של הצבא הפּוֹלני. לפּטרקוֹב כּבר הגיעוּ הרבּה מן השבוּיים, שהגרמנים חלצוּ בדרך את מגפיהם ונתנוּ להם לנעוֹל נעלי־עץ. פּלוּגה אחת של שבוּיים יהוּדים, שהוּבאה לחבל לוּבּלין ושעליה היה משׂא וּמתן עם הקהילה הלוּבּלינית, הוֹציאוּ לפי שעה הגרמנים עשׂרה־עשׂרה וירוּ בּהם, ועד שנתקבּלה פּקוּדה “לא לירוֹת”, כּבר הספּיקוּ להרוֹג שלוֹש מאוֹת איש, וּביניהם שנים מפּטרקוֹב ואחד מטוֹמאשוֹב, שקרוֹביהם נסעוּ שמה, דרך וארשה, ואני אמרתי לנסוֹע עמהם עד וארשה. אוּלם לא נעים היה לי לנסוֹע לבדי וּלהשאיר את יתר ה“שבים” לארץ־ישׂראל. החלטנוּ איפוֹא, לחכּוֹת ולראוֹת, אם יצליחוּ הללוּ לעבוֹר דרך השלגים, אז נסע כּוּלנוּ יחד בּאוֹטוֹ מיוּחד לוארשה. ואמנם האוֹטוֹמוֹבּיל שלהם חזר בּשלוֹם: הם הצליחוּ לעבוֹר את השלגים, אך לעזוֹר לשבוּיים לא יכלוּ עוֹד, כּי כּבר לא היוּ בּחיים. “אין להשיב!” (זה היה המענה הגרמני בּמקרים כּאלה). הנקל לשער את הרוֹשם הנוֹרא, שעשׂה מאוֹרע לוּבּלין על היהוּדים, בּיחוּד על המשפּחוֹת, שציפּוּ לבוֹאם של קרוֹביהם, שהיוּ בּשבי ועמדוּ לשוּב לבתיהם.

ממחרת בּבּוֹקר נסענוּ כּוּלנוּ בּאוֹטוֹ מיוּחד לוארשה.

הדרך היתה קשה מאד, שלג ושוּב שלג, אבל המשכנוּ נסיעתנוֹ. עד ראוה עוֹד התנהלנוּ, אוּלם משם והלאה היה האוֹטוֹ נתקע בּשלג בּכל כּמה קילוֹמטרים. ירדנוּ מעליו, לטאטא את השלג וּלפַנוֹת לנוּ דרך עד קרוֹב למשצ’וֹנוֹב. שם מן הנמנע היה לנסוֹע הלאה. החלטנוּ לשוּב, אבל גם זה היה קשה. היה צוֹרך לפנוֹת דרך לאוֹטוֹ. הכּל יצאוּ, מלבד מרת פינקלשטיין ואיש מפגר, שנמעד ונפל בּכל צעד, ואחרי אשר הנהג לא נתן לוֹ להכּנס לתוֹך האוֹטוֹ, נשׂא אוֹתוֹ אחד הנוֹסעים על שכמוֹ. סוֹף־סוֹף הגענוּ בּעמל רב לטוֹמאשוֹב. החלטנוּ ללוּן בּטוֹמאשוֹב, כּי לא רצינוּ להמשיך בּנסיעה לאחר שעה שמוֹנה.

טוֹמאשוֹב היא עיר של בּתי־חרוֹשת לתעשׂית אריגים, ועל ידה עוֹמד בּית־החרוֹשת הגדוֹל בּיוֹתר לחוּטי־משי מלאכוּתיים. תשעים אחוּז מבּתי־החרוֹשת נמצאוּ בּידי יהוּדים זה כּמה דוֹרוֹת והשאר בּידי גרמנים. מפּעוּלוֹת המלחמה סבלה טוֹמאשוֹב מעט מאד. אוּלם לעוּמת זאת סבלה מאד האוּכלוֹסיה היהוּדית והפּוֹלנית עם כּניסת הגרמנים. הגרמנים התנקמוּ בּשל מקרה פּרעוֹת בּהם לפני המלחמה. היוּ גם קרבּנוֹת. הגרמנים השתלטוּ מיד על כּל העיר והנוֹער שלהם השתוֹלל בּרחוֹבוֹת. היהוּדים העוֹברים דרך טוֹמאשוֹב היוּ בּסכּנת נפשוֹת, אבל לא היתה דרך אחרת לנסוֹע בּה לוארשה. הגרמנים המקוֹמיים נטלוּ להם את כּל בּתי החרוֹשת והמסחר של היהוּדים ועשׂוּ עסקים טוֹבים.

מצאתי מקוֹם־לינה בּביתה של אשה אלמנה. וּבראוֹתה, כּי מבּיט אני על תמוּנה גדוֹלה של איש צעיר יפה־תוֹאר לבוּש מדי־צבא, אמרה לי: “זה הוּא אישי”, וּמיד התחילה בּוֹכה. מפּיה שמעתי סיפּוּר של פּגעים, אחד מאלה הסיפּוּרים מימי ראשית המלחמה, בּזמן שיהוּדים בּרחוּ מפּחד המות ולקראתם בּא המות בּדמוּת הקצין הגרמני ואקדחוֹ, אשר המית את הבּעל והניס את האשה וילדיה.

ממחרת בּבּוֹקר יצאתי החוּצה. ירד עוֹד שלג רב, ואנוּ החלטנוּ לשוּב לפּטרקוֹב וּלחכּוֹת למזג־אויר נוֹח יוֹתר. היה שלג נוֹרא, וּבכל הדרך מטוֹמאשוֹב לפּטרקוֹב – מהלך 28 קילוֹמטר – עבדוּ יהוּדים בּטאטוּא השלג. אלה היוּ בּרוּבּם יהוּדים עניים ויחפים. בּיקשנוּ את הנהג שיעבוֹר בּחפּזוֹן, כּכל שאפשר, על פּני המקוֹמוֹת שעוֹמדים שם גרמנים, ואנוּ הליטוֹנוּ פּנינוּ, שלא יכּירוּ בּנוּ כּי בּני־ישׂראל אנוּ. לוּלא כּן, היוּ הגרמנים מזמינים גם אוֹתנוּ לעבוֹדה. בּכלל היה השלג אסוֹן נוֹרא ליהוּדי פּוֹלין. ימים ולילוֹת היוּ יהוּדים עוֹבדים בּכּבישים וּבמסילוֹת־הבּרזל לטאטא את השלג, שירד בּלי הרף. הגרמנים היוּ מלגלגים ואוֹמרים: “אלוֹהי־ישׂראל מוֹריד את השלג מן השמים, כּדי שתהיה עבוֹדה ליהוּדים!” בּכל הערים היוּ חוֹטפים יהוּדים לעבוֹדה, וכל היהוּדים שנחטפוּ לא הספּיקוּ. הרבּה מהם חלוּ, והרבה מן החוֹלים מתוּ, מפּני שהגרמנים לא רצוּ להאמין, כּי היהוּדים הם חוֹלים. “אך מתחפּשׂים הם”. והם הכּוּ את הכּוֹשלים, עד אשר נפלוּ. וכך היוּ יהוּדים עם חוֹם גבוֹה מוּכרחים, בּמזג־אויר כּזה, להמשיך בּעבוֹדתם, עד אשר חלוּ קשה. הרבּה יהוּדים יצאוּ בּאברים קפוּאים ונשארוּ בּעלי־מוּם לכל ימי חייהם. בּכמה ערים עשׂוּ להם היהוּדים מחבוֹאים והסתתרוּ שם ימים וּשבוּעוֹת.

ו) מן ההוָי החדש    🔗

עתה שאני עוֹמד לעזוֹב את פּטרקוֹב עירי, ארשוֹם בשׂרטוּטים מעטים עוּבדוֹת אחדוֹת, שיש בּהן בּנוֹתן־תיאוּר של ההוי החדש, שנוֹצר בּלחץ הכּוֹבשים הגרמנים. ואפתח בּמה שאירע לקרוֹבתי מלוֹדז, בּעלת חנוּת של פּירוֹת, שבּאה בּאחד הימים אלי לפּטרקוֹב. בּלוֹדז יצאה פּקוּדה, כּי הזהוּבים הפּוֹלנים עוֹמדים לצאת מכּלל שימוּש ויהיוּ רק מארקים גרמנים. הזמן האחרוֹן לחילוּף הזהוּבים נקבּע יוֹם 31 לחוֹדש דצמבּר 1939. אוֹתוֹ יוֹם יצאה קרוֹבתי להחליף את הזהוּבים האחרוֹנים שהיוּ בּרשוּתה. יצאה ולא חזרה. בּיוֹם ההוּא נעלמוּ בּלוֹדז עוֹד נשים רבּוֹת ולא נוֹדע מה היה גוֹרלן. בּמשך הימים רק שמעוּ, כּי היוּ בּמחנה וּמשם נשלחוּ לכּיווּן בּלתי ידוּע. וזאת לדעת, כּי קרוֹבתי השאירה אז בּביתה יוֹנק בּן חמישה שבוּעוֹת. והנה עתה הוֹפיעה פּתאוּם בּפּטרקוֹב, וּמתוֹך סיפּוּרה נתבּרר דבר זה: בּיוֹם 31 לדצמבּר, כּשיצאה להחליף את הזהוּבים, נאסרה עם עשׂרים וּשמוֹנה נשים יהוּדיוֹת אחרוֹת. הוֹשיבוּ אוֹתן בּבית־חרוֹשת בּראדוֹגוֹשץ, וּמשם למחנה שני, שלישי, וכך סחבוּ אוֹתן ששה שבוּעוֹת, וּלבסוֹף הוּבלו לעיירה קטנה ליד לוּבּלין ונמסרוּ לקהילה היהוּדית בּעיירה זוֹ. הן כּוּנוּ כּל הזמן בּשם “29 הנשים, שהיוּ משוֹטטוֹת בּרחוֹב הפּטרקוֹבי”. עתה עלה בּידה לבוֹא לפּטרקוֹב. מיד הוֹדעתי על כּך את בּעלה והוּא בּא ולקח אוֹתה ללוֹדז.

ועתה אביא עוּבדה אחת שמתוֹכה נלמד, כּי בּשעת צרה יקרה פּעמים, אשר “מעז יצא מתוֹק”, וּמגזירה על היהוּדים בּאה קצת ישוּעה. כּבר סיפּרנוּ בּענין הסחוֹרוֹת, שהסוֹחרים היהוּדים מסרוּ, לפי פּקוּדת השלטוֹן הגרמני, לרשוּת הקהילה היהוּדית, ועתה נוֹסיף, כּי מכּל אלה נאצר מחסן, ונתמנה עליו משגיח מטעם הקהילה, מר בּרוֹידא. על פּי דין אסוּר היה למכּוֹר אמה מן הסחוֹרה הזאת, אבל הגאֶסטאפּוֹ, המשטרה וכל שאר אנשי ה“שליטה” הגרמנית אינם פּוֹסקים לקנוֹת. וּבשביל יהוּדי פּטרקוֹב היתה ישוּעה בּדבר זה. המחסן היה מכפּר על כּל העווֹנוֹת. הוּא שריכּך את לבּוֹת כּל הגרמנים. החייטים והסנדלרים המעוּלים לנשים וּלגברים היוּ עמוּסים עבוֹדה בּשביל השליטים הגרמנים וּבני בּיתם. וכך הצילוּ יהוּדים ממות וּממאסר, שאיימוּ על כּל עבירה קלה. ואין צריך לוֹמר, כּי הגרמנים היוּ תמיד “זקוּקים”. מפּי כּל גרמני נשמע בּכל עת: “אני זקוּק”, “אשתי זקוּקה”, “ילדי זקוּקים”, וכוּלם חלבוּ את הפּרה העלוּבה, את הקהילה היהוּדית, שהיתה נוֹתנת תמצית חלבה בּרצון, ולא עוֹד אלא ששׂמחה כּי לוֹקחים. ולוֹקחים היוּ הכּל, מגדוֹל ועד קטן. וּגמוּל השיבוּ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת – היוּ ששילמוּ בּנדיבוּת לב תמוּרת מה שקיבּלוּ, אחרים עשׂוּ פּחוֹת. על כּל פּנים, היה הדבר לישוּעה ליהוּדי פּטרקוֹב.

יהוּדים, הרוֹאים שאין הגזירה עוֹברת חיש, מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת להקל אוֹתה קצת. ליד הקהילה היהוּדית הוּקם משׂרד לעבוֹדה. תפקידוֹ לספּק לגרמנים פּוֹעלים, שלא “יחטפוּ” יהוּדים לעבוֹדה. נקבּע תוֹר, שהכּל יהיוּ שוים לפני חוֹבת העבוֹדה, ולא שבּיש־גדא יעבוֹד בּלי הפסק והזריז ישתמט תמיד מן העבוֹדה. נוֹצר גם גדוּד־עבוֹדה יהוּדי, המקבּל שׂכר מאת המשׂרד לעבוֹדה והם מוּכנים תמיד לעבוֹד, ואלה היהוּדים שאינם רוֹצים ללכת לעבוֹדה, מחוּיבים לשלם בּכל שבוּע שׂכר של יוֹם עבוֹדה. הסידוּרים האלה הקלוּ הרבּה את המצב, אבל לא פּתרוּ לגמרי את הענין, בּיחוּד בּזמן השלגים המרוּבּים, כּי כּל מספּר של פּוֹעלים שנשלחוּ על ידי הקהילה לא הספּיק. אך הן מקווים, כּי צרת השלג תחלוֹף סוֹף־סוֹף. אוּלם גרוּעה יוֹתר היא צרת הגרמנים הללוּ, שאינם רוֹצים לקבּל פּוֹעלים מאת משׂרד העבוֹדה. נפשם חשקה רק בּ“חטיפה”. אוֹמרים הם בּגלוּי, כּי תענוּג הוּא להם לצוּד יהוּדים.

ודוּגמה אחרת להעמידנוּ על כּך, איך המצוּקה הגדוֹלה לימדה את האנשים לבקש תחבּוּלוֹת ולמצוֹא פּרנסה בּדוֹחק: הסוֹחרים היהוּדים, שאבד להם משלח ידם וחנוּיוֹתיהם נתרוֹקנוּ, מבקשים פּרנסה ואין. וּבעיר יש הרבּה אנשים מן החוּץ, הדרים בּחדרים בּלי מטבּח וּבאין אפשרוּת לסעוֹד בּביתם. הם מבקשים לגימה בּחוּץ על רגל אחת. והנה מי שהיוּ סוֹחרים בּעוֹרוֹת, בּאריגים, בּכלי־לבן, פּוֹתחים בּחנוּיוֹתיהם “בּתי־ממתקים”, וּנשיהם הרכּוֹת והענוּגוֹת נעשׂוֹת אוֹפוֹת וּמבשלוֹת זריזוֹת. אחד רוֹאה מעשׂה חברוֹ וּמחקה אוֹתוֹ, ו“העסקים” האלה גדלים כּפטריוֹת אחר הגשם.

וּלמוֹתר לוֹמר, כּי בּימי המצוּקה מתרבּים בּרחוֹב היהוּדי מעשׂי הצדקה. הרעב הוֹלך וגדל מיוֹם ליוֹם. בּית־התמחוּי ליד הקהילה היהוּדית מגדיל תמיד את מספּר הסעוּדוֹת הניתנוֹת חינם לעניים. יש אנשים, הבּוֹחרים לשבת בּתענית וּמתבּיישים ליהנוֹת מן התמחוּי. ויש אחרים, שאין להם מקוֹם לבשל להם ארוּחה וּמחמת היוֹקר אין בּכוֹחם לאכוֹל בּמסעדה. על פּי יזמתם של אנשי מעשׂה נפתח “מטבּח אינטליגנטי”, שבּוֹ אפשר היה לקבּל, בּתשלוּם מוּעט, ארוּחה הגוּנה. מספּר מסוּים של ארוּחוֹת ניתנוּ לאנשים גם חינם “בּלא יוֹדעים”.

 

פּרק חמישי: חבלי עליה    🔗

א) מסיבּת פּרידה    🔗

בּראוֹתי, כּמה קשה היא הנסיעה לוארשה, וּבהיוֹתי בּטוּח, כּי לאחר שיש בּידי המכתב מאת “המשׂרד הארצישׂראלי” בטריאֶסט, ודאי אסע בּקרוֹב למחוֹז חפצי, גרמתי בּלבּי לחסל כּל עסקי בּפּטרקוֹב ולהתגוֹרר בּוארשה עד יוֹם נסיעתי. חברי וידידי ערכוּ לכבוֹדי מסיבּוֹת פּרידה, מפּני שאסיפה גדוֹלה בּבת אחת היתה מן הנמנעוֹת. אף אני עצמי לא חפצתי בּדבר זה, היכוֹל לגרוֹם נזק. בּבית משפּחת הנדל נערך נשף פּרידה נאה של ידידים – היוּ שירה וזמרה וניגוּן וריקוּד, עד כּי שכחנוּ לשעה, היכן אנוּ יוֹשבים. וּמסיבּת הפּרידה של חברים עסקנים וציוֹנים לבשה גם צוּרה של אסיפת מחאה נגד הסוֹכנוּת, נגד חברים וּקרוֹבים בּארץ־ישׂראל. החבר מנחם הוּרויץ טוֹען כלפּי הסוֹכנוּת היהוּדית והמפלגה, שעשׂוּ מעט מאד לטוֹבת הציוֹנים העסקנים, להעבירם לארץ ישׂראל. “וּמי יוֹדע את הצפוּי לנוּ עתה?!” ועוֹד טענה בּפיו נגד גיסוֹ ונגד חבריו, שלא טרחוּ למענוֹ, שיוּכל לעלוֹת לארץ. החבר יוֹסף דוֹב רוֹזנבּלוּם אף הוּא יש לוֹ טענה נגד הסוֹכנוּת היהוּדית. הוּא בּתוֹר ציוֹני וּמוֹרה זה למעלה מעשׂרים שנה עמל ויגע לקבּל רשיוֹן עליה, הבטיחוּ לוֹ וחזרוּ והבטיחוּ ולא יצא כּלוּם. גם את אחיו ואת גיסתוֹ ואת חברוֹ הותיק הוּא מאשים, שלא שקדוּ על כּך שיעלה לארץ. ש.בּ. קוֹבל, כּי בּכלל נעשׂה עוול, פּשע ממש, לאלה שעבדוּ כּל ימיהם בּשביל ארץ־ישׂראל. “בּמקוֹמנוּ, שצריכים היינוּ להיוֹת ראשוֹנים לעליה לארץ־ישׂראל, נסעוּ אנשים, שלא היה להם כּל מגע עמה, וגם אנשים, שבּזמנים של טוֹבה להם היוּ מתנגדים לארץ־ישׂראל”. פּ.ש. צוֹוח: “כּל מבחר שנוֹתי עבדתי בּשביל הקרן הקימת וקרן היסוֹד ועתה מוּכרח אני לעבוֹד כּאן בּקהילה תחת ידי הנאצים. האם זה הוּא מוֹסד יהוּדי? האם אנוּ עוֹשׂים מה שצריך להעשׂוֹת לפי הבנתנוּ? הלא אנוּ רק מוֹציאים לפּוֹעל את גזירוֹת הגרמנים! אני מתבּייש בּפני עצמי שהגענוּ לכך. אבל לא בּנוּ האשם. מקוֹמנוּ היה בּארץ־ישׂראל. לא היה לנוּ לסמוֹך על איש ולעלוֹת עם העליה הבּלתי־חוּקית, כּדרך שעשׂוּ רבּים והם יוֹשבים עתה שם בּארץ, ואילוּ אנוּ כּלוּאים בּתיבה הנאצית”. מיכאל הרץ אוֹמר, כּי עוֹד לפני שלוֹשים שנה ישב בּמאסר על אשר מכר שקלים ציוֹניים, ורק בּזכוּת אביו, שהיה אדם חשוּב אצל שׂר הפּלך, יצא לחפשי. וכל הימים שאף לעלוֹת לארץ ולא עלה בּידוֹ. אברהם לבקוֹביץ אוֹמר, כּי אף הוּא, הציוֹני הותיק מצבא הגוארדיה של הרצל, נשאר כּאן, והוּא מאוּשר בּזה, שבּנוֹ יוֹסף, לפּחוֹת, יוֹשב בּארץ־ישׂראל.

כּך וכך שפכוּ שׂיחם ציוֹנים ותיקים, ששלחוּ על ידי את תלוּנוֹתיהם על אלה, שלא סייעוּ בּידם לעלוֹת לארץ, אשר אליה נשׂאוּ נפשם. וכן נפרדוּ ממני בּברכה עוֹד אנשים שוֹנים ורבּים וּמהם בּיקשוּני להשפּיע על קרוֹביהם, שישלחוּ להם ויזוֹת. אף פּקיד העיריה ועתה המזכּיר הכּללי של הקהילה היהוּדית מר ס., תיאוֹרטיקן של ה“בּוֹנד”, מבקש על ידי את דוֹדוֹ הרב ט., שישלח לוֹ רשיוֹן עליה.

לפני יציאתי לדרך הלכתי לבית־העלמין להניח פּרחים על קברה של אמי וּפקדתי, כּי עם בּוא האביב יטעוּ פּרחים ויטפּחוּ אוֹתם, כּמוֹ שעשׂיתי בּקיץ שעבר.ֹ

ב) תלאה בּדרך ועוֹד פּגעים    🔗

אך נעשׂה מזג־האויר נוֹח יוֹתר עשׂינוּ הכנוֹת לנסוֹע לוארשה. שׂכרנוּ לנוּ טאכּסי ויצאנוּ לדרך בּשעה שבע בּבּוֹקר. הדרך נעשׂתה קשה יוֹתר ויוֹתר. השלג היה לח והאוֹטוֹ נתקע פּעם בּפעם. יחד עם הנהג היינוּ חמישה גברים וכוּלנוּ עבדנוּ בּיגיעה רבּה. עד טוֹמאשוֹב התנהלנוּ בּדוֹחק, אך משם והלאה הלך המצב ורע. האִכּרים בּני הכּפרים טאטאוּ – לפי פּקוּדת הגרמנים – את השלג (בּרוֹב הכּפרים של החבל ההוּא אין יהוּדים), ואנוּ נסענוּ לאט, אבל היוּ מקוֹמוֹת, שגוֹבה השלג הלח בּיוֹתר היה מטר, עד כּי האוֹטוֹ רבץ על ציריו. נתקענוּ בּתוֹך השלג וחשבנוּ מה נעשׂה. בּינתים והנה מאחוֹרינוּ, לא הרחק מאתנוּ, נתקע בּשלג אוֹטוֹ קטן, שבּוֹ ישבוּ גרמנים אזרחים ואיש אחד “ס.א.”. אמרתי: “רבּוֹתי, נפלנוּ בּפּח, אך הבה נראה להם, כּי ג’נטלמנים אנוּ”. וּבלי חכּוֹת עד אשר יאיצוּ בּנוּ בּנוֹסח הגרמני לעבוֹדה, יצאנוּ והלכנוּ חמשתנוֹ להוֹכיח, כּי אנשי־חסד אנוּ, הנכוֹנים לעזוֹר לאדם בּצרה. אוּלם הנאצים הטמאים לא יכלוּ לחכּוֹת עד גשתנוּ והנבל צעק: “נרפּים אתם, יהוּדים ארוּרים! חוּשוּ, עצלנים!” ניגשנוּ והוּא פּקד עלינוּ לדחוֹף את האוֹטוֹ, אבל אי אפשר היה לנוּ להדוֹף אוֹתוֹ. האוֹטוֹ שלנוּ היה “פוֹרד” תבנית 1930 עם אוֹפנים גבוֹהים וגוּף ישר וגבוֹה, שאפשר היה להשען עליו ולדחוֹף בּשעת הדחק, ואילוּ האוֹטוֹ שלהם היה .M.W.B, עם אוֹפנים קטנים מאד, תיבה נמוּכה ומשוּפּעת (תבנית “שטרוּמליין”) עם מגן בּוֹלט, שאי אפשר להשען כּדי לדחוֹף אוֹתוֹ. הרימוֹנוּ אוֹתוֹ, הנהג הניע את המוֹטוֹר, הגלגלים הסתוֹבבוּ בּאויר, וּכמוּבן לא זז האוֹטוֹ ממקוֹמוֹ. כּאשר הוֹרדנוּ אוֹתוֹ שוּב לארץ, נשקע בּתוֹך השלג הרך וּמראהוּ היה כּזבוּב בּחמאה נמסה. הנאצי ראה, כּי בּרע הוּא וירה יריה בּאויר והזעיק לעזרה את האִכּרים שעבדוּ מרחוֹק בּשלג, אבל גם זה ללא הוֹעיל. רב היה מספּר האנשים, עד כּי אפשר היה להרים את כּל האוֹטוֹ בּאויר, אוּלם לא היה בּכוֹחם להסיעוֹ. בּלבּי, אמנם, שׂמחתי, כּי הגרמנים נתוּנים בּמצוּקה ואין עצה לזאת, אוּלם לא חפצתי להשאר כּאן עמהם. אמרתי, איפוֹא, לאִכּרים, כּי יכרתוּ ענפים מן העצים בּיער הסמוּך, ואנוּ הגבּהנוּ את האוֹטוֹ ושׂמתי תחתיו את הענפים, וגם מפּניו הוּשׂמוּ ענפים. הנהג ישב על דוּכנוֹ והאוֹטוֹ זז מעצמוֹ. אף אנוּ שבנוּ אחוֹר בּאוֹטוֹ שלנוּ וגם אנוּ נסענוּ על פּני הענפים האלה. מרחוֹק ראינוּ והנה האוֹטוֹ שלהם שוּב עוֹמד והמוֹטוֹר רוֹתח. הדבר כּבר היה בּסמוּך לעיר ראַוה. יהוּדי ראוה טאטאוּ את השלג והאוֹטוֹ שלנוּ עבר חיש על פּני האוֹטוֹ שלהם. הדבר חרה להם והם הצבּיעוּ לשוֹטרי־ההגנה (משטרה גרמנית מן הגרמנים המקוֹמיים), כּי יעצרוּ אוֹתנוּ. וכאשר בּאוּ, ציווּ להוֹביל אוֹתנוּ לז’נדרמריה של ראוה והם נסעוּ אחרינוּ. כּשבּאנוּ אל תחנת הז’נדרמריה, קראוּ בּקוֹל: “הנה היהוּדים הספסרים! שׂימוּ אוֹתם בּמאסר!” הקצין הז’נדרם ענה: “כּדי לשׂים בּמאסר, יש צוֹרך בּנימוּקים”. ציווּ על כּוּלנוּ שנצא מן האוֹטוֹ ונוֹציא חפצינוּ, ערכוּ חיפּוּשׂ חמוּר בּאוֹטוֹ וּפקדוּ לעלוֹת למשׂרד. שלשתנוּ (הגברת פינקלשטיין, רוֹזנטאל ואנוֹכי) היוּ בּידינוּ תעוּדוֹת מאת שׂר המחוֹז בּאישוּר הגאֶסטאפּוֹ, כּי אין להם כּלוּם כּנגד יציאתנוּ לארץ־ישׂראל, וּמיד הסבּרתי, כּי אנוּ נוֹסעים עתה אל משׂרד־המסעוֹת האיטלקי, להגיש את ההסכּמוֹת של השלטוֹנוֹת הגרמניים לנסיעתנוּ לארץ־ישׂראל. הוּא עיין בּתעוּדוֹתינוּ ושאל, מה יש לנוּ בּמזודוֹת ואמרנוּ, כּי רק כּלי דרך וּמעט צידה לדרך. הגרמנים צעקוּ: “נוֹכלים הם!”, אך הז’נדרם נתן עין בּהם ואמר: “כּאן המשׂרד שלי”. לבסוֹף הניחוּ לנוּ לנסוֹע הלאה, ועצרוּ רק את התגרים שנלווּ עלינוּ, מפּני שנמצאוּ אצלם קצת עוֹפוֹת שחוּטים. כּאשר ירדנוּ, חשבנוּ, מה נעשׂה לטוֹבת היהוּדים שנעצרוּ, אך האנשים שעמדוּ למטה הרגיעוּ אוֹתנוּ, כּי המפקד הוּא איש ישר ולא יעשׂה להם רעה ורק הסחוֹרה שלהם אבוּדה. ואמנם כּן, כּעבוֹר שעה קלה יצאוּ לחפשי, אך בּאין צרוֹרוֹתיהם עמהם. המשכנוּ נסיעתנוּ. אחרי כּל כּברת ארץ עמדנוּ, טאטאנוּ את השלג ונסענוּ הלאה. בּדרך הראה לי הנהג גדר גדוֹלה ואפוֹרה ואמר: “כּאן ירוּ הגרמנים כּמה מאוֹת יהוּדים. הרוֹאה אתה את סימני הכּדוּרים על גבּי הגדר? שם, מעֵבר לגדר, ליד התל, קברוּ את כּוּלם”.

סוֹף־סוֹף הגענוּ לא רחוֹק ממשצ’וֹנוֹב. שם נתקעוּ בּשלג שני אוֹטוֹמוֹבּילים צבאיים. הם אספוּ את כּל האִכּרים מן הכּפרים הסמוּכים, אך לא יכלוּ לעשׂוֹת מאוּמה. העמידוּ משמר ליד האוֹטוֹמוֹבּילים והלכוּ בּרגל. אנוּ החלטנוּ לשוּב. התגרים הלכוּ הלאה בּרגל, בּאמרם: עתה אנוּ אנשים חפשים, בּאין צרוֹרוֹת וּבאין כּסף ואין סכּנה אוֹרבת לנוּ בּלכתנוּ בּרגל. גם בּדרכּנוּ חזרה התנהלנוּ בּכבדוּת בּתוֹך השלג. עברנוּ את העיר ראוה וּבצאתנוּ משם שוּב מצאנוּ אוֹתוֹ האוֹטוֹ עם איש “ס.א.” תקוּע בּשלג. מיד ידענוּ, כּי הפּעם נפלנוּ בּפּחת, והם שוּב יענוּ אוֹתנוּ. אבל בּלבי היתה שׂמחה־לאיד, כּי הכּלבים הללוּ טוֹעמים טעם תלאוֹת. יצאנוּ מתוֹך האוֹטוֹ לעזוֹר להם, לא העזנוּ שוּב לברוֹח וּלהתגרוֹת בּהם. אבל כּאן לא היה יער, לקחת ממנוּ ענפים לשׂימם תחת האוֹטוֹ. וּמלבדנוּ היוּ עוֹד אנשים, שגם הם לא יכלוּ לעזוֹר מאוּמה. פּעם בּפעם ירה הנאצי מאקדחוֹ להטיל אימה על האנשים, אך האוֹטוֹ לא נפחד ואנוּ אין בּידנוּ להוֹשיע… הוּא הלך והביא שני סוּסים, שרתמוּ אוֹתם בּשרשרת אל האוֹטוֹ, ועוֹד קוֹדם שהסוּסים זזוּ, ציוה על האנשים לדחוֹף מאחוֹר וּבוֹ בּזמן ירה מאקדחוֹ לשם זירוּז. הסוּסים נבהלוּ וּברגליהם האחוֹריוֹת בּעטוּ בּראדיאטוֹר, ניתקוּ את השרשרת שנתפּוֹצצה לחוּליוֹת, מתוֹך הראדיאטוֹר התחילוּ נוֹזלים המים, הנהג קפץ מן האוֹטוֹ והתחיל גוֹער בּאיש ה“ס.א.”. הלה שוּב הלך. בּדרך פּגע בּאוֹטוֹבּוּס מצ’נסטוֹחוֹב וּבוֹ בּחוּרים יהוּדים, שנסעוּ לוארשה, כּדי לעבוֹר אל “העֵבר ההוּא”. הוּא קרא את כּוּלם לעזרה, אבל גם הם לא הוֹעילוּ. הוֹא הלך יחד עם שאר הגרמנים שלוֹ והזהיר, שאיש מן היהוּדים לא יזוּז ממקוֹמוֹ עד שוּבוֹ. לאחר שהלך הראה לי רוֹזנטאל, כּי בּתוֹך האוֹטוֹמוֹבּיל שלהם מוּנחוֹת חבילוֹת אחדוֹת מאלה שהחרימוּ אצל התגרים היהוּדים בּראוה. כּנראה, חילק המפקד פישר את השלל חלק כּחלק עם הנאצים. מפּי היהוּדים מצ’אֶנסטוֹחוֹב נוֹדע לנוּ, כּי הם כּשלוֹשים איש צעירים, ששׂכרוּ את האוֹטוֹבּוּס מצ’אֶנסטוֹחוֹב לוארשה, וזה שלוֹשה ימים הם מתנהלים, וכל הזמן הם עוֹסקים בּלי הרף בּטאטוּא השלג וּבפינוּי דרך לאוֹטוֹבּוּס. מטרתם היא להגיע אל “העֵבר ההוּא”, מפּני שגם בּצ’אֶנסטוֹחוֹב מפחדים מפּני הגזירה של עבוֹדת כּפיה. מפּי הנהג הגרמני, שישב כּל הזמן בּתוֹך האוֹטוֹ, “יאֶקאֶ” אמיתי, נוֹדע לנוּ, כּי איש “ס.א.” ויתר הגרמנים עמוֹ הם מן הפּקידוּת הראשית בּטוֹמאשוֹב, והם נוֹסעים על פּני הכּפרים להפקיע את צרכי המזוֹן.

מרחוֹק נראוּ שני פּנסים מבהיקים של אוֹטוֹ, אשר הלך וקרב אלינוּ. ממנוּ יצאוּ ז’נדרם עם שוֹטרי־מגן גרמנים אחדים, והנהג, אף הוּא שוֹטר, ניגש אל האוֹטוֹ הקטן ואמר לפתוֹח את מכסה־המכוֹנה. הנהג של האוֹטוֹ הקטן קפץ בּחימה והתחיל מחרף וּמגדף אוֹתוֹ: “מי נתן לוֹ הזכוּת לגשת אל אוֹטוֹ זר בּלי נטילת רשוּת?” וּבנוּסח אשכּנז צרח ונזף מלוֹא כּוֹחוֹ. אז ניגש הז’נדרם וקרא: “זוֹהי חוּצפּה, אנוּ בּאנוּ לעזוֹר לך ואתה מנבּל פּיך”. ואל אנשיו אמר: “הניחוּ לוֹ וירקב!” אחרי כן ניגש אל האוֹטוֹ שלנוּ ושאל: “מי כּאן?” שוֹטרי־המגן, שכּבר הספּיקוּ להתבּוֹנן אל האוֹטוֹ שלנוּ, ענוּ ואמרוּ: “יהוּדים!” אך הז’נדרם קרא: “יהוּדים או לא־יהוּדים – יש לעזוֹר בּצרה!” הנהג נכנס לתוֹך האוֹטוֹ שלנוּ. הם סוֹבבוּ את המכוֹנה שלהם וקשרוּ למטה שרשרת ארוּכּה, בּינתים פּינינוּ את השלג מן הדרך לפני האוֹטוֹמוֹבּילים אשר זזוּ ואנוּ סייענוּ להם ונסענוּ הלאה כּברת ארץ בּלי שלג. הם נעצרוּ, התירוּ את האוֹטוֹ, זה שלהם נסע לפנים ושלנוּ אחריו. כּך הגענוּ עד אחד הכּפרים. שם המתינוּ הגרמנים. קראנוּ בּקוֹל לז’נדרם עם השוֹטרים: “תוֹדה רבּה!” ונסענוּ הלאה. הדרך עד טוֹמאשוֹב היתה נוֹחה יוֹתר. בּטוֹמאשוֹב לא שהינוּ, חששנוּ שהאוֹטוֹ הקטן שוּב לא יפגע בּנוּ. שׂמנוּ נפשנוּ בּכּף ונסענוּ הלאה לפּטרקוֹב וּבאנוּ בּשלוֹם הבּיתה.

ג) הכּל מצפּים לישוּעה…    🔗

ב־25 בּפבּרוּאַר יצאנוּ לדרך בּפעם השלישית וּבשעה טוֹבה וּמוּצלחת הגענוּ לוארשה מקץ ארבּע שעוֹת. בּמשׂרד “אדריאטיקה” לא היה עדיין המכתב מטריאֶסט. הראיתי להם את המכתב מאת המשׂרד הארצישׂראלי בּטריאֶסט, שבּוֹ נאמר בּפירוּש, כּי מרכּז החברה הוֹדיע למחלקת “אדריאטיקה” בּוארשה, שאשתי שילמה מחיר כּרטיס נסיעה בּשבילי וּבטריאֶסט שמוּרה בּשבילי ויזה לארץ־ישׂראל, והרי הכּל בּסדר גמוּר. הפּקידה יעצה לי לדבּר על כּך עם המנהל פּארייסקי, משוּם שהמכתב מאת המשׂרד הארצישׂראלי אינוֹ מכריע בּשבילם, עליהם לקבּל מכתב רשמי מאת המרכּז שלהם בּטריאֶסט, ורק בּידי המנהל לעזוֹר לי, אם ירצה בּכך. נכנסתי אל המנהל, וּמה השתוֹממתי לשמוֹע, כּי העסקנים הציוֹניים בּוארשה עשׂוּ לי עוול גדוֹל. הוּא שלחני אל מר בּלוֹך. לפי דבריו, יש בּוארשה ועדה בּת שלוֹשה חברים: המנהל בּלוֹך, ד“ר ווייס וח' הניג, וּבידם לתת פּקוּדה לשלוֹח איש כּמוֹני לטריאֶסט בּלי הארכת זמן הויזה. לא האמנתי למשמע אזני. היתכן, כּי המנהל בּלוֹך יש לוֹ יפּוּי־כּוֹח כּזה, והוּא לא אמר לי כּלל, והוּא עצמוֹ לא שקד על כּך, שאוּכל לשוּב לביתי בארץ־ישׂראל? דבר כּזה לא עלה על דעתי, כּי מנהל הקרן הקיימת, היוֹדע את זכוּתי שעזרתי לגמוֹר את ענין הצוָאה של אחי ז”ל, אשר הניח מחצית הוֹנוֹ לטוֹבת הקרן הקיימת, ואנכי סילקתי את כּל הקשיים והקרן הקיימת קיבּלה את הכּסף, והמנהל בּלוֹך, שהיה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ ּבפּטרקוֹב ויוֹדע את הדבר לכל פּרטיו, כּי רק בּסיוּעי הגיע הענין לידי גמר, וגם זה הוּא יוֹדע, כּי הקשיים האלה בּגמר הצוָאה של אחי שימשוּ אחד הגוֹרמים העיקריים שנתעכּבתי בּפּוֹלין – וכמה פּעמים נכנסתי אצלוֹ בּזמן האחרוֹן בּוארשה, והוּא לא אמר לי כּלוּם על זה! אכן, קשה היה לי להאמין בּכך. מיד הלכתי אל המנהל בּלוֹך בֹמשׂרד הג’וֹינט ודיבּרתי עמוֹ קשוֹת. הוּא התנצל, כּי הטילוּ עליו את המשׂרה בּעל כּרחוֹ. הוּא כּבר סבל הרבּה מידי הגרמנים, וּכבר ישב בּמאסר וּבעמל רב הציל את נפשוֹ. וּלפיכך שמר את הדבר בּסוֹד. הוּא נתן לי פּתקה אל המנהל פּארייסקי, שישלח אותי מיד לטריאֶסט. על הפּתקה חתם הוּא. ממנוּ הלכתי אל הד“ר ווייס וּמשם אל החבר הניג (ד"ר ווייס והחבר הניג כּבר עמדוּ לנסוֹע לארץ־ישׂראל), ואף הם חתמוּ על הפּתקה. זה היה ב־26 בּפבּרוּאַר. בּאתי, והפּתקה בּידי, למנהל פּארייסקי, והוּא אמר לי, כּי היוֹם מאוּחרת השעה, מפּני שכּל הסידוּרים הרשמיים למשלוֹח תעוּדוֹת־המסע כּבר מוּכנים אצל בּרוֹניש ואחרי הצהרים הוּא נוֹסע לקראקא, והתעוּדוֹת שלי יוּכנו בּשביל המשלוֹח השני. עלי להשאיר, איפוֹא, את תעוּדת־המסע שלי בּמשרד ולהיוֹת שקט, כּי הפּעם יסוּדר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב. לשמע דבריו הכינוֹתי עצמי לנסיעה. כּל מזודוֹתי הכנסתי ל”אדריאטיקה" – כּאל מקוֹם בּטוּח בּשבילן – הלא הגרמנים מוֹסיפים לבוּז את רכוּש היהוּדים בּוארשה, ויש בּידם לפגוֹע במזודוֹתי עוֹד קוֹדם שאעזוֹב את וארשה.

כּעבור יוֹמַים חזר בּרוֹניש מקראקא ועמוֹ בּאה צרה חדשה עלי: מנהל משׂרד התעוּדוֹת בּקראקא, מר ואֶגאֶנאֶר, נסע לשלוֹשה שבוּעוֹת לחוֹפש, ועד ה־20 בּמארס לא יֵעשׂה דבר בּקראקא. לבּי חישב להשבר. שוּב כּשלוֹן! אבל מה יש בּידי לעשׂוֹת? אין עצה – מוּכרחני לחכּוֹת… בּינתים אנשים נכנסים אצל המנהל ויוֹצאים מלפניו. שמוּעוֹת שוֹנוֹת מתפּשטוֹת. יש אוֹמרים, שהוּא עוֹמד להתפּטר. בא אלמוֹני מטריאֶסט. יוֹשבים בּישיבוֹת עם המנהל האחר, האיטלקי פּוֹצ’אֶלוֹני. אני מתבּוֹנן אל כּל דבר, אני שוֹמע כּל דבר, אבל עד ה־20 לחוֹדש אין בּידי לעשׂוֹת מאוּמה.

גם ליד המשׂרד היהוּדי־האמריקאי של “היאס” ושל “יעאס” נפתחה מחלקה לעניני ארץ־ישׂראל. שם עוֹבדים החברים מאֶנש, שטיין, קנטוֹר, מרת יפה וּפקידים שוֹנים. שם נעשׂה מקוֹם־מוֹעד לכל העסקנים הציוֹניים – מקטן ועד גדוֹל, מן השׂמאל ועד הימין. נערכוֹת רשימוֹת, למי זכוּת קדימה לעליה, הרשימוֹת נשלחוֹת לטריאֶסט לשם אישוּר, משם הן נשלחוֹת הלאה לשם החלטה. נשמעים דברי ריבוֹת, קטטוֹת ותגרוֹת. כּל איש חוֹשב, כּי לוֹ משפּט־הבּכוֹרה לעלוֹת לארץ־ישׂראל. והרי עתה הנסיעה היא שאלת־חיים ממש. יש רשימוֹת שוֹנוֹת: רשימוֹת ישנוֹת, שחזרוּ מטריאֶסט מאוּשרוֹת, וּרשימוֹת חדשוֹת, שבּא עליהן אישוּר כּאן על ידי ועדה בּוארשה, אוֹ עוֹדן טעוּנוֹת אישוּר. בּאים ציוֹנים לבדוֹק את הרשימוֹת, אם שמוֹתיהם נכנסוּ לתוֹך הרשימוֹת, נשמעוֹת טענוֹת וּתביעוֹת בּנוּסח: שמי היה בּרשימה הראשוֹנה, וּמפּני מה אני מוֹצא את שמי בּרשימה השניה? אנשים מתרגזים, מתמרמרים – הקרקע בּוֹער תחת הרגלים. כּל איש רוֹצה להמלט, להציל את נפשוֹ! והנה בּתוֹך אחת הרשימוֹת שנתקבלה מטריאֶסט אני מוֹצא גם את שמי. והנה גם בּ“אדריאטיקה” נתקבּל בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת המכתב בּשבילי. עתה האיר לי פּתאוֹם המזל מכּל צד. אבל עד ה־20 למארס יש הכרח לחכּוֹת. אין עצה ואין תחבּוּלה.

בּוארשה יש עוֹד משׂרדים לנסיעוֹת: “וואגוֹן לי”, “פראנקוֹפּוֹל”, חברה שוייצרית לנסיעוֹת ועוֹד. כּל המשׂרדים האלה מלאים אנשים, המבקשים דרכים, כּיצד להציל את חייהם. היוֹם גם “סרסוּרים” פּרטיים לנסיעוֹת, שאנשים רחשוּ להם אֵמוּן מעט. עתה סחוּ על משׂרד חדש העוֹמד להפּתח: סניף ל“נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד”. אחד הפּקידים מדאנציג, אוּקראיני וּשמוֹ בּאכאטיוּק, מי שעתיד להיוֹת מנהל הסניף, מבטיח הרים וּגבעוֹת. הם יסדרוּ הכּל בּמהירוּת וּבזוֹל. זוֹ תהיה ליהוּדים ישוּעה מן השמים. אוּלם זה נמשך עוֹד ימים אחדים. עוֹמד לבוֹא מנהל ראשי מבּרלין, יש להתאזר בּאוֹרך־רוּח. שוּב אוֹרך־רוּח! רבּוֹנוֹ של עוֹלם! מהיכן יקחוּהוּ יהוּדים בּמידה רבּה כּל כּך? וכיצד אפשר לוֹמר לאדם היוֹשב על גחלים לוֹחשוֹת: אוֹרך־רוּח?!

ואכן, גחלים לוֹחשוֹת: בּלוֹדז עוֹמדים לסגוֹר את הגיטוֹ. אנשים נמלטים וּבאים. בּערים אחרוֹת צרוֹת אחרוֹת: עבוֹדת כּפיה, רציחוֹת, מעשׂי שוֹד. בּוארשה עצמה הוֹלך המצב ורע מיוֹם ליוֹם – ואוֹרך־רוּח מנַיִן? הכּל רוֹצים לנסוֹע! והנסיעה אינה מן הדברים הקלים. צריך הוֹצאוֹת הדרך, תעוּדוֹת־מסע, ויזוֹת! ואפילוּ מי שיש בּידוֹ כּל אלה, אין בּלבּוֹ אלא דאגה אחת: מה יעשׂה להחיש את המנוּסה, לברוֹח, לברוֹח. אבל מי שאין בּידוֹ כּלוּם, לא כּסף, לא תעוּדוֹת, לא ויזוֹת – מה יעשׂה? בּעלי התעוּדוֹת והויזוֹת, רבּים מהם מצפּים להבטחוֹת המשׂרדים ורבּים רצים למשׂרדים אחרים, המבטיחים לסַדר בּמהרה, מוֹסרים את התעוּדוֹת, משלמים כּסף – וּמוֹסיפים לחכּוֹת. ואלה שאין בּידם תעוּדוֹת מקבּלים אוֹתן בּמהירוּת יתר מכּפי שהם מתארים לעצמם, אבל כּל זה עוֹלה בּכסף רב. בּוארשה אפשר להשׂיג תעוּדוֹת־מסע פּוֹלניוֹת חדשוֹת, ויזוֹת לכל מקוֹם שרוֹצים: אוּראגואי, פּאראגואי, שאנחאי וּלכל “אַי” שבּעוֹלם. יש סרסוּרים בּעלי ידים עסקניוֹת היכוֹלים לעשׂוֹת הכּל, אך הדבר עוֹלה בּכסף רב, מפּני שצריך לשלם לא בּזהוּבים אלא בּדוֹלרים. ועוֹד יש יהוּדים, וּבכיסם דוֹלרים, והללוּ משלמים.

אבל מה יעשׂוּ היהוּדים, שאין להם עוֹד כּסף – והלא אלה הם הרוֹב? כּמה מהם היוּ עוֹד זה מקרוֹב בּעלי הוֹן, והם נתוּנים עתה לחסד הבּריוֹת וּלרחמיהם. משׂרדי “יעאס” מלאים וּגדוּשים. בּני ישׂראל מפוּזרים בּכל העוֹלם. כּל יהוּדי יש לוֹ קרוֹב אוֹ גוֹאל בּמדינוֹת הים, בּאמריקה – אם לא בּארצוֹת הבּרית, הרי בּאמריקה הדרוֹמית. רבּים יש להם אדריסוֹת אל הקרוֹבים האלה, שהיוּ מחליפים עמהם מכתבים, ועתה, בּעת צרה, אל מי יפנוּ לעזרה אם לא אל אלה המאוּשרים מעֵבר לים? ויש יהוּדים שבּימי הטוֹבה לא בּאוּ בּדברים עם קרוֹביהם בּאמריקה, לא בּיקשוּ עזרה מאיש, אלא עוֹד נתנוּ עזרה לאחרים. אבל עתה, בּשעת צרה וּמצוּקה, מדוּע לא ינסוּ? אוּלי? היִבּצר מעם אלוֹהים להוֹשיע? ואכן, בּחדרי ההמתנה של “יעאס” יוֹשבים יהוּדים, אנשים ונשים וטף, זקנים וּצעירים, מחכּים בּתוֹר, מספּרים זה עם זה, נמלכים זה בּזה. אלה שיש להם אדריסוֹת מחזיקים בּידיהם את המכתבים הנתוּנים בּמעטפוֹת עם הבּוּלים האמריקאיים; ואחרים עוֹד יש להם צוֹרך לחפּשׂ ולמצוֹא את מקוֹם מוֹשבם של קרוֹביהם. בּין היוֹשבים וּמחכּים יש מוּמחים וּמנוּסים בּענינים אלוּ. הללוּ היוּ מתקיימים גם עד היוֹם בּסיוּעם של קרוֹביהם. אלה הם יהוּדים זקנים, שלפני המלחמה היתה כּל פּרנסתם על כּסף התמיכה, שהיוּ מקבּלים מבּניהם אשר בּאמריקה. אבל מלבד אלה יוֹשבים כּאן עתה יהוּדים מסוּג אחר. רוּבּם הם אנשים, שעוֹד אתמוֹל התפּרנסוּ מהוֹנם, מהכנסוֹתיהם, ממשלח ידם; התפּרנסוּ בּריוח בּמעט אוֹ בּהרבּה, אבל לא הצטרכוּ לבּריוֹת. עכשיו הם שדוּדים, הרוּסים, עקוּרים מבּיתם, נתוּקים מעבוֹדתם, רעבים וּמדוּכּאים, וּבצר להם הם מצפּים לישוּעה מויזה, מכּרטיס נסיעה. הם שוֹאפים לברוֹח, ואם לא ימצאוּ אפשרוּת לברוֹח, יקבּלוּ, לפחוֹת, תמיכה, שגם היא ענין מסוּבּך. כּי הנה הגרמנים נתנוּ בּמחיר דוֹלר אמריקאי חמישה זהוּבים. היוּ מקרים, שיהוּדים לא רצוּ לקבּל מה ששלחוּ להם מאמריקה והכּסף הוּשב לשוֹלח. מוּטב שהקרוֹב ישלח חבילת־מזוֹן ולא כּסף.

האם תגיע אליהם העזרה בּעוֹדם בּחיים?…

ד) אני מכין עצמי… וּמתאכזב    🔗

בּני־הלוָיה שלי, העוֹמדים לשוּב עמי יחדיו לארץ־ישׂראל, מרת פינקלשטיין, וּמר רוֹזנטאל וזילבּרבּרג, מסרוּ תעוּדוֹתיהם למשׂרד הארצישׂראלי ליד “יעאס”, הכניסוּ כּסף, וּלפי שעה חזרוּ לפּטרקוֹב, על מנת לבוֹא לוארשה לאחר ה־20 בּמארס. אוּלם אני החלטתי לשבת בּוארשה, לעמוֹד על המשמר, אוּלי תבוֹא לידי הזדמנוּת אחרת, ולא אחמיצנה. והרי היתה עלי תעוּדה רבּה – לשקוֹד על תקנת אבי, אחרי אשר קרוֹבתי אירקא, שהיתה מטפּלת בּוֹ, התוַדעה אל מר רוֹזנטאל, שהיה נכנס ויוֹצא אצלי מפּאת השוּתפוּת שלנוּ לנסיעה ונתן בּה עיניו לטוֹבה (הוּא היה אלמן ואב לשני בּנים וּקרוֹבתי היתה אלמנה צעירה, שבּעלה מת זמן קצר לאחר נשׂוּאיה), ואף הוּא מצא חן בּעיניה, והיא גילתה לי את סוֹד לבּה, כּי היא מבקשת להנשׂא לוֹ ולעלוֹת עמוֹ לארץ־ישׂראל. דרשתי משלוֹש אחיוֹתי: אוֹ שאחת מהן תעבוֹר לפּטרקוֹב ותשב עם אבינוּ החוֹלה, ואם לאו – יחוּסל הכּל בּפּטרקוֹב ואבינוּ יוּבא לוארשה. אחוֹתי הצעירה החליטה לנסוֹע לפּטרקוֹב ולשבת שם עם אבּא. משנעשׂה דבר זה, יכוֹלתי להשקיע עצמי בּמחשבת נסיעתי, בּחינת אני בּוארשה ולבּי – בּתל־אביב… בּמשך הזמן ההוּא הייתי תדיר יוֹצא ונכנס אצל “יעאס”. שם בּסביבה הארצישׂראלית ראיתי את עצמי כּבן־בּית. כּל הימים דיבּרוּ שם על הנסיעה לארץ־ישׂראל. כּל האנשים, שהיוּ מתכּנסים שם, האמינוּ בּאמוּנה שלימה, כּי סוֹפם יזכּוּ לעליה, ורק מי שמזלוֹ יפה יקדים בּנסיעתוֹ והאחר – יתמהמה קצת, אבל כּוּלם עלה יעלוּ.

אוֹתם היהוּדים, שהיוּ יוֹשבים קבוּעים בּחדר הראשוֹן, אלה המבקשים עצוֹת לנסוֹע לאמריקה, התקנאוּ בּנוּ: “הנה אנשים מאוּשרים, עוֹד מעט והם נוֹסעים לארץ־ישׂראל והיטלר יהא כּפּרתם”. ואנוּ יוֹשבים ועינינוּ נשׂוּאוֹת למרוֹם וּמצפּים אנוּ לנס מן השמים. כּל יוֹם ויוֹם הייתי הוֹלך למשׂרד “אדריאטיקה” לראוֹת ולשמוֹע מה מתרחש שם. שם חדלה ההמוּלה, מפּני שהפּקידים לא נתנוּ עוֹד אינפוֹרמאציוֹת לשוֹאלים. בּדבר אינפוֹרמאציה ורגיסטראציה היוּ שוֹלחים למשׂרד הארצישׂראלי שליד “יעאס”, ולאנשים העוֹמדים לנסוֹע היה בּפי הפּקידים רק דיבּוּר אחד: עד ה־20 בּמארס. וּלפי שעה עסקוּ הפּקידים בּעבוֹדתם המשׂרדית. ידוֹע ידעוּ, כּי מנהלם יוֹצא בּדימוּס, אף כּי עוֹדנוּ נמצא שם, וכל הענינים היוּ נחתכים על פּי המנהל פּוֹצ’אֶלוֹני. כּל הענין של חילוּף המנהלים לבש צוּרה חשוּדה. הסתוֹבבוּתם של אנשים, ההתלחשוּת – כּל זה אינוֹ פּשוּט. ואמנם, הפּקידים הם בּעינַי כּמלאכים. אני הוֹגה להם כּבוֹד רב. הם עוֹבדים קשה מאד ועליהם לשׂאת טרחם וּמשׂאם של אנשים מרי־נפש. יהוּדים אוּמללים הם, עוֹרם בּוֹער עליהם, שוֹאפים הם לנוּס. הם בּאים למשׂרד “אדריאטיקה” וּמתבּרר, שאין להם סיכּוּיים לנסוֹע לארץ־ישׂראל, אבל הם אינם מאמינים. בּעיניהם הפּקידים רעים וחטאים, שאילוּ רצוּ היוּ יכוֹלים לסדר את הנסיעה. לאחר שהם שוֹמעים תשוּבה בּרוּרה וּמוּסבּרת מתוֹך סבלנוּת יוֹצאת מן הכלל, אינם זזים ממקוֹמם. הם מטרידים וּמַלאים עד אין סוֹף. אחדים מתירים לעצמם גם פּגיעה בּכבוֹדם של הפּקידים, ויש גם החוֹשדים בּהם, מלעיזים עליהם שהם מקבּלים שוֹחד, אבל הבּריוֹת הללוּ טוֹעים בּכתוֹבת, מפּני שהפּקידים הם בּאמת אנשים ישרים, המעוֹררים בּלב כּל מתבּוֹנן התפּעלוּת בּהליכוֹתיהם וּבישרנוּתם כּלפי היהוּדים.

סוֹף־סוֹף בּא היוֹם שקיויתי לוֹ, אוֹתוֹ 20 בּמארס. תעוּדת־המסע שלי היתה בּין הראשוֹנוֹת לחתימה על ידי “אדריאטיקה”. בּרוֹניש שוּב נסע לקראקא. ושוּב חזר – וּתעוּדתי עדיין לא נחתמה. סדרי המנהל החדש כּשל קוֹדמוֹ. עצבּי נזדעזעוּ, בּראוֹתי כּי ענין נסיעתי שוּב מתעכּב.

בּאוֹפק של “אדריאטיקה” הוֹפיע כּוֹכב חדש וּשמוֹ – מאדאם גרוֹס, אשה מתמיהה, לבוּשה הדר עם רדיד יקר וּבאזניה עגילי־יהלוּמים המתנוֹעעים בּשעת הליכתה. לשאלה, מי היא גברת זוֹ, משיבים כּי זוֹהי אהוּבתוֹ של המנהל האיטלקי פּוֹצ’אֶלוֹני, והיא שנוֹסעת עתה עם תעוּדוֹת־המסע לקראקא, לשם חתימתן, וּלמשׂרד הדאֶויזים. יהוּדי וארשאי, מילר שמוֹ, שאלני, מתי אני נוֹסע, וּכשאמרתי לוֹ, כּי מחכּה אני מיוֹם ליוֹם לגמר חתימה של תעוּדתי, שאלני שוּב, בּהצבּיעוֹ על דלתוֹ של המנהל, אם גמרתי את המשׂא־וּמתן עם החברה. וכאשר עניתי לוֹ, כּי תעוּדוֹתי הן בּסדר גמוּר וכי מוּנח בּשבילי בּטריאֶסט כּרטיס־אניה, שאשתי שילמה מחירוֹ, וגם ויזה יש לי, והכּל כּשר בּתכלית הכּשרוּת, תפשׂ בּדשי בּגדי ואמר לי: "ואני אוֹמר לך, כּי עם כּל התעוּדוֹת הכּשרוֹת שלך לא תוּכל לנסוֹע עד שלא תמשח את העגלה. ‘בּאין משיחה, אין משיכה’ ". נכנסתי, איפוֹא, אצל המנהל ודיבּרתי עמו “דברים גלוּיים” והוּא נתן לי את כּתוֹבתה של מרת גרוֹס, שתשוּב מקראקא בּעוֹד יוֹמַים, וּכשאדבּר עמה אזכּיר לפניה את שמוֹ, ואף הוּא ידבּר עמה עלי. בּקוֹצר־רוּח חיכּיתי יוֹמַיִם אלה. וּכשנפגשתי עם מרת גרוֹס, מסרתי לה את תעוּדת־מסעי עם שאר התעוּדוֹת, בּצירוּף 3000 זהוּבים, והיא הבטיחתני לגמוֹר כּל הענין עם נסיעתה הראשוֹנה לקראקא. הראיתי לה גם את תעוּדתוֹ של רוֹזנטאל וּשאלתיה, אם אפשר לסדר, שקרוֹבתי אירקא תוּכל להצטרף אליו, והיא ענתה, שתתענין בּדבר, וּבוֹ בּזמן הציעה לפני רוֹזנטאל, שאף הוּא היה בּאוֹתוֹ מעמד, כּי אם הוּא רוֹצה לקחת עמוֹ בּחוּרה לארץ־ישׂראל, הוּא פּטוּר מתשלוּם הוֹצאוֹת־הדרך וכי היא, מרת גרוֹס, נכוֹנה לתת לוֹ בּחוּרה, שתקבּל על עצמה כּל הוֹצאוֹת־הנסיעה. אוּלם הוּא השיב כּי אין רצוֹנוֹ לקחת בּחוּרה סתם, אלא את קרוֹבתי, שמצאה חן בעיניו. ואכן, בּ־6 בּאפריל יצאה לקראקא וב־9 בּוֹ שבה ובידה תעוּדת־המסע שלי מוּכנה, ולא חסרה בּה אלא ויזת־מעבר איטלקית. וכאן בּא שוּב “עיכּוּב קטן”: לפי פּקוּדתוֹ של הימלר, פּוֹרקוּ כּל הקוֹנסוּליוֹת של חוּץ שהיוּ בּוארשה, שהרי פּוֹלין חדלה מהיוֹת ממלכה מיוּחדה, וּמי שיש לוֹ דבר אל הקוֹנסוּל חייב לפנוֹת לבּרלין אוֹ לוינה אוֹ לעיר אחרת, שיש בּה קוֹנסוּלים. אפשר לקבּל ויזה איטלקית בּקאטוֹביץ, ולכאוֹרה זה דבר של מה־בּכך, שהרי “אדריאטיקה” היא חברה איטלקית חצי־ממשלתית, והעיקר הוּא, כּי מצד הגרמנים הרי אני מסוּדר בּכּל מכּל כּל. ואם כּך אין צריך אלא עוֹד ימים אחדים.

בּינתים קיבּלתי מכתב מפּטרקוֹב, כּי הדברים יגעים בענין סחוֹרתי שלי שבּרשוּת הקהילה. החלטתי לסוּר לפּטרקוֹב לשלוֹשה אוֹ ארבּעה ימים. התניתי עם אחת מידידוֹתי, כּי תשאל בּכל יום בּמשׂרד “אדריאטיקה” בּדבר הויזה האיטלקית בּשבילי ותוֹדיעני טלגרפית בּיוֹם שתתקבּל. בּבוֹאי לפּטרקוֹב, נוֹדע לי כּי מן הסחוֹרה שלי, שמסרתי לרשוּת הקהילה לא נשאר כּמעט כּלוּם, כּי בּזמן העדרי מפּטרקוֹב השתמשוּ בּכך הסוֹחרים ונתנוּ לגרמנים, שבּאוּ “קנוֹת”, לא משלהם אלא משלי, וּבערך לשויה של הסחוֹרה הכניסוּ פּרוּטוֹת. כּמובן, יצאתי בּקיטרוּג לפני הנשׂיאוּת על המעשׂה הזה וּבאספה של כּל הסוֹחרים נתקבּלה החלטה, כּי כּל סחוֹרה השמוּרה בּמחסן אינה קנין של כּל סוֹחר לחוּד, אלא כּל הסחוֹרוֹת יחד הן קנין של כּל הסוֹחרים, וכל סוֹחר הוּא שוּתף בּסחוֹרה לפי שויה של זוֹ שהכניס למחסן, ואת השׂכר וההפסד מחוּיבים הכּל לחלק חלק כּחלק.

בּ־15 לחוֹדש קיבּלתי טלגרמה מוארשה: “הכּל בּסדר. בּוֹא בּ־18. בּ־20 אתה נוֹסע אל אשתך”. לא חיכּיתי עד ה־18, וכּבר למחרת הייתי בּוארשה, וּבוֹ בּיוֹם ניגשתי למשׂרד “אדריאטיקה” וראיתי, כּי על גבּי הדלת יש מוֹדעה: “היוֹם אין עוֹבדים בּמשׂרד”. בּתוֹך הבּית היה אוֹר, וּבעד אחד החלוֹנוֹת ראיתי זוּג של מגפים גרמניים. מיד אחזני רעד. לבּי אמר לי, כּי קרה אסוֹן. פּחדתי להסתוֹבב כּאן ועברתי אל המדרכה השניה, וּבשער מצאתי בּחוּרה אחת, שגם היא היתה בּין האוּמללים, שישבוּ כּל הימים בּמשׂרד “אדריאטיקה” וחיכּוּ לגוֹרלם, והיא סיפּרה לי, כּי לפני חצי שעה בּאוּ אנשי גאֶסטאפּוֹ למשׂרד “אדריאטיקה”, ציווּ על כּל האנשים הזרים לצאת, ועתה הם עוֹרכים שם חיפּוּשׂ. השמוּעה הזאת הממַתני. ראיתי שהעמידה פּה היא בּחזקת סכּנה. מיהרתי אל משׂרד “יעאס”, אוּלי יִוָדע לי שם משהוּ, והנה גם שם היתה פּתאוֹם דממה. “בּגזוֹז האילים תרעדנה הרחלים”. בּמחלקה הארצישׂראלית אין כּל איש וּבמחלקוֹת האמריקאיוֹת אין נוֹתנים לאיש להכּנס אלא אוֹמרים: תבוֹאוּ מחר. לי אמרוּ, כּי מפּני שנערכים חיפּוּשׂים בּמשׂרדי “אדריאטיקה” וּ“פראנקוֹפּוֹל” מוּטב לי שאלך מזה. רצתי אל מרת גרוֹס. היא הרגיעה אוֹתי. אין לי לפחד מכּל דבר, “אדריאטיקה” היא חברה איטלקית חצי־ממשלתית, ולא עשׂתה כּל מעשׂי זיוּפים. היא מנחמת, אבל בּלבּי אין מנוּחה. אני נטרד, איני יכוֹל לשבת בּית. להסתוֹבב בּרחוֹבוֹת וארשה הוּא בּחזקת סכּנה, אבל מה כּוֹחוֹ של איסוּר לאדם השרוּי בּהתרגשוּת כּזאת? שוּב עברתי את רחוֹב הצלב הקדוֹש. בּמשׂרד של “אדריאטיקה” אוֹר. עמדתי ליד שער מרחוֹק, ידי הימנית נתוּנה על גבּי (להסתיר את הרצוּעה היהוּדית), והתבּוֹננתי אל הבּית שבּוֹ המשׂרד. כּעבוֹר זמן־מה קרב אוֹטוֹמוֹבּיל גדוֹל, שבּוֹ הוֹשיבוּ את כּל הפּקידים עם פּוצ’אֶלוֹני בּראש. אחד מאנשי הגאֶסטאפּוֹ עשׂה משהוּ ליד הדלת – מרחוֹק לא יכוֹלתי לראוֹת את המעשׂה – והאוֹטוֹ נסע. עברתי בּמיוּחד על פּני הבּית ועיני ראוּ גליוֹן עם חוֹתמוֹת על חוֹר מנעוּל הדלת. הנה כּי כן סגרוּ את משׂרד “אדריאטיקה”!

נקל לתאר מצבי וּמצבם של כּל היהוּדים, שעמדוּ לנסוֹע בּקרוֹב וכמעט כּוּלם כּבר מסרוּ למשלוֹח את מטען חפציהם, מכרוּ את כּלי בּיתם, השׂכּירוּ דירוֹתיהם. רצתי אל כּל האנשים האלה לשמוֹע מה בּפיהם, אבל לעת עתה לא ידע איש מה אֵרע כּאן וּמה צפוּי לנוּ, כּי כּל התעוּדוֹת נשארוּ בּמשׂרד. היוּ שפּחדוּ, שמא ישׂימוּ גם אוֹתנוּ בּמאסר. הייתי אצל החבר קירשנבּוֹים ואשתוֹ אמרה לי, כּי לבוּשה היא חלוּק שאוּל, מפּני שהם שלחוּ את כּל בּגדיהם, שלא יהיה להם המטען למעמסה בּדרך. עכשיו הם מאוּשרים, כּי המטען שלהם לא יצא עדיין מוארשה והם ציווּ לעכּב לפי שעה את המשלוֹח. הוּא הדין בּחברים אחרים: שצ’אֶראנסקי, ראדוּנסקי, יצחק קצנלסוֹן, איינהוֹרן, גברת קלַרמן, ועוֹד. גברת קלרמן, שעד עכשיו סידרה יחד עם גברת ריפטין את כּל הענינים הרשמיים, עמדוּ גם אתמוֹל בּערב שתיהן יחד בּתוֹר לקבּל את תעוּדוֹת־המסע שלהן. הגברת קלרמן חששה מחמת ילדה לשהוֹת עוֹד שעה קלה, שמא תאחר עם הילד מן השעה הקבוּעה לפי פּקוּדת המשטרה, וּלפיכך נסעה בּטראם הבּיתה בּמחשבה תחילה לבוֹא מחר, כּי הרי יוֹצאים לדרך רק בּיוֹם הראשוֹן. אוּלם הגברת ריפטין, שהיתה לבדה, המתינה עוֹד רגעים אחדים וקיבּלה את תעוּדתה. הנקל לשער את צערה ורגזה של החברה, אשר האשימה את עצמה על שלא המתינה עוֹד רגעים מספּר וּבידיה קיפּחה את אָשרה. גדוֹל היה הצער ועצוּם הרוֹגז של כּל אלה, שכּבר עמדוּ על סף האוֹשר, להנצל מדינה של גיהינוֹם וּלהמלט מעמק הבּכא וּלהציל את חייהם! כּמה יגיעוֹת יגע כּל אחד ואחד, בּכמה מאמצים בּחוֹמר וּברוּח עלה כּל דבר, עד שרבּים נהרס מעמדם – וּברגע האחרוֹן עלה הכּל בּתוֹהוּ. ולא מעט היה גם צערם של אלה, שאמנם לא היוּ עוֹד קרוֹבים כּל כּך אל האוֹשר, אבל בּכל זאת היתה להם “אדריאטיקה” פּתח יחיד של תקוה להציל את נפשם ממות.

מסביב למאסרים נוֹצרוּ אגדוֹת שוֹנוֹת. קשה לקבּוֹע, איזוֹ מהן היתה קרוֹבה יוֹתר אל המציאוּת, וּמה היתה הסיבּה האמיתית של המעשׂה רב־המסתוֹרין. הרי הכּל היוּ בּטוּחים, כּי גם גאֶסטאפּוֹ תתחשב בּחברה איטלקית. אחת האגדוֹת, שבּמידה ידוּעה – כּפי שנתבּרר אחרי כן – היה בּה קצת אמת, היתה זוֹ: זמן קצר לפני המאסרים עלה לארץ־ישׂראל הרבּי מגוּר עם משפּחתוֹ והפּמליה שלוֹ. עליתוֹ של אדמוֹ“ר מפוּרסם כּזה לארץ־ישׂראל, בּיחוּד בּזמן כּזה, אי אפשר בּדרך הטבע שלא יחוּבּרוּ לה מעשׂי נסים. וכאן בּמקרה זה יצרוּ חסידי גוּר אגדוֹת, אחת נפלאה מחברתה. אגדה אחת אמרה, כּי אנשי גאֶסטאפּוֹ הוֹבילוּ את הרבּי עד הגבוּל האיטלקי; אגדה אחרת אמרה, שנסעוּ עמוֹ ארבּעים חסידים; שלישית: שמוֹנים חסידים, רביעית: מאתים, חמישית: ארבּע מאוֹת וכוּ'. לפי אגדה אחת, קיבּלה הגאֶסטאפּוֹ שלמוֹנים ארבּעים אלף דוֹלר, אגדה אחרת הוֹסיפה עד 80 אלף אוֹ מאתים אלף. מנהגוֹ של עוֹלם, שאין שוֹמרים סוֹדוֹת, בּיחוּד “סוֹד” כּזה, שמספּרים עליו בּכל מדינת פּוֹלין. והדברים הגיעוּ לאזני הגאֶסטאפּוֹ עצמה, והיא פּתחה בּחקירה וּדרישה. קוֹדם כּל חיפּשׂה את הרבּי בּרחוֹב פּאנסקה, אבל איחרוּ את המוֹעד: כּבר יצא מן הארץ. בּיקשוּ וּמצאוּ, כּי בּנסיעתוֹ של האדמו”ר טיפּלה ה“אדריאטיקה”, וּמכּאן כּל המאסרים. לאמיתוֹ של דבר, לא ליווּ את הרבּי אל הגבוּל אנשי גאֶסאטפּוֹ, אלא בּא פּקיד מאת ה“אדריאטיקה” להחיש את נסיעתוֹ. על זה שקדוּ החסידים בּטריאֶסט, ויש מקוֹם לשער, שהדבר עלה בּקצת כּסף, מפּני שבּלי שלמוֹנים לא היה יוֹצא גם הרבּי, אבל רחוֹק הדבר מסכוּמים אגדיים כּאלה שסיפּרוּ. אוּלם אגדוֹת הבל אלה גרמוּ לכך, שאלפי יהוּדים שכּבר הגיעוּ עד פּתח הפּדוּת מן הגיהינוֹם, נשארוּ בּתוֹכוֹ. לפי חשבּוֹני, רק כּשתי עשׂרוֹת יהוּדים מכּל אלה שנשקעוּ אז, ניצלוּ עד היוֹם. והשאר – מי יוֹדע גוֹרלם?… אלה שהצליחוּ להוֹציא את תעוּדוֹתיהם מוּכנוֹת יצאוּ רוּבּם מוארשה בּפחד גדוֹל, אבל כּמעט כּוּלם נמצאים בּארץ־ישׂראל; ואלה, כּמוֹני, שתעוּדוֹתיהם נשארוּ בּפנים, רעדוּ מפּחד מאסר. בּשבילם נפתח פּרק חדש של פּגעים, ריצוֹת והשתדלוּת ללא שיעוּר, וכל אלה – לשוא!

בּעשׂרים וּשנים בּאפּריל חל ערב פּסח והוּזמנתי ל“סדר” אל ידידי י.ז. ואל בּעלי הדירה שגרוּ שם. מלבדי היוּ מוּזמנים עוֹד אוֹרחים מלוֹדז. הכּל התאמצוּ לשכּוֹח את הנעשׂה מאחוֹרי ארבּעת הכּתלים, שאנוּ שרוּיים בּתוֹכם. השוּלחן היה ערוּך בּרוֹב פּאר כּהלכוֹת הפּסח, לפי כּל המנהגים. אף כּי מחוּץ למחיצתנוּ נערכה מלחמה נוֹראה, בּיחוּד בּיהוּדים, לא חסרנוּ כּלוּם בּליל זה – הכּל היה מוּכן מן המוּבחר, שאפשר היה להשׂיג רק לפני המלחמה, והכּל היה די והוֹתר. כּוּלנוּ הרבּינוּ לשתוֹת ולשׂמוֹח ולשכּוֹח את עמלנוּ ולחצנוּ. בּהשפּעת היין אשר שתיתי נראוּ בּרעיוֹני כּל הדברים שעברוּ עלי כּחלוֹם איוֹם – הנה אני שרוּי בּגיהינוֹם של יסוּרים ועינוּיים וּכבר שעשעתי עצמי בּתקוה כּי קרוֹב אני להחלץ, והנה בּרגע האחרוֹן נחסמה בּפנַי הדלת על ידי מפלצת בּדמוּת הגאֶסטאפּוֹ, ושוּב אני נקלע בּתוֹך חשכּת הגיהינוֹם. עיני התחילוּ זוֹלגוֹת דמעוֹת והרגשתי, כּי לבּי נקרע לקרעים. ידידי הכּירוּ זאת מיד בּפנַי והתאמצוּ להרגיע את רוּחי, והוֹספנוּ לשתוֹת: לחיי ארץ־ישׂראל, לחיי אשתי וילדי, וקיימנוּ מצוַת ארבּע כּוֹסוֹת עם תוֹספת. ממחרת שמענוּ, כּי פּקידי ה“אדריאטיקה” שוּחררוּ; ושוּב ניצנצה בּלבּנוּ התקוה, כּי עוֹד מעט ותבוֹא גאוּלתנוּ. וּבכן הוֹספנוּ עוֹד בּליל הסדר השני לשתוֹת ולשׂמוֹח. ועם זה הגיעוּ אלינוּ בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת על נצחוֹנוֹת האנגלים בּנוֹרבגיה – “וליהוּדים היתה אוֹרה ושׂמחה”. בּעשׂרים וּשלוֹשה לחוֹדש שוּחרר המנהל פּוֹצ’אֶלוֹני עם כּל הפּקידים, ושוּב נפתח משׂרד ה“אדריאטיקה”. נשאר בּמאסר רק מר בּרוֹניש וכעבוֹר ימים אחדים שׂמוּ בּמאסר את מרת גרוֹס. הפּקידים, שהיוּ מבוֹהלים וּמדוּכּאים מאד אחרי מה שעבר עליהם, חזרוּ לעשׂוֹת מלאכתם, אך בּלי מרץ רב. נעשׂוּ זהירים יוֹתר מכּפי הצוֹרך. התאמצוּ להיוֹת כּשרים בּמאתים אחוּזים. והדבר קל להבין.

כּל תעוּדוֹת־המסע היה כּוֹחן יפה עד עשׂרים וחמישה בּאפריל, מלבד זוֹ שלי, שכּוֹחה היה יפה עד השלוֹשים בּוֹ. הם מסרוּ את כּל התעוּדוֹת אל הגאֶסאַפּוֹ להאריך את זמנן. אוּלם בּעשׂרים וחמישה בּאפּריל סגרה איטליה את הגבוּל בּפני יהוּדים. הגאֶסטאַפּוֹ, שכּבר רשמה את הארכּה על גבּי התעוּדוֹת וחסרה היתה רק החתימה, עיכּבה מיד את כּל תעוּדוֹת־המסע, וכוּלנוּ נשארנוּ יוֹשבים בּוארשה. ה“אדריאטיקה” עוֹד ניחמה אוֹתנוּ בּהבטחוֹת וּבתקווֹת, כּי ההנהלה משתדלת בּרוֹמא, כּי היהוּדים, שיש להם ויזוֹת כּשרוֹת לנסוֹע מטריאֶסט לארץ־ישׂראל, יקבּלוּ ויזוֹת־מעבר. לפי דבריהם, נסגר הגבוּל האיטלקי משוּם שהרבּה יהוּדים שבּאוּ לטריאֶסט נשתקעוּ שם, מפּני שלא קיבּלוּ ויזוֹת מאת השלטוֹן האנגלי להכּנס לארץ־ישׂראל. האמַנוּ וקיבּלנוּ תנחוּמין, ושוּב חיכּינוּ בּקוֹצר רוּח. לשוא!

ה) צרה וּמצוּקה בּוארשה    🔗

בּוארשה הוֹלך מצב היהוּדים ורע מיוֹם ליוֹם. וארשה יש לה צרוֹת משלה. ההפצצוֹת דילדלוּ הרבּה יהוּדים והעמידוּם ללא קוֹרת גג לראשם. הבּרבּרים הגרמנים גוֹזלים וחוֹמסים את היהוּדים בּלי הרף. את האנשים המדוּלדלים והמדוּכּאים, הרעבים והיחפים הם חוֹטפים וּמוֹליכים לעבוֹדת כּפיה, דוֹפקים בּהם ללא רחמים. הלב נקרע לקרעים למראה כּל אלה. יהוּדים מוּכרחים לנקוֹת כּל רחוֹבוֹת וארשה! ערוּמים למחצה, יחפי־רגלים, רעבים, הם נאלצים בּצינה אוֹ בּשלג אוֹ בּגשם לעבוֹד. בּסחי, בּלי כּלי־עבוֹדה, רק בּידים בּלבד. לא סוּדר בּשבילם דבר להקל קצת את העבוֹדה, להגן עליהם מפּני הלכלוּך, הרטיבוּת. יהוּדים מוּכרחים לעבוֹד בּמגרשי־תעוּפה, בּטעינה וּפריקה בּתחנוֹת של מסילוֹת הבּרזל. וכל מקוֹם שיש צוֹרך בּפוֹעלים נשלחים לשם יהוּדים עלוּבים וּרעבים. החיה הנאַצית מוֹצאת סיפּוּק ליצריה הסאדיסטיים בּעינוּיי יהוּדים ויסוּריהם.

ועל יהוּדי וארשה העניים והעלוּבים הוֹלכים ונוֹספים עוֹד יהוּדים מדוּלדלים מקאליש, מולוֹצלאואֶק, מקוּטנא, מלוֹדז וּמשאָר ערים ועיירוֹת. כּל בּתי־המדרש וּבתי־התפילה היוּ לבתי־דירה.

מן החיים בּעניוּת וּבדחקוּת, בּאין מלבּוּשים, בּאין כּוּתוֹנת לעוֹרם, בּאין כּלי־מיטה, מן הישיבה בּצפיפוּת רבּה, עלה וּבא הטיפוּס, והמחלה מתפּשטת מדירה לדירה, מבּית לבּית. זוֹ היא מגיפה בּין כּל היהוּדים. והמשׂרד לעניני בּריאוּת, שעליו להמציא לאנשים כּלי־לבן, סבּוֹן, צרכי־רחיצה, מאוֹר, מצא לעצמוֹ פּרנסה מצרוֹתיהם של היהוּדים. סוֹגרים בּתים שלמים למשך שבוּעוֹת. האנשים מעוּנים וּמנוּצלים על ידי אנשי המשׂרד לבריאוּת וגם על ידי המשטרה הפּוֹלנית, העוֹמדת על המשמר ליד הבּתים. השוֹטרים שוֹמרים, שלא יצא איש מפתח הבּית, כּדי שלא יבוֹא בּמגע עם אנשים אחרים. אבל המשטרה שוֹמרת רק על אלה, שלא נתנוּ לה שלמוֹנים. כּסף מטהר את הבּתים ומתיר ליוֹשבים לצאת. ורק אלה שלא נתנוּ הם הסגוּרים וּמסוּגרים ימים רבּים. בּכסף נוֹתנים השוֹטרים רשוּת לאנשים שיצאוּ לרחוֹב ויבוֹאוּ כּל היוֹם בּמגע עם שאר האוּכלוֹסיה, וּבלילה יחזרוּ לדירוֹתיהם בּבּתים הסגוּרים. מבּחינת הבּידוּד אין, איפוֹא, טעם להסגר־הבּתים. אלא רע וּמר בּיחוּד גוֹרלם של האנשים, שאין להם כּסף. למי אוֹי, למי אבוֹי – למי שאין לוֹ כּסף! בּכל פּוֹלין, בּכל הערים אסוּר המסחר בּכל צרכי־אדם, כּגוֹן קמח לבן, לחם לבן, בּשׂר, חמאה, בּיצים, סוּכּר, עוֹרוֹת וכדוֹמה, והכּל נמצא למכירה בּחשאי, בּסתר, בּחדרי־חדרים. בּפּטרקוֹב, בּטוֹמאשוֹב, בּראדוֹמסק יוֹשבים יהוּדים, שדינם יצא למאסר של שנה אוֹ שנתים על שעסקוּ בּמכירת דברים אֵלוּ, ואילוּ בּוארשה בּרחוֹבוֹת פּאנסקה, מריאנסקה, טווארדה, ועוֹד, ליד שערי כּל הבּתים, מקבּלים בּגלוּי לחם לבן, וּבשוּק מירוֹבסקה אפשר לקנוֹת בּגלוּי קמח, סוּכּר, בּשׂר, נקניק, וּבככּר שער־הבּרזל מכריזים תגרים בּקוֹל על מכירת עוֹרוֹת, סחרין, יין־שׂרף. זה עוֹלה בּיוֹקר, אבל בּכסף אפשר להשׂיג הכּל. הכּסף מתיר איסוּרים!

וּכדי למלא את סאת הצרוֹת של יהוּדי וארשה, נערכוּ בּהם פּוֹגרוֹמים גדוֹלים לפני חג הפּסחא. גרמנים יחד עם בּריוֹנים פּוֹלנים, המתגוֹללים בּוארשה כּדוֹמן על פּני השׂדה, יצאוּ אל הרחוֹבוֹת והתחילוּ פּוֹגעים וּמכים בּיהוּדים. בּגלוּי, לעיני כּל הקהל, התנפּלוּ על היהוּדים בּחוּצוֹת, בּרחוֹבוֹת וּבקרוֹנוֹת הטראם, על אנשים ונשים, זקנים וּנערים. בּחנוּיוֹת וּבבּתים שדדוּ וחמסוּ בּפרהסיה. וכאשר השתוֹללוּ הפּראים וסערת ההוֹללוּת גברה, נעלמוּ הגרמנים. הם סמכוּ על הבּריוֹנים בּלבד, והפּוֹגרוֹם לבש צוּרה איוּמה. החנוּיוֹת הדלוֹת שנוֹתרוּ לפליטה, הבּתים היהוּדים שנתרוֹקנוּ עוֹד קוֹדם, נשדדוּ עתה ונהרסוּ כּליל. חיי אנשים נעשׂוּ הפקר למרצחים והרבּה דם נקיים נשפּך. לעינַי הוֹציאוּ הבּריוֹנים בּרחוֹב קארמליצקא מתוֹך קרוֹן הטראַם יהוּדי זקן עם נער קטן והכּוּ אוֹתם זמן רב, עד אשר מתוּ בּמקוֹם. ליד שוּק מירוֹבסקה הרגוּ הבּריוֹנים שני יהוּדים, בּרחוֹב הבּרזל וּברחוֹבוֹת אחרים נהרגוּ הרבּה יהוּדים חפּים מפּשע. כּל פּניוֹת הקהילה היהוּדית אל השלטוֹן הגרמני ואל המשטרה הפּוֹלנית לא הוֹעילוּ. אז קיבּלוּ על עצמם הגיבּוֹרים היהוּדים להגן על אחיהם מפּני התנפּלוּת הגרמנים. הבּריוֹנים התפּרצוּ אל בּית הקהילה היהוּדית בּרחוֹב גז’יבּוֹבסקה. היהוּדים תפסוּ את הכּסאוֹת ואת הספסלים והשׂתערוּ על הבּריוֹנים, שספגוּ מכּוֹת, כּמה מהם נפלוּ לארץ פּצוּעים וחבוּלים, עד כּי יהוּדים רחמנים בּני רחמנים לא נתנוּ להרגם והתחננוּ אל אחיהם: הרפּוּ נא, די להם! הקצבים היהוּדים, הסבּלים, שצפּרני היטלר עוֹד לא ננעצוּ בּהם, הכריזוּ מלחמה בּרחוֹבוֹת שוֹנים של וארשה. מאחד הבּתים בּרחוֹב לאֶשנה מעל הגזוֹזטרה התבּוֹננתי וראיתי, איך התפּרצוּ מן ה“בּאזאר” אשר ממוּל הגיבּוֹרים היהוּדים והכּוּ מכּוֹת־רצח את הבּריוֹנים והבריחוּ אוֹתם מן הרחוֹב היהוּדי. בּעיני ראיתי יהוּדים לבלי חת, אשר לא התחשבוּ בּעוּבדה, כּי בּראש הבּריוֹנים עמדוּ מגיניהם הגרמנים ונשק בּידם והם מבקשים רק תוֹאנה, כּדי להתגוֹלל על היהוּדים. ראיתי את גיבּוֹרינו שלא נרתעוּ ושילמוּ להמוֹן המשתוֹלל כּגמוּלוֹ.

לבסוֹף צצוּ ועלוּ שוֹטרים גרמנים, הניסוּ את ההמוֹן, ירוּ בּהם והפּילוּ חללים אחדים. קשה היה להשקיט את ההמוֹן הפרוּע, ורק לאט לאט, בּמשך ימים אחדים חדלוּ הפּוֹגרוֹמים. זוֹ היתה תחבּוּלה מכוּונת של התעמוּלה הנאצית, שצילמה את כּל זה ויצרה סרט, כּדי להראוֹת לעוֹלם, כּי לא הם לבדם, אלא גם הפּוֹלנים פּוֹרעים פּרעוֹת, ולא עוֹד אלא שהמשטרה הגרמנית מגינה על היהוּדים. אחרי כן פּירסמוּ את הדבר בּעתוֹנים וּברדיוֹ.

 

פּרק ששי: בּין תקוה ליאוּש    🔗

א) חוּרבּן העיר לוֹדז    🔗

היהוּדים בּלוֹדז הוֹלכים ונשמדים בּקצב נמהר! החוּרבּן התחיל בּפינוּי בּתים יחידים אוֹ חלקי רחוֹבוֹת אחדים מיוֹשביהם היהוּדים. בּמשך רגעים מעטים גוֹרשוּ היהוּדים ממעוֹנוֹתיהם ורק כּסוּתם לבשׂרם. הוּתקפוּ פּתאוֹם על ידי בּריוֹנים, שוֹדדים וחמסנים והוּשלכוּ החוּצה, הם וּנשיהם וילדיהם, וכל רכוּשם לוֹקח מהם בּבת אחת, בּרגע אחד!

אחרי כן לבש הדבר צוּרה אחרת, עוֹד יוֹתר איוּמה, שהדמיוֹן האנוֹשי אי־אפשר לוֹ כּלל לתארוֹ: כּל העיר לוֹדז נחלקה גוּשי רחוֹבוֹת, וּלכל היהוּדים היוֹשבים שם ניתן זמן של שעוֹת אחדוֹת לעבוֹר לגיטוֹ המיוּחד להם. לפי הפּקוּדה, הוּתר כּל יהוּדי לקחת עמוֹ, מרכוּשוֹ כּכל אשר יוּכל לשׂאת בּידיו. בּכל כּלי־רכב אסוּר להשתמש. היש כּוֹח לתאר את המראה הנוֹרא הזה? עוֹד אין להם לאנשים האוּמללים מקוֹם להכּנס שם וּכבר מאיצים בּהם לצאת מן הבּתים, שישבוּ בּהם ימים רבּים אוֹ שנים רבּוֹת, וכמה מהם נוֹלדוּ וגדלוּ בּבּתים האלה. והנה גם כּל הדברים, שרכשוּ להם האנשים לאט לאט והתרגלוּ בּהם, כּאילוּ היו חלק מנפשם, איש איש לפי מעמדוֹ, דברים קטנים וּגדוֹלים, ויש גם גדוֹלים מאד, וּביניהם הרבּה דברים שאי־אפשר להתקיים בּלעדיהם, שהחיים אינם חיים בּהעדרם. וּפתאוֹם נגזרה גזירה לצאת ולקחת רק מה שיוּכל אדם לשׂאת עמוֹ. ויצר החיים של האדם, יצר הקיוּם, השתמש מיד בּאפשרוּת להציל לוּ רק משהוּ מן המיטלטלין. השלג המזוֹהם בּחוּצוֹת שימש כּלי־רכב להעביר על ידוֹ מעט מן הרכוּש. לאוֹרך העיר, בּכיווּן אל הגיטוֹ, הניחוּ יהוּדים על השלג את קצת המיטלטלין, שעלה בּידם להציל בּחפּזוֹן כּמוֹ מן הדליקה, קשרוּ עצמם בּחבלים, כּסוּסים הנרתמים בּעגלה, וכך סחבוּ אלפי יהוּדים על גבּי השלג, זה מאחוֹרי זה, את כּלי בּיתם, שהצליחוּ להצילם. עוֹד אתמוֹל ציחצח כּל איש את כּלי בּיתוֹ ושמר עליהם מרבב כּל שהוּא, ועתה הטיל בּידיו לתוֹך השלג את מבחר הכּלים שהצליח להצילם והוּא סוֹחב אוֹתם כּאוֹצר יקר. לאָן?

וּבזמן הנדידה הנוֹראה הזאת אל הגלוּת הכּפוּלה, עמדוּ הגרמנים והשתעשעוּ בּבדיחוֹת של מלאך־המות. בּדירה אחת מצאוּ יהוּדים אחדים. שאלוּ לאחד מתוֹך התקלסוּת: “בּן כּמה אתה?” ענה: “בּן חמישים וחמש”, אמרוּ: “זקן אתה” – וירוּ בּוֹ מיד. השני ענה: “בּן שמוֹנה־עשׂרה”, אמרוּ: “צעיר יוֹתר מדי” – וירוּ בּוֹ. אוֹ בּאוּ ושאלוּ לאחד: “מה מלאכתך?” כּשענה היהוּדי: “חייט” אוֹ “אוֹרג”, אמרוּ מתוֹך לעג: “אין לנוּ צוֹרך” וירוּ בּוֹ. אוֹ שניגשוּ ליהוּדי ושאלוּ: “מה יש בּפיך? פּתח חיש!” וּכשפּתח האוּמלל את פיו, ירוּ לתוֹכוֹ. צעיר גרמני עמד על המדרגוֹת למעלה וציוה על היהוּדים לרדת, וּבהגיעם למטה, ציוה עליהם גרמני אחר לשוּב ולעלוֹת למעלה. וּבשעת ריצה למעלה וּלמטה, ירוּ שני הרוֹצחים, העליוֹן והתחתוֹן. תחבּוּלוֹת מלאך־המות כּאלה המציאוּ בּמיוּחד הגרמנים, הממוּנים “לעשׂוֹת סדרים”.

בּדרכים וּבתחבּוּלוֹת כּאלה הוּגלו יהוּדי לוֹדז לתוֹך הגיטוֹ. מי ששׂיחק לוֹ מזלוֹ בּרח מן העיר אל אשר נשׂאוּהוּ רגליו. רשמית ננעל הגיטוֹ בּ־31 בּמארס 1940, אבל עד יוֹם 25 בּאפּריל עוֹד יצאוּ משם אנשים בּדרכים מסוּכּנוֹת, ואחרי כן סוּגר הגיטוֹ בּלוֹדז סגירה מעוּלה. ידידי מר רוֹזנברג, שעמוֹ היינוּ מסוּבּים בּליל הסדר האחרוֹן בּוארשה, נכנס לגיטוֹ הלוֹדזאי בּיום 25 לחוֹדש ושוּב לא יצא משם.

ב) התקוה לנצחוֹנוֹת    🔗

כּל אחד ואחד מאתנוּ, אנשי ארץ־ישׂראל, שהיה טרוּד בּצרוֹתיו וּבדאגוֹתיו הפּרטיוֹת, היה בּכל זאת, יחד עם כּל היהוּדים והנוֹצרים, שקוּע ראשוֹ ורוּבּוֹ בּמאוֹרעוֹת המלחמה, בּמה שנעשׂה בּעוֹלם הגדוֹל, שהיינוּ מנוּתקים ממנוּ. ואנוּ יחד עם אחרים אזרנוּ כּל כּוֹחוֹתינוּ וכשרוֹנוֹתינוּ לחקוֹר ולדעת את האמת על המאוֹרעוֹת האלה, ולא סמכנוּ על התעמוּלה של העתוֹנוּת הגרמנית. ידענוּ יפה את הגרמנים, כּי הם כּנוּפיה של שקרנים ורצחנים וכל מה שהם אוֹמרים וכּוֹתבים כּזב הוּא. בּסכנת־נפשוֹת היינוּ קוֹראים את העתוֹנים האסוּרים שהביאוּ לנוּ, שוֹמעים ידיעוֹת הראדיוֹ מחוּץ־לארץ. בּעצמנוּ שמענוּ בּחשאי, בּלב דוֹפק, את הראדיוֹ מחוּץ־לארץ אוֹ עמדנוּ בּמגע עם אנשים ששמעוּ בּסתר ידיעוֹת הראדיוֹ. ועם כּל נצחוֹן של האנגלים היה, כּמוּבן, שׂמחה ושׂשׂוֹן לנוּ. אחרי אשר נכזבה תקוָתנוֹ לשוּב לארץ־ישׂראל נשארה לנוּ, כּמו לכל היהוּדים בּפּוֹלין, התקוה האחת לגאוּלה על ידי נצחוֹן מהיר של אנגליה. מוּבן, לא הסכּמנוּ, לא יכוֹלנוּ להסכּים לדעתוֹ של צ’מבּרלן, כּי המלחמה תימשך שלוֹש שנים. ידענוּ, כּי לא נעצוֹר כּוֹח לעמוֹד זמן רב כּזה. והרי בּעת ההיא היה המצב “משוּבּח” לעוּמת הרציחוֹת שבּאוּ אחרי־כן, וּבכל זאת לא האמינוּ רוֹב היהוּדים, כּי נוּכל לעמוֹד בּצרוֹת כּאלה זמן רב.

כּי סוֹפוֹ של היטלר למפּלה – בּזה היוּ הכּל בּטוּחים, אך השאלה היתה: “מתי?” יהוּדים אמרוּ: “אנוּ נגיע למפּלתוֹ של היטלר לאחר שכּבר נשכּב בּקבר! אז יבוֹאוּ בּנינוּ ויקראוּ בּקוֹל לתוֹך הקבר: “אבּא, התבּשׂר! בּאה המפּלה על היטלר!” בּימים ההם התהלכה מימרה: יש שלוֹשה מיני “איסטים” בּעוֹלם: פּסימיסטים, אוֹפּטימיסטים ו”סוֹפ’יסטים", כּלוֹמר, אנשים המצפּים לסוֹף.

ידוֹע ידענוּ, כּי אנגליה אינה מוּכנה; ידענוּ, כּי אמריקה מוּכרחה להכּנס לתוֹך המלחמה, אלא שיארכוּ עוֹד הימים עד שיביאוּ את האוּכלוֹסים האמריקאים לידי כּך שירצוּ בּמלחמה זוֹ; גם זה ידענוּ, כי סוֹף־סוֹף ילחמוּ הגרמנים בּרוּסים, משוּם שה“זיווּג” הזה אינוֹ עוֹלה יפה. מן “העֵבר ההוּא” קיבּלנוּ ידיעוֹת שיש לצפּוֹת, כּי נהיה יחדיו. אבל יהוּדים היוּ אוֹמרים: “המקהלה עדיין אינה שלמה! כּל זה ימשך עוֹד זמן רב. וּבינתים הוֹלכים וּמתמעטים הסיכּוּיים ליהוּדים להתקיים”.

כּוּלנו היהוּדים, בּראוֹתנוּ כּי לא אירע דבר שיחיש את קץ המלחמה, היינוּ שרוּיים בּיאוּש. אמרנוּ, כּי עד שלא התחילוּ מאוֹרעוֹת חשוּבים – רע וּמר! כּי “כּל זמן שאין התחלה, הרי לא יהיה סוֹף!” וכיון שבּעת ההיא התחילה המערכה בּנוֹרבגיה, נתעוֹררה בּנוּ התקוה, כּי ההתחלה תביא את הסוֹף.

ג) גזירוֹת הכּסף    🔗

כּל הגזירוֹת, שיוֹצאוֹת על האוּכלוֹסיה כּוּלה, פּוֹגעוֹת על פּי רוֹב בּיהוּדים. ד"ר פראנק, מוֹשל פּוֹלין, בּרא חדשה: יצר בּנק פּוֹלני להוֹצאת שטרי־ערך וּבראשוֹ העמיד את מר מלינרסקי. קשה היה להבין את כּל הענין: מכּאן חדלה פּוֹלין להתקיים כּמדינה עוֹמדת בּרשוּת עצמה, וּמכּאן יוֹצרים בּנק אֶמיסיוֹני פּוֹלני, שהכּסף שלוֹ יהיה מוּבטח על ידי שטרי־ערך פּוֹלנים בּני מאה וחמש מאוֹת זהוּבים שהיוּ לפנים בּמחזוֹר. אם גם המארק הגרמני אין לוֹ ערך־כּסף, שכּן מדפּיסים אוֹתוֹ כּמה שרוֹצים, אך מוּכרחים לקבּלוֹ כּמטבּע, משוּם שהוּא האחד העוֹבר לסוֹחר בּמשׂא וּמתן הגרמני וערכּוֹ איתן על ידי הכּפיה, הרוֹבה – לשם מה יש צוֹרך בּכל הקוֹמדיה של ואלוּטה חדשה? כּך וכך טענוּ היהוּדים. אבל הרי הכּל מחוּיבים “לרקוֹד לפי הנגינה של הגרמנים”, והפּוּרענוּת מתחילה בּיהוּדים. יצאה פּקוּדה, שקבעה זמן לשׂים חוֹתם על השטרוֹת בּני מאה וחמש מאוֹת. הדבר היה אסוֹן גדוֹל ליהוּדים. היהוּדים התפּרנסוּ רק מכּסף מזוּמן, מפּני שהיוּ מגוֹרשים מכּל המקוֹרוֹת של עבוֹדה שׂכירה אוֹ מסחר אוֹ כּל הכנסה שהיא. מטרתוֹ של כּל יהוּדי הרי היתה להפוֹך כּל שוה־כּסף לכסף מזוּמן, כּדי להתכּלכּל וּלהתקיים בּוֹ לאוֹרך ימים, מתוֹך תקוה לזכּוֹת וּלהגיע עד סוֹף המלחמה. לשם כּך היה הכרח להצפּין את הכּסף יפה־יפה, שהגרמנים לא ימצאוּהוּ ולא יגזלוּהוּ. החליפוּ כּל היהוּדים את כּספם בּשטרוֹת של חמש מאוֹת וּמאה, כּדי שיתפּסוּ מקוֹם מוּעט ויהא קל יוֹתר להצפּינם. ודבר זה הביא לידי כּך, ששטר בּן חמש מאוֹת עלה מחירוֹ עד חמש מאוֹת וחמישים זהוּבים, וּשטר של מאה היה מחירוֹ מאה וחמישה אוֹ מאה ושבעה זהוּבים. והנה עתה יש צוֹרך להניח חוֹתם עליהם, מה שאי־אפשר ליהוּדים עצמם לבצע. ליד הבּנקים עוֹמדים טוּרים ארוּכּים מאד. סכוּמים גדוֹלים מן ההכרח למסוֹר לבּנקים והם יוֹציאוּ אחרי־כן שטרוֹת של מאה וחוֹתם עליהם, וזה ודאי שאי אפשר ליהוּדים. ולא יוֹתר משני שטרוֹת בּני מאה פּוֹרטים למעוֹת קטנוֹת. אבל כּיצד יוּכלוּ יהוּדים להגיע לכך, אם גרמנים בּאים וּמוֹציאים את היהוּדים מן השוּרה, מכניסים אל השערים ונוֹטלים מהם את כּספּם. שעל כּן התחיל שוּב עסק בּחתימוֹת וּבחליפים וּלעסק זה היוּ זקוּקים – לנכרים. בּתחילה היוּ משלמים דמי חילוּף חמישה־עשׂר – עשׂרים וחמישה זהוּבים מכּל מאה. וּבכלל לא יכלוּ יהוּדים להחליט בּנפשם מה יעשׂוּ: להחליף אוֹ לא להחליף? שמא יהיה להם לאחר זמן לשטרוֹת הפּוֹלניים הישנים יתר ערך מאשר לחדשים? אחרי כן חדלוּ לפרוֹט אלא הניחוּ חוֹתם בּלבד. וכאן בּאוּ נוֹצרים וגרמנים מקוֹמיים, שקיבּלוּ על עצמם למסוֹר את השטרוֹת בּני מאה, להטיל חוֹתם עליהם בּתשלוּם של שלוֹשים וּשלוֹשה אחוּזים אוֹ ארבּעים אחוּז. וּבהזדמנוּת זוֹ נעשׂוּ מעשׂי רמאוּת ושאנטאז'. היוּ נדבּרים להפּגש בּמקוֹם מיוּעד לשם חילוּף שטרוֹת של מאה בּאחרים והחוֹתם עליהם. היהוּדים הביאוּ את צרוֹר כּספם, אך בּשעה שעסקוּ בּמנין השטרוֹת נכנסוּ פּתאוֹם אנשי הגאֶסטאפּוֹ ולקחוּ את כּל הכּסף, והיהוּדים היוּ מאוּשרים, שהצילוּ את נפשם. אלה שבּידם כּבר היוּ השטרוֹת עם החוֹתם הוּצרכוּ אחרי־כן למסוֹר את השטרוֹת האלה לבּנקים להחליפם בּחדשים. וכאן נתבּרר, שכּמה וכמה חוֹתמוֹת היוּ מזוּיפים. יהוּדים לא קיבּלוּ כּלוּם חלף השטרוֹת עם חוֹתם מזוּיף ונוֹצרים קיבּלוּ חמישים וחמישה אחוּזים.

כּשנגמר ענין החוֹתמוֹת, שוּב הוּכרחוּ להחליף את הכּסף הישן בּכסף חדש של הבּנק האֶמיסיוֹני, וכאן היוּ שוּב היהוּדים זקוּקים לחסדם של הנוֹצרים, כּדי להמנע מקשיי החילוּף. זה שוּב עלה בּארבעה עד עשׂרה אחוּזים. סיכּוּמוֹ של דבר שהיהוּדים הפסידוּ את כּספם מחמת הגזירה החדשה.

לא טוֹב היה גוֹרלם של אלה היהוּדים הרבּים, שלא יכלוּ להכריע והניחוּ בּידם את הכּסף הישן, כּי אחר־כך פּקע כּל ערכּם. וכמה וכמה יהוּדים גועו אחרי־כן בּרעב, כּשסכוּמים עצוּמים של כּסף פּוֹלני גנוּזים אצלם.

ד) סביבה ציוֹנית    🔗

המשׂרד הארצישׂראלי בּ“יעאס” נעשׂה בּית־מוֹעד לאלה היהוּדים האוּמללים, אשר זה מקרוֹב ראוּ את עצמם כּאנשים המאוּשרים בּיוֹתר בּפּוֹלין. לא רק היהוּדים קינאוּ בּהם, כּי אם גם הנוֹצרים. בּינתים נהפּך האוֹשר הזה והיה לאסוֹן. הרי חיסלוּ עסקיהם והכינוּ עצמם כּדרך העוֹלים לארץ־ישׂראל, בּזמן כּזה שאי אפשר לאדם לקחת הכּל עמוֹ לדרך. עכשיו נשאר האחד בּלי דירה, השני בּלי כּלי־בּית, השלישי – אין לוֹ בּגד ללבּוֹש, וכוּלם יחד הפסידוּ הרבּה כּסף מתוֹך ציפּיה לאוֹשר. אבל אין רצוֹן להסתלק לגמרי מן התקוה, כּי אוּלי בּכל זאת עוֹד עלה נעלה. קשה לאדם להשתחרר מרגש יקר כּזה, כּי יחדל מהיוֹת עבד ושוּב יהיה בּן־חוֹרין. אין רצוֹן להשלים עם המציאוּת – מבקשים השליה, מטים אוֹזן קשבת לכל הבטחה מפּי פּקיד של “אדריאטיקה”, כּי מנהליהם וראשי מנהליהם טוֹרחים ועמלים למעננוּ בּטריאֶסט וּברוֹמא. יש לנוּ הבטחוֹת גם מאת המנהל האוּקראיני של “נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד” בּדבר טראנזיט דרך יוּגוֹסלביה, רוֹמניה, רוּסיה, סין. אנוּ רוֹצים להאמין בּכל ולכּל! אנוּ נכוֹנים לנסוֹע מסביב לכדוּר הארץ וּבלבד להחָלץ. וּבינתים אנוּ מקבּלים ידיעוֹת מאת “שלנוּ”, היוֹשבים כּבר בּטריאֶסט. הם עצמם יוֹשבים כּעל גחלים לוֹחשוֹת. אינם יכוֹלים לנסוֹע הלאה, וּבאיטליה האוירה נעשׂית רוֹתחת. אבל הם יוֹדעים יפה את מצבנוּ הקשה, שזה עתה נחלצוּ ממנוּ, ואף הם מנחמים אוֹתנוּ: “עוֹשׂים הרבּה למענכם. יש סיכּוּיים טוֹבים. הנהלת החברה טוֹרחת ונוֹתנת תקוה. הסוֹכנוּת היהוּדית עוֹקרת הרים!” וּבכן, עוֹד לא אבדה תקותנוּ.

וּלפי שעה נפגשים יוֹם־יוֹם בּמשׂרד “האיאס” וכל איש מראה לחברוֹ את מכתביו שקיבּל מטריאֶסט, ואחד מספּר לחברוֹ מה שסח לוֹ פּקיד פּלוֹני מ“אדריאטיקה” אוֹ מנהל אלמוֹני מ“נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד”, כּי יש תקוה. וּלאט־לאט אנוּ מסתפּקים בּתקוה בּלבד ושוּב אנוּ מאוּשרים. בּינתים מרבּים בּשׂיחוֹת על ארץ־ישׂראל, וכאן אני ראש המדבּרים. הן תשע־עשׂרה שנה ישבתי בּה! וּבחדר השלישי של המשׂרד הארץ־ישׂראלי נמצאת לשכּת “החלוּץ”. שם עוֹרכים רשימה בּדבר עלית הנוֹער. המזכּיר הוּא פּליט גרמני וּשמוֹ דוידסוֹן. הוּא עוֹמד בּמגע עם אחוֹתוֹ בּגרמניה, שממנה הוּא מקבּל ידיעוֹת דרך הוֹלאנד מארץ־ישׂראל. כּאן מקוֹם הפגישוֹת גם של חברי ההכשרה. כּאן מוֹצאים חברים וחברוֹת מגרוֹכוֹב. הייתי מספּר עמהם על ארץ־ישׂראל. בּדעתי היה לנסוֹע עמהם לימים אחדים לגרוֹכוֹב והתנינוּ שניפּגש בּאחד מימי המנוּחה בּבּוֹקר ונסע יחדיו, אך נחלתי כּשלוֹן, כּי בּאוֹתוֹ יוֹם לפנוֹת בּוֹקר סגרוּ את הבּית, בּרחוֹב פּאנסקה 28, וחטפוּ את האנשים לעבוֹדה. עד היוֹם אני מצטער מאד, שלא עלה בּידי להיוֹת בּגרוֹכוֹב. מפּי החברים שמעתי, כּי השכנים מסביב גנבוּ שם את כּל הכּלים, אבל הם, החברים, מוֹסיפים בּכל זאת להתקיים בּתנאים קשים, אינם רוֹצים להפּרד מן המקוֹם וּלנתק את הקשר.

כּאן בּ“האיאס” אנוּ מנהלים את “שׂיחוֹתינוּ הפּוֹליטיוֹת”. כּאן מביא כּל איש את “ידיעוֹתיו האמיתיוֹת בּמאה אחוּזים”. וּבדלתים סגוּרוֹת מריק איש איש את צרוֹרוֹ. ואם יש רק שמץ של בּשׂוֹרה טוֹבה, אנוּ רוֹאים נחת ויוֹצאים משם בּלב מלא שׂמחה.

ה) השפּעת הנצחוֹנוֹת של הגרמנים    🔗

בּעתוֹן “וארשאוּאֶר צייטוּנג” מיום 10 בּמאי 1940, בּעמוּד הראשוֹן, נדפּס שחוֹר על גבּי לבן, כּי התעמוּלה האנגלית הכּוֹזבת מפיצה דברי־שקר על ריכּוּז צבא גרמני ליד גבוּלוֹת בּלגיה והוֹלאנד, כּדי להתנפּל על המדינוֹת האלה. את גליוֹן העתוֹן הזה החזקתי בּידי. עוֹד לא יבש הצבע השחוֹר על הדפוס, וּכּבר נתקבּלוּ הידיעוֹת, כּי הגרמנים שוּב התנפּלוּ על עמים שקטים וּבדרכי אכזריוּת המטירוּ על האוּכלוֹסיה פּצצוֹת, ושוּב נפלוּ רבבוֹת חללים, ושוּב נשפּך דם נקי. בּשבילנוּ, היהוּדים והפּוֹלנים, היה הדבר כּמכּת־סכּין בּגב. אנוּ יוֹשבים וּמצפּים למפּלתם של הרשעים והנה הם נוֹחלים שוּב נצחוֹנוֹת. שׂמחתם מרעילה את נשמתנוּ. זוֹ תרוּעת הגיל, זוֹ השׂמחה בּפרצוּפיהם, התהלוּכוֹת לקוֹל המנגינוֹת, צלצוּל הפּעמוֹנים בּבתי־היראה לאוֹת הנצחוֹן. כּל ההילוּלה־והחינגה הזאת גוֹרמת לנוּ יסוּרי־נפש.

עם זה מתבּדחים הצוֹררים על חשבּוֹן היהוּדים. מכּים יהוּדים בּרחוֹבוֹת. ליד העבוֹדה נאלצים היהוּדים תחת יד המכּים לשיר ולרקוֹד. בּשׂמחתם הם מרבּים לענוֹת את היהוּדים יוֹתר ויוֹתר. ואנוּ מבקשים בּראדיוֹ ידיעוֹת מחוּץ־לארץ, דיבּוּר של נחמה, קרן אוֹר של תקוָה, כּדי לרפּא קצת את לבּנוּ השבוּר ואת עצבּינוּ המזוֹעזעים. ויש יהוּדים פּיקחים האוֹמרים: אוּלי מוּטב הוּא שכּך אירע. כּלוֹמר עתה יראוּ וידעוּ כּל עמי העוֹלם מה צפוּי להם ויחדלוּ לשבת בּחיבּוּק־ידים וּלחכּוֹת, עם עם לתוֹרוֹ, שיבוֹא היטלר ויבלע את כּוּלם אחד אחד. אוּלי יקוּמוּ כּוּלם יחד ויתפּשׂוּ נשק בּידם וּבכוֹחוֹת מאוּחדים ירוֹצצוּ את מוֹחה של החיה הטוֹרפת! ואנוּ, היהוּדים מארץ־ישׂראל, רוֹעדים שלא תקוּם איטליה ותצטרף למלחמה. החברים מטריאֶסט כּוֹתבים מכתבים איוּמים יוֹתר ויוֹתר. אנוּ רצים אל האיטלקים שלנוּ מ“אדריאטיקה” להריח, מה ריחה של איטליה. והם מוֹסיפים להרגיע את רוּחנוּ בּנימוּקים שוֹנים. אוּלם לבּנוּ ניבּא לנוּ רעוֹת. והרי הדרך היחידה לגאוּלתנוּ וּלשוּבנוּ היא איטליה, וכל זמן שהיא נייטרלית עוֹד יש אפשרוּת, כּי תשוּב ותפתח את השער ותתן לנוּ לשוּב לביתנוּ. ועל כּן תקותנוּ האחת היא, כּי גרמניה תנחל מפּלוֹת ואז תתעשת איטליה ותפּרד מעל חברה הנאצי. והנה הגרמנים הוֹלכים ונוֹחלים נצחוֹנות בּזה אחר זה. בּבּלגיה וּבהוֹלאנד נוֹפלים המבצרים אחד אחד, הערים נכבּשוֹת אחת אחת והגרמנים כּבר הגיעוּ עד הגבוּל שבּין בּלגיה וצרפת, וכך עקפוּ את קו מַג’ינוֹ. הם נתקעוּ כּטריז מעוּקל ופוֹרצים דרך פלַנדריה אל חוֹף תעלת לאמאנש, כּדי לנתק את צבאוֹת הוֹלאנד, בּלגיה, אנגליה וצרפת מעל ארץ־צרפת. המלך הבּלגי נכנע! בּאוּ לנוּ ימים של אפלה ולילוֹת של נדוּדי־שינה.

פּתאוֹם – קרן־אוֹר של תקוה: פּטן, וייגאן! קו חדש של וייגאן! הגרמנים, אמנם, מלגלגים על הגנרלים הצרפתים הזקנים. “את פּטן הוֹציאוּ מארגז המוֹך”, “וייגאן הרפּתקן זקן, שכּוֹחוֹ היה יפה בּאפריקה”. וּבכל זאת מוּרגשת הפסקה. אנוּ נוֹשמים לרוָחה. ידיעוֹת הראדיוֹ משׂמחוֹת קצת. הנה הנצחוֹן של האנגלים בּדוּנקירק. לפי נוּסח אנגליה הרי זה נצחוֹן, והגרמנים טוֹענים, שזוֹ היא מפּלה נוֹראה. הם מביאים בּעתוֹניהם ציוּרים של המוֹן תחמוֹשת ואוֹטוֹמוֹבּילים, שהאנגלים השאירוּ שם. אבל אנוּ מאמינים בּאנגליה. הצרפתים נלחמים בּגבוּרה רבּה! אנגליה שוֹלחת כּוֹחוֹת חדשים לצרפת. צ’רצ’יל בּטוּח בּנצחוֹן! אמריקה שוֹלחת אוירוֹנים. אוירוֹנים אנגליים וצרפתיים מפציצים את כּוֹחוֹת הגרמנים. וּבכן, שוּב טוֹב! כּה לחי! כּבר הגיעה השעה!

־ ־ ־ והנה פּרצוּ הגרמנים את החזית, הפציצוּ את פּאריס, הממשלה הצרפתית עברה לבּוֹרדוֹ, ו… איטליה הכריזה מלחמה על צרפת! וּבתוֹך הידיעוֹת הגדוֹלוֹת ידיעה קטנה: העוֹלים מטריאֶסט הוּחזרו מאמצע הדרך, האניה “רוֹדי” חזרה מדרכּה לחיפה. הידיעוֹת האלה דיכּאוּ אוֹתנוּ כּליל. ל“אדריאטיקה” אין לנוּ ללכת עוֹד! וּבמשׂרד “נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד” אוֹמרים לנוּ: עתה תוּכלוּ לנסוֹע מיד… עוֹד מעט ויבוֹא הקץ למלחמה… אחרי המלחמה הלא בּין כּה וּבין כּה יסעוּ כּל היהוּדים מכּאן.

וּב“נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד” (בּינתים מת בּשבץ־הלב המנהל האוּקריאיני וּבא גרמני תחתיו) כּבר התחילוּ רוֹשמים את היהוּדים, הרוֹצים אחרי המלחמה להגר.

והנה נפלה פּאריס. פּטן פּנה אל היטלר בּשאלה על דבר תנאי שלוֹם. כּבר נחתמוּ התנאים של שביתת נשק, אבל המלחמה לא פּסקה עוֹד. מחכּים לחתימת הסכּם עם איטליה. וגם זה כּבר נגמר. שקט. חדלוּ להלָחם. ואין צוֹרך לוֹמר, איך כּל הדברים האלה השפּיעוּ עלינוּ, כּי רבּים בּינינוּ חלוּ מצער. אני עצמי היוּ לי התקפוֹת־לב וּסחרחוֹרת ראש. כּמה פּעמים בּלכתי בּרחוֹב עמדתי נטוּל אוֹנים והיה הכרח להכניסני לבית וּלעוֹררני עד אשר שבה רוּחי אלי.

היהדוּת כּוּלה היתה רצוּצה וחדלת־תקוה. הכּוֹכב היחיד בּשמים היה – צ’רצ’יל. אבל גם האוֹפּטימיסטים הגדוֹלים בּיוֹתר ניחשוּ, כּי עתה אפסה כּל תקוה לנצחוֹן מהיר. הכּל כּבר ידעוּ, כּי עתה מתחילה מלחמה ארוּכּה וקשה, ואנוּ, היהוּדים, לא נעצוֹר כּוֹח לעמוֹד בּה. אוּלי רק יחידים… אמרוּ: אנגליה עוֹד לא הפסידה בּשוּם מלחמה; אנגליה מנוּצחת בּקרבוֹת וּמנַצחת בּמלחמה; אנגליה עשירה, שלטת בּכל חמשת חלקי העוֹלם ויש בּכוֹחה לעשׂוֹת מלחמה עשׂרים וחמש שנה. גם אמריקה תצטרף סוֹף־סוֹף. אבל אנוּ, היהוּדים, היכן נהיה אז, מי יוֹדע?

בּין האוּכלוֹסיה הפּוֹלנית נחלקוּ הדעוֹת. הרוֹב הוֹסיפוּ להאמין בּנצחוֹנה של אנגליה, והיוּ שאמרוּ: אנוּ מוּכרחים להתחשב עם המציאוּת. ואם ממלכה גדוֹלה כּצרפת עם אוֹצרוֹתיה הכּבּירים, מוֹשבוֹתיה הרבּוֹת, צבאה האדיר בּיחד עם עזרתה של אנגליה, לא יכלה עמוֹד, מה אנוּ וּמה כּוֹחנוּ כּי ניחל… עתה אנוּ מחוּיבים להיוֹת עקיבים. ואמנם, מקצת מן האנשים התחילוּ ללמוֹד גרמנית וּלבקש משׂרוֹת.

ואף אני היה בּי רגש של יאוּש וּמתוֹכוֹ אמרתי לעשׂוֹת מעשׂה, שהיה עלוּל לעלוֹת לי בּמחיר חיי. בּימים הראשוֹנים ליוּני בּאה אלי מרת X, שגם היא נשקעה בּפּוֹלין כּמוֹני, וסיפּרה לי, כּי השליח של הקוֹנסוּל האיטלקי, הנוֹסע לעתים קרוֹבוֹת לאיטליה, אוֹמר להעביר שלוֹשה אנשים לאיטליה בּמחיר שלוֹשת אלפים זהוּבים, אבל רק אנשים בּאים בּימים, מפּני שעד הגבוּל הוּא אוֹמר להוֹבילם בּתעוּדוֹת של נתיני איטליה, ואנשים צעירים מעוֹררים חשד. הוּא ידאג לתעוּדוֹת ואת הגבוּל נעבוֹר עמוֹ דרך ההרים. וּבטריאֶסט נפנה אל הקוֹנסוּל הפּוֹלני ואל הקוֹנסוּל האנגלי. אנוּ נשלח טלגרמה לארץ־ישׂראל – והכּל יבוֹא בּשלוֹם. עד אז לא חפצתי לצאת לדרך בּנתיבוֹת עקלקלוֹת, אלא בּיקשתי שהכּל יהיה בּהיתר ולא לסכּן את נפשי. אוּלם הפּעם הסכּמתי פּתאוֹם להצעתה ללכת בּדרך זוֹ שיש בּה סכּנה, בּוֹ בּזמן שהגיעוּנוּ מטריאֶסט בּשׂוֹרוֹת רעוֹת מאד מאת העוֹלים היוֹשבים שם. אנוּ קיוינוּ, כּי לא נצטרך לשהוֹת בּטריאֶסט, שהרי אנוּ תוֹשבים קבוּעים בּארץ־ישׂראל ויש בּידינוּ ויזוֹת־חזרה. לפי שלא מצאנוּ נוֹסע שלישי, והשליח האיטלקי נסע בּינתים לאיטליה, גמרנוּ בּלבּנוּ, כּי אנוּ שנינוּ נשלם לוֹ את הסכוּם של שלוֹשת אלפים זהוּבים, והחלטנוּ לנסוֹע עמוֹ בּיוֹם 11 ליוני. נדבּרתי עם בּת לויתי כּי נפּגש בּבּוֹקר השכּם בּרחוֹב לאֶשנה ונסע משם בּטראם לפּראגה אל השליח האיטלקי. בּהיוֹתנוּ בּדרך הבנתי מתוֹך שׂיחה בּין פּוֹעלי הטראם, שנסעוּ עמנוּ לעבוֹדה, כּי איטליה הכריזה מלחמה. לחזוֹר ולשאוֹל אנשים זרים בּענין כּזה לא היוּ נוֹהגים בּזמן ההוּא. בּת לויתי ליגלגה לחששוֹתי. אך כּשבּאנוּ לביתוֹ של השליח, אמרה לנוּ אשתוֹ הפּוֹלנית, כּי בּעלה נסע פּתאוֹם בּלילה לאיטליה – ויוֹתר לא חפצה לדבּר עמנוּ. וכאשר יצאנוּ החוּצה, כּבר קראנוּ בּעתוֹנים, כּי איטליה הכריזה מלחמה על צרפת.

 

פּרק שביעי: הקיץ של שנת 1940 בּוארשה    🔗

א) אני משתקע בּוארשה    🔗

מיום ה־17 באפּריל ישבתי בּלי הפסק בּוארשה. נזפתי בּעצמי על אשר לא ישבתי מלכתחילה בּוארשה ולא שקדתי על כּל הזדמנוּת לעלוֹת לארץ־ישׂראל, ואפשר מאד שהחמצתי שעת כּוֹשר. ועל כּן גמרתי עתה בּלבּי שלא אזוּז מוארשה עד שעת נסיעתי. ואחרי אשר כּבר ראיתי ונוֹכחתי, כּי לא אסע עוֹד, החלטתי בּכל זאת שלא לעזוֹב את וארשה עד אשר אוֹציא את תעוּדת־המסע שלי מידי הגאֶסטאפּוֹ, כּי האמן האמנתי, שאילוּ היתה תעוּדת־המסע בּידי בּראשית המלחמה, הייתי יוֹשב זה כּבר בּארץ־ישׂראל. התניתי עם החברה “נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד” שקיבּלה על עצמה בּשׂכר חמישים זהוּב להוֹציא בּשבילי את התעוּדה, וּפעם בּשנים־שלוֹשה ימים הייתי הוֹלך לשאוֹל על התוֹצאוֹת. שׂכרתי לי חדר אצל ידידי לבית פ. בּרחוֹב פּאנסקה. שם הייתי שרוּי בּסביבה חמה, בּבית ידידים ותיקים, שקירבוּני מאד מאד, עוֹדדוּ את רוּחי בּדיבּוּר נאה בּשעת מצוּקה. בּרבוֹת הימים מצאתי בּחדר הזה בּמקרה הרבּה חוֹמר קריאה על ארץ־ישׂראל, אשר היה לי למשיב נפש. בּאוֹתוֹ חדר גר לפנַי מנחם ליפשיץ, ולוֹ היוּ עתוֹנים ושבוּעוֹנים וירחוֹנים מארץ־ישׂראל, גם חוֹזרים של הקרן־הקיימת, קרן־היסוֹד, הסוֹכנוּת, ועוֹד. וּבקראי את כּל אלה, שכחתי לגמרי היכן אני. הכּתבים האלה קשרוּ אוֹתי בּארץ־ישׂראל, וּבהתעמקי בּקריאתם הסחתי דעתי מן האסוֹן אשר קרני כּי נשקעתי בּפּוֹלין.

מלבד זאת הייתי נכנס שתים־שלוֹש פּעמים בּכל יוֹם לבית ידידי ז., שהיה כּבית־מוֹעד ליוֹצאי לוֹדז שהיוּ משׂוֹחחים פּה שׂיחוֹת פּוֹליטיוֹת לפי החלוּקה של אוֹפּטימיסטים וּפּסימיסטים. בּ־22 בּיוּני 1940, לאחר כּניעתה של צרפת, היינוּ כּוּלנוּ רצוּצים וּמדוּכּאים, עד שלא יכוֹלנוּ להתגוֹנן מפּני הפּסימיסטים וּמר רוֹזאֶן בּראשם אז. נמלך החבר ז. והגיש יין־שׂרף למרי־נפש וּבגילוּפין קיבּלנוּ את הצעתוֹ לדחוֹת את הישיבה עד 22 בּחוֹדש הבּא, ואז שוּב נשתה “לחיים” ושוּב נדחה את ישיבתנוֹ לחוֹדש הבּא, וכך נמשיך לשתוֹת בּכל חוֹדש בּיוֹם הקבוּע עד אשר נזכּה ונגיע ליוֹם מפּלתוֹ של היטלר. והדבר נשמר ונעשׂה בּכל חוֹמר הדין. גם לאחר שעזבתי את וארשה ועברתי לפּטרקוֹב המשיכוּ את המנהג בּכל יוֹם עשׂרים וּשנים לכל חוֹדש והיוּ שוֹתים לחיי ושוֹלחים לי אגרת בּחתימת כּל המסוּבים, בּהזכּירם לי את התנאי, ודרשוּ ממני שאשמוֹר את ההסכּם הזה גם בּפּטרקוֹב. היינוּ קשוּרים זה בּזה בּחבלי־ידידוּת, עד כּי חלק מן האנשים עברוּ אחרי כן, על פּי עצתי, לפּטרקוֹב וכאן שמרנוּ את ההסכּם, וּבכל עשׂרים וּשנים לחוֹדש היינוּ כּוֹתבים לחברינוּ שנשארוּ בּוארשה להזכּיר להם את דבר ההסכּם. אחדים מידידי אלה, שעברוּ לגוּר בּפּטרקוֹב, העביר היטלר מן החיים בּזמן ה“העברוֹת”, לפני עזבי את פּטרקוֹב, ואחדים אוּלי עוֹד חיים שם וּבודאי שוֹתים בּיוֹם עשׂרים וּשנים לחוֹדש וּמעלים זכר ידידינוּ שנעדרוּ בּינתים מן החיים וגם אוֹתי, אשר זכיתי להנצל מכּף היטלר.

