נוסח אשכנז ונוסח ספרד / דוד פרישמן

 

XXIII    🔗

שלום לכם, אדוני המשכילים, אל תיראו! לא בנוסחאות התפלה אנכי מדבר, כי אם בנוסחאות חדשות אשר הביאו לנו המחוקקים החדשים בימים האלה ובזמן הזה. הלא שמעתם אם לא ידעתם את נוסח אשכנז: כל הזר הבא אל ארצה גרש יגרשו אותו, והביאוהו אל מחוץ לגבול ושלחוהו. וגם נוסח ספרד מודעת עתה בכל הארץ: שר אחד דון איזידורו לופיץ-לפוי עומד ומדבר אילנו השכם ודבר: “שמע ישראל! הנה ארצי פתוחה לפניך כטוב בעיניך, ואתה שוב נא אלינו ונאחזת בתוכנו והיית כאחד ממנו; שובה אלינו ונשיבך, ולא נחדש עוד ימינו כקדם”…

ואני הנני עומד בפתח עינים על אם הדרך; הר עיבל מעבר מזה והר גריזים מעבר מזה, בין הקללה ובין הברכה.

גר הייתי בארץ אשכנז ימים רבים. בעודני נער ירדתי אליה וארא שם מנוחה כי טובה ואגור שם, ולא ידעתי כי יש יום והוא כשואה יבוא. הן משכיל הייתי בכל דרכי ולא נבדלתי מאחי האשכנזים ברב או במעט. בשנות המלחמה הייתי נאמן עם אשכנז ואתאנף בצרפת כל היום; כאשר גברה יד האשכנזים אצל ורמה, אמרתי לכל רעי ומיודעי כי שלש מאות אלף צרפתים נפלו לפי חרב ביום אחד; כאשר ראיתי את ביסמרק ברכבו על סוסתו הנודעת “גרטה” וחכמת סוסה אירה פניה, ברכתי את הרוכב הגדול הזה ואקרא: ברוך שחלק מחכמתו לסוסתו; כאשר חלה כלבו של ביסמרק הנודע בשמו הטוב “טירס”, הייתי מתפלל בשלומו כל היום; וגם שכר שתיתי כל הימים כאחד האשכנזים מלדה ומבטן, וגם בכל חקותיהם האחרות הלכתי וגם כלב טוב גדלתי בתוך ביתי, ולא הייתי נבדל מן האשכנזים המשכילים בכל הימים הרבים אשר ישבתי בארץ מגורי זאת. ואולם פתאם באה הרעה! באחד הימים מימי הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בא ביסמרק אל ביתו סר וזעף, – ובבקר – והנה פקודה להיות כל הגרים נכונים לעזוב את הארץ מקץ שלשה ימים או מקץ שנים שלשה חדשים, כי לא תוכל עוד הארץ הטובה הזאת לשאת אותם יחדו עם יתר האשכנזים המשכילים, – לבשתי ולבשת ערות הארץ אנוס אני לגלות את סודי ברבים, כי גם את פּני לא נשאו ביום ההוא. שוטר אשכנזי בא אלי וידבר אלי אשכנזית, וישמיעני בנחת ובנוסח אשכנז, כי נוטל הוא עלי לעזוב את ארץ אשכנז מקץ שלשת ימים. אנכי התחלחלתי; ואולם הפקיד האשכנזי לא התחלחל ולא זע, ויוסף לדבר אלי אשכנזית ולהגות את אותיותיו בנוסח אשכנז, כי מקץ שלשת ימים עלי לעזוב את אדמת אשכנז מטעם המלך ומטעם החק החדש. אז הבינותי כי לא עת להתחלחל היא כי אם עת לנסוע. ואמהר ואצרור את כל חפצי ואת כל כלי, ואעזוב את הארץ הברוכה הזאת, ולא העליתי משם דבר בלתי אם את אותות ההשכלה אשר נחלתי לי שם: את תאותי לשתות שכר ואת כלבי “טירס” אשר הייתי אומן אותו על ברכי.

אחי! הידעתם את המשורר הינה? הידעתם את שירו “יעטצט וואָהין” (ועתה אנה אפנה)? – את השיר הזה שרתי בכל הדרך אשר הלכתי, ואמר גם אני עם המשורר, כי רוח שטות נכנסה אל תוך רגלי לחפוץ להשיבני אל אשכנז ורק ראשי המשכיל יהגה דעות אחרות. גם ארץ אנגליה צרה מהתכנס בה, וארץ צרפת לא תתן לי לחם לאכול, וארץ אמריקה רחוקה היא מעבר לים, וארץ ישראל בשמים היא, וארץ רומיניה לא עשתה עוד את צפרניה אשר הסכינה תמיד להביאן כפעם בפעם בבשר החי, וגם יתר הארצות לא תשלחנה עוד את מלאכיהן לקחת אותי אחר כבוד – ואני אנה אני בא?

אכן רב לי להתלוצץ! לא עת שחוק היא לנו היום וזה, ועל כן אדברה נא בתום לב ובשפה ברורה. לא אבחר עוד לשון ערומים, ולא יאמרו עוד הקוראים כי אך לצון חמדתי לי.

באחד הימים מימי השבועות הראשונים קבלתי מכתב שלוח אלי מארץ ספרד, ואלה דברי המכתב:

ידידי! את שמעך שמעתי ואת אשר נגזר עליך בהיותך יושב על אדמת אשכנז, כי גרשון אותך ואת בהיותך יושב על אדמת אשכנז, כי גרשוך ואת תועה כל היום ואינך יודע את הדרך אשר אתה הולך עליה. גם את תנואותיך שמעתי ואת דעותיך אשר נשאת על הארצות השונות סביבותיך, וכי תעב תתעב את צרפת ואת אנגליה, את אמריקה ואת ארץ פרס ואת ארץ העברים, את רומיניה ואת יתר הארצות, ועל כן נפשי בקשי כי הט לי אזן קשבת ותשמע רגעים אחדים לי ולדברי המעטים אליך היום. אם נא מצאתי חן בעיניך, ידידי הנחמד, מלא נא את בקשתי האחת הזאת, ובאת אתה וביתך וכלבך “טירס” וכל אשר לך וירדת אלי, אל ארצי ספרד המבורכת, וישבת בה אתה וביתך וכלבך טירס וכל אשר לך, כי פניתי לך את כל הערים הגדולות עם הקטנות, ואתה תשב בהן כטוב בעיניך. ואם כל הערים האלה לא תמצאנה בעיניך, ובניתי לך ערים חדשות ויפות מהן, ואמלא לך את כל מחסוריך ואת כל הדברים אשר תאמר לי. רק זאת עשה ובאת אלי כי מחכים אנחנו לך! הנה ארצנו פתוחה לפניך כטוב בעיניך, ואתה הלא ידעת אותה וגם אבותיך ספרו לך (האין זאת?) וידעת כי ארץ זבת חלב ודבש היא; כי פרות בריאות וטובות לנו ועדת דבורים תסובבך תמיד – וחלב ודבש לא תחסר, והיה עקב אשר תשמע לקול הקריאה הזאת ובניתי לך בית תפלה מיוחד, וגם חצר-מות מיוחדת אעשה לך) והתפללת ונקברת כאות נפשך ואיש לא ימנע את הטוב הזה ממך, וגם בכל ענפי המסחר וחרשת המעשה תשלח ידך, ואנחנו נברך את משלח ידך ואת כל המעשה אשר תעשה; דבר לא נקח ממך, בלתי אם מסים אחדים לאוצר המלכות, ואף גם זאת בהיותך בארץ ספרד ולקחת לך אשה מבנות הארץ, והיית לסוחר אדיר ולאזרח נכבד לדורותיו, ועלית את ארבע המדרגות אשר יעלו בהן האנשים החפצים להיות לאזרחים, ואנחנו לא נקח מידך בלתי אם מסים אחדים. – סלח נא לי, ידידי היקר, אם ערבתי את לבי לדבר את כל הדברים האלה באזניך, כי את טובתך אני דורש. ונפשי בתקותי, כי לא תשיב פני ובוא תבוא אלינו במהרה כי מחכים אנחנו לך. שלום לך ידידי הנחמד! ומהרת לבוא אתה וביתך וכלבך “טירס” וכל אשר לך, כי בנפשי הוא. ידידך מאז, מוקירך ומכבדך, דון איזידורו לופיץ-לפוי.

עורך-דין מו“ל מ”ע “פרוגריסי”, חבר לחברת דורשי הגיאוגרפיה וכו'.

את העיקר שכחתי, אם צרור כסף אין עמך, אז יכבד ממני הדבר מאד להביא לך את זכות-השיבה, ולא תהיה לך עצה אחרת בלתי אם ללכת לגור באי קובה אשר באיי הים.

בכלותי לקרוא את המכתב הזה הייתי נפעם, וכמעט לא האמנתי למראה עיני. גילה רינה דיצה חדוה וכל יתר השמות הנרדפים האלה מלאו את קרבי, ואהי כגבר עברו יין, וארוץ כמשגע בשוקים וברחובות כל היום, וגם בלילה בשובי לחדרי לא יכלתי השקט, ואקח את כלבי הנחמד “טריס”, בחיקי, ואביע באזניו את רחשי לבבי בכל לשון שהוא שומע, וכלבי הנאמן בשמעו ובראותו את שמחתי שמח עמי גם הוא. מה מאושר הייתי ביום ההוא ומה מאושר היה גם כלבי!

בבקר השכם קמתי ממשכבי, ואמהר אני וכלבי וכל אשר לי ונעבור את הגבול בואכה צרפת, וגם שם לא התמהמנו, ונקם ונעבור את הרי הפיריניות, ולמחרת היום ההוא דרכה כף רגלנו על אדמת ספרד הנחמדה.

מי יביע אחת מאלף אלפי הרגשות הנעלות והנשגבות וכו' וכו – האם לא כן יאמר המליץ? אבל אני אינני מליץ ואינני כותב מליצות, ועל כן אין הדבר מוטל עלי כלל להביע את האחת מאלף אלפי הרגשות הנעלות והנשגבות אשר מלאו את לבי ואת לב כלבי, בדרוך כפות רגלינו על אדמת ספרד הנחמדה. – בבואנו עירה פמפלונה וברדתנו מעל המרכבה, והנה אנשים רבים מחכים לנו בחצר מסלות הברזל. הראשון אשר נגש אלי היה איש רם ונשא והוא דון איזידורו לופיץ-לפוי העורך-דין, המו“ל את כמה”ע פרוגריסו, החבר לחברת דורשי הגיאוגראפיה וכו והוא עומד עתה בראש הועד לקבלת פני הבאים ארצה ספרד. אחריו נמשך האלוף מ. ל. יינאס, והוא משנה לאיש היושב ראשונה בתוך הועד. אחריו נגש דון סאליסטיאגו פרדיגרו, הממונה על הקופה אשר לאנשי הועד, ואחריו באו החברים הנכבדים הנודעים בשמותיהם: דון יואן אונא, דון יואן רוספידה, דון ריקארדו בלטארן, דון באקעללערו די פוגו, דון ג. דיפרץ, ועוד ועוד וכל אלה באו לקראתי לקבל פני בבואי.

אז יפול דון איזידורו לופיץ על צוארי וישקני – ואני זכרתי ברגע ההוא את דברי רש"י האומר: נקוד על וישקהו.

– שלום עליכם! – קרא אלי האיש הנכבד בעמדו קוממיות וכלו אומר כבוד כאחד הגרנדים אשר בארץ.

– שלום עליכם! – עניתי בשפל קולי, ואני חרד ומורתח.

