מחזה בשתי מערכות
הזמן: חורף
המקום: דירתו המוזנחת של דוקטור גרי ביפו.
נפשות:
1 דוקטור גרי. – דורון
2 לוי פוגץ בעל מועדון לילה.
3 אילה גרינשפן בתו של רופא שיניים
4 עמיהוד עובד במוסך “אקרופוליס”
5 מתיתיהו רוז ממושקף, רזה ועצבני.
6 כרמלה זמרת צעירה ומאד בלונדינית
7 גדעון תדמור עורך דין הלובש חליפות גם בחמסין
8 צפורה נמירוף מורה בבית ספר דרמטי
9 אדם גורביץ תמהוני הטוען שהוא סוכן ביטוח.
תיאור הדמויות 🔗
דוקטור גרי:
אדם כבן חמישים. מקריח. משתדל להיות חביב, אך באיזה מקום בנשמתו קיים משקע מריר. העובדה שאשתו אוה נמצאת במוסד לחולי רוח מעיבה על חייו (הוא יכול לעזור לבאים אליו – אך איננו מסוגל לעזור לביתו…) יש בו “אירופה” בגינונים – אך למעשה אין בו שורשים. מהגר בתוקף תהפוכות ההסטוריה.
לוי פוגץ:
פרימיטיב. אלים. אינו מסוגל להקשיב לאיש – אך איננו מעריך גם את עצמו. זהו הצעקן של המסיבות – אך מנותק מכל מגע עם סביבתו
כרמלה:
היא אופטימית באופיה. צחקנית. אוהבת חיים. היידוניסטית. הסקס איננו מהוה בעיה אצלה. היא תשכב עם כל גבר בלי בחירה מיוחדת – ואינה עושה מזה בעיות. אך החברה כופה עליה את המחשבה “שמשהו לא בסדר אצלה”.
אילה גרינשפן:
בת 35 לערך. היא איננה מסוגלת ליצור יחס חם לגבר. תמיד נדמה לה שרוצים “לנצל” אותה. איננה מסוגלת להנתק מדמות האב והבוס רופא השיניים.
מתיתיהו רוז:
הוא מגמגם. הוא גונב תכשיטים בחנות של אביו. חצוניותו מהוה לגביו מכשול שאין לעבור עליו – והוא מנסה ללעוג לעצמו – כדי להפחית את מהלומת הלגלוג של האחרים. כשהוא בחברה הוא מוקיון יש להניח כי כאשר הוא לבדו הוא בוכה.
גדעון תדמור:
סנוב ללא בסיס. מביט מלמעלה למטה על החבורה – דבר שיוצר אליו יחס עוין. תמיד נדמה לו שהוא בהופעה בבית הדין שכל הזרקורים מופנים אליו. צורת דיבור גורמת כי גם כאשר הוא מתכוון לטובה – יש בכך צליל מזויף.
עמיהוד:
בנוף החברתי של היום נראה לו שהוא בשפל המדרגה (מוסך)… מכאן השלכות שונות על יחסיו עם הסובבים.
צפורה נמירוף:
“קשה כמו סוליה”. פריג’ידית. גם כשהיא מנסה להיות חברתית זה צורם. במידה מסוימת היא דומה לגדעון תדמור – אלא שמאשה אנו מצפים ליותר רוך. לא במקרה אומרים לה: “הייתי רוצה את השפם שאת מגלחת בכל בוקר”.
אדם גורביץ':
הוא חי בשתיקותיו ומבטיו יותר מאשר בפעולה על הבמה. תמיד יש להדגיש לא מה שהוא אומר אלא איך. בדרך כלל הוא מכונס, ובכל פעם כאילו הוכרח לצאת החוצה… יש לאמר שהוא הבלתי שפוי היחידי בחבורת השפויים. – אילו היה לדוקטור גרי יותר זמן היה מגלה זאת, אך בתוקף הנסיבות הוא רק מנחש (וכך גם האחרים) שמשהו לא בסדר עם אדם גורביץ.
יש להתייחס למחזה כלקונצרט שבו יש ערך לשילוב הדמויות בקומפוזיציה דבר היוצר ערכיות אחרת ממה שעצם המשפטים מנסים לומר. תשעה טיפוסים מגלים חלק מחייהם. ההנחה שאיננו מכירים את עצמנו עד שנתקל בפרובוקציה – היא המכנה המשותף למהות המחזה. אדם גורביץ יוצר את הפרובוקציה – השאר נמצא בנשמות אנשי ה“גרופ טרפי”.
מערכה א' 🔗
(דירתו של דוקטור גרי ביפו. ערב. כורסאות ספרים. טלפון. עמיהוד יושב על סולם צבעים כפול רגלים, עוסק בתלית שתי תמונות – שגבן לקהל.)
עמיהוד: (מפזם תוך כדי עבודה) “סאמר טיים ביפו – תל אביב… “סאמר טיים”…האחים בביוף… (צלצול בפעמון הכניסה) הדלת פתוחה. (מפזם) “סאמר טיים” – תני לי שפתותיך…(צלצול) הדלת פתוחה. (צלצול) משגעים אלו. (צועק) פתוח. פתוח. פתוח. (שורק) מצלצלים – ולא באים… (מושך בכתפיו. מפזם) “סאמר טיים”. “שים אחד ברקס”…”סאמר טיים" – למה זה לא בא לי? (משגיח באיש שנכנס ונושא מזודה קטנה) כך עושים, אדוני?
אדם: עושים מה?
עמיהוד: זה אתה צלצלת בדלת – לא?
אדם: (מבודח) מסתכל אחורנית) אני משער כך.
עמיהוד: מוכרים סדקית?
אדם: מוכרים מה?
עמיהוד: סדקית. כמו משחות שינים, סכיני גילוח…מסרקות. קצת ברבזול. טוב. מה אכפת לנו… (פאוזה) זוז קצת אחורנית ותגיד אם התמונות במצב סימטרי על הקיר. תביא גם קצת תועלת… נו? מכאן אין לך סימטריה אדוני.
אדם: הולך אחורנית. מסתכל בתמונות) זה בסדר. (מניח את המזודה מאחורי כורסא).
עמיהוד: (שורק “סאמר טיים”) פשוט מתעצלים לרדת בכל פעם מהסולם. (בחביבות).
אדם: זו שיטה חדשה? (פאוזה) לתלות תמונות עם הפנים לקיר? זו קצת ימינה…
עמיהוד: (מסיט את התמונה) תודה. (יושב על הסולם. בוחן את אדם מלמעלה למטה) אתה בא חדש אצלנו?
אדם: חדש במה?
עמיהוד: אתה רוצה לומר לי שאינך יודע מה אנחנו מתאספים פה פעמיים בכל שבוע?
אדם: הדוקטור אמר לי.
עמיהוד: (בלגלוג) יפה מצדו…מה אמר?
אדם: (בהלצה)…שיושבים כאן על סולמות – סולמות שלא מובילים לשום מקום…
עמיהוד: כל הכבוד. אתה מוכר סדקית די “ממולח”. כל הכבוד. בהסתכלות שניה – נו, כאילו, למען האמת – נפלת פה כאילו ממטולה או מעפולה…כמעט עקרת את הפעמון בדלת. (פאוזה) פעם היו קוראים לזה מצילה…מאידך
אדם: לא שמעתי אותך…זה שני חדרים ופרוזדור ארוך…
עמיהוד: (מבסוט מעצמו) שרתי “סאמר טיים”. המוזיקה1 לא שלי…לפעמים בגראז' של האחים בביוף…לא תאמין, יש אצלי צורך פנימי לחבר שירים…(מפזם) “סאמר טיים” תן לי את ה“פלייר”…(פאוזה) מאיפא אתה?
אדם: תל – אביבי.
עמיהוד: אז אתה חדש – או לא?
אדם: חדש – במה?
עמיהוד: כבר מישהו אמר לך שאתה “אאיד העקשן”?
אדם: גרופ–טרפי. זה מה שאמר לי הדוקטור.
עמיהוד: “נאו יו אר טוקינג” (עכשיו אתה מדבר) למדתי אינגליזית בברליץ. (פאוזה. בוחן ממרומי הסולם) מה הזבובים המיוחדים שלך?
אדם: (כפו אל אזנו) בבקשה?
עמיהוד: מה מציק לך?
אדם: לי?
עמיהוד: (שורק בזעם ממרומי הסולם) “בבקשה. במה? לי?” – אתה טפוס חשוד…
אדם: (בחיוך) תודה.
עמיהוד: יש לי טביעת עין… חשוד–אבל מענין… אבל אין דבר. הדוקטור ישפשף אותך ובעוד כמה “גרופים” לא תכיר את עצמך – כמו אחרי כביסה… תשמע ממני. חשבתי שזו הלצה כאשר אשתי העכשוית יעצה לי לגשת להנה. בהתחלה באמת הייתי כמו הקוף ההוא – אתה יודע – זה הסיני מהפורצלן. מה היה אתו? – לא שומע. לא רואה. לא מדבר. הנשמה שלי היתה מוברגת בחלודה עד לצואר…לא נפתחה. לוחצים – נסגר עוד יותר. ומה עכשיו? כמו “שיבר” שבור…ברז פתוח…משוחרר, כמו שאומרים. (פאוזה) קבלו אותך לגרופ?
אדם: אני סוכן בטוח.
עמיהוד: ההלצה הכי טובה ששמעתי בדברי הימים. שואלים אותך באופן די אנושי מאד: קבלו אותך לגרופ? ומה האנוש הזה עונה: אני סוכן בטוח. נשמע באזני כמו ההלצה הזאת הארמנית: מה תלוי על הקיר, ירוק “שלפוח” ומצפצף? – התשובה: דג. זה כמו הקשר המדויק בין “שמיטה” לסתם “שמאטה”. (מנקש על התמונה מימין, ובקול מסתורי…) זה רוצח זה. “נו קידינג” (בלי הלצות).
אדם: אמרת רוצח?
עמיהוד: איש שהיה בלי פרצוף – עד שלחץ על ההדק. אחד “אנונים” או משהו אנונימי כזה. כמו כל המיליונים של בני האדם השורצים…המין האנושי – אתה יודע. באה לו פתאום לחיצה על ההדק, “צ’יק צ’אק” ואתה בין המפורסמים…התמונה שלך בכל העתונים…(פאוזה) כשאתה תמות אתה חושב שמישהו יזכור אותך? לא אותך ולא אותי ולא חצי תל–אביב…אבק.
אדם: אתה מדבר ברצינות?
עמיהוד:…מצבות. אפילו לא מצבות…צריך כביש אספלט מודרני – עוקרים מצבות…אבק. (מנקש על התמונה) אבל את זה יזכרו…נהיה לי אישיות – למרות שהיה אפילו פחות ממני…והכל רק בגלל רציחה אחת…מיום שזה קרה לא יכול לישון טוב…נכנס לי לאמביציה בכל הגרופ–טרפי…שגעתי את הדוקטור עד שהסכים שאתלה את אלו…לקחתי היום “ספישל” ליפו תאר לך, עם התמונות האלו ביחד…
אדם: מה נכנס לך לאמביציה?
עמיהוד: בטח מוכנים להבטח אצלך רק כדי שתפסיק לשאול שתי וערב…(פאוזה) יש לך בעיות. רואים בעינים…חוסר בטחון…ומבישנות לא תרויח הרבה. הפסד ברור לך, רווח מקסימלי לדוקטור. אם תשב פה בפה סגור שלא יצאו לך הזבובים – זבובים אחרים יספיקו בינתיים להכנס לך דרך האוזן. מה שעולה לך בראש תגיד…כמוני.
אדם: איך קוראים לזבובים שלך?
עמיהוד: אבא שלי קפץ מהגג.
אדם: אני מצטער לשמוע.
עמיהוד: אילו הכרת אותו לא היית מצטער…המצב הפסיכולוגי של הבעיה שלי שאני לא מצטער כלל. תופש? צריכה להיות לי הרגשת אשמה, כמו שאומרים מפני שזה לא יתכן שאבא שלך מתאבד – ואתה זה לא נוגע לך במיל. כזהו המצב אצלי – אין לי הרגשת אשמה בכלל…כמו שאומרים זה לא עסק בשביל אחד שעובד בגראז' אקרופוליס ליד התחנה המרכזית, עם צ’יריפאחה מחת לצפורנים – שחור שלא יורד אף פעם…
אדם: מי האחרים בגרופ?
עמיהוד:…האחים בביוף. יכולים להרים ארגז בשינים…
אדם: מי האחרים שבאים אל הדוקטור?
עמיהוד: אתה מהבולשת או מה? (פאוזה) יש אחד שלא לקחו או אותו לצבא – עוד תראה אותו. פסילה בגלל פלטפוס. לא ברגליים – בראש. חנות התכשיטים של “רוז את רוז” ברחוב אלנבי. שמו מתיתיהו. אחד שהיית אומר עליו במצפון שקט ונקי: אחד עקום, ממושקף ומגמגם. נוסף לכך גם צוחק סופרנו…ויש אחת שגונבת. אבל מפני שהיא “בת טובים” בגיל 40, מבית טוב של עוקר שינים לא קוראים לזה גנבה – חס וחלילה – אלא…
אדם:…קלפטומניה.
עמיהוד:…הוצאת את זה ישר מהפה שלי. כל הכבוד לכושר התפישה שלך…וזו, הקלפטומנית, מאידך, לא יכולה בשום אופן להגיד “כן” לגבר… מצב רציני מאד בגילה…ויש עורך דין עצוב…ויש גם אחת כרמלה. חתיכה נוראית. אפשר להגיד עליה שהיא תמיד מסמר הערב, בלי להגזים בכלל, כמו שאומרים.
אדם: מה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיא מסמר הערב?
עמיהוד: בפסיכולוגיה אצלנו כשאומרים על אחת שהיא בכל מסיבה המסמר זה סימן שכולם דופקים אותה בלי בעיות.
אדם: (במבוכה) הו…
עמיהוד:…היתה מבית אדוק מאד. גרבים שחורים…לא יכולה להגיד “לא” לגבר…טוב לב מיוחד במינו…מאה שערים אני חושב…אבל לא צועקת “שבעס” – – זמרת מתחילה. נוסף לכך יש לוי פוגץ‘. שם מתפוצץ. פוגץ’. רתחן נוראי. מסוגל לחנוק לפני שהספקת לומר כדרלעומר. דם חם. יש לו מועדון לילה. בגלל זה ישן רק ביום והעינים שלו אדומות כמו השפנים של הצנצילה. “טייק מי וורד”, יש לו רצח בעיניים.
אדם: ואיך דוקטור גרי?
עמיהוד: סופר את “המצלצלים” שלנו. לנו יש צרות – והוא עושה עלינו כסף. (בחשד) מה פתאום שאלת איך הדוקטור?
אדם: יש רופא מוצלח ויש רופא לא כל כך…
עמיהוד:…בהתחלה עשה רושם לא ברור…לא מיוחד במינו…אבל בן–אדם…קצת מסכן…בגלל החיים הפרטיים של אשתו, שנעלמה לפני שנה…אז עבר לפה ליפו…בדידות, וינאית, שניצל…כמעט כל אחד מהגרופ– – יש לו איזה מת על הנשמה שלו…או מישהו שנעלם. אתה מגרד את הקליפה של הבן–אדם ומה אתה מוצא: בתי–קברות…נדמה לי שהדוקטור בא…תמיד הולך כל כך בשקט כאילו יש לו מזימה…(בסודיות) תזכור בענין הזבובים. תפתח את הפה…זה בריא. אם זה לא יועיל – זה לא יזיק…(לדוקטור אשר נכנס) שלום דוקטור.
דוק: שלום עמיהוד.
עמיהוד: סוכן הביטוח שלך כבר קבל נקע בצואר להביט אלי אל הסולם.
אדם: (לאחר שתיקה ארוכה בה הדוקטור ואדם בוחנים זה את זה)…אני האיש שטלפן אליך.
דוק: (במבוכה נכרת) הו. כן. כן. (לעמיהוד) גמרת לתלות?
עמיהוד: “יאפ”. (יורד בסולם) אפשר לומר. מתישב על שלב סמוך. כאילו מתכוון להשאר. מזמר “סאמר טיים” – האחים בביוף… (מזמר) “סאמר טיים” – נבלות די גדולות…
דוק: אתה רוצה לחכות בחדר הסמוך עד שכולם יתאספו.
עמיהוד: סודות? הרפלקס שלי הוא לשבת ולשמוע, כמו שאומרים.
דוק: (נכר שהוא נבוך. מנסה להתגבר. מצביע על עמיהוד) קודם היה אינטרוברט שאין לו תקנה – שותק כמו קיר – עכשיו הוא אקסטרוברט שאין לו תקנה – מדבר בלי סוף. החוצה.
עמיהוד: “יאללה. יאללה.” זה למה שאני אוהב את הדוקטור. “בזידר. בזידר” אני הולך. (ליד הדלת) קבלת אותו לגרופ?
דוק: עוד לא ברור.
עמיהוד: (שולף אצבע לעומת אדם)…בטחון עצמי מופרז. זה מאידך הדיאגנוז שלי על סוכן הביטוח שלך. איך אני?
דוק:…תסגור את הדלת.
עמיהוד: אני כבר הולך.
דוק: (בחביבות) אם אתה לא יוצא – אני זורק אותך.
עמיהוד: אלימות. זה לא. הדוקטור חושב שהוא לגמרי נורמלי (יוצא. סוגר הדלת. פותח הדלת) אבל הוא טועה…כולנו פסיכים! לכל אחד יש זבובים פרטיים משלו..(יוצא. סוגר הדלת)
אדם: אתה לא שמח לראות אותי, דוקטור?
דוק:…לא בדיוק.
אדם: (ניגש לקיר. ממשש שני כפתורים בקיר) עשוי די מחוכם. מקליטים את הבעיות של “האמבות”? מכשיר הקלטה בתוך הקיר?
דוק: כן.
אדם: לחיצה על הכפתור העליון – הקלטה. לחיצה על הכפתור הירוק – מוחקים את ההקלטה…
דוק: לא ידעתי שקציני משטרה הם גם טכנאים טובים.
אדם: יש לי פשוט מכשיר דומה אצלי במשרד. לחיצה – – ה“טייפ” קולט הכל…מכשיר יפאני רגיש מאד…
דוק: מה ביחס למחיקות?