וארשה המשיכה לחיוֹת את חייה הקשים והמרים והתחַבּטה והתלבּטה, כּדי להתגבּר על כּל אלה. למראית עין הוּקל והוּנח קצת המצב, אוּלם לאמיתוֹ של דבר הלכוּ החיים ונעשׂוּ קשים יוֹתר ויוֹתר. אין זה אלא שבּני־אדם התרגלוּ קצת בּצרוֹת והמציאוּ תחבּוּלוֹת להמתיקן וּלהמעיט את הרגשת מרירוּתן. שהרי הגרמנים מוֹסיפים להתעלל בּאוּכלוֹסיה, להוֹציא פּקוּדוֹת על פּקוּדוֹת וּלהעמיד פּנים, כּאילוּ הם שוֹקדים על תקנת הארץ ויוֹשביה. בּמוֹדעוֹת גדוֹלוֹת נקרא הנוֹער הפּוֹלני הנוֹצרי, גברים וּנשים, לבוֹא וּלהתיצב בּתוֹר מתנדבים לנסוֹע לגרמניה לעבוֹדה חקלאית. לא ידעוּ הנבלים בּוּשה לכתוֹב שחוֹר על גבּי לבן, כּי לפי שגרמניה תוֹמכת ותצטרך לתמוֹך גם להבּא בּכלכּלת פּוֹלין, שהרי פּוֹלין אין בּידה להתכּלכּל בּעצמה, על כּן מוּטלת החוֹבה על כּל פּוֹלני צעיר, שיתנדב לעבוֹדה בּגרמניה, ושם יתהלכוּ עמוֹ בּטוֹב ולא ידע כל מחסוֹר, וּבזה גם יעזוֹר לבני עמוֹ, שלא יסבּלוּ חרפּת רעב. בּנוּסח זה כּתבוּ, לעיני כּל העם, הרוֹאה יוֹם יוֹם, איך השוֹדדים האלה גוֹנבים וגוֹזלים מכּל אדם, איך מוֹציאים מן הארץ את כּל הבּר ואת תפּוּחי־האדמה, את כּל הבּשר וכל מה שאפשר.

ויחד עם המוֹדעה הזאת ערכוּ “מצוֹדים” ולכדוּ את ה“מתנדבים”, גזלוּ מזרוֹעוֹת הוֹריהם את הבּנים המבוּגרים לקוֹל בּכי ויללה, העמידוּ את הטראמים ואת הרכּבוֹת והוֹציאוּ בּזרוֹע את הכּוֹחוֹת הצעירים והוֹבילוּ אוֹתם אל מקוֹמוֹת־המוֹעד לשלחם משם לגרמניה בּקרוֹנוֹת מקוּשטים ציצים וּפרחים וּלפרסם אחרי כן בּעתוֹניהם שׂיחוֹת עם ה“מתנדבים” המאוּשרים, המבּיעים תוֹדה לגרמנים הטוֹבים על ה“חסד” שעשׂוּ עמהם, בּקבּלם אוֹתם לעבוֹדה.

ב) פּרשת עבוֹדת־הכּפיה    🔗

ההתנדבוּת לא נתנה את מספּר הפּוֹעלים הדרוּש, ולכן לא פּסק מעשׂה החטיפה של אנשים לעבוֹדה. התחילוּ חוֹטפים לא רק יהוּדים אלא גם נוֹצרים, והנחטפים עזרוּ איש את רעהוּ. כּשיהוּדים היוּ רוֹאים, כּי חוֹטפים נוֹצרים, היוּ מקדימים וּמזהירים אוֹתם. וּפעמים שהנוֹצרים הצילוּ את נפשם מלהיוֹת נחטפים על ידי הגרמנים, בּקשרם רצוּעוֹת יהוּדיוֹת לזרוֹעם. אוּלם הגרמנים עמדוּ על ה“תרמית” והתחילוּ בּוֹדקים את תעוּדוֹת־הזהוּת. וּבינתים בּבית הקהילה היהוּדית רוֹשמים את כּל היהוּדים מבּני ארבע־עשׂרה עד ששים – כּך היא הפּקוּדה שניתנה – ויהוּדים עוֹמדים בּשוּרוֹת כּל הימים וּמחכּים לתוֹרם. אני הייתי רשוּם כּתוֹשב וארשה והוּכרחתי גם אני להרשם בּרשימת העוֹבדים. כּשניגשתי אל השוּלחן, מקץ שש שעוֹת של עמידה בּתוֹר, והפּקיד שאליו ניגשתי, יהוּדי וכיפּה לראשוֹ, עיין בּתעוּדוֹתי וראה, כּי מארץ־ישׂראל אני, פּתח מיד לדבּר אלי עברית ואמר לי, כּי חבר “מזרחי” הוּא והשתתף מאד בּצערי, שעלי יהיה לעבוֹד בּשביל הגרמנים, תחת לעבוֹד בּארץ־ישׂראל.

מטרת ההרשמה היתה להכניס סדר בּעבוֹדת הכּפיה, כּדי לקבּוֹע, כּמה יש בּוארשה יהוּדים מוּכשרים לעבוֹדה, וּלהטיל את העבוֹדה על היהוּדים בּיחס שוה, לפי מספּר העוֹבדים, שהקהילה מחוּיבת לספּק בּכל יוֹם לגרמנים וגם לעיריה, לפי פּקוּדת הגרמנים. נתבּרר ונקבּע, כּי כּל יהוּדי מוּטלת עליו החוֹבה לעבוֹד תשעה ימים בּחוֹדש, והכּל קיבּלוּ בּלוֹקים עם חלוּקת העבוֹדה לתשעה ימים, וּמקץ הימים היוּ הבּלוֹקים מחוּיבים, לשם כּל בּדיקה, לשׂאת חוֹתם מאת מקוֹם העבוֹדה המיוּעד, כּי בּעל הבּלוֹק מילא את חוֹבת יוֹמוֹ. מלבד זאת נמצא בּרחוֹב טוארדה 10 משׂרד לעבוֹדה וּגדוּדי עבוֹדה, שסידרוּ את מיני העוֹבדים. אלה שלא רצוּ לעבוֹד בּעצמם היוּ להם שתי דרכים: אוֹ לשלוֹח בּמקוֹמם איש אחר לעבוֹדה אוֹ לשלם לקוּפּת הקהילה סכוּם, שנקבּע על ידי ועדה מיוּחדת לפי האמצעים הכּספיים של כּל אחד ואחד, והאיש קיבּל כּרטיס־עבוֹדה עם תצלוּם, וּבוֹ היה חתוּם בּחוֹתמת, כּי פּלוֹני בּן פּלוֹני מילא את חוֹבתו לעבוֹדת כּפיה למשך החוֹדש המדוּבּר. בּכּסף שנכנס לקוּפּת הקהילה מאת האנשים שפּדוּ עצמם מחוֹבתם היתה הקהילה שוֹלחת פּוֹעלים מגדוּדי העבוֹדה, שהיוּ מקבּלים שׂכר עבוֹדתם. פּטוּרים מעבוֹדה וּמתשלוּמים היוּ רק אנשים עניים וּבלתי־מוּכשרים לעבוֹדה, שקיבּלוּ תעוּדת־פּיטוּרין מאת ועדה מיוּחדת.

וּבכל זאת לא היוּ היהוּדים בּעלי התעוּדוֹת בּטוּחים מפּחד גם אחרי כּל הסידוּרים. כּי מלבד אלפי הפּוֹעלים היהוּדים, שהקהילה היהוּדית היתה מספּקת בּכל יוֹם למחלקוֹת השוֹנוֹת של הגרמנים ולעיריה, היוּ סאדיסטים נאציים שוֹנים מוֹסיפים לחטוֹף יהוּדים לעבוֹדה. אנשי ס.ס. (“השחוֹרים”) היו חוֹטפים יהוּדים וּמביאים אוֹתם לבנין הסיים וּמענים אוֹתם עינוּיים אכזריים. מלבד אשר היהוּדים נאלצוּ להתבּוֹנן אל מעשׂי העינוּיים והרציחוֹת של יהוּדים ונוֹצרים, שנאסרוּ על ידם בּתוֹר פּוֹשעים פּוֹליטיים ועוּנוּ עד יציאת הנשמה, היוּ מוּכרחים לבסוֹף גם לקבּוֹר את המתים. ועם זה היוּ הרוֹצחים מענים גם את ה“פּוֹעלים” בּאכזריוּת רבּה. קוֹשרים לאחוֹריהם את ידיהם בּחוּטי־בּרזל וּמצווים עליהם לעשׂוֹת בּמצב זה תרגילי אַקרוֹבּאטים: לעמוֹד על ראשי האצבּעוֹת של הרגלים זמן רב, וּמי שלא עצר כּוֹח ספג מלקוֹת קשוֹת. אוֹ שהיוּ מצווים על אחד להכּוֹת את רעהוּ וצעקוּ: בּיתר כּוֹח! וּמי שלא נשמע להם ספג מכּוֹת בּאַלוֹת של גוּמי. “עבוֹדה” כּזוֹ נמשכה שנים־שלוֹשה שבוּעוֹת. על פּי רוֹב, חלוּ היהוּדים אחרי־כן, ורבּים נשארוּ בּעלי־מוּם לכל ימי חייהם.

פּעם אחת בּא אל פּוֹעלי הסיים קצין של הגאֶסטאפּוֹ והביא בּידוֹ מזוּזה ושאל, מי יוֹדע לתרגם את הכּתוּב בּה. נענה אחד ואמר, כּי הוּא יוֹדע. הקצין לקח אוֹתוֹ לחדרוֹ, שבּוֹ ישבוּ כּמה קצינים גבוֹהים, והיהוּדי תירגם את פּרשת המזוּזה בּלשוֹן יפה. הקצינים התפּעלוּ, ואחד מהם שאל את המתרגם, אם הוּא פּייטן אוֹ פילוֹסוֹף. הלה רעד מפּחד ולא ידע מה לענוֹת, שמא יביא בּתשוּבתוֹ רעה על נפשוֹ. לבסוֹף אמר: לא זה ולא זה. הקצין ציוָה לכתוֹב ולתת לוֹ תעוּדה, שהוּא פּטוּר מעבוֹדת כּפיה.

מלבד זה נחטפוּ יהוּדים לעבוֹדה בּ“דינאסים”. שם היתה העבוֹדה איוּמה. בּלחץ אלוֹת הגוּמי היוּ היהוּדים נאלצים לסחוֹב משׂאוֹת כּבדים, שגם איש גברתן, הרגיל בכך, לא עצר כּוֹח. בּחוּר יהוּדי אחד, כּבן 25, שהיה עוֹבד בּבית־מסחר של זכוּכית, שמשׂא של תיבה מלאה זכוּכית על שכמוֹ היה לוֹ כּדבר רגיל, כּרע תחת העבוֹדה בּ“דינאסים”. ציווּ עליו ואחרים שיסחבוּ דוּד בּרזל, שלא עצרוּ כּוֹח לסחוֹב עד הסוֹף והוּכרחוּ להוֹרידו על רגליהם ונפצעוּ ועוֹד ספגוּ מַלקוֹת מידי מעבידיהם ונאלצוּ לשוּב לעבוֹדה (הבּחוּר פּדה עצמוֹ מן הסבל על־ידי גלגל חדש לאוֹפנַיִם, שנתן מתנה לאחד הגרמנים). גם שם עבדוּ שלוֹשה שבוּעוֹת, אם רק העוֹבד נשאר בּר־עבוֹדה ולא בּר־מינן. וּמלבד מקוֹמוֹת־עבוֹדה סאדיסטיים אלוּ, היוּ עוֹד מחלקוֹת גרמניוֹת שוֹנוֹת, שהיוּ חוֹטפוֹת לעבוֹדה. כּאן לא הוֹעילוּ שוּם תעוּדה ושוּם השתדלוּת – מי שנפל עליו הגוֹרל המר היה מוּכרח לעשׂוֹת את העבוֹדה מתוֹך חוֹלי וּמַדוה, אם לא היוּ בּידוֹ סכוּמים עצוּמים לתת כּוֹפר ולא שׂם נפשוֹ בּכפּוֹ להציע שוֹחד, שהיה בּזה משוּם סכּנה של מות בּיריה.

גם בּמקוֹמוֹת העבוֹדה ה“טוֹבים”, כּגוֹן “אוֹקאֶנצ’אֶ”

אוֹ “זוֹליבּוּז' “, ששם לא היוּ חוֹטפים, אלא הקהילה היתה מספּקת פּוֹעלים כּכל הנדרש, היוּ היהוּדים נתוּנים לא רק לעמל העבוֹדה, כּי אם גם סבלוּ יסוּרי־גוּף קשים, ולא אחת חזרוּ לבתיהם מן העבוֹדה, כּשדם שוֹתת מגוּפם. בּכל יוֹם הייתי רוֹאה, איך הפּוֹעלים השׂכירים הקבוּעים מגדוּד העבוֹדה, שכּבר ידעוּ יפה את טיבם של מקוֹמוֹת העבוֹדה וגם ידעוּ היכן מבקשים רק עבוֹדה והיכן מענים את היהוּדים מלבד העבוֹדה – היוּ מתחבּאים בּשערים בּרחוב מאריאנסקה וּמַמתינים עד שישָלחוּ הפּוֹעלים “למקוֹמוֹת הרעים”, ורק אחרי־כן היוּ יוֹצאים ממחבוֹאם ורצים כּוּלם למקוֹם חלוּקת העבוֹדה (בּרחוֹב טוארדה 10), כּדי להציל עצמם מן העינוּיים. ואל “המקוֹמוֹת הרעים” היוּ הוֹלכים לעבוֹדה תמיד הטירוֹנים, אשר לא ידעוּ עוֹד טעמה של העבוֹדה בּמקוֹמוֹת ההם. ואני שׂיחק לי המזל – פּעמַיִם לא הכּירוּ בּי כּי יהוּדי אני, וּבעיקר סייעני מה שדירתי היוּ לה שני פּתחים, וּבשעה שה”חוֹטפים” אשר שׂמוּ מצוֹר על הבּית היוּ עוֹלים בּמעלוֹת אל הפּתח האחד, יצאתי אני דרך הפּתח האחר. וּמלבד זה, כּנראה, שׂיחק לי המזל סתם. פּעם אחת, בּחג־הפּסח, נכנס טייס גרמני וּמצאני שוֹכב בּמיטה וציוה עלי שאתלבּש חיש. בּחדר שהייתי דר בּוֹ, היתה תלוּיה על הקיר תמוּנת ידידי מר פלאנצמאן בּצוּרה של רוֹכב על סוּס. הטייס הסתכּל בּתמוּנה, שמצאה, כּנראה, חן בּעיניו, ושאל: “האתה הוּא זה?” – “כּן”, עניתי. “אם כּן, שב בּביתך” – אמר והלך אל החדר הסמוּך, ציוה על בּחוּר בּן שבע־עשׂרה שיתלבּש ולקחוֹ עמוֹ לעבוֹדה. אמוֹ של הבּחוּר הזה נתנה לוֹ פּרוּסוֹת־מצה שלקח עמוֹ לאכילה. בּצהרים, ליד העבוֹדה, כּשסעד את לבּוֹ, ראה הטייס והנה הוּא אוֹכל משהוּ שלא ראה מימיו. ניגש אליו ושאל: “מה זה?” וּלאחר שהסבּיר לוֹ הבּחוּר, כּי זה הוּא שאוֹכלים יהוּדים בּחג־הפּסח, הוֹליך אוֹתוֹ המעביד אל אוּרוַת סוּסים, השליך את המצה לתוֹך הזבל, רמס אוֹתה בּרגליו, אחרי־כן אילץ את הבּחוּר שיאכל את המצה המגוּלגלת בּזבל. צער גדוֹל היה לראוֹת את יסוּרי הבּחוּר, שבּמשך כּמה ימים אחרי המעשׂה הזה לא יכוֹל להביא אוֹכל לפיו: היה שוֹטף וחוֹזר ושוֹטף את פּיו להפיג את ריח הזבל שחש בּוֹ. נתתי לוֹ מינתה שהוֹעילתוּ לגרש את הריח הרע. והדבר הזה היה בּאחד ממקוֹמוֹת־העבוֹדה ה“טוֹבים”! פּעם אחרת הלכתי עם קרוֹבתי ועם קרוֹבי בּרחוֹב פּוֹזנאנסקי. גרמני אחד לבוּש אזרחית, שהוֹליך ארבּעה יהוּדים, לקח עמוֹ גם אוֹתנוּ, שני הגברים, והכניסנוּ לבית וציוה עלינוּ לעלוֹת לקוֹמה החמישית ולבוֹא לחדר מספּר חמישה. כּוּלם עלוּ חיש, אך אני לא נחפּזתי ועליתי אט־אט, רק שני שלבּים לפני מוֹליכי, שהיה בּעל כּרס ועלה בּכבדוּת על המדרגוֹת ועמד לפוּש בּכל קוֹמה. כּשהגענוּ עד הקוֹמה החמישית, כּבר עבדוּ כּל היהוּדים בּשטיפת הרצפוֹת. ליד הפּתח עמד איש־צבא ושאל אוֹתי: “בּן כּמה אתה?” כּנראה, הייתי זקן בעיניו, מחמת השׂיבה בּראשי, המשוָה לי מראה זקן. עניתי לוֹ בּאִנפּוּף: “בּן ארבּעים ושבע”, שנשמע בּאזניו “בּן חמישים ושבע”, ולכן קרא אלי: “לך”. הגרמני הכּרסתן התחיל להוֹכיח לוֹ, כּי יהוּדי בּעל כּוֹח אני, אך לא חיכּיתי עד תוֹם הויכּוּח, אלא ירדתי בּרגע אחד מכּל המדרגוֹת, שלא יעכּבוּני.

יצאה פּקוּדה, כּי כּל היהוּדים שאינם נשׂוּאים מחוּיבים להתיצב, להשלח אל המחנוֹת לעבוֹדת כּפיה. וכאן שוּב התחילה בּהלת החתוּנוֹת. סוֹפוֹ של דבר היה, כּי מעטוּ הבּאים להשלח וחטפוּ כּמה אלפים יהוּדים בּרחוֹב ונשלחוּ.

ג) כּיצד יהוּדים מתפּרנסים    🔗

עם כּיבּוּש הוֹלאנד, בּלגיה וצרפת נשלח חלק של הגאֶסטאפּוֹ מוארשה לארצוֹת הכּיבּוּש, וּלפיכך הוּנח לנוּ קצת בּוארשה. אוּלם מעשׂי השוֹד והחמס לא פּסקוּ. בּעיקר נתנוּ החמסנים עיניהם בּרהיטי היהוּדים. יוֹם יוֹם חזרוּ גרמנים בּמדי־צבא וּבחרוּ להם את הטוֹב והיפה שבּרהיטים בּדירוֹתיהם הפּרטיוֹת של היהוּדים. אחרי־כן בּאוּ בּמכוֹנית־מַשׂא, חטפוּ יהוּדים בּרחוב להעמיס וּלהעביר את הרהיטים, וכך רוֹקנוּ את הדירוֹת. בּעת ההיא נוֹצרה ההלצה (כּנהוּג בּשעת צרה, שיהוּדים ממתיקים אוֹתה בּהלצה), כּי המשׂרד לנסיעוֹת “אוֹרבּיס” שהיה עוֹרך לפני המלחמה מסעוֹת־טיוּל בּסיסמאוֹת שוֹנוֹת, עוֹרך עתה טיוּל של יהוּדים לגרמניה לראוֹת מה שלוֹם כּלי־בּיתם. הזדמנוּת לגזילה ניתנה לחמסנים גם בּמחסני רהיטים משוּמשים, שנשארוּ לפליטה אחרי ההפצצה, ושהיוּ רוּבּם סגוּרים, מפּני שלא היוּ קוֹנים בּזמן ההוּא. גרמנים לבוּשים כּאזרחים הוֹפיעוּ והציגוּ עצמם כּסוֹחרי־רהיטים, שבּאוּ מגרמניה וּרצוֹנם לקנוֹת רהיטים משוּמשים. מוּבן, שאמרוּ כּי יש להם צוֹרך בּכמוּת מרוּבּה וּרצוֹנם לשלם מחיר הגוּן. נמצאוּ סרסוּרים, שקיווּ להשׂתכּר מעסק זה, והם הוֹליכוּ את הקוֹנים ממחסן אחד למשנהוּ. והסוֹחרים אף הם לא חשדוּ כּלוּם והראוּ בּרצוֹן את סחוֹרתם. הללוּ שאלוּ למחירים ורשמוּ לעצמם. וסוּחר אחד הראה על חברוֹ, משוּם שה“קוֹנים” הגרמנים אמרוּ, כּי מבקשים הם כּמוּת מרוּבּה כּכל האפשר. וּלאחר שרשמוּ את כּל בּתי המסחר לרהיטים של היהוּדים בּוארשה, שבוּ וּבאוּ בּלוית משטרה גרמנית והחרימוּ את כּוּלם. אחרי־כן בּאוּ עם אוֹטוֹמוֹבּילי־משׂא, והסוֹחרים עצמם, יחד עם יהוּדים חטוּפים, נאלצוּ לעבוֹד עבוֹדת פּריקה וּטעינה של הרהיטים.

מכּל בּתי־המסחר הגדוֹלים של היהוּדים, שנשארוּ אחרי ההפצצה לקחוּ להם הגרמנים את כּל הסחוֹרה. עד עכשיו נשאר עוֹד לפליטה חלק מן החנוּיוֹת הקטנוֹת של בּרזל, צבעים, כּפתוֹרים, מיני סידקית, מכשירי־כּתיבה ועוֹד (בּבתי־מסחר גדוֹלים, שהשאירוּ הגרמנים הוֹשיבוּ “נאמנים” משלהם). אוּלם עתה לטשוּ עיניהם גם אל החנוּיוֹת הקטנוֹת. וּמעשׂי־השוֹד בּאוּ בּלוית מעשׂי רצח. בּרחוֹב בּאֶראֶק יוֹסילאֶביץ (בּאגנוֹ), ששם היה מרכּז של כּלי־בּרזל, נשׂרפוּ רוֹב החנוּיוֹת. יהוּדי אחד, ליפּשטאט, ששׂיחק לוֹ מזלוֹ וחנוּתוֹ לא נפגעה מן ההפצצה, בּאו אליו קצינים גרמנים והחרימוּ את כּל הסחוֹרה. הם עבדוּ כּל היוֹם בּעריכת הרשימה. קרבה השעה השמינית ועוֹד לא כּילוּ מלאכתם. הם סגרוּ את החנוּת, לקחוּ את המפתחוֹת ועל גבּי הדלת הדבּיקוּ מוֹדעה והוֹדיעוּ את בּעל־החנוּת, כּי יבוֹא מחר בּשמוֹנה וחצי להשלים את עריכת הרשימה. היהוּדי, שגר בּרחוֹב חמיאֶלנה, אץ ללכת, שלא לאחר את “השעה של המשטרה” להגיע לביתוֹ. ממחרת בּשמוֹנה וחצי בּדיוּק בּא, והקצינים כּבר היוּ בּחנוּת. אחד מהם שאלוֹ, מי הסיר את המוֹדעה. היהוּדי ענה, שאינוֹ יוֹדע, מפּני שאמש הלא אץ לחזוֹר הבּיתה, שלא לאחר את השעה של המשטרה, ועתה הן הוּא בּא ישר מבּיתוֹ. הקצין שלף בּקוֹר־רוּח את אקדחוֹ, בּלי חקוֹר תחילה, אם חסרה מן הסחוֹרה בּחנוּת, וירה ביהוּדי. בּדק בּחנוּת ואמר: “מן הסחוֹרה לא חסר כּלוּם. אבל קרוּב לודאי, כּי היהוּדי הסיר את המוֹדעה”. וכך שדדוּ השוֹדדים את כּל בּתי־הדפוּס. בּרחוֹב גראניצ’נה היתה צינקוֹגרפיה בּשם “ספינכּס”, שהיתה עוֹשׂה עבוֹדת קלישאוֹת. בּאוּ הגרמנים וליכלכוּ את פּניו של בּעל־הבּית בּצבע־דפוּס שחוֹר והשליכוּהוּ מעֵבר לדלת ואת הדפוּס החרימוּ.

יצאה פּקוּדה, שעל כּל החנוּיוֹת היהוּדיוֹת מחוּיבים להיוֹת שלטים יהוּדיים. סברוּ היהוּדים, שמלמעלה צריך לכתוֹב בּגרמנית וּמלמטה בּעברית. וכך הוֹפיעו בּכל החנוּיוֹת שלטים, רוּבּם נייר, בּלשוֹנוֹת הגרמנית והעברית. יצאוּ הגרמנים בּצעקה: “כּיצד? כּתוֹבת גרמנית על שלט יהוּדי?!” והיהוּדים הוּכרחוּ להסיר את השלטים האלה וּלהוֹקיע חדשים בּפּוֹלנית ועברית.

המסחר בּכלל עבר לידי נוֹצרים ושׂיגשׂג בּידם. מלבד החנוּיוֹת הישנוֹת, שמצבן היה עתה איתן יוֹתר מאשר לפני המלחמה, נפתחוּ עתה חנוּיוֹת חדשוֹת של נוֹצרים, גם הרבּה חנוּיוֹת של סחוֹרוֹת “ארעיוֹת”, שמכרוּ על־פּי־רוֹב חפצים של יהוּדים, שהיוּ מוּכרים אוֹתם, כּדי להמשיך קיוּמם. וגם התגרנוּת בּשוּק המקוֹרה וּמסביב לוֹ היתה כּוּלה בּידי נוֹצרים. היהוּדים המעטים, שעוֹד תיגרוּ בּשוּק, היוּ צפוּיים תמיד להיוֹת לבז, שהגנבים הגרמנים יטלוּ מהם את מעט הסחוֹרה שלהם. כּי השפלים הללוּ גם מברשת־שינַיִם אוֹ שׂרוֹך־נעלים אוֹ קוּפסת גפרוּרים היא להם שלל. היהוּדים, בּראוֹתם מרחוֹק גרמני, היוּ מאוֹתתים איש לרעהוּ: “אתא” (זה היה האוֹת על־ידי הראדיוֹ על התקפת אוירוֹנים וּבאוֹת הזה היוּ אחרי־כן משתמשים גם הנוֹצרים שמכרוּ קוּם, בּיצים, שהגרמנים נהגוּ לגזוֹל גם מהם). כּך נרדפוּ יהוּדים בּכל מקוֹם שבּיקשוּ פּרוּטה של פּרנסה, להחיוֹת את נפשם.

המקוֹר הראשי, שממנוּ התפּרנסוּ היהוּדים, היה: ממכּר שיירי־בּית. האחד מכר כּלי־גביש אוֹ תמוּנוֹת יקרוֹת והאחר מכר את כּלי־הלבן שלוֹ; פּלוֹני מכר את הפּסנתר שלוֹ ואלמוֹני נתן בּלחם את מעילוֹ האחרוֹן מן הארוֹן. וכך נוֹצר המסחר בּדברים משוּמשים. הקוֹנים הם נוֹצרים, וידם השׂיגה לקנוֹת את כּלי־הבּית של היהוּדים שמכרוּ לא מחמת שלא היה להם צוֹרך בּהם, אלא משוּם שהיוּ רעבים ללחם. היהוּדים מוארשה, ששׂיחק להם המזל וּבתיהם יצאוּ בּשלוֹם מן ההפצצה, ינקוּ מדירוֹתיהם את פּרנסתם בּצמצוּם, בּהשׂכּירם את כּל הדירה וּבהשאירם לעצמם רק חדר אחד. שׂכר־דירה של חדר אחד היה גבוֹה מאד, בּיחוּד חדר נאה עם נוֹחיוּת. רוֹב השׂוֹכרים היוּ בּני־לוֹדז, אלה שהצליחוּ להציל זהב ואבנים טוֹבוֹת, והם אכלוּ אוֹתם אחד אחד. היוּ גם יהוּדים וארשאים, שעוֹד היה להם זהב אוֹ יהלוּמים, אבל גם בּאֵר סוֹפה להידָלל, וּבני לוֹדז אזל אוֹצרם עוֹד קוֹדם, מפּני שהיוּ דיירים בּבתים של אחרים וההוֹצאוֹת שלהם היוּ מרוּבּוֹת יוֹתר. מלבד זאת, בּשל רוֹב היהוּדים יוֹצאי ערים אחרוֹת, שלא היתה להם שוּם אפשרוּת בּדירה של חדר אחד לבשל ולאכוֹל בּביתם והיוּ מוּכרחים לסעוֹד בּמסעדוֹת, נוֹצרוּ מקוֹמוֹת רבּים, שבּהם היוּ נוֹתנים ארוּחוֹת־צהרים פּרטיוֹת, והאנשים שעסקוּ בּזה מצאוּ קצת פּרנסה אוֹ, לפחוֹת, סעוּדה לעצמם עם הסוֹעדים. אוּלם מעט־מעט הלך ואזל הכּסף מכּיסי היהוּדים ה“זרים”, וחדלוּ לשלם שכר־דירה בּיד רחבה, אף חדלוּ ללכת ולאכוֹל ארוּחוֹת־צהרים. וקימעה קימעה נתרבּוּ השוּרוֹת של היהוּדים שנתרוֹששוּ, שהתחילוּ לטעוֹם טעמה של דחקוּת. ואז נגלה כּוֹחה של הצדקה היהוּדית!

ד) מעשׂי הצדקה והחסד    🔗

המעשׂים הכּבּירים של הג’וֹינט עם תמיכוֹתיו הגדוֹלוֹת לא הספּיקוּ. הג’וֹינט גם לא יכוֹל לשׂאת בּעוֹל הכּבד שהוּטל עליו. הוֹצאוֹתיו עלוּ למיליוֹנים זהוּבים. גם וארשה, גם ערים אחרוֹת, לא היוּ יכוֹלוֹת זה כּבר להתקיים לוּלא סיוּע הג’וֹינט. אבל המצב האיוֹם הביא לידי כּך, שהג’וֹינט היה לוֹ גרעוֹן של מיליוֹנים. וּמעט־מעט החל לסגוֹר את מחלקוֹתיו. נוֹסדה, איפוֹא, “העזרה הסוֹציאלית העצמית של היהוּדים”, שהשתתפוּ בּה עסקנים שוֹנים והיא התפּתחה יפה מאד. היא יסדה “ועדי בּתים”, ועל ידי הועדים האלה הוּשׂגוּ תוֹצאוֹת חשוּבוֹת. מחמת המצב הרע והמר, הרעב והמחסוֹר, השפּלת הכּבוֹד היהוּדי, נפלה מאד רוּחם של אנשים רבּים, עד כּי הזניחוּ את עצמם ואת ילדיהם כּליל. רבּים מן האנשים לא החליפוּ את בּגדיהם, מלבּוּשי־היוֹם היוּ להם כּסוּת־לילה, לא כּיבּסוּ ולא ניקוּ אוֹתם. כּך היוּ גם ילדיהם. ההוֹרים לא רחצוּ לא את עצמם ולא את ילדיהם הקטנים. הדבר הזה הביא מחלוֹת. נוֹרא היה לראוֹת, עד היכן עלוּלים בּני־אדם לרדת על־ידי השפּלוֹת, רעב וּמחסוֹר. הראוּ לי נשים צעירוֹת, שקוֹדם היוּ רגילוֹת להתלבּש בּנוֹי וּלטפח את יפין, וּבמשך ירחים מעטים של עניוּת מנַוולת נשתנוּ פּניהן עד כּדי־כּך, שמראיהן היה כּזקנוֹת, מלוּכלכוֹת, מוּזנחוֹת כּבנוֹת־בּלי־תרבּוּת. אפשר היה להתבּוֹנן ולראות, כי אחד־אחד יוֹרדים האנשים מטה מטה ולא נשאר בּהם סימן של מעמדם ותרבּוּתם מקדם. ועל־ידי פּעוּלוֹת ועדי הבּתים נשתנה המצב לטוֹבה בּמידה מרוּבּה מאד.

תפקידה של העזרה העצמית הסוֹציאלית של היהוּדים היה: ליצוֹר אמצעים, כּכל האפשר, כּדי להמעיט את הדחקוּת בּין היהוּדים; להרים את המצב הסאניטארי הירוּד של האוּכלוֹסיה היהוּדית; למלא על־ידי תחבּוּלוֹת שוֹנוֹת את חסרוֹן החינוּך והלימוּד של ילדי ישׂראל, שהיוּ צריכים לקבל בּבתי־הספר וּבמעוֹני־תינוֹקוֹת שלא היוּ להם; להעלוֹת את מצבם התרבּוּתי והציבּוּרי של היהוּדים, שירד מאד בּתנאי־החיים הקשים והמרים. נשלחוּ לבּתים אנשים־מדריכים (אחד מהם, בּעל מרץ ורב־פּעלים, היה ידידי מ. רוֹזן מלוֹדז), והם שאירגנוּ את ועדי הבּתים. הם בּחרוּ מקרבּם שליחים מיוּחדים לתפקידים שוֹנים, שעליהם הוּטל לבצע אוֹתם על־פּי ההוֹראוֹת והפּקוּדוֹת: א) שליחים לעניני כּספים, שתפקידם היה לבדוֹק וּלברר את מצבם הכּספּי של דרי־הבּית ולקבּוֹע, מי מהם בּין הנוֹתנים וכמה עליו לשלם בּכל חוֹדש לטוֹבת החברה לעזרה סוֹציאלית, וּמי מהם זקוּק לסיוּע ולתמיכה מאת החברה וּבאיזוֹ צוּרה יש לתת לוֹ. עליהם היה גם לאסוֹף כּלי־לבן, מלבּוּשים, נעלים ועוֹד בּשביל הזקוּקים לכך. ב) שליחים לעניני נקיוֹן, שהוּטל עליהם התפקיד להרים, על־ידי דרכים ותחבּוּלוֹת שוֹנוֹת, את המצב הסאניטארי של האוּכלוֹסיה היהוּדית. ג) שליחים לעניני השׂכּלה, שרוּבּם היוּ מבּוֹגרי בּתי־הספר וּמן הסטוּדנטים, ותפקידם היה ליסד קבוּצוֹת־ילדים, בּלי הבדל מעמד, מבּני דיירי הבּית, אשר יעסקוּ בּלימוּדים וּבמשׂחקים. ד) שליחים לעניני תרבּוּת וחברה, שתפקידם היה לערוֹך הרצאוֹת ושׂיחוֹת וּנשפים חברתיים, למלא על־ידי כּך את חסרוֹן התענוּגים הרוּחניים והתרבּוּתיים, שניטלוּ מאת היהוּדים על־ידי הגרמנים. לעתים היוּ נערכוֹת בּבּתים מסיבּוֹת, בּהשתתפוּת כּוֹחוֹת אמנוּתיים מן החוּץ (אם לא נמצאוּ כּאלה בּאוֹתוֹ הבּית), אשר עוֹדדוּ את רוּחם של האנשים וגם הביאוּ הכנסה בּשביל ועד־הבּית.

בּמשך זמן קצר ראוּ את הפּרי של הפּעוּלוֹת החשוּבוֹת האלה, שהיוּ מן הדברים הנהדרים, שיכלוּ היהוּדים ליצוֹר בּימי הלחץ הבּרבּרי, אשר לחצוּ הגרמנים את ישׂראל על־ידי פּוֹשעיהם הנבלים. הגברים והנשים, שהעניוּת ניולה אוֹתם, לבשוּ צוּרה אחרת, זקפוּ קוֹמתם, התחילוּ שוֹקדים על חיצוֹניוּתם. היוּ לאנשים אחרים: הצעירוּ! הם עצמם לא יכלוּ להבין, כּיצד ירדוּ פּלאים לפני־כן. בּבתי־הדירה שוּב זרחה השמש: כּוֹבסים, מנקים, מצחצחים. היתה רוּח אחרת, אוֹר חדש, ריח חדש, חיים חדשים. ילדים אחרים לגמרי נראוּ בּחצרוֹת: רחוּצים, סרוּקים, מקוּשטים, וילדוֹת קשרוּ סרטים בּשׂערוֹתיהן, אינן מתרוֹצצוֹת עוֹד כּבנוֹת־פּרא, אלא נערוֹת מבוּגרוֹת משׂחקוֹת עמהן: שרוֹת, רוֹקדוֹת – עוֹלם חדש.

על ידי הועדים של הבּתים נוֹסדוּ קבוּצוֹת של תינוֹקוֹת, של מתחילים, של ילדי־כּיתוֹת וגם של בּוֹגרים. לפי דברי פּדגוֹגים מוּמחים, לא הגיעוּ בּתי־ספר, מבּחינה פּדגוֹגית, למדרגה זוֹ של הקבוּצוֹת האלה.

צצוּ ועלוּ גם מסעדוֹת של בּני־עיר: מטבּח הלוֹדזאים, מטבּח של יוֹצאי־ולוֹצלאואֶק, ועוֹד. פּעמים אחדוֹת סעדתי בּמטבח הלוֹדזאי עם ידידי י.ז., והוּא הראה לי על הסוֹעדים: “הלוֹדזאי הזה הוּא מיליוֹנאֶר”, “ההוּא יש לוֹ חמישה בּתים”, "פּלוני הוּא החרָשתן המפוּרסם X ". ועתה יוֹשבים כּל המיליוֹנאֶרים, החרשתנים וּבעלי־הבּתים בּמטבח הכּללי, שמחיר הארוּחה בּוֹ הוּא זהוּב אחד וּשלוֹשים גרוֹשים, וגוֹמאים מעט מרק מן הפּינכּה וסוֹעדים את לבּם שנחלש.

ה) בּוֹנים חוֹמת־הגיטוֹ    🔗

לא ינוּם ולא יִישן שׂוֹנא ישׂראל! אין הוּא נוֹתן לשאוֹף רוּח. בּוֹנים חוֹמוֹת! עד עכשיו נראה הדבר כּ“מחזה של פּוּרים”. בּמבוֹאוֹת מסוּימים של רחוֹבוֹת שוֹנים היוּ גדרי־תיל. ליד כּניסוֹת מסוּימוֹת לרבעים שוֹנים בּעיר, שיהוּדים רבּים דרוּ שם, היוּ תלוּיים שלטים וּכתוֹבוֹת: “השמרוּ לכם, סכּנת טיפוּס!” אבל מי השגיח בּזה? הכּל, בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהוּדים, נוֹצרים, גרמנים, היוּ נכנסים ויוֹצאים. רק עיכּוּב אחד היה, שהפריע את התנוּעה – בּכמה מקוֹמוֹת היה צוֹרך לעקוף דרך כּמה מטרים, כּדי להמנע מחוּטי־הבּרזל. זה הכּל! אבל חוּץ מזה הוֹסיפוּ יהוּדים לגוּר בּרחוֹבוֹת של נוֹצרים, והללוּ גרוּ בּרחוֹבוֹת שרוּבּם של יהוּדים, ואיש לא שׂם לב אל גדרי־התיל. אוּלם עתה הנה בּוֹנים חוֹמה, שנים וחצי מטר גבהה. וּכבר ערוּכה תכנית של גיטוֹ סגוּר. וכאן לנגד עיני רוּחנוּ עוֹמדת צוּרת הגיטוֹ של לוֹדז, שסגוּר וּמסוּגר הוּא. לפי התכנית גדוֹלה מידת הגיטוֹ, אך הנוֹצרים היוֹשבים בּרחוֹבוֹת היהוּדיים משתדלים, שיוֹציאוּ רחוֹבוֹת ידוּעים מתחוּם הגיטוֹ. אם השתדלוּתם תצליח, יהיה תחוּם הגיטוֹ קטן וצר. החוֹמה מטילה פּחד על כּל היהוּדים. אבל מה יש בּידנוּ לעשׂוֹת? מה טעמוֹ של גיטוֹ סגוּר אנוּ למדים בּחוּגי היהוּדים מלוֹדז, שאני בּא לשם, ושבּידם נתקבּלוּ מכתבים מעציבים מעירם: “הדוֹד לחם אינוֹ בּא לביתנוּ”, “האחוֹת חמאה אינה מוֹפיעה בּכלל אצלנוּ”, “את מר בּשׂר לא ראינוּ זה זמן רב” וכדוֹמה. נשים נוֹצריוֹת אחדוֹת, שהיוּ לפני המלחמה עוֹבדוֹת בּבתי יהוּדים, שׂמוֹת נפשן בּכפן ועוֹשׂוֹת שליחוּת בּענינים שוֹנים ליהוּדי לוֹדז. שם נשארוּ מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ תשעים משפּחוֹת של יהוּדים, מחמת מקצוֹעם המיוּחד, שהגרמנים זקוּקים להם. הגברים מן המשפּחוֹת האלה בּאים בּמגע עם הגיטוֹ, וּבאמת־מידה קטנה מאד הם עוֹזרים בּכל מה שאפשר לאנשים מוֹדעים, וגם זה מתוּך סכּנה רבּה, מפּני שעין הגרמנים צוֹפיה עליהם. היהוּדים הלוֹדזאים בּוארשה בּאים בּמגע עם היהוּדים שם על־ידי נוֹצרים. מלבד זה יש להם ליהוּדי לוֹדז הרבּה חפצים יקרי־ערך הטמוּנים אצל ידידיהם הנוֹצרים ואף אצל גרמנים מקוֹמיים, והם עוֹמדים בּמגע על־ידי נוֹצרים גם עם הידידים האלה. ויש יהוּדים, שגנזוּ כּמה דברים יקרי־ערך בּלוֹדז, והם שוֹלחים עתה נוֹצרים להביאם משם – אם רק יש אפשרוּת לכך. הבוּ גוֹדל לחסידי הנוֹצרים האלה! אחת הנשים האלה, שהכּרתי אוֹתה, היתה סוֹחרת וּמבריחה סחוֹרה וּברוָחים ממסחרה היתה מפרנסת את בּעליה לשעבר, בּזמן שלא היה להם בּמה להתפּרנס. אוּלם הדוֹאר עם לוֹדז נפסק פּתאוֹם לגמרי. כּפי שנוֹדע הדבר אחרי־כן, הוּפסק בּשל הידיעוֹת שמסרוּ היהוּדים זה לזה. לא רק מן הגיטוֹ לוארשה מסרוּ ידיעוֹת, אלא שמוארשה היוּ שוֹלחים, דרך הסוָאָה, ידיעוֹת פּוֹליטיוֹת שוֹנוֹת אל הגיטוֹ בּלוֹדז, והדבר נגלה לגרמנים. והאם אפשר היה ליהוּדים להתאפּק ולא לשׂמח את אחיהם וידידיהם בּדברים, שהיה בּהם ניצוֹץ של תקוה? האוֹפק היה קוֹדר מאד, וּבכל זאת היינוּ מגששים בּאפילה ולבּנוּ שׂמח לכל קרן של אוֹרה, שבּימים ההם היתה קלוּשה מאד. אוּלם אנוּ היינוּ אנשים בּני־חוֹרין יוֹתר, וּמכּל דמיוֹן קלוּש אָרגנוּ קוּרי תקוה. ראה ראינוּ את הצבא הגרמני נוֹסע בּיוֹם וּבלילה ממערב למזרח. נתקבּלוּ מן “העֵבר ההוּא” מכתבים וידיעוֹת בּלשוֹן־הרמזים, כּגוֹן: “הדוֹד פּיני הבריא והוּא בּא עם מטען כּבד אל…” (כּאן בּא שם של קרוֹב אחד בּפּוֹלין), אוֹ: “אַל דאגה! עוֹד מעט ונתראה…” מכתבים כּאלה והדוֹמים להם בּנוּסח כּזה נתקבּלוּ גם מאמריקה. גם מידיעוֹת של עתוֹני מחתרת שמענוּ על סכוּמים עצוּמים, שרוּזואֶלט הקדיש למטרוֹת צבאיוּת: פוֹרד מוּכן לבנוֹת אלף אוירוֹנים בּכל יוֹם. אנוּ מצאנוּ לנוּ תנחוּמים בּידיעוֹת כּאלה. האפשר היה לנוּ לגנוֹז את הבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת רק לעצמנוּ ולא לשתף בּהן את אחינוּ האוּמללים היוֹשבים בּכלא סגוּר המכוּנה גיטוֹ, למען ישׂמחוּ גם הם?.. וסוֹפוֹ של דבר היה, כּי המכתבים נתפּסוּ והקשר עם לוֹדז על־ידי הדוֹאר נפסק לגמרי.

בּנין החוֹמה מסביב למקוֹם המיוּעד להיוֹת גיטוֹ בּוארשה נפסק לשעה. אמרוּ כּי ההפסקה בּאה מפּני משלוֹח הצבא, שצריך לעבוֹר דרך לאֶשנוֹ ועוֹד רחוֹבוֹת, ולכן הפסיקוּ לפי שעה את הבּנין. היוּ שמוּעוֹת, כּי הקהילה היהוּדית נתנה כּסף, שיפסיקוּ את הבּנין. אפשר שיש אמת בּשתי הגירסאוֹת. דברים כּאלה אירעוּ לעתים קרוֹבוֹת – הגרמנים, אוֹהבי־בּצע, בּיקשוּ תמיד אמתלאוֹת, כּיצד להוֹציא בּערמה כּסף מאת היהוּדים. והיהוּדים נתבּעוּ ונתנוּ אף בּזמן שלא הגו אמוּן בּזה, שהגרמנים יעשׂוּ בּשׂכר הכּסף משהוּ לטוֹבתם, מפּני שידעוּ, כּי אם לא יתנוּ להם, ימצאוּ תחבּוּלה אחרת לסחוֹט את הכּסף מאת היהוּדים. וּבזמן ההוּא הוּנהגוּ כּרטיסי־מזוֹן: לנוֹצרים צבע אחד וליהוּדים צבע אחר. יהוּדים קיבּלוּ תמיד מנוֹת קטנוֹת יוֹתר מן הנוֹצרים, וכמה דברים לא קיבּלוּ בּכלל. צרכי־המזוֹן, שהיהוּדים היוּ מקבּלים לשבוּע ימים, הספּיקוּ בּדוֹחק לכלכּלת שני ימים, בּשאר הימים היוּ מוּכרחים לקנוֹת (אם היה כּסף) בּשוּק השחוֹר, אשר הכּל שם היה ביוֹקר רב. כּל צרכי־המזוֹן הוּכנסוּ על־ידי נוֹצרים, מפּני שעל היהוּדים נאסרה הנסיעה בּרכּבת וּבשאר דרכי התחבּוּרה, בּלי רשיוֹן מיוּחד, בּעוֹד שהנוֹצרים היוּ נוֹסעים לכל מקוֹם בּהיתר והשתמשוּ בּשינוּי המחירים בּערים שוֹנוֹת, ועל־ידי כּך גדלוּ ריוחיהם. יהוּדים היוּ בּדוֹחק תגרים “מכּלי שני”, היינוּ, קנוּ וּמכרוּ את המיצרכים לצרכּנים היהוּדים. וּבכלל היה המסחר הזה בּחזקת סכּנה, כּי משנמצאוּ בּידי היהוּדים צרכי מזוֹן, החרימוּ אוֹתם, ואילוּ הנוֹצרים היוּ מניחים את הסחוֹרה בּגלוּי בּחלוֹנוֹת הראוָה של החנוּיוֹת ועל השוּלחנוֹת בּשוּק המקוֹרה. גם הדבר הזה הביא לידי מעשׂי שאנטאז‘, שהיוּ מקוֹר סבל ליהוּדים. וּבכלל היוּ מעשׂי שאנטאז’ מצוּיִים בּיוֹתר. ידידי מר ליפּשיץ, היה פּקיד בּבית־בּוּרסקי גדוֹל, שהגרמנים גזלוּהוּ מבּעליו היהוּדים, והבּעלים הטמינוּ בּאדמה כּמוּת גדוֹלה של עוֹרוֹת. פּוֹעלי בּית־הבּוּרסקי שידעוּ את הסוֹד היוּ תוֹבעים כּסף מאת הבּעלים, והללוּ היוּ נוֹתנים “דמי־לא־יחרץ”. לבסוֹף הגיע הדבר לאזני הגאֶסטאפּוֹ, שמצאה את העוֹרוֹת הטמוּנים, החרימוּ אוֹתם ושׂמוּ בּבית־הסוֹהר את ידידי מר ליפּשיץ יחד עם הבּעלים ושיחררוּ אוֹתם רק לאחר זמן בּסכוּם גדוֹל של שוֹחד. הייתי מוּזמן אצלם למסיבּה לכבוֹד גאוּלתם מכּף הנאצים. שם נפגשתי עם אשתוֹ של ד"ר טאֶנאֶנבּוֹים, שנתאלמנה מאישה, אשר היה מהפּכן וישב בּבית־אסוּרים בּסיבּיר, חלה וּמת כּעבוֹר כּמה שנים, והיא התישבה עם שני בּניה בּפּטרקוֹב. וּמפּיה שמעתי מאוֹרע זה: הגאֶסטאפּוֹ גזלה ממנה חפצים יקרי־ערך וכסף. היא הגישה על זה קוּבלנה אל השלטוֹנוֹת. הזמינוּ אוֹתה אל הגאֶסטאפּוֹ, בּיקשוּה לשבת, עסקוּ עמה בּשׂיחה והתקלסוּ בּה, וּבנה, בּראוֹתוֹ כּי אמוֹ נקראה לשם, והיא איחרה לשוּב הבּיתה, קם והלך אל הגאֶסטאפּוֹ והמתין בּחוּץ. עיכּבוּ אוֹתוֹ ושאלוּ, את מי הוּא מבקש, וּכשענה, כּי הוּא מחכּה לאִמוֹ היוֹשבת בּפנים הבּית, הכניסוּהוּ לחדר סמוּך לזה שישבה שם אמוֹ והתחילוּ מכּים אוֹתוֹ מכּוֹת רצח. אחרי־כן פּתחוּ את הדלת, המקשרת את שני החדרים, ושאלוּ את האם, אם זהוּ בּנה, והוֹסיפוּ להכּוֹתוֹ. שוּב פּתחוּ את הדלת ושוּב שאלוּ אוֹתה שאלה. כּך חזרוּ הרבּה פּעמים על המחזה הסאדיסטי והתקלסוּ בּה. המשׂחק נמשך שעוֹת, וּלאחר שהבּן נפל לארץ אין־אוֹנים ושכב מתעלף, נשלחוּ שניהם הבּיתה וציווּ על הבּן שיחליף כּוֹח בּמשך הלילה וּמחר בּבּוֹקר בּשעה תשע ישוּב אליהם. בּאוֹתוֹ הלילה בּרחוּ שניהם, האֵם וּבנה, וּבאוּ לוארשה.

ו) הימים האחרוֹנים לשבתי בּוארשה    🔗

יצאה פּקוּדה, בּענין הבּתים שנפגעוּ מן ההפצצה ועוֹדם ניתנים לתיקוּן, כּי אם בּעליהם לא יגשוּ מיד למלאכת־התיקוּן, יֵהרסוּ כּליל. נוֹצרים, שהיה בּידם כּסף, ניגשוּ מיד לתיקוּן בּתיהם. אך יהוּדים היה להם הדבר בּחזקת סכּנה. ראשית, אין איש יוֹדע, מה גזירה על היהוּדים יוֹציאו הגרמנים מחר; ושנית, לפי שיהוּדים אסוּרים להחזיק בּרשותם יוֹתר מאלפּיִם זהוּבים, הלא מיד ישאלוּ: מהיכן לקחוּ כּסף רב כּזה לעסוֹק בּבנין. הנה, למשל, עמדוּ בּרחוֹב פּאנסקה מספּר עשׂרים ושלוֹשה בּעל־הבּית וּבנוֹ לתקן את בּיתם, שׂכרוּ בּנאים בּעלי מקצוֹע ואת העבוֹדה השחוֹרה והקשה עשׂוּ הם בּידיהם. בּאוֹתוֹ הרחוֹב מספּר עשׂרים וששה, התחילוּ לתקן בּית־מאפה, אך כּשנוֹדע הדבר לגרמנים, בּאוּ והפסיקוּ את העבוֹדה. גם האחים פּריואֶס עמדוּ לתקן את בּית־החוֹמה שלהם בּככּר גז’יבּוֹב, ואף בּנין זה נפסק על־ידי הגרמנים. וּמיד לאחר־כך התחילוּ להרוֹס את הבּתים של היהוּדים, אף־כּי היוּ עוֹד איתנים ואפשר היה לתקנם יפה. סוֹללים גרמנים רצעוּ חוֹרים וּפוֹצצוּ את הבּנינים בּדינאַמיט. את הלבֵנים, כּמוּבן, לקחוּ הגרמנים לעצמם.

בּאוֹתוֹ הזמן נגלתה תחנת־רדיוֹ חשאית בּרחוֹב סוֹסנוֹבה 3 וּמיד נאסרוּ אלפּים איש מן האינטאֶליגאֶנציה, וּמאז התחילוּ מאסרים רבּים. תוֹשבי הרחוֹבוֹת הסמוּכים לבית־הסוֹהר (פּאוויאק) היוּ שוֹמעים בּלילוֹת יריוֹת. אוֹמרים, שבּדרך זוֹ מפנים הגרמנים מקוֹם לאסירים חדשים. ויש להעיר, כּי המאסרים הפּוֹליטיים אין להם נגיעה עם חטיפת נוֹצרים לשלחם לעבוֹדה בּגרמניה. כּי זוֹ לא פּסקה בּכלל. גם חטיפת נשים בּרחוֹב היא מן המעשׂים בּכל יוֹם. בּעינַי ראיתי, בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה הלכה אשה אחת עם שתי בּנוֹתיה, נערוֹת יפוֹת־תוֹאר, קרב אליהן אוֹטוֹ קטן, שממנוּ יצאוּ שני גרמנים וּבאלמוּת גזלוּ את שתי הנערוֹת מעם האֵם. לא הוֹעילוּ המאבקים של הבּנות ונסיוֹנוֹת האם להגן בּכל כּוֹחה על ילדיה, גם הבּכיוֹת והיללוֹת של כּוּלן יחד – הגרמנים סחבוּ והכניסוּ את הנערוֹת לתוֹך האוֹטוֹ ונסעוּ. האֵם התרוֹצצה אנה ואנה, פּירכה בּידיה, תלשה שׂיער ראשה, אנשים אחזוּ בּזרוֹעוֹתיה והוֹליכוּה לביתה. בּין האוּכלוֹסיה התהלכוּ שמוּעוֹת, כּי נערוֹת נחטפוֹת על־ידי הגרמנים, כּדי להוֹשיבן בּבתי־בּוֹשת בּשביל אנשי־הצבא.

מעשׂה בּבחוּר נוֹצרי שנסע בּטראם וּבראוֹתוֹ משטרה גרמנית נכנסת לקרוֹן, חשב שמא יחטפוּהוּ לעבוֹדה, קפץ ונכנס לאחד הבּתים הסמוּכים. הגרמנים רדפוּ אחריו, וּבתפשׂם אוֹתוֹ על המדרגוֹת, ירוּ בּוֹ וחבלוּ בּרגלוֹ, הביאוּ כּרכּרה וציווּ על יהוּדים להטילוֹ ונסעוּ עמוֹ. זה היה אחד מן הפּוֹעלים הפּוֹלנים “המתנדבים”, שעליהם הכריזה עתוֹנוּת התעמוּלה בּגרמניה, כּי הנוֹער הפּוֹלני נדחק אל השוּרוֹת, בּהשתוֹקקוֹ שיקחוּ אוֹתם לעבוֹדה, מתוֹך הכּרת־תוֹדה לגרמניה, המספּקת לפּוֹלין צרכי־מזוֹן… אמנם, אין לכחד כּי הגרמנים הביאוּ לפּוֹלין צרכי־מזוֹן – אלה היוּ חמוֹרי־הים המסריחים, שהביאוּם בּשביל האוּכלוֹסיה. בּרחוֹב, שבּוֹ היה בּית־מסחר לממכּר דגים “טריים” אלה, לא יכלוּ התוֹשבים לעמוֹד מפּני ריחם הרע. אך גם דגים אלה לא הביאוּ בּעלי־הטוֹבה מארצם אלא גנבוּ אוֹתם מנוֹרבגיה הכּבוּשה, וּלאחר שהסריחוּ הביאוּ אוֹתם לפּוֹלין.

צרה מיוּחדה ליהוּדים גרמוּ הצלמים הגרמניים, שלשם מטרוֹת־תעמוּלה היוּ חוֹטפים יהוּדים ואילצוּם לעשׂוֹת תנוּעוֹת והעוָיוֹת שוֹנוֹת, כּדי לצלמם. ציווּ על יהוּדי להרבּיץ בּגרמני אוֹ בּפּוֹלני, אוֹ לעשׂוֹת תעלוּל סתם, וּבהעמדת־פּנים זוֹ צילמוּ אוֹתוֹ. כּמה יהוּדים שנחטפוּ למטרוֹת אלוּ לא חזרוּ עוֹד לבתיהם. מעשׂים רבּים כּאלה ראיתי בּעיני בּימים ההם וּבלבּי חשבתי, כּי היהוּדים כּבר הגיעוּ לשׂיא צרוֹתיהם. בּעת ההיא לא עלה על לבּי, כּמוֹ שלא עלה על לבּם של אחרים, כּי נכוֹנה לנוּ שוֹאה גדוֹלה ונוֹראה…

בּמשך הזמן קיבּלתי מכתבים אחדים מאת אשתי דרך רוּסיה, רוֹמניה, הוּנגריה ותוּרכּיה. קיבּלתי גם מכתב מאת החבר בּארלאס משוייץ, והוּא כּתב לי, כּי בּמצב זה שאני שרוּי עתה אין בּידוֹ, לצערוֹ, לעזוֹר לי. כּאשר אשנה את דרכּי, יבוֹא מיד לעזרתי. הבינוֹתי שכּוָנת דבריו היא, כּי אתאמץ לעבוֹר לארץ אחרת. אבל לא ידעתי כּיצד עוֹשׂים זאת. בּימים ההם נתקבּלה הידיעה על הפצצת חיפה. התהלכתי קדוֹרנית. המכתבים מבּיתי והשמוּעוֹת על ההפצצה הגבּירוּ בּלבּי את הגעגוּעים על ארץ־ישׂראל. רבּים ניחמוּ אוֹתי ואמרוּ, כּי עלי לשׂמוֹח על אשר לא נסעתי לארץ־ישׂראל, מפּני שעלינוּ כּאן – כּך הסבּירוּ לי – כּבר עבר הכּל, ושם, בארץ־ישׂראל, רק עתה בּאה ההתחלה… עניתי להם, כּי מה שיארע שם, לחיים אוֹ למות, מוּטב לי להיוֹת בּארצנו, יחד עם אשתי וילדי ואף, הוֹספתי, איני יכוֹל לתאר לעצמי, כּי אם חס ושלוֹם יכּנס לשם הגרמני, יתנוּ היהוּדים בּלי מלחמת־הגנה שישפּילוּ אוֹתם כּל־כּך.

וסוֹף־סוֹף עלה בּידי להציל את תעוּדת־המסע שלי מידי הגאֶסטאפּוֹ על־ידי “נוֹרדדוֹיטשאֶר לוֹיד”, אך מחמת סכּנה לא חפצתי לנסוֹע בּאוֹטוֹ לבית־אבי בּפּטרקוֹב. בּזמן האחרוֹן אֵרע, כּי בּדרך עיכּבוּ הגרמנים את האוֹטוֹמוֹבּילים, הוֹציאוּ מתוֹכם את היהוּדים וציווּ עליהם לרוּץ בּשׂדה וירוּ עליהם כּמוֹ בּצפּרים בּשעת־ציד. בּדרך זוֹ נספּוּ שני יהוּדים מפּטרקוֹב. והנה בּעשׂרים וששה בּאוֹגוּסט קיבּלתי על־ידי “שתדלן” בּמחיר שבעים זהוּבים רשיוֹן נסיעה בּרכּבת לפּטרקוֹב. הוֹצאתי את המטען שלי מרשוּת ה“אדריאטיקה”, אך לקחת אוֹתוֹ עמי היה בּחזקת סכּנה, כּי החמסנים הגרמנים היוּ לוֹקחים בּדרך כּל אשר ליהוּדי. חילקתי את חפצי בּין כּל מכּרי, שלא לסכּן בּמקוֹם אחד את כּל אשר לי. לקחתי עמי רק מזוָדה קטנה וּבה כּמה דברים הכרחיים, וכך נסעתי אל אבי.

 

פּרק שמיני: אני משתקע בּפּטרקוֹב    🔗

א) החיים בּעירנוּ בּכלל    🔗

בּפּטרקוֹב המצב טוֹב בּהרבּה משהיה קוֹדם. בּמקוֹמוֹ של המפקד דראֶכּסלאֶר, שגרם לכל המצוּקוֹת הקשוֹת של הזמן הראשוֹן, בּא אחר. דראֶכּסלאֶר הוּעבר לעיר קאֶלץ, וּמיד לבוֹאוֹ שמה הנהיג גיטוֹ סגוּר בּצוּרה גרוּעה הרבּה יוֹתר מאשר בּפּטרקוֹב. המפקד החדש, בּוֹס שמוֹ, אף הוּא איש המפלגה, אבל חוֹלה הוּא וסוֹמך על עוֹזריו, ועמהם אפשר לעשׂוֹת הכּל בּעד שלמוֹנים. בּשירוּת הפּיקוּד היהוּדי, המוֹנה עשׂרים איש, עוֹבד בּתוֹר מפקד מר מאַגנאֶר, בּעל אחוּזה ממחוֹז גניאֶז’נוֹ, שיחסים טוֹבים לוֹ עם המשטרה והג’נדרמריה הגרמנית, והדבר הזה הוּא רוַח והצלה ליהוּדים. גם עם הגאֶסטאַפּוֹ מתפּשרים – נשׂיא הקהילה היהוּדית מר טננבּרג התוַדע עם אנשיה ויוֹדע להשתמש בּכך לטוֹבת האוּכלוֹסיה היהוּדית. גם המשׂרד היהוּדי לעניני עבוֹדה חוּדש וּבראשוֹ מר בּרוֹידה, מי שהיה המפקח על מחסן הסחוֹרה. יש גם משׂרד גרמני לעניני עבוֹדה – “ממוּנה על יהוּדים” – וּבראשוֹ עוֹמד מר ראטקה, גרמני בּן־לוֹדז לשעבר, גוֹבה אצל הפירמה הלוֹדזאית בּוּלה. גם אצל ראטקה זה הכּסף קוֹנה הכּל.

מכּל הערים אשר בּ“גנרל־גוּברנמאן” היוּ שוֹלחים יהוּדים לעבוֹדת־כּפיה בּמחנוֹת מסביב ללוּבּלין וּשאר מחוֹזוֹת, ואלה היוּ לא מקוֹמוֹת עבוֹדה קשה סתם, אלא של “עבוֹדת־פּרך”; ואילוּ מפּטרקוֹב, ראדוֹמסק וצ’אֶנסטוֹחוֹב, שלחוּ יהוּדים לא למחנוֹת, אלא לעשׂוֹת עבוֹדת־השבּחה, שתיקנוּ בּגליל. גם עבוֹדה זוֹ היתה קשה, אך אפשר לשׂאתה, וּמלבד זאת נמצאה בּסמוּך לערים, וּבקהילוֹת היהוּדיוֹת יכלוּ להקל את מחסוֹרם של הפּוֹעלים היהוּדים על־ידי מטבּחים שתיקנוּ, ועוֹד הקלוֹת שוֹנוֹת ליד מקוֹמוֹת־העבוֹדה. וּבכלל יש להן לקהילוֹת כּאן בּערים, בּסיוּע של כּסף, השפּעה מסוּימת לטוֹבה. בּמקוֹמוֹת אחדים נמסרה העבוֹדה ליהוּדים בּקבּלנוּת והם מרויחים, בּערך, ריוַח לא רע. וטוֹבה גדוֹלה היא, כּי בּרחוֹבוֹת פּטרקוֹב אין חוֹטפים יהוּדים לעבוֹדה, אלא שירוּת הסידוּר מפקח על הפּטוּרים מן העבוֹדה, אם שילמוּ שׂכר־עבוֹדה ושלחוּ פּוֹעלים שׂכירים בּמקוֹמם, ואם תעוּדוֹת־העבוֹדה שלהם הן בּסדר. נוֹצרוּ גם גדוּדי־עבוֹדה מפּוֹעלים קבוּעים, שמקבּלים שׂכרם על־ידי הקהילה.

חלוּקת צרכי־המזוֹן היא בּידי הקהילה – היא המוֹציאה כּרטיסי־מזוֹן ליהוּדים וקוֹנה את כּל המיצרכים הנוֹעדים ליהוּדים וּמוֹכרת אוֹתם בּעצמה בּין האוּכלוֹסיה היהוּדית, על־ידי משׂרד מיוּחד לאספּקה. המשׂרד הזה מבקש, עד כּמה שאפשר, להשׂיג בּשביל היהוּדים מיצרכים ידוּעים, חוּץ מאלה הניתנים מאת הממשלה. אוֹתוֹ המשׂרד, בּהסכּמת השלטוֹנוֹת הגרמניים, קיבּל ממיצרכי־המזוֹן שניתנוּ לוֹ, לפי הנקוּדוֹת, אחוּז מסוּיים, שנחלק בּין העניים של האוּכלוֹסיה היהוּדית אוֹ שנמסר לבתי־התמחוּי של היהוּדים, כּהוֹספה על המנה שהם מקבּלים בּעצמם. וכן נעשׂוּ חליפים בּמיצרכים שוֹנים, כּגוֹן סוּכּר בּחמאה, מפּני שהיהוּדים לא קיבּלוּ חלק מן השוּמן שניתן, והקהילה היתה אסוּרה לקנוֹת בּשוּק השחוֹר, שכּן לא יכלה לרשוֹם בּפּנקסים, ששילמה מחירים גבוֹהים, שנענשים עליהם עוֹנש גדוֹל. וּלפיכך החליפוּ סוּכּר בּחמאה אוֹ שוּמן וכדוֹמה. למוֹתר לוֹמר, כּי גם בּפּטרקוֹב אפשר היה להשׂיג בּשוּק השחוֹר “מכּל טוּב”, כּל מה שהלב רוֹצה, רק בּמחירים יקרים, אך פּחוּתים הרבּה מאשר בּוארשה. הרי שמגליל פּטרקוֹב היוּ מבריחים צרכי־מזוֹן לוארשה, וּמחמת הסכּנה בּדרכים היה היוֹקר הרבּה יוֹתר גדוֹל בּוארשה. לעוּמת זאת היה בּוארשה המסחר בּצרכי־מזוֹן בּין הנוֹצרים גלוּי, בּמעט אוֹ בּהרבּה, ואילוּ בּפּטרקוֹב היה בּסתר גמוּר.

דרך כּלל, היוּ מקילים כּאן בּדיני התנוּעה. בּתוֹך הגיטוֹ היוּ יהוּדים מתהלכים כּבני־חוֹרין וּבלי פּחד, וּבשעוֹת קבוּעוֹת מוּתר היה לצאת מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, והיהוּדים היוּ מטיילים שעוֹת מסוּימוֹת בּמקוֹמוֹת האויר הצח בּסביבוֹת העיר. מוּתר היה גם לנסוֹע בּרכּבת קטנה למעוֹנוֹת הקיץ הקרוֹבים וליהנוֹת מאויר היערוֹת. ואכן, הנוֹער נהנה מחמוּדוֹת “עוֹלם הזה”.

הרבּה בּעלי־מלאכה, – חייטים, סנדלרים, נגרים, צבּעים – היוּ עוֹסקים בּאוּמנוּתם וּמשתכּרים יפה. גם מספּר ידוּע של סוֹחרים היוּ עוֹשׂים סחוֹרה בּסתר וּמַרויחים יפה. היוּ מביאים סחוֹרוֹת שוֹנוֹת מערים אחרוֹת, בּרזל מוארשה, קוּנסק, צ’אֶנסטוֹחוֹב וראדוֹמסק, אריג מטוֹמאשוֹב ועוֹד. כּמה פּעמים נתפּסה הסחוֹרה על־ידי המשטרה הגרמנית אוֹ הפּוֹלנית, אבל בּכסף נפדתה והוּחזרה לבעליה. נשׂיא הקהילה טננבּרג היה מוּמחה לדברים אלוּ, הוּא פּדה בּכסף הרבּה דברים, שהיוּ צפוּיים לא רק להחרמה, אלא גם בּזמן שהיה אִיוּם של עוֹנש מאסר אוֹ גם דיני־נפשוֹת “טישטש” את הענין על־ידי שלמוֹנים. הוּא היה מנהל בּסתר, בּמסגרת הקהילה, פּעוּלה מפלגתית של ה“בּוֹנד”. הוּא וחבריו עמדוּ בּקשרים עם המפלגה בּוארשה וגם עם ערים אחרוֹת והיוּ מקבּלים חוֹמר אי־ליגאלי וּמפיצים בּין החברים. ואף כּי היינוּ יריבי מפלגה, עמדתי עמהם בּיחסים טוֹבים והייתי מקבּל מהם את החוֹמר לקריאה. כּמה פּעמים העירוֹתי להם, כּי לא טוֹב הם עוֹשׂים, בּנהלם פּעוּלתם המפלגתית בּמסגרת הקהילה היהוּדית בּזמן הזה, שעל־ידי כּך הם מעמידים בּסכּנה את כּל הקהילה, אבל הם לא שמעוּ לי, ולא עוֹד אלא שאספוּ כּסף בּין החברים לשם תעמוּלה, וזה אי־אפשר היה עוֹד לשמוֹר בּסתר גמוּר. הם סמכוּ על היחסים הטוֹבים שבּין טננבּרג וּבין הגאֶסטאַפּוֹ, וּלפי־שעה עבר הכּל בּשלוֹם. בּמשך זמן היוֹתי בּוארשה היוּ בּפּטרקוֹב מאסרים בּין נוֹצרים ויהוּדים בּקשר לתפיסת עתוֹן חשאי וּקבוּצה של נוֹער ליד רדיוֹ בּמחתרת. רוֹב המאסרים היוּ בּקרב בּני האינטאֶליגאֶנציה והנוֹער הלוֹמד.

אך אירעוּ מאסרים גם בּין יהוּדים סתם. אבל בּכל הדברים האלה כּבר הוּרגלוּ.

לאחר שבּאתי לפּטרקוֹב וראיתי את ההבדל בּין החיים פּה לבין וארשה, כּתבתי מיד לידידי בּוארשה, שיבוֹאוּ גם הם לפּטרקוֹב, שבּה החיים קלים יוֹתר וטוֹבים מאשר בּוארשה, בּיחוּד כּשאדם מתפּרנס מן ה“מזוּמן” אוֹ ממכירת חפצים. מחירי צרכי־אוֹכל היוּ כּמחצית, ותפּוּחי־אדמה וּפחם – רבע ממה שהיה בּוארשה, מפּני שהמחירים נחשבוּ לפי הנפח והמשקל של הדבר. המיצרכים, שהוּבאוּ מערי־השׂדה לוארשה, הוּבלוּ רק כּמטען־יד של הנוֹסע בּקרוֹן־הרכּבת לצרכיו, וּבכן, מחיר ההוֹבלה של קילוֹ תפּוּחי־אדמה אוֹ פּחם היה כּמעט כּשל קילוֹ חמאה. כּל המסחר של הוֹבלת צרכי־מזוֹן התנהל רק על־ידי פּוֹלנים. אבל גם בּהוֹבלת המיצרכים בּקרוֹן־הרכּבת התחילוּ הגרמנים להחמיר יוֹתר ויוֹתר, וּפעמים היוּ נוֹטלים את כּל צרכי־המזוֹן מאת כּל הנוֹסעים בּרכּבת. כּללוֹ של דבר, החיים בּוארשה נעשׂוּ גרוּעים יוֹתר ויוֹתר. התחילוּ להחיש בּבנין חוֹמת הגיטוֹ, אמרוּ, שעוֹד מעט ויסגרוּ לגמרי את שעריו, שעל־כּן נשמעוּ לי חברי, חלקם בּאוּ לפּטרקוֹב מיד, ואחרים עוֹד היססוּ ולא יכלוּ להחליט בּנפשם.

ב) בּבית אבי    🔗

בּבית אבי בּפּטרקוֹב החיים הוֹלכים, לפי הערך בּימים ההם, “כּשוּרה”: אין עוֹשׂים עסקים, אין מרויחים, אלא מתפּרנסים מחסכוֹנוֹת: בּצמצוּם, בּצנע, כּמנהג בּעלי־בּתים, לא כּמוֹ לפנים, וּבכל זאת הלב מתפּלל: מי יתן ועד סוֹף המלחמה לא יוּרע המצב! על אבי, האיש הזקן והחוֹלה, מוֹסיפים לשמוֹר כּעל בּבת־עין. אמנם, עתה אין החוֹבש בּא לביתוֹ בּכל יוֹם לעשׂוֹת לוֹ תחבּוֹשת, עתה עוֹסקת בּזה אחוֹתי עצמה; המשרתת הנוֹצרית נישׂאה לאיש ועזבה את בּיתנוּ (אף כּי היא בּאה אלינוּ בּכל יוֹם כּאוֹרחת, משוּם שהיא כּרוּכה אחרי הבּית); קרוֹבתי אירקא נישׂאה למר רוֹזנטאל, אבל היא ממשיכה לדוּר אצלנוּ וּלנהל את משק־הבּית. (רוֹזנטאל וּבניו דרים אצל אמוֹ. קרוֹבתי מטפּלת בּילדיו והם לוֹמדים בּדירתנוּ).

זמן מוּעט לפני שוּבי מוארשה עלה זכרוֹננוּ לפני משׂרד המסים, המוֹסיף להתנהל על־ידי הפּקידים הפּוֹלנים לשעבר, אלא בּפיקוּחם של הגרמנים. המשׂרד הזה הטיל עלינוּ לשלם מסים מהכנסת הבּית שלנוּ בּלוֹדז, שהיה עתה תפוּס על־ידי הגרמנים בּלבד והם לא שילמוּ אף פּרוּטה שׂכר־דירה. הם חשבוּ וּמצאוּ, שעלינוּ לשלם סכוּם של שלוֹשים אלף וּשמוֹנה מאוֹת ותשעים זהוּבים, ושלחוּ אלינוּ דרישה להכניס את הסכוּם הזה, וכעבוֹר זמן־מה הטילוּ עיקוּל בּדירתנוּ: לקחוּ כּל החפצים, אשר בּעת ההיא כּבר היה להם ערך רב, כּגוֹן פּרווֹת, שטיחים, תמוּנוֹת, מלבּוּשים, ועוֹד. שׂמוּ אוֹתם בּתוֹך שני ארוֹנוֹת וסגרוּ בּחוֹתמת. גם סכוּם כּסף של אלף וארבּע מאוֹת זהוּבים שמצאוּ בּארנקה של אחוֹתי, לקחוּ להם. אחוֹתי התרוֹצצה אנה ואנה, אך לא עלה בּידה כּלוּם, עד שבּאתי מוארשה ונטלתי את הענין לרשוּתי. לא הוֹעילוּ דרישוֹתי לצדק וּליוֹשר, בּהוֹכיחי כּי אין אנוּ מקבּלים שׂכר־דירה מבּיתנוּ. לא הוֹעילוּ גם שתי התעוּדוֹת משני משׂרדים בּקאליש לעניני האפּוֹטרוֹפּסוּת, שבּהן היה כּתוּב בּפירוּש, כּי מתוֹך בּקשתי בּשם אבי הישיש והתשוּש, בּעל בּית בּלוֹדז, התפוּס על־ידי העיריה, שאינה משלמת שׂכר־דירה, יוֹצא כּי אני מבקש בּשביל אבי קצבה חדשית קטנה – אבל, מטעמים פּרינציפּיוֹניים, אין בּידם לעשׂוֹת את בּקשתי. בּרוּר, איפוֹא, כּי תעוּדוֹת אלוּ מוֹכיחוֹת ללא ספק, שאבי אינוֹ מחוּיב לשלם מסים מן ההכנסוֹת שאיננוּ מקבּל. יתר־על־כּן, לאחר שמשׂרד המסים דחה פּעם את בּקשתי, פּניתי אליו בּבקשה להטיל עיקוּל על חשבּוֹן שׂכר־הדירה, שמגיע לנוּ מאת העיריה בּלוֹדז, שתפסה את כּל הבּנינים והחנוּיוֹת שבּביתנוּ – אבל כּל התחבּוּלוֹת הללוּ לא הצליחוּ. בּאין בּרירה אחזתי בּתחבּוּלה ישנה, בּדוּקה וּמנוּסה: שלמוֹנים, וזוֹ הוֹעילה, כּי בּיטלוּ את כּל הסכוֹם של התביעה, הסירוּ את העיקוּל, פּתחוּ את הארוֹנוֹת, את החפצים יקרי־הערך גנזתי בּבתי מוֹדעים נוֹצרים ונרגעתי קצת. אבי אמר: “עתה אני רוֹאה בּעליל, כּי אלוֹהים שלחך, שתציל את בּיתנוּ מכּל צרה. ראה תראה, כּי הכּל יהי לטוֹבה. עוֹד מעט והמלחמה תיגמר, בּעזרת השם, וכוּלנוּ יחדיו נעלה לארץ־ישׂראל. בּהפּרדי מעל אשתך אסתר, הבטחתי לה שאבוֹא לארץ־ישׂראל, והשם יתבּרך יעזוֹר לי, כּי אוּכל לשמוֹר דברי, כּדרך ששמרתי כּל ימי את היוֹצא מפּי”. אף קרוֹבתי אירקה אמרה: “נתגלגל הדבר, שנסע כּוּלנוּ יחדיו לארץ־ישׂראל. הבטחתני לקחת אוֹתי עמך, וכן יהיה: כּוּלנוּ יחדיו, עם רוֹזנטאל וילדיו, נעלה מיד אחרי המלחמה לארץ־ישׂראל”. כּך הרגיעוּ את נפשי ונפשם כּל בּני בּית אבי.

ג) חיי הפּרטיים והציבּוּריים    🔗

הגעגוּעים על בּיתי בּארץ החליאוּני ולא מצאתי מנוּחה לנפשי. הציעוּ לפני משׂרוֹת שוֹנוֹת בּבית־הקהילה היהוּדית, אוּלם ידעתי בּנפשי, כּי אין בּי רוּח להתקשר בּמקוֹם אחד. הייתי מתהלך בּבית הקהילה היהוּדית ממחלקה אחת לחברתה. כּל החברים והפּקידים היוּ מוֹדעי ועם כּל אחד עסקתי בּשׂיחוֹת על פּוֹליטיקה. זה היה עסקי. בּרבוֹת הימים נעשׂיתי שתדלן בּשביל כּל היהוּדים, שהיה להם ענין לסדר בּבית הקהילה, עמדתי לימינם של כּמה אנשים והשתדלתי, שלא יתקפּחוּ לפי הבנתי. זוֹ היתה עבוֹדת יוֹמי. את הערבים בּיליתי כּמקוֹדם, לפני נסיעתי לוארשה, בּבית משפּחת הנדל. הגברים כּבר היוּ בּעירם וּבביתם, אחרי אשר ראוּ ונוֹכחוּ, כּי אין טעם ואין תכלית להיוֹת נוֹדדים בּעוֹלם וּמוּטב לשבת בּבּית וּלהסתגל לתנאי־החיים. הערבים עברוּ בּשׂיחה, לעתים בּשירה – וּביחוּד התענגנוּ על קטעי־אוֹפּירה ששרה מרת יעקוּבּוֹביץ, ועל שיריה המפזזים והנלבּבים ששרה מרת אירקה הנדל. בּמסגרת בּיתנוּ ניגשתי ליסד ועד בּיתי, כּדוּגמת וארשה. בּפּטרקוֹב וּבערים אחרוֹת נוֹסדה האגוּדה לעזרה סוֹציאלית (י.ס.ז.) וניגשוּ לארגן ועדי־בּתים. עמדתי בּקשרים עם וארשה. שם הוֹלך וקרב הזמן של סגירת הגיטוֹ, ורבּים מבּני לוֹדז עוֹזבים את וארשה. ידידי יוֹסף אין בּכוֹחוֹ לעזוֹב את וארשה – ראשית, אין פּרוּטה בּכיסוֹ והוּא מתפּרנס רק מן ההלואוֹת, שיהוּדי לוֹדז נוֹתנים לוֹ על מנת שיפרע אחרי המלחמה. שנית הוּא חייב לפרנס לא רק את בּיתוֹ, אלא גם את אשתוֹ וּבתוֹ של שוּתפוֹ לאנגנאז, שהתאַבּד והשאיר את בּני־בּיתוֹ ללא אמצעי פּרנסה. האלמנה לאנגנאז אירע לה בּינתים מעשׂה רב־ענין. בּאוּ מלוֹדז לוארשה אנשי גאֶסטאפּוֹ, הוֹשיבוּ אוֹתה בּאוֹטוֹ והוֹבילוּה עמהם ללוֹדז, שם נסעוּ וניגשוּ לביתה (בּיתם של השוּתפים), הכניסוּה לחדר אחד של דירתה וציווּ עליה, שתראה בּאיזה קיר טמנה את היהלוּמים והממוֹן, ואם לא תעשׂה זאת תוּמת בּיריה, כּל הקירוֹת יֵהרסוּ וּממילא ימצא האוֹצר הגנוּז. בּאין בּרירה, הראתה להם את המקוֹם והם הוֹציאוּ אוֹצר, שערכּוֹ היה למעלה ממיליוֹן זהוּבים. אחרי־כן החזירוּה לוארשה. האסוֹן בּא עליה משוּם כּך, כּי בּעזבה את לוֹדז בּראשית המלחמה, השאירה בּביתה משרתת נוֹצרית, שידעה משהוּ על הגניזה, ואחרי אשר זוֹ התוַדעה בּינתים אל גרמני, גילתה לוֹ את הסוֹד. וראוּי לפרט עוֹד סיבּה אחת לסירוּבוֹ של ידידי יוֹסף לצאת מוארשה, והיא סיבּה המלמדתנוּ מה על אוירת־הקירבה בּין אנשים שהיתה בּימים ההם. בּעל־הדירה, שידידי יוֹשב בּה, אינוֹ מניח לוֹ שיסע, שהם נתחבּבוּ זה על זה וקשה עליהם הפּרידה. וּבעל הדירה אמר לוֹ: שב עמדי, כּל עוֹד אני חי, אל תדאג לכסף, ואל תשׂים לבּך אל היוֹקר בּוארשה. וגם זאת אמר לוֹ: וארשה היא כּרך גדוֹל, תהוֹם רבּה, עד שמתעלמים בּין רבבוֹת היהוּדים, מה שאין כּן בּערים הקטנוֹת, שכּל אדם נראה לעיניהם של הגרמנים, והדבר הוּא בּחזקת סכּנה. כּך וכך כּוֹתב לי ידידי זה בּכל פּעם, שאני מבּיע לוֹ את דעתי, כּי עליו לבוֹא עם בּני־משפּחתוֹ לפּטרקוֹב. מכּוּלם בּא רק גיסוֹ ג., שהוּא מרוּצה מאד משינוּי המקוֹם. וכן איני יכוֹל להשפּיע על ידידי לבית פלאנצמאן, שיבוֹאוּ לפּטרקוֹב, אף כּי יש להם כּאן הוֹרים וּקרוֹבים.

עם הגברת קלארמן, שנסעה להוֹריה בּקראקא בּרכּבת בּהתחפּשׂה לנוֹצרית, אני בּא בּחליפת מכתבים. אנוּ שוֹלחים יחד מכתבים לארץ־ישׂראל: היא לאישה ואני לאשתי, וּמקבּלים משם תשוּבה. אני שוֹלח בּכלל הרבּה מכתבים. מחפשׂ אני קרוֹבים וּמיוּדעים בּארצוֹת הנוֹיטראליוּת וכוֹתב על־פּי האדריסאוֹת של האנשים האלה ועוֹשׂה אוֹתם שליחים להעביר מכתבי לארץ־ישׂראל. עכשיו אני רוֹאה, שיפה עשׂיתי. אמרתי אז לעצמי: ממספּר רב של מכתבים שאני שוֹלח, יקבּלוּ אשתי וילדי שנים־שלוֹשה, לפחוֹת. ואלה שהמעיטוּ לשלוֹח, קיבּלוּ בּני־משפּחתם בּארץ־ישׂראל מכתב רק לעתים רחוֹקוֹת אוֹ לא קיבּלוּ כּלוּם. אך יש להזכּיר, משלוֹח המכתבים עלה בּקוֹשי רב. ראשית, נקבּעה בּשביל יהוּדים רק שעה אחת בּשבוּע למשלוֹח מכתבים לחוּץ לארץ, בּכל יוֹם חמישי משעה אחת־עשׂרה עד שתים־עשׂרה, וכל איש היה מחוּיב למסוֹר את המכתב, בּצירוּף תעוּדת־הזהוּת שלוֹ, ליד אשנב־הדוֹאר, ששם בּדקוּ, אם שמוֹ של השוֹלח מתאים לזה שבּתעוּדה. אפשר לתאר, מה רב היה הדוֹחק ליד האשנב הזה. וּבבית־הדוֹאר הראשי מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, ששם נתאספוּ מאוֹת יהוּדים, סוּדר רק חלק קטן מהם. לעתים קרוֹבוֹת היוּ יהוּדים סוֹפגים מכּוֹת וּלפעמים גם מגוֹרשים לגמרי. בּיחוּד היה המשלוֹח בּאשנב כּזה קשה עלי – בּדוֹאר דרשוּ רק את “התעוּדה היהוּדית”, וזוֹ לא היתה בּידי, ואף התאמצתי שלא תהיה בּידי זמן רב עד כּמה שאפשר. “התעוּדה היהוּדית” היתה בּצוּרת פּנקס קטן וצהוֹב עם ציוּר מגן־דוד בּדף הראשוֹן. את התעוּדה הוֹציאה העיריה חָלָק בּשתי לשוֹנוֹת, גרמנית וּפּוֹלנית, וּמשׂרד ההרשמה ליד הקהילה היהוּדית היה כּוֹתב בּתוֹכה את שם האיש וכל הנוֹגע אליו וּנשׂיא הקהילה היה חוֹתם על זה. אני השתמשתי בּעוּבדה זוֹ, שמאז נסיעתי לוארשה נמחק שמי מתוֹך הכּרטיסיה של הקהילה, וּמשוּם כּך נעדר שמי גם בּכּרטיסיה של משׂרד העבוֹדה, ודבר זה מנע ממני כּמה דאגוֹת וּטרדוֹת. אמנם, משוּם זה הפסדתי את כּרטיס־הלחם, אבל על זה מוּכן הייתי לוַתר. ואת המכתבים שלי הייתי שוֹלח בּין כּה לא בּדרך הישרה, כּמוֹ שעוֹשׂים בּעלי תעוּדה, מפּני שמספּר גדוֹל של מכתבים, שנוֹהג הייתי לשלוֹח, מן הנמנע היה בּכלל לשלחם על־ידי עצמי. לפיכך בּיקשתי וּמצאתי פּרוֹטאֶקציה, ושלחתי את מכתבי בּכל זמן וּלכל מקוֹם שהייתי רוֹצה וגם לאנשים אחרים גרמתי טוֹבה. אכן, החיים הוֹרוּנוּ כּי יהוּדי מוּטב לוֹ ששמוֹ יהיה רשוּם פחוֹת בּכּרטיסיוֹת שלהם ושימעט ללכת “בּדרך הישרה”.

ד) מסחר וּפּוֹליטיקה    🔗

היהוּדים, יוֹצאי לוֹדז, שרוּבּם כּבר בּאוּ אלינוּ מוארשה, הם שהביאוּ לעירנוֹ את המסחר בּאבנים טוֹבוֹת, בּזהב וּבכסף־חוּץ. המסחר הזה היה לוֹ הז’ארגוֹן המיוּחד לוֹ – הזהב היה מכוּנה “צהוֹב”, יהלוֹמים – “אבנים”, דוֹלרים של זהב – “קשים”, דוֹלרים של נייר – “רכּים”, רוּבּלים רוּסיים – “חזרזירים”, מארקים גרמניים – “קצרים”. כּל הסחוֹרה הזאת הוּבאה מוארשה על־ידי נוֹצרים, על־פּי רוֹב נשים, אוֹ על־ידי “מנוּצרים” (אלה הם יהוּדים שנסעוּ בּרכּבת בּתוֹר נוֹצרים). שלוֹש פּעמים בּיוֹם היוּ מקבּלים מוארשה על־ידי הטלפוֹן את “השער” (קוּרס), לפי סימנים טמירים מוּתנים מראש. השער היה תלוּי בּמצב הפּוֹליטי והצבאי. היוּ עליוֹת וירידוֹת גדוֹלוֹת. עם הסיכּוּיים שאמריקה תכּנס למלחמה עלה שער הדוֹלרים של זהב לעוּמת הדוֹלרים של נייר. ואם המצב הפּוֹליטי השפּיע על השער, על הלבבוֹת לא כּל שכּן. בּיחוּד הוּרגש הדבר עם התקפת האויר של הגרמנים על אנגליה, שהתעמוּלה הגרמנית הפריזה בּתיאוּריה. זוֹ זיעזעה שוּב את לבּוֹת היהוּדים. לפי דברי העתוֹנוֹת הגרמנית, הרי אנגליה כּבר מנוּצחת. “הממשלה האנגלית עוֹמדת לברוֹח לקאנאדה”. “בּנמלה של לוֹנדוֹן כּבר עוֹמדת צוֹללת בּשביל בּית־המלך האנגלי, נכוֹנה לנסוֹע לקאנאדה”. היהוּדים היוּ מדוּכּאים. הכּוֹכב האחד המאיר בּרקיע הקוֹדר היה גם עתה – צ’רצ’יל!

לייבּ זילבּרבּרג, היהוּדי האוּמלל, גם הוּא נתקע בּפּוֹלין כּמוֹני. הוּא בּא לכאן עם בּתוֹ, ואשתוֹ וילדיו יוֹשבים בּתל־אביב. בּתוֹ התחתנה בּינתים בּפּטרקוֹב, ילדה ילד ואישה מת עליה, והיא נשארה למעמסה על שכם אָביה הזקן. בּעצם, לא היה זקן לפי שנוֹתיו, אלא לפי מראהוּ. פּניו הזקינוּ בּלא עת מחמת צרוֹתיו הרבּוֹת. תקותוֹ האחת, כּתקות כּל היהוּדים, היה הנצחוֹן המהיר של אנגליה. הוּא היה סוֹחב בּכבדוּת את רגליו התשוּשוֹת. בּכל יוֹם היה ממתין לי ושוֹאל: “מה נשמע? היארך עוֹד? הנזכּה לנסוֹע? מה מראה פּני המלחמה?” בּיוֹם שנחלוּ הגרמנים נצחוֹנוֹת היה האיש מזיז רגלים בּקוֹשי, פּניו כּפני בּר־מינן, ראשוֹ מוּשפּל. לעתים קרוֹבוֹת היה בּוֹכה כּילד קטן. אוּלם בּיוֹם שנשמעה בּשׂוֹרה טוֹבה, מיד היתה עמוֹ רוּח חדשה, תנוּעוֹתיו היוּ מהירוֹת כּשל נער, פּניו המקוּמטים עם זקנוֹ המחוּדד והשׂב היוּ מאירוֹת. הוּא בּיקשני וּמצאני וּשאלני, אם “אמת הדבר”, וכאשר אמרתי לוֹ: “כּן”, שוּב זלגוּ עיניו דמעוֹת, אבל הפּעם היוּ אלה דמעוֹת־שׂמחה. כּן, זילבּרבּרג מסכּן! לא לחינם מיהרת, אף לא לחינם בּכית! גם שאֵרתי אירקא וילדיו של רוֹזנטאל, אשר היתה להם כּאֵם רחמניה, לא חדלוּ לשאוֹל: “מתי כּבר נסע לארץ־ישׂראל?” אירקא העלוּבה, חוה ויוֹסף! לבּכם הגיד לכם, כּי עליכם למהר! אבל, אוֹיה, לא זכיתם לגאוּלה!.. וּמרת פינקלשטיין (בּעלה הראשוֹן מן הקרבּנוֹת בּבית־החלוּץ בּיפוֹ בּ־1921) לא הבינה כּלל, כּי בּהתמהמהה לשוּב לארץ־ישׂראל היא מקרבת את קצה. בּידה היה בּראשית המלחמה לנסוֹע לארץ־ישׂראל יחד עם כּל הנשים, אך היא סמכה על מזלוֹ של חתנה, אוּמן וּבעל־פּרנסה, והרי היא היתה אוֹמרת: זקנה היא, והגרמנים לא יעשׂוּ לה כּלוּם. היא סמכה על היוֹשר של היטלר!

ה) עבוֹדת־הכּפיה של “הילדים”    🔗

בּעצם, לפי המוֹדעוֹת של משׂרד־העבוֹדה הגרמני, היתה עבוֹדה זוֹ של “הילדים” (כּך יקראוּ הבּחוּרים היהוּדים, משוּם שאמוֹתיהם היוּ בּאוֹת וּבוֹכוֹת על גוֹרל “הילדים שלנוּ”) צריכה להיוֹת שׂכירה. אוּלם כּבר בּאוּ שמוּעוֹת רעוֹת על טיב העבוֹדה. לא הוֹעילוּ לא שתדלנוּת, ולא שלמוֹנים – פּטרקוֹב והסביבה נתחייבוּ לסַפּק שמוֹנה מאוֹת בּחוּרים

לשם משלוֹח אל המחנוֹת ליד לוּבּלין. ידעוּ, כּי בּשביל יהוּדים גברוּ מאד הצרוֹת בּאזוֹר לוּבּלין. מאז התישב שם צוֹרר היהוּדים גלוֹבּוֹצניק מוינה, אין להם לבני־ישׂראל לצפּוֹת שם לטוֹב. ליד הקהילה היהוּדית בּפּטרקוֹב נוֹסד, איפוֹא, ועד, שתפקידוֹ היה לשקוֹד על כּך, כּי הבּחוּרים, שיהיוּ מוּכרחים לנסוֹע אל המחנוֹת, לא יוּפקרוּ לגוֹרלם. בּני־העניים הזקוּקים לכלי־לבן וּלמלבּוּשים לפני נסיעתם יקבּלוּ כּל אלה מאת הקהילה היהוּדית. וּבלוּבּלין עצמה ישבוּ תמיד אנשים, שישגיחוּ, כּי “הילדים” לא ידעוּ מחסוֹר, וישתדלוּ להקל את מצבם כּכל שאפשר. פּעוּלה כּזאת הצריכה ממוֹן רב, כּדי לספּק צרכיהם של הבּחוּרים בּמספּר רב כּזה וּלפרנס עם זה בּלוּבּלין עדת־משגיחים. הוּחלט, כּי “הילדים” בּני העשירים והאמידים, שיִפּטרוּ מן העבוֹדה הזאת, “יכסוּ” את כּל ההוֹצאות, ואם הסכוּם לא יספּיק, תוֹסיף הקהילה ממקוֹרוֹת אחרים. הועד כּינס אחד אחד את ההוֹרים העשירים של “הילדים” לפי הרשימה, והטיל עליהם מס חד־פּעמי, לפי התקציב שנקבּע מראש על־ידי הועדה וּלפי ההערכה של אנשים, אשר ידעוּ יפה את מצבם של היהוּדים תוֹשבי פּטרקוֹב ואלה שהתישבוּ בּה. רוּבּם של היהוּדים שילמוּ בּרצוֹן את הסכוּמים שהוּטלוּ עליהם אוֹ התפּשרוּ עם הועד, בּהתחשבם עם המצב של “הילדים” האוּמללים, שנפל עליהם הגוֹרל לנסוֹע כּעבדים וּלהתענוֹת תחת ידי הסאדיסטים, הרוֹצים לספּק את תאווֹתיהם הפּראיוֹת על־ידי עינוּיי בּני־אדם. וּבכן, יקבּלוּ “הילדים”, לפּחוֹת, את העזרה בּמידת האפשר. אוּלם היוּ גם הוֹרים, שבּידם היה לתת כּסף וּבכל זאת החליטוּ שבּניהם יסעוּ למלאוֹת חוֹבתם בּגוּפם. והכּל הכינוּ עצמם לדרך. בּשביל בּני־העניים אספוּ מלבּוּשים, כּלי־לבן, מגפים ועוֹד. אלה שבּידם היוּ אמצעי־כּסף קנוּ להם ארגזים, הכינוּ מגפים גבוֹהים, כּוֹבעים עם חיפוּיי־אזנים, פּרווֹת קצרוֹת אוֹ מעילים קצרים מרוּפּדים מוּך, כּמוֹ שעוֹשׂים בּנסיעה לציר הצפוֹני.

והנה בּא היוֹם של הכּינוּס לשם נסיעה, וּמכל עבר נהרוּ בּחוּרים אל המקוֹם בּכיכּר החירוּת לתוֹך בּית־הקוֹלנוֹע של מר פּלאטוֹ. כּוּלם טעוּנים ארגזים כּבדים, צרוֹרוֹת, חבילוֹת, ילקוּטי־גב, בּלוית אבוֹת, אמהוֹת, אחים, אחיוֹת מגדוֹל ועד קטן. למרוֹת כּל ההבטחוֹת של המשׂרד לעבוֹדה עם הגרמני המקוֹמי ראטקה בּראש, כּי הוּא ישקוֹד על כּך, ש“הנערים” לא יחסרוּ דבר ושיכלכּלוּ אוֹתם יפה, ואף־על־פּי שידעוּ, כּי יש ועד מיוּחד, שכּבר אסף אמצעי־כּסף לספּק כּל צרכיהם של “הילדים”, הבּיעוּ פּניהם של הבּחוּרים העוֹמדים לנסוֹע דאגה וּמרירוּת רבּה. מסביב להם עמדוּ הוֹריהם ואחיהם והתאַבּלוּ עליהם, לא נשמעה מלה של תנחוּמים מפּי איש קרוֹב, כּי גדוֹל היה הכּאב. גם אלי, שהייתי בּין הבּאים להפּרד מעם ילדי־ישׂראל הנאלצים ללכת כּעבדים לעבוֹדת פּרך וּלהתענוֹת תחת ידי הנוֹגשׂים, ניגשוּ צעירים בּטענוֹת – אף כּי ודאי לא ראיתי את עצמי אשם בּשוּם דבר – לאמוֹר: “הרוֹאה אתה! כּמה טרחתי ויגעתי לקבּל סרטיפיקאט ודחוּ את בּקשתי. עתה עלי ללכת לעבוֹדה “אליהם”, האם לא מוּטב היה, אילוּ עבדתי היוֹם בּארץ־ישׂראל?” אוֹ טענה בּמלים קשוֹת יוֹתר: “הציוֹנים אשמים בּאסוֹננוּ! כּי הם הזניחוּ את ענין העליה”. אחד ענה ואמר: “מדוּע הציוֹנים? אשמים אנחנוּ! לא היה לנוּ לשאוֹל וּלהמלך, אלא לקוּם ולעלוֹת בּיד רמה. עתה כּבר אֵחרנוּ!” ואשה אחת קראה אל המתאוֹננים: “למה נטפּלתם אליו? הלא הוּא עצמוֹ נתוּן פּה בּצרה!”

מחזוֹת קוֹרעי לב נראוּ בּשעת הפּרידה. רבּים נמלכוּ בּנפשם וחזרוּ לבתיהם עם החבילוֹת, בּאמרם: “יהיה מה שיהיה – וחסל!” לפי שלא בּאה מתכּוֹנת האנשים שנדרשוּ, התרוֹצץ הגרמני ראטקה אָנה ואָנה כּמטוֹרף, חירף וגידף את בּאי־כּוֹח הקהילה היהוּדית ואיים בּתוֹצאוֹת חמוּרוֹת. הוּא טילפּן למשטרה. היהוּדים ראוּ, כּי מכינים מעשׂה רב. הגברים התחבּאוּ איש איש בּמאוּרתוֹ. הגרמנים הקיפוּ כּמה רחוֹבוֹת והוֹציאוּ יהוּדים מכּל הבּא לידם, צעירים וּזקנים; ואת כּל החבוּרה דחפוּ בּקתוֹת רוֹביהם, כּילוּ כּל חמתם בּמתנדבים, שנשׂאוּ עווֹן המשתמטים, והכּוּ אוֹתם ללא־רחמים. בּעד החלוֹן התבּוֹננתי אל המראה העגוּם הזה, אשר לא אשכּחהוּ כּל ימי חיי: הצעירים, שהיוּ מבוּלבּלים עוֹד מקוֹדם, עוֹד קוֹדם שדפקוּם, בּראוֹתם איך מתהלכים עמהם כּאן, לפני צאתם לדרך, אָבד לבּם כּליל. הם לא מצאוּ ידיהם ורגליהם לטפּל בּארגזים וּבחבילוֹת שלקחוּ עמהם. מתוֹך חפּזוֹן וּבהילוּת לא היתה בּהם הזריזוּת הדרוּשה לסדר את חפציהם. וכאן ניגשוּ אמוֹתיהם ואחיוֹתיהם להפּרד מהם ונהדפוּ ונדחפוּ בּגסוּת רבּה וּהוּכּו בּאכזריוּת בּידי הגרמנים הפּראים, המוֹצאים תענוּג לעצמם בּמקרים כּאלה.

האחים הקטנים של הבּחוּרים, אשר אמרוּ לעזוֹר לאחיהם האוּמללים ולסחוֹב את החבילוֹת, ספגוּ בּעיטוֹת וּמכּוֹת עד זוֹב דם. זה היה מראה של פּוֹגרוֹם והתקפת אוֹכלי־אדם על הקרבּנוֹת שנלכּדוּ בּידם. כּך נגזלוּ והוּגלוּ ילדים מזרוֹעוֹת אמוֹתיהם, שיללוֹתיהן וזעקוֹתיהן קרעוּ שמים, אך לא מצאוּ הד על־פּני האדמה.

כּאשר הלכוּ הבּנים האוּמללים, נשארוּ מתגוֹללים ארגזים וּצרוֹרוֹת רבּים ועליהם סימנים של דם־אדם. האמהוֹת העלוּבוֹת בּיקשוּ וּמצאוּ והכּירוּ את המיצרכים, שהכינוּ בּידיהן הרוֹעדוֹת בּשביל בּניהן האוּמללים, ועתה הוּפקרוּ בּשל הפּוֹגרוֹם שערכוּ עליהם בּני־השׂטן. נשים רבּוֹת התעלפוּ. אנשי־הסידוּר היהוּדי הרגיעוּ את הרוּחוֹת הסוֹערים והוֹליכוּ לבתיהם רבּים מן הנדכּאים, ואת החבילוֹת, שנשארוּ הפקר, המציאוּ לידי הבּחוּרים בּתוֹך הקרוֹנוֹת, שבּהם נשלחוּ ללוּבּלין. עצם המאוֹרע הזה הטיל צל שחוֹר וקוֹדר על העיר והשרה רוּח־נכאים על כּל האוּכלוֹסיה. גם היהוּדים ה“מאוּשרים”, סוֹחרים ואוּמנים, שעבדוּ והרויחוּ, וּבהם עצמם לא נגעה הרעה, אף הם רפוּ ידיהם. לבּם לא הלך אחרי מסחרם וּמלאכתם, בּראוֹתם מה ערכּוֹ של אדם בּעיני הפּטרוֹנים האלה, אשר בּידיהם אנוּ נתוּנים, וּמה צפוּי לנוּ עוֹד מהם. בּיוֹתר גדלוּ יסוּרי־נפשם של אוֹתם הבּחוּרים האחדים, שבּרחוּ בּהיוֹתם בּדרך והתחבּאוּ בּאימת־מות, בּדעתם כּי בּריחה זוֹ יש בּה סכּנה רבּה להם ולקרוֹביהם, אם יִגָלה מקוֹם מחבוֹאָם. וּבענין הבּחוּרים שהלכוּ לא יצאוּ שלוֹשה ימים וּכּבר נתקבּלוּ מכתבים עגוּמים. בּדרך חלוּ אחדים, וּבבוֹאָם אל המקוֹם לא יכלוּ לזוּז ולצאת מתוֹך הקרוֹנוֹת. אנשי ס.ס., שקיבּלוּ את פּניהם, הכּוּ אוֹתם בּאָמרם, כּי מתחפּשׂים הם. בּנין הקהילה היהוּדית, הפּרוֹזדוֹר, כּל החצר כּוּלה, היוּ מלאים אנשים, המוֹן אמהוֹת, אבוֹת, אחים ואחיוֹת, שהקימוּ שאוֹן, בּכי ויללוֹת. זהוּ המקוֹם היחידי, שהיהוּדים האוּמללים יכלוּ לשפּוֹך את לבּם, את מרי־שׂיחם. אבל מה יכוֹלים חברי הקהילה וּפקידיה לעזוֹר וּלהוֹשיע? ההמוֹן צוֹעק כּי העשירים פּדוּ את עצמם בּכסף ואך בּני העניים העלוּ קרבּנוֹת; אמהוֹת צוֹעקוֹת, כּי הן נכוֹנוֹת למכּוֹר את הכּל, עד הכּר האחרוֹן למראשוֹתיהן, וּבלבד שיוּשבו ילדיהן. השאוֹן הוֹלך וגוֹבר, הפּקידים אינם יכוֹלים לעשׂוֹת עבוֹדתם. נשמעוֹת קריאוֹת שוֹנוֹת כּלפּי הקהילה היהוּדית, והקריאוֹת הן פּרץ של חימה וּמרירוּת. הסבּרתי לאלה מבּין הוֹרי הבּנים, שיש בּהם חוּש ציבּוּרי, כּי אם אינם הוֹגים אמוּן בּקהילה, יבחרוּ מקרבּם שנים שלוֹשה אנשים, שחברי הקהילה יתנוּ להם להשתתף בּמוֹעצוֹת, והם עצמם ישתתפוּ בּמתן עזרה ל“ילדים”. הצעתי קמה, ונשלחוּ אנשים ללוּבּלין לחקוֹר, כּיצד לעזוֹר ל“ילדים”.

את הבּחוּרים שלחוּ מלוּבּלין לבּאֶלזאֶץ, דז’יקוֹב וּלמחנות אחרים של עבוֹדת כּפיה בּהנהלת הקוֹלוֹנאֶל דוֹלף, מין חית־טרף צמאה לדם. די היה להזכּיר את שם־הדמים הזה, כּדי להפיץ פּחד על בּני־אדם. וּבידי האיש הזה, “מחנך” מפוּרסם, הפקידוּ את החינוּך של הנוֹער היהוּדי. מצב מחנוֹת העבוֹדה היה כּזה, שהיה זה חטא לכנס שם בּהמוֹת. וּלשם הקהילוּ אנשים צעירים מערים אין מספּר. הם ישבוּ ושכבוּ על האדמה, בּצפיפוּת וּבזוּהמה, לא ניתן להם לשמוֹר על הנקיוֹן אוֹ להתרחץ. בּחמש בּבּוֹקר השכּם הוּנסוּ כּעדר צאן אל מקוֹם־העבוֹדה, הרחוֹק חמישה־עשׂר – עשׂרים וחמישה קילוֹמטר, דפקוּ אוֹתם בּמכּוֹת וּבקתוֹת־רוֹבים, הכּוּם ועינוּם בּשעת העבוֹדה, בּכל יוֹם העבוֹדה קיבּלוּ פּרוּסת־לחם, שהיוּ בּוֹ כּל מיני תערוֹבת, פּרט לקמח. פּעמַים בּיוֹם היוּ נוֹתנים מעט תחליף של קפה מר, ולסעוּדת צהרים מעט מרק הפּסוּל לאכילת חזירים. העבוֹדה היתה בּיצוּר קו־עמדה נגד רוּסיה: חפרוּ בּוֹרוֹת עמוּקים לאוֹרך וּלרוֹחב, סתמוּם פּחם וזפת. העבוֹדה היתה בּפיקוּח תלייני ס.ס., שהיוּ מלאים שׂמחה למראה אנשים צעירים המוּכרחים לעבוֹד בּפרך עד יציאת הנשמה. ואחרי יוֹם שלם של עבוֹדה קשה, רעב ועינוּיים, חזרוּ ונהגוּ אוֹתם אל המחנוֹת, עשׂוּ בּהם תרגילים סאדיסטיים עד שעה עשׂר, ואחרי־כן כּינסוּ אוֹתם לדיר. אם אחד עשׂה נסיוֹן לצאת כּדי לעשׂוֹת צרכיו, הוּמת מיד בּיריה.

הקהילה היהוּדית קיבּלה רשיוֹן לשלוֹח על־ידי הדוֹאר בּשביל “הילדים” חבילוֹת צרכי־מזוֹן. מיד הוּצפה מחלקת־הדוֹאר של הקהילה המוֹן חבילוֹת. חישבוּ וּמצאוּ, שסכּנה היא לשלוֹח בּבת־אחת מספּר רב כּזה של חבילוֹת, שלא יאמרוּ הגרמנים, כּי היהוּדים יש להם הכּל ויחרימוּ את החבילוֹת. התחילוּ, איפוֹא, שוֹלחים חלקים חלקים, והדבר שוּב עוֹרר תלוּנוֹת וקטרוּגים מצד האמהוֹת: כּל אם דרשה, שיקדימוּ לשלוֹח את החבילה בּשביל בּנה. היוּ שלא חסוּ על ההוֹצאוֹת המרוּבּוֹת ושלחוּ חבילוֹת מזוֹן על־ידי אוֹטוֹמוֹבּילי־משׂא.

וּבינתים לא פּסקוּ מכתבי “הילדים” אל אמוֹתיהם בּלשוֹן: “אמא, הצילי!” “לא נעצוֹר כּוֹח”. “מכרי הכּל ורק הצילי את חיי!” “מהרוּ והצילוּ, ואם לא – תאחרוּ את המוֹעד!” ושוּב קדרוּ וחשכוּ החיים ורבּוּ הבּכיוֹת והיללוֹת של האמהוֹת והאחיוֹת. נתקבּלוּ מכתבים מאת השליחים, כּי מצבם של הבּחוּרים הוּא לאחר יאוּש, ואם לא יצילוּ אוֹתם מן הגיהינוֹם, יסָפּוּ כּוּלם. בּשלוֹש מאוֹת – חמש מאוֹת זהוּבים לאיש יש אפשרוּת לחַלץ אוֹתם משם קבוּצוֹת קבוּצוֹת. היתה זוֹ בּעיה קשה עד מאד. ראשית, מן ההכרח הוּא, שהדבר יֵעשׂה בּסוֹדי־סוֹדוֹת, שלא יגוּנב דבר לאזני השלטוֹנוֹת. הן אם יִוָדע להם משהוּ, ימיתוּ בּיריה את כּל חברי הקהילה וּפקידיה, עם הועד של ההוֹרים. שנית, מאַין יוּקחוּ סכוּמים עצוּמים כּאלה? שלישית, מי ומי יִגָאֵל תחילה? כּל אֵם תדרוֹש, שיצילוּ קוֹדם־כּל את בּנה, ואם לא – אפשר שבּין נשים רבּוֹת כּל כּך תמצאנה אחדוֹת, שתעשׂינה מעשׂה־שטוּת, אשר ימיט שוֹאָה על כּל האנשים ויחסוֹם את הדרך בּפני הצלת הבּנים. וּלבסוֹף, אם גם יצליחוּ להביא את הילדים, היכן יחבּיאוֹ אוֹתם, מה לעשׂוֹת שלא יִוָדע הדבר למשׂרד העבוֹדה וכיוֹצא בּאלה. אכן, בּעיה קשה היא לאין שיעוּר, אבל הכרח הוּא לפתוֹר אוֹתה גם בּסכּנת נפשוֹת! וּבינתים הימים חוֹלפים. כּבר בּאוּ ידיעוֹת, כּי יש קרבּנוֹת בּין בּחוּרי פּטרקוֹב. שוֹמרים את הדבר בּסוֹד, שלא תגיע השמוּעה לאזני האמהוֹת ושלא יִוָדע הדבר גם לגרמנים, שיִפּרעוּ על חטא של הפצת “שמוּעוֹת־זוָעה”, שחייבים עליו מיתה.

והנה הגיעוּ לעירנוּ הבּחוּרים הראשוֹנים. אמהוֹת רחמניוֹת לא סמכוּ על אחרים ושׂמוּ נפשן בּכּף, לקחוּ כּסף ונסעוּ בּעצמן ללוּבּלין לפדוֹת את ילדיהן. החבר X, שנסע בּמיוּחד לשם הצלת הבּחוּרים מלוּבּלין, הראה מעשׂי גבוּרה למעלה מכּוֹח אנוֹש. יחד עם בּני העשירים, שאמוֹתיהם הצילוּ אוֹתם בּממוֹן, הביא האיש חלק מבּני העניים, חוֹלים וּתשוּשים, שלא היה בּהם כּוֹח לעמוֹד על רגליהם. הוּא נשׂא אוֹתם על כּתפיו והוֹציאם ממקוֹם של סכּנה מרוּבּה והביאם עד האוֹטוֹ. הוּא האוֹטוֹ, שהוביל את חבילוֹת המזוֹן, החזיר משם את “הילדים”. רק מי שיוֹדע וּמכּיר את תנאי המקוֹם והזמן ההוּא, רק הוּא יכוֹל להבין את מעשׂה־הגבוּרה שבּמפעל כּזה, שאין ערוֹך אליו.

היה מקרה, שקבוּצה של בּחוּרים הצליחה לעבוֹר אל הרוּסים, אבל אלה אסרוּם וּמסרוּם לידי הגרמנים. בּין קרבּנוֹת לוּבּלין נספּוּ רבּים בּדרכים. הצעירים שניצלוּ שוּב לא יכלוּ לשכּוֹח זאת כּל ימיהם. את הבּחוּרים שפּיגרוּ בּדרך בּלכתם לעבוֹדה – וכאלה היוּ רבּים, כּי מחיים בּלתי נוֹרמאליים וּמריצוֹת מרוּבּוֹת יוֹם־יוֹם היוּ רגליהם מכוּסוֹת פּצעים – היוּ אנשי הגאֶסטאפּוֹ ממיתים בּיריה וּמשליכים גוּפוֹתיהם לבתי־כּסאוֹת בּדרך. הבּחוּרים היוּ משתמשים בּשעת־הכּוֹשר, כּשהוּבלוּ בּידי גרמנים אכזרים פּחוֹת, והיוּ מאספים את גוּפוֹת החברים, שפּעמים היוּ מוּטלוֹת שם ימים אחדים, וּמביאים לקבוּרה בּשׂדוֹת. בּין האוּמללים שבּא קצם בּדרך זוֹ היוּ שנים מפּטרקוֹב: שם האחד בּלוּמשטיין (שני אֶחיו בּתל־אביב) ושם האחד רוֹטבּרג.

חדשים אחדים רצוּפים היוּ הוֹלכים וּמקבּצים כּסף לשם פּדיוֹן־שבוּיים. והאוֹטוֹ היה מביא בּחוּרים מוּצלים. חלק מהם בּאוּ בּרכּבת. כּל זה היה בּחזקת סכּנה גדוֹלה, אוּלם בּמקרים כּאלה אין משגיחים בּשוּם סכּנה, מפּני שאין עוֹד מה להפסיד. עשׂרים אחוּז מן הבּחוּרים שנשלחוּ למחנוֹת נספּוּ בּמשך הזמן ההוּא, אף כּי לא שהוּ שם זמן רב, וכל השאר שחזרוּ לבתיהם נשארוּ חוֹלים לכל ימי חייהם. מזמן לזמן מתוּ רבּים מן החוֹלים, אף כּי עזרוּ להם וטיפּלוּ בּהם, כּכל האפשר. די היה לוֹמר: “בּחוּר חוֹלה מלוּבּלין”, שיתעוֹררוּ רחמים לעזוֹר לוֹ עד קצה־היכוֹלת. כּעבוֹר שנה וחצי, כּשעברתי בּתוֹרת מנהל הועדה לפיקוּח על הנקיוֹן בּכל הדירוֹת של פּטרקוֹב, עוֹד מצאתי בּחוּרים חוֹלים, שמחלתם בּאה להם בּמחנוֹת העבוֹדה בּלוּבּלין ולא עזבוּ עוֹד את ערשׂם־דוָי.

ו) הפּליטים החדשים    🔗

מן הצריפים שנבנוּ בּפּטרקוֹב – הרי האחד, ברחוֹב ליטאֶבסקי, לא נשלם; האחר בּרחוֹב נאדרוֹבי משתמשים בּוֹ התוֹתחנים הגרמנים; השלישי נגנבוּ קרשיו; אוּלם משכּבי־הקרשים בּבית־המדרש וּבבית־הכּנסת חיכּוּ עד בּוֹא האנשים שלהם נוֹעדוּ. כּי בּאוּ פּליטים, והפּעם כּוּלם בּני עליה, מפּלוֹצק, מדוֹבּז’ין, מדרוֹבּנין, מדוֹבּרין וּמשאר המקוֹמוֹת שסוֹפם נוּ“ן. האֵזוֹר הזה זכה וסוּפּח אל הרייך. את רוֹב היהוּדים גירשוּ משם זה כּבר, נשארוּ רק היהוּדים “שיש בּהם תוֹעלת”, האנשים המוּבחרים, בּעלי־מקצוֹע, בּעלי־אוּמנוּת, שהיוּ עוֹשׂים מלאכתם והתפּרנסוּ בּריוַח. וזה לא כּבר גוֹרשוּ גם אלה למחנוֹת־העבוֹדה בּגרמניה. ועתה יצאה הגזירה: לטהר את כּל החבל מיהוּדים! וּפירוּש הגזירה: אספוּ את מעט הגברים וכל הנשים והילדים ששׂרדוּ ולא נתנוּ להם להתקין עצמם דרך. כּמה מהם לקחוּ ילקוּטי־שכם, חבילוֹת, מזוָדוֹת – חליפוֹת בּגדים, כּוּתנוֹת אוֹ שׂמלה – בּאוּ הנוֹגשׂים וגזלוּ מהם הכּל. את רצוּעוֹת הילקוּטים חתכוּ ואת הילקוּטים עצמם חמסוּ. נמצאוּ יהוּדים שלבשוּ כּוּתנוֹת אחדוֹת על גוּפם, אך מעל אלה שנתפשׂוּ בּעווֹנם קרעוּ את ה”גניבה" לקרעים (זכוּרני ציוּר בּעתוֹן נאצי, איך תוֹפשׂים יהוּדי רמאי, שעבר עבירה ולבש כּוּתנוֹת אחדוֹת, להבריח רכוּשוֹ!). הסתכּלתי בּאנשים אלוּ, שמעתי מפּיהם את סיפּוּריהם המרים ושאלתי את נפשי: האוּמנם כּל זה אמת ונכוֹן? וּלמראה הפּנים היפים של בּנוֹת־ישׂראל, עלתה בּלבּי קינת המקוֹנן על חוּרבּן ירוּשלים: “בּני־ציוֹן היקרים המסוּלאים בּפּז, איכה נחשבוּ לנבלי חרשׂ”. הרוֹצחים חבשוּ אוֹתם בּקרוֹנוֹת כּדגים מלוּחים בּחבית, נעלוּ את הדלתוֹת ושלחוּ את המטען למרחב העוֹלם.

הקהילה היהוּדית שרוּיה בּמבוּכה קשה: להיכן יכניסוּ את כּל האנשים האלה? הגיטוֹ הוארשאי עוֹמד להסגר בּימים האלה, וּלעירנוּ בּאוּ אנשים רבּים מוארשה ותפסוּ חדרי־דירה רבּים. תחוּם הגיטוֹ הפּטרקוֹבי אף הוּא עוֹמד בּקרוֹב להצטמצם. חלק מהם השכּינוּ בּדירוֹת פּרטיוֹת ואת השאר בּבית־המדרש וּבבית־הכּנסת. אספוּ כלי־לבן, מצעוֹת, כּלי־מטבּח. בּני־אדם הלא מוּכרחים לחיוֹת! ועד אשר יסתדרוּ… לפי שעה… מה לעשׂוֹת?.. (האנשים האמינוּ בּכל לבּם, כּי זוֹ היא רק צרת השעה, עוֹד מעט ויסתדרוּ…). יהוּדים רחמנים בּני רחמנים נתבּעים ונוֹתנים. אבל קשה, קשה מאד היה לאנשים האלה להשפּיע על עצמם שירדוּ למדרגה של לוֹקחי־צדקה. התחילוּ שוֹלחים את הפּליטים לסעוֹד אצל משפּחוֹת יהוּדיוֹת, אבל מספּר רב של אנשים זרים בּעיר כּפּטרקוֹב היה ניכּר, והרי גם מלפני זה עוֹד היוּ פּליטים, ואנשים רבּים הביאוּ אליהם את קרוֹביהם מערים אחרוֹת, שהמצב שם היה גרוּע מאשר בּפּטרקוֹב. אף היוּ בּין הפּליטים כּמה אנשים, שלא יכלוּ בּשוּם אוֹפן לגמוֹר בּנפשם להיוֹת סמוּכים על שוּלחן אחרים וּבחרוּ לאכוֹל סעוּדתם שהביאוּ להם מבּית־התמחוּי, וּבלבד שלא לשבת ליד שוּלחנוֹ של זר.

 

פּרק תשיעי: עם סגירת הגיטוֹ בּוארשה    🔗

א) בּתוֹך התחוּם וּמחוּץ לתחוּם    🔗

בּימים האחרוֹנים לפני סגירת הגיטוֹ בּוארשה (25 בּאוֹקטוֹבּר 1940), עוֹד יצאוּ הרבּה יהוּדים משם. אלה שלא היוּ כּאוֹתם התמימים, שעדיין רצוּ להאמין בּגרמנים. גם לפּטרקוֹב בּאוּ יהוּדים רבּים מוארשה, רוּבּם בּני־לוֹדז. הם שׂכרו להם כּאן חדרים והתישבוּ בּעירנוּ. כּמה יהוּדים מוֹסיפים לבוֹא בּמגע וּמשׂא עם וארשה, ואחרים אף נוֹסעים מזמן לזמן לוארשה, נכנסים ויוֹצאים מתוֹך הגיטוֹ הוארשאי. הדבר נעשׂה, כּמוּבן, בּאיסוּר, בּדרכים וּנתיבוֹת שוֹנוֹת, אבל יהוּדים מוֹצאים עצה ותחבּוּלה. מסַכּנים עצמם ונוֹסעים. וכל אלה היהוּדים מוארשה, שהיוּ להם עסקים מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, רוּמוּ על־ידי הגרמנים והפסידוּ בּבת־אחת כּל רכוּשם. היהוּדים יוֹדעים יפה את טיבם, וּבכל זאת הם נוֹתנים לרמוֹת עצמם על ידם. כּל הזמן של הדיוּן, אם לסגוֹר את הגיטוֹ אוֹ לא, היוּ אנשי הגאֶסטאפּוֹ לוֹקחים כּסף מידי היהוּדים וּמבטיחים בּהן צדקם שלא יסגרוּ את הגיטוֹ. וּכמוּבן, גם קיבּלוּ את הכּסף גם סגרוּ. כּיוֹצא בּזה הבטיחוּ ליהוּדים, שכּל רכוּשם היה מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, שיתנוּ להם תעוּדוֹת־מעבר, ויוּכלוּ בּכל יוֹם לבוֹא לבתי־העסק שלהם מחוּץ לגיטוֹ, והיהוּדים שוּב האמינוּ וסמכוּ על הבטחוֹת אלוּ. לא רק שהם השאירוּ הכּל בּבתי־המסחר מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, אלא שהוֹציאוּ סחוֹרה שלהם ושל אחרים, שהיתה מוּנחת בּתוֹך הגיטוֹ, והכניסוּה לבתי־העסק מחוּץ לגיטוֹ. החשבּוֹן היה: הרי הלקוֹחוֹת של סחוֹרה זוֹ יוֹשבים מחוּץ לגיטוֹ, ושלא יהא אחר־כּך קוֹשי בּהעברת סחוֹרתם, מוּטב שיהיוּ בּתי־המסחר מחוּץ לגיטוֹ. וּמיד לאחר סגירת הגיטוֹ, הוּחרמוּ על־ידי הגרמנים כּל בּתי־המסחר של היהוּדים, והם לקחוּ הכּל לעצמם.

עם סגירת הגיטוֹ עלה מיד מחיר צרכי־המזוֹן. את זה אפשר היה לחזוֹת מראש, והיהוּדים שהיה להם כּסף הצטיידוּ בּצרכי מזוֹן לזמן מרוּבּה, אבל העניים, המתפּרנסים רק מיוֹם ליוֹם, התחילוּ מיד לרעוֹב. והלא הדבר מוּבן: להבריח צרכי־מזוֹן לאוּכלוֹסיה של חצי מיליוֹן, ודאי שהוּא דבר קשה בּיוֹתר וכרוּך בּהוֹצאוֹת מרוּבּוֹת, עם כּל התחבּוּלוֹת והאמצאוֹת שהשתמשוּ בּהן לשם כך (מנת־המזוֹן, שחילקוּ הגרמנים בּשביל יהוּדים לשבוּע ימים, הספּיקה רק ליוֹם אחד וּליתר ששת הימים צריך היה להכניס בּהברחה). אוּלם המחירים בּגיטוֹ עלוּ מיד בּמידה גדוֹלה בּהשוָאָה אל אלה שמחוּץ לגיטוֹ, והלכוּ והאמירוּ, מפּני שפּסקה ההתחרוֹת בּין המוֹכרים, וּמשוּם שלא כּל אדם יכוֹל אוֹ רצה להבריח, ואלה שהסתכּנוּ רצוּ לקבּל שׂכר רב. ההברחה התנהלה בּדרכים שוֹנוֹת. הבּתים אוֹ גוּשי־הבּתים, שקשרוּ את הגיטוֹ עם חוּץ־לגיטוֹ, שימשוּ דרך ראשוֹנה וקלה בּיוֹתר למעשׂי־הברחה. היוּ דלתוֹת אוֹ חלוֹנוֹת מוּסוים, על־פּי־רוֹב בּעליוֹת אוֹ בּמרתפים, שדרכּם העבירוּ בּלילוֹת כּל דבר. הבּעלים של הדלתוֹת הטמירוֹת היוּ רוּבּם שוֹמרי הבּתים, שניצלוּ את הדבר לטוֹבתם וקיבּלוּ שׂכר רב. וכן דבקוּ בּעסקים אלה כּנוּפיוֹת שלמוֹת של “צוֹבטים”, שוֹטרים פּוֹלנים וּבריוֹנים, שנתנוּ עין בּמקוֹמוֹת שמוֹבילים לשם סחוֹרה, איימוּ בּגאֶסטאפּוֹ וסחטוּ כּסף.