– ושלום כלבך מה הוא? – שאל דון איזידורו.

– אכבדה נא בעיניך להכירהו גם אותו. הלא שמעת את שמע “טירס”, כלבו של ביסמרק, הנודע בשם “רייבסהונד”. והנה גם כלבי זה הנצב עמך בזה נקרא בשם “טירס”, והוא קרוב ומודע למשפחת כלב הנשיא.

– אמצא נא חן בעיניך להכירהו גם אותו, ונתתי מקום גם לו כאשר כתבתי. ואולם למה זה נשחית דברים והם לא לא יתנו ולא וסיפו לעניננו העומד עתה על הפרק: האם תמצא ארצי חן בעיניך וישבת בה?

– בכל נפשי ומאודי נכון אני להאחז בארץ הזאת, כי על כן באתי בצל קורתך למלאות אחרי כל הדברים אשר אמרת. גם את צרור הכסף לקחתי בידי, כאשר אמרת..'

– אכן חכם אדוני כמלאך אלהים.

אנכי שמחתי מאד לשמוע את הדברים האלה מפי מיטיבי ואיש חסדי זה, כי אמת נכון הדבר אשר גם בארץ מולדתי ובארץ מגורי אמרו עלי תמיד, כי אינני אדם ואולם מעודי לא שמעתי אשר יאמר עלי איש כי מלאך אנכי.

אז התהלכנו אני וידידי דון איזידורו לופיץ וחברת רעיו ונעבור את רחובות העיר, והוא הולך לפני להראותני את יפי העיר ורחובותיה, ואני השתוממתי למראה עיני. מה טובה הארץ הזאת ומה נחמדה ונכבדה היא! וגם אנשיה מה טובים ומה נעימים, כי מי כמוהם יודע משפט הכנסת אורחים! ואני וידידי לופיץ דברנו דברים רבים איש באזני אחיו, והוא הבטיחני אלף אלפי פעמים כי כל הארץ פתוחה לפני כטוב בעיני, ורק מסים אחדים עלי לשקול אל גנזי הממשלה – ואני שמעתי ואשמח, וגם כלבי אשר לרגלי שמח שמחה גדולה.

וטרם נפרד מעלי לופיץ וחברת רעיו בהיות הערב, שאלתי את פיו שנית:

– ובכן ידידי הנחמד, תושב אני בקרב הארץ הזאת ככל תושביה וככל הגר הגר בתוכה, ואיש לא יתיצב לי לשטן, האין זאת?

דון איזידורו לופיץ לחץ את כף ידי בחזקה ויאמר אלי: שלום לך אל תירא! כל הארץ הזאת פתוחה לפניך, ורק את המסים תשקול…

ואחרי כן נפרדנו איש מעל אחיו.

ואולם בהיות הערב ואני בתוך חדרי אשר שכרתי לי הוזה שוכב על משכבי לנוח מעט מעמל הדרך והנה קול דופק על הדלת. מהרתי ואקום ואפתח לאיש הבא, והנה שוטר משוטרי הארץ החדשה הזאת לנגד עיני.

– אדוני! – דבר אלי השוטר הספרדי הזה בשפת ספרדית ובנוסח ספרד – אם לא אשנה למראה עיני הלא איש יהודי אתה, האין זאת?

– יהודי אנכי.

– ואיה אפוא בידך זכות הישיבה למען תוכל לשבת בארץ הזאת?

– דון איזידורו לופיץ-לפוי, העורך-דין ומו“ל את מכה”ע “פרוגריסו” וחבר לחברת דורשי הגיאוגראפיה וכו' קרא אותי ואת ביתי ואת כלבי ואת כל אשר לי לבוא לשבת בארץ הזאת.

– צר לי אדוני להגיד לך, כי נוטל אני עליך לעזוב את העיר ואת הארץ מקץ עשרים וארבע שעות, אחרי אשר אין זכות ליהודים לשבת בארץ ספרד, והדבר הזה מתנגד לחקי הממשלה. – ואתה קומה ולך!

אגבי התחלחל, ואולם ברגע נוכחתי לראות כי לא עת להתחלחל היא, כי אם עת לנסוע.

אז נפרדתי גם מעל כלבי אשר היה נאמן לפני כל הימים, כי לכלבי נתנו את זכות הישיבה, והבוגד הזה במצאו את הארץ הטובה לפניו לא אבה עוד הלוך עמי… ובכן יצאתי בגפי מן הארץ הטובה והרחבה הזאת, אשר אמרתי בצלה אחיה, ואצא ושתי ידי על ראשי.

אכן זה הוא נוסח אשכנז וזה הוא נוסח ספרד!

 

XXIV    🔗

הרופאים בזמננו, בבואם לדבר על “החוטם ותעודתו” באו לכלל דעה אחת כי בשר החוטם אשר לבעלי-חיים הולך הלוך וחסור. גם במכתב-עתי עברי קראתי כדברים האלה לפני ימים אחדים, והכותב הוא רופא בר-סמכא בענינים הנוגעים לחכמת הרפואה, והוא הוציא מלבי את חשש הספק האחרון שהיה לי בדבר הזה. הרופא הזה מבטיחנו, כי בימים מקדם היה החוטם יתר גדול מאד מאשר בימינו, ורק משנתקלקלו הדורות נתקלקלו גם בני האדם ואבריהם וחוטמיהם ואז ניטל טעם החוטם ונתן לבעלי-חיים אחרים, ולכן הוא בא בחקירתו לחקור ולדעת: מה יהיה בסוף החוטם? הלעולמים יארך האף? האם לא יבוא יומו ונספה? ומחקירה לחקירה באותה חקירה הוא בא לידי גמר חקירה כי יש יום והחוטם כליל יחלוף. – חבל על דאבדין!

כף ידי רועדת מדי כתבי את הדברים הפשוטים האלה… האם יד ההרגל היתה בי כי כפעם בפעם כעלות זכרון החוטם על לבי ועלה עמו גם זכרון יהודי? האם הרגבים האלה ידובקו יחד ולא נוכל לצייר בדמיוננו את החוטם שלא יהיה מודבק אליו גם איש יהודי, או איש יהודי שלא ילך החוטם לפניו?

כמה פעמים שמעתי את הקריאה היפה “יהודי!” כמה פעמים קראו אחרי מלא, כמה פעמים הייתי לשחוק וללעג ולקלס, והבל משום שחוטם גדל-בשר היה תלוי לי מלפני – אם אשכחך ירושלים ואם תשכח ימיני, את חוטמי לא אשכח לעולם!

עוד ביום אתמול בשבתי במסבת רעים, אמרה אלי כריסטינה פּבלובנה, כי מוצא חן אני בעיניה, בפרט מצא חן בעיניה השפם העב והשחור בעל שתי הקצוות אשר על שפתי העליונה ולשון רוסית הצחה אשר בפי והלצותי היפות בדבר היהודים ויתר הנימוסים הטובים אשר לי, כל אלה מצאו חן בעיניה מאד מאד, וכטוב לבה עליה הניחה את כף ידה הקטנה על שכמי, ותאמר: “הידעת? כיום הזה לא יכירך עוד איש כי יהודי אתה, ורק… רק…” דם לבי קפא בקרבי רגע אחד, כי ידעתי את מחשבתה: רק החוטם יחטום לי את תהלתי!

גם בלכתי ברחובות עוד צללו הדברים האלה באזני. אנה מפנייך אלך, חוטם גדול ונורא, ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים ואם שאולה אציע, החוטם הולך עמי לשלחני! – ברגע זה קראו אחרי נערים שובבים: יהודי! ואני מהרתי לנוס…

והחוטם הולך עמי לשלחני. – ידיד-נעורים היה לי, ויהי האיש הזה משכיל בכל דרכיו והולך בחקות עם הארץ, ואיש ואשה וגם טף אשר ברחוב לא הכירוהו עוד כי הוא אחד משלנו, ורק דבר אחד היה לו לשטן בכל דרכיו, והדבר הזה הוא היבלת הגדולה הנקראה בלשוננו “חוטם”. האיש הנכבד הזה התקצף והתרגז והתעבר ימים רבים, והחוטם לא הניח לו לישון, ויהי לבעל מרה שחורה, ואחרי כן נפל למשכב, ובכל אלה לא הוסר התמיר ההוא מבין עיניו. כמעט ויצא חברי הנכבד מדעתו ולא ידע את אשר היה לו והתקצף וקלל בחטמו ובאלהיו. אכן הוא נפל למשכב, אך החוטם עוד קם ולא זע. אז קרא פתאם את עבדו החדרה, ויושט לו את חטמו ויבקשהו לגמול עמו את החסד האחד הזה ולנשוך בשניו את חטמו עד בלתי השאיר לו ממנו שריד ופליט. העבד עשה כאשר צוהו אדוניו, ומני אז מתהלך חברי ברחובות העיר באין מכלים דבר, ופניו דומות לפני נדבן-עפנדי אשר כמהו גם הוא לא יחסר לו דבר בלתי אם החוטם לבד.

בכלל אמרו לי כי אנשים חסרי-חוטם אינם יקרים במציאות. בסופיה התהלך נדבן-עפנדי ימים רבים והוא איש אשר חוטם אין לו. וכפי הנראה מנהג הוא בבולגריה בימים האלה לעמוד בראש הומיות באין חוטם ובאין חוש ריח – ואולם הדברים האלה אינם נוגעים לי ולענין אשר אני עוסק בו היום.

ובכלל – שואל אני – מה לו לאדם ולחוטם? ותעודת האבר הזה מה היא? מלמדי הזקן אמר לי תמיד, כי החוטם נברא לשאף טבק כל היום, והאומנת הצרפתית היתה אומרת לי, כי האבר הנכבד הזה לא נברא בלתי אם לתלות בו את כלי-המראה – ואולם אם כה ואם כה אין הצד הזה שוה בנזקנו ובחרפתנו אשר אנחנו שומעים כל היום: יהודי! יהודי!

החוטם עומד לנו לשטן בדרכנו יום יום יעמס לנו בושה וחרפה יותר מדי. רעי היה אומר: באזניו יתנכר חמור, בצפרניו – ארי, ובחוטמו – היהודי! וליתר תקף ועז היה אומר את המשפט האחרון הזה בשפת רומית, לאמר:

מה אחריתי? עד אנה אאריך אפי?…

קודר הלכתי בינוני… והנה זה בא מאמר הרופא במכתב-העתי העברי ועיני אורו מרוב שמחה! החוטם הולך הלך וחסר, ויש יום והוא כליל יחלוף ולא יותר ממנו שריד ופליט – אם הבשורה האחרונה היא בשורה טובה לכל יושבי כדור הארץ, לא אדע, ואולם לנו היהודים תהיה הבשורה הזאת כגאולה שלמה וכישועה גדולה!

יהודי בלי חוטם!

הקיר המבדיל האחד הזה אשר הבדיל בינינו ובין יתר גויי הארץ, גם הוא יפול, ולא יוכר עוד יהודי לפני יתר האדם!

מאמין אני באמונה שלמה, כי בוא יבוא הדבר הזה ולא יפול ממנו ארצה, כי הכותב לנו את המאמר בדבר החוטם העתיד לבוא ותעודתו בימינו ובימים הבאים, הוא רופא בקי ומומחה, ואיש כזה לא ידבר ולא יכתוב את אשר לא ידע ברור, הוא כיד חכמתו הטובה עליו הוכיח לנו על פי ידיעות העולם והטבע כי החוטם הוא כעין “גברא קטילא” ואין לו עוד כל חלק לעולם הבא, כי בימים הבאים כליל יחלוף – ואנחנו התלמידים המקשיבים לקולו שמענו את הלקח הטוב הזה, ונוציא ממנו את הדיוקים הדרושים לנו.