אדם: אני לא פסיכולוג, דוקטור. אני אוהב תיקים ומגירות. אני רוצה לזכור. לא לסלוח ולשכוח.
דוק: בטלפון…אני לא יודע מדוע…חשבתי שאתה נראה אחרת…עדיין לא ברור לי מה מביא אותך אלי?
אדם: אתה מנסה לסגת, דוקטור?
דוק: נסוג ממה? אני לא מבין אותך?
אדם: סוכם בטלפון שאהיה שומע חפשי – לא?
דוק: כן…אבל…חשבתי שאתה…הענין הזה: “לא לסלוח ולשכוח” – זה משנה את האופי…מה אתה רוצה בדיוק?
אדם: לשבת עם ה“גרופ”. מישהו מענין אותי… סקרנות מסוימת…מישהו מהאנשים שלך…
דוק: בטלפון לא נאמרה אפילו מילה אחת על סקרנות לגבי אחד מאנשי.
אדם: זה נכון.
דוק: (מרגיש לא נוח) אנחנו לא נפגשנו באיזה מקום?
אדם: אתה עצבני דוקטור?
דוק: (מוזר…טוב) ברגע שהאנשים מדברים באופן חפשי זה לא יהיה הוגן ש“האח הגדול” יקשיב להם…
אדם: “האח הגדול מהמשטרה” יכול לבקש מדוקטור גרי הנכבד את ההקלטה – ויש לשער שהדוקטור לא יסרב.
דוק: (בכעס) אל תהיה כל כך בטוח.
אדם: לא אמרתי שאני בטוח. אמרתי: יש לשער…נאמר שבמקרה שאי מסירת ההקלטה היא חיפוי ברור על פושע…איך זה נשמע, דוקטור? אתה משער לעצמך להד שזה יעלה בבית המשפט – בכותרות העתונים…אתה מוכן לקחת על עצמך את האחריות לכך?
דוק: אין לנו זמן…הם יבואו בעוד דקות. מי בדיוק מענין אותך?
אדם: (מוציא רשימה וקורא בה) עמיהוד מור. גרז' אקרופוליס.
דוק: הלאה.
אדם: אילה גרינשפן.
דוק: כן.
אדם: לוי פוגץ'
דוק: (בעצבנות גלויה) למה אתה קורא כל כך לאט?
אדם:…נהיה חיבים לבלות את כל הערב יחד, דוקטור – – תשאיר קצת עצבים ליותר מאוחר… (קורא) מתיתיהו רוז. צפורה נמירוף. גדעון תדמור, עורך דין. (מגיש הרשימה לדוק) תסתכל.
דוק: (מסתכל) פנטסטי.
אדם: מה בדיוק?
דוק: כולם מסומנים באיקס. (פאוזה, וקצר נשימה…) אתה רוצה לומר לי שכולם חשודים?
אדם: אולי ניתן לענין לזרום…מה שבקשתי זה לשבת כאן הערב…להסתכל…זה הכל.
דוק: לדבר או לשתוק?
אדם: איך נוהג חבר חדש ב“גרופ”?
דוק: זה תלוי באופי.
אדם:…טוב. תציג אותי כסוכן ביטוח. אתה יכול לקרוא לי בשמי האמיתי.
דוק: (בעצבנות) אני לא זוכר שאמרת לי את שמך…
אדם: אדם גורביץ.
דוק:…מוזר, אבל גם השם הזה. – משום מה – לא נדבק אליך…(פאוזה) אין לנו זמן. האדם שאתה מעונין בו איננו יכול, נאמר, במקרה לזהות אותך?
אדם: (בחיוך עצוב) אני יודע מי הוא – הוא אינו יודע מי אני. ברור?
דוק: זה גבר או אשה?
אדם: בן אדם…הרבה תשוקות. הרבה יצרים. מעט מאד כוח הליכה על פני שכבה דקה של קרח… ומתחת יש אגמים שחורים ואצות נרפשות…המרתפים!! (בחיוך) קראתי איזה ספר שטחי על הנשמות…כולנו פסיכולוגים חובבים – לא?
דוק: (מסתכל באדם בחשד) אני לא בטוח אם זה הוגן. יש אתיקה מקצועית. אסור לי לעשות זאת.
אדם: (קר לגמרי ושקט לגמרי)…אינך חושב דוקטור שלפחות פעם או פעמיים בימי חייך היית במשך שעתיים לא הגון ולא שמרת בדיוק על האתיקה המקצועית. נסה להזכר.
דוק: (מתגבר על כעס) מה אתה רוצה ממני?
אדם: (בציניות. כאילו דבר אל ילד חולה)…ששש. החולים שלך עוד עלולים לשמוע…
דוק: (בחוסר אונים שקט) מה בדיוק אתה רוצה? (פאוזה. לאחר מלחמת מבטים) במה אתה מעונין?
אדם: הפוך את הדף. זה כתוב שם – אם כתב היד שלי קריא.
דוק: התאבדות. רצח. אונס. מעילה. בעילת קטינה. זנות שוד. (פאוזה) שבעה סעיפים כנגד שבעה אנשים?
אדם: לא שבעה אנשים דוקטור – תשעה. שכחת אותי ושכחת את עצמך. הערב אנחנו בתוך המעגל. הזבובים במלכודת העכברים.
דוק: אתה אדם מוזר, מר…
אדם: אדם גורביץ.
דוק: כן. (עוצם את עיניו ומעביר אצבעותיו על עיניו בריכוז)…אילו לא ידעתי שאתה איש משטרה הייתי ממיין אותך לסוג אחר לגמרי של פעילות… (אני עייף כנראה) אתה מוכן לפרט לי יותר…
אדם:…אני שומע אותם באים…אולי יותר מאוחר…התאבדות שהיא למעשה רצח…להמשיך? אתה מרגיש רע דוקטור? למשל רצח של איזה שוטר מסכן בתחנה המרכזית…אתה רוצה אולי כוס מים?
דוק: (מתאושש) זה בסדר…מה אם אומר לך שאף אחד מהנוכחים – אלה שיבואו – אינו מתאים לשבעת הסעיפים שלך?
אדם:…אז יהיה תורי להיות מופתע.
דוק:…הייתי רוצה, בהזדמנות, לטפל בך…כפציינט…יש לך הרבה בעיות מר גורביץ.
אדם: יותר ממה שאתה עלול לשער. (ובחיוך) אתה רואה – – אני לפחות מודה בכך ולא מנסה לברוח…אני זקוק לטיפול…ואני מקבל אותו. בזמן האחרון הפסקתי לטעון שהנני שפוי בדעתי – איש לא מאמין לי – אם העולם בו אנו חיים הוא הנורמלי…אני לפחות מודה שאינני שיך!
דוק: מי הרופא שלך?
אדם: הערב, דוקטור גרי – אני הוא השואל שאלות. אני מקוה שזה ברור לך?!
דוק: כן. (פאוזה) למה התכוונת ברצח המוסווה כהתאבדות? (פאוזה) אתה רוצה לומר לי שמישהו מה“גרופ” מעורב בדבר כזה?
אדם: היכן אמרת קבלת את הדיפלומה שלך?
דוק:…אני לא אמרתי כיוון שאתה לא שאלת.
אדם:…לפעמים יש לי באמת הרגלים מגונים. מצטער. אני לא שאלתי ואתה לא ענית. נכון. אני מקוה שיהיה לנו ערב מענין…
דוק: אתה עלול לטעות…לפעמים אפשר לחתוך את מסך השתיקה בסכין…
אדם: מה אתה עושה במקרה כזה?
דוק: עובר לפסיכו־דרמה…אטיודים…השלכות…(בהחלטה פתאומית לחזור למה שמציק לו) הרצח המסווה כהתאבדות…איך זה?
אדם: מקלקלים בלמי מכונית. דחיפה מהקומה החמישית. רעל. כדורי שינה. תנור חשמלי נופל במקרה לאמבטיה. זה כל יום בכותרות העתונים. אפשר גם עם מוזיקה – – מכשיר רדיו נופל למים…ומים הם מעביר של זרם מצוין, כידוע לך. (פאוזה) – זה ידוע לך, דוקטור?
דוק: אלמנטרי בהחלט. הייתי משקר אילו הייתי אומר שאינני יודע.
אדם: והיתה לך נטיה לשקר?
דוק: בהחלט. (ובחיוך) אני רופא, אבל בינתיים אני אדם נורמלי בהחלט…משונה, אני לא יכול לקשר מישהו מה“גרופ” למעשים הללו…
אדם: זו אגדה שמר קיין נושא תו על מצחו – זה רק הנרצחים דוקטור.
דוק: אמרת שאתה מעונין באדם אחד, נכון?
אדם: בכולנו. רוצחים בפוטנציה. לעולם אין לדעת מי יטול את הגרזן – מפני שלעולם אין לדעת מה תהיה איכות הפרובוקציה שתתלה על חכת הדייג. אני אוהב להסתכל בדגים באקוריום…
דוק: (מקשיב לרעש בחדר הסמוך)…הם באים.
אדם: ברשותך אני לוחץ על הכפתור ומתחיל להקליט…לפעמים הדיבורים התמימים ביותר עלולים להסגיר אותנו…יש עליהם טביעת אצבעות ברורה…אתה תתפלא איזה תוצאות נשיג…רק אל תנסה לסגור את תיבת פנדורה…(מנקש על הקיר) יש לי עוד כמה קלפים מוסתרים בשרוול…הוקוס פוקוס כזה…
עמיהוד: (מציץ בפתח) אפשר כבר להכנס?
דוק: בבקשה.
עמיהוד: (נכנס) הדוקטור שלנו מגרד לו קלינטים אפילו מתחת לאדמה…העיקר לעשות כסף. אני מזיע – רובץ מתחת ל“בקקס” כל היום – וזה עם עפרון ופנקס קטן – צ’יק צ’אק – עושה הון…אם מישהו היה פוגש את אדון…
אדם:…גורביץ.
עמיהוד: היה בטוח שהוא נורמלי ולא פסיכי, ולא דבילי.
אדם: מי נורמלי?
עמיהוד: לכל אחד יש בעיות…מה שנכון – נכון. לא יאומן כי ישוקר…איך התמונות שלי על הקיר, דוקטור?
דוק: (בלגלוג) הגב שלהן עושה רושם.
עמיהוד: ובמה נתחיל הערב?
דוק: (בחיוך) אולי בזבובים במלכודת העכברים…(מתנער)…או במפלצות שתלית על הקיר.
עמיהוד: זה פתאום אתה נשמע כמו תלונה צבורית על אשפה זיבורית בשכונת התקווה (בדאגה) למה שינית את דעתך?
דוק: מה שרציתי לומר…(לאילה הנכנסת) ערב טוב אילה.
אילה: ערב טוב לכול – כם.
דוק: אתה לא מברך את אילה?
עמיהוד: לא אני. שכח מזה.
אילה: עמיהוד כועס. בגרופ האחרון אמרתי לו, בכל הכבוד (השתחויה) שאמו לא הרביצה בו מספיק…חוסר חינוך אלמנטרי…(מסתכלת בתמונות על הקיר) מה זה צריך להיות? הפוכות? מוזיאום תל־אביב אחרי המהפיכה הצרפתית? מה תלוי שם?
עמיהוד: צלומים מוגדלים;
אילה: של מי?
עמיהוד: הרוצח והנרצח.
אילה: וואוו.. (משחקת צמרמורת)…מתה מסקרנות…אפשר לראות? (נגשת לקיר)
עמיהוד: (בתקיפות) שלא תעיזי לגעת.
אילה: מה דעתכם עליו? מי אתה חושב שאתה?
עמיהוד: בסך הכל “צ’יריפחה” שעובד בגראז' עם “אי־קיו” נמוך.
אילה: יותר נמוך ממה שאתה חושב. הטעות שלך שאינך בעל הרגשת נחיתות, מפני שאתה כל כך נחות – עשרים דרגות מתחת לטיפוס נחות דרגה. (מנסה בכל זאת להציץ מעבר לתמונות)
עמיהוד: שלא תעיזי – אמרתי. האילה גרינשפאז הזאת היא יותר סקרנית מקופה מיוחמת בגן החיות הצבורי.
אילה: לא גרינשפאז – אלא גרינשפאן…וגם אילו הייתי מיוחמת, אדוני, לא הייתי בוחרת ב“פרטל עוף” כמוך, אפילו אם היית הגבר האחרון שנשאר לפליטה בעולם.
עמיהוד: פליטה או לא פליטה. יש פתגם שאומר: אנשים קטנים נשענים על מקלות די גדולים. “א ליטל פאליק סימבוליקיוס” (פאליק סימבול קטן)
מתי: (נכנס. ממושקף ו“עקום”) מתתיהו רוז. (מנקש בעקביו) פארנויד…חנות התכשיטים של אבא רוז, ממושקף, עקום ומגמגם… (נהנה מעצמו) לא גמגמתי…חה. חה. חה. (מצביע על אדם גורביץ) הקרבן האאח–ח–ח–רון שבא לבכות על הצוארון?
אילה: (מפצחת אצבעותיה) תמיד הם מאחרים.
עמיהוד: נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שהגברת שפרינגשפאן הואילה להקדים.
אילה: יש לך עוד פתגמים וולגאריים כמו שפתגמת קודם?
עמיהוד: אם את רוצה לשמוע – אני מוכן ומזומן.
אילה: את ה“מוכן ומזומן” שלך תשאיר לאשתך. יש לך כל כך מעט חן אישי שחבל לבזבז אותו עלי.
עמיהוד: (לדוקטור) מאיפוא זו “מגרדת” כל כך הרבה שנאה בבת אחת?
דוק: אחרי שהשוית אותה לקופה מיוחמת בגן החיות רצית שהיא מיד תטפס על העצים להוריד לך בננות? אתה לא חושב שאתה מגזים? (רומז לגורביץ ללכת אחריו) אני חוזר עוד מעט…
עמיהוד: השימפנז האקסביציניסטי מטפס על הסולם…(עולה על הסולם תוך מבטים עוינים בינו לבין אילה) “שמי אילה גרינגשלן, קלפטומנית, ואני מועסקת בתורת אסיסטנטית אצל אבי, עוקר השינים הסדיסט מר ברנרד זימל זיס צוקר קנדל גרינשפרוך ואמש חלמתי חלום די פשוט…זבא (סבא) שלי מת, ואנוכי הייתי מדוברת אתו אחרי שתליתי כביסה תחתונית על החבל במרפסת – זה “הזבא” (סבא) היה מתעופף עם כנפים לבנות על השפם השחור. השפם הארוך – – מושג פאלי. ובאותו הזמן עליתי על הסוס בעדליד ועשיתי סטריפטיז אקסביציוניסטי – ופתאום הסוס עשה משהו על המרבד האדום של ראש העיר. רגרסיה. (נסיגה לשלב התפתחות קודם) (לוי פוגץ' נכנס נושא פטיפון. וכרמלה הנכנסת אתו נושאת תקליטים)…וזה היה החלום שלי על סבא ראש העיר והסוס.” שלום למר לוי פוגץ' ולכרמליתה…
לוי: מה הוא עושה שם למעלה?
אילה: הפסדתם הצגה גרנדיוזית של המטומטם על הסולם.
כרמלה: מה הוא עשה?
אילה: (צוחקת) החלום שלי על הסבא והכנפים שלו…הכריז בהיסטריה כמו רוכל בתחנה המרכזית…דוקא עשה את זה יופי.
לוי: הוא פשוט לא במקצוע הנכון. (טופח לכרמלה על הישבן)…היא תתחיל לשיר אצלי ב“נייט קלאב”. שרה כמו זמיר.
כרמלה: (מפזמת בהגזמה) דו–רה–מי–פה–סול…
לוי: מה שמפליא אותי זה שלא הצעתי לכרמלה להתקבל לעבודה בדרך הנהוגה.
עמיהוד: מדוע בעצם לא, כמו שאומרים?
לוי: לא אני.
עמיהוד: אתה לא רוצה להגיד בזה “חס וחלילה” שהכרמלה לא בנויה ב“הינדוס” הנכון?
לוי: פרינציפים, “בובלה” תענוג ומקצוע לא הולכים ביחד. לא אצל לוי פוגץ'. טאבו!
אילה: מיטה זה דבר אחד ופרופסיונאליות זה דבר אחר?
מתי: מה בקקקקקק–שרר למיטה פרופסיונאלית?
אילה: (המציצה לפרוזדור) העורך דין שלנו תולה עכשיו את המעיל…עכשיו הוא תולה את הכובע…ועכשיו…
עמיהוד: ועכשיו חבל שהוא שכח גם לתלות את עצמו.
מתי: (לגדעון הנכנס חמוץ. מסתכל באדישות על סביבותיו) כשנכנסים לבית אומרים שלום לנוכחים, אדוני העורך דין המממ–כו–כו–בד…זה טוב בשביל קומי–ני–קה–ציייה!
עמיהוד: עזוב אותו – זה “סנוב” זה.
מתי:…לפחות שיהיה סנוב מנומס.
עמיהוד: מה אפשר כבר לדרוש מאחד שיש לו חתיכת וילה “מושחזת” ליד סביון?
מתי: (שעשה יד אחת עם עמיהוד)…העניבה של העורך דין משגעת קרנפים – אתה לא סססס. ססס–בור.
גדעון: (נשען אל הכורסא באדישות) מי זה הפרצוף עם פצעי הבגרות שמסתכל בי כמו תרנגול בבני אדם ועוד מגמגם ומתיז רוק בסילונים?
עמיהוד: כבר לא אומרים כבר סילונים יותר. המילה העברית היא “שפריץ” לא סילונים – שפריצים!
מתי: מה שאני מתעב זה מוקיונים…ממממממ–זד…מזד– –מזדקנים ואנטי סוציאליים…
עמיהוד: “צ’יריפאחה” אחת לטובת מתתיהו רוז. שמואלביץ' מוסר את הכדור לפחטר. פחטר מוסר לדנילוביץ‘, דנילוביץ’ מוסר את הכדור לבז’רנו, בז’רנו מוסר לחברת “עסיס” “עסיס” מוסרת את הכדור לסגריות לוד – תעשנו רק סיגריות לוד, (מוציא סיגריה מאחורי אזנו ומדליק אותה) תראו איך העורך דין מסתכל בנו עם “רצח בעיניים”. הוא לא לטובתנו היום. תסביך סרוס! פוחד שיחטפו לו את הקטן…
מתי: יש לו פשוט דכאון נפשי לאי–נ–פא–נ–טיל…
כרמלה: לא יודעת למה מתי הקטן מתרגז. סוף כל סוף קשה להכחיש שבגיל מסוים מקבלים פצעי בגרות מסוימים! (צוחקת)…מצטערת, כולם שמעו שאני מצטערת…אתה סולח לי מתי, מותק?