בּשביל חלוּקת חלב תוּקנוּ אינסטאלאציוֹת. מחוּץ לגיטוֹ היוּ יוֹצקים חלב לתוֹך צינוֹרוֹת, והחלב יצא בּגיטוֹ. חלב זה נקרא בּשם “חלב־טבילה”, משוּם שהמים היוּ מרוּבּים בּוֹ מן החלב. מוּבן, שבּתנאים אלה ללא פיקוּח וּללא התחרוּת היוּ בּני־אדם מקבּלים בּאהבה כּל מה שנתנוּ. מלבד זאת היוּ זוֹרקים חבילוֹת וּשׂקיקים מעל לחוֹמוֹת ולגדרוֹת. מוּבן, שנעשׂתה לפני כן קנוּניה איך וּמתי יזרקוּ. תגרים נוֹצרים היוּ משלמים שׂכר למכוֹנאי ולקוֹנדוּקטוֹר של הטראם, העוֹבר דרך רחוֹב ז’אֶלאזנה, וּבהגיעוֹ לגיטוֹ היה המכוֹנאי מאֵט בּמיוּחד את התנוּעה והתגרים אוֹ שהיוּ מוֹשיטים את החבילוֹת לשוּתפיהם היהוּדים אוֹ שקפצוּ וירדוּ בּעצמם לתוֹך הגיטוֹ, מכרוּ את הסחוֹרה וּבחזירתם קפצוּ ועלוּ על הטראם העוֹבר. כּל הדברים האלה אמוּרים בּכמוּת מוּעטה של סחוֹרה. אוּלם היוּ בּעלי־עסקים, ששיחדוּ את המשמר הגרמני, והיוּ מעבירים שיירוֹת של קרוֹנוֹת עם צרכי־מזוֹן, בּהמוֹת למאוֹת בּבת־אחת. כּל זה, כּמוּבן, עלה בּסכוּמים עצוּמים והיה כּרוּך בּסכּנה גדוֹלה. הפּוֹעלים היהוּדים, שהיוּ עוֹבדים מחוּץ לגיטוֹ והיוּ מוֹליכים אוֹתם הלוֹך ושוֹב חבוּרוֹת חבוּרוֹת, אף הם מצאוּ להם תוֹספת־פּרנסה מהברחת צרכי־מזוֹן. בּמעיליהם העליוֹנים היוּ להם כּיסים רחבים כּשׂקים, וּבכל יוֹם ויוֹם היוּ מבריחים דברים שוֹנים למכּוֹר מחוּץ לגיטוֹ וּבשוּבם היוּ מבריחים צרכי־מזוֹן. וכן נמצאה עוֹד תחבּוּלה אחת. היוּ מזמינים לעצמם דרישוֹת המשטרה שמחוּץ לגיטוֹ, שעליהם לבוֹא בּיוֹם פּלוֹני וּבשעה פּלוֹנית בּעניני המשטרה, וּבינתים היוּ מבצעים את הדברים הנחוּצים. על־פּי־רוֹב, היה שוֹלח דרישוֹת כּאלה בּכסף רוֹבע־משטרה ידוּע ליהוּדים, ועל־ידי כּך היוּ יהוּדים יוֹצאים ונכנסים לגיטוֹ. היה גם מעֵין מוֹסד רשמי של העברה לשם חליפין של סחוֹרה בּמיני מכּוֹלת, אבל ערכּוֹ היה מוּעט מאד.

לשם הברחת סחוֹרוֹת היוּ אֶכּספּאֶדיציוֹת מיוּחדוֹת עם תעריפים, לפי המשקל, הנפח והמרחק, כּמוֹ בּמסילת־הבּרזל אוֹ בּמשלוֹח בּאניוֹת (כּמוּבן, הכּל בּצוּרה בּלתי חוּקית). מעניין הדבר, כּי בּזמן של העברת צבא, כּשהגרמנים לא יכלוּ להעביר מטען בּרכּבת, היוּ יהוּדים שוֹלחים, על־ידי האֶכּספּאֶדיטוֹרים האלה, סחוֹרתם ללא עיכּוּב. בּמה דברים אמוּרים, בּיהוּדים שעוֹשׂים סחוֹרה וּמרויחים. “עוֹלה בּיוֹקר וּמכוּרים בּיוֹקר יוֹתר”. “שבח לאל, שהגרמנים אוֹהבים שלמוֹנים! אלמלא כּך אי־אפשר היה להתקיים בּעוֹלם”. “לא משלך אתה נוֹתן!” ואלוּ היהוּדים, שלא עסקוּ בּמסחר, אלא היה להם כּסף מן הימים הטוֹבים, היוּ נאנחים, משלמים מחירים גבוֹהים ואוֹכלים, בּדעתם, כּי מיוֹם ליוֹם הוֹלך וּמתקרב הזמן, שיִתַם הכּסף ולא יהיה בּמה לקנוֹת. אבל לפי שעה, כּל זמן שהפּרוּטה מצוּיה בּכּיס, קוֹנים ואוֹכלים. מלבד אכילה אין להם לכל היהוּדים שוּם צרכים אחרים. הרעיוֹן האחד של האדם, השׂיחה האחת בּין הבּריוֹת – מה נאכל?! אוּלם אלה שלא היה בּידם כּסף אוֹ שכּבר אָזל, להם נעשׂה המצב ללא נשׂוֹא! ואכן, יהוּדים התחילוּ אוֹכלים קליפּוֹת של תפּוּחי־אדמה. ילדים היוּ מחזרים על הפּתחים וּמתחננים: “תנוּ לנוּ נדבה מעט קליפּוֹת! רעבים אנוּ!” את הקליפּוֹת היוּ שוֹטפים, מבשלים ואוֹכלים. מיוֹם ליוֹם הלכוּ ונתרבּוּ אוֹכלי־קליפּוֹת, שנעשׂוּ סחוֹרה בּשוּק. בּרחוֹב ליד השערים היוּ נשים עוֹמדוֹת וּמכריזוֹת: “קליפּוֹת, קליפּוֹת!” ואנשים היוּ קוֹנים, מבשלים ואוֹכלים מטעמים אלוּ. וחוֹבה להעלוֹת על הדעת כּל משמעוּתה של העוּבדה: בּפּוֹלין אוֹכלים בּני־אדם קליפּוֹת!.. כּלוֹמר בּפּוֹלין זוֹ, שתפּוּחי־אדמה היוּ בּה מרוּבּים כּל־כּך, עד שהיוּ מאכל לבהמוֹת וּפעמים היה מחירם ירוּד כּל־כּך, עד שלא היה כּדאי לשלם שׂכר־עבוֹדה לחפּרים וּלהוֹציאם מן האדמה, אף כּי שׂכר־העבוֹדה בּפּוֹלין היה מוּעט מאד. אוּלם גם זוֹ לטוֹבה שיש קליפּוֹת של תפּוּחי־אדמה! אבל מה לעשׂוֹת וגם תפּוּחי־אדמה הוֹלכים וּמתיקרים מיוֹם ליוֹם, ואנשים יש להם מעט כּסף לקנוֹת מאכל יקר זה, ואלה המאוּשרים, האוֹכלים תפּוּחי־אדמה, חסים על הקליפּה. אנשים למדוּ לבשל תפּוּחי־אדמה בּקליפּתם. תם ונשלם המסחר בּקליפּוֹת! היוּכל אדם להתקיים בּמעט המרק שהוּא מקבּל בּבתי־התמחוּי?

והעינים הוֹלכוֹת ושוֹקעוֹת עמוֹק בּראש עד שאינן נראוֹת… הפּנים השחירוּ הוֹריקוּ, האזנים הצהיבוּ, הידים והרגלים כּחוּלוֹת, נפוּחוֹת… מחוּלשה יוֹשבים אנשים על הארץ, האדמה מוֹשכת את הגוּף כּמגניט… אבל גם לשבת קשה, מוּטב להשתטח… הה, כּמה טוֹב, כּמה קל… לא עצרתי כּוֹח עוֹד לעמוֹד על רגלי… עתה הוּקל… כּה קל… כּך נוֹפחים נפשם בּני־אדם. מיוֹם ליוֹם רבּים האנשים שמוֹצאים אוֹתם מתים בּרחוֹבוֹת. עוֹבר אדם וּמתמלא רחמים וּמכסה אוֹתם בּגליוֹן של עתוֹן, קשה לראוֹת בּמחזה הזה… זה סוֹפם של אנשים רעבים, והוּא אוֹרב לכל אחד, מי בּמוּקדם וּמי בּמאוּחר. אין להימנע ממות זה, אלא אם כּן יארע נס אוֹ אסוֹן…

ב) מלחמת הקיוּם    🔗

האדם חפץ חיים… אך יהוּדים בּפּוֹלין החיים הם להם דבר שבּמוֹתרוֹת. רב להם, אם לא ימוּתוּ! כּמין הוָית־בּינַיִם – לא חיים ולא מות. כּי אין האדם רוֹצה בּמות בּכלל, וּמי שמתבּוֹנן ורוֹאה, כּיצד יהוּדים מתים בּגיטוֹ של וארשה, ודאי שלא יחפּוֹץ למוּת. מה עוֹשׂים יהוּדי וארשה? נעשׂים יצרנים. הכּל פּוֹנים אל העבוֹדה, וּבלבד שלא למוּת מיתת רעב. ואמנם, לפנים היה זה דבר נמנע המציאוּת בּכרך גדוֹל זה. והיוּ אוֹמרים: בּוארשה עוֹד לא מת אדם בּרחוֹב בּרעב. עתה הרי זה מן המעשׂים בּכל יוֹם, בּכל שעה וּבכל מקוֹם. וּבכן, עבוֹדה. אבל מה העבוֹדה שיעשׂה היהוּדי? מי שהיה בּכוֹחוֹ וקיבּל פרוֹטאֶקציה הלך לעבוֹד עבוֹדה מחוּץ לגיטוֹ (עד עכשיו היוּ יהוּדים מבקשים פרוֹטאֵקציה, כּדי להפּטר מן העבוֹדה). מלבד זאת נוֹסדה אגוּדה בּשם “טאפּאראל”, לנטוֹע ולזרוֹע שטחי אדמה, כּדי לסַפּק על־ידי כּך צרכי־מזוֹן לגיטוֹ. יהוּדים נרשמוּ בּהמוֹנים כּחברים לאגוּדה זוֹ. נפתחוּ גם בּתי־מלאכה לנגרוּת, לרפידה, לחייטוּת, לסנדלרוּת, ועוֹד. אך מעט היה מספּר המאוּשרים שנספּחוּ לעבוֹדה מוּכנה. רבּים מהם היוּ אלה, שצריכים היוּ להמציא את העבוֹדה. כּיצד? הן חוֹמר־גלם לא נתנוּ הגרמנים, ומה יש לעשׂוֹת? התחילוּ יהוּדים עוֹשׂים ספּוֹת, מיטוֹת, שוּלחנוֹת, ספסלים בּקרשים וארגזים ישנים, מרפּדים בּקש וגבבא וּבפשתי־עץ, מחפּים בּסמרטוּטים שצבעוּ בּכל מיני צבעים. וגם כּל זה היוּ הגרמנים חוֹטפים כּבשׂר־צלי, אף כּי האוּמנים היהוּדים עצמם היוּ מלגלגים על יצירתם. עבוֹדה זוֹ הקלה לקצת יהוּדים את פּרנסתם, אבל היוֹקר של המזוֹן האמיר עד לאין שיעוּר, והרוָחים לא השׂיגוּ את המחירים, והחיים נעשׂוּ קשים וּמרים שבעתים.

נוֹצר משׂרד לפּיקוּח. תפקידוֹ היה נאה מאד: להשגיח שלא יעלוּ המחירים סתם, שהתגרים לא יתעשרוּ על חשבּוֹנם של האנשים הגוֹועים בּרעב. שם המשׂרד היה “תליסר” (שלוֹשה־עשׂר) – על שוּם שמקוֹמוֹ היה בּרחוֹב לאֶשנה שלוֹשה־עשׂר – והמספּר היה סמל. תחילה השתתפוּ בּוֹ אנשים הגוּנים, בּעלי גישה ציבּוּרית. אחרי־כן הוֹשיבה שם הגאֶסטאפּוֹ אלמנטים חשוּכּים ונעשׂוּ שם מעשׂים מגוּנים, שהבאישוּ את ריחוֹ של כּל המשׂרד. השם “תליסר” נעשׂה מלת־אימה של וארשה. המיסדים, החברים הישרים וההגוּנים, פּרשוּ ממנוּ והניחוּהוּ בּידי המנוּוָלים לבדם.

רע ומר היה מצב היהוּדים שראוּ את המות הנוֹרא, האוֹרב לכל אחד ואחד, ואין חזוֹן ואין תקוָה. גם אלה, שיש להם עוֹד כּסף אוֹ שוה כּסף מתבּוֹננים ועוֹשׂים חשבּוֹנם, כּי לא לאוֹרך ימים יוּכלוּ להתקיים. אחדים עוֹד מנסים מזלם ועוֹזבים את וארשה, אוּלי על־ידי כּך יצילוּ את נפשם; אחרים אין להם אמוּנה בּצעד זה. הרי שוֹמעים, כּי הגרמנים מביאים אוֹתה הפּוֹרענוּת לכל מקוֹם. וּמתוֹך יאוּש נוֹתנים אנשים בּכּוֹס עיניהם, להשכּיח את יגוֹנם, כּי ממראה־עינים וּממחשבת־הלב על סוֹפוֹ של דבר אפשר לצאת מן הדעת! ואנשים שוֹתים בּלי מידה עד כּלוֹת הפּרוּטה האחרוֹנה. בּגיטוֹ של וארשה נפתחים בּתי־מרזח לשתיה, לנגינה, לשירה וּלריקוּדים. אנשים שרים ורוֹקדים עד לידי טמטוּם הבּינה, שלא לראוֹת את המציאוּת המרה לנגד העינים. וּבזמן ההוּא נוֹצרוּ פּזמוֹנוֹת וּפּרוֹדיוֹת, שהבּיעוּ את מצב הנפש. אחד מהם נשאר בּזכרוֹני:

זיי פרייליך, זיי פרייליך.

וויש אָפּ אַ טרער

אוּן וויין נישט מער.

זיי פרייליך, זיי פרייליך.

איז דיר ניט גוּט,

דערצייל עס ניט.

זיי פרייליך, זיי פרייליך.

דער סוֹד מוּז שטענדיג בּלייבּן דיינס.

מיט אלע כּוֹחוֹת האלט די טרערן אַיין,

קיינער זאָל נישט וויסן פוּן דיין פּיין.

מעג דיין האַרץ בּיי דיר צעבּראָכן זיין,

נַאר פרייליך דארפסטוּ זיין.

שִׂיש וּשְׂמַח

שִׂיש וְּשׂמַח.

אַל תִבְכֶּה,

אַל תִּגְנַח.

שִׂישׂ וּשְׂמַח.

וְאִם רַע וָמַר –

אַל תֹּאמַר דָּבָר!

אֶת סוֹדְךָ קְבוֹר,

בְּלִבְּךָ שְׁמוֹר

וְשִׂישׂ וּשְׂמַח.

דִּמְעָה עֳצוֹר

וְהַבְלֵג וּגְבוֹר!

וְאִם גָּדוֹל הַכְּאֵב

וְאִם נִשְׁבָּר הַלֵּב –

שִׂישׂ וּשְׂמַח…

הרבּה פּזמוֹנוֹת וּפּרוֹדיוֹת מן הימים ההם מצלצלים בּאזני, אף כּי את המלים איני זוֹכר.

בּרבוֹת הימים לבשוּ בּתי־המרזח צוּרה אחרת. אנשים הגוּנים התרחקוּ מהם וחדלוּ לבקר אוֹתם. האוֹרחים הותיקים של המקוֹמוֹת האלה היוּ אנשים שוֹנים, שחברתם אינה נעימה. מבּין הטיפּוּסים, שנתפּרסמוּ בּימים ההם בּגיטוֹ של וארשה ראוּי להבליט צעיר אחד, שכּינוּיוֹ היה: “יִינגל האלט דיך” – על שוּם שהיה פּוֹנה אל כּל אדם, שפּניו עוֹד היוּ טוֹבים, טוֹפח על שכמוֹ ואוֹמר: “יִינגל האלט דיך”. שמוֹ היה רוּבּינשטיין וּפרסוּמוֹ נתפּשט בּכל פּוֹלין, וּבכל מקוֹם היוּ מספּרים עליו אגדוֹת. היוּ שאמרוּ עליו, כּי משוּגע הוּא ואחרים אמרוּ, שהוּא עוֹשׂה עצמוֹ משוּגע. היה משוֹטט בּרחוֹבוֹת ואנשים היוּ הוֹלכים אחריו ושוֹמעים את דבר־הישוּעוֹת והנחמוֹת שהשמיע. רגיל היה ללכת להלוָיה ולקרוֹא לתוֹך ארוֹנוֹ של המת: “החזר את פּנקס הנקוּדוֹת” (כּלוֹמר, פּטוּר אַתה מצרת האכילה). היה נכנס לבתי־המרזח ודוֹרש שיתנוּ לוֹ לאכוֹל ולשתוֹת. אם סירבוּ, התחיל צוֹעק: “הלאה היטלר!” וּבעל־הבּית, מיִראָה שלא יסגרוּ את הלוֹקאל בּשל הקריאוֹת האלה, היה נוֹתן לוֹ כּל חפצוֹ וּבלבד שישתוֹק. הוּא היה אוֹמר, כּי בּכל וארשה ישארוּ בּחיים רק שלוֹשה אנשים: הוּא, צ’רניאקוב (נבוּאתוֹ זוֹ לא נתקיימה) וּפּינקאֶרט, קבּלן הלוָיות. פּעם אחת עלה בּדעתוֹ לראוֹת ולשמוֹע, מה יספּרוּ הבּריוֹת אחרי מיטתוֹ. בּסיוּע של חברים אחדים הפיץ שמוּעה, כּי הוּא מת. בּוארשה לא חסרוּ הלויוֹת של אלמוֹנים, ועל אחת מהן אמרוּ חבריו, כּי זו היא הלויתוֹ של “יִינגל, האלט דיך”. ואוֹתה שעה הלך הליצן עטוּף פּנים בּין המלַוים ושמע מה שמספּרים עליו ועל בּדיחוֹתיו. וּממחרת היוֹם שוּב הוֹפיע בּרחוֹבוֹת וליגלג על אלה שהספּידוּ אוֹתוֹ אתמוֹל.

ג) זעקת הרעב של יהוּדי וארשה    🔗

זעקת הרעב של יהוּדי וארשה אל קרוֹביהם וּמיוּדעיהם אשר בּכל ארץ פּוֹלין מצאה הד. בּיקשוּ וּמצאוּ דרך לעזוֹר לאלה האנשים שנכלאוּ על־ידי היטלר והוּא אוֹמר לכלוֹתם בּרעב. התחילוּ שוֹלחים לוארשה חבילוֹת־דוֹאר עם צרכי־מזוֹן, ויהוּדי וארשה ראוּ ישוּעה מן השמים. אנשים מוּרעבים קיבּלוּ חבילוֹת של קמח, גריסים, קטניוֹת, לחם, שוּמן, סוּכּר, תפּוּחי־אדמה ואפילוֹ פּחם. האפשר לתאר בּחיים אוֹשר גדוֹל מזה? וּמיד ישב כּל יהוּדי וארשאי אל השוּלחן ועטוֹ בּידוֹ, קימט את מצחוֹ וּפתח בּמכתבים אל כּל הקרוֹבים והמכּרים בּנוּסח אחד: “חוּסוּ נא! הצילוּנוּ ממות! שלחוּ לנוּ חבילה! תקנוּ עוֹלם־הבּא בּמצוָה זוֹ של פּיקוּח־נפש!” ויהוּדים רחמנים בּני רחמנים התחילוּ שוֹלחים חבילוֹת מכּל פּוֹלין. על־פּי דין המלכוּת אסוּר היה לשלוֹח צרכי־מזוֹן מעיר אחת לחברתה. מה עוֹשׂים? ראשית, אין כּוֹתבים על־גבּי המשלוֹח: צרכי־מזוֹן. ושנית, הרי גם פּקידי הדוֹאר, שאין המשׂכּוֹרת הניתנת להם על־ידי הגרמנים מפרנסתם, רוֹצים לחיוֹת. כּל חבילה, מוֹסיף לה השוֹלח, מלבד דמי־המשלוֹח, גם שנים־שלוֹשה זהוּבים, וּבאין אוֹמר וּדברים מבין הפּקיד פּירוּשוֹ של דבר. וכן הגיעוּ לוארשה רבבוֹת חבילוֹת. אלא דבר זה אי אפשר היה שימשך זמן רב. הגאֶסטאפּוֹ התערבה. נס היה, שאנשי הגאֶסטאפּוֹ לא נתכּוונוּ לשם שמים, לשם שמירת החוֹק, שאילוּ כּך, יכלוּ להזהיר את הדוֹאר, שימציאוּ אליהם את כּל החבילוֹת ויהוּדים היוּ פּוֹסקים מלשלוֹח חבילוֹת־מזוֹן, והעסק היה נגמר בּבת־אחת. והם לא רצוּ בּכך. – הם רק רצוּ, שהעסק יהיה קבע ולא עראי. היוּ גוֹזלים רק פּעם אוֹ פּעמַיִם בּשבוּע את החבילוֹת, והיהוּדים ידעוּ זאת והוֹסיפוּ לשלוֹח.

החשבּוֹן היה, כּי השליש יוּקח לעזאזל. אוּלם גם בּערי־השׂדה, מן המקוֹמוֹת שנשלחוּ החבילוֹת, עמדוּ מכשוֹלים. בּערים שוֹנוֹת נטלוּ את החבילוֹת קוֹדם שנשלחוּ והמשַלחים, לפי הכּתוֹבוֹת שנרשמוּ, נתבּעוּ לדין ונענשוּ בּסכוּמים גדוֹלים. אז היוּ קיימים עוֹד, למראית־עין, בּתי־דין, קטיגוֹרים, קנסוֹת. אוּלם היהוּדים לא נפחדוּ. האפשר לשבת בּחיבּוּק־ידים ולא לבקש עצה ותחבּוּלה, להציל בּני אדם מרעב? היוּ שוֹלחים חבילוֹת בּשמוֹת בּדוּיים, שאם יתפּסוּ לא ידעוּ מי הוּא השוֹלח, ולפקידי־הדוֹאר היוּ נוֹתנים שלמוֹן מיוּחד שיחישוּ את משלוֹח החבילוֹת. למשׂרד הדוֹאר היוּ מוּכרחים לשלוֹח את החבילוֹת על־ידי נוֹצרים אוֹ יהוּדים שפּניהם כּפני נוֹצרים, שלא לעוֹרר חשד אצל הגרמנים, מפּני שיהוּדים נאסר עליהם לשלוֹח חבילוֹת. יתר־על־כּן היוּ מבקשים וּמוֹצאים בּגיטוֹ אנשים בּעלי שמוֹת־משפּחה נוֹצרים וּברחוֹבוֹת כּאלה, שחלקם בּתחוּמוֹ של הגיטוֹ וחלקם מחוּץ לתחוּם, כּדי לבלבּל את המשטרה בּערי־השׂדה, הבּוֹדקת את החבילוֹת, שלא תעמוֹד על כּך, שהחבילוֹת נשלחוֹת לגיטוֹ בּשביל יהוּדים. שתי ידידוֹת שלנוּ, שמראה פּניהן כּנוֹצריוֹת היוּ שוֹלחוֹת חבילוֹת לקרוֹבים שלהן ושלנוּ בּגיטוֹ. פּעם אחת עמדוּ בּמשׂרד־הדוֹאר בּשעת משלוֹח החבילוֹת; הפּקיד, שהיה מקבּל שלמוֹנים מכּל חבילה, כּבר עמד להדבּיק את פּתקאוֹת המשלוֹח, והנה חייל גרמני נתן עיניו בּשתי הבּחוּרוֹת, שהיוּ יפוֹת־תוֹאר, וראה תחת השרווּל של אחת מהן נשקף “הסרט היהוּדי”. קרא בּקוֹל: “יהוּדיוֹת שוֹלחוֹת חבילוֹת?!” – ויצא בּמרוּצה. הן הבינוּ, כּי הוּא רץ להביא משטרה, עזבוּ את החבילוֹת ונמלטוּ דרך סימטאוֹת וחזרוּ הבּיתה כּל עוֹד נפשן בּהן. אילוּ, חס ושלום, נתפּשׂוּ, הרי עברוּ על כּמה עבירוֹת בּבת־אחת: שלחוּ חבילוֹת עם צרכי־מזוֹן ורשמוּ: בּגדים משוּמשים; מסרוּ שמוֹת מזוּיפים של משַלחים; נמצאוּ מחוּץ לגיטוֹ בּשעוֹת שאסוּר ליהוּדים לצאת; העלימוּ את הסרט היהוּדי תחת שרווּלן. על עבירוֹת רבּוֹת כּאלה לא היוּ נענשוֹת בּקנס ממוֹן, אלא ודאי היוּ נשלחוֹת לבית־סוֹהר אוֹ למחנה־ריכּוּז.

כּך סיכּנוּ יהוּדים את נפשם, כּדי לעזוֹר לאחיהם הרעבים, שהיטלר גזר עליהם למוּת בּרעב.

ד) יהוּדי וארשה בּוֹרחים מן הגיטוֹ    🔗

צרה נוֹשנת: יהוּדים מחכּים תמיד עד הרכּבת האחרוֹנה. וגם בּוארשה התמהמהוּ היהוּדים עד היוֹם האחרוֹן. חלק מהם הספּיקוּ לצאת את הגיטוֹ לפני נעילה והתפּשטוּ על פּני ערי פּוֹלין, ועכשיו, לאחר שכּבר עבר המוֹעד, רוֹצים רבּים לברוֹח ואינם יכוֹלים. אמנם גם עתה אפשר להחָלץ. “הלחץ משבּר שערי בּרזל”. אבל הדבר עוֹלה בּעמל ויגיעה לאין שיעוּר. ראשית, יש צוֹרך לצאת מן הגיטוֹ, וּלאחר שהרגלים כּבר עוֹמדוֹת מחוּץ לתחוּם, הלא אסוּר לוֹ ליהוּדי להיראוֹת. שנית, הלא צריך לנסוֹע בּרכּבת, והרי היהוּדים אסוּרים בּנסיעה בּרכּבת. שלישית, יש צוֹרך להכּנס לתוֹך גיטוֹ בּעיר אחרת, שגם זה אינוֹ מן הדברים הקלים. וארשה אינה נוֹתנת ליהוּדים תעוּדת־מעבר לשם יציאה מן הגיטוֹ, אף לא תעוּדה ליהוּדי (מלבד לאישים יחידים יוֹצאים מן הכּלל) לנסוֹע בּרכּבת. ואף־על־פּי־כן יהוּדים נוֹסעים! בּערי־מחוֹז שוֹנוֹת של ה“גנרל־גוּבאֶרנמאן” אפשר לקבּל תעוּדוֹת־נסיעה בּרכּבת ליהוּדים, עם הזכוּת לנסוֹע בּשנַיִם אוֹ שלוֹשה מחוֹזוֹת. אפשר לקבּל גם תעוּדוֹת כּאלה, שבּהן כּתוּב, כּי פּלוֹני אלמוֹני יש לוֹ רשוּת לנסוֹע בּרכּבת בּלוית אחד אוֹ שנים מבּני חבוּרתוֹ… בּוארשה, על־ידי “מאכערס”, אפשר להזמין תעוּדוֹת־נסיעה כּאלה לערים מסוּימוֹת על כּל שם שרוֹצים. המחירים היוּ שוֹנים – משלוֹש מאוֹת עד שמוֹנה מאוֹת זהוּבים. הנה כּן נפתרה על־ידי הכּסף שאלת הנסיעה בּרכּבת. אבל נשאלת השאלה: כּיצד יוֹצאים מתוֹך הגיטוֹ וכיצד בּאים עד הרכּבת? ודאי, יש דרכים שוֹנוֹת לצאת מתוֹך הגיטוֹ, אבל כּוּלן קשוֹת וּמסוּבּכוֹת וּבחזקת סכּנה. מתוֹך הגיטוֹ יכלוּ לצאת דרך גגוֹת, דרך עליוֹת־הבּתים – – – אבל כּשהיוּ רגלי היהוּדי עוֹמדוֹת בּחוּץ, נטפּלוּ אליו נוֹצרים לסחוֹט ממנוּ כּסף על־ידי איוּמים, וסחטן אחד שקיבּל שׂכר “לא־יחרץ” שלח את חברוֹ שיֵהנה גם הוּא. היוּ בּלשים ושוֹטרים, שהיוּ מנהלים בּשׂכר את היהוּדים מחוּץ לגיטוֹ אל הרכּבת. האמתלה שלהם, אילוּ נתפּשׂוּ בּמעשׂה, היתה זוֹ, שיהוּדים אלוּ אמרוּ להכּנס בּאיסוּר לתוֹך הגיטוֹ ולא נתנוּ להם ועכשיו מוֹליכים אוֹתם אל הרכּבת להחזירם למקוֹמוֹת שבּאוּ משם, כּי לפי תעוּדוֹת־הנסיעה שבּידם הרי אינם תוֹשבי וארשה, אלא יוֹצאי המקוֹמוֹת, ששם ניתנוּ להם התעוּדוֹת. וּבכן, הם שבים למקוֹמם…

היוּ יהוּדים, שמצאוּ פּרנסה על־ידי תעוּדוֹת, הנוֹתנוֹת רשוּת לספּח בּני־לוָיה, אחד אוֹ שנים. היהוּדים היו להם שוֹטרים שלהם, שהיוּ מחכּים להם ליד הרכּבת וּמוֹליכים אוֹתם אל הגיטוֹ, ושם היוּ להם מקוֹמוֹת־מעבר קבוּעים. וּבוארשה מצאוּ להם נוֹסעים לשם יציאה מן הגיטוֹ, וּכשהיוּ צריכים ללכת אל הרכּבת, היה השוֹטר שלהם מחכּה וּמוֹליכים אל הרכּבת. כּי הנסיעוֹת הללוּ היוּ נעשׂוֹת רק בּלילה, שבּוֹ הדבר בּטוּח יוֹתר. כּך היוּ רבּים מסכּנים נפשם, כּדי להנצל ממיתה של רעב. אבל לפי מספּר היהוּדים בּגיטוֹ, רק מעטים, יחידים, הצליחוּ להתחמק, מפּני שלא כּל אחד היה יכוֹל להתיר לעצמוֹ מעשׂה רב כּזה. גם אי־אפשר היה לעשׂוֹת דבר כּזה בּהמוֹנים, שהרי מיד היה מעוֹרר הענין שׂימת לבּם של השלטוֹנוֹת הגרמניים ואנשי הגאֶסטאפּוֹ. ההמוֹנים היהוּדים בּגיטוֹ, שלא יכלוּ לחלוֹם על בּריחה, לא נשאר להם בּלתי אם לקווֹת לקץ המלחמה וּלנצחוֹן בּעלי־הבּרית, אשר יביא להם את הגאוּלה ושעל כּן האזנים היוּ נטוּיוֹת אל כּל השמוּעוֹת משׂדה המלחמה; המאוֹרעוֹת הגדוֹלים בּעוֹלם, הנוֹגעים אל המלחמה, העסיקוּ את מוֹחם ולבּם של היהוּדים בּגיטוֹ: בּשׂוֹרה טוֹבה עוֹררה תקווֹת בּלב, וּבשׂוֹרה רעה דיכּאה את הרוּחוֹת. כּשנתקבּלה הידיעה, כּי רוּזואֶלט נבחר בּפּעם השלישית נשׂיא ארצוֹת־הבּרית, נתעוֹררה התקוָה בּלב היהוּדים בּגיטוֹ כּי עתה ודאי תכּנס אמריקה למלחמה, ועל ידי זה תבוֹא מפּלת גרמניה. אמנם, היטלר מאַיים, כּי אם יהדוּת־העוֹלם תביא לידי כּך, שאמריקה תיכּנס למלחמה, יעשׂה נקמה גדוֹלה בּיהוּדים בּארצוֹת־הכּיבּוּש, אבל היוּ בּיהוּדי הגיטוֹ שבּיטלוּ אוֹתוֹ ואת איוּמיו. היוּ גם שעשׂוּ נקמוֹת בּאוֹיב הגרמני, על־ידי הלצוֹת, והיוּ אחרים, שעם כּל נצחוֹן של הגרמנים תיארוּ לעצמם בּדמיוֹנם, כּי בּא הקץ. אבל גם בּעלי המרה השחוֹרה לא שיערוּ, מה צפוּי ליהוּדי וארשה.

ה) מאסרי המוֹנים לפי אלף־בּית    🔗

בּכל פּוֹלין שוּב נערכוּ מאסרים, לפי פקוּדת השלטוֹן העליוֹן וּלפי השיגרה. לא חיפּשׂוּ אנשים מסוּימים, שנאשמוּ בּמעשׂים אסוּרים אוֹ בּדעוֹת פּוֹליטיוֹת אסוּרוֹת – המטרה היתה להגוֹת מן המסילה את האינטליגנציה ויחד עם זה, על־ידי המאסרים, להטיל אימה ופחד על האוּכלוֹסיה. כּל פּלוּגה של גאֶסטאפּוֹ רשמה לעצמה מספּר מסוּים של אנשים, שעליה לאסרם וּלהמציאם. את זה כּינוּ בּשם “מִכסָה של מאסרים”, והגרמנים קראוּ לזה בּשם “אַקציוֹן”. וכאן ידעוּ, כּי מי שיפּוֹל לידם יעלה קרבּן. ואצלנוּ בּפּטרקוֹב כּבר ידעוּ, כּי אם לילה אחד נערכוּ מאסרי נוֹצרים, הרי בּלילה הבּא יהיוּ מאסרי יהוּדים. מספּר המאסרים בּין היהוּדים היה לפי אחוּז האוּכלוֹסיה היהוּדית בּין הנוֹצרים. בּלילה כּזה, בּזמן שחשבוּ כּי יהיוּ מאסרים, לא לנוּ בּבתיהם אלה האנשים שחשדוּ, כּי בּהם תפגע הרעה. וּלעתים קרוֹבוֹת, כּשבּיקשוּ את האחד והוּא לא נמצא בּביתוֹ, משוּם שהתחבּא, ניצל האיש לפי־שעה, וכעבוֹר ימים אחדים רשאי היה להתהלך בּרחוֹב כּבן־חוֹרין ולא שׂמוּ אליו לב. זה כּבר היה בּדוּק וּמנוּסה. ממחרת היוֹם, לאחר שנשלמוּ המאסרים, יצאתי ממחבוֹאי אל הרחוֹב, לחקוֹר ולדרוֹש מי ומי היוּ בּין הקרבּנוֹת של אמש, מנוּ וספרוּ לפנַי את שמוֹת כּל הנאסרים ואלה שחיפּשׂוּ אוֹתם לאסרם ולא מצאוּ אוֹתם בביתם. אלה היוּ כּוּלם אנשים צעירים, מוֹרים וּפקידים לפי מקצוֹעם. הדבר התמיה אוֹתי, כּי כּל השמוֹת, מלבד אַבּרמסוֹן, מתחילים בּאוֹת בּי“ת. אחרי־כן נתבּרר, כּי לפני ימים מוּעטים בּא איש הגאֶסאטפּוֹ ועשׂה לוֹ רשימוֹת מכּרטיסית העיריה, וכנראה קיבּל פּקוּדה לאסוֹר מספּר מסוּים של פּקידים וּמוֹרים יהוּדים, ומן האוֹתיוֹת אל”ף וּבי"ת כּבר מצא את המכסה הקבוּעה ולא חיפּשׂ עוֹד.

בּעת ההיא עוֹד היה נשׂיא הקהילה החבר טננבּרג, שהשפּעתוֹ היתה רבּה על הגאֶסטאפּוֹ, וּבזכוּתוֹ שוּחררוּ כּל הנאסרים. נשארוּ בּמאסר רק שלוֹשה אנשים: אַבּרמסוֹן, בּנק וּבּוֹגדאנסקי, שמוּכרחים היוּ להיוֹת הקרבּנוֹת. לפי דברי טננבּרג, רצתה הגאֶסטאפּוֹ לשחרר גם את השלוֹשה, אם ימציאוּ להם שלוֹשה יהוּדים אחרים מבּין המוֹרים והפּקידים, מפּני שלפי פּקוּדת השלטוֹן הם מוּכרחים להמציא מספּר מסוּים של פּקידים אוֹ מוֹרים יהוּדים. מוּבן מאליו, כּי חליפין כּאלה אי אפשר היה לעשׂוֹת: לקחת אנשים אחרים וּלמסרם בּידים לשחיטה. ושלוֹשה אלה נשלחוּ למחנה־ריכּוּז. זמן־מה נתקבּלוּ מהם מכתבים, והיוּ שוֹלחים להם חמישה־עשׂר מארק לחוֹדש, אך לא אָרכו הימים וּמשפּחוֹת בּנק וּבּוֹגדאנסקי קיבּלוּ טלגרמוֹת, כּי קרוֹביהן מתוּ. כּעבוֹר זמן־מה נתקבּלוּ משם מכתבים, כּי אם ישלמוּ כּל אחת שבעה מארק, תוּכלנה המשפּחוֹת לקבּל את האֵפר של גוּפוֹתיהם. משפּחת בּנק שלחה שבעה מארק וקיבּלה בּתוֹך קוּפסה קטנה של פּח מעט אֵפר בּצירוּף עצמוֹת שׂרוּפוֹת אחדוֹת. בּנק וּבּוֹגדאנסקי היוּ מוֹרים. אוּלם אַבּרמסוֹן היה פּקיד בּבנק יהוּדי, בּנם של חסידים. ממנוּ היוּ מתקבּלים מכתבים עד הזמן האחרוֹן לפני עזבי את פּטרקוֹב. אביו היה יהוּדי ישר וּבן־טוֹבים, עסקן וסוֹחר וּבן־תוֹרה ולא אָבה להתנחם על בּנוֹ. מדוּכּא בּיסוּרי נפש הלך והתנוון מיוֹם ליוֹם וּמת מתוֹך געגוּעים על בּנוֹ.

בּאוֹתה תקוּפה התחילוּ בּסביבוֹת פּטרקוֹב הפּעוּלוֹת של קבוּצוֹת פּארטיזאנים פּוֹלנים. הם התנפּלוּ על זקן־כּפר, גרמני מקוֹמי, הרגוּהוּ ולקחוּ ממנוּ הרבּה כּסף ונשק. הגאֶסטאפּוֹ אסרה בּסביבה למעלה ממאה גברים חפּים מפּשע והמיתה אוֹתם בּיריה. כּעבוֹר ימים אחדים קיבּלה הגאֶסטאפּוֹ ידיעה, כּי הפּארטיזאנים שוֹכנים בּכפר בּאחד הבּתים. מיד בּאוּ לשם בּאוֹטוֹמוֹבּיל שנים מאנשי הגאֶסטאפּוֹ. אך בּגשתם אל הבּית, ירד עליהם מטר־כּדוּרים, אחד מהם נהרג והאחר נמלט בּאוֹטוֹמוֹבּיל. מיד נשלחה פּלוּגה גדוֹלה של אנשי־הגאֶסטאפּוֹ, משטרה וז’נדרמריה. אבל לא נמצא איש. שוּב נאסרוּ עשׂרוֹת אנשים חפּים מפּשע ונשלחוּ לאוֹשויאֶנצים ושם הוּמתוּ. –

ו) מפּגעי הזמן    🔗

וּבתוֹך צרוֹת הכּלל רבּוּ, כּמוּבן, צרוֹת הפּרט, פּגעי היחיד ותיאוּר קצתם משלים את התמוּנה של הזמן ההוּא. הנה, למשל, הרוֹשם שעשׂה דבר מוֹתוֹ של מר בּוֹסאק, מנהל הפירמה “וידזאֶוסקה מאנוּפאקטוּרה”. כּכל המיליוֹנאֶרים והחרשתנים בּלוֹדז, נשאר גם הוּא בּלי פּרוּטה בּכיסוֹ. הוּא ואשתוֹ – בּתוֹ של בּעל־התעשׂיה הגדוֹל אוֹסקאר כּהן – התישבוּ בּכּפר דאלישאֶויצה אצל משפּחתה של המשרתת הנוֹצרית שלהם לשעבר. מתוֹך הכּרת תוֹדה לבני־הכּפר, שנתנוּ לוֹ מקלט בּביתם, וּכאדם שלא היה רגיל לשבת בּטל, היה עוֹזר לאִכּר בּמשקוֹ הכּפרי. פּעם אחת, בּשעת חטיבת עצים, נתחב לוֹ קיסם בּידוֹ, וזה גרם להרעלת הדם. כּשהוּבא לבית־החוֹלים, בּפּטרקוֹב, כּבר עבר המוֹעד. הד“ר טוֹמאשאֶבסקי, מנתח מפוּרסם מלוֹדז, שישב בּפּטרקוֹב כּפּליט, עשׂה לוֹ ניתוּח, אך אי אפשר היה עוֹד להצילוֹ ממות. יהוּדי פּטרקוֹב וּפליטי לוֹדז שבּה טיפּלוּ בּלויתוֹ של הנפטר, וּלתכריכים אספוּ סדינים משוּמשים. נמצא יהוּדי מלוֹדז, סנדר גוֹטהלף שמוֹ, שהכריז, כּי לא יתן, שחרשתן שהיה מיַצר אלפי־אלפים חתיכוֹת של בּד לבן, יִקבר בּתכריכים העשׂוּיים כּלי־לבן משוּמשים, הלך וקנה מחצית־החתיכה של בּד לבן מתוֹצרת “וידזאֶוסקה מאנוּפאקטוּרה” (מה שעלה אז בּממוֹן רב) והביא לכבוֹד הנפטר ואמר: המנהל בּוֹסאק צריך לנוּח בּקברוֹ בּתכריכים מתוֹצרת בּית־החרוֹשת שלוֹ. ד”ר טוֹמאשאֶבסקי, שהיה בּעת ההיא מטפּל בּאבי החוֹלה, בּכה בּלוָיה המפוֹארה של בּוֹסאק ואמר לי: “אי אפשר לך לתאר כּמה היה האיש ההוּא נדיב־לב וּבעל נפש עדינה”.

ואציב ציוּן לאבי, שהלך בּעת ההיא לעוֹלמוֹ. על אף כּל מאמצינוּ להמציא לוֹ, עד כּמה שאפשר, את הטיפּוּל והרוָחה הדרושים לחוֹלה כּמוֹהוּ, סבל מאד בּזמן האחרוֹן בּסבל הדירוֹת שהכבּיד עלינוּ. הדירה שלנוּ, שצוּמצמה עוֹד מראשית המלחמה עד כּדי מחציתה, גדלה בּה עתה הצפיפוּת בּגלל שתי משפּחוֹת של פּליטים שדרוּ עמנוּ. מחלתוֹ גברה בּחוֹדש אַפּריל, ולמרוֹת כּל עמל הרוֹפאים המקוֹמיים וּמערים אחרוֹת, שנתנוּ לוֹ כּל מיני רפוּאוֹת, יצאה נשמתוֹ בּ־9 בּמאי לפנוֹת בּוֹקר והוּא בּן שבעים ושמוֹנה. והוּא היה השלישי ממשפּחתי אשר אבד לי בּתקוּפה ההיא. אמי ואחי הלכוּ לעוֹלמם לפני־כן, וּבגללם התעכּבתי בּפּוֹלין ועברוּ עלי כּל אוֹתם הפּגעים והיסוּרים.

אחי, ישׂכר־בּרוּך, שמת בּדמי־ימיו בּן ארבּעים וּשתים, היה ציוֹני נאמן ונלהב. וכאשר חלה בּפבּרוּאר 1938, אף כּי לא נקבּע טיב מחלתוֹ, אמר שזוֹ היא סרטנת. הוּא פּנה אל מרכּז הקרן־הקיימת בּוארשה לצווֹת לה את מחצית הוֹנוֹ. ההנהלה סירבה תחילה, בּאמרה כּי עוֹדנוּ צעיר לימים, אבל הוּא בּשלוֹ, והצוָאה נעשׂתה על־ידי הסאֶנאטוֹר הארטגלאס. ואמנם, נתבּרר, כּי הדיאגנוֹזה של אחי היתה נכוֹנה, ולא הוֹעילוּ כּל תרוּפוֹת הרוֹפאים. וּביסוּרים קשים מת בּיוֹם שני בּנוֹבמבּר 1938. נערכה לוֹ הלוָית כּבוֹד והעתוֹנים הרבּוּ לספּר בּשבחוֹ ותיארוּ את אישיוּתוֹ.

אמי לא ידעה על מוֹתוֹ, כּי מחמת חָליה (אַנגינה פּאֶקטוֹריס) לא רצוּ להדאיבה בּבּשׂוֹרה הרעה. עם סוֹף ימי ה“שבעה” נסעוּ כּל אחיוֹתי לוארשה על קברוֹ של אחי, ואמי שנרדמה בּצהרים חלמה חלוֹם נוֹרא על אחי, כּי הוּא נוֹסע בּאניה לארץ־ישׂראל והאניה נטרפת לעיניה. היא צעקה: “הצילוּ!” – וּמקוֹל צעקתה הקיצה. סיפּרה דבר־חלוֹמה לגיסי, יוֹסף פּוֹטוֹק, וּביקשה ממנוּ, כּי אם יקרנה אסוֹן, ישלחוּ מיד טלגרמה אלי ויחכּוּ עד שאבוֹא בּאוירוֹן. גיסי הלך לבית־הנתיבוֹת, ואמי בּאה עליה התקפת־לב וּמתה. שלחוּ אלי טלגרמה על שני האסוֹנוֹת יחד; אוּלם אשתי, לאחר שנמלכה בּדעת ידידים, החליטה שלא להראוֹת לי את הטלגרמה. וּבעיר מוֹלדתי שאלוּ את פּי הרב וקיבּלוּ תשוּבה, שיחכּוּ עד למחר בּערב, ואם יקבּלוּ טלגרמה, כּי עוֹמד אני לבוֹא, יוסיפוּ לחכּוֹת. כּמוּבן, לא נתקבּלה הטלגרמה שציפּוּ לה. כּך מתה בּתשעה בּנוֹבמבר 1938 אמי לאה קוּרץ (ממשפחת ליפּסקי) בּת שבעים וּשמוֹנה שנה. היא היתה ידוּעה כּאשה חכמה, (יהוּדים ונוֹצרים היוּ בּאים לשאוֹל בּעצתה) והיתה אִם מצוּינה לבניה.

אבי היה יהוּדי עשיר ועסקן ציבּוּרי, שקנה לוֹ שם טוֹב בּין יהוּדים ונכרים. שנים רבּוֹת היה גבּאי של “לינת־הצדק”, נשׂיא הבּנק לסוֹחרים וגם נשׂיא אגוּדת־הסוֹחרים. גם לאבי נערכה לוָיה נהדרה וכבוֹד גדוֹל עשׂוּ לוֹ בּמוֹתוֹ. אחד ממיוּדעי, ר' בּרוּך זילבּרשאץ, אמר לי: “בּזכוּתוֹ של אביך ישלחוּ לך מן השמים ישוּעה ותשוּב בּשלוֹם לאשתך ולילדיך, שהרי רוֹאה אני, שר' אברהם רצה, שבּנוֹ היחיד שנשאר לוֹ יאמר “קדיש” על קברוֹ הפּתוּח וזה שגרם לכך, כּי נתעכּבת כּאן”. כּשעמדתי ליד קברו של אבי, לאחר שכּל המלַוים כּבר הלכוּ, פּניתי אל תל עפרוֹ ואמרתי: “אבי וּמוֹרי ר' אברהם! בּפּעם הראשוֹנה בּימי חייך לא שמרת מוֹצא־פּיך. הבטחת לכלתך, כּי תעלה לארץ־ישׂראל, והבטחתך זוֹ לא קיימת”.

וּלסיוּם מעגל עניני הפּרט אזכּיר יוֹם שלישי בּאַפּריל 1941 שבּוֹ מלאוּ עשׂרים שנה לחתוּנתי. אוֹתוֹ יוֹם התהלכתי כּמבוּלבּל, לא מצאתי לי מקוֹם. שתיתי בּיוֹם ההוּא “בּאר של יי”ש…" כּל כּך גברוּ עלי כּיסוּפי למשפּחתי. אני כּאן בּכלאוֹ הגדוֹל של היטלר, שכּל יוֹם וכל שעה אני צפוּי בּוֹ למוּת, וגבר עלי הצער על אשתי וילדי היוֹשבים שם וּמהרהרים בּי וּבצרתי. וגברה עלי החרדה למעמדה של ארצנוּ שלא ידעתי עליה אלא שמוּעוֹת עמוּמוּת. עמדתי ושלחתי, על־ידי הצלב האדוֹם, מכתב וּבוֹ דברי־בּרכה ליוֹם הזה ודברי־תקוה, להתראוֹת בּקרוֹב. כּעבוֹר חדשים אחדים קיבּלתי על העֵבר האחר של המכתב מענה וּבוֹ דברי שׂמחה על הבּרכוֹת, שלוֹם הילדים שהם בּריאים וּשלמים, וּבקשה לא לדאוֹג לביתי. המכתב הזה השיב רוּחי אלי. אין לתאר, מה רב היה ערכּוֹ של מכתב כּזה בּאוֹתוֹ מצב, שבּוֹ הייתי שרוּי בּעת ההיא.

ז) מעשׂי שוֹד אצל היהוּדים    🔗

אחרי זמן־מה של יחסים קצת נוֹחים בּערך מצד הגרמנים בּפּטרקוֹב, שבּה שאפוּ היהוּדים מעט רוּח ויהוּדי ערים אחרוֹת התקנאוּ בּעירנוּ ונהרוּ אליה מוארשה ושׂכרוּ להם דירוֹת והתישבוּ בּה – פּרץ מעשׂה שוֹד בּהיקף גדוֹל בּגיטוֹ של פּטרקוֹב. היה זה מעשׂה שוֹד, שאוּרגן על־ידי השלטוֹן האזרחי, אשר צירף אליו את כּל המשטרה הגרמנית והז’נדרמריה, ואת השוֹטרים הפּוֹלנים והפּקידים האזרחיים, ואף נקראוּ לעזרה שוֹטרים מערים אחרוֹת. בּארבּע וחצי לפנוֹת בּוֹקר הקיפוּ הללוּ את כּל הגיטוֹ מכּל עבריו, לא הוֹציאוּ ולא הכניסוּ איש. בּכל פּינוֹת הרחוֹבוֹת עמדוּ שוֹטרים מזוּינים בּרוֹבים, אסוּר היה לכל אדם להיראוֹת בּפתח־הבּתים אוֹ ליד החלוֹנוֹת. אפשר לתאר את הבּהלה והפחד אשר נפל על היהוּדים.

השוֹדדים פּשטוּ קבוּצוֹת־קבוּצוֹת בּנוֹת עשׂרה – חמישה־עשׂר איש על כּל בּית והתחילוּ מחפּשׂים בּכל הפּינוֹת, בּכל העליוֹת וּבכל המרתפים. התוֹאנה היתה, כּי היהוּדים טמנוּ כּמוּת רבּה של צרכי־מזוֹן; אוּלם השוֹדדים לקחוּ כּל שבּא לידם: מלבּוּשים, כּלי־לבן ואפילוּ כּלי־מטבּח. לא כּל שכּן צרכי־מזוֹן. לקחוּ ושׂמוּ בּכליהם גם חצי קילוֹ קמח, מעט סוּכּר, חתיכת סבּוֹן קטנה שבּקטנוֹת. מוּבן, שהכּל היה תלוּי בּטיבם של עוֹרכי החיפּוּשׂים, זה היה בּריוֹן גדוֹל וזה – קטן ממנוּ. התיצבתי מאחוֹרי הוילאוֹת של חלוֹן בּיתנוּ, בּאוֹפן שלא נראוּ פּני, והתבּוֹננתי אל מעשׂי השוֹד. היהוּדים היוּ מוּכרחים בּעצמם להוֹציא מכּל הבּתים את מעט הצידה, שכּל אחד ואחד הכין “ליוֹם רע”, “לשעת־הדחק”. אחרי־כן עליתי אל העליה של בּיתנוּ והצצתי משם בּעד החרך אל הכּיכּר טריבּוּנאלסקי וראיתי אוֹטוֹמוֹבּילי־משׂא ויהוּדים הזוֹרקים לתוֹכם שׂקיקים וּצרוֹרוֹת קטנים – צרכי־מזוֹן וּשאר דברים, שהגרמנים עצמם בּוֹשוּ לקחתם. פּקידים אזרחיים, המשטרה והז’נדרמריה בּחרוּ בּכל מקוֹם ולקחוּ לעצמם דברים שוֹנים, שלא היה להם מגע עם צרכי־מזוֹן. נתבּרר, כּי כּמוּת צרכי־המזוֹן היתה בּכלל מוּעטה כּל־כּך, עד שהגרמנים עצמם אמרוּ, שלא כּדאי היה להם כּל העסק – הם ציפּוּ למצוֹא הרבּה יוֹתר.

כּך היה מראה “הזמנים הטוֹבים”, כּפי שקראוּ היהוּדים לעשׂרים וּשנים החדשים הראשוֹנים של המלחמה שקדמוּ לזמן של התנפּלוּת הגרמנים על הרוּסים. אכן, הטוֹב והרע הם מוּשׂגים יחסיים – הייתי אוֹמר בּשעה שהייתי רוֹאה אנשים עוֹמדים ליד גל האשפּה בּחצר המטבּח של בּית־הקהילה והיוּ מאוּשרים כּשמצאוּ שם נתח סלק רקוּב, שהמבשלוֹת זרקוּ החוּצה ולא רצוּ לשׂימוֹ בּדוּד, שמבשלים בּשביל האוּכלוֹסיה היהוּדית האוּמללה; ויתר הרעבים, שלא עלה בּידם למצוֹא מציאה זוֹ, התקנאוּ בּמזלם הטוֹב של הראשוֹנים ועינם היתה צרה בּהם.

 

פּרק עשׂירי: אחר ההתנפּלוּת על רוּסיה    🔗

א) התנפּלוּתם של השוֹדדים הגרמנים    🔗

בּ־22 בּיוּני, 1941, לפנוֹת בּוֹקר, התנפּלוּ גדוּדי צבא השוֹדדים הגרמנים בּכל כּוֹחם על רוּסיה.

גם פּשע חדש זה קדמה לוֹ תעמוּלה אנטישמית עצוּמה: הקפּיטאליזם והבּוֹלשאֶויזם הם היינוּ הך, וּשניהם נבראוּ על־ידי היהדוּת העוֹלמית, כּדי לכבּוֹש על־ידם את כּל העוֹלם, שעל־כּן לא הגרמנים אשמים בּמלחמה הזאת אלא היהוּדים, ולכן על היהוּדים לשׂאת את העווֹן, וּכעוֹנש על זה יש להשמידם מתחת השמים. למשמע הדברים האלה שהשמיעה התעמוּלה הזדוֹנית בּכל הדרכים אחזנוּ רעד. כּבר טעמנוּ את האכזריוּת שלהם ואנוּ מתארים בּדמיוֹננוּ מה צפוּי לנוּ מהם.

על פּסי מסילת־הבּרזל עוֹמדוֹת זה שבוּעוֹת רכּבוֹת עם פּקידים. כּפי שמספּרים בּחוּגי הגרמנים, הרי הם אלה המוּכנים מראש לשמש כּפקידי מסילת־הבּרזל בּאזוֹרים, העוֹמדים להיוֹת מיוּשבים על־ידי הגרמנים. יש כּבר קבוּצוֹת שלימוֹת של פּקידים בּשביל לבוֹב, בּיאליסטוֹק, קיוֹב ועוֹד. אנוּ חשבנוּ את זה כּדבר־הבאי. מה פּירוּש? כּיצד הם יוֹדעים מראש את המקוֹמוֹת שיש להוֹשיב שם את הפּקידים? בּינתים כּבר נסעוּ הפּלוּגוֹת האלה. מי יוֹדע? אפשר כּבר נכבּשוּ המקוֹמוֹת האלה. סוֹף סוֹף הוֹדיע המַטה הראשי, לאחר שתיקה מכוּונת, על הנצחוֹנוֹת הכּבּירים בּחזית המזרח וּפירסם מספּרים אַסטרוֹנוֹמיים של שבוּיים והרוּגים בּין הרוּסים ושל שלל מלחמה. אכן, נכזבה תקותנוּ. קיוינו כּי רוּסיה הגדוֹלה והאדירה, שהיה לה זמן של שנתים להכנוֹת, תהיה ראשוֹנה אשר תחלוֹק לגרמניה את מכּת־המות הראוּיה. והנה שוּב נצחוֹנוֹת לגרמנים, ולנוּ – מות ודאי. הסיכּוּי האחד של היהוּדים להשאר בּחיים הוּא רק קץ מהיר למלחמה. וכאן נראה, כּי המלחמה תמשך עוֹד ימים רבּים. צ’רצ’יל וּסטאלין אוֹמרים: להתאזר בּסבלנוּת. אך כּיצד יעצרוּ היהוּדים כּוֹח לשׂאת את הסבל זמן רב?

לבּנוּ מתמלא דאגה לגוֹרל אחינוּ היהוּדים שבּאזוֹרים שנכבּשוּ עתה על־ידי הגרמנים. מלבד התוֹשבים היהוּדים הקבוּעים, בּני המקוֹמוֹת ההם, עוֹד נוֹספו עליהם הרבּה יהוּדים, שנמלטוּ מכּאן למען הציל את חייהם מידי הרוֹצחים הגרמנים. ועתה הנה פּוֹרשׂים הגרמנים את רשתם לרוֹחב ולעוֹמק על־פּני כּל אירוֹפּה, והיהוּדים נסים ממקוֹם למקוֹם, ועוֹד מעט ולא יהיה להם מקוֹם לנוּס שמה. היהוּדים שקיבּלוּ קוֹדם ידיעוֹת מאת קרוֹביהם, שהרוּסים הגלוּ אוֹתם למרחקים, לסיבּיר וכדוֹמה, והם בּכוּ על גוֹרלם המר, שמחים עתה בּלבּם, כּי היהוּדים האלה לא יפּלוּ בּידי היטלר. בּגלוּתם פּדו את נפשם ממות.

ב) הרג רב בּיהוּדים בּאזוֹרי־הכּיבּוּש החדשים    🔗

ושוּב בּאוֹת רצוּפוֹת בשׂוֹרוֹת־איוֹב על שחיטוֹת נוֹראוֹת של יהוּדים בּכל המקוֹמוֹת החדשים שנכבּשוּ: כּל בּשׂוֹרה נוֹראה ואיוּמה מחברתה. בּכל הערים, שהגרמנים נכנסים שם, ניתנת לצבא ולאוּכלוֹסיה המקוֹמית “יד חפשית” למשך עשׂרים וארבּע שעוֹת לשלוֹט בּיהוּדים, בּנפשם וּברכוּשם. בּלבוֹב, בּטרנוֹפּוֹל, בּשניאטין, בּקוֹלוֹמיאה, בּזבּוֹרוֹב, פּשאֶמישל, זאלאֶשצ’יקי נרצחוּ בּדרך זוֹ רבבוֹת יהוּדים, אנשים ונשים וטף, בּאכזריוּת נוֹראה. נשים וּבחוּרוֹת נאנסוּ ואחרי־כן הוּשלכוּ בּעד החלוֹנוֹת החוּצה. הרכוּש היהוּדי היה הפקר והצבא עם האוּכלוֹסיה האזרחית גזלוּ וחמסוּ בּאין מפריע. הידיעוֹת בּאוֹת אלינוּ ממקוֹרוֹת שוֹנים.

ראשית, מפּי תוֹשבים נוֹצרים, השבים ממקוֹמוֹת הכּיבּוּש החדשים. מקצתם מספּרים את הדברים וּדמעוֹת בּעיניהם, ורטט עוֹבר בּעצמוֹת לשמַע הפּרטים על הטבח האיוֹם בּיהוּדים; וּמקצתם מספּרים בּשׂמחה לאיד ומאשימים את היהוּדים בּעווֹן קוֹמוּניזם, שעל־כּן בּאה עליהם הרעה הזאת. אחרי־כן בּאוֹת הידיעוֹת האלה גם מפּי הגרמנים עצמם, בּפירוּשים שוֹנים. מהם מספּרים את הדברים בּעֶברה וזעם, ודמם הטמא רוֹתח בּהם, והם מאיימים עלינוּ: חכּוּ, חכּוּ, כּכה יֵעשׂה גם לכם! נכַלה את היהוּדים ההם, ואחר יגיע גם תוֹרכם! וּמהם מצטערים, כּביכוֹל, על היהוּדים הנהרגים ונטבּחים בּהמוֹנים, אך הם מוֹסיפים כּי פּקוּדה היא ואין בּידם, לצערם, לעשׂוֹת כּלוּם! וגם הללוּ מבשׂרים לנוּ רעוֹת, כּי גם אנוּ, היוֹשבים כּאן, נסבּוֹל, משוּם ש“השאלה היהוּדית היא חמוּרה מאד”, כּי “היהוּדים הם האשמים בּמלחמה וּמוּכרחים לתת את הדין”. מוּבן מאליו, כּי הדברים נאמרים בּ“נוּסח” הידוּע: “אתם חפּים מפּשע; אתם יהוּדים ישרים והגוּנים, אבל תמיד לוֹקים החפּים מפּשע בעווֹן האשמים”.

בּינתים והנצחוֹנוֹת של הגרמנים הוֹלכים ורבּים, הוֹלכים וגדוֹלים, וכל מקוֹם שהם בּאים הם מביאים שם את השוֹד ואת הרצח, והקרבּנוֹת הראשוֹנים הם היהוּדים. יש הנמלטים וּבאים אלינוּ – ראשוֹנה בּא אלינוּ ד"ר גוֹלדפלאם, איש לוֹדז. (אשתוֹ, ממשפּחת ואסרמאן מלוֹדז, ישבה בּפּטרקוֹב בּבית אחוֹתה מרת בּראוּנאֶר). הוּא חוֹשש לספּר משהוּ, משוּם שהגאֶסטאפּוֹ יוֹדעת על חזירתוֹ והוּא מחוּיב בּכל יוֹם לבוֹא ולהתיצב לפניה. אבל בּסוֹדי־סוֹדוֹת, בּמסיבּת אנשים נאמנים, סיפּר לנוּ, כּי הצבא, יחד עם האוּכלוֹסיה הלא־יהוּדית, שוֹדדים ורוֹצחים ומאנסים את היהוּדים בּכל עיר ועיירה, שהם נכנסים לשם. הגרמנים מבקשים וּמוֹצאים להם שוּתפים למעשׂי השוֹד והרצח בּין האוּקראינים, הליטאים, הלאַטבים וכוּ'. וכל זה נעשׂה בּהסכּמתוֹ של השלטוֹן הצבאי, וּבכלל אין מי שיתערב למנוֹע את הדבר. “הפּעוּלה” – כּך מכנים הגרמנים את מעשׂה הפּוֹגרוֹם – מבוּצעת לפי דבריו בּתכנית וּבשיטה על־ידי פּוֹרעים מוּמחים וּמנוּסים, לפי דוּגמאוֹת מקוּבּלוֹת, בּכל מקוֹם שהם בּאים לשם. המספּר הבליט את העוּבדה, כּי אם בּמעשׂי הרצח משתתפים לא כּל הגרמנים בּגוּפם, הרי בּמעשׂי השוֹד לוֹקחים חלק כּל הגרמנים ללא יוֹצא מן הכּלל. והרי דבר זה ראינוּ בּעינינוּ, בּמקוֹמנוֹ; כּל גרמני, איש גאֶסטאַפּוֹ, ס.ס., ס.אַ., איש־צבא, כּל פּקיד אזרחי, אף כּל אשה שבּאה מגרמניה לביקוּר אצל קרוֹביה כּאן – הכּל, בּאין יוֹצא מן הכּלל, לבּם נתוּן לדבר אחד: להוֹציא מפּוֹלין בּשביל עצמם כּל מה שאפשר, כּל דבר שיש בּוֹ צוֹרך אוֹ שאין בּוֹ צוֹרך – לעוֹלם תקח, וכל המרבּה לקחת הרי זה משוּבּח. כּמוֹ מטוֹרפים הם מתרוֹצצים וּמריחים בּכל מקוֹם, שאפשר לגזוֹל שם. הרוֹשם הוּא כּי כּל המלחמה לא בּאה מידי הגרמנים אלא לשם בּיזה ושוֹד.

ג) ששה שבוּעוֹת עבוֹדת־חוֹבה    🔗

מיני העבוֹדה, שהטיל היטלר על היהוּדים, שמוֹת של יתרוֹ להם: עבוֹדת־שׂכיר; עבוֹדה בּהתנדבוּת; עבוֹדת־חוֹבה; עבוֹדת כּפיה, מלבד עבוֹדה סתם. ויהוּדים נחטפים לעבוֹדה בּלי סוֹף. כּעשׂרה חדשים השתמטתי מלכת לעבוֹדה אצל הגרמנים והשתדלתי שלא להיוֹת רשוּם בּמשׂרד העבוֹדה בּכּרטיסיה – שתי פּעמים שילמתי קנס על שאין לי תעוּדה מיוּחדת של יהוּדי, וּפעם אחת, בּהיסח הדעת, נעצרתי על־ידי הפּקיד הפּוֹלני של משׂרד־העבוֹדה ז’אֶלינסקי, ששאלני לכרטיס־העבוֹדה שלי, שלא היה בּידי, וסיפּח אוֹתי לחבוּרת היהוּדים, שעצר בּעיר בּשעת חיפּוּשׂ. על החבוּרה השגיחוּ שני שוֹטרים פּוֹלנים, שהוֹליכוּ אוֹתנוּ על־פּני כּל העיר כּשהם מגדילים את מספּרנוּ משעה לשעה. הירהרתי בּלבּי, כּי אם לא יעלה בּידי הפּעם להשתמט, צפוּיים לי גם עוֹנש רב גם פּגעים תדירים של משׂרד העבוֹדה. הוּבאנוּ עד כּכּר השוּק ואז קראוּ את השוֹטרים היהוּדים, שהוּטל עליהם לשמוֹר עלינוּ, ואוֹתוֹ ז’אֶלינסקי הוֹסיף ללכת וּלבקר את כּרטיסי־העבוֹדה שבּידי היהוּדים. מסביב לנוּ נקהלוּ המוֹן יהוּדים סקרנים, וּבהיוֹתם בּטוּחים בּכרטיסי־העבוֹדה שלהם שהיוּ כּסדרם, התבּוֹננוּ אלינוּ כּאל אנשים, שעכשיו יטעמוּ אף הם טעמה של צרה להיוֹת משוּעבּדים להתעללוּת של משׂרד־העבוֹדה. ראיתי, שיש שעת כּוֹשר לברוֹח ועלי להשתמש בּה. התבּוֹננתי יפה אל השוֹטרים הפּוֹלנים (בּיהוּדים הייתי בּטוּח) וכיונתי רגע שהסיחוּ עינם ממני, שׂיכּלתי ידי הימנית (עם הרצוּעה היהוּדית) לפנים, התחמקתי מן החבוּרה וּמיד נעלמתי. הצלחתי! אבל היה לי חשש, כּי ז’אֶלינסקי יכּיר אוֹתי בּרחוֹב ויזכּוֹר שכּבר תפסני פּעם אחת וּברחתי ממנוּ, ועל כּך אני צפוּי לעוֹנש גדוֹל. לפיכך גמרתי בּלבּי להרשם שוּב בּמשׂרד־הפּקוּדים של הקהילה וקיבּלתי משם תעוּדה יהוּדית. אחרי־כן התיצבתי לפני ועדה רפוּאית והוּכּרתי מוּכשר לעבוֹדה וקיבּלתי כּל הדרוּש לעמוֹד לפני משׂרד העבוֹדה. היה עלי לבוֹא, עם תעוּדוֹתי, לפני מנהל משׂרד־העבוֹדה רטאקה, שצריך היה להכריע, עם איזוֹ קבוּצה של יהוּדים אני נמנה, מפּני שכּל היהוּדים מבּני ארבע־עשׂרה עד ששים נחלקוּ קבוּצוֹת־קבוּצוֹת לפי מקצוֹעם וּמשלח־ידם (וּבעת ההיא היוּ יהוּדים בּעלי משלח־יד מסוּים חייבים ללכת לעבוֹדה רק בּזמן שהיה צוֹרך בּפּוֹעלים רבּים). בּכלל היה הכּל תלוּי בּמשׂרד העבוֹדה. היוּ יהוּדים, שעבדוּ תמיד, אפילוּ בּזמן ששילמוּ למשׂרד־העבוֹדה היהוּדי תשלוֹם הפּוֹטר אוֹתם מעבוֹדה, וּכנגדם היוּ יהוּדים אחרים, שבּזכוּת מוֹדע אוֹ פּרוֹטאֶקציה בּמשׂרד־העבוֹדה לא עבדוּ מימיהם.

ידעתי יפה, כּי אוֹתוֹ ראטקה, מנהל המשׂרד, הוֹגה מין כּבוֹד לחרשתנים היהוּדים מלוֹדז. החלטתי לנסוֹת מזלי. התדפּקתי בּאוֹמץ על הדלת של חדרוֹ, נכנסתי בּעוֹז ואמרתי בּקוֹל: “בּוֹקר טוֹב!”, והוֹשטתי לוֹ ידי, בּהגישי את תעוּדוֹתי. הוּא הסתכּל בּי, קרא את תעוּדוֹתי ושאל: “האתה הוּא קוּרץ מלוֹדז?” עניתי: “האם לא תכּירני?” הוּא רשם משהוּ בּכּרטיסיה ואמר לי: “בּסדר!” אמרתי לוֹ תוֹדה ויצאתי. וּזמן־מה הוּנח לי. אך הנה פּתאוֹם נקראתי למשׂרד־העבוֹדה ואמרוּ לי, כּי כּל יהוּדי מחוּיב לעבוֹד ששה שבוּעוֹת עבוֹדת־חוֹבה והם מיעצים לי לקבּל עבוֹדה זוֹ, בּהבטיחם לי, כּי ידאגוּ לכך, שיתנוּ לי עבוֹדה קלה. בּחלקי נפל להיוֹת עוֹבד בּגן־העיר, בּגן הבּוֹטאני. משאלת לבּי היתה, כּי כּל ימי חיי לא תהיה לי עבוֹדה קשה מזוֹ; וּברכּתי היתה לכל יהוּדי, כּי אם נגזר עליו לעבוֹד אצל הגרמנים, לא תכבּד עליו העבוֹדה כּמוֹ זוֹ שלי. שהעבוֹדה היתה בּלי תשלוּם שׂכר – זהוּ ענין לעצמוֹ. הגן הבּוֹטאני הזה היה משמש לבתי־הספר, ועבוֹדתי היתה: לטפּח את הצמחים והפּרחים השוֹנים. היה צוֹרך לעבוֹד תשע שעוֹת – משבע עד ארבּע, אבל הייתי בּא בּשמוֹנה ועוֹבד עד אחת, הוֹלך לסעוּדת־צהרים, אחרי־כן עוֹבד עד חמש, וּפעמים עד שבע אוֹ שמוֹנה בּערב, כּי העבוֹדה הזאת גרמה לי תענוּג ולא היה לי חשק כּלל לשוּב לתוֹך ארבּע האַמוֹת הצרוֹת בּגיטוֹ. ממוּל הגן עמד בּנין בּית־החוֹלים של קוּפּת־חוֹלים, ועתה היה שם בּית־מרפּא צבאי. חיילים גרמנים פּצוּעים מן החזית הרוּסית, חבוּשי יד אוֹ רגל אוֹ ראש, שכּבר יכלוּ לצאת וּלהלך, היוּ בּאים אל הגן ליהנוֹת מן האויר הצח. כּמה מהם התבּוֹננוּ אל עבוֹדתנוּ ונכנסוּ עמנוּ בּשׂיחה. הם סיפּרוּ, כּי המלחמה עם הבּוֹלשאֶויקים קשה מאד, מפּני שאי אפשר לעוֹלם לדעת, היכן אנוּ עוֹמדים – הנה פּרצנוּ לתוֹך קוי האוֹיב ואילוּ הוּא, האוֹיב, מוֹסיף להילחם בּנוּ מאחוֹרי גבּנוּ. זוֹ היא מלחמה מרה וחמוּרה, והבּוֹלשאֶויקים הם לוֹחמים קנאים. החיילים הגרמנים כּוּלם קראוּ את ה“שטירמר” והראוּ לנוּ ציוּרים וקאריקאטוּרוֹת של יהוּדים בּהבּיעם שׂנאה עזה ליהוּדים, שניטעה בּלבּם בּכוֹח השקרים והכּזבים ודברי תעמוּלה שפלה. הם עצמם סיפּרוּ על רצח המוֹנים של יהוּדים, וּמקצתם התפּארוּ, כּי בּעצם ידם ירוּ אוֹ דקרוּ יהוּדים רבּים. כּמוּבן, הצדיקוּ את מעשׂיהם על ידי כּך, שהיהוּדים, לפי דבריהם, היוּ יוֹרים דרך כּל החלוֹנוֹת בּחיילים הגרמנים אוֹ שוֹפכים עליהם מים רוֹתחים וּשאר נוֹזלים מסוּכּנים. לא התוַכּחתי עמהם, מפּני שידעתי, כּי אין תוֹעלת בּדברים. אבל עמי יחדיו עבדוּ עוֹד יהוּדים, וּבתוֹכם יהוּדי לוֹדזאי וּשמוֹ ווֹידוֹסלאבסקי, שהתחיל מבאר להם, כּי בּרוּסיה אי־אפשר בּכלל להבחין על־פּי קלסתר־הפּנים בּין יהוּדי לרוּסי, מפּני שהם דוֹמים מאד זה לזה, ועוֹד ועוֹד. אחד החיילים הגרמנים התרתח כּל כּך ואמר, כּי הוּא ראה בּעיניו יהוּדי בּעל פּיאוֹת, “ודאי רב”, שירה בּוֹ בּעצמוֹ. ועוֹד סיפּרוּ הללוּ, כּי אם הגרמנים מוֹצאים בּין השבוּיים הרוּסים כּמה יהוּדים, מיד יוֹרים בּהם. “זוֹ היא הפּקוּדה”. ואת כּל הדברים האלה סיפּרוּ בּאדישוּת, בּנחת, כּאילוּ המדוּבּר הוּא לא בּבני־אדם אלא בּזבוּבים אוֹ נמלים מטרידים, שאדם רוֹמסם בּרגליו. למשמע אלה הייתי מהרהר בּלבּי, לאן יגיע העוֹלם, אם מליוֹנים בּני־אדם מתחנכים כּך, שעל רצח אלפי אנשים, נשים וילדים, יסוּפּר בּשקט וּמתוֹך חיוּך של תענוּג ונחת. מן החיילים האלה ניבּאוּ גם לנוּ מיתה כּזאת, באמרם: חכּוּ נא! אך נכלה מלאכתנוּ בּבּוֹלשאֶויקים –

היוּ מקרים, שפּוֹעלים יהוּדים בּגן ספגוּ מכּוֹת מידי החיילים הפּצוּעים, והגנן היה צריך להתערב. בּדרך כּלל ניתן לוֹמר, כּי לוּלא “האוֹרחים הלא קרוּאים” האלה, שלא גרמוּ לנוּ קוֹרת־רוּח, היתה העבוֹדה נעימה, ולי – רבּת־ענין. היא נתנה גם אפשרוּת ליהנוֹת מאויר צח. – הלא היהוּדים הכּלוּאים יכלוּ רק לחלוֹם על אויר צח ולא לשאוֹף אוֹתוֹ. ושעל־כּן הצטערתי, כּכלוֹת ששת שבוּעוֹת עבוֹדתי.

ד) מאסרים פּוֹליטיים בּין יהוּדים    🔗

פּעוּלוֹת החשאי של ה“בּוֹנד” בּפּטרקוֹב נתגלוּ בּמקרה. בּבית־הנתיבוֹת נערכוּ מכּבר חיפּוּשׂים, כּדי ללכּוֹד את המסחר בּזהב ואבנים טוֹבוֹת וּשטרוֹת־ערך של חוּץ, שהתפּשט מאד בּזמן האחרוֹן. בּמסחר זה עסקוּ יהוּדים ונוֹצרים. הזהב והאבנים הטוֹבוֹת שבּידי הנוֹצרים היוּ בּהיתר, ואילוּ בּידי היהוּדים היוּ בּאיסוּר. היוּ סוֹחרים נוֹצרים, שגם פּירסמוּ מוֹדעוֹת בּעתוֹנים, כּי הם קוֹנים זהב. אבל שטרי־ערך של חוּץ היוּ אסוּרים גם לנוֹצרים. מוֹבילי ה“סחוֹרה” הזאת בּרכּבת היוּ כּמעט רק נוֹצרים, וּמעט מאד גם “מתנצרוֹת” (נשים יהוּדיוֹת, בּעלוֹת תעוּדוֹת נוֹצריוֹת, שלפי מראה פּניהן אי אפשר היה להכּיר שבּנוֹת־ישׂראל הן. ידעתי אשה יהוּדיה מתחפּשׂת ל“גרמניה מקוֹמית”, שנאסרה בּעווֹן הברחת כּסף מלוֹדז ודינה יצא למאסר שבעה חדשים, רצתה עווֹנה בּמאסר ויצאה לחפשי – והכּל בתוֹר גרמניה מקוֹמית). והנה בּשעת חיפּוּש כּזה בּבית־הנתיבוֹת בּפּטרקוֹב, כּשהוּקף כּל הבּית וכל האנשים על מטעניהם הוּצאוּ מקרוֹנוֹת הרכּבוֹת, וכל אחד וּמטענוֹ נבדקוּ בּדיקה חמוּרה, נמצאה מזוָדה עם כּתבים חשאיים בּיהוּדית. נעצרה אשה נוֹצרית, שעמדה ליד המזוָדה. הנוֹצריה טענה, כּי אין לה כּל שייכוּת למזוָדה. מיד בּאה אשה נוֹצרית אחרת, שאמרה כּי היא ישבה בּחבוּרה עם אשה שהיא בּעלת המזוָדה. היא הלכה עם שוֹטר בּין הנשים הנוֹסעוֹת והכּירה את האשה שהוֹבילה את המזוָדה. עצרוּה וּבדקוּה וּמצאוּ אצלה כּתוֹבוֹת לאיש וּשמוֹ פרוֹינד, מנהיג של ה“בּוּנד” וחבר הנשׂיאוּת של מוֹעצת הזקנים, וּלאיש אחר וּשמוֹ קוֹשאֶרוֹבסקי מטוֹמאשוֹב, אף הוּא עסקן בּוּנדאי ידוּע וּמי שהיה נבחר בּמוֹעצה העירוֹנית של טוֹמאשוֹב. והכּתבים היוּ של הוֹצאת ה“בּוּנד”. הדבר לא נשאר סוֹד כּמוּס, כּי הגאֶסטאפּוֹ אוֹ המשטרה הגרמנית והפּוֹלנית לא נהגוּ סוֹדוֹת, וּמיד נוֹדע הדבר וּפרוֹינד וקוֹשאֶרוֹבסקי התחבּאוּ. בּשל הענין הזה היתה צפוּיה סכּנה ליהוּדים, בּיחוּד בּפּטרקוֹב וּבטוֹמאשוֹב. הכּל חיכּוּ למאסרים, ואנשים רבּים, זהירים לא היוּ לנים בּבתיהם. חיפּשׂוּ את פרוֹינד ולא מצאוּהוּ. שׂמוּ בּמאסר את אשתוֹ ועינוּ אוֹתה בּיסוּרים קשים, אך היא עמדה בּנסיוֹן ולא בּגדה בּאישה. אף בּלילה נערכוּ חיפּוּשׂים. נאסרוּ חברי ה“בּוּנד” סטאשאֶבסקי, וייסהוֹף, אַדלאֶר ואחרים, גם חברי “פּוֹעלי־ציוֹן”, חבר אחד של “פּוֹעלי אמוּני ישׂראל” ואחרים. מלבד אלה בּיקשה הגאֶסטאפּוֹ רבּים אחרים, אך לא נמצאוּ. בּבּוֹקר לוּקח למאסר גם הנשׂיא טאננבּארג. בּתשע הוֹליכוּ אוֹתוֹ על־פּני הגיטוֹ אל בּית הקהילה. הוּא הלך בּקוֹמה זקוּפה וּבוֹטח בּעצמוֹ, בּדרך היה פּוֹנה אל יהוּדים עוֹברים ושבים וּמַזהירם: “יהוּדים, מוּטב שתשבוּ בּבתיכם ואַל תשוֹטטוּ בּרחוֹב” (אלה היוּ דבריו האחרוֹנים אל יהוּדי פּטרקוֹב). נערך חיפּוּשׂ בּכל הבּנין של בּית־הקהילה, אך לא נמצא דבר. הן חיכּוּ לחיפּוּשׂ זה!.. הנשׂיא טאננבּאֶרג נשאר כּלוּא בּמאסר. חיפּשׂוּ מאד את חברי ה“בּוּנד” סאמסוֹנוֹביץ, בּרלינר וקימלמאן. בּרלינר בּא והסגיר את עצמוֹ. הוּא הקדים והוֹדיע, כּי הוּא איש חוֹלה וחלש ואין בּכוֹחוֹ להתחבּא וּלהיטלטל ממקוֹם למקוֹם. קימלמאן אף הוּא רצה לעשׂוֹת כּן וּכּבר היה בּבּנין של בּית־הקהילה ושם אמרתי לוֹ דעתי, שאדם אינוֹ צריך להסגיר עצמוֹ לידיהם. כּך יעצוּ לוֹ גם אחרים, והוּא הלך וּברח יחד עם אשתוֹ. אשתוֹ של סאמסוֹנוֹביץ עם ילדה ישבוּ בּקייטנה בּפּז’יגלוֹב בּשעה שאנשי הגאֶסטאפּוֹ בּאוּ לאסרה, אוּלם כּשקרבוּ אל החוילה, רץ וּבא לקראתם כּלבלב, “כּלבּוּס”, שהיה רכוּשם של בּעלי־הבּית. הכּלבלב מצא חן בּעיני אנשי הגאֶסטאפּוֹ והתחילוּ רוֹדפים אחריו וּמשתעשעים בּוֹ, בּינתים הציצה הגברת סאמסוֹנוֹביץ בּעד החלוֹן וראתה את אנשי הגאֶסטאפּוֹ והבינה כּי הם בּאוּ לאסרה, השתמשה בּזה שהיוּ טרוּדים בּענין הכּלבלב, לקחה את הילד והלכה דרך היער. המעשׂה בּכּלבלב הציל אז את האשה ממות (ואוּלי גם את בּעלה, כּי אנשי הגאֶסטאפּוֹ ודאי שהיוּ מענים אוֹתה שתגלה את מחבוֹאוֹ, וסאמסוֹנוֹביץ היה ודאי מסגיר את עצמוֹ, כּדי להציל את האשה עם הילד). היא נפגשה עם בּעלה ויחדיו בּרחוּ.

המשטרה עם הגאֶסטאפּוֹ טרחוּ ויגעוּ לתפּוֹס את המבוּקשים על ידה. וּכשלא מצאוּם לקחוּ את כּל כּלי־בּיתם. אנשי הגאֶסטאפּוֹ התחילוּ משדלים בּדברים את נשי הנאסרים, כּי אם יסגירוּ את פרוֹינד, יוֹציאוּ לחפּשי את כּל שאר הנאסרים. זוֹ היתה רק תחבּוּלת־ערמה והיא הצליחה בּידם. אשה אחת גילתה את מקוֹם מחבוֹאוֹ של פרוֹינד, בּככּר הטריבּוּנאל, בּביתוֹ של גוֹלדבּרג. כּשנכנסוּ לשם אנשי הגאֶסטאפּוֹ, היה פרוֹינד שוֹכב ישן כּשהוּא מלוּבּש. הוּא הקיץ בּשמעוֹ את דפיקת הגאֶסטאפּוֹ, פּתח את החלוֹן ואמר לקפּוֹץ החוּצה, אך אוֹתה שעה נכנסוּ האנשים וּתפסוּהוּ בּגבּוֹ. הכּוּהוּ בּאכזריוּת רבּה ועינוּהוּ עינוּיים סאדיסטיים, כּגוֹן שמשכוּ אוֹתוֹ בּאבר־המין וגררוּ אוֹתוֹ מחדר לחדר, שיגלה את שמוֹת חבריו בּוארשה, ששלחוּ לוֹ את הכּתבים האסוּרים, אבל הוּא היה חבר ותיק ונשאר נאמן למפלגתוֹ. נערכוּ חקירוֹת וּדרישוֹת והעמדוֹת פּנים־אל־פּנים. ארבּעה חברים הוּצאוּ סוֹף־סוֹף לחפשי והשאר ישבוּ כּלוּאים. את מרת פרוֹינד הגלוּ למחנה־הריכּוּז ראואֶנבּריקן שליד שוארצואלד. חיבּלוּ תחבּוּלוֹת שוֹנוֹת לפדוֹת את הנוֹתרים. היוּ סיכּוּיים, שכּמה מהם יחָלצוּ, אבל בּסוֹפוֹ של דבר לא הצליחוּ. כּל הזמן עמדוּ בּמגע עם האסירים על־ידי מכתבים. לפי החוֹק, מוּתר היה פּעם בּשבוּע להכניס כּכּר לחם אחת לאיש, בּכל זאת היוּ מספּקים להם בּדרכים שוֹנוֹת די מזוֹן. בּשביל הנשׂיא טאננבּאֶרג, בּתוֹר יוֹצא מן הכּלל, ניתן רשיוֹן להכניס מאכלי בּית והיוּ מביאים לוֹ מנוֹת כּאלה, עד שרבּים היוּ נהנים מסעוּדתוֹ. היוּ מביאים לוֹ תרנגוֹלוֹת, נקניקים, גבינה וכדוֹמה. לאחר זמן־מה הגלוּ פּתאוֹם את כּוּלם לאוֹשויאֶנצים, וכעבוֹר ימים מוּעטים התחילוּ מתקבּלוֹת טלגרמוֹת, כּי האנשים מתוּ.

את יוֹם השילוּח לא אשכּח כּל ימי חיי. עם ערב כּבר ידעוּ, כּי מחר משלחים אוֹתם יחד עם עוֹד יהוּדים ונוֹצרים אחרים, שהיוּ בּעת ההיא כּלוּאים בּמאסר. עוֹד היה חוֹשך בּשעה שכּל רחוֹב פּילסוּדסקי (עתה רחוֹב אוֹסטלאַנד) היה מלא אנשים. רבּים אִיווּ להם חלוֹנוֹת, שבּעדם אפשר לראוֹתם מוּבלים. בּראש השילוּח עמד איש הגאֶסטאפּוֹ הצמא לדם פּוּצאלוֹ, שהיה עד המאסר בּיחסים ידידוּתיים וּמדבּר בּלשוֹן “אתה” עם הנשׂיא טאננבּאֶרג, ועכשיו כּשנכנס הנשׂיא לתוֹך האוֹטוֹ והרים בּשעת מעשׂה את כּוֹבעוֹ לשאילת־שלוֹם מוּל האנשים שבּאוּ בּפּעם האחרוֹנה לראוֹת את הנידוֹנים, דחף התליין פּוּצאלוֹ בּחימה את “ידידוֹ” לתוֹך האוֹטוֹ. נשמעוּ בּכיוֹת ויללוֹת, אנשי הגאֶסטאפּוֹ ירוּ מעל ראשי האנשים, וכך זז המסע ממקוֹמוֹ. אחד ממיוּדעי, שישב גם הוּא בּמאסר ואחרי־כן נחלץ, סח לי, כּי שבוּעוֹת אחדים היה כּלוּא עם פרוֹינד, אחרי־כן עם טאננבּאֶרג, בּתא אחד. פרוֹינד ידע, כּי גוֹרלוֹ נחרץ להישלח, אוּלם קיוָה, כּי יתחשבוּ בּהם בּתוֹרת אסירים פּוֹליטיים. הוּא כּבר היה “בּעל־נסיוֹן” וידע את כּל ההלכוֹת והמנהגים. הוּא לימד את ידידי דיני החיים בּמאסר, כּיצד הוֹלכים, כּיצד יוֹשבים, כּיצד שוֹכבים. הוּא בּיקש את מיוּדעי, שהיוּ לוֹ סיכּוּיים לצאת לחפשי, כּי ישקוֹד על כּך, שישלחוּ כּסף לאשתוֹ. גם בּיקש שישתדל, כּי יספּקוּ בּשבילם, בּשביל האסירים, מזוֹן בּכל מחיר, מפּני שקיוָה להשאר בּמאסר עד אחרי המלחמה ואמר, כּי “יש לקבּל אוֹכל לשׂוֹבע, כּדי לעצוֹר כּוֹח”. כּך לא ידעוּ אנשים בּעלי בּגרוּת פּוֹליטית, עסקנים מוּמחים, את טיבם של המרצחים הגרמנים, עד שהאמינוּ, כּי ישארוּ בּחיים עד אחרי המלחמה, בּהיוֹתם בּמאסר תחת ידיהם. לעוּמת זאת היה הנשׂיא טאננבּאֶרג בּטוּח, כּי אוֹתוֹ יוֹציאוּ לחפשי. הוּא שמר על עצמוֹ ועמד קוֹממיוּת. בּאוֹתוֹ ערב, כּשהוֹדיעוּ אוֹתוֹ, כּי מחר משלחים את כּוּלם, שאל מאוּכזב: הגם אוֹתי?

לימים נתפּסוּ עוֹד אחדים וקוֹשאֶרוֹבסקי מטוֹמאשוֹב עמהם והוּבאוּ לבית־הסוֹהר בּפּטרקוֹב. השתדלוּ לחלצם, אך לא עלה הדבר, וגוֹרלם היה כּגוֹרל כּל חבריהם. מענין הדבר, כּי ימים רבּים רצוּפים, היוּ בּאים אנשים שוֹנים אחד־אחד, גרמנים וגרמנים מקוֹמיים, אל המשפּחוֹת של האסירים, שטלגרמוֹת רשמיוֹת הוֹדיעו על מוֹתם, והביאוּ מהם דרישוֹת־שלוֹם וּמסרוּ סימנים לנשים מאת בּעליהן. הם סיפּרוּ, כּי האנשים האלה חיים ועוֹבדים בּגרמניה, אלא שהם מוּכרחים להיוֹת מרוּחקים ולא לבוֹא בּמגע עם אנשים. לפי דבריהם של המספּרים, יוֹדעים הבּעלים, שהוֹדיעוּ רשמית את נשוֹתיהן, כּי הם מתוּ, אך כּל זה נעשׂה כּדי להטיל טאֶרוֹר על האוֹכלוֹסים, ואחרי המלחמה יתבּרר, כּי האנשים חיים וקיימים. הנשים האוּמללוֹת האמינוּ, וטוֹב היה להן בּאמוּנתן זוֹ. כּמה מהן הסירוּ את צעיף אלמנוּתן. התענינתי מאד בּדבר זה, וסבוּר הייתי כּי אין כּאן אלא מעשׂה־רמאוּת. אבל המעניין בּיוֹתר שבּדבר, כּי האנשים האלה לא בּיקשוּ כּסף, כּנהוּג בּמקרים כּאלה, אף מסרוּ סימנים פּרטיים שרק הנשים ידעוּ עליהם מפּי בּעליהן. כּדבר הזה נשנה עם האסירים אחרי־כן, אשר עליהם עוֹד אכתוֹב. אכן, חידה היא לי וּתהי לחידה.

ה) עיר עיר וגוֹרלה    🔗

עלה בּידי לקבּל תעוּדת־מסע ועברתי בּערים ועיירוֹת אחדוֹת וראיתי, כּיצד אחינוּ בּני־ישׂראל חיים וּמתפּרנסים. המצב הקשה של היהוּדים בּכל מקוֹם טילטל אוֹתם לקנים שוֹנים, קטנים וּזעירים, שבּשנים כּתיקוּנן, בּימי שלוֹם, לא נתרבּתה בּהם האוּכלוֹסיה היהוּדית, אלא, להיפך, הלכה והתמעטה. בּעיירוֹת הקטנוֹת היוּ חיי היהוּדים, על־פּי־רוֹב, מרים וקשים. אין פּרנסה, אין אפשרוּת “לעשׂוֹת את הבּנים לאנשים”, ועל־כּן נהרוּ אז, בּימי השלוֹם, בּני הדוֹר ההוֹלך וגדל אל הערים הגדוֹלוֹת, אל הכּרך. אוּלם עתה חדל היהוּדי להרבּוֹת מחשבוֹת על פּרנסה וגם על חינוּך הבּנים, והמחשבה האחת שמילאה את נפשוֹ היתה: למצוֹא מקוֹם שינוּח לוֹ מעט ושפּרוּסת־הלחם תהיה שם קצת בּזוֹל יוֹתר, כּדי שהפּרוּטה שמקבּלים בּמחיר “הכּסוּת שעל גוּף האדם” תספּיק לזמן יוֹתר מעט – נתנוּ עינם בּעיירוֹת הקטנוֹת. מלבד זאת כּמעט שאין בּעיירוֹת הקטנוֹת גרמנים, ואלה היחידים שישנם שם אפשר להתקרב אליהם ולעשׂוֹת עסקים עמהם. המנגנוֹן של השלטוֹן הגרמני, על־ידי התרבּוּת ארצוֹת הכּיבּוּש, התמתח כּל־כּך, עד שלא היתה אפשרוּת להוֹשיב בּכל מקוֹם מספּר מספּיק של גרמנים להשגיח על הכּל. יש מקוֹמוֹת, אשר ז’אנדארם אחד אוֹ שנים, על־פּי־רוֹב הדיוֹטוֹת וטיפּשים, היוּ השליטים על שטח של עיירוֹת אחדוֹת אוֹ כּפרים. ואף זאת, היוּ עיירוֹת אחדוֹת בּ“גנרל גובאֶרנאֶמאן”, שבּהן חיוּ היהוּדים “בּנחת” ולא בּצער. מוּבן מאליו, כּי מיד בּאוּ לגוּר שם הרבּה יהוּדים זרים מבּני הכּרכּים, שראוּ את עצמם כּחכמים וּכמשׂכּילים והתאמצוּ לתפּוֹשׂ בּידם את השלטוֹן, מפּני שבּעיירוֹת היוּ מוֹעצוֹת הזקנים עם משׂרדיהן מנהלים “מלוּכה יהוּדית”. כּל מה שאי־אפשר היה לתקן בּכּרכּים היוּ היהוּדים מתקנים בּעיירוֹת הקטנוֹת: פּה היוּ שוֹחטים בּהמוֹת כּדת וּכדין ואת הבּשׂר מסַפּקים לערים הגדוֹלוֹת. הז’אנדארמים היוּ שוּתפים לעסקים, עמדוּ בּשעת השחיטה, עזרוּ בּמשלוֹח הבּשר לכל מקוֹם הדרוּש. והוּא הדין בּקמח, עוֹרוֹת וּשאר סחוֹרוֹת.

הנה כּי־כן היה מצבם של היהוּדים: בּאוֹתם המקוֹמוֹת בּמזרח, שהיוּ שם הכּוֹחוֹת העיקריים של הגרמנים הסאדיסטים נערכוּ הריגוֹת בּהמוֹנים בּין האוּכלוֹסיה היהוּדית, והידיעוֹת שהיינוּ מקבּלים משם היוּ נוֹראוֹת יוֹתר מיוֹם ליוֹם – ואילוּ בּכמה ערים קטנוֹת היוּ חיי היהוּדים לא רעים כּלל וּכלל. מכּאן התגבּרוּת הנדידה לערי־השׂדה. אמנם, לפי הפּקוּדה אסוּר ליהוּדים לשנוֹת מקוֹם־מוֹשבם, אבל היהוּדים מוֹצאים עצה ותחבּוּלה. ראש־העיר, שהוּא כּאן המוֹשל, מוֹציא תעוּדת־זהוּת עם כּרטיס־הרשמה מתאריך שקדם למתן הפּקוּדה – והכּל כּשר וישר. בּערים אין מתירים ליהוּדים לעשׂוֹת סוּכּריוֹת (הסוּכּר מעוּקל על־ידי הממשלה), אבל בּערי־השׂדה מקבּלים רשיוֹן מראש־העיר לעשׂוֹת סוּכּריוֹת. אסוּר בּכלל לאדם שיהיה בּרשוּתוֹ סוּכּר יוֹתר מכּפי מנת הכּרטיס, ויהוּדים מקבּלים בּסך־הכּל מאה גראם סוּכּר לאיש לחוֹדש. ואם תשאל, כּיצד אפשר בּכמוּת זוֹ של סוּכּר לעסוֹק בּתעשׂיה של סוּכּריוֹת, הדוֹרשת, לפחוֹת, מאה קילוֹגראם סוּכּר ליוֹם, עליך לדעת, כּי בּערי־השׂדה מוֹצאים יהוּדים עצה גם לגזירה זוֹ. הכּפריים מקבּלים מאת הגרמנים קילוֹגראם סוּכּר בּמחיר שבע־עשׂרה בּיצים. קוֹנים יהוּדים עשׂרוֹת אחדוֹת של תרנגוֹלוֹת, וּמזמן לזמן מספּקים כּמה מאוֹת בּיצים וּמקבּלים בּמחירן כּמוּת מסוּימת של סוּכּר. בּמקרה של פּיקוּח יש לוֹ לבעל־התעשׂיה להראוֹת, שקיבּל את הסוּכּר רשמית מאת הממשלה בּמחיר הבּיצים, ואילוּ העבוֹדה נעשׂית בּסוּכּר שנקנה בּשוּק השחוֹר. כּך חיוּ היהוּדים והתפּרנסוּ בּערים הקטנוֹת וכך חיוּ גם בּעיירה הקטנה קאמינסק, וכמה מהם מצאוּ פּרנסתם בּרוַח. אבל הכּד הוֹלך אל המבּוּע ימים רבּים עד שנשבּרת האוֹזן. תחילה נגלה ענין השחיטה, אחרי־כן תרמית תעוּדוֹת־הזהוּת של ראש־העיר, וּלבסוֹף נפגעה גם תעשׂית הסוּכּריוֹת. נערכוּ מאסרים. נאסרוּ הקצבים, השוֹחטים, כּל מוֹעצת הזקנים והנשׂיא בּראשם. אבל גם כּאן ענה הכּסף את הכּל. את כּוּלם הוֹציאוּ ממאסרם בּעד כּוֹפר כּסף, ורק שני שוֹחטים הוּגלוּ לאוֹשויאֶנצים.

בּהיוֹתי בּקאמינסק, התבּוֹננתי וראיתי בּר־נש חשוּד. מיד נוֹדע לי, כּי יהוּדי הוּא העוֹבד בּשירוּת הגאֶסטאפּוֹ. ראיתיו משוֹטט אנה ואנה וּמסתכּל בּי. פּתאוֹם עמד ושאל: “האין אתה הקבּלן קוּרץ מתל־אביב?” הבּטתי אליו בּתמהוֹן. כּעבור חצי שעה ניגש אלי וּביקשני, אוּלי יוּכל לדבּר עמי משהוּ. הסכּמתי, אך הוּא הסבּיר לי, כּי אי־אפשר לוֹ לספּר עמי בּרבּים והוּא מזמין אוֹתי “לכּוֹס בּירה”. אין לי לפחד, אדרבּה, הוּא זקוּק לסליחתי. נכנסנוּ לבית־מרזח נוֹצרי, והוּא דרש שיתנוּ לוֹ שני בּקבּוּקי בּירה, אחרי־כן פּתח ואמר:

– שמי שלמה צינצינאטוּס, ואני עוֹבד אצל הגאֶסטאפּוֹ. בּי האשם, כּי כּמה יהוּדים קיפּחוּ חייהם, אך רוֹאה אני חוֹבה לעצמי להתוַדוֹת לפניך. עבדתי אצלך בּתל־אביב. מנהל־העבוֹדה שלי היה יהוֹשוּע קאלקה, הוּא עם קבוּצתוֹ עבדוּ אצלך בּבנינוֹ של אמריקאי וּשמוֹ רוֹזנבּליט, שבּיתוֹ בּנית. לתל־אביב בּאתי בּתוֹר איש־אספּוֹרט, בּנסעי לתל־אביב בּאוֹפנַים. הייתי שׂחקן מעוּלה בּכדוּר־רגל, אבל לא התקיימתי זמן רב בּארץ־ישׂראל ועל זה אני מצטער מאד. לרוֹע מזלי, בּאוּ ימי משבּר בּארץ וחזרתי לפּוֹלין. בּינתים נשׂאתי אשה ונוֹלדוּ לי בּנים. עברוּ עלי זמנים שוֹנים. עתה, בּימי המלחמה, אני יוֹשב בּקאמינסק (הוּא הראה לי על הרצוּעה בּזרוֹעוֹ עם הכּתוֹבת “מוֹעצה יהוּדית”), הייתי חבר בּמוֹעצה היהוּדית. העיירה עסקה בּמסחר ויהוּדים מצאוּ פּרנסה, אף אני השׂתכּרתי למחיתי שלא בּצער. המסחר בּבשׂר נתגלה לשלטוֹן וכל העוֹסקים בּוֹ נאסרוּ, וּבתוֹכם גם אני. הגרמנים רצוּ לטשטש את הענין, מפּני שהם עצמם היוּ מעוֹרבים בּמסחר זה, אך היה להם צוֹרך בּ“שׂעיר לעזאזל” והטילוּ עלי את כּל האשמה, בּשעה שאני דוקא הייתי אשם פּחוֹת מכּל אדם, וּכבר דנוּ אוֹתי לשלחני לאוֹשויאֶנצים, ואת שאר היהוּדים מן המוֹעצה הוֹציאוּ לחפשי, כּמוּבן, על־ידי שוֹחד. הרי ידוּע לך, כּי כּל הגרמנים לוֹקחים שוֹחד. ישבתי והירהרתי: מה פּשעי וּמה חטאתי, כּי אהיה קרבּן לכל העדה? יש לי אשה וילדים, שבּלעדי ישארוּ בּלי פּרוּטה למחיתם. התיצבתי לפני ראש־הגאֶסטאפּוֹ וּמסרתי לוֹ הכּל. ושוּב עלה הדבר בּכסף, וסוֹפוֹ של דבר היה, כּי אוֹתי הוֹציאוּ לחפשי וּלאוֹשויאֶנצים נשלחוּ שני השוֹחטים, שכּבר אינם בּחיים. וּמאָז אני נתוּן בּידיהם. אני מחוּיב להביא להם קרבּנוֹת! אבל גם עזרה אני מביא ליהוּדים. יהוּדים רבּים הצלתי ממות. בּזמן המאסר השני של הקהילה בּקאמינסק עשׂיתי הרבּה לטוֹבתם. כּמעט כּוּלם יצאוּ לחפשי ואני עמל ויגע, שיוֹציאוּ גם את השאר. אבל מוּכרחים להיוֹת גם קרבּנוֹת. אי־אפשר בּלעדיהם. כּך מנהגוֹ של עוֹלם: נוֹתנים ולוֹקחים. מביאים אחד לקבוּרה וּמצילים על־ידוֹ הרבּה יהוּדים אחרים. אבל מר קוּרץ! – קרא איש־שׂיחי – אין הבדל בּדבר! לא אתה ולא אני ולא יהוּדים אחרים – איש לא ישאר בּחיים. לא מלבּי אני בּוֹדה זאת. אני בּא בּין הגרמנים והם אוֹמרים בּפירוּש, כּי גזירה על כּל היהוּדים להשָמד.

הוּא דיבּר כּל זה בּהתלהבוּת רבּה, ואני שתקתי וראיתי בּפניו, כּי האיש הזה אשם בּאיזה דבר, שאינוֹ נוֹתן לוֹ מנוּחה. הוּא נפרד מעלי ואמר:

– כּאשר ראיתי את פּניך וּבזכרוֹני עלוּ הימים שישבתי שם בארץ־ישׂראל והתבּוֹננתי מה עלה לי כּאן, הרגשתי בּלבּי הכרח להתוַדוֹת לפניך. לא מרצוֹני אני עוֹשׂה מה שאני עוֹשׂה עתה. כּל מי שנוֹפל פּעם בּידיהם, אין לוֹ תקוָה שיֵצא חי. יוֹדע אני, כּי הם עצמם ממיתים בּיריה אחרי־כן אנשים כּמוֹני, משוּם שאנוּ יוֹדעים מעשׂי השוֹד והחמס שלהם, ודבר זה לא נוֹח להם, וּבאחד הימים הם מכלים אוֹתנוּ, כּדי למחוֹת את עקבוֹת פּשעיהם. אבל מה יש לי לעשׂוֹת? נחמתי האחת היא: עלה בּידי להציל יהוּדים רבּים ממות.

לאוֹתה העיירה קאמינסק בּאוּ פּעם אנשי־גאֶסטאפּוֹ פּוּצאלוֹ וטאלאֶרמאן לאסוֹר יהוּדי וּכבר הכניסוּ אוֹתוֹ לאוֹטוֹ. פּתאוֹם אמר פּוּצאלוֹ: “למה לנוּ להטריד מוֹחנוּ בּיהוּדי זה?” ציווּ עליו שיצא מן האוֹטוֹ, ירוּ בּוֹ בּמקוֹם ונסעוּ להם. וּפעם נפלה קטטה בּין שני יהוּדים. עבר על פּניהם ז’אנדארם והרג את שניהם בּיריה תחת לאסרם. וכאמוּר, זוֹ היתה עיירה שהיהוּדים חיוּ בּה בּנחת.

והנה אני שוּב בּעיר ראדוֹמסק. אי־אפשר להכּיר את מראיה. כּל הבּתים מסוּידים וּמחוּדשים. המרצפת והמדרכוֹת התחדשוּ. בּצדי המדרכוֹת גני־פּרחים. כּל הבּתים ההרוּסים והשׂרוּפים בּשוּק וּבסימטאוֹת נעלמוּ ואינם וּבמקוֹמם עוֹמד נטוּע גן נאה. הצד האחד של השוּק שנשאר, ששם עמדוּ בּית־העיריה ועוֹד בּתים יהוּדיים אחדים, תוּקן וסוּדר לפי צוּרה אחת של חזית. אין להכּיר מה היה על הבּתים הישנים והרעוּעים. אבל כּל זה הוּשׂג בּעבוֹדת־חינם של יהוּדים, בּחוֹמר וּבהוֹן של יהוּדים. כּך בּנוּ הגרמנים בּראדוֹמסק “בּית־עם גרמני” וּ“בית־ילדים גרמני” בּאוֹנם וּבהוֹנם של יהוּדים.

היחסים של הגרמנים אל היהוּדים פּה היוּ בּזמן האחרוֹן נוֹחים יוֹתר משהיוּ קוֹדם, בּזכוּתם של נשׂיא־הקהילה גוּטשטאדט וגיסוֹ שפּירא, ועוֹד מחברי מוֹעצת היהוּדים, שידעוּ את תפקידם והבינוּ להתהלך עם הגרמנים. על־ידי הנשׂיא נוֹצרוּ שני בּתי־מלאכה לנגרוּת, האחד ליד הקהילה והאחר פּרטי, ששם עבדוּ מאוֹת אחדוֹת של פּוֹעלים יהוּדים וּמצאוּ פּרנסתם – הישׂג גדוֹל בּמצבם של היהוּדים בּעת ההיא. וּבכלל, הקהילה של ראדוֹמסק היתה למוֹפת לערים אחרוֹת. בּבנין נהדר, שנבנה בּמיוּחד עוֹד לפני המלחמה כּבית הקהילה, נמצאוּ המחלקוֹת האלה: שירוּת הסידוּרים, שבּוֹ עסקוּ עשׂרים איש וּבראשם מפקד שידע יפה את תעוּדתוֹ; בּית־תמחוּי, שהיה מסוּדר למוֹפת; מחסן של צרכי־מזוֹן; וּבקוֹמה השניה: לשכּת הנשׂיאוּת, הנהלת־הפּנקסים והקוּפּה, המחלקה הרפוּאית והסאניטארית, מחלקת הדוֹאר והטלפוֹן, מחלקה לעזרה עצמית סוֹציאלית והמשׂרד לעבוֹדה. שאלת העבוֹדה היהוּדית אף היא היתה מסוּדרת יפה: כּמעט שלא היוּ חוֹטפים אנשים לעבוֹדה. היוּ מחנוֹת עוֹבדים לשם עבוֹדת שיפּוּר הסביבה. הקהילה עשׂתה הרבּה לטוֹבת העוֹבדים היהוּדים. ערכה בּשבילם מטבּח מסוּדר יפה, שבּסעוּדתם נתנוּ להם בּשׂר וּמאכלים טוֹבים, עד שהעוֹבדים הנוֹצרים שהיוּ שם דרשוּ, כּי יסגרוּ את מטבּחם ויתנוּ להם לאכוֹל בּמטבּח של היהוּדים. בּמקוֹם העבוֹדה היתה מחלקה סאניטארית עם אחוֹת מפקחת. ערך רב היה לעוּבדה, כּי בּראדוֹמסק לא היתה לה למשטרה הפּוֹלנית זכוּת התערבוּת בּעניני היהוּדים בּגיטוֹ, בּעוֹד שדבר זה גרם צרוֹת צרוּרוֹת ליהוּדי ערים אחרוֹת.

בּראדוֹמסק, שבּיקרתי בּה פּעמים אחדוֹת, אירעוּ בּאוֹתוֹ הזמן מעשׂי סאבּוֹטאז’ה – עלה בּאש בּית־חרוֹשת לרהיטים של האחים טוֹנאֶט (האש פּרצה בּכמה בּנינים של בּית־החרוֹשת בּבת־אחת); הציתוּ גם טחנה, שבּעליה היה גרמני מקוֹמי. עם המעשׂים האלה נערכוּ מאסרים. נאסרוּ למעלה ממאה נוֹצרים ועשׂרים וששה יהוּדים. כּוּלם נשלחוּ לאוֹשויאֶנצים ושם נרצחוּ, לפי המנהג המקוּבּל. המאסרים בּראדוֹמסק אף הם היוּ בּנוּסח הנהוּג בּכל מקוֹם: לא חקרוּ ולא דרשוּ, מי השתתף בּמעשׂי הסאבּוֹטאז’ה, אלא אסרוּ סתם אנשים שהיוּ סוֹציאליסטים בּזמן מן הזמנים אוֹ בּני־משפּחתם אוֹ גם סתם אנשים, ששמוֹתיהם היוּ דוֹמים לשמוֹת סוֹציאליסטים לשעבר. בּין הנאסרים, שנרצחוּ אחרי־כן בּאוֹשויאֶנצים, היוּ אנשים, שכּל העיר ידעה, כּי לא היה להם שוּם מגע עם קוֹמוּניזם אוֹ סוֹציאליזם, כּגוֹן הסוֹחר היהוּדי רוֹזנבּוֹים, שכּל חטאוֹ היה, כּי אחוֹתוֹ – שזה כּמה שנים לא היתה בּראדוֹמסק – ישבה לפני חמש־עשׂרה שנה בּבית־הסוֹהר בּעווֹן קוֹמוּניזם.

פּעם אחת, בּהיוֹתי בּראדוֹמסק, יצאתי בּערב אל הרחוֹב ללכת אל הרכּבת. הרחוֹבוֹת היוּ ריקים מאדם. מרחוֹק ראיתי שני אנשים לבוּשים אזרחית ואחד מהם צעק בּפּוֹלנית: “עמוֹד!” חיכּיתי עד שניגשוּ אלי והאקדחים בּידיהם. ריח כּוֹהל היה נוֹדף מהם. האחד היה בּא בּימים, שמן, והאחר צעיר. שאלוּני, להיכן אני הוֹלך. הראיתי להם תעוּדוֹתי. כּשקרא השמן את תעוּדתי, שאלני אם אינני מכּיר אוֹתוֹ והתפּלא בּשמעוֹ מפּי: לאו. לפי דבריו, הכּיר יפה את אבי וגם אוֹתי (הבנתי, כּי נתכּוון לאחי שנפטר) וקנה אצלנוּ כּמה פּעמים. אחרי־כן הציג עצמוֹ כּמי שהיה ראש הבּוֹלשת הפּוֹלנית בּפּטרקוֹב ועתה הוּא ראש המשטרה הפּוֹליטית החשאית בּראדוֹמסק. לאחר שנכנסנוּ למסעדה ושתינוּ “לחיים” לכבוֹד הפּגישה ליווּ אוֹתי עד הרכּבת, והשמן מסר על־ידי בּרכּת־שלוֹם למכּיריו בּפּטרקוֹב וּבתוֹכם למשה כּהן. כּשסחתי ממחרת את הדבר למשה כּהן, ליגלג הלה ואמר, כּי בּרנש זה היה אחד מן היסוֹדוֹת החשוּכים, היה נוֹסע לשוָקים להוֹציא כּסף מידי הכּפריים התמימים על־ידי מעשׂי רמאוּת שוֹנים, כּגוֹן: קלפים, שוּלחן־גוֹרלוֹת, וכדוֹמה. עתה – אמר איש־שׂיחי – ודאי הוּא ראש המשטרה הפּוֹליטית. אם היטלר הוּא המנהיג, נאה ויאה, שרמאי זה יהיה ראש משטרה פּוֹליטית.

בּיקוּר קצר עשׂיתי בּעיר צ’אֶנסטוֹחוֹב. בּימים הראשוֹנים של המלחמה סבלוּ שם היהוּדים הרבּה מאד. היוּ שם כּשלוֹש מאוֹת קרבּנוֹת יהוּדים, הרוּגים וּפצוּעים. אחרי־כן הוּטב המצב. עיר זוֹ היתה אחת המאוּשרוֹת בּחבל שלנוּ. הגיטוֹ היה סגוּר להלכה, אבל נוֹצרים היוּ נכנסים ויוֹצאים בּגלוּי, והרבּה יהוּדים היוּ להם תעוּדוֹת־מסע. גם מערים אחרוֹת היוּ יהוּדים בּעלי תעוּדוֹת־מסע בּאים הנה לעשׂוֹת עסקים. כּיוֹצאים מן הכּלל של כּל הערים בּאזוֹר הכּיבּוּש, היוּ יהוּדי צ’אֶנסטוֹחוֹב יוֹשבים בּדירוֹת נוֹחוֹת, מרוּהטוֹת יפה וּמסוּדרוֹת הדר. העבוֹדה היהוּדית אף היא סוּדרה על־ידי המשׂרד לעבוֹדה (כּאן נמצא המרכּז של משׂרד העבוֹדה לכמה ערי הגליל של מחוֹז ראדוֹם, כּגוֹן פּטרקוֹב, ראדוֹמסק, ועוֹד). פּעמים אחדוֹת נערכוּ מעשׂי שוֹד “כּלליים” בּיהוּדים. בּלא זה אי אפשר לגרמנים, שהשוֹד נעשׂה להם מקצוֹע עיקרי. היוּ גם מקרים, שכּינסוּ את כּל היהוּדים למקוֹם אחד ואמרוּ, כּי עוֹמדים לשלח את כּוּלם מצ’אֶנסטוֹחוֹב, אבל גם זה נעשׂה לשם סחיטת כּסף מן היהוּדים, ויהוּדי צ’אֶנסטוֹחוֹב נפטרוּ בּכוֹפר כּסף וּב“אימת מות”. אוּלם בּדרך כּלל, לעוּמת שאָר הערים, היתה צ’אֶנסטוֹחוֹב גן־עדן. בּעת ההיא היה מספּר יוֹשביה היהוּדים ארבּעים וּשנים אלף, וּבתוֹכם רבּים שבּאוּ אליה מכּל ערי פּוֹלין.

פּז’יגלוֹב וּולוֹדג’ימיאֶרז’וֹב הם שני כּפרים קטנים, שגדלוּ ועלוּ למדרגת קייטנוֹת. בּשנים האחרוֹנוֹת לפני המלחמה בּנוּ שם יהוּדים בּתי־הבראה וּמעוֹנוֹת־קיץ להשׂכּיר וגם חוילוֹת, לבני־בּיתם. שם יסד גם המשוֹרר יצחק קצנלסוֹן מוֹשבת־קיץ לתלמידי הגימנסיה שלוֹ בּלוֹדז, והיוּ שם עוֹד מוֹשבוֹת־קיץ לתלמידים יהוּדים אחרים. אבל כּל זה היה רק לחדשי הקיץ המעטים. כּל ימוֹת השנה ישבוּ שם רק יהוּדים מעטים. אוּלם עתה, מחמת הדוֹחק בּדירוֹת ויוֹקר החיים בּפּטרקוֹב, התישבוּ כּאן למעלה מאַלפּיִם יהוּדים. בּתחילה רק אמידים, ששׂכרוּ להם דירוֹת לימוֹת הקיץ ונשארוּ לשבת גם להבּא. אחר־כּן עברוּ לשבת בּחוילוֹת (שכּמה מהן היוּ הפקר) הרבּה פּליטים מערים שוֹנוֹת בּפּוֹלין וגם מגרמניה. בּזמן הראשוֹן התפּרנסוּ האנשים בּדוֹחק, אלה מן החסכוֹנוֹת שהביאוּ עמהם ואלה מצאוּ עבוֹדה בּסביבה. כּמה מהם עבדוּ אצל כּפריים פּוֹלנים בּגנים; אחרים עסקוּ בּהוֹבלת צרכי־מזוֹן לפּטרקוֹב, והאנשים הוֹסיפוּ בּדוֹחק למשוֹך בּעוֹל חייהם. התחבּוּרה עם פּטרקוֹב היתה על־ידי הרכּבת הקטנה. שם סבלוּ היהוּדים מהתעללוּת רבּה. בּיחוּד מידי שוֹטר פּוֹלני, המכוּנה “לוֹדזאי”, על שוּם שלפני המלחמה ישב בּלוֹדז. הוּא גרם ליהוּדים עינוּיים רבּים. אחרי־כן בּיקשוּ היהוּדים וּמצאוּ תחבּוּלה: השפּיעוּ על המשטרה הגרמנית (כּמוּבן, בּכסף), שיעבירוּ אוֹתוֹ לפּטרקוֹב. זמן־מה עוֹד ישב בּפּז’יגלוֹב והיה בּא לביתוֹ לשעוֹת אחדוֹת, ואז נפסקה התנוּעה: היהוּדים לא סחרוּ ולא נסעוּ עד אשר עזב הצוֹרר את המקוֹם, משוּם שבּשעוֹת המנוּחה המעטוֹת שלוֹ השתמש לגרוֹם צרוֹת ליהוּדים.

אוּלם העבוֹדה והמסחר פּסקוּ סוֹף־סוֹף, כּי משטרת פּטרקוֹב וצוֹרר היהוּדים לינארצ’יק בּראשה ערכוּ חיפּוּשׂים ליד הרכּבת הקטנה ולקחוּ כּל מה שמצאוּ והטילוּ קנס על היהוּדים, עד כּי ניטלה מהם פּרנסתם וּמיוֹם ליוֹם התחילוּ יוֹתר ויוֹתר לרעוֹב ללחם. בּזמן הראשוֹן היוּ היהוּדים האמידים עוֹזרים לעניים בּשעת דחקם, אבל זה היה לא לאוֹרך ימים, כּי מעט היהוּדים, האמידים בּמעט אוֹ בּהרבּה, אי אפשר היה להם לפרנס כּאַלפּיִם יהוּדים ירוּדים. המצב נעשׂה נוֹרא: אנשים גָועו בּרעב, ועם זה התפּשטה בּמהירוּת רבּה מחלת הטיפוּס בּצוּרה חמוּרה, שהפּילה חללים רבּים.

נבחרה שם קהילה יהוּדית עם נשׂיא וּסגן־נשׂיא וחברי הועד, אך האנשים היוּ חסרי ישע, כּי לא היה בּידם להוֹשיע את העניים ואת החוֹלים. המצב הקשה הזה העסיק את הקהילה היהוּדית בּפּטרקוֹב והיא בּאה לעזרה. נספּחוּ עוֹד כּוֹחוֹת לעבוֹדה זוֹ.

מגיפת הטיפוּס הנוֹראה, שהתפּשטה יוֹתר ויוֹתר, גזלה את הכּוֹחוֹת המעוּלים, את אלה האנשים, שהיוּ מסוּרים בּכל לבּם ונפשם. בּין הקרבּנוֹת היה גם העסקן החביב על כּל יוֹדעיו ש. גוֹלדבּלוּם, שעד רגעוֹ האחרוֹן לא שכח את אֶחיו האוּמללים. וּבכלל, פּגעה מחלת הטיפוּס כּמעט בּכל התוֹשבים היהוּדים בּכּפרים. רבּים מתוּ בּה, ואלה שהתגבּרוּ על המחלה הוֹסיפוּ לחיוֹת בּרעב וּבדחקוּת. הקהילה היהוּדית של פּטרקוֹב עשׂתה למען פּז’יגלוֹב למעלה מכּוֹחה. היא הוֹשיבה שם, בּא־כּוֹח את עוֹרך־הדין חוֹינַצקי, שפּעל ועשׂה שם רבּוֹת, אבל מה רב הצער, כּי הרעב והמחסוֹר הוֹבילוּ לקבר רבּים מאלה שהתגבּרוּ על מחלת הטיפוּס. המצב עוֹד נעשׂה גרוּע אחרי־כן מחמת הגזירה, שאסרה – בּאיוּם מות – על היהוּדים בּכלל לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם בּלי רשיוֹן מיוּחד, שמחוּץ לאחדים מחברי מוֹעצת־הזקנים לא ניתן לשוּם יהוּדי בּמחוֹז פּטרקוֹב. והיהוּדים בּעלי מרץ מרוּבּה, שרצוּ בּכל־זאת להציל ממות־רעב את משפּחוֹתיהם, היוּ יוֹצאים בּלילה, בּרגל, בּנתיבוֹת עקלקלוֹת וּמביאים מזוֹן לפּטרקוֹב. וּבמאמצים נוֹראים כּאלה נתנוּ אבוֹת לבניהם אוֹ בּנים להוֹריהם אפשרוּת להאריך מעט את חייהם. היוּ מתי־מספּר, שלא התחשבוּ גם בּגזירה חדשה זוֹ, ואף על פּי שעווֹן שינוּי מקוֹם גרר אחריו עוֹנש מות, שׂמוּ נפשם בּכפּם ויצאוּ בּלילוֹת לעשׂוֹת סחוֹרה ולמצוֹא ריוַח מעט לפרנס את בּני־בּיתם. כּמה מאלה שילמוּ על כּך בּחייהם.

 

פּרק אחד־עשׂר: מגיפה, רעב, הרג המוֹנים    🔗

א) מגיפת הטפוּס בּפּטרקוֹב    🔗

בּפּטרקוֹב נתפּשטה בּצוּרה איוּמה מגיפת הטיפוּס.

הסיבּוֹת לכך הן מוּבנוֹת: א) צפיפוּת הדירוֹת של היהוּדים, שהלכה ונעשׂתה גרוּעה מיוֹם ליוֹם: על־ידי תוֹספת מספּר התוֹשבים שנמלטוּ מן הערים, שמצב היהוּדים שם גרוּע מאשר בּפּטרקוֹב; על־ידי צמצוּם אחרי צמצוּם של שטח הגיטוֹ; על־ידי תפיסת הבּנינים הגדוֹלים לשם מוֹסדוֹת שוֹנים, שהקהילה מחוּיבת ליסד, כּדי להקל את מצוּקת היהוּדים וּבתוֹקף הגזירוֹת החדשוֹת על היהוּדים. ב) קלקוּל התנאים הסאניטאריים אצל היהוּדים: על־ידי מעשׂי החמס של השלטוֹנוֹת הגרמניים, הצבאיים והאזרחיים, אנשי הגאֶסטאפּוֹ ואנשים פּרטיים שנוֹטלים מאת היהוּדים את כּלי־הלבן, המצעוֹת, סבּוֹן, ועוֹד; על־ידי האיסוּר על היהוּדים ליהנוֹת מבּית־המרחץ העירוֹני, העוֹמד בּתוֹך הגיטוֹ, והשימוּש בּמקוה של היהוּדים (שלא הספּיקה בּכלל לאוּכלוֹסיה היהוּדית, שגדלה בּחמשים אחוּז, בּעוֹד אשר לפני המלחמה השתמשוּ יהוּדים בּבתי־מרחצאוֹת מחוּץ למקוה) לצרכי החיילים הרוּסים שנפלוּ בּשבי והחיילים הגרמנים המשוֹרצים כּנים, בּחזרם מן החזית (שאז היתה סגוּרה המקוה בּפני יהוּדים למשך ימים אחדים); על־ידי זה שהתיקוּנים הסאניטאריים, כּגוֹן צינוֹרוֹת המים, בּתי־כּסאוֹת ואשפּוֹת הזבל לא סוּדרו לשם שימוּש בּשביל כּל תוֹשבי הדירוֹת, שמספּרם עלה פּי חמישה, וההנהלה הכּפוּיה (“צוַאנגספאֶרוַאלטוּנג”) של הגרמנים, שהיוּ הבּעלים האמיתיים של בּתי היהוּדים וגבוּ את שׂכר־הדירה מאת השכנים, הזניחה את התיקוּנים הסאניטאריים ולא שקדה עליהם; על־ידי העניוּת והמחסוֹר בּין היהוּדים, המשפּיעים לרעה בּכל המוּבנים וגוֹררים אחריהם כּל מיני מחלוֹת.