אכן לפי שעה רע ומר לי מאד, כי חטמי עודנו ברשותי, ויש לי חוש ריח אשר ימרר את ימי חיי המעטים והרעים.

אשרי המחכה לקץ.

 

XXV    🔗

ויהי בחצי הלילה, ואני עומד בבית המועד לאצילי-עם אשר בעיר הבירה – הוא ההיכל “בלגורודניה סוברניה” – כי חג ומשתה לנו.

הבית מלא אורה ושמחה וששון ויקר. קול זמירות ונגינות נשמע מעל הבמה, קול משוררי שירים וקול פורטים על פי הנבל. חוזי חזיונות מטיפים את העם ואקטורים ואקטורות משחקים על במת התיאטרון. הגברים מדברים איש אל רעהו בקול וקולם לא ישמע, והנשים מדברות אשה באזני רעותה בלחש וקולן הולך מסוף ההיכל ועד סופו – ופני המחזה ישונו פתאם. הספסלים וכל הכלים אשר בבית יובאו אל מחוץ להיכל, הנוגנים יחלו לנגן בכנורים ובנבלים ובתפים ובצלצלי שמע ובכל יתר המינים האלה. בחורים וגם בתולות יוצאים במחול, אנשים ונשים לאין מספר יכינו צעדיהם, ועינינו תראינה ואזנינו תשמענה מחולות שונים: ולס ופולקה, קדריל פשוט וקדריל-אַ-ל-קור, רקידה ומזור ועוד ועוד – והחום הולך הלוך וגבור.

והמוסר היוצא לנו מזה?…

ה' פ. היה הראשון מן המשוררים, וישר לנו את אחת הבלדות, והאיש היושב על יד ימיני הגיד לי כי הוא משורר נפלא, והאיש היושב לשמאלי הגיד לי כי קולו כקול מים רבים, ואני הגדתי להם כי צדקו גם יחדו וכי אכתוב את כל הדברים האלה בספר. אחריו באה העלמה ד. ותשב אל הנבל ותנגן לנו נגינת פוליניזי במערכת עס-דור אשר חבר ליסט. ואני שמעתי וידעתי מראש כי הנגינה הזאת תמצא חן בעיני, אחרי כי עבד משועבד אני מעודי לרוחו הגדול של ליסט. יוכל היות כי פניה צדדית לי בדבר הזה, וכי אוהב אני את ליסט לא רק מפני רוחו הגדול כי אם מפני שהיה לנו פעם אחת לסניגור וידבר טובות על ישראל ועל כשרונותיו, וילחם את מלחמותיו בצוררנו וגנר, הוא חתנו. יוכל היות כי יש לי טענות ותביעות שונות אל העלמה ד., וכי עלי לדבר משפטים אתה על דבר ערך הקולות אשר הוציאה מן הנבל ועל דבר שמוש האצבעות אשר ראיתי אצלה מדי נגנה. ואולם האמת אגיד ולא אכחד כי כמעט שמעתי את הקולות הראשונים יוצאים מן הנבל, ואני הייתי כחולם – לבי לא הלך עוד אחרי הנגינה כי אם אחרי המחבר; ואזכור את ליסט, ואזכור את ספרו “הצוענים וחכמת הניגון אשר להם”, ואזכור את הפרק “ההפך מן הצוענים – היהודים”, ואזכור כי יהודי אנכי, יהודי אמלל ונכה-רוח המלומד בפורעניות ובצרות, וכי ירחב לבי בקרבי תמיד בשמעי קול איש מדבר עלי טובות, וכי נכון אנכי תמיד ללקק את ידי האיש הזה ככלב המלקק את יד אדונו, בראותו כי מביט עליו אדונו רגע באהבה וברחמים… קול העם אשר הכה כף אל כף ויקרא “הידד! הידד!” העירני מחלומותי, ואיקץ ואדע כי כלתה הנגינה. – אז באה האשה ב. ותקרא באזנינו מעל הספר “מעשה בשלש אחיות” אשר כתב אחינו ובן עמנו מוזנתל, ואני שמעתי את קול הקוראת הזאת וימצא חן בעיני, אם כי לא הבינותי היטב למה בחרה לה את דברי מוזנתל אלה לקרוא אותם בקהל רב.

ומה המוסר היוצא לנו מזה?

עשרה רגעים נחו שבתו המשוררים והמנגנים, ואנשי הקהל רובם יצאו את פני האולם הגדול, ויתהלכו איש ובחירתו על היציע אשר מסביב לאולם וישוקקו בו כמשק גבים, וידברו על ליסט ועל הבגדים היפים ועל מוזנתל ועל הנערות היפיפיות ועל חכמת השיר בכלל ועל חקות המדה בפרט ועל כל נערה שלא תבוא ועל בחור שבא – ואני גם אני הייתי בין הבחורים הבאים אשר עלי הפטירו בשפתיהם. אז החלו המנגינות שנית: העלמה ד. שרה לנו משירי פנקיעלי את אחת מזמרות “ג’יוקונדה”, ובפעם הזאת נהפך הסדר: האיש היושב על יד ימיני נגע אותי על חשלי וימסור לי את סודו כי קול האשה הזאת כקול מים רבים, והיושב לשמאלי הגיד לי בלחש כי קולה נפלא מאד. ואני נענעתי להם בראשי באין לי דרך אחרת לנטות מעליהם. אז פתח מ. את פיו וישורר לנו משירי מוניושקא את אחת מזמרות “הלקא”, ואני לא אשכח עוד את קול הזמרה הזה עד עולם. את שירי מוניושקא אלה שמעתי פעמים רבות בחיי, ומפי מבחרי משוררי ארץ פולין שמעתים, אשר שם מולדתם; ואולם מ. זה השמיעני את קולו ותהי כל השירה הזאת בעיני כשירה חדשה אשר לא שמעתיה עוד מעודי – ובפעם הזאת אמרו לי שני היושבים גם יחד, כאיש הימני וכאיש השמאלי, כי המרנן הזה לא רק מרנן נפלא הוא וקולו לא רק כקול מים, כי אם מרנן הוא כרן יחד כוכבי בקר; אז הבינותי את משפטו לכל פרטיו ודקדוקיו. – בין כה וכה העלמה ד. יצאה על הבמה ותשיר לנו משירי “היהודיה” אשר לאחינו הלוי, ואני שמעתי קול איש אחד היושב מאחרי והוא מדבר באזני רעהו לאמר: "חי נפשי כי חטאת ללכת אל בית מועדי העברים האלה! עברים המה ותו לא מידי! האם לא תשים לב אל פרקי השיר אשר בחרו להם היום האנשים העברים האלה? – אז בא ה' צ. וינגן על העוגב את נגינתו לבדו, ובכלותו מחא העם כפים, הכל כדת ומנהג, ואחריכן יצא רוב הקהל להתהלך על היציע ולשבות חמשה עשר רגעים – ואחרי כן שבו.

והנה מחזה על במת התיאטרון. אנשים אשכנזים, והם כמעט כלם ממקור ישראל, מראים על הבמה את המחזה “אהבת נעורים”, מכלם הכי נכבדים ה' א. והנערה פ. וכל הקהל נתן בשחוק קולו ויריעו תרועות גדולות וימחאו כפים. – אז תם המחזה ואז החלו המחולות.

נפשי בתקותי, כי רבים מהקוראים בקיאים בטיב המחולות ואין אני צריך לפרש את שמם ואת מהותם. הגבר מנהיג את הנקבה והנקבה תסובב את הגבר. וכל החושב כי אין איש נוגע בחברתו אפילו כמלוא נימא אינו אלא טועה. בדבקות ובהתלהבות חוללו המחוללים את המחולות, ובאחרונה קמו לחול גם את המזור, ועיני רואות ועפעפי בוחנות – הלא אין בקרת לישראל, הסכינו מבקרינו לקרוא עלינו כפעם בפעם, ועל כי אנסה נא הפעם הזאת ותאחז בבקורת ידי: מקנא אנכי את קנאת המזור-בתוך המחוללים האלה, כי חללו אותו וישחתו את כל הודו והדרו. בכבדות בכבדות חיללו את המחול הנפלא הזה וגם סדרים לא היו לו – ונפשי בתקותי, כי הקוראות הכבודות (הלואי שלא תשלוט בהן עינא בישא!) אשר תקראנה את הדברים האלה, תסלחנה לי כי לא ידעתי לשית להן בחנופה.

והמוסר היוצא לנו מכל אלה?

חכו נא לי עוד מעט. – גם בגדי הכבוד אשר ראיתי, הרהיבו את עיני, ואני בהביטי על הנערות אשר סביבותי ועל לבושי המכלול אשר על בשרן, דמיתי בנפשי כי הס פר ישעיה פרשה ג' פתוח לנוכח עיני, ואני עומד וקורא: העבסים והשביסים, והשהרונים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות (ונזמי אף) המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים, הגליונים והסריגים והצניפות הרדידים וסטין די-ליאון וכו' וכו'

והמוסר?

                                                                                       ***

ידעתי, אדוני הקוראים, ידעתי את אשר אני חייב לכם. ידעתי כי הקורא העברי מבקש לו תמיד את המוסר, ומכל דבר ודבר הוא ממצה את עומק המוסר. ידעתי כי הלאיתיכם עד כה בכל הדברים אשר ספרתי באזניכם, וכי כל אלה אינם שוים בעיניכם, וכי בבואי אל המשתה עברתי עברה בלילה ואתם תהרהרו אחרי ביום. ואולם דעו לכם כי עברה זו שעברתי, היא עברה הבאה בידי מצוה, אחרי כי כסף התרומה אשר הרימו באי המועד, היה כלו קדש לטובת בתי-ספר לעברים אשר בעירנו המעטירה.

בתי-הספר לעברים יש לנו פה, ובהם ינצחו מורים משכילים על המלאכה להשכיל ולהיטיב, ונערים עניים ועזובים ינהרו אל הבתים האלה מארבע כנפות העיר, ואותם ינעילו וילבישו ויתנו להם את כל אשר דרוש להם – ועל כן יעשו בני עירנו המשכילים מדי שנה בשנה משתה גדול, וכסף התרומה אשר ירימו הבאים אל המשתה, קדש יהיה לדבר הזה. – אזכרה את המחולות, ונפשי יודעת מאד, כי מאות נערים עניים מנערי בני ישראל יקבלו שפע טוב מן המחולות הרעים האלה. אזכרה את המחזות על הבמה ואת הקול באשה אשר שמעתי, ואנחם כרגע ואדע כי העברה אשר עברתי איננה גדולה, כי מאות נערי ישראל יאכלו בטובה. אזכרה את בגדי הכבוד ואת לבושי המכלול, ואתנחם, כי נפשי יודעת מאד אשר עם ההוצאות הגדולות האלה שהוציאו נשינו ועלמותינו לבהלה, הוציאו כספן גם לדבר טוב, והנערים העניים ילבשו גם הם לבושים אחדים ובגדים חמים אחדים תחת הבגדים הצואים והקרועים אשר הם לובשים עתה. האם זכרה העלמה הכבודה, בעת שהיא עומדת בתוך ההיכל ולבושה שני עם עדנים, כי הנערים העניים לובשים קרעים? האם עלה על לבה כי עיקר הדבר שהיא עוסקת בו איננו שני עם עדנים ואיננו מזור וסטין-דה-ליאון, כי אם לעזור לנערים מדוכאים היא באה? מי יודע! ואולם אחת היא לנו אם זכרה הנערה את הדבר הזה ואם לא, אחת היא לנו אם לשם שמים נתכונה ואם לשם נוי ולשם יופי, ורב לנו אם נדע כי הרימה את תרומתה קודש.