מתי: תראו איך שהיא מתחנפת…די, תפסיקי לנדנד. סולח, למה לא.
גדעון: אמרתי למתתיהו שהוא יכול להפטר מפצעי הבגרות אם ילך ללילה אחד לרחוב הירקון – או בסביבות החשוכות של התחנה המרכזית – בסך הכל עשר לירות בשביל “קוויקי” או שרות סדיר במלון עד מאה לירות בשביל לצבור נסיון, אבל הפוחלץ פוחד מאבא שלו, הפאטריארך!
מתי: אולי תסתום את ה“ג’ורה”!
גדעון:…הבעיה היתה איך להכניס את הבלאי של ה“קוויקי־בילוי” לספרים, בלי להעלים ממס הכנסה…מה זה על הקיר?
אילה: עמיהוד מכין חידון בלשי על רצח – אבל לגעת זה אסור אצלו.
עמיהוד: כשהיא מתעקשת ה“כרקטר” הזאת – כמו קרציה. אולי תגעי בי – לא בקיר?
גדעון: זאת לא דרך לדבר אל גברת.
עמיהוד:…חייכתי עם כל מערכת השיניים “גם”. אין לי סתימות.
גדעון: (לכרמלה) איך כרמלה הערב?
עמיהוד: מתחילה לעבוד בשביל פוגץ' – תאר לך.
גדעון:…פוגץ'? בטח הפתעה של חייה – מפני שזה הגבר היחידי…
עמיהוד:…מעפולה עד מטולה…
גדעון: שלא ניסה להתחיל אתה.
לוי: יש לי יחס של כבוד לנשים.
גדעון: כשאשה היא במצב מאונך היא פחות מכובדת מאשר במצב מאוזן, “מיסטר” מועדון לילה?
אילה: (לעמיהוד) תעשה טובה ותסובב תמונה אחת, שנראה.
עמיהוד: פוחד שתסחבי. חושש ממך, כמו שאומרים.
אילה: הקלפטומניה שלי היא רק לתחתוני גברים…(הכל צוחקים) מה זה מצחיק בכלל?
מתי: מי מוכן להצביע ולהסביר לאילה גרינשפאן מה מצחיק ומה מעציב בהערה שלה על ה“גטקס”?
לוי: (בעצבנות) הדוקטור עושה לו חיים קלים על הכסף שלנו. תמיד צריך לחכות לו. (משתחוה לעומת צפורה נמירוף הקשוחה הנכנסת) ערב טוב לגברת נמירוף.
מתי: ציפולה. ציפולה. כל הזמן הרגשתי שרק את חסרה לי כאן, ציפולה “יקלהָ”…(יקרה)
צפורה: אפשר לדעת מה אתה רוצה בדיוק, אדוני הצעיר?
מתי: חלק מהשפם שאת מגלחת בכל בוקר.
צפורה: אצלי תקבל רק סכין גילוח ג’ילט או רעל עכברים.
מתי: (נבוך) עם נשים פריג’ידיות לא כדאי להתחיל…מתחילים אתה וגומרים בבית חולים.
צפורה: אף אחד מהג’נטלמנים לא מתכוון לקום כאשר גברת נכנסת?
עמיהוד: פשוט “אזיאטים” בלי חינוך. אסוצילים אלו.
צפורה: זהו בדיוק – אם לא איכפת לך.
עמיהוד: באמת לא איכפת לי. (צוחק בהנאה)
כרמלה: (לצפורה) תמיד היא חמוצה כאילו העולם חייב לה משהו. שק לימונים זו. (ובחביבות לגורביץ הנכנס) שלום איש.
עמיהוד: היא לא מותק הכרמלה הזאת – איך שאמרה “שלום איש” התמסמסתי. זהו מר…החבר שלי עוד מהסולם…שב ותרגיש את עצמך כמו בבית…
אדם: (בחיוך) אתה לא משער לעצמך מה אני עושה בבית…
מתי: אן–דן–דינו–סופלא–לא–קטינו– סופא–לה–קטי–קטו–אליק–בליק–בום. רק הדוקטור חסר…
צפורה: (לגורביץ) אולי תציג את עצמך אדוני, שנדע עם מי יש לנו הכבוד.
אדם: סליחה. שמי אדם גורביץ.
צפורה: (חד) מה אתה עושה כאן?
אדם: לפתור בעיות.
צפורה: במה אתה עוסק?
עמיהוד: הוא סוכן ביטוח.
צפורה: אתה מוכר לי מאיזה מקום…אתה רוצה להזכיר לי?
אדם: אולי ברחוב, במקרה…לפעמים, הצצה חטופה…משהו נחרת בזכרון…כאילו חיינו אותו מצב, אבל לא ברור מתי…אולי בתוך הדם…לפני אלף שנה…מיליון, סרדינים בים התיכון בגלגול הקודם?
צפורה: הוא לא משונה? כך אתה מדבר גם כשאתה מבטח מישהו?
אדם: לא. אז אני זהיר יותר…אנשים פוחדים מהרהורים בקול רם…(בחיוך מתחטא) אני עומד על המשמר – די מתוח כדי לא לקבל התקפות המחשבה בקול רם…כאשר אתה מגיב כן ואמיתי כולאים אותך במוסד…
צפורה: זה בדיוק מה שאירע לבעלי היקר.
אדם: במה הוא עוסק?
צפורה: עוסק? “יושב בבית הסוהר”.
אדם: לכמה זמן?
ציפורה: מה שיותר – יותר טוב בשביל כולנו.
אדם: מה הוא עשה?
צפורה: מוטב ותשאל מה הוא לא עשה. אלמנטרי – לא?
אדם: במה את עוסקת?
צפורה: (קשוחה) מדברת אתך.
מתי: עכשיו אני מבין למה בעלה של ציפולה רוצה לשבת בבית הסוהר: יש לו אינסטינקטים בריאים! מפחד להיות לבד אתה ב–ב–בבית…
גדעון: למה בעצם שלא תתגרשי ממנו?
צפורה: ראית את מאות הגרושות היושבות בבתי הקפה ברחוב דיזנגוף. ברגע שאת גרושה מתיחסים אליך כמו אל מאפרה. כל מי שיש לו סיגריה חושב שהוא מוכרח לשים עליך את האפר שלו…וואוו (רועדת בצמרמורת) יש לי בית ספר דרמטי קטן.
עמיהוד: קטן – “עמא” טוב. קטן – אבל מאד שובב…
גדעון: (לגורביץ)…גם אני…אתה…אנחנו לא נפגשנו?
אדם: אולי בחברת הביטוח…אנשים רבים באים לשם…(ובחיוך עצוב) כולם רוצים לבטח עצמם…עברתי פעם בפיאט קטן ברומא…כל הקיסרים הגדולים…הרעילו, רצחו, – נוסעים בטופולינו – – אוכלים ספגטי…שום דבר. בנו אימפריה – שום דבר. כל היצרים – שום דבר.
עמיהוד: (על גדעון) יש לו מכונית אצלנו בגראז' מבוטחת מכל הצדדים – אבל הוא מפחד לנהוג…פוחד שידרוס מישהו…“אכסטראווגנטי” זה. הדריסה אצלו בעצמות…
גדעון: (לגורביץ המביט בו בשאלה) זה נכון…רואה זכוכית – רוצה לנפץ אותה באגרוף…מפחד מההרגשה הזאת…כאשר, במעבר החציה, עוברים, עוברים, אנשים עוברים – רוצה לדרוס אותם…מתעב אותם, איך שהם שורצים, יותר מדי בני אדם ברחובות – זה כאילו איך לומר?
אדם: השטן מביט לך יש בעינים ולוחש לך…
גדעון:…לא מאמין בשטן. שטויות. אני מתוח מדי, זה הכל מצא לו שטן…מה פתאום שטן?
אדם: כמה זמן?
גדעון: כמה זמן מה?
אדם: התשוקה הזאת לרצוח אנשים?
גדעון: מי אמר לרצוח? לדרוס. זה התחיל…נסעתי בלילה, אתה יודע הסבוב לשדה התעופה, חתול נקלע לתוך פנסי המכונית, אפור כזה…מבוהל…ופתאום…הוא היה כל כך מסכן שהייתי מוכרח לדרוס אותו…אחר כך הרימותי אותו מהאבק…כמו קיפוד מכורבל בתוך עצמו…כולו מעוך…דיסא חתולית…
כרמלה: תפסיק – או שאני מוציאה עליך מהגרון.
גדעון:…אילו זה היה בולדוג או כלב בוקסר – משהו חזק…לא מסכן…או חתול פראי…אבל זה היה חתול אפור…רזה כמו שלד…כל כך מסכן שהיית מוכרח לדרוס אותו.
עמיהוד: הרבה זבובים…(לגורביץ על גדעון) זה “טרלללה” מוחלט.
אדם: (לעמיהוד על צפורה) מה הזבובים שלה?
עמיהוד: היא עוד לא החליטה אם היא אוהבת גברים – או שונאת נשים. דאסכסואלית זו. מוותרת על המיניות לטובת האכילה. במקום משגלים יש לה פריג’ידרים. פותחת ואוכלת. יש לה מזה סיפוק לא נורמלי.
לוי: הדוקטור הזה משגע אותי – איפוא הוא?
אדם: היה צריך לרדת באופן דחוף.
לוי: לאן?
אדם: (בחיוך ציני מסותר) הוא לא טרח לומר לי.
לוי: (לגורביץ) אתה יודע שאתה לא מצאת חן בעיני מהרגע שראיתי אותך?
אדם: אני מרגיש בדיוק אותו הדבר. (פאוזה) ואל תגיד לי שאתה זוכר אותי מאיזה מקום.
לוי: אנחנו נפגשנו – זה בלי צל של ספק…לא היית אצלי פעם ב“נייט קלב” עם בלונדינית שהיה לה חזה מתוח? עקבים גבוהים…אני הכיתי את הנער השליח שגנב מהקופה אבל אחר כך התברר לי שהוא בכלל לא גנב – טעות בחשבון…מה אתה מביט בי כך? האיש הזה גורם לי גרדת באגרוף עם המבטים שלו. (מתקרב לגורביץ ובקול רם) אני חייב לך משהו? שמע, אם אתה לא מוריד את המבט הזה…את המבט המלוכלך הזה. אני…אני…אני… (רועד מהתרגשות ואגרופיו קפוצים)
אדם: אתה בטוח שאני מביט בך?
מתי: מה אתה רוצה ממנו, הוא קצת “קסוקר” – פוזל זה.
לוי: (לנוכחים במבוכה) אני לא מבין את הטיפוס…(ובצעקה) מה אתה מחייך? (מרים זרועו) אם אתה לא מסיר את החיוך – אני מדביק אותך לקיר!
אדם: את החיוך או את המבט – תחליט!
לוי: (מרים זרועותיו. מתכוון לזניקה) “ולא” שאני הורג אותך…
דוקטור: (נכנס ורואה את הסיטואציה)…אתה עושה התעמלות בוקר, לוי פוגץ'?
אדם: (לדוקטור) הייתי בטוח שברחת.
דוקטור: רציתי – אבל התברר שקודם כל עלי לסדר את הפספורט…
אדם: והדרכון עבר זמנו?
דוקטור: איך ידעת?
אדם: היו רק שתי אפשרויות. באניה או במטוס?
דוקטור: נסה לנחש.
אדם: מטוס.
דוקטור:…אם לברוח – אז בכל המהירות האפשרית.
אדם: לארץ שאין לה חוזה הסגרה עם ישראל.
דוקטור: זה ניחוש נוסף?
אדם: לא. רק הצעה הגיונית.
דוקטור: טוב, מר גורביץ. הצעות תתקבלנה בשעות הקבלה…נתחיל?
אדם: אני חייב לשבת?
מתי: בגרופ טרפי אתה יכול אפ–אפ–אפ–אפילו לעמוד על הראש, כמו יוגה.
דוקטור: אתה רוצה לקום מהכורסא שלי, עמיהוד?
עמיהוד: (קם ברישול) ברירה יש לי. רוצים לרצוח את האבא ולרשת את מקומו. “אדיפוס” “שמדיפוס” “אבי גזונט”…
דוקטור: (יושב. מבטו נתקל במשהו…) של מי המזודה אשר מציצה שם?
צפורה: אולי זו שלי – אבל בלי המשקפיים אני לא רואה טוב…
דוקטור: שלך בפרוזדור.
אדם: המזוודה שייכת לי. (פאוזה וחיוך ממזרי) יש בה רק פצצת זמן – וזה הכל.
דוקטור: אמרת פצצת זמן?
אדם: כן.
עמיהוד: מתי הפצצה תתפוצץ?
אדם: בדיוק ברגע הנכון.
לוי: למה אני לא יכול לסבול אותו?
דוק: יש בו סגולה לעורר אי שקט…
לוי: אבל למה? כמעט מעכתי אותו…למה זה…הוא הסתכל בי אז מה? למה התערפלו אצלי העינים? תגידו מה שתגידו אני עוד לא פסיכי גמור…
דוק: אולי מר גורביץ' הוא הראי שלך?
לוי: הו, אתה גם כן דוקטור. פרצוף צנע כזה – הראי שלי? חה. חה. חה. מצאתי מי!
מתי: אולי הגורביץ יוצר הרגשת אשמה בפוגץ'. אובססיות (כפיתיות מחשבתית) אבלוציוניות אימפולסיביות!!
עמיהוד: (מפזם) “סאמר – טיים” – אין כמוך, מתי.
דוק: תפסיק לשיר, קרוזו! (פאוזה) מי זוכר על מה דברנו בפעם האחרונה…זה בשבילו. (גורביץ) כדוגמה.
אילה: על דמות האב.
דוק: אילה ספרה על רופא השיניים – במקרה זה הוא גם אביה – שצרח והשתולל על שאחרה רבע שעה לעבודה – וזה גרם לה התרגשות של הנאה… הגענו אז למסקנה שהמניעים של אילה היו בערך כאלה: כיוון שאינני יכולה לזכות בתשומת לב בדרך הטובה – אקבל אותה בדרך הגרועה…בשני המקרים זו תשומת לב…יחס… (ובחיוך) אנחנו שייכים למשפחת היונקים, ואנחנו זקוקים ליניקה מתמדת…
אדם: אפשר לשאול?
דוק: בבקשה.
אדם: באופן נאיבי…האם אין אפשרות שמי שבא לכאן לא בא לפתור בעיות אלא להסתיר אותן?
גדעון: לא אני. אני מתחמק אל הדוקטור כדי שיהיה לי תרוץ שאשתי לא תעמיד אותי שוב לשטוף צלחות במטבח.
אדם: אתה עורך דין – לא?
גדעון:…(בצחוק) עורך דין צעיר ומבטיח…
מתי:…מבטיח – אבל לא מקיים.
אדם: אז לבטח יש לך עוזרת – אני מניח.
גדעון: שתים.
עמיהוד: אחת תימניה למטבח – ואחת צרפתיה למזרונים.
כרמלה: זה פשע לעשות דבר כזה לגבר – לתת לו לשטוף צלחות.
מתי: אילו היה גבר אמיתי – הוא לא היה שוטף. כמוני…
גדעון: מה אתה בכלל יודע על נשים, צוציק?
מתי: הכל למשל. כאבי ראש למשל. כאבי מותנים למשל. כאב עפעפיים למשל. כאבי קרסוליים למשל. כאבי מותניים וזו רק2 ההתחלה…
גדעון: שכחת וירוסים משונים.
מתי: נכון. כתוב גם סיכו–סומטיים…חוט השדרה. האגן..הרקות. הצדעעעעעיייייים. וזו עוד לא כל הרשימה.
כרמלה: של מי?
גדעון: כמובן של אשתי.
מתי: של אשתו.
דוק: בדרך כלל המיחושים מופיעים בזמנים מסוימים?
גדעון: כן. כאשר אנחנו שוכבים לישון ומכבים את האור.
דוק: לפעמים היא נותנת לך אות הזהרה לפני שאתם שוכבים לישון?
גדעון: כן.
דוק: וזה לקח לך די זמן לקשר את הכאבים למיטה?
גדעון: אני לא זוכר שהזכרתי את המילה הזאת.
דוק: איזו מילה?
גדעון: כולם יודעים. טוב, יש לי התנגדות לדבר על כך…טבעי – לא? טוב. עכשיו תהיה מרוצה: יש לה תמיד כאבי ראש כאשר אנחנו3 נכנסים למיטה…“מבסוט”?
דוק:…המשותפת.
גדעון: (וזה עולה לו בבריאות) המשותפת. עכשיו עזוב אותי מר אינקביזיטור וחפש לך קורבן אחר…
עמיהוד: אשתי לא מעיזה, אפילו לא מתחילה לחלום להעיז ולהפוך אלי את הגב.
לוי: אולי יש לה גב עקום, בובלה?
עמיהוד: בדיחות של מועדוני לילה מחורבנים. אתה צא אתי החוצה ונסה להתחכם…אתה חושב שאני הגורביץ העדין הזה? פליק אחד ואתה נמרח על הכביש…גם כן חכם.
דוק: סוכם יותר מפעם שמותר לומר הכל – אפילו אם זה מעליב ופוגע. להיפך זה רצוי להוציא את הקיטור ולשחרר את הלחץ.
עמיהוד: זה בדיוק מה שאני עושה. (למתי) במקום להדחיס את השנאה למר אדון פוגצונסקי אמרתי לו מה שיש לי בלב. נתתי לו “פרייוריטי”. אמרתי שאכה אותו – – וזה כאילו כבר הוא שוכב מפורזל עם דם מהאף…זה לא מה שקוראים סובלימציה קטנה וחבובה, דוקטור
דוק: בערך…כמו ללכת לסרטים על רציחות…אתה הגון. רק “הם” הרעים…על המסך…אתה יושב בחושך – –מזדהה…אחרת כל הדרמות…אני לא מרוכז הערב..
אדם: מה מציק לך דוקטור? (פאוזה ארוכה) שאלתי מה מציק לך?
דוק: אתה.
