כ“ח אייר התר”ב.     .5.8.1842

לכבוד ידידי המשורר הנכבד כמה“ר מה”ל שלום עד העולם.

הייתי בטריאסטי ובדקתי הכ“י אשר ביד בני בנו של המשורר יצחק לוצאטו זצ”ל דודי, ותקנתי על ידו טעיות הרבה שהיו בכ"י שלי. גם מצאתי שם 192 טורים על מעשה בראשית, שלא היו בספרי, והם התחלת מלאכה שלא נגמרה, והעתקתים לי. גם הראו לי הדיפלאָמאַ שלו ושל אביו ושל בנו ובן בנו, והנה אביו רפאל לוצאטו נכתר בכתר הרפואה פאדובה ביום 4 Mai 1717, והוא יצחק המשורר, נכתר גם הוא פה ביום 27 Mai 1751 ובנו רפאל גם הוא נכתר כאן ביום 1 Mai 1797, ובן בנו יצחק גם הוא נכתר פה ביום 24 Jänner 1836.

הדלקה אשר עליה חֻבר השיר הראשון מס' תולדות יצחק היתה בליל י“ד כסלו תקי”ט. והיו מזמרים אותו בלילה ההוא בכל שנה באותו בה“כ שנפלה בו הדלקה עד שנשרף בשנת תקפ”א (עיין כנור נעים 146 – 135) והא לך נסחאות הכ“י: שיר ו' ויצו אל כל הבא – י”א עד שערי הנום הלא יגיע – איש איש פדות ישעו קנו על ספר – י“ט הפר מזמותיו – כ' ויען הזמן ויאמר: מה תהמי קריה וכו' – כ”ז עלמה רבתי אור כדמות הקשת – מי זה אפוא ערב לבו לגשת – ל' אַת נעמי שָמֵחָה – תודה עלי חבלך אשר צְלֵחָה – ל“ד הנה כי בלבבי גדל החבל – כי סלף מפעליו – ל”ו או איך משוד ציון – ל“ז אך טוב היות כמת בעמקי קבר – אשאג ואתאונן להרבות אבל – בִּינִי בבין בנים ומי כמהו – מ”ח לולא כי שקוויו יקיא בבקר – מ“ט חכם במו עיניו – כי נחשבו נגדו – נ”ג ולבד אהב אחי החי – לכן כלי כליו רעים – או אם כזאת על זה יתן – ובתוך קהל הודי בקש – נ“ה לוּ יש בפי מלה – נ”ט עת בא כסוס דֹהר – השב גבול בני רכוש נותרת – נראה דמות כושי – ס“א ונין זונה ישַׁוֶה לי – בגֵו משכיל אני עורר – ס”ב העתקתיה במצות המשורר הקיסרי כמר מטסטזיאו (אמר שד“ל דע כי המשורר היה בעיר ווין בשנת תקל”ט או תק"ם, ודבר עם מטסטזיאו) – לא אתננך זכיתי – ס“ד (אמר שד“ל בה”כ אשר עליו חֻבר השיר, נבנה בשנת תקכ"א) ותרום בְשִיאָהּ לגבהי מעונים – ס”ה אי מלך השירים – עם חבר בחוריו מכים בנבל – אמנה פחד לבי לשוא והבל אמנה על לא דבר היה השער – ללקוט פרח זמרה אז אחכמה – בין הצגים אתו וכיד המלך – ס“ו אבי נשגב ורם – לבא לגור עמך כי טוב צלך – ידעתי אז איכה מזה הכתר – ס”ח וביד נוגעת יד – עתה צפה צלמך – ס“ט אך הוא מראש יכין מסתור מזרם, אַחר יטע שדה חלקה או כרם, למצוא די מחסורו – הָגה במלאכת אל יומם וליל – ע”א לחוד במו משל בעיר יקרה (אמר שד“ל הכוונה על עיר טריאסטי, וחבר השיר הזה על מהח”ר ישעיה נורצי ז“ל שבא פירארה, ומפי ר' ברוך ז”ל בן המשורר שמעתי כי זה ר' ישעיה בשמחת חתונה אחת הלעיג על אנשי סַן דניאל, ואמר שאין להם רק דְּגַן תּוֹגָר (maiz, gran turco) ולפת, ואנשי סן דניאל שהיו שם נמנעו להשתיקו בנזיפה, בעבור כבוד החופה, וכתבו אל המשורר, והוא השיבו בשיר הזה, ובו רמז לו כי בא לעיר טריאסטי בעירום ובחוסר כל ונעשה משרת בבית קצינים, ממשפחת לוצאטו, והטור האחרון נרמז בו כי אנשי פירארה היו בחזקת בעלי גרב) – ע“ב (אמר שד“ל הרב יעקב חי חפץ מת בשנת תק”ט, כנודע מס' בני הנעורים) שפתי מלמדיו בעיר תבענה – ועיר אשר תהל – אף כי נְבֵלָתִי אשר באפר – ע”ד ימלט להקת הרופאים וכו' –