זה הוא המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה!

ונפשי בתקותי, כי גם קוראי הנכבדים יסלחו לי בפעם הזאת, אחרי כי גם אני לטובה כונתי ולשם מוסר.

 

XXVI    🔗

דבר לי אל הכהנים והלוים בארצנו מן הכהנים והלוים בארץ אשכנז.

הכהנים הלוים העומדים בבית הבירזה בברלין ביום הראשון בחדש פברואר, הוא יום העשרים בחדש ינואר למנין שאנו מונים פה ¹, התחלחלו מאד, ותהי צעקה גדולה בכל הבית. מוזס כהן, איזאק כהן, יקוב כהן, פיטיל כהן וכו' וכל יתר הכהנים עומדים על הדוכן, וכן מוזס לוי, איזאַק לוי, יקוב לוי, פיטיל לוי וכו' וכל יתר הלוים העומדים על השיר ועל הזמר בבית ההוא, כל אלה היו בצרה גדולה מאד. – בית הבירזה להתמוטט!

ואת הדבר הזה אני מוסר לכל הכהנים והלוים אשר בארצנו העומדים גם הם בבית הבירזה.

אין אני יודע עד כמה יש להם לקוראים העברים עסק עם הבירזה בכלל ועם הבירזה בברלין בפרט; אין אני יודע עד כמה חפצים קוראי לדעת ידיעות כאלה בכלל וכיוצא בהן בפרט, – ואולם רב לי אם יודע אני, כי רבים מהם נושאים עיניהם אל הבית הגדול הזה. והעתים האלה הלא עתים של מלחמה הן, והבירזה הלא היתה לנו תמיד למודד-האויר, לדעת אם מלחמה ואם שלום יהיה בארץ.

הימים ימי מלחמה: מכתב-העתי “פּאָסט”, אשר רוח הממשלה דובר בו, הרגיז את הארץ במאמר אחד אשר עשה, ומכתבי-עתים אחרים באו ויבהילו את יושבי הארץ בעשרה מאמרות אחרים. ובעוד אשר נפל פחד המלחמה על כל ארץ אשכנז יחדו, והנה שמועה באה מפּריז אל אנשי הבירזה לאמר: רוטשילד בפריז השיב את ידו מן האדון הבירזה לאמר: רוטשליד בפריז השיב כל מקנה וכל ממכר. הדבר נשמע, ופני כל באי שער הבירזה חפו.

רעי אשר בברלין כותב אלי כדברים האלה: אני הייתי יומם בבית וראיתי את כל הנעשה, ומי שלא ראה אותם פנים אל פנים, לא יבין את הדבר כמו. פנים לבנים ופנים ארוכים על כל צד ופאה, עינים משוטטות ועינים טרוטות בכל זוית וזוית, שפתים דולקות ושפתים חורות בכל פּנה שאנחנו פונים, ושאגותיהם שאגות אריה כלם. אני עמדתי אחרי כן בפתח השער לראות בפני היוצאים, וכמדומה לי שראו עיני על כל פנים ופנים כתבת קעקע כעין תפלה לאלהי ממון: “אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית הזה, מפני היד שנשתלחה במקדשך”! – האף אין זאת, אדוני כהן? – האף אין זאת, אדוני לוי? – האדון כהן יוצא מאת פני הבית ואומר אל לבו; “לא ידענו ולא עלה על לבנו כי קרובה הרעה לנו קירוב גדול כזה; לא שמענו ולא אבינו שמוע לדברי ביסמרק אדוננו; כסדום היינו, לעמורה דמינו, ועתה הנה עומדת מלחמה אחרי כתלנו!” והאדון לוי יוצא ואומר “צדקת, אדוני כהן!”

ורבים משרי הצבא אשר באשכנז באו וימכרו בבתי החלפנים את שטרותיהם ואת כל ממונותיהם אשר היו להם בשטר. וטלגרמות רבות באו מערי המדינות אל החלפנים הגדולים בברלין למכור ולהעביר מן השער a tous prix את כל השטרות ואת כל המניות אשר הניחו אותם בעליהם למשמרת, ואשר אליהם נשאו עיניהם ונפשם כי יגדילו לעשות ולשאת פרי. וגם על אוסטריה אומרים פה בברלין כי ידה היתה על התחתונה. השטרות אשר תמכו יתדותיהם בעסקי האינדוסטריה ירדו במחירם מאד מאד, עד כי חרדו כל באי שער הבירזה ולא קם בהם רוח לרשום את רשימותיהם בספר, וגם השטרות שיש להם שעבודי קרקעות ירדו במחירם מאד, בערך 90 מרק לכל שטר ושטר, ודבר כזה לא היה לנו זה שנים רבות, מימי 1866 או 1870. ובעוד אשר אנחנו פה בברלין עומדים וסופקים כף על ירך, והנה גם מפּריז באו לנו שמועות כי ברע אנחנו. כל הסחורות אשר מובילים חוצה לארץ – אין דורש ואין מבקש להן; הסחורות שאנו מובילים לאמריקה הדרומית דרך פּריז, מושבות אלינו על הגבול, אחרי כי הסוכנים אשר לנו קבלו ידיעות מאת הקונים לבלתי שלוח עוד את אשר ישלחו. “מלחמה”, “מלחמה”, נשמע מכל פּה ולשון, וזה הוא הדבר אשר הכה אותנו חרם. “אולי” – יאמרו פה בברלין – “אולי יוכל עוד ביסמרק להושיע. מדוע לא שמענו ביום הקהל בקול מולטקה שר הצבאות אשר עמד והזהיר אותנו מפני הרעה? מדוע הטינו אזן קשבת לדברי מדיחנו ומסיתינו וינדהורסט וריכטר?”

אלה הם הדברים אשר כתב אלי רעי מברלין.

והכהנים והעם העומדים בחוץ שהם שומעים דברים כאלה, האם לא יחרדו? –אתמול בא אלי פלוני וכהן הוא גם הוא, ויחרד גם הוא חרדה גדולה בשמעו את דבר המהפכות הגדולות אשר הפך הרוח החדש בבתי הבירזה. אני הבטתי בפני האיש הזה ובגדיו הצואים, ואתפלא לראות כי דבר לאיש כזה ולעסקי הבירזה.

– מה חפצך אדוני? – שאלתיו

– עצה אני מבקש מפיך, אדון נכבד! שמעתי עליך אומרים, כי בקי אתה בטיב עסקי הבירזה, ויודע אתה עת לכל חפץ בעלות מחיר הכספים והממונות וברדתם. והנה לי אני עבדך כסף מכסף אשכנז ורוצה אני למכרו, כי יראתי אשר ירד מחירו עד מאד, ובלי ספק גם אתה כמוני חושש להפסד מרובה…

– כמה כסף יש לך מכסף אשכנז? הבשטרות הוא אם בשקלים?

– בשקלים. שלש אגורות כסף יש לי…

אני הבטתי עליו כמשתאה, והוא הוסיף: בעה“ב אני ואבי ז”ל הנחיל אותי אחריו שלש אגורות כסף למען היותן לי למחצית השקל בימי הפורים בכל שנה ושנה, והנה שמעתי כי תכפו עלינו צרות בארץ אשכנז, ומחיר הכסף יורד מיום אל יום לרגלי פחד המלחמה, ועל כן חפצתי להחליף את כספי, ושואל אני את פי אדוני למחיר הכסף היום.

את הדברים האלה אין אני מספר לכם בלתי אם להראותכם כי דיני הממונות ועסקי הבירזה נוגעים אל כל העם מקצה, ויש לכל איש ואיש איזה עסק עם העסקים האלה.

באשר כי ממונם של ישראל והממונים על הממון הזה חביבים עלי מאד, לכן ראיתי חוב לנפשי לדבר דברים אחדים על אדות הענין הזה. הן פחד מלחמה היה לנגד עינינו פתאם ועל כן באתנו כל הרעה! מלחמה לאשכנז בצרפת – ואף אומרים אמור, כי חדלו גם עסקי הדיפלומטיה להיות בין צרפת ובין אוסטריה. אלפים וחמש מאות איש משרי הצבא באשכנז – כן מספּר אחד הסופרים אשר שאב את ידיעותיו “ממקור נאמן” – והם כלם אנשים אשר כבר התפטרו וישובו לביתם, כל אלה שבו כיום הזה אל השר הממונה על עסקי המלחמה באשכנז ויבקשוהו להכניסם שנית תחת כנפיו, כי חפצים הם להיות נכונים לצאת על אויביהם למלחמה בעד ארצם ובעד מלכם. כשמוע הקיסר הישיש את הדבר הזה, ענה ואמר כדברים האלה: “בזאת הכרתי את אחי ואת רוחם! אם אין דרך אחרת לנטות ימין או שמאל, ואם גזרה היא מן השמים לצאת למלחמה, אז כלנו נצא חלוצים לקראת המערכה וחצבנו לנו את קברותינו על פני השדה, למען ייטב לבנינו אחרינו עד עולם, וראו כל הגוים מסביב כי הקיסר הראשון אשר לאשכנז יודע את אשר לפניו, וכי נכון הוא להגן על ארצו ועל עמו ביד חזקה ובזרוע נטויה עד שובו לעפרו. במקום שם תהיה הסכנה גדולה עד מאד, שם אתיצב בשדה המערכה ובעצם ידי אקח את הדגל אשר לאשכנז, ולא אניחנו מידי גם אם המיניסטרים אשר לי לא יחפצו כי פני ילכו עם צבאותי במלחמה. יקר בעיני המותה, למות מות גבורים על שדה המערכה בעד עמי וארצי, ואהיה מופת לרבים הקמים אחרי, וידעו כי אנחנו בני הוהנצולרן ידענו את אשר לפנינו וידענו את החוב הקדוש המוטל על כל קיסר וקיסר היושב על כסא אשכנז. ומאת אהי ובני עמי אין אני מבקש דבר בלתי אם להיות נפשם אמונה לארצם עד עולם!” – כדברים האלה דבר הקיסר הישיש בבוא מולטקה לפניו ובשורה בפיו כי אלפים וחמש מאות שרי הצבא שבו. – והסופר המודיע את כל אלה אומר, כי אחריות הדברים עליו.

דברים כאלה וכיוצא בהם נטו קו על עסקי הממונות בכל בתי הבירזה, וזה אך החלם לעשות.