הגרמנים, שהם הגוֹרמים לפוּרענוּת זוֹ של המגיפה, מאיימים בּסגירה גמוּרה של הגיטוֹ. הפּקוּדוֹת שהם מוֹציאים מביאוֹת, בּתנאים אלוּ שהיהוּדים נתוּנים בּהם, לידי תוֹצאוֹת הפוּכוֹת. לפי הפּקוּדה, מכריזים על כּל הדירוֹת, שהיוּ שם מקרי טיפוּס, כּעל בּתי המגיפה וכל יוֹשביהן חייבים בּבידוּד למשך שלוֹשה שבוּעוֹת בּבית־ההסגר. בּתנאים נוֹרמליים הרי זוֹ אחת התחבּוּלוֹת הראדיקאליות לשלוֹט בּמגיפה. אבל לשם כּך יש צוֹרך בּבנינים מתאימים, שיתנוּ אפשרוּת לבצע את מעשׂה ההסגר. והקהילה היתה שרוּיה בּמצב של יאוּש גדוֹל: היכן לסדר את בּית ההסגר, בּאין בּנין ראוּי לוֹ. סוֹף־סוֹף מצאה הקהילה את הבּנין של הגימנסיה היהוּדית, שהיה תפוּס על־ידי פּליטים נוֹצרים, לסדר בּוֹ את בּית־ההסגר. אוּלם פּתאוֹם גזרוּ בּידוּד על כּל היהוּדים, יוֹשבי הדירוֹת שהיוּ בּהן מקרי טיפוּס, וּבבת־אחת נתמלא אנשים כּל הבּית על כּל חדריו, פּרוֹזדוֹריו, מדרגוֹתיו, גם החצר, בּלי שוּם הפרדה, בּלי שוּם אמצעי קיוּם, בּלי מקוֹם לשכּב וגם לעמוֹד. היה צר המקוֹם. וכאן היוּ מעוּרבים יחד אנשים שוֹנים, מזוֹהמים וּמשוֹרצים, והכּנים זחלוּ מזה אל זה. נכנסתי לבית־ההסגר וּמיד ראיתי ואמרתי, כּי מכּאן תתפּשט המגיפה בּיתר שׂאת. על הקירוֹת ועל התקרה טיילוּ הכּנים כּמוֹ נמלים. בּרי היה, כּי בּין האנשים השוֹנים יש אנשים שכּבר נוּגעוּ בּטיפוּס, ואי אפשר שאחד לא ינוּגע על־ידי האחר. ומלבד זאת, כּיוָן שהאנשים לא היתה להם אפשרוּת כּל שהיא להתקיים שם, לא מקוֹם־משכּב, לא מקוֹם לנוּח, לאכוֹל, בּרחוּ משם האנשים כּמפּני האש. לא הוֹעיל משמר השוֹטרים היהוּדים, מפּני שהדוֹחק היה רב כּל־כּך, עד שאיש לא ראה את הנעשׂה בּסמוּך לוֹ. והבּוֹרחים הם שהפיצוּ את מגיפת הטיפוּס עוֹד יוֹתר. וכאשר לא היה אפשר בּכלל להשכּין שם עוֹד אנשים וּמקרי הטיפוּס הלכוּ והתרבּוּ, היה הכרח לבוֹדד את האנשים בּדירוֹתיהם שלהם. וכאן התחילוּ קשיים חדשים, כּיצד להתגבּר על עבוֹדה קשה וּמסוּבּכה כּזאת. היה צוֹרך בּאנשים רבּים לכך. נוֹסד שירוּת סאניטארי יהוּדי עם מר x בּראש, ואוּלם לא היה בּכוֹחם לשקוֹד על הכּל. מלבד שהיה צוֹרך בּשוֹמרים ליד בּתי־הדירה של המבוּדדים, דבר קשה לעצמוֹ, עוֹד היה צוֹרך בּאנשים, שיספּקוּ למבוֹדדים כּל ימי ההסגר מזוֹן ושאר הצרכים, כּדי שלא יהיוּ מוּכרחים לצאת מבּתיהם ולא יבוֹאוּ בּמגע עם אנשים מן החוּץ.

וּבית־החוֹלים העירוֹני היחידי למחלוֹת מידבּקוֹת, שגם הוּא עמד, בּמקרה, בּתחוּם הגיטוֹ, היה מלא וגדוּש, וכּמה חוֹלים בּטיפוּס נשארוּ שוֹכבים בּבתיהם, וגם לחוֹלים אלה צריך היה לדאוֹג, מפּני ששאר בּני־הבּית הן לא יכלוּ לצאת החוּצה, כּדי לספּק בּשבילם צרכיהם. כּל זה בּיחד היה למעמסה גדוֹלה יוֹתר ויוֹתר על המחלקה הסאניטארית, וּפקידי הקהילה היהוּדית באוּ לעזרתם, ואחרי עבוֹדת יוֹמם בּבית הקהילה היוּ עוֹמדים בּהתנדבוּת כּמה שעוֹת בּכל יוֹם על המשמר ליד בּתי הדירה של המבוּדדים. הקהילה היהוּדית ניגשה לתקן ולבנוֹת בּית־חוֹלים משלה למחלוֹת מידבּקוֹת. לתכלית זוֹ הוֹציאוּ שוּב כּמה עשׂרוֹת אוֹ מאוֹת יהוּדים מבּית התלמוּד־תוֹרה (שלא השתמשוּ בּוֹ לתפקידוֹ, אלא דרוּ שם פּליטים) והתחילוּ מתקינים שם את בּית־החוֹלים. אך עוֹד קוֹדם שנגמר בּנינוֹ, נלקח על־ידי בּית־החוֹלים הנוֹצרי “הרוּח הקדוֹש”. (אגב, כּדאי להעיר, כּי גם בּית־החוֹלים היהוּדי, שנוֹסד ונבנה על־ידי הנדבן היהוּדי מארכּוּס בּראוּן, אף הוּא נלקח בּראשית המלחמה על־ידי אוֹתוֹ בּית־החוֹלים. וּבסוֹף שנת 1942, זמן מוּעט לפני ה“העברה” מפּטרקוֹב, ראיתי איך שהטיחוּ טיח – כּדי למחוֹת כּל זכר – על הכּתוֹבת של בּית החוֹלים: “נדבת משפּחת מארכּוּס־בּראוֹן”). כּל העמל וכל המאמצים לא הוֹעילוּ, וּמגיפת הטיפוּס הלכה וגברה. ורק בּזכוּת מעשׂיו הטוֹבים של רוֹפא הגליל, ד"ר האֶלאֶבּראנד, וּבזכוּת הסכוּמים הגדוֹלים שהוּצאו לשלמוֹנים בּשביל פּקידים גרמניים שוֹנים, “שלא יקלקלוּ”, לא נסגר הגיטוֹ בּעת ההיא.

ב) רבבוֹת שבוּיים רוּסים    🔗

דרך פּטרקוֹב עוֹברוֹת עשׂרוֹת רכּבוֹת עם שבוּיים רוּסים. הרבּה רכּבוֹת עוֹמדוֹת משך ימים אחדים על פּסים צדדיים של מסילת הבּרזל. החיילים הרעבים והצמאים זוֹעקים: “לחם, מים!” dir=“rtl”>אבל אין נוֹתנים להוֹשיט להם עזרה. בּעווֹן מתן כּל שהוּא לשבוּיים נאסרים כּ“בּוֹלשאֶויק”. הגרמנים מספּרים, כּי הרוּסים הם זוֹללי־אדם. יש מהם שמספּרים, כּי בּעיניהם ראוּ בּשעה שפּתחוּ קרוֹנוֹת עם שבוּיים רוּסים, איך שהשבוּיים הרוּסים אכלוּ איש את רעהוּ. גרמני אחד נשבּע בּפנַי, שראה זאת בּעיניו. בּימים האחרוֹנים הביאוּ אַלפי שבוּיים גם לפּטרקוֹב גוּפה: בּחוּרים כּענקים, אבל רעבים ויגעים. חלצוּ את מגפיהם והנעילוּ אוֹתם סנדלי עץ. את החלשים, – רבּים רגליהם נחבּלוּ מסנדלי העץ – שלא יכלוּ עוֹד ללכת, סידרוּ הגרמנים על גבּי קרוֹנוֹת שטוּחים, כּמו שמניחים קוֹרוֹת־עץ, והוֹבילוּם, כּאילו לא היוּ בּני־אדם אלא בּהמוֹת. בּשכבם כּך, היוּ פוֹשטים צוארם למעלה וּמבּיטים מסביב.

מתוֹך רצוֹן לעזוֹר בּמשהוּ לרוּסים, היוּ כּמה יהוּדים שנמצאוּ בּדרך, שהחיילים היוּ צריכים לעבוֹר, מפזרים סיגריוֹת, פּרוּסוֹת־לחם. כּשהיוּ הרוּסים בּעברם גוֹחנים להרים את המציאה, היוּ הגרמנים דוֹקרים אוֹתם בּרמחי רוֹביהם. את השבוּיים היוּ מוֹבילים קבוּצוֹת־קבוּצוֹת אל המקוה היהוּדית. פּקידי המקוֹם ניסוּ לבוֹא עמהם בּדברים, אך יצאה מזה תקלה נוֹראה. נתבּרר, שבּין השבוּיים הרוּסים יש מרגלים גרמנים. ורק בּזכוּתוֹ של הד"ר האֶלאֶבּראנד, שהתערב בּדבר, טוּשטש הענין. לוּלא זה, היוּ יהוּדי פּטרקוֹב סוֹבלים מאד.

השבוּיים נמצאים בּדרך לווֹלבּוֹז'. מצבם רע מאד. רבּים חוֹלים והתמוּתה גדוֹלה בּיניהם. הם רעבים ויגעים להחריד. מוֹבילים אוֹתם לעבוֹדוֹת שוֹנוֹת. שוֹמרים עליהם חיילים גרמנים, היוֹדעים לדבּר רוּסית, אבל הוֹלכוֹת ונוֹצרוֹת קבוּצוֹת של אוּקראינים, שמשתמשים בּהם לעבוֹדת השמירה על הרוּסים, אך לא לבדם אלא בּיחד עם הגרמנים. האוּקראינים מתהלכים עם השבוּיים הרוּסים בּיתר חוּמרה מן הגרמנים. האוּקראינים מקבּלים מלבּוּשים של אנשי הצבא הפּוֹלנים לשעבר. את האוּקראינים לבדם אין הגרמנים נוֹתנים לטייל בּרחוֹבוֹת: תמיד מצרפים אליהם גרמנים. מתוֹך הליכתם ניכּר, כּי הגרמנים אינם הוֹגים להם אמוּן רב.

ג) חלוּקת תפּוּחי־אדמה    🔗

שלא מרצוֹני החילוֹתי סוֹף־סוֹף לעסוֹק בּצרכי ציבּוּר. מסרוּ לי ענין חלוּקת תפּוּחי־אדמה בּין אוּכלוֹסי הגיטוֹ. וּב־29 בּאוֹקטוֹבּר 1941 ניגשתי לעבוֹדה. הכּל יוֹדעים, כּי תפּוּחי־אדמה היוּ תמיד עיקרי מזוֹן של כּל האוּכלוֹסיה בּפּוֹלין, לא רק ההמוֹנים שהיוּ אוֹכלים אוֹתם שתים אוֹ שלוֹש פּעמים בּיוֹם, אלא גם האוּכלוֹסיה האמידה, שלא ידעה מחסוֹר מיצרכים אחרים, אף היא נצרכה לתפּוּחי־אדמה. בּימי הסתיו ידע כּל איש, שיש צוֹרך להכין תפּוּחי־אדמה עד “היבוּל החדש”. ואילוּ עתה, בּימי המלחמה, שאין לחלוֹם על צרכי־מזוֹן אחרים, ולחם ניתן רק לבּרכּת “המוֹציא”, הרי תפּוּחי־האדמה הם המזוֹן האחד והיחיד של האוּכלוֹסיה. וכיון שהיהוּדים אין להם צרכים אלא אכילה, הרי כּל הדיבּוּרים וכל המחשבוֹת סוֹבבים – על תפּוּחי־אדמה בּלבד. וזאת לדעת, אסוּר היה להם ליהוּדים שידבּרוּ זה עם זה בּרחוֹב, שמא הם מספּרים בּעניני פּוֹליטיקה. וּכשראוּ שני יהוּדים מספּרים זה עם זה, עצרוּ אוֹתם ושאלוּ כּל אחד לחוּד, על מה דיבּרוּ. וכל שׂיחה היתה בּעיני הגרמנים פּוֹליטיקה. הנוֹשׂא האחד שהיה כּשר וּמוּתר לדוּן בּוֹ היה – ענין תפּוּחי־אדמה.

סדר חלוּקת תפּוּחי־האדמה בּשנה שעברה לא הניח את דעת האוּכלוֹסים. היוּ תלוּנוֹת וקטרוּגים, וּנשׂיאוּת הקהילה החליטה למסוֹר לידי את ענין החלוֹקה מתוֹך תקוָה, כּי בּזה פּתרה את השאלה. נתנוּ לי לעזר שלוֹשה נאמנים לשקוֹל את תפּוּחי־האדמה. מלבד אלה קיבּלתי גם סיוּע מאת מוֹעצת־הזקנים, פּקידי המשׂרד לסידוּר, וגם פּוֹעלים. היתה זוֹ עבוֹדה קשה עד מאד, בּעיקר מפּני שהעוֹנה כּבר קרבה לסוּפה ועוֹד מעט ותבוֹא הצינה. חלוּקת תפּוּחי־אדמה בּכללה נערכה בּשלוֹשה סוּגים: עם הסוּג הראשוֹן נמנוּ הגרמנים, שקיבּלוּ שני מטר תפּוּחי־אדמה לאיש, פּוֹלנים – מטר אחד לאיש, ויהוּדים – חצי מטר לאיש. זוֹ היתה החלוּקה לכל השנה. בּעלי־האחוּזוֹת, בּיחוּד הגרמנים המקוֹמיים, שמספּרם רב בּגליל פּטרקוֹב, היתה עינם צרה בּיהוּדים. הם בּעלי־האחוּזוֹת, קיבּלוּ בּמחיר מטר תפּוּחי־האדמה יחד עם שׂכר ההוֹבלה למקוֹם המיוּעד בּסך־הכּל ששה זהוּבים, בּעוֹד ששׂכר ההוֹבלה בּלבד עלה, לפי המחירים אז, מעשׂרה עד עשׂרים וחמישה זהוּב למטר (הכּל לפי מרחק הנסיעה). המחירים בּשוּק השחוֹר היוּ תחילה מאה וחמישים המטר והגיעוּ עד שלוֹש מאוֹת, והחקלאים היוּ מחוּיבים לספּק לממשלה בּמחיר ששה זהוּבים המטר מכסה מסוּימת, לפי השטח של שׂדוֹתיהם. תשעים אחוּזים מזוֹ נשלחוּ לגרמניה, ואוּלי רק עשׂרה אחוּזים נשארוּ בּשביל האוּכלוֹסיה המקוֹמית. הכּל הבינוּ האִכּרים והשלימוּ עם כּך, ורק זה שעליהם לספּק חלק קטן ממכסת תפּוּחי־האדמה שלהם גם ליהוּדים – על זה לא יכלוּ להבליג. בּ־30 בּאוֹקטוֹבּר עם ערב הגיעוּ תפּוּחי־האדמה הראשוֹנים בּשביל היהוּדים. בּכל הדרך מקו המסילה עד חצר הקהילה היהוּדית אי אפשר היה להבריח את האנשים, שהתנפּלוּ על העגלוֹת. לא הוֹעילה השמירה של הפּקידים ואנשי־השירוּת: אנשים עסקוּ בּחטיפה. וכאשר הריקוּ את שׂקי התפּוּחים בּמקוֹם, כּבר היתה השעה מאוּחרת להתחיל בּחלוּקת תפּוּחי־האדמה בּין האוּכלוֹסיה. מוּבן, שמרתפים לא היוּ לנוּ, וגם לא תבן לכסוֹתם, מפּני שגם התבן הוּחרם על־ידי השלטוֹנוֹת. כּשהלכתי הבּיתה לישוֹן, כּבר היתה מוּרגשת צינה קלה. וּבבוֹאי ממחרת בּבּוֹקר לעבוֹדה, היוּ תפּוּחי־האדמה מכוּסים כפוֹר דק כּזכוּכית דקה, שנמס מיד עם עלוֹת היוֹם, אבל השכבה העליוֹנה של תפּוּחי־האדמה היתה רטוּבּה והתפּוּחים הזיעוּ. עוֹד היה חוֹשך בּחוּץ וּמאוֹת אנשים כּבר עמדוּ בּתוֹר והפּתקאוֹת בּידיהם לקבּל את מנתם בּשיעוּר שנים־שלוֹשה אוֹ גם חמישה־ששה מטר תפּוּחי־אדמה (“בּרבוֹת העוֹני, ירבּוּ בּני אוֹני”). כּל ההכנה הטכנית היתה כּסדרה. משלוֹשה עברים עמדוּ מאזנים עם סלים וּמַלגזים ופוֹעלים בּמספּר מספּיק לעשׂוֹת חיש את העבוֹדה. ליד כּל מאזנים עמדוּ אנשים בּשוּרה, הפּתקאוֹת בּידיהם, אבל שוּם איש לא יכוֹל להכריע מה עליו לעשׂוֹת. כּל אחד התבּוֹנן אל תפּוּחי־האדמה וחיוָה את דעתוֹ על טיבם. האחד אמר, שפּגעה בּהם צינה, וּלפיכך הם מתוּקים ויפים לעשׂוֹת מהם לביבוֹת – אך שמן מנין? – אבל לא יצלחוּ לבישוּל; אחר אמר, כּי חלוּ ו“הזיעוּ” ולא יוּכלוּ להתקיים ימים רבּים, כּי ירקיבוּ; השלישי אמר, כּי אם יכניסוּם עתה לבּית, יהפכוּ ויהיוּ למים, וכדוֹמה וּבדוֹמה לדוֹמה. כּל זה היה רק להלכה, אך למעשׂה לא נמצא איש, שיבקש כּי ישקלוּ בּשבילוֹ את מנתוֹ. התבּוֹננתי אל המראה והבנתי ללבּם של האנשים האלה: איש איש מהם עם הפּתקה בּידוֹ אמר בּלבּוֹ, כּי כּל תקותוֹ, שהיתה לוֹ לקבּל מזוֹן לזמן־מה, נסתיימה בּתפּוּחי־אדמה קפוּאים, שאין לשמרם מפּני הרקבוֹן ויש לאכלם חיש, וּמה נאכל מחר? ושוּב הרהרתי, כּי אם תפּוּחי־האדמה האלה שניתנוּ ליהוּדים כּמשלוֹח ראשוֹן, נתקבּלוּ בּאיחוּר זמן כּל־כּך, עד שכבר התחילה צינת החוֹרף, מה יהא על שאר המשלוֹחים, שלכל המוּטב תמשך החלוּקה זמן של ארבּעה שבוּעוֹת, וּמה יעשׂוּ המסכּנים הללוּ? הלא הגרמנים תוֹרמים חמישה קילוֹגראם תפּוּחי־אדמה “לגוּלגוֹלת” להתכּלכּל בּהם עשׂרה חדשים.

בּין ה“לקוֹחוֹת”, שבּאוּ אלי ראשוֹנים לקבּל את מנתם, אני רוֹאה כּל מאת האחוּזים רק יהוּדים עניים, בּיתר דיוּק: יהוּדים שדוּדים על־ידי הגרמנים, שאין להם יכוֹלת לקנוֹת תפּוּחי־אדמה בּשוּק השחוֹר, אשר שם האִכּרים מבקשים כּבר עתה מאה וחמישים – מאתים זהוּבים בּמחיר המטר, ורבּים מסרבים למכּוֹר וּמטמינים את “סחוֹרתם” בּבוֹרוֹת, בּאמרם כּי לימוֹת האביב יקבּלוּ שלוֹש מאוֹת זהוּבים המטר. מסביב נאספוּ הרבּה אנשים ושאלוּ לדעתי, אם להמתין אוֹ לקבּל מה שנוֹתנים. הרי מנוּסים הם – בּשנה שעברה, אלה שהמתינוּ לא קיבּלוּ אחרי־כן כּלוּם. התיעצתי עם עוֹזרי והצענוּ לפני האנשים, שכּל אחד יקבּל לפי־שעה חלק מן המכסה שלוֹ, ואחרי־כן נראה מה שיהיה. האנשים שמעוּ לעצה זוֹ, ולא עברה שעה מרוּבּה וכל המשלוֹח נתחלק. כּשהלכוּ ואזלוּ תפּוּחי־האדמה, חפצוּ האנשים לקבּל איש איש את מנתוֹ השלמה, אבל ראיתי, כּי מספּר ה“קוֹנים” שלי מרוּבּה על מידת תפּוּחי־האדמה. וּבכן הגבּלתי לכל איש את מנתוֹ, ואלה, שלא היוּ בּשבילם תפּוּחי־אדמה, התעצבוּ מאד. וּכשהגיע המשלוֹח השני נתבּרר כּי הוּא גרוּע מקוֹדמו. תפּוּחי־האדמה קפאוּ מיד כּשהטעינוּ אוֹתם בּקרוֹנוֹת, ואחרי אשר הריקוּם מן העגלוֹת היוּ נוֹקשים כּאבנים קטנוֹת. האנשים שעמדוּ בּשוּרוֹת בּכוּ כּילדים קטנים, אבל גם הפּעם קיבּל כּל אחד חלק ממנתוֹ, כּי בּינתים השתדלתי שיפסיקוּ את המשלוֹח עד שנמצא עצה. אוּלם המשלוֹח השני, אף כּי נתנוּ רק מקצת לכל איש ואיש, לא הספּיק אלא למספּר קטן של האוּכלוֹסיה, שעמדה בּשוּרוֹת וחיכּתה. פּקדתי, שלא יכניסוּ עוֹד אנשים לתוֹך החצר, עד שיקבּלוּ אלה שמבּפנים, ונראה, כּמה אפשר עוֹד להכניס. אך האנשים שעמדוּ מחוּץ לחצר פּרצוּ להכּנס, בּראוֹתם כּי אזלוּ תפּוּחי־האדמה ואחרים אין מביאים לפי־שעה. הסבּרתי להם, שיש הכרח להתאזר בּסבלנוּת לימים אחדים, ואפשר נצליח לקבּל תפּוּחי־אדמה לא קפוּאים, אבל ההמוֹן הרעב לא אָבה שמוֹע. וצעקוּ: “הבוּ לנוּ תפּוּחי־אדמה, לוּ גם יהיוּ קפוּאים! אין זה מענינכם!”

על־ידי פּרוֹטאֶקציה, ועל־ידי שלמוֹנים ותשוּרוֹת, שחוּלקוּ בּמקוֹמוֹת הנאוֹתים, הצלחנוּ, שחלק מתפּוּחי־האדמה שנשלחוּ בּרכּבת כוּסוּ תבן ורק שנים־חמישה אחוּזים קפאוּ בּדרך, וכן קיבּלנוּ חלק גדוֹל מהם ישר בּעגלוֹת של האִכּרים והם היוּ מכוּסים יפה בּתבן שלא תשלוֹט בּהם הצינה. העבוֹדה היתה כּבּירה. בּאוּ מאוֹת אכּרים בּעגלוֹת, שבּכל אחת שנים, שלוֹשה עד חמישה מטר תפּוּחי־אדמה. עד המאזנים, שעמדוּ הרחק מבּית־הקהילה, היוּ האכּרים עצמם שוֹמרים שלא יחטפוּ מהם תפּוּחי־אדמה בּדרך, ושלא יחסר להם למשקל, אוּלם מן המאזנים עד בּית־הקהילה הניחוּ להם לאוּכלוֹסים שיחטפוּ. בּעזרת אנשי־שירוּת ורבּים מפּקידי הקהילה טרחנוּ לשמוֹר על העגלוֹת מפּני החוֹטפים. אוּלם בּשעת החלוּקה היוּ מחזוֹת נוֹראים. האוּכלוֹסים היהוּדים, מזי־הרעב, בּראוֹתם שנוֹתנים תפּוּחי־אדמה טוֹבים, לא קפוּאים, רצה כּל אחד מהם לקבּל את מנתוֹ בּשלמוֹת מתוֹך חשש, שמא אחרי־כן שוּב יתנוּ קפוּאים. האנשים דחקוּ והדפוּ זה את זה, עד כּי כּל אנשי־השירוּת והפּקידים ועוֹד הרבּה מתנדבים שבּאוּ לעזרה היוּ אוֹבדי עצוֹת. ההמוֹן היה כּאחוּז טירוּף: הם נדחקוּ והצטוֹפפוּ אל המאזנים, עד שאי אפשר היה לעבוֹד בּכלל. הפסקתי את עבוֹדת החלוּקה וציויתי להוֹציא את כּל הקהל מתוֹך החצר וּלהטיל סדר. האנשים סירבוּ לצאת ונאבקוּ בּכל כּוֹחם, נשים השתטחוּ על הארץ ולא חפצוּ לזוּז מן המקוֹם, והיה הכרח להוֹציאן על כּפּים. חילקתי בּרחוֹב מספּרים, והכנסתי רק חמישה־עשׂר איש, חמישה־חמישה ליד כּל מאזנים. שעוֹת אחדוֹת שׂרר סדר, אבל האנשים בּחוּץ ראוּ, כּי תפּוּחי־האדמה הוֹלכים ותמים וחדשים אין מביאים, והסתערוּ על הגדר וּפרצוּ אוֹתה; כּעין מלחמה היה המראה הזה שנשנה פּעמים אחדוֹת. הפסקתי את מכירת התלוּשים, להפחית את מספּר האנשים עם תלוּשים בּידיהם, ואחרי־כן סידרתי את מכירת התלוּשים לפי כּמוּת תפּוּחי־האדמה שקיבּלתי. האנשים חוֹללוּ שערוּריוֹת גם בּשעת מכירת התלוּשים, אך בּמקום סגוּר היה נוֹח יוֹתר למצוֹא תחבּוּלה.

בּינתים בּאה צרה חדשה. המשׂרד לאַספּקה ליד מפקדת המחוֹז הוֹדיע אוֹתנוּ, כּי בּמנה של תפּוּחי־האדמה הניתנת ליהוּדים מוּכרחים הם לקבּל חלק של לפת בּמקוֹם תפּוּחי־אדמה. אוּלם אין עצה ואין תחבּוּלה: מוּכרחים לקבּל מה שנוֹתנים. וכאן שוּב התחילוּ שערוּריוֹת בּין האוּכלוֹסים. נשמעוּ טענוֹת וּתביעוֹת: על שוּם מה קיבּלוּ המקדימים רק תפּוּחי־אדמה, ואילוּ המאחרים ניתנים להם בּעל־כּרחם עשׂרים אחוּז לפת? ושוּב שאוֹן והמוּלה, אך לפי־שעה לא קיבּלוּ בּכלל תפּוּחי־אדמה, אלא לפת קפוּאה למחצה, והאנשים הסתפּקוּ בּמה שנתנוּ. אוּלם בּינתים שׂיחק המזל וּבא שינוּי לטוֹבה: הקוֹמיסאר האנטישמי לעניני אַספּקה עזב משמרתוֹ, וּבמקוֹמוֹ בּא “מלך חדש”, שהיה אדם “לוֹקח ונוֹתן”, ועל ידוֹ קיבּלנוּ את יתר תפּוּחי־האדמה רק בּעגלוֹת אכּרים, ויתר ה“סחוֹרה” היתה ממדרגה ראשוֹנה. אוּלם האכּרים, והרוֹב בּיניהם גרמנים מקוֹמיים, גרמוּ לנוּ קנטוּרים גדוֹלים. פּעם אחת בּערב, כּשעמדוּ בּכל הדרך כּמה עשׂרוֹת עגלוֹת טעוּנוֹת תפּוּחי־אדמה בּשבילנוּ, עבר רכוּב על אוֹפנַים גרמני מקוֹמי וּשמוֹ, כּמדוּמני, לוֹראֶנץ, מוֹזג בּכפר, וּבשמעוּ כּי כּל הכּבוּדה נוֹעדה בּשביל יהוּדים, פּתח בּדברי תעמוּלה לאכּרים, שישוּבוּ הבּיתה עם עגלוֹת תפּוּחי־האדמה ולא יסַפּקוּ אוֹתם ליהוּדים. שמעתי את דבריו וראיתי, כּי האכּרים נוֹטים לעשׂוֹת כּעצתוֹ. ניגשתי אליו והסבּרתי לוֹ, כּי ניתנוּ לנוּ מטעם שׂר־המחוֹז ואקבּוֹל בּפניו על מעשׂה ההסתה שלוֹ. הוּא התרגז מאד וראיתי, כּי מחפּשׂ הוּא שוֹט להרים עלי. נרתעתי מפּניו בּעוֹד מוֹעד, בּדעתי כּי מה שאספּוֹג לא ישוּב אחוֹר. מיד הלכתי אל משׂרד־הסידוּר וטלפּנתי אל המשטרה. בּינתים הצליף השוֹט על אחד החברים, שעזר לי אוֹתוֹ יוֹם בּעבוֹדתי, וּכשבּא חברוֹ להגן עליו, גזל ממנוּ את מקלוֹ והכּה אוֹתוֹ על פּניו עד זוֹב דם. ועד שבּאה המשטרה, הספּיק הגרמני הרכוּב על אוֹפנַיִם להמלט. המשטרה בּאה ודלקה אחריו בּאוֹטוֹ, הביאוּהוּ וערכוּ פּרוֹטוֹקוֹל, אבל לא יצא מזה כּלוּם, מפּני ש“אין כּלב נוֹשך את חברוֹ”.

ד) להשמיד את היהוּדים    🔗

רוּח הנצחוֹן בּקרב הגרמנים עוֹלה ועוֹלה: הכּל כּבר בּטוּחים, כּי גם רוּסיה מוּגרה. לדברי ראש התעמוּלה שלהם הצבא הרוּסי אי אפשר לוֹ כּלל שיקוּם ויאוּרגן מחדש, והמלחמה נעשׂית עתה אך בּשׂרידי הדיויזיוֹת, וגם הם נשמדים בּשיטה. וּבכן, עתה לא נשאר אלא דבר אחד – לכַלוֹת את היהוּדים. וּלפי כּל הסימנים נראה, כּי היהוּדים הם הדאגה היחידה שעוֹד נשארה להם. בּועידוֹת וּבכינוּסים של המפלגה עוֹמדת בּראש השאלה היהוּדית; נשמעוֹת הרצאוֹת של זוֹללי־יהוּדים בּאוּלמים ציבּוּריים; בּבתי־קוֹלנוֹע מראים מחזוֹת אנטישמיים, שבּהם בּוֹדים על היהוּדים כּל מיני שקרים נוֹראים; כּל העתוֹנים בּלי יוֹצא מן הכּלל הגדילוּ מאד את התעמוּלה של איבה ליהוּדים; על־גבּי הכּתלים מדבּיקים עתוֹני־קיר בּלשוֹן הפּוֹלנית עם מאמרי שׂטנה וקריקאטוּרוֹת. מלבד זאת מדבּיקים בּמידה רבה ציוּרים וקאריקאטוּרוֹת של הסתה בּיהוּדים גם על הבּתים והגדרוֹת והקיוֹסקים. אחד הציוּרים מראה, איך היהוּדים שׂרפוּ בּרוּסיה בּתי־יִראָה של נוֹצרים, וּמתחת לציוּר יש כּתוֹבת: “על שׂריפת בּתי־כּנסת לא נשמע”. שאר הציוּרים מתארים, איך יהוּדים וּבּוֹלשאֶויקים הוֹרגים כּמרים נוֹצרים; איך יהוּדים מנתצים פּסל ישוּ עם הצלב, איך יהוּדים שוֹחטים נשים וילדים נוֹצרים, איך יהוּדים מציתים בּתים וּגרנוֹת של אכּרים, איך יהוּדים מוֹציאים בּערמה את צרכי־המזוֹן מידי האכּרים. ועל הכּל: היהוּדים בּלבד אשמים בּמלחמה זוֹ. וכך מפיצים על־ידי העתוֹנים שמוּעה, כּי פּרוֹפיסוֹר יהוּדי בּאמריקה כּאילוּ הציע, שאחרי המלחמה יסרסוּ את כּל הגרמנים. אפשר לוֹ לאדם שיתאר לעצמוֹ, מה הרוֹשם עשׂתה על הגרמנים הצעה יהוּדית כּזאת. כּל הגרמנים אוֹמרים, כּי הם לא יחכּוּ עד סוֹף המלחמה, אלא יעשׂוּ ליהוּדים כּאשר זממוּ לעשׂוֹת. והיטלר שוּב איים בּאחד מנאוּמיו, כּי “אם היהדוּת העוֹלמית תביא לידי כּך, שאמריקה תכּנס למלחמה, אזי יוּשמדו כּל יהוּדי אירוֹפּה”. ואכן, מדבּרים על גירוּש היהוּדים לא למאדאגאסקאר, אלא לרוּסיה.

כּל אלה אנוּ קוֹראים בּעתוֹנים ושוֹמעים נאוּמים ורוֹאים בּציוּרים. ואנוּ גם מקבּלים ידיעוֹת מעציבוֹת מאד ממקוֹמוֹת הכּיבּוּש החדשים, וּבימים האחרוֹנים מגליציה ומן האזוֹרים שנספּחוּ על הרייך. השמוּעה אוֹמרת, כּי בּוילנה הוּמתוּ בּיריה חמישים אלף יהוּדים – העלוּ אוֹתם קבוּצוֹת־קבוּצוֹת, בּנוֹת חמשת אלפים איש וירוּ בּהם ממכוֹנוֹת יריה. קוֹראים בּשם יהוּדים מפּטרקוֹב, שהיוּ בּין הנהרגים שם. מלבוֹב בּאוֹת ידיעוֹת, כּי שם עוֹברים מזמן לזמן אוֹטוֹמוֹבּילים, פּעם אחת הם חוֹטפים נערוֹת ונשים וּפעם אחרת גברים וּמוֹבילים אוֹתם אי־שם. נקבּע בּודאוֹת, כּי רבּים מהם הוּמתוּ בּיריה ונקבּרוּ על התל הליצ’אקוֹבי בּיער, והנשים והנערוֹת נשלחוּ לבתי־קלוֹן בּשביל חיילי החזית, וּלאחר שטוּמאוּ נהרגוּ בּאכזריוּת. שמוּעוֹת כּאלה, אחת איוּמה מחברתה, בּאוֹת בּמספּר רב. תסמרנה השׂערוֹת לשמען. בּגאליציה ואוּקראינה נעזרים הגרמנים בּאוּקראינים, וּבמקוֹמוֹת אחרים מסייעים להם הוּנגרים, ליטאים, לאטוים.

גם אצלנוּ, בּגנראל־גוּבאֶרנאמאן, נשתנה לגמרי התכסיס של הגרמנים לגבּי היהוּדים. אם עד עכשיו היוּ עוֹסקים בּגניבה וּבגזילה, הנה עתה הם מדבּרים, כּמוֹ היטלר וגבּלס, על השמדת היהוּדים. כּך נוֹהגים כּל השלטוֹנוֹת, החל בּמוֹשל ד"ר פראנק וכלה בּאחרוֹן הפּקידים. הכּל מדבּרים בּכך, ואף נעשׂוֹת הכנוֹת שוֹנוֹת, נערכים חשבּוֹנוֹת, נרשמוֹת רשימוֹת של יהוּדים תוֹשבי פּטרקוֹב מלפני המלחמה ושל אלה שבּאוּ מערים אחרוֹת. בּעיר יש כּעשׂרים אלף יהוּדים, ושלוֹשה־עשׂר אלף וּשבע מאוֹת מהם יש להם תעוּדוֹת יהוּדיוֹת ונחשבים תוֹשבים קבוּעים. כּארבּעת אלפים רק “רשוּמים” וכאַלפּיִם “נעלמים”, כּלוֹמר לא רשוּמים בּשוּם מקוֹם, אף כּי על חטא זה נענשים עוֹנש חמוּר. מתהלכוֹת שמוּעוֹת, כּי היהוּדים הזרים יגוֹרשוּ מפּטרקוֹב. הנקל לתאר את פּחדם של אלה. ואמנם, הקהילה היהוּדית נתבּעה להמציא רשימה של אנשים הזקוּקים לתמיכת הציבּוּר. וּכבר מספּרים, שאלה האנשים ישוּלחוּ לכליה. יהוּדים רבּים בּוֹכים וּמתחננים, שימחקוּ אוֹתם מן הרשימוֹת של מקבּלי תמיכה, אף כּי אין להם מזוֹן סעוּדה אחת. אין צריך לוֹמר כּי עם השמוּעוֹת מרחוֹק על היהוּדים והידיעוֹת מקרוֹב בּמקוֹם מגוּרינוּ, הוֹלכת וגוֹברת מיוֹם ליוֹם האימה הגדוֹלה.

 

פּרק שנים־עשׂר: צרוֹת וּמצוּקוֹת וּפחד הכּליה    🔗

א) חוֹרף שנת 42־41 בּגיטוֹ וארשה    🔗

אמנם, בּמשך הזמן ההוּא לא הייתי בּעצמי בּוארשה, אבל כּל אוֹתם הימים עמדתי בּמגע עם הגיטוֹ הוארשאי על־ידי מכּרים וּמוֹדעים שוֹנים, וּבתוֹכם ידידי ליאוֹן, שעל דבריו אפשר לסמוֹך. גם על־ידי הדוֹאר, שעד זמן הגירוּש עשׂה תפקידוֹ כּראוּי, הייתי קשוּר קשר־תמיד עם הגיטוֹ בּוארשה, ששם ישבוּ אחיוֹתי, גיסי, בּת־אחוֹתי, ידידים טוֹבים כּגוֹן בּית פלאנצמאן, בּית גרינשטיין, קלַרמאן ועוֹד. וּבכלל הלא בּוארשה היה אז רוֹב בּנין של כּל יהדוּת פּוֹלין, וכיצד אפשר לוֹ ליהוּדי שלא יתענין בּחיי וארשה העיר והאם בּישׂראל? ידידי ליאוֹן היה שליחי הנאמן. על ידוֹ שלחתי סיוּע־כּסף לקרוֹבי ולמיוּדעי. בּהזדמנוּת זוֹ עלי לרשוֹם מפּיו עוּבדה, שיש לה ערך היסטוֹרי חשוּב. בּשוּבוֹ פּעם אחת מוארשה סח לי מתוֹך התרגשוּת רבּה את הדבר הזה: היה לוֹ לסדר ענין בּשביל ידידנוּ ישׂראל פּיטוֹבסקי אצל אחיו מלוֹדז שגר בּוארשה. בּהיוֹתוֹ שם, נזדמן בּמקרה עם פּרוֹפיסוֹר מאיר בּאלאבּאן, שדר בּשכנוּת עם אוֹתוֹ פּיטוֹבסקי. הוּא סיפּר לוֹ בּדמעוֹת בּעיניו, איך שבּא אליו פּרוֹפיסוֹר גרמני מפראנקפוּרט וגזל ממנוּ את כּל האוֹסף של ספרים וּכתבים היסטוֹריים. לפי דבריו של ליאוֹן, נשבּע לפניו פּרוֹפ' בּאלאבּאן, כּי הוּא מוּכן להקריב את נפשוֹ, כּדי להציל את כּתביו רבּי־הערך. כּפי שאמר לוֹ, היוּ שם כּתבי־יד וּספרים, שהם טפסים יחידים בּעוֹלם, העתקוֹת, מכתבים, גליוֹנוֹת ועוֹד. כּל זה, לפי דברי פּרוֹפ' בּאלאבּאן, הוּא אוֹצר יקר שלא יסוּלא בּפּז. וכן סיפּר לידידי, כּי לפי דרישתוֹ של הפּרוֹפסוֹר הגרמני נאלץ, כּאיש המקצוּע, לעזוֹר לוֹ בּזהירוּת רבּה בּאריזת הגזילה, שלא תפּגם בּדרך לגרמניה.

וּלענין המגע עם וארשה אספּר גם בּשבח הנשים הנוֹצריוֹת מ. ו־X, שעזרוּ לי בּכך. אלה היוּ מחסידוֹת אוּמוֹת העוֹלם, שאפשר יהיה לכתוֹב עליהן רק לאחר המלחמה, שלא יבוּלע להן אם יגיעוּ הדברים לאוֹזן הגרמנים. אז אפשר יהיה לספּר בּפרטוּת על המעשׂים האנוֹשיים שעשׂוּ בּשביל מוֹדעיהן היהוּדים. ועתה אך ארמוֹז על כּך, כּי האשה מ. לקחה מאת בּעליה לשעבר, שישבוּ בּגיטוֹ, את בּתם היחידה והתישבה עמה בּפטרקוֹב. אחרי־כן הוּצא הבּית מתחוּם הגיטוֹ, וכיון ששכניה הנוֹצרים ידעוּ, כּי הילדה היא בּת־ישׂראל, חששה האשה, כּי ילשינוּ עליה ועברה עמה לגוּר בּשכוּנה אחרת ואמרה עליה שילדה נוֹצרית היא. אוּלם לצערה היה עליה, לפי דרישת הוֹרי הילדה, להחזיר אוֹתה לבית אביה, שבּינתים קיבּל משׂרה בּקהילה היהוּדית וקיוה שיוּכל לכלכּל בּביתוֹ את בּתוֹ היחידה, שנפשוֹ כּלתה אליה. האשה האחרת שהזכּרתי ישבה בּבית־הסוֹהר על חטא שחטאה, כּי טמנה בּביתה את חפצי בּעליה היהוּדים, וּבשעת חיפּוּשׂ נמצא הדבר. היא רצתה עווֹנה בּכּלא ולא בּגדה בּאדוֹניה היהוּדי. זכוּרני, בּזמן שמת אדוֹנה בּמגיפת הטיפוּס, כּמה בּכיוֹת בּכתה אוֹתה אשה נוֹצרית שעמדה בּבית־הקברוֹת היהוּדי. כּל האנשים שידעוּ מה עשׂתה אשה זוֹ לבעליה היהוּדים וכמה היתה מסוּרה להם בּלב ונפש, היוּ מלאים התפּעלוּת מרגשוֹתיה האנוֹשיים.

היוֹקר בּוארשה הגיע למדרגה עליוֹנה: קילוֹ תפּוּחי־אדמה – שמוֹנה־עשׂרה זהוּבים, קמח – שלוֹשים וחמישה זהוּבים הקילוֹ, בּשׂר־סוּסים – שלוֹשים־ארבּעים זהוּבים. וכיצד מבשלים, אם אין פּחם, אין חשמל, אין גאַז. קוֹר וחוֹשך. בּכמה מקוֹמוֹת שׂיחק המזל ליהוּדים: לאחר השעה האחת־עשׂרה אוֹ שתים־עשׂרה בּלילה התחיל זוֹרם זרם קל של גאַז. היוּ הנשים עוֹמדוֹת כּל הלילה עד הבּוֹקר וּמבשלוֹת, אך הבּשׂר עוֹדנוּ חי וּמוּכרחים לאכלוֹ כּך. מחלת הטיפוּס על כּל צעד ושעל. התמוּתה עוֹלה לארבּע מאוֹת נפש בּיוֹם. סיוּט!

וּבכל זאת היהוּדים חפצים חיים, רוֹצים לתת אוֹכל לילדיהם האהוּבים – ולכן הם עוֹשׂים נפלאוֹת. הם בּוֹראים יש מאין. הגרמנים כּמעט שאינם נוֹתנים חוֹמר גלמי (אין להם!) – ויהוּדים יוֹצרים מן האויר. חמישים־ששים אלף יהוּדים עוֹבדים בּבתי־מלאכה: אוֹרגים, חייטים, סנדלרים, כּוֹבענים. עוֹבדים שתים־עשׂרה שעוֹת ליוֹם, וּבלבד להמשיך את קיוּמם המר. “אוּלי יעזוֹר השם יתבּרך ונזכה ונגיע למפּלתוֹ של אוֹתוֹ רשע ותבוֹא לנוּ גאוּלה”. ליאוֹן סיפּר לי, כּי בּשעה ששמעוּ יהוּדי וארשה, שבּראדיוֹ לוֹנדוֹן נאמרוּ דברי תנחוּמים לעם ישׂראל ערב ראש־השנה, בּכוּ מהתרגשוּת: אכן, יוֹדע העוֹלם צרוֹתיהם וּמצוּקוֹתיהם ודוֹרש טוֹבתם. לא בּוֹדדים הם כּל־כּך בּעוֹלם. הוּא עצמוֹ, כּשמסר לי את הדברים, זלגוּ עיניו דמעוֹת.

מלבד זאת עוֹד חיים בּדוֹחק אלה הפּוֹעלים היהוּדים, המוּבלים לעבוֹדה מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ. אמנם, אסוּר למכּוֹר צרכי־מזוֹן ליהוּדים מחוּץ לגיטוֹ, אבל חלק מן הנוֹצרים, אם מחמת עסק אוֹ מרגש הרחמים, עוֹברים על האיסוּר הזה. ראשית, אוֹכלים הם עצמם לשׂוֹבע מחוּץ לתחוּם, ושנית הם מכניסים מזוֹן לתוֹך הגיטוֹ, עד כּמה שאפשר, בּשביל קרוֹביהם וידידיהם או לשם מכירה בּרוַח.

המעט ליהוּדים כּל הצרוֹת והיסוּרים, עוֹד לא יתנוּ להם מנוּחה. השליטים עוֹמדים לצמצם את הגיטוֹ: להוֹציא מחוּץ לתחוּם את הרחוֹבוֹת שאֶנה, שליסקה, פּאנסקה, טוארדה, גז’יבּוֹבסקה – כּל התחוּם המכוּנה “הגיטוֹ הקטן” – עד רחוּב חלוֹדנה. אנשים רבּים כּבר הקדימוּ לצאת מדירוֹתיהם. אך לפי־שעה נדחה דבר הצמצוּם. וּמחוּץ לעיר בּוֹנים צריפים. אוֹמרים, שאלה נוֹעדוּ ליוֹשבי הגיטוֹ. ּוּרסמוּ מוֹדעוֹת שמתבּקשים שוֹמרים, אך מתקבּלים למשׂרה זוֹ רק גרמנים מקוֹמיים, אוּקראינים וּפּוֹלנים. על כּל הצרוֹת והפּגעים, רעב, קוֹר וּמחלוֹת, עוֹד נוֹספוּ הפּחדים החדשים האלה. בּעצם, מה יש להם ליהוּדים להפסיד? מלאך־המות מה לוֹ הכא מה לוֹ התם? “אבל כּשאדם מתרגל למקוֹמוֹ חוֹשש הוּא למוּש ממנוּ. מי יוֹדע, מה יביא עמוֹ שינוּי המקוֹם? האם יש גבוּל לצרוֹת?”

בּבית־הכּנסת שבּרחוֹב טלוֹמאצקי בּוארשה השכּינוּ יהוּדים גרמנים. זהוּ רק חלק קטן ממספּר רב של יהוּדים גרמנים, הנראים בּעברם בּרכּבוֹת מלאוֹת וּגדוּשוֹת: כּל יהוּדי מספּר תלוּי לוֹ מפּניו. בּוארשה שוֹמרים עליהם אנשי שרוּת הסדר. מצבם בּכלל טוֹב בּמקצת מזה של שאר היהוּדים. בּזמן שיש להם לסדר ענין יהוּדי, מוֹליכים אוֹתם לגיטוֹ בּמשמר. (גם בּלוֹדז וּבלוּבּלין יוֹשבים מעט מן היהוּדים הגרמנים, אבל כּמוֹהם כּאַין לעוּמת המספּר הגדוֹל שנשלח מגרמניה לפּוֹלין ואין יוֹדע לאן הם נעלמים, המוֹני היהוּדים העוֹברים בּרכּבוֹת).

התחלתי לשדל בּדברים את קרוֹבי וידידי, שיעזבוּ את גיטוֹ וארשה ויבוֹאוּ לפּרטקוֹב, שהיא גן־עדן לעוּמת וארשה. בּינתים חלה וּמת בּטיפוּס מר גרינשטיין, יהוּדי גבּוֹר, שלא עצר כּוֹח ונפגע בּמוֹחוֹ. אנכי יחד עם מיוּדעי עשׂינוּ מאמצים והעברנוּ את האלמנה עם שני ילדיה אחד אחד אלינוּ. יחד עם חפציהם הוּבאוּ גם חפצי, שהיוּ מוּנחים בּוארשה בּבתי מכּרי, ויפה עשׂיתי, מפּני שבּכרך גדוֹל כּוארשה אין בּיתוֹ של יהוּדי מתבּלט, מה שאין כּן בּפּטרקוֹב: כּאן היוּ הגרמנים זה כּבר נוֹטלים הכּל ממני. עכשיו עלי לבקש עצוֹת להעלים אוֹתם מעיניהם…

נתקבּל מכתב עגוּם מאשתוֹ של ידידנוּ העתוֹנאי הותיק שלמה פיינקינד, כּי בּעלה מת מטיפוּס בּעינוּיים קשים והצטער מאד על שלא עלה לארץ־ישׂראל וּכדאי וראוּי האיש, שקרוֹביו יחוּסוּ על ילדיו.

שלחתי שליחים להביא מוארשה את אחוֹתי סאלה עם בּתה. ראשוֹנה בּאה הבּת. היא יצאה מן הגיטוֹ יחד עם הפּוֹעלים היוֹצאים לעבוֹדה. כּל היוֹם התחבּאה בּביתוֹ של נוֹצרי, וּבערב בּלכתה עם ה“מוֹליכה” אל הרכּבת תפסוּ אוֹתן שוֹטרים פּוֹלנים וסחטוּ מהן כּסף, חמישים זהוּבים לגוּלגוֹלת, ושוּב הראוּ עליהן לשוֹטרים אחרים. אחוֹתי סאלה שבּאה זמן־מה אחריה יצאה מן הגיטוֹ דרך גגוֹת וּגדרוֹת וּבאה בּשלוֹם אל הרכּבת, אך בּדרך ראתה המַנחָה אוֹתה, כּי עוֹרכים חיפּוּשׂ, לחשה לה שתסיר את “הרצוּעה היהוּדית”, ואחוֹתי לא יספה עוֹד לראוֹתה, וּבנס (כּי מראה פּניה כּמוֹ אשה נוֹצרית) בּאה אלינוּ לביתנוּ בּשלוֹם.

ב) היהוּדים אשמים בּמפּלת הגרמנים    🔗

בּחזית הרוּסית התחילוּ המפּלוֹת הראשוֹנוֹת של הגרמנים.

בּדין־וחשבּוֹן של המפקדה הראשית נאמר, כּי הם בּעצמם מסרוּ לרוּסים את רוֹסטוֹב, כּדי להנקם בּקוֹזאקים “על אשר לא קיבּלוּ פּניהם בּכבוֹד…” בּעתוֹני התעמוּלה כּתבוּ הגרמנים, כּי הרוּסים בּמלחמתם עם פינלאנד התראוּ בּכוָנה כּחלשים, כּדי להטעוֹת את העוֹלם, שלא יֵדעוּ את כּוֹחוֹ העצוּם של מנגנוֹן המלחמה שלהם. אך גדוֹל מכּעסם על הרוּסים הוּא כּעסם על היהוּדים. “חוֹק הנוֹיטראליוּת של אמריקה – הכריז גאֶבּאֶלס – מעשׂה יהוּדי הוּא, על־כּן יש להשמיד את כּל היהוּדים”. המלחמה עם אמריקה – מכריז גאֶבּאֶלס – מעשׂה היהוּדים ועל כּן וכוּ'. וכן הוּא כּוֹתב כּי היהוּדים יש להם מגע עם האוֹיב בּחוּץ־לארץ והראיה, שהחוּקים על היהוּדים, מיד ליצירתם, עוֹד קוֹדם שבּרלין יוֹדעת עליהם, מתפּרסמים בּארצוֹת־האוֹיב. וּכמוּבן, היהוּדים אשמים גם בּמפלוֹת הגרמנים בּחזית, מפּני שהחיילים הרוּסים אינם רוֹצים כּלל להלחם, אלא שהם נאלצים לכך על־ידי הקוֹמיסארים היהוּדים, הדוֹפקים אוֹתם בּנשק ללכת לשׂדה־המלחמה.

בּינתים מגיעוֹת בּזוֹ אחר זוֹ ידיעוֹת מעציבוֹת מכּל הערים הכּבוּשוֹת: מלבוֹב, סטאַניסלאו, טארנוֹפּוֹל, קוֹלוֹמיאה, סאמבּוֹר, סטרי, שניאטין, זאלאֶשצ’יקי ועוֹד. אלפים וּרבבוֹת של יהוּדים חפּים מפּשע נהרגים. והעיירוֹת מפּוֹלין שנספּחוּ על הרייך טוֹהרוּ מיהוּדים. הגברים המוּכשרים לעבוֹדה הוּגלוּ לעבוֹדת כּפיה, והנשים לחוּד והילדים לחוּד הוּבלו אי־שם, וּכפי סדר הפּעוּלה של הגרמנים, נראה הדבר, כּי האנשים נשלחים לכליה. תחילה מסדרים את האנשים לסוּגיהם, כּבהמוֹת העוֹמדוֹת לשחיטה. כּל איש מחוּיב בּעצמוֹ לשלם ארבּעה מרק – היהוּדים מתלוֹצצים מרה וּמכנים את זה “דמי־שחיטה”. הסוּג הראשוֹן נשלח קוֹדם. אחרי־כן נעתקים הילדים בּכוֹח מזרוֹעוֹת אמוֹתיהם וּמוּטלים בּאוֹטוֹמוֹבּילי־משׂא זה על גב זה כּראשי כּרוּב. הנשים המתמרדוֹת ואינן רוֹצוֹת למסוֹר ילדיהן מוּמתוֹת בּיריה בּמקוֹם. אחרי־כן מוֹבילים גם את הנוֹתרים עד האיש האחרוֹן. בּין הנוֹצרים מתהלכוֹת שמוּעוֹת, כּי משמידים את האנשים בּגזים מרעילים. תסמרנה השׂערוֹת לשמוּעוֹת האלה, אך אין הלב רוֹצה להאמין בּאמיתוּתן.

והנה שוּב מגיעוֹת ידיעוֹת על גירוּש המוֹני יהוּדים מוינה, יש כּוֹתבים לקרוֹביהם, כּי שוֹלחים אוֹתם לפּוֹלין. אך לאן? עם כל מאמצינוּ לא עלה בּידינוּ למצוֹא יוֹתר מאלפים אחדים של יהוּדים מגרמניה בּלוֹדז, וארשה ולוּבּלין. והרי רבבוֹת יהוּדים, בּיתר דיוּק: מאות אלפים אי אפשר להחבּיא בּפּוֹלין שלא ימצאם איש. אם אי אפשר לבוֹא עמהם בּמגע וּמשׂא, הרי אפשר לדעת את מקוֹמם. איש גרמני זקן מוינה וּשמוֹ קנוֹל, מי שהיה בּימי המלחמה הקוֹדמת חייל בּפּטרקוֹב, נשׂא בּה אשה פּוֹלנית והשתקע בּפּוֹלין ועתה הוּא פּקיד בּהנהלת המחוֹז – איש אדוּק בּאמוּנתוֹ, תם, אך שוֹמע ויוֹדע את הנעשׂה – אוֹמר: "היהוּדים מחוּיבים להתפּלל לאלוֹהים, כּי ירך לבבוֹ של היטלר אליהם, אם לא – רע גוֹרלם! כּי היטלר החליט להשמיד את היהוּדים. ודאי מצא בּהם ערוַת דבר! (אגב: זהוּ כּבר “גרמני ישר וטוֹב”, וּבכל זאת הוּא מנצל רכוּש יהוּדי כּאפּוֹטרוֹפּוֹס, וּבגן־הירקוֹת הוּא לוֹקח לעבוֹדת חינם פּוֹעלים יהוּדים, כּכל הגרמנים). בּאחת השבּתוֹת נפגשתי עם איש־גאֶסטאפּוֹ וּשמוֹ גראבּ – ראש המחלקה הפּלילית – בּביתוֹ של מכּר. על־גבי אֶדן החלוֹן עמדה קערה של דגים מכוּסה צלחת. הוּא הסיר את המכסה ואמר: “יפה לאכוֹל! לאכוֹל לשׂוֹבע! טוֹב אתם עוֹשׂים. הלא כּוּלכם תאבדוּ! בּאין יוֹצא מן הכּלל. זה קוֹדם וזה אחרי־כן, אך כּוּלכם כּאיש אחד תשָמדוּ!..” הוּא הניח ידוֹ על לבּוֹ והוֹסיף לדבּר: “איני בּוֹדה מלבּי את הדברים. זוֹהי פּקוּדה מגבוֹה. לכל היוֹתר עד האחד בּיוּלי 1942 מוּכרחים כּל היהוּדים להכּחד. בּאמת וּבתמים אני אוֹמר זאת לכם. אין עצה ואין תחבּוּלה כּנגד זה!” הבטחוֹת כּאלה היוּ לנוּ עוֹד ממקוֹרוֹת שוֹנים. אפשר לתאר את מצב נפשנוּ. היהוּדים היחידים, שידעוּ את הצפוּי לנוּ, לא רצוּ להפיץ את הדברים בּרבים. תוֹעלת ודאי שלא יביאוּ בּזה, אלא יגרמוּ בּהלה גדוֹלה בּין האוּכלוֹסים. והנחמה היחידה – שֵמע המפּלוֹת של הגרמנים. אנוּ מבקשים לקווֹת, כּי אוּלי מזה תבוֹא ישוּעה, אוּלי לא יספּיק האוֹיב לבצע את מחשבתוֹ לכלוֹתנוּ, כּי עליו יהיה למהר וּלהציל את נפשוֹ.

וּלפי־שעה מוֹסיפים לקחת את הגרמנים המקוֹמיים אל החזית. מן הראשוֹנים לא נשאר עוֹד שׂריד. אנוּ מכּירים הרבּה מאלה, שההוֹרים קיבּלוּ ידיעוֹת, כּי בּניהם נפלוּ חלל בּמלחמה. מצב־הרוּח בּין הגרמנים עגוּם, בּיחוּד בּין הגרמנים המקוֹמיים. כּבר יש כּאלה המתחילים לפקפק בּנצחוֹנה של גרמניה וּמבקשים התקרבוּת ליהוּדים. מוּרגש בּדבריהם, כּי מאמינים הם בּאמוּנה שלמה, שהיהוּדים סוֹבבים את הגלגל בּמלחמת העוֹלם. לכך גרמה התעמוּלה הגרמנית, שלא פּסקה לפטם את מוֹחם בּדעוֹת, כּי היהוּדים, ורק היהוּדים, ושוּב היהוּדים אשמים בּכל, והם, הגרמנים, בּטוּחים כּי כּל זה אמת ויציב ונכוֹן. אבל עד עכשיו היוּ רגילים לשמוֹע רק על נצחוֹנוֹת, ועתה הנה התחילוּ מפּלוֹת ותעמוּלת הסתה בּיהוּדים. ואלה שבּאים לפקפּק בּנצחוֹנה של גרמניה רוֹאים את היהוּדי כּאוֹיב העיקרי. יש מהם שמכלים כּל חמתם בּיהוּדים שׂנוּאי נפשם; אך יש אחרים, שבּסתר, בּאין רוֹאה, הם מתקרבים ליהוּדים ואוֹמרים, כּי אין הם נמנים עם הנאצים, כּי הם עצמם אינם מרוּצים מן המעשׂים ההם, והם מנסים לנחם אוֹתנוּ, שאפשר כּי מיד ישתנה הדבר לטוֹבת היהוּדים. אנוּ כּבר מתחילים להאמין, הרי אנוּ רוֹצים להאמין, וּברצוֹן רב היינוּ מחישים את מפּלתוֹ של הרשע… ואנוּ מבקשים בּעתוֹנים, בּתוֹך השוּרוֹת וּבין השוּרוֹת, רמז לישוּעה וּלנחמה, להרגיע את הלב! כּל ידיעה מתפּרשת לנוּ כּמפּלתוֹ של היטלר וישוּעת ישׂראל. הנה גאֶבּאֶלס מטיף מוּסר לעם הגרמני, כּי יחדל מהתאוֹנן על מחסוֹר של תפּוּחי־אדמה וּשאר מיני מזוֹן, שהרי כּל זה כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת הסבל של החיילים בּחזית המזרח. ואם הוּא אוֹמר כּך, סימן הוּא, שהדברים יגעים אצלם, נחמד ונעים! כּה להבּא!

ניהלנוּ מעין סטאַטיסטיקה על יסוֹד הנאֶקרוֹלוֹגים.

בּראוֹתנוּ, כּמה רב מספּר החיילים הצעירים הנוֹפלים בּמלחמה, יוֹצא לפי חשבּוֹננוּ, כּי אם ימשך כּך להבּא, לא ימשכוּ עוֹד זמן רב יסוּרינוּ. החיילים השבים מן החזית נשבּעים, כּי לא ילכוּ עוֹד אל החזית הרוּסית, ואם ישָלחוּ שוּב לשם, יבחרוּ לאבּד עצמם לדעת. הם מתאוֹננים, כּי המפקדה הצבאית לא חזתה מראש את החוֹרף הרוּסי, שהוּא נוֹרא כּל־כּך, שאי אפשר כּלל לתארוֹ. האנשים קוֹפאים בּקוֹר. אין לאכוֹל ואין לשתוֹת, אין כּוֹח להניע רגל! בּעוֹד שהחיילים הרוּסים רגילים בּאקלים זה וגם מלוּבּשים כּהלכה. ואמנם, בּכל גרמניה וארצוֹת הכּיבּוּש נערך אוֹסף של אדרוֹת־שׂער וּפרווֹת. התחילוּ בּתעמוּלה כּבּירה לבוֹא לעזרת האחים העוֹמדים בּחזית. אוּלם החיילים צוֹעקים: “עכשיו מאספים פּרווֹת! ועד אשר יגמרוּ את המלאכה, ועד אשר יגיעוּ הבּגדים החמים אל החזית, נגוַע בּקוֹר”.

בּזמן שהיטלר הוֹציא פּקוּדה אל הצבא בּדבר התקפה חדשה על הרוּסים, וּבה אמר, כּי “הכּל מחוּשב יפה והכּל הוּבא בּחשבּוֹן”, נשמעוּ קוֹלוֹת בּקרב החיילים הגרמנים, כּי לצערם “בּא החשבּוֹן בּאיחוּר זמן”. החוֹרף הזה היה בּאמת ראשית המפּלה, לא רק מבּחינה צבאית, אלא גם מבּחינה נפשית. ואנוּ היהוּדים, הערכנוּ את הדבר יפה ותלינוּ תקוה, כּי יחד עם מפּלתוֹ של היטלר תבוֹא גאוּלתנוּ, ואוּלי לא יספּיק לעשׂוֹת בּנוּ כָּלָה.

ג) שוֹד הפּרווֹת אצל היהוּדים    🔗

הצבא הגרמני קוֹפא בּחזית הרוּסית. היטלר וסיעתוֹ פּוֹנים בּכרוּזים נלהבים אל העם הגרמני, שינדבוּ פּרווֹת לחיילים האוּמללים, שהוּטל עליהם לעמוֹד בּנסיוֹן קשה. התעמוּלה הגרמנית מתכּוונת לירוֹת כּאן שתי ארנבוֹת בּבת־אחת: לאסוֹף די פּרווֹת בּשביל הצבא, אם כּי נמלכוּ לעשׂוֹת זאת בּאיחוּר זמן, ויחד עם זה להרגיע את רוּח הצבא וגם האוּכלוֹסיה, כּי למפּלוֹת גרם רק חוֹסר הפּרווֹת, ואם רק יסַפּקוּ פּרווֹת ללוֹחמים, ישוּבוּ ויבוֹאוּ הנצחוֹנוֹת. בּהוֹדעוֹת רשמיוֹת מסוּפּר על מספּר כּבּיר של אדרוֹת־שׂער וּפרווֹת, שהעם הגרמני הנדיב מנדב בּשביל הצבא. המספּרים עוֹלים ועוֹלים לאין שיעוּר. יהוּדים אוֹמרים, כּי אצל “בּית־לחם” (כּינוּי לגרמנים, שהיוּ מחזרים על בּתי היהוּדים ונוֹטלים מכּל הבּא לידם, כּדרך שעוֹשׂים הגבּאים שהיוּ מקבּצים בּשביל חברת הצדקה “בּית־לחם”) יקבּלוּ כּאב ראש ולא פּרווֹת. כּלל גדוֹל הוּא: “הרגילים בּלקיחה קשים לנתינה”. ואנוּ הרי שמענוּ בּין הגרמנים, שלא מיהרוּ כּלל לנדב את הפּרווֹת הטוֹבוֹת, שגזלוּ מאת היהוּדים אוֹ ש“קנוּ” בּפרוּטוֹת. הגרמנים החשוּבים, הבּוֹלטים בּכל מקוֹם, שידעוּ והבינוּ, כּי פּטוּר בּלא כלוּם אי אפשר, ויהיו מוּכרחים לנדב משהוּ, חזרוּ על בּתי־היהוּדים וקנוּ פּרווֹת מקוֹרחוֹת בּזוֹל, בּמחיר זהוּבים אחדים, ואלה היוּ מנדבים. אם בּמקרה נזדמנה להם פּרוָה טוֹבה בּמקצת, היוּ קוֹנים אוֹתה לעצמם. היוּ יהוּדים שראוּ את הנוֹלד ואמרוּ, כּי סוֹף־סוֹף לא יתנוּ הגרמנים משלהם אלא יקחוּ את הפּרווֹת מאת היהוּדים, וּלפיכך מיהרוּ רבּים מהם למכּוֹר אוֹתן. ואמנם, בּסוֹף דצמבּר נקרא נשׂיא הקהילה לבית המשטרה, והראש לוֹקנאֶר הוֹדיעהוּ כּי עד 7 בּינוּאַר 1942 מחוּיבים כּל היהוּדים, גברים ונשים וטף למסוֹר כּל הפּרווֹת גם כּל הגזרוֹת של פּרוָה עד הקטנה שבּקטנוֹת, וכל יהוּדי שימצאוּ בּביתוֹ פּרוָה כּל שהיא מוֹת יוּמת. המענין שבּדבר, כּי לא רק בּפּטרקוֹב אלא בּפּוֹלין כּוּלה קיבּלוּ כּל מוֹעצוֹת היהוּדים פּקוּדה זוֹ רק בּעל־פּה בּלא שוּם סימן בּכתב. בּדקנוּ וּמצאנוּ, כּי כּאן נעשׂה מעשׂה ערמה בּמיוּחד: אחרי אשר האנשים הגרמנים נמנעוּ מלנדב פּרווֹת, זקפוּ את כּל אלפי רבבוֹת הפּרווֹת וחלקיהן, שניטלוּ מאת היהוּדים, על חשבּוֹן העם הגרמני. ועל כּן לא פּירסמוּ שוּם פּקוּדה בּכתב, שלא יצטרכוּ אחרי־כן להמציא חשבּוֹן, כּמה נלקח מאת היהוּדים.

מוֹעד מסירת הפּרווֹת לא היה שוה בּערים שוֹנוֹת אוֹ בּמחוֹזוֹת שוֹנים, אבל צוּרת המסירה וסדרה היוּ דומים, כּי הדבר התנהל על־ידי שלטוֹן עליוֹן אחיד. השוֹד הזה היה מכּה נוֹראה ליהוּדים. בּחוֹרף קשה זה, בּצינה הגדוֹלה, היתה הפּרוָה הדלה בּשביל תשעים וחמשה אחוּזים של היהוּדים, אנשים ונשים וטף, מלבּוּש החוֹרף היחיד שנשאר להם. רוֹב היהוּדים הן לא נשאר להם כּלוּם מלבד הבּגד שעל בּשׂרם, ורבּים מכרוּ, מחמת רעב, את הלבנים החמים, אחרי שיש להם פּרוָה, כּביכוֹל, להחם את גוּפם. עתה הוּעמדוּ היהוּדים בּפני נסיוֹן קשה: אם יסירוּ מעליהם את כּסוּתם האחרוֹנה ויִשארוּ כּמעט ערוּמים בּגשם וּבצינה, סוֹפם יקפּאוּ מקוֹר. בּימים הראשוֹנים לא מיהרוּ היהוּדים למסוֹר את פּרווֹתיהם לגרמנים, כּי מה יש להם להפסיד, וּמה ההבדל בּין מיתה בּיריה אוֹ גויעה מקוֹר? המשטרה בּפּטרקוֹב והגאֶסטאפּוֹ של הגרמנים היוּ בּאים פּעמים אחדוֹת בּכל יוֹם לראוֹת, מה רב השלל שלקחוּ שליחיהם, וּבראוֹתם כּי מעט הוּא, הסתערוּ על מוֹעצת הזקנים ועל שירוּת הסדר והטילוּ עליהם את האחריוּת וציווּ לערוֹך חיפּוּשׂים בּדירוֹת ולשמוֹט בּכוֹח את הפּרווֹת מעל האנשים, אף איימוּ, כּי אם אחרי המוֹעד ימצאוּ פּרוָה אצל יהוּדי, לא רק שה“חוֹטא” יוּמת בּיריה, כּי גם מוֹעצת הזקנים תשׂא עווֹנה. המשטרה הפּטרקוֹבית דרשה שימסרוּ את הפּרווֹת עם החיפּוּי שעליהן. גזירה זוֹ היתה קשה בּמיוּחד. בּשעת כּל גזירה היה מנהג לבוֹא בּדברים עם ערים אחרוֹת, בּיחוּד עם מוֹעצת הזקנים העליוֹנה אשר בּראדוֹם. שם נוֹדע, כּי הגזירה חלה רק על הפּרוָה בּלבדה. אחרי עמל רב ושתדלנוּת הסכּימוּ גם בּפּטרקוֹב לקחת רק את הפּרוָה. אוּלם הרבּה יהוּדים שׂמוּ בּכל זאת נפשם בּכפּם וּמכרוּ בּחשאי את פּרווֹתיהם לפּוֹלנים, וּבלבד שלא למסוֹר אוֹתן לגרמנים. אחרים, שחששוּ לעשׂוֹת סחוֹרה בּדבר האסוּר וּלסכּן את חייהם, גזרוּ את הפּרווֹת לגזרים קטנים אוֹ השליכוּ אוֹתן לבתי־כּסאוֹת. מחמת בּיטוּל הגזירה על החיפּוּי של הפּרוָה, צמחה לכמה יהוּדים קצת ישוּעה: שׂמוּ בּמקום הפּרוָה שׂמיכוֹת של צמר אוֹ צמר־גפן והרי בּגד חם. אחרים ריפּדוּ את החיפּוּי בּכסוּת לילה חמה. גם אָפנוֹת חדשוֹת של בּגדים הוּבאוּ על־ידי גזירת הפּרווֹת: משׂמיכה של פּלוּסין אוֹ ממכסה ספּה עשׂוּ אדרוֹת: פּלוּסין מלמעלה וּמלמטה. היוּ שצבעוּ את הבּגדים לטשטש את הפּרחים ואחרים לבשוּ אוֹתם בּצבעים הראשוֹנים עם הפּרחים. אבל כּל התחבּוּלוֹת האלה לא הוֹעילוּ: רבּים, שהיוּ רגילים כּל ימיהם ללבוֹש בּחוֹרף פּרוָה חמה, לא עצרוּ כּוֹח לשׂאת את סבל הקוֹר וחלוּ, דלקת הריאה תקפה רבּים וכמה מהם מתוּ. גם כּמה זקנים הלכוּ לעוֹלמם בּאין להם הפּרוָה.

היה בּפּטרקוֹב אדם בּשם אֶזל: יהוּדי עני, שכּל ימיו היה אוֹסף “שמוֹת” לגנזם. הוּא לא נתן בּשוּם אוֹפן שיחלצוּ מעליו את בּגד הפּרוָה הקרח, וּכשאמרוּ לוֹ, כּי הגרמנים ימיתוּהוּ בּיריה, ענה ואמר: אם ד' לא ירצה, לא יעשׂוּ לי דבר!

 

פּרק שלוֹשה־עשׂר: עסקנוּתי הציבּוּרית    🔗

א) נתמניתי מנהל ועדת הבּדיקה    🔗

בּהשפּעתם של ידידים ועסקנים שוֹנים נכנסתי בּיאנוּאר 1942 למחלקה הסאניטארית בּתוֹרת מנהל ועדת הבּדיקה, וכן בּתוֹרת סגן מפקד בּשירוּת הסאניטארי, וקיבּלתי סרט עם שני כּוֹכבים מוּזהבים, אבל ויתרתי על הכּבוֹד הזה. יחד עמדי ניגש לעבוֹדה, כּסגן לי, מר פינקנשטיין, איש ישר וזריז. שנינוּ הכּרנוּ זה את זה וקיבּלנוּ את העבוֹדה בּרצינוּת. עשׂינוּ שינוּי בּארגוּן כּל שיטת העבוֹדה והכנסנוּ מהלך חדש בּעבוֹדה. עד עכשיו התנהלה העבוֹדה בּדרכי משטרה – על־ידי קנסוֹת וענשים. אמרתי, כּי היהוּדים כּבר נענשוּ עד בּלי די ואין אנוּ צריכים להיוֹת מוּשפּעים מן הגרמנים ושיטוֹתיהם. עלינוּ להוֹרוֹת את האנשים, שלא יבּיטוּ עלינוּ כּעל אחד המוֹסדוֹת של הגרמנים, שכּוָנתוֹ להרע להם. עלינוּ החוֹבה לתת בּינה בּלבּם, עד שירגישוּ, כּי אנוּ רוֹצים בּטוֹבתם, דוֹרשים שלוֹמם. עלינוּ לעוֹרר ענין בּקרב האנשים עצמם, שישקדוּ על הנקיוֹן וכל איש ישגיח על חברוֹ. עלינוּ גם לבוֹא לעזרתם בּכל מה שאפשר, כּדי להקל עליהם וּלספּק להם אמצעים סאניטאריים על חשבּוֹן הקהילה, אם יש צוֹרך בּכך. סידרנוּ מחדש את הצירים הסאניטאריים ליד ועד הבּתים והבטחנוּ להם תמיכה בּצוּרה של סבּוֹן, סוֹדה, תבן חדש, מרחצאוֹת חינם לנצרכים. ולא עוֹד אלא בּכוָנה התרנוּ שינצלוּ אוֹתנוּ בּענין זה. אמרנוּ לעצמנוּ, כּי מוּטב שתפסיד הקהילה היהוּדית על־ידי־כּך שיהוּדים ינקוּ את גוּפם, מאשר תפסיד על־ידי מחלוֹת מחמת חוֹסר נקיוֹן. דבר זה הטיל עוֹמס כּבד על קוּפּת הקהילה.

לאחר שסידרתי את העבוֹדה של המשׂרד, אשר מסרתי למר פינקנשטיין עם שני עוֹזרים, ערכתי סיוּר בּתוֹך הגיטוֹ, וכל ממוּנה על שכוּנה הראה לפני את הנעשׂה בּתחוּם שכוּנתוֹ. ורק עכשיו, בּהתבּוֹנני אל הגיטוֹ מבּחינה סאניטארית, ראיתי את החוּרבּן הגדוֹל והעזוּבה הרבּה בּמקצוֹע זה, עד שאי אפשר כּלל לאדם לתאר לעצמוֹ, כּיצד בּני־אדם חיים בּתנאים אלה.

ב) בּשכוּנוֹת הזוּהמה והדלוּת    🔗

היה חוֹדש יאנוּאר. חוֹרף עז. הכּל קפוּא וּמכוּסה שלג. הרחוֹבוֹת והמדרכוֹת לא נוּקוּ כּל ימוֹת החוֹרף. הבּתים נתוּנים ל“הנהלה הכּפוּיה”, שהיא הגוֹבה שׂכר־דירה. המנהלים, שרוּבּם אמנם מאחינוּ בּני־ישׂראל, אינם יכוֹלים לעשׂוֹת דבר. בּעיקר, עליהם לגבּוֹת שׂכר־דירה, אך על כּל הוֹצאה יש להם לבקש רשוּת מן הקוֹמיסאר מר רוֹניק, שענין הנקיוֹן אינוֹ מדאיג אוֹתוֹ. ודאי היה מרוּצה, אילוּ מישהוּ עסק בּענין זה, וּבלבד שהדבר לא יעלה בּכסף. השוֹערים, אמנם, מוֹסיפים לקבּל משׂכּוּרתם כּמוֹ לפני המלחמה, אך גם לפני כן לא המשׂכּוֹרת היתה עיקר הכנסתם, אלא פּתיחת השער בּלילוֹת לאחר שעוֹת הסגירה – שכּל דייר היה משלם להם. עתה פּסקה הכנסה זוֹ לגמרי, ועל־כּן מזלזלים השוֹערים בּחוֹבתם להשגיח על הנקיוֹן. יתר על כּן, קרוֹבה סגירת הגיטוֹ, וכל הנוֹצרים יהיוּ מוּכרחים לעזוֹב את הגיטוֹ, וּממילא רגלם האחת של השוֹערים כּבר עוֹמדת מחוּץ לתחוּם והם רק מחכּים שיתנוּ להם דירוֹת שם. מוּבן, איפוֹא, כּי אין להם שוּם ענין לעסוֹק בּאוּמנוּתם, ולא עוֹד אלא שהתחילוּ מתחצפים. עד עכשיו לא ניתנה רשוּת ליהוּדים להיוֹת שוֹערים, ולכן החזיקוּ הם בּאוּמנוּת זוֹ ונאה היתה להם, עכשיו הם אוֹמרים: “מה? האם אנוּ ננקה את הזוּהמה של היהוּדים? יעשׂוּ זאת הם עצמם!” ויש לדעת, כּי עתה מצאוּ להם השוֹערים עסקים מכניסים יוֹתר. כּמעט כּוּלם עוֹסקים בּהברחת צרכי־מזוֹן ואין להם ענין בּכלל לאוּמנוּתם. היוֹצא מזה, שאיש לא טיפּל בּכלל בּבתי היהוּדים בּגיטוֹ. בּבתי־הכּסא לא פּעלוּ השרברוֹבים, היוּ קפואים, וּבכמה מקוֹמוֹת פּקעוּ הצינוֹרוֹת מפּני הצינה. תיבוֹת האשפּה לא הוּרקוּ כּל החוֹרף, וכל החצר התמלאה זוּהמה. הפּתגם אוֹמר: “אם אין אדם קרב אל גל האשפּה, קרב הגל אל האדם”. כּל אלה החצרוֹת נראוּ כּוּלן כּגל אשפּה גדוֹל. בּכמה משכוּנוֹת העניים כּבר הגיע הדבר לידי כּך, שאנשים היוּ פּוֹתחים את הדלת ושוֹפכים אל החצר את האשפּה אוֹ את המים המזוֹהמים, וכך היוּ עוֹשׂים צרכיהם בּחצר גם בּיוֹם, כּי לבתי־כּסא אי־אפשר היה להכּנס. ראיתי, שאין משתמשים בּנייר־טוּאלאֶט. וּבאמת, מאין יקחוּ נייר העוֹלה בּיוֹקר כּל כּך ואין להשׂיגוֹ. והרי האנשים האלה אין להם אלא בּגד אחד אוֹ כּתוֹנת אחת ללבּוֹש (אם בּכלל היה להם מה ללבּוֹש על בּשׂרם). כּללוֹ של דבר, אין לתאר ואין לספּר את גוֹדל העזוּבה והאדישוּת לחיים, פּרי הרעב, הקוֹר והדלוּת המנַולת מכּאן וּפרי מעשי ההשפּלה, הרדיפוֹת והנגישוֹת וּמעשׂי החטיפוֹת לעבוֹדת כּפיה מכּאן.

מוּבן, גם מראה האימים של האנשים וקצם הנוֹרא, מוֹת רעב וקוֹר, הוֹסיף נוֹפך משלוֹ.

רוֹב הפּרוֹזדוֹרים והדירוֹת אף הם היוּ מזוֹהמים להחריד, וּבחדרים שׂרר חוֹשך, מפּני שהחלוֹנוֹת, אשר הזגוּגיוֹת בּהם נוּפּצוּ, היוּ סתוּמים סמרטוּטים, ועשן מילא אוֹתם מחמת התנוּרים השבוּרים, שלא היוּ להם מעשנוֹת מתוּקנוֹת, והסרחוֹן היה לבלתי נשׂוֹא. האנשים שכבוּ על פּי רוֹב בּמיטוֹתיהם, כּדי לחמם קצת את גוּפם תחת המצעוֹת המזוֹהמים שהיוּ בּלא ציפּוּי. בּצאתי ממעוֹנוֹת כּאלה, הסתכּלוּ בּי הממוּנים על השכוּנוֹת שהלכוּ עמי, כּשוֹאלים בּלי מלים: מה תעזוֹר וּמה תוֹשיע? הדירוֹת המעטוֹת בּשכוּנוֹת, ששׂררוּ בּהן סדר ונקיוֹן, היה מראיהן כּנאוֹת־דשא בּמדבּר, ויוֹשביהן התאוֹננוּ על שכניהם, שבּגללם סוֹבלים אף הם, עד כּי קשה להם לשמוֹר על הנקיוֹן בּביתם, מלבד שהם סוֹבלים קשה מן המצב הסאניטארי הרע בּחצר, ועוֹד. בּיררתי לעצמי, מה קשה להשכּין סדר כּלשהוּ בּתנאים כּאלה. אוּלם אמרתי אל נפשי כּי אדם מחוּיב לעשׂוֹת כּל מה שבּכוֹחוֹ. ואחרי עיוּנים ודיוּנים עם עוֹזרי ניגשנוּ אל העבוֹדה.

בּשׂימי אל לב, כּי לפי החוֹק החדש מוּטלת חוֹבת השמירה על הנקיוֹן של הרחוֹבוֹת, המדרכוֹת, ארגזי־האשפּה, בּתי־הכּסאוֹת על בּעלי־הבּתים – ואשר ליהוּדים שבּתיהם נתוּנים ל“הנהלת הכּיבּוּש”, החוֹבה מוּטלת על ההנהלה, כּינסתי לאסיפה את המנהלים, גם פּניתי אל הקוֹמיסר מר רוֹניק יחד עם הקבּלן לניקוּי בּתי־הכּסאות וארגזי־האשפּה. הבנתי, כּי עלי למצוֹא דרך, שלא יכבּיד יוֹתר מדי על הקוּפּה של הנהלת־הכּיבּוּש, שאם לא כּן, לא יאבוּ לסייע כּלוּם. וּלפיכך הצעתי רק ניקוּי חד־פּעמי של הרחוֹבוֹת והחצרוֹת, בּדעתי כּי עגלוֹת־משׂא יכוֹלה הנהלת הכּיבּוּש לקבּל על־ידי הממשלה בּשׂכר מוּעט, והתחייבתי לספּק להם פּוֹעלים. לשם ניקוּי הרחוֹבוֹת קיבּלתי פּוֹעלים על־ידי המשׂרד לעבוֹדה, שהקהילה שילמה להם 80 גרוּשים לשעה; וּלשם ניקוּי החצרוֹת סידרתי, כּי כּל יוֹשבי הבּתים יעשׂוּ מלאכתם איש איש בּזמנוֹ, לפי מספּר הגברים וימי העבוֹדה. ואלה שלא רצוּי בּעצמם לעבוֹד היוּ מחוּיבים לשׂכּוֹר בּמקוֹמם פּוֹעל. העבוֹדה התנהלה על־ידי ממוּני השכוּנוֹת ועוֹזריהם, ונוֹספוּ עליהם אנשי השירוּת הסאניטארי. והעבוֹדה נעשׂתה בּחריצוּת וּבזריזוּת והביאה תוֹצאוֹת להפליא. וּבענין הפּרוֹזדוֹרים והמדרגוֹת פּקדנוּ: אוֹ שהשכנים יקבּלוּ את העבוֹדה על עצמם ויהיוּ אחראים לה איש איש בּביתוֹ, אוֹ שיתחייבוּ לשלם תשלוּם חדשי לועד הבּית, וזה ישׂכּוֹר בּכסף את השוֹער אוֹ פּוֹעל אחר, שיהיה אחראי לכך. עסק בּזה ועד הבּית ואנוּ בּאנוּ לעזרתוֹ בּגבית התשלוּמים החדשיים מאת אלה שלא היוּ דייקנים אוֹ בּשעה שמישהוּ לא מילא את חוֹבתוֹ לנקוֹת בּיוֹמוֹ הקבוּע. הטלנוּ קנסוֹת אוֹ שלחנוּ לעבוֹדה על־ידי משׂרד העבוֹדה. והנה גם הנקיוֹן בּפרוֹזדוֹרי הבּתים עלה יפה. קשה יוֹתר היה ענין הנקיוֹן בּדירוֹת פּרטיוֹת. אנשים רבּים היוּ מרוּשלים ואדישים לגבּי כּל קנס ועוֹנש. שוּם דבר לא הטיל פּחד עליהם. בּיקשנוּ עצוֹת ותחבּוּלוֹת שוֹנוֹת, שהשפּיעוּ על חלק קטן מהם, אבל חלק גדוֹל נשאר אדיש לכל דבר. לגבּי אנשים אלה נאחזנוּ בּתחבּוּלה – שלחנו להם דרישוֹת: לרשלנים העקשנים (כּך כּינינו אוֹתם)! לרגל צמצוּם שטח הגיטוֹ (בּכוָנה כּתבנוּ כּך, שהאנשים יאמינוּ יוֹתר בּדברינוּ) וּלרגל החוֹסר הרב של דירוֹת, הרי בּראוֹתנוּ, כּי אין אתם ראוּיים לכך שתהיה לכם דירה לעצמכם, אחרי אשר אין בּינה בּלבּכם, למרוֹת כּל דרישוֹתינוּ, לשמוֹר על הנקיוֹן הראוּי בּדירה, אנוּ נוֹתנים לכם זמן של שלוֹשה ימים להביא סדרים בּדירה, וּמקץ שלוֹשת הימים, אם לא תמלאוּ דרישתנוּ, תוּפקעוּ מדירתכם ותוּעברוּ אל מחנוֹת הפּליטים בּבית־הכּנסת. מפּני המחנוֹת בּבית־הכּנסת יראוּ האנשים יִראָה גדוֹלה ושעל־כּן הוֹעילה תחבּוּלה זוֹ בּשלימוּת. עד מהרה אי אפשר היה להכּיר את המאוּרוֹת האלה, ששימשוּ מעוֹנוֹת לבני־אדם. מוּבן, כּי שמרנוּ עליהן, שלא יוּזנחוּ שוּב, וגם בּאנוּ לעזרה לאנשים העלוּבים בּכל מה שאפשר על־ידי המלצוֹת בּמחלקוֹת אחרוֹת של הקהילה.

גרוּע הרבּה יוֹתר היה ענין אנשי המחנוֹת עצמם. את האנשים האלה אי אפשר היה לעוֹרר בּשוּם אוֹפן שיעשׂוּ איזה דבר לטוֹבת עצמם. מנהלי המחנוֹת שאלוּני: מה אתה דוֹרש מעם האנשים האלה והזמינוּני לבוֹא בּשעת הצהרים לראוֹת את הדוָדים עוֹמדים והתבשיל מצטנן, והאנשים אינם רוֹצים לקוּם ממשכּבם, ששם הם מוּטלים עטוּפים בּסמרטוּטיהם, כּדי לטעוֹם מעט מן המאכל, אף כּי מי יוֹדע כּמה זמן לא בּא אוֹכל אל פּיהם. הם שוֹאלים נפשם למוּת, וּמה להם ניקוּי דירה? עמלתי ויגעתי לתקן את ההסקה שם עד כּמה שאפשר, השתדלתי לפני מחלקת המשק, שהאנשים יקבּלוּ יוֹם יוֹם מעט דלק, וקיויתי, כּי כּאשר יֵחַם להם, תשוּב נפשם אליהם. הפקדתי את הגברת פאֶרסטאֶר בּמיוּחד, שתשגיח על המצב הסאניטארי בּמחנוֹת, אבל הדברים הוֹעילוּ מעט מאד. רק חלק קטן עלה בּידי להחזיר למצב אנוּשי. אוּלם בּחפצי בּכל זאת לעשׂוֹת דבר בּשביל האנשים ההם, פּקדתי לקחת את כּוּלם בּעל כּרחם למרחץ, ואת סמרטוּטיהם (מלבּוּשיהם) לשׂים בּחיטוּי אֵדים. המחזה היה נוֹרא. – האנשים סירבוּ לזוּז ממקוֹמם, היה הכרח להוֹבילם בּעגלת־החוֹלים. וסוֹפוֹ של דבר היה, כּי אחדים מהם הצטננוּ וחלוּ בּדלקת הריאוֹת ולא קמוּ מחָלים. מלבּוּשיהם התפּוֹררוּ בּשעת החיטוּי והיה הכרח למצוֹא בּשבילם מלבּוּשים אחרים, אבל הכּל הוֹעיל מעט מאד. עד אשר בּא האביב מתוּ רוּבּם. אחדוֹת מן הנערוֹת הצעירוֹת עלה בּידי, עם בּוֹא האביב, להעסיק בּעבוֹדה של גננוּת; בּחוּרים היוּ שם מעטים ואלה היוּ פּוֹעלים שׂכירים בּעבוֹדת הכּפיה וכדוֹמה.

כּך היה מראה האנשים, כּעבוֹר שנה וחצי, אלה הפּליטים מפּלוֹצק, מדוֹבּרין, מדרוֹבנין. אי אפשר היה לי להכּיר את פּניהם. ולוּלא ידעתי בּבירוּר, כּי אלה הן הנשים היפוֹת והפּוֹרחוֹת שהערצתי והצטערתי בּבוֹאן אז עם הפּליטים לעירנוּ, לא הייתי מאמין בּשוּם פּנים, כּי הצרוֹת והיסוּרים, הרעב והקוֹר, יש בּכוֹחם להביא בּני־אדם עד דכּא, עד לבלתי הכּיר את פּניהם. אוֹיה! כּן גוֹרלם של בּני עמי!

גם ערכנוּ תכנית ותכסיס, כּיצד להלחם בּהתפּשטוּת מגיפת הטיפוּס. התחלנוּ בּדרך חדשה: למעט בּמשלוֹח אנשים לבית־ההסגר ולשקוֹד יוֹתר על כּך, שבּמקוֹמוֹת שהיוּ שם מקרי טיפוּס יעשׂוּ חיטוּי יפה וּבידוּד מעוּלה, וּלהזהיר את האנשים, כּי לשלוֹמם וּלטוֹבתם הם מחוּיבים לשמוֹר על הבּידוּד והנקיוֹן. אף עזרנוּ להם בּדיבּוּר וּבמעשׂה. איני יוֹדע זכוּתוֹ אוֹ מזלוֹ של מי גרמוּ, כּי מספּר המבוּדדים בּבית־ההסגר ירד עד אפס וּמספּר החוֹלים ירד עד חמש – שתים־עשׂרה נקוּדוֹת בּכל העיר. הגיע, איפוֹא, לידי כּך, שהנשׂיאוּת עמדה לפני חיסוּל השירוּת הסאניטארי, שלא היה לוֹ עוֹד מה לעשׂוֹת.

ג) שוֹערים יהוּדים    🔗

סגירת הגיטוֹ היתה שאלה של ימים מוּעטים. היה רק צוֹרך לסדר את ענין הדירוֹת לנוֹצרים מחוּץ לגיטוֹ וּלצמצם את שטח הגיטוֹ, כּדי לקבּל על־ידי כּך דירוֹת בּשביל הנוֹצרים. עתה צמח מקצוֹע יהוּדי חדש, שוֹערים יהוּדים, שנוֹצר על־ידי שני גוֹרמים: על־ידי פּינוּי השוֹערים הנוֹצרים מן הגיטוֹ, ועל־ידי הגזירה החדשה הנוֹראה של “העברה” (“אוֹיסזידלוּנג”), שהלכה וקרבה אלינוּ. וּמכיון שלא ירדנוּ עוֹד בּכלל לכוָנת פּשע ה“העברה”, עלה הרעיוֹן, כּי טוֹב ליהוּדי להיוֹת “שוֹער”, שהרי שוֹער ודאי יהיה פּטוּר מחוֹבת העברה, וגם בּני בּיתוֹ יהיוּ פּטוּרים בּזכוּתוֹ… וכאן הגיעה שעתה של “פּרוֹטאֶקציה” בּדבר קבּלת משׂרה של שוֹער. וכיוָן שהשוֹערים נתוּנים לפיקוּחה של הועדה הסאניטארית, נתעוֹררה השאלה, מי ומי המכריע בּענין זה. מיד נתבּרר, כּי צץ פּה “עסק” בּשביל בּריוֹת, מסוּג הרוֹצים להתעשר משׂריפה בּעיר. עוֹררתי את הנשׂיאוּת על כּך, שאנשים עוֹמדים לעשׂוֹת סחוֹרה בּצרוֹת ישׂראל, ודרשתי, כּי הנשׂיאוּת תטפּל בּענין זה בּרצינוּת ותמנה ועדה של נאמנים, שבּידם תהא הזכוּת להכריע בּדבר האנשים הראוּיים לאישוּר בּתוֹר שוֹערים. וּלפי־שעה ערכנוּ יחד עם מר פינקנשטיין רשימה של מוּעמדים למשׂרת שוֹערים, המסוּגלים לשפּר את המצב הסאניטארי בּעיר. נשׂיאוּת הקהילה בּחרה ועדת הכשרה שמילאה את תפקידה בּאמוּנה וּבחרה רק בּאנשים, שהיוּ מוּכשרים לעבוֹדה זוֹ. ועלי להעיר, כּי כּל חברי ועדת ההכשרה היוּ מוּכרחים לעמוֹד בּנסיוֹן, מפּני שכּל אחד מאתנוּ הציעוּ לוֹ שלמוֹנים בּסכוּמים גדוֹלים, ונכוֹן אני להעיד בּשבוּעה לא על עצמי בּלבד אלא גם על כּל חברי, כּי לא נכשלנוּ בּעווֹן זה. וזאת לזכּוֹר, כּי האנשים בּכל אזוֹר הכּיבּוּש התרגלוּ בּמתן שוֹחד, בּדעתם כּי אצל הגרמנים אי אפשר לעשׂוֹת שוּם דבר בּלי שלמוֹנים, אי אפשר כּלל להתקיים בּלי שוֹחד, וכיון שיהוּדים האמינוּ בּאמת וּבתמים, כּי משׂרת שוֹער מצילה מן הגזירה “להשלח”, רצוּ אנשים רבּים לבזבּז סכוּמים גדוֹלים, להציל את נפשם. אוּלם עמדנוּ על כּך, כּי בּמינוּי השוֹערים לא יכריע השוֹחד. כּאן לא הכריע הכּסף, אלא הסגוּלה לעבוֹדה זוֹ.

והעלוּבים שזכוּ לכך עשׂוּ מלאכת השוֹערים כּמעט בּחינם ועבדוּ עבוֹדה קשה מהשכּמת הבּוֹקר עד שעה מאוּחרת בּלילה. משכּוּרתוֹ של שוֹער מידי הנהלת הכּיבּוּש היתה פּעוּטה עד לגיחוּך: מששה עד שלוֹשים זהוּבים לחוֹדש, בּשעה שמחיר כּכּר לחם עלה לעשׂרים וחמישה זהוּבים. כּל השאיפה לעבוֹדה זוֹ היתה רק בּשל התקוה להנצל על־ידה מן ה“העברה”. אוּלם התקוה הזאת הכזיבה וכל העמל היה לשוא!

ד) השמוּעוֹת על כּליה והשמדה    🔗

לפני זמן מוּעט סרוּ לעירנוּ שני באי־כּוֹח מן הגיטוֹ בּקוּטנה, אחד מהם איש פּטרקוֹב וּשמוֹ מלינארסקי, שהיה המפקד של השירוּת היהוּדי. הוּא בּא אלינוּ יחד עם חברוֹ בּרשיוֹן השלטוֹן הגרמני (כּמוּבן כּנגד שלמוֹנים) לבקש ולמצוֹא רוֹפא בּשביל הגיטוֹ בּקוּטנה. הם מסרוּ כּמה פּרטים על חיי היהוּדים בּקוּטנה. ששת אלפים יהוּדים כּלוּאים בּבניני בּתי־חרוֹשת וחיים בּתנאים איוּמים. מצרכי המזוֹן, שהגרמנים קוֹצבים להם, כּמוֹתם כּמות בּרעב. בּזכוּת זוֹ שבּין היהוּדים עוֹד יש בּעלי כּסף ונוֹצרים מספּקים להם צרכי מזוֹן, עוֹד חיים האנשים, אבל לזמן מרוּבּה לא יספּיק הכּסף. בּין היהוּדים הכּלוּאים שׂוֹררוֹת מחלוֹת שוֹנוֹת. אבל לדאבוֹנם לא מצאוּ רוֹפא שיקבּל על עצמוֹ משׂרה זוֹ. הוֹריו של מלינארסקי, בּשמעם על מצבם של יהודי קוּטנה ועל הצפוּי להם, הפצירוֹ בּבנם שישאר בּפּטרקוֹב ולא יחזוֹר לקוּטנה, אך הוּא אמר, כּי הבטיח בּהן צדקוֹ לשוּב, וּבריחתוֹ עלוּלה לגרוֹם נזק לשאר היהוּדים בּגיטוֹ של קוּטנה. שני האנשים חזרוּ, בּלי רוֹפא. כּעבוֹר זמן מוּעט קיבּלוּ הוֹריו של מלינארסקי מכתב, כּי כּל היהוּדים מן הגיטוֹ של קוּטנה עוֹמדים להשלח לכיווּן בּלתי ידוּע. המכתב הזה היה מעין מכתב פּרידה עגוּם מאדם, שיצא עליו פּסק־דין של מות. יוֹתר לא נתקבּלה ממנוּ שוּם ידיעה. נשלח איש נוֹצרי לקוּטנה לחקוֹר ולדרוֹש, אוּלי ישמע דבר, לאן נשלחוּ האנשים, אך דברי השליח לא היוּ בּרוּרים. לפי השמוּעוֹת בּין האוּכלוֹסיה הנוֹצרית בּסביבה ההיא, נשלחוּ יהוּדי קוּטנה על־ידי הגרמנים לכלָיה, כּמוֹ שאר יהוּדים, לאזוֹר הנהר וארטאֶ, המכוּנה “וארטאֶנ־גאוּ”. אוּלם פּרטים מדוּיקים לא עלה בּידוֹ לקבּל.

לפּטרקוֹב בּאוּ פּליטים יהוּדים לקלוֹדוֹבה המספּרים, כּי הגרמנים מכלים ומשמידים בּגזים את היהוּדים בּאזוֹרי פּוֹלין, שנספּחוּ לרייך. בּעיר קמה מהוּמה גדוֹלה. סוּפּרוּ סיפּוּרים שוֹנים, המסמרים את שׂערוֹת שוֹמעם. אנשים התהלכוּ כּמוּרעלים. בּלילוֹת נדדה השינה מעיני רבּים. אימה אפפה את כּל היהוּדים. בּקלוֹדוֹבה היוּ לי בּני משפּחה, וּבתוֹכם בּת־דוֹד, שבּנעוּריה לפני כּמה שנים ישבה עמנוּ זמן־מה בּפּטרקוֹב. התענינתי לחקוֹר ולדרוֹש בּגוֹרלם. בּשעת עריכת הרשימה של המוּעמדים למשׂרת שוֹערים נרשם יהוּדי, שבּא מקלוֹדוֹבה. הסתכּלתי בּוֹ ושאלתי, מתי בּא משם, והוּא ענה: זה מזמן. שאלתיו, אם הוּא מכּיר את משפּחתי ונתבּרר, שאוֹתה בּת־הדוֹד שישבה עמנוּ אז בּפּטרקוֹב היא גיסתוֹ. מפּיו נוֹדע לי מעשׂה נוֹרא: בּת־דוֹדי בּלוּמצה עם בּתה, נערה כּבת ארבע־עשׂרה, אינן עוֹד בּחיים. הן שוֹכבוֹת בּקבר אחים יחד עם עוֹד יהוּדים מקלוֹדוֹבה. בּעלה, הוּא גיסוֹ, נמצא בּמחנה של עבוֹדת כּפיה. המסַפּר הראה מכתב ממנוּ, כּתוּב בּעפּרוֹן, וּבוֹ מתחנן אליו גיסוֹ, בּעלה של בּת־דוֹדי, שלא הכּרתיו, כּי הוּא, בּהיוֹתוֹ אדם חפשי, יבקש וימצא את המקוֹם, שנשלחוּ לשם אשתוֹ וּבתוֹ. והאיש הוֹסיף, כּי יוֹדע הוּא בּדיוּק את מקוֹם קבוֹרתן, כּמוֹ את מקוֹמם של יתר קרוֹבי וידידי, אבל מה הוּא יכוֹל לכתוֹב לוֹ? מה יוֹעיל לוֹ הדבר אם יֵדע? אוּלי הוּא המאוּשר, שמקוֹמוֹ בּמחנה עבוֹדה, ויזכּה להאריך ימים יוֹתר ממנוּ, מי יוֹדע. ועתה התחיל מספּר לי, כּי הצליח להציל את נפשוֹ ממות, אך הוּא מבקש ממני, שלא אפרסם את הדבר, כּי כּבר עשׂה מעשׂה שטוּת. בּבוֹאוֹ לפּטרקוֹב, סח לכמה אנשים על הענין הזה וּמיד נתפּשטה השמוּעה בּכל העיר, והוּא הוּזמן לישיבה סגוּרה של מוֹעצת הקהילה, ושם מסר הרבּה פּרטים. התרוּ בּוֹ, שלא ידבּר עם שוּם איש בּענין זה, כּי אם יִוָדע הדבר לגרמנים, הוּא הראשוֹן שיוּמת בּיריה ועוֹד יגרוֹר אחריו יהוּדים רבּים אחרים, בּעווֹן “תעמוּלת זוָעה”. והוּא הוֹסיף לספּר לי, כּי בּסביבת קלוֹדוֹבה יש מקוֹם וּשמוֹ חאֶלמיאֶ, שם עוֹמד בּנין ישן, חוּרבה, וּלשם מביאים בּכל יוֹם בּאוֹטוֹמוֹבּילים משלוֹחים של יהוּדים וּמכניסים אוֹתם לבּנין ההוּא. חדר אחד בּבּנין הוּא ריק כּוּלוֹ ושם יש דלת שניה, שאליה מתקרב אוֹטוֹמוֹבּיל, שמראהוּ כּקרוֹן סגוּר עם דלתוֹת פּתוּחוֹת. מצווים על כּל היהוּדים שיתפּשטוּ לשם מרחץ, אחרי־כן מכניסים אוֹתם לתוֹך האוֹטוֹמוֹבּיל. לאחר שהוּא מתמלא, הוּא זז ממקוֹמוֹ והדלתוֹת ננעלוֹת. זהוּ אוֹטוֹמוֹבּיל מיוּחד עם תיבת בּרזל סגוּרה וּמסוּגרה. בּדרך מכניס הנהג לתוֹך האוֹטוֹ גזים ועל ידם נחנקים האנשים. לא הרחק משם יש יערוֹת. בּתוֹך היערוֹת ההם עוֹמדים יהוּדים, שנתפּסוּ בּמיוּחד על־ידי הגרמנים לשם־כּך, והם חוֹפרים – תחת שבט נוֹגשׂים מזוּינים – בּוֹרוֹת חמישה מטר רחבּם, שמוֹנה מטר ארכּם, וחמישה מטר עמקם. האנשים הנחנקים מוּטלים שוּרוֹת שוּרוֹת. כּל אחד נבדק על־ידי גרמנים אזרחים, שמסירים מהם את הטבּעוֹת, הצמידים, השעוֹנים, את כּוֹתרוֹת־הזהב מעל השינַיִם בּפיהם. על כּל שכבה שוֹפכים סיד ושׂמים עוֹד שכבה של נחנקים. כּעבוֹר ימים אחדים יוֹרים בּקבּרנים וּבמקוֹמם מביאים אחרים. פּעמים שהקבּרנים קוֹברים את הוֹריהם, נשיהם וילדיהם. הוּא, המסַפּר, הצליח בּדרך נס להמלט, וּלפי דעתוֹ על היהוּדים לשקוֹד שהוּא יִשאר בּחיים, כּדי שלאחר המלחמה יוּכל לספּר הכּל כּעד ראִיה. לפי־שעה, קוֹבל הוּא, אין הוּא רוֹאה, כּי נשׂיאי הקהילה היהוּדית יתענינוּ בּוֹ. הבטיחוּ לוֹ לעזוֹר, אך בּנדבוֹת אין הוּא רוֹצה – יתנוּ לוֹ עבוֹדה כּל שהיא. היה קוֹשי רב למַנוֹת את האיש הזה שוֹער, משוּם שכּל מוּעמד לשוֹער צריך היה להיוֹת בּעל חדר־דירה משלוֹ, שיוּכל להתחלף עם השוֹער הנוֹצרי, אוֹ עם אחר. זוֹ היתה דרישה הכרחית של שלטוֹנוֹת הכּיבּוּש, מפּני שדירת השוֹער היתה רשוּמה כּבלתי־שׂכוּרה, וכך נמנתה בּמשׂרד המסים, ואת זה לא רצוּ לשנוֹת. וכיון שהיהוּדי מקלוֹדוֹבה לא היה לוֹ חדר משלוֹ, אלא דר אצל אחר, לא יכוֹלתי לעשׂוֹת בּשבילוֹ כּלוּם, אף כּי מוּכשר היה מאד למשׂרת שוֹער.

נכנסתי בּדברים עם חברי הנשׂיאוּת של הקהילה וּביקשתי שימצאוּ עבוֹדה כּל־שהיא בּשביל אוֹתוֹ יהוּדי, אוּלם חברי הנשׂיאוּת כּאיש אחד הוֹדיעוּני, כּי אין הם מאמינים בּכל סיפּוּר המעשׂה. הם, לפי דבריהם, יוֹדעים יפה את הגרמנים. הללוּ הם גנבים, גזלנים, בּריוֹנים, אבל לעשׂוֹת מעשׂה כּזה: לקחת אלפי אנשים ונשים וילדים חפּים מפּשע וּלהחניקם בּגזים – דבר שלא יֵאַמן הוּא. אחדים יעצוּ לי להזהר מפּני האיש הזה, שמא רמאי חשוּד הוּא. אוּלם לא יכוֹלתי לתאר לעצמי, כּי היהוּדי בּדה בּכוָנה כּל זה מלבּוֹ. וּמצד אחר קשה היה לי גם להאמין, כּי בּזמננוּ יארעוּ מעשׂים נוֹראים כּאלה. וּבכל־זאת הרי הגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת איוּמוֹת על זה, כּי הגלוּ את כּל האוּכלוֹסיה היהוּדית מכּמה ערים, ואוֹפן השילוּח של האנשים – העמסת עגלוֹת מלאוֹת ילדים בּצפיפוּת – העיד ברוּר, כּי אין זוֹ גלוּת, אלא הגרמנים מוֹציאים להוֹרג את האוּכלוֹסיה היהוּדית בּדרך שלא נשמעה כּמוֹה בּדברי הימים. אך אמת היא, כּי הלב התעקש וסירב להאמין. אנשים התהלכוּ מבוּלבּלים. בּלבּם וּבמוֹחם נערכה מלחמה בּין התבוּנה והרגש וּבין העוּבדוֹת שאין להשׂיגן, שאין להאמין בּהן, אף כּי הכּל מעיד בּרוּר על אמיתוּתן. וּבני־אדם השלוּ את נפשם ואמרוּ לעצמם: אמנם משהוּ אירע, אבל לא דברים איוּמים כּפי שמספּרים. אבל המנוּחה נגזלה. הלכוּ ונבראוּ המוֹן מעשׂיוֹת, חלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת. אי־אפשר היה בּאמת עוֹד להבדיל בּין מציאוּת לדמיוֹן. כּל גרמני, כּל אוֹטוֹ של גרמני שעבר ננעצוּ בּוֹ עינים בּוֹדקוֹת, אם זה איננוּ מלאך־המות. עברוּ עלינוּ ימים קשים ולילוֹת קשים. שוֹטר פּוֹלני, שרצה לקבּל בּרמאוּת עוּגה מאת האוֹפה, לחש לוֹ בּאזנוֹ, כּי שם בּמקוֹם פּלוֹני עוֹמדים אוֹטוֹבּוּסים אחדים גדוֹלים וירוּקים של המשטרה וּבהם בּאוּ מאתים שוֹטרים גרמנים, וכל המשטרה המקוֹמית, הגרמנית עם הפּוֹלנית, עוֹמדת הכן… אין הוּא יוֹדע לשם מה, אך סוֹבר הוּא, כּי יארע דבר הנוֹגע ליהוּדים… חיש נגלה ונתפּשט הסוֹד על־פּני כּל הגיטוֹ, ואת השאר הוֹסיפוּ הנשים מעצמן. זוֹ שמעה מפּי פּלוֹני, כּי בּלילה יגרשוּ את כּל היהוּדים מפּטרקוֹב; וזוֹ ראתה את אלמוֹני מחבּיא את ילדיו, משוּם שמחכּים למאוֹרעוֹת. ועוֹד ועוֹד שׂיחוֹת וּשמוּעוֹת הפחידוּ את האנשים, ועל כּל העיר עברוּ לילוֹת אימה, כּי מה שנגזר לבוֹא עמד אם כּה ואם כּה לבוֹא.

ה) הגנן של הגיטוֹ    🔗

בּחוּץ עוֹד עמדוּ החוֹרף, הקוֹר, השלג. מה יביא לנוּ הקיץ אוֹ גם האביב – אין איש יכוֹל לחזוֹת מראש. דבר אחד היה בּרי לכּל: לישוּעוֹת וּלנחמוֹת אין ליהוּדים לחכּוֹת לפי־שעה. איש איש התפּלל בּלבּוֹ: הלואי שלא יארעוּ דברים יוֹצאים מן הכּלל. אבל בּינתים בּני־אדם חיים. ואלה, שהגוֹרל הטיל עליהם חוֹבוֹת מסוּימוֹת לטוֹבת הציבּוּר היהוּדי שהוּא עוֹבד אוֹתוֹ, מחוּיבים לדאוֹג לוֹ גם להבּא, כּאילוּ בּטוּחים הם בּיוֹם מחר.

עוֹמדים לצמצם מאד את שטח הגיטוֹ. את החלקים הטוֹבים והנאים, שעוֹד אפשר היה לחיוֹת שם ולשאוֹף מעט אויר צח – מוֹציאים מתחוּם הגיטוֹ. אכן, לא יהיה מקוֹם לנשוֹם. קיבּלתי על עצמי את היזמה לארגן כּוֹחוֹת מסוּימים, שיגשוּ בּעוֹד מוֹעד לנצל כּל אפשרוּת לזרוֹע ולנטוֹע בּכל פּיסת קרקע פּנוּיה, כּדי לברוֹא יכוֹלת לנשוֹם לרוָחה קצת בּאויר המחניק של הגיטוֹ. לאחר התיעצוּת עם ניסנזוֹן, מנהל מחלקת המשק, שהיתה לי עליו קצת השפּעה, הצעתי את הצעתי לפני נשׂיא המוֹעצה היהוּדית מר וארשאוסקי, והצעתי מצאה חן בּעיניו. אף הוֹסיף, כּי בּין כּה וכה תהא הקהילה מוּכרחת, כּמוֹ בּשנים הקוֹדמוֹת, לשקוֹד על מגרשי העיר וגם לעבּד את חלקוֹת האדמה הקטנוֹת בּתחוּם הגיטוֹ, מפּני שיהוּדים פּרטיים אסוּר להם, לפי החוֹק, לעבוֹד בּשׂדה אוֹ בּגן. כּינסנוּ לישיבה חוּג מסוּים של אנשים, וכן אסיפה של בּאי־כּוֹח ועדי הבּתים והשכוּנוֹת, שיעשׂוּ תעמוּלה רבּה לדבר וימשכוּ את הנוֹער, שודאי ימצא בּזה ענין רב. עיקר הכּוָנה היה: בּשעה שהאוֹיב אוֹמר להחניק אוֹתנוּ בּתחוּם ארבּע האמוֹת הצרוֹת, שדחקוּ אוֹתנוּ לתוֹכן, נבוֹא וניטע פּרחים וּבאוֹתם המקוֹמוֹת, שעד היוֹם היוּ זוּהמה וסרחוֹן, יפיצוּ צמחים וּפרחים ריח טוֹב להשיב את נפשנוּ. לא חסרוּ דברי בּיקוֹרת. אבל כּלל ההחלטה היה, כּי יש לעשׂוֹת כּכל האפשר ואף לעשׂוֹת למעלה מן האפשר בּתחוּם זה. העבוֹדה היתה למוֹפת. בּחרנוּ בּועדה לסייר את כּל הגיטוֹ ולעשׂוֹת תכנית ורישוּמים. מרת גרינשפּאן ערכה תכניוֹת של גני ירקוֹת וּנטעים לכל חצר וחצר לחוּד. וּכבר ניגשוּ אל העבוֹדה המעשׂית. בּתוֹר בּעל־מקצוֹע מנוּסה הזמינוּ את מר רוּסאֶק, וּכשבּאנוּ בּדברים זה עם זה, נוֹדע לוֹ, כּי מתל־אביב אני וּמכּרים אנוּ, כּי הוּא היה בּשעתוֹ הגנן הראשי בּתערוּכה בּתל־אביב, והוּא הוּא שנתן לנוּ את המקלט בּגרוֹיאֶץ. שמחנוּ על הפּגישה ושוֹחחנוּ על עניני ארץ־ישׂראל, וּמאז ראינוּ את עצמנוּ כּחברים נאמנים.

כּדי להתקין את העבוֹדה בּלי שהיוֹת, החלטנוּ יחד לסדר קבוּצה של שנים־עשׂר איש, שיגשוּ מיד אל העבוֹדה המעשׂית, שצריך להתחיל בּה. בּשל אינטריגוֹת חלוּ עיכּוּבים בּמהלך העבוֹדה, אוּלם בּכל זאת לא היתה יגיעתנוּ לשוא – מראה הגיטוֹ נשתפּר להפליא. הקוֹמיסאר העירוֹני, המשוּגע בּוּש, מילא פּיו תהילוֹת לככּרוֹת־הנטיעוֹת בּגיטוֹ. את הכּכּר זאמקוֹוי אשר בּלב הגיטוֹ, שהיהוּדים לא היה להם בּוֹ אויר לנשימה, הגדלתי וסידרתי שם ספסלים לישיבה. וכן קישטתי בּעשׂבים וּבפרחים עוֹד כּכּרוֹת והעמדתי שם ספסלים בּצל. היהוּדים, שישבוּ שם אחרי־כן בּכל יוֹם, היוּ מברכים אוֹתי בּפנַי ושלא בּפנַי בּחיים ארוּכּים. וכן סידרתי בּאמצע הכּכּר מקוֹם משׂחק לתינוֹקוֹת. בּמקוֹמוֹת רבּים בּעיר סידרתי גני ירק וגני פּרחים וגני עצים. וּבימי הקיץ החמים היוּ יהוּדים שוֹאפים אויר צח ושׂבעים נחת. אפילוּ אלה שהיוּ רגילים בּקיטנוֹת וּבמקוֹמוֹת־מרפּא בּכל שנה נהנוּ ממעט הדשא, הירק והפּרחים אשר בּגיטוֹ. ולי היה הדבר למשיב נפש. מחמש שעוֹת בּבּוֹקר ועד הערב הייתי מטפּל בּפרחים, והעבוֹדה הרגיעה את עצבּי וקל היה לי יוֹתר לשׂאת את סבל היוֹם. אנשים היוּ תמהים לאוֹרך־רוּחי לעסוֹק בּהבלים כּאלה, אבל הרגשתי את ההיפך מזה: דוקא הפּרחים מקיימים את חיי.

כּך נעשׂיתי גנן וניתן לי על־ידי הקוֹמיסאר העירוֹני, בּוּש, הכּינוּי: גנן הגיטוֹ.

 

פּרק ארבּעה־עשׂר: שוּרה של גזירוֹת וּפוּרענוּיוֹת    🔗

א) עוֹנש מות בּעווֹן שינוּי מקוֹם    🔗

החוֹק הזה יצא, כּמדוּמני, עוֹד בּנוֹבמבּר אוֹ דצמבּר 1941, אך נכנס לתקפּוֹ רק אחרי־כן. אוּלם היה קיים חוֹק בּשביל יהוּדים. היוּ מטפּלים בּ“פּוֹשעים”, כּמוֹ בּבני־אדם: עוֹרכים פּרוֹטוֹקוֹל, מוֹסרים את הענין לקטיגוֹר, שׂמים בּמאסר עד בּירוּר הדין וקוֹבעים “בּית־דין מיוּחד”. נערך דין עם עוֹרכי־דין והוּצא פּסק־דין – הכּל כּנהוּג בּין “אנשי תרבּוּת”. זה היה קיים בּמשך זמן מסוּים. הגאֶסטאפּוֹ, המשטרה, הבּוֹלשת, אף המשטרה והבּוֹלשת הפּוֹלנית שמרוּ יפה על החוֹק החדש. וכי דבר קל הוּא? מעשׂה פּשע נוֹרא: תפסוּ יהוּדי, אשה יהוּדית, נער יהוּדי בּמרחק מטר מעבר לעמוּד! הרי כּתוּב בּפירוּש, שחוֹר על־גבּי לבן: “יהוּדי העוֹזב את הגיטוֹ חייב מיתה”, וכאן העזה אשה יהוּדיה, ועוֹלל בּן שבוּעוֹת אחדים על זרוֹעוֹתיה, שיצר־הרע של רעב השׂיאה לרוּץ מהלך כּמה פּסיעוֹת מעבר לעמוּד ולגשת לאשה כּפרית ולקנוֹת קילוֹ תפּוּחי־אדמה להשיב נפשה, שתוּכל להיניק את עוֹללה הגוֹוע בּרעב יחד עם אמוֹ. “עמדי! לאן? ארוּרה! היש לך תעוּדה? בּוֹאי חיש!” וּבבית־הדין המיוּחד דוֹרש בּא־כּוֹח הקטיגוֹריה, שהתקין עצמוֹ שש־עשׂרה שנה לאוּמנוּתוֹ, בּשם החוֹק, משפּט מות ל“ארוּרה” זוֹ, שעשׂתה את מעשׂה הפּשע הנוֹרא. והשוֹפט הוֹציא פּסק־דינוֹ בּמצפּוּן שקט, כּמגן על הצדק והיוֹשר. וראש המשמר ז’אֶמס עם כּלבּוֹ השחוֹר מיהרוּ לקיים את פּסק־הדין. כּרוּ בּוֹר בּשביל עשׂרים ושש נפשוֹת, כּוּלן נשים… העמידוּן ליד הבּוֹר, סילקוּ את הכּוֹרים היהוּדים… ניתנה פּקוּדה לשוֹטרים הפּוֹלנים: “חיש, אש!” והרוֹבים הרעימוּ.

– חזיז ורעם! מדוּע לא קלעתם אל התינוֹק? ארוּרים תהיוּ!

והנאצי קוֹרא:

– חיש! לכסוֹת בּעפר! כּלוּ מלאכתכם, נרפּים!

והילד האוּמלל, שלבּם של השוֹטרים הפּוֹלנים לא נתנם לירוֹת בּוֹ, נקבּר חי.

בּבית־הסוֹהר של פּטרקוֹב המפוּרסם מימי המהפכה הרוּסית, שבּוֹ התענוּ הלוֹחמים לחוֹפש וּלשויוֹן, יוֹשבוֹת עתה כּמעט רק נשים, ש“נלחמוּ” אף הן על פּת לחם אוֹ תפּוּח־אדמה בּשביל ילדיהן הקטנים, וּמחכּוֹת לפסק־דינן מפּי “השוֹפט”, שוֹמר הצדק, אוֹ שכּבר נתחייבוּ מיתה והן ממתינוֹת לקיוּם ענשן על־ידי התלין ז’אֶמס עם כּלבּוֹ השחוֹר. וּבחוּץ לפני שער בּית־הסוֹהר, מהשכּמת הבּוֹקר עד שמוֹנה בּערב, מהלכים אנה ואנה בּנים, אחים, אחיוֹת, אמהוֹת, אבוֹת, סוֹפקים כּף, מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת להציל את קרוֹביהם. כּאן פּרקליטים, אוּקראינים (הללוּ עתה ראשי מדבּרים), עסקנים מכּל המינים. אנשים מוֹכרים את כּרם האחרוֹן, אוֹספים סכוּמי כּסף לפדיוֹן נפש, אוּלם רק לעתים רחוֹקוֹת מוֹעילוֹת התחבּוּלוֹת. על־פּי־רוֹב מוֹעילים המאמצים רק להאריך את הציפּיה האיוּמה לפסק־הדין של מות.

וּבתוֹך בּית־הסוֹהר יוֹשבים האסירים העלוּבים, אנשים חפּים מפּשע, וּמוֹנים את הימים, השעוֹת, הרגעים… רבּים מהם תוֹפרים לעצמם תכריכים מן הכּוּתנוֹת שבּיקשוּ להביא להם לשם כּך. הם כּבר מוּכנים… מחכּים… לפי המסוֹרת של בּית־הסוֹהר, מכניסים את הנידוֹנים לילה לפני מיתתם לתא אחד. כּל הלילה יוֹשבים הקרבּנוֹת וקוֹראים וידוּי, ועם בּוֹקר הם לוֹבשים בּעצמם את התכריכים, כּדי להקבר, לפחוֹת, בּתכריכים כּבני־אדם.

פּעם אחת ישבתי והקשבתי אל הסיפּוּרים על המחזוֹת הנוֹראים האלה, שתיארה לפנַי אשה צעירה, שעלה בּמזלה להנצל מצפּרני המות הזה. זוֹ היתה הגברת בּין, שנסעה אל הוֹריה בּקוֹליוּשקי, אשר אביה היה שם חבר בּמוֹעצת הזקנים. עמה נסעה “מוֹליכה” וּבידה רשיוֹן לנסיעה בּתוֹר “בּת־לוָיה”. בּשעת בּדיקה בּדרך נמלטה בּת־הלוָיה והאשה נשארה לבדה בּאין בּידה רשיוֹן־נסיעה. אסרוּ אוֹתה והביאוּה לפּטרקוֹב אל בּית־הסוֹהר. נערך משפּט, אבל תמוּרת כּוֹפר כּסף וּבסיוּע המזל הצילוּ אוֹתה בּרגע האחרוֹן.

בּשעה שסחה עמי האשה הסתכּלתי בּעיניה שהבּיעוּ פּחד איוֹם. הן ישבוּ עמוֹק־עמוֹק בּחוֹריהן, עד כּי כּמעט לא נראוּ. עינים כּאלה היוּ להרבּה יהוּדים בּפּוֹלין, אשר צרוֹת קשוֹת ונוֹראוֹת עברוּ עליהם. העינים העמיקוּ לשקוֹע בּראש יוֹתר ויוֹתר עד להבהיל את הרוֹאה. אוּלם כּל הדברים האלה היוּ אז, בּזמן שהיה נוֹהג דין וּמשפּט. היה אז, לפחוֹת, זמן לעשׂוֹת מאמצים, זמן לבקש דרכים להוֹשיע, זמן לתת שלמוֹנים ולשׂמוֹח אם הלה קיבּל. הנוֹתן היה מאוּשר מתוֹך תקוה, כּי הכּסף יציל ממות. הלא איכה יוּכל אדם לשבת בּמנוּחה ולדעת, כּי עצמוֹ וּבשרוֹ עוֹמד למשפּט ועוֹד מעט ויוּמת בּיריה? האם יחשה ולא יעשׂה דבר? ואמנם, היוּ מקרים בּוֹדדים, ש“פּוֹשעים” כּאלה יצאוּ לחפשי, כּמוּבן, בּעזרת שלמוֹנים, אוֹ על פּי איזה נס מן השמים. והמקרים הבּוֹדדים האלה נתנוּ תקוה בּלב שאר האנשים, אוּלי גם להם יארע נס. אוּלם – אוֹיה! – נסים אינם מתרחשים אלא לעתים רחוֹקוֹת. מעשׂה בּאשה, שבּית־הדין המיוּחד דן אוֹתה למיתה ימים מוּעטים קוֹדם שעמדה ללדת. נמצאוּ יהוּדים, שהתענינוּ בּמצבה וקיווּ בּזכוּת הילד להציל את האֵם ממות. אספוּ לשם כּך סכוּם כּסף. אלה שקיבּלוּ את השלמוֹנים עוֹררוּ תקווֹת. ואמנם קיווּ האנשים לחנינה. וכאשר נוֹלד הילד, נמסר מיד לרשוּת הקהילה היהוּדית. ממחרת הביאוּ את הילד לבית־הסוֹהר וּביקשוּ שיתנוּ אוֹתוֹ לאמוֹ שתיניקהוּ. אוּלם… האֵם כּבר לא היתה בּחיים. בּשעה חמש לפנוֹת בּוֹקר הוֹציאוּ אוֹתה אל היער לקיים פּסק־דינה…

ב) חיי היהוּדים הפקר    🔗

היטלר עמד וּביטל גם את “בּית־המשפּט” הגרמני, את “הצדק”. לפי פּקוּדתוֹ, אין עוֹד צוֹרך לא בּדיין ולא בּעוֹרך־דין. כּל רוֹעה חזירים, שנעשׂה שוֹטר אוֹ איש־צבא, אחרי שלבש מדים, יש לוֹ הזכוּת לירוֹת ולהרוֹג בּלי חוֹק וּמשפּט. ואין צריך לוֹמר איש גאֶסטאפּוֹ – הלה זכוּת זוֹ נתוּנה לוֹ מכּבר. ואם אירע שגרמני בּלי מדים הרג יהוּדי – אף הוּא לא נענש על כּך. ונימוּק “החוֹק” החדש הוּא: “בּזמן שבּחזית המזרחית נהרגים רבבוֹת חיילים, העת לנוּ לעסוֹק בּמשפּטים?” מכּאן שחיי היהוּדים נעשׂוּ הפקר.

אשה יהוּדיה, בּלי רצוּעה, נמצאה מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ. נער נוֹצרי בּן שמוֹנה אוֹ עשׂר מצבּיע עליה לפני חייל גרמני: הנה “יהוּדיה”. החייל אינוֹ מרבּה בּחקירוֹת ויוֹרה בּה, מניחה והוֹלך לוֹ הלאָה, כּאילוּ הרג זבוּב. בּחוּר יהוּדי בּן עשׂרים הוֹלך לעבוֹדת־חינם אצל הגרמנים (אם יסרב, יוּמת בּעווֹן סַבּוֹטאז’ה); ז’אנדארם גרמני עוֹצרוֹ בּדרך ושוֹאלוֹ ל“תעוּדת־זכוּת” (זוֹ היתה תעוּדה מיוּחדה ליהוּדים, המוּכרחים ללכת לעבוֹדת־חוֹבה אצל גרמנים מחוּץ לגיטוֹ, אבל הגרמנים כּמעט שלא היוּ נוֹתנים תעוּדוֹת כּאלה, והיהוּדים הוּכרחוּ בּכל זאת ללכת לעבוֹדה). הבּחוּר הראה לוֹ תעוּדה לעבוֹדת כּפיה, שזה עתה קיבּל. “זה לא מספּיק” – קרא הז’אנדארם ושלח שני כּדוּרי־מות אל ראש העברין. אחרי־כן צילצל לשירוּת הסדרים, שיבוֹאוּ לקחת את ה“יוּדאֶ”.