דע כי מצאתי מגלה שכתבתי אני בימי בחרותי, מפי ר' ברוך בן המשורר כתוב בה מצבת ר' מרדכי הלוי (כבר שלחתיה לך), אך במקום: גבור מציל מעץ כתוב בה: גבור מִלַט מעץ, וכן נכון, כי הכוונה על איש יהודי אחד שנגזרה עליו מיתת בית דין, והוא השתדל בעדו עד שהצילו ובמגלה ההיא מצאתי שיר חדש לא נמצא בכ“י, וכתבתיו אני מפי ר' ברוך הנ”ל, וז“ל: אַל אַל הבחורים עמית על רֵעַ יתור מוציא דבה ערות הארץ מה בצע בתלונות? חדלו הרע הרפו על התגלע ריבות בן פרץ. הנח האיש נבון כל מום גורע דובר על עיר ועיר הסתר גם פרץ אולם כל פה נרגן רק רע זורע שמצה ולזות מצח מדון עם קרץ. הבה עמדו מריב מה עוד תהבלו? כי חלק לישרון העיר שרתי לא לו אדמת נכר גם כי רבתי. נדפים בכושרות אֹמר נואלו עת בכבדות מוטה נפשם ידאיבו אם על יֹפי מסגר יחדו יריבו – ומה נכבד השיר הזה! עוד שמעתי מפי איש זקן הנולד בסן דניאל כי איש יהודי עני היה מתרעם תמיד שלא היה על קו הבריאות, והיה ר' יצחק נותן לו רפואות, ולא היה מועיל, כי תמיד היה חוזר ומתרעם; ולבסוף הכיר ר' יצחק כי לא היה חליו חולי הגוף, אלא דאבון הנפש מפני העֹני, אז כתב לו מרקחת חדשה, וזו היא: כיס המלא יבריא חולה ישמין כחוש יחזיק רפה אך חסרונו מכה רבה לא תועיל בה חכמת רופא. באגרת לש”א הנתנה לדפוס תוכל לשנות דברי אודות אשתי מפרט לכלל, כפי הנאות לענינך וכרצונך, וכאלו כתבתיו אני. ההגיד לך אדם ענין משניות דסנדניאל? – הלא גם הן מלאכת ר' יצחק ואם תרצה אשלח אותן אליך. והיא סאַטיראַ על דרכי היהודים אשר במקום מולדתו והלשון לשון משנה.

בקראי מה שהחלות לדבר על משוררי איטליאה זה מאה שנה נתחדש בלבי רעיון אשר עלה בדעתי זה ימים ושנים הרבה, והוא כי משוררי משפחת לוצאטו יש להם בשיריהם תכונה פרטית נבדלים בה מכל שאר משוררי איטליאה, ונ“ל כי רמח”ל הוא החל ועשה במלאכת השיר העברי רעפֿאָרמאציאָן ותקון גדול, ואחריו החזיקו כל בני לוצאטו. ואיני יודע אם אוכל לבאר מחשבתי כראוי, אבל אני מרגיש אותה בחדרי לבי הרגשה חזקה, והוא: שאר משוררי איטליאה כל ישעם וכל חפצם היה להרבות בלשון מקרא, כענין ושלא כענין, ולא היו חוששים שיהיה לכל דבר ודבר מדבריהם ולכל מלה ומלה משיריהם מובן וענין פרטי, אך היה מספיק להם שיהיו דבריהם רומזים לאיזה פסיק, או שיהיה בהם לשון הנופל על הלשון, באופן שאם באת לתרגם שיריהם לא היה אפשר לתרגמם מלה במלה, כי לא היתה כל מלה רומזת לענין מיוחד, אם לא על דרך רחוקה ודרך חידה ומשל. לא כן שירי רמח"ל ובני משפחתו אפשר לתרגמם (כלם או רבם) בכל לשון, כי כל מלה ומלה באה בהם להוראה על ענין מיוחד ומובן בדרך הפשט הברור. תן לבך על הדבר הזה וצרפהו בכור חכמתך.