עמיהוד: אצלי זה בדיוק להיפך…מרגע שסוכן הבטוח נכנס נהייתי ידיד “מאה אחוז” שלו. (לגורביץ) אולי אני בעצם, הומוסקסואליסט חבוי קצת. חבוי וכבוי, כמו הר געש בלתי פעיל…(צוחק).
אדם: (לעמיהוד) למה אמרת שאשתך לא היתה מעיזה להפוך את אישיותה…אני מתכוון הגב שלה – אני מקווה שמותר לי לשאול שאלות נאיביות…אני חדש ולא…
צפורה: מה אתה עושה במקרה כזה?
עמיהוד: לוקח, זה מה שאני עושה. לוקח. לא אוהב חכמות והעמדת פנים. לוקח. אני לא טיפוס שמוכרים לו “לוקשן”. “נישט ביי מוטל”!!
אילה: (מזועזעת) אתה לא מתבייש לומר שאתה לוקח בכוח?
עמיהוד: תראו אותה – איזה עינים היא פותחת עלי…לא שמעת דברים כאלו? תתפלאי – אבל יש נשים שאוהבות את זה ככה.
אילה: אוהבות איך “פרטל עוף”?
עמיהוד: אוהבות עוף שלם ומלא ו“ממולמח”. אני לא מקבל תרוצים של כאבי ראש. בחיי נשואים יש חובות ויש זכויות והשאר זה “כלאם פאדי”. ואם אתה לא מקבל מה שמגיע לך בצדק – אתה לוקח. “נישט ביי מוטל”
אדם: מקבל או לוקח או אונס?
עמיהוד: תראו את זה? מה פתאום אונס? זו חתיכה אלמונית שפגשת ליד הירקון בין החוחים והשיחים? זו אשתך החוקית – לא? אני צריך בכל פעם לחזר אחריה מחדש? למה שלא תגיד לי בכל פעם שאני רעב: “מיי דרלינג” אתה לא אוכל היום ואתה לא אוכל מחר…המסעדה סגורה לצורך תיקונים! ואתה לא אוכל כל השבוע…מפני שאני לא נותנת לך את המפתח למטבח…המטבח סגור. עושים שבועיים “יום כיפור” וצמים…זה צדק זה?… או שבכוונה עושים לך מן פרובוקציה..זו המילה…פרובוקציה…הופכים לך את הגב…אצלי מקבלים בעד זה “אפאצ'” (מכה טובה)…או ש… או ש…את נשואה – יש הסכם. את רוצה ללכת “תפדלי – לכי…אבל אל תעשי אותי רעב – שמים את האוכל לפני האף וכותבים שלט: בשנת תמש”ט לא אוכלים…לא “אצל מוטל”…והנשים הממזרות יודעות את זה ומנצלות את זה…עוד איך. זה לא צחוק. אבא שלי למד את זה על עורו. התאלמן. התחתן עם מכשפה. היתה אומרת לו: תביא לי את זה ותביא לי את זה – ואם לא היה רץ להביא – הופכת לו את הגב ו“גוד נייט מוישה” היה בן שישים, אבל עוד כוחו במתניו…מה יעשה? לאן ילך? יצחקו לו בפנים אם ירצה לא להיות בבדידות…והזקן הזה היתה לו ארוטיקה עצומה…מי תלך אתו?…חמש שנים סבל את זה – – ולבסוף הלך והשאיר את המשקפיים שלו על הגג – שלא ישברו חס וחלילה – כשהוא קפץ למדרכה…מאז אני לא עובר ברחוב ההוא…לא יכול…אני לא הייתי קופץ מהגג – הייתי משבר למכשפה את הידים והרגליים.
אדם: בגיל שישים?
עמיהוד: (לא תופש) מה אמרת?
אדם:…בגיל שישים…ללכת לבית הסוהר?
עמיהוד: בגיל שישים לקבץ נדבות של רחמים משפילים מחתיכת טינופת שמשבצת את הפנים בחולירע ולובשת שמלות קצרות על הרגלים עם הורידים הכחולים המפוצצים?
אדם: למה לא הלכת להגן על אביך לפני שהתאבד?
עמיהוד: אתה הדוקטור או…
דוק: זה לגיטימי, תענה, עמיהוד.
עמיהוד:…לא רציתי לראות אותו. אמנו מתה. לא עברו שלושה חדשים ובא מודיע בהכרזה זורחת: מתחתן. קבלנו שבץ. קבלנו שבץ נוסף כאשר ראינו את ה“קרסביצה” שבחר…עוד התעלפה לנו הנבלה בבית הקברות…ולרין נתנו לה להריח…הייתי מחליק אותה על סכיני גלוח את זו…
אדם:…אולי היה בודד אחר שמתה אשתו?
עמיהוד:…לא חשבתי על זה.
אדם: לפעמים חושבים מאוחר מדי – לא?
עמיהוד: (גוחן על כפותיו) עזוב אותי…די! די! די! לא רוצה לדבר יותר. עזוב אותי. “גנוג” (מספיק)
דוק: (לאחר שתיקה ארוכה)…את רוצה להגיד משהו, כרמלה?
כרמלה: (מורטת כפתור)…לא. כן…אם…אני חושבת…אם האיש דואג לה בכל הדברים – היא, לפחות, כך נדמה לי, חייבת להשמע לו בדברים אחרים.
דוק: את המיטה את מכניסה לקטגוריה של דברים אחרים?
כרמלה: בהחלט.
דוק: אתם זוכרים מה היא הבעיה היסודית של כרמלה?
מתי: נימפומנית טובת לב.
לוי: בגלל זה לא ניסית אפילו להתחיל אתה.
אילה:…אשה, כך הייתי מגדירה, איננה סתם מכונית שנכנסים למוסך ולוקחים אותה בכל פעם שמתחשק למישהו לנסוע.
מתי: רק אם יש בה בנזין מספיק…חשוב שתהיה גם משומנת.
עמיהוד:…והרבה “גריז”. זה אסור לשכוח, “דריבר”!
גדעון:…תשמעו איך הפרחחים האלה מדברים. בושה וחרפה. לא הייתם מדברים כך על האמא שלכם אני מקווה.
מתי: (בשיא הרצינות) מה לעשות שאני יתום…“מוטי בן פייסי היתום”.
אילה: (בלהיטות)…מספיק. מספיק. (פאוזה) דברנו על כך אם יש זכות לבעל החוקי לקחת או לא לקחת…
מתי: (בלגלוג) זאת היא תמיד השאלה הנ"ל!
דוק:…באופן כללי, יש אנשים הנהנים מכך שהם הופכים את האשה שלהם לתלין פרטי…הצורך להאשים מישהו, כאשר אתה עצמך אינך מסוגל לפתור את בעיותיך…זה מוצא די נוח…ואז יש סיבה להפסיק את החיים – – במקום להפסיק את היחסים שאינם על מישור מספק.. (פאוזה) גדעון, למשל, אינו נוהג במכוניתו…ואנחנו יודעים למה…הוא פוחד מעצמו…הוא חושש מפרובוקציה…במקרה שלו כל עובר אורח מקרי משחרר את השנאה העצמית של גדעון תדמור אל גדעון תדמור ובקשר לאשתו, נדמה לי שהוא מעונין שהיא תסרב לו. הוא מעונין להתקל בפרובוקציה…וכך הוא עושה מאשתו תלין פרטי וממכוניתו גיליוטינה…
גדעון: אתה מגזים, דוקטור. עובדה שיש לי בעיות – מפני.. עובדה שאני כאן…אבל…תלין…(שורק) גיליוטינה.. אתה לא חושב שיש בזה הגזמה?
דוק: כאשר למדת בבית הספר אירע שכתבת משהו על קירות בית השמוש?
מתי: לא היה להם בית שמוש – הוא מהגליל העליון…הולכים שם רק בשדות…מה שהדוקטור מנסה להוציא מהעורך דין הסנוב, המזדקן, זה שהסקסואליות היא “פויה” שלא עושים אותה עם האשה “השחוקית” שדומה לאמא הטהורה שהביאה ילדים רק בסיוע החסידות הלבנות וזה גומר לו את החשק…כמו כלום.
דוק: זה הכל מהספריה, מתתיהו?
מתי: קורא עד שמפלבל.
דוק: תוכל בהזדמנות זאת להגדיר את הבעיה שלך?
מתי: שלי?
דוק: כן!
מתי: בדקתי. יודע את התוצאות – לא מבין את הסיבות. יש לזה שם לטיני גרנדיוזי. אקולאציה פארקוקס, כמו עוגת גבינה עם גלידה. מוצא חן בעיניכם?
דוק: מוכן להסביר ל“גרופ” את המושג?
מתי: לא. מה פתאום? שישברו את הראש וימצאו בעצמם.
דוק: בכל זאת?
מתי: אקולאציה פארקוקס זה כמו שפן. גומר לפני שמתחיל. ככה זה אצלם, “דופקים” כמו משוגעים.
דוק: ואתה לא יודע להסביר מדוע זה קורה?
מתי: לשפן? (פורץ בצחוק מצפצף וממושך)
עמיהוד: מלך המטומטמים זה. מקרקר כמו תרנגולות…תשמעו איך הוא צוחק הגיח–גיחוך…
מתי: לא אמרתי תרנגולת…אמרתי שששפפפ….ששפפ…שפפפ שפן. (ושוב פורץ בצחוק) מי יודע למה הגברים הישראלים גומרים מהר כמו שפנים?
עמיהוד: “ביג דיל”. כדי למהר להספיק לספר ל“חברה” – יש לזה זקן במרתף…טררררר…תראה איך הפוגץ' מסתכל עלינו עם “רצח בעינים” – הוא שוב לא לטובתנו…
גדעון: מה הפרחחים הללו עושים בכלל בגרופ של מבוגרים?
דוק: ה"איי־קיו” שלהם מתאים לקבוצה שלנו.
גדעון: אתה רוצה להגיד לי שכולנו כאן דבילים?
דוק: איש כאן אינו דביל – ולכל אחד מאתנו יש מעצורים בהסתגלויות. נוכחותם מפריעה לך?
גדעון: כן, כמובן.
דוק: אז מדוע לא אמרת זאת עד היום?
גדעון: חשבתי שזה לא יהיה הוגן…כלומר, הם באו לגרופ עוד לפני…אבל כל הערב יש בי תשוקה להוריד למתי מכה טובה על האף.
מתי: קונץ גדול. זה מה שהאבא שלי היה עושה לי מיום שנולדתי4 והמכות לא עזרו. אני ממשיך להחרים תכשיטים מיוחדים אצלו בחנות. אני זזזזזקוק לאהבה…אתה רוצה קצת לפנק אותי, מר גדעון תדמור? תן לי חבוק אני עומד על ברכי…אהבה!!!
לוי: צריך היה לקצור פרצופים כמוך במכונת יריה…זזז…טטטטט…טטטטטט…מה בכל זאת יש שם על הקירות?
עמיהוד: קונצרט בבטן. אני אספר לך כשאחזור, מר פוגץ'. (הולך לדלת ומפזם) “את חכי לי ואחזור – חי אחזור חי”…
אילה: זאת הזדמנות בלתי חוזרת (מטפסת במהירות על הסולם ומסובבת את התמונה מימין) מי זה בכלל? (יורדת לאט לאט בסולם) מחזיק רובה…
אדם: את לא קוראת עתונים?
פוגץ: זה הממזר לי אוסוולד שרצח את קנדי…הנשיא קנדי.
אדם: שכחת את השוטר שרצח ליד הקולנוע, מר לוי פוגץ'
לוי: (בעצבנות ובקול רם) אולי תגידו לי מה יש לאיש הזה נגדי?
דוק: הוא רק מגיש לך ראי…(פאוזה) באחת הפגישות הראשונות, לפני שעברתי לדירה הזאת ביפו – זוכרים? דברנו על כך שמיליונים נולדים ומתים ללא זהות…בלי משמעות לחייהם…(לגורביץ) רצית לאמר משהו?
אדם: לא. משמעות חיצונית. מחפשים הכל בחוץ…אצל הדוקטור, אצל אלוהים…אצל המפלגה…אצל הדודה ינטה…הכל מבחוץ…
דוק: אנחנו זקוקים לאחרים לאישור קיומנו. עובדה!
אדם:…גם הנזיר שמסתגר – דואג שיהיה סניף דואר לא רחוק מהמנזר.
דוק: אז דברנו על לי אוסוולד.
עמיהוד: (נכנס במצב רוח טוב) “פיניטו לא קונצרטו”…(ולפתע הוא רואה שסובבו את התמונה. הכל רואים שהוא הרגיש בכך…וזו דממה עמוקה ומבשרת רעות) מי עשה את זה? (דממה) אני שאלתי מי עשה את זה? (ועכשיו הוא צועק) מי סובב את התמונה?
דוק:…עמיהוד…
עמיהוד: אני שאלתי מי סובב את התמונה? אני רוצה לדעת.
דוק: עמיהוד, תרגע סוף כל סוף…
עמיהוד: (בצעקה) זה את אילה?
אילה: (רועדת כולה) אני? מה פתאום אני? לא…לא אני…
עמיהוד: ככה, ההה? חבורת פחדנים בלי אופי…גרופ–שמרפי, ההה? אין לאף אחד אופי במיל…באים לילל לדוקטור על הכתפים שיתן להם מטפחת…מבתים טובים אחד אחד. הסתכלו איך הם נראים עם זנבות מקופלים…משאירים “פס”…מי סובב את התמונה?
דוק: עמיהוד!!!
עמיהוד: אל תתחיל אתי עכשיו בפסיכולוגיה – רוצה תשובה ברורה – מי סובב את התמונה שלי?
אדם: אני.
עמיהוד: (נבוך ותמה) אתה?
אדם: כן – אני.
עמיהוד: לא מאמין לך. זה לא אתה…זה רק פחדנים…מה את רועדת אילה? אף אחד לא מתכוון לרצוח אותך…רק שיהיה לך אומץ להגיד פעם אחת בחייך את כל האמת. (פאוזה).
דוק: הוא מחכה לתשובה.
אילה: (עצבנית והמומה. לפתע היא הילדה הקטנה של אבא) מה להגיד לו? אני לא יודעת…
דוק: תכחישי או תודי…זה ענינך בלבד.
אילה: (במאמץ עליון) כן…אני…אני…זה נכון…אני מצטערת…לא יכולתי להתגבר…
עמיהוד: (מתרכך) “ביג דיל” עשית – עשית. (צוחק. מצביע על אילה) פשוט כאשר לקחו לחלק את השכל בעולם התרבותי היית ישנה, שכחו אותך…(מסתכל בתמונה של לי אוסוולד) נכון שיש דמיון ביני לבינו? “גם כן בן־אדם”…אם לי אוסוולד רצח את קנדי אתם יכולים לקרוא לי שקרן מתועב, אם אתם רוצים.
לוי: לא רק שאתה שקרן מתועב, אתה חתיכת טינופת שאינה שווה שיגרדו אותה ב“שפחטל” מן הכביש.
עמיהוד: אני ה“רוק של גיברלטר” – ולא תצליח להוציא אותי מן הכלים. פוגץ‘. ברוצחים האמיתיים לא נגעו – – לא העיזו – אז נטפלו לאחד פקיד קטן…כאשר בגראז’ של האחים בביוף יש “סטינקס” – את מי מאשימים אתם חושבים – תמיד אותי. למה? מפני שזה יותר קל…זה אילי הנפט שלחו רוצחים…זה האף.בי.אי. בובלה. לא האיש הזה…מה הפריע לו קנדי? ל“נפטים” הגדולים הוא הפריע.
לוי: מה שאני שונא זה אחד בור שלא יודע על מה שהוא בכלל מדבר…אתה בכלל יודע איזו אישיות זו אדגר הובר ראש האף.בי.אי? מה הוא מיצג ומה היא הסמכות שלו?
מתי: (קם מצדיע5) לכבוד האישיות הגדולה והדגולה…“כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומיה…”
לוי: (תופש את מתי בגרונו בזנוק) אני חונק אותך אם…
אדם: אתה רוצה לסלוח לי, לוי פוגץ'…(והוא תוקע אגרוף מהיר לבטנו של פוגץ' המחרחר, מחזיק בבטנו בכפיפה והולך עד קצה החדר)…אני פשוט שונא אלימות.
דוק: (הנוכחים מגיבים בצעקות שונות) תפסיקו. תפסיקו. כרמלה – מה את צורחת שם? שקט. מה מתרחש כאן? זה עושה רושם של בית משוגעים… אינך יודע בכלל גבול, מתתיהו.
מתי: (משחק את האוטוריטה) הדמוקרטיה מתחילה בקצה האף שלי. בוז לחונקים. בוז לחוליגניזם בוז לפוגצ’ים באשר הם שם.
דוק: איך אתה מרגיש לוי?
לוי: מכה בריאה. כל הכבוד. הגורביץ הזה הוא כנראה מתאגרף מקצועי…כל הכבוד.
אדם: אני מצטער…
עמיהוד: מה איכפת לך? פוגץ' טיפוס פרימיטיבי מימי הקופים עוד לפני דרווין…כמו שאומרים…על פוגץ' אפשר להשפיע רק במכות – שפה אחרת הוא לא מבין. (מסתכל בתמונה)…תגידו מה שתגידו הוא טען שהוא חף מפשע לחלוטין.
אדם: גם קין אחרי שרצח את הבל אמר משהו דומה. אילו אתה היית יורה – לא אגיד בנשיא – נאמר בשוטר מסכן בלילה – אין עדים – היית מסגיר את עצמך למשטרה?
עמיהוד: לא הוצאתי כסף בשביל הגדלות שידברו עלי…הרבה אנשים בעולם ובאירופה חושבים שלי אוסוולד הוא לא רוצח אלא קרבן…
כרמלה: באירופה אוכלים גם צפרדעים. נסה רק להכחיש את זה.
עמיהוד:…קרבן כפול. לא רק שנאשם במה שלא עשה – הוא גם נרצח בלי להיות אשם. (והוא פונה לגורביץ) מה התכוונת בענין השוטר?
אדם: קבלתי כבר הסבר. (וממשיך למבטו של עמיהוד) סתם הערה לא חשובה.
עמיהוד: יש לך הערות משונות מאד, מר נכסי דלא נידי.
דוק: אתה מוכן להרשות לי לומר מילה, עמיהוד?
עמיהוד: (מחווה) הרצפה שלך.