פּוּצאלוֹ עם עוֹד איש גאֶסטאפּוֹ פּגשוּ בּדרך שני יהוּדים, זקנים ונער בּן ארבע־עשׂרה. נטלוּ אוֹתם לתוֹך האוֹטוֹ שלהם והביאוּם לבית־הקברוֹת היהוּדי. ציווּ עליהם לרדת והמיתוּ את שני הזקנים תחילה. הנער נפל לרגליהם, נשק את מגפיהם והתחנן בּקוֹל: “אנא, תנוּ לי לחיוֹת!” פּוּצאלוֹ קוֹרא: “טוֹב! רוּץ!” הנער חשב, כּי ניתנה לוֹ חנינה, והוּא קם על רגליו ורץ קדימה. פּוּצאלוֹ שלח אל גבּוֹ שלוֹשה כּדוּרים והנער נפל מת. אוֹתוֹ פּוּצאלוֹ נכנס לביתוֹ של יהוּדי, מצא שם נער לש בּצק. קרא אליו: “לך אחרי!” הוֹשיבוֹ בּאוֹטוֹ שלוֹ, הוֹציאוֹ אל השׂדה מחוּץ לעיר וירה בּוֹ. משם נסע למשׂרד הסדרים וּמסר, כּי מחוּץ לעיר מצא “הרוּג יהוּדי”.

ויוֹם־יוֹם קרוּ מקרים כּאלה. בּדרכים וּברחוֹבוֹת היוּ יוֹרים בּיהוּדים בּלי חקירוֹת וּבלי משפּטים. הגרמנים עשׂוּ מעשׂיהם בּלי שוּם תהיה. היוּ מקרים, שנוֹצרים הצילוּ יהוּדים. אשה אחת, שיצאה מחוּץ לגיטוֹ וגרמני הכּיר בּה שיהוּדיה היא, בּרחה ונמלטה לדירה של נוֹצרי ונפלה שם מתעלפת מפּחד. אשה נוֹצריה סיכּנה את נפשה, טיפּלה בּה, השיבה את רוּחה, אחרי־כן הוֹדיעה לשירוּת הסדר, שהחזירה את היהוּדיה לגיטוֹ. ידידת נעוּרים שלי, שישבה שנים רבּוֹת בּלוֹדז ונישׂאה שם ולה שתי בּנוֹת וּבן קטן אחד, בּאה בּימי המלחמה לעיר מוֹלדתה, שהיה לה שם רכוּש. המצב הקשה השפּיע על עצבּיה: רעיוֹן נקבּע בּמוֹחה, כּי אם לא תסע ללוֹדז להביא את האוֹצר הגנוּז לה שם, לא תוּכל להתקיים. כּמה פּעמים הציעה לי לנסוֹע עמה יחד, לעזוֹר לה להביא את האוֹצר. לשוא דיבּרתי על לבּה, כּי דבר זה הוּא מן הנמנעוֹת. היא נפרדה מעמי ואמרה, כּי נוֹסעת היא ללוֹדז. חשבתי, כּי צחוֹק היא חוֹמדת לה. שאלתיה אם יש לה רשיוֹן לנסיעה. הראתה לי בּמקוֹם רשיוֹן כּרטיס־נסיעה. ראיתי, כּי אינה שפוּיה בּדעתה, אך לא עלה על לבּי, כּי תסכּן את עצמה לצאת לדרך כּזו. ממחרת בּאה אלי בּתה הבּכירה וּמתוֹך יאוּש סיפּרה לי, כּי אמה לא שבה הבּיתה הלילה. לבּי אמר לי, כּי קרה אסוֹן. הוֹדענוּ על המקרה בּכמה תחנוֹת משטרה, אך ללא שוּם תוֹצאוֹת. רק כּעבוֹר ימים אחדים נתקבּלה גלוּיה מן המוֹעצה היהוּדית בּקוֹליוּשקי (צוֹמת מסילת הבּרזל בּין פּטרקוֹב, וארשה ולוֹדז), כּי האשה יוֹכבד ק. נוֹרתה בּקוֹליוּשקי והוּבאה לקבר ישׂראל. כּך קיפּחה את חייה אשה אוּמללה, שמחמת יסוּרי נפשה נטרפה עליה דעתה ויצאה מתחוּם הגיטוֹ בּלי רשיוֹן־יציאה.

בּאִנטקוּב היא עיר קטנה הסמוּכה לפּטרקוֹב. בּסביבה ההיא ישב איש גרמני בּא בּימים, שנוֹלד וגדל בּין יהוּדים. ואחד היהוּדים, שהחמסנים הגרמנים רוֹששוּהוּ, נזכר בּאשכּנזי זה, חבר הנעוּרים שלוֹ, וּבא אליו וסיפּר לוֹ על חייו הקשים והמרים, שלוֹ ושל ילדיו. נכמרוּ רחמיו של אשכּנזי זה ונֹדב לאוֹתוֹ יהוּדי מעט תפּוּחי־אדמה להשיב נפשם של ילדיו, אף אמר לוֹ לבוֹא אליו מזמן לזמן. בּינתים יצאוּ הגזירוֹת החדשוֹת, שאסוּר ליהוּדים לעזוֹב את הגיטוֹ, וכל העוֹבר על כּך חייב מיתה, והיהוּדי לא יכוֹל לבוֹא אל חברוֹ האשכּנזי. נמלך ושלח אליו את שלוֹש ילדוֹתיו, שתים קטנוֹת מאד והאחת כּבת ארבּע־עשׂרה. הן סיכּנוּ את נפשן ודרך שׂדוֹת היוּ מתחמקוֹת וּבאוֹת אל הגרמני, שכּל פּעם היה נוֹתן להן מעט תפּוּחי־אדמה. ולגרמני הזה חתן והוּא ז’אנדארם. פּעם אחת, בּלכתוֹ בּדרך לביתוֹ של חוֹתנוֹ ראה נערה עוֹברת בּשׂדה (את הקטנוֹת לא ראה, כּי התחבּאוּ בּקמה) וציוה עליה לעמוֹד. בּקרבוֹ אליה, וּבראוֹתוֹ כּי נערה יהוּדיה היא, ירה אליה והיא נפלה מתבּוֹססת בּדמיה. הגרמני הזקן ראה כּל זה מרחוֹק. וכאשר קרב אליו חתנוֹ הז’אנדארם, קרא אליו: “מה זה עשׂית? הלא אנכי קראתי את הילדוֹת לבוֹא אלי, ואתה ירית בּהן”. הוּא לקח מיד אל בּיתוֹ את הנערה שנפצעה והביאה לפּטרקוֹב אל בּית־החוֹלים. גם את שתי אחיוֹתיה הקטנוֹת לקח עמוֹ וּמסר אוֹתן לידי נשׂיא הקהילה שידאג להן. בּכל יוֹם היה הוֹלך לבית־החוֹלים לראוֹת את שלוֹם הנערה וּביקש מאת הרוֹפאים לעשׂוֹת כּל מה שאפשר שתשוּב לאיתנה. כּאן השפּיעוּ הסאֶנטימאֶנט של האשכּנזי הזקן לבניו של חברוֹ מנוֹער והבּוּשה של הז’אנדארם מפּני חוֹתנוֹ, שראה אוֹתוֹ בּפראוּת של חית יער.

כּזה היה מראה החיים של היהוּדים שישבוּ בּגיטאוֹת כּצפּרים בּכלוּבים, וּכשהוֹציא מי מהם ראשוֹ החוּצה, פּגע בּוֹ חץ והמיתוֹ בּלי דין וּמשפּט.

ג) הגיטוֹ בּפּטרקוֹב נסגר    🔗

הגיטוֹ הראשוֹן והסמלי אשר בּפּטרקוֹב נאבק ימים רבּים בּכל התחבּוּלוֹת שלא יסגרוּ אוֹתוֹ; וּבאמת יש לקבּוֹע, כּי עד הרגע האחרוֹן, עד זמן ה“העברה”, לא היה סגוּר. הוּא רק צוּמצם צמצוּם יסוֹדי והאוּכלוֹסים הנוֹצרים הוּכרחוּ לעזוֹב אוֹתוֹ. אבל צמצוּם השטח של הגיטוֹ והעתקת הנוֹצרים משם היה עד אז אחד הפּרקים הקשים בּספר היסוּרים ליהוּדים רבּים.

נעשׂוּ מעשׂי נכלים וּמעשׂי נבלה שוֹנים. בּסדר חלוּקת הדירוֹת ליהוּדים היתה ההכרעה בּידי העיריה, ששם עסקה בּענין זה ועדה מיוּחדה. אבל למעשׂה הכריעוּ רק השלמוֹנים וּפרוֹטקציה. בּתי־הדירה הגדוֹלים והיפים בּיוֹתר של היהוּדים הוּצאוּ אל מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, בּעוֹד אשר מלבד בּתים יפים מעטים של נוֹצרים בּגיטוֹ, שפּוּנוּ מיוֹשביהם, היוּ תשעים אחוּזים משאר הדירוֹת של הנוֹצרים מעוֹנוֹת של דלת העם הנוֹצרי, שרוּבּם ישבוּ בּמרתפים וּבעליוֹת, וּבתוֹכם היוּ מאתים שוֹערים, שאף הם גרוּ בּחדרים בּוֹדדים וּרעוּעים מאד. וכאן התחיל מסחר החליפין בּדירוֹת. היהוּדים, שהיוּ מוּכרחים לעזוֹב את דירוֹתיהם, חישבוּ וּמצאוּ, כּי בּגיטוֹ שצוּמצם יש דירוֹת נוֹצריוֹת בּמספּר מוּעט מאד הראוּיוֹת בּמעט אוֹ בּהרבּה לדוּר בּהן, וּלפיכך הקדימוּ להבטיח לעצמם דירה מעוּלה. לשם־כּך בּאוּ בּדברים עם נוֹצרים, לעשׂוֹת עמהם חליפי דירוֹת. והנוֹצרים, בּראוֹתם כּי בּאה לידם הזדמנוּת לקבּל דירה נאה, התחילוּ בּוֹחרים מן הטוֹב והיפה בּיוֹתר. אחד הקצבים הנוֹצרים, למשל, שהיוּ לוֹ שני חדרים גרוּעים, קוֹדרים וּטחוּבים, בּלי שוּם נוֹחיוּת, הלך לבקש לוֹ דירה בּחליפין וּבא גם אלינוּ ודרש שנפנה לוֹ מדירתנוּ הגדוֹלה את ארבּעת החדרים המעוּלים בּיוֹתר. לאחרוֹנה התחילה הפּרשה של תשלוּמי כּסף: הנוֹצרים דרשוּ שיתנוּ להם סכוּמים גדוֹלים ונמצאוּ יהוּדים שנתבּעוּ ונתנוּ. עד שהגיעה השמוּעה בּדבר המסחר בּדירוֹת לאזני הקוֹמיסאר העירוֹני בּוּש והחליט ליטוֹל את הענין על רוָחיו בּידוֹ. וּמכּיון שזה היה איש מטוֹרף ודרכּוֹ שאינוֹ עוֹמד בּדיבּוּרוֹ, היה מקבּל כּסף מאת כּל היהוּדים וּמבטיח לכל אחד ואחד. היוֹם מסר לאחד, שחוֹר על־גבּי לבן, דירתוֹ של פּלוֹני, וּמחר בּא אליו אחר והעלה את סכוּם השלמוֹנים, נטל את הדירה מאת האחד וּמסרה לאחר. ולא די שלא החזיר את הכּסף שלקח, היה עוֹד גוֹער בּנזיפה: “מוֹת תוּמת מיד!” דרכּוֹ זוֹ לבשה צוּרה מכוֹערת יוֹתר ויוֹתר. לאחר שראה הקוֹמיסאר, כּי היהוּדים מפזרים כּסף, היה בּכל יוֹם רוֹשם עוֹד בּית מן הבּתים הגדוֹלים בּגיטוֹ שחלה עליו גזירת היציאה מתחוּם הגיטוֹ, ועם כּל בּית כּזה נוֹספוּ לוֹ יהוּדים, שנאלצוּ לבקש להם דירה, והוּא מילא כּיסיו כּסף, שזרם אליו מכּל צד. הנוֹצרים – אף הם לא רצוּ לזוּז ממקוֹמם וּביקשוּ להם דירוֹת מעוּלוֹת. היוּ נוֹצרים, בּעלי דירוֹת ועסקים בּבתים כּאלה שנשארוּ בּתחוּם הגיטוֹ והם הרבּוּ בּהשתדלוּת, שדירוֹתיהם ועסקיהם יהיוּ מחוּץ לגיטוֹ. אילוּ עלה הדבר בּידם, היה צוֹרך לצמצם את הגיטוֹ עוֹד יוֹתר, לגזוֹר ממנוּ כּמה רחוֹבוֹת וסימטאוֹת, עד שלא היה נשאר כּלוּם. התהלכוּ שמוּעוֹת, כּי היהוּדים העלוּ הרבּה את סכוּם השלמוֹנים על זה שהציעוּ הנוֹצרים, ועל ידי כּך מנעוּ את הקטנתוֹ וצמצוּמוּ של שטח הגיטוֹ. לוּלא זאת אי־אפשר היה להתקיים בּגיטוֹ, כּי בּכל חדר היוּ צריכים לדוּר בּממוּצע שלוֹשים נפש.

יום 31 בּמארס 1942 ערב פּסח היה. והוּא המוֹעד האחרוֹן לעזוֹב את הבּתים, שהוּצאו מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ. הרבּה אנשים נשארוּ בּלי קוֹרת גג לראשם. בּכללם גם אנכי וּמשפּחתי, שישבנוּ בּדירה בּת תשעה חדרים. קיבּלתי פּקוּדה לפַנוֹת את הדירה בּלי תמוּרה של דירה אחרת בּאמתלה, כּי דירתנוּ היא גדוֹלה מאד ואינה ניתנת לחלוּקה, וּבכן, על־פּי יוֹשר, איני זכּאי בּכלל לקבּל דירה. אוּלם נשׂיא המוֹעצה היהוּדית מר וארשאבסקי, מתוֹך רחשי כּבוֹד למשפּחתנוּ, הקצה לנוּ חדר בּבית אמוֹ, שלא נתפּנה עדיין. בּערב פּסח הייתי מוּכרח להניח את כּלי בּיתנוּ, שהיוּ עוֹד רבּים מאד, בּתוֹך מחסן, ואני עם שתי אחיוֹתי וּבת אחוֹתי התפּזרנוּ לכל ימוֹת החג להתאכסן איש איש אצל מוֹדע אחר. ורק אחרי החגים עלה בּידנוּ לעבוֹר ולדוּר בּחדרנוּ האחד כּבני־אדם. ואילוּ דירתנוּ הגדוֹלה תפסוּ שמוֹנה שוֹערים. בּהיוֹתי שם הראה לי שוֹמר הבּית כּי הדיירים החדשים הפכוּ את הדירה לחוּרבה. על כּל דלת היה תלוּי מנעוּל גדוֹל. ואף על פּי כן – אמר לי השוֹמר – הם גוֹנבים זה מזה.

הממוּנים היהוּדים, שניהלוּ זמן־מה את הבּתים, סחוּ, כּי בּכמה דירוֹת בּנוֹת שנים־שלוֹשה חדרים, שהתישבוּ בּהן נוֹצרים, שדרוּ קוֹדם בּגיטוֹ בּחדר אחד, נשמעוּ טענוֹת, כּי הם אינם צריכים לשלם עתה שׂכר־דירה יוֹתר מכּפי ששילמוּ, ואת ההפרש ישלמוּ היהוּדים, אף כּי היוּ מקרים, שנוֹצרים קיבּלוּ על־ידי החליפין גם דירה נאה יוֹתר וגם ריוַח בּכסף מזוּמן. וגם לאחר השלוֹשים ואחד בּמארס לא פּסקוּ האיוּמים על הקטנת שטח הגיטוֹ. וּמזמן לזמן שוּב הוּצאוּ בּתים אחדים מתחוּם הגיטוֹ – והכּל לטוֹבתוֹ של הקוֹמיסאר בּוּש, שהיה מקבּל בּשׂכר זה כּסף ושוה כּסף. גם אחרים השׂתכּרוּ בּעסק זה.

ד) פּסח תש"ב בּפּטרקוֹב    🔗

אוֹתוֹ חג הפּסח בּפּטרקוֹב כּמעט שעבר בּשלוֹם. בּהסכּם השלטוֹן המקוֹמי אפוּ מצוֹת כּדת וכדין, ויהוּדים שהיה להם עוֹד כּסף לקנוֹת שילמוּ בּבית הקהילה מחיר לא יקר בּערך (שבעה זהוּבים הקילוֹ – מחיר הלחם היה חמישה־עשׂר זהוּב), וּבכל זאת הרויחה הקהילה בּעסק המצוֹת הרבּה, עד שהיה בּידה לחלק מצוֹת חינם ליהוּדים עניים מחוּסרי אמצעים, אף על פּי שמספּר המקבּלים חינם היה גדוֹל ממספּר הקוֹנים בּכסף. דבר זה אפשר היה משוּם שהקהילה קיבּלה את הקמח למצוֹת לפי מחירים זוֹלים (חמישה גרוּשים הקילוֹ). מלבד זאת נערכה מגבּית של פּסח (קמחא־דפסחא) כּבכל שנה, מאת בּעלי האמצעים, וּמזה קיבּלוּ הנצרכים מעט סוּכּר, תפּוּחי־אדמה, סלק ועוֹד, עד כּי, בּתנאי החיים תחת ידי היטלר, חגגוּ היהוּדים בּפּטרקוֹב את חג הפּסח בּכשרוּת… אני, שנשארתי בּחג ההוּא בּאין גג לראשי, הייתי מוּזמן לביתם של חברי אליעזר רוּבּין ויוֹסף זאיאנצקוֹבסקי, שדרוּ שניהם בּדירה אחת, ושם נערך סדר “כּהלכתוֹ, כּכל משפּטוֹ וחוּקתוֹ”. גם יין לארבּע כּוֹסוֹת היה לנוּ בּמידה מספּיקה, ורק מצב־רוּח חגיגי חסרנוּ, ולשוא עמלנוּ ויגענוּ להשרוֹת על עצמנוּ רוּח של חג. כּל פּעם זלגוּ העינים דמעוֹת, שנמחוּ חיש מתוֹך מבוּכה וצחוֹק, אבל בּשוּם אוֹפן אי־אפשר היה, גם בּהשפּעת מעט כּוֹהל, להסיח דעת מן המצב ללא תקוה שאנוּ נתוּנים בּוֹ. זה לא היה עוֹד אוֹתוֹ הפּסח מלפני שנה וּמלפני שנתיִם, בּזמן שהתקווֹת עוֹד שׂיחקוּ לפנינוּ, בּזמן שהתעוֹדדנוּ והתבּדחנוּ בּשירה וזמרה והתרנוּ לעצמנוּ ללגלג על היטלר ועל כּל גבוֹרוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, בּהיוֹתנוּ בּטוּחים בּמפּלתוּ ולבּנוּ האמין, כּי נזכּה בּקרוֹב לראוֹתה.

הוֹי, אוֹתוֹ הבּטחוֹן לזכּוֹת ולראוֹת בּעינינוּ בּמפּלתוֹ של אוֹתוֹ רשע וכל סיעתוֹ – בּטחוֹן זה אבד לנוּ!.. כּל הצרוֹת והפּגעים, העינוּיים והיסוּרים קיבּלנוּ בּאהבה, וּנכוֹנים היינוּ להביא גם קרבּנוֹת גדוֹלים. לא היה דבר יקר לנוּ שחסנוּ עליו – וּבלבד שנזכּה ונראה נקמה בּאוֹיבנוּ! ותקוָה זוֹ התחילה להתעלם, וזה אשר דיכּא את נפשנוּ כּליל.

ה) ניצוֹץ תקוה זרח לי    🔗

בּבית הקהילה היהוּדית נתקבּל מכתב־חוֹזר מאת המוֹעצה היהוּדית העליוֹנה בּראדוֹם, שישלחוּ להם רשימה של אזרחי ארץ־ישׂראל היוֹשבים בּעירנוּ. לפי דבריהם, הם דוֹרשים אוֹתה בּשם S. D. (כּלוֹמר, הגאֶסטאפּוֹ). לפי הפּרטים, שהוֹרוּ לכתוֹב בּרשימה, אפשר היה להבין, כּי שוּב בּא ענין של חילוּפי אזרחים בּין נתיני גרמניה ונתיני ארץ־ישׂראל. בּעירנוּ ישבה רק אזרחית יחידה של ארץ־ישׂראל. זוֹ היתה אשה חוֹלת־רוּח, שכּבר נתקפּחה, בּעצם, אזרחוּתה, אחרי שהיא יוֹשבת בּפּטרקוֹב זה למעלה מעשׂר שנים. היא נתגרשה מבּעלה לפי היתר של מאה רבּנים ולא חפצה כּלל לחזוֹר לארץ־ישׂראל. הרי שלא בּאה בּמנין, ואחרים מלבדה לא היוּ. וּבעת ההיא יִסרתי את עצמי על אשר בּשבתי תשע־עשׂרה שנה בּארץ־ישׂראל לא קיבּלתי אזרחוּתה של הארץ. כּאשר התאספנוּ בּחוּג הארצישׂראלי שלנוּ, חברים ציוֹנים מכּל הזרמים, שוּב בּאוּ לידי בּיטוּי תוֹכחוֹת שוֹנוֹת, שכּל אחד מן החברים הוֹכיח את עצמוֹ אוֹ את רעיו בּארץ־ישׂראל על אשר איננוּ נמצא בּשעה זוֹ בּארץ־ישׂראל. אוּלם הכּל בּאוּ לידי מסקנה, כּי אין זה אלא דבר שבּמזל. והראָיה – אני עצמי. הן אני ישבתי שם תשע־עשׂרה שנה, וכאשר גרם מזלי להתענוֹת כּאן, הרי הוֹבילוּני רגלי לכאן, ולא עוֹד אלא שגם אינני אזרח ארצישׂראלי, מה שיכוֹל היה להצילני מן הגיהינוֹם הזה. הנקל לתאר את מר־לבּי. נחמתי האחת היתה, כּי אשתי וילדי, לפחוֹת, ניצלוּ מתוֹפת זוֹ. על משכּבי בּלילה, בּהרהרי בּלי הרף בּענין זה, ניצנצה בּלבּי מחשבה כּברק: אוּלי כּדאי להוֹדיע על עצמי, כּי אני “תוֹשב קבוּע בּארץ־ישׂראל”. ממחרת בּבּוֹקר בּאתי אל המזכּיר הראשי של מוֹעצת היהוּדים השוֹפט בּוֹרנשטיין והרציתי לפניו את רעיוֹני. ליגלג עלי ואמר: כּאן המדוּבּר בּחילוּפי אזרחים של ארץ־ישׂראל, הנמצאים בּפּוֹלין, בּאזרחי גרמניה, הנמצאים בּארץ־ישׂראל, וּמה ענין לזה ולנתינים פּוֹלנים היוֹשבים בּפּוֹלין? הוּא הוֹכיחני, כּי מה שהייתי דר בּארץ־ישׂראל אינוֹ מקנה לי זכוּת של אזרח ארצישׂראלי. שהרי, ראשית, ודאי הוּא, שהגרמנים לא יסכּימוּ להוֹציאני, ושנית, ספק אם האנגלים יסכּימוּ להכניסני. אוּלם הרעיוֹן שניצנץ בּמוֹחי לא נתן לי מנוּחה. פּתחתי בּנימוּקים שוֹנים, וסוֹף־סוֹף בּיקשתי מן המוֹעצה היהוּדית בּפּטרקוֹב להשיב למוֹעצה הראשית בּראדוֹם, כּי אזרחי ארץ־ישׂראל אין בּעירנוּ, לעוּמת זאת יש כּאן תוֹשבים קבוּעים מארץ־ישׂראל שנתקעוּ בּפּוֹלין מחמת מערכוֹת המלחמה. הדבר הזה לא עלה בּידי בּנקל, מפּני שהשוֹפט בּוֹרנשטיין היה מקפּיד גדוֹל על הדין. אך חברים אחרים עזרוּ לי להשפּיע עליו, וסוֹף־סוֹף נעתר להשיב תשוּבה כּזאת שבּיקשתי. כּעבוֹר זמן־מה נתקבּל מענה בּכתב מאת המוֹעצה העליוֹנה, כּי בּלי לקבּל אחריוּת לתוֹצאוֹת ההרשמה, אנוּ מתבּקשים לשלוֹח רשימה של הנתינים הפּוֹלנים, שהם תוֹשבים קבוּעים בּארץ־ישׂראל ושנתקעוּ בּפּוֹלין מחמת המלחמה. מיד שלחנוּ רשימה של ארבּע תעוּדוֹת־מסע עם צילוּמי העתקוֹת של “ויזוֹת־חזרה” שלנוּ, בּצירוּף פּרטים על כּל אחד מן הארבּעה: יעקב רוֹזנטאל, שרה פינקלשטיין, לויק זילבּרבּרג ואנכי. בּקוֹצר רוּח חיכּינוּ לתשוּבה. אוּלם כּעבוֹר ימים מוּעטים פּגה התקוה בּלבּנוּ, כּי נצליח לשוּב לארץ. ואחדים אף התחרטוּ על אשר נתנוּ שמוֹתיהם לרשימה זוֹ, בּאמרם, כּי מי יוֹדע מה הרוֹצחים הגרמנים אוֹמרים לעשׂוֹת בּנוּ, שאפשר וכל זה לא היה מצדם אלא מעשׂה ערמה להתנכּל לנוּ.

ו) “העברת” היהוּדים מלוּבּלין    🔗

בּאזננוּ שמענוּ את דברי האיוּם על הכּליה וההשמדה של יהוּדי אירוֹפּה, שיצאוּ מפּי היטלר, גאֶבּאֶלס, שטרייכר, גרייזאֶר, פראנק וכיוֹצא בּהם; ראינוּ את עבוֹדת התעמוּלה האנטישמית של כּל “אנשי המפלגה”, שמטרתם היחידה היתה להשמיד וּלאַבּד את היהוּדים. כּל זה בּיחד היה די והוֹתר להוֹכיחנוּ, כּי גזר דיננוּ נחתם ורק נסים מן השמים יוּכלוּ להציל אוֹתנוּ. אבל אמוּנתם העיורת והתמימה של בּני־אדם בּרוּח האנוֹשי וּבצדק והכּוֹח הכּבּיר של הרצוֹן לחיוֹת הוֹסיפוּ לעוור את עינינוּ ולאטוֹם את אזנינוּ ולהשלוֹת את נפשנוּ, כּי אלינוּ לא תגיע הרעה. בּאנוּ לשדל וּלנחם את עצמנוּ, כּי השמדת היהוּדים בּמקוֹמוֹת שכּבשוּ הגרמנים מידי הסוֹביטים לא בּאה אלא משוּם שהגרמנים רוֹאים את היהוּדים כּבּוֹלשאֶויקים; וּבאזוֹרים הפּוֹלנים שנספּחוּ על הרייך “מעבירים” את היהוּדים, מפּני שהגרמנים רוֹצים לטהר את האזוֹרים האלה מבּני־ישׂראל; אבל כּל זה אינוֹ נוֹגע ליהוּדים אשר בּ“גנרל־גוּבאֶרנאמאן”.

אוּלם הבּשׂוֹרה הרעה, כּי בּלוּבּלין נעשׂה מעשׂה “העברה” הממה וזיעזעה את נפשנוּ. משבעים אלף יהוּדי לוּבּלין נשארוּ רק שבעת אלפים, היוֹשבים בּשני מחנוֹת סמוּך ללוּבּלין. שאר היהוּדים (שאלפים אחדים מהם הוּמתוּ בּיריה כּאן בּלוּבּלין) גוֹרשו בּתנאים לא־אנוֹשיים לכיווּן בּלתי־ידוּע – כּך מסר לנוּ השליח המיוּחד, שנשלח על ידנוּ ללוּבּלין, לאחר שהגיעוּ אלינוּ הידיעוֹת הראשוֹנוֹת על ה“העברה” מלוּבּלין. הדבר הזה דיוֹ לקבּוֹע, כּי גם לנוּ, יהוּדי ה“גנרל־גוּבאֶרנאֶמאן”, צפוּי אוֹתוֹ הגוֹרל, כּי אחים לצרה אנוּ לכל יהוּדי אירוֹפּה, כּי מתכּוונים לכלוֹת גם אוֹתנוּ. וכל היהוּדים התחילוּ מתרוֹצצים כּמוּרעלים, כּדגים שנמשוּ מן המים והם מפרכּסים וּמפרפּרים וּמבקשים מקוֹם חיוּת. התחילוּ לטכּס עצוֹת.

בּהתיעצוּת רשמית של עסקנים, שבּה השתתף גם רבּה של פּטרקוֹב וּבא לידי בּיטוּי כּל חוֹמר המצב, אף בּה עוֹד בּיקשוּ אמתלה, להרגיע את הלב הסוֹער. אמרוּ: לוּבּלין שאני, שם יוֹשב צוֹרר היהוּדים גלוֹבּוֹצניק, ימח שמוֹ, אבל כּאן, אצלנוּ, בּמחוֹז ראדוֹם, יוֹשיענוּ השם יתבּרך. והם לא יזכּוּ לחיוֹת וּלהגיע עד הזמן ההוּא. וּבשעת מעשׂה סחוּ זה לזה בּלחש “בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת” מן הרדיוֹ החשאי ועתוֹני מחתרת על המפּלוֹת של הגרמנים, וּראָיה לדבר, שפּלוֹני הגרמני אמר למי שאמר: “אנוּ אבוּדים! אי אפשר לנוּ להתקיים עוֹד!” פּניהם של היהוּדים מתבּהרים, קמים והוֹלכים בּלב מלא תקוָה, כּי נכוֹנה לוֹ, להיטלר, בּעזרת השם, מפּלה שחוֹרה, וסוֹפוֹ קרוֹב לבוֹא. אכן, גדוֹל וחזק הוּא כּוֹח הרצוֹן לחיוֹת. האנשים מַשלים את עצמם להרגיע את הלב.

אוּלם בּאסיפה מצוּמצמת של אנשים בּוֹגרים מבּחינה פּוֹליטית בּאנוּ לידי מסקנוֹת אחרוֹת לגמרי. אנוּ היה ודאי לנוּ, כּי הכּליה של יהוּדי אירוֹפּה, שהגרמנים מבצעים אוֹתה בּשיטה, מתקרבת והוֹלכת עתה אלינוּ. אוּלם יגענוּ ולא מצאנוּ מוֹצא, בּמה לעזוֹר לעצמנוּ.

 

פּרק חמישה־עשׂר: מלחמת היהוּדים הכּלוּאים בּגיטוֹ לקיוּמם    🔗

א. שני המחנוֹת זה מוּל זה    🔗

בּחוּץ – מחוּץ לתחוּמי הגיטאוֹת של היהוּדים פּוֹעל מנגנוֹן ענקי של תלינים מוּמחים וּמנוּסים, שתפקידם הוּא לכלוֹת וּלאַבּד וּלהשמיד את העם היהוּדי. לעזרם עוֹמד צבא של מיליוֹני חיילים מזוּינים בּכל מיני נשק, הנתמך על־ידי העם הגרמני בּן שמוֹנים מיליוֹן איש. וּבפנים – בּתוֹך הגיטאוֹת של היהוּדים, המצטמצמים בּשטחם על־ידי הגרמנים, יוֹשבים כּלוּאים שׂרידי היהדוּת הפּוֹלנית, אנשים שדוּדים, עשוּקים, טרוּפים, והם נאבקים בּמלחמתם לחיים ולמות, ולהם אין עוֹזר ואין תוֹמך מלבד כּוֹחם ורוּחם בּלבד. הכּוֹח הזה הבּלתי מנוּצח, כּוֹח הרצוֹן לחיוֹת וּלהאריך קיוּמם, מצא לוֹ בּיטוּי: א) בּאמצאוֹת גאוֹניוֹת, על־ידי שתדלנוּת ושלמוֹנים, הרחיבוּ וניצלוּ, עד כּמה שאפשר (אחרי כּל הגזירוֹת וההגבּלוֹת) בּמסגרת המוֹעצוֹת היהוּדיוֹת, את אמצעי־הקיוּם המוּעטים ששׂרדוּ, כּדי להמשיך את החיים עד כּמה שיש בּכוֹחוֹ של אדם. ב) בּתחבּוּלוֹת חשאיוֹת שוֹנוֹת ועל־ידי מתן שוֹחד בּתדירוּת (בּהשתמשם בּאהבת־הבּצע של הגרמנים, הנכוֹנים בּאין רוֹאה למכּוֹר בּעבוּר כּסף את היטלר ודעוֹתיו) הכניסוּ ויצרוּ בּתוֹך הגיטוֹ כּל מה שנחוּץ ושיכוֹל לתת ליהוּדים את האפשרוּת להמשיך חייהם וקיוּמם. ג) בּיצירת מקוֹמוֹת שוֹנים של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית וּבהמצאת עבוֹדה ליהוּדים בּמקוֹמוֹת העבוֹדה הקיימים אצל הגרמנים, מתוֹך תקוה, כּי העם הגרמני הרצחני יחוּס על אלה היהוּדים העוֹבדים והיוֹצרים בּזמן ה“העברה” של היהוּדים מן הגיטאוֹת. ד) בּזיוּף תעוּדוֹת ורשיוֹנוֹת נסיעה, שיתנוּ אפשרוּת למספּר מסוּים של יהוּדים, בּמסוה של נוֹצרים, להמלט מן הגיטוֹ וּלהתחבּא בּין האוּכלוֹסיה שאינה יהוּדית מחוּץ לתחוּם.

המלחמה הזאת, לחיים ולמות, חייבה את מוֹעצוֹת היהוּדים בּגיטאוֹת לבנוֹת וּלהגדיל יוֹתר ויוֹתר את מכשירי הנהלתם, שיהיה בּידם למלא את תפקידם וחוֹבתם, הנעשׂים קשים יוֹתר ויוֹתר. מוּבן הדבר, שכּמה תפקידים מסוּימים נעשׂוּ על־ידי קבוּצוֹת פּרטיוֹת אוֹ פּרטיוֹת־למחצה מחוּץ למסגרת של הנהלוֹת המוֹעצוֹת, שלא להטיל את האחריוּת על המוֹעצוֹת היהוּדיוֹת למעשׂים מסוּימים, שהיוּ עלוּלים לסכּן את כּל היהוּדים בּגיטוֹ בּמקרה של מלשינוּת. לשם מתן מוּשׂג מה היתה צוּרת מכשירי ההנהלה ועבוֹדתה ליד מוֹעצוֹת היהוּדים בּגיטאוֹת, שהיוּ דוֹמוֹת, בּמעט אוֹ בּהרבּה, זוֹ לזוֹ, מפּני שהמוֹעצוֹת עמדוּ בּמגע בּיניהן ולמדוּ זוֹ מזוֹ – רוֹצה אני להביא כּאן רשימה מפוֹרטת של מכשיר ההנהלה ליד מוֹעצת היהוּדים בּפּטרקוֹב. ומן הנכוֹן שאזכּיר, שהפּעוּלה בּקהילוֹת היהוּדיוֹת בּפּוֹלין לפני המלחמה היתה מצוּמצמת על כּלי־קֹדש, כּשרוּת, צדקה, חתוּנוֹת וּבית־הקברוֹת.

ב) מוֹעצת היהוּדים בּפּטרקוֹב    🔗

“המוֹעצה היהוּדית”, אוֹ “מוֹעצת הזקנים”, כּפי שנקראה תחילה בּפּטרקוֹב כּמוֹ בּערים אחרוֹת, נוֹסדה מיד לאחר כּניסת הגרמנים לעיר. מר טאננבּרג, שבּמקרה נמצא בּבנין הקהילה בּשעה ששׂר־הגליל דראֶכּסלאֶר בֹיקר שם בּפעם הראשוֹנה, נתמנה על־ידיו נשׂיא המוֹעצה והוּטל עליו לספּח עוֹד עשׂרים וּשלוֹשה יהוּדים כּחברי המוֹעצה וּלהמציא לוֹ רשימה לאישוּר. כּבר הזכּרתי, כּי בּתוֹרת בּוּנדאי בּחר בּרוֹב בּוּנדאי.

לאחר שנאסרוּ והוּגלו החברים הבּוּנדאים של המוֹעצה, הוּטל על מר וארשאבסקי, שהיה אז סגן הנשׂיא, לספּח חברים חדשים ושוּב להמציא רשימת שמותיהם לאישור. רוֹב העסקנים הפּוֹליטיים, מטעמים מוּבנים, לא רצוּ להשתתף בּמוֹעצה היהוּדית.

בּשנת 1942 היה הרכּב המוֹעצה היהוּדית בּפּטרקוֹב: וארשאבסקי – נשׂיא, י. פיינר – סגן־נשׂיא, חמישה חברי הנשׂיאוּת: עוֹרך־הדין זילבּרשטיין, מ. הרץ, מ. נוֹרדמן, פ. לוּבּלינר וּמר סאמלסוֹן. ועוֹד שבעה־עשׂר חברים שוֹנים, וּבתוֹכם השוֹפט בּוֹרנשטיין, שּהיה המזכּיר הראשי לכל מנגנוֹן ההוֹצאה לפּוֹעל. ואלה המחלקוֹת:

1) המחלקה הכּללית (מנהל מ. ליטמנוֹביץ). א) יוֹמן, הגשת בּקשוֹת שוֹנוֹת אל השלטוֹן, העיריה, הקהילה וכדוֹמה; ב) חליפוֹת מכתבים; ג) תרגוּמים: לפּוֹלנית וּלגרמנית; ד) סידוּר תעוּדוֹת־זהוּת, תעוּדוֹת־מסע, תעוּדוֹת־נשׂוּאין, ועוֹד; ה) כּל שאר הענינים, שאינם נוֹגעים למחלקוֹת מיוּחדוֹת.

2) המחלקה הפינאנסית (מנהל ש. בּלאֶכמאן). א) תקציב; ב) משׂרד המסים היהוּדיים, סיוּע החוֹרף, כּל מיני מסים וארנוּניוֹת, עניני ירוּשה ועוֹד; ג) קוּפּה; ד) גביה ועיקוּל; ה) ערעוּרים; ו) פּיקוּח על כּל המחלקוֹת. אחת הבעיוֹת הקשוֹת בּיוֹתר היתה: להמציא כּספים בּשביל המוֹעצוֹת, שהיוּ זקוּקוֹת לסכוּמי כּסף עצוּמים, שיוּכלו למלא את תפקידיהן הרבּים שהוּטלוּ עליהן, לרגל המצב הקשה, שהיהוּדים היוּ שרוּיים בּוֹ ושהלך ורע מיוֹם ליוֹם. בּשעת ההקצבה של מידת־המסים, שהוּטלו על היהוּדים שנחשבוּ עוֹד “מוּכשרים לשלם מסים” (בּתנאים נוֹרמליים קוֹצבים את המסים לפי ההכנסוֹת), נתקבּל בּתוֹר עיקרוֹן, שכּל יהוּדי שיש לוֹ עוֹד רכוּש

כּל־שהוּא, אפילוּ הוּא מוֹכר לפרנסתוֹ את חפציו האחרוֹנים, מחוּיב לחלק מפּרוּטתוֹ האחרוֹנה לאלה מאחיו היהוּדים, שאָבד להם הכּל ואין להם עוֹד מה למכּוֹר.

3) מחלקת האַספּקה (מנהל פ. לוּבּלינר). א) חלוּקת המצרכים, שניתנוּ על־ידי השלטוֹן בּשביל היהוּדים; ב) כּרטיסי לחם וּמצרכים אחרים בּשביל יהוּדים; ג) מחסני מזוֹן; ד) המצאתם וחלוּקתם של שאר מצרכים בּדרכים כּשרוֹת וּבלתי כּשרוֹת; ה) מתן תמיכוֹת של צרכי מזוֹן לפי הוֹראוֹת המחלקוֹת המדוּבּרוֹת; ו) אספּקת מצרכים לבתי־תמחוּי של הקהילה, מעוֹנוֹת־ילדים, מחנוֹת הפּליטים וּמחלקת ההבראה לנוֹער; ז) חליפין של מצרכים שוֹנים (זה היה ענין חשוּב וּמסוּבּך מאד. על־ידי חליפין של כּמה מצרכים, שניתנוּ על־ידי השלטוֹן, בּאחרים הכרחיים יוֹתר, נתקבּלה כּמוּת מרוּבּה של צרכי מזוֹן. למשל, תמוּרת מטר אחד של סוּכּר נתנוּ שמוֹנה־עשׂרה מטרים גריסים אוֹ ארבּעים מטר תפּוּחי־אדמה. חילוּף המצרכים נעשׂה בּחשאי, משוּם שהשלטוֹן אָסר את הדבר).

4) מחלקת המשק (מנהל מ. ניסנזוֹן). א) הנהלת כּל הבּתים והבּנינים של הקהילה; ב) פּיקוּח על רכוּש הקהילה; ג) מחסני פּחם ועצי־הסקה (רכישתם, חטיבתם, שמירתם וחלוּקתם בּין מחלקוֹת הקהילה), עצי בּנין וכל מיני חמרים לעבוֹדה (צריך לזכּוֹר, כּי הגרמנים הקלוּ לעצמם כּל דבר – כּל חוֹמר וכל מין עבוֹדה שהיוּ זקוּקים לוֹ, כּגוֹן סידוּר מעוֹנוֹת לממשלה, לצבא אוֹ לאנשים פּרטיים, למשפחוֹת של גרמנים, שבּעליהן בּאוּ ממקוֹמוֹת אחרים – כּל מה שהיה דרוּש להם היוּ דוֹרשים מאת הקהילה, וּמחלקת המשק היתה מוּכרחה לספּק להם חומר ולעתים גם בעלי־מלאכה. תכופות היה צורך לספק דברים מבּתי־מסחר של גרמנים, שהקהילה הוּכרחה לשלם מחירם טבין וּתקילין וּלתתם חינם. פּעמים שהוּכרחוּ להביא דברים מערים אחרוֹת, מה שעלה בּקוֹשי רב וּבדמים מרוּבּים, אבל הכּל נרכּש, שאם לא כּן, נקרא הדבר בּשם “סַבּוֹטאז’ה”. הגרמנים עצמם היוּ לעתים קרוֹבוֹת מחוּסרי ישע, לא יכלוּ לסדר ענין. שגוּר היה בּפיהם: “היהוּדים יש להם הכּל! היהוּדים יכוֹלים לעשׂוֹת הכּל!” בּמקרים כּאלה היוּ הגרמנים מנחמים את היהוּדים: “אַתם תשארוּ כּאן”; “אַתם מביאים לנוּ תוֹעלת”; “חיה תחיוּ”, “חוּס יחוּסוּ עליכם”, “אנוּ נספּק לכם תעוּדוֹת כּאלה, שעל פּיהן ישאירוּ אתכם פּה!” ואמנם, נתנוּ תעוּדוֹת וגם השתדלוּ, שהרבּה יהוּדים ישארוּ, לא מחמת אהבה ליהוּדים אוֹ רגש הרחמים, אלא לשם תוֹעלת להם, כּשם שגרמנים אחרים עשׂוּ זאת בּעד שוֹחד ממוֹן. הקהילה אוֹ יהוּדים פּרטיים בּכוֹח עצמם עשׂוּ הכּל, כּדי להציל את חייהם וחיי אחרים); ד) גננוּת, שׂדוֹת, גני־ירק, כּרים, גני־טיוּל, שיפּוּר הגיטוֹ על־ידי נטיעוֹת, סיוּע לגננים יהוּדים פּרטיים (מחלקה זוֹ היתה תחת ידי); ה) עזרה בּעניני משק למחלקוֹת אחרוֹת, כּגוֹן בּסיפּוּק חלב על ידי רפת עם פּרוֹת משלנוּ, על־ידי חליפין של עשׂב אוֹ תפּוּחי־אדמה בּחלב, בּנין בּית־החוֹלים וּמוֹסדוֹת אחרים, כּגוֹן בּתי־מלאכה וסדנאוֹת.

5) פּיקוּח סוֹציאלי ועזרה סוֹציאלית עצמית (מנהל – משה שטרנפלד, וּלאחר שנאסר נמסרה ההנהלה למ. נוֹרדמן. מזכּיר בּשביל הסביבה – ד"ר לוּבּניצקי, וּמנהל מיוּחד בּשביל העיירה פּז’יגלוֹב – עוֹרך־הדין חוֹינַצקי). א) ארגוּן ועד הבּתים והשכוּנוֹת; ב) בּתי־תמחוּי, שנהנוּ מהם למעלה מחמשת אלפים יהוּדים; ג) מעוֹנוֹת לתינוֹקוֹת וּבתי־יתוֹמים, שמספּר הילדים הגיע לשלוֹש מאוֹת והוּא הלך ורב (כּדאי להעיר, כּי על אף המצב הנוֹרא, שהביא לידי תמוּתה רבּה, אפשר היה לראוֹת, כּי הילדים עצרוּ כּוֹח יוֹתר מהוֹריהם, בּעיקר מפּני שההוֹרים חסכוּ מפּיהם ונתנוּ לילדיהם. זה גרם לכך, שמספּר היתוֹמים הלך וגדל, והרבּה יתוֹמים נפלוּ למעמסה על הקהילה לפרנסם); ד) טיפּת־חלב – לספּק חלב בּכל יוֹם לעוֹללים ויוֹנקים; ה) בּתי־הבראה לילדים, שבּהם קיבּלוּ ילדים עד בּני ארבּע־עשׂרה, הזקוּקים לכך, תוֹספת כּלכּלה, גם דאגוּ להתפּתחוּתם הגוּפנית והרוּחנית, להלבּשתם וּלהנעלתם; ו) מחנוֹת פּליטים – סיפּוּק צרכי מזוֹן, הסקה, מלבּוּשים, כּלי־לבן, ועוֹד; ז) בּתי־חוֹלים; ח) תמיכה לנצרכים בּכסף וּבצרכי מזוֹן אחת בּשבוּע אוֹ אחת בּחוֹדש; ט) תוֹספת כּלכּלה לחוֹלים, לחוֹלים כרוֹניים וּלמַבריאים אחרי מחלה קשה; י) לחם לפּוֹעלים יהוּדים אצל השלטוֹן הגרמני (כּך היה המעשׂה: יהוּדים היוּ עוֹבדים עבוֹדת פּרך אצל השלטוֹן הצבאי אוֹ האזרחי של הגרמנים. מי שלא היה בּוֹ די כּוֹח וּמרץ ספג מכּוֹת, וּמי שלא היה בּידוֹ לקנוֹת יתר מזוֹן, כּדי להתכּלכּל, כּראוּי לעוֹבד קשה, כּשל ונפל. הקהילה הוּכרחה מאמצעיה לספּק לחם לפּוֹעלים כּאלה). י"א) כּלי־לבן, מלבּוּשים, מנעלים לאלה היהוּדים שמצאוּ לחמם בּיגיע כּפּיהם, אבל ידם לא השׂיגה לרכּוֹש להם בּגדים וּנעלים.

6) המחלקה המדיצינית (המנהל ד"ר יעקוֹבּוֹביץ'). א) בּית־החוֹלים, קליניקה, אמבּוּלאטוֹריה וּבית־מרקחת; ב) עזרה מדיצינית בּבתים פּרטיים, רוֹפאים וּרפוּאוֹת.

7) המחלה הסאניטארית (המנהל הראשי ד"ר יעקוֹבּוֹביץ). א) שירוּת סאניטארי; ב) ועדת בּדיקה, פּיקוּח על הנקיוֹן בּעיר, השגחה על “קִני הטיפוּס”, על החוֹלים ודירוֹתיהם, חיטוּי וּמרחצאוֹת; ג) הנהלת בּית־המרחץ ועגלוֹת חוֹלים.

8) שירוּת־הסדר היהוּדי (המשטרה היהוּדית בּגיטוֹ, המפקד – עוֹרך־הדין זילבּרשטיין).

9) משׂרד העבוֹדה (המנהל פ. פּוֹזנאנסקי). א) סיפּוּק פּוֹעלים יהוּדים וּפיקוּח עליהם, לפי דרישת השלטוֹנוֹת (כּרטיסיה של כּל היהוּדים, בּני חוֹבת עבוֹדה); ב) גדוּדי עבוֹדה (קבוּצה של פּוֹעלים יהוּדים קבוּעים, המקבּלים שׂכרם מאת הקהילה, בּתוֹר ראֶזאֶרוָה של פּוֹעלים יהוּדים, המחוּיבים לפי כּל דרישה של השלטוֹן הגרמני להיוֹת מוּכנים ללכת לעבוֹדה. הם היוּ גם בּאי־כּוֹח של יהוּדים, שמילאוּ חוֹבתם לעבוֹדת כּפיה על־ידי תשלוּם שׂכר לפּוֹעל שישָלח בּמקוֹמם).

10) משׂרד הפּקוּדים (מנהל נ. פּוֹזנאנסקי). א) כּרטיסיה של משׂרד הפּקוּדים); ב) סיפּוּק תעוּדה יהוּדית; ג) הרשמת התוֹשבים היהוּדים הקבוּעים והארעיים; ד) הרשמה עם שינוּי דירה; ה) שינוּי הרשמה בּזמן חתוּנה, תוֹספת הרשמה עם לידה, מחיקה מספר הפּקוּדים בּמקרה מות, וכדוֹמה.

11) משׂרד הדירוֹת (מנהל מר שטיין), למצוֹא דירוֹת וּלסדר את שאלת הדירוֹת בּגיטוֹ, שהיה אחד התפקידים הקשים בּיוֹתר. צפיפוּתם של היהוּדים בּגיטוֹ, שגדלה והלכה מחמת צמצוּם השטח וריבּוּי האוּכלוֹסיה היהוּדית עם זרם־התמיד של הפּליטים היהוּדים, הביאה לידי סכסוּכים יוֹם יוֹם בּין השכנים עצמם וּבין השכנים לבין מוֹעצת היהוּדים. שוּם פּתרוֹן שלם לשאלה זוֹ לא נמצא ימים רבּים, מפּני שצפיפוּת היהוּדים בּגיטוֹ שהלכה וגדלה הכבידה את תנאי השיכּוּן, לבלתי נשׂוֹא, והגיעה עד כּדי כּך, שהיוּ חדרים, שגרוּ שם עד חמישה־עשׂר איש בּחדר.

12) מחלקת בּית־הקברוֹת. (מנהל י.ב. רוֹזנבּלוּם).

13) עניני משפּטים ועזרת עוֹרכי־דין (מנהל השוֹפט בּוֹרנשטיין). בּמחלקה זוֹ השתתפוּ כּל עוֹרכי־הדין היהוּדים. תעוּדתה: סידוּר משפּטי בּוֹררוּת, חיסוּל סכסוּכים, עצוֹת יוּרידיוֹת ועזרה בּמגע־וּמשׂא עם השלטוֹן.

14) המחלקה למסחר ולמלאכה (המנהל ה' בּרוֹידא). א) המחסן לסחוֹרוֹת מסוּימוֹת של סוֹחרים יהוּדים, הנמכּרוֹת מזמן לזמן לפי רשיוֹנוֹת לאוּכלוֹסיה היהוּדית (אלה היוּ שיירי הסחוֹרוֹת מן המחסן הגדוֹל של סחוֹרוֹת יהוּדיוֹת שנוֹעדוּ ליהוּדים ושניטלוּ על־ידי הגרמנים, לאמוֹר, כּל גרמני שיש לוֹ ידים בּא ולקח. חלוּקת הסחוֹרה בּין הגרמנים הצילה הרבּה יהוּדים ממות אוֹ מעינוּיים קשים. גם מן השארית הדלה שנשארה עוֹד הם בּאים לקחת מאשר ימצאוּ). ב) חלוּקה של חתיכוֹת עוֹר וגוּמי, הניתנוֹת בּשביל יהוּדים אחת לכמה חדשים בּכמוּת מוּעטה של עשׂרוֹת קילוֹ לכל עשׂרים אלף היהוּדים אשר בּעיר; רכישת חוֹמר ועיבּוּדוֹ – לפי דרישת המחלקה לעזרה סוֹציאלית של היהוּדים – להתקנת סנדלים עם סוּליוֹת עץ בּשביל האוּכלוֹסים העניים; ג) סיפּוּק רשיוֹנוֹת לתגרים היהוּדים המעטים (בּחנוּיוֹתיהם יש סחוֹרה קלת־ערך בּכמוּת מעטה מאד) וּלבעלי־מלאכה; ד) סידוּר כּל הענינים בּמשׂרד המסים וכוּ'.

15) המחלקה של הדוֹאר, הטלגרף והטלפוֹן (המנהל מר בּיטש). זוֹ היא מחלקה רשמית של הדוֹאר הממשלתי בּשביל הגיטוֹ, שבּה מבוּצעים כּל עניני הדוֹאר, הטלגרף והטלפוֹן.

מלבד כּל אלה המחלקוֹת, שהיוּ בּרשוּת המוֹעצה היהוּדית, היה קיים עוֹד איגוּד אוּמנים (המנהל עוֹרך־הדין סאלניק), שמרכּזוֹ היה בּראדוֹם. איגוּד זה נוֹצר על־ידי המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם בּהסכּם עם המחלקה למסחר ותעשׂיה של גליל ראדוֹם. נתלוּ תקווֹת גדוֹלוֹת בּמוֹסד זה, שהבטיח להמציא לבעלי־מלאכה חוֹמר הכרחי, כּגוֹן חוּטי תפירה לחייטים וּלסנדלרים, דבק לנגרים וכדוֹמה. בּעלי־המלאכה שילמוּ כּסף, אבל לא קיבּלוּ כּלוּם. אחרי סגירת הגיטוֹ נוֹסדה על־ידי אגוּדת האוּמנים חברה שיתוּפית, שסידרה על גבוֹל הגיטוֹ בּנין עם לשכוֹת ואוּלמים מיוּחדים, עם כּניסה אחת לשאינם־יהוּדים מצד זה שמחוּץ לגיטוֹ וּכניסה אחרת בּשביל אוּמנים יהוּדים מצד זה שבּתוֹך הגיטוֹ, ושם בּבּנין ההוּא היוּ צריכים להפּגש האוּמנים היהוּדים עם הלקוֹחוֹת הבּלתי־יהוּדים בּשעת ההזמנוֹת והמדידה. אוּלם סוֹפוֹ של דבר זה פּחי נפש, כּי עד שנגמר בּנין הבּית כּבר הוּצא מתחוּם הגיטוֹ, וּכבר התחילוּ ההכנוֹת למעשׂה ה“העברה” מפּטרקוֹב, והיהוּדים הנשארים עמדוּ להכּלא בּתוֹך ה“בּלוֹק” (גוּש בּתים וגדר מסביב, ששם נכלאוּ היהוּדים), שהיה רחוֹק מבּנין “וספּוּלנוֹטה” (שוּתפוּת). זמן מה אחרי־כן השתמשוּ בּפירמה זוֹ בּשעת יצירת בּתי־המלאכה, שעליהם יסוּפּר בּמיוּחד.

מלבד זאת עוֹד היוּ מפעלים שוֹנים, שהיוּ בּעצם פּרטיים, אך המוֹעצה היהוּדית הניחה עליהם את הגוּשפּנקה שלה, כּי היהוּדים אסוּר היה להם בּתוֹרת אנשים פּרטיים לעסוֹק, כּגוֹן במסחר פּירות וירקוֹת, והמחסנים שלהם נקראוּ על שם המועצה היהוּדית.

ג) עניני חינוּך ותרבּוּת    🔗

כּפי שיש לראוֹת מתוּך סידוּר כּל המנגנוֹן של המוֹעצה היהוּדית (הקהילה) בּפּטרקוֹב, לא הוּשׂם לב כּלל לבתי־ספר, לחינוּך וּלספריוֹת. בּדרך כּלל היוּ בּתי־ספר ליהוּדים בּגנרל־גוּבאֶרנאֶמאן בּחזקת איסוּר למחצה, והדבר היה תלוּי בּשלטוֹן המקוֹמי. בּערים מסוּימוֹת הוּתרוּ בּתי־ספר למתחילים בּשביל ילדי היהוּדים בּתנאי מפוֹרש, שילמדוּ את ילדי ישׂראל עברית. כּך היה גם בּפּטרקוֹב. אך תחילה, בּזמן שה“בּוּנד” היה לוֹ רוֹב בּמוֹעצה, הזניחוּ את בּתי־הספר בּכוָנה. אוּלם לאחר־כּן, בּזמן הקהילה החדשה עם הנשׂיא וארשאבסקי בּראש, כּאשר נוֹסדה על־ידי קבוּצה של ציוֹנים ועדת חינוּך, שגם אני הייתי בּין חבריה, ונעשׂוּ כּל המאמצים לפתוֹח בּתי־ספר בּגיטוֹ, דחוּ בּכל פּעם את השאלה מתוּך נימוּק של חוֹסר בּנינים. וּמחמת מגיפת־הטיפוּס היוּ בּתי־הספר “דבר שלא בּעתוֹ”.

בּגיטוֹ נוֹסדוּ בּמספּר רב קבוּצוֹת־לימוּד, שנסגרוּ על־ידי השירוּת הסאניטארי, על־פּי פּקוּדת ד“ר יעקוֹבּוֹביץ, מחמת מגיפת הטיפוּס. בּמוֹעצה של ועדת החינוּך דנוּ בּשאלה זוֹ ועלי הוּטל התפקיד לשקוֹד על כּך, שישוּבוּ ויתירוּ את הקבוּצוֹת האלה. אחרי משׂא וּמתן עם הד”ר יעקוֹבּוֹביץ הוּחלט לערוֹך בּדיקה בּבּנינים של קבוּצוֹת התלמידים ולקבּוֹע, כּמה תלמידים מוּתר להכניס לכל דירה. בּשעת הסקירה בּבּנינים נתקלנוּ אמנם בּקשיים, שקל לאדם לתארם עם הצפיפוּת של הדירוֹת. אבל שאלת הצפיפוּת הרי היתה בּכל מקוֹם, וחיויתי דעתי, כּי בּוֹ בּזמן שליד בּתי התמחוּי, בּמקוֹמוֹת של חלוּקת המצרכים, בּמאפיוֹת, ואף בּכל מחלקוֹת הקהילה עצמה, עוֹמדים צפוּפים ונדחקים מאוֹת אנשים שוֹנים, וּביניהם רבּים נגוּעים בּמכּת הכּנים, מה שאין למנוֹע מחמת דוֹחק הדירוֹת, מה טעם יאסרוּ על הקבוּצוֹת לכנס יחד מספּר של ילדים, הנתוּנים לפיקוּחה של המוֹרה, היכוֹלה להשגיח על נקיוֹנם של הילדים, ועליה מוּטלת גם החוֹבה לבדוֹק, אם בּביתוֹ של תלמיד לא אירע מקרה של טיפוּס. ערכנוּ שוּרה של תקנוֹת, שיש לקיים אוֹתן, ואם רק תהא אפשרוּת כּל שהיא להתיר פּתיחת הקבוּצוֹת, נתמוֹך בּדבר. בּזמן הסקירה של קבוּצוֹת התלמידים נתקלנוּ בּמראוֹת שוֹנים של צפיפוּת הדירוֹת. דירה אחת בּקוֹמה הרביעית, בּעלית גג, היתה מחוּלקת לשנים. בּחלק האחד שׂרר חוֹשך, כּי הארוֹנוֹת האפילוּ את אוֹר החלוֹן. חלק זה היה מטבּח וחדר־מעבר לשאר הדירה; מאחוֹרי שני הארוֹנוֹת, בּחלק זה שבּוֹ היה החלוֹן, היתה התקרה משוּפּעת ולא בּכל מקוֹם אפשר היה לאדם לעמוֹד בּקוֹמה זקוּפה. שם ניהלה מרת רוֹזנבּוֹים קבוּצת תלמידים. מסביב לשוּלחן על שמוֹנה כּסאוֹת ישבוּ שמוֹנה נערים בּני שלוֹש־עשׂרה – ארבּע־עשׂרה שנה בּצפיפוּת כּזאת, שהמוֹרה יכלה אך בּקוֹשי לעמוֹד. בּפינה בּער תנוּר בּרזל, כּי הימים ימי חוֹרף. והפּלא היה, כּי בּדוֹחק זה היה מראה החדר וּפני הילדים מבהיק בּנקיוֹנוֹ וטהרתוֹ. רוֹזנטל ואנכי הסתכלנוּ זה בּפני זה וחייכנוּ בּמבוּכה: מה יש כּאן לעשׂוֹת? לפי התקנוֹת שקבענוּ, היוּ הילדים מחוּיבים לשבת בּמקוֹמוֹת מרוּחקים זה מזה והיה צוֹרך בּמקוֹמוֹת מיוּחדים למלבּוּשים, שלא יגעוּ זה בּזה, ולכך לא היה מקוֹם בּשוּם אוֹפן. בּחפצנוּ לאַשר את קיוּמה של הקבוּצה הזאת, הסכּמנוּ שכּל ילד יתלה את מעילוֹ העליוֹן על כּסאוֹ מאחוֹריו. וּבמקוֹם אחר מצאנוּ קבוּצה של שבעה ילדים. החדר מרוּוח למַדי, אבל עוֹמדוֹת בּוֹ שלוֹש מיטוֹת, וּלפי התקנוֹת שלנוּ אסוּר להעמיד מיטה. הצענוּ לחַלק את החדר לשנַיִם על־ידי וילוֹן, כּדי להתיר את הדבר. ושוּב בּמקוֹם אחר מצאנוּ שני חדרים קטנים וצרים. האחד מלא וגדוּש כּלי־בּית עד אין מקוֹם לעבוֹר, וּבחדר האחר, על גבּי שני ארגזים, מתחת צלע של מיטת בּרזל, יוֹשבים שמוֹנה ילדים, וּליד הצלע השניה של המיטה, הנשענת מצד אחד על מסעד וּמצד אחר על אֶדן החלוֹן – זה הוּא השוּלחן ועליו מוּנחים ספרים – עוֹמד אברך חבוּש כּיפּה קטנה לראשוֹ וּמלמד את הילדים בּשקידה. הכּל וּבכל נקיוֹן להפליא. התבּוֹננתי וראיתי, כּי שארית המיטה, שחלקיה משמשים שוּלחן וספסל, מוּנחת בּחדר השני, וּלפי כּל הסימנים נראה, כּי החדר השני נתרוֹקן מן הכּלים שהם נערמוּ בּחדר הראשוֹן זה על גבּי זה. האברך, שהיה רב, הסבּיר לי, כּי הילדים לוֹמדים מתשע בּבּוֹקר עד שלוֹש אחרי הצהרים בּהפסקוֹת קטנוֹת. לאחר לכתם מוּחזרים כּל הכּלים השייכים לחדר זה וּממחרת בּבּוֹקר שוּב מוֹציאים אוֹתם, מנַקים ושוֹטפים בּמים את החדר וּמסדרים הכּל בּצוּרה זוֹ שאני רוֹאה. האברך העיר, כּי זוֹ היא עבוֹדה קשה, קשה מאד, אבל – הוֹסיף – אין בּרירה. “יהוּדי מחוּיב ללמוֹד תוֹרה וּמחוּיב לחיוֹת!” בּתנאים כּאלה, ועוֹד קשים מאלה, למדוּ ילדי־ישׂראל תוֹרה בּגיטוֹ.

גם גני־הילדים היוּ בּמספּר רב. היה חוֹרף והיתה דחקוּת נוֹראה, אבל לימדוּ את התינוֹקוֹת כּל מה שאפשר. משבּא האביב, סידרוּ בּבנינים שוֹנים, בּמחסנים לשעבר, בּמקוֹמוֹת פּתוּחים גני־ילדים. שם היוּ התינוֹקוֹת משתעשעים, מרקדים וּמקבלים ראשית חינוּך. וּבתנאים נוֹראים אלה, עם הסיכּוּיים הקוֹדרים להבּא, היוּ ההוֹרים היהוּדים חוֹסכים מפּיהם את הפּרוּסה האחרוֹנה ונוֹתנים לילדיהם יוֹתר ממה שהיה בּכוֹחם. והמוֹרים והמוֹרוֹת הראוּ מידה מרוּבּה של התנדבוּת ועשׂוּ גדוֹלוֹת ונפלאוֹת, שלא לבטל את ילדי ישׂראל מן התוֹרה והחינוּך. גם הרבּה ספריוֹת לנוֹער ולמבוּגרים נמצאוּ בּגיטוֹ. דבר זה היה מסוּכּן. ספריה אחת נגלתה על־ידי אנשי הגאֶסטאפּוֹ, אוּלם בּשלמוֹנים השתיקוּ את הענין.

ד) היצירה והחיים בּחשאי    🔗

אלפי “עינים זוֹעמוֹת” לא היה בּכוֹחן לגלוֹת את ההגנה העצמית של היהוּדים; אנשי משטרה, גאֶסטאפּוֹ, בּוֹלשת, מוּמחים וּמנוּסים, לא עצרוּ כּוֹח לעוּמת יצר החיים של היהוּדים. הגיטוֹ סגוּר; היהוּדים כּלוּאים בּתוֹך ארבּע אמוֹתיהם; יוֹמם ולילה שוֹמרים עליהם; בּגיטוֹ עצמוֹ חיפּוּשׂים על חיפּוּשׂים: של הגאֶסטאפּוֹ ושל המשטרה הגרמנית והפּוֹלנית, קצינים ועוֹזרים, ז’אנדרמאֶריה וּבלשים מכּל המינים. כּל הימים עוֹרכים חיפּוּשׂים, פּעמים מגלים משהוּ, ויש שהוֹרגים בּיריה. ואף־על־פּי־כן יוֹצרים היהוּדים כּל מה שצריך לשם החיים. “לחם, לחם לבן וטוֹב, אפשר להשׂיג רק בּגיטוֹ” – דבר זה שוֹמעים גם מפּי פּוֹלנים גם מפּי גרמנים. והיוֹשב מחוּץ לגיטוֹ ורוֹצה לאכוֹל לחם לבן וטוֹב אנוּס להבריחוֹ מן הגיטוֹ. גם הגרמנים אינם נשמעים להיטלר, גם הם מחבּבים לחם לבן וּמקבּלים אוֹתוֹ אצל היהוּדים בּגיטוֹ. את העוּגוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר מקבּלים אצל “מאדאם פרנקל”, בּחנוּתה אשר בּככּר צ’ארניצקי. שם “קוֹנים” אנשי הגאֶסטאפּוֹ, המשטרה, כּל הפּקידים העליוֹנים של המשטר האזרחי: עוּגוֹת־גבינה, עוּגוֹת־תפּוּחים, עוּגוֹת־פּרג, עוּגוֹת צרפתיוֹת, עוּגוֹת־שוֹקוֹלד – וכל מה שהלב חוֹמד. הכּל יוֹדעים, כּי האוֹפה קמח לבן חייב מיתה, ולא כּל שכּן אם הוּא משתמש בּגבינה, בּביצים, בּתפּוּחים, בּסוּכּר – על כּל אחד מאלה אדם חייב מיתה. אבל “הגברת” פרנקל (בּכלל היוּ הגרמנים פּוֹנים לכל אשה בּלשוֹן “אַת”) אינה חוֹששת. יש לה מעשׂי־מאפה נפלאים ו“הגרמנים אוֹהבים מטעמים”, על־כּן הם עוֹצמים עיניהם ואינם רוֹאים כּלוּם, וּבלבד שתוֹסיף לאפוֹת והם יוֹסיפוּ לאכוֹל. והמעניין הוּא, כּי על הגברת פרנקל לא חלה גזירת ה“העברה”. בּעזבי את פּטרקוֹב, נפרדה מעמי וּמסרה על־ידי דרישת־שלוֹם לבני משפּחתה בּארץ־ישׂראל.

כּיצד נעשׂה הדבר? כּל המאפיוֹת היהוּדיוֹת סגוּרוֹת, מלבד אחדוֹת האוֹפוֹת את מכסת הלחם. לשם אפיה יש צוֹרך בּעצים, את העצים מביאים מן הכּפר מחוּץ לגיטוֹ, כּמוּבן, בּרשיוֹן השלטוֹנוֹת, וּבעגלה מוֹבילים קמח, המכוּסה מלמעלה עצי הסקה. כּל הדרך היא בּחזקת “הֶכשר מטעם”… כּל האוֹפים מאוּחדים בּענין זה. יש להם חשבּוֹן מדוּיק, כּמה כּיכּרוֹת לחם חינם הם חייבים לחלק בּין הגרמנים מכּל הסוּגים ולמשטרה הפּוֹלנית. “בּעצם, אין אנוּ מפחדים מפּני המשטרה הפּוֹלנית: יוֹדעים הם, כּי הגרמנים הממוּנים עליהם קיבּלוּ שׂכרם, והם עצמם מפחדים וּמוּכרחים לשתוֹק. אבל הענין עוֹלה בּדמים מרוּבּים – תהא תוֹספת של עשׂרים כּיכּרוֹת לחם ליוֹם. הכּל נכנס לתוֹך החשבּוֹן. הרי לא משלנוּ אנוּ נוֹתנים, יאכלוּ גם הם פּרוּסת־לחם. מן המשכּוֹרת שלהם אין להם לחם לשׂוֹבע” – כּך מסבּיר לי מר א., ראש האוֹפים. אליו בּאה המשטרה “העליוֹנה” בּליל־שבּת “לטעוֹם ראש דג”. כּך חיים האוֹפים ה“גדוֹלים”, המאוּרגנים. הם משתמשים בּרשיוֹנם להוֹביל עצי־הסקה, בּרשיוֹנם לאפוֹת מכסת הלחם. אצלם מוּתר לראוֹת עשן עוֹלה מן הארוּבּה, וּבידם יש כּוֹח לחלק בּכל יוֹם מאוֹת כּיכּרוֹת לחם חינם אין כּסף, בּזמן שמחיר הכּיכּר עוֹלה עשׂרים וחמישה – שלוֹשים זהוּבים. אצלם נוֹשׂאים “יחד” בּעוֹל. אבל מלבד האוֹפים הגדוֹלים יש בּגיטוֹ מאוֹת מאפיוֹת קטנוֹת, שאין להן כּל אוֹתה האפשרוּת. מהיכן הם לוֹקחים קמח? הברחת קמח היא ענין קשה מאד. הקמח בּכלל הוּא דבר האסוּר איסוּר חמוּר. קל יוֹתר להבריח שיפּוֹן אוֹ חיטים בּכמוּת קטנה, בּשׂקיק תחת מוֹשבוֹ של העגלוֹן בּתוֹר מספּוֹא לסוּסוּ. סחוֹרה זוֹ מביאים עד הבּתים הסמוּכים לגיטוֹ, וּמן הבּתים האלה קל יוֹתר להכניס לגיטוֹ. מלבד זאת היוּ יהוּדים, שהיוּ מביאים בּעצמם, על־פּי־רוֹב בּלילוֹת, דגן וחיטים מן הכּפר. “קמח – אמר אחד מאלה – אי אפשר להביא בּתוֹך התחתוֹנים: עוֹלה אבק, אוּלם גרעינים אפשר לקשוֹר מסביב לרגל, ואדם יכוֹל ללכת ולרוּץ בּלי חשש שמא יעלה אבק אוֹ יִשפך החוּצה”. בּתוֹך הגיטוֹ יש ריחים קטנים למאוֹת, גדלם כּגוֹדל מַטחנוֹת של קפה, ואנשים טוֹחנים רוּבּם בּיד, וּקצתם בּחשמל. טוֹחנים קמח שיפּוֹן, קמח חיטים, מיני גריסין. כּוֹברים בּכברוֹת שוֹנוֹת סוּגים שוֹנים של קמח בּמחירים שוֹנים. שוֹקדים על העבוֹדה! תנוּרי האפיה קטנים מאד, לארבּע־שש כּיכּרוֹת לחם בּבת־אחת. אוֹפים רק בּיוֹם, מפּני שבּלילוֹת בּוֹגד העשן העוֹלה מן הארוּבּה, אך בּיוֹם עוֹלה עשן מהרבּה מעשנוֹת, כּי בּני־אדם מבשלים תבשילים. וּבכל זאת תוֹפסים לעתים קרוֹבוֹת מאפיה קטנה. אלה הקטנים אין בּכוֹחם לבזבּז הרבּה על שלמוּנים. וּבזמן האחרוֹן המציאוּ תנוּרי־גז. הללוּ נוֹחים לפירוּק. בּשעת האפיה עוֹמדים על המשמר, שמא בּא “כּפתוֹר” אוֹ “חטפן”. נגמרה המלאכה, מפרקים את התנוּר וּמניחים כּל חלק לחוּד ואיש אינוֹ מכּיר, מה טיבוֹ של זה.

כּיוֹצא בּזה ענין העוֹרוֹת, המנעלים. מאז ראשית המלחמה נאסר על היהוּדים לעשׂוֹת ולנעוֹל נעלים מעוֹר חדש, אבל יהוּדים אינם משגיחים בּאיסוּר ועוֹשׂים עוֹרוֹת, סוּליוֹת, נעלים חדשוֹת. יתר על כּן, הגרמנים עצמם מזמינים נעלים וּמגפים אצל יהוּדים, בּשביל אנשי גאֶסטאפּוֹ וּמשטרה וּפקידים נעשׂית שפעת נעלים וּמגפים חינם. הם מכינים להם כּאן בּפּוֹלין מלאי של מנעלים, מלבּוּשים, כּלי־לבן, בּיחוּד ממינים טוֹבים, לעשׂרוֹת שנים על חשבּוֹנם של היהוּדים. אבל גם הגרמנים, שאין כּוֹחם יפה לנצל את שעבּוּדם של היהוּדים, אף הם רוֹכשים הכּל, וּבתוֹך זה גם מנעלים אצל יהוּדים. הם משלמים מחירים יפים, אבל יש שהם משתמשים בּרמאוּת: מזמינים בּמחיר מוּתנה ואף משלמים מראש, וּכשבּאים לקבּל את המלאכה, הם דוֹרשים שיחזירוּ להם את הכּסף, בּאיימם להלשין לפני הגאֶסטאפּוֹ. וּבכל זאת עוֹבדים יהוּדים, בּאין להם בּרירה אחרת, ועוֹשׂים מלאכה מעוּלה בּיוֹתר. ואם הם נכשלים ונתפּסים “בּעווֹנם” – אין עצה, מתרגלים גם לכך.

והוּא הדין בּמעשׂי מחט. מלאכה זוֹ קשה יוֹתר, אבל בּפני ההכרח אין דבר קשה. אריג של צמר ושל צמר־גפן מבקשים וּמוֹציאים בּדרכים שוֹנוֹת מטוֹמאשוֹב, בּיאֶלסקוֹ, מאת “הנאמנים” הגרמנים עצמם. אריג לשמלוֹת נשים עוֹשׂים בּגיטוֹ הוארשאי בּצבעים חדישים שוֹנים. אריגים שוֹנים מצמר־גפן מביאים מבּאֶלכאטוֹב. חוּטי תפירה, שאי אפשר להשׂיג, עוֹשׂים בּגיטוֹ עצמוֹ מחבלי וילָאוֹת פּרוּמים, הנשזרים ונקלעים בּצוּרה הנדרשת, נצבּעים שחוֹר, לבן וּשאר צבעים. החוּטים החדשים חזקים הם. גרבּים לגברים וּלנשים, של צמר ושל משי, סואֶדרים, כּלי־לבן וּבגדים מצמר אוֹ צמר־גפן ישן וחדש – הכּל מתקנים, פּוֹרמים וּמתקינים לפי הגזרה והצבע. כּל זה אסוּר תכלית האיסוּר. אף עוֹשׂים פּרווֹת מעוֹרוֹת שוּעלים, שהגרמנים צדים בּיערוֹת; מתקינים רהיטים מוֹדרניים לפי הזמנה, רהיטים מרוּפּדים, וילָאוֹת, מעשׂי רקמה, מעשׂי צוֹרף בּזהב וּבכסף, מעשׂי אמנוּת שוֹנים.

מלאכת התיקוּן והחידוּש של בּגדים משוּמשים, שמנקים וּמצחצחים אוֹתם עד שנראים כּחדשים, נעשׂית בּאמנוּת רבּה, שלא נראתה כּמוֹה בּזמני השלוֹם, כּי לא היה אז כּדאי להשקיע בּה זמן ועבוֹדה בּמידה מרוּבּה כּל־כּך, מפּני שבּגד חדש עלה בּזוֹל יוֹתר, לפי החשבּוֹן. עתה מטליאים בּגד בּאמנוּת רבּה כּזאת, עד שגם בּעל מקצוֹע אינוֹ יכוֹל למצוֹא את הקרע. “לפני המלחמה – אמרה לי אחת העוֹבדוֹת, שהתפּעלתי ממלאכתה – לא הייתי יכוֹלה להוֹציא מתחת ידי דבר מתוּקן כּזה, מפּני ששוּם איש לה היה משלם לי שכר עבוֹדתי”. מחמת היוֹקר של האריג ושל האבזרים ושל העבוֹדה, היוּ רוֹב הנשים לוֹבשוֹת שׂמלוֹת טריקוֹ, מלאכת־יד מפליאה בּגזרתה וּבגוָניה, וכל זה נערך, נעשׂה בּצירוּפים ממיני צמר שוֹנים ישנים שנפרמוּ ושצוּבּעוּ. ועוֹד בּסתיו של 1942, בּזמן שכּל איש התיאש מחייו, אפשר היה לראוֹת נשים מלוּבּשוֹת יפה, פּניהן “עשׂוּיוֹת” בּנוֹי. נשים אלוּ, שעבדוּ קשה מאד, שהתענוּ מחמת המחסוֹר, שסבלוּ יסוּרי עצבּים אוֹ מכאוֹבים אחרים, שהיוּ שרוּיוֹת בּצער מפּני הצפוּי להן ולקרוֹבים להן – לא נפל רוּחן כּליל והתאמצוּ להיראוֹת כּבני־אדם.

זוֹ היא גבוּרה שאין דוֹמה לה בּדברי־הימים. וכך ראינוּ בּהרבּה גברים, שידעוּ מה צפוּי להם, וּבכל זאת שקדוּ על מראם החיצוֹני, חסוּ על בּגדיהם, תמיד מסופּרים, מגוּלחים. בּהסתכּלן בּפני האנשים והנשים, קראת מעליהם את צערם הפּנימי, אבל כּל אחד התאמץ שלא להבליט את יגוֹנוֹ. עד הרגע האחרוֹן לפני מוֹתם הנוֹרא היה בּאנשים הרוּח להוֹציא מפּיהם “חידוּד”, לחייך, ואחדים התירוּ לעצמם גם קצת פלירט. גם בּזה יש הוֹכחה, כּי בּידי היטלר עלה לרצוֹח רק את גוּפוֹתיהם של היהוּדים, אך לא את רוּחם.

 

פּרק ששה־עשׂר: זרם חדש של מאסרים ואסירים    🔗

א) הלבלר משה קניגשטיין    🔗

הזרם החדש של המאסרים לבש צוּרה אחרת. עתה לא אסרוּ רק את אלה שנתפּסוּ בּעבירה על החוּקים, אלא התחילוּ מבקשים עווֹנוֹת ראשוֹנים אוֹ תוֹאנוֹת שוֹנוֹת, כּדי לשׂים יהוּדים בּמאסר. רצוֹני להביא כּאן דוּגמאוֹת אחדוֹת של האסירים מן הסוּג הזה. נאסר יהוּדי וּשמו משה קניגשטיין. הוּא היה לפני המלחמה בּמשך שנים רבּוֹת בּעל רשיוֹן לכתיבת בּקשוֹת לשלטוֹנוֹת. את הלשוֹן הגרמנית לא ידע, ועל כּן היה בּזמן המלחמה מחוּסר עבוֹדה. לעתים רחוֹקוֹת היה מזדמן לוֹ להעתיק משהוּ בּמכוֹנת־כּתיבה. בּזמן האחרוֹן היה פּקיד בּקהילה. בּדעתוֹ את הלשוֹן הרוּסית, פּנה אליו אדם וּשמוֹ פּלאטוֹ, מוֹרה לריקוּדים זקן, שהיוּ לוֹ בּנים בּרוּסיה, והזמין אצלוֹ כּתב־בּקשה אל הציר הרוּסי בּוארשה בּדבר רשיוֹן לנסוֹע לרוּסיה. זה היה בּיוֹם 21 בּיוּני 1941. הוּא ערך את הבּקשה, וּבתוֹך שאר הדברים כּתב, שפּלאטוֹ מבטיח להיוֹת אזרח לוֹיאלי. ממחרת היוֹם התנפּלה גרמניה על רוּסיה, וּמיד נסגרה הצירוּת הרוּסית בּוארשה. מכתב־הבּקשה כּבר לא נשלח לתעוּדתוֹ ונתגלגל זמן רב בּמגירוֹת שבּבית־הדוֹאר, עד שנפל לידי הגאֶסטאפּוֹ. האיש פּלאטוֹ נאסר והוּכּה מכּה רבּה, האשימוּ אוֹתוֹ בּבּוֹלשאֶויזם. הוּא טען, שאיננוּ בּוֹלשאֶויק, אלא שרצה לנסוֹע אל בּניו, מפּני שהוּא רעב ללחם. וּכשהראוּ לוֹ את כּתב־הבּקשה, שכּתב כּי יהיה אזרח לוֹיאלי בּרוּסיה, התנצל בּזה, שאינוֹ יוֹדע רוּסית ואינוֹ יוֹדע כּלל מה שכּתוּב שם. את כתב־הבּקשה הזמין אצל הלבלר קניגשטיין, וזה כּתב מה שראה לנחוּץ. מיד נאסר קניגשטיין, שטען, כּי המקצוֹע שלוֹ הוּא כּתיבת בּקשוֹת, ואין לזה ענין עם אמוּנוֹת ודעוֹת שלוֹ. לאחד הוּא כּוֹתב כּך וּלאחר הוּא כּוֹתב את ההיפך. אבל כּל הטענוֹת האלה לא הוֹעילוּ כּלוּם, וּשני ה“פּוֹשעים” הוּגלוּ לאוֹשויאֶנצים. היה מעשׂה בּרמאי, שהוֹציא בּמרמה מאת אשתוֹ האוּמללה של הנאסר עשׂרת אלפים זהוּבים, בּהבטיחוֹ לה כּי ישחררוּ בּעזרתוֹ את בּעלה, וּבינתים קיבּלה האשה טלגרמה, כּי בּעלה הלך לעוֹלמוֹ… היא תבעה שיחזירוּ לה, לפחוֹת, את הכּסף שנתנה. הרמאי הוּשׂם בּמאסר. הוּא היה בּן למשפחה אמידה, וזוֹ הוֹציאה סכוּמי כּסף לפדיוֹנוֹ. האשה קיבּלה ארבּעת אלפים זהוּבים והרמאי יצא לחפשי.

האשה מרת קניגשטיין אף היא היתה אחת מאלוּ, שהאמינה כּי בּעלה עוֹדנוּ חי. היא אמרה לי זאת בּגילוּי־לב והבּיעה תקוָתה לעלוֹת אחרי המלחמה עם אישה לארץ־ישׂראל אל בּנם יחידם היוֹשב שם.

ב) מיכאל הרץ וּבתוֹ    🔗

בּין הנאסרים היתה אַניה הרץ, בּתוֹ של ידידי משנים רבּוֹת, ציוֹני מן הגוארדיה של הרצל, וּברשימתי זוֹ אני מתכּוון להציב מצבה לאיש יקר לי מימי נעוּרי. עוֹד בּשנת 1910 נאסר על ידי המשטרה הרוּסית בּעווֹן מכרוֹ שקלים ציוֹניים. בּשנוֹת 1915־1920 עבדנוּ יחד בּ“מכּבּי”, בּשנת 1920 השתתפנוּ יחד בּעבוֹדת שילוּח חברים לארץ־ישׂראל. בּיוֹם בּהיר אחד הלשינוּ עלינוּ וּמזכיר המשטרה הראה לי את כּתב המלשינוּת, שקיבּל על דבר שנינוּ. הוּסכּם בּינינוּ, שיגנוֹז אצלוֹ את ה“מסירה” לימים אחדים וּבינתים “נעקוֹר” מכּאן. בּידי עלה, בּסיוּעוֹ של מר ל. לויטה, לקבּל ויזה לארץ־ישׂראל (י. גרינבּוֹים לא נתן לי, כּלשאר ציוֹנים פּעילים – הייתי אז חבר הוַעד הציוֹני המרכּזי בּפּוֹלין – לנסוֹע, בּאמרוֹ כּי ציוֹנים כּאלה דרוּשים לפי־שעה בּפּוֹלין) ועליתי לארץ, וחברי מיכאל הרץ נשאר בּוינה לישב בּה זמן־מה וקיוה לעלוֹת לארץ, אך הדבר לא עלה בּידוֹ. חזר לפּטרקוֹב, שבּה ישב עד המלחמה. היה עסקן צבּוּרי, עבד בּבּנק לסוֹחרים, בּאגוּדת הסוֹחרים, בּימי המלחמה היה חבר הנשׂיאוּת של המוֹעצה היהוּדית – המנהל הראשי של המחלקה לטכניקה וכלכּלה (פּעוּלתה האחרוֹנה, שהוּכתרה בּהצלחה רבּה, היתה: סיפּוּק מצוֹת לאוּכלוֹסיה היהוּדית). בּתוֹ היחידה אַניה, זמן מוּעט לפני המלחמה נישׂאה לנוֹצרי וּשמוֹ ואנסוֹביץ. זוֹ היתה טרגדיה גדוֹלה בּחייו. בּעת ההיא הייתי בּפּטרקוֹב. קשה לתאר את יסוּרי נפשוֹ של האיש הזה. מוֹצאוֹ דוקא ממשפּחה מתבּוֹללת למחצה, אוּלם הוּא ראה את עצמוֹ כּיהוּדי לאוּמי ולא יכוֹל לשׂאת את הצרה, כּי בּתוֹ היחידה תעזוֹב את היהדוּת, אף כּי נישׂוּאי הזוּג היוּ רק אזרחיים. הוּא אהב מאד את בּתוֹ, וּברבוֹת הימים התרגל למחשבה המרה והשלים עם האסוֹן. עתה, כּשנאלץ לעזוֹב את בּיתוֹ ולגוּר בּגיטוֹ, מסר את כּל דירתוֹ לחתנוֹ, השאיר הכּל שם וקיבּל חדר בּגיטוֹ, אוּלם רק לשינה. היה קם משנתוֹ, מתלבּש והוֹלך הבּיתה אל דירתוֹ הנוֹחה. שוּם דבר משלוֹ לא היה לוֹ בּגיטוֹ, אף את כּלי־הלבן שלוֹ היה פּוֹשט ולוֹבש בּדירתוֹ הישנה. לאחר שנסגר הגיטוֹ קיבּל רשיוֹן לצאת מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ והמשיך לחיוֹת בּדירתוֹ הישנה כּמנהגוֹ. הוּא הדין גם בּבתוֹ, שנחשבה בּעיני הגרמנים כּבת־ישׂראל. פּתאוֹם בּאוּ ואסרוּ את בּתוֹ וערכוּ חיפּוּשׂ בּדירתה וגם בּעלה נאסר. וכן נאסר מיכאל הרץ, אבל לאחר חקירה של ימים אחדים הוּצא לחפשי, ורק בּתוֹ עם אישה נשארוּ בּמאסר. היא אמנם נאסרה בּתחוּם הגיטוֹ, אך נאשמה, שהיתה יוֹשבת מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ, לאחר שתם זמן רשיוֹנה לכך. מלבד זאת מצאוּ בּדירה מלאי של צרכי מזוֹן (מוּבן, רק לשימוּש פּרטי) וגם פּרווֹת. היא טענה, שכּל זה רכוּש בּעלה הנוֹצרי, והיא בּתוֹר אשתוֹ נהנתה מזה רק בּימים שהיה בּידה רשיוֹן חוּקי. חוּץ מזה לא מצאוּ, שעברה על חוֹק כּל שהוּא. היא היתה כּלוּאה בּמשטרה הפּוֹלנית וּמשם היוּ מוֹליכים אוֹתה לגאֶסטאפּוֹ לשם חקירה.

אביה היה בּמגע־וּמשׂא עמה, היה מכניס לה מזוֹן וקיוָה, כּי סוֹף־סוֹף יוֹציאוּה לחפשי. הוּא היה יוֹשב בּקפה ר., וּמשם היה בּא עמה בּדברים על־ידי שליחים. גם אני הייתי יוֹצא ונכנס בּבית־קפה זה. פּעם אחת ישבתי עמוֹ ואמרתי לוֹ דברי ניחוּמים. הלכתי משם למשׂרד העבוֹדה, שהיה ליד בּניני הכּבּאים. לפני הדלת נפגשתי עם החייט בּ. ודיבּרתי עמוֹ מלים אחדוֹת. והנה קרב קרוֹן ירוֹק של המשטרה עם וילוֹן למחסה מגשם. הקרוֹן נעצר, מתוֹכוֹ קפצוּ שני שוֹטרים פּוֹלנים ואחד גרמני ונכנסוּ לצריף של הכבּאים, וכעבוֹר שעה קלה יצאוּ משם וּבידיהם מעדרים וקרדוּמוֹת. כּאשר חזרוּ ונכנסוּ לתוֹך הקרוֹן הוֹציא מישהוּ, נדמה לי אשה, את ראשוֹ, ואזנַי שמעוּ קוֹל קוֹרא בּשמי – והעגלה נסעה מיד… הייתי כּמאוּבּן, ורגעים אחדים לא יכוֹלתי לזוּז ממקוֹמי. לבּי אמר לי: אַניה הרץ! והחייט בּ. אמר לי בּפירוּש, כּי שמע קוֹל אשה קוֹרא בּשמי. נכנסתי למשׂרד העבוֹדה. שם עשׂוּ אז מלאכתן נערוֹת אחדוֹת ממכּירוֹתי. הן שאלוּני: “מה אירע לך? הלא פּניך כּפני מת!” אמרתי להן (מה שלא הייתי צריך להוֹציא מפּי): “אם איני טוֹעה, הוֹבילוּ עתה ליריה את אַניה הרץ”. הנערות התחלחלוּ. לא יכוֹלתי להתגבּר על נפשי והלכתי מיד לקפה ר. מיכאל הרץ עוֹד ישב בּמקוֹמוֹ, שהיה יוֹשב שם תמיד בּימים האחרוֹנים מאז נאסרה בּתוֹ וּמתבּוֹנן אל הסימטה המוֹליכה אל מחוּץ לגיטוֹ בּדרך אל המשטרה. ישבתי על ידוֹ, אך שנינוּ שתקנוּ. הייתי כּאחוּז כּוֹח מאגנאֶטי, שמשך אוֹתי ליפּוֹל על צואריו, לנשקוֹ ולבכּוֹת. איש השירוּת היהוּדי נכנס מחוּץ לגיטוֹ ואמר, כּי הוֹבילוּ את אַניה מבּית המשטרה בּקרוֹן הירוֹק. שאלתי: לאן, אך הוּא עצמוֹ לא ידע אל נכוֹן ואמר: קרוֹב לודאי, שנשלחה לבית־הסוֹהר. ר. ששמע אף הוּא את השׂיחה אמר: “מיד אדע, אם הוּכנסה לבית־הסוֹהר”. הוּא יצא (בּין פּקידי בּית־הסוֹהר היוּ לוֹ מוֹדעים), וכעבוֹר שעה קלה חזר ואמר: “בּבית־הסוֹהר ודאי איננה”. מיכאל הרץ קם ממקוֹמוֹ, ריכּס את מעילוֹ השחוֹר, זקף את מטהוּ השחוֹר, ציחצח את משקפיו וקרא: “אלך אל פּוּצאלוֹ ואשאלהוּ: לאן הוּבלה בּתי? מה יעשׂה לי? הן לא יהרגני על כּך!” הוּא חבש כּוֹבעוֹ ואמר “שלוֹם” ויצא. הבּטתי אחריו עד אשר נעלם מחוּץ לגיטוֹ. ואל ר. ועוֹד יהוּדים אחדים שהיוּ עמי אמרתי: “הלוַאי שאתבּדה! חוֹששני שאַניה איננה עוֹד בּחיים”. ועל שאלתוֹ של ר.: “על מה נוֹסדה השערתי”, סחתי לוֹ מה שראוּ עיני והוֹספתי, כּי מפּי אחד משני השוֹטרים הפּוֹלנים, יליד לוֹדז, אפשר לדעת זאת אל נכוֹן. ממחרת היוֹם נפגשתי עם מיכאל הרץ, שבּן־לילה נצטמק גוּפוֹ עד החצי. הוּא סיפּר לי את שׂיחתוֹ עם פּוּצאלוֹ. הוּא שאלוֹ: “איה בּתי?”, והלה ענה: “בּבית־הסוֹהר”. אמר לוֹ: “אין זוֹ אמת”. “מנין לוֹ זה?” – שאל (הוּא דיבּר אליו לא בּלשוֹן “אתה” כּמוֹ שהגרמנים נהגוּ לדבּר עם יהוּדים), והרץ ענה: “הדבר נוֹדע לי אל נכוֹן!” אך הוּא גער בּוֹ: “אל יתחצף כּל־כּך ואל יחקוֹר הרבּה!” “זוֹ היא בּתי היחידה, אמר לוֹ, השיבוּ לי את בּתי!” – “את זה עוֹד נראה”, ענה ויצא מחדרוֹ ועזב אוֹתוֹ לבדוֹ. כּעבוֹר ימים אחדים נאסר גם הוּא והוּגלה לאוֹשויאֶנצים יחד עם עוֹד אנשים שוֹנים, יהוּדים ונוֹצרים, כּוּלם ידיהם קשוּרוֹת בּחוּטי־בּרזל לאחוֹריהם.

יחד עמוֹ הגלוּ גם את שכנוֹ גוֹלדבּלוּם. וכך היה מעשׂה: כּאשר בּא פּוּצאלוֹ ועמוֹ עוֹד אחד לבקש את הרץ, התדפּקוּ על דלתוֹ של שכנוֹ גוֹלדבּלוּם. אשתוֹ פּתחה את הדלת, וכאשר נשאלה: “מי גר פּה?”, לא רצתה האשה (שידעה כּמה צרוֹת גרמוּ אנשי הגאֶסטאפּוֹ לביתה) להזכּיר את השם גוֹלדבּלוּם וקראה בּשמה מבּית אביה. אוּלם כּשנכנס אל הרץ, שאל בּמקרה: “מי גר בּדירה ההיא?” ואמרוּ לוֹ: גוֹלדבּלוּם. כּשמעוֹ את השם, חזר פּוּצאלוֹ ונכנס לבית האשה וצעק בּחימה: “אמרת לרמוֹת אוֹתי”. את האשה אסרוּ וּמצאוּ אצלה ארבּעת אלפים זהוּבים, נטלוּ ממנה את הכּסף וציווּ על בּעלה שיבוֹא להתיצב, אם לא – לא ישחררוּ את אשתוֹ. וסוֹף דבר היה, שהוּגלה יחד עם הרץ. וכעבוֹר ימים מעטים נתקבּלוּ טלגרמוֹת, כּי מתוּ.

אשה נוֹצרית, שהיתה קשוּרה אל אַניה מילדוּתה, לא יכלה להתנחם אחרי מוֹתה. מפּי השוֹטרים הפּוֹלנים נוֹדע לה בּדיוּק המקוֹם, שבּוֹ הוּמתה אַניה בּיריה ונקבּרה שם. היא הלכה וּפתחה את הקבר, כּדי לראוֹת וּלהוָכח אם אמת נכוֹן הדבר. אַניה היתה לבוּשה פּקרס, שהיה מלאכת־יד שלה. האשה הנוֹצרית פּשטה מעל גוּפתה את הפּקרס ולבשה אוֹתוֹ, בּהבטיחה לאַניה על קברה, כּי את הבּגד הזה תלבּש לזכּרוֹן כּל ימי חייה…

ג) פּקיד הקהילה משה שטרנפלד    🔗

זה היה איש צעיר, צנוּע, תם וישר, בּעל לב טהוֹר, רציני בּכל מעשׂיו. עמדתי על טיבוֹ בּימי עבוֹדתוֹ בּקהילה. משׂרה קשה הוּטלה עליו: הוּא היה מנהל הפּיקוּח הסוֹציאלי והעזרה הסוֹציאלית (כּל מנהלי המחלקה הזאת, כּוּלם כּאחד, שילמוּ בּחייהם אם בּמאסר אם בּמגיפת הטיפוּס). עבוֹדת משׂרדוֹ של שטרנפלד היתה בּכלל קשה מאד. מן הבּוֹקר עד הערב היה צוֹרך לשמוֹע סיפּוּרי פּגעים של בּני־אדם אוֹ מפּיהם אוֹ מפּי שתדלנים אוֹ מפּי שליחי הועדים של הבּתים. וצרוֹת וּפגעים היוּ להם ליהוּדים בּגיטוֹ בּמספר רב כּזה וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת כּאלה, עד כּי איש בּעל לב בּרזל לא עצר כּוֹח לשׂאתם, וּמה גם איש בּעל נפש עדינה כּמשה שטרנפלד. הוּא נאסר. עליתי בּמעלוֹת לבית הקהילה אוֹתה שעה שפּוּצאלוֹ והוּא ירדוּ משם. לא ידעתי, כּי השנַים האלה הוֹלכים יחדיו, מפּני שהוּא נאסר בּמקרה, אוּלם מתוֹך פּניו קראתי והבנתי הכּל. הם כּבר היוּ כּפני מת. בּעלוֹתי פּגשתי את הנשׂיא מר וארשאבסקי, אשר בּספקוֹ כּף קרא אלי: שוּב קרבּן! חטאוֹ של שטרנפלד היה: קבוּצה של בּחוּרוֹת פּנתה אליו, בּחפצן לערוֹך ממכּר־פּרח בּגיטוֹ לטוֹבת העזרה הסוֹציאלית והוּא הסכּים לזה, בּחשבוֹ כּי בּתוֹך הגיטוֹ אין צוֹרך בּרשיוֹן השלטוֹן. אוּלם מזלוֹ הרע רצה, כּי בּא פּוּצאלוֹ אל הגיטוֹ וּפגש שתי נערוֹת מוֹכרוֹת פּרח. דבר זה הספּיק, כּדי לאסוֹר את שטרנפלד בּתוֹר בּוֹלשאֶויק. כּל העמל לפדוֹת אוֹתוֹ היה לשוא. פּוּצאלוֹ עמד והוֹדיע, כּי יוֹדע הוּא בּרוּר, שקוֹמוּניסט הוּא, ולכן שלח אוֹתוֹ לאוֹשויאֶנצים, ושם כּבר נחתך גוֹרלוֹ.

ד) בּשל שיר    🔗

לוֹלאֶק כּהן, בּנוֹ של פּרץ כּהן, היה בּחוּר רב־כּשרוֹנוֹת, והיה כּוֹתב שירים. פּעם אחת נערך חיפּוּשׂ בּבית הקהילה. בּעצם חיפּשׂוּ שם רק צרכי מזוֹן, שהיוּ טמוּנים שם. מצאוּ ולקחוּ שׂק של פּלפּל, אוֹרז ועוֹד מצרכים שוֹנים, שאינם בּחשבּוֹן המכסה. בּשעת הכּוֹשר ערכוּ בּדיקה אישית אצל הפּקידים ואצל שאר האנשים, שהיוּ אז בּמקרה בּבית הקהילה. היהוּדים ידעוּ, כּי הגרמנים רגילים בּכל שעת כּוֹשר למשש בּכּיסים, לא חס־ושלוֹם לשם חיפּוּשׂ נשק אוֹ כּתבים אסוּרים, אלא כּדי לזכּוֹת בּמזדמן בּכּסף שמצאוּ בּכיסיהם של יהוּדים, ואילוּ לוֹלאֶק כּהן לא היה לוֹ כּסף בּכיסוֹ ולא חשש כּלוּם, אבל שכח, כּי בּכיס החזיה שלוֹ היה מוּנח שיר שכּתב על היטלר וּסטאלין. ואת זה מצאוּ הבּוֹדקים. מי שהיה מוֹרהוּ בּגימנסיה, פּרוֹפיסוֹר י.בּ. רוֹזנבּלוּם, קרא את השיר הזה ואמר לי: “אכן, השיר הזה מוּצלח מאד ולא זה בּלבד, אלא שהרבּה משיריו שהראה לי העידוּ על כּשרוֹן גדוֹל. חבל!” אסרוּ ועינוּ אוֹתוֹ, כּי לא האמינוּ, שהבּחוּר הצעיר הזה הוּא מחבּר שיר מוּצלח כּזה. לפי דעתם, גילוּ על ידוֹ עקבוֹת אוֹרגאניזאציה של מוֹרדים, אך הוּא אוֹמר בּכוָנה, שאת השיר הזה כּתב הוּא, שלא להסגיר את חבריו. דרשוּ ממנוּ, שיאמר עם מי הוּא בּא בּמגע וּמשׂא, וגם את זה לא אבה בּשוּם פּנים לגלוֹת. אך מפּי אנשים אחרים נוֹדע על שתי בּחוּרוֹת, שהיה מטייל עמהן. שׂמוּ אוֹתן בּמאסר, הציקוּ להן, העמידוּ אוֹתן מוּל הנאשם, ורק מפּי הבּחוּרוֹת נוֹדע להם, כּי אמנם הבּחוּר הזה הוּא משוֹרר. הוּא הוּגלה לאוֹשויאֶנצים, ושם היה גוֹרלוֹ כּגוֹרל כּל אלה שנפלוּ לתוֹך הגיהינוֹם הזה.

ה) מחפּשׂים קוֹמוּניסטים    🔗

אלה היוּ מקרים בּוֹדדים בּאביב שנת 1942. אצלנוּ בּפּטרקוֹב היוּ הגרמנים רוֹצחים בּ“כסיוֹת משי”, שוֹלחים את הקרבּנוֹת לאוֹשויאֶנצים אוֹ מבצעים את ההרג בּיער ריקוֹבי על־ידי התלין ז’אֶמס וכלבּוֹ. בּערים אחרוֹת, בּאוֹתה התקוּפה, היוּ מרצחים יהוּדים על כּל חשד קטן, בּצוּרה אכזרית, ירוּ בּוֹ בּמקוֹם. בּוארשה ירוּ בּמשך חוֹדש אפּריל למעלה ממאה יהוּדים, רוּבּם אוֹפים ידוּעי־שם, הוֹציאוּם מדירוֹתיהם אל החצר והמיתוּם מיד. הרוֹצחים הניחוּם והלכוּ לדרכּם. בּטוֹמאשוֹב ירוּ בּיוֹם אחד שמוֹנים יהוּדים בּצוּרה זוֹ והשליכוּם לקוּפּוֹת של אשפּה. כּעבוֹר זמן־מה אסרוּ בּכמה ערים יהוּדים ונוֹצרים, והפּעם בּמספּר רב, בּבת אחת וּלפי רשימוֹת ערוּכוֹת מראש. המבוּקשים היוּ רוּבּם מאלה שלפני המלחמה נרשמוּ על־ידי המשטרה הפּוֹלנית כּקוֹמוּניסטים, אבל הרוֹב מן האנשים האלה לא היוּ מזמן בּעריהם. בּפּטרקוֹב התנפּלוּ לילה אחד אנשי הגאֶסטאפּוֹ עם כּמה קבוּצוֹת שוֹטרים על דירוֹת שוֹנוֹת בּגיטוֹ, שבּהן דרוּ לפנים – לפי רשימוֹת המשטרה הפּוֹלנית – החשוּדים בּקוֹמוּניזם, אבל הם לא נמצאוּ בּדירוֹת אלה, וּבכלל לא היה בּעיר אף אחד מן האנשים ההם. בּרשימוֹת היוּ שמוֹת של קוֹמוּניסטים, היוֹשבים בּרוּסיה זה עשׂר שנים וּמעלה. ואנשי הגאֶסטאפּוֹ פּגעוּ בּאנשים בּעלי שמוֹת דוֹמים. בּככּר צ’ארנאֶצקי חיפּשׂוּ קוֹמוּניסט ידוּע בּשם יוֹסף לאֶוקוֹביץ, שדר שם ועזב את דירתוֹ לפני שנים אחדוֹת, וּלשם עבר מחוּץ לגיטוֹ החוֹבש אברהם לאֶוקוֹביץ. פּוֹצאלוֹ ועוֹד שוֹטרים נכנסוּ ושאלוּ: “כּאן גר יוֹסף לאֶוקוֹביץ?” “וּמי זה?” – שאלוּ, בּהראוֹתם על בּחוּר צעיר, בּנוֹ של בּעל הדירה. האב, שידע בּמקרה את מי מחפּשׂים, אמר: “זה הוּא בּני וּשמוֹ יעקב ולא יוֹסף, כּפי שאפשר לראוֹת בּפנקס דרי הבּית, ההוּא בּכלל גדוֹל בּשנים כּפלים מבּני, שלא הגיע עדיין לתשע־עשׂרה”. אך פּוֹצאלוֹ קרא: “היינוּ הך!” חלק מכּה לנער, ציוה עליו להתלבּש חיש ולקח אוֹתוֹ עמוֹ. ושוּב מעשׂה שחיפּשׂוּ אחד וּשמוֹ זאֶמאֶל. הפּעם חיפּשׂ לא פּוֹצאלוֹ אלא תליין אחר. נכנס לביתוֹ של מוֹדע שלי, שגם שמוֹ זאֶמאֶל. שאלוֹ למלאכתוֹ וענה: חרש־עץ, והמבוּקש היה חייט. בּמקרה ראיתי שנכנסוּ אל הפחח זאֶמאֶל וגם כּן יצאוּ משם. אבל לאחר שנלאוּ לחפּשׂ ונכנסוּ לדירתוֹ של מלמד־תינוֹקוֹת וּשמוֹ זאֶמאֶל, תפסוּ אוֹתוֹ, אם גם איננוּ חייט. כּך אספוּ בּבּוֹקר ההוּא למעלה מעשׂרים איש בּמקרה, משוּם ששמוֹתיהם היוּ דוֹמים לאלה שבּרשימה. אחד מהם, שהוּבל על־ידי קבוּצה של שוֹטרים, שבּדרך עמדוּ ונכנסוּ בּשׂיחה עם קבוּצת חברים, עשׂה נסיוֹן להתחמק, אך השוֹטרים ירוּ אליו והרגוּהוּ. כּל הנאסרים הוּגלוּ לאוֹשויאֶנצים.

ו) עוֹד מאסרים ויסוּרים בּגיטוֹ    🔗

גרמניה מבּנוֹת המקוֹם הזמינה זוּג נעלים אצל הסנדלר X. כּשבּאה לקבּל את הנעלים, נפל סכסוּך בּינה וּבין בּתו של הסנדלר בּדבר המחיר. הגרמניה, בּבקשה להנקם, הלכה והלשינה שלקחוּ ממנה מחיר גבוֹה. אסרוּ את הנערה, גרמוּ לה יסוּרי גוּף, ורק בּעמל רב עלה להציל אוֹתה. כּעבוֹר שבוּעוֹת אחדים שוּב העלילוּ על נערה זוֹ ועל שתי חברוֹתיה, כּי סיפּרוּ, שלחתוּנת בּתוֹ של נשׂיא הקהילה וארשאבסקי שלחה הגאֶסטאפּוֹ שַי: דגים, בּרבּוּרים ויין (בּדוּתה כּזוֹ על אנשי גאֶסטאפּוֹ: הללוּ נוֹהגים לקחת ולא לתת!). הנערוֹת נאסרוּ. הדבר הסעיר את כּל העיר. אמרוּ, כּי כּבר המיתוּ את הנערוֹת בּיריה, מפּני שבּאוֹתוֹ יוֹם נוֹרוּ אנשים בּיער. אוּלם הן הוּבלוּ ואיש לא ידע לאן. הנערוֹת היוּ יפוֹת־תוֹאר וכל העיר ספדה אוֹתן. מקץ ימים אחדים נתקבּל מהן מכתב, כּי הן נמצאוֹת בּמחנה נשים בּראואֶנבּריקן. זוֹ היתה בּשׂוֹרת־נחמה ליהוּדים, קרוֹבים וּרחוֹקים. כּל זמן שאדם חי – יש לוֹ תקוָה. אוּלי יזכּה ויגיע למפּלתוֹ של היטלר!

המאסרים נעשׂים תכוּפים יוֹתר בּין אנשים הנאשמים בּקוֹמוּניזם, אף כּי כּוּלם אין להם דבר עם הסוֹביטים: יהוּדים סוֹחרים, “בּוּרגנים” ידוּעים, שאיש לא יחשוֹד בּהם בּקוֹמוּניזם. הרבּה עמלוּ ויגעוּ השתדלנים, הסבּירוּ לאנשי הגאֶסטאפּוֹ, כּי טוֹעים הם, כּי האנשים הם מתנגדים לקוֹמוּניזם, אך התליינים בּשלהם: חקרנוּ ודרשנוּ וּמצאנוּ, כּי הללוּ הם קוֹמוּניסטים גמוּרים – וחסל. האנשים הוּגלו לאוֹשויאֶנצים. עמהם נשלח גם ד"ר גוֹלדפלאם, הראשוֹן שחזר מן המקוֹמוֹת שנכבשוּ בּרוּסיה על־ידי הגרמנים והיה מחוּיב לבוֹא בּכל יוֹם וּלהתיצב לפני הגאֶסטאפּוֹ. בּבוֹאוֹ בּפעם האחרוֹנה, עיכּבוּ אוֹתוֹ וּשלחוּהוּ לאוֹשויאֶנצים. על כּוּלם נתקבּלוּ כּעבוֹר זמן מוּעט טלגרמוֹת, כּי מתוּ.

והמעט להן למשפּחוֹת הנרצחים על לא עווֹן, כּי עברוּ עליהן ימי אֵבל ויגוֹן על רצח קרוֹביהן היקרים להן, שקדוּ עוֹד הסאדיסטים הגרמנים על כּך, שהאנשים האוּמללים לא ימהרוּ לשכּוֹח את אסוֹנם. זמן־מה לאחר שקיבּלוּ את הטלגרמוֹת על מוֹת קרוֹביהם היקרים, קיבּלוּ עוֹד על ידי הדוֹאר ידיעוֹת, כּי הבּן אוֹ הבּעל מת. וּמקץ זמן־מה נקראוּ אל המשטרה ושם מסרוּ להם בּעל־פּה, כּי פּלוֹני בּן פּלוֹני מת בּאוֹשויאֶנצים. אחרי־כן בּאה הצעה לאבלים, כּי בּמחיר שבעה מארק הם יכוֹלים לקבּל על־ידי הדוֹאר את האֵפר של קרוֹביהם. וּלבסוֹף שוּב נקראוּ אל המשטרה, וכל אחד קיבּל מזוָדה וּבה המלבּוּשים של קרוֹבוֹ מסוּדרים וארוּזים, חסרוּ רק רצוּעוֹת העוֹר וּפקרסים של צמר – על זה קשה היה לגרמנים לוַתר. המזוָדוֹת היוּ כּוּלן מסוּג אחד, מסוּמנוֹת בּמספּרים. בּתוֹכן נמצא שם “הפירמה” של המוֹסד הנוֹרא להמתה בּאוֹשויאֶנצים – הכּל כּנהוּג בּעסק המתנהל בּתבוּנה. המזוָדות שראיתי בּעיני היוּ מסוּמנוֹת בּמספּר סדוּרי שמוֹנים וששה אלפים וּמאוֹת אחדוֹת. כּך עמלוּ ויגעוּ הסאדיסטים הארוּרים לחדש מזמן לזמן בּזכרוֹנם של האלמנוֹת, היתוֹמים והשכּוּלים את יסוּרי נפשם. כּך טבלוּ בּדם וּבדמע של אנשים אוּמללים.

ועוֹד דוּגמה אחת של מאסר מן הסוּג החדש. נשׂיא המוֹעצה היהוּדית של פּז’יגלוֹב (הסמוּכה לפּטרקוֹב) וּמזכּירוֹ נאסרוּ. מה היה פּשעם וּמה היתה חטאתם? קהילת פּז’יגלוֹב קיבּלה מכתב מדראֶזדן מאת יהוּדי אחד בּענין קרוֹביו שישבוּ בּפּז’יגלוֹב כּפליטים. הפּליטים הללוּ כּבר הלכוּ לעוֹלמם מרעב וּממחסוֹר. המזכּיר השיב על המכתב בּתוֹם־לבב, כּי אלה ואלה מתוּ “מרעב וּממחסוֹר”. עד אשר הגיע המכתב הזה אל היהוּדים בּדראֶזדן, שהתענינוּ בּגוֹרלם של קרוֹביהם בּפּוֹלין, כּבר עברה הכּוֹס גם עליהם. גם עליהם נגזרה “העברה”, והמכתב, כּמוּבן, לא הגיע לידם, אלא נפל לידי הגאֶסטאפּוֹ. לפי פּקוּדה מדראֶזדן, נאסר המזכּיר של קהילת פּז’יגלוֹב על שהעֵז לכתוֹב את האמת; נאסר גם נשׂיא הקהילה, שחתם על המכתב הזה. כּאן נעשׂה הכּל כּדי להציל את הנאסרים. נשׂיא הקהילה היתה לוֹ פּרוֹטאֶקציה רבּה. וּבאמת, הרי האשמה, גם לפי בּינתם של הרצחנים, היתה קלוּשה. וּבכל זאת לא הוֹעיל כּלוּם. הנאסרים נאשמוּ בּתעמוּלת זוָעה, ונגזר עליהם “להשלח”. כּמה פּעמים “נשפּך דמם” של קרוֹביהם בּשעה שהוֹבילוּ לעיניהם את האסירים וּבני משפּחתם חשבוּ, כּי מוּבלים הם ליריה, אך אחרי־כן התבּרר, כּי הוֹליכוּ אוֹתם להתרחץ – וּבינתים כּמעט שפּרחה נשמתם של בּני־המשפּחה מפּחד.

וצרה גוֹררת צרה! בּזמן המאסרים פּרצה פּתאוֹם מגיפת הטיפוּס בּין פּקידי השירוּת היהוּדים. בּגיטוֹ כּמעט פּסקה לגמרי מגיפת הטיפוּס. היוּ רק עוֹד מקרים בּוֹדדים, והנה פּרצה המגיפה בּין פֹקידי השירוּת. בּבת־אחת חלוּ שנים־עשׂר איש, כּמה מהם מתוּ, והשאר, שבּיניהם היוּ אחדים לאחר יאוּש, קמוּ מחָלים. נתבּרר, שהמגפה פּרצה בּשל אי־זהירוּת. קרוֹן החוֹלים, שבּוֹ הוֹבילוּ את הנגוּעים בּטיפוּס, עמד בּחצר המשׂרד של אנשי השירוּת, ואחדים מהם ישבוּ בּקרוֹן לשעה קלה ונתנגעו וניגעוּ שאר חבריהם.

 

פּרק שבעה־עשׂר: שליטים נאציים בּפּטרקוֹב    🔗

והרי שוּרה של ראשי הפּוֹשעים והרוֹצחים, אשר שדדוּ ועינוּ ורצחוּ בּאכזריוּת של סאדיסטים את היהוּדים בּגיטוֹ של פּטרקוֹב. יהי זכר הרשעים האלה לתוֹעבת עוֹלם.

א) ממלא־מקוֹם שׂר־הגליל שטייגרמאן    🔗

תחילה עשׂה חסד עם יהוּדים. כּל עוֹד הדבר היה בּידוֹ, אפשר היה לקבּל תעוּדת־נסיעה בּרכבת. אבל נוֹח היה להשפּעת תעמוּלת זוֹללי היהוּדים. פּתי מאמין לכל עלילוֹת הכּזב של הצוֹררים. היהוּדים אשמים בּזה שגרמניה אין בּה לחם לאכוֹל, והראָיה – שהיהוּדים בּגיטוֹ אוֹכלים לחם לבן. הוֹליכוּ אוֹתוֹ אל הגיטוֹ, והוּא ראה בּעיניו את הרעב ואת המחסוֹר. לא זוֹ בּלבד שאלפי יהוּדים אין להם לחם לבן, אלא שגם תפּוּחי־אדמה אין להם, אוּלם בּכל זאת תפס אשה יהוּדיה, וּבידה היוּ שני קילוֹ קמח לבן, והדבר הזה לא נתן לוֹ מנוּחה. שנתוֹ נדדה בּלילוֹת. בּהשכּמת הבּוֹקר הוּא רץ אל גבוּל הגיטוֹ, רוֹדף אחרי הנשים העניוּת עם הילדים, השׂמים נפשם בּכפּם לזכּוֹת בּקילוֹ של תפּוּחי־אדמה. הם מתחמקים מן הגיטוֹ וּמכניסים מחוּץ לתחוּם הגיטוֹ חמישה־עשׂר קילוֹ תפּוּחי־אדמה, ועל ידי זה הם מוֹצאים אפשרוּת לאכוֹל גם הם תפּוּחי־אדמה. הוּא רוֹדף אחרי העברינים, מטפס על הגדרוֹת, יוֹרה בּאויר. בּשעה שהוּא תוֹפס ילד יהוּדי, אין בּוֹ רוּח להמיתוֹ בּידיו, הוּא מוֹליכו לבית המשטרה ואוֹמר: “היהוּדים מוּכרחים להעלם, אבל ידי לא תהיה בּהם”. הוּא מאיץ בּמשטרה כּי ימיתוּ בּיריה את היהוּדים, הרוֹצים לאכוֹל תפּוּחי־אדמה, אבל הוּא חוֹשש למוּסר כּליוֹת, אם ימיתם בּידיו… מצפּוּנוֹ נקי!

ב) שׂר־העיר בּוּש    🔗

בּמוֹלדתוֹ היה ראש כּפר, וכאן נתעלה ונתרוֹמם. הוּא עצמוֹ אינוֹ יוֹדע אם על הארץ הוּא אוֹ בּשמים. פּיו מלא גערוֹת. אם לא בּיהוּדים, הרי בּסרים למשמעתוֹ, וּבלבד שיהא מצעק וּמצווח, בּין שיש לוֹ וּבין שאין לוֹ תוֹאנה. מנהגוֹ כּמנהג אידיוֹט גמוּר. מתמלא היה נחת לראוֹת, איך היהוּדים מתחבּאים למראהוּ. וּכשבּא יהוּדי בּמקרה לקראתוֹ, היה מפחיד אוֹתוֹ בּכוָנה, מרים ידוֹ עליו למכּה אוֹ רגלוֹ לבעיטה. מוּבן, שהיהוּדים היוּ בּוֹרחים מפּניו והוּא כּוּלוֹ שׂמחה. פּעם אחת בּא אל הגיטוֹ עם שלוֹש בּנוֹתיו והתפּאר בּפניהן בּפחד היהוּדים וּבריחתם מפּניו.

חלק בּגן הפּרחים בּככּר צ’ארנאֶצקי היה מפריע את מבריחי צרכי־המזוֹן היוֹשבים בּבּתים הסמוּכים, שעמדוּ על גבוּל הגיטוֹ. בּרוּצם בּחפזוֹן לא הקיפוּ את הגן, מחמת סכּנה להתפשׂ בּכּף, אלא רצוּ על פּני הדשא ורמסוּ בּרגליהם הכּל על פּני רצוּעה זוֹ, והנזק היה רב. לשם מניעת הנזקים חפצתי לרצף את המקוֹם אבני מלט, כּדי שיֵראה כּמשעוֹל לעוֹברים, אוּלם השליט בּוֹש לא נתן רשוּת. כּל פּעם שהיה בּא לגיטוֹ, היה ניגש בּמיוּחד אל המקוֹם ההוּא מתוֹך תקוָה לתפּוֹשׂ את העוֹבר שם, וכל פּעם היה אוֹמר: “אוֹי לוֹ לזה שיפּוֹל בּידי: ירה יִיָרה מיד!” לא הבין, כּי אלה החוֹלפים בּמקוֹם הזה עם צרוֹרוֹתיהם ושׂקיהם בּוֹדקים תחילה יפה־יפה, אם אין הדרך בּחזקת סכּנה. פּעמים שהיה נכנס לפתע לבית־קפה קטן ותוֹפס את היהוּדים המעטים שמצא שם ושוֹלחם לעבוֹדת כּפיה וּמעניק להם צידה לדרך מכּוֹת וּנזיפוֹת. אבל כּל זה נעשׂה מעשׂה מוֹקיוֹן בּקרקס, עד כּי היהוּדים המוּכּים והמעוּנים היוּ צוֹחקים. פּעם אחת, בּערכוֹ טיוּל יוֹם ראשוֹן עם חבריו למפלגה, מצא מהנדס אחד עם אשתוֹ נחים בּיער. המהנדס הזה עבד בּבתי־החרוֹשת של ווֹלה־קרישטוֹפּוֹרסקה, שעברוּ לרשוּת הגרמנים, אך בּוּש, בּחפצוֹ להראוֹת לפני חבריו כּהמן בּשעתוֹ את רוֹב שלטוֹנוֹ, כּי גם הרחק מן העיר הוּא שׂוֹרר, אסר את האנשים וּמסר אוֹתם למשטרה כּדין יהוּדים, שעזבוּ את הגיטוֹ והם חייבים מיתה על כּך. בּרוֹב שגעוֹן נהג גם אחרי־כן, בּזמן שסידר את “גוּש הבּתים”, לאחר ה“העברה” מן הגיטוֹ של פּטרקוֹב. את שארית היהוּדים שנשארוּ אז השכּין בּצפיפוּת כּדגים מלוּחים בּחבית. וכל זה נעשׂה על ידוֹ מתוֹך רצוֹן להראוֹת את כּוֹח שלטוֹנוֹ, כּשם שתחילה היה נוֹהג משוּם כּך לצמצם צמצוּם אחרי צמצוּם את שטח הגיטוֹ, מלבד שהיה סוֹחט גם כּסף מאת היהוּדים.

ג) השוֹדד והרוֹצח, איש הגאֶסטאפּוֹ פּוּצאלוֹ    🔗

ידעתיו עוֹד משנת 1939. הוּא כּמעט האחד, שנשאר כּל הזמן בּפּטרקוֹב. בּמשך הזמן עלה מדרגת קאפּראל לדרגת קצין. מלבד אשר גזל וחמס את יהוּדי פּטרקוֹב בּכל הזמן עד עזבי את העיר בּסכוּמים של מיליוֹנים זהוּבים בּלי גוּזמה – כּסף ושוה כּסף, החל בּאריגים, מלבּוּשים, מנעלים, פּרווֹת, וכלה בּחפצים יקרים, כּלי־זהב, תכשיטים, לא ידע שׂוֹבע – היה גם רוֹצח סאדיסט. עינה אנשים ונשים עינוּיים נוֹראים לאין שיעוּר. היה על־פּי־רוֹב מפשיט את קרבּנוֹתיו ערוּמים וּמענה אוֹתם. לגדוּלה בּבת אחת עלה על־ידי מאסר חברי ה“בּוֹנד”. אבל הרוֹצח הזה הצמא לדם לא הסתפּק רק בּמה ששלח אנשים רבּים לאוֹשויאֶנצים להֶרג, הוּא אהב לבצע את הרצח בּעצמוֹ. מאז שנת 1941 נטל על עצמוֹ להמית יהוּדים בּיריה בּעצם ידיו. כּמעט בּכל יוֹם היה הוֹרג אדם. עֵד ראִיה אני. בּעיני ראיתי איך ירה והרג בּבית־הקברוֹת שני יהוּדים בּאים בּימים ונער בּן ארבּע־עשׂרה.

ד) התליין ז’אֶמס    🔗

הוּא היה לא רק תליין מוּמחה, שהוֹביל יהוּדים לעיר ריקוֹבי ליריה – ועבוֹדתוֹ היתה מרוּבּה – אלא היה גם חוֹבב ה“מקצוֹע” שלוֹ. בּתוֹר “ספּוֹרטסמן” היה עוֹשׂה לוֹ “שעשוּעים” בּשוּתפוּת עם כּלבּוֹ השחוֹר. פּעמים אחדוֹת בּיוֹם היה בּא אל הגיטוֹ וּמטייל בּפסיעוֹת קטנוֹת וידיו שלוּבוֹת לאחוֹריו, כּסיה לבנה על שׂמאלוֹ, שבּה אחז את הכּסיה האחרת. חברוֹ הנאמן, הכּלב השחוֹר, פּסע מימינוֹ אף הוּא פּסיעוֹת עצלוֹת וּלשוֹנוֹ שלוּחה החוּצה. משנראוּ שני הטיילים נתרוֹקן הרחוֹב. כּל היהוּדים התחבּאוּ בּבתיהם, כּאילוּ מתוּ כּל האנשים. הוּא לא עשׂה בּחפזוֹן. ידוֹע ידע, כּי קרבּנוֹת “שעשוּעיו”, כּמוֹ תמיד, יפּלוּ בּידוֹ. פּה ושם יִראה ילד, שיצא אל הרחוֹב לטייל לפי תוּמוֹ. “בּן־אדם! תפוֹס את בּן־הכּלב!” – נשמעה פּקוּדת התליין אל חברוֹ. והכּלב הנאמן עף כּחץ מקשת אל הילד, קרע מאחוֹריו חתיכת בּגד יחד עם נתח בּשׂר והביא אל חברוֹ. חא! – חא! – חא! – צוֹחק התליין. האוּ – האוּ – האוּ – נוֹבח הכּלב, וּשני החברים הוֹלכים הלאה בּפסיעוֹת אִטיוֹת. מחזה סאדיסטי זה היה חוֹזר ונשנה לעתים קרוֹבוֹת. בּילדים יהוּדים תמימים אין מחסוֹר, ואם אין ילד יהוּדי, נמצא ילד נוֹצרי. הכּלב אינוֹ מוֹדה בּתוֹרת הגזע. כּל הילדים שוים בּעיניו. כּוּלם בּשׂר־ודם, יפים לנשיכה. את המלאכה לימד אוֹתוֹ אדוֹניו והעבד עשׂה שליחוּתוֹ בּאמוּנה. אוּלם התליין ז’אֶמס החכּים בּרבוֹת הימים. המקצוֹע שלוֹ אינוֹ מכניס לוֹ הרבּה. ועינים לוֹ לראוֹת, כּי בּני עמו אינם יוֹצאים מן הגיטוֹ בּידים ריקוֹת. התחיל משאיר את חברוֹ השחוֹר בּבּית. ל“עסקים” החדשים לא יצלח. להיפך, אינוֹ אלא מקלקל. האנשים נמלטים מפּניו. הוּא מוֹפיע בּגיטוֹ לבדוֹ, מתבּוֹנן סביבוֹתיו, נכנס לחנוּיוֹת, פּוֹקד על היהוּדים לצאת, פּוֹתח את המגירה וּמוֹציא משם את הזהוּבים המעטים. היהוּדים אוֹמרים, כּי “לא יוּצלח” הוּא. “בּמגירה של חנוּת יהוּדים לא ימצא הוֹן רב”. פּעם ראשוֹנה, שניה, לאחר שהתחיל לעשׂוֹת בּ“להטיו” החדשים, עוֹד מצא זהוּבים אחדים, אבל עכשיו כּבר יוֹדעים אוֹתוֹ ואת דרכּוֹ. משאירים בּמגירה בּשבילוֹ פּרוּטוֹת מעטוֹת. “יזלוֹל ויֵחנק!” אוּלם הלה החכּים עוֹד יוֹתר.