ואולם הנה ימים באים וראו עינינו כי פנים אחרות תהיינה לעסקי ממונות אלה – הכל לפי המבייש והמתבייש ולפי המנצח והמנוצח. נניח נא כי צרפת עושה חיל: "הצרפתים עברו את מימי הרינוס וילכדו את כל הנפות האלה; ערים רבות נשמו ומגדלות רבים נתצו; אות קין שמו האשכנזים במצחם בשנת 1870, היה להם לאות על לבבם ולאות על ידם, ועל כן כאריות ילחמו וכנמרים יתנפלו על משנאיהם, ואין עומד בפניהם; ירחים אחדים חלפו עברו, וגם המצודות האחרונות אשר לאשכנז נהרסו, עוד ירחים אחדים וגם ברלין נלכדה; הצרפתים לוקחים את כל נפות אשכנז, ואת אחיהם ובניהם יושיבו בארצות החדשות האלה אשר לכדו, ואחרי כן יניחו מזעפם ויחלו לעשות את חשבונותיהם: חמשה מיליארדים מגיעים להם מבני אשכנז, ונוסף עליהם רבית ורבית דרבית עד סוף כל הרביות, והיו כל אלה לאף אלפי מיליארדים. מלבד אלה מגיע להם מס מן האשכנזים אשר היו להם למס עובד, והוא בערך חמשים מיליארדים וכו' וכו' – מה יהיה אפוא משפט עסקי הממונות בימים האלה באירופה? – אכן נשובה נא אל הד שכנגד, ונניח נא כי אשכנז היא העושה חיל במלחמה: האשכנזים עוברים את הרינוס ולוכדים את הערים בצרפת; ירחים אחדים חלפו עברו, והמצודות והמבצרים נהרסו ונתצו; עוד ירחים אחדים, והאשכנזים עומדי מאחרי כתלי בתי המדרש אשר בפריז, ועוד ירח אחד וגם פריז היתה למשסה בידיהם וילכדוהו; האשכנזים שותים שכר ויין-אדום, ואחרי כן ינוחו מזעפם ויעשו את 20 מיליארדים בזהב מגיעות להם מאת הצרפתים אשר היו להם למס עובד, – מה יהיה בימים האלה משפט עסקי הממונות באירופה?

לפי שעה קצרה ידנו מעשות את כל החשבונות האלה, ורב לנואם נדע כי לפי שעה היתה מהומה ומבוכה ומבוסה גדולה בבתי הבירזה, והכל לרגלי דברים אחרים אשר נדפסו בכתבי-עתים אחדים. – הכהנים חדלו מדוכנם ומעבודתם והלוים משירם ומזמרם, והכהנים הגדולים אמרו לכהנים הקטנים, והלוים הגדולים ללוים הקטנים, והקטנים לקטנים מהם, והקיפה הזעקה את כל בית ישראל, ושמע גם פלוני וכהן הוא ובידו שלש אגורות כסף אשר הנחיל אותו אביו אחריו…

 

XXVII    🔗

מעולם לא הייתי בקי גדול בספרי הלוחות ובחשבנותיהם, ולא ידעתי מעולם יו“ט פלוני אימתי חל ויו”ט אלמוני אימתי חל בשנה הזאת, ואולם ביום הזה התרחב חוג הבקיאות אשר לי והייתי כמעט ליודע-הכל, והכל משום שזכינו בשנה הזאת לספרים “שנתיים” אחדים אשר יש להם לוחות בצדם, ואני קורא לפעמים בספרים האלה ומפשפש בגליונותיהם, ובשעה שאני רואה כי קשה לי הקריאה כקריעת ים סוף ורוחי תקצר בעמלי והיו לי הלוחות הנלוים אל הספרים כערי מקלט לנוס שמה ולנוח שם מעצבי ומרגזי, והדבר הזה הוא שהביאני לידי כך, להיות ידען גדול בתקופות ומועדים וביומי דמפגרי בהון רבנן.

גם היום הזה יום טוב הוא לנו: חג החמשה עשר בשבט הגיע!

אמנם מודה אני לפניך, קורא רחום והגון, כי מבזה מועדות אני זה מכבר, ואת חג החמשה עשר הזה לא חגותי זה שנים רבות מאד, מאז הייתי ילד קטן ועד היום הזה. פירות לא אכלתי וחרובין לא באו אל פי, בטנים ושקדים לא טעמתי ותאנים וענבים לא היו על לשוני; ואולם מדי כתבי את הדברים האלה על הגליון רואה אני ילד קטן יושב אל השלחן הגדול אשר בתוך “החדר” בין יתר התלמידים הקטנים, והמלמד יושב בראש. הילד יודע כי חג היום לו, יומא דפגרא הגיע, ועוד מעט והחדר ועולו הקשה יחדלו והוא יהיה חפשי לנפשו, פירות מפירות שונים ינתנו לו, בטנים ושקדים, תאנים וצמוקים רמונים ותמרים, וגם קב חרובין יתנו לו, אשר יאהב אותם בנפשו ואשר לא יעזבם גם אם שניו יתעו באכלו אותם, הילד הזה הוא – אנכי. אנכי חגותי בימים ההם את החג הזה בכל נפשי ומאדי, כי מינות עוד טרם נזרקה בי, ולא ידעתי עוד לצעוק “תקונים” “תקונים” ולהעביר את הפירות מן העולם.

אז הייתי בעיני כמוצא שלל רב. את החג ידעתי כי ראש השנה הוא לאילנות; ואולם מושגים ברורים לא רכשתי לי עוד בימים ההם ולא ידעתי כי נפקא מינה לענין ערלה ורבעי ושביעית, ואאמין בתום לבי כי ראש השנה אשר לאילנות הוא כראש השנה אשר לנו היהודים. האילנות עומדים מן הבקר ועד הצהרים ומניעים את ראשיהם בהתפללם, והם עוטפים טליתות העשויות מעשה שלג; והרוח יבוא בסערה ותוקע בשופר גדול ואזניהם שומעות וגם השטן מרקד בתוכם, והאלהים יביא אותם במשפט ויעבירם תחת שבטו כבני מדון, וביניהם יש אילנים צדיקים ואילנים רשעים, אילני בוסמין ואילני סרק, tout comine ches neus מה יפית ומה נעמת, תומת ילדים, מה טובה ומה יקרה אמונת הילדות!

אז הייתי איש יהודי – ועד היום הזה חושב אני למשפט כי רק הימים האלה עושים את היהודי ליהודי.

ובימים ההם לא הסרתי דבר, ודבר לא הציק לי בלתי אם “החדר” לבדו. לולא החדר שהיה לי, כי אז הייתי שלו ושאנן ושפתי מלאו תרועה. – יודע אנכי נאמנה כי לו קראתי בימים ההם כתבי-עתים עברים, ולו עמדה אז על הפרק “שאלת החדרים” כמו עתה, ולו היו אספות בדבר החדרים, ולו קראו אותי, את הילד הקטן ושאלו בעצתי – כי אז הראשון הייתי לחוות דעתי כי בטול החדרים יחשב לצדקה ולמצוה גדולה מאד והיה אם חסד הם חפצים לעשות עם אלפי ילדי בני ישראל, אז יקומו נא כלם כאיש אחד וענו ואמרו יחד: החדרים יהיו מהיום והלאה בטלין ומבוטלין!

כן הייתי עושה אז.

ועתה?

בעמדי כיום הזה אל שלחן הסופרים וכותב את הדברים האלה, אין אני רואה עוד ילד קטן היושב בתוך החדר. כיום הזה עומד אל השלחן איש גדול אשר תומתו וילדותו עזבוהו זה ימים רבים, והוא בקומו היום לחוג את חג הפירות, לא יבין ולא ידע לעשות את החג בלתי אם על פי הלוח הנלוה אל הספרים “השנתים” אשר לנו. בהיותי ילד לא ידעתי את החגים והמועדים, איש איש ויומו, כי אליהם נשאתי את נפשי כל ימות השנה ואליהם היתה תשוקתי תמיד, והיום הזה אין לי אלא מה שעיני רואות בתוך הלוח. כיום הזה אינני עסקן במצות ואינני מבקש לי פירות לאכלם ביום זה דוקא, ובשבתי בחבורת מיודעים ועקרת הבית תט לי את הטנא עם פירותיו אשר בו, אז אדע כי החוב מוטל עלי לענות

" Merci " ולבלתי אכול ממנו, כי האוכל מן המתוק סימן סכלות הוא לו. כיום הזה הייתי לאיש משכיל ועיני פקוחות תמיד על כל אשר סביבי – ומי זה יתפלא עוד בשמעו כי חדלה כל הקדושה, ורוח המליצה ורוח הזמרה כענן כלו ויעבורו?

כיום הזה בבוא ראש השנה לאילנות לא אשפיק עוד בדמיונות לדמות בנפשי כי האילנות עומדים ומתפללים והיו כבני אדם, ותהי להפך, כי בני האדם אשר סביבותי היו בעיני לאילנות אשר רוח חיים אין בהם. כיום הזה לא אראה עוד אילן גדול אשר אוכל להתלות בו, ורק אילני סרק אנכי רואה תמיד, אילני סרק, אילני סרק, אילני סרק… התשמח עוד נפשי בבוא החג הזה, ונפשי יודעת מאד כי הוא ראש השנה לאילני סרק? …

וגם “החדר” לא יהיה עוד מועקה במתני כיום הזה ולא יוסיף עוד לענותני בסבלותיו-ובכל זאת אינני מאושר ואינני שאנן ושלו כאשר דמיתי בעודני ילד. ותהי להפך! החדר מוצא חן בעיני עתה מאד מאד ויש לי היום געגועים עליו, ושבע ביום אקרא: מי יתן שובי אליך כי אז מאושר הייתי, מי יתן-שבתי בשעריך, כי אז שאנן ושלו הייתי! – יודע אנכי נאמנה כי כיום הזה לא אעשה עוד כאשר הייתי עושה אז. כיום הזה קורא אנכי כתבי-עתים עברים ו“שאלת החדרים” עומדת עתה על הפרק, ורבים נאספים יחדו ושואלים ודורשים בהלכותיה, ולו באו עתה לשאול בעצתי ולשמוע מה בפי, כי עתה קראתי רבותי! אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תדעו! אם תבטלו את החדרים מבטלים אתם את התורה, ואם את התורה תבטלו מבטלים אתם את היהודים, את היהדות, את רוח הקדוש אשר עמד עלינו כחומה גדולה ובצורה בכל עת ועידן.

התרדו עמי, קוראים יקרים, רגע אחד החדרה? התרשוני לנטות מן הדרך ולבוא כמעט קט חדר בחדר?

אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תרעו! בית-חרשת לנו, בית אריגה היא, אשר שם יארגו את החוטים ואת הפתילים הדקים אשר בהם היהדות תוסר, וחדר שמו! החדר הוא המקור האחד אשר ממנו נשאב את יהדותנו ואת קיומנו ולולא החדר שהיה לני מי יודע את אשר יהיו בנינו אחרינו. השנים הראשונות העוברות על הילד הן הנותנות סימנים בו וברוחו והן המציבות לו יד ושם ובוראות לו את תכונתו אשר תהיה לו עד יומו האחרון. חנוך לנער על פי דרך היהדות הזאת עד שנתו העשירית, או גם פחות מזה, ועיניך תראינה כי גם אם יזקין לא יסור עוד ממנה. אין אנו ערבאין ואין אנו אחראין בעד בנינו את אשר הם עושים בבואם באנשים ובבואם בשנים, ואולם אם נחפוץ כי יהיו יהודים, אז אין לנו דרך אחרת בלתי אם לעשותם ליהודים, לעשותם בעודם קטנים, בעודם רכים ומתפעלים ומקבלים רשמים מבחוץ. בהיות הילד בן שמונה ימים, אז נעשה ליהודי בשכין אשר בידינו, ואולם המעשה הזה לא ישפוק לנו, כי יש אשר ישכח הנער את המאכלת ואת האות אשר חתמנו בבשרו ועברה עליו רוח אחרת; כי על כן מוטל עלינו החוב להוסיף לעשותו ליהודי, לעשותו עוד שנים אחדות, לעשות ולהוסיף לעשות אותו ליהודי, באופן אשר לבנו יהיה סמוך ובטוח כי לא תוכל עוד רוח אחרת לעבור עליו עד עולמי עד; ואת הדבר הזה לא נעשה בלתי אם על פי החדר.