דוק: תודה. איך שלא נביט על הדברים: הנשיא קנדי והאלמוני אוסוולד ירדו להיסטוריה כמו תאומי־סיאם, ואי אפשר לנתק אותם זה מזה. הרוצח והנרצח…החיים הפכו ללי אוסוולד את הגב…אז הוא נטל בכוח…אז הוא אנס…הוא אנס את ההיסטוריה לקבל אותו…אם לא בחיים – לפחות במוות…אולי זאת היא המחאה של אנשים בלי זהות. המון ללא פרצוף. אם לא מקבלים אותי בעד דברים פוזיטיביים, אני אכריח אותם – “ועוד איך” – לקבל אותי בדרך נגטיבית, ומסתבר באופן מפליא למדי שמאחורי כל אלמוני יש פנים…ואנו לומדים מה בדיוק היו חייו של האלמוני שלא העסיק אותנו, קצת מאוחר מדי…
עמיהוד: בגראז' אמרו לי שאני דומה לו…
אדם: כל אלו שטוענים שהם חפים מפשע דומים זה לזה.
עמיהוד: אולי תדבר פעם ברור – ותגיד מה אתה רוצה? (מצלצל הטלפון)
דוק: (נראה שהוא מופתע לצלצול הפתאומי) מי? הלו? אני לא שומע? רוצה לדבר בקול רם, גברת? כן, זה דוקטור גרי…(ופתאום דמותו משתנה לחלוטין. יש בו עתה רוך ועדינות ולא “אוביקטיביות” שציינה אותו מרבית הזמן) זו את אווה? אני מאושר לשמוע את קולך. (ולנוכחים) אשתי. מה? הכל בסדר…אני יושב עם האנשים שהכרת עוד לפני…כולם כאן…אנשים חדשים?…כן, יש אדם חדש…לא בטלפון…(ועתה בלחישה והוא נשבר לאט לאט) אינך רוצה שאבקר אצלך? טוב, אז אם את ממשיכה לאסור עלי…כן, אני מבין…אני מבין…אני מבין…כן, אווה, ברור. שהמעגל ימשיך להיות סגור…איך את מרגישה?…אני באמצע “גרופ–טרפי”…רק כמה מילים. אווה. אווה. אווה. רק כמה מילים…כן, אני רושם…רגע, למי יש עפרון…הו, יש לי עפרון…כן אני רושם את מספר הטלפון…(ועכשיו לגמרי קודר) דירת הגנן של המוסד?…כן, רשמתי…(סוגר. הוא כמעט נשבר מעל למכשיר…מזועזע לגמרי)…אלוהים. (נזכר שאינו לבדו) זו היתה אווה, אשתי.
צפורה: (והיא עדינה הפעם) מה מצבה?
דוק:…כנראה יותר טוב, אם נתנו לה לצאת מהחדר הסגור ולגשת לטלפון…עזרתי להרבה אנשים – אבל היא מסרבת לקבל כל עזרה…(חסר אונים) נמשיך?
אדם: אולי נעשה הפסקה קצרה? הייתי רוצה לדבר אתך ביחידות.
דוק: זה רעיון…הקפה והסוכר מחכים לכם שם…עשרים דקות הפסקה, רבותי. (תומך ראשו בכפו) דירת הגנן במוסד…? (מסתכל כלפי מעלה. מפוזר ותוהה…)
מסך
מערכה ב' 🔗
(תפאורה כמו במערכה א'. רק כמה דקות עברו…נוכחים דוקטור גרי ואדם גורביץ.)
דוק:…ואתה רוצה לומר לי שחקרת את אשתי במוסד לחולי רוח?
אדם: היא לא מדברת כאשר מנסים להוציא ממנה משהו…היא מסתגרת בתוך קונכיה…ואי אפשר להגיע אליה..זו היתה שיחה – לא חקירה.
דוק:…איך אתה בכלל מגיע לשם?
אדם: (בחיוך מתוק וממזרי)… יש אנשים שדלתות מסוימות נפתחות לפניהם.
דוק: מפליא שהיא הסכימה לדבר אתך.
אדם: מדוע? מפני שבשיטות שהפעלת עליה לא הצלחת?
דוק: איזה שיטות?
אדם: כל השיטות שהובילו לכך שהיא תצא סוף כל סוף מהעולם שבנתה לעצמה…המעגל והמצודה…אבל היא התעקשה כנראה להשאר בתוך המצודה והמעגל.
דוק: אתה יודע שמיום שנכנסה למוסד סרבה לראות אותי?
אדם: אני יודע.
דוק: אתה יכול להסביר לי מדוע?
אדם: אתה משמש איום עבורה…הקולות מבחוץ…והיא ממאנת לשמוע אותם.
דוק: מה היא ספרה לך עלי?
אדם: אווה? הו, כן…מה היא ספרה לי עליך? – שום דבר. יש לה הזכות להיות סוביקטיבית – לא?
דוק: אתה דרשת ממני, בנגוד לאתיקה מקצועית, לשבת כאן. אני הסכמתי…זה יהיה יותר מדי לבקש ממך לספר לי מה אווה חושבת עלי?
אדם: הפרטים אינם חשובים, דוקטור. עובדה שהיא מסרבת לראותך…אתה הוא הסמכות האלוהית – אלא שבמקרה זה אווה לא חכתה לגרוש – היא נתקה עצמה מגן העדן…
דוק: על מה בדיוק חקרת אותה?
אדם: (מתעלם לחלוטים משאלת גרי)…היא מאושרת שם… נותנים לה לעבוד בגינה…ויש שם גנן…אחד מחולי המוסד…
דוק: על מה בדיוק חקרת אותה?
אדם: (כנ"ל)…הוא מלמד אותה את שמות הפרחים…אני חושב שהיא לא רוצה יותר להיות “בחוץ”…עולם המטורפים מוגדר יותר…אולי אמיתי יותר, לפחות כנה יותר. במוסד לחולי רוח אין כבר צורך להעמיד פנים, להיות מה שאינך במציאות…כמונו הלובשים מסכות…לחגיגות מסכה אחת – לקבורה מסכה אחרת…כשאנו בבית עם האשה החוקית קימת המסיכה הלגיטימית – בשביל השכנים – וכאשר נפגשים עם הפילגש…
דוק: זה מה שהיא ספרה לך? אתה מתכוות אלי בהערה הזאת על הפילגש? (פאוזה)
אדם: לא. לכולנו.
דוק: למה אתה מתחמק כל הזמן, מר גורביץ?
אדם: למדתי זאת מאלוהים, דוקטור. אתה לא חושב שהוא תמיד מסתיר את פניו ומתחמק?
דוק:…(ביאוש) ניסיתי הכל עם אווה…היא ספרה לך שהוצאתי אותה מאחת הפינות במחנה, ־ באתי עם הצבא – היא לא יכלה לפסוע…שקלה 30 קילו…עור ועצמות…האכלתי אותה. למדתי אותה ללכת…כמו תינוק…אהבתי אותה. עשיתי הכל למענה…שום דבר לא עזר.
אדם: אי אפשר להעביר ספוג על הזכרונות…הם נשארים. עדיני הנפש נסגרים. ספרה לי שיש פרח ששמו “אל תגע בי” או משהו…הוא נסגר כאשר נוגעים בו…אולי היא שונאת אותך משום שלמדת אותה ללכת מחדש?
דוק: אתה קצין המשטרה המוזר ביותר שפגשתי מימי.
אדם: גם חברי טוענים זאת.
דוק:…הם גם יודעים שיש בך משהו לא אנושי?
אדם: אנושי? הו, אתה מתכוון לרחשושים של האימבצילים שמשתמשים במילה אהבה לאשה, למולדת ולעוגת תפוחים?
דוק: עדיין לא ברור לי מה בדיוק עשית במוסד.
אדם: שאלתי שאלות. ילדים, שכורים ומטורפים שייכים לעולם אחד – הם משתדלים לומר אמת…אם לא אמת אובייקטיבית, אז לפחות מה שנראה להם כאמת…
דוק: טוב, מר גורביץ – אני נכנע. לא אוציא ממך שום דבר..בסדר. נחזור ל“גרופ”…זוהה האיש החשוד?
אדם: מה בוער? יש לי הרבה סבלנות, דוקטור. לפעמים אני מעונין יותר בשאלות מאשר בתשובות.
דוק:…שמתי לב שעמיהוד הזכיר את התחנה המרכזית, מקום שבו נרצח השוטר.
אדם: עוד שלושה לפחות…אבל השוטר הוא הסעיף הפחות חשוב מכולם…תאר לך!
דוק: אתה עושה רושם של עכביש האורג איזו רשת – אתה יודע?
אדם: (צוחק) מי אתה חושב הוא הזבוב?
דוק: (מהורהר. בודק את גורביץ)… או זיקית היושבת על רשת העכביש. עוד לא פגשתי אדם שיחליף צבעים במהירות כזאת… (ובהתפעלות) מכת האגרוף לבטנו של פוגץ היתה מלאכת מחשבת… כמו סכין המנתח… חד ומהיר…( מהורהר) אבל יש עכבישים שעלולים להסתבך ברשת של עצמם. (פאוזה) אגב, מי הוא הגנן שהזכרת?
אדם: (בחיקוי) “מי הוא בבקשה, הגבר ממין זכר המשתרך ליד אווה” הקנאה מתחילה לחפור?
דוק: באיזו שפה הוא מלמד אותה שמות הפרחים?
אדם: עברית.
דוק: אתי לא היתה מסוגלת לעבור לתרבות אחרת… מפליא. (פאוזה) אמרה לך מדוע לא היו לנו ילדים?
אדם:…כל הרוצחים הגדולים היו פעם ילדים קטנים ונחמדים.
דוק: זה מה שאווה אמרה? (פאוזה. הדוקטור מחכה לתשובה. זה חשוב לו לדעת, אך גורביץ מתכנס בתוך עולמו. הוא מדליק סיגריה. מעשן. מסתכל בטבעות העשן כאילו היה היחיד בחדר)…טוב, צריך להמשיך. (וכשהוא מסתכל לרצפה הוא ממשיך) אני הכרתי מתאבד אחד שסדר את כל ניירותיו – אפילו הסיר את האבק משולחן הכתיבה במשרד – ואחר כך תחב אקדח, קנה של אקדח אל פיו.. ולחץ על ההדק. (פאוזה) למה אינך שואל מי היה המתאבד?
אדם: אין צורך לשאול – אני יודע.
דוק: (מסתכל בעצבנות בשעונו)…חיבים להמשיך. (מסתכל בתמונה של לי אוסוולד) עמיהוד באמת דומה לו… בעיקר בפרופיל.
אדם:… של הפנים או של הנשמה? (פאוזה) עד עכשיו כל הפגישה של ה“גרופ” לא עשתה רושם של דבר ססטמטי… שיטתי… קפצתם מנושא לנושא… מה יהיה ההמשך?
דוק: סיכו–דרמה…קפיצה מנושא לנושא…אנחנו עוסקים בנשמות – לא במרובעים או משולשים… (הולך לאט אל הדלת) אתה מביך אותי… (מתנער) חיבים להמשיך… פותח את הדלת ומרים קולו) אתם יכולים להכנס… בבקשה להכנס.
מתי: (נכנס) מה עושים עכשיו, דוקטור?
דוק: עוברים לסיכו–דרמה.
מתי: (פונה לכולם הנכנסים עתה) יופי. סיכו–דרמה. זה מרענן ומלטש. ומרטש. (תופש את גורביץ בכפתור החולצה) זה בדיוק מה שהגבלת (הגברת) ציפולה עושה בבית הספל (הספר) הדלמטי (הדרמטי) שלה… נניח שאת משחקת “יבלת” לפי שיטת סטניסלבסקי וה“יבלת” נתפשת ב“צְ’בוֹק” – הההה, מעמקים. או שאתה עץ ברוש שהשרשים שלו לא נותנים לו ללכת לטייל – הההה, מעמקים. אבל הבעיה העיקרית היא מה עושים ל“גריפה שיש לה “קוקלוש” – מה לדעתך המוטיבים והדחפים הפסיכולוגיי ביחסים שבין הגריפה ל”קוקלוש" – זו השאלה!!
אדם: (בחיוך)…אתה תולש לי את הכפתור.
מתי: סליחה מאד “כפתורי הנחמדת” חשוב שזה יצא מפה… (מראה על בטנו)… להקיא את האמת החוצה… שיהיו לך “כפתורי” יצירה… שת–שת–שתסבול… אטיוד: הבעל של “ציפולה” בא הביתה מבית הסוהר ותופש את אשתו במיטה עם אשה זרה…מה הוא יגיד לה? מה היא תגיד לו? מה תגיד המשולשית במיטה לשתי הצלעות, זו שהי שהיתה לצדה וזו שח–שח–שחזרה כואבת ממזרוני הכלא והכליון הבדידותי…
אדם: (לדוקטור)…בשביל מה זה טוב?
דוק: השלכות כפולות. נניח שהבן ישחק את האב והאב ישחק את הבן כל מערכת היחסים תקבל כיוון אחר…אין טקסט כתוב…הכל בא מבפנים…זה כאילו אדמה צמאה זכתה למטר…לגשם…היא לא מה שהיתה קודם…
אדם: זאת אומרת שהפצינטים נעשים שחקנים?
אילה: אינפנטילים. תשאלו את אבא שלי… לעקור שן לשחקן זה הכי גרוע…
עמיהוד: מה ש“זימל–ווים–אפל–שטרודל–שפרינג–שפרוך” אומר לָך באמת צריך לחרוט באותיות זהב במקום מזוזות על הדלתות – אבל את מי זה מענין?
כרמלה: (משיקה שני ספרים) שקט שם. הצילומים מתחילים. “סיכו–דרמה” בשלוש מערכות ופרולוג.
דוק: אם אתם מוכנים – אני מוכן.
מתי: מוכנים. הכון רו–רו–רוץ.
עמיהוד:…ממנים את הדוקטור לשופט. (מוסר לו משרוקית) שמואלביץ מוסר לפחטר – פחטר מוסר ליוקל, יוקל מוסר לחצקל, חצקל מוסר לבנדל – בנדל מוסר ל“פנדל”. גול. גו. גול. (פאוזה) נתחיל עם הרצח הכפול. זה דווקא רעיון טוב… אוסוולד מכוון את הרובה ללימוזין הנוסע של קנדי וחושב במהירות: דגים מלוחים על שעוונית במטבח…נולדתי בלי כסף, בלי אבא, בלי אהבה, בלי צעצוע, בלי בריכות שחיה – – האצבע על ההדק – והייתי בוכה שאמא שלי מתכופפת עלי…פחדתי ממנה…האצבע על ההדק – נוסעים באוטובוסים עם זיעה ומרפקים…מקקים במטבח…מקקים על הסדין…מקקים בחדר האמבטיה – מקקים ועכברים – ו“טרח” ביריה… עוד יריה… עוד יריה… זה בגלל שנולדת עם כוכב מזל “יה–בסטרד”, יפה ועשיר…“נא באוזן” תקבל ממני…אני האפס יורה ומוריד את הירח…“סְנָיְפֶר”…מלח מחורבן בצי…אילו הייתי עשרה סנטימטר יותר גבוה…אבל אבא שלי שנעלם עשה אותי בחפזון…השכיב את אמי על האספלט ואותי מצאו באשפה ליד צנורות ביוב… יריה אחת ואני משוחרר מכל ה“חרה הזה”…
דוק: (בהבנה ובשקט) תמשיך, עמיהוד.
עמיהוד: (כאילו התעורר) מה זה היה?…חשבתי ש“ההברגה” שלי יוצאת… מה פתאום התחלתי לדבר כך?… זה כאילו פחד שאתה – מאידך – מתחיל להיות כמעט “טרללה”…כל ה“ברקסים” הלכו פתאום…
גדעון: לפני כמה זמן טענת שאוסוולד בכלל לא רצח את קנדי לא?
עמיהוד: נניח שפתאום שיניתי את דעתי מפני שתפשתי את הענין בזנב – אז מה, זה פשע? לא קרה6 לך שחשבת שאחת היא אלוהית “בלונדינית”, שווה שתמות בשבילה, ויום אחד, בלילה, מסתבר לך שהיא לא אלוהית אלא “שרמוטה” זנזונית מפוסטרת וזרבובית – אז מה? אמרתי. “גזונט”. “ביג דיל”!
דוק: הוראות לפני ההתחלה: מרגישים צורך לצעוק – צועקים. מרגישים צורך לשכב על הספה ולקרוא את רובינזון קרוזו – קוראים. כל זמן ששומרים על היחס ותגובה ל“פרטנר” – ואי אלימות – זה בסדר.
אילה: רובינזון קרוזו – גבר יחיד על האי. אני הולכת אליו.
דוק: “למזלך” יש לו עבד בשם ששת.
מתי: אילה שלנו שמחה כאשר היא עצובה – ועצובה כשהיא שמחה.
אילה: (בהתפנקות) אף פעם לא חשבתי שאני טיפוס כל כך מענין.
עמיהוד:…אל תחשבי… את מענינת רק כמוצג במוזיאון, אולי…
דוק: (שורק במשרוקית שעמיהוד נתן לו – ונהנה מכך)… שקט. (מסתכל במשרוקית. שורק) משעשע…מי שלא בקי בפרשת אוסוולד שירים ידו…(מסתכל סביבו) כולם יודעים…אילה יכולה להתחיל – היא תהיה מרגרט אידיאלית.
אילה: אילה מבינה. אבל מי זו מרגוט?
לוי: אמו של התינוק המתוק והמצורע לי אוסוולד.
גדעון:…שהיתה נשואה באופן חוקי בין שלוש לחמש… כרמלה יכולה להיות מרינה מצוינת.
כרמלה: מה היא בדיוק עושה, אשתו של הרוצח?
דוק: הופכת אליו את הגב לילה לפני הרצח. אילו היתה מעייפת אותו וגורמת לו אושר ייתכן שההסטוריה היתה משנה כיוון…אבל היא הפכה את הגב. עובדה.
מתי: זה הגב ששבר את הקש של הגמל…
כרמלה: אעשה כמיטב יכולתי.
עמיהוד: רק אל תתאמצי יותר מדי.
מתי: כרמלה תמיד מוכנה להגיד “כן” לזקן – וגם לצעיר.
כרמלה: (ובחביבות. היא טיפוס מלא אור)… לך, מתי, מותק, אני לא זוכרת שאמרתי כן.