התיאבוֹן בּא עם האכילה. התחיל עוֹשׂה “הזמנוֹת”. היה נכנס לביתוֹ של שען, נוֹטל לוֹ שעוֹן קטן (שעוֹן יקר מַטמינים מחמת עינם הרעה של הגרמנים החַמדנים), וּלמחרת הוּא בּא וּמחזיר את השעוֹן שלקח וּמזמין שעוֹן של זהב… וכך למד הכּלב בּינה: בּמקוֹם בּשׂר חי של ילדי ישׂראל התחיל לקחת כּסף ושוה כּסף.

ה) “השמן” (לינארצ’יק)    🔗

שוֹטר פּוֹלני, יליד פּוֹזן, מדבּר גרמנית שהשמין מדמם של יהוּדים שֶלָעָה כּחית טרף. תמיד היה רץ, אָץ, חש, כּאילוּ התירא שמא יאַחר, חס־ושלוֹם, בּמעשׂה החמס שלוֹ. מן הבּוֹקר עד הלילה הוּא עוֹרך חיפּוּשׂים בּגיטוֹ. הנה הוּא יוֹשב בּעגלה, שבּה מוּנחים מעט קמח ועריבה עם בּצק, שמצא בּביתוֹ של יהוּדי; והנה הוּא מוֹביל חצי שׂקיק של סוּכּר, דוּד נחוֹשת, מעגילה לעשׂית סוּכּריוֹת; ושוּב מצא שלל: שני אַוָזים שחוּטים, שנים־שלוֹשה קילוֹ חמאה, מעט צמר, שׂק תפּוּחים אוֹ בּצלים. כּל זה הוּא לוֹקח רק מאת אלה, שנוֹתנים על ידוֹ מעט; אל אלה שמשלמים לוֹ בּכל שבוּע מס הוּא בּא, משאיר אצלם את תיקוֹ וּכשהוּא חוֹזר אחרי־כן לקבּלוֹ, הוּא מוֹצא בּתוֹכוֹ את “משׂכּוּרתוֹ”. את כּל חמתוֹ שפך על ראשי היהוּדים העניים. רדף אוֹתם עד חרמה. הנה, למשל, בּפינת אחד הרחוֹבוֹת עוֹמד לוֹטש סכּינים עם אשתוֹ, זוּג זקנים תשוּשים. כּל ימיהם התפּרנסוּ מיגיע כּפּיהם. הם עוֹמדים ליד שוּלחן קטן ועליו סכּינים אחדוֹת. יש להם קוֹנים תמידיים והם מתפּרנסים בּדוֹחק. אך עינוֹ של “השמן” צרה בּהם וּכשהוּא עוֹבר על פּניהם, בּוֹעט בּעיטה בּרגלוֹ והוֹפך את השוּלחן עם הסכּינים, חוֹלק מכּה לזקן וּפעמים אינוֹ הוֹדר גם פּני הזקנה.

קרבּנוֹת כּאלה יש לוֹ בּגיטוֹ בּמספּר רב. אחד עוֹמד וּמוֹכר מסמרי רצענים, אחר סוֹחר בּסנדלי עץ, השלישי מוֹכר קדרוֹת חרס – וּבדוֹמה בּמסחרי יהוּדים בּזמן הזה. כּל אלה הם שׂנוּאי נפשוֹ של השמן. התגרים היהוּדים עשׂוּ את חנוּיוֹתיהם “קלוֹת טלטוּל”, שוֹמרים צעדי השמן. הנה הוּא הוֹלך – וה“חנוּיוֹת” נעלמוֹת מיד. וּמאז נאסר על הנוֹצרים להכּנס לגיטוֹ, נוֹספה לוֹ, לשמן, פּרנסה חדשה: הוּא צד נוֹצרי בּגיטוֹ, מכניסוֹ לשער של בּית, ממשמשוֹ ונוֹטל ממנוּ כּספּוֹ. שלישי בּשבּת וששי בּשבּת הם ימי שוּק, והשוֹטר שוֹמר את העגלוֹת המכניסוֹת לגיטוֹ מעט צרכי מזוֹן וּמוֹביל אוֹתן למשטרה, אוֹ שהוּא מחכּה לרכּבת הקטנה הבּאה מסוּלייב ועוֹצר חבוּרה שלמה של אִכּרים ואִכּרוֹת עם סליהם: זה יש לוֹ בּיצים אחדוֹת אוֹ שנים־שלוֹשה בּקבּוּקי חלב, וזוֹ מוֹבילה פּטריוֹת יער, וּפעמים הוּא תוֹפס אצלה תרנגוֹלת אוֹ חתיכת חמאה, וּבקיץ – גרגרי־יער אוֹ אוּכמניוֹת. מלבד זאת רגיל הוּא לעצוֹר כּל יהוּדי החשוּד בּעיניו, כּי מסתיר הוּא דבר תחת מלבּוּשיו. פּעם אחת תפס אשה זקנה ועניה וכּיכּר לחם תחת מטפּחתה. הוּא נאבק עמה וזוֹ הרימה קוֹל צעקה וסוֹף־סוֹף הוֹציא מידה את הלחם וזרק אוֹתוֹ פּרוּסוֹת פּרוּסוֹת לפני הילדים שנאספוּ. ויש שהוּא סוֹחב למשטרה אשה לבוּשה קרעים, שמצא אצלה צנוֹניוֹת אחדוֹת אוֹ מעט בּצל ירוֹק (לפי החוֹק, אסוּר היה ליהוּדים לסחוֹר בּפירוֹת וירקוֹת). מעשׂים כּאלה היוּ הגרמנים עוֹשׂים לעתים רחוֹקוֹת. בּכלל, היוּ הרבּה יהוּדים אוֹמרים כּי אוֹתוֹ “השמן” הוּא גרוּע הרבּה מן הגרמנים.

היוּ לוֹ עוֹד שני חברים, אף הם ילידי פּוֹזן, אחד היה מכוּנה “צוארוֹן הפּרוָה”. גם הם היוּ “כּלבים רעים”. אבל ה“שמן” בּמעשׂיו המגוּנים כּלפּי היהוּדים העניים עלה על כּל מה שעשׂוּ שאר השוֹטרים בּני סוּגוֹ.

ו) דיטריך את פישר    🔗

לא רק אנשי השלטוֹן הרשמי של הנאצים, משטרה, גאֶסטאפּוֹ, ז’נדרמריה, רוֹצצוּ ודיכּאוּ את היהוּדים בּגיטוֹ וּמחוּצה לוֹ, אלא כּל גרמני שניתנה, עם הסדר החדש של הכּיבּוּש, יכוֹלת בּידוֹ להיוֹת רוֹדה בּמקל וּברצוּעה, עשׂה את חיי היהוּדים גיהינוֹם. אביא דוּגמה אחת בּוֹלטת של צוֹררים מסוּג זה: השם “בּוֹגאי” נעשׂה שם בּלהוֹת ליהוּדים. עד המלחמה היה ה“בּוֹגאי”, אשר שם עמד בּית־החרוֹשת של “המאנוּפאקטוּרה הפּטרקוֹבית”, גאוֹנה והדרה של העיר, וכל איש צעיר התפּלל בּלבּוֹ: מי יתן ואוּכל לקבּל עבוֹדה בּ“בּוֹגאי”. והדבר היה קל להבין. הן כּל הצעירים, שלא היוּ עסוּקים שם, צריכים היוּ לבקש עבוֹדה בּערים אחרוֹת, כּי בּפּטרקוֹב לא מצאוּ הצעירים הרוֹצים בּעבוֹדה מה לעשׂוֹת. אוּלם עתה רוֹאה את עצמוֹ אוּמלל כּל בּחוּר, שמזלוֹ גרם, כּי יפּוֹל שמה. מיד בּראשית המלחמה הוֹציאוּ הגרמנים משם את כּל המכוֹנוֹת ושלחוּ אוֹתן לגרמניה. אחרי־כן קיבּלוּ את הבּנינים לרשוּתם אנשי הגאֶסטאפּוֹ “דיטריך את פישר” כּבעלי עסק פּרטי, המספּק כּלי עץ לצבא. הם לקחוּ מכּל בּתי־הנגרוּת של יהוּדים כּל מיני מכוֹנוֹת לנסירה וּלהקצעה וסידרוּ שם בּית־מלאכה לנגרוּת מיכנית. עוֹבדים שם פּוֹעלים נוֹצרים מטעם המשׂרד לעבוֹדה בּתנאים רעים מאד. אבל יהוּדים עוֹבדים שם עבוֹדת כּפיה כּעבדים. כּל שׂכר־העבוֹדה לשבוּע, שהם מקבּלים, אינוֹ מספּיק אפילוּ ללחם ליוֹם אחד. המרק שנוֹתנים להם בּסעוּדת הצהרים (יש מטבּח לנוֹצרים לחוּד וליהוּדים לחוּד – לא מטעמי כּשרוּת) פּסוּל גם לאכילת כּלבים. ועל כּל אלה מרבּים שם בּמלקוֹת על כּל דבר קטן וגם על לא דבר. בּיחוּד רגילים בּכך הבּעלים עצמם, המהלכים וּמקלוֹת בּידיהם וּמבקשים למצוֹא יהוּדי וּלהעניק לוֹ מכּוֹת. זה גוֹרם להם תענוּג. והכּבּאים הפּוֹלנים, העוֹמדים תמיד קבוּעים בּכל בּית־חרוֹשת וּמשתמשים בּהם לשמירת הבּנין וּלהוֹבלת הפּוֹעלים היהוּדים אל הגיטוֹ וּמן הגיטוֹ, אף הם למדוּ מאדוֹניהם להכּוֹת את היהוּדים וּלדפקם כּצאן. והיהוּדים היוּ מוּכרחים לשתוֹק, כּי אם ניסוּ להתאוֹנן ספגוּ מכּוֹת שבעתיִם ואיימוּ עליהם למסרם לידי הגאֶסטאפּוֹ בּעווֹן סאבּוֹטאז’ה. מי שנקלע למקוֹם ההוּא, הריהוּ כּנמכּר לעבד עוֹלם. אם אין הוּא בּא לעבוֹדה, הוּא נענש על מעשׂה סאבּוֹטאז’ה. ורק אם הוּא לוֹקה בּמחלה קשה, יש לוֹ תקוָה לצאת לחפשי על־פּי תעוּדה של רוֹפא מיוּחד.

גם בּכמה מקוֹמוֹת אחרים עבדוּ היהוּדים תחת ידי נוֹגשׂים, עשׂוּ כּל עבוֹדה קשה, ספגוּ מלקוֹת, הוּכרחוּ לעבוֹד אף אם לא יכלוּ לעמוֹד על רגליהם. וּמי שהעז לעזוֹב את מקוֹם העבוֹדה בּוּקש ונמצא על־ידי המשטרה, ורק בּהשתדלוּת הקהילה לא נמסר לדין בּעווֹן סאבּוֹטאז’ה, שנענשים עליו בּמאסר אוֹ עינוּיי מות. אחדים מהבּחוּרים נשלחוּ על עבירה זוֹ לאוֹשויאֶנצים.

 

פּרק שמוֹנה־עשׂר: לפני השוֹאה הגדוֹלה    🔗

א) רשימת העוֹמדים לנסוֹע לארץ־ישׂראל    🔗

בּעוֹד אשר היהוּדים בּפּטרקוֹב היוּ שרוּיים בּצער וּבפחד מפּני השמוּעוֹת הנוֹראוֹת, עוֹרר הפתעה רבּה החוֹזר, שנתקבּל מן המוֹעצה היהוּדית העליוֹנה בּראדוֹם, הדוֹרשת בּשם הגאֶסטאפּוֹ לערוֹך רשימה של יהוּדים נתיני “פּוֹלין לשעבר” (אצל הגרמנים אין פּוֹלין קיימת עוֹד בּהוֹוה), הרוֹצים לנסוֹע לארץ־ישׂראל. אף כּי אני עצמי הצעתי הצעה זוֹ לפני המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם על־ידי המוֹעצה היהוּדית של פּטרקוֹב, לא האמנתי בּאפשרוּת הדבר וּכבר נוֹאשתי ממנוּ. החוֹזר הזה זיעזע אוֹתי כּוּלי. וּבכל זאת לא אני ולא שאר היהוּדים, שנכוֹנים היוּ לתת הכּל וּבלבד שיֶחָלצוּ מן הגיהינוֹם (הדבר היה לאחר “ההעברה” מלוּבּלין, בּזמן שאפסוּ כּל התקווֹת, כּי לגנרל גוּבראֶנאֶמאן לא תגיע הרעה), לא הגוּ אמוּן בּלבּם ולא יכלוּ להחליט מה לעשׂוֹת: להרשם אוֹ לא להרשם. וכאן הייתי אני האחראי לא רק לעצמי, אלא לכוּלם, כּי הכּל הבּיטוּ אלי: מה שאעשׂה יעשׂוּ גם הם. שלחתי על חשבּוֹני שליח לקראקא לעתוֹן “גאזאֶטה ז’ידוֹבסקה” והנה שם לא ידעוּ מאוּמה על זה, חקרוּ ודרשוּ בּדפּרטמנט של הג.ג., וגם שם לא ידעוּ כּלוּם. עוֹרך העתוֹן הזמין שׂיחה טלפוֹנית עם נשׂיא המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם, וּמשם הוֹדיעוּ לוֹ, כּי אמנם קיבּלוּ דרישה כּזוֹ מאת הגאֶסטאפּוֹ, בּתשוּבה על הצעה שהציעוּ, וּלפי דעתם הענין הוּא רציני והמדוּבּר הוּא בּחילוּפים בּגרמנים היוֹשבים בּארץ־ישׂראל. בּוֹ בּזמן הזמנתי בּשם נשׂיאוּת המוֹעצה בּפּטרקוֹב שׂיחה עם המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם וקיבּלתי אוֹתה אינפוֹרמציה בּטלפוֹן, וגם מאת אחד החברים, שנתבּקש על־ידי, קיבּלתי בעל־פּה את פּרטי הדבר (חששתי, שמא על־ידי הטלפוֹן אי אפשר לספּר כּל האמת). התקשרתי עם ראדוֹמסק, צ’אֶנסטוֹחוֹב וטוֹמאשוֹב – והנה הערים האלה אין להן אמוּן בּדבר וחוֹשדוֹת בּגאֶסטאפּוֹ, כּי בּערמה הם עוֹשׂים זאת ולכן לא נרשם איש משם. אני החלטתי להרשם בּרשימה זוֹ, ונרשמתי הראשוֹן. לפי החוֹזר נראה הדבר, כּי כּמאתים איש בּפּטרקוֹב יש להם הזכוּת להכּנס לרשימה זוֹ. התחילה התרוֹצצוּת. כּל היהוּדים בּיקשוּ וּמצאוּ זכוּת לעצמם: הביאוּ אגרוֹת, ניירוֹת, צילוּמים לשם הרשמה. אני והחבר שטיינבּרג ערכנוּ את הרשימה ועסקנוּ בּזה שמוֹנה ימים מן הבּוֹקר עד הערב וּלבסוֹף נעלנוּ את הרשימה למוֹעד שנקבּע לנוּ.

היוּ לי קשיים בּענין קרוֹבתי אירקא, שנישׂאה לרוֹזנטאל, וזה לא תירגם לפּוֹלנית את התעוּדה על מוֹת אשתוֹ הראשוֹנה ולא נתאשרה על־ידי הקוֹנסוּל הפּוֹלני בּארץ־ישׂראל וּלפיכך סירבוּ לעשׂוֹת לוֹ תעוּדת־נשׂוּאין חדשה עם אשתוֹ השניה, והיתה סכּנה, שלא יתנוּ לה אישוּר לנסוֹע יחד עם רוֹזנטאל. היא חרדה מאד, כּי עיקר נישׂוּאיה היה כּדי לעלוֹת לארץ־ישׂראל ועתה תהא מוּכרחה להשאר. המזכּיר הראשי, השוֹפט בּוֹרנשטיין, לא נתן לי רשוּת לרשוֹם אוֹתה בּשם רוֹזנטאל, אלא רק בּשם הרשקוֹביץ, כּכּתוּב בּתעוּדת־המסע שלה. בּרוּר, איפוֹא, כּי בּתוֹר אשה זרה לא יתנוּ לה לנסוֹע. כּדי להצילה, התרתי לעצמי מעשׂה זיוּף: לאחר שהרשימה וּמכתב־הלוָי נחתמוּ בּמעטפה לשם משלוֹח, פּתחתי את המעטפה ושׂמתי את הרשימה בּתוֹך אוֹתה מכוֹנת־כּתיבה והוֹספתי אל השם הרשקוֹביץ את השם רוֹזנטאל, בּתוֹספת הערה, כּי אשתוֹ הראשוֹנה של רוֹזנטאל מתה בּארץ־ישׂראל והוּא נשׂא את מרת הרשקוֹביץ, הנחתי בּתוֹך מעטפה ושלחתי, וּקרוֹבתי נתאשרה על־ידי גאֶסטאפּוֹ בּרשימה בּשם הרשקוֹביץ־רוֹזנטאל. אחרי־כן השתמשתי בּתחבּוּלוֹת שוֹנוֹת, והם קיבּלוּ תעוּדוֹת רשמיוֹת, שעל פּיהן קיבּלה קרוֹבתי פּאספּוֹרט בּשם רוֹזנטאל.

על דבר ההרשמה כּתבתי אל הגברת קלַרמאן בּוארשה. היא ענתה לי, כּי וארשה אינה עוֹרכת רשימה וכי בּלוֹך, יצחק שיפּאֶר וקירשנבּוֹים, אשר להם הראתה את מכתבי, אינם מיחסים שוּם ערך להרשמה זוֹ. אחרי־כן שוּב קיבּלתי מכתב ממנה, כּי אמנם בּוארשה עוֹרכים רשימה, אבל אין היא יכוֹלה להחליט מה לעשׂוֹת, מפּני שהרשימה אינה כּשרה בּתכלית… וּמוֹעד ההרשמה הוֹלך ותם בּעוֹד ימים מוּעטים, והיא אינה יוֹדעת מה לעשׂוֹת. כּעבוֹר ימים אחדים קיבּלתי ממנה עוֹד מכתב, כּי היא, בּלוֹך, ד"ר שיפּאֶר, קירשנבּוֹים, איינהוֹרן, ראדוּנסקי, יצחק קצנלסוֹן ועוֹד אחרים נרשמוּ יחד עמה. אוּלם כּל זה עמד בּצריך עיוּן. קיבּלתי ידיעה מוארשה, כּי כּעבוֹר ימים אחדים בּדקה הגאֶסטאפּוֹ את הרשימה, קרעה אוֹתה, והשאירה רשימה של עשׂרים ותשע נשים, שיש להן בּעלים בּארץ־ישׂראל.

ושוּב קיבּלנוּ חוֹזר שני מראדוֹם, שלפיו הזכוּת לנסוֹע אינה ניתנת אלא: א) לנשים שבּעליהן יוֹשבים בּארץ־ישׂראל; ב) לילדים למטה מבּני שמוֹנה־עשׂר, שהוֹריהם יוֹשבים בּארץ־ישׂראל; ג) לאנשים שבּאוּ לפני פּרוֹץ המלחמה ויש להם ויזוֹת־חזרה, ורק לא יכלוּ לשוּב מחמת פּעוּלוֹת המלחמה. שוּב ערכנוּ רשימה, שבּה נכנסוּ עשׂרים ואחד, וּשלחנוּה והענין נשתתק. יוֹם יוֹם היוּ אלה שהיוּ בּרשימה שוֹאלים אוֹתי, בּאיזה פּרק אנוּ עוֹמדים. ילדיו של רוֹזנטאל, ילידי ארץ־ישׂראל, היוּ שוֹאלים אוֹתי שלוֹש פּעמים בּיוֹם, מתי סוֹף־סוֹף נסע. ילדים עלוּבים! אכן, לא זכיתם לשוּב ולראוֹת את ארץ מוֹלדתכם… בּראוֹתי את ילדי ארץ־ישׂראל המאוּשרים, שאינם מבינים מה שאירע שם בּאירוֹפּה לרבבוֹת בּני עמם, והם משתעשעים פּה בּחירוּת וּבאין פּחד, עוֹלה זכרוֹנכם על לבּי: לא זכיתם להיוֹת בּין אלה…

וגם הזקן המסכּן זילבּרבּרג, שלא העז להטרידני, היה שוֹאל בּכל יוֹם את קרוֹבתי אירקה לדעתי, אם עוֹד יארך הדבר, אם יסעוּ בּכלל, ואוּלי יתחרטוּ הגרמנים ולא יתנוּ לנוּ לצאת, שלא נספּר לעוֹלם את מעשׂיהם הרעים. עצרתיו בּרחוֹב והרגעתי את רוּחוֹ, בּעוֹד נפשי לא ידעה מרגוֹע, אך לא יכוֹלתי לראוֹת בּצערוֹ של הזקן האוּמלל הזה שגוּפוֹ היה יבש מצרוֹת וּבדידוּת. וּבוֹ בּזמן ראוּ אוֹתנוּ כּוּלנוּ שאר היהוּדים כּמאוּשרים בּעוֹלם וּכבר נבראוּ אגדוֹת על אוֹדוֹתינוּ (כּגוֹן זוֹ, שהגאֶסטאפּוֹ נתנה לנוּ תעוּדוֹת מיוּחדוֹת, שלא “יעבירוּ” אוֹתנוּ, אוֹ שעוֹמדים ליַחד לנוּ “גוּש” מחוּץ לגיטוֹ, וכדוֹמה), וּבשוּם אוֹפן לא יכוֹלתי לקבּוֹע, מהיכן צמחוּ כּל הבּדוּתוֹת האלה. בּרם, אין פּלא בּדבר. מצבם של כּל היהוּדים היה ללא שוּם תקוָה, אוּלם אנוּ יש לנוּ בּמידה ידוּעה אמוּנה, כּי תבוֹא לנוּ גאוּלה. וּמה הפּלא, אם “יהוּדים בּני־מזל”, שיש להם סיכּוּיים לעלוֹת לארץ־ישׂראל וּלהנצל על־ידי כּך ממות נוֹרא, הם חוֹמר לאגדוֹת שוֹנוֹת שנוֹצרוּ מסביב להם?

ב) טבח היהוּדים בּטארנוֹב    🔗

עברוּ שבוּעוֹת אחדים אחרי ה“העברה” של היהוּדים מלוּבּלין. בּמוֹחוֹ של כּל אדם היתה מנקרת המחשבה: לאן שוֹלחים את היהוּדים, עד שאין שוֹמעים מהם דבר, כּאילוּ ירדוּ תהוֹמוֹת. למרוֹת כּל הראיוֹת וההוֹכחוֹת, לא רצה הלב להאמין בּכל השמוּעוֹת והידיעוֹת שהגיעוּ אלינוּ על החנקת יהוּדים בּגזים. שמענוּ זאת מפּי יהוּדי שנמלט מקלוֹדוֹבוֹ; אוֹתוֹ הדבר נמסר לנוּ ממקוֹרוֹת נוֹצריים שוֹנים; קראנוּ זאת “שחוֹר על גבּי לבן” בּעתוֹנוּת המחתרת; בּעינינוּ ראינוּ עשׂרוֹת רכּבוֹת עם יהוּדים גרמניים, וּבאזנינוּ שמענוּ על מאוֹת אלפים יהוּדים, ש“הוּעברוּ” לפּוֹלין מגרמניה, אוֹסטריה, צרפת, צ’אֶכיה וּמשאר מדינוֹת, ורק אחוּז קטן מהם יוֹשבים בּלוֹדז וּבוארשה, וּבכל זאת לא רצינוּ להאמין.

בּפעם השניה שלחנוּ שליח ללוּבּלין, אוּלי נתקבּלה שם ידיעה כּל שהיא מששים אלף היהוּדים, שנשלחוּ משם. הרי עלינוּ לדעת, מה הגרמנים עוֹשׂים בּנוּ! אוּלם, לצערנוּ, לא עלה בּידוֹ להביא לנוּ ידיעה על אלה שנעלמוּ. רק זאת סיפּר לנוּ, כּי שארית היהוּדים היוֹשבים בּשני מחנוֹת כּפיה סמוּך ללוּבּלין מתענים בּמצוּקה, וּבבתי היהוּדים בּלוּבּלין עוֹשׂים חוֹרים וּמפוֹצצים אוֹתם בּדינאמיט. בּתים ענקיים נהפּכים לעיי חרבוֹת. הפּסימיסטים טענוּ, כּי בּכל מקוֹם יעשׂוּ כּן, אוּלם האוֹפּטימיסטים הוֹסיפוּ לרמוֹת את עצמם. עד שבּא מעשׂה טארנוֹב וזיעזע את כּל הלבבוֹת. טארנוֹב היתה העיר היחידה, שעד אוֹתוֹ הזמן נחשבה בּכלל גן־עדן. שם לא היה גיטוֹ (הדבר היה תלוּי בּשלטוֹן המקוֹמי). סח לי איש נוֹצרי מטארנוֹב, כּי עד היוֹם ההוּא, יוֹם הפּוּרענוּת הגדוֹלה, היוּ יהוּדים דרים בּכל הרחוֹבוֹת הראשיים, ואף בּבית זה שבּוֹ ישב שׂר־הגליל. לפי הסטאטיסטיקה שקראתי בּעתוֹן מקראקא, נמצאוּ אז בּטארנוֹב שלוֹשים ותשעה אלף יהוּדים. מיד לאחר שקיבּלנוּ את הבּשׂוֹרה הרעה, כּי בּטארנוֹב נערכה “חתוּנה עגוּמה” (זה היה הבּיטוּי בּמכתב שנשלח משם בּדוֹאר), שוּב שלחנוּ את שליחנוּ; והוּא הביא לנוּ את הפּרטים המעציבים: שבעת אלפים יהוּדים מטארנוֹב הוּשמדוּ בּמכוֹנוֹת־יריה ליד תחנת־הרכּבת; כּשלוֹשה־עשׂר אלף נשלחוּ בּקרוֹנוֹת־משׂא – מאה וחמישים איש בּכל קרוֹן – ועל רצפּתם זרוּ סיד וּכלוֹר וסגרוּ אוֹתם סגירה מעוּלה; את נכבּדי היהוּדים שבּעיר ירוּ בּוֹ בּמקוֹם בּאכזריוּת חימה. שׂרידי היהוּדים שרוּיים בּאימת מות: אוֹמרים להם, כּי גם עליהם תעבוֹר הכּוֹס. גרמני אחד, אישיוּת חשוּבה, אמר בּלשוֹן זוֹ: “מה שעשׂוּ הבּריוֹת הללוּ בּטארנוֹב ליהוּדים עוֹלה על כּל תיאוּר הדמיוֹן. אני איני יכוֹל כּלל להשׂיג זאת!”. כּוּלנוּ היינוּ כּמחוּשמלים. גם העזים שבּמאמינים שח ראשם. היינוּ מתאספים להתיעצוּת, רשמית וּפרטית, מבקשים עצוֹת ותחבּוּלוֹת.

ה“שתדלנים” מקבּלים על עצמם לתהוֹת על הקנקן אצל הרשוּת: מה מצבנוּ כּאן בּפּטרקוֹב וּמה יש לעשׂוֹת. מצלצלים בּטלפוֹנים מערים אחרוֹת אלינוּ ואנוּ אליהם. בּכל מקוֹם אוֹתוֹ הפּחד הנוֹרא.

בּחשאי־חשאין נתכּנסוּ כּמה בּאי־כּוֹח מערים שוֹנוֹת. עלתה גם הצעה לאסוֹף סכוּם של מיליוֹן, כּדי שיהיה כּוֹפר נפש. אבל הפּעם פּסקה האמוּנה בּכוֹח הכּסף. כּלל הדעה היתה, כּי הגזירה הרעה יצאה מאת הגבוֹה על גבוֹה ואין תחבּוּלה להשיב אוֹתה. יש רק לבקש עצוֹת ותחבּוּלוֹת להאריך וּלעכּב, כּכל האפשר, את בּיצוּעה. אוּלי בּינתים יארע נס מן השמים ותבוֹא הישוּעה. יש צוֹרך גם להשתדל אצל השלטוֹנוֹת המקוֹמיים להקל עד כּמה שאפשר את רוֹע הגזירה.

ג) מעשׂים שבּין יאוּש ותקוָה    🔗

הגרמנים, שבּידם היה השלטוֹן בּעיר, הוֹציאוּ בּינתים פּקוּדוֹת והשׂיאוּ עצוֹת שלשוֹנן, בּערך, כּך: יש לכם בּגיטוֹ יהוּדים יוֹתר מדי. כּל חבר מפלגתנוּ העוֹבר דרך הגיטוּ מעיר אוֹתנוּ על כּך; מספּרכם בּפּטרקוֹב הוּא עתה רב מלפני המלחמה, אף רבוּ בּיניכם הוֹלכי בּטל וּפוֹשטי יד. עליכם להפּטר מאלה שאין בּהם תוֹעלת; עליכם להיוֹת פּרוֹדוּקטיביים יוֹתר; עליכם להרבּוֹת בּעבוֹדה, וכדוֹמה. הדברים האלה הם לעג לרש. הם שעשׂוּ כּל מה שבּידם, ששאפוּ לכך להביא את היהוּדים לידי דלדוּל נוֹרא, גנבוּ, גזלוּ, חמסוּ, עשקוּ, לקחוּ מהם הכּל, גירשוּ אוֹתם מכּל עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית וּמכל יכוֹלת קיוּם, ועתה הם מוֹכיחים אוֹתנוּ על אי־פּרוֹדוּקטיביוּת וקבּצנוּת! אבל מה יוֹעילוּ הויכּוּחים עמהם? תמיד יהיוּ הם הצדיקים ואנחנוּ הרשעים. אוּלם דבר אחד בּרוּר, כּי חלק מן היהוּדים ודאי שישוּלחוּ מן העיר. מה יהיה מספּרם אין יוֹדע. אבל חישבוּ וּמצאוּ, כּי מספּר היהוּדים שישארוּ בּמקוֹם יהיה תלוּי בּמספּר היהוּדים העוֹבדים, וּלפיכך בּיקשוּ דרכים כּיצד להמציא להם עבוֹדה.

בּדוֹמה לערים אחרוֹת, הרבּוּ עד עתה בּפּטרקוֹב רק לדבּר על עבוֹדה, אבל מלבד דיבּוּרים לא נעשׂה מאוּמה. וּבאמת, האם רצוּ היהוּדים לעבוֹד בּשביל הגרמנים? אדרבּה, כּל יהוּדי בּיקש תחבּוּלוֹת לפטוֹר עצמוֹ מעבוֹדה עמהם. אוּלם אחרי מעשׂה טארנוֹב עסקוּ היהוּדים בּענין זה בּרצינוּת. בּשעה שחרב חדה מוּנחת על צוארוֹ של אדם, מבקש הוּא כּל מיני דרכים להציל נפשוֹ. נשלחוּ לקראקא מר גוֹטהלף וּמר בּידרמאן, חרשתנים בּעלי־מקצוֹע מבּני לוֹדז, לחקוֹר ולדרוֹש, כּיצד לגשת ליִסוּד בּתי־מלאכה. בּאוּ בּדברים גם עם ערים אחרוֹת, מפּני שכּל הערים היוּ נתוּנוֹת לרוֹשם של מעשׂה טארנוֹב וגם הן בּיקשוּ להציל את יהוּדיהן על־ידי מלאכה ועבוֹדה. הקוֹשי שבּדבר היה, כּי לא קיבּלוּ שוּם חוֹמר גלמי. כּיצד עוֹשׂים לבנים בּלי תבן וחמר? אבל לא ישבנוּ בּחיבּוּק ידים וּביקשנוּ עצוֹת ותחבּוּלוֹת לפתוֹר את השאלה. כּל איש ידע, כּי בּפתרוֹן זה תלוּיים חייו וחיי בּני משפחתוֹ, שהוּא אחראי להם. וּלפי־שעה התחילוּ לעשׂוֹת נסיוֹנוֹת.

כּמנהל בּנין החברה “אָרט”, קיבּלתי פּקוּדה להתקין שיכּוּני הבּנין לשם בּתי־המלאכה העוֹמדים להפּתח. זוֹ היתה בּעיה קשה. את כּל הבּנין הגדוֹל הזה תפסוּ פּליטים, שנחלקוּ שני סוּגים: אינטליגנטים, אנשי עליה, שתפסוּ את האוּלמים המעוּלים של הבּנין החדש (חלק שנוֹסף אחרי־כן לא נגמרה מלאכתוֹ). והם הסתדרוּ שם למוֹפת. את הדירוֹת האלה קראוּ “ארמוֹנוֹת של נייר”. האוּלמים הגדוֹלים היוּ מחוּלקים חדרים קטנים בּפני עצמם לפי “שיטת פּרוֹזדוֹר”, שאחד לא יעבוֹר חדר חברוֹ. כּל הבּניה היתה קרשים דקים ומקלוֹת, כּל המחיצוֹת היוּ עשׂוּיוֹת נייר וּמקצתן סדינים לבנים, וכמעט בּכוּלם שׂרר נקיוֹן רב. בּשאר האוּלמים ישבוּ אנשים מכּל המינים, עניים מלידה, שכּל ימיהם חיוּ בּדחקוּת, ואנשים שנידלדלוּ וּמוּכשרים מעט לעמוֹד בּפני העניוּת, כּדי לקיים כּכל שאפשר דרגת תרבּוּתם, ולכן נתדכּאוּ וירדוּ לדרגה נמוּכה שבּנמוּכוֹת. בּשיכּוּנים אלה רב היה הלכלוּך. בּין הפּליטים נוֹסד ועד המקוֹם, אבל לא היה בּידם לנהל בּעצמם את משק הבּית. סוֹפוֹ של דבר היה, כּי הבּנין הוּזנח והגיע לידי מצב נוֹרא מבּחינה סאניטארית. כּל התיקוּנים הסאניטאריים קוּלקלוּ; צינוֹרוֹת השרברוֹב נתפּקעוּ מחמת צינה; הבּיוּב נסתם, בּתי־הכּבוֹד נשחתוּ; גל האשפּה נתמלא דוֹמן עד אמצע החצר, והחצי האחר של החצר נערם אבנים וחצץ מן הבּנין שלא נגמרה מלאכתוֹ. מרתף הבּנין הזה שימש בּית־כּבוֹד לכל תוֹשבי הסביבה, עד שסיכּן את מצב הבּריאוּת של בּני השכוּנה. לפי שהבּנין היה אמריקאי וצריך היה לעבוֹר לרשוּתם של הגרמנים כּרכוּש האוֹיב חששה הקהילה לקבּלוֹ לידיה, אף כּי הגרמנים הסיחוּ דעתם ממנוּ. אוּלם בּאחרוֹנה הוּכרחה הקהילה ליטוֹל אוֹתוֹ לרשוּתה וּמסרתוֹ לידי להכניס בּוֹ סדר. טרחתי ויגעתי לתקן כּל מה שצריך תיקוּן, והשכנים בּירכוּ אוֹתי על כּך בּאריכוּת ימים, אבל לצערנוּ לא שׂיחק להם המזל. עוֹד קוֹדם שגמרתי את העבוֹדה, כּבר קיבּלתי את הפּקוּדה להתקין את הבּנין לשם בּתי־מלאכה, מאין בּנין אחר מתאים לכך. הנקל לתאר את מצבם של הפּליטים. ראיתי את עצמי מאוּשר, כּי המשׂרד לשיכּוּן טיפּל בּהעברת השכנים לדירוֹת אחרוֹת ולא הוּצרכתי לעסוֹק בּענין מעציב וּמר זה.

אחד מתוֹשבי הבּנין של “אָרט”, שגם הוּא הוּכרח לעזוֹב את מקוֹם מגוּריו, היה מוּמר. הוּא סיפּר לי קוֹרוֹת חייו: לפני שלוֹשים שנה וּמעלה נתן עיניו בּאשה גרמנית בּלוֹדז ונשׂא אוֹתה לאחר שנעשׂה לוּתרני. היא ילדה לוֹ שני בּנים, העוֹבדים עתה בּגאֶסטאפּוֹ בלודז. לא נוֹח היה להם, שאביהם הוּא מי שהיה יהוּדי והשתדלוּ, שישלחוּהוּ מלוֹדז לפּטרקוֹב. תחילה היתה אשתוֹ שוֹלחת לוֹ מזמן לזמן כּסף, אך זה מקרוֹב חדלה גם לענוֹת על מכתביו. רצוּעה יהוּדית איננוּ נוֹשׂא, כּרטיס־לחם הוּא מקבּל יחד עם כּל הגרמנים, אבל מחוּיב הוּא לגוּר בּגיטוֹ. לפי דבריו אלי, אילוּ ידע מה תהיה אחרית בּניו, היה חוֹנקם בּינקוּתם…

ד) “גזירה” על ה“קבּצנים”    🔗

בּשמוֹע בּאי־כּוֹח הקהילה את דברי ה“יוֹשר” של הגרמנים, כּי היהוּדים הם “קבּצנים”, שיש לבער אחריהם, התחילוּ להבריח את קבּצני הרחוֹב, בּחשבם את הדבר תחבּוּלה כּנגד ה“העברה”… שירוּת־הסדר הסאניטארי התחיל חוֹטף את קבּצני הרחוֹבוֹת וּכוֹלא אוֹתם בּבית־מוֹעד. לשם כּך היה עלי למסוֹר לפי שעה בּשבילם שני חדרים בּבּנין הישן של “אָרט”. הקבּצנים, שהיוּ חוֹזרים על הפּתחים וּמקבּלים פּה ושם מעט אוֹכל, היוּ רגילים בּאכילה כּל היוֹם, ואילוּ בּבית־המוֹעד היוּ מקבּלים פּעם אחת בּיוֹם מנת לחם לפרנסת כּל היוֹם, מלבד זאת, קפה לפת שחרית, מרק לסעוּדת צהרים ולארוּחת־ערב שוּב קפה. זה לא הניח את דעתם, וכל היוֹם וכל הלילה היוּ צוֹעקים: “לחם! לחם! אנוּ רעבים!” – עד לידי טירוּף הדעת. כּשהייתי יוֹצא מבּנין “אָרט”, היה רוֹדף אחרי שעה רבּה קוֹלם: “לחם! “לחם!”. חלק מן הקבּצנים העסקתי בּניקוּי החצר, וּבשׂכר עבוֹדתם היוּ מקבּלים ממני בּמיוּחד קילוֹ לחם ליוֹם. הם עבדוּ בּרצוֹן ועשׂוּ מלאכתם יפה. אחד הבּחוּרים מהם הלבּישוּ בּגדי עבוֹדה וּשלחוּהוּ לעבוֹדה אצל הגרמנים, וכך ניצל ממות. אחר ה”העברה" ראיתיו בּעיר.

בּגיטוֹ הצפוּף, שהיהוּדים חיוּ שם בּדוֹחק רב עד להיחנק, היה כּל איש מבקש להשתמש בּשעת הכּוֹשר, כּשמזג־האויר היה נוֹח, לצאת ולשאוֹף מעט אויר, והתוֹשבים יצאוּ לרחוֹבוֹת הגיטוֹ להשיב נפשם. אולם הדבר הזה היה רע בּעיני הרוֹצחים הגרמנים. וכעת, עם האיוּם בּ“העברה”, אסרוּ על היהוּדים שיסתוֹבבוּ בּחוּצוֹת הגיטוֹ והכריחוּם לשבת תמיד בּדירוֹתיהם המחניקוֹת. בּיחוּד קשה הגזירה בּשעה שבּאוּ “אוֹרחים” מאנשי המפלגה הנאצית, שהיוּ בּזמן האחרוֹן מרבּים לבקר את עירנוּ – אז היוּ רוֹדפים על צוָאר את היהוּדים ודוֹחקים אוֹתם לתוֹך הבּתים, גם בּשעה שעליהם היה לעשׂוֹת דברים הכרחיים. הכּל נאלצוּ לשבת בחדריהם הצרים, כּבוּשים כּדגים מלוּחים, ולא להיראוֹת בּחוּץ.

ה) בּהלה בּגיטוֹ בּשל “רשימה”    🔗

שׂר גליל פּטרקוֹב זה כּבר אין דעתוֹ נוֹחה מן היהוּדים הבּאים לגוּר בּעירנוּ, שיש בּה שני מיני יהוּדים: תוֹשבים וגרים. לפני המלחמה היה מספּר יהוּדי העיר כּחמשה־עשׂר אלף. אוּלם בּשנת 1942 היוּ שלוֹשה־עשׂר אלף וּשמוֹנה מאוֹת יהוּדים “רשוּמים” (אנשים שנרשמוּ – לפי פּקוּדה – עד מוֹעד קבוּע), שקיבּלוּ תעוּדוֹת יהוּדיוֹת. הם היוּ זכּאים לכרטיס לחם ולמצרכים הניתנים, ואלה נחשבוּ תוֹשבים קבוּעים. ארבּעת אלפים יהוּדים, שהיוּ מכוּנים “יהוּדים זרים” והיה להם רק כּתב־אישוּר מאת המוֹעצה היהוּדית, לא קיבּלוּ כּרטיס־לחם וּמיצרכים. וּמלבד אלה היוּ עוֹד כּאלפּיִם יהוּדים, שלא נרשמוּ כּלל, מחמת סיבּוֹת שוֹנוֹת, אף שהיה בּזה משוּם סכּנה, כּי נערכוּ חיפּוּשׂים וּפיקוּחים, אך האנשים היוּ להם “מחבּוֹאים” ונמלטוּ שם בּשעת סכּנה. בּזמנים שוֹנים יצאוּ שמוּעוֹת, כּי שׂר הגליל אוֹמר לגרש את כּל היהוּדים הזרים מפּטרקוֹב. אבל עתה, אחרי מעשׂה טארנוֹב, נתגבּרוּ שמוּעוֹת אלה בּיוֹתר. נשׂיאוּת מוֹעצת היהוּדים נתכּנסה לישיבוֹת־לילה חשאיוֹת, בּענין ה“העברה” הקרוֹבה לבוֹא. בּעצם, לא ידעוּ בּעצמם מה יש לעשׂוֹת והטוּ אזנם לעצוֹתיהם של הגרמנים, שהיוּ לוֹקחים כּסף ונוֹתנים עצוֹת טוֹבוֹת והבטחוֹת לעזוֹר. לפי עצתוֹ של אחד הגרמנים ה“לקחנים”, נערכה רשימה של יהוּדים, שצריכים להשאר בּעיר אחרי ה“העברה”. הנשׂיאוּת עצמה לא האמינה בּרשימה זוֹ, אך כּל איש רוֹצה להציל את נפשוֹ ונפש קרוֹביו וּמבקש תחבּוּלוֹת: אפשר, אוּלי, שמא. אוּלם הסוֹד של ה“רשימה” נגלה בּעיר – וּבהלה נוֹראה תקפה את הכּל. אמרוּ, שמוֹעצת היהוּדים קיבּלה צו להמציא רשימת היהוּדים, שיש צוֹרך לשלחם מן העיר, וראשוֹנים היהוּדים הזרים. אפשר לוֹ לאדם לתאר בּדמיוֹנוֹ, מה רב היה הפּחד שנפל על כּל האנשים. רבּים כּבר הכינוּ עצמם לברוֹח, והגיטוֹ המה וגעש. הגיע הדבר לידי תגרוֹת בּין התוֹשבים והגרים, בּעוֹד שהרשימה לא היה לה ערך כּל שהוּא. כּך טעמוּ היהוּדים, מלבד הפּחד האמיתי מפּני האסוֹן הנוֹרא הצפוּי להם, גם פּחד שוא.

ו) היהוּדים מוֹכרים הכּל    🔗

כּל פּרנסתם ינקוּ היהוּדים ממכירת כּלי בּיתם. אבל עד היוֹם היוּ מוֹכרים רק את “הדברים המיוּתרים”. האחד מכר “מלבּוּש מיוּתר”, האחר – את “השוּלחן המיוּתר”. וּככל אשר הוּרע מצבוֹ של אדם, רבּוּ אצלוֹ הדברים שנעשׂוּ “מיוּתרים”, עד אשר הכּוּתוֹנת האחרוֹנה נעשׂתה לוֹ “מיוּתרת”, מפּני שלא נשאר לוֹ אלא מזוֹן סעוּדוֹת אחדוֹת, וּבזה תמוּ חייו. אדם הוֹלך למוּת, וכוּתוֹנת למה? מוּטב למכּוֹר אוֹתה ולסעוֹד סעוּדה שלמה.

פּעם אחת, בּשבתי בּבית־קפה, התבּוֹננתי, איך נכנס יהוּדי לבוּש קרעים ויחף, וּבחוּץ היתה צינה למעלה מעשׂרים מעלוֹת, והוּא בּיקש להגיש לוֹ נקניקים, קילוֹ לחם, מנת חמאה, לגימת יי"ש וכוֹס קפה. אחרי הסעוּדה הוֹציא שטר בּן מאה זהוּבים וּביקש שיתנוּ לוֹ עוֹדף. אמרתי לאוֹתוֹ יהוּדי: “דוֹדי, מוּטב היה אילוּ קנית לך בּכּסף הזה זוּג נעלים”. צחק האיש וענה: “מאת הזהוּבים קיבּלתי זה עתה בּעד נעלי! עוֹד מעט ולא יהיה לי צוֹרך בּנעלים – מוּטב, איפוֹא, שאסעד יפה בּינתים!” מקרים כּאלה התרבּוּ והלכוּ. אוּלם עוֹד היוּ יהוּדים, שנשארוּ להם הרבּה דברים “מיוּתרים” למכירה, ואת אלה “החפצים המעוּלים” גנזוּ לעצמם. הסרסוּרים והסרסוּרוֹת הרבּים כּחוֹל – כּל היהוּדים עסקוּ בּסרסרוּת –

היוּ להם קשרים עם סרסוּרים מבּני חוּץ לגיטוֹ, ואלה היוּ להם “בּעלנים” לרהיטים מוּבחרים בּחדר המיטוֹת וּבחדר־האוֹרחים, לכלי־לבן ממדרגה ראשוֹנה, לאדרת אוֹ חליפת־בּגדים נאה. אבל יהוּדים רבּים גנזוּ זאת לעצמם. הגרמנים היוּ מעוֹדדים למכּוֹר הכּל, שאמרוּ: אם לא תמכּרוּ, לא יהיה לכם כּלוּם. ועוֹד הוֹסיפוּ: בּמקוֹמכם ישכּינוּ בּגיטוֹ פּוֹלנים, וּבמקוֹמם עתה ישכּינוּ גרמנים פּליטי ההפצצוֹת. אוּלם היהוּדים לא האמינוּ. הם חשדוּ, כּי משדלים אוֹתם בּכוָנה, כּדי שימכּרוּ את חפציהם. ורק לאחר מעשׂה טארנוֹב ראוּ גם אלה היהוּדים, שהם עצמם לא ידעוּ מחסוֹר, כּל דבר יקר ל“מיוּתר” והתחילוּ למכּוֹר. וּמחוּץ לתחוּם הגיטוֹ נפלה הברה: “היהוּדים כּבר מוֹכרים הכּל!” ראשי הקוֹנים היוּ האוּכלוֹסים שנתעשרוּ בּימי המלחמה, כּגוֹן בּני הכּפר, תוֹשבי הפּרברים, שהיוּ להם גני ירקוֹת אוֹ פּירוֹת, אוֹ שהיוּ מוֹבילים סחוֹרה מן הכּפר אל הגיטוֹ, קצבים וכדוֹמה. הם שהיוּ קוֹנים וּבוֹחרים “דברים שבּמוֹדה”, “עשׂוּי בּסגנוֹן נאה”, “מלאכה יפה ודקה” – הם נעשׂוּ “מבינים”. מה שלא היה יוֹצא מן הכּלל לנוֹי לא מצא חן בּעיניהם.

יהוּדי העיר לא היה בּידם כּל דבר העלוּל, ויהי לפי אמוּנתם, לשמש עוֹגן הצלה. אמנם, החליטוּ לפתוֹח בּתי־מלאכה; אמנם, כּבר מתקינים את הבּנינים לבתי־המלאכה; אמנם כּבר פּתחוּ בּית־מלאכה, שבּוֹ מלמדים מלאכת קליעת סלים, והוּא כּבר קיבּל הזמנה בּשביל הצבא. אבל כּל זה עוֹד מעט, כּי בּשל כּך יוֹאילוּ הגרמנים להשאיר את היהוּדים בּפּטרקוֹב. וחברי הקהילה, חברי הועדוֹת של בּתי־המלאכה, מבטיחים לכל היהוּדים עבוֹדה. הם מרגיעים את הרוּחוֹת: עוֹד יש זמן; עוֹד לא קרבוּ, חס־ושלוֹם, אל פּטרקוֹב; אנוּ עוֹשׂים למעלה מכּוֹחוֹתינוּ, ואנוּ מקווים, שעד אז – אלוֹהים יגן עלינוּ! – יהיה הכּל מוּכן. והיהוּדים נרגעים קצת. כּל אחד יש לוֹ “הבטחה” גם “בּטחוֹן”, כּי הוּא עצמוֹ ימצא מפלט. אבל מה יהא על הבּנים? בּענין זה שוֹנוֹת הידיעוֹת המתקבּלוֹת. יש אוֹמרים, כּי אם הוֹרים עוֹבדים עבוֹדתם מגינה גם על בּניהם עד שנת שמוֹנה־עשׂרה, שלא יגוּרשוּ. אך יש אוֹמרים, כּי גדוֹלה הרעה הצפוּיה לילדים. אמנם לא יֵאָמנוּ הדברים, אבל כּיצד אפשר לסמוֹך על זרים בּדבר כּזה? כּל היהוּדים נוֹשׂאים בּלבּם תכניוֹת למסוֹר את הילדים לנוֹצרים. לפי שעה עדיין לא השלימוּ עם נפשם, ואפילוּ ישלימוּ, היכן ימצאוּ מספּר רב כּזה של נוֹצרים, שיוֹאילוּ לקבּל בּחסוּתם ילדי יהוּדים בּמספר רב כּזה?

 

פּרק תשעה־עשׂר: אימת המות על כּל יהוּדי פּוֹלין    🔗

א) ראשית הגירוּש (העברה) של יהוּדי גיטוֹ וארשה    🔗

בּיוֹם שישי, 17 בּיוּלי 1942, אסרה הגאֶסטאפּוֹ של וארשה את כּל היהוּדים נתיני חוּץ וּבני בּיתם ושׂמה אוֹתם בּבית־הסוֹהר פּאויאק. מיד אמרוּ, כּי הגרמנים עוֹמדים לעשׂוֹת מעשׂה נוֹרא בּיהוּדים ואינם רוֹצים, שיהוּדי חוּץ־לארץ יראוּ זאת בּעיניהם. בּיוֹם ראשוֹן, בּ־18 לחודש, אמר לי הגנן X, כּי מפּטרקוֹב נשלח לוארשה בּטליוֹן של חיילים אוּקראינים ואוֹמרים, שיֵערך טבח בּיהוּדי וארשה. בּיוֹם שלישי לפנוֹת־ערב הביא הטלפוֹן מוארשה ידיעה, כּי בּעיר מחכּים לאסוֹן גדוֹל. בּיום רביעי 22 בּיולי בּצהרים כּבר צלצלוּ בּטלפוֹן מוארשה, כּי הגיטוֹ הוּקף חיילים אוּקראינים, ליטאים ולאטוים ושוֹלחים משם יהוּדים בּרכּבוֹת־משׂא – כּפי שאוֹמרים – לרוּסיה. וּבתוֹך הגיטוֹ יש הרבּה יהוּדים שהוּמתו בּיריה. הטלפוֹן לא נח ולא שקט. הכּל רצוּ לדעת פּרטי פּרטים, אבל הבהלה בּוארשה היתה גדוֹלה ונוֹראה וּלפי שעה לא ידעוּ מה, בּעצם, אירע שם. התקשרוּ עם בּית הקהילה בּוארשה, אך הם לא רצוּ לספּר פּרטים: אוֹ שלא ידעוּ בּעצמם אוֹ שפּחדוּ לגלוֹת. מן הבּוֹקר השכּם היוּ מזמינים שׂיחוֹת בּטלפוֹן עם וארשה, אך קשה היה מאד לקבּל קשר, משוּם שהקו היה תמיד תפוּס, כּי גם ערים אחרוֹת דיבּרוּ עם וארשה, וכמה מספּרים של טלפוֹן לא ענוּ, מפּני שהאנשים, כּנראה, לא היוּ בּביתם – ודאי התחבּאוּ מפּחד. על מחלקת הדוֹאר והטלפוֹן בּגיטוֹ פּטרקוֹב צבאוּ המוֹן אנשים, לא רק מאלה שהיוּ להם קרוֹבים בּוארשה, אלא הדבר פּגע בּכל יהוּדי, בּדעתוֹ, כּי אם מוארשה, שאליה נשלחוּ יהוּדים מכּל הגליל, וּבה יש גיטוֹ מוּקף חוֹמה סגוּרה, מגרשים את היהוּדים, ודאי תעבוֹר הכּוֹס גם על פּטרקוֹב. ואם כּן, הלא מחוּיבים לדעת מה זה, כּדי לדעת מה לעשׂוֹת ולהיוֹת מוּכנים, שלא תפגע בּנוּ השוֹאָה פּתאוֹם.

לעת־ערב קיבּל קארל ז. (שהיוּ לוֹ הוֹרים בּוארשה, גם עמד בּקשרי מסחר וקיבּל משם שׂיחוֹת טלפוֹניוֹת בּכל יוֹם) שׂיחה עם אדם בּר־סמך, שמדבריו הבינוּ (מפּני שלא דיבּרוּ מפוֹרש אלא בּרמזים), כּי יש לשלוֹח מוארשה מששה עד עשׂרת אלפים יהוּדים בּכל יוֹם. כּמה עוֹמדים לשלוֹח בּכלל – לא ידעוּ. משערים, כּי מאה אלף איש (בּוארשה היוּ רשמית חמש מאוֹת שלוֹשים וּשמוֹנה אלף יהוּדים. לפי סטאטיסטיקה אחרת של עתוֹן גרמני – חמש מאוֹת וחמישה אלף יהוּדים. בּדיוּק לא יכלוּ לדעת, כּי לפי מספּר כּרטיסי הלחם, היוּ פּחוֹת יהוּדים מכּרטיסי לחם, מפּני שהרבּה יהוּדים לא החזירוּ את כּרטיסי הלחם של קרוֹביהם שמתוּ – בּיחוּד של אלה שמתוּ בּרעב בּרחוֹב ונקברוּ על־ידי הקהילה כּאלמוֹנים, וּמקרים כּאלה היוּ רבּים – כּדי ליהנוֹת מהם להבּא; לעוּמת זאת, היוּ רבבוֹת יהוּדים, שלא היוּ רשוּמים מפּני סיבּוֹת שוֹנוֹת ולא קיבּלוּ כּרטיסי לחם, וּבכן, אי אפשר היה לקבּוֹע את מספּר היהוּדים, שישבוּ אז בּגיטוֹ הוארשאי. לפי האוּמדנה אמרוּ, כּי היוּ שש מאוֹת אלף). אוֹתוֹ האיש הוֹדיע, כּי הסבּא צ’רניאקוֹב מת. שאלוּ אוֹתוֹ, אם “מת בּמקרה, מרצוֹנוֹ הטוֹב”, והתשוּבה היתה, כּי מת בּהתעוֹררוּת עצמוֹ. וכן השמיעוּ משם הוֹראה כּי נעשׂה בּתי־מלאכה ונלך לעבוֹדה, ואף הוֹסיפוּ כּי שם, בּוארשה, מקבּלים בּמחיר שני תרנגוֹלים (אַלפּיּם זהוּבים) מקוֹם עבוֹדה (“פּלאצוּבקה”).

אלה היוּ הידיעוֹת הראשוֹנוֹת, הבּרוּרוֹת בּמעט אוֹ בּהרבה, שקיבּלנוּ מוארשה. מיד נשלחוּ שליחים לוארשה. האשה הנוֹצרית מ. (שסיפּרתי על יחסה האנוֹשי ליהוּדים) נסעה אף היא שמה. הדין־והחשבּוֹן שהביאה משם היה עגוּם מאד: הכּניסה לתוֹך הגיטוֹ היא מן הנמנעוֹת, כּי הוּא מוּקף אוּקראינים וליטאים, וכל המעז לצאת אוֹ לבוֹא אחת דתוֹ למוּת בּיריה. שוֹמעים בּלי הפסק יריוֹת בּגיטוֹ. בּעד חלוֹנוֹת של הקוֹמוֹת העליוֹנוֹת בּבּתים העוֹמדים בּגבוּל הגיטוֹ רוֹאים מתים מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת, רוֹאים חבוּרוֹת של אלף יהוּדים ויוֹתר מוּבלוֹת וּמראה פּניהם נוֹרא. האשה סיפּרה כּי לבּה נקרע למראה המוּבלים; לא נתנוּ לה לגשת, וראתה הכּל מרחוֹק; היתה גם ליד הרכּבת, אך גם שם לא נתנוּ לה לגשת. רק זאת ראתה כּי היהוּדים נדחפים בּמכּוֹת וּבצעקוֹת לתוֹך הקרוֹנוֹת. היא דיבּרה בּטלפוֹן עם אדוֹן אחד וּלפי דבריו עוֹד יִמשך הדבר זמן רב. לפי הסברה – סיימה – מחצית היהוּדים יגוֹרשוּ. וּבכלל מצב היהוּדים בּוארשה איוֹם מכל איוֹם – אנשים מתים בּרעב, אין מחירים לצרכי מזוֹן, מפּני שאין מקבּלים מכסת המצרכים, אף אין מוֹכרים בּאוֹפן פּרטי, המסחר פּסק לגמרי. אלה דברי האשה הנוֹצרית מ. כּששאלתיה, מה אוֹמרים הנוֹצרים לפוּרענוּת זוֹ, השיבה לי כּי יש דעוֹת שוֹנוֹת, רבּים בּכוּ על השוֹאָה כּמוֹה, אך אין היא רוֹצה לחזוֹר על דברי האנטישמיים, שמצאוּ קוֹרת־רוּח.

נוֹצרי אחר מסר בּדרך כּלל אוֹתם הדברים עצמם. הוּא סח לי, כּי שׂכר לוֹ חדר בּבית, שבּעד חלוֹנוֹתיו נראים הרחוֹבוֹת בּגיטוֹ. בּשמוֹנה בּבּוֹקר ראה, איך בּאוּ אנשי גאֶסטאפּוֹ רכוּבים על אוֹפנַיִם וּפתחוּ בּשריקוֹת. מיד בּאוּ בּמרוּצה חמישים־ששים שוֹטרים יהוּדים. אנשי הגאֶסטאפּוֹ גערוּ בּהם ואיימוּ עליהם בּאקדחים, השוֹטרים נסוּ על נפשם. בּרגע זה שוּב נשמעה שריקה, כּל השוֹטרים היהוּדים חזרוּ והתיצבוּ. אנשי הגאֶסטאפּוֹ שוּב צעקוּ וירוּ. אחדים מן השוֹטרים נפלוּ. הנשארים שוּב בּרחוּ וכעבוֹר עשׂרים אוֹ שלוֹשים רגע ראיתי, איך השוֹטרים היהוּדים הוֹליכוּ והביאוּ כּמה מאוֹת יהוּדים, סידרוּ אוֹתם בּשוּרה, ואנשי הגאֶסטאפּוֹ לקחוּ אוֹתם עמהם. אוֹתוֹ הנוֹצרי אמר, כּי לפי מה שהתבּוֹנן לא ראה בּתוֹך הגיטוֹ אוּקראינים, אלא מסביב לגיטוֹ. בּתוֹך הגיטוֹ גוּפוֹ היוּ רק גרמנים. פּרטים כּאלה והדוֹמים להם הביאוּ גם שליחים אחרים. אשה אחת מסקאֶרנאֶויץ וּשמה לבית אביה קאלכשטיין (הוֹריה ואחיה יוֹשבים בּתל־אביב), שעלה בּידה להתחפּשׂ כּנוֹצריה וּלהמלט מן הגיטוֹ, נתפּשׂה על־ידי אוּקראינים ונחלצה מידם בּעזרת כּמה מאוֹת זהוּבים, סיפּרה לי, כּי מן הבּוֹקר ועד לפנוֹת־ערב בּכל יוֹם נמשכת ה“פּעוּלה”. מקיפים שכוּנוֹת, מוֹציאים משם כּל היהוּדים, מסדרים שוּרוֹת שוּרוֹת וּמוֹליכים אוֹתם אל הרכּבת. רבּים מוּמתים בּדרך. האנשים מבוּלבּלים ואוֹבדי עצוֹת. בּמחיר אַלפּיִם זהוּבים קוֹנים זכוּת להכּנס כּפוֹעל בּ“בית־מלאכה”. פּוֹתחים הרבּה בּתי־מלאכה. אלה שהצליחוּ להכּנס לבית־מלאכה יוֹשבים שם יחד עם ילדיהם. הרעב נוֹרא. אוֹמרים, שבּתי־מלאכה מצילים מן הגירוּש. לפי־שעה נוֹטלים כּסף. לפי־שעה, נס הוּא שבּערב בּא השקט, ואנשים יוֹדעים, כּי בּאוֹתן השכוּנוֹת, שה“פּעוּלה” בּוּצעה אתמוֹל, לא יבוֹאוּ לחפשׂ היוֹם, וּבכן מתחבּאים האנשים בּשכוּנוֹת, שכּבר עברה שם ה“פּעוּלה”. יוֹתר פּרטים אין איש יוֹדע. התקשרתי בּטלפוֹן עם דירת אחוֹתי וגיסי ד“ר חיין. ענוּ לי, כּי אחוֹתי וגיסי נמצאים בּבית הקהילה. מאת בּן־אחוֹתוֹ של גיסי קרוֹל (העוֹבד זה למעלה משנה כּמנהל קבוּצה של פּוֹעלים יהוּדים אצל פירמה גרמנית מחוּץ לגיטוֹ) קיבּלתי מכתב, שגיסי מתחבּא בּגיטוֹ והוּא מתראה עמוֹ בּכל ערב. הוּא טוֹרח, שיוּכל לצרף אוֹתוֹ לעבוֹדתוֹ, ויש לוֹ תקוה שיצליח. וכן הוּא כּוֹתב, ש”דוֹדתי (הכּוָנה לאחוֹתוֹ של גיסי) נסעה שלא ברצוֹנה… לא נפרדה מאיש… דוֹדי (בּעלה) שרוּי בּסכּנה…" הצד השוה בּכל השמוּעוֹת כּי הרעב בּוארשה גדוֹל מאד. המסַפּקים היחידים של צרכי מזוֹן בּשביל הגיטוֹ הם הפּוֹעלים העוֹבדים מחוּצה לוֹ. אבל זה אינוֹ מספּיק אפילוּ, שכּל יהוּדי בּגיטוֹ יקבּל לקיקה מן המזוֹן.

בּעתוֹן היהוּדי בּלשוֹן הפּוֹלנית “גאזאֶטה ז’ידוֹבסקה”, שיצא בּקראקא שלוֹש פּעמים בּשבוּע והיה נתוּן לפיקוּח חמוּר של הצנזוּרה הגרמנית, כּכל שאר העתוֹנים, נדפּסה מוֹדעת אֵבל: “… המהנדס צ’רניאבקוֹב מת מיתה פּתאוֹמית. הלויתוֹ נערכה… המתאַבּלים: אשתוֹ וּבנוֹ”. ועוֹד ידיעה הביא העתוֹן, כּי ממלא מקוֹמוֹ של המהנדס צ’רניאקוֹב שמת הוּא מר X. זה היה כּל מה שנכתב אז בּעתוֹן היהוּדי על השוֹאה היהוּדית הגדוֹלה של “הגירוּש מוארשה”.

בזמן גירוּש וארשה קיבּלה הקהילה שלנוּ מכתב־חוֹזר מאת המרכּז לעזרה סוֹציאלית יהוּדית בּקראקא: “…כּל המצרכים שישנם לשם כּלכּלת הילדים של היהוּדים יהיוּ שמוּרים, וּמהיוֹם והלאה לא ינתנוּ לילדים, וּבכל מלאי המזוֹן ישתמשוּ רק לצוֹרך היהוּדים העוֹבדים”. והערה: “אל יפרשוּ את הפּקוּדה הזאת שלא כּהלכה. היא ניתנה רק מחמת מיעוּט צרכי מזוֹן”. ועוֹד מכתב־חוֹזר קיבּלוּ, מאת המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם, כּל הקהילוֹת בּערי־השׂדה: עד 5 בּאוֹגוּסט יש למסוֹר סטאטיסטיקה מפוֹרטת: א) של כּל הילדים עד בּני שתים־עשׂרה שנה. ב) של כּל היהוּדים מגיל שתים־עשׂרה ומעלה, גברים לחוּד ונשים לחוּד. והקהילה בּפטרקוֹב קיבּלה דרישה מאת המוֹעצה היהוּדית העליוֹנה בּראדוֹם: להמציא עד 10 בּאוֹגוּסט תיאוּר מדוּיק של צוּרת הגיטוֹ בּפּטרקוֹב…

ב) הצילה נפשי ונפש ילדי!    🔗

בּ־20 ביוּלי, לפי הסכּם עמי, שלחה מרת מ.ק. על־ידי הדוֹאר את חמש מאוֹת הזהוּבים הראשוֹנים על שם הגברת קלארמאן בּוארשה, שעליה היה להוֹדיע על זה לאישה בּתל־אביב. אנכי הוֹדעתי על זה את הגברת ק. בּמכתב אֶכּספּרס בּאוֹתוֹ יוֹם. כּעבוֹר ימים אחדים קיבּלתי גלוּיה מחוּץ לגיטוֹ מאת אחיה של הגברת ק., והוּא כּוֹתב אלי, כּי חמש מאוֹת הזהוּבים לא נתקבּלוּ, אחוֹתוֹ איננה בּבּית, היא הלכה לטפּל בּענין פּיקוּח נפש, והכּסף נחוּץ עד מאד. ושעל כּך אשלח על־פּי הכּתוֹבת מ.ס., רחוב ס. 24. לא ידעתי מה אעשׂה – משלוֹח כּסף על־פּי כּתוֹבת אדם, שאינך יוֹדע אל נכוֹן מה טיבוֹ, הוּא ענין של סכּנת נפשוֹת, אם לשוֹלח אם למקבּל. בּמקרה הכּרתי את מר מ.ס. וידעתי, כּי אחיו הוּא אישיוּת חשוּבה בּרוּסיה. אף זאת ידעתי, כּי כּל האנשים, שהיוּ להם יחסים כּל שהם עם רוּסיה, הוּשמדו, וכיצד אפשר, שהלה יִשאֵר לגוּר כּיהוּדי בּשמוֹ המפוֹרש מחוּץ לגיטוֹ, וּבזמן הזה של ה“פּעוּלה” יהיה לוֹ קשר עם הגיטוֹ. הדבר הוּא חשוּד, וכיצד אני רשאי לשלוֹח כּסף בּעוֹד שמי רשוּם כּשוֹלח. כּעבוֹר ימים אחדים שוּב קיבּלתי מכתב מאת הגברת ק. עצמה והיא מבקשת רחמים: “הצילה נפשי ונפש ילדי! הצילה! שלח כּסף יוֹתר ויוֹתר על שם מ.ס.! עלי להציל נפשי ונפש קרוֹבַי ממות. לשם כּך יש צוֹרך בּהרבּה כּסף. משהוּ כּבר עשׂיתי. יש בּידי כּבר מה להראוֹת, אבל נחוּץ לי עוֹד כּסף. הרעב כּבד מאד. לכלכּלת נפשנוּ נחוּצים בּכל יוֹם סכוּמים עצוּמים”. שוּב השתמשתי בּידידי מ.ק., בּתוֹרת נתין זר. הוּא נסע לוארשה (מחוּץ לגיטוֹ, כּמוּבן) וסר לביתוֹ של מ.ס., וּלפי דבריו, הוּא עצמוֹ פּחד מפּניו והתחרט על זה שסר אליו. “יהוּדי יוֹצא ונכנס לגיטוֹ, בּזמן שלאנשי־צבא גרמניים אין מתירים להכּנס! הלא דבר הוּא!” כּסף לא העזתי לשלוֹח, מפּני שהיה עלי לחתוֹם את שמי מפוֹרש, ואילוּ חתמתי בּשם בּדוּי, היוּ פּקידי הדוֹאר מחוּיבים לגלוֹת את שמי, אילוּ חיפּשׂוּ את השוֹלח. גלוּיוֹת בּלי חתימת שם וּבחתימת שמוֹת בּדוּיים שלחתי בּמספּר רב, אך תשוּבה לא קיבּלתי.

ג) ה“פּעוּלה” נמשכת והוֹלכת    🔗

על הדוֹאר ליד הקהילה בּפּטרקוֹב צבאוּ המוֹן אנשים לא רק מבּית אלא גם מחוּץ. האנשים היוּ כּפקעת עצבים. עמדוּ והטוּ אוֹזן אל כּל השׂיחוֹת מתוֹך מאמץ כּל עצבּיהם, וּמתוֹך המלים הבּוֹדדוֹת שקלטה האוֹזן בּשעת השׂיחוֹת הבין הלב את כּל הנעשׂה. שתי המלים הראשוֹנוֹת של כּל שׂיחה עם וארשה היוּ: “הפּעוּלה נמשכת”. וכל פּעם שאדם שמע מלים אלוּ מתוֹך השפוֹפרת אוֹ מתוֹך פּי חברוֹ, עבר זרם חשמלי את מוֹחוֹ ורעדוּ כּל עצמוֹתיו. נגע בּידוֹ בּלבּוֹ אוֹ בּראשוֹ. הלב והראש – שניהם נפגעוּ. אחרי רגע של רעד אינסטינקטיבי בּכל שיטת העצבים התעוֹרר האיש ושאל עוֹד שאלוֹת, שהן שאלוֹת חיים בּשבילוֹ: “מה נשמע אצלך? מה אצל פּלוֹני? וּמה שלוֹם אלמוֹני” ואז נענוּ אינסטינקטיבית קוֹלוֹת: “לפי שעה”; אוֹ: “נסע!”, ואז הבּיעוּ פּניו של בּעל השׂיחה וּפניהם של האחרים צער נוֹרא, מלוּוה לעתים בּכי היסטאֶרי; אוֹ: “אי־אפשר להתקשר עמוֹ”. פּרטים מדוּיקים מן הנמנע היה אז לקבּל. כּעבוֹר ימים אחדים של מאמץ בּלתי פּוֹסק, כּדי לחקוֹר ולדעת מתוֹך כּל השׂיחוֹת על־ידי הטלפוֹן, מכּל הידיעוֹת מפּי השליחים המיוּחדים שנשלחוּ לוארשה, כּיצד נמשכת ה“פּעוּלה” בּוארשה, מה הן התחבּוּלוֹת שעוֹשׂים האנשים לעמוֹד בּפני השוֹאה הבּאה על היהוּדים, – אי־אפשר היה להשיב בּבירוּר על השאלה העיקרית, שניקרה בּמוֹח: האם אב יהוּדי העוֹבד אצל הגרמנים כּוֹחוֹ יפה להגן על בּניו מפּני ה“העברה”? בּשעת כּל שׂיחה עם וארשה נשמעה השאלה: “האם העבוֹדה מגינה על המשפּחה?” זוֹ היתה השאלה הראשית, שאלת החיים.

כּמעט שלוֹש שנים נאבקוּ היהוּדים שלא ליפּוֹל בּידי המעבידים הגרמנים. מי שהיה בּידוֹ, לא חס על הכּסף, שילם בּבת־אחת סכוּם גדוֹל וקיבּל על תעוּדת העבוֹדה שלוֹ את החוֹתם: “אינוּ מוּכשר למינוּי” אוֹ: “פּטוּר מעבוֹדת כּפיה”. ויש שהיוּ משלמים למשׂרד העבוֹדה תשלוּם שבוּעי אוֹ חדשי, כּדי שישלחוּ בּמקוֹמם אחרים. אחרים התחלוּ, כּדי לקבּל את החוֹתם “לא יוּצלח לעבוֹדה”. אלפי יהוּדים סיכּנוּ את עצמם ולא נרשמוּ בּפּנקס, אף ויתרוּ על מנת המצרכים המגיעה להם מן המכסה, עשׂוּ להם מחבּוֹאים לשעה של חיפּוּשׂ אוֹ בּדיקה – וּבלבד שלא ללכת ולעבוֹד אצל הגרמנים. עכשיו מוּכן וּמזוּמן כּל איש לקבּל את עבוֹדת־הכּפיה של הגרמנים, את העבוֹדה הקשה והמרה, וּבלבד להציל את נפשוֹ, וּביחוּד את משפּחתוֹ! זה הוּא התנאי העיקרי, שכּל אחד גמר בּלבּוֹ: “חיי שלי אינם שוים כּלוּם, אם לא אציל על־ידי עבוֹדתי את ילדי!” “האנכי לבדי אשאר בּחיים ואת בּני־בּיתי ישלחוּ? לא! אני מוַתר על הכּל! איני רוֹצה בּעבוֹדה, אי אפשי בּטוֹבתם!” זוֹכר אני מחזוֹת שוֹנים בּימים ההם, בּזמן שהאנשים האוּמללים עמלוּ ויגעוּ בּכל מאמצי כּוֹחם לסחוֹט משפוֹפרת הטלפוֹן תשוּבה מניחה את הדעת כּדי להרגיע קצת את הלב ולנשוֹם קצת לרוָחה בּתוֹך הסיוּט, אשר אָפף את הכּל מאז התחלת ה“העברה” של יהוּדי וארשה. מר בּ. בּידרמאן הוּא עתה אחד מראשי המנהלים של בּתי־המלאכה, שאינם קיימים עדיין, אבל מבטיחים לפתוֹח אוֹתם “בּין היוֹם למחר”. אנשים צוֹבאים עליו וּמבקשים רחמים, שיכניס אוֹתם לרשימה של בּית־מלאכה זה או זה, והוּא מבטיח לכל איש. הוּא מתחנן לפני קארל ז., שיש לוֹ קשרי טלפוֹן מעוּלים עם וארשה, כּי יבקש אחד מידידיו, שימצא את בּתוֹ של בּידרמאן בּוארשה לפי הכּתוֹבת כּך וכּך וימסוֹר לה שתגש אל הטלפוֹן ואביה ידבּר עמה ומפּיה ישמע וידע כּל דבר על בּוּריוֹ. בּוארשה, בּבית־קפה מסוּים יש טלפוֹן. הבּית סגוּר, אבל דרך פּתח אחוֹרי מתכּנסים וּבאים אנשים, שמדבּרים בּטלפוֹן עם הקרוֹבים להם בּערים אחרוֹת. מי שיש לוֹ בּין האנשים היוֹשבים שם מכּר וּמוֹדע, ורוֹצה לשׂים נפשוֹ בּכפּוֹ ולבוֹא בּדברים עם אנשים אחרים בּגיטוֹ, והללוּ יש להם אפשרוּת לסכּן עצמם ולגשת לכאן בּסתר בּשעוֹת הערב, עם הפסקת ה“פּעוּלה”, יכוֹלים גם הם ליהנוֹת מן הטלפוֹן. וקארל ז. יש לו שם ידיד נאמן, בּחוּר זריז, הנכון לעשׂוֹת למענוֹ כּל שבּידוֹ, והוּא שהביא את בּתוֹ של בּידרמאן אל הטלפוֹן.

־ ילדתי, האַת היא? – פּניו החוירוּ, גוּפוֹ רעד, בּרכּיו כּשלוּ מתוֹך הפתעה, והוּא בּיקש מקוֹם לשבת – מה נשמע?.. מה מראה פּניך? אַ־אַ! (פּני האב הפיקוּ נחת). וּבכן, בּתי, שמעי: מי שעוֹבד, זכוּתוֹ מגינה על בּני־בּיתוֹ? גם על אשתוֹ?

המוֹן האנשים הצפוּפים, שהיוּ עד עתה כּמאוּבּנים ועצרוּ את נשימתם, שלא להפריע את השׂיחה, התנוֹעעוּ פּתאוֹם. כּל איש הבּיט אל רעהוּ. על פּניהם של אחדים נראה חיוּך. מפּי אשה אחת פּרצה קריאה: “שבח לאל!” על־פּי השאלה: “גם על האשה?” הבינוּ הכּל, כּי הבּנים כּבר בּטוּחים, והדבר הזה עוֹרר בּלבּוֹת האנשים שׂמחה רבּה, עד כּי לא יכלוּ לכבּוֹש את עצמם, שלא להבּיע את שׂמחתם, לפּחוֹת, על־ידי תנוּעה.

־ והוֹרים? – הוֹסיף בּידרמאן לשאוֹל – כּן, כּן, עכשיו אני מבין הכּל. – אצלנוּ מקווים, שיעבוֹר בּצוּרה קלה – להתראוֹת! הלוַאי שנשמע בּשׂוֹרוֹת שׂמחה!

הוּא הניח מידוֹ את שפוֹפרת הטלפוֹן. הכּל נדחקוּ אליו לשמוֹע מפּיו פרטים ממה שמסרה לוֹ בּתוֹ. “לאט לכם” – התחנן – אל תדחקוּ! הניחוּ לי לשאוֹף רוּח!"

־ וּבכן, כּשמדבּרים עם אדם אינטליגנטי, יוֹדעים הכּל בּדיוּק. היא עוֹדנה צעירה לימים, רק בּת עשׂרים, אבל מפוּתחת יפה וּמבינה מה שמדבּרת. על שאלתי, אם משפחתוֹ של אדם עוֹבד מוּגנה, ענתה: “לפי־שעה, כּן”…

בּין הקהל קמה מהוּמה, עד שהוּכח להפסיק. נשמעוּ קריאוֹת: “מה פּירוּש “לפי־שעה”, וּמה יהיה אחרי־כן?” והוּא קרא: “שמעוּ ילדי! הן לא בּי הדבר תלוּי. אני נכוֹן לעשׂוֹת הכּל לטוֹבתכם, אבל מאת הגרמני אתם מבקשים הבטחה לעתיד? האין אתם יוֹדעים, עם מי יש לכם עסק?”

־ וּמה על נשים והוֹרים? – שאלוּ אוֹתוֹ.

־ בּענין נשים – ענה־ לא בּכל מקוֹם הדבר בּטוּח, וּבדבר ההוֹרים המצב רע מאד… כּך אמרה לי וזה אני מוֹסר לכם, וּדבריה הם נכוֹנים בּמאה אחוּז.

־ וּמה על בּתך?

־ לפי דבריה, יש לה משהוּ בּיד, אבל היא מקוָה לקבּל דבר בּטוּח.

בּין האנשים נשמעוּ קריאוֹת של אכזבה: “שוּב אין יוֹדעים!”

כּעבוֹר ימים אחדים קיבּל מר בּידרמאן ידיעה על־ידי אוֹתוֹ הטלפוֹן, כּי בּתוֹ נשלחה…

ד) בּתי־מלאכה וּמקוֹמוֹת־עבוֹדה    🔗

ה“פּעוּלה” בּוארשה נמשכת. אוּלם הבּהלה שם רבּה כּל־כּך, עד שאי־אפשר לדעת פּרטים מדוּיקים על הכּל. אך זאת יוֹדעים, כּי צצים ועוֹלים בּה בּתי־מלאכה כּפטריוֹת אחרי הגשם. דמי כּניסה לבית־מלאכה עוֹלים לאלפים זהוּבים, וּבבתי־המלאכה שוֹכנים הפּוֹעלים עם בּני־בּיתם. מלבד זה יוֹדעים, כּי הפּוֹעלים העוֹבדים בּמקוֹמוֹת העבוֹדה (“פּלאצוּבקעס”) מחוּץ לגיטוֹ יוֹצאים בּכל בּוֹקר מן הגיטוֹ וחוֹזרים עם ערב. זוֹ היא הדינאמיקה המניעה הכּל להציל את נפשם על־ידי כּניסה לבית־מלאכה אוֹ הליכה למקוֹם־עבוֹדה.

הפּעוּלה בּוארשה החישה את פּתיחת בּתי־המלאכה בּכל ערי השׂדה. אבל הכּל עוֹמד על כּרעי תרנגוֹלת, משוּם שאין חוֹמר־גלם. אוּלם כּוֹח הרצוֹן לחיוֹת יוֹצר בּכל זאת משהוּ. בּית־המלאכה לתפירת כּלי־לבן בּעירנוּ עוֹבד בּמלוֹא כּוֹחוֹ. מניתי חמישים ושלוֹש מכוֹנוֹת־תפירה. על־גבּי הקיר תלוּיה רשימה של פּוֹעלוֹת וּפוֹעלים וּמספרם מאתים וששים איש. הגרמנים אינם נוֹתנים בּד לתפירת כּוּתנוֹת, יוֹצרים היהוּדים עצמם בּד: קוֹנים סדינים, ציפּיוֹת, כּלי־בּד משוּמשים, כּוֹבסים, צוֹבעים (וּבבית הכּביסה והצביעה עסוּקים שוּב שלוֹשים יהוּדים), והגוֹזרים הם מוּמחים מלוֹדז, וּבית־המלאכה מוֹציא כּתנוֹת־פּאר, עד שאי־אפשר להכּיר, כּי נעשׂוּ מבּד משוּמש – משוּבּח שבעתיִם מבּד־המלחמה של הגרמנים. גם בּית־המלאכה לגרבּים עוֹבד בּשקידה רבּה. נלקטוּ המוֹן גרבּים ישנים, ועתה פורמים אותם, ממיינים, צובעים, כורכים, ומבית־המלאכה יוצאים גרבים חדשים, אף הם יפים הרבּה יוֹתר מחוּטי התחליף של הגרמנים. הייתי בּשעת הפּיקוּח של “מוֹשלי העיר” – שׂר הגליל, שׂר העיר, הממוּנה על הרכוּש היהוּדי – וכוּלם העריצוּ את בּתי־המלאכה האלה. ליד “גלגל” אחד ישבה מרת ז., כּרכה חוּטים של גרב ישן, וּמאוֹתוֹ החוּט סרגה המכוֹנה מיד גרב חדש. שׂר הגליל שאל לשמוֹ של מנהל בּית־המלאכה – הוּא מר גוֹטהלף – ורשם את שמוֹ. כּעבוֹר ימים אחדים שלח נערוֹת גרמניוֹת אחדוֹת, שילַמדוּ אוֹתן את ה“מקצוֹע”. בּבית־המלאכה לשזירה עבדוּ נשים בּנוֹת־טוֹבים. שם עשׂוּ עטיפוֹת־צמר, גם הן מבּגדים שוֹנים. בּית־המלאכה לפּרווֹת, שתלוּ בּוֹ תקווֹת גדוֹלוֹת, ושהיה מתוּקן וּמצוּיד בּממדים גדוֹלים: מכוֹנוֹת, שוּלחנוֹת ועוֹד, עוֹדוֹ מחכּה לקרוֹן הראשוֹן של פּרוָה, שכּבר נשלח, מן הארבּעה שהוּבטחוּ. זהוּ בּית־המלאכה היחידי, שהגרמנים “נוֹתנים” לוֹ חוֹמר לעבוֹדה. אבל מתי יגיע החוֹמר הזה? צ’אֶנסטוֹחוֹב כּבר קיבּלה שני קרוֹנוֹת פּרוָה. עיר מאוּשרה! השמוּעה אוֹמרת: נתנוּ שם מיליוֹן זהוּבים שלמוֹנים. והיא מוֹסיפה: הכּל כּדאי וּבלבד להציל כּמה מאוֹת נפשוֹת מישׂראל. שוֹלחים שליחים, מקבּלים הבטחוֹת, וּלפי־שעה רוֹעדים כּל בּעלי המלאכה עם מאוֹת השוּליוֹת, גברים ונשים.

בּית־המלאכה לחייטוּת אף הוּא מוּכן. לפי־שעה ציווּ שכּל אחד יעשׂה משהוּ, כּדי שיראוּ את היהוּדים עוֹבדים. גם כּאן מחכּים. בּדרך יש ארבּעת אלפים מעילי צבא, שנשלחוּ לשם תיקוּן ועיבּוּד. הלוַאי ויגיעוּ בּקרוֹב, ואז תספּיק העבוֹדה, בּעזרת השם, לזמן רב. בּית־המלאכה לסנדלרוּת קיבּל הזמנה לעשׂוֹת סנדלים לחוֹלים. חוֹמר לעבוֹדה לא ניתן, אבל מסמרטוּטים שצוֹבעים אוֹתם חוּם כּהה, עוֹשׂים סנדלים יפים. ועוֹד שוּרה שלמה של בּתי־מלאכה אחרים נעשׂים בּהם נסיוֹנוֹת שוֹנים ממה לעשׂוֹת את המלאכה, מפּני שאין להם החוֹמר הגלמי לעבוֹדה. לבתי־המלאכה האלה מתאמצים להכניס, על פּי רוֹב, נשים לעבוֹדה. הגברים – אוֹמרים – מוּטב שילכוּ למקוֹמוֹת־עבוֹדה של הגרמנים. בּית־החרוֹשת “בּוֹגאי”, שעד עתה היוּ מפחדים מפּניו (שירוּת הסידוּר, בּזמן שחפץ לענוֹש אדם על חטא שחָטא, היה שוֹלח אוֹתוֹ לעבוֹדה אל ה“בּוֹגאי”, והאיוּם על אדם היה: שלח אשלחך לעבוֹד בּ“בּוֹגאי”), נעשׂה עכשיו “מקוֹם העבוֹדה המעוּלה בּיוֹתר”: צבאי בּמאה אחוּזים (בּכל בּתי־החרוֹשת והמפעלים של הגרמנים, שעבדוּ בּשביל הצבא בּלבד, היה סימן של צלב הקרס וּבצדוֹ מאה אחוּזים)! והיהוּדים הלא רוֹצים להבטיח עצמם בּטחוֹן גמוּר, וּלפיכך הם מבקשים מקוֹם עבוֹדה כּזה, שיהיוּ מוּבטחים, כּי לא יגוֹרשוּ. הגרמנים יוֹדעים את הדבר הזה ואוֹמרים: “עתה כּבר רוֹצים היהוּדים לעבוֹד”. מה טראגי־קוֹמי הדבר! כּאילוּ היהוּדים בּרחוּ מן העבוֹדה. כּלוּם העבוֹדה עצמה היתה מאוּסה עליהם? נוֹרא ואיוֹם היה היחס האכזרי של המעבידים אל העוֹבדים היהוּדים, שהיה קשה מיחסם של צלב הקרס וּבצדוֹ מאה אחוּזים)! והיהוּדים הלא בּעליהם להאכילם, ואילוּ היהוּדים לא זוֹ בּלבד שמעבידיהם לא דאגוּ למזוֹנם, אלא גם את המזוֹן שהביאוּ עמהם (שנקנה לא בּשׂכר העבוֹדה, משוּם ששׂכר שבוּעי זה של הגרמנים לא הספּיק אפילוּ לפת־שחרית כּראוּי) היוּ מוּכרחים לאכוֹל בּהחבא. מלבד זאת הן לא הכּוּ את הסוּסים סתם, ואילוּ את היהוּדים היוּ מרבּים להכּוֹת על לא דבר, לשם שעשוּעים, מתוֹך סאדיזם. ורק עתה, כּשיש צוֹרך להציל את הנפש, מקבּלים הכּל בּאהבה. הן הלב מקווה, כּי סוֹף סוֹף יבוֹא הקץ למלחמה והגאוּלה תבוֹא, אוּלי נעצוֹר כּוֹח לשׂאת ולסבּוֹל עד אז. וזה נקרא בּפי הגרמנים: “היהוּדים כּבר רוֹצים לעבוֹד”! והסאדיסטים דיטריך וּפישר, בּעלי בּית־החרוֹשת, מתהלכים וּמַגלבים בּידיהם וּמכּים להנאתם את הפּוֹעלים היהוּדים.

בּית־החרוֹשת לתעשׂית זכוּכית “קארוֹ” נחשב אף הוּא בּטוּח בּמאה אחוּזים, ו“הוֹרטאֶנסיה” – בּחמישים אחוּז. מלבד אלה יש מקוֹמוֹת עבוֹדה אחרים קטנים יוֹתר, אבל הכּניסה לשם אינה קלה עוֹד. משׂרד העבוֹדה הגרמני מקבּל כּסף בּשׂכר הזכוּת הזאת. גם מנהלי העבוֹדה עשׂוּ להם “פּרנסה” בּעסק זה, וגם הם נוֹטלים שלמוֹנים, והמחיר עוֹלה ועוֹלה. המחיר עתה כּבר הגיע עד ארבּע מאוֹת וחמישים זהוּבים ועוֹלה עוֹד. אוֹמרים, שבּכלל כּבר נוֹעלים את הרשימה… ויהוּדים משלמים כּל כּמה שמבקשים מהם. מה לא יעשׂה האדם להציל את חייו?!

ה) המאבק עם מלאך־המות    🔗

יצאה פּקוּדה חדשה על הרשמת נשים מבּנוֹת שש־עשׂרה עד שלוֹשים וחמש. אילוּ אירע הדבר לפני חדשים אחדים, כּי אז היתה זוֹ “גזירה” נוֹראה. כּל הנשים הצעירוֹת והנערוֹת היוּ פּתאוֹם מזקינוֹת וּמגיעוֹת לגיל של שלוֹשים ושש שנה… אלה שלפי מראיהן אי־אפשר לעשׂוֹת אוֹתן זקנוֹת, היוּ נעשׂוֹת צעירוֹת בּנוֹת חמש־עשׂרה אוֹ היוּ מבקשוֹת וּמוֹצאוֹת תחבּוּלוֹת אחרוֹת. עכשיו עוֹררה הפּקוּדה שׂמחה, והרבּה נערוֹת למטה משש־עשׂרה שנה קפצוּ ועברוּ על גילן, ונשים למעלה משלוֹשים וחמש נעשׂוּ צעירוֹת. הצטלמוּ, נרשמוּ בּמשׂרד העבוֹדה. לפי־שעה נפסקה ההרשמה. אוֹמרים: וייס נסע, וייס ישוּב (וייס הוּא מנהל המשׂרד לעבוֹדה, גרמני מן הרייך). מחכּים לוֹ בּקוֹצר־רוּח.

מאז נעשׂוּ “מקוֹמוֹת עבוֹדה” עסק מכניס כּסף, צצוּ ועלוּ מקוֹמוֹת עבוֹדה שוֹנים: “גאֶנוֹסאֶנשאפט”, “פּאנאֶל”, “גלינסקי”, “קרוֹפּ” ועוֹד אחרים. אבל כּל זה עוֹד היה מעט. כּל היהוּדים חפצוּ חיים! וּמאַיִן יוּקחוּ מקוֹמוֹת עבוֹדה רבּים כּל כּך? משׂרד העבוֹדה יצר “יצוּרים חדשים”. מכּיון שכּל מקוֹמוֹת העבוֹדה מתרחבים והם זקוּקים לפּוֹעלים יוֹתר ויוֹתר, וּמכּיון שעוֹמדים בּפני משלוֹח היהוּדים, הלא אפשר שיגיע הדבר חס־ושלוֹם לידי אסוֹן, כּי מקוֹמוֹת העבוֹדה יבקשוּ יהוּדים ואינם, יהיה מחסוֹר בּיהוּדים! וּבכן נוֹסד גדוּד עבוֹדה בּשם “מוּכן לדרך” אוֹ “מוּכן לעבוֹדה”, שישמש חיל־מילוּאים בּמקרים כּאלה. אבל גם זה היה מעט. יש צוֹרך עוֹד בּמקוֹמוֹת עבוֹדה. נוֹסדוּ שוּב “תחליפי כּוֹח עבוֹדה” אוֹ “מילוּאים לעבוֹדה”, שהוּקצו למקוֹמוֹת העבוֹדה הקיימים, והאנשים קיבּלוּ מיד בּפנקסי־העבוֹדה שלהם חוֹתם של הפירמה, שעמה הם נמנים. אף נרשמוּ בּמשׂרד העבוֹדה וּבבית־החרוֹשת עצמוֹ. וּבכן, שוּב יש מקוֹמוֹת עבוֹדה חדשים, והיהוּדים מצילים עצמם וּמשלמים בּעד כּל זה כּסף מזוּמן.

הטלפוֹן נעשׂה נקוּדת־השׂריפה של כּל היהוּדים. על־ידי הטלפוֹן מקבּלים בּמאמרים קצרים ונמרצים ידיעוֹת על אחינוּ האוּמללים, היהוּדים בּערים אחרוֹת. השאלה הראשוֹנה, שאדם שוֹאל את חברוֹ בּשעת פּגישה היא: “היית ליד הטלפוֹן? מתי? מה נשמע?” יוֹדעים מראש, כּי הטלפוֹן יביא לנוּ עוֹד בּשׂוֹרוֹת רעוֹת, אבל אין איש יכוֹל להבליג שלא להשתוֹקק לדעת את הבּשׂוֹרוֹת מיד. יוֹדעים אל נכוֹן, כּי הענן הקוֹדר התלוּי עתה בּשמי המרכּז היהוּדי הגדוֹל, וארשה העיר, יעבוֹר עוֹד מעט על עיר יהוּדית אחרת, והלב מתעגם לדעת, מי יקדים לעלוֹת קרבּן. הטלפוֹן מוארשה משמיע את המלים: “הפּעוּלה נמשכת”. כּל איש ידע זאת קוֹדם ששמע את הדבר מתוֹך שפוֹפרת הטלפוֹן, וּבכל זאת הוּא שוֹאל וחוֹזר ושוֹאל: “מה נשמע?” – “הפּעוּלה נמשכת”. זה שמוֹנה ימים, זה עשׂרה, שנים־עשׂר יוֹם… מהיכן הכּוֹח לבני־אדם לשׂאת כּל אלה? “הרעב נוֹרא ואיוֹם, אנשים בּאים בּעצמם לשם העברה”. וּמה יעשׂוּ? הלא אם כּה ואם כּה ימוּתוּ בּרעב! כּל הגיטאוֹת האחרים מכינים עצמם ליוֹם הדין, אך אין איש יוֹדע, מה גיטוֹ יבוֹא בּתוֹר. ויוֹם־יוֹם מצלצלים הטלפוֹנים מעיר לעיר: “מה נשמע?”, “שקט!..”, “לפי־שעה בּסדר…”, “שבח לאל!”, “ה', הוֹשיעה נא להבּא!”. ואין מחסוֹר בּשׂוֹנאי ישׂראל. כּל פּעם הם בּוֹדים, כּי בּעיר זוֹ אוֹ זוֹ החל הנגף. יהוּדים רצים אל הטלפוֹן… הלב הוֹלם עד שמקבּלים קשר… מתבּרר, כּי שקר הדבר. בּני־אדם שׂמחים… שבח לאל!

בּ־4 בּאוֹגוּסט, כּשהזמינוּ את הטלפוֹן ראדוֹם, ענתה הבּחוּרה בּדוֹאר: נפסק הקשר. מיד נתפּשטה השמוּעה. הכּל הזדעזעוּ, נבהלוּ: משהוּ אירע. שוּב מזמינים את ראדוֹם וּבלב הוֹלם מפּחד מחכּים לקשר. בּינתים מצלצלים מערים אחרוֹת: “בּראדוֹם לא בּסדר!” מה אירע שם – אין איש יוֹדע בּדיוּק. הבּחוּרה ליד הטלפוֹן שוּב עוֹנה: “אַבּגאֶבּרוֹכן”, “כּל מספּרי הטלפוֹן עם גיטוֹ ראדוֹם נוּתקוּ מן הבּוֹקר” (המלה: נוּתק היא בּיטוּי חדש של צרוֹת היהוּדים). מזמינים שׂיחוֹת עם פירמוֹת מחוּץ לגיטוֹ. הפירמה “בּאטא” עוֹנה, כּי בּגיטוֹ יש מאוֹרע, אך אין הם יוֹדעים פּרטים, כּי הגיטוֹ מוּקף, אין נוֹתנים לאיש לצאת ולבוֹא. מר ה., העוֹבד אצל פירמה גרמנית בּראדוֹם, נקרא אל הטלפוֹן מאת הפירמה שלוֹ, והוּא עוֹנה: “רע, ה' ירחם!”, והוּא מניח מידוֹ את שפוֹפרת הטלפוֹן. אפשר לתאר את גוֹדל הבּהלה בּתוֹך הגיטוֹ.

 

פּרק עשׂרים: הֵחֵל הַנֶגֶף    🔗

א) ה“העברה” מראדוֹם    🔗

4 בּאוֹגוּסט 1942 היה היוֹם הראשוֹן ל“העברה” מראדוֹם. אוֹר ליוֹם ההוּא הוּקפוּ שני הגיטאוֹת, וכל האוּכלוֹסיה היהוּדית מן הגיטוֹ הקטן (גליניצה), שמוֹנת אלפים נפש, ועמהם עוֹד אלפּיִם יהוּדים מרחוֹבוֹת אחדים שבּגיטוֹ הגדוֹל – בּיחד עשׂרת אלפים – הוּבלה אל הרכּבת והוּטענה בּקרוֹנוֹת, למעלה ממאה וחמישים איש בּכל קרוֹן. על קרקע הקרוֹנוֹת היוּ מפוּזרים סיד וּכלוֹר. האנשים צעקוּ בּיהוּדית וּבפוֹלנית: מים! מים! אבל לא נתנוּ לאיש לגשת וּלהגיש מים. האוּכלוֹסיה הנוֹצרית שעמדה מרחוֹק וראתה בּמחזה בּכתה מר. אלה היוּ הידיעוֹת הנכוֹנוֹת הראשוֹנוֹת, שקיבּלנוּ על־ידי השליחים המיוּחדים שלנוּ.

הגיטוֹ סגוּר וּמסוּגר, אין יוֹצא ואין בּא. הקשר עם העוֹלם על ידי הדוֹאר והטלפוֹן “נפסק” (עכשיו אנוּ מבינים, כּי בּוארשה נפסק רק הקשר על ידי הדוֹאר, ואילוּ הטלפוֹן, השייך לחברה שואֶדית, פּעל פּעוּלתוֹ, אך בּכל המקוֹמוֹת שנפסק הקשר על ידי הדוֹאר, נוּתקו גם הטלפוֹנים). מתוֹך שאר הידיעוֹת אנוּ למדים, כּי שארית היהוּדים בּגיטוֹ שרוּיים בּפחד, בּהבינם כּי ה“העברה” עוֹד לא כּלתה. ושוּב עשׂינוּ נסיוֹן לדבּר עם ה., אבל הוּא נמנע מהכּנס עמנוּ בּדברים, בּחששוֹ, כּנראה, לדבּר בּהיוֹתוֹ בּפירמה גרמנית. קהילת פּטרקוֹב ניסתה להתקשר עם המוֹעצה העליוֹנה בּראדוֹם, כּדי להיוָדע משהוּ, אבל הדבר לא עלה בּידה. הקהילה צריכה היתה, לפי דרישת המוֹעצה העליוֹנה, בּפקוּדת שלטוֹן המחוֹז, להמציא את תכנית הגיטוֹ בּפּטרקוֹב, אוּלם הדוֹאר הוֹדיע, כּי בּגיטוֹ ראדוֹם אין עוֹד דוֹאר, אך השלטוֹן המקוֹמי בּפּטרקוֹב יעץ לשלוֹח את התכנית בּתוֹר מכתב בּר־ערך אל השירוּת היהוּדי בּראדוֹם.

בּ־12 לאוֹגוּסט נשנה מחזה ה“העברה” מראדוֹם. נשלחוּ עוֹד שמוֹנה־עשׂר אלף וחמש מאוֹת יהוּדים, יחד עם חברי המוֹעצה העליוֹנה (מהם נשארוּ רק הד“ר פּאסמאן והד”ר וינר). משלוֹשים וּשנים אלף היהוּדים נשארוּ שלוֹשת אלפים וחמש מאוֹת. שטח הגיטוֹ צוּמצם צמצוּם נוֹרא. שׂרידי היהוּדים יוֹשבים צפוּפים, עוֹבדים עבוֹדת פּרך, רוּבּם אנשים צעירים; נשים וילדים כּמעט שלא נשארוּ. מאת מר ה., שעבד בּפירמה גרמנית יחד עם שני בּניו, לוּקחה ושוּלחה אשתוֹ עם בּתם בּת עשׂרים. מעשׂרת המנהלים של בּתי היהוּדים, שעבדוּ אצל הממוּנים על הרכוּש היהוּדי, נשלחוּ חמישה. שנים מהם היוּ בּידם סכוּמים גדוֹלים מכּספי ההנהלה. הקוֹמיסאר טלגרף מיד על ידי הגאֶסטאפּוֹ, שישחררוּ ויחזירוּ לוֹ את עוֹזריו, אך, כּפי שנתבּרר, לא היוּ עוֹד בּין החיים. למרוֹת זה שהגרמנים עשׂוּ מיד “בּעידנא דריתחא” כּל מה שאפשר היה, משוּם שהיוּ בּעצמם מעוּנינים לקבּל את כּספם, לא מצאה עוֹד הטלגרמה שלהם את שני היהוּדים בּחיים. על פּי זה הבינוּ, כּי היהוּדים נרצחים מיד לשילוּחם. וזה נקרא בּפי הגרמנים בּלשוֹן נקיה שלהם “אַוּסזידלוּנג” (העברה). גרמני מקוֹמי, איש פּטרקוֹב וּשמוֹ ראֶדליך, מעוֹרב עם היהוּדים בּהיוֹתוֹ שנים רבּוֹת שוֹמר הפּתח בּראינוֹע יהוּדי, וּבעצמוֹ לא ידע כּי גרמני הוּא, אף הלשוֹן הגרמנית לא ידע – מלבד מעט אידית – והוּא עוֹבד עתה בּבית־הנתיבוֹת בּראדוֹם, סח לי כּמה פּרטים על ה“העברה” שם:

־ אינני אנטישמי, חי אלוֹהים! – פּתח – גדלתי בּין היהוּדים וחביבים הם עלי, ועינַי לא יכלוּ לראוֹת בּצרתם. לבּי נשבּר בּקרבי!.. בּשתי פּעמים נערך הדבר. הקיפוּ את הגיטוֹ, גירשוּ את היהוּדים מבּתיהם, העמידוּ אוֹתם שוּרוֹת שוּרוֹת ודחפוּ אוֹתם אל הרכּבת, זקנים, חלשים, חוֹלים והרבּה ילדים המיתוּ בּמקוֹם… הטעינוּ קרוֹנוֹת מלאים וּגדוּשים כּדגים מלוּחים בּחבית… ראיתי את הקרוֹנוֹת כּשהיוּ ריקים. אין אויר לנשימה מחמת הכלוֹר… גם העוֹבר בּחוּץ חש מַחנק… וּלתוֹך הקרוֹנוֹת האלה הכניסוּ ודחקוּ בּני־אדם… בּפּעם הראשוֹנה היתה רכּבת אחת מלאה וּגדוּשה וחיכּתה לרכּבת אחרת. היוֹם היה בּוֹער כּתנוּר, גם בּחוּץ קשה היה לנשוֹם, והאנשים ישבוּ בּתוֹך הקרוֹנוֹת צפוּפים וּדחוּקים ונחנקוּ מן הכלוֹר… הנקל לאדם, לתאר את מצבם של האוּמללים!.. הם צעקוּ: מים! מים!.. אנשים זרקוּ מן הקרוֹנוֹת מאוֹת זהוּבים בּמחיר מעט מים, אבל הרוֹצחים המתוֹעבים לא נתנוּ להגיש מים. אלה שראוּ את המחזה מרחוֹק בּכוּ בּדמעוֹת, אבל בּידם לא היה להוֹשיע. בּפּעם השניה – הוֹסיף המסַפּר – לאחר טעינת הקרוֹנוֹת עוֹד נשארוּ מאוֹת אחדוֹת של יהוּדים, שאי־אפשר היה להכניסם… התחילוּ הוֹדפים ודוֹחקים אוֹתם שלוֹשה, ארבּעה, ששה בּקרוֹן אחד, רוֹמסים בּרגליהם, כּדרך שעוֹשׂים בּכרוּב, מכּים בּקתי רוֹביהם. בּקוֹשי נסגרה הדלת של הקרוֹן. נוֹרא היה לראוֹת ואיוֹם לספּר. אוֹיה! אי אפשר כּלל, שהאנשים לא יִגוַעוּ בּדרך, וּמה גם נשים עם עוֹללים ויוֹנקים. נוֹרא ואיוֹם!

לשאלתוֹ של אחד, אם לקחוּ האנשים עמהם משהוּ לדרך, ענה המסַפּר:

־ כּמה מהם היוּ להם צרוֹרוֹת קטנים, חלק מן החפצים הוּשלכוּ אחרי־כן מתוֹך הקרוֹנוֹת. הה, אילוּ ראיתם, איכה התגוֹללוּ בּחוּצוֹת הגיטוֹ כּלים וּבגדים! את החפצים היקרים לקחוּ הגרמנים וּמיינוּ אוֹתם, מקצתם נטלוּ לעצמם וּמקצתם מכרוּ לפּוֹלנים. והשאר היוּ מוּנחים הפקר.

וכן סיפּר, כּי עם ה“העברה” הראשוֹנה הוֹשיבוּ חמש־מאוֹת יהוּדים בּבית־החרוֹשת של “בּאטא”: אלה היוּ בני משפּחוֹת הפּוֹעלים העוֹבדים שם. אחרי־כן נמלכוּ ולקחוּ גם את אלה לטבח.

־ להתראוֹת! – סיים – הלוַאי שניפּגש אחרי המלחמה!

ב) אימת המות קשה ממות    🔗

מה רבּה מתיחוּת העצבים עד לבלי נשׂוֹא! מלבד הבּשׂוֹרוֹת הרעוֹת והנוֹראוֹת, שאי אפשר היה לבדוֹק ולדעת כּמה מן האמת יש בּהן, נארגוּ בּדמיוֹנם של המוֹחוֹת המשוּלהבים סיפּוּרי מעשׂיוֹת, שאחד עלה על חברוֹ, עד אשר לא היה כּוֹח עוֹד לסבּוֹל. המעט לנוּ גירוּש וארשה, והנה ראדוֹם! – שלא לדבּר עוֹד על הערים השדוּדוּת מקוֹדם. צרוֹת אחרוֹנוֹת משכּחוֹת את הראשוֹנוֹת. והנה מספּרים אנשים, ויוֹתר מהם הנשים: “בּעיני ראיתי, היוֹם, בּרחוֹב פּילסוּדסקי, הם בּאוּ, עליהם הַתָו: J.V.(כּלוֹמר, לפי נוֹסח אחד: “יוּדאֶ פאֶראֶקאֶ”, וּלפי נוּסח שני: “יוּדאֶן פאֶרניכטוּנג”); אשה אחת ראתה בּפירוּש את התו “טוֹדט” (מות). וּבאמת, ראתה נכוֹנה אשה זוֹ שראתה את המלה “טוֹדט”, מפּני שתוים כּאלה ישנם ואנוֹכי ראיתים הרבּה פּעמים על בּגדי הפּוֹעלים של מפעלי הד”ר טוֹדט, פּוֹעלי בּנין וטכניקה רגילים, שאין להם שוּם עסק עם עניני ה“העברה”. לאחר זמן־מה ראיתי את הרוֹצחים האמיתיים. מלבד מַדי הגאֶסטאפּוֹ לא היה עליהם סימן אחר. לפי מה ששמעתי בּאזני בּחוּגים גרמנייים מוּסמכים, כּינוּ אוֹתם בּשם “ועדה מיוּחדת” אוֹ “ועדה מיוּחדת לפקוּדה”; שם המנהל היה פוֹי אוֹ פוֹיג.

הפּחד והבּהלה ששׂררוּ בּימים האחרוֹנים היוּ ממש לבלי נשׂוֹא. כּל רגע בּשׂוֹרוֹת חדשוֹת: בּבית־הנתיבוֹת כּבר עוֹמדוֹת רכּבוֹת עם אוּקראינים; על הקו הצדדי כּבר עוֹמדת רכּבת־המשׂא עם הקרוֹנוֹת המסוּידים; שוֹטר אמר, כּי כּבר יש להם פּקוּדה להיוֹת מוּכנים וּמזוּמנים לשעה שתים בּלילה. יהוּדים חרדים, אנשים ונשים, רצים לטבּוֹל בּמקוה להיטהר, לוֹבשים כּלי־לבן שהכינוּ להם לקראת המות, כּדי לבוֹא לעוֹלם ההוּא טהוֹרים וּלבוּשים לבנים. אנשים רצים בּחוּצוֹת מבוּלבלים, בּוֹכים וּמיללים, כּפּיהם נשׂוּאוֹת אל השמים. אִמהוֹת מבכּוֹת את בּניהן, שעלה בּגוֹרלם לצאת לאויר העוֹלם בּתקוּפה איוּמה כּזאת ולדעת בּחייהם הקצרים עמל ויגוֹן נוֹראים כּל כּך. אל כּל לוָיה מצטרפים אנשים למאוֹת, כּדי לבוֹא אל בּית־העלמין (בּית־הקברוֹת נמצא מחוּץ לגיטוֹ, ועם לוָיה מוּתר לצאת לשם ולשוּב). כּל בּית־העלמין עם כּל הקברים מכוּסים משתטחים וּבוֹכים וּמיללים בּקוֹל היסטאֶרי; “קוֹרעים קברים”. האנשים אוֹמרים בּקוֹלוֹתיהם וּבבכיוֹתיהם לעוֹרר ישני־עפר מקבריהם וּלהכריחם, כּי יבקשוּ רחמים עליהם לפני שוֹכן מרוֹם. הקוֹלוֹת מרעידים את האויר. מחמת הסיוּט עוֹבר רעד בּכל עצמוֹתיך. אף האנשים קשי־הרגש נתקפים בּבכי ספּאזמאטי נוֹרא של המוֹן לבבוֹת שבוּרים ושוֹתתים דם. גם האיש הרחוֹק מאמוּנה, מתכּווץ לבּוֹ והוּא בּוֹכה יחד עם כּל העדה הבּוֹכיה. בּצאתם מבּית־הקברוֹת, מברכים כּל האנשים הבּוֹכים איש את רעהוּ: “יהי רצוֹן שיעלוּ תחנוּנינוּ לפני אלוֹהים בּשמים, שיבוֹא הקץ לצרוֹת היהוּדים, שתבוֹא לנוּ הגאוּלה מן הגלוּת המרה!” וּבהבּיטם מסביב, אם איש נכרי אינוֹ שוֹמע, הם מוֹסיפים: “יעזוֹר הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שתגיע בּמהרה בּימינוּ המפּלה הגדוֹלה והקוֹדרת עליהם”. בּדרך חזרה שוֹמעים אנשים קוֹראים בּקוֹל: “הלואי שיגיע הקץ לחיים אלה! אין אדם מת פּעמים, וחיים כּאלה נוֹראים שבעתים ממות. למה הם מאריכים עינוּיינוּ?” רבּים אמרוּ: “מקנאים אנוּ בּיהוּדי ראַדוֹם! עליהם כּבר עברה הכּוֹס, מי שחי חי וּמי שהלך לעוֹלמוֹ אשריהוּ ששוּב אינוֹ אנוּס לחיוֹת חיים איוּמים כּאלה!”.

ג) גם הפּקידים היהוּדים רוֹעדים    🔗

על הפּקידים היהוּדים של הקהילה היוּ האוּכלוֹסין כּל הזמן מבּיטים בּקנאה. בּשם “איש הקהילה” היה נקרא פּקיד בּקהילה אוֹ בּא־כּוֹח של שכוּנה ליד “העזרה הסוֹציאלית” אוֹ של ועדוֹת התמחוּי וכדוֹמה. חברי “חברה קדישא” והרבּנוּת נקראוּ בּשם “כּלי־קוֹדש”. כּל אלה היוּ פּטוּרים מעבוֹדת כּפיה. פּקידי הקהילה הרשמיים, בּמספּר שלוֹש מאוֹת איש, היה להם חוֹתם בּפנקסי־העבוֹדה מטעם משׂרד העבוֹדה: “עסוּק אצל הקהילה היהוּדית” (אלה שהיה להם בּפּנקסים החוֹתם “עסוּק בּעבוֹדה” נחשבוּ על־ידי הגרמנים רשמית, כּי עוֹבדים הם אוֹ אצלם אוֹ אצל עסקים אחרים הנחשבים אצלם כּעבוֹדה). אוּלם שלא להרגיז את האוּכלוֹסיה, היוּ פּקידי הקהילה הוֹלכים לעבוֹדה פּעם אוֹ פּעמַים בּשבוּע.

שאר “אנשי הקהילה”, הפּקידים הבּלתי רשמיים, היתה להם רק תעוּדה מאת הקהילה, כּי עסוּקים הם, והקהילה מבקשת, שלא לקחתם. אלה היוּ פּקידים רשמיים־למחצה. הרשמיים היתה להם אגוּדה, נציגוּת, קוּפּת־חוֹלים ו“עזרת־חברים” (בּמקרה של מחלה אוֹ אסוֹן) וניהנוּ גם מחלוּקה מיוּחדת של מצרכים – מחוּץ למכסה. המשׂכּוֹרת שקיבּלוּ היתה קטנה מאד – מחמישים עד מאתים זהוּבים לחוֹדש, ורק יחידים קיבּלוּ ממאתים עד ארבּע מאוֹת זהוּבים. הפּקידים הרשמיים־למחצה לא ניהנוּ מן הזכוּיוֹת של הרשמיים, ורק לפעמים, כּיוֹצא מן הכּלל, קיבּלוּ מחלוּקת מצרכים מסוּימים. משהתחילה ה“העברה” בּכל הערים, ראוּ פּקידי הקהילה את עצמם כּ“מוּבטחים”. כּמוּבן, עמדוּ על המשמר. שקדוּ על כּך, שכּל תעוּדוֹתיהם יהיוּ בּסדר וּבאישוּר רשמי גמוּר. אוּלם הפּקידים הרשמיים־למחצה לא היוּ רשוּמים אצל הממשלה כּעוֹבדים בּתוֹך הקהילה. התחיל מאבק על כּך שירשמוּ את כּוּלם כּפקידים רשמיים. הדבר היה מן הנמנע, מפּני שהגרמנים טענוּ עוֹד לפני־כן, כּי הקהילה יש לה פּקידים יוֹתר מדי, וּבאמת היתה רשימת הפּקידים אצל הגאֶסטאפּוֹ וּמפקדת הגליל, ואי אפשר היה להכניס בּה שינוּיים. בּיחוּד בּזמן הזה, שאנוּ עוֹמדים לפני “העברה”, היה הדבר מיד מעוֹרר שׂימת־לב של הממשלה, שהיתה אוֹמרת, כּי “היהוּדים מערימים”. חשבוּ וּמצאוּ דרך של פּשרה (כּמוּבן, על־ידי שלמוֹנים): רשמוּ את כּוּלם לא כּפקידי הקהילה, אלא של אוֹתם המוֹסדוֹת, שהיוּ עסוּקים שם. לא היה זה פּתרוֹן שלם של השאלה, אך הרגיע בּמקצת את רוּח האנשים, בּאמרם: טוֹב מעט מלא כלוּם. אחרי־כן, כּשנתבּרר, כּי לבתי־המלאכה מתקבּלים אנשים רק עד גיל מסוּים, רשמוּ את היהוּדים הבּאים־בּימים גם את הנשים כּחברים בּ“חברה־קדישא”. עם הרשמת ההמוֹנים אבדה לגמרי גם האמוּנה, כּי דבר זה יציל את מי שהוּא. הרשמה זוֹ נעשׂתה על־ידי החברים הדתיים של נשׂיאוּת הקהילה, שהיתה להם לכל ענין גישה “חסידית” ולא התחשבוּ בּזה, שעל־ידי כּך הם גוֹרמים רעה ליהוּדים הראשוֹנים ואינם מביאים טוֹבה לאחרוֹנים. בּינתים נוֹדע להם לפּקידים, כּי בּערים אחרוֹת קיבּלוּ פּקידי הקהילה תעוּדוֹת־זהוּת מיוּחדוֹת בּצירוּף חוֹתם של מפקדת הגליל ואישוּר הגאֶסטאפּוֹ. הם התחילוּ מתקיפים את חברי הנשׂיאוּת, שיקבּלוּ גם הם תעוּדוֹת־זהוּת כּאלה, בּהיוֹם בּטוּחים כּי תעוּדוֹת אלוּ הן האמיתיוֹת, שוַדאי תצילנה אוֹתם מן הפּוֹרעוּת של ה“העברה”. אחר משׂא־וּמתן של הנשׂיא עם מפקד הגליל הוּבטח לפּקידים, כּי יחתמוּ להם תעוּדוֹת־זהוּת, וּפקדוּ להכין תעוּדוֹת כּאלה. בּינתים בּאוּ הפּקידים הבּלתי רשמיים עם “כּלי־הקוֹדש” – שמספּרם בּלבד הגיע לארבּע מאוֹת והיתה להם השפּעה על הנשׂיאוּת – והתקינוּ אף הם תעוּדוֹת־זהוּת, ועל־ידי כּך קילקלוּ את כּל הענין: כּל תעוּדוֹת־הזהוּת – מלבד של חברי המוֹעצה עצמם – לא אוּשרוּ. הדבר חוֹלל סערה רבּה, וּבכל זאת הוֹסיפוּ הפּקידים לסמוֹך על פּנקסי־העבוֹדה שלהם עם החוֹתם “בּתוֹך העבוֹדה”, בּהאמינם כּי “זה יספּיק”.

אוּלם לאחר ה“העברה” מראדוֹם, אשר שם לא חסוּ הגרמנים על הקהילה יחד עם פּקידיה ושוּלחוּ בּתוֹך כּל היהוּדים, שוּב התחילוּ מוֹעצוֹת בּין הפּקידים, מה לעשׂוֹת כּדי להנצל. בּבת אחת אבדה כּל התקיפוּת, נעלם כּל הבּטחוֹן שהיה עד עכשיו. נתכּנסה אסיפה כּללית של הפּקידים הרשמיים. נבחרתי יוֹשב־ראש של האסיפה. אוֹדה, כּי כּשלעצמי הייתי “אפּיקוֹרס” וּבלבּי לא היתה כּל אמוּנה, שאפשר להציל את הנפש כּפקיד בּקהילה אוֹ גם כּפוֹעל בּבית־מלאכה. דעתי שבּיררתי אוֹתה בּאסיפה היתה, כּי הדבר האחד היכוֹל אוּלי להגן מפּני סכּנת “העברה” הוּא מקוֹם עבוֹדה צבאי אוֹ מפעל, שנמצא בּידי גרמנים ועוֹבד בּשביל הצבא. מי מן החברים, שרוֹצה להציל נפשוֹ יבקש לוֹ מקוֹם כּזה ואל יסמוֹך על נסים. נשמעוּ דעוֹת מפּי חברים שוֹנים ונתקבּלה החלטה, שכּל החברים עד בּני שלוֹשים וחמש הוֹלכים למקוֹמוֹת עבוֹדה והקהילה מחוּיבת לשקוֹד על כּך, שיקבּלוּ מקוֹמוֹת עבוֹדה נאוֹתים. על־ידי כּך יבטיחוּ את חייהם, וּמתוֹך שמספּר הפּקידים יתמעט מאד יקבּלוּ הפּקידים הנשארים יתר סיכּוּיים להשאר. לאחר שנתקבּלה החלטה זוֹ הוֹדעתי, כּי אף־על־פּי שגילי הוּא למעלה מבּן שלוֹשים וחמש, אני נספּח על פּקידי הקהילה שילכוּ לעבוֹד בּמקוֹמוֹת עבוֹדה.

כּל יוֹם וכל שעה הביאוּ חדשוֹת. פּתאוֹם נדרשוּ כּל הפּוֹעלים שעבדוּ בּמקוֹמוֹת־העבוֹדה אשר לגרמנים להמציא את פּנקסיהם לביקוֹרת. כעבוֹר ימים מעטים נתבּרר, כּי על הפּוֹעלים האלה עד שלוֹשים וחמש שנה קיבּלוּ על הדף הראשוֹן של הפּנקס חוֹתם עם צוּרת נשר וּצלב־הקרס. הגרמנים קראוּ לחוֹתם זה “הוֹהייטס־סטאֶמפּל” והיהוּדים קראוּ לוֹ “הוֹהן” (תרנגוֹל). הדבר הזה שוּב הביא לידי בּהלה רבּה. הכּל כּבר האמינוּ, כּי כּאן “הישוּעה”: מי שיש לוֹ “תרנגוֹל” כּזה, הוּא ינצל, וכל השאר אבוּדים. הקהילה אספה את כּל פּנקסי העבוֹדה של הפּקידים, והפּקידים עד בּני שלוֹשים וחמש אף הם קיבּלוּ “תרנגוֹלים”. עד מהרה התבּרר, כּי על־ידי “המלצה” יכוֹלים גם אנשים למעלה מבּני שלוֹשים וחמש, “כּיוֹצאים מן הכּלל”, לקבּל אוֹתוֹ “התרנגוֹל”… גם אנכי קיבּלתי מיד את התרנגוֹל, אבל לבּי לא נרגע גם אחר קבּלת החוֹתם עם התרנגוֹל.

ד) פּרטים מדוּיקים מוארשה    🔗

בּוארשה נמשכת “הפּעוּלה” זה השבוּע הרביעי ואין קץ לה. ממקוֹרוֹת שוֹנים נוֹדעוּ פּרטים מדוּיקים על המאוֹרעוֹת שאירעוּ. בּדרך כּלל נשלחים בּכל יוֹם ששת אלפים יהוּדים, אך היוּ ימים של שמוֹנת אלפים, ויוֹם אחד נשלחוּ עשׂרים אלף יהוּדים. מקיפים רבעים בּגיטוֹ, מגָרשים את האוּכלוסים מבּתיהם ונשלחים חבוּרוֹת חבוּרוֹת אל הרכּבת. אין מחסוֹר בּקרבּנוֹת בּמקוֹם. לפי־שעה חסים על הפּוֹעלים בּבתי־המלאכה ועל העוֹבדים מחוּץ לגיטוֹ. אוּלם היוּ מקרים, שחסרוּ אנשים למספּר הנשלחים לרכּבת, והשוֹטרים התנפּלוּ על בּית־מלאכה והוֹציאו משם את כּל היהוּדים. כּך אירע גם לקבוּצה של פּוֹעלים יהוּדים, שחזרה מן העבוֹדה מחוּץ לגיטוֹ, והם נתפּסוּ ונשלחוּ. בּתוֹך הגיטוֹ הוּדבּקוּ מוֹדעוֹת, כּי לא יפחדוּ מפּני ההעברה: האנשים נשלחים, כּביכוֹל, לגבוּלוֹת המזרחיים. אבל לפי הדרכים, שבּהן נשלחים האנשים, אין לחשוֹב כּלל על זה, כּי רק “מעבירים” את היהוּדים מן “הגנרל גוּבאֶרנאֶמאן” לגבוּלוֹת המזרחיים. קשה להאמין, כּי האנשים נשארים בּחיים. השמוּעוֹת על גוֹרלם של היהוּדים שוֹנוֹת הן, אך עד היוֹם עוֹד לא קבעוּ את אמיתוּתן. מתוֹך מכתב־פּרידה של איש וּשמו מ. כּהן לאשתוֹ, שהוּשלך מן הרכּבת ואנכי קראתיו, היה בּרוּר, כּי האנשים הוֹלכים למוּת. הכּוֹתב היה יהוּדי לוֹדזאי, “איש חרוּץ”, ואם בּידוֹ לא עלה להציל את נפשוֹ, הרי אפסוּ עצה ותחבּוּלה.

הרעב בּגיטוֹ אין מלים לתארוֹ. אנשים נוֹפלים מרעב כּזבוּבים. צרכי מזוֹן אין מחיר להם. בּקילוֹ לחם נוֹתנים חפץ יקר ערך: חליפה טוֹבה אוֹ כּוּתנוֹת טוֹבוֹת אחדוֹת. חפצים סתם מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת ואין איש שׂם לב אליהם. אבדה כּל תקוָה לחיים מלבּוֹת בּני־אדם.

בּימים האלה עוֹמדים לחדש את הספּקת המצרכים לפי מכסה ליהוּדים העוֹסקים בּעבוֹדה. כּל המזוֹן שיש בּגיטוֹ הוּא רק זה, שמביאים עמהם הפּוֹעלים היהוּדים העוֹבדים מחוּץ לגיטוֹ.