“אין מגלין סוד מן החדר” – אבל בפעם הזאת מצוה עלינו לגלות את סוד מן החדר: בחדר הצר והמזוהם הזה, שם צפון הסוד הגדול אשר החיה אותנו עד היום הזה, ואם לא נכחד קימנו עד עתה הלא הוא העושה את הדבר הזה! לו שמשון הייתי ולו היתה גם לי דלילה אחת אשר הציקתני בדברים לדעת במה כחנו גדול עד היום ובמה יוכלו לנו לכלותנו, כי עתה לא אמרתי לה: “אם יאסרונו בשבעה יתרים לחים”, לא אמרתי לה: “אם יאסרונו בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה”, ולא אמרתי לה: “אם יארגו את שבע מחלפות ראשנו עם המסכת”, ולא אמרתי לה: “אם יגלחו את פאותנו או אם יכריתו את מדוינו עד החצי וסר ממנו כחנו”, כי שקר הדבר, כחנו לא יסור ממנו בכל אלה, ואם גם שבע יאסרונו ואם גם שבע יגלחונו ויכריתו את מדוינו אל יסור כחנו ממנו, ורק אחת אמרתי לה: אם יבטלו את החדרים מתוכנו ויבערו את המלמדים מקרבנו, וסר ממנו כחנו והיינו כאחד האדם!

החדר הוא צר ומזוהם וכו', אתם אומרים – ומדוע, רבותי, מדוע לא תשימו לב להרחיב את גבולותיו ולנקותו ולטהרו? מדוע לא תדברו על לב העם השכם ודבר, להוסיף למלמדים שקלים אחדים על משכרתם, למען יוכלו העשוקים האלה עמוד, ולמען יוכלו למסור את התורה ואת היהדות על יד בניכם הקטנים בריוח ולא בצער, בכבוד ולא בבושה, ובכלי מפואר?

מלמדינו אינם מלמדים להועיל ואת דרכי החנוך לא ידעו-כן אתם אומרים. והמלמדים אשר בקרב יתר יושב הארץ, ההם ילמדו להועיל, אם הם את דרכי החינוך ידעו? קובלני עליכם נרגנים שאתם כותבים ומדברים האלה! האם לא הצחוק הוא לשמוע? – אני יודע את המלמדים הנכרים האלה ואת דרכיהם הסכנתי. התלמידים אשר להם אינם לוקחים לעולם תורה מפי המורה, כי אם מעל הספר, ואם גם שבעים שנה יסתופף התלמיד בבית הספר ועיניו תראינה את מורהו לא יקח תורה מפיו, כי אם לומד מעצמו ואויטודידקט יהיה עד יום מותו. כל התלמידים ההם אויטודידקטים המה יחדיו, והמורים לא נבראו להטיף לקח, בלתי אם לעמוד על המבחן ועל המסה. המורים נבראו רק למען הבחינות, לבחון ולנסות את התלמיד בבוא יום הפקודה – ובעת ובעת ההיא עינינו רואות כי המלמדים אשר לנו מלמדים את תלמידיהם ומוסרים את הדברים מפּה לאזן, ותורתנו אשר בתוך מעיהם עולה ויוצאת דרך הפּה ונכנסת אל לב התלמידים דרך האזן, והיתה גם להם תורה בתוך מעיהם הם. – וגם דרך הלמוד אשר בחרו המלמדים העברים הלא היא הדרך הישרה. לא בדקדוק יחלו ובלמודי מלים בודדות למעת יוכל התלמיד להבין אחרי כן ענין שלם, כי אם להפך יעשו, ענין שלם ישימו לפני הנער, את הספר “בראשית” ישימו לפניו, והנער לומד מתוך ענין את הדקדוק ואת המלים. התדעו לכם כי בדרך הזו אחזו עתה גם המורים אשר ליושבי הארץ, כמו טוסן-לנגנשידט בסדר-למודיו המפואר?

כי אחת היא על כן אמרתי: אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תרעו!

אל תגעו בהם ואל תרעו להם אם יקרה היהדות לכם!

אלה הם הדברים אשר היו על לשוני לדבר באזניכם בבוא יום החג הזה, ואתם תסלחו לי רבותי, אם פירות אחרים לא הבאתי לכם בטנא ביום החמשה עשר בשבט הזה.

 

XXVIII    🔗

לפני ימים אחדים קרה מקרה במקום הזה לכתוב שתים שלש דלתות בדבר החדרים והמלמדים ואפני הלמודים וסדרי החנוך הישן אשר לבני ישראל מדור לדור. ויען כי רוב סופרי ישראל ומשכיליו טוענים את טענותיהם כנגד החדר והמלמד ומבקשים להעביר אותם מן העולם' ויען כי חק ישראל הוא ולכל סופריו ומשכיליו להיות תמיד מבעלי ה“להפך” ויען כי אני גם אני איש ישראל וסופר ומשכיל אני ביחד, לכן מובן הדבר מעצמו כי לא היתה ברירה אחרת בידי בלתי אם לטעון: איפכא מסתברא! כלומר: אני לא אחפוץ בשום אופן כי נעביר את הדברים ההם מן העולם! אם אתם חפצים – לא אחפוץ אני! אני מצדי קורא אליכם בפה מלא: – מחאה! –ובכן נתגלגל הדבר כי כתבתי מאמר, והפכתי בזכות תינוקות של בית רבן ובזכות רבנן של בית תינוקות, ודברתי עליהם טובות הרבה ועשיתי את כל אשר בכחי לעשות. וזוכר אני כי כתבתי את הדברים ההם בהתלהבות גדולה, ומי יודע אם מרוב התלהבות לא הייתי כותב כי בתי-ספרנו בתי-הספר יהיו לכל העמים, ובאחרית הימים יבואו כל הגוים ללמוד “בחדרים”; ורק בחסד האל הגומר עלי הייתי נחפז לגמור את מאמרי, ועל כן קצרתי.

מי מלל לי ביום ההוא כי הענין הזה לא נגמר עוד וכי יש עוד אחרית לו? בכתבי את הדברים ההם לא חשבתי ולא עלה על לבי כי המחזה אשר העליתי על הבמה לא תם עוד, ועוד לו סוף פסוק הנקרא “המשך יבוא”.

בשלישי בשבוע הזה, ביום העשרים ושמונה לחדש שבט בבקר בשעה העשירית וארבעים וחמשה רגעים, שמעתי את קול הפעמון אשר על יד דלת חדרי, והמשרת פתח את הדלת. אז באו אנשים יהודים ארבעים ותשעה במספר, כלם לבושים מלבושים ארוכים, ויתיצבו לפני. והאנשים האלה “מלמדים” הם בישראל, והמה באים משבע ערים שונות, שבעה מלמדים שבעה מלמדים לעיר, כי אותם בחרו יתר המלמדים החונים בעריהם לשלחם אלי ולהגיד לי את דברי תורתם על החסד אשר עשיתי עמהם לדבר טובות ולהפוך בזכותם. – בלי ספק קראו המלמדים ההם בכתבי-העתים כי מנהג הדור הוא לשלוח מלאכים, דפוטציו“ן בלע”ז, אל כל איש ואיש אשר הדור חפץ ביקרו, ועל כן חפצו גם הם להראות כי באה ההשכלה כמים אל קרבם והם יודעים עת לכל חפץ. ויבחרו מלאכים מקרבם וישלחו אותם אלי.

צפרא טבא למרא! – קראו כלם פּה אחד, ואני חרדתי חרדה גדולה ואשכח לענות להם כברכתם.

והמלמדים לבושים כלם בגדי שבת ויו"ט, ואותיותיהם בידיהם למען יכיר אותם כל מוצאם: איש ומקטרתו בפיו, איש ומטפחתו האדומה בצלחתו, ומקל חובלים בעל חמש רצועות ביד כל אחד, ותבה של טבק ביד כל אחד, וכלם אחזין את חוטריהן בידיהון והיו להם לאותות כי מלמדי דרדקים המה. אז יבחרו המלמדים האלה שבעה אנשים מקרבם, איש הלוך והשתחוה, הלוך והתשחוה, עד כי קרבו מאד ויעמדו. אז יבחרו שבעת המלמדים האלה מלמד אחד מתוכם, והוא מלמד גדול ורם מאד הנבחר הזה הוא המדבר בשם כל העדה כי בידו הפקידו רוחם. אז יוציא המלמד הזה מחיקו את החמדה הטובה אשר יוביל שי לי בשם כל המלמדים, וארא – והנה פסל תמונת מגן-דוד עשוי במטבע של בדיל, ועל קצותיו חקוקים כל האותות אשר המלמדים מצטינים בהם: אות מקטרת ותבה של טבק, מכל חובלים וחוטרין ועוד ועוד, והפסל הזה קשור אל פתיל תכלת. וישם את הפסל הזה על מטפחת אדומה, ויושט אותו אלי ויבקשני בשם עדת כל שולחיו כי אשא את אות-הכבוד הזה על לבי והיה לי לענק על גרגרותי. בעת ההיא ויתר המלמדים אשר עמי בבית זמרו את הזמר “ויאתיו כל לעבדך”, ואני עומד ושומע, עומד ורואה, ואת נפשי לא ידעתי.

אכן עד מהרה שב אלי רוחי – כי מנהג הדור הוא אשר ישוב הרוח אל האיש המכובד על ידי משלחת סגל חבורה, ולא יתפעם לבו בקרבו יותר מדי.

– איש תחתיו שבו! – קראית אל כל הנצבים עלי, ואולם עד מהרה זכרתי כי טעות היא בידי וכי מנהג הדור לקבל משלחת מלאכים טובים בעמידה ולא בישיבה.

בין כה וכה אנשים ישבו.

– אנא מקרתא, דביאלאסטוק קאתינא – החל הראשון הדובר בי, ואני השתחויתי.

– קטנתי מכל החסד הזה אשר אתם עושים עמדי – עניתי ואמרתי, ומדי דברי הרגשתי כי קולי רועד והאותיות פורחות וחורדות מתוך גרוני כדין וכמנהג – דבר גדול לא עשיתי מעודי ולא אדע במה זכיתי לכל הכבוד הגדול הזה. אני עשיתי רק את המוטל עלי ועל כל אדם אשר ישרה בו נפשו. אני עשיתי רק את אשר בכחי הדל לעשות: טבלתי את עטי בדיו, כתבתי מלים אחדות, דברתי דברים אחדים – ואתם גמלתוני הטובה אשר לנצח לא אשכחנה. אני לא אמרתי:

– אל יכנס אדם לבית חברו פתאם, ומכש“כ לתוך דברי חברו – קרא המלמד ולא נתנני לכלות את דברי – יסלח נא לי כבוד מעלת תורת חדר תפארתו אם אשסעהו רגע אחד ולא אביט לדברי חז”ל, כי בטני כאובות חדשים יבקע (פסוק הוא באיוב) ומלאתי מלים (עיי"ש) וכו‘. כבוד מעלת תורתו אומר כי לא עשה דבר – ומי כתב ומי צעק חוץ ממנו? מי אמר כי המלמדים הם ברכה לבית ישראל? מי הגיד וחזר והגיד כי מחדרים תצא תורה ודבר ד’ ממלמדים? מי הוכיח בק“ן טעמים כי כאשר יבטלו את החדרים האלה תשתבח ח”ו תורה מישראל? מי כתב כי כל בית היהדות נשען על החדרים והמלמדים, וביום אשר יחדלו הדברים האלה וחדלה ח"ו גם כל היהדות? הלא כבוד תורתו הוא הכותב והצועק והאומר והמגיד והמוכיח את כל הדברים האלה, ולמי יאתה לעשות לו יקר וגדולה יותר ממנו?