מתי:…מפני שאת חושבת שאני לא גבר רציני אלא שפן. יש זכר שהוא גבר. יש גבר שהוא זכר – כאשר אהיה זכריה גבריאלי, גבר לענין, אני טס אליך כמו מטוס סילון.
כרמלה: תדע שאני תופסת אותך במילה.
מתי: זו לא הבטחה, זה איום, גבירתי הנאווה. "בדרום ספרד ירד ברד – אבל הברד “פקשש”, דמות האב עם השפם, בובלה.
אילה: אין גבר בעולם ששוה לקשור את שרוכי הנעלים של אבא שלי.
מתי:…או את המחוך של העורך דין שלנו.
גדעון: מה פתאום – באמת? מה פתאום “אתה גם כן” – מכניס לכאן את האמא שלי?
מתי: (מחקה ילדים מתקוטטים) אתה אל תגיד מילה על אמאלה' שלי… או שאני הורג אותך על המקום… וואו זבנג. פליק. העורך דין לא רוצה לשכב עם אשתו מפני שלא עושים דברים גסים לדמות האם – רק לנשים שפלות…(קורץ לגדעון הנרגז) “הבלאי של הבילוי בְקווקי מהיר וזהיר”…מפני ש“סקס–פון” זה גועל נפש…פוּיה
לוי: למה אתה לא משתיק את הפוחלץ האינפנטילי הזה, דוקטור? זה לא יכול להמשך כך…(פאוזה) אתה שוכח שאתה מתפרנס על הבעיות שלנו. אם זה לא יפסק מיד אני הולך…
דוק: אתה עושה שרותים בלי תמורה?
לוי: גם כן השוואה…אני נותן יין, נותן תזמורת של “זֵיגי”, רקודים…
אדם: עוד יוצר מצב שהקברנים יתחילו לשלם ללקוחות…
עמיהוד: (מותח את פוגץ) אני במקומך לא הייתי נשאר…
גדעון: למה אתה לא הולך?
צפורה: מפני שלוי פוגץ איננו גבר.
לוי: אני לא צריך הוכחות…בלי להתפאר יש לי אפילו ילד אחד בלתי חוקי מאשה נשואה.
דוק: זה לא מוכיח כלום…
אדם: מלבד חוסר אחריות
לוי: מדוע סוכן הבטוח בכלל לא אמר עד עכשיו מה מציק לו? יש לו זכויות מיוחדות? אנחנו פותחים את הנשמה וזה יושב כמו מסתכל מן היציע…(לגורביץ) היית פעם בוקסר?
אדם: (מנסה להתגבר על בדיחות הדעת) כואב?
לוי: מה איכפת לך כואב–“שמואב”…רוצים לדעת למה באת ומה מציק לך.
אדם: מה מציק לי? זו שאלה רצינית מאד… מציק לי שאני באמת יושב על היציע… מסתכל מן הצד… אינני מעורב. לא איכפת לי כל הרחשושים של האמיבות…שאם גדעון תדמור ישכב עם אשתו או לא… מענין אותי כשלג דאשתקד…למרות שזה לבטח מציק… שהגעתי להכרה שאני מעגל סגור ועומד על המשמר שזה ימשך כך…שמעבר לי אני מזמין את המבול… שאינני פותח יותר ספרי הסטוריה כדי להבין איזו כמות מדויקת של ליטרים דם “השפיכו” במהפיכה הצרפתית, או עד איזה דור תשפיע הרדיואקטיביות בעקבות זריקת הפצצה על הירושימה.. שהגעתי למסקנה שכל הנחלים העיפים הולכים אל הים והים מלא שברי זכרונות… גויות מתות… משאלות זועקות… והרבה אפר… גלים של אפר… ועל גלי האפר כותבים זכרונות אבודים באותיות קטנות מדי על גלים גבוהים מדי – ואלוהים קצר רואי להחריד.. יש לו מלאכי חבלה בשמים, ואפילו שטן… אבל הוא לא דאג בבריאת העולם לאופטיקאי שיתקין לו משקפי מגע… להמשיך? (שתיקה כפויה רובצת בחלל החדר)… והמים, המים, בתנועה מונוטונית שאין לה סוף מרסקים כל הגיון וכל אוצר של זכרונות… כל מה שאנו צוברים במשך שנות כאבים ארוכות ועיפות – – מתאדה… אנחנו מתאדים עם כל קרן שמש… שברור לי כי משוררים כותבים שירי תהילה לשמים ולכוכבי הרקיע וכאשר אנושות זאת תכחד, תאבד עצמה לדעת, לא יכתבו השמים והכוכבים אפילו שיר אחד על המשורר הנכא והעצוב…שלירמיהו הנביא, לאפלטון ולסוקרטס לא היה אפילו פריג’ידר אחד…מוטב להפסיק כאן…עכשיו מובן לך, מר לוי פוגץ הנכבד, מה מציק לי?
לוי: האיש הזה הוא לא נורמלי אני אומר לכם.
אדם: אם מה שאתה מיצג הוא שפיות הדעת – רגישות של כבישי מלט והתזמורת של “זיגי” – אני בוחר – אם לא איכפת לך, להיות מטורף.
דוק: (לגורביץ). בעדינות וסקרנות) מה המסקנה מכל זה?
אדם:…לשם מה צריך המשחק המתעתע להמשך בכלל?
דוק: אתה מדבר בדיוק כמו אווה.
אדם: לה יש זכות יותר גדולה מאשר לי להגיע למסקנות הללו. העם של בטהובן, גיטה, ווגנר ורולקה הטביע מספר מחנות ריכוז בזרוע של אווה.
לוי: שיחות פרטיות – בבקשה, אבל לא על חשבוני ועל הכסף שלי.
אדם: למה אתה לא תופש את פוגץ בצוארון וזורק אותו החוצה דרך החלון?
דוק: קודם כל זאת הקומה הרביעית…נוסף לכך, התגובות האגרסיביות בדיוק מוכיחות שמשהו כואב לו…כאשר מנתח מנסה להציל הוא לא חייב דווקא לאהוב את החולה.
אדם: (בעייפות גדולה… חושש שהדוקטור יכנס להסברים נוספים), מצטער… מצטער… תמשיך דוקטור. תמשיך להציל… כל המשחק כולו הוא רק שבעים שנה…תמשיך בחובה…אתה, אגב, יכול לשאול את לוי פוגץ אם הוא היה יורה בלי אוסוולד?
דוק: שמעת?
לוי: כמובן יורה.
דוק: למה?
לוי: מה השאלה… אולי מפני… איך להגיד?… בעצם אני לא בטוח… חושב שלא היה לי האומץ… או… מדוע עלי לשבת בבית הסוהר?… אבל האמת היא ששמחתי שהבחור הזה שיש לו “נייט קלב” – מה שמו?
גדעון: ג’ק רובי.
לוי:…זהו בדיוק. שמחתי שג’ק חסל את הפושע…
אדם: אתה זוכר היכן היית בתאריך עשרים ושניים בנובמבר היום בו נרצח קנדי?
לוי: מה זה ענינך?
אדם: זה לא עניני, פוגץ' – זה ענינך. תאריכים הסטורים חיבים לזכור…
לוי: אתה לא מהמשטרה – ואני לא על דוכן העדים.
דוק: תענה לשאלה, לוי.
לוי:…טוב, מה יש לי להסתיר? הדירה שלי היא שני רחובות מהתחנה המרכזית… בבתים הישנים… תמיד רעש. מה אני עושה? סוגר תריסים – שם שמיכות… איזולציה גמורה… ישנים ביום – עובדים בלילה… חוזרים מאוחר מאד… אז… אני מתעורר – חושך. פותח “קול ישראל”, הרדיו – ונהיה לי חושך בעינים…זוכר שאמרתי: אלוהים. לא. לא.
אדם: אתה אדם דתי?
לוי: איפוא? אני והדת זה כמו “שנים אחרים.”
דוק: מה היתה המחשבה השניה? אני מתכוון אחרי הזעזוע?
לוי: אחרי שאמרתי: “אלוהים. לא. לא”?
דוק: כן.
לוי: לא תאמינו.
דוק: בכל זאת.
לוי: התפללתי בכל לבי שהרוצח אינו יהודי. (פאוזה. מסתכל בתמונת לי אוסוולד)… מאיפוא היה לו לב לעשות את זה?
דוק: כמה הערות: לי אוסוולד הזדהה באופן מוחלט עם רוסיה – כשהיה באמריקה. הוא הזדהה באופן מוחלט עם אמריקה – כשהיה כבר ברוסיה. וכאשר הגיע לאמריקה – הזדהה באופן מוחלט עם קובה ונגד אמריקה. לי אוסוולד מיצג טיפוס המזדהה באופן מוחלט – או דורש ניתוק מוחלט וסופי. האמת היא שמרבית בני האדם אינם מוצאים סינטזה. או–או…אתה רוצה לקום, גדעון. אני רוצה להדגים…תעמוד זקוף.
גדעון: “המפקד”
דוק: עכשיו תתכופף ותזדקף כמה פעמים. (גדעון עושה זאת) רואים? מה בעצם קורה? כשהוא מתכופף הוא דואג לתנועה העוצרת את הכפיפה – חוט השדרה – אחרת מה יתרחש? אחרת, כמובן – הוא ישטח מלוא קומתו על הרצפה… כל תנועה קדימה – יוצרת התנגדות אחורנית. יצר קיום. שמירה עצמית. אבל טיפוסים כמו לי אוסוולד או שהם מתכופפים עד נפילה – או שהם מתנגדים ונופלים אחורנית מתוך התנגדות לכפיפה…
מתי:…איקולאציה פרקוקס… מה יהיה בסופנו אמאלה'…?
צפורה: היא די מסכנה אם יש לה “תכשיט” כמוך בבית.
מתי: (בשיא הרצינות)…היא לא בבית. היא בבית העלמין.
צפורה: (וזה עולה לה בבריאות להיות עדינה). מצטערת. לא ידעתי שהיא מתה.
מתי: גם היא לא יודעת. היא מתה לפני הרבה שנים…אם לאיסוף פורצלן את קוראת חיים. בדרך כלל היא מסתובבת בבית עם פריסקופ, כמו בצוללת, כדי לודא שמא חס וחלילה נפלה אבקה אבקותית מאובקת על הפורצלן…והיא שמה כפתורים קטנים מתחת לכרים – וכך היא בולשת אחרי המשרתת שלא נערה את הכרים…חוץ מזה, ההובי שלה הוא לסמן בדיו בלתי נראית קו מוקשי על בקבוקי הנוזלים של היינות…אז אם לזה את קוראת שהיא חיה…(מצלב רגליו כמו ילד קטן)..לא יכול להתאפק…תסלחו לי…(יוצא)
אילה: נחכה למתי – או שנמשיך?
גדעון: בפעם האחרונה שמתי יצא לשרותים – הוא נרדם שם… בעצם תסלחו גם לי, (יוצא כמו נסיך)
כרמלה: (צוחקת) המגיפה מתחילה.
דוק: (מסתכל בלוי בסימן שאלה – לוי יוצא) המגיפה נמשכת.
אדם: במלחמת העולם הראשונה הופסקו פעם הקרבות…החילים שכחו למה הם נלחמים והתחילו ל“רוץ”…. זה לא נראה, בינתים, כמו “סיכו–דרמה”, אלא…
דוק: מוכן להסביר לך – אבל שם…(יוצא)
אילה: הם לא מתוקים – כמו תלמידי בית ספר בטיול.
צפורה: ותמיד נשים צריכות לחכות עד שהגברים המתוקים יפסיקו פעם לטנף את העולם.
כרמלה: את לא חושבת שאת מגזימה.
אדם: אם לא מגזימים – אין מה לאמור.
צפורה: הם בטח עומדים שם בתור – ומשחקים פוקר על הרצפה.
אילה: עמיהוד – אולי אני יכולה לסובב גם את התמונה השניה?
עמיהוד: סובבי. סובבי. מה איכפת לי.
אילה: (שמחה מאד). עולה על הסולם. לפתע היא חוששת מה תראה…) אני מפחדת…מה יש שם?
עמיהוד:…(עולה מן העבר השני)…קודם חושקת, ומיד “מפקששת” או חוששת…כן–לא. כן–לא. בסך הכל זאת התמונה של הרוצח והנרצח – הנשיא קנדי.
אילה: אל תסובב. הוא חי או מת? בחייך, אל תסובב.
עמיהוד: בתמונה הוא חי לגמרי…(מסובב) אמרתי לך שהוא לא נושך.
צפורה: איזה גבר מקסים. (מסתכלים בתמונת הנשיא קנדי)
אילה: הוא היה רק בן ארבעים ושבע במותו.
עמיהוד: לי אוסוולד לא הגיע לעשרים וחמש. מה היה לו בחיים חוץ מעבודה ועבודה?
מתי: (נכנס. מבסוט) עכשיו אני משוחרר…היתה נחיתה מצוינת – ת. הז – הזדמנות לגעת בגופי הקד–קד–הקדוש והעדין.
עמיהוד: סתם צ’יריפחה. (על מתי)
מתי: היה בבית השמוש דף מ“לוק” מגזין… לא ידעתי שבגיל 12 עושים הערבים ברית מילה לנערות… מבטלים להם את צומת העצבים ב“מה שמו” – ואז הגבר הערבי לא צריך לחשוש שיבגדו בו… סקס זה קצת הנאה והרבה צרות. (מסתכל בכרמלה המתכופפת ומדליקה סיגריה. מתי שורק. וממשיך לשרוק כשדוק נכנס)
דוק: (בסקרנות ובחיבה לטיפוס מתי המשעשע אותו) מה זה צריך לבטא, אדוני?
מתי: השריקה היתה ביטוי התלהבות פרימיטיבי מהמבנה האליפסי הנהדר של התחת הקלסי של כרמלה.
עמיהוד: אם אתה לא מתנגד אני נותן לאילה להקריא משהו (מוסר לאילה דף) רק מה שמסומן בעפרון אדום.
דוק: (בחשד) מה להקריא?
עמיהוד: חתיכת הסטוריה קצרה על ההגנה והבטחון של נשיאי ארצות הברית.
אילה: יש לי קול נעים… כשאני עונה בטלפון חושבים שאני צעירה לפחות בעשר שנים…
מתי: אני דווקא נוטה להאמין לך.
אילה: חן־חן.
מתי: מפני שאני “פתי מאמין לכל דבר” (לדוקטור השם סכינים, כוסות, שני אקדחים על השולחן) מה אתה עושה שם?
דוק: לסיכו–דרמה… בקבוק רעל… כוסות… סכינים ואקדחים. בעצם יש לי גם תנור חשמלי קטן בפינה… (מוציא ושם על השולחן)
גדעון: (נכנס. פונה לדוקטור)…מה התערוכה על השולחן?
דוק: אביזרים7 לרצח. (מוציא מהמגירה גם חבל דק) לתלות או לא לתלות…
אילה: אני לא מחכה ללוי (נוטלת משקפים ומרכיבה על אפה) במשך ההסטוריה של ארצות הברית של אמריקה: ארבעה נשיאים נרצחו במשך פחות ממאה שנים… שמעתם? 30 בינואר 1835 – הנשיא אנדרו ג’קסון – נסיון לרצח.
14 לאפריל 1865 נרצח הנשיא אברהם לינקולן (מת מפצעיו 15 לאפריל אותה שנה)
2 ביולי 1881 – נרצח ג’ימס גארפילד (מת מפצעיו 14 בספטמבר 1881)
6 בספטמבר 1901 נרצח ויליאם מקינלי (מת מפצעיו 14 בספטמבר 1901) גם כן מקצוע – מה דעתכם?
14 באוקטובר 1912 – התנקשות בחייו של הנשיא תיאודור רוזוולט. נפצע והחלים.
15 בפברואר 1933 – נסיון רצח שנכשל – פרנקלין רוזוולט.
1 בנובמבר 1950 – נסיון רצח שנכשל – הרי. ס. טרומן
22 בנובמבר 1963 – נרצח הנשיא ג’ון פיצג’רלד קנדי… פחד אלוהים.
אפריל 1968 – רצחו את המנהיג הכושי מרטין לותר קינג.
יוני 1968 – רצח המועמד לנשיאות, אחיו של הנשיא המנוח, רוברט פרנסיס קנדי…
מקצוע מסוכן להיות נשיא… (קוראת) “נסיונות התנקשות נעשו על כל אחד מחמישה נשיאים. אחד מכל 9 נשיאים של ארצות הברית נרצח” מוטב כבר להיות רופא שינים… בחיי.
אדם: קודם בוחרים – אחר כך רוצחים את הנבחרים. אולי זו הסיבה שאלוהים מסרב לרדת לאדמה… הוא חושש להסתכן.
לוי: (נכנס) מה הפסדתי?
מתי: הה–הה–הפסד היה כולו שלנו.
דוק: אנחנו מתחילים בסיכו–דרמה. רואים על השולחן: רעל. אקדחים. סכינים. תנור חשמלי.
מתי: יופי.
דוק: זה ישמש לנו להדגמה.
מתי: יוצא מן הכלל…
דוק: (למתי) אל תפריע לי. אתה לא חושב, מר רוז הצעיר, שאתה מרשה לעצמך קצת יותר מדי?
מתי: כאן בלב שלי משמאל אני מרגיש בדיוק מה שאתה אומר.
דוק: (מלטף ראשו של מתי) תקבל סוכריה על מקל… (פאוזה) ובכן, כרמלה ולוי פוגץ מתחילים.
לוי: למה דווקא אנחנו?
דוק: תגשו למרכז…אתה תהיה בעל קנאי שבא הביתה וחושד שמישהו היה כאן… אתה בא בזמן שלא חיכו לך… נאמר חשבו שאתה במילואים בצבא… ותחזור בעוד שבועיים. ובינתיים יש לך חשד שאשתך בגדה בך…
עמיהוד: אבל… דוקטור… זה לא נשמע כמו המקרה של לי אוסוולד!
דוק:…לי אוסוולד לא יברח… בפעם אחרת… הערב אתה תסתפק… מבטיח לך שנחזור אליו. בסדר?
עמיהוד: ברירה יש לי. אתה לא לטובתנו היום… (לכרמלה ולפוגץ. בטינה) נו תתחילי כבר להרעיל…את פוגץ! עשי טובה…
לוי: אתה היית מסוגל לנסות להרעיל את מישהו, דוקטור?