ה) תקוָה ויאוּש    🔗

בּוארשה עוֹד נמשכת הפּעוּלה, וכאן כּבר מתהלכוֹת שמוּעוֹת, כּי הגרמנים “דחוּ” את המשך הפּעוּלה. השמוּעוֹת בּאוֹת בּזמן אחד מצ’אֶנסטוֹחוֹב וּמראדוֹמסק. כּבר מספּרים, כּי אנשים שמעוּ בּרדיוֹ, שצ’רצ’יל איים על היטלר, אם לא יחדל ממעשׂיו. “וכי מה? כּלוּם יתנוּ להשמיד רבבוֹת אנשים חפּים מפּשע?”. גם בּפּטרקוֹב אמרוּ גרמנים, כּי דחוּ. אשתוֹ של ד"ר האֶלאֶבּראנד הרגיעה תוֹפרת יהוּדיה ואמרה, כּי יש תקוה שידחוּ את הדבר. המפקח על בּית־הנתיבוֹת, מר ויינדל, אמר כּי לפי־שעה עד ינוּאר אין שוּם חשש. מסיעים אנשי־צבא, וּלפיכך – הסגר חמוּר של מסילת הבּרזל. יש לוֹ משלוֹחים חשוּבים מאד בּשביל הצבא. אוּלם אינוֹ מקבּל קרוֹנוֹת, וּבכן סוֹבר הוּא, כּי למטרוֹת אחרוֹת ודאי שאין קרוֹנוֹת! שעל כּן הוּא מרגיע ואוֹמר: רשאים אתם בּינתים לישוֹן בּמנוּחה. יהוּדים שעוֹבדים בּבית־הנתיבוֹת אוֹמרים עליו: אוֹסטרי הוּא, אדם הגוּן מאד. אחד מאנשי הגאֶסאטפּוֹ נתן לגברת י. סואֶדר לשזירה ואמר לה, כּי יש לה עוֹד הרבּה פּנאי לעבוֹד. איש גאֶסטאפּוֹ אחר הזמין אצל נגר יהוּדי רהיטי חדר־מיטוֹת, וּכשזה אמר לוֹ בּכוָנה, כּי אינוֹ יוֹדע אם יוּכל להתחיל בּעבוֹדה שתמשך שנים־שלוֹשה חדשים, שבּינתים תבוֹא ההעברה, ענה לוֹ, כּי יוּכל להתחיל לבטח, ושאין מקוֹם לדאגה.

מלבד זאת צריכים להגיע מחר מחרתים ארבּעת אלפים מעילי צבא לשם עיבּוּד, וזה יִמשך זמן רב, ואילוּ עמדוּ בּפּטרקוֹב לפני “העברה” קרוֹבה, לא היוּ שוֹלחים מעילי צבא לבתי־המלאכה. גם זה הוּא סימן, שעוֹד ימשך הרבּה. וּבכן, מכּל עֵבר – ישוּעוֹת ונחמוֹת. אוּלם בּינתים קיבּלה הקהילה מאת קוֹמיסאר המשטרה לוֹקנאֶר הזמנה למאה אדרוֹת־נייר (הגרמנים עוֹשׂים בּד ארוּג חוּטי־נייר) בּשביל אלה, העוֹמדים לבצע את הפּעוּלה, ואחרי הפּעוּלה ישׂרפוּ אוֹתן, גם לעשׂרים אלף מטר תיל דוֹקר וחמש מאוֹת עמוּדים (את ההזמנה שמרוּ בּסוֹד, שלא לעוֹרר בּהלה). וכן ארבתי יחד עם ידידי א. למעשׂי ראש הגאֶסטאפּוֹ, קוֹמיסאר המשטרה ושׂר העיר, שחקרוּ לפי תכנית שבּידם, כּיצד לסדר את גוּש הבּתים, ששם ישכּינוּ את שארית היהוּדים אחרי ה“העברה”. וּלפי השטח הקטן מן הגיטוֹ שסיירוּ, נראוּ הסיכּוּיים עגוּמים מאד: לכל המרוּבּה ימצאוּ שם מקוֹם רק אילוּ אלפים יהוּדים. הנה כּי כן כּל התקווֹת לדחית הפּעוּלה אינן אלא דמיוֹנוֹת שוא.

ו) הבּית החשוּד של וארשאוסקי    🔗

הבּית של נשׂיא הקהילה שמעוֹן וארשאוסקי נעשׂה מקוֹם התצפּית של כּל היהוּדים בּגיטוֹ. הכּל היוּ בּטוּחים, כּי הנשׂיא ודאי יוֹדע הכּל, אך אין הוּא רוֹצה לספּר, שלא לעוֹרר בּהלה. והיהוּדים האמינוּ, כּי בּני־בּיתוֹ, אשתוֹ, בּנוֹתיו וחתניו, חמיו ואחיוֹתיו וּבניהם יקבּלוּ ידיעוֹת, מתי תתחיל הפּוֹרענוּת, וּבודאי יכינוּ עצמם כּראוּי לכך, וכן גם כּל אלה הדרים בּבית הזה. וּמהם יֵדעו גם השכנים בּמוּקדם ואף הם יתכּוֹננוּ ועל כּן יש להתבּוֹנן יפה אל הבּית הזה, כּדי לדעת היכן אנוּ בּעוֹלם וּמה יש לעשׂוֹת. מזלי גרם שאהיה שרוּי בּאמצע הענינים. יוֹשב הייתי מחוֹדש אפּריל (מאז הוּכרחתי לעזוֹב את בּיתי, שהוּצא מתחוּם הגיטוֹ) בּדירה אחת עם אמוֹ של וארשאוסקי ואחוֹתוֹ הבּכירה, וּבדירה שניה ישבה אחוֹתוֹ, וּמעבר האחר – בּת אחוֹתוֹ וּבעלה. וּמתחת לדירתנוּ – הנשׂיא בּעצמוֹ עם אשתוֹ, בּנוֹתיו וחתניו בּקוֹמה זוֹ שגרתי דר גם השוֹפט בּוֹרנשטיין. בּתוֹר מזכיר ראשי של הקהילה ושכנוֹ של הנשׂיא, ודאי שהוּא יוֹדע הכּל, ואם אני שוֹכן באמצע, ודאי שגם אני יוֹדע מעט. וּבכן היוּ כּל העינים נשׂוּאוֹת אל הבּית הזה, כּל איש שאל: מה נשמע אצל הנשׂיא? מה מצב רוּחוֹ היוֹם וּמה עוֹשׂים בּני בּיתו? אחוֹתוֹ הבּכירה, שישבה עמי בּדירה אחת, לא היתה חכמה בּיוֹתר ואף היתה פּטפּטנית, עד שאנשים היוּ נזהרים מפּניה, מפּני שהכּל הקשיבה מרחוֹק וכל דבר שמעה בּהיפּוּכוֹ. פּעם אחת שמעה משהוּ, אך לא הבינה, והיא חשבה שיש צוֹרך לארוֹז חפצים לצאת לדרך. יצאה לשוּק לקנוֹת מחט־סקאים עם חבלים דקים לתפירה. כּיון שלא קל בּזמן הזה להשׂיג סחוֹרה זוֹ, הלכה מחנוּת לחנוּת ושאלה: “האין לכם מחט־סקאים וחבלים?” נשאלה: “לשם מה זה לכם?” השיבה: “עלי לארוֹז חפצים!” ודי! כּל העיר התחילה אוֹרזת עצמה… ועד שנתבּרר, מהיכן בּאה השמוּעה, עברה על כּל העיירה בּהלה נוֹראה.

די היה, שהנשׂיא וארשאוסקי הוֹריד לבית דירתוֹ את אמוֹ הזקנה והתשוּשה, שחלתה קצת, כּדי שבּעיר יתלחשוּ: הלילה יהיה האוֹת הזה. אם וארשאוסקי שלח מבּיתוֹ מזוָדה, אם בּן אחוֹתוֹ או השוֹפט הוֹציא חפצים מדירתוֹ, אם אחוֹתוֹ מכרה רהיטים מחדר המיטוֹת – כּל דבר כּגוֹן זה היה סימן, כּי היוֹם אוֹ מחר יארע המאוֹרע.

בּחצר דר אוֹפה, שגרמנים היוּ בּאים אליו לקחת לחם. הגרמנים אינם הוֹלכים בּלי כּלב עמהם (היהוּדים היוּ מתלוֹצצים: “כּלב הוֹלך על שש רגלים”). והנה פּעם אחת בּערב, לאחר שסגרוּ את השער ויוֹשבי הבּית ישבוּ איש איש בּמעוֹנוֹ בּלב חרד מפּני כּל הקוֹרוֹת, נשמע פּתאוֹם קוֹל נביחה של כּלב. אף כּי השכנים לא היה שוּם קשר בּיניהם ואיש לא הוּשפּע על־ידי רעהוּ, הרי הציפּיה התדירית לקראת האסוֹן העוֹמד לבוֹא שיותה לכוּלם חרדת נפש אחת, עד שנביחת הכּלב השפּיעה על הכּל השפּעה דוֹמה, והכּל פּירשוּ את הדבר פּירוּש שוה: “הנה הנם!” כּל השכנים כּבר היוּ מוּכנים לדרך, לבשוּ מלבּוּשיהם, שכּל אחד הכין לוֹ עם הצרוֹרוֹת והילקוּטים, וּבלבּוֹת חרדים עמדוּ מאחוֹרי הדלתוֹת והחלוֹנוֹת הסגוּרים והטוּ אוֹזן אל נביחוֹת הכּלב. מן החלוֹנוֹת, דרך הסימטאוּת הצרוֹת, עברה הבּהלה אל שאר הבּתים, וּבמשך רגעים מספּר כּבר ידע כּל הגיטוֹ, כּי “בּביתוֹ של וארשאוסקי כּבר החל…” גם אני נבהלתי, פּתחתי בּחשאי את דלת המרפּסת הפּוֹנה אל החצר וּבפסיעוֹת קטנוֹת יצאתי, אך הכּלב הרגיש בּי מיד ועלה אלי והריח אוֹתי, אוּלם ראיתי כּי הכּלב הוּא לבדוֹ בּאין אדוֹניו עמוֹ. קראתי בּקוֹל אל השוֹער, כּי יוֹציא את הכּלב… בּבת־אחת נפתחוּ כּל הדלתוֹת וכל החלוֹנוֹת והכּל שאלוּני: “מה קרה?” והרגעתים בּתשוּבה כּי כּלב תוֹעה, כּנראה, חיפּשׂ את בּעליו אצל האוֹפה. ממחרת נתבּרר, כּי כּמעט כּל הגיטוֹ עמד מוּכן לצאת לדרך. “בּבית וארשאוסקי כּבר החל!”

“– – ורדף אוֹתם קוֹל עלה נידף!”

ז) פּגעים גדוֹלים וּקטנים    🔗

הרוּסים הרחיבוּ בּזמן האחרוֹן את התקפוֹתיהם בּאויר עד מעֵבר לגבוּל הגנרל־גוּבאֶרנאֶמאן. וארשה הוּתקפה פּעמים אחדוֹת. פּצצוֹת נפלוּ גם בּערים אחרוֹת. בּפּטרקוֹב היוּ אזעקוֹת אחדוֹת בּזמן שלפני ה“העברה”. הגרמנים יצאוּ בּאוֹטוֹמוֹבּילים אל הכּפרים, הפּוֹלנים בּרחוּ אל השׂדוֹת שמחוּץ לעיר, והיהוּדים לא נבהלוּ כּלל. אדרבּה, הם הצטערוּ, שאין זוֹרקים פּצצוֹת. “טוֹב ליהרג בּפצצה – מאשר להירצח בּידים טמאוֹת אלוּ”. פּעם אחת, בּשעת אזעקת לילה, נפלה פּצצה. כּשאני נזכּר עתה בּזה, איני יכוֹל להבין כּלל, מפּני מה תקפה אוֹתי וכל האנשים שׂמחה. אחרי הבּרק וההתפּוֹצצוּת צחקתי צחוֹק היסטאֶרי. לצערנוּ, פּגעה הפּצצה בּסמוּך. בּעצם נקלעה אל בּנין בּית־הספר בּרחוֹב צ., ששם היו הקסרקטין של האוּקראינים, אך פּגעה בּמרחק עשׂרוֹת מטרים מן המטרה בּבקתה פּוֹלנית והרגה אחד־עשׂר פּוֹלנים.

אנחנוּ ציפּינוּ לפּצצוֹת בּכל ערב, אך הן לא חזרוּ וירדוּ עוֹד. הגרמנים אמרוּ, כּי הגיטוֹ הוּא מקוֹם בּטוּח, כּי הרוּסים אינם זוֹרקים פּצצוֹת על היהוּדים. אמרוּ, כּי גרמנים בּשעת אזעקה התחבּאוּ בּתוֹך הגיטוֹ.

כּל איש ראה את עצמוֹ בּגיטוֹ כּעכבּר בּמלכּוֹדת: כּל הימים בּיקש חוֹר להתחמק. הצבא הגרמני בּיקש יהוּדים, להוֹביל בּהמוֹת אל החזית. מיד התיצבוּ בּחוּרים בּחשבם, כּי המשלוֹח ימשך שבוּעוֹת אחדים, וּבכן ינצלוּ בּינתים מצרת ה“העברה”. המזל שׂיחק רק לארבּעה־עשׂר בּחוּרים ורבּים מאד קנאוּ בּהם, אוּלם… הם שבוּ לפני הזמן. הם סיפּרוּ, כּי בּדרכּם לשם היה טוֹב להם: היוּ חוֹלבים את הפּרוֹת, שתוּ חלב וטבלוּ בּוֹ ממש. בּדרך היוּ מקבּלים תמוּרת החלב לחם וּשאר צרכי מזוֹן, מפּני שהגרמנים כּמעט שלא נתנוּ להם אוֹכל, ועל כּן רעבוּ בּדרכּם חזרה. יהוּדים לא פּגשוּ בּדרכּם. הם נסעוּ בּפּעם השניה אל החזית בּכיווּן אחר, ושם פּגשוּ בּדרכּם יהוּדים עוֹבדים עבוֹדת כּפיה בּתנאים קשים ונוֹראים. הבּחוּרים אמרוּ, כּי אילוּ שלחוּ אוֹתם לעבוֹדה כּזאת היוּ מתאבּדים קוֹדם, מפּני שבּין כּה וכה אין בּכוֹח אדם להתקיים זמן רב בּתנאים כּאלה, ולמה להם, איפוֹא, להתענוֹת בּיסוּרים נוֹראים ולעבוֹד עוֹד לטוֹבת הגרמנים. גם מן הנסיעה השניה חזרוּ לפני הגירוּש.

בּאוֹתוֹ הזמן שׂמוּ פּארטיזאנים ליד צ’אֶנסטוֹחוֹב מוֹקש תחת רכּבת צבאית והיא התפּוֹצצה. הגרמנים תלוּ חמישים איש בּעמוּדי הטלגרף לאוֹרך מסילת הבּרזל, וכך היוּ תלוּיים ימים אחדים, וכל רכּבת שעברה בּמקוֹם ההוּא האיטה בּכוָנה את מהלכה, שהנוֹסעים יראוּ את המחזה הנוֹרא ויִיראוּ. שפטים כּאלה עשׂוּ רוֹצחי־ההמוֹנים בּכל שעת כּוֹשר בּחפּים מפּשע, כּדי להטיל אימה על בּני־אדם, לרפּוֹת את ידיהם, לשעבּד וּלהכניע את רוּחם, שלא יוֹסיפו להתקוֹמם.

בּעוֹד אשר היהוּדים ישבוּ וחיכּוּ לגירוּש, ערכוּ הגרמנים בּעיירה בּאֶלכאטוֹב (בּמרחק שלוֹשים וששה קילוֹמטר מפּטרקוֹב) “משתה דמים”. בּעיירה זוֹ, שנספּחה לרייך, ישבוּ עוֹד יהוּדים, רוּבם אוֹרגים אוּמנים. בּדרך כּלל היוּ החיים שם נוֹחים. לא היה מחסוֹר צרכי מזוֹן, וכמה יהוּדים עוֹד נשׂאּו ונתנוּ עם הגרמנים המקוֹמיים, שרוּבּם היוּ ממוּנים על עסקי היהוּדים ונכסיהם. אוּלם מזמן לזמן היוּ הגרמנים עוֹרכים שם “משתאוֹת”. מכּל הסביבה היוּ מתכּנסים גרמנים לבוּשים בּגדי חג. “וכטוֹב לבּם בּיין”, הקימוּ תליוֹת בּכיכּר השוּק, אספוּ את כּל היהוּדים לשם, וּבשעה שתלוּ את עשׂרת היהוּדים שנבחרוּ לקרבּן, היטיבוּ הגרמנים את לבּם בּזמירוֹת ואילצוּ את היהוּדים שעמדוּ מסביב כּי ימחאוּ כּף. בּמשתה האחרוֹן, שבּוֹ שוּב נתלוּ עשׂרה יהוּדים, נבחרוֹ לקרבּן טוֹבי העיר ונכבּדיה וּבתוֹכם מר פלאקוֹביץ, ולוֹ בּת יפה בּפּטרקוֹב (שהיתה מכוּנה “נסיכת היוֹפי”), שהיתה נוֹסעת לעתים אל הוֹריה בּבּאֶלכאטוֹב. גם הפּעם היתה שם וּבידה עלה להציל בּכוֹפר כּסף את אביה מן התליה. אוּלם הגרמנים לא ויתרוּ על היהוּדי העשׂירי, וחטפוּ אחד מבּין המוֹחאים כּף והעלוּהוּ לגרדוֹם, כּדי להשלים את ה“מנין”, והמשיכוּ את סדר המשתה.

בּלילה ההוּא לקחה הגברת לאֶוקוֹביץ (בּתו של פלאקוֹביץ) את אביה ואמה ויחדיו בּרחוּ לפּטרקוֹב. כּאשר נוֹדע לגרמנים בּבּאֶלכאטוֹב, כּי בּני בּית פלאקוֹביץ בּרחוּ מן העיר, לקחוּ את הבּן האחד שעוֹד נשאר שם (אחד יוֹשב בּתל־אביב) והמיתוּהוּ בּיריה. ולא יצאוּ אלא ימים מוּעטים וּפתאוֹם – בּמשך רגעים מספּר – גוֹרשוּ כּל יהוּדי בּאֶלכאטוֹב מבּתיהם החוּצה. את הנשים והילדים העמיסוּ על אוֹטוֹמוֹבּילים, והגברים כּוּלם הלכוּ בּרגל, והכּל גוֹרשוּ בּכיווּן בּלתי ידוּע. את בּתי־המלאכה העבירוּ ללוֹדז, וּשאר דברים של ערך לקחוּ הגרמנים המקוֹמיים לעצמם.

אוֹטווֹצק והסביבה היוּ ידוּעוֹת כּמקוֹמוֹת מרפּא והבראה. שם היוּ בּתי־החלמה, פּאֶנסיוֹנים, קיטנוֹת, חוילוֹת. בּזמן האחרוֹן נשארוּ שם בּשני גיטאוֹת סגוּרים אילוּ אלפי יהוּדים. שם התישבוּ יהוּדים עשירים בּאים בּימים, בּעלי תעשׂיה וסוֹחרים, שהיוּ להם אמצעים כּספּיים וקיווּ לשבת שם ולצפּוֹת לקץ המלחמה. ישיבתם היתה כּמבריאים, שכּן סמכוּ על רגש האנוֹשיוּת של הגרמנים, כּי בּחוֹלים לא יגעוּ לרעה. פּתאוֹם, בּזמן ההעברה מוארשה, יצאה פּקוּדה, כּי היהוּדים בּעלי המלאכה מחוּיבים להכּנס לתוֹך הגיטוֹ של וארשה (ראיתי את הפּקוּדה בּעתוֹן “גאזאֶטה ז’ידוֹבסקה”). כּעבוֹר ימים אחדים הוֹדיעוּ השליחים, שעמדוּ בּקשר עם היהוּדים בּפּטרקוֹב, שהיוּ להם קרוֹבים בּבתי־החלמה של אוֹטווֹצק, כּי כּל היהוּדים בּלי יוֹצא מן הכּלל נשחטוּ כּעגלים בּמקוֹם.

ח) מוֹעצה חשאית בּדבר הגנה    🔗

הוּזמנתי למוֹעצה חשאית. היוֹזמים היוּ בּחוּרים אחדים מן הנוֹער של ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת. הצעירים ערכוּ תכנית ליצוֹר הגנה על הגיטוֹ של פּטרקוֹב, להשתמש בּקאטאקוֹמבּוֹת של העיר ולמוּת מוֹת גבּוֹרים ולא להיוֹת טבוּחים כּעגלים. היוּ הצעוֹת גם ליסד גדוּדי פּארטיזאנים אוֹ לבקש דרכים להתאַחד עם הפּארטיזאנים הקיימים. נשמעוּ נאוּמים מלאי התלהבוּת. ניכּר היה, כּי הבּחוּרים נכוֹנים לכל, להקריב את חייהם בּשל נקמה כּל שהיא בּאוֹיב. “אני רוֹצה למוּת מתוֹך הכּרה, כּי הרגתי, לפחוֹת, גרמני אחד!”. נקמצוּ אגרוֹפים, חרקוּ שינַים. “הבוּ לנוּ נשק! לא נחכּה עד אשר יבוֹאוּ הם אלינוּ! נתפּרץ מן הגיטוֹ, נתנפּל עליהם, נוֹציא מידם את הנשק, נלחם עד טיפּת דמנוּ האחרוֹנה!” – נשמעוּ עוֹד ועוֹד מלים כּאלה מלאוֹת להט וּשאיפה לנקם. ב., שראה את עצמוֹ אחראי לאנשים העוֹמדים פּה, השמיע בּקוֹל מתוּן וּבישוּב הדעת כּל מלה שיצאה מפּיו. הוּא פּתח, כּי הוּא מתגאה, שעל אף כּל המעשׂים האכזריים שלא יֵאמנוּ, אשר עשׂה לנוּ העם הגרמני לדכּא את רוּחנוּ, לא כּבתה בּקרבּנוּ אש הגבוּרה. יוֹמם ולילה עמל האוֹיב לעמם וּלחנק את האש הזאת, אוּלם מתחת לאֵפר לוֹחשוֹת הגחלים ועם מעט האויר, עם משב רוּח ראשוֹן שוּב תתלקח האש! אוּלם אנוּ מחוּיבים לתת לעצמנוּ דין וחשבּוֹן – המשיך – כּי כּך הוּא גוֹרלנוּ אנוּ, היהוּדים, שהפּרט אחראי לכּלל והכּלל אחראי לפּרט. שׂוֹנאינוּ השתמשוּ תמיד בּמעשׂי גבּוֹרינוּ לשם פּרוֹבוֹקאציה, כּדי להכשיר וּלהצדיק את מעשׂי הפּרעוֹת שלהם בּעם ישׂראל. הגרמנים עוֹשׂים עתה מעשׂי רצח המוֹניים, שאין דוֹמה להם בּדברי הימים. אוּלם הם מרמים את העוֹלם, משדלים בּדברים, כּי אין כּאן אלא “העברה” של יהוּדים, לפי “הסדר החדש בּאירוֹפּה”. אנוּ רוֹאים, כּי בּכל גיטוֹ הם משאירים אלפים אחדים של יהוּדים. ואין אנוּ יוֹדעים עדיין, אם חלק מן היהוּדים “המוּעברים” אינם מתרכּזים בּמחנוֹת שוֹנים. הזכּירוּ כּאן את ה“קאטאקוֹמבּוֹת”. עלי להעיר את תשׂוּמת לבּכם, כּי הכּוּכים, המערוֹת והמרתפים, כּידוּע לי, מתקינים להחבּיא בּהם אלפים אחדים של יהוּדים. ולא עוֹד אלא שאני יוֹדע, כּי בּמערוֹת אחדוֹת מתחת לאדמה כּבר נמצא שרברוּב, גז וחשמל. כּל זה ערוּך יפה מאד וּבלתי מוּרגש, עד שמכוֹני המים, הגז והחשמל לא יגלוּ שוּם עקבוֹת. על ידי עריכת מעשׂי ההתקוֹממוּת בּמקוֹם ההוּא מעמידים בּסכּנה את כּל דבר ההכשרה. ועל־כּן דעתוֹ היא – כּי אסוּר להעמיד בּסכּנה לא את האלפים מן היהוּדים שאוֹמרים להשאיר רשמית בּ“גוּש”, לא את אלה שיתחבּאוּ בּמערוֹת, וּבמקרה שיתאמת, כּי הכּוֹחוֹת הצעירים והבּריאים נשלחים למחנוֹת ריכּוּז – אסוּר לסכּן גם את אלה, מפּני שכּל מעשׂה התקוֹממוּת מצדנוּ ישתמשוּ בּוֹ הגרמנים לשם פּרוֹבוֹקאציה, כּדי להכריע את כּל יהוּדי פּטרקוֹב עד אחד. הדבר האחד שהוּא חוֹשב הוּא: להתקשר עם קבוּצוֹת הפּארטיזאנים הפּוֹלנים. יש צוֹרך לבקש דרכים כּיצד להגיע אליהם, מפּני שאנוּ לבדנוּ אין לנוּ נשק ואין בּכוֹחנוּ להשׂיגוֹ, וּבלי נשק לא כּדאי לעשׂוֹת מעשׂי ילדוּת. אין הוּא יוֹדע – סיים דבריו – אי הדרך נוּכל להפּגש עם הפּארטיזאנים, אבל הוּא עצמוֹ יהיה הראשוֹן שיִספח עליהם.

נאמוּ עוֹד אנשים שקינאוּ בּרוּסים וּביוּגוֹסלאוים, היוֹשבים בּמקוֹמוֹת הכּיבּוּש: הראשוֹנים מקבּלים עזרה מאת הסוֹביטים והאחרוֹנים – לפי דברי הגרמנים עצמם – מקבּלים נשק, על־ידי אוירוֹנים וצוֹללוֹת מאת האנגלים. אחרי הרבּה דיוּנים החליטוּ הכּל לבוֹא בּקשרים עם הפּארטיזאנים. ורבּים נשבּעוּ, כּי אם יגיע אליהם הגוֹרל, יגינוּ על כּבוֹדם בּכל מה שיבוֹא לידם.

וּבינתים בּפּטרקוֹב נגלה איש חדש: קוֹמיסאר ההעברה מילאֶר, גרמני “לא יוּצלח” וטיפּש, בּנאי לפי מקצוֹעוֹ, אבל הוּא היה גיסוֹ של שׂר־העיר בּוּש ועל־ידי כּך עלה לגדוּלה. הוּא שנעשׂה מלאך החיים והמות; לידוֹ נמסרה ההכרעה בּדבר רשימוֹת בּתי־המלאכה. בּרצוֹתוֹ מכניס לרשימה וּברצוֹתוֹ מוֹציא. כּבר יוֹדעים, כּי בּפּטרקוֹב ישארוּ רק שלוֹשת אלפים יהוּדים. הקוֹמיסאר מילאֶר הוּא בּכלל בּעל מוֹח קטן ואין בּכוֹחוֹ לתפּוֹס הכּל. מלבד זאת יש לוֹ עוֹד חוּלשה, זוֹ של גיסוֹ בּוּש: “יד פּתוּחה” לוֹ לקבּל שלמוֹנים מכּל אדם. וּבהיוֹתוֹ מבוּלבּל מן הסכוּמים שיהוּדים נוֹתנים לוֹ (בּכל חייו לא ראה הוֹן רב כּזה), אין הוּא יוֹדע נפשוֹ, ממי לקח וּממי לא לקח, והוּא מוֹחק תדיר מן הרשימוֹת וחוֹזר ורוֹשם. הוּא מרבּה בּישיבוֹת כּל הלילוֹת לערוֹך רשימה של בּתי־המלאכה, וּממחרת בּבּוֹקר הוּא בּא בּרשימה אחרת עם כּמה מחיקוֹת… אין בּוֹ כּוֹח עוֹד מן העסקים המרוּבּים. לפי דבריו, ישתדל שיגדילוּ את מספּר היהוּדים שישארוּ. יש לוֹ הרבּה לָקוֹחוֹת וידוֹ פּתוּחה לקבּל עוֹד כּסף. והיהוּדים נוֹתנים.

 

פּרק עשׂרים ואחד: המאבק עם מלאכי־המות    🔗

א) אני הוֹלך למקוֹם עבוֹדה    🔗

הפּקידים היהוּדים בּקהילה תוֹלים תקווֹת בּדברי חברי הנשׂיאוּת והמנהלים של המחלקוֹת. בּקשר למאוֹרעות הלכה ורבתה העבוֹדה בּקהילה ואי אפשר לפטר את הפּקידים. חברי הנשׂיאוּת, בּרצוֹתם להציל את נפשם וּזכוּתם להשאר, על שוּם שהם נחוּצים ליהוּדים, מתאמצים עתה להרבּוֹת בּעבוֹדה ולהראוֹת כּמה חשוּבה היא עבוֹדתם. אוּלם בּלי עזרתם של הפּקידים אין בּידם לנהל את המנגנוֹן הענקי הזה. ועל כּן הם משדלים את הפּקידים בּכל מיני שידוּלים והבטחוֹת, שלא יברחוּ למקוֹמוֹת עבוֹדה, שאם כּן יִפּסק כּל המנגנוֹן של הקהילה. העירותי להם על שהם מסיחים דעתם מזה, כּי משיִפחַת מספּר היהוּדים בּפּטרקוֹב כּמעט בּשמוֹנים וחמישה אחוּזים, יפחת מיד גם מספּר חברי המוֹעצה והפּקידים ויהיוּ יחד עם אחרים צפוּיים לגירוּש. ואם כּן מה זכוּת בּידי בּאי־כּוֹח הקהילה למנוֹע בּשל עניניהם את הפּקידים מלכת למקוֹמוֹת עבוֹדה? הצעתי, כּי פּקידי הקהילה, בּלכתם למקוֹמוֹת־עבוֹדה, ישארוּ בּאוֹפן רשמי עוֹבדי הקהילה, וּבתחוּם האפשרוּת יוֹסיפוּ לעזוֹר בּקהילה כּכוֹחם. הקהילה רשמה את פּקידיה כּ“פּוֹעלי מילוּאים” בּמקוֹמוֹת עבוֹדה שוֹנים. אף אני קיבּלתי חוֹתם בּפנקס העבוֹדה שלי, כּי אני נמנה עם פּוֹעלי המילוּאים בּבית־החרוֹשת לזכוּכית “הוֹרטאֶנסיה”. אוּלם לפי שסברתי כּי לא די בּזה, החלטתי ללכת לעבוֹדה. ואלי נצטרפוּ מיד הרבּה פּקידים, אבל קשה היה להשׂיג “מינוּיים” מפּני ש“מקוֹם עבוֹדה” מחירוֹ רב היה, וּמנהל משׂרד העבוֹדה לא השׂיג לפי שעה בּשביל פּקידי הקהילה אלא “מינוּי” לעשׂרה אנשים. החברים עצמם היוּ צריכים להחליט, מי מהם יהיה בּין עשׂרה הראשוֹנים. אוֹתי הכניסוּ החברים בּין העשׂרה, וּב־28 בּאוֹגוּסט 1942 התחלתי לעבוֹד. מעשׂרה אלה התיצבוּ לפני משׂרד העבוֹדה רק שמוֹנה, וּבמשׂרד העבוֹדה פּחתוּ עוֹד שנים, וכל זה בּהשפעת מנהיגי הקהילה, שהבטיחוּ לסַדר הכּל וּבלבד שלא יעזבוּ את עבוֹדת הקהילה. אחרי סידוּר כּל הענינים הפוֹרמאליים בּמשׂרד העבוֹדה, הוֹליכוּ השוֹטרים היהוּדים אוֹתנוּ, יחד עם שאר היהוּדים, רוּבּם מאלה שעד היוֹם עמלוּ ויגעוּ להפּטר מחוֹבת העבוֹדה ועכשיו קיבּלוּ עליהם את הגזירה, כּדי להציל את נפשם. משבּאנוּ לבית־החרוֹשת “הוֹרטאֶנסיה”, מסרוּ אוֹתנוּ לידי המנהל הראשי קוּצהאמאֶר. בּית־החרוֹשת הזה היה שייך לבּארוֹנים גרמנים מבּלגיה. הדירקטוֹר של המפעל הוּא הגרמני קריסטמאן. אך המנהל הראשי של בּית־החרוֹשת הוּא קוּצהאמאֶר, שלפי תפקידיו יאה לוֹ תוֹאר דירקטוֹר. פּוֹעלים נוֹצרים ותיקים אוֹמרים, שהסיבּה העיקרית לכך, שלא ניתן לוֹ התוֹאר הזה, היא זוֹ, מפּני שאינוֹ גרמני, אף כּי יש לוֹ שם גרמני (אפשר, שמוֹצאוֹ הוּא מגרמנים). הוּא איש צעיר לימים, בּעל מרץ רב ואינוֹ עוֹשׂה רוֹשם של אנטישמי, אף כּי בּתוֹר מנהל של מפעל גרמני אסוּר לוֹ להראוֹת סימן של חיבּה ליהוּדים. בּיחסיו ליהוּדים אחרי־כן ראיתי הרבּה רגש אנוֹשי. הוּא רשם שמוֹ של כּל אחד, התענין לדעת מי ומה הוּא, וּכשהגיע אלי, בּקראוֹ את שמי, הסתכּל בּפני שנראוּ של קשיש מחברי ושאל: “התוּכל, אדוֹן, לעבוֹד עבוֹדה גוּפנית?” “אהיה מוּכרח” – עניתי. “האם אתה ממשפחת קוּרץ סוֹחרי המאנוּפאקטוּרה?” “כּן” ־ עניתי. “חבל! ־ אמר והניע ראשוֹ. אחד מתוֹכנוּ, נ.פ., קיבּל עבוֹדה בּמשׂרד. הוּא היה חבר לבית־הספר שלוֹ; והשני מר שלאֶזינגאֶר (בּן אחוֹתוֹ של נשׂיא הקהילה) הלך לעבוֹד בּ”תפקיד". כּפוֹעלים פּשוּטים נשארוּ ארבּעה ואני בּתוֹכם.

ב) פּוֹעלים פּשוּטים וּבעלי תפקיד    🔗

נמסרנוּ למנהל הפּוֹעלים הפּשוּטים הארפוֹרד. הוּא התבּוֹנן אלינוּ מתוֹך חיוּך ואמר: “פּקידי הקהילה! ראה אראה, אם תצלחוּ לעבוֹדה, אם לא – אשלחכם לעזאזל!” הארפוֹרד זה הוּא בּן כּפרי גרמני. בּהיוֹתוֹ נער, עבד אצל האֶכּספּאֶדיטוֹר היהוּדי קוּשינסקי ועלה לאט־לאט לדרגת נהג. קוּשינסקי היה מוֹביל זכוּכית מבּית־החרוֹשת והארפוֹרד היה נהגוֹ. אחרי־כן קנה בּית־החרוֹשת אוֹטוֹ־משׂא לעצמוֹ והארפוֹרד, כּגרמני, נעשׂה שם הנהג. עם הכּיבּוּש נעשׂה הארפוֹרד מנהל הפּוֹעלים הפּשוּטים והיהוּדי קוּשינסקי עוֹבד עתה תחת פּקוּדתוֹ. כּל העבוֹדה השחוֹרה, גם עבוֹדת הבּניה שעוֹשׂים תמיד בּקשר להרחבת בּית־החרוֹשת, שייכת למחלקה שלוֹ. בּעצם, איננוּ כּלל אדם רע, הוּא פּשוּט עד מאד. יוֹדע הוּא, שהכּל מכּירים אוֹתוֹ והוּא מכּיר את כּוּלם, אך מחמת ההיטלריזם – והרי הוּא חבר המפלגה – מחוּיב הוּא להראוֹת איבה ליהוּדים. אוּלם אוֹהב הוּא לגימה, וּכשהוּא שתוּי קצת, מתבּרר שאיננוּ רשע כּלל, כּמוֹ שהוּא מעמיד פּנים. יש לוֹ שלוֹשה עוֹזרים, פּוֹלנים, אחרי־כן נוֹסף עוֹד רביעי, וכוּלם גרוּעים הרבּה ממנוּ. החשוּב שבּין עוֹזריו הוּא ווֹידאלה, איש גס ובער, בּעל קוֹמה וּבעל רגלים וידים ארוּכּוֹת. מתרוֹצץ הוּא על פּני המקוֹם, מחרף וּמגדף וּמקלל בּדיבּוּרים גסים ואינוֹ נוֹתן מנוּחה לאיש. חש הוּא כּאב ממש, בּראוֹתוֹ אדם שאינוֹ עוֹבד. אבל לאחר שהוּא מתרגל בּרבוֹת הימים לפּוֹעל וזה יוֹדע להתהלך עמוֹ, אפשר עוֹד לשׂאת עוּלוֹ. השני סלוֹמקוֹ, רוֹפא בּהמוֹת שלא גמר לימוּדיו, בּחוּר פּטרקוֹבי, היוֹדע כּל יהוּדי, שיש לוֹ שם כּל שהוּא בּעיר, חסר־כּשרוֹן ואנטישמי גדוֹל. עתה הוּא רוֹצה לעלוֹת לגדוּלה על חשבּוֹנם של היהוּדים הנפגעים. הנה בּוֹנים עתה בּנין חדש, חוֹפרים את המרתפים ואת היסוֹדוֹת. בּעבוֹדת החפירה עסוּקים יהוּדים, פּוֹעלים ותיקים, העוֹבדים שם זה שנתים והם מוּמחים ועוֹבדים בּקבּלנוּת ורוֹאים את עצמם בּטוּחים בּיוֹתר. הם החביבים על ה“יבש” (כּינוּי למהנדס הבּנינים, על שוּם שהוּא צנוּם) ואין להם עסק עם המשגיח. אוּלם עצם העבוֹדה והוֹבלת העפר היא על ידי פּוֹעלים יהוּדים יוֹמיים וּסלוֹמקוֹ ועוֹזרוֹ קאבּארה הם ה“נוֹגשׂים”. קאבּארה עצמוֹ, פּליט, מי שהיה קצב בּפאבּיאניץ וגוֹרש משם, התגלגל בּפּטרקוֹב והיה פּוֹעל פּשוּט בּאוֹתוֹ בּית־חרוֹשת (עתה אין עוֹד פּוֹעלים פּשוּטים בּין הנוֹצרים), עלה בּדרגה, נעשׂה “שׂר־עשׂרה” ואוֹמר לעלוֹת לגדוּלה בּהיוֹתוֹ מיצר לישׂראל. כּל היוֹם הוּא נוֹזף בּיהוּדים וצוֹעק עד לצרידה.

אוֹתי ואת שלוֹשת חברי העמידוּ להעלוֹת את העפר מן הבּוֹר ולסחוֹב אל המריצוֹת. וּמיד נוֹדע להם לשלוֹשת הנוֹגשׂים שלנוּ, כּי אנוּ פּקידי הקהילה וכי אני בּא מארץ־ישׂראל. מיד התחילוּ צוֹעקים: “נרפּים אתם”, “כּאן לא הקהילה”, “הראה נא, פּלשׂתינאי, כּיצד יהוּדים עוֹבדים בּארץ־ישׂראל!” ווֹידאלה (שהיה ממוּנה על כּל הפּוֹעלים הפּשוּטים, לא רק על פּוֹעלי הבּנין) בּא בּמרוּצה מתוֹך סקרנוּת לראוֹת את “הפּוֹעלים הנרפּים” ואת ה“פּלשׂתינאי”. אוּלם כּוּלנוּ היינוּ דוקא פּוֹעלים זריזים, אף רצינוּ להראוֹת, כּי לא “נרפּים” אנוּ, ולכן התאמצנוּ ועבדנוּ בּאמת יפה־יפה. נתנוּ לנוּ בּכוָנה עבוֹדה קשה מאד. הטכנאי שעבר בּמקרה בּמקוֹם הגן עלי ושאל את סלוֹמקוֹ, מדוּע יסחוֹב הזקן הזה (מחמת השׂיבה בּראשי) עפר והצעירים יעבדוּ בּמריצוֹת. אך סלוֹמקוֹ השיב, כּי אני מפוּטם ויש לי כּוֹח יוֹתר מן הצעירים. וכך עבדנוּ בּשקידה יחד עם כּל הפּוֹעלים, אך בּדוֹמה לכוּלם רצינוּ להפּטר מן העבוֹדה הפּשוּטה ולעלוֹת לבין בּעלי “תפקיד” (“תפקיד” מכוּנה עבוֹדה בּבית־חרוֹשת יחד עם הפּוֹעלים הנוֹצרים, ששם עוֹבדים בּאוֹפן נוֹרמאלי ולא למעלה מן הכּוֹח). סלוֹמקוֹ שאל אוֹתי, אם אני בּן למשפּחת קוּרץ האמיתית (הוּא ידע זאת אל נכוֹן, אך נתכּוון לפגוֹע בּי בּדבריו). עניתי לוֹ, כּי איני יוֹדע איזוֹ היא המשפּחה האמיתית, כּי אני בּנוֹ של אברהם קוּרץ. אחרי שנים שלוֹשה ימים של עבוֹדה כּאבוּ העצמוֹת מאד. וּבכן, פּנינוּ בּערב אל השוֹפט בּוֹרנשטיין והעירוֹנוּ אוֹתוֹ על כּך שהקהילה הבטיחה למצוֹא מקוֹמוֹת עבוֹדה טוֹבים והנה אנוּ עוֹבדים בּפרך, וּמבקשים שישתדלוּ ויקבּלוּ בּשבילנוּ “תפקידים” (בּידי היה לקנוֹת “תפקיד” בּכסף, אך לא כּל החברים יכלוּ לעשׂוֹת זאת ולכן לא רציתי להבּדל מהם בּזכוּת הכּסף). אוּלם השוֹפט בּוֹרנשטיין השיב לנוּ, כּי הוּא וחבריו לא שידלוּ אוֹתנוּ ללכת לעבוֹדה, ואדרבּא, הם עשׂוּ הכּל, להשאירנוּ בּקהילה, אך אנוּ בּעצמנוּ רצינוּ, וּבכן מה נלין עליהם. אין זאת אוֹמרת, כּי הם לא יבוֹאוּ לעזרתנוּ, אך אל נא נבוֹא עליהם בּתביעוֹת. המשכנוּ, איפוא, לעבוֹד קשה, וראינוּ איך שהיהוּדים, שבּאוּ יחד עמנוּ לעבוֹדה, השתמטוּ אחד אחד מן העבוֹדה הפּשוּטה וקיבּלוּ “תפקידים”, כּמוּבן, על ידי שלמוֹנים. בּרבוֹת הימים נוֹספוּ עוֹד פּוֹעלים יהוּדים, וכמה מהם נכנסוּ מיד – בּכוֹח הכּסף – לעבוֹדת “תפקידים”. אחרי חמישה ימים של עבוֹדה קשה היתה בּאחד הלילוֹת אזעקה. אוירוֹנים רוּסיים טסוּ מעל לבית־החרוֹשת. כּל הפּוֹעלים הנוֹצרים בּרחוּ על נפשם, בּקפצם על הגדרוֹת, אך הפּוֹעלים היהוּדים, שעבדוּ בּמשמרוֹת הלילה, נשארוּ בּמקוֹמם. לאן ירוּצוּ? וּמה יש להם להפסיד?

ממחרת היוֹם נשׂא מנהל בּית־החרוֹשת נאוּם אל הפּוֹעלים, כּי אין לברוֹח, כּי המטוֹסים מה להם וּלבית־החרוֹשת לזכוּכית. ודאי נתכּוונוּ אל תחנת־הבּנזין הסמוּכה, שמפנים מתוֹכה עתה את כּל הבּנזין והמזוּט, ושוּב לא יהיה כּל פּחד. בּשעת העבוֹדה ניגש המנהל ושאל, אם אין בּינינוּ רפּד. איש לא נענה. עלתה בּלבּי מחשבה, שיש לוֹ צוֹרך בּמי שיוֹדע לעשׂוֹת מלאכת האפלה שהוּזנחה בּבית־החרוֹשת. כּששמעתי, כּי כּניחוּשי כּן הוּא, הוֹדעתי, כּי אני יוֹדע את המלאכה. מיד ציווּ עלי לצאת ולעלוֹת מן הבּוֹר, וקיבּלתי עוֹזרת נוֹצרית, ונמסר לידי שוּלחן בּמחלקת הנייר וניגשתי אל המלאכה. עבדתי בּזריזוּת ולא ישבתי בּטל, עד כּי הנוֹצרית שעבדה עמי אמרה לי, שלא אֵחפז, שהרי העבוֹדה אינה ארנבת, ולא תברח. שמעתי לה והחילוֹתי לעבוֹד כּכל הפּוֹעלים, שלא בּחפּזוֹן. אחרי חמישה ימי עבוֹדה תחת ידי נוֹגשׂים מחרפים וּמקללים שאפתי עתה מעט רוּח. כּאן אין איש נוֹגשׂ ונוֹזף בּי. אדרבּה, משנוֹדע להם לפּוֹעלים מי אני, היה כּל אחד סח לי, כּמה שנים היה קוֹנה בּבית־מסחרנוּ, סיפּר בּשבחוֹ של אבי, שהיה “יהוּדי הגוּן” והכּל הגוּ אליו אֵמוּן, היה נוֹתן בּהקפה ולא מצץ את הדם. כּשלא פּרעוּ לוֹ פּעם בּזמן, לא הכבּיד ידוֹ ורק דרש שיבקשוּ סליחה והסכּים לחכּוֹת. בּוֹ בּזמן השתתפוּ בּצערי. הכּל ידעוּ, כּי זה כּעשׂרים שנה ישבתי בּארץ ישׂראל ודוקא בּזמנים מרים כּאלה נתגלגלתי לפּוֹלין. אף הציעוּ לי לספּק צרכי מזוֹן, כּמוּבן, לא בּחינם, אבל קיבּלתי את ההצעה בּברכה, עזרתי בּזה גם לאחרים. ערב ערב הייתי מכניס לגיטוֹ חמאה, חלב, בּיצים, סוּכּר, קמח לבן ועוֹד. אוֹתוֹ זמן הכּירוּ בּי המנהל וגם עוֹד אוּמנים כּשרוֹנוֹת לעבוֹדוֹת שוֹנוֹת, וּמלבד מלאכת ההאפלה בּיצעתי עוֹד עבוֹדוֹת אחרוֹת. אל חדרי היוּ מעט מעט נכנסים “דרך אגב” מנהלים ואוּמנים שוֹנים לשם שׂיחה בּעניני “פּוֹליטיקה”. הייתי מקבּל גם שעוֹת אחדוֹת של חוֹפש, כּדי לקנוֹת בּגיטוֹ כּמה דברים קטנים לצרכי עבוֹדתי. וכל פּעם שהייתי נכנס אצל המנהל בּמשׂרדוֹ, היה מעכּב אוֹתי לשם שׂיחה, היה שוֹאל על ארץ־ישׂראל ועל שאר ענינים, עד שנעשׂינוּ מקוֹרבים. הדבר לא גרם נחת לאנטישמי סלוֹמקוֹ. כּמה פּעמים ראה אוֹתי משׂיח עם המנהל ושמע אוֹתוֹ פּוֹנה אלי בּשם “אדוֹן”, בּעוֹד שהוּא, סלוֹמקוֹ, פּרחח, פּוֹנה אלי בּלשוֹן “אתה”. ואוּלם בּידוֹ לא היה לעשׂוֹת לי דבר. חרה לוֹ, שאני מתרחק ממנוּ, איני מקדים לוֹ שלוֹם. וּפעם אחת נכנס אלי בּהיסח הדעת עם מנהל העבוֹדה הארפוֹרד, כּדי לתפּוֹשׂ אוֹתי בּבטלה, אבל דוקא, למוֹרת רוּחוֹ, מצאני עוֹבד, וּבחוּצפה קרא אלי: “אמוֹר נא, עד מתי תשתעשע פּה?” עניתי לוֹ: “עליך לשאוֹל על כּך את המנהל הראשי קוּרצהאמאֶר!” שניהם יצאוּ. עם יציאתם אמר אלי הארפוֹרד בּחשאי: “תכין נייר גם בּשבילי להאפלה. בּקרוֹב אקבּל דירה גדוֹלה” (כּוָנתוֹ היתה לזמן שלאחר ה“העברה”). על חוּצפּתוֹ של סלוֹמקוֹ בּדברוֹ אלי סיפּרתי למנהל הראשי קוּצהאמאֶר, והוּא אמר לי, שלא אשׂים לבּי אליו.

ג) חתוּנת אחוֹתי    🔗

הימים חוֹלפים, המוֹחוֹת עוֹבדים, היהוּדים חוֹקרים וּבוֹדקים, מציצים בּעיני הגרמנים ושוֹמעים את עצוֹתיהם והבטחוֹתיהם. לפי דבריהם, הרי היהוּדים העוֹבדים בּ“מקוֹמוֹת עבוֹדה חשוּבים” ודאי ישארוּ וזכוּתם תגן גם על נשיהם. משוּם כּך שוּב התרבּוּ החתוּנוֹת, כּדי להציל את הבּחוּרוֹת היהוּדיוֹת. נוֹשׂאים נשים הבּחוּרים מפּקידי השירוּת, משירוּת הנקיוֹן, המנהלים ועוֹד. בּין הנכנסוֹת לחוּפּה היתה גם אחוֹתי סאבּינה. חתוּנה זוֹ של אחוֹתי עוֹררה מחשבוֹת נוּגוֹת. הוֹרי היוּ נכוֹנים לעשׂוֹת למענה כּל מה שבּידם וּבלבד שיזכּוּ להכניס לחוּפּה את בּת־הזקוּנים שלהם. אבל היא לא מצאה את האיש היאֶה לה. זה היה מעוּט השׂכּלה, זה אין לוֹ מעמד בּחיים, זה חסר סימפּטיה, הליכתוֹ לא נאה, דיבּוּרוֹ פלאֶגמאטי, ואוֹתוֹ הבּחוּר, שכּבר מצא חן בּעיניה, נפגש על ידי חברוֹתיה “בּעקימת חוֹטם”: עדיין לא זה שצריך להיוֹת… וכך סבלוּ הוֹרי העלוּבים יסוּרי נפש והלכוּ לעוֹלמם ועיניהם לא ראוּ את חתוּנת בּתם, ואוּלם זכוּת היא להם… הכּלה העשירה הזאת, אשר ששה שבוּעוֹת לפני פּרוֹץ המלחמה קנתה בּשוּתפוּת בּית בּוארשה ושילמה חלקה מאה אלף זהוּבים בּמזוּמנים, נכנסה היוֹם לחוּפּה בּשׂמלת־פּאֵר, שאת השרווּלים שאלה מאת חברתה, לא מפּני שלא היה לה כּסף לקנוֹת, אלא משוּם שכּל זה אבד ערכּוֹ ורק כדי “לצאת ידי חוֹבה”…

יוֹם החתוּנה נקבּע לראשוֹן בּשבּת, יוֹם שרוֹב היהוּדים אינם הוֹלכים לעבוֹדה. הכּלה עם החתן, האחוֹת והחברוֹת, יצאוּ לבית־הקברוֹת “להזמין את ההוֹרים אל חוּפּת בּתם”. כּך יעצוּ נשים זקנוֹת – וּבשעוֹת מרוֹת כּאלה כּל עצה מוֹצאת לה אוֹזן קשבת. אף אני הלכתי עמהם. כּרגיל, הייתי הוֹלך אל קברוֹת הוֹרי בּיחידוּת. בּכל ימי חיינוּ מנעוּרינוּ לא שפכוּ עינינוּ דמעוֹת בּמידה רבּה כּל כּך כּמוֹ הפּעם ליד קברי הוֹרינוּ.

הדמעות לחצוּ את גרוֹני עד להיחנק. איני מן המאמינים, אבל אוֹתה שעה ודאי היה לי רוֹשם, כּי הוֹרינוּ בּקברם בּוֹכים יחד עמנוּ. אל החוּפּה, שנערכה בּביתוֹ של הרב לאוּ, בּאוּ הרבּה אנשים. הרב נשׂא נאוּם נוֹגע עד הלב, שעוֹרר בּין כּל השוֹמעים בּכי מחניק. בּתוֹך השאר אמר הרבּ כּי מנהג הוּא בּישׂראל בּשעת מגיפה להעמיד חוּפּה בּבית־הקברות. על עם ישׂראל עוֹברת עתה המגיפה הגדוֹלה בּיוֹתר בּדברי ימי העוֹלם. כּל הגיטוֹ נהפך עתה לבית־קברוֹת גדוֹל. סיים: “אבינוּ בּשמים! בּזכוּת הזוּג הצעיר העוֹמד עתה תחת החוּפּה, בּטל מעלינוּ את הגזירה הרעה. די! תעצוֹר נא המגיפה, אשר קיפּחה מאוֹת אלפים מבּני־ישׂראל, אנשים, נשים וטף. שלח לנוּ ישוּעה וּאוּלה מן הגלוּת המרה!” נאמוּ עוֹד נשׂיא הקהילה ואבי החתן. אחרי החוּפּה התנשקוּ כּל הנוֹכחים, מוֹדעים ולא־מוֹדעים. הכּל חשוּ, כּאילוּ החוּפּה הביאה ישוּעה לצרוֹת ישׂראל. אנשים מחוּ עיניהם מדמעה וניצוֹץ של תקוה ונחמה נראה בּפני כּל. הוּקל קצת מעל הלבבוֹת המדוּכּאים גם חתוּנת בּתוֹ של ידידי יוֹסף עברה בּרגשוֹת דוֹמים. הסבתא של הכּלה בּכתה וצעקה וקראה: “אוֹדך, אלוֹהים, כּי זכיתי להכניס את נכדתי לחוּפּה! זַכּני נא, אלוֹהים, לראוֹת עוֹד בּמפּלתם של הרשעים!” הדברים עשׂוּ רוֹשם על הכּל.

ד) שוּב רשימוֹת, תעוּדוֹת, חוֹתמוֹת    🔗

בּוארשה נמשכת השוֹאה בּהפסקוֹת. בּשאר הערים דממה בּטרם סער. לאן תעבוֹר השוֹאה – אין יוֹדע. שמוּעוֹת מתהלכוֹת, כּי דחוּ את הדבר לזמן. לפי שמוּעוֹת אחרוֹת, נערכת עתה ה“העברה” בּגאליציה. אין מחסוֹר גם בּ“פחד־שוא”, שמתעוֹרר על־ידי יוֹצרי בּהלה. לפי שעה הכּל מסתדרים בּבתי־מלאכה. הוֹלך ורב מספּר היהוּדים בּמקוֹמוֹת העבוֹדה – כּל אדם חפץ חיים. הפירמה הרשמית של “בּתי־המלאכה” היא “אגוּדת האוּמנים”, שהיא ה“מעבידה”, לפי פּנקסי־עבוֹדה. מי שאין לוֹ פּנקס־עבוֹדה מקבּל מאת האגוּדה תעוּדה בּצירוּף תצלוּם, כּי פּלוֹני בּן פּלוֹני עוֹבד בּבית־מלאכה פּלוֹני. אבל מאחר שלא הגוּ אֵמוּן בּתעוּדוֹת אלוּ השתדלוּ לפני המנהל של משׂרד העבוֹדה וייס, שיוֹסיף חוֹתם: “יציב ונכוֹן, וייס”. אחרי־כן אמרוּ, שגם זה מעט: צריך לקבּל את “התרנגוֹל” (חוֹתם המכוּנה “הוֹהייטס־סטאֶמפּאֶל”). חוֹתם זה לא ניתן לנשים מגיל שלוֹשים וחמש ומעלה, אך בּסכוּמים גדוֹלים קיבּלוּ גם הן אוֹתוֹ.

היתה פירמה לוֹדזאית של גרמני מן הרייך בּשם קרוֹפּ, שהיוּ לה מחסנים לאיסוּף סמרטוּטים וּגרוּטאוֹת. מאַספיה בּערים שוֹנוֹת היוּ ענוּדים סרטים ירוּקים ונחשבוּ מיוּחסים גדוֹלים, כּי היוּ פּטוּרים מעבוֹדת כּפיה וּמוּתרים בּנסיעה בּרכּבת. היוּ מחוּיבים לספּק בּכל חוֹדש כּמוּת מסוּימה של סמרטוּטים והיוּ כּאלה שהיוּ מוֹסיפים מכּיסם אילוּ מאוֹת זהוּבים בּחוֹדש וּבלבד שיהיוּ זכּאים בּאוֹתוֹ סרט ירוֹק. פּעם אחת הוֹדיעה הפירמה, כּי היא צריכה שש נשים “ממַיינוֹת סמרטוּטים”. לפי שעבוֹדה זוֹ נחשבה מיוּחסת שבּמיוּחסת שכּוֹחה לפטוֹר מגזירת ה“העברה”, זכוּ בּה בּעלוֹת זכיה – אשת נשׂיא הקהילה, בּתוֹ, אשת בּא־כּוֹח הפירמה הזאת בּעירנוּ, אחוֹתי סאבּינה, גברת שויאֶנטוֹסלאבסקי ואשת “יוֹסקה לַקחָן”, כּלוֹמר יוֹסקה גנב, שעבד בּגאֶסטאפּוֹ והיא שדרשה להכניסה. כּל העיר התקנאה בּשש נשים אלה ואמרוּ כּי הן בּטוּחוֹת, “בּאֶטוֹן בּרזל”. היוּ גם בּטחוֹנוֹת אחרים, כּגוֹן הקוּזינה שלי אירקה רוֹזנטאל, שהיתה לה תעוּדת עבוֹדה כּשל גבר וכל שראה את תעוֹדוֹתיה היה בּטוּח, שאין מעוּלוֹת מהן. וּבת אחוֹתי טוֹשה זכתה זכיה גדוֹלה: היא שטפה את הרצפוֹת, הדלתוֹת והחלוֹנוֹת בּקסרקטין יחד עם שאר נשים יהוּדיוֹת, וכוּלן היוּ בּטוּחוֹת, כּי מלאכה זוֹ ודאי שתגן עליהן. נשים הרבּה עבדוּ בּמסילת־הבּרזל.

היהוּדים השתמשוּ בּזמן ה“הפסקה” של ההעברה ויצרוּ כּל מיני עיסוּקים אצל הגרמנים, רכשוּ להם תעוּדוֹת עם חתימוֹת וצילוּמים וקיווּ, כּי כּל זה יציל אוֹתם מרוֹע הגזירה. מהפסקה זוֹ נהנוּ הרבּה רק הגרמנים, מפּני שכּל הבּיטוּחים האלה עלוּ בּממוֹן, והגרמנים מילאוּ כּיסיהם כּסף על חשבּוֹן השוֹאה של היהוּדים, שהיתה מרחפת בּאויר. כּי לפי ידיעה נאמנה, בּאוּ הרוֹצחים מוארשה ללוֹדז והתחילוּ עוֹסקים בּ“העברת” נשיהם וילדיהם של היהוּדים העוֹבדים. היהוּדים עזבוּ את העבוֹדה. הדבר עשׂה רוֹשם, והרוֹצחים הלכוּ. לאן? לא ידעוּ אל נכוֹן. היוּ שמוּעוֹת, שהם נמצאים בּגליל קאֶלצאֶ ואוֹסטרוֹביצאֶ, וּלפי שמוּעוֹת אחרוֹת – בּגאליציה.

ה) מבּתי המלאכה למקוֹמוֹת עבוֹדה    🔗

בּבנין בּתי המלאכה השקיעוּ היהוּדים הוֹן רב. נשים ואנשים בּאים בּימים, שעבדוּ בּבתי מלאכה, מכרוּ את הכּלים היקרים שלהם ואת הכּסף השקיעוּ בּבתי־המלאכה. להציל נפשוֹת מכרוּ תמיד היהוּדים את “הכּר האחרוֹן”, וּמה גם בּשעה שידעוּ, כּי מאת האנשים הנשלחים לוֹקחים הגרמנים כּל מה שיש להם, מלבד הנפש גם את הרכוּש, וּבכן ודאי שאין לחוּס על הוֹן. ויהוּדים מכרוּ בּכל יוֹם את רכוּשם ואת הכּסף השקיעוּ בּבתי־המלאכה. בּיוֹם וּבלילה עמדוּ בּנאים, סיידים, נגרים, מסגרים וכל מיני אוּמנים ושקדוּ על העבוֹדה, כּמוֹ בּזמנים של שפע, והכּל כּדי להציל נפשוֹת יהוּדים ממות. אבל מתוֹך הידיעוֹת הבּאוֹת מערים אחרוֹת מתבּרר, כּי בּתי־המלאכה אינם בּטוּחים כּלל. לעוּמת זאת בּטוּחים יוֹתר מקוֹמוֹת העבוֹדה אצל הגרמנים. כּל הגברים עד חמישים וחמש שנה התחילוּ דוֹחקים עצמם למקוֹמוֹת עבוֹדה, שקשה עתה מאד להכּנס שמה. והנשים שאין להן לאן לברוֹח (מלבד יחידוֹת שהצליחוּ לקבּל עבוֹדה בּהנהלת מסילת־הבּרזל אוֹ בּמוֹסדוֹת בּשביל הצבא) מחזיקוֹת בּאין בּרירה בּבתי־המלאכה, אף כּי אין אֵמוּן בּהם. וּב“מקוֹמוֹת העבוֹדה” נוֹצר מסחר מגוּנה. בּ“בּוֹגאי” עוֹשׂים “צמצוּצים”: שוֹלחים הבּיתה עשׂרוֹת פּוֹעלים בּלי שוּם נימוּק וּמבקשים בּמקוֹמם אחרים בּסכוּמים גדוֹלים. בּשני בּתי־החרוֹשת לזכוּכית מקבּלים בּכל יוֹם יהוּדים לעבוֹדה. האוּמנים, המנצחים על מקוֹמוֹת העבוֹדה, מרויחים כּסף תוֹעפוֹת, וּמימיהם לא ראוּ רוֹב טוֹבה כּמוֹ עכשיו. כּדי להרבּוֹת בּמחיר “מקוֹם העבוֹדה”, מוֹציאים בּכל יוֹם קוֹל, כּי הרשימה תינעל היוֹם, גם אוֹמרים, כּי עוֹמדים לעשׂוֹת צמצוּמים.

היחס אל היהוּדים בּמקוֹמוֹת העבוֹדה הוֹלך ורע יוֹתר ויוֹתר עם תנאי החיים בּזמן האחרוֹן. בּ“בּוֹגאי” המכּוֹת תוֹכפוֹת והוֹלכוֹת. אף מרבּים בּאיוּמים: “ישַלחוּך מכּאן!” מאז נתפּשטוּ השמוּעוֹת, כּי היהוּדים נשלחים לטרבּליאנקה, ושם עוֹשׂים מהם סבּוֹן, משתמשים בּביטוּיים כּגוֹן: “ישַלחוּך לטרבּליאנקה” אוֹ “יעשׂוּ אוֹתך סבּוֹן”. היהוּדים כּבר התרגלוּ לכך וּמחשבה רוֹדפת אוֹתם, כּי בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר ישמשוּ חוֹמר לתעשׂית סבּוֹן. הגיעוּ הדברים לידי כּך שבּשעת פּרידה אוֹמר יהוּדי לחברוֹ: “הלואי שנפּגש בּחתיכה אחת של סבּוֹן”… יהוּדים התחילוּ להגיש מתנוֹת לאוּמנים, וּמי שאינוֹ נוֹתן מבּיטים עליו בּעין רעה. התבּוֹננתי אל הנעשׂה בּבית־החרוֹשת שלנוּ, בּ“הוֹרטאֶנסיה”, ששם היה היחס אל היהוּדים הטוֹב בּיוֹתר, לעוּמת מקוֹמוֹת־עבוֹדה אחרים. הפּוֹעלים הנוֹצרים ראוּ עצמם בּטוּחים, וּבשעה שמנהל אוֹ אוּמן, אף גרמני, פּגע בּמשהוּ בּכבוֹדוֹ של פּוֹעל, השיב לוֹ זה בּחוּצפה. כּל פּוֹעל נוֹצרי טען, כּי עוֹבד הוּא חינם. היוּ בּאים לעבוֹדה בּיוֹם שהיוּ רוֹצים.

רבּים עסקוּ בּמסחר אוֹ בּהברחה והיוּ עוֹזבים את העבוֹדה לימים אחדים. היוּ מקרים, שבּשעת מצוֹד על נוֹצרים הנוֹסעים בּרכּבת, לשם שילוּחם לגרמניה, נעצרוּ פּוֹעלוֹת מבּית־החרוֹשת, והמנהל היה משתדל לפדוֹתן. כּנגד זה היוּ היהוּדים בּכלל עוֹבדים יוֹתר, מפּני שפּחדוּ מצל עצמם וּשׂכר עבוֹדה היוּ מקבּלים פּחוֹת מן הפּוֹעלים הנוֹצרים. בּין המצרכים שקיבּלוּ כּל הפּוֹעלים (בּיחוּד מן החשוּבים יוֹתר) היוּ כּאלה, שהיהוּדים לא קיבּלוּ כּלוּם, ואלה שניתנוּ להם היוּ מקבּלים בּמידה פחוּתה. עבוֹדתם של היהוּדים היתה קשה מאד. בּתפקידים עוֹד היה כּדי סבל: שם אפשר היה להדָבּר עם האוּמן; אבל הפּוֹעלים הפּשוּטים, שלא בּאוּ לעבוֹדה יוֹם אחד, היוּ ראשית, סוֹפגים נזיפוֹת, ושנית הזהירוּ בּהם, כּי אם תארע כּזאת עוֹד פּעם, ישוּלחוּ, כּנוּסח הימים ההם, לטרבּליאנקה: “לסבּוֹן”. בּראש השנה ויוֹם הכּיפּוּרים הוּכרחוּ כּל היהוּדים לבוֹא לעבוֹדה. הקדימוּ להוֹדיעם: מחר חג אצלכם, ואַל נא תעשׂוּ יוֹם־טוֹב. ישמרכם האֵל!

כּל יוֹם, כּשהיוּ מכריזים על “סיוּם העבוֹדה”, וכל הפּוֹעלים הנוֹצרים עמדוּ בּשוּרה ליציאה, היוּ היהוּדים מוּכרחים לחכּוֹת, ואחרי עשׂר שעוֹת של עבוֹדה בּחרוּ מהם פּוֹעלים לשלחם למסילת־הבּרזל להטעין פּחם אוֹ סוֹדה אוֹ חוֹל למשך שעוֹת אחדוֹת, ולפעמים לכל הלילה. הבּחוּרים הבּריאים בּיוֹתר לא עצרוּ כּוֹח בּעבוֹדת־פּרך זוֹ. ואם כּך היה בּמקוֹם־עבוֹדה מעוּלה כּמוֹ “הוֹרטאֶנסיה”, בּמקוֹמוֹת עבוֹדה אחרים לא כּל שכּן. בּראוֹתי איך מביאים אלינוּ מבּית־החרוֹשת “קארוֹ” לסעוּדה אנשים מבוּגרים, בּני חמישים וּמעלה, ודשים בּשרם בּשוֹטים – דאב לבּי למראה השפּלת האדם. פּעם אחת נתמנה על הפּוֹעלים הפּשוּטים משגיח (שׂר־עשׂרה) חדש, וזה רצה להראוֹת מעשׂי גבוּרתוֹ כּלפי היהוּדים. בּא ממחרת וּבידוֹ שוֹט. אך להכּוֹת עוֹד לא העֵז. בּין הפּוֹעלים היהוּדים הותיקים, שעבדוּ זה זמן רב בּבית־החרוֹשת, נתעוֹרר רעש, בּאמרם כּי החוֹבה היא להרחיק את הדבר מיד, שאם לא כן, יקוּבּל זה כּמנהג, וגם בּ“הוֹרטאֶנסיה” יתחילוּ בּמכּוֹת. אחד הפּוֹעלים, וּשמוֹ בּוֹרצ’אֶ, שהיה חביב על המנהלים והאוּמנים בּגלל עבוֹדתוֹ המעוּלה וּבדיחוּת דעתוֹ, אמר: הייתי רוֹצה לראוֹת, איך ירים ידוֹ עלי. והוּא התעסק מסביב למשגיח, בּוֹ בּזמן שכּל היהוּדים התרחקוּ ממנוּ. המשגיח הדף אוֹתוֹ, והוּא פּנה בּחוּצפּה ושאל: “למה אתה הוֹדף אוֹתי?” מיד ירדה עליו הצלפה בּשוֹט. בּוֹרצ’אֶ חלק לוֹ מיד סטירה בּפרצוּפוֹ. שׂר־העשׂרה נתבּלבּל ורץ אל המנהל הראשי קוּצהאמאֶר, אשר קרא אליו את בּוֹרצ’אֶ והעניק לוֹ שתי סטירוֹת־לחי והשליך אוֹתוֹ אל מאחוֹרי הדלת. קמה מהוּמה, וכמה אוּמנים בּאוּ להגן בּדברים על המוּכּה, אך המנהל טען: אף אם הדין עמוֹ, היה עליו לפנוֹת אלי ולא לעשׂוֹת דין לעצמוֹ. אחד המנהלים ניגש אל שׂר־העשׂרה ושאל: כּמה זמן אתה עוֹבד בּמקוֹם הזה? הלה ענה: זה היוֹם השני. ואני עוֹבד כּאן – אמר השוֹאל – זה שבע־עשׂרה שנה ועוֹד לא ראיתי שישתמשוּ כּאן בּשוֹט. סוֹף דבר היה, כּי החזירוּ את בּוֹרצאֶ לעבוֹדה בּתנאי, שיבקש סליחה, אבל השוֹט לא נראה עוֹד בּגבוּלנוּ. דבר כּזה אפשר היה רק בּ“הוֹרטאֶנסיה”, אך בּשאר המקוֹמוֹת היוּ מוֹסרים את בּוֹרצ’אֶ לידי הגאֶסטאפּוֹ. אוּלם בּשעה שחרב חדה מוּנחת על הצואר בּרחוּ כּל היהוּדים הגברים מבּתי המלאכה למקוֹמוֹת העבוֹדה הגרוּעים בּיוֹתר וקיבּלוּ בּאהבה כּל העלבּוֹנוֹת. אך הנשים לא היה להן מקוֹם לברוֹח.

ו) לברוֹח! להתחבּא! להתחפּשׂ!    🔗

חמישה שבוּעוֹת אחרי העברת ראדוֹם אחז חיל וּרעדה את כּל הערים בּמחוֹז ההוּא, בּחכּוֹתם בּכל יוֹם, שבּאחת הערים תפרוֹץ השוֹאה.

כּל בּוֹקר, בּטרם התקשרוּ טלפוֹנית וקיבּלוּ ידיעוֹת, כּי “לפי שעה שקט”, היוּ הכּל שרוּיים בּפחד. מאז התחלתי עוֹבד בּבית־החרוֹשת לזכוּכית, הייתי יוֹם־יוֹם מצפּה לשעה עשׂר, שבּה בּאים פּוֹעלי התפקידים לעבוֹדה של משמרת שניה, שהיוּ לפני לכתם לעבוֹדה משתדלים לשמוֹע ולדעת, אוּלי בּאוּ ידיעוֹת מערים אחרוֹת. מלבד זאת לא היה יוֹם, שלא יארע משהוּ בּגיטוֹ, וקצרה רוּחנוּ מחכּוֹת עד שעה שש בּערב, עד שוּבנוּ הבּיתה מן העבוֹדה. יהוּדים כּמוֹני, קלי תנוּעה יוֹתר, הוּטלה עליהם החוֹבה לספּק ידיעוֹת לאלה החברים, שעבדוּ קשה ולא יכלוּ לעזוֹב את העבוֹדה אף לשעה קלה, כּדי לצאת ולשמוֹע דבר שירגיע קצת את העצבּים. והנה הביאוּ בּעלי התפקידים את הבּשׂוֹרה הרעה, כּי “נוּתק הקשר” עם העיר קאֶלצאֶ. חסל, עוֹד עיר יהוּדית אחת כּמעט נמחתה. שוּב נספּוּ אלפי יהוּדים!

הידיעה מתפּשטת בּין כּל הפּוֹעלים היהוּדים. כּל פּנים מחוירים, הכּל מזדעזעים, אבל מחוּיבים להמשיך בּעבוֹדה. כּל רגע שוֹאל אדם: מה השעה? אין כּוֹח לחכּוֹת עד כּלוֹת היוֹם, כּדי לשוּב אל הגיטוֹ. אמנם, הגיטוֹ לא ינחמנוּ, אך על כּל פּנים, נשב בּתוֹך שלנוּ, כּי מי יוֹדע, כּמה זמן נראה עוֹד זה את זה, ואוּלי נבקש ונמצא עצה כּל שהיא, שהרי אי אפשר לשבת בּחיבּוּק ידים וּלהמתין לבוֹאוֹ של מלאך המות. עוֹבדים המוֹחוֹת, כּל אחד צוֹפן בּקרבּוֹ תכניוֹת, שבּעצם אינן בּרוּבּן אלא דמיוֹנוֹת שאי אפשר להוֹציאם למעשׂה, אבל העצבּים מתוּחים כּל כּך, עד שאין כּוֹח בּאדם לבחוֹן וּלנתח את התכניוֹת ונכוֹן הוּא לנסוֹת כּל הנמנע, וּבלבד להציל את נפשוֹת הקרוֹבים. ורבּוֹת ושוֹנוֹת הן התכניוֹת. כּל איש שוֹמר על תכניתוֹ בּסוֹד, אבל הכּל יוֹדעים כּל הסוֹדוֹת.

נערוֹת, בּנוֹת בּוֹגרוֹת, נשים צעירוֹת צבעוּ שׂערוֹת ראשן. הכּל הפכוּ צהבהבוֹת אוֹ חוּמוֹת. גם גברים רבּים נעשׂוּ צהבהבים, צמח להם שׂפם, אצל כּמה מהם השׂפם כּבר מגוּדל, מסוּלסל, מחוּדד – נוֹצרים ממש! לוֹבשים גם בּגדים אחרים לגמרי; נשים מתלבּשוֹת כּפוֹעלוֹת נוֹצריוֹת, גברים לוֹבשים מעילי בּני כּפר, נוֹעלים מגפים של אִכּרים, חוֹבשים כּוֹבעים של נוֹצרים עם תיתוֹרה נוֹצצת, וּבכלל מלבּוּשים סתם בּטעם הנוֹצרים. הכּל נעשׂה בּחשאי, כּל איש אינוֹ מגלה סוֹדוֹ לחברוֹ.

הדיבּוּרים למה, הלא העינים רוֹאוֹת. וכן מתלחשים אנשים על תעוּדוֹת מזוּיפוֹת בּשמוֹת של נוֹצרים, תעוּדוֹת לידה, הרשמה בּפנקס, מחיקה מן הפּנקס. “הדבר עוֹלה בּכך וכך! אלה שבּכפר פּלוֹני ירדוּ פּלאים, ואלה שבּכפר אלמוֹני עלוּ מעלה!” “פּלוֹני הנוֹצרי אדם ישר, הוּא לא יבגוֹד, ועם אלמוֹני יש לנהוֹג בּזהירוּת, לא לתת לוֹ את הכּסף, אלא להשליש בּידי נוֹצרים הגוּנים!” אלה היוּ שׂיחוֹת היוֹם!

וּבעלי המלאכה מוֹסיפים לעבוֹד. נוֹשׂאים קרשים, קנים ועוֹד. בּמקוֹמוֹת שוֹנים נשמע קוֹל דוֹפקים מתחת לאדמה, אנשים עוֹמדים על המשמר. בּעלי מחבוֹאים מתיגעים. “העבוֹדה בּוֹערת!”, “אצלי יש גז, חשמל, מים, וּפתח יציאה אל הבּלוֹק”. “לי יש שוּתף גרמני הגוּן, אפשר לבטוֹח בּוֹ. אין הוּא עוֹשׂה זאת רק לשם ממוֹן. יוֹדע הוּא, שהיטלר הפסיד ורוֹצה, כּי אחרי המלחמה נעזוֹר לוֹ אנוּ, היהוּדים”. כּך עוֹרכים יהוּדים תכניוֹת להציל את הנפש. אבל עד מתי, עד מתי יִשאֵר הדבר בּסוֹד? עד היכן יספּיקוּ הכּוֹחוֹת? אין איש חוֹשב על לאחר זמן. הכּל חיים רק מהיוֹם וּלמחר!

ז) ידיעוֹת קוֹדרוֹת וּמכתבים עגוּמים    🔗

שוּב נשלחוּ שליחים ושוּב הביאוּ בּשׂוֹרוֹת קוֹדרוֹת.

בּקאֶלצאֶ היה טבח נוֹרא (הלא ראש הגליל שם הוּא דראֶכּסלאֶר, הידוּע יפה לבני פּטרקוֹב!). לא הוֹעיל שוּם דבר, לא תעוּדה ולא המלצה. מחמישה־עשׂר אלף נשארוּ רק אלף וחמש מאוֹת יהוּדים, רוּבּם פּוֹעלים אצל הגרמנים. נשים וילדים כּמעט שלא נוֹתרוּ כּלל. בּשוּב השליחים לפּטרקוֹב מצאוּ בּדרכּם את ה“העברה” מולוֹשצ’וֹבה. עכשיו שיערוּ, כּי אם לא ישנוּ התלינים את תכניתם, תעבוֹר עתה הכּוֹס על צ’אֶנסטוֹחוֹב.

זה לא כּבר קיבּלתי מכתב מאת אחוֹתי יאדזה מזאויאֶרצה (עתה שם העיר וַארטאֶנגאוּ). היא כּוֹתבת, כּי אצלם נערכה “חתוּנה” של כּמה אלפים איש. מלבדה וּמלבד יוֹסף, לוֹרקה וּמשה (אישה, גיסתה וגיסה) הוּזמנה כּל המשפּחה… היא מאוּשרת כּי כּוּלנוּ עוֹבדים… רק על ידי עבוֹדה אפשר לחיוֹת… היא סיימה: הבה נקווה, כּי עוֹד נזכּה לראוֹת זה את זה בּחיים… הגיעוּ מכתבים על ידי הדוֹאר ועל ידי שליחים נוֹצרים אל קרוֹבים וידידים ממקוֹמוֹת ה“העברה”, וּבהם נאמר, כּי מקוֹם העבוֹדה הבּטוּח בּיוֹתר הוּא המרתף. אחד כּוֹתב: אנכי מילטתי את נפשי בּסיוּעוֹ של הדוֹד מרתף, שמע לעצתי ואל תסמוֹך על נסים ורק על הדוֹד מרתף, וד' יהיה בּעוֹזריך! ל.ס., רב צעיר, שיש לוֹ חברים בּגאליציה, היה כּל הזמן מקבּל מהם מכתבים וּבהם היוּ כּוֹתבים אליו: “לך לעבוֹדה, כּי רק על ידי העבוֹדה יש בּידך להציל את חייך. אמנם הלב דוי, כּי יש לעשׂוֹת מלאכה בּשבּת, אבל פּיקוּח נפש דוֹחה שבּת”. עתה הראה לי האיש את המכתבים האחרוֹנים. רק נס מן השמים יציל – נאמר בּהם – אין מוֹעיל אף בּעבוֹדה בּשביל הצבא, אחרי “הגירוּש הגדוֹל” נעשׂוֹת עתה “פּעוּלוֹת קטנוֹת”: מוֹציאים בּחוּרים מבּתי־חרוֹשת ושוֹלחים אוֹתם, ואין מציל. אחרי ידיעוֹת כּאלה רפוּ כּל ידים, נמאסוּ כּל החיים. כּי למה כּל העבוֹדה, כּל העמל, אם נגזרה עלינו כּליה ואין להשיב? ואכן, כּל שערי התקוה נעוּלים. לפי כּל הידיעוֹת, לשוא כּל המאמצים שנעשׂוּ עד היוֹם בּרוֹב כּוֹח וּמוֹח וכסף. לא המלאכה, לא העבוֹדה ושוּם תעוּדה לא תציל ממות. יש לחכּוֹת בּשקט לקץ. נשים רבּוֹת עם ילדים, שהלכוּ בּהתחפּשׂן לנוֹצריוֹת, חזרוּ לבתיהן. כּמה מהן נפלוּ בּידי נוֹכלים, שלקחוּ את כּספּן ואמרוּ להן להסתלק מרצוֹן ואם לא – יביאוּ משטרה. כּמה נוֹצרים, שתחילה אמרוּ לתת להן מחסה – תקף עליהם פּחד וּביקשוּ לעזוֹב אוֹתם, מפּני שאינם יכוֹלים לסכּן את נפשם. שכנים הכּירוּ משהוּ, שאלוּ שאלוֹת – וגרמוּ לפחד שיפּוֹל עליהם. וּבכן, חזרוּ! מה לעשׂוֹת עכשיו? הינסוּ שוּב לברוֹח? לאן?

שתי ידיעוֹת שהגיעוּ בּזמן האחרוֹן שוּב עוֹררוּ שׂיחוֹת על גוֹרלם של האנשים שהוּגלוּ. בּמכתב שקיבּל אחיו של הרב ר' מאיר שפּירא (מיסד ישיבת חכמי לוּבּלין) מאת אחוֹתוֹ בּהוּנגריה, נאמר כּי קיבּלה מכתב מאביה (יהוּדי בּן שבעים ושבע שנים) בּקיוֹב, שהוּגלה מרוֹמניה, והוּא כּוֹתב כּי שם בּקיוֹב יוֹשבים הרבּה יהוּדים. פּירוּש הדבר: אין רוֹצחים אלא “מעבירים” את היהוּדים לרוּסיה, וּבכן, לא אבדה התקוה. מכתב שני קיבּל יהוּדי וּשמוֹ פאוּסט, מאת אחיו בּמיידאן־טאטרסקי, פּרוָר של לוּבּלין. את אחיו זה “העבירוּ” מוארשה והוּא יוֹשב שם יחד עם עוֹד יהוּדים, ש“הוּעברוּ” מוארשה. וּבכן, כּפי הנראה, לא כּוּלם מוּצאים להוֹרג! הכּל תלוּי בּמזל. אחרי התיעצוּת וּפלפּוּלים בּאוּ רבּים לידי מסקנה, כּי יש לחכּוֹת לגוֹרל. אבל מי יוֹדע את היסוּרים והעינוּיים הצפוּיים לנוּ?! וּבני האינטליגנציה התחילוּ לרכּוֹש להם סם־מות על כּל צרה שלא תבוֹא. אם יראוּ כּי הסכּנה מתקרבת אליהם – יהי הרעל מוּכן עמהם, אבל כּיצד משׂיגים רעל? התחילוּ פּוֹנים לרוֹפאים, מבקשים המלצוֹת לרוֹקחים, לשלוֹח שליחים לוארשה, משלמים מחירים יקרים. סם־מות נעשׂה דבר שבּמסחר… הענין נתפּשט מאד וּבני־אדם הכינוּ לעצמם מבּעוֹד מוֹעד. – אם אי אפשר אצל הגרמני להבטיח את החיים, נבטיח, לפחוֹת, את המות! ־ אין עצה ותחבּוּלה לגרמני כּנגד היהוּדים. הם ערוּמים יוֹתר מן הגרמנים. – כּך היוּ היהוּדים מתלוֹצצים… גם בּשׂחוֹק יכאב לב!

אבל יחד עם הציפּיה למות גנוּזה בּלב התקוה לחיים. בּני־אדם רוֹצים בּחיים ויוֹצרים להם תקוה, מרמים את עצמם. לפי שעה, מטים אוֹזן לדברי הגרמנים הבּוֹדים מלבּם כּל מיני בּדיוֹת, והיהוּדים שוֹמרים את פּיהם של המדבּרים ועוֹשׂים כּל מה שמצווים עליהם. כּך הגרמנים מפיצים “ידיעוֹת מדוּיקוֹת” על ה“העברה”: “יהוּדים נשלחים למזרח” “הסיד והכלור בּקרוֹנוֹת אינם אלא אמצעי דיזינפקציה”. “חוץ מזה הרי הוּא מבחן, מי בּעל כּוֹח לעמוֹד בּפני דרך קשה זוֹ, אם לאו – חבל על העמל!” “אנשים חלשים אי אפשר להשתמש בּהם בּזמן מלחמה!” “אלה שאין להם ערך בּיאוֹלוֹגי, צריכים בּכלל להעלם, אבל הבּריאים היכוֹלים עוֹד להביא תוֹעלת נשלחים אל המזרח”. “אוֹלם עליהם לעבוֹד!” – דברים קשים אלה נשמעים מפּי “הגרמנים ההגוּנים”. הלא הם אלה המבקשים רק להתעשר מחוּרבּנם של היהוּדים, ועתה הם משׂיאים עצוֹת טוֹבוֹת ליהוּדים: “יהיו נא פּניכם טוֹבים ורעננים, תהיוּ לבוּשים בּגדים נאים, אך לא פּאר והדר, ישמרכם אל – ולא יאוּנה לכם כּל רע!” ויהוּדים חפצים חיים – שוֹמעים וּמאמינים. בּינתים אוֹכלים מאכלים טוֹבים – הלא יש להשבּיח את מראה הפּנים – וּמתלבּשים בּבגדים נאים, צוֹבעים את שׂערוֹת השׂיבה, מדקדקים בּתספּוֹרת ותסרוֹקת (והכּל כּשסם־המות שמוּר בּכּיס). בּתי המספּרוֹת מלאים תמיד, מחכּים בּתוֹר. מכינים כּלים לשתיה לקחת לדרך. הפּחחים עוֹשׂים מימיוֹת מיוּחדוֹת, שטוּחוֹת, המכילוֹת שנים שלוֹשה ליטר מים. אחרים אוֹמרים, שיש לקחת קפה מצוּנן וּממוּתק יפה אוֹ תה, מכינים גם לימוֹנים וּמגדנוֹת – צידה לדרך. מכינים כּלי־לבן מן המוּבחר, נעלים טוֹבוֹת וחזקוֹת. מי שיש לוֹ תכשיטים גוֹנזם אצלוֹ יפה יפה. הנה כּי כן מתקינים יהוּדים את עצמם לצאת לדרך.

ח) קרש־הצלה אחרוֹן    🔗

בּינתים התחילוּ השלטוֹנוֹת מקיפים בּקדחתנוּת גדר את “גוּש הבּתים”, וּפתאוֹם ראוּ הכּל בּעיניהם את צלם הבּלהוֹת החדש, את “הגוּש”. כּאן תהיה “עיר המקלט”. התחילה מלחמה בּין האנשים לחיים ולמות, כּדי לבצר להם מקוֹם בּ“גוּש הבּתים”. וכאן התגלה בּאדם יצר החיה. זה שנים שלוֹשה חדשים שמדבּרים על גוּש הבּתים, אבל את צוּרתוֹ האמיתית לא תיארוּ עדיין בּדמיוֹן. בּטוֹמאשוֹב כּבר נוֹצר גוּש, ואם הגוּש אצלנוּ לא יהיה גרוּע מאשר שם, הרי אין הדבר בּכלל נוֹרא כּל כּך. הגרמנים פּקדוּ להכין בּגיטוֹ תיִל דוֹקר, מה שלא היה בּנמצא בּגיטוֹ. על היהוּדים הוּטל להמציא עשׂרים בּחוּרים עם מספּריִם לחוּטי־בּרזל, להסיר את התיִל הדוֹקר מן המחסוֹמים בּיערוֹת. אמרנוּ אל הפּוֹעלים “שלא ימהרוּ, כּי לא יאחרוּ כּלוּם”, וּבלבד שנרויח זמן, שמא יארע בּינתים נס. הנה הגרמנים סוֹפגים מכּוֹת בּמערכוֹת המלחמה, גם מידי הרוּסים וגם מידי האנגלים. התקפוֹת אויר: רוֹסטוֹק, קיל, קאֶלן, ואפשר יהיוּ טרוּדים בּדאגוֹתיהם וירפּוּ ממנוּ.

אוּלם הזמן אינוֹ עוֹמד בּמקוֹם אחד. בּצעדיו הבּטוּחים והמהירים הוּא עוֹבר על כּל תקווֹתינו וּמביא עלינוּ את כּל האסוֹנוֹת שפּחדנוּ מהם כּל כּך, ואנוּ רוֹאים בּעינינוּ, כּי אין גבוּל ליסוּרי הגיהינוֹם כּי צלם־הבּלהוֹת, שהטיל עלינוּ אימה – הגוּש – הוּא למעשׂה גרוּע הרבּה יוֹתר מכּפי שתיארנוּ. כּי בּסך הכּל הוּא כּוֹלל בּתוֹכוֹ חמישה־עשׂר בּתים, בּנינים מן המין הגרוּע בּיוֹתר, וכאן ישכּינוּ את שארית היהוּדים בּמספּר שלוֹשת אלפים איש, שהם שבע־עשׂר נפש לכל חדר אוֹ חוֹר. הגוּש מסוּיג עמוּדים צפוּפים ותיִל דוֹקר מתוּח בּגוֹבה של שני מטרים וחצי. בּהבּיטך מבּחוּץ, עוֹבר רעד בּכל עצמוֹתיך. המראה כּמוֹ רפת בּשביל שוָרי־בּר אוֹ כּבית־סוֹהר אי־שם בּארץ מזרחית. בּית־הסוֹהר בּפּטרקוֹב מראהוּ כּבית־הבראה מוֹדרני לעוּמת “גוּש הבּתים”. וּבית־הסוֹהר הנוֹרא שהוּקם עתה נעשׂה גן־עדן ליהוּדי פּטרקוֹב, עד שאלה היוֹשבים שם בּמקרה נאבקים לחיים ולמות עם אלה הנדחקים להכּנס לשם, כּדי להציל חייהם וחיי משפּחתם, והמלחמה נערכת בּלי רחמים וּבלי חשבּוֹן הנפש. הלא האנשים האמינוּ, כּי הגוּש הוּא המקלט והמפלט האמיתי ממות, “ואם הדבר נוֹגע לילדי, – אמר כּל אב – נכוֹן אני לעשׂוֹת הכּל. לא אתחשב בּכל דבר”. התחילוּ אינטריגוֹת, מלשינוּת, פּגיעוֹת, שערוּריוֹת. ושוּב התחילוּ המלצוֹת, שלמוֹנים. הקוֹמיסאר בּוּש וגיסוֹ מילאֶר שוּב מילאוּ כּיסיהם כּסף וזהב. וּמלבד זאת היוּ כּל מיני “יחסנים”, כּגוֹן חברי הנשׂיאוּת, אנשי השירוּת למיניהם, רוֹפאים, בּעלי־מלאכה, שהרי הם עוֹבדים בּשביל הצבא והגאֶסטאפּוֹ. וכל אחד ואחד דאג רק לילדיו, לאשתוֹ וּלחיי עצמוֹ. חיי אחרים אין להם ערך כּלל.

 

פּרק עשׂרים וּשנים: אחרי חוּרבּן צ’אֶנסטוֹחוֹב    🔗

א) נפסק הקשר עם צ’אֶנסטוֹחוֹב    🔗

השוֹאה בּאה על צ’אֶנסטוֹחוֹב! – זוֹ היתה המכּה הגדוֹלה בּיוֹתר שירדה עתה על פּטרקוֹב. כּל הדמיוֹנוֹת והבּדוּתוֹת על הדחיה ועל ההקלה – עוּרבא פּרח. בּרוּר היה לכּל, כּי אחרי צ’אֶנסטוֹחוֹב תבוֹא מיד פּטרקוֹב, אוֹ – אם השוֹאה תלך לפי קו מסילת־הבּרזל – תעבוֹר דרך ראדוֹמסק ותגיע לפּטרקוֹב. עוֹד בּלילה הגיעה אלינוּ הידיעה, כּי כּנוּפית הרצחנים כּבר שוֹכנת בּצ’אֶנסטוֹחוֹב. לפנוֹת בּוֹקר, כּאשר חיכּינוּ כּרגיל עד אשר יֵאספוּ כּל החברים של “הוֹרטאֶנסיה” ללכת בּלוית הכּבּאי לעבוֹדה כּדרכּנוּ יוֹם־יוֹם, דיבּרנוּ עם יהוּדים שהיוּ בּידם תעוּדוֹת־נסיעה בּרכּבת וּברחוּ עוֹד אתמוֹל בּערב מצ’אֶנסטוֹחוֹב. למשמע הדברים נדדה שנת הגיטוֹ, הכּל היוּ עֵרים. מן הבּוֹקר היוּ הרחוֹבוֹת מלאים יהוּדים מתלחשים. לא היה בּנוּ רצוֹן ללכת לעבוֹדה. אֵיככה נוּכל ועזבנוּ בּשעה אחרוֹנה את הכּל ונלך כּיוֹם יוֹם אל העבוֹדה מן הבּוֹקר עד הערב, בּעוֹד אנוּ יוֹדעים את הצפוּי לנוּ בּימים הקרוֹבים? יהוּדים שרוּיים בּחרדה, שאינה נוֹתנת לא לישוֹן ולא לאכוֹל, ועליך מוּטלת החוֹבה בּכל בּוֹקר לעזוֹב את הגיטוֹ לכל היוֹם וללכת לעבוֹדה, כּאילוּ כּל הדברים אינם נוֹגעים בּנפשך. אבל אין אנוּ בּרשוּת עצמנוּ, ואנוּ מוּכרחים ללכת.

בּיוֹם ההוּא לא עבדוּ כּכל הימים. בּעלי התפקידים כּמעט שלא עשׂוּ כּלוּם. הפּוֹעלים הנוֹצרים, שעבדוּ עמנוּ יחד, הבינוּ כּי אין בּכוֹחנוּ לעבוֹד, אך גם הפּוֹעלים הפּשוּטים לא עבדוּ אוֹתוֹ יוֹם: לא הוֹעילוּ גערוֹת הנוֹגשׂים. כּל פּוֹעל יצא בּכל רגע לשתוֹת אוֹ לעשׂוֹת צרכיו, וזוֹ לא היתה אלא אמתלה ליציאה, מפּני שכּל אחד היה כּ“מרחף בּאויר” ולא מצא לוֹ אחיזה. "הנה! הנה הם כּבר בּצ’אֶנסטוֹחוֹב " – זה היה די! עלה בּידנוּ, שנוֹצרי ידבּר בּטלפוֹן עם צ’אֶנסטוֹחוֹב מחוּץ לגיטוֹ ונוֹדע לנוּ, כּי “הרכּבת הידוּעה” מחכּה ליד בּית־הנתיבוֹת. הגיטוֹ מוּקף, נערכים בּידוּלים.

בּשלוֹש וחצי התחילה ריצה בּבית־החרוֹשת: רצוּ נוֹצרים ויהוּדים, הכּל נהרוּ אל מסילת־הבּרזל, העוֹברת בּסמוּך לבית־החרוֹשת. נתבּרר, כּי הרכּבת הראשוֹנה עם היהוּדים “המוּעברים” עוֹמדת על המסילה וּמחכּה, משוּם שקוֹדם צריכה לעבוֹר רכּבת נוֹסעים. לצאת מבּית־החרוֹשת לא נתנוּ גם לנוֹצרים, אוּלם כּבאים אחדים הצליחוּ לקרב, אבל לא ראוּ ולא שמעוּ מאוּמה מלבד קוֹלוֹת “מים!”, כּי לא נתנוּ להם לגשת סמוּך לפּסים. בּקוֹצר־רוּח עמדנוּ וחיכּינוּ עד אשר זזה הרכּבת והגיעה עד בּית־החרוֹשת שלנוּ ועברה את השטח אשר לעינינוּ. בּפּעם הראשוֹנה ראוּ עיני את הרכּבת, אשר רבּוֹת שמעוּ אזני עליה, ואחרי־כן ראיתיה עוֹד שמוֹנה אוֹ תשע פּעמים, וּמאז היא עוֹמדת לנגד עיני בּכל עת וּבכל שעה: חמשים ואחד קרוֹנוֹת, ארבּעים וּשמוֹנה קרוֹנוֹת־משׂא משוּמשים מאד בּצבע אדוֹם ואפוֹר. לכל קרוֹן שני חלוֹנוֹת קטנים, משני עֶברי הדלת למעלה. החלוֹנוֹת מסוֹרגים מוֹטוֹת בּרזל וּמתוּח עליהם תיל דוֹקר. הדלתוֹת נעוּלוֹת. וכך סדר הקרוֹנוֹת: ראשון – הקטר, אחריו קרוֹן אחד של נוֹסעים ועשׂרים וארבּעה קרוֹנוֹת־משׂא, ושוּב קרוֹן אחד של נוֹסעים עם עוֹד עשׂרים וארבּעה קרוֹנוֹת־משׂא, וּלבסוֹף שוּב קרוֹן אחד של נוֹסעים. קרוֹנוֹת הנוֹסעים מיוּעדים לאנשי המשמר. זוֹ היא הרכּבת, אשר “העבירה” מאוֹת אלפי יהוּדים; זוֹ היא הרכּבת, אשר קיפּחה את חיי הקרוֹבים אלי בּדמי ימיהם.

בּשעה שעברה הרכּבת על פנינוּ, ראינוּ בּעד החלוֹנוֹת הקטנים פּנים חיורים, מבוֹהלים, ממוֹררים, בּוֹכים, ואזנינוּ שמעוּ יללוֹת, אנקוֹת, אנחוֹת וּקריאוֹת תחנוּנים: “מים! מים! מים!” ואחרי אשר כּבר נעלמה מעינינוּ הרכּבת, עוֹד עלוּ בּאזנינוּ הקוֹלוֹת: “מים! מים!..” רק לאחר שנתרחקה הרכּבת פּרצוּ כּל חברינוּ הפּוֹעלים בּבכי. בּכוּ עמנוּ הפּוֹעלים הנוֹצרים, בּיחוּד הנשים. אשה אחת קראה: “אלוֹהים, הצילה! בּאָזנַי שמעתי ילדים בּוֹכים… לא נשמע בּעוֹלם כּדבר הזה!” עד שוּבנוּ הבּיתה כּבר לא עבדנוּ. היש כּוֹח להרים יד לעבוֹדה? גם הנוֹצרים סחוּ יוֹתר משעבדוּ והבּיעוּ את דעתם על המאוֹרע. הדבר היה להם מחזה קשה ונוֹרא – אפילוּ בּשביל שׂוֹנאי־ישׂראל שבּהם.

ב) הפּליט הראשוֹן מעיר ההריגה    🔗

בּבוֹאנוּ הבּיתה לגיטוֹ נוֹדע לכּל, כּי הרכּבת הראשוֹנה מצ’אֶנסטוֹחוֹב כּבר עברה. הבּשׂוֹרה הרעה הזאת הביאה את כּל האנשים לידי איצה וריצה. קרש ההצלה האחרוֹן היה בּימים האחרוֹנים “גוּש הבּתים”, והכּל אצו ורצוּ על ימין ועל שׂמאל לבקש תחבּוּלוֹת, כּיצד להכּנס לתוֹך ה“גוּש”. כּל שאר התקווֹת, בּיחוּד בּענין נשים וילדים, נגוֹזוּ וחלפוּ. בּינתים נוֹדע לי, כּי בּביתוֹ של אחד משכנַי נמצא קרוֹב אחד שלהם, פּליט גרמני, שהצליח היוֹם לברוֹח מן החבוּרה, שעמדה להשלח מגיטוֹ צ’אֶנסטוֹחוֹב. הוּא היה עצבּני מאד וּבכה בּלי הרף, מפּני שהיה שם יחד עם בּני־בּיתוֹ ונמלט רק הוּא לבדוֹ. מפּיו שמעתי כּמה פּרטים על יוֹם הגירוּש הראשוֹן מצ’אֶנסטוֹחוֹב, עד כּמה שעלה להציל דבר מפּיו בּמצבוֹ המזוּעזע:

– עוֹד בּערב התחיל הדבר. הגיטוֹ הוּקף אוּקראינים… כּל היהוּדים נצטווּ לצאת מבּתיהם… אחרי כן כּינסוּ אוֹתנוּ לבית־הכּנסת, ושוּב העמידוּ אוֹתנוּ בּחוּץ שוּרוֹת שוּרוֹת… שמעתי, שהכריזוּ שמוֹת של פירמוֹת גרמניוֹת אוֹ אלה שגרמנים מנהלים אוֹתן. האנשים שעוֹבדים אצל פירמוֹת אלוּ יצאוּ ואוֹתם הטוּ אל הצד. את הפירמה, שאני עוֹבד בּה, לא הכריזוּ. אחרי־כן סידרוּ חבוּרה מיוּעדת למשלוֹח. פּתאוֹם קמה מהוּמה ונשמע קוֹל יריוֹת… הפּוֹלנים התנפּלוּ על המעוֹנוֹת שנעזבוּ מיוֹשביהם היהוּדים והחלוּ לבוֹז…. הגרמנים פּתחוּ בּיריוֹת על הפּוֹלנים…

השתמשתי בּמהוּמה שקמה ויצאתי מן השוּרה ונכנסתי לבין הפּוֹלנים הבּוֹרחים והלכתי לבית־הנתיבוֹת (את “הרצוּעה היהוּדית” הסירוֹתי מעל זרוֹעי, וּכפי שאתה רוֹאה, אין מכּירים בּפני שיהוּדי אני), ושם המתנתי לרכּבת, לנסוֹע בּה לפּטרקוֹב. מרחוֹק הטעינוּ את הרכּבת להעברת יהוּדים… חפצתי לראוֹת את בּני־בּיתי, אך לא עלה בּידי… הרכּבת נסעה, ואנכי נכנסתי אחרי־כן לרכּבת־נוֹסעים, וּבבוֹאי לכאן, לפּטרקוֹב, ראיתי, איך האוּכלוֹסיה מתבּוֹננת מרחוֹק אל הרכּבת הטעוּנה יהוּדים, בּעמדה על קו המסילה… לגשת לשם לא נתנוּ… אף אני הבּטתי מרחוֹק, חשבתי, אוּלי יוֹשבים שם בּני־בּיתי… עד אשר נסעה הרכּבת…

שוּב פּרץ בּבכי. האנשים המעטים שהיוּ יחד בּשעת מעשׂה בּכינוּ עמוֹ, כּי לא מצאנוּ מלים בּפינוּ לנחם את האיש, אשר שכל היוֹם את משפּחתוֹ החיה עוֹד והוּא איש אבוּד, המנסה להמלט מפּני המות. מי יתַנה את גוֹדל צערוֹ של האיש רם־הקוֹמה ויפה־התוֹאר, בּעל ראש השׂיבה, אשר עמד וּבכה מר על משפּחתוֹ בּעוֹדנה חיה אך נתוּנה בּכף התלין, והוּא עצמוֹ שנמלט בּמקרה, אין בּו כּוֹח לדבּר, לצעוֹק, להתמרמר, לקלל, והוּא רק שוֹפך דמעוֹת חמוֹת…

ג) לעבוֹדה… ולתפילה    🔗

אוֹתוֹ לילה היוּ יוֹשבי הגיטוֹ ערים כּוּלם, איש לא נתן שינה לעיניו. כּל אחד ישב בּין קרוֹבים וּשכנים, כּל הלילה סחוּ ונאנחוּ. נשמעוּ רק “אוֹי”, רק “אבוֹי!” – עד אוֹר הבּוֹקר. יהוּדים יצאוּ אל הרחוֹב, גם אלה שלא עבדוּ ולא היה להם לאן למהר. אוּלם צר היה להם המקוֹם בּבּית. בּחוּץ עמדוּ אנשים כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, סיפּרוּ בּיניהם, חזרוּ על אוֹתם הדברים שכּבר נאמרוּ לא פּעם, אבל היה הכרח לדבּר, לוּלא הדיבּוּר, כּי אז היתה הצרה גדוֹלה יוֹתר, היה הלב מתפּקע! “אדבּרה וירוַח לי”. עד אשר הגיעה השעה הששית ואנוּ הפּוֹעלים נאלצנוּ לשוּב לעבוֹדה. העבוֹדה לא הצליחה, הידים לא זעוּ.

ושוּב עלה בּידנוּ להתקשר עם צ’אֶנסטוֹחוֹב מחוּץ לגיטוֹ. נוֹדע לנוּ, כּי מכינים את ה“משלוֹח” השני, והרכּבת תצא רק מחר. כּך התנהלנוּ בּכבדוּת עד יוֹם מחר. וכך עברוּ עלינוּ בּעמל נפש שאר הימים. ידוֹע ידענוּ, כּי אחת לשני ימים בּין שעה שלוֹש וחמש עוֹברת רכּבת של יהוּדים מצ’אֶנסטוֹחוֹב. בּעמל רב היינוּ מצפּים אוֹתוֹ יוֹם לשלוֹש שעוֹת.

מן השעה השלישית עד עבוֹר הרכּבת היוּ הכּל כּמחוּשמלים, הכּל הסתוֹבבוּ מסביב למסילת הבּרזל, גם את הפּוֹעלים הפּשוּטים לא יכלוּ הנוֹגשׂים למנוֹע. היהוּדים היוּ זוֹרקים מתוֹך הקרוֹנוֹת פּתקאוֹת לקרוֹביהם בּפּטרקוֹב וּנערים נוֹצרים היוּ מרימים וּמבקשים שׂכר… עמדוּ הקרוֹבים וקראוּ מלים אחדוֹת שנכתבוּ בּידיהם של אלה שהם בּדרך לעוֹלם האמת. מתוֹך המכתבים למדנוּ, כּי רוּבּם של האנשים אינם יוֹדעים לאָן מוֹבילים אוֹתם וּמקווים עוֹד לחיוֹת. כּמה מהם הכינוּ להם מעטפוֹת עם אדריסוֹת וּבוּלים, וּבמכתביהם הבטיחוּ לכתוֹב עוֹד מן “הדרך” ולהוֹדיע מיד בּבוֹאם אל המקוֹם את הכּתוֹבת… לעוּמת זאת, כּתבוּ אחרים רק על המות. כּך הוּבלוּ אלפי אנשים לטבח והלכוּ עמהם בּמרמה עד הרגע האחרוֹן.

כּבר ידענוּ, כּי מצ’אֶנסטוֹחוֹב נשלחים ארבּעים אלף יהוּדים, חמשת אלפים בּמשך יוֹמַיִם, ושיערנוּ שה“העברה” תימשך עוֹד עשׂרה ימים, כּי ראדוֹמסק תוֹסיף עוֹד עשׂרה אלפים והדבר ימשך עוֹד ארבּעה ימים, וּבכן יש לנוּ לחכּוֹת, כּי כּעבוֹר שבוּעים יגיע תוֹרנוּ. חשבּוֹן פּשוּט וקר! אנוּ בּתוֹר פּוֹעלים היתה לנוּ תקוה להשאר, לפי הידיעוֹת שקיבּלנוּ ממקוֹרוֹת שוֹנים בּדבר מעשׂי המרצחים בּצ’אֶנסטוֹחוֹב. אבל מה יהא על בּני־בּיתנוּ? איככה נוּכל לעשׂוֹת עבוֹדתנו כּאן בּשעה שאנוּ יוֹדעים כּי בּעוֹד ימים מוּעטים נשכּוֹל בּבת־אחת את כּל משפּחוֹתינוּ?! המחשבה הזאת נקרה בּמוֹחוֹת בּלי הרף. בּמצב־רוּח זה הגיעוּ הימים הנוֹראים, ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים, וימי חג הסוּכּוֹת, זמן שׂמחתנוּ…

אף כּי כּל היהוּדים כּבר ראוּ מה שאירע לאחיהם וּמה צפוּי להם, בּכל זאת לא נטוּ יהוּדים רבּים ממנהגם, וּבהרבּה מקוֹמוֹת בּגיטוֹ עמדוּ יהוּדים והתפּללוּ בּציבּוּר. בּעד החלוֹנוֹת אל הרחוֹב ראיתי יהוּדים, עטוּפים בּטלית ו“קיטל”, עוֹמדים וּמתפּללים בּקוֹל רם. יהוּדים הלכוּ בּרחוֹבוֹת בּמלבּוּשי חג, והיוּ אנשים שהתירוּ לעצמם ללכת בּרחוֹב כּשהם לבוּשים טלית, כּאילוּ הם יוֹשבים בּירוּשלים (אין לשכּוֹח, כּי יהוּדי פּטרקוֹב סבלוּ מאד בּיוֹם־הכּיפּוּרים הראשוֹן בּזמן המלחמה בּשל התפילה בּציבּוּר, ורבּים נשלחוּ בּעווֹן זה לגרמניה). נראה היה, כּאילוּ חדלוּ היהוּדים לפחד. מה יעשׂוּ להם? יירוּ בּהם? מה בּכך!? יֵדעוּ, לפחוֹת, את מקוֹם קבוּרתם! בּחג הסוּכּוֹת ישבוּ רבּים בּסוּכּוֹת. בּחצרי עמדוּ שתי סוּכּוֹת. בּאחת מהן ישב יהוּדי וזימר זמירוֹת בּקוֹל רם. נכנסתי וּשאלתיו, אם אינוֹ יוֹדע היכן אנוּ, שהוּא יוֹשב וּמזמר, כּאילוּ לא אירע דבר. הוּא נענע ראשוֹ לכאן וּלכאן והמשיך בּזמירוֹתיו ולא הפסיק. לבסוֹף פּנה אלי ואמר:

־ מה יש בּידם לעשׂוֹת לי? ליטוֹל את גוּפי, אבל לא את נשמתי. על זוֹ אין להם שליטה! שלטוֹנם רק בּעוֹלם הזה, כּאן הם התקיפים, מילא! אבל בּעוֹלם הבּא – תש כּוֹחם! לא מפּיהם אני חי!

ד) פּרשת לבטים    🔗

שני נתיני חוּץ בּעירנוּ, ה“תוּרכּי” יעקב ויטארז וה“מצרי” משה קאם, קיבּלוּ לעצמם ולבני־בּיתם דירוֹת מחוּץ לגיטוֹ בּצירוּף דרישה לעזוֹב מיד את הגיטוֹ. דירוֹתיהם החדשוֹת עמדוּ על גבוּל הגיטוֹ. יהוּדים רבּים השתמשוּ בּזכוּיוֹת “בּני־חוּץ” אלה והכניסוּ אליהם חפצים שוֹנים. אף אני ואחיוֹתי השתמשנוּ בּידידוּתנוּ עם ה“מצרי” מ. קאם וּמסרנוּ לוֹ דברי־חפץ שוֹנים. קאם, שהיה יהוּדי לוֹדזאי ודר עד עכשיו בּחדר מרוּהט, מאין לוֹ רהיטים משלוֹ וּמערכת בּית, קיבּל מאתנוּ רהיטים לחדר־מיטוֹת. אחוֹתי שהיתה זמן־מה בּמצרים ורכשה לה שם תמוּנוֹת וקישוּטים שוֹנים מסרה אוֹתם לוֹ והוּא קישט בּהם את דירתוֹ בּסגנוֹן מצרי. כּדבר זה עשׂוּ אחרים ל“תוּרכּי” מתוֹך תקוָה, כּי “נתיני חוּץ” יצילוּ כּל זה מכּף הגרמנים. הה, מה רבּוּ היהוּדים שהתקנאוּ בּמאוּשרים האלה! מלבד ה“תוּרכּי” ו“המצרי”, היתה לנוּ עוֹד אזרחית אמריקאית, בּתוֹ של רוֹפא־שינַיִם בּ. כּמה פּעמים הציעה לה הגאֶסטאפּוֹ לתת לה רשיוֹן לצאת לאמריקה, אך היא מיאנה לעזוֹב את הוֹריה, מתוֹך תקוה כּי אזרחוּתה האמריקאית תציל אוֹתם. בּעלה היה נוֹצרי והיא התנצרה כּשנישׂאה לוֹ, והוּא יוֹשב בּאמריקה. מלבד אלה היוּ עוֹד “מוּמרים” וּבני “נשׂוּאי־תערוֹבת”, ועמדת הגרמנים אל אלה לא היתה קבוּעה. הכּל היה תלוּי בּגוֹדל הפּרוֹטאֶקציה שלהם. ד"ר גאלאֶר, רוֹפא צבאי בּדרגת קוֹלוֹנל, היה מוּכרח לדוּר בּגיטוֹ וללבּוֹש רצוּעה יהוּדית, אשתוֹ וילדתם הלכוּ ממנוּ בּרבוֹת הימים והתחבּאוּ בּין נוֹצרים. אמרה: “חלילה לי, שתדע בּתי כּי אביה נוֹשׂא רצוּעה יהוּדית, ועל כּן עלי ללכת אם גם סכּנה רבּה צפוּיה לי”. וכן היוּ בּעירנוּ שני יהוּדים ולהם נשים גרמניוֹת, אשר לא אבוּ לעזוֹב את בּעליהן. משפּחה אחת, שגוֹרשה בּשעתה מגרמניה, קיבּלה רשיוֹן לדוּר מחוּץ לגיטוֹ (האשה היתה בּתוֹ של כּוֹמר גרמני). כּך היוּ מוּטלים גם נשׂוּאי תערוֹבת בּספק, הן אוֹ לאו, ולא ידעוּ מה יביא להם הגוֹרל.

בּאוֹתם הימים נערכוּ בּסביבה חיפּוּשׂים רבּים בּענין קבוּצוֹת הפּארטיזאנים, שהוֹפיעו מזמן לזמן. שנים מאנשי הגאֶסטאפּוֹ דרשוּ להביא להם יהוּדי מאנשי השירוּת, מווֹלבּוּז‘, שיהיה להם תוּרגמן. קהילת ווֹלבּוּז’ שלחה אליהם בּחוּר נבוֹן, שהיה המליץ בּינם וּבין המשטרה. הגאֶסטאפּוֹ עצרה כּל עוֹבר וכל נוֹסע, חקרה ודרשה וּבדקה. אנשי הגאֶסטאפּוֹ ציווּ על הבּחוּר, איש־השירוּת, להביא דבר זה אוֹ זה הדרוּש להם – וכל הפּקוּדוֹת נתמלאוּ על־ידי הקהילה. וכך עבר כּל יוֹם עד שמוֹנה בּערב. בּמשך היוֹם תפסוּ איש נוֹצרי בּלי תעוּדוֹת ואיש אחר שאינוֹ שפוּי בּדעתוֹ. שניהם הוּמתו בּיריה והמשטרה הפּוֹלנית נצטוותה לקברם. לאחר שנחפּר הבּוֹר, ירוּ גם את איש השירוּת, בּאמרתם: “שוּב אין לנוּ צוֹרך בּוֹ! קברוּ את שלשתם יחדו”.

ואם מעט להם ליהוּדים הצרוֹת והיסוּרים מידי אנשי השלטוֹן, בּא “הנוֹער ההיטלראי” לקיים בּידי עצמוֹ את המצוה להכּוֹת בּיהוּדים. בּאחד הערבים הקשים האלה התנפּלוּ הבּריוֹנים האלה על הגיטוֹ בּקריאוֹת: “הכּוּ בּיהוּדים!” אנשי השירוּת טלגרפוּ אל המשטרה, שבּאה וגירשה את החוּליגאנים הצעירים מן הגיטוֹ. כּאשר הלכה המשטרה, חזרוּ הללוּ אל הגיטוֹ. יצאתי אז אל הרחוֹב בּתוֹך חשיכה. פּתאוֹם נגה עלי אוֹר של שלוֹשה זרקוֹרים. “גש אלינוּ!” – נשמע קוֹל. הירהרתי בּלבּי: בּא קצי, אך לנוּס אי אפשר. ניגשתי. הם האירוּ אוֹתי מכּף רגל ועד ראש, וּמיד ירדה עלי מכּה של מטיל מתכת וחָבלה את עיני השׂמאלית ושוּב מכּה על ראשי. הדם התחיל שוֹתת. הקטן מבּין הבּריוֹנים וּשמוֹ שראֶטאֶר הוּא שהכּה אוֹתי בּאַלה וכדוּר־עוֹפרת בּקצה. “הוּא כּבר קיבּל חלקוֹ” – קרא אליו חברוֹ. אחד מהם שאלני מהיכן אני הוֹלך, ועניתי, כּי מבּית־החרוֹשת לזכוּכית שאני עוֹבד בּוֹ, והוֹספתי: שאלוּ נא את מר הארפוֹרד (בּכוָנה הזכּרתי את שמוֹ, הוּא היה מן המנהיגים אצלם). “שׂא רגליך!” – קרא האחד, ואני רצתי כּל עוֹד נשמה בּאַפּי. עיני היתה תפוּחה וכל פּני כחוּלים. ממחרת סיפּרתי להארפוֹרד, מה עוֹלל לי שראֶטאֶר. הוּא השיב, כּי יתנקם בּבּריוֹנים הללוּ. ימים אחדים סבלתי כּאבים קשים, אך יוֹתר מזה גדל פּחדי, פּן לא ירפּאוּ פּני עד יוֹם ה“העברה”. הן האמינוּ, כּי מראה נאה הוּא סגוּלה, וכאן היה מראה פּני נוֹרא מהבּיט אליהם. הרוֹפא ד“ר ו. השתדל לרפּא חיש את פּצעי, שלא תראה הועדה אוֹתי בּקלקלת עיני. בּני־אדם היוּ שרוּיים בּאמוּנת שוא, כּי כּל דבר קטן יש לוֹ השפּעה על גזירת ה”העברה".

ה) רשימוֹת, תעוּדוֹת, הבטחוֹת    🔗

כּל מקוֹמוֹת העבוֹדה שוּב נדרשוּ להמציא רשימוֹת של הפּוֹעלים היהוּדים. אמרוּ, שאלה הן הרשימוֹת האחרוֹנוֹת. לאחר ששמעוּ כּי בּצ’אֶנסטוֹחוֹב היה כּוֹחם של מקוֹמוֹת העבוֹדה יפה, נדחקוּ כּל הגברים להכּנס בּכל מחיר למקוֹמוֹת עבוֹדה, וּבשמעם כּי כּבר מוֹסרים את הרשימה האחרוֹנה לגאֶסטאפּוֹ, פּיזרוּ אנשים בּעלי־יכוֹלת כּסף כּאֵפר, גם אלה שרכשוּ להם מקוֹדם תעוּדוֹת אחרוֹת, שעלוּ להם בּהוֹן רב. הכּל הלכוּ לעבוֹדה אצל הגרמנים, וּבלבד שיצילוּ נפשם ממות. הרבּה סייעוּ לכך ההבטחוֹת של אנשי הגאֶסטאפּוֹ דיטריך וּפישר, בּעלי ה“בּוֹגאי”, כּי הם יגנוּ על משפּחוֹת פּוֹעליהם. הבטחה זוֹ היתה נחמה לפּוֹעלים של שאר מקוֹמוֹת העבוֹדה: אם ה“בּוֹגאי” נכוֹן להגן על משפּחוֹת הפּוֹעלים היהוּדים, מקוֹמוֹת העבוֹדה שלנוּ, הליבּאֶראליים יוֹתר מן הבּוֹגאי, לא כּל שכּן.

וּבשעה האחרוֹנה, בּשל ההבטחה החדשה להציל את חיי המשפּחוֹת, נראוּ בּמקוֹמוֹת העבוֹדה של הגרמנים פּנים של יהוּדים מבּני העליה, שמהם קיבּלוּ המתווכים שׂכר טרחה בּיד רחבה. אחרי ההבטחוֹת של “בּוֹגאי” רצוּ היהוּדים, כּמוּבן, לשמוֹע דיבּוּר של הבטחה גם מפּי המנהלים של שאר מקוֹמוֹת העבוֹדה. התחילוּ מדבּרים בּשׂיחה פּרטית עם המנהלים, שלא החשיבוּ, אמנם, את הבטחוֹת ה“בּוֹגאי”, אך רמזו שגם הם עובדים בשביל הצבא כמו “בּוֹגאי”, וּמצד ההגיוֹן מה שיהיה על משפּחוֹת הפּוֹעלים ההם יהיה גם על משפּחוֹת פּוֹעליהם הם. לפי־שעה, כּדי שיהיה “משהוּ בּיד” לראוֹת, כּי הבּעל אוֹ האב עוֹבד בּבית־חרוֹשת זה אוֹ זה של גרמני, מיהרוּ כּל הפּוֹעלים היהוּדים לקבּל פּנקסי קוּפּת־חוֹלים, שבּהם היוּ תצלוּמים של בּני־בּיתם. היהוּדים שׂמוּ מבטחם בּזה, שאם יגיע יוֹם ה“העברה” בּשעה שהגברים יהיוּ בּמקוֹם העבוֹדה, יוּכלוּ בּני־הבּית להראוֹת שחוֹר על גבּי לבן, כּי נוֹתני לחמם עוֹבדים אצל הגרמנים, וזה יציל אוֹתם מן האסוֹן. והנה נפלה פּתאוֹם הברה, כּי בּעלי ה“בּוֹגאי” ציווּ על הפּוֹעלים היהוּדים להביא את תצלוּמי נשיהם וילדיהם, והם יתנוּ להם תעוּדוֹת בּחתימת הגאֶסטאפּוֹ, שהם עוֹבדים אצלם. ושוּב – מהוּמה! רצים אל המנהלים של שאר מקוֹמוֹת העבוֹדה, שגם הם יעניקוּ תעוּדוֹת כּאלה. אוּלם המנהלים כּבר ידעוּ, לצערם, שני דברים: א) שמשפּחוֹת הפּוֹעלים אין להן הגנה; ב) שאנשי הגאֶסטאפּוֹ דיטריך וּפישר, בּעלי ה“בּוֹגאי” משַטים בּיהוּדים האוּמללים וּמַשלים את נפשם בּהבטחוֹת שוא. אך אסוּר היה להם לספּר על זה לאיש. בּשני בּתי־החרוֹשת לזכוּכית, “הוֹרטאֶנסיה” ו“קארוֹ”, נתעוֹרר רעיוֹן לבחוֹר בּועד, שישקוֹד על הדבר ויעשׂה כּל מה שאפשר לעשׂוֹת. לועד זה נבחרתי גם אני, אך מכּיון שהיתה לי מקוֹדם שׂיחה סוֹדית פּרטית עם איש בּן־סמך בּענין זה, לא חפצתי להשתתף בּועד זה, בּדעתי מראש, כּי מצב הנשים והילדים נוֹאש מאד ושוּם דבר לא יעזוֹר להם. אסוּר היה לפרסם זאת, אבל הבנתי, כּי אין מוֹעיל אם בּועד יעבדוּ אנשים היוֹדעים בּרוּר, כּי הדבר אבוּד. הלא אפשר, שבּכל זאת יפעלוּ משהוּ. הבטחתי להם להיוֹת לעֵזר בּכל מה שיהיה בּידי ולעמוֹד לשירוּתם בּכל שעה. וּבכל זאת הוּכרחתי נגד רצוֹני להשתתף בּמשלחוֹת אל המנהלים, מפּני שהחברים הוֹכיחוּ אוֹתי על פּני, כּי משוּם שמשפּחתי אני “בּטוּחה” (היינוּ, שהיא יוֹשבת בּארץ־ישׂראל), אין הגוֹרל של משפּחוֹתיהם נוֹגע אל לבּי, ועל־כּן הלכתי לכל מקוֹם שנקראתי.

אחרי דין וּדברים עם המנהל קריסטמאן הסכּים לתת גם הוּא תעוּדוֹת כּאלה, אך העיר, שאין הוּא אחראי לכך, כּי הגאֶסטאפּוֹ תאַשר את התעוּדוֹת בּחתימתה, אף הוֹסיף, כּי אין הוּא מאמין, שהגאֶסטאפּוֹ תחתוֹם על תעוּדוֹת “בּוֹגאי”. אני ועוֹד חבר אחד נשלחנוּ מיד בּלוית כּבּאי להזמין את הגליוֹנוֹת בּאוֹתוֹ הנוֹסח שהוֹציא ה“בּוֹגאי”, וּבוֹ בּיוֹם הוּתקן הדבר וניגשנוּ להכניס את השמוֹת לתוֹך התעוּדוֹת, שלא לאַחר את הזמן. ידעתי יפה, שאף איש מחברי ההנהלה, גם לא המנהל הראשי מר קוּצהאמר ולא מנהל המשׂרד, שעזב את כּל עבוֹדתוֹ ושקד על תיקוּן התעוּדוֹת – לא האמין בּתוֹעלת כּל העבוֹדה הזאת. עם זה היוּ מחזוֹת, שכּמה אנשים מן הפּוֹעלים הותיקים בּיקשוּ להכניס לתוֹך התעוּדוֹת האלה, שנוֹעדוּ בּשביל הנשים והילדים, גם את שם האם או־ האב, והמנהל הראשי קוּצהאמר, שלא האמין בּכלל בּכוֹחן של התעוּדוֹת נענע בּראשוֹ, והבינוֹתי מה פּירוּשוֹ של נענוּע זה… כּשנשלמה מלאכת התעוּדוֹת, מיהרוּ המנהל הראשי קוּצהאמר עם מנהל העבוֹדה הארפוֹרד לנסוֹע בּאוֹפנוֹע אל משׂרד העבוֹדה (כּך היה הסדר) וּבידיהם התעוּדוֹת, ואנוּ חיכּינוּ בּכליוֹן עינים ל“חתימה טוֹבה”.

לפי דרישת הגאֶסטאפּוֹ, שוּב הוּכרחוּ מקוֹמוֹת העבוֹדה להמציא תיכף רשימוֹת חדשוֹת שבּחדשוֹת: א) בּעלי מקצוֹע, ב) עוֹזרים להם, ג) פּוֹעלים שחוֹרים. הדבר הזה שוּב עוֹרר פּחד בּין הפּוֹעלים. כּל אחד רצה להיוֹת רשוּם בּרשימה ראשוֹנה, לכל־הפּחוֹת, בּשניה. אבל הרשימוֹת נעשׂוּ בּחפּזוֹן, בּן־לילה, ואי־אפשר לעשׂוֹת בּהן שינוּי, והיהוּדים היוּ שרוּיים בּפחד, כּי הרשימה השלישית היא בּחזקת סכּנה. הפּחד בּא מתוֹך שבּני־סמך סברוּ כּי הגאֶסטאפּוֹ תצמצם בּודאי את מספּר הפּוֹעלים היהוּדים בּבתי־החרוֹשת לזכוּכית, מפּני שבּארבּעת השבוּעוֹת האחרוֹנים הוּכפּל המספּר. וּבכן, אם יגיע הדבר לצמצוּם, ודאי שיפחיתוּ מן הרשימה השלישית. כּל היהוּדים הכּלוּלים בּרשימה השלישית ראו את עצמם אוּמללים. ואני, שהוּבטח לי להיוֹת בּרשימה הראשוּנה, נכנסתי, על פּי טעוּת, לתוֹך הרשימה השניה, ועד הרגע האחרוֹן לא מצאתי מנוּחה לנפשי, אף כּי המנהל הבטיח לי אל נכוֹן, כּי אשאר, בּאמרוֹ: “אנשים כּמוֹך אין בּית־חרוֹשת עוֹזב בּקלוּת כּזוֹ”. אבל פּחדי היה לוֹ עוֹד יסוֹד. בּן חמישים אני, וּבני גיל זה היוּ מעטים מאד, ושׂיבת ראשי גדוֹלה מכּוּלם, וּפחדתי, שמא יהיה הצמצוּם, שדיברוּ עליו, לפי גילם של הפּוֹעלים, ואז תחוּל הגזירה עלי. ואם יגיע הדבר לפני ועדה, הלא יראוּ את שׂיבת ראשי, וגוֹרלי נחרץ. לצבוֹע את שׂערוֹתי לא חפצתי, מפּני שהכּל הכּירוּ בּשׂיבת ראשי ואף חששתי, כּי ילשינוּ עלי לפני הגאֶסטאפּוֹ.