אז הבינותי כי המלמדים נצחוני, ולא ידעתי עצה בלתי אם לענות פעמים אחדות “אבל”…

ואולם ברגע זה בא רעיון חדש בלבי: האם באמת צדקתי כי למדתי זכות על המלמדים? האם לא הייתי כזורק אבן סמרקוליס? הן שמועות נוראות ואיומות לקחה אזננו על דבר האנשים האלה! מעשים אשר לא יעשו עשו בשנה האחרונה ובשנה הזאת! מלמדים הכו בלשון את אחיהם, מלמדים הלשינו, מלמדים עסקו במסירה… ואני נתתי יד לפושעים! בשנה האחרונה באו אלינו שמועות רעות כאלה מערים שונות בליטה. ובשנה הזאת שמענו את השמועות האלה מוילנה, ובימים האחרונים הן שמענו וראינו את אשר עשו בביאליסטוק, כי קמו אנשים היושבים לבטח אתם וישלחו את לשונם ברעה.

הלמלשינים תהי תקוה? אם בידי אנשים כאלה נפקיד את רוחנו, את עוללי טפּוחנו, את מבחר דמנו אשר בו נאמר לבנות את בית ישראל?

חי אני אם יכופר לנו העון הזה עד נצח!

– אמת היא – אמרתי אל היושב ראשונה במשלחת – כי החדר הוא מקור ישראל ומשם לנו כל כבוד היהדות; אמת היא כי המלמדים הם העושים את היהודים ליהודים, ולולא הם שהיו לנו כי עתה נשתכחה היהדות מן העולם; אמת כי הילד היושב על ספסל החדר מקבל שם את ההשפעה הראשונה של היהדות וגם כי יזקין ולא תסור עוד ממנו – אבל מכל אלה אין עוד ראיה ואין עוד זכר לדבר כי מוטל על המלמדים להיות “מוסרים” בישראל! כמדומה לי שהיהודות והמסירות אינן נוגעות אשה בחברתה אפילו כמלא נימא, והמלמדים לפי עניות דעתי אינם מחויבים כלל להתרגל בעבודה זו! מודה אני כי המלמדים נוצרו לתת לקח טוב לתלמידים, אבל אינני מחויב כלל להודות כי נוצרו לתת לתלמידיהם לקח טוב בעניני מסירות ומלשינות! מודה אני כי כל כבוד בית ישראל נשען על מלמדי תינוקות, אבל אינני מחויב כלל להודות כי מצוה עלינו להנוך לתינוקות שיתלמדו בעסקי מלשינות ומסירות! מודה אני כי פעולה גדולה פועלים המלמדים בנפש הילדים הרכים, אבל אינני מחויב כלל להודות כי מבקשים אנחנו פעולה שיתלמדו להיות למוסרים ויתרגלו בעבודה זו וגם כי יזקינו לא יסורו עוד ממנה! מודה אני…

– אל אלהי אבי! מה זה תשמענה אזני? – קרא המלמד היושב ראשונה במלאכות.

– הלא מעיר ביאליסטוק באת; ועתה שים נא כבוד לה' ותן לי תודה: האם לא נתת גם אתה את ידך עם הפושעים אשר קמו ויעשו את הנבלה? – איש היה בעירך אשר פּתח בית-ספר לנערי ישראל, והאיש הזה לא עשה לכם כל רע, והנה באתם חרבות אנשים חטאים ותכו אותו בלשונכם – ואנחנו? הנוכל הטיף עליכם דברים טובים? אם זכות וצדקה לנו להוליך שולל אלפי בתי אבות בישראל, למסור על ידכם את הדבר היותר קדוש להם, דבר חנוך בניהם?

– אבל פלוני הפותח בית-הספר בעירנו, הלא יורד עמנו לחיינו! – ענה אותי המלמד – הלא את פרנסתנו היא מקפּח ואת אכלנו הוא מכרית מפינו, ואיך נוכל לראות באבדן לחמנו? את כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אמר איוב ז"ל, ובדברי חכמינו כתוב לאמר: הבא להרגך השכם והרגו!

– שקר אתם דוברים! הלא ירד איש לחייכם ולא קפּח את פרנסתכם ולא הכרית את אכלכם! אין בידכם מונופולין לחדרים ולבתי-ספר, וכל איש הישר בעיניו יעשה, והקים לו חדר ובית-ספר לרצונו. אין איש נכנס ברשותו של חברו, ואין בית בבית מגיע ואין מסיג את הגבול! – אבל לו גם יהי כדבריכם לו גם הכרית האיש את ככרת הלחם האחרון מפיכם, העל כן רשות בידכם וחרב פיפיות בגרונכם להיות למוסרים ולמלשינים? הנה אתם קוראים בשם איוב ז"ל ובשם חכמינו, אבל איוב לא היה ולא נברא והחכמים הגידו דבר אשר אתם לא הבינוהו, ואם גם אלפי פעמים ידבר אליכם איוב, ואם גם מאלף אלפי מאמרים תורו היתר לעצמכם להיות עושי מסירות – אנכי לא אאמין, ואתם אל תוכלו להצדיק נפשכם עד עולם!

המלמדים לא ענו דבר.

– זוכר אני – הוספתי לדבר – כי לפנים בישראל אמרו: פלוני העגלון מלשין הוא, פלוני החיט מכה בלשון, פלוני הרצען עודה מעשה מסירות; אבל מעודי לא שמעתי כי איש אשר איננו מבני האספסוף יהיה למלשין, – והמלמדים? האם מבני האספסוף הם בקרבנו? האם בידי בני האספסוף נמסור את חנוך בנינו הקדוש לנו ולדור הבא אחרינו? האם בעצם ידינו נוציא את בנינו להורג ועינינו תראינה את המעשה אשר יעשון בם מלמדיהם? האם לא נדאג להם כי לבם נוח לקבל כל פעולה ופעולה וכל רושם ורישם, ובאו המים הרעים אל קרבם בעודם באבם, והיו מלשינים קטנים בעודם קטנים וכאשר יזקינו יהיו למלשינים זקנים ורגילים?

המלמדים לא ענו דבר.

– לא! לא! לא יהיה כדבר הזה עד עולם! סורו לכם ולא תקרבו הלום ולא תגעו בידיכם הטמאות את היד הקטנה והטהורה, ואל תחטאו בנפש הילדים! או שימו אל לבכם ושבתם מדרככם הרעה ועשיתם תשובה ונתפשרנו…

המלמדים לא ענו דבר.

מה זאת? – בנשאי את עיני ראיתי והנה החדר ריק ואיש אין בו, ואני דברתי את דברי אל העצים ואל האבנים אשר עמי בבית.

בלי ספק עזבו אותי כל המלמדים מדי דברי את הדברים הרבים ההם, כי גם הם אינם אוהבים לשמוע מוסר יותר מדי, ואם מוסר יחפצו אז יקבלוהו מעל הספרים ולא מפי איש כמוני.

האם שחתי דברים על אוזן לא שומעת?

כפי אשר אחזה לי אני לא יוסיפו עוד המלמדים מהיום והלאה לשלוח אלי משלחת מלאכים טובים, ולא יוסיפו עוד להוביל לי שי אות-כבוד בפתיל תכלת.

 

XXIX    🔗

מסכים אני לדעת החוקרים, הקדמונים והחדשים, האומרים כי האכילה היא דבר גדול בעולם ופעולה גדולה לה בכל המעשים שנעשו תחת השמש; וכאשר אוסיף להעמיק חקר בענין הנכבד הזה כן אבוא לידי הכרה כי אז גם איש את אחיו חיים לא בלעו.

יודע אני בלבי כי הקורא יצחק לי בשמעו דברי גבר תמים כמוני; ואולם כבר הסכנתי לראות בקום עלי מצחקים יום יום ולא אשים להם לב ומדרכי לא אסור, – לילות רבים לא הניח לי רעיון לישון, אולי יצליח חפצי בידי להמציא המצאה טובה להעביר את האכילה מן העולם ואז אדע כי דבר גדול עשיתי לבני דורי ולכל הדורות הבאים אחרי, ורבים יהודוני ויברכוני שבע ביום ושבע בלילה, וגם כל “השונאים” אשר רכשתי לי בשדה הספרות יכרעו לפני על ברכיהם ויאמרו לי: חטאנו אדוננו! אנחנו הרע בעיניך עשינו, ואתה לא השיבות לנו כגמול ידינו, כי אם דאגת לנו לבנינו עד נצח נצחים!

אם אעביר את האכילה מן העולם, אז תעבור הרעה מן הארץ וקנאה ותחרות ושנאה ורדיפה לא תהיינה עוד. שאלת העובדים ביחוסם אל בעליהם תחדל, ושאלת היהודים ממילא תחלוף, ושאלת הלחם לא תהיה עוד – וכמדומה לי שגם מכה"ע פלוני לא ידע עוד כל סבה לכתוב “מאמרים” נגדי.

אז התבודדתי בחדרי ארבעים יום וארבעים לילה, ורק לחם אכלתי ומים שתיתי – ואעמיק לחקור בענין אשר בחרתי לי. אין לנו כל אפשרות כי יוכל האדם לחיות בלי מזון ומחיה?

לפני ירחים אחדים התאספו כל הרופאים וכל החוקרים הגדולים אשר בארץ אשכנז, ויבואו עירה ברלין וימתיקו סוד בדבר כל החדושים וההמצאות החדשות אשר נעשו בימינו; ושם היה אחינו החוקר הגדול הפרופיסור כהן מעיר ברסלוי, והוא נשא מדברותיו באזני השומעים, לאמר: “הן חכמי החימיה עשו חיל בדורותינו, ועינינו רואות עתה מעשים נפלאים אשר לא ימאנו כי יסופרו, ובכל אלה נראה כי עוד תקצר ידם מעשות אף את הדבר הפשוט אשר הכמהין והפטריות עושים אותו, ולא יבינו לעשות בלהטיהם ולברוא גם הם מעט עמילן על-פי ההרכבה של חמצי-נחלים ומים. כל הימים אשר חכמי החימיה לא יגלו את הסוד הנפלא הזה, לעשות גם המה את אשר יעשה הצמח הקטן, וכל זמן אשר לא נדע להוציא עמילן בלתי אם מן הדגן ומן הדומה לו, בכל הימים ההם ובכל הזמן הזה גם שאלת הלחם לא תחלוף ואל תחדל מקרב הארץ, אחרי כי האדמה לא תוכל להוציא דגן מחיקה בלתי אם במדה ידועה. ואולם אם ימצאו חכמי החימיה את פתרון החידה לעשות עמילן על פי חמצי-נחלים ומה שהם נמצאים לרוב בכל מקום ומקום, אז נוכל להוסיף עליו גם את יסוד-החנקי, ואז נעשה לנו גם את חמרי חלבון הביצה, ואז יהיה לנו לחם לרוב, אשר מאות אלפי גוים גדולים הסוציאליסטים תמצא פתרונים”.

ובכן אין אני חסר דבר בלתי אם לגלות את הסוד לעשות עמילן על פי חמצי-נחלים ומים – ואולם האמת אגיד נגדה נא לכל הקוראים, כי את אשר לא ידעו כל חכמי החימיה למצוא, לא ידעתי גם אני, אני ידעתי כי ר' צדוק יתיב ארבעון שנין בתעניתא וכי מייתי לוה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו. אני ידעתי כי איש היה בארץ הולנדיה בשנת 1864, יצחק הינריך שטיפונט שמו, והוא ישב בתענית ארבעים יום ולא אכל דבר בלתי אם מיץ פרי. אני ידעתי כי בימינו היה הדוקטור טנר אשר בקש ממנו כי נאמין לא על דברתו שהוא יושב בתענית ואינו אוכל ארבעים יום וארבעים לילה, ואולם לעשות עמילן על פי מים וחמצי-נחלים לא ידעתי.