דוק:…נניח, פוגץ שברגע זה נכנסת הביתה… מלא חשדות… אבל אתה לא יכול להתחיל מיד… אתה שואל שאלות סתמיות…
אדם: בינתיים לא ענית לשאלה הספציפית של לוי.
דוק: (רק מביט בגורביץ – אבל מתעלם ממנו)…את כבר שכבת לישון, כרמלה…
כרמלה: אני אף פעם לא ישנה בבגדים…אני יכולה להתפשט קצת?
דוק:…אנחנו לא מרעילים ממש… זה הכל כאילו…
מתי: אם ויתרת על לי אוסוולד – לפחות שנראה את כרמלה מתפשטת…פיצוי מוסרי!
כרמלה: אני שמה תקליט. אני תמיד אוהבת להתפשט עם מוזיקה (שמה תקליט. מתחילה להתפשט)… עכשיו הנעלים… הגרביים… עכשיו אני מתחילה עם החולצה…
לוי: (כמעט נחנק) הפסיקי!
כרמלה: (והפעם בעצבנות) מה יש לך?
לוי: אין לך שום בושה?
כרמלה: אין לי במה להתבייש, יש לי גוף יפה.
עמיהוד: מה שנכון – נכון.
לוי: תראי איך הם אוכלים אותך בעינים.
עמיהוד: מה שנכון – נכון.
כרמלה: תיאבון זה דבר יפה ובריא.
לוי: את פשוט מלוכלכת בתוך הנשמה שלך.
כרמלה: תן לי נשיקה טובה, ואתה יודע בדיוק איפה!! (עוברת מהמרכז ויושבת בכורסא) אני לא משחקת עם פוגץ. לא ראית בחורה בבגד ים? אצלך ב“נייט קלב” הן לא עושות סטריפטיז? מה נהיית לי הגון כזה? בסך הכל רציתי להוריד את החולצה – וזה מתרגש כאילו אינני יודעת מה. (בזמן הזה אדם מתלחש עם מתי)
דוק: כרמלה, תגשי ותתחילי – ובלי התפשטויות… אני עומד על כך.
כרמלה: בסדר. בסדר. הפוגץ הזה “גם כן מישהו.” (נגשת למרכז. שוכבת על הספה). אני ישנה…
לוי: (לוחש) כרמלה. כרמלה. כרמלה. את ישנה? (יושב לצדה על הספה)… חזרתי מהצבא…
כרמלה: (לדוקטור) מה עכשיו?
דוק: תמשיכי – ואל תפסיקי עד שאפנה אליך.
כרמלה: טוב, אני ישנה.
לוי: זוזי. אני רוצה לישון.
כרמלה: בחדר השני יש מיטה, אדוני!
לוי: זוזי.
כרמלה: (פוקחת עינים. מפהקת נוראות) מי אתה בכלל?
לוי: אני בעלך.
כרמלה: בעלי החוקי?
לוי: תפסיקי להיות “שרמנטית” וזוזי.
כרמלה: (מזנקת לישיבה על הספה) מה היתה המילה הערבית?
לוי: לא אמרתי “שרמוטה” אמרתי “שרמנטית”. (פאוזה) מי זה יצא מהבית כאשר אני נכנסתי?
כרמלה: תשובות אני נותנת רק במשטרה. “פרצוף!”
לוי: את בוגדת בי, נכון?
כרמלה: מה פתאום בוגדת?
לוי: את לא מכירה אותי…(תופש בראשה) אם רק יוודע לי שאת…
כרמלה: איך אני יכולה לשמוע אותך כאשר אתה לוחץ בידים שלך על האזניים שלי? (לנוכחים) מה הוא אמר?
אדם:…שנשים מבוגרות כבר לא מעוררות אותו.
דוק: (למתי המזנק מהחלון).לאן אתה הולך?
מתי: לקפוץ מהחלון. (עולה על אדן החלון)
דוק: מתי, הפעם זו לא הלצה…הקומה הרביעית.
מתי: העובדות ידועות לי – וגם התוצאות… לא שאלו אותי אם אני רוצה להוולד בכלל, ואני לא חושב שיש למישהו זכות מו–מו–מוסרית לעצור אותי. שלום עולם!
גדעון:…(בפחד) הפעם הוא לא מותח
עמיהוד: ה“אהבאל” הזה יש לו המצאות…
מתי: כשאר אני אהיה בר–מינן, שוכב רצוץ ו“פצוץ” ופצוע על המדרכה – מת לחלוטין, כולכם תצטערו – אני יודע. שלום עולם מזופת, “גוד–ביי…”
כרמלה: מתי, אל תהיה טיפש.
צפורה: עצרו אותו!
מתי: דוקטור – עוד צעד אחד שלך – ואני קופץ…אל תתקרב.
צפורה: מי שבאמת רוצה להתאבד לא עושה הצגות…למה אתה לא קופץ?
לוי: מי מוכן להתערב על מאה לירות שאין לו אומץ? מאתיים לירות. אני מוסיף. שלוש מאות לירות…
מתי: “שלום עולם”… שלום מלחמות. שלום ועידות. שלום האומות המאוחדות. שלום רוחלה מרחוב שבזי…
דוק: מתי…אני רוצה לדבר אתך…רד ונשב ביחידות…
מתי: בשום אופן לא.
גדעון: (אינו מסוגל לשאת יותר) קפוץ או רד – אתה מעצבן אותי.
מתי: זה גורם לי הנאה, אדוני.
לוי: ארבע מאות. מי מתערב לפני שיהיה מאוחר מדי? חמש מאות… אני רושם צ’ק על המקום.
דוק: (מושך את פוגץ בזרועו) תפסיק מיד. אתה לא תופש איזו פרובוקציה אתה…
מתי: אהיה מוכן לקפוץ רק אם פוגץ ידחוף אותי.
לוי: (בחשד) למה דווקא אני? (הוא תופש את מתי ושומט אותו לרצפה) למה דווקא אני? (מתחיל לחנוק את מתי) אם לא תגיד לי…
מתי: תפסיק…אין לי אויר…אתה רוצה שאפסיק לנשום בכלל?
לוי: למה דווקא אני?
אדם: אני בקשתי ממנו.
לוי: (מניח למתי. פונה לגורביץ) אתה?
אדם: אני. (פאוזה) אילו אני עמדתי על החלון היית לבטח דוחף אותי…
לוי: כמו כלום.
אדם: אבל הפעם יש יותר מדי עדים – לא?
לוי: אם מישהו עולה אצלי על הכוונות, אני לא שוכח… הייתי מוצא הזדמנות טובה… אל תדאג.
אדם: זו שגיאה לחזור על אותו פשע פעמים. אתה לא חושב שזה עלול להסגיר אותך, מר לוי פוגץ?
דוק: (שורק במשרוקית) רבותי, תפסיקו שיחות פרטיות… אנחנו ממשיכים.
לוי: מה פתאום הוא נטפל אלי, סוכן הביטוח. איזה פשע ואיזה פעמים? נו, לא איכפת לי אם תגיד…
דוק: למר גורביץ יש כמה אידיאות “פיקס” – זה לא צריך להטריד אותך – זוהי הבעיה שלו – לא שלך.
אדם: רוצחים בפוטנציה צריכים לענין את הנרצחים בפוטנציה, אז יהיו פחות כותרות בעתונים כל בוקר…
לוי: (פונה לדוקטור כאילו היה הגננת של הילד פוגץ) מה הוא התכוון?
דוק: אמרתי לך לוי… זו לא הבעיה שלך, אלא שלו. אתה אדם מבוגר ועליך להפריד…
לוי: אבל הוא צדק שאמר שאני לא יכול לסבול נשים מבוגרות… הן כבר לא מעוררות אותי… אבל איך הוא יודע את זה?
אדם: לא כולן עושות אהבה במושב האחורי של מכונית…
לוי: אתה ספרת לו, דוקטור?
דוק: אני רואה את האיש הזה הערב, בפעם הראשונה בחיי.
לוי: חשבתי שארצח אותה – אבל לא עשיתי כלום… כשהייתי נשוי אשתי היתה לוקחת את המכונית שלי, תמיד נסעה ל“חברה הכי טובה” שלה, איזו גברת ניצה או “שמיצה”, או גברת דיצה…ויום אחד אני פוגש את הגברת הזאת הנ"ל, והיא שואלת אותי: מה זה שבזמן האחרון לא רואים אף חלק של אשתך בסביבה? זה נכנס לי טוב טוב למוח שלי… מתחיל לעקוב… עוקב ועוקב ומה אני רואה: יושבת אשתי במושב האחורי לא כל כך לבד – – ולא כל כך לבושה עם כל הפריטים והאביזרים… רק תלמידות שעוד לא מפותחות… צעירות… חזה שטוח, נקיות…מה בן אדם יכול לעשות אם הוא אוהב אשה באמת – ונודע לו שאשתו היתה המזרון של כל העיר? זה לא צחוק. אפשר להיות משוגע לגמרי מדבר כזה.
אדם: למה אתה לא מספר את החלק הכי חשוב?
לוי: זה לא עניינך ולא העסק של אבא שלך.
אדם: זה רק ענין פרטי שהאח הקטן הבל מנסה לקחת את אשתו של קין – ואז כמובן קין הוא המושמץ?
לוי: (כמעט בבכי) אולי תגיד לי מי אתה?
אדם: אל תנסה לחנוק גם אותי – מכה אחת שלי ואתה מחוסל.
לוי: רק תגיד לי… זה הכל… אתה יודע יותר מדי. לא מדויק־ אבל יותר מדי.
אדם: אולי יותר מאוחר…
לוי: כרצונך. כרצונך, אדוני. (פאוזה) המזרון של כל העיר… אני שמח שאמרתי בקול רם, כאילו נולדתי מחדש… זה כאילו… איך להגיד?
עמיהוד: שה“חרה” יצא והלבן נשאר… (עמיהוד נצב ברגע זה ליד הפטיפון ומפעיל אותו) אפשר לעשות איזה סבוב רקוד קטן?…
כרמלה: (לאחר שהדוקטור הניד ראשו בחיוב) אתה מותק, דוקטור. “יאללה,” רוקדים. (כרמלה רוקדת עם לוי. צפורה עם עמיהוד אילה עם גדעון. הדוקטור, גורביץ ומתי מסתכלים ברוקדים. האוירה היא יותר שקטה עכשיו – – כאילו לאחר סערה. צריכה להיות הרגשה שהעולם המציאותי שכב לישון… אין לפתע יסורים ובעיות)
דוק: (כאשר הרקוד מסתיים)…גדעון וכרמלה למרכז.
גדעון: מי היא צריכה להיות?
דוק: אשה. אשתך… הסיטואציה… רגע. אתה החלטת מזמן לעזוב אותה או “לגמור” אותה… ועכשיו רגע המשבר…
אילה: אם גדעון פוחד אני מוכנה לבחוש בשבילו קצת רעל עכברים.
גדעון: אני מתחיל לקבל פיק ברכיים.
דוק: תתחילו. אתה חוזר הביתה מהמשרד.
כרמלה: ערב טוב, גדעון.
גדעון: ערב טוב, כרמלה.
כרמלה: התגעגעתי אליך. כל היום חשבתי מה אתה עושה במשרד. תן לי נשיקה.
גדעון: (לזה הוא לא חיכה – וברור שמה שכרמלה מיצגת זה ההיפך ממה שהתרחש בביתו) אתְ…את…את כל כך אחרת…
כרמלה: מספיק לדבר. (תופשת את גדעון ומנשקת אותו. הוא מתנגד בתחילה – אך “מתמסר” באופן נשי למדי…) למה אתה עוצם את העינים?
גדעון: בהתפעלות וסחרחורת) “מאמא–מיה”…לא ידעתי שכך מתנשקים!..אפשר עוד פעם?
כרמלה: קודם יקירי – תקפוץ להתקלח – יש מגבת נקיה…ארוחת הערב מוכנה… את האשפה כבר שפכתי בעצמי… סדרתי שני כרטיסים להצגה ראשונה לקולנוע… כך שנוכל להספיק גם להתעלס באהבים וגם לקום רענן למשרד.
גדעון: אם את חושבת שאני הולך להרעיל אותך את טועה…עוד לא היה לי ערב נהדר כזה עם אשתי…
כרמלה: אבל אני אשתך…
גדעון: הו, נכון. (צוחק)…שכחתי.
כרמלה: תמיד אתה נכנס מחיך ובא מאחור ונותן לי נשיקה…
גדעון: לא לך…לעוזרת הצרפתיה…ממרוקו.
כרמלה: אתה שובב–שובבון וגיח–גיחון מתוק.
גדעון: דוקטור, זה… זה לא מה שאצלי בבית…
כרמלה: שב ואל תדבר אל אנשים זרים מעבר לרחוב… (יושבת על ברכיו)… חבק אותי.
גדעון:…אני בא עייף מהמשרד… ואת צריכה להיות חמוצה כמו לימון… לא מקבלים אותי עם חיוך בבית… מקבלים אותי עם טענות…תן לי את אילה – כרמלה יותר מדי אופטימית…
דוק: אילה, תחליפי את כרמלה על הברכיים של עורך הדין שלנו.
כרמלה: אני לא מוכנה לוותר… (מחייכת וקמה. פונה לאילה המתקרבת) הברכיים שלָך.
דוק: תתחילי מהמקום שאילה הפסיקה.
אילה: (יושבת על ברכי גדעון – ומיד יש אטמוספירה עכורה) זה לא נוח לי… טוב, צריך גם לסבול בחיים. איך היה במשרד?
גדעון: (ניכר שהוא עדיין עם כרמלה) הרגלים שלך משגעות בסקסיות שלהן…
אילה: (קר. אינפורמטיבי. שוברת אילוזיות) אני מגלחת אותן שלוש פעמים בשבוע.
גדעון: האינפורמציה מדויקת – והתיאבון הלך “קפוט”…עכשיו אני באמת מרגיש כמו בחיק המשפחה…
אילה: אני שונאת לשקר.
גדעון: (שלא יודע איך להפטר מהמצב) כמה את שוקלת?
אילה: אצלך הרגלים רועדות…(קמה) זה טפשי…מה פתאום אני צריכה לשבת על הברכיים של איש זר?
אדם: כל גבר, לראשונה, הוא איש זר – עד שלא יושבים לו על הברכים…
אילה: אבל אני לא נותנת אימון בגברים…מה שהם רוצים זה רק לנצל אשה…אני נזכרת…כשהייתי בת תשע בא אלינו איזה קרוב רחוק מארגנטינה…הוא התחיל להושיב אותי על הברכיים שלו ולמשש אותי בלי בושה.
דוק: ואת נהנית?
אילה: לא זוכרת.
דוק: את זוכרת – ואת מתבישת שאת זוכרת שנהנית – זה כך? (פאוזה) שאלתי אם זה כך?
אילה: (נושכת שפתיה) כנראה. לא חשבתי על כך… זה היה מכוער… אבל נהניתי… נכון.
גדעון: (קם) לא ילך לי עם אילה… אני לא מספיק שונא אותה… רק אלרגי אליה… ולא מסוגל להרעיל…
אדם: שהיא תעשה אמבטיה.
גדעון: תעשה מה?
אדם: אתה שמעת… אמבטיה… יש שם תנור חשמלי… אין לך רדיו, דוקטור?
גדעון: (נבוך. חושד) מה פתאום רדיו?
אדם: אתה נוהג להקשיב למוזיקה קלאסית מהבי.בי.סי?
גדעון: מאין לך?
אדם: יש לי מקורות אינפורמציה די טובים. (מחפש תקליט קלאסי. שם על הפטיפון) קונצרטו לכינור… זה יתאים לך לאוירת הרצח?
גדעון: זה לא אינפנטילי מוחלט שעורך דין במעמדי נסחף למצב כזה ועורך כאן הצגות?
דוק: העובדה היא שיש לך בעיות שאינך מסוגל להתמודד אתן.
גדעון:…אז אם אסבן את הגב המחוספס של אילה אפתור את הבעיות?
דוק: אולי תלמד פעם מה מציק לך?
גדעון: מה מציק לי? אני אגיד לך מה מציק לי – הנבלה הזאת, סוכן הביטוח מציק לי;… אתה יודע מה הוא עשה?
דוק: לא.
גדעון:…כל הענין עם האמבטיה ועם התנור החשמלי… הרדיו והאמבטיה… טוב. לא חשוב. איפוא את עכשיו?
אילה: באמבטיה. סבן לי את הגב.
גדעון: (באמת אלרגי. מסבן)…הגב שלך משגע פילים…
אילה: אני אוהבת לשיר באמבטיה… אז תסגרו את הקלסי בתקליט… (עמיהוד סוגר) “השפן הקטן שכח לסגור הדלת, הצטנן המסכן וקבל נזלת. טללה הפצ’י, טללה הפצ’י, טללה הפצ’י…”
גדעון: עוד הפצ’י אחד כזה ואני מכניס את הראש שלה מתחת למיים…
אילה: מושיטה זרועות) “בוא אלי פרפר נחמד” – שב אתי באמבטיה.
גדעון: בבגדים?
אילה: אמאלה' שלך לא למדה אותך להתפשט לבד? אתה תסבן אותי ואני אסבן אותך…
גדעון: (לדוקטור) למה כל הפרויד שלך תמיד מוביל למין המחורבן?
דוק: היא לא אמרה מין – היא אמרה לסבן…
גדעון: (ממשיך את רעיונו)…כאילו אין דברים יותר חשובים.
דוק: כמו מה, למשל?
גדעון: אמביציה. עמדה.
דוק: איפה אתה שם את האמביציה כאשר אשתך הופכת אליך את גבה ומעליבה אותך לילה לילה?
גדעון: אני נכנע. תני את הגב – אני מסבן…
אדם: ואל תשכח להפיל את הרדיו, במקרה, למיים.
גדעון: (מסתובב לאט לאט לעומת גורביץ) למה אתה עושה לי את זה?
אדם: בכסף שקבלת מחברת הביטוח בנית וילה ליד סביון – לא?
גדעון: מוותר על הכסף – אילו רק היתה נשארת בחיים.
אדם: עכשיו אתה מוכן לוותר… אבל אז קבלת.
גדעון: (מהורהר) כן… זה נכון. אבל זה לא היה רדיו… זה היה באמת תנור חשמלי… הייתי בגינה…השקיתי את הדשא…
אדם: השקית את הדשא בדיוק בזמן שירד מטר סוחף?