ו) כּלא מרצוֹן    🔗

גמרתי בּלבּי להשאֵר בּשעת “ההעברה” בּבית־החרוֹשת וּבשוּם אוֹפן לא להיוֹת בּתוֹך הגיטוֹ, מפּני שידעתי יפה את הגרמנים, כּי כּוּלם, מן המנהיג ועד מצחצח־הנעלים, הם שקרנים וכזבנים, גנבים וגזלנים, נוֹכלים ורמאים, אך הם עוֹשׂים מעשׂיהם בּערמה רבּה, עד כּי העוֹלם לא עמד על טיבם. וּלפיכך לא היה בּלבּי שוּם אֵמוּן לכל הבטחוֹתיהם בּעל־פּה וּתעוּדוֹתיהם בּכתב. למדתי מהם לעתים קרוֹבוֹת, כּי הם עצמם מזלזלים בּכל התעוּדוֹת, שניתנו מטעם שׂריהם. הנה כּתב שׂר־מחוֹז תעוּדת־נסיעה על גבּי טוֹפס מיוּחד עם הפירמה: “גנרל־גוּבאֶרנאֶמאן קראקא, גליל ראדוֹם, שׂר המחוֹז פּטרקוֹב”, בּצירוּף חתימוֹת וחוֹתמוֹת וחוֹתם ה“רוֹממוּת” עם הנשר וּצלב־הקרס – הרי זה כּשר בּתכלית הכּשרוּת. לא כּך? בּא שוֹטר פּשוּט ליד הרכּבת, שכּמעט שאינוֹ יוֹדע לחתוֹם את שמוֹ ואוֹמר: “מטלית!…” וקוֹרע את כּל התעוּדה… הדין עמוֹ! אם המנהיג מזלזל בּחוֹזים, למה יכבּד הוּא תעוּדוֹת? (אבל בּשׂכר עשׂרים מארק הכּל כּשר, וּמוּתר לך לנסוֹע על יסוֹד שטר־הגרלה פּשוּט). וּבכן, לא חפצתי לסמוֹך על תעוּדוֹתיהם וּלסַכּן את חיי. מוּטב לי, הירהרתי, שעיניהם לא תראינה את פּני. בּינתים צפה ועלתה הצעה חדשה: “לכלוֹא” בּכלל את הפּוֹעלים היהוּדים בּבתי־החרוֹשת. על דבר הצעה זוֹ נוֹדע לי ממקוֹרוֹת נאמנים מאד, ששמרוּ את הדבר בּסוֹדי סוֹדוֹת. התחלתי בּפעוּלה מצדדים שוֹנים בּזמן אחד, כּי “יִכלאוּ” את הפּוֹעלים היהוּדים מעתה עד לאחר ימי ה“העברה”, שלא יהיוּ בּשעת מעשׂה בּגיטוֹ. האנשים שטיפּלוּ בּענין זה להשפּיע על המנהלים והמנהיגים, השתמשוּ בּנימוּק זה, כּי בּית־החרוֹשת המעוּנין בּמספּר גדוֹל של פּוֹעלים, שעבוֹדתם מביאה תוֹעלת רבּה, חייב להשמר מפני הפתעה לא רצוּיה, כּי דוקא הפּוֹעלים המוּבחרים יהיוּ בּמקרה בּין הנשלחים. לפי השמוּעוֹת, קרוּ מקרים כּאלה בּכל מקוֹם, כּי בּחירי הפּוֹעלים שנמצאוּ בּמקרה בּגיטוֹ נשלחוּ עם שאר אנשי המקוֹם – ואת הנעשׂה אין להשיב. בּעקרוֹנוֹ של דבר מצאה ההצעה חן. העיכּוּב היה מחמת חוֹסר מקוֹם להשכּין מספּר רב כּזה של אנשים (נ.פּ., שעמל וטרח לגשם את ההצעה, לא זכה, לצערנוּ, ליהנוֹת מן ה“כּלא” בּבית־החרוֹשת, מפּני שלא רצה לעזוֹב את משפּחתוֹ בּגיטוֹ וּבימים האחרוֹנים לא בּא לעבוֹדה. בּזמן שעזבתי את פּוֹלין ישב עם משפּחתוֹ בּאחד המחבּוֹאים, ואיני יוֹדע מה היה בּסוֹפוֹ). ושוּב התחיל ענין בּדבר רשימוֹת הפּוֹעלים שיזכּוּ בּ“כלא” מציל. סידרוּ את כּל הפּוֹעלים, והמנהלים ה“שתוּיים” ערכוּ את הרשימוֹת, מי לחיים וּמי למות, שהרי עתה בּרי היה לכל איש, כּי רק אלה שיכּנסוּ לתוֹך הרשימוֹת יכּנסוּ לחיים… וכאן לקחוּ להם האנשים לעֵזר את השוֹחד. הלא כּל אשר לוֹ יתן האדם בּעד נפשוֹ!.. והדבר חל דוקא בּיוֹם, שהמנהל הראשי קוּצהאמר לא היה בּפּטרקוֹב, והמנהלים הקטנים עם האוּמנים ועם השוֹערים ועם המשגיחים שתוּ לשכרה על חשבּוֹן היהוּדים האוּמללים, אשר רצוּ להציל את חייהם, וכמה מהם נתנוּ עד פּרוּטתם האחרוֹנה וּבלבד לקנוֹת את הזכוּת של כּלא. התבּוֹננתי אל המחזה והירהרתי בּלבּי: מה ערך לחיינוּ, אם נתוּנים אנוּ בּידי השיכּוֹרים האלה, שאינם יוֹדעים בּין ימינם לשׂמאלם, והם הגוֹזרים על החיים ועל המות.

ממחרת היוֹם בּא המנהל הראשי קוּצהאמר והכּל נשתנה. שוּב נתעוֹררה התקוה עם הבּטחוֹן, מפּני שהוּא עיין בּכל דבר בּמתינוּת וּבישוּב הדעת ושמע דעתם של אחרים ועשׂה כּל מה שבּידוֹ. ידענוּ, כּי יש לנוּ על מי לסמוֹך.

ז) מלאך־המות בּדרך    🔗

בּצ’אֶנסטוֹחוֹב עוֹד נמשכת פּעוּלת ה“העברה”, בּראדוֹמסק עוֹד לא התחילה, אבל בּפּטרקוֹב כּבר מכינים הכּל לקראת מלאך המות. היהוּדים מן העיירוֹת הקטנוֹת, שאין להן קוי מסילת־בּרזל, מוּבאים לפּטרקוֹב. ראשוֹנים בּאוּ יהוּדי סרוֹצק. המראה היה כּהעברה ממש ממקוֹם למקוֹם. הגרמנים סיפּקוּ עגלוֹת. היהוּדים הביאוּ עמם כּל כּלי בּיתם, אף את הקרש למליחת בּשׂר, את העריבוֹת לכּביסה ואת הלוּלים לעוֹפוֹת. קהילת פּטרקוֹב מסרה להם מקוֹמוֹת לגוּר, והיהוּדים הסתדרוּ בּקפּדנוּת רבּה.

ממחרת עמדוּ לבוֹא בּני סוּליוֹב ופּז’יגלוֹב, אך נשׂיא הקהילה, וארשאוסקי, השפּיע על השלטוֹנוֹת, שלפי שעה ישארוּ בּמקוֹמם. כּדאי היה לראוֹת בּשׂמחתם של ראשי הקהילוֹת ההן, בּשמעם את הבּשׂוֹרה הזאת, אף כּי ידעוּ יפה, שלא לאוֹרך ימים יֵשבוּ בּעריהם וּבעוֹד ימים מספּר תבוֹא ה“העברה”, אך חיי שעה בּעיר המוֹלדת אף הם אוֹשר הם.

אחרי־כן בּאה גם העיירה ווֹלבּוּז', אף היא עם כּל הכּבוּדה, כּאילוּ בּאה לפּטרקוֹב להשתקע בּה. אחריה בּאה ווֹלה־קרישטוֹפוֹרסקה. הרב דמתא אחזוֹ שבץ־הלב ומת. בּיקשוּ יהוּדי ווֹלה להביאוֹ לקבוּרה לפי מנהגי ישׂראל, אך הז’אנדארמים לא התירוּ וקברוּ אוֹתוֹ בּמלבּוּשים בּתוֹך חצר בּיתוֹ. כּניסת היהוּדים מן העיירוֹת היתה אוֹת מבשׂר רעה, כּי מלאך המות הוֹלך וקרב אלינו, יהוּדי פּטרקוֹב. הנס לא התרחש, הדחיה לא בּאה. והבהלה עוֹלה ועוֹלה עד אין שיעוּר: בּצ’אֶנסטוֹחוֹב כּבר נגמרה הפּעוּלה. לפי ידיעוֹת השליחים נשארוּ שם רק ארבּעת אלפים יהוּדים (ממספּר ארבּעים וּשנים אלף). בּימים הראשוֹנים הבדילוּ את כּל היהוּדים בּעלי תעוּדוֹת שוֹנוֹת, אך בּיוֹם האחרוֹן עמדוּ ושלחוּ גם את אלה שהיוּ בּידם תעוּדוֹת מעוּלוֹת. נשארוּ רק הפּוֹעלים בּבתי־החרוֹשת. מנשים וילדים לא נשאר כּמעט איש (לפי ידיעוֹת מאוּחרוֹת נוֹתרוּ בצ’אֶנסטוֹחוֹב רק אַלפּיִם יהוּדים). בּראדוֹמסק התחילה השוֹאה לפי אוֹתה תכנית שבּכל מקוֹם. שמה הביאוּ את היהוּדים מן העיירוֹת, היוֹשבוֹת הרחק ממסילת־הבּרזל. וּלפּטרקוֹב שוּב בּאוּ פּליטים יהוּדים אחדים, וּבידם היוּ תעוּדוֹת־נסיעה. בּדעתם להשאר בּעירנוּ יוֹמַיִם ולנסוֹע לקראקא לשבת שם עד יעבוֹר הזעם בּראדוֹמסק ואז ישוּבוּ. בּראוֹתי את האנשים האלה, את פּניהם החיורים, את עיניהם הבּהוּלוֹת, את ידיהם הרוֹטטוֹת, את עישוּנם סיגרה אחרי סיגרה, לא האמנתי, כּי האנשים הללוּ יעצרוּ כּוֹח לשׂאת את הריצוֹת האלה, כּעכבּרים מוּרעלים, ממקוֹם למקוֹם. לב האדם חלש לעמוֹד בּפני מאמצים כּאלה!

וּבפּטרקוֹב הכּל כּבר היוּ בּטוּחים, כּי בּשבוּע הבּא תגיע הרעה אל נכוֹן גם אלינוּ. אחיוֹתי החליטוּ להכין סעוּדת־שבּת כּהלכה. קנוּ דגים, בּשׂר־אוָז, בּישלוּ לפת. בּליל שבּת נערך השוּלחן יפה, הדליקוּ נרוֹת, שלא ראיתי על השוּלחן בּביתנוּ זה זמן רב. הוֹציאוּ בּקבּוֹק יין, שעוֹד נשאר מיוֹם חתוּנתה של אחוֹתי. הכּל לבשוּ בּגדי חג. ישבוּ אל השוּלחן חגיגית ואמרוּ ליהנוֹת משׂמחת שבּת. שתוּ “לחיים”, ניגשוּ לסעוּדה, אבל… הדמעוֹת התחילוּ ניגרוֹת לתוֹך צלחת הדגים, ותחת שׂמחה עוֹררה כּל הסעוּדה יגוֹן נוֹרא וּבכי רב. חמישה אנשים היינוּ: שתי אחיוֹתי, בּת אחוֹתי, גיסי ואני. אוֹתה שעה זכרנוּ שני אחיוֹתי ושני גיסינוּ, שאמנם שמענוּ כּי עוֹדם בּחיים, אך מי יוֹדע עתה מה יביא כּל רגע. עד היוֹם שׂיחק לנוּ המזל וכוּלנוּ ניצלנוּ ממות אכזרי, עתה מוּנחת חרב חדה על צוארנוּ, וּמי יוֹדע את הצפוּי לנוּ. דיבּרנוּ בּינינוּ מעט מאד, אך כּל איש ידע מה בּלבּוֹ של חברוֹ. כּדי להפסיק את הדממה, שהעיקה על הלב עד להחנק, קמנוּ מעל השוּלחן וכל אחד לחוּד נכנס לביתוֹ של שכנוֹ, שלא להפּגש עם עיניו של האח הקרוֹב.

ח) פּעוּלוֹת־הצלה אחרוֹנוֹת    🔗

בּימים האחרוֹנים והמעטים לפני ה“העברה” הייתי בּא בּכל יוֹם לשעוֹת אחדוֹת, מטעם הנהלת בּית־החרוֹשת, אל הגיטוֹ לקנוֹת שם דברים שוֹנים לצוֹרך עבוֹדתי מחשש שמא לא נוּכל להשׂיג את הדברים האלה אחרי ה“עברה”. כּמוּבן, הייתי מסדר בּשעוֹת אלוּ גם את ענינַי, עד כּמה שאפשר היה, וּבוֹדק אם הכּל כּסדרוֹ… בּני משפּחתי הקרוֹבים וגם ידידי החביבים היוּ “מוּבטחים”, אם על־ידי עבוֹדה עצמית אוֹ על־ידי “זכוּיוֹת” אחרוֹת, ועד כּמה שהיה בּכוֹחי סייעתי להם. כּל אדם שבּאתי עמוֹ בּדברים אוֹ שהיה “מוּבטח”, אוֹ שהכין לוֹ “מחבּוֹא”, אוֹ שעמד לברוֹח. יקרים הם החיים לאדם אפילוּ הם חיי כּלב, כּחיינוּ תחת יד הגרמנים, ואין רצוֹן להסתלק מהם. כּל אחד עוֹשׂה מה שבּידוֹ כּדי להציל את נפשוֹ, אוּלם הכּל אין אמוּנה רבּה בּלבּם בּכוֹחה של ה“הצלה”, וכל אחד מוּכן עם “צרוֹרוֹ” לצאת לדרך… רבּים נוֹשׂאים עמהם גם סם־מות, על כּל צרה שלא תבוֹא…

ורבּים הם המראוֹת העגוּמים על כּל צעד ושעל! הנה יהוּדים נוֹשׂאים כּלים שוֹנים. אלה נוֹשׂאים אוֹתם לתוֹך ה“גוּש”, ואלה – אל הבּתים העוֹמדים על הגבוּל של הגיטוֹ. שם מחכּים נוֹצרים המקבּלים בּרצוֹן את הכּלים מידי היהוּדים ל“פּקדוֹן”… והנה מוֹכרים הרבּה דברים בּ“פרוּטוֹת”, ורבּים הנוֹתנים אוֹתם בּמתנה לפּוֹלנים, וּבלבד שלא יפּלוּ לידי הגרמנים. כּך היוּ מצילים יהוּדים את רכוּשם!.. רבּים הדברים הקוֹרעים לב, שאזניך שוֹמעוֹת בּימים הנוֹראים האלה. כּדוּגמה אביא מה ששמעתי מפּי אשה, שעסקה בּהטלאה מלאכוּתית. בּאתי אצלה לקבּל מלבּוּש שמסרתי לה לתקנוֹ, אמרה לי:

־ מי יש לוֹ עתה ראש לעבוֹדה? עשׂיתי עבוֹדה בּשביל בּית־המלאכה, עבוֹדת־פּלאים. הגרמנים לא ידעוּ לשבּחני דים. הבטיחוּני, כּי אֶשאֵר. עתה מתבּרר, כּי כּל עבוֹדתי לשוא. שמעתי כּי כּמוֹני (היא היתה חיגרת) נהרגים בּיריה בּמקוֹם. מילא, פּעמַיִם לא אמוּת. אך מה אעשׂה בּילדתי בּת השנתים? הרי איני יכוֹלה לישב וּלחכּוֹת עד שיבוֹאוּ לקחתה. החלטתי להצפּינה, אך איך אצפּינה? ילד גדוֹל אתה מחבּיאוֹ שמוֹנה עד עשׂרה ימים, אך ילד קטן מה? אני חשה, כּי מרוֹב הרהוּרים אצא מדעתי.

יצאתי מלפני האשה, פּגשתי את חברי מ.ה. וּשאלתיו, מה עליו. השיבני:

־ הלא ידוּע לך, כּי אני מוּבטח; הממוּנה על בּית־החרוֹשת שאני עוֹבד בּוֹ הבטיח לי, שלא ישלחוּני. אבל מה יהא על אשתי וילדי בּן עשׂרת החדשים? הן לא אציל רק את נפשי ואעזוֹב אוֹתם הפקר. החלטנוּ, איפוֹא, להתחבּא יחדיו. יש לנוּ מקוֹם־מחבּוֹא טוֹב, אבל מה לעשׂוֹת עם תינוֹק, הן אם ירים קוֹל בּוֹכים – הלא אבדנוּ כּוּלנוּ… אני הוֹלך עתה אל הרוֹפא, שיתן לי סם־שינה בּשביל התינוֹק… יהיה מה שיהיה, מה שיעבוֹר על אשתי וילדי, יעבוֹר גם עלי! מה יש בּידי לעשׂוֹת? עשׂיתי כּל מיני נסיוֹנוֹת. מצאתי אשה נוֹצרית, שהסכּימה לקחת את הילד לביתה. הכינוֹתי בּשביל התינוֹק כּל מיני מלבּוּשים שאפשר, גם צרכי מזוֹן, כּגוֹן “חלב נאֶסטלאֶ”, פוֹספאטים, סוּכּר ועוֹד, והאשה היתה בּאה לביתי בּכל יוֹם, כּדי להשתעשע עם הילד ולא תהיה נכריה לוֹ. חשבנוּ, כּי יהיה מה שיהיה עמנוּ, לא תעזוֹב האשה הנוֹצרית, אם גם זרה היא, את התינוֹק הנחמד – הלא מכּיר אתה את ילדנוּ! – ואני אמרתי להתחבּא יחד עם אשתי. אך בּינתים חזרה בּה האשה הנוֹצרית, ואתמוֹל בּאה והחזירה לי כּל הדברים שכּבר היוּ בּביתה. תקף אוֹתה פּחד! לשוא דיבּרתי על לבּה. אמרתי למכּוֹר כּל מה שיש לי ולתת לה את מחירם, אבל היא לא אבתה לשמוֹע. היא אשה הגוּנה, אך מפחדת היא!… וּבכן, מה לעשׂוֹת? נתחבּא יחד כּוּלנוּ, יעבוֹר עלינוּ מה! אני לא אלך לבית־החרוֹשת להציל רק את נפשי. חיי בּלי אשתי וילדי אין להם ערך בּעיני!

כּך דיבּר האיש וקצף היה על שׂפתי פּיו. לאחרוֹנה שאל אוֹתי לעצתי. מה יכוֹלתי ליעצוֹ בּמעמד טראגי כּל כּך? התבּוֹננתי וראיתי, כּי עד הרגע האחרוֹן כּילכּלוּ האִמהוֹת את ילדיהן, עשׂוּ כּל המאמצים להאכילם, בּוֹ בּזמן שהרבּה מן האִמהוֹת, כּמוֹ כּל האנשים כּמעט, לא אכלוּ ולא שתוּ, בּהיוֹתן נטוּלוֹת חשק החיים, אבל בּענין הילדים – נשמר בּהן רגש המסירוּת וּבמידה מוּגבּרת עד הרגע האחרוֹן. את כּוֹחה הבּלתי מוּשׂג של אהבת הוֹרים לילדיהם ראיתי רק שם בּגיטוֹ בּימים ההם!

מנהל העבוֹדה בּבית־החרוֹשת שלנוּ, הארפוֹרד, פּנה אל היהוּדים ואמר:

־ הביאוּ כּלי־לבן, מלבּוּשים ותנוּ לאנשים יחפים וערוּמים, הלא מוּטב הדבר מאשר יקחוּ “הם” את כּל זה.

בּין הגרמנים המקוֹמיים, האנשים הפּשוּטים, שלא היוּ בּגרמניה ולא רכשוּ להם את ההשׂכּלה ואת “החינוּך הגרמני”, עד כּמה שלא נשחת לבּם כּליל על ידי ה“מדע” של עם־האדוֹנים, עוֹד אפשר היה למצוֹא רגש אנוֹשי כּל שהוּא. אמנם אף הארפוֹרד היה נוֹזף בּפּוֹעלים היהוּדים כּגרמני אמיתי. את זה למד מאנשי המשטרה והגאֶסטאפּוֹ מבּני עם האדוֹנים, וּבכל זאת מצא בּפיו וּבלבּוֹ דברים אנוֹשיים. אנוּ היהוּדים נכלמנוּ לשמוֹע דברי מוּסרוֹ. אנוּ, שהיינוּ שקוּעים כּל כּך בּצרוֹתינו, לא עלה הדבר כּלל על לבּנוּ. ואלה הלבוּשים סחבוֹת אף לא דרשוּ כּלל מלבּוּשים אחרים. מי יהוּדי וישׂים לב בּזמן הזה אל מלבּוּשים? הביאוּ כּלי־לבן נאים, מלבּוּשים, מנעלים. וה“עלוּבים”, שבּשבילם נוֹעד כּל זה, היוּ מן הפּוֹעלים ה“ותיקים”, העוֹבדים בּבית־החרוֹשת עוֹד מאוֹתוֹ הזמן, שלא היוּ רצים לבית־החרוֹשת לזכוּכית, כּדי להציל את הנפש, אלא “נתפּסוּ” לעבוֹדה בּאוֹנס וּבידם לא היתה אפשרוּת לפדוֹת את עצמם, ולכן נשארוּ לעבוֹד כּל הזמן עד היוֹם. אוּלם בּזמן האחרוֹן התעוֹדדוּ דוקא אלה והחליפוּ כּוֹח. “בּני העליה”, שבּאוּ בּזמן האחרוֹן לעבוֹדה, לא ינעם לחכּם המאכל שנוֹתנים בּבית־החרוֹשת, אבל לא נאה ולא יאה שלא לקבּל, וּבכן נוֹטלים את הארוּחה, טוֹעמים ממנה ונוֹתנים אוֹתה ל“עלוּבים”. וּכמוּבן, בּזמן שאדם אוֹכל בּכל יוֹם שתים־שלוֹש ארוּחוֹת גוּפוֹ משבּיח. אחד מן האכלנים האלה השבּיח והשמין בּזמן האחרוֹן. הוּא היה עסוּק בּאכילה כל היוֹם, משוּם שלא הספּיק בּבת־אחת לאכוֹל את כּל הארוּחוֹת שקיבּל. עכשיו הלבּישוּ את כּוּלם כּ“רוֹזנים”: חליפוֹת־ערב, מכנסים מנוּמרים, כּוּתנוֹת לבנוֹת וּמגוֹהצוֹת. הנוֹצרים מילאוּ פּיהם צחוֹק למראיהם.

 

פּרק עשׂרים ושלוֹשה: חוּרבּן פּטרקוֹב עירי    🔗

א) צרת רבּים…    🔗

בּאוֹתם הימים שהיינוּ שרוּיים בּצער ופחד מפּני הצרה הגדוֹלה המתקרבת אלינוּ, היה לבּנוּ פּתוּח לקלוֹט את דברי היגוֹן והאימה מן הקוֹרוֹת את אחינוּ בּערים אחרוֹת בּפּוֹלין. נוֹדע לי, כּי בּפּטרקוֹב שוֹהים בּחוּרים שנמלטוּ מטרבּליאנקה. אחרי יגיעה רבּה עלה בּידי לבוֹא בּדברים עם אחד מהם (הם היוּ נזהרים מאד, שלא יִוָדע עליהם לגאֶסטאפּוֹ). הבּחוּר היה בּן צ’אֶנסטוֹחוֹב, אחד מנפגעי ה“העברה” הראשוֹנים מן העיר ההיא. בּמלים קצרוֹת מסר לי פּרטים אלוּ: בּרכּבת שבּה נסע, מתוּ בּדרך אנשים שוֹנים. בּבוֹאם לטרבּלינקה, השליכוּ מן הקרוֹנוֹת את האנשים המתים והמתים־למחצה, כּשם שמשליכים גוּשי פּחם אוֹ אבנים. את החיים הכניסוּ לבנין גדוֹל וציווּ עליהם להתפּשט מיד. פּתאוֹם הכריזוּ, כּי מי שאוּמנוּתוֹ חייט יבוֹא ויעמוֹד לפניהם. הוּא ועוֹד אחדים בּאוּ כּחייטים. ציווּ עליהם להוֹציא את צרוֹר הבּגדים והלבנים למקוֹם סמוּך. שם כּבר ישבוּ יהוּדים וּפרמוּ את הבּגדים וחיפּשׂוּ בּהם כּסף וזהב ואבנים טוֹבוֹת. על ידנוּ – סח הבּחוּר – כּבר היוּ צבוּרוֹת שבע ערימוֹת גדוֹלוֹת של מלבּוּשים פּרוּמים. ראיתי כּמה בּנינים קטנים מוּקפים תיּל דוֹקר, מרחוֹק ראיתי תלים קטנים, ואמרוּ שזה הוא אֵפר האנשים הנשׂרפים. מפּי היהוּדים שעבדוּ שם זה כּמה ימים נוֹדע לנוּ, כּי בּכל יוֹם מביאים רכּבוֹת עם יהוּדים, שמכניסים את כּוּלם לתוֹך הבּנינים הקטנים והם נעלמים שם, וּבכל יוֹם ויוֹם מוֹציאים משם מלבּוּשים של אלפי אנשים, את הבּגדים פּוֹרמים ושׂמים על גבּי הערימוֹת. מה שעוֹשׂים שם בּאנשים לא ידענוּ אל נכוֹן. מפּי אלה היהוּדים שמענוּ, כּי גם הפּוֹעלים, כּעבוֹר כּמה ימים, מכוּנסים לשם ונעלמים, וּבמקוֹמם מכינים שני ימים קוֹדם פּוֹעלים אחרים. החלטנוּ: מאחר שאין לנוּ מה להעמיד בּסכּנה, יטמין כּל איש מאתנוּ כּמה יהלוֹמים, שלא היה מחסוֹר בּהם, וינסה לברוֹח בּלילה. והנסיוֹן הזה הצליח. ירוּ עלינוּ, אבל אנוּ רצנוּ הלאה, עד אשר נמלטנוּ.

הבּחוּר דר בּבית דוֹדוֹ. בּפּטרקוֹב הצטייד בּתעוּדת־זהוּת של נוֹצרי וּברח. בּשמענוּ דין וחשבּוֹן מעין זה, ראינוּ כּי טעינוּ טעוּת גדוֹלה, בּחשבנוּ את הגרמנים בּני־אדם ולא חפצנוּ להאמין, שמעשׂי רצח כּאלה אפשר שיארעוּ – כּי יקחוּ אלפים וּרבבות של אנשים חיים וּבריאים, גברים ונשים וילדים, וישמידוּ אוֹתם בּאכזריוּת כּזאת!

ל.ט., שמפּיו שמענוּ כּמה פּעמים ידיעוֹת עגוּמוֹת

ונכוֹנוֹת מגיטוֹ וארשה, שוּב בּא בּשׂיחה טלפוֹנית עם פּטרקוֹב. לבּוֹ היה חרד לחיי אִמוֹ, אֶחיו ואחיוֹתיו, שישבוּ בּפּטרקוֹב, והוּא ידע, כּי לעירנוּ צפוּי גוֹרלה של וארשה, שהוּא היה עֵד ראִיה למה שאירע שם, אך בּידוֹ אין להוֹשיע בּמאוּם. בּשׂיחה זוֹ הוֹדיעני, כּי שׂרידי היהוּדים בּוארשה מקבּלים מכסה של כּרטיסי לחם בּשביל שלוֹשים וששה אלף איש (זוֹ היא השארית משש מאוֹת אלף היהוּדים, שישבוּ, לפי האוּמדנה, בּגיטוֹ הוארשאי).

ב) התהלוּכה ל“הוֹרטאֶנסיה”    🔗

בּיוֹם שני בּשבּת כּבר ידעוּ, כּי בּרביעי בּשבּת תהיה התחלת המאוֹרע בּגיטוֹ של פּטרקוֹב. חשבוּ וּמצאוּ, כּי אפשר, כּי עוֹד בּשלישי בּשבּת יקיפוּ את הגיטוֹ. בּשעת הצהרים פּינוּ את חדרי הקליניקה של בּית־החרוֹשת “הוֹרטאֶנסיה” והתחילוּ מכינים מקוֹם בּשביל היהוּדים ה“נכלאים”. אוֹתה שעה שלחוּ את הפּוֹעלים היהוּדים חבוּרוֹת חבוּרוֹת אל הגיטוֹ להביא עמהם את הדברים הנחוּצים להם. אבל כּיון שהיתה סכּנה בּדבר, כּי הגרמנים בּראוֹתם יהוּדים סוֹחבים עמהם חפצים יגזלוּ אוֹתם מידם, נתארגן גדוּד גדוֹל של כּבּאים, שיבוֹאוּ בּתשע בּערב להיוֹת בּני־לוָיה ליהוּדים בּדרך, כּדי שלמראית עין יהיה, כּאילוּ מוֹבילים יהוּדים אסירים. הפּוֹעלים התרוֹצצו מבוּלבּלים. כּל אחד היה קשוּר בּמשפּחתוֹ, והנה בּרגע איוֹם ונוֹרא כּזה עליהם להפּרד. הבּעלים, הבּנים, האחים יוֹצאים מן הגיטוֹ להציל את נפשם, וּמשאירים את הקרוֹבים שבּקרוֹבים להם, את היקרים להם מכּל יקר, את אלה שהם קשוּרים בּהם בּכל נימי נשמתם. אנשים נפרדוּ בּחוּצוֹת בּבכי וּבדמעוֹת. לא חסרוּ גם מחזוֹת טראגיים, איך בּעלים וּבנים החליטוּ בּרגע האחרוֹן להשאר יחד עם נשיהם, הוֹריהם ואחיהם ולא להפּרד מהם. לשוא התחננוּ אליהם הקרוֹבים, בּכוּ ודיבּרוּ על לבּם: “הצילה את חייך! הלא אוֹתנוּ לא תוֹשיע!” היש כּוֹח לא רק בּעט אלא אפילוּ בּדמיוו, לתאר מוֹמנטים כּאלה? בּשעה שנפרדתי מעל אחיוֹתי, אמרה אלי אחוֹתי: “אַל תפּרד, עוֹד נתראה!” הלכתי מעמהן מתוֹך אמוּנה, כּי הן תשארנה בּחיים. בּלבּי לא היה שוּם רגש־ניבּוּי, כּדרך שיקרה בּמקרים כּאלה. כּאשר נפרדתי מעם קרוֹבתי אירקה והיא בּכתה מר בָּאמרה: “יעקב, איכה תעזבני לבדי? כּה יראָה אני!” – ליטפתי אוֹתה ועניתי: “תינוֹקת, גם את מפחדת?! הלא בּידך יש תעוּדוֹת שהן מגיני בּרזל! אין שוּם פּחד לנגד עיניך! ראה תראי, כּי עוֹד נעלה יחדיו לארץ־ישׂראל!” – – אוֹיה! בּרכתי לא נתקיימה…

מקוֹם הפּגישה לפני התהלוּכה היה בּבית הקהילה. שם שוּב נשנוּ מחזוֹת חדשים קוֹרעי־לב עם פּרידת הפּוֹעלים מעם בּני־בּיתם, אשר בּאוּ ללווֹתם. נאספוּ למעלה משש מאוֹת איש, כּי נצטרפוּ אלינוּ כּמה מאוֹת פּוֹעלים מבּית־החרוֹשת “קארוֹ”. הכנסנוּ את כּל האנשים לתוֹך החצר, שלא לעוֹרר את תשׂוּמת לבּם של הגרמנים. הגיע גדוּד שלם של כּבּאים עם מ. בּראש, שהפליא בּתבוּנתוֹ לבצע את הפּעוּלה הזאת. כּוּלנוּ היינוּ מבוּלבּלים; רבּים לקחוּ עמהם הוֹן רב בּכסף וזהב ואבנים טוֹבוֹת. פּחדנוּ מאד מפּני הגרמנים, שיעצרוּ אוֹתנוּ ויגזלוּ הכּל מידינוּ. הכּבאים הקיפוּ אוֹתנוֹ, וּבראוֹתם מרחוֹק גרמנים, האירוּ מוּל עיניהם בּפנסים, שלא יראוּ את הנעשׂה כּאן ויחשבוּ שאנשי־צבא מוֹבילים אסירים. בּאמצע הדרך בּא לקראתנוּ רכוּב על אוֹפנוֹע הארפוֹרד. “קצרה רוּחי מחכּוֹת לכם, חשבתי, שודאי אירעה לכם תקלה, וּבאתי לעזוֹר”. הוּא נסע לפנינוּ והאיר את הדרך בּזרקוֹר של האוֹפנוֹע, וכך הגענוּ בּשלוֹם לבית־החרוֹשת.

ג) הלילה הראשוֹן והיוֹם האחרוֹן    🔗

הכניסוּ אוֹתנוּ אחד אחד לתוֹך בּית־החרוֹשת פּנימה והתחילוּ לסדר מקוֹמוֹת שכיבה, מה שלא היה מן הדברים הקלים. בּכלל לא היתה אפשרוּת להשכּין מספּר רב כּזה של אנשים, אבל הכּל היוּ עייפים וּרצוּצים בּמידה רבּה כּזאת, עד שבּרכּיהם כּשלוּ. קבוּצה מסוּימה, ואני בּתוֹכה, קיבּלה מקוֹמוֹת בּאוּלם המיוּן, וכל אחד היה לוֹ מקוֹם מיוּחד לעצמוֹ. בּינינוּ היוּ ואֶכּסלאֶר, פּרלמוּטר, בּיז’וֹנסקי, האחים דזאלוֹבסקי ועוֹד אחרים. שכבנוּ לנוּח וּפתחנוּ בּשׂיחה מרחוֹק. פּרלוּמטר פּרץ בּבכי. יש לוֹ אשה צעירה וילד בּן ארבּע, והוּא עזב אוֹתם וּבעצמוֹ בּרח להציל נפשוֹ ממות. מה ערך יהיה לכל חייו, אם חס־ושלוֹם ישלחוּ אוֹתם? ואֶכּסלאֶר אמר, כּי הוּא מיאן ללכת, אך השפּיעוּ עליו דברי אשתוֹ וחוֹתנתוֹ, אבל בּדרך תקפה אוֹתוֹ החרטה על מה שעשׂה. הוּא לא ישאר כּאן. מחר הוּא חוֹזר לגיטוֹ. מה שיהיה על אשתוֹ וחוֹתנתוֹ יהיה גם עליו. האחים דזאלוֹבסקי, בּחוּרים צעירים, לא יכלוּ להרגע, וכל הזמן לא פּסק פּיהם מללחוֹש: “אבּא”, “אִמא”, והם בּכוּ כּילדים קטנים. כּך עבר הלילה, עד אשר האיר הבּוֹקר. התרחצנוּ והיינוּ נכוֹנים לקראת היוֹם, אשר מי יוֹדע מה בּשׂוֹרוֹת רעוֹת יביא לנוּ. אל הגיטוֹ לא יספתי ללכת. נדמה לי, כּי אם אכּנס לתוֹך הגיטוֹ, שוּב לא אֵצא משם. אבל כל השאר עוֹד רצוּ אל הגיטו בּמשך היוֹם, וכמה מהם גם שתים שלוֹש פּעמים: הכּבאים היוּ עסוּקים כּל היוֹם בּהוֹלכת יהוּדים לגיטוֹ ומן הגיטוֹ. כּל איש נשׂאוֹ רוּחוֹ אל הגיטוֹ, וּבשוּבוֹ סיפּר, כּי הוּא נס משם כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ. האנשים בּגיטוֹ כּוּלם כּאילוּ יצאוּ מדעתם ואי אפשר לדבּר עם איש: הכּל רצים אל ה“גוּש”. יש בּוֹרחים אל אשר יִשׂאם הרוּח. ואוֹתוֹ יוֹם הוּבאה חבוּרת אנשים מראדוֹמסק. אלה היוּ נשים יהוּדיוֹת, שעבדוּ אצל אִכּרים בּשׂדוֹת והוּבאוּ לראדוֹמסק, לאחר שהרכּבת האחרוֹנה עם היהוּדים שכּבר “הוּעברוּ” יצאה משם, ועל כּן הביאוּ אוֹתן לכאן, לצרפן אל משלוֹח יהוּדי פּטרקוֹב.

עד היוֹם האחרוֹן נתקבּלוּ בּבית־החרוֹשת שלנוּ פּוֹעלים חדשים. את הדבר הזה יש לזקוֹף לזכוּתם של המנהלים, מפּני שהאנשים ניצלוּ על ידי כּך ממות. שלחתי בּמשך היוֹם שליחים אל הגיטוֹ. אחיוֹתי ציווּ למסוֹר לי, כּי “הכּל בּסדר”. בּערב הוֹדיעוּ לנוּ, כּי גם בּ“בּוֹגאי” סידרוּ “כּליאה” של הפּוֹעלים וּמאוֹת אנשים עם משפּחוֹתיהם רצים לשם; אחרי כן נתקבּלה ידיעה שניה, כּי כּל האנשים עם משפּחוֹתיהם שבוּ מן ה“בּוֹגאי” אל הגיטוֹ. שליחים משלנוּ יצאוּ אל הגיטוֹ, כּדי לדעת מה נשמע שם. בּערב נוֹדע לנוּ, כּי האוּקראינים כּבר הגיעוּ, ועם בּוֹקר – סחוּ – תפּתח הפּוּרענוּת. גם הלילה השני עבר עלינוּ ללא תנוּמה. בּסוֹדי סוֹדוֹת מסרוּ, כּי בּבית־החרוֹשת ישנן נשים יהוּדיוֹת אחדוֹת, שהוּכנסוּ בּגניבה. התענינתי לדעת פּרטים בּענין זה, אוּלי אוּכל להכניס את אחוֹתי הבּכירה שחרדתי לה, אבל עד שעלה בּידי לחקוֹר, מי הן הנשים וכיצד נכנסוּ, כּבר נתקבּלה הידיעה, כּי הגיטוֹ מוּקף על ידי אוּקראינים.

בּמשך כּמה חדשים טרחוּ ויגעוּ להכניס ל“הוֹרטאֶנסיה” כּפּוֹעלוֹת נשים יהוּדיוֹת (פּוֹעלוֹת נוֹצריוֹת היוּ שם למאוֹת). מצד הנהלת בּית־החרוֹשת נעשׂה מאמץ לבצע את הדבר, אך מנהל משׂרד העבוֹדה לא הסכּים בּשוּם פּנים להעסיק נשים בּעבוֹדה. לפי דבריו, יש לוֹ פּקוּדוֹת והוֹראוֹת על כּך. מצאנוּ וראינוּ, כּי חסרים עוֹד מפּוֹעלינוּ היהוּדים.

התחלנוּ בּהשתדלוּת לפני מנהלי בּית־החרוֹשת, שיתאמצוּ להביא את שאר הפּוֹעלים היהוּדים החסרים. הסבּרתי להם, כּי יוֹדע אני בּרוּר, שבּיוֹם הראשוֹן ל“העברה” מצ’אֶנסטוֹחוֹב נכנסוּ לגיטוֹ מנהלי בּתי־החרוֹשת והכריזוּ על הפּוֹעלים שלהם והוֹציאוּם מן הגיטוֹ והוֹבילוּם עמהם. בּין היהוּדים החסרים היוּ גם ואֶכּסלאֶר ואחד בּשם יעקבּוֹביץ, איש חיגר, שהארפוֹרד טרח בּשבילוֹ בּמיוּחד. הלה חוּנך עם הארפוֹרד בּכפר אחד, וּבימים האחרוֹנים הוּכנס על ידוֹ לבית־החרוֹשת. נתבּרר, שאוֹתוֹ יעקבּוֹביץ אמר אתמוֹל לפני פּוֹעלים אחדים: “מוַתר אני על טוֹבתוֹ, איני רוֹצה לחיוֹת לבדי. בּיקשתי את פריץ (שמוֹ של הארפוֹרד), שיקבּל את אשתי וילדי, והוּא אמר שאינוֹ יכוֹל, וּבכן לא צריך!”. כּששמע הארפוֹרד את הדברים, נתרגז וקרא: “אידיוֹט!”. המנהל הראשי קוּצהאמאֶר פּעל ועשׂה הרבּה להביא מן הגיטוֹ את הפּוֹעלים היהוּדים החסרים. בּיוֹם שלחנוּ בּזה אחר זה שליחים מסביב לגיטוֹ לראוֹת ולשמוֹע מה נעשׂה שם. אך מרחוֹק ראוּ רק איך מוֹציאים יהוּדים מן הבּתים ושמעוּ רק קוֹלוֹת יריוֹת. אחרי כן הביאוּ חבוּרה של פּוֹעלים יהוּדים לבית־החרוֹשת. מפּי הבּאים נוֹדע לנוּ, כּיצד הפּעוּלה נעשׂית. היהוּדים מוּעברים גוּשים גוּשים אל הכּכּר שם בּוֹדקים את התעוּדוֹת בּלי חוּמרוֹת יתירוֹת. אנשי השירוּת היהוּדי עם מוֹעצת הזקנים הוֹלכים עמהם לכל מקוֹם ודעתם נוֹחה מן ה“פּעוּלה”. לפי דבריהם, נראה הדבר, שבּפּטרקוֹב תהיה “העברה קלה”. בּינתים בּוֹזזים האוּקראינים את כּל היהוּדים. הם עוֹברים כּבני־חוֹרין בּין שוּרוֹת היהוּדים העוֹמדים – לעיני הגאֶסטאפּוֹ – וּמריקים את כּיסי היהוּדים ולוֹקחים כּל הנמצא, עד פּרוּטוֹתיהם האחרוֹנוֹת.

השדוּדים עוֹמדים וּבוֹכים – מספּר רוּבּין שהוּבא עם החבוּרה – אי אפשר לדבּר עם איש מפּני הבּכי והיללה… כּל אחד שוֹפך את לבּוֹ השוֹתת דם… כּל אחד נוֹשׂא חבילוֹת של צרוֹת, עד כּי חשכוּ העינים לראות את כּל זה… היוּ רגעים, שהרגשתי כּי לא אעצוֹר עוֹד כּוֹח. בּיקשתי פּינה להתחבּא, כּדי שעיני לא תראינה את האנשים האוּמללים עם פּניהם האיוּמים ואזני לא תשמענה את אנחוֹתיהם וּבכיוֹתיהם, שניסרוּ בּמוֹחי כּבמשׂוֹר… שמעתי בּרוּר את הדפיקוֹת המהירוֹת של לבּי והרגשתי כּי עוֹד מעט ויאחזני השבץ… אבל אנה אברח? אין מקוֹם להיחבא… בּכל מקוֹם אני רוֹאה יהוּדים, אוֹתם הפּנים המעוּותים… אין כּוֹח לעמוֹד!.. בּאוֹתם הימים בּרי היה לי, כּי אוֹ שאמוּת משבץ הלב אוֹ שאצא מדעתי. את הרגעים האלה אין בּכוֹחי לתאר.

ד) הרכּבת הראשוֹנה מפּטרקוֹב    🔗

הנוֹצרים שהלכוּ הלוֹך ושוֹב אל הגיטוֹ הביאוּ לנוּ ידיעוֹת, כּי עוֹד מעט תעבוֹר לידנוּ רכּבת מלאה יהוּדים. עמדנוּ כּוּלנוּ וחיכּינוּ. כּל רגע ארך לנוּ כּשנה, עד שהגיע הרגע הנוֹרא. הצעקוֹת והיללוֹת מתוֹך קרוֹנוֹת הרכּבת התערבוּ בּזעקוֹת של אנשינוּ שעמדוּ בּחוּץ. היה סיוּט שאין לתארוֹ בּמלים. לנגד עיני התערבוּ צבעים בּגלגלים ולא ראיתי איש בּתוֹך הקרוֹנוֹת. אוֹתוֹ הדבר שמעתי גם מפּי אחרים. היוּ אנשים שראוּ בּעד החלוֹנוֹת הקטנים את כּל בּני־בּיתם, אף שמעוּ קוֹלוֹת אִמוֹתיהם אוֹ ילדיהם הקוֹראים אליהם בּשמם, אבל גם אלה לא ראוּ ולא שמעוּ מאוּמה כּמוֹנוּ, ורק נדמה להם, השפּיעה עליהם הסוּגאֶסטיה. מתוֹך הרכּבת נזרקוּ מכתבים קטנים מאת אִמהוֹת אחדוֹת, שנפרדוּ מעם בּניהם לנצח… המכתבים האלה עברוּ מיד ליד. כּל אחד, אף אם לא הכּיר ולא ידע את כּוֹתבי המכתבים, בּכה לצערם וסבלם של אלה, שלהם נוֹעדוּ המכתבים, כּאילוּ נכתבוּ בּידי אמוֹ ואחוֹתוֹ. הרוֹשם הזה לא ימָחה עד עוֹלם.

וּבית־החרוֹשת “הוֹרטאֶנסיה” – כּל בּניניו, בּית הדוּדים, הנגריה, הקליניקה – נראה גם בּיוֹם כּמאוּרת קבּצנים. ילקוּטי־גב וּשאר חבילוֹת למראשוֹתיהם, שׂמיכה ישנה, מַעטה אוֹ שׂק ממוּלא נסוֹרת תחת הגב, שכבוּ סרוּחים אנשים עיֵפים ויגעים וּביניהם נערים. אחדים היוּ ישנים והשמיעוּ נחרה, אחרים התהפּכוּ משׂמאל לימין ונאנחוּ ונאנקוּ. ועוֹד אחרים הלכוּ מנוּמנמים וּפיהקוּ. אלה היוּ הפּוֹעלים של משמרוֹת הלילה, שהלילה הוּא להם יוֹם והיוֹם הוּא לילה. בּלילה משמשים גם שאר הבּנינים, מלבד הנזכּרים, חדרי מלוֹן. הבּנין, שבּוֹ נמצא התנוּר להתכת הזכוּכית, נראה כּבית־תה ענקי: שם, ליד אשנב, שמקבּלים תחליף של קפה, נדחקים יהוּדים וּבידיהם כּוֹסוֹת של קפה חם והם מטיילים בּאוּלם הגדוֹל וּמתבּוֹננים אל תעשׂית הזכוּכית. בּית־החרוֹשת נוֹתן עתה (בּזמן הכּליאה) מלבד סעוּדת צהרים, גם מרק לפת ערבית, שהוּא גרוּע הרבּה מארוּחת צהרים. אך הקהל הרעב אוֹכל לתיאבוֹן. לחם וּשאר צרכי מזוֹן מספּקוֹת הפּוֹעלוֹת, העוֹשׂוֹת בּזה סחוֹרה. לפּוֹעלים העניים דוֹאג ועד החברים לספּק להם את הלחם בּזוֹל, וכמה מהם מקבּלים גם חינם.

ממחרת הביאוּ מן הגיטוֹ את החבוּרה השניה והאחרוֹנה. אחד מאלה שהוּבאו מן הגיטוֹ היה הקצב ז., שבּניו “ראוּהוּ אתמוֹל בּעיניהם כּשעבר בּרכּבת” ואחד אף “שמע בּאזניו”, איך שאבּא קרא אליו בּשמוֹ. עתה הוּפתעו לראוֹת, כּי “אבּא בּא אלינוּ, ואנוּ הלא בּכינוּ וספדנוּ לוֹ”.

הוּא סיפּר לי, כּי כּל התעוּדוֹת של מקוֹמוֹת העבוֹדה כּוֹחן יפה. “אבל האמינה לי – אמר – אין אני מתקנא כּלל בּאנשים שישארוּ בּחיים בּגוּש! אבוֹי! אוֹי לעינים שכּך רוֹאוֹת! הלא ידוּע לך כּי אני קצב בּן קצב מכּמה דוֹרוֹת, ומראה דם אינוֹ חדש לעיני, אך גם אני לא עצרתי כּוֹח… עלי היה לאסוֹף את היהוּדים שהוּמתוּ בּיריה. אחר בּמקוֹמי לא היה קיים עוֹד כּדי לעמוֹד פּה היוֹם עמי, אבל גם אני, הקצב, כּבר כּשל כּוֹחי”.

ה) צרוֹר מכתבים    🔗

מכתבים קטנים, כּתוּבים על פּיסוֹת נייר, מקוּפּלים בּארבעה אוֹ שמוֹנה קיפּוּלים, עם חתימת שם – אלה היוּ אוֹתוֹת חיים אחרוֹנים, מאִמהוֹת לילדיהן, מנשים לבעליהן.

פ.א., בּחוּר כּבן עשׂרים. אביו מת עליו בּילדוּתוֹ, ואמוֹ, אשה אלמנה צעירה, היתה לוֹ וּלאחיו גם אֵם וגם אב. הם למדוּ וגמרוּ את הגימנסיה קרוֹב לתחילת המלחמה. עם פּרוֹץ המלחמה עברוּ שני הבּחוּרים אל העֵבר ההוּא. הצעיר שבּהם לא יכוֹל להפּרד מאמוֹ והתחיל נוֹסע מהכא להתם לשם מסחר, עד שבּאוּ הגרמנים ולקחוּ ממנוּ הכּל. האֵם התנחמה בּזה, כּי אחד מבּניה, לפּחוֹת, נשאר עמה. וּבביתה גר גרמני, שנעשׂה מנהל הבּית, והיה “מנדב” לה לפעמים אילוּ עגבניוֹת מפּרי גנה… עתה, לפני ההעברה, הבטיחה לה אשתוֹ של הגרמני להחבּיאה עד יעבוֹר זעם. וּבנה עבד בּבית־החרוֹשת לזכוּכית. וּבכן, שניהם מוּבטחים והיוּ שקטים… בּיוֹם השני להעברה קיבּל הבּן מכתב קטן מאמוֹ, כּי הגרמני תקף אוֹתוֹ פּחד וּברגע האחרוֹן הוּכרחה להכּנס לתוֹך הגיטוֹ. אוּמללה היא, כּי לא הכינה לעצמה שוּם תעוּדה… היא נפרדת מעם בּנה… זה היה מכתבה האחרוֹן.

מרת ג., שעברוּ עליה הרבּה צרוֹת בּימי המלחמה ו“עמדה איתן”, סידרה את שני בּניה בּבתי־חרוֹשת, והצעיר שבּהם, נער כּבן שתים־עשׂרה, בּא אלי לבית החרוֹשת בּיוֹם הראשוֹן להעברה. היא עצמה עבדה בּבית־הנתיבוֹת. נתקבּלוּ ממנה שני מכתבים קטנים. האחד אוֹפּטימי: מאוּשרת היא, שבּנה הגיע בּשלוֹם לבית־החרוֹשת. המכתב השני היה עגוּם יוֹתר: אין היא בּטוּחה, כּי עבוֹדתה תגן עליה. היא רק מקוָה, כּי אלוֹהים בּשמים יעזוֹר לה, הן עליה להיוֹת אֵם לבניה… על כּל פּנים, היא מבקשת אוֹתי להשגיח על בּנה כאם. זה היה מכתבה האחרוֹן…

מרת ב. – ימים אחדים היתה אצל אשה נוֹצרית וזוֹ תחילה ניצלה אוֹתה כּראוּי, ואחרי־כן החזירה אוֹתה “הבּיתה” אל הגיטוֹ – אף היא עוֹבדת בּבית־הנתיבוֹת. היא שלחה לאישה מכתב מלא שמחה, בּהיוֹתה בּטוּחה, כּי העבוֹדה בּבית־הנתיבוֹת תציל אוֹתה, והיא לא ידעה, כּי אלה הן השוּרוֹת האחרוֹנוֹת שלה אל אישה.

מרת ס. כּוֹתבת אל אישה, כּי זה רק היוֹם השלישי לעבוֹדה וּכבר אפסוּ כּוֹחוֹתיה. אין מנוּחה אף רגע. “פּנינוּ כּפני פּראים. אנוּ מקווים להתגבּר על כּל זה. להתראוֹת!” וזה היה מכתבה האחרוֹן, שבּוֹ עוֹד האמינה, כּי חייה תלוּיים בּזה, אם תתגבּר על קשי העבוֹדה, אך לא עלה על לבּה, כּי ירצחוּה על לא דבר.

עוֹד מכתב אחד בּצירוּף תצלוּם מאת אשה יפת־תוֹאר עם ילד נחמד. היא כּוֹתבת אל אישה, כּי היא שוֹלחת לוֹ את התמוּנה, שלא הספּיק לקחתה עמוֹ, והיתה לוֹ למזכּרת… הוּא בּטח כּל כּך בּכוֹח תעוּדוֹתיה, עד שלא עלה כּלל על דעתוֹ, כּי צפוּי להם אסוֹן… אישה הוּא גבר צעיר, חסוֹן, שבּזמן האחרוֹן עבד עמנוּ בּבית־החרוֹשת. הוּא התהלך כּמטוֹרף. היה שוֹאל את כּל אחד: “מה הללוּ עוֹשׂים לאנשים הנשלחים?” שני אחיו, שעבדוּ בּבית־החרוֹשת, שמרוּ עליו, שלא יתאבּד.

מכתבים כּאלה קראתי לעשׂרוֹת. וּבהעלוֹתי את הדבר בּלבּי, אני רוֹאה את האנשים לנגד עיני.

ו) בּטחוֹננוּ בּסכּנה    🔗

כּל הזמן התענינוּ בּמהלך ה“העברה” ושלחנוּ שליחים, ואשר לנוּ בּטוּחים היינוּ, כּי כּבר ניצלנוּ. בּינתים עלוּ שמוּעוֹת שוֹנוֹת על אוֹדוֹתינוּ. פּתח דבר היה, שהגאֶסטאפּוֹ לא אישרה מתשע מאוֹת שמוֹנים וּשלוֹשה יהוּדים, שעבדוּ בּשני בּתי־החרוֹשת לזכוּכית, אלא חמש מאוֹת. התחילוּ קנוּניוֹת. כּמה פּעמים, בהּזדמנוּת, שאלתי את המנהל הראשי קוּצהאמאֶר בּענין זה והוּא אמר לי, שאין לנוּ לדאוֹג. הדירקטוֹר עוֹשׂה כּל מה שאפשר, כּי כּל היהודּים ישארוּ. בּמקרה שיקחוּ את המחצית מהם, יש להפסיק את כּל העבוֹדה. פּוֹעלים נוֹצרים רבּים נשלחוּ לגרמניה וּבמקוֹמם בּאוּ יהוּדים, והגרמנים מעוּנינים, שבּתי־החרוֹשת ימשיכוּ את העבוֹדה, וּבכן לא יקחוּ את היהוּדים. בּינתים אמרוּ, כּי עוֹמדת לבוֹא בּיקוֹרת, וּב“בּוֹגאי” כּבר היתה בּיקוֹרת וּמאֵת היהוּדים ניטלוּ כּל כּליהם. אימת מות ירדה עלינוּ. והנה בּאה משטרה גרמנית ונכנסה למשׂרד. בּין היהוּדים קמה בּהלה. חשבוּ, שהם בּאוּ ליטוֹל מאת היהוּדים את כּליהם. לפי־שעה לא עשׂוּ כּלוּם, אלא אסרוּ פּוֹעל נוֹצרי קוֹמוֹניסט. כּך מצצוּ כּל פּעם את דמנוּ.

כּל פּעם התרוֹצצוּ כּמה יהוּדים לבקש מקוֹם סתר לגנוֹז שם את חפצי הערך, שהרבּה יהוּדים נשׂאוּ עמהם. סוֹף־סוֹף נתבּרר, שלא יערכוּ בּיקוֹרת, אבל האמת היא, שהגאֶסטאפּוֹ אוֹמרת להפחית את מספּר הפּוֹעלים. עוֹמדת לבוֹא ועדה והיא תכריע מי מן היהוּדים וכמה מהם ישארוּ.

ורק עכשיו פּרצה הבּהלה האמיתית. איש לא ידע אל נכוֹן מה הדבר המכריע: הגיל, הכּוֹח הגוּפני, הוֶתק בּבית־החרוֹשת. בּשאלה זוֹ נשמעוּ דעוֹת שוֹנוֹת, אבל כּל זה לא היה בּגדר ודאי. לפי שעה היוּ תשעים אחוּזים מן הפּוֹעלים שרוּיים בּאימה ופחד מחמת אי־בּטחוֹן. כּל רגע ארך כּשנה, כּל נדנוּד עוֹרר פּחד. כּמה פּעמים קמה בּהלה: “הם הוֹלכים!” “הם בּאים אחר הצהרים!” וכל פּעם נשבּר חצי גוּפם של האנשים. עד שפּעם אחת ראוּ, כּי הם הוֹלכים וּבאים. בּכוָנה העמידוּ בּבית־החרוֹשת את כּל הכּבּאים והשוֹערים וגירשוּ את היהוּדים, שלא יהיוּ בּוֹלטים לעיני הרוֹאים. סוֹף־סוֹף שמענוּ, כּי חברי הועדה יוֹשבים בּבית־החרוֹשת “קארוֹ”, וּבעוֹד שתי שעוֹת יהיוּ אצלנוּ.

פּטרוּ את כּל הפּוֹעלים היהוּדים מעבוֹדתם. כּוּלם הוּצאוּ לחצר. פּתחוּ בּמפקד, עמידה פּה ועמידה שם. אבל אין זוֹ אלא מעין פּתיחה. פּני הועדה לא נראוּ עוֹד. וּלפי שעה פּוֹרחת הנשמה מגוּפוֹ של כּל יהוּדי. הוֹציאוּ שוּלחן קטן עם כּסא אחד. נראוּ פּני אחד מן הגאֶסטאפּוֹ, איש צעיר לימים וּבידוֹ רשימה. פּקדוּ על כּל האנשים להתיצב מצד אחד של החצר והשוּלחן בּאמצע. האיש הצעיר ישב בּנחת, דיפדף את הגליוֹנוֹת, הלבבוֹת הלמוּ, איש לא היה בּטוּח, כּי הוּא יהיה בּין הנשארים.

– אלה שיש להם בּנים – ירימוּ יד! – נשמע קוֹל.

היהוּדים טעוּ בּדבר וחשבוּ, כּי רוֹצה הוּא להביא ילדיהם לכאן, שלא ישוּלחוּ, ולכן הרימוּ רבּים את ידיהם.

־ מיד יוֹציאוּ את הילדים אלי!

היהוּדים התחילוּ צוֹעקים, כּי ילדיהם נמצאים בּגיטוֹ, מלבד שלוֹשה, ואלה הוּגשו אליו. הוּא פּרץ בּצוָחה: “אערוֹך חיפּוּשׂ, וכל ילד שאמצא, ירה ייָרה בּוֹ בּמקוֹם”. וּבדבּרוֹ הוֹציא את אקדחוֹ והוֹרה איך יוֹרים. התחילה שׂיחה בּין איש־הגאֶסטאפּוֹ והמנהל הראשי, וּלפי־שעה הרפּה משלוֹשת הילדים. הוּא הכריז את שמוֹת הפּוֹעלים היהוּדים שבּרשימה לפי אל“ף־בּי”ת, וכל אחד ענה: “אני!” ועבר בּמרוּצה לצד האחר ועמד בּשוּרה. כּל פּנים שתתוּ זיעה, רבּים קיבּלוּ שלשוּל מפּחד… עד אשר תמה הרשימה. חסרים היוּ כּמה פּוֹעלים. מהם אחד וּשמוֹ רוֹזנבּלוּם, שנחבּל לפני ימים אחדים בּשעת העבוֹדה ושכב בּקליניקה. איש הגאֶסטאפּוֹ נתן עיניו בּשש הנשים. “בּית־החרוֹשת זקוּק לגברים חסוּנים, רק להם הזכוּת להשאר!”. שוּב התחיל משׂא־וּמתן עם הדירקטוֹר, והוּא שוּב רשם משהוּ בּרשימה. אחרי כן פּתח לנהוֹם כּחיה טוֹרפת: “את הילדים אקח עמי! אין צוֹרך לבית־חרוֹשת בּילדים, כּאן לא גן־ילדים! וּבכן, אלה ילכוּ עמי!” מנהל בּית־החרוֹשת קוּצהאמר קרא::שני הנערים הגדוֹלים, אף כּי הם למטה מבּני שתים־עשׂרה, בּריאים וּמפוּתחים הרבּה יוֹתר מכּמה מן הנערים העוֹבדים בּבית־החרוֹשת שלנוּ, והם זכּאים בּלי ספק לעבוֹד אצלנוּ". אחרי משׂא וּמתן בּין הגאֶסטאפּוֹ והמנהל נשארוּ סוֹף־סוֹף שני הילדים. איש הגאֶסטאפּוֹ קם וקרא אל התינוֹק השלישי, שראה עצמוֹ יפה בּמקוֹם הזה בּין המוֹן אנשים והשתשע לוֹ, בּקוֹל רם:

־ קרב אלי! אוֹתך אקח עמי!

מסביב בּין האנשים פּרצה יללה. המחזה הזה לא נאה היה לוֹ למנהל הגרמני בּפני הפּוֹלנים, שהציצוּ מרחוֹק, ואמר:

־ הניחה לפי־שעה את הילד פּה, אנכי אערבנוּ, עוֹד נראה!

וכוּלם יחד נכנסוּ אל המשׂרד. בּין כּל היהוּדים פּרץ בּכי גדוֹל. נשמעוּ קוֹלוֹת: “כּן מראה נשינוּ וילדינוּ בּתוֹך הגיטוֹ!.. מי יגן שם עליהם?!.. צריך היה לפרוֹץ חוֹמוֹת וּלהביא הלוֹם את הנשים והילדים. אילוּ היוּ כּאן, היוּ גם הם ניצלים… מי יוֹדע? מי יוֹדע?.. מה לעשׂוֹת עתה? אלוֹהים! אלוֹהים!” אנשים פּירכוּ ידיהם, ואני רק עתה הרגשתי, כּי כּל הזמן היוּ ארבּע אצבּעוֹת ידי נתוּנוֹת בּפי ונשכתי אוֹתן מזעזוּע־נפש עד זוֹב דם. נשמע קוֹל: “בּחוּרים, לעבוֹדה!” וכל אחד רץ אל מקוֹמוֹ מבוּלבּל. שעה מרוּבּה עוֹד לא מצא איש את ידיו ואת רגליו ולא ידע את נפשוֹ.

אילוּ בּדקוּ אוֹתה שעה בּדיקה רפוּאית את כּל הפּוֹעלים היהוּדים היוּ שוֹלחים מיד את כּוּלם לסַנַטוֹריה לשם ריפּוּי חמוּר. אחרי־כן היוּ כּוּלם זקוּקים לבית־הבראה לימים רבּים, ואחרי כּל זה היתה ועדה רפוּאית אחרת מוֹצאת, כּי רק חלק מהם מוּכשר לעבוֹדה. וּבכל זאת עבדנוּ כּוּלנוּ, וּבשעת הצוֹרך עשׂינוּ גם עבוֹדה קשה, אך לא הכּוֹח הגוּפני עמד לנוּ, אלא הרצוֹן לחיוֹת, ההכרח, גירוּי העצבים.

רוֹזנבּלוּם נחבּל בּגבּוֹ בּשעת העבוֹדה. הוּא שכח, כּי יהוּדי הוּא ולא אדם ואין לוֹ הזכוּת לנוּח עד שיהיה בּוֹ כּוֹח לשוּב לעבוֹדה. אילוּ ידע מה צפוּי לוֹ “בּעווֹן” היוֹתוֹ חוֹלה, כּי אז היה עוֹבד יחד עם כּוּלנוּ, היה עוֹמד, לפּחוֹת, לפני הועדה. אוּלם הוּא לא חזה זאת מראש ולא בּא לעמוֹד לפני ה“קוֹנטרוֹלה”, וּבשעה שהכריז איש הגאֶסטאפּוֹ את השם “רוֹזנבּלוּם”, ענוּ אחדים מחבריו: “חוֹלה!” איש הגאֶסטאפּוֹ עשׂה ציוּן בּרשימה, וּממחרת בּא בּמיוּחד “לקחת” אוֹתוֹ. לא הוֹעיל ההסבּר, כּי איננוּ חוֹלה אלא נחבּל בּשעת העבוֹדה ועתה הוּטב לוֹ וּמחר ישוּב לעבוֹדה: “חוֹלים מחוּיבים לחלוֹף מן העוֹלם!” – היתה התשוּבה המוּחלטת. הוֹדיעוּ את הדבר לרוזנבּלוּם והוא התלבּש ואמר לברוֹח בּוֹ בּרגע שאיש הגאֶסטאפּוֹ ניגש אל הקליניקה. הוּא תפס אוֹתוֹ בּגבּוֹ, חלק לוֹ כּמה מכּוֹת והוֹשיבוֹ בּזרוֹע בּעגלה ונסע עמוֹ. המאוֹרע הזה עשׂה על כּל הפּוֹעלים רוֹשם נוֹרא. “הנה כּן: אם יארע משהוּ לאחד מאתנוּ בּשעת העבוֹדה – מה שאפשר בּכל רגע – נגזר עליו “לחלוֹף” מיד… למה לנוּ כּל העמל הזה, העבוֹדה, המאמצים?! נגזרה עלינוּ כּליה!”

ז) גזירת הצמצוּם    🔗

הנשים היוּ אוֹמרוֹת תמיד: “כּך דרכּוֹ של אסוֹן: מאריכים לדבּר עליו, וסוֹפוֹ שהוּא בּא וקוֹרא: " הנני!” מימרה זוֹ יצאה עתה מפּי גברים בּבית־החרוֹשת שלנוּ. בּוֹקר אחד אמר לי קוּצהאמר: “וּבכל זאת עוֹמדים לפני צמצוּם! עוֹד נוֹשׂאים ונוֹתנים, יש לשער, כּי הצמצוּם יהיה קטן, אבל בּלי קרבּנוֹת לא נצא מן הענין!” אחר כּך אמר לי: “הדבר יצא בּחסד! מתשע מאוֹת שמוֹנים וּשלוֹשה הם רוֹצים לקבּל את השמוֹנים וּשלוֹשה. ה”זקן" עוֹדוֹ נוֹשׂא ונוֹתן עמהם. הוּא טילפּן אלי, ש“יש להיוֹת נכוֹנים”. לא זזתי עוֹד ממנוּ, בּחפצי לדעת אחרית דבר. לאחרוֹנה ראיתי כּי קוראים לכּבּאים והמנהלים מתלחשים בּיניהם. קוּצהאמר ראה, כּי אני מסתכּל בּוֹ ואמר אלי: “ה”זקן" עמד על המיקח והפחית עד שלוֹשים וּשלוֹשה, אבל בּשבילי בּעיה קשה היא: לבחוֹר יהוּדים למסרם לשחיטה! לא הייתי רוֹצה שלבּי יהא נוֹקפני על כּך!.." שעה קלה אחרי־כן ראיתי, כּיצד מאספים יהוּדים, רוּבּם נערים. בּעברוֹ על פּני אמר אלי המנהל: החלטתי לבחוֹר את התשוּשים, שבּין כּך וּבין כּך לא יאריכוּ ימים, לדעתי. בּכלל הוֹלכים וּבאים עתה ימים רעים ליהוּדים. מי שאין בּידוֹ אמצעים משלוֹ לקיים את עצמוֹ עד כּמה שאפשר, לא יוּכל להתקיים לאוֹרך ימים". בּין המכוּנסים לשחיטה, רוּבּם נערים, שמסביב להם עמד משמר חזק של כּבּאים, היה גם הפּוֹעל העני שוּמיראי. אמרתי לקוּצהאמר: “אדוֹני, לבּי לבּי אל העלוּב הזה, שכּל ימיו היוּ פּניו רעים ודוקא בּזמן האחרוֹן השבּיח מאד וּפניו שמנוּ. אנא, הניחה לוֹ”. “אם כּן – ענה לי – הראני איש אחר שאקח בּמקוֹמוֹ”. נטיתי הצדה מעליו… והנה קמה מהוּמה: “ראפּוֹפּוֹרט התחבּא!” המשגיחים התרוֹצצוּ כּמוּרעלים. אחד אמר לחבר הועד של הפּוֹעלים: “אם לא יביאו את ראפּוֹפּוֹרט, נשלח בּמקוֹמוֹ מאה יהוּדים!” חקרתי וּמצאתי, שהמשגיחים יש בּלבּם חימה על ראפּוֹפּוֹרט זה, שהיה לוֹ ממוֹן רב, כּביכוֹל, והיה קמצן, והם לא ניהנוּ ממנוּ כּלוּם. לא מצאוּ אוֹתוֹ ולקחוּ קרבּן אחר ושלחוּ את שלוֹשים וּשלוֹשת היהוּדים. אחרי חיפּוּשׂ בּמשך שעוֹת נמצא ראפּוֹפּוֹרט בּתוֹך צינוֹרוֹת השרברוֹב מתחת לאדמה כּוּלוֹ שרוּי בּלכלוּך. הוּא ספג מכּוֹת קשוֹת והמשגיחים תבעוּ בּכל תוֹקף שישלחוּ אוֹתוֹ, אך התערבוּ בּדבר “מתווכים” והוּא נשאר, וּכמוּבן, לא בּחינם…

בּבית־החוֹלים “הרוּח הקדוֹשה” שוֹכבוֹת ארבּע יוֹלדוֹת יהוּדיוֹת עם יִלוֹדיהן בֹגיל… משלוֹשה עד שבעה ימים. אחת מהן, אשה יפת־תוֹאר. בּעלה עוֹבד עמי יחד בּ“הוֹרטאֶנסיה”. ועוֹד אחת היא קרוֹבת משפּחתי, שהיתה חביבה מאד עלי. בּת־עשׂרים ואחת. בּכל ימי ה“העברה” התענינתי מאד בּגוֹרלן של היוֹלדוֹת בּבית־החוֹלים. היה קשר־תמיד עם בּית־החוֹלים. עד היוֹם האחרון היה הכּל כּשוּרה. בּיוֹם האחרוֹן, על השאלה בּטלפוֹן לשלוֹם הנשים, ענתה האחות: “רע מאד! מצווים על החוֹלוֹת להתלבּש! כּעבוֹר שעה קלה: “לשעה אחת־עשׂרה עליהן להיוֹת מוּכנוֹת, וּלחכּוֹת עם יוֹנקיהן”. וכעבוֹר עוֹד חצי שעה: “כּבר לוּקחוּ!..” זוֹ היתה התשוּבה האחרוֹנה מאת ה”אחוֹת".

ח) רכּבוֹת חוֹזרוֹת ויוֹצאוֹת    🔗

היינוּ טרוּדים וּמטוּפּלים בּפגעים וּבפחדים, אשר עברוּ עלינוּ בּבית־החרוֹשת שלנוּ. שאפנוּ בּכל לבּנוּ ונפשנוּ לדעת את גוֹרלם של קרוֹבינוּ וּמיוּדעינוּ ושל כּל היהוּדים. ה“העברה” התנהלה כּאילוּ בּידי מוּמחים לטעינת קוֹרוֹת־עץ ולא בּני־אדם חיים. יוֹם אחד הכינוּ את המטען וּביוֹם השני הטעינוּ את הקרוֹנוֹת ושלחוּ לדרך. מסוּליוֹב וּמפּז’יגלוֹב, מרחק אחד־עשׂר וחמישה־עשׂר קילוֹמטר, הגלוּ את האנשים ישר לתוֹך הקרוֹנוֹת. את החוֹלים והתשוּשים, שלא היה בּהם כּוֹח לרוּץ, ירוּ בּדרך והניחוּם, וּבנוֹתרים האיצוּ. כּל הדרך היתה זרוּעה גויוֹת, כּפגרי חיוֹת אחרי ציִד בּיער. שלוֹש הרכּבוֹת הראשוֹנוֹת הוּטענוּ אוֹתם היהוּדים, שלא היוּ בּידם תעוּדוֹת מיוּחדוֹת. היהוּדים, בּעלי “תעוּדוֹת צאן בּרזל”, עמדוּ פּעמים אחדוֹת לפני הבּוֹדקים, וּבראוֹתם כּי תעוּדוֹתיהם יפוֹת, היוּ בּטוּחים, וכל פּעם ניגשוּ לבדיקה ראשוֹנים בּשוּרה. לרכּבת האחרוֹנה חסרוּ יהוּדים למנין… נשארוּ כּמה קרוֹנוֹת ריקים, מפּני שלפי החשבּוֹן קיווּ הרוֹצחים לקבּל מספּר גדוֹל יוֹתר של יהוּדים. אך הרבּה נתחבּאוּ אוֹ בּרחוּ, ורבּים נוֹרוֹ בּוֹ בּמקוֹם. וּבכן היוּ חסרים למנין. יצאה פּקוּדה לכל היהוּדים ששוּב יֵצאוּ לכּיכּר. ואלה שבּידם “התעוּדוֹת הבּטוּחוֹת”, הלכוּ ועמדוּ, כּמוּבן, בּחזית. מנהל התלינים חילק בּרמיזת יד את האנשים לשנַיִם – בּלי שאוֹל שאלוֹת וּבלי רצוֹן לראוֹת דבר ולשמוֹע על תעוּדוֹת – החצי האחד שלחוּ מיד אל הרכּבת, והחצי האחר נשאר בּחיים… וכך נשלחוּ בּמקרה אוֹתם היהוּדים בּעלי התעוּדוֹת ה“מעוּלוֹת”. וּבין הנשארים היוּ כּאלה, שלא עלה על דעתם, כּי ישארוּ.

הרכּבת השניה והשלישית, שעברה לפנוֹת־ערב על פּני מקוֹמנוּ, חיכּינוּ לה כּוּלנוּ, הפּוֹעלים של שני בּתי־החרוֹשת, וּמחזוֹת נוֹראים נראוּ בּשעה ההיא. הפּעם ראוּ הפּוֹעלים מה שראוּ בּאמת – העינים הוּרגלוּ למראה רכּבוֹת המות וּכבר יכלוּ להבחין את קרוֹביהם. הקוֹלוֹת והיללוֹת עלוּ עד לב השמים. לא רק היהוּדים בּכוּ מר, כּי אם גם הרבּה נוֹצרים שפכוּ דמעוֹת חמוֹת. מבּעד החלוֹנוֹת הקטנים ראיתי הרבּה פּנים מוּדעים, שהיוּ כּמראה האֵפר… שעה ארוּכּה לאחר שחלפוּ הרכּבוֹת עוֹד עמדוּ האנשים ויללוּ, אי אפשר היה להשקיטם, וּמאמצי הנוֹצרים עלוּ בּתוֹהוּ. מתוֹך הקרוֹנוֹת נזרקוּ הרבּה מכתבים, שנאספוּ על־ידי נערים נוֹצרים. כּוֹתבי המכתבים נפרדוּ לפני מוֹתם מעל קרוֹביהם. הרכּבת הרביעית עברה בּלילה בּשעת גשם גדוֹל, וּבכל זאת חיכּוּ רבּים לרכּבת, אוּלם לא ראוּ מאוּמה ורק שמעוּ קוֹלוֹת נוֹראים. גם המכתבים מן הרכּבת האחרוֹנה נשארוּ בּגשם עד יוֹם המחר וכמעט שלא היתה אפשרוּת לקראם.

בּארבּע הרכּבוֹת הוּבלוּ לטבח עשׂרים אלף יהוּדים מפּטרקוֹב וּמן העיירות הקטנוֹת סביבוֹתיה. בּין האוּמללים האלה נמצאוּ מבּני משפּחתי: אחוֹתי סאבּינה, בּת אחוֹתי טוֹשה, הקוּזינה אירקא עם בּניו של רוֹזנטאל, אמוֹ וארבּע אחיוֹתיו עם ילדיהם. כּמעט כּל ידידי הנאמנים וּמיוּדעי, וּבכלל כּל בּני עיר מוֹלדתי. בּאוֹפן רשמי נשארוּ אַלפּים ושש מאוֹת יהוּדים, וּביניהם רק מאה וששים נשים וילדים… כּוּלם הם “נכלאים” אוֹ “שוֹכני הגוּש”… כּמה בּרחוּ והתחבּאוּ – אין לדעת, אך חייהם של האוּמללים האלה שנמלטוּ ממות, – אם חיים כּאלה קרוּיים חיים, – תלוּיים בּשׂערה, כּי צפוּיים הם בּכל רגע ליפּוֹל בּצפּרני החיה הנאצית… השארית היא כּעין פּקדוֹן בּידי חיוֹת־הטרף בּצוּרת אדם, שבּכל רגע יש בּידם לעשׂוֹת בּאנשים כּאשר יעלה על רוּחם הסאדיסטי.

ט) עוֹללוֹת השוֹאָה    🔗

נגזר עלינוּ עוֹד הפּעם לטעוֹם אימת־מות. ממחרת, לאחר משלוֹח היהוּדים האחרוֹנים, שוּב קמה מהוּמה בּבית־החרוֹשת שלנוּ. המנהלים התרוֹצצוּ אנה ואנה וצעקוּ: “לא להסתוֹבב!”, “הם כּאן!”, “כּל איש יעסוֹק בּעבוֹדה!” נתבּרר, כּי הדירקטוֹר קריסטמאן הזמין אוֹתם לסיוּר בּית־החרוֹשת. בּשעה שהוֹליך אוֹתם, הראה להם כּמה יהוּדים שהתמחוּ בּמקצוֹע זה. בּזמן קצר כּזה כּבר יש יהוּדים מוּמחים בּמקצוֹע תעשׂית הזכוּכית, עד שמקבּלים את עבוֹדתם של הנוֹצרים, הנשלחים לגרמניה. לחדר שבּוֹ עבדתי, לא נכנסוּ. ראיתים רק מרחוֹק בּחדר הסמוּך. אלה היוּ שבעת אנשי־הגאֶסטאפּוֹ, חברי “הועדה המיוּחדת להשמדת היהוּדים” (“זוֹנדאֶר־אוֹיפטראגסקוֹמיסיוֹן”).

אחת משכנוֹתי ס.ה., אשה יפה להפליא, בּת לוֹדז, היתה בּזמן האחרוֹן, כּרבים אחרים, גברים ונשים, מזוּעזעת־עצבים ולא שפוּיה בּדעתה. בּעלה היה עוֹבד מחוּץ לגיטוֹ. בּשעת ה“העברה” הצליחה האשה להתחמק מן הגיטוֹ, וּבראוֹתה כּי אין בּידה למצוֹא מקוֹם מחוּץ לגיטוֹ, אמרה לחזוֹר אל הגיטוֹ. היא ניגשה למשמר וּביקשה שיתנוּ לה להכּנס. אחד משני הגרמנים סטר לה שתי סטירוֹת, עד כי נפלה לארץ זבת דם. הם ציווּ עליה לקוּם, וּשני הגרמנים ניצוּ איש עם רעהוּ, מי מהם ימית אוֹתה. האחד דחף את חברוֹ בּזרוֹע והקדים לשלוֹח אליה שלוֹש יריוֹת. איש נוֹצרי פּוֹלני, שהיה עד ראיה למעשׂה הרצח הזה, אמר: “איני יוֹדע, כּיצד אפשר להרים יד בּיוֹפי אלוֹהי כּזה”.

בּין הנוֹער הפּטרקוֹבי הראוּ מעשׂה גבוּרה נפשית כּמה בּחוּרים, שלא חפצוּ לעזוֹב את הוֹריהם שנשלחוּ, ואף כּי בּידם היה להשאר, ויתרוּ על חייהם וּבחרוּ להשלח יחד עם הוֹריהם. הסרז’אנט של השירוּת, לנדוֹי, רוָק, לא נשׂא אשה כּשאר חבריו, כּדי להציל בּת ישׂראל, בּחשבוֹ, כּי ישתמש בּזכוֹתוֹ להציל את הוֹריו, אך הרוֹצחים לא הסכּימוּ לכך והוּא הלך יחד עם הוֹריו ש“הוּעברוּ”. בּנוֹ של יצחק גוֹמילינסקי אף הוּא מחל לגרמנים על הזכוּת שניתנה לוֹ להשאר, בּזמן שהוֹריו נשלחוּ, והוּא בּחר ללכת עמהם. אחד מאנשי השירוּת עשׂה נסיוֹן להציל את משפּחתוֹ ועל חטא זה קיפּח את זכוּתוֹ להשאר ונשלח יחד עם הוֹריו. אשתוֹ הצעירה, פּסנתרנית מפוּרסמת, שנישׂאה לוֹ לפני זמן־מוּעט והיתה זכּאית להשאר, נשלחה אף היא עם יוֹנקה.

מקרים כּאלה היוּ עוֹד רבּים.

האדמוֹ“ר מ”חצר ראדוֹשיץ" סירב ללכת ל“העברה”. ־ “אני רוֹצה למוּת בּביתי!” – טען. הוּא הכין עצמוֹ לקראת המות, קרא וידוּי, וּבשעה שהגרמני ירה בּוֹ צעק “שמע ישׂראל”, ונשמתוֹ יצאה בּ“אחד”. מרת גוֹלדבּלוּם, מן הנשים יראוֹת־השמים שקיבּלוּ את הגזירה בּאהבה, עוֹררה תשׂוּמת־לב בּדרך הכנתה ל“העברה”. היתה מצוּינת בּאוֹפי עז וּביוֹפי מַטריארכאלי וכל שראה אוֹתה בּרחוֹב היה נעצר ונפלא עליה. היא שהיתה עתה כּמקוֹר עידוּד לכל נדכּא וכוֹשל וּפעמים הרבּה היתה אוֹמרת לי: “זקוֹף ראשך, עוֹד יִיטב לנוּ וההוּא ינחל מפּלה חשיכה”. לא היתה כּוֹפה את יראת השמים שלה על אחרים והיתה אוֹמרת: “אני אשה מתמוֹל וּמבינה כּך ואילוּ אנשי היוֹם מבינים לא כּך, ינהגוּ כּרוּחם וייטב להם על פּי דרכם”. תמיד מוּכנת לעזוֹר וּלסַייע, היתה אוֹמרת: “הריני בּריאה מן הצעירים ואיני דוֹרשת כּל דבר מיוּחד”. ראתה עצמה רוֹפאנית וכתרוּפה לכל חוֹלי היתה לה – חזרת. אלא היתה מוֹסיפה: “רק החזרת שאני מתקינתה”. כּל שעוֹת היוֹם היתה טרוּדה לטוֹבת אחרים – בּעזרה, בּריצה, בּפּרוֹטאֶקציה, היתה משׂמחת הכּל, מפזרת סביבה שביבי חיים ותקוה. בּמוֹת עליה בּמחלת הטיפוּס בּנה הבּכוֹר, חבר המוֹעצה היהוּדית העליוֹנה, הראתה גבוּרתה וניחמה את בּניה וּנכדיה. כּשהגרמנים שדדוּ את הפרווֹת וניטלה פּרוָתה, אמרה: “הנשמע כּדבר הזה, כּי תלקח מאשה כּבת שמוֹנים, עד מאה ועשׂרים שנה, אדרתה האחרוֹנה בּימי־כּפוֹר כּאלה? אקווה, כּי אראה בּעיני מפּלתוֹ המרה והחשיכה”. בּחוֹדש אלוּל אמרה לי: “הייתי היוֹם בּבית־הקברוֹת והייתי גם על קבר אמך ואביך והתחננתי אליהם שיבקשוּ רחמים עליך, כּי תזכּה לשוּב לביתך, לאשתך ולילדיך, וּודאי לי כּי פּעלתי. אל אלוֹהים, בּני־אדם בּוֹכים וּמשוועים, המתים אין להם מנוּחה בּקברוֹתיהם, האפשר ולא ירחם השם?” בּחתוּנת נכדתה קריסטינה זאיוֹנצ’קוֹבסקי, שנישׂאה לאיש השירוּת פרנקל, היתה הזקנה צוֹחקת וּבוֹכה: “אוֹדך, רבּוֹנוֹ של עוֹלם, שזיכּיתני להוֹליך נכדתי לחוּפּה, כּך זַכּני לראוֹת מפּלתם החשיכה של הרשעים ההם”. בּבוֹא שמוּעת ה“העברה” התחילה הישישה להתקין עצמה לה כּלענין של קדוּשה. אמרה: “הרי אני כּבת שמוֹנים שנה ואם לא יתרחש נס אין דבר שיצילני מידי הרשעים האלה, הרי אסוּר לי לילך למקוֹם עבוֹדה, שאפשר להציל בּוֹ בּת־ישׂראל צעירה, שלא ראתה עוֹד כּמוֹני עוֹלם וחיים”. יוֹם־יוֹם היתה הוֹלכת למקוה, יוֹם־יוֹם לוֹבשת לבנים צחוֹרים ואוֹמרת: “מן הדין שאהיה מוּכנה ואבוֹא לעוֹלם הבּא נקיה וּמנוּקה. מה שבּידי אני עוֹשׂה והשאר בּידי שוֹכן מרוֹמים. אם נוֹח לוֹ שאפּטר מן העוֹלם בּמיתה כּזאת, הריני מוּכנת”. ואכן, בּיוֹם ה“העברה” נלקחה גם היא לקרוֹן־המות.

מרת ק., שהצליחה להציל את חייה על ידי כּניסה לבית־החרוֹשת לזכוּכית, סחה לי את הטרגדיה של חייה: בּעלה נשלח עוֹד כּמה חדשים לפני ה“העברה” לאוֹשויאֶנצים, וכנהוּג נרצח שם; היא נשארה עם בּתה כּבת שבע־עשׂרה, וּזמן קצר לפני ה“העברה” השׂיאה אוֹתה לבנוֹ של הנתין התוּרכּי ויטארז, כּדי להצילה ממות, וכל מה שהיה לה נתנה לבתה שגרה יחד עם הוֹרי אישה בּדירתם מחוּץ לגיטוֹ. אוּלם עכשיו נוֹדע לה כּי גם על שני היהוּדים נתיני חוּץ נגזר להשלח עם כּל היהוּדים, וכל הרכוּש, שלהם ושל אחרים, שנמצא בּדירוֹתיהם, נלקח על־ידי הגרמנים. נס גדוֹל היה, שבּתה עם חתנה לא היו בּמקרה אוֹתוֹ יוֹם בּביתם ועל ידי כּך ניצלוּ, אוּלם האם אינה יוֹדעת היכן הם; מלבד זאת הנה הוֹריה התחבּאוּ יחד עם עוֹד הרבּה יהוּדים בּגיטוֹ, אך מקוֹם המחבּוֹא נגלה וגם הם נשלחוּ עם בּני ה“העברה”. עתה נשארה גלמוּדה בּתבל, אלמנה, יתוֹמה, שכּוּלה, והיא אחת הנשים “בּנוֹת־המזל”, שהצליחוּ להנצל, כּדי לבכּוֹת גוֹרלן המר.

שני ימים לאחר גמר ה“העברה” מפּטרקוֹב (התחילה בּיוֹם 14 בּאוֹקטוֹבּר ונגמרה בּ־21 בּוֹ 1942) לא נתנוּ אוֹתנוּ לצאת מבּית־החרוֹשת וללכת אל ה“גוּש” – מטעמי זהירוּת, מפּני שהאוּקראינים עוֹד היוּ בּפּטרקוֹב שוֹתים לשכרה והתהוֹללוּ והשתוֹללוּ בּחוּצוֹת. מחיר היי“ש עלה מאה ועשׂרים עד מאתים זהוּבים הליטר. היה בּעיר מחסוֹר יי”ש והתגרים הנוֹצרים סיפּקוּ לאוּקראינים משקה מערים אחרוֹת. כּיסי האוּקראינים היוּ מלאים כּסף של יהוּדים והם שילמוּ בּיי“ש כּל מחיר שבּיקשוּ מהם. רק בּיוֹם השלישי נשלחוּ מן הפּוֹעלים חבוּרוֹת אל ה”גוּש“. אני מיאנתי ללכת. לא חפצתי לראוֹת בּמוֹ עיני את החוֹרבּן שבּא על עירנוּ. אמרתי אל נפשי: עוֹד אספּיק לראוֹת בּעיני את השוֹאה… מאת רוֹזנטאל קיבּלתי ידיעה: “הכּל חלפוּ… חוּץ מן הגברת קרוֹל”. לא הבינוֹתי כּלל, מה אירע?! והנה הביא לי אחד הכּבּאים את הבּשׂוֹרה: “סאבא זיסקינד (אחוֹתי) איננה!” הרגשתי, כּי אצא מדעתי, ולא יספתי לשאוֹל עוֹד וגמרתי בּלבּי שלא ללכת לפי־שעה אל ה”גוּש". לא אעצוֹר כּוֹח!

אלה מן הפּוֹעלים שלנוּ, שכּבר היוּ בּגוּש, סחוּ בּינתים, כּי האנשים שהקדימוּ להכּנס לגוּש עוֹד יש להם מעט כּלי־בּית, וגם אלה שבּאוּ אחרי ה“העברה” מבּתי־החרוֹשת אספוּ לעצמם משהוּ, אבל עתה לא נשאר שוּם דבר מכּלי־בּית ויש לבקש כּל דבר קטן לסידוּר משק הבּית. וּבוֹ בּזמן עוֹבדים בּגיטוֹ, מחוּץ לגוּש, הרבּה פּוֹעלים יהוּדים בּמשמרת שוֹטרים, המריקים את כּל בּתי היהוּדים, לוֹקחים וּממיינים את כּל הדברים הקטנים שבּקטנים ושׂמים בּחדרים מיוּחדים שלוּקחוּ לתכלית זוֹ. משם נשלח כּל מין וּמין לגרמניה. הפּוֹעלים שישוּבוּ אל ה“גוּש” יהיוּ כּלוּאים שם בּאין כּלי־בּית, בּאין דברים הכרחיים לקיוּמוֹ של אדם. בּתנאים כּאלה יהיוּ אנוּסים לחיוֹת (אם חיים כּאלה קרוּיים חיים) היהוּדים ה“מאוּשרים” מפּטרקוֹב, שבּעבוֹדתם לגרמנים הצילוּ את נפשם.

 

פּרק עשׂרים וארבּעה: מחבלי הגאוּלה שלי    🔗

א) בּשׂוֹרה אחת טוֹבה וּבצדה הרבּה רעוֹת    🔗

בּיוֹם בּ', 26 בּאוֹקטוֹבּר, חמישה ימים אחרי ה“העברה”, בּשעת הצהרים, נקראתי אל משׂרד בּית־החרוֹשת וּמסרוּ לי, כּי טילפּנוּ מן הגיטוֹ, שאבוֹא מיד אל בּית המשטרה. נבהלתי, אבל אין מסרבים לגרמנים. נשלחתי בּמשמר כּבּאים. ליד השער חיכּה קארל זילבּרבּרג, שגם הוּא נקרא למשטרה, אך ידע לשם מה נקרא. הוּא הצפּין את אשתוֹ וילדוֹ בּביתוֹ של פּוֹעל נוֹצרי שעבד עמוֹ יחד, אך הלה עם אחד מחבריו סחטוּ וחזרוּ וסחטוּ ממנוּ כּסף, עד שהגיע הדבר לאזני המשטרה. את אשתוֹ וילדוֹ מצאוּ ולקחוּ, וּשני הנוֹצרים נאסרוּ, וּבענין זה נקרא למשטרה.

בּבוֹאי אל בּית המשטרה, פּגשני מפקד השירוּת, עוֹרך־הדין זילבּרשטיין, והוּא אמר לתוֹרני, כּי הוּא בּעצמוֹ ימסוֹר לי את הענין. יצאנוּ שנינוּ. כּל הגיטוֹ נראה כּבית־עלמין. הכּל מת, הכּל סגוּר, הכּל דוֹמם, בּכל רוֹאים סימני דם קרוּש. הלכנוּ שוֹתקים. הרגשתי, כּי קשה לוֹ לדבּר. לבסוֹף פּתח ואמר:

־ יש בּפי בּשׂוֹרה טוֹבה מאד בּשבילך, אבל גם בּשׂוֹרוֹת רעוֹת, שמחוּיב אני למסוֹר לך. אתחיל בּטוֹב. בּמשך שעה עליך להתקין עצמך לנסיעה לארץ־ישׂראל. אין זה דבר שבּדמיוֹן. בּעיני ראיתי את התעוּדה על כּל פּרטיה, עד 28 לחוֹדש עליך להיוֹת בּוינה, וּב־30 בּוֹ תסע הלאה. כּל אחד רשאי לקחת עמוֹ: ארבּעים קילוֹגראם מטען, צרכי מזוֹן לשני ימים, מאתים זהוּבים להחליפם בּעשׂר לי"ש וּדמי נסיעה עד וינה, וּבכן, אם מסרוּ פּרטים כּאלה, הרי זה בּרצינוּת. עליך, איפוֹא, לראוֹת עצמך מאוּשר. אין בּכוֹחך כּלל להעריך, מה רב אָשרך. חבל, שנתקבּלה התעוּדה בּאיחוּר זמן קצת. אילמלא כּך, היוּ עוֹד כּמה יהוּדים יכוֹלים לנסוֹע עמך. כּעת רק שלוֹשה. אוּלם מכּיון שאתה נוֹסע מיד, עלי למסוֹר לך גם את הבּשׂוֹרוֹת הרעוֹת, כּי אחוֹתך סאבּינה, בּת־אחוֹתך קרול וּקרוֹבתך רוֹזנטאל “נשלחוּ”. בּידנוּ לא היה להוֹשיע, בּכלל אירע כּאן אסוֹן נוֹרא! חסרוּ אנשים למנין שאמרוּ לקחת, וּבכן חטפוּ גם כּאלה שהיוּ בּידם תעוּדוֹת מעוּלוֹת, ואפילוּ את הרב לָאוּ, השוֹפט בּוֹרנשטיין, פישל לוּבּלינר, משה נוֹרדמאן ועוֹד. נוֹרא הדבר! נוֹרא!

כּך הלכנוּ על־פּני הגיטוֹ המת אל ה“גוּש”. כּמעט שנטרפה עלי דעתי למשמע הבּשׂוֹרוֹת. הוּא נפרד מעמי ואמר: “חזק! (הוּא ראה את זעזוּע נפשי) אין לך הרבּה פּנאי, אל נא תתמהמה!” הוּא מסר על ידי בּרכּת־שלוֹם לאחוֹתוֹ וּלגיסוֹ בּתל־אביב – והלך לוֹ.

מראה הגוּש היה כּכלוּב של אנשים פּרוּעים. כּל היהוּדים בּתוֹך “הגוּש” כּבר ידעוּ, כּי נוֹסע אני. התקיפוּני מכּל עבר ותקעוּ לתוֹך אזני:

־ אל דמי לך! ספּר תספּר הכּל, למען ידע כּל העוֹלם! שם ודאי אין יוֹדעים את הנעשׂה פּה! תספּר, תספּר הכּל!

האנשים אכלוּ אוֹתי בּעיניהם. העינים היוּ נוֹראוֹת, משוּקעוֹת עמוֹק בּראש והן מתיזוֹת ניצוֹצוֹת אש. מתוֹך העינים נשקפוּ כּל הצרוֹת והפּגעים שעברוּ על ראשי האנשים האלה. לא היה להם צוֹרך לפתוֹח פּה: מבּטי עיניהם סיפּרוּ הכּל. רבּים מסרוּ על ידי בּרכוֹת שלוֹם לקרוֹביהם בּארץ, אך הייתי מבוּלבּל כּל כּך, עד שאיני זוֹכר את כּל השמוֹת. בּיקשתי רשוּת ללכת לבית־החרוֹשת להביא משם את חפצי, וּבלוית שוֹטר פּוֹלני נסעתי לשם. נפרדתי מעל חברי, וחלק מחפצי מסרתי למוֹדעי, שימכּרוּם ויעזרוּ בּמחירם לאחוֹתי. עם פּרידתי מן המנהלים והפּוֹעלים הנוֹצרים לא אבוּ להאמין, כּי הגרמנים יוֹציאוּ יהוּדים לחוּץ־לארץ בּזמן הזה, לאחר כּל מעשׂי הרצח שעשׂוּ כּאן.

אחד הגרמנים אמר לי: “אם כּי גרמני אני, הייתי בּרצוֹן נדבּק לעוֹרך, וּבלבד שאתחמק מכּאן”. חזרתי אל ה“גוּש”. ושוּב הקיפוּני כּל היהוּדים האוּמללים והעתירוּ עלי דברים וּצעקוּת. ראיתי כּי אין בּי כּוֹח לעמוֹד. למעלה מכּוֹחי הוּא לשמוֹע כּל זה, לראוֹת בּעיני את צערם של אחי אלה, המבקשים ממני ישע, הרוֹצים לשלוֹח על ידי את זעקתם בּאזני העוֹלם, העוֹבר בּשתיקה על מעשׂי הרצח שלא נשמעוּ כּמוֹהם. פּתאוֹם נסוּ הכּל. נראה איש הגאֶסטאפּוֹ רכוּב על אוֹפנַיִם. הוּא שאל אוֹתי לשמי, אחרי־כן שאל, אם נוֹסע אני בּרצוֹן. “כוָנתי, שאין אתה מוּכרח לנסוֹע, רשאי אתה להשאר כּאן, עליך רק לחתוֹם בּשמך, שאינך רוֹצה לנסוֹע”. אמרתי לוֹ: “מדוּע לא ארצה לנסוֹע? הלא יש לי שם אשה וילדים!” בּרגע זה בּא אוֹטוֹ וּממנוּ יצאוּ שנים מאנשי הגאֶסטאפּוֹ, והדוֹבר אלי פּנה אל חבריו ואמר: “האיש הזה רוֹצה לנסוֹע, וּבכן, יסע לוֹ!”.

נכנסתי לבית הקהילה להפּרד מעל מיוּדעי שם. פּרידה זוֹ ודאי שלא אשכּח לעוֹלם. הכּל התנשקוּ עמי וּבכוּ מרה. אנכי לחצתי כּל אחד אל לבּי. היה בּי הרגש, כּי את האנשים האלה אני רוֹאה בּפּעם האחרוֹנה לחייהם. בּיחוֹד קשתה עלי הפּרידה מבּתם של ידידי, אשר בּביתם ישבתי בּוארשה בּימי המלחמה, והנערה העלוּבה כּבר היתה אז יתוֹמה מאביה וּמאמה… עוֹד יוֹתר קשה היה לי להפּרד משני הילדים, לא רק משוּם שהיוּ ילדי ידידי הנאמנים, אלא מפּני שהיוּ השׂרידים המעטים מילדי פּטרקוֹב, אשר שרדוּ מאלפי הילדים בּפּטרקוֹב עירי. נכנס רוֹזנטאל בּלוית אחיו הצעיר. שנינוּ בּכינוּ בּדמעוֹת שליש על שאנוּ נוֹסעים לבדנוּ בּלא אשתוֹ (קרוֹבתי אירקא) וילדיו. ניגש איש צעיר אל פּקיד־הגאֶסטאפּוֹ ואמר: “הנה קרוֹבתי מרת פינקלשטיין מארץ־ישׂראל ששמה בּרשימה והיא מתחבּאה, אך אוּכל להביאה”. איש הגאֶסטאפּוֹ ענה: “מאוּחר! אין לנוּ פּנאי!” קראוּ אוֹתנוּ לנסוֹע. היהוּדים לא יכלוּ להתאַפּק וּפרצוּ שוּב בּזעקוֹת: “אל דמי! לא תשקוֹט ולא תנוּח! יזדעזע העוֹלם!” יצאנוּ אל האוֹטוֹ, פּתאוֹם הביא הנגר איצקוֹביץ את נערוֹ ואמר אלי: “אנא, שׂים עינך עליו”. עלינוּ וישבנוּ בּאוֹטוֹ ונסענוּ. מאחוֹרי הגדר של ה“גוּש” עלוּ אלינוּ הקוֹלוֹת והזעקוֹת של אחינוּ האוּמללים שנשארוּ ושדרשוּ מאתנוּ צדק וישע. הקוֹלוֹת והזעקוֹת האלה מלווים אוֹתי תמיד, בּיוֹם וּבלילה, ואינם נוֹתנים לי מנוּחה. אני רוֹאה את עצמי בּעל־חוֹב לאנשים האלה על כּי בּידי עלה להמלט והם נשארוּ שם. אבל מה כּוֹחי וּמה גבוּרתי וּבמה אוּכל להוֹשיע אוֹתם, אם יש עוֹד את מי להוֹשיע?

ב) לאן מוֹבילים אוֹתנוּ?    🔗

אחרי אשר עברנוּ קילוֹמטרים אחדים לא מצאנוּ את ידינוּ ואת רגלינוּ. יוֹשבים אנוּ בּאוֹטוֹמוֹבּיל מהוּדר, שלשתנוּ על המוֹשב האחוֹרי, כּבני־אדם ממש, והנהג הוּא איש־הגאֶסטאפּוֹ ג. וּלידוֹ חברוֹ – ואנוּ נוֹסעים. אבל לאן מוֹבילים אוֹתנוּ? הדרך הוֹלכת לטוֹמאשוֹב, וּמה לנוּ וּלטוֹמאשוֹב, אם עלינוּ לנסוֹע לוינה? הרי זה כּיווּן הפוּך! מי יוֹדע, מה הם זוֹממים לעשׂוֹת לנוּ? רוֹזנטאל בּכה כּילד. דמעוֹתיו חנקוּ בּגרוֹני.

אחד מאנשי הגאֶסטפּוֹ שאלוֹ: “למה אתה בּוֹכה?” והוּא ענה: “רק לפני ימים אחדים לקחוּ ממני את אשתי וּשני ילדי ושילחוּם, אוּלי תוּכל לעזוֹר לי, שישיבוּ אוֹתם לי? – “כּן, שוֹב ישוּבוּ! אל תדאג!” – קרא הלה. רמזתי לרוֹזנטאל, שיחדל מדבר אליהם דברים, אין מוֹעיל בּהם, ואוּלי עוֹד יזיקוּ לנוּ, מפּני שעדיין לא האמנתי, כּי הגרמנים, לאחר כּל המעשׂים הרעים שעשׂוּ לעינינוּ, יוֹציאוּ יהוּדים לחפשי לחוּץ־לארץ. הגענוּ לטוֹמאשוֹב וּמיד נסענוּ למשׂרד הגאֶסטאפּוֹ. כּשנכנסנוּ לחצר, ניגש איש מהם וּבא בּדברים עם זה שלנוּ. רמז לוֹ וּשניהם יצאוּ. אנוּ נשארנוּ בּאוֹטוֹ. לקוֹלוׁ של איש־גאֶסטאפּוֹ שיכּוֹר, יצא בּמרוּצה מבּית קטן יהוּדי והזדקף. השיכּוֹר התחיל סוֹטר על פּניו ושיסה בּוֹ את הכּלב, שנבח ולא נגע בּוֹ (כּנראה, רגיל היה בּיהוּדי זה). המחזה הזה נשנה פּעמים אחדוֹת. שני אנשי־הגאֶסטאפּוֹ שנסעוּ עמנוּ ניגשוּ וציווּ עלינוּ לרדת, הכניסוּ אוֹתנוּ לבית הקטן ואמרוּ: “פּה תשבוּ עד אשר יבוֹא נשׂיא הקהילה היהוּדית”. בּבית הקטן, שלא נגמר בּנינוֹ, עשׂה מלאכתוֹ אוּמן יהוּדי בּתיקוּן תנוּר־בּישוּל חשמלי. הוּא והיהוּדי המוּכּה הסתכּלוּ בּנוּ בּסקרנוּת רבּה, אך יראוּ להכּנס עמנוּ בּשׂיחה. אזניהם היוּ קשוּבוֹת כּל הזמן, וּכשנשמע קוֹל מן החצר רצוּ כּחץ מקשת. אחרי־כן נוֹדע לי, כּי אם בּמקרה לא שמעוּ את הקוֹל, הם סוֹפגים מכּוֹת ללא רחם. ישבנוּ שרוּיים בּפחד, מבּלי דעת מה יֵעשה בּנוּ. סוֹף־סוֹף נקראנוּ. לאחר שעה בּא פּקיד השירוּת ואמר, כּי הוּא בּא יחד עם נשׂיא הקהילה, שנקרא על־ידי הטלפוֹן. בּחדר המשׂרד ישב איש גאֶסטאפּוֹ ליד שוּלחן־כּתיבה, שעליו היוּ צבוּרים פּנקסי־עבוֹדה של יהוּדים (סימן רע הוּא, הירהרתי בּלבּי, כּי קרוֹבה שעת ה“העברה” מטוֹמאשוֹב). על אחד הכּסאוֹת ישבה אשה יהוּדית פּשוּטה ועל כּסא שני ישב נער יהוּדי והשתעשע. איש־הגאֶסטאפּוֹ שאל את האשה לשמה וּלשם ילדה וליתר הדברים הנוֹגעים לה ורשם הכּל בּמכוֹנת־כּתיבה. גמר עבוֹדתוֹ ורצה לפנוֹת אלינוּ, והנה פּתחה האשה: “יש לי בּקשה: היוֹת ששמעתי, כּי מעירנוּ הקטנה עוֹמדים לגרש את היהוּדים, וּבכן אני מבקשת שישאירוּ את הוֹרי”. הוּא רשם מפּיה את שמוֹת הוֹריה ויתר בּני משפּחתה. אחרי־כן שאל את שלשתנוּ לשמוֹתינוּ וליחסינוּ ורשם הכּל בּמכוֹנת־כּתיבה. הוּא דרש מכּל איש מאתנוּ מאה וחמישים זהוּבים לכרטיס־נסיעה עד וינה. אחרי־כן פּקד על אחד מאנשי הגאֶסטאפּוֹ: “מחר תקבּל את האנשים בּבית־הנתיבוֹת. יתר הפּרטים תשמעוּ מפּי אחרי־כן”. ואלינוּ אמר: “נשׂיא הקהילה היהוּדית יוֹליך אתכם לבּית, שבּוֹ יוֹשבת האשה הכּבוּדה הזאת, ושם תלוּנוּ הלילה, וּמחר בּשבע בּבּוֹקר יביא אתכם פּקיד השירוּת לבית־הנתיבוֹת”. כּוּלנוּ יצאנוּ, בּחוּץ כּבר המתין לנוּ נשׂיא הקהילה עם פּקיד השירוּת ויחדיו הלכנוּ אל ה”גוּש". רוֹזנטאל הלך עם הנשׂיא ואנכי הלכתי עם האשה שפּתחה בּקוֹל רם:

־ הראה כּבוֹדוֹ, איך שרשם הכּל מה שבּיקשתי ממנוּ?.. אין זאת אלא בּזכוּת אישי! הוּא שם בּארץ־ישׂראל ודאי אדם גדוֹל!.. אילוּ ראיתם, איזה אוֹטוֹ עם ששה קצינים כּאריוֹת בּא לעיירתנוֹ! הם בּיקשוּ וּמצאוּ אוֹתי ליד עבוֹדתי ואמרוּ לי, כּי אני עם שני ילדי (האחד כּבר הלך לעוֹלמוֹ, עליו השלום) נוֹסעים לארץ־ישׂראל ועלי להיוֹת מוּכנה לדרך, הם ישלחוּ לקחת אוֹתי. ממחרת בּא ז’אנדארם ולקחני עם הילד והביא אוֹתנוּ לכאן לטוֹמאשוֹב והוֹשיבנוּ בּמאסר (ימח שמוֹ וזכרוֹ!)… כּעבוֹר יוֹמים בּא המפקד של הגאֶסטאפּוֹ וּביקש ממני סליחה, על שנפלה טעוּת, וּלפי דבריו ימיתוּ בּיריה את הז’אנדארם על ששׂם אוֹתי בּמאסר… ואחרי־כן הוֹליכוּני לדירה – ארמוֹן ממש! ראה תראה עוֹד מעט בּעיניך… ואת הנשׂיא ציוה לתת לי מלבּוּשים מן המוּבחר, כּל מה שאשאל, וכסף כּמה שאדרוֹש… עלי לאכוֹל ולשתוֹת משוּפרא דשוּפרא… כּל זה משוּם שאישי הוּא אדם גדוֹל שם בּארץ־ישׂראל.

ואוֹתוֹ הסיפּוּר סיפּר לי אחרי־כן הנשׂיא בּנוֹסח זה:

־ לפני שבוּע ימים נקראתי אל הגאֶסטאפּוֹ ונצטוויתי: הנה תבוֹא אשה כּבוּדה עם ילדה, ועליכם להכין בּשבילה דירה בּת שני חדרים עם כּל הנוֹחיוּת, לקשט אוֹתה יפה יפה. האשה הכּבוּדה צריכה לקבּל מלבּוּשים וּמאכלים ממדרגה ראשוֹנה. השמרוּ לכם, כּי כּל זה יעשׂה חיש! הלא תבינוּ – המשיך הנשׂיא – כּי פּינינוּ את הדירה, סידרנוּ, חידשנוּ, עבדנוּ יוֹמם ולילה, סחבנוּ והבאנוּ רהיטים מן המוּבחר, תמוּנוֹת, שטיחים. חשוֹב חשבנוּ, כּי משוּם שבּא קוֹמיסאר חדש, ודאי עוֹמדת לבוֹא גם אשתוֹ. אנוּ עשׂינוּ הכּל על הצד היוֹתר טוֹב – והגברת לא בּאה. בּינתים נתבּרר, שהגברת הזאת היא זוֹ, שהז’אנדארם כּלא אוֹתה בּמאסר תחת להביאה אל הדירה שהכינוּ לה. ועתה – סיים הנשׂיא סיפּוּרוֹ – היא גוֹרמת לנוּ צרוֹת צרוּרוֹת. כּל מה שנוֹתנים לה אינוֹ מוֹצא חן בּעיניה, עלוּבה זוֹ אינה יוֹדעת מה לדרוֹש וּמה לבקש. ראיתי, שהביאוּ לה סוּדר, לבנים וגרבּים של משי, והיא נטלה את זה בּידה, מיששה וצעקה: “לא לי הוּא! סחוֹרה גרוּעה היא! אי אפשי בּזוֹ!”

הנשׂיא הסתכּל בּי ונענע ראשוֹ…

ג) הלילה בּטוֹמאשוֹב    🔗

נשארנוּ ללוּן בּ“ארמוֹן” שהוּכן בּשביל ה“גברת”. ראיתי את נערוֹ העלוּב של איצקוֹביץ והנה הוּא כּמעט “ערוֹם ויחף”. בּיקשתי את נשׂיא הקהילה והביאוּ לוֹ קצת מלבּוּשים. עד מהרה נוֹדע בּ“גוּש” על האוֹרחים. התחילוּ בּאים אלינוּ אנשים. מקצתם חפצוּ לשמוֹע מפּינוּ על דבר ה“העברה” בּפּטרקוֹב, כּדי לדעת מה לעשׂוֹת בּטוֹמאשוֹב; אחרים שאלוּ על קרוֹביהם בּעירנוּ; וּמקצתם בּאוּ למסוֹר על ידנוּ פּריסת שלוֹם למיוּדעיהם

בּארץ־ישׂראל. עייפים ויגעים היינוּ וּמרוּגזים מאד. מן השאלוֹת ראינוּ, כּי היהוּדים הם תמימים כּל כּך עד כּדי להאמין בּרגש האנוֹשי של הגרמנים. אשה זקנה שוֹאלת: “הגם בּזקנים הם פּוֹגעים?”, ואשה שניה אוֹמרת: “יש לי שני ילדים קטנים, וּבכן מוּכרחים הם להשאירני עם הילדים, מי זה ישגיח עליהם?”; ואיש צעיר שוֹאל: “האם גם סַפּר־אוּמן ישלחוּ?” השאלוֹת והדיבּוּרים האלה הרגיזוּ עד היסוֹד. אמנם ידענוּ, כּי טוֹמאשוֹב נוּתקה בּזמן האחרוֹן ויהוּדיה אינם יוֹדעים כּלוּם מן הנעשׂה לבני־ישׂראל בּאירוֹפה, אבל עצבּינוּ כּבר היוּ חלשים. אנשים טוֹבים ריחמוּ עלינוּ. שכן אחד הזמין אליו את רוֹזנטאל ואני מצאתי מפלט בּביתוֹ של שכן אחר. לאחר שהלכוּ בּעלי הבּיקּורים שבנוּ אל מקוֹם הלינה שלנוּ ועלינוּ על המיטה. שכבנוּ יחד עם רוֹזנטאל, וכאן שמעתי מפּיו סיפּוּר של פּגעים מה שעבר עליו מן היוֹם שנפגשנוּ בּפעם האחרוֹנה. מכּל התעוּדוֹת, שעמדוּ להציל את אמוֹ ואחיוֹתיו, את אחוֹתי אשת קרוֹל – לא יצא ולא כּלוּם. אחוֹתי מרת קרוֹל, בּראוֹתה בּרגע האחרוֹן, כּי “בּידה אין מאוּמה”, התחבּאה, ואמנם על־ידי כּך נמלטה ממות. וכך סח לי, כּי הוּא יצא עם כּל בּני־בּיתוֹ למקוֹם עבוֹדתוֹ בּ“בוּגאי” (הוּא ציבּע שם סוּכּוֹת למחסה משלג בּשביל הצבא החוֹנה בּרוּסיה). בּלילה ציווּ עליהם לשוּב הבּיתה ואמרוּ להם, כּי לא יפחדוּ מכּל רעה. אך עד שבּאוּ לביתם כּבר היה הגיטוֹ מוּקף אוּקראינים והוּא נשאר שם עם אחיו בּצרה. אחרי הצהרים בּא שליח מאת הצבא להוֹציאוֹ מן הגיטוֹ וּלהביא אוֹתוֹ ואת אחיו ועוֹד פּוֹעל למקוֹם העבוֹדה, ושם ישב עד תוֹם ה“העברה”. הוּא הלך מתוֹך תקוה, כּי שם ליד העבוֹדה, על־ידי מיוּדעיו הגרמנים, יעשׂה משהוּ לטוֹבת משפּחתוֹ. שני ילדי אחוֹתוֹ עם עוֹד נערה אחת נחבּאוּ בּביתם של נוֹצרים, וּברגע האחרוֹן תקף אוֹתם פּחד ושלחוּ את הנער לבקש את אביו, כּי יקח את הילדים לביתוֹ. הנער הצליח לחדוֹר לדירתוֹ של רוֹזנטאל, שהיתה על הגבוּל של הגיטוֹ. אחרי־כן בּא הנגר מילשטיין בּלוית סרז’אנט ונכדוֹ ולקח גם את ילדי רוֹזנטאל. את כּל הילדים הוֹליכוּ אל ה“גוּש”, שכּבר נבדק על־ידי הגרמנים, ולכן האמינוּ, כּי כּבר נפדוּ ממות, אך למחרת שוּב הוֹציאוּ את כּל היהוּדים לבדיקה, ואת כּל הילדים “שילחוּ”. בּיוֹם האחרוֹן הוּעמדוּ לבדיקה אמוֹ וכל אחיוֹתיו, אשתוֹ (היא קרוֹבתי), גם אחוֹתי וּבתה של אחוֹתי השניה – וכוּלם יחד שוּלחוּ. בּיוֹם ההוּא בּוּטלוּ כּל התעוּדוֹת! בּיוֹם השני בּשבּת, בּשעה שעברה חבוּרת היהוּדים, שבּה נמצאוּ ילדיו, הכּירוּ אוֹתוֹ מרחוֹק והתחילוּ צוֹעקים: “אבּא! אבּא!”

הוּא רץ דרך הגן אל הגדר ואמר לצאת דרך הפּשפּש, אך אוּקראיני הכהוּ בּקת רוֹבהוּ וגירש אוֹתוֹ, והגרמני, המפקח על עבוֹדתוֹ, ציוה עליו לשוּב לעבוֹדה. בּהיוֹתוֹ מבוּלבּל, פּרץ בּזעקה מרה, אך הגרמני הוֹציא אקדחוֹ ואיים, כּי אם לא יחדל ירה יִירה מיד. למחרת התחיל בּהשתדלוּת להציל, אך ללא הוֹעיל. כּל ההבטחוֹת לא נתקיימוּ.

כך שכבנוּ וסיפּרנוּ עד אוֹר הבּוֹקר. קמנוּ ממשכּבנוּ, וּבינתים בּא פּקיד השירוּת עם עגלוֹן ואנוּ ישבנוּ בּעגלה ונסענוּ אל הרכּבת. הסוּס הכּחוּש, היחיד שנשאר בּגיטוֹ, היה רגיל בּנסיעוֹת לבית־הקברוֹת, וּבדרך נטה כּמה פּעמים והתחיל לרוּץ בּכיווּן לבית־העלמין… בּבית־הנתיבוֹת בּא איש הגאֶסטאפּוֹ, קנה לנוּ כּרטיסי־נסיעה ונסענוּ. בּראוֹתי, כּי נוֹסעים אנוּ הלאה, וּבידנוּ כּרטיסים עד וינה, רק אז התחלתי מאמין, כּי אמנם אנוּ נוֹסעים אל נכוֹן. איש הגאֶסטאפּוֹ התהלך עמנוּ בּאדיבוּת. הנוֹצרים סביבנוּ, בּראוֹתם כּי מוֹבילים חבוּרה של יהוּדים, חמלוּ עלינוּ, ואשה אחת אמרה: “נס הוּא, שהגאֶסטאפּוֹ איש ישר ואינוֹ מתאכזר אליהם”. בּהגיענוּ לתחנה ס., ששם היה עלינוּ להמתין עד אחרי הצהרים, הכניס אוֹתנוּ לחדר־ההמתנה “בּשביל גרמנים”. ישבנוּ ליד שוּלחן אחד. הוּא שאל, אם רעבים אנוּ ואמר, שרשאים אנוּ לקנוֹת אוֹכל. אכלנוּ ושתינוּ קפה. כּל שאר הנוֹסעים יצאוּ ואנוּ נשארנוּ לבדנוּ.

הוּא ישב כּל הזמן והתבּוֹנן אלינוּ. ראיתי, כּי הוּא רוֹצה לאמר משהוּ, אך חוֹשש. לבסוֹף ניגש אלינוּ ונכנס בּשׂיחה. בּין השאר אמר גלוּיוֹת: “האמינוּ, גם לנוּ רע! אנוּ מביאים לקרבּן את מבחר צעירינוּ”. והוּא התחיל מוֹנה שוּרה שלמה של בּני משפּחתוֹ, שנפלוּ חללים בּמלחמה. “מלבד זאת הלא הכּל הוֹלך לאבדוֹן! חשבנוּ, כּי המלחמה תמשך רק חדשים, אך עתה אנוּ רוֹאים, כּי עם האנגלים אין מלחמה קצרה. מה דעתכם? הרי אני בּעל תעשׂיה של אריג. בּית־החרוֹשת שלי חרב וּמוּחרב. וּמה יש לי? אין מנוּחה לרגע! עבוֹדה ועבוֹדה! וּמה יהא עלינוּ? רוֹצים היינוּ לשׂים קץ. אבל אין דרך לשוּב”.

ד) לפלשׂתינה! לפלשׂתינה!    🔗

עוֹד די שהוּת עד יציאת הרכּבת. מזג האויר היה נאה. יצאנוּ החוּצה ליד בּית־הנתיבוֹת וחיכּינוּ. ניגש אלינוּ גרמני הדוּר בּלבוּשוֹ, ועמוֹ נער, ושאל את איש הגאֶסטאפּוֹ: “האם אלה הם יהוּדים לארץ־ישׂראל? גם לי יש אחד”. הוּא פּקד על הבּחוּר לשבת עמנוּ יחד. הבּחוּר, נער צנוּם, וּבידוֹ חבילת בּגדים עטוּפה נייר, כּמי שהוֹלך לבית־המרחץ – זה כּל מטענוֹ. הוּא הציץ בּנוּ והחזיר מיד את ראשוֹ ועמד מן הצד, כּאילוּ היה בּרוֹגז עמנוּ. ניגשתי אליו ושאלתי: “מאין?” “לוֹדזאי אני” – ענה ושוּב החזיר ראשוֹ. “וּלאן אתה נוֹסע?” “אני? – לפלשׂתינה! אני נוֹלדתי בּפלשׂתינה! אזרח אנגלי אני!” כּל זה דיבּר וראשוֹ הסב מעלינוּ, והוּא לבוּש גאוּת, כּאילוּ חסד גדוֹל הוּא עוֹשׂה עמי בּדבּרוֹ אלי. “מאיזה מקוֹם אתה בּארץ־ישׂראל, מי אתה? אוּלי אני מכּיר את הוֹריך? אני בּן ארץ־ישׂראל!”

רק עכשיו הפנה ראשוֹ. ואחרי שׂיחה נוֹדע לי, כּי הוֹריו ישבוּ בּתל־אביב, והוּא נוֹלד שם ויש לוֹ תעוּדת לידה מועד הקהילה ועל זוֹ גאוָתוֹ. הרכּבת סוֹף־סוֹף הגיעה. מתוֹך הקרוֹן יצא איש־הגאֶסטאפּוֹ והכריז: “לפלשׂתינה! לפלשׂתינה!” ניגשנוּ ואיש־הגאֶסטאפּוֹ קיבּל מאת המוֹליך אוֹתנוּ את הניירוֹת וציוה עלינוּ לעלוֹת. בּראוֹתוֹ אצלנוּ על הזרוֹע הימנית את הרצוּעה הלבנה היהוּדית עם המגן־דוד הכּחוֹל, אמר: “הסירוּ את הט… הזה!” ואת הרצוּעה שלי זרק בּידוֹ תחת הרכּבת. הכניסנוּ לתוֹך הקרוֹן, ששם כּבר היוּ עוֹד יהוּדים, וציוה עלינוּ שלא לבוֹא בּדברים עם איש.

ששה יהוּדים עלינוּ וּבקרוֹן כּבר ישבוּ עוֹד שלוֹשה־עשׂר. התבּוֹננתי אל היוֹשבים, נשים וילדים, אוּלי אמצא בּיניהם מוֹדעים, וּמיד הכּרתי אשה אחת: זוֹ היתה מרת גראוּכאֶר עם בּנה, אשר התודענו בּוארשה בּזמן שעמלנוּ בּענין העליה לארץ־ישׂראל. שׂמחנוּ מאד על הפּגישה, אבל לאחר השׂמחה פּרצה מיד בּבכי. “הזוֹכר אתה? – אמרה – ארבּעה היינוּ אז, אני, בּתי וּשני הנערים שלי, והנה אנוּ נוֹסעים רק שנים, את ילדי הקטן לקחוּ ממני, וּבתי בּוארשה – מי יוֹדע… מארבּעה נוֹתרוּ שנים”. התבּוֹננתי אל האשה האוּמללה ורמזתי לה על רוֹזנטאל, וּבחשאי אמרתי לה: “מארבּעה אנשים מבּני־בּיתוֹ נוֹתר הוּא לבדוֹ, וּמלבד זאת “שוּלחוּ” גם אמוֹ, כּל אחיוֹתיו עם ילדיהן… והיכן הם כּל אלפי היהוּדים, שעמלוּ ויגעוּ בּוארשה עמנוּ כּדי לעלוֹת לארץ? מאלה האלפים אני רוֹאה לעת־עתה רק ארבּעה…” נסענוּ הלאה, וּבכל תחנה ותחנה הוֹסיף הגאֶסטאפּוֹ להכריז: “לפלשׂתינה!” עלוּ ונכנסוּ עוֹד מבּני־ישׂראל, כּוּלם נשים וילדים ורק גבר אחד, מר זוּסמן מבּאר־יעקב.

בּקראקא, שבּה שהינוּ שעוֹת אחדוֹת, בּיקש איש־הגאֶסטאפּוֹ בּשבילנוּ מים לשתיה, וכמה פּעמים הוֹליך אנשים אחדים מאתנוּ לשתוֹת מים. אנוּ היהוּדים ראינוּ את הדבר כּחסד יוֹצא מן הכּלל: איש־גאֶסטאפּוֹ טוֹרח להשקוֹת יהוּדים מים. גדוֹלה זכוּתה של ארץ־ישׂראל.

למחרת הגענוּ לוינה, שלוֹשים ושלוֹשה איש בּסך־הכּל. בּבית הנתיבוֹת השׂגנוּ גלוּיוֹת עם בּוּלים וישבנוּ על צרוֹרוֹתינוּ ואיש־איש מאתנוּ כּתב מכתבים ועיני כּל אחד זלגוּ דמעוֹת. בּא אוֹטוֹ־משׂא והעמיסוּ עליו את צרוֹרוֹתינוּ ואוֹתנוּ הוֹשיבוּ על הצרוֹרוֹת והוֹבילוּ אל המשׂרד. שהינוּ בּאוֹטוֹ שעה מרוּבּה ליד המשׂרד, וּמשם הביאוּ אוֹתנוּ לבנין המיוּחד למחוּסרי־בּית בּקהילה הוינאית, ושם השכּינוּ אוֹתנוּ. עמדנוּ לנסוֹע מוינה בּ־30 לאוֹקטוֹבּר, אבל נשארנוּ עד ה־8 לנוֹבמבּר. המאיוֹר מתלוֹצץ: “האנגלים שוּב איחרוּ!” אל הרשימה של מאה תשעים וּשתים נפש להחליפם בּגרמנים חסרים יהוּדים יוֹתר מן המחצית. הגרמנים טרחוּ ויגעוּ להביא את היהוּדים. רוֹזנטאל בּיקש רחמים על אשתוֹ וילדיו, שנשלחוּ עם ה“העברה” זה רק לפני ימים מוּעטים, שיבקשוּ וימצאוּ אוֹתם ויביאוּם. בּא כּוֹח של מיניסטריוֹן החוּץ שאלוּ, אם שמוֹתיהם כּלוּלים בּרשימה, וּבשמעוֹ את המענה “הן”, אמר: “אל תדאג! אלה יוּבאוּ בּלי ספק!” והוּא הדין בּענין ילדי מרת גראוּכאֶר. העוּבדה, כּי לא יכלוּ להביא אוֹתם, למרוֹת מאמציהם להביאם – כּפי שראינוּ – היא ראיה בּרוּרה, כּי הגרמנים רוֹצחים את היהוּדים סמוּך להעברתם. חיכּינוּ לבוֹאה של הקבוּצה השניה, שהיתה צריכה לבוֹא מוארשה, אבל איש לא בּא מאלה. אחרי כּל המאמצים עלה בּידם ללקט ולאסוֹף שׂרידי יהוּדים מכּל אירוֹפה בּמספּר ששים ותשעה, בּיניהם רק תשעה גברים, העוֹלים לארץ־ישׂראל.

קיבּלנוּ רשוּת לצאת וּלסייר את וינה וכוּלנוּ השתמשנוּ בּזכוּת זוֹ. וינה, משׂוֹשׂ כּל התיירים לפנים, הפכה לשממה; פּרשת נסיעתנוּ מוינה עד הגבוּל התוּרכּי דרך הוּנגריה, יוּגוֹסלאויה, בּוּלגריה, כּל אשר עבר עלינוּ עד שהגענוּ אל חוֹפי ארצנוּ – ענין הוּא לספר אחר.