ובעודני יושב והוגה מחשבות להמציא המצאה להעביר את האכילה מן העולם, והנה איש בא מאיטליה, סוטשי שמו, והוא עשה את המלאכה הנקיה הזאת לשמור מחסום לפיו ולקיבתו ימים אין מספר, ולחם לא יאכל ומים לא ישתה בכל הימים ההם. ובזאת נעלה הוא על כל המתענים שהיו לפניו, כי את סודו יחפץ למסור לכל באי עולם, למען יוכל כל ישוב הארץ להתענות ולצום כמוהו, ולא תהיה האומנות הנפלאה הזאת לרשות היחיד כי אם לרשות הרבים.

אני שמעתי את הדבר הזה, ולבי בקרבי עלז ושמח. אמת היא, המצאות רבות ועצומות הביאו לנו ימי הדור הזה, ונוסף עליהן בשנה הזאת גם ההמצאה של פלדמן לדעת את כל המחשבות שבלב וההמצאה של פּסטור להפר עצת כלבים שוטים, וההמצאה של סוטשי לחיות בלי מזון ומחיה. – בנוגע לשתי ההמצאות הראשונות, החוב המוטל על כל אדם ישר להודות כי באמת נפלאו הן מאד. איך יוכל אדם לדעת את המחשבות שבלב אחרים בעוד שהאחרים ההם בעצמם אינם יודעים עפ“י רוב את מחשבותיהם? יוכל היות, כי איש כפלדמן יודע את המחשבות שבלב אדם פשוט, אבל מסופּק אני מאד אם יש אפשרות שיוכל איש לדעת את המחשבות שבלב אדם בלתי פשוט, כמו למשל המחשבות שבלב סופר עברי, ולא רק המחשבות שבלב הסופר העברי, כי אם המחשבות שכבר ערך וסדר וכתב אותן על גליון, כמו למשל המחשבות הנדפסות במכ”ע פלוני… מסופּק אני מאד אם יוכל פלדמן היודע-מחשבות לדעת את המחשבות הצפונות בתוך המליצות “להתחקות על שרשי רגלי ראש האיש”, “כאסוף ביצי רעיונות עזובות”, “לבשתי ולבשת ערות עטי”, “מכל האסונות הנוגעים בכף ירך יעקב, יסע ראשונה דגל מחנה השרפות”. מסופק אני מאד אם יוכל היודע-מחשבות הזה לדעת את המחשבות שחשבו וכתבו סופרינו הנאהבים בקרב השנה הזאת במאמריהם ובפיליטוניהם ובמאמריהם הראשים. – הנני מודה ואומר, כי אינני יודע-מחשבות ואת מאמרי סופרינו לא אבין עפ"י רוב ולא אדע את אשר הסופרים מדברים. אכן אם אמת הדבר כי לא בתרמית ולא במקסם כזב יעשה פלדמן את מעשיו, אז יגלה נא את סודו גם לנו, והוציא את הדבר מרשות היחיד אשר לו והכניס אותו לרשות הרבים, ואז יודוהו רבים, וכל קוראינו הנכבדים יעריצו את שמו, כי גדולות יעשה ועשרת אלפים “קוראים נכבדים” הקוראים מכתבי-עתים עברים ידעו מהיום והלאה את מחשבות אשר לפניהם ויבינו את אשר הם קוראים. – אכן המצאה גדולה היא ההמצאה של ידיעת המחשבות.

וכן גדולים מעשי ההמצאה לעצור בעד הכלבים השוטים! כמה יגיעות יגעתי בעניי, כמה לילות עמל מנו לי כמה נחלי זעה שטפו וירדו מעל מצחי מעורי ועד היום הזה, וכל ימי הייתי מצטער על הכלבים השוטים אשר סבוני, ועצה ותבונה לא ידעתי נגדם! פסטיר אומר, כי מדביק הוא נטפי רעל אל עור הנשוך ושב ורפא לו – ואולם הנסה פסטיר לעשות את מעשיו אלה גם נגד כלבים שוטים הכותבים מאמרים? הן גם אני טבלתי עטי בראש פתנים אכזר, גם אני השכרתי חצי מחמת תנינים, גם אני כתבתי מרורות – הלקחו השוטים והמשתטים מוסר? הוא אל אלהי מעוזי! אם דמי פצעי הרבים נגרו ארצה כמים המוגרים במורד, ואני לא ידעתי אשר זרקתי על סביבותי, אז ענו ואמרו לי כי “התולים” עמדי, כי “מצחק” אני, בי “לצון” חמדתי לי וכי “בדחן” אנכי! היכופּר להם העון הזה עד עולם? אם אשא להם את אשר יעשו לי ואת חדם אשר שפכו חנם? ממעמקים קראתיך, פסטיר, וממרחקים תשמע קולי! אם אמת יהגה חכך, אם יש לך רעל כאשר אתה אומר, אם עשה תעשה וגם יכול תוכל, הושיעני נא אתה ואושעה! הן אמת היא, רבים אומרים על הרעל אשר לך שהוא לא יועיל ולא יזיק, ורבים אומרים כי גם הועיל יועיל וגם הזק יזיק, ובכל אפוא תראה כי אפסה האמונה מלב האדם; ואולם נסה נא רק הפעם: אולי לכלבים שוטים לא יועיל הרעל אשר עשית, ואולם לסופרים שוטים הועיל יועיל, ואתה את נפשי הצלת. – מאמין אני באמונה שלמה, כי נטפי רעל אחדים יוכלו לסתום פיות מקטרגינו וכלבינו ושוטינו!

אכן מן השלשה הכי נכבד דבר סוטשי והמצאתו! סוטשי עשה לו מיץ נפלא אשר אם ילוק איש בלשונו ממנו וחי לעולם בלי מזון ומחיה, – היש המצאה גדולה מזו? ההמצאה אשר אליה צמאה נפשי מעודי ועד היום, ואשר אליה התפללתי תמיד ואשר היא היתה מבחר חזיונותי ומאויי מאז הייתי לאיש ועד היום הזה, ההמצאה הזאת חדלה מהיות מחשבה ותהי למעשה, ועיני תראינה את כל המעשים הגדולים והנפלאים ואת כל השנויים הרבים והעצומים אשר יולדו על ברכיה!

האמת אגיד ולא אכחד, כי כבד הדבר ממני מאד לציר בדמיוני את העולם ואת בני האדם ואת הבהמות ואת הסופרים ואת החיות והעופות ואת הגבאים ואת בעלי החשבונות ובעלי הקופות של כסף הנדבות ואת המולי“ם ואת החותמים ואת הקוראים הנכבדים, בזמן שהאכילה לא תהיה עוד בקרב הארץ. כשאני לעצמי יודע אני נאמנה כי בזמן שהאכילה לא תהיה עוד, לא אכתוב עוד אפילו מאמר או חצי מאמר או אפילו אות אחת. סופר פלוני לא יגנוב עוד אפילו ספּור אחד או חצי ספּור להעתיק אותו ולקרוא שמו עליו, אחרי כן האכילה לא תהיה עוד, והוא לא ידרוש עוד לחם ולא יבקש עוד מוצא לכסף מכל הבא בידו. הסופרים הכותבים ידיעות העולם והטבע, בהעתיק מאמרים ממכה”ע “גארטעגלויבע”, לא יכתבו עוד אפילו ידיעה אחת מן העולם ומן הטבע, וכי האכילה לא תהיה עוד, ולחם לא יקנו וכסף לא יבקשו עוד וכו' וכו' עד אין קץ – וכאשר אשער בנפשי יולדו שנויים רבים כאלה וכיוצא בהם גם בעולמות אחרים חוץ מעולמה של הספרות.

מובן הדבר מעצמו, כי מיד ששמעתי את דבר סוטשי והמצאתו, נסעתי אל עיר מגוריו למען אראה את פניו ולמען אוציא סודו מלבו, לזכות בו את הרבים.

מובן הדבר מעצמו כי מיד שבאתי אל ביתו, קראני בשם “ידידי” ויכבדני נגדה נא לכל אוהביו ומבקשי פניו להגיד עלי כי בן אומנותו אנכי.

– את סודך אני מבקש, את סוד המיץ אשר עשית, אמרתי לו בפה מלא.

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

– הלא מרוסיה אתה בא האין זאת?

– כדבריך, ידידי, מרוסיה אנכי בא.

– ומדוע זה הלכת את הדרך הרחוקה הזאת לבוא אלי ואנשים כמוני הלא לאלפים ולרבבות נמצאים בארצך. – אני השתוממתי בשמעי את הדברים האלה, ואבט בפניו, והוא… הוסיף על דבריו לאמר: הטרם תדע כי קונקורנטים רבים קמו עלי בארצך? הטרם תדע כי אינני יחיד בדורי וכי רבים מאד מאד בימים האלה היודעים את המלאכה הנפלאה לישב בתענית יום ולילה יום ולילה ולא ישבותו? אני יודע שלשה מליון יהודים בארצך והם רעבים כמוני ויושבים בתענית כמוני ובכל אשר אעשה אני עושים גם המה, ומדוע נפלאתי אני בעיניך יותר מכל המתענים ההם?

– והמיץ אשר לך? וסודך?

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

– כן, כן… אני שכחתי את אשר קראתי על אדותי בכתבי-העתים, כי יש לי מיץ נפלא וכי יש לי סוד נעלם מכל אדם וכי מופת אני לרבים. אני שכחתי את כל אלה, כי דברים רבים אני קורא בכה"ע, ומרוב הדברים אשכח לפעמים את אשר אקרא.

והרופאים ובעלי-החימיה אשר שקלו אותך במאזנים יום יום, האם רק במכה“ע שקלו אותך? האם לא הודיעו כי בימי העניתך הגדולה לא הבאת אל פיך בלתי אם 1860 גרם מים חיים, 7255 גרם מים חמים, 1310 גרם מים מרים, 5470 גרם מי וישי, סך הכל 19,895 גרם, ומהם הוצאת ע”י זעה וכו' בערך 17,986 גרם, ולא נשארו בבטנך בלתי אם בערך 1990 גרם – האין זאת?

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

מובן הדבר מעצמו, כי עוד ביום ההוא עזבתי את ידידי “החכם” סוטשי ואשוב אל ארצי ואל ביתי כלעומת שבאתי.

מובן הדבר מעצמו, כי לא נחה דעתי מן ההמצאה שהמציא סוטשי, וכי לא נוכל עוד להעביר את האכילה מן העולם, וכי הדבר הזה עודנו צריך עיון גדול.

ועיון גדול אני מעין יום יום בדבר הזה, ומאז ועד עתה עברו ימים רבים ופתרונים לא מצאתי עוד לשאלת האכילה.

העולם כמנהגו נוהג – העולם אוכל עוד כימי קדם.

מני אז מתבודד אני בחדרי פעמים רבות ומבקש פתרונים לשאלה הגדולה ההיא, היא שאלת הלחם, וכפעם בפעם רואה אני את דברי הפרופיסור כה האומר, כי כל זמן שלא יצלח חפצנו בידינו לעשות עמילן עפ"י ההרכבה של מים ושל חמצי-נחלים, לא תחדל האכילה מקרב הארץ ולא ידע פתרונים לשאלת הלחם.