גדעון: מאין אתה יודע כל כך הרבה פרטים מדויקים…וכל כך הרבה פרטים…
אדם: בלתי מדויקים?
גדעון: כן.
אדם: זה היה כתוב בעתון – לא?
גדעון: כן. (פאוזה) כל מה שכתוב בעתון נחרט בזכרונך?
אדם: זה ה“הובי” שלי…
גדעון: איזו חברת אחריות אתה מיצג?
אדם: יותר מאוחר…אולי.
לוי: עשה גם לי אותה ה“חכמה”, הממזר… “הובי” לקרוא עתונים יש לו… (צוחק יבשות) זה מה שאתה צריך לעשות דוקטור… כנראה שכולנו כאן הגענו פעם לכותרות העתונים… אבל זה יקצר את דרך הריפוי… במקום לחכות שנספר אפשר לקרוא בעתון מלפני שנה או עשר שנים…אז לבטח יהיה חבל לך לשחוט את הברווז שמטיל ביצי זהב… הדוקטור שלנו לעולם לא יהיה איש נעלב… קר כמו קרח. “בָרֶד”. תגיד לו מנוול, תגיד לו – כלום. תגיד לו שרלטן תגיד לו – – כלום. תגיד לו מנצל אותנו תגיד לו – כלום. איך זה? איזה מן בן אדם אתה שלא נעלבת?
מתי: כאשר פרונקל “משפריץ” מוגלה החובשת בקו–בקו–בקופת חולים רק מסתכלת הצדה…שלא “ישפריץ” עליה…ובעיקר שיש פרונקל–קרבונקל ששמו לוי פוגץ על התחת.
לוי: “ואאלה אל–עזים” שאני רומס אותך כמו תולעת נבז מנובז שכמוך. (מרים אגרופו על מתי – אדם הודף את לוי עד לחלון) ככה… סוכן הביטוח שוב מתערב… אני אראה לך התערבויות…(תופש סכין על השולחן) עכשיו אני יודע מאיפוא אני מכיר אותך… אתה תשלם בעד.. אני זוכר את העיניים האלה…
דוק: לוי, תפסיק!! (בצעקה)
אדם: הנח לסכין…יש לך די על המצפון גם בלי פשע נוסף…
לוי: (הוא נוהם בפראות ודוקר את אדם. אדם לא זז. מסתבר שזו סכין מפלסטיק)… מתכופף… סכין מפלסטיק. חשבת שבאמת רציתי לדקור – הה. תראו איך כולם נהיו לי חוורים כמו סיד… טריק עצום… לך דע שזה לא סכין אמיתי…מזויף. לא כל דבר נראה כמו שהוא באמת… גם הגורביץ הוא לא מה שהוא באמת… יש “קונץ בנייט8 קלאב”…יש קוסם ויש העוזר שלו…הדוקטור ספר לו הכל עלינו… והוא משתמש בזה…תפשתי את הפטנט…זו שיטה חדשה, הה?
גדעון: אתה רוצה להגיד לי שידעת שזו סכין מפלסטיק?
לוי: ואתה חושב שאני משוגע לדקור אותו עם כל העדים מסביב?
דוק: גורביץ אמר לי הערב שאנחנו הולכים על שכבה דקה של קרח והענין הוא רק איזו איכות של פרובוקציה תתלה על חכת הדייג… אני לא כל כך בטוח שלוי ידע שזו סכין מפלסטיק… אמרת שאתה יודע היכן פגשת אותו… אולי תספר לכולנו?
לוי: הוא סמל או קצין משטרה… לפני שנכנס לעסקי בטוח. פעם שחקנו אני ואחי הצעיר בבקבוקים והוא חקר אותי…
אדם: המשחק בבקבוקים… אלו היו בקבוקים מרוסקי צוואר…חדים מאד…ואחיך הצעיר מתהלך עם צלקות עד היום הזה.
לוי: השלמנו. הוא רק קבל מה שהיה מגיע לו. קבל עונש וסלחנו. ככה זה בחיים. (פאוזה) הכעס כמו שבא כך הולך מהר… הפלסטיק כל כך קשה… יכול להיות… (הוא לא ידע שסכין מפלסטיק)… למה הבאת אותו, את גורביץ?
דוק: זה לא היה רעיון שלי – הוא בקש להשתתף והסכמתי.
לוי: אז איך זה שהוא לגמרי לא כמו כולנו?
אדם: אתה יכול לגלות להם את כל האמת.
דוק: עדיין אינני בטוח שזו כל האמת, מר גורביץ.
עמיהוד: מה הולך פה?
גדעון:…אתה לא תופש?…האיש הזה בא כנראה מטעם חברת הביטוח שלו.. חושבים אולי ששלמו יותר מדי… למה פתאום הוא הציק לי עם ענין האמבטיה והתנור החשמל, שנופל למיים?
לוי: כולכם עדים שאני התקפתי אותו רק אחרי שהתערב פעמיים ודחף אותי בגסות ובפראות.
אדם: אינני מתכוון לתבוע אותך למשפט, כך שאתה יכול להרגע.
לוי: הדוקטור והאיש הזה עשו יד אחת – לי לא יספרו – שיטה חדשה. זהו. כמו “שוק” חשמלי למשוגעים אמיתיים… ואנחנו נפלנו בפח… כל הערב – אתם לא תופשים? – כל הערב ניסה להכניס לנו מחטים… לדקור…רק שנצא מהכלים…כל הכבוד – הוא הצליח! מה שנכון–נכון. כל הכבוד.
מתי: אני לא יצאתי מהכלים – אז דבר רק בשם משפחת פוגץ – מר פוגץ'. עשה טובה.
עמיהוד: מה אתה אומר, דוקטור, זה נכון מה שהפוגץ' מאשים אותך?
אדם: ספר להם.
כרמלה: מה הוא צריך לספר?
צפורה: כל העסק נראה לא ישר ולא הוגן.
אדם: למה אתה שותק?
אילה: (לדוקטור) תמיד אמרת שאם יש בעיה…צריך להתקיף אותה – לא?
אדם: (מחייך בציניות)…דוקטור גרי פשוט לא בטוח לאיזה מגירה לתייק את הבעיה. (פאוזה) איפוא אמרת קבלת את הדיפלומה שלך?
דוק: איטליה.
אדם: מענין. ואתה למעשה יליד וינה?
דוק: כן.
אדם: ובזמן הכיבוד הנאצי התגוררת בצרפת?
דוק: כן.
אדם: ועלית לארץ בשנת ארבעים ותשע?
דוק: כן.
אדם: למעשה יש עוד גרי?
דוק: כן.
אדם: אחיך?
דוק: כן.
אדם: גם הוא היה רופא? (שתיקה. אין תשובה)… ובשני המקרים השם הראשון מתחיל במם. מי אתה דוקטור גרי מוזס או מיכאל?9
דוק: תהיה לך אפשרות לבדוק יש לשער.
אדם: כן. היות ואחד מהם מת בצרפת… אפשר לשאול רק את האיש החי, נכון?
גדעון: אפשר לדעת מה מתרחש כאן בערב המטורף הזה?
אדם: הוא מדבר אליך.
דוק: (חרישי מאד) שמעתי.
אדם: הם ממתינים גם לתשובה.
דוק: (בהיסוס רב. שוקל כל מילה)… מר אדם גורביץ, כפי שאתם נחשתם כבר, איננו סוכן בטוח – הוא קצין משטרה.
עמיהוד: ברגע שנכנס כבר חשדתי בו. שאל יותר מדי שאלות.
גדעון: אתה רוצה לאמר בזאת שהוא ישב כאן לא בתור איש פרטי אלא מטעם…
דוק: חוקר מטעם המשטרה.
צפורה: אתה מאכזב אותי, דוקטור.
אילה: איך יכולת לעשות מעשה שפלות לא הוגן כזה?
דוק: אני מצטער, אבל…
לוי: את כל הכסף ששלמנו – וגם פיצויים. ואנחנו נקבל עד הפרוטה אחרונה…
דוק: אילו לא הסכמתי לשתוף פעולה – הייתי מחפה על פשע. גם אתם במצב דומה לא יכולתם לסרב…
אדם: מדוע אתם משותקים לפתע? כן, שמעתם אותי היטב…אתה בטוח שאתה רוצה פיצויים, לוי פוגץ? אני מתכוון פיצויים גם אם כל מה שאמרנו הערב מוקלט כל הזמן? (ובציניות) לאף אחד מאתנו אין מה להסתיר – נכון? ואנחנו קצת מודאגים שהאחרים ידעו מה שידוע לנו מזמן – נכון? הזקנה כבר נרצחה בגרזן – אבל טביעת האצבעות של רסקולניקוב תופחת ומקבלת ממדים של מפלצת מאימת… ובחוץ כלום… לא רואים… אבל זה חופר… שומעים את שריטות העכברים בלילה…ואי אפשר לחיות כך… ואז באים אליו, אל הדוקטור….גדעון רואה במקום אשה חיה לצדו – את הגוף של אשתו הראשונה… וזה לא כל כך נוח להודות מה עושה אותך אימפוטנט…ובחשכה גוף אשה… אבל אחת מהן קבורה חמש שנים…
גדעון: (לנוכחים)… אין מה לדאוג… עדות שנתקבלה במרמה, או משהו כל כך לא מגדר “כמו גרופ–טרפי” לא יכול לשמש בבית משפט…
דוק: אתה טועה ואדם גורביץ טועה…אני לוחץ עכשיו על הכפתור הירוק…
אדם: דוקטור, אתה הבטחת לי!!
דוק: אני לא הבטחתי שום דבר. אתה יכול לספר זאת גם לממונים עליך. בקשת להיות שומע חפשי – הסכמתי. לאחר שהסכמתי באה הדרישה להקלטה… יש הבדל בין סקרנות לגיטימית על מה שנעשה ב“גרופ–טרפי”.. לבין בילוש מכוער… שומעים את הזמזום? ההקלטה מחוסלת. (בהסברה) בדרך כלל אני מקליט כדי ללמוד את החומר אחר הפגישות… לא תמיד אפשר לקלוט את המשמעויות האמיתיות מייד… אין הקלטה, מר גורביץ. תהיה חייב להתאמץ יותר… להביא הוכחות ממשיות ולא וידויים…אני מקוה שלפחות למדת משהו ולא בזבזת ערב לריק.
אדם: הרווח הוא כולו שלי, דוקטור.
לוי: מזלך שאתה איש משטרה.
אדם: לפני כשנה, מר פוגץ, נרצח שוטר ליד התחנה המרכזית אתה רואה, לא תמיד השוטרים מוגנים.
דוק: (בכעס) אולי תפסיק לדבר ברמזים. אנחנו רוצים לדעת מי מהנוכחים חשוד ועל מה ולמה?
אדם: אני לא בטוח שהם מוכנים לשמוע. מי שמוכן שאתחיל לדבר שירים את ידו? (פאוזה) מה תאמר עכשיו, אף אחד איננו מוכן להסתכן…גם אלו שהם חפים מפשע. גם “צדיקי הדור”
דוק: ומה ביחס אלי?
אדם: אתה מוכן שאדבר?
דוק: (בהיסוס רב) כן. אני מוכן… אבל…
אדם: אבל לא כאן?
דוק: בפעם אחרת וביחידות.
לוי: במה אתה יותר טוב מאתנו, אפשר לדעת?
דוק: מר אדם גורביץ לא בא לראות אותי. היתה לו רשימה של שבעה אנשים ואני לא הייתי כלול ברשימה.
מתי: את מי מבין הג–הג–הגברים אתה מאשים ברצח השוטר?
אדם: למה דווקא גבר? לפעמים אשה… ולפעמים הגבר מקבל על עצמו אשמה ובית סוהר, למרות…למרות שהוא לא ירה.
צפורה: אם אתה מתכוון אלי אמור זאת בפירוש.
אדם: במידה שידוע לי בעלך יושב בכלא על עבירה די משעממת כמו העלמה ממס–הכנסה.
צפורה: סדיסט. האיש הזה משקר בכל מילה ובכל משפט שלו. סדיסט האיש הזה פשוט נהנה לגרום יסורים…
כרמלה: מה יש? מה אתה פתאום מחייך אלי?
אדם: את נחמדה, זה הכל. החן מוצא חן… את היחידה כאן שאיננה משחקת משחקים. החיוך, רק החיוך אולי יכול לבטל את המלכודת.
כרמלה: אז למה יש לי מועקה…לוחץ בגרון…כאילו אין לי אויר?
אדם: הסיטואציה. המצב. אנחנו זקוקים למסגרות…לקיר להשען עליו…לסמכות. ופתאום המצב לא ברור – להשען אל מי? ואין מסגרת… נניח שאני מוציא אקדח עכשיו (מוציא אקדח) נניח שאני רוצה לחסל חשבון ישן… כל אחד מכם טען שפגש אותי פעם, אבל איננו בטוח באילו מסיבות… למי לכוון אותו? אף אחד איננו מתנדב? אני יכול לכוון אותו רק למי שמרגיש אשמה. למי לכוון אותו? (פאוזה ארוכה) אתה רוצה את האקדח, עמיהוד?… הכל מתוח אצלנו, בנשמה… הקפיץ אינו יכול לשאת יותר את הלחץ… אתה רוצה את האקדח, גדעון תדמור?… אני מוכן לתת לך… למי תכוון? יריה אחת משחררת אותנו, מעשה אחד… למה תמיד להתיסר אם אפשר במעשה חד–פעמי להיות אלוהים ושטן בבת אחת? מחזיקים במתכת הצוננת והיא מפיגה את הלמות הלב והחרדה… את היסורים ואת כל הרחשושים הקטנים של אכזבה וקנאה. רוצה את האקדח, דוקטור? “העולם נעשה צר מיום ליום” אמר העכברון הקטן – בתחילה היה העולם כל–כך רחב עד שנפל עלי פחד, רצתי הלוך ושוב, עד שראיתי חומות מרחוק, אולם, לפתע, החומות הארוכות התקרבו זו לזו במהירות – ואני מהרתי לרוץ לחדר האחרון, ושם עמדה כבר מלכודת העכברים, בשבילי. “עליך רק לשנות את כיוון הריצה” אמר לו החתול ואכל אותו. קפקא. מסתבר שאנשים ועכברים אינם יכולים לשנות את כיוון הריצה…רוצה את האקדח, דוקטור?
מתי: למה אתה מתעלם ממני כל הזמן?
אדם: מפני ששנינו, מתתיהו רוז, יודעים את האמת. טוב, נכניס את האקדח לכיס…בין כה וכה אין בו כדורים…חבל שמחקת את ההקלטה, דוקטור. אהיה חיב להתחיל הכל מבראשית… להתראות. (הולך לאט לאט לעבר הדלת. בוחן כל איש – ויוצא)
אילה: בי הוא לא חשד כלל. זה מפחיד אותי.
דוק: יתכן שאת חפה מפשע.
אילה: רציתי שיגיד שעשיתי משהו נורא…זה כאילו חלום…זה כאילו שהוא צדק…כמו שעון מעורר שמצלצל בלילה ולבסוף משאיר אחריו דממה נוראה… פעם טפטף ברז כל הלילה וחשבתי שכך זה בהרבה בתים… ועמדתי ליד החלון עד אור הבוקר…ואבא נחר איומות בחדר הסמוך…וידעתי כי השמש תעלה ושוב יהיו פיות פעורים על הכסא ושוב יעקרו שיניים…והפיות עם הרוק והסתימות… מערות מכוערות… אז איך אפשר להתנשק עם הפה הנפער לנשיקה מלא רוק וסתימות…? וצעקה ממושכת של כאב?… (כאילו מתנערת מסיוט) הוא באמת איש משטרה?
לוי: בטח. אני זוכר אותו…יש לנו מזל שלא פתחנו את הפה יותר מדי – והיינו זהירים.
גדעון: (חושש) אתה דבר רק בשם עצמך. (פאוזה) כל העסק עם האמבטיה…
צפורה: למה הוא שקר – אם בעלי לא יושב בבית הסוהר בגלל מס הכנסה…לא מבינה…
דוק: יתכן שכל הבקור היה מכוון אלי… של מי המזודה הזאת מאחורי הכורסא?
אדם: (נכנס) שלי דוקטור. חזרתי לקחת אותה.
דוק: לפני שאתה ממהר ללכת… אפשר לראות את תעודותיך, מר גורביץ?
אדם: כמובן. (מתחיל לחפש בכיסיו)…הו, מצטער, שכחתי את התעודות בבית… אבל אתה יכול לחייג ולשאול מי אני. רק ארשום לך את מספר הטלפון שלי (רושם) אל תהסס, הנה מספר הטלפון…
דוק: (שקבל את הפתק מאדם גורביץ מרגיע את הנוכחים) אני אצלצל… אל תדאגו.
אדם: תחייג ותשאל על אדם גורביץ – ומיד תשמיד את הפתק. אסור להשאיר טביעת אצבעות… אל תכעסו עלי… אילו אווה ואדם היו יודעים שאתם תיצגו יום אחד חתך של החברה המהלכת על שתים יתכן ולא היו מתחילים לפרות ולרבות, לפסוע במסע המפרך והמייגע…אבל אווה של היום למדה את הלקח, דוקטור – והיא מסתגרת במוסד לחולי רוח, המקום השפוי היחידי עלי אדמות. אגב, במזוודה הזאת יש מכשיר יפאני, מנגנון הקלטה עדין ורגיש…ערב טוב. זה היה באמת ערב מענין ומאלף – אבל מוטב לחזור אל הפרחים, אל תהסס, דוקטור – טלפן (יוצא)
דוק: (מחייג – הכל מסתכלים בו במתיחות)…הלו, הלו, משטרה? מי? אני מצטער… אבל רגע… אני אבדוק את המספר… (בודק את המספר ורואה שזה אותו מספר שקבל מאווה סוף מערכה א –) סליחה, טעות. (סוגר) אותם מספרי הטלפון… זה היה הגנן, פנטסטי…
צפורה: מה זאת אומרת הגנן?
דוק: (לעצמו) לעולם אין לדעת מי יטול את הגרזן – מפני שלעולם אין לדעת מה תהיה איכות הפרובוקציה שתתלה על חכת הדייג. פנטסטי. אווה מסרה לאיש הזה את כל האינפורמציה… תיבת פנדורה לא היתה סגורה כלל… (צוחק בהיסטריה וכולם מסתכלים בו במבוכה) פנטסטי
מסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.