ועדיין עיני מיחלות לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בו. ואתה אל תקוה ממני שאוסיף לשלוח אליך גנזי אוצרותי אם לא תשלח לי את שלום אסתר בדפוס.

ס' דעליטש קבלתי מאת החכם מאננהיימער. ומתי אקבל קונטריס ידידי היקר והחביב, מוהר"ר זקש?

והנה לפניך תשובת ידידי החכם יואל. אחרי אשר לא חפצת שתבאנה לך אגרותי מועתקות על ידי אחרים, קח לך העתקה הראשונה אשר יצאה מתחת ידי, הנקראת בלשון ארץ מולדתך רוברום.

ואתה ידידי שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ושמחת בחגך, כנפשך וכנפש הכו“ח פה פאדובה היום כ”ב אייר תר"ב.

ידידך שד"ל.

ה' תמוז התר"ב.     13.6.1842

לידידי רצויי, עפרי וצביי, חשקי ומאויי, גורלי ודיי, גאוני וצבי עדיי, פארי והוד יפיי, נזמי וחליי, ששי ומשיי, ותור ללחיי, ראשית תבואתי ופריי, שמני ושקויי, קשתי ותליי, גדודי וגויי, כפירי ואריי, זהבי בעניי, דרורי בשביי, שמטתי בנשיי, תנחומי בבכיי, מזורי וצריי, למזורי וחליי, הקשור על לבי כטבעת עגיל וכומז, החכם המפואר מהרימ"ז, שלום עד עולם.

אחרי שורותים אלה לא אאריך לשון להגיד לך מה מאד שמח לבי ויגל כבודי על מכתבך מיום כ"ו סיון, והנני ממהר להשיבך תשובה.

רע עליך המעשה כי הטרחתי עצמי להעתיק לך (בטעות) שיר שכבר הדפסתי באגרתי בכ"ח ד' עמוד 144 – האם רע בעיניך כי על ידי המקרה הזה כתבת לי כי האגרת ההיא “מלאה לה ברכה מראש עד סיף” ומסתמא גם העמודים 134. 135. 136. 137. בכלל?

האם רע בעיניך היותך הראשון בחכמי הדור שהודה לי על האמת בענינים ההמה? האם רע עליך המעשה, כי הבאת שמחה בלבי כמוצא שלל רב? האם רע עליך המעשה כי משעה שקראתי המלות ההן החלותי לקוות אולי למחיה שלחך ה' בקרב ישראל? האם רע עליך המעשה כי מאותה שעה נקשרה נפשי בנפשך? –

ואבאה למבוכתך בענין הקלירי, ותחלה אברך את ה' כי לא נפסדה ולא נחלשה בלבך הטהור הרגשת האמת, ורוב דברים הנאמרים בחכמה, בקיאות וחריפות, לא יוכלו לך ולא יפתוך – והנה בענין תמיהתך “איך נתעקמו ונתעקשו דרכי השיר והלשון מפשיטות הרעיונים וצחות המליצה, והיו להפך, ומי יודיענו השתלשלות הסבות והמסובבים אשר על ידיהם נתהוה מליצת ר”א הקלירי?" ידידנו החכם המופלא (בה“ע תק”ץ עמוד 97) מייחס הדבר אל ההכרח, באמרו כי ר"א קליר הכניס את צוארו תחת עול החרוזים ואסר את ידיו בנחשתי מלאכות אחרות, עד שהיה קשה עליו מאד לכלכל דבריו ביופי וצחות. ואני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב, ונראה לי כי הדבר נמשך מבחירה, ולא מבלתי יכלת (ולא אמר, לא מהכרח" כי גם כל שאר בחירה ורצון שבעולם היא נקשרת בסבותיה, ורק הסבה הראשונה היא למעלה מכל סבה ומכל הכרח), כי אמנם אם לא היתה כבדות המליצה חביבה על הפייטן, מי הכריחו להכביד על עצמו הנחשתים, אחרי ראותו כי חֻבּל שמן מליצתו מפני עול? מלבד שאם נחקור הענין בפרטיו ולא בהשקפה כללית נראה בבירור כי בכוונה ורצון היה הקלירי רודף אחר הלשון הקשה והזר; כגון באמרו לראי יקפיל, מי מנעו מאמור שמים, שחקים, שחק, זבול, ושאר כנויים? ואמנם אמתת הענין לפי דעתי היא לפי מה שאֹמר:

השיר העברי הקדמון, החפשי מכל נחשתים, הוא טוב ויפה, נחמד ונעים, אדיר ונשגב, אם המדבר בו הוא בעל הלשון, אשר ינק אותה משדי אמו ובקי בכל חדריה ומצפוניה, והוא עם זה אמיץ לבו בגבורה, ואש אלהים יוקדת ברוחו, כמו שהיה הענין במשה, דוד, ישעיה, ושאר משוררי הקדש; כי אז השיר החפשי מכל כבל היה להם כלי מחזיק ברכה, בו היו שופכים הֶמְיַת נפשם בלי מעצור. אבל איך יושַׁר שיר ה' בימי הגלות והצרות, והגזרות המתחדשות יום יום? והלשון כבר נשכח חציו, ואומץ הלב כבר אבד ויגוע ואיו. הלא מזה נמשך בהכרח כי השירים המחוברים על דרך שירי הקדש, בזמן האמוראים ורבנן סבוראי והגאונים, ירדו מטה מטה מהדר תפארת שירי המקרא, כאשר עיני כל משכיל תחזינה מישרים. ומזה נמשך מעט מעט שלא היו השירים ההם מוצאים חן בעיני הקהלות, ולא היו מעוררים את לבם לאביהם שבשמים, כי היו נבזים ושפלים בעיניהם, כי היה לשונם פשוט, ומליצתם חלשה, ועניניהם היו פשוטים וידועים לכל. אז ראו חכמי הדורות כי צריך לרומם מליצת הפיוטים, לבלתי יקוצו בהם בני אדם, ובימים ההם אירע ג“כ כי גברו הישמעאלים, ונתפשטה מלכותם ולשונם בפרס בבל ושאר ארצות, ועמהם נתפשט החרוז (תחת כי היהודים הקדמונים, וגם הנוצרים הסוריים היו שיריהם בלי חרוז), והחלו חכמי ישראל לעשות פיוטיהם על הדרך החדש אשר היה מוצא חן באזני כל העם. ואמנם לרומם מליצתם שלש תחבולות מצאו, האחת היא שבחרו להם מלות זרות ונוטות מן המנהג הפשוט בלשון, והשנית הרבו להשתמש במשל וחידה ומליצות מושאלות, והשלישית יסדו רוב עניני שיריהם לא על ענינים ידועים לכל כאשר הם עניני המקרא, אבל על עניני אגדה הבלתי מפורסמים בקהל, והם עם זה מושכים לבו של אדם מפנים הרבה. הן כל אלה תחבולות הנוהגות אצל כל המשוררים שבעולם, כי טבע האדם אחד הוא בכל המקומות ובכל הזמנים, ונ”ל כי שלש המדות האלה המצויות בכל חשובי המשוררים כלן נתקיימו בקליר ובפיוטיו, אלא שהוא בכחו ובגבורתו נטה בהן אל הקצה האחרון, ולא ידע לעצור ברוחו ולעמוד בדרך הממוצע. זה הוא מה שנראה לי.

והנה בדברי ר' שבתי דונולו (המובאים בפירוש איוב לר' יוסף קרא אשר הקרה ה' אלהי לפני) שהיה כותב זה תשע מאות שנה, מצאנו שהוא אומר וכן למדנו מחכמי ישראל ז“ל ומחכמי בבל והודו, ואח”כ בבואו לערוך ראיותיו אינו מביא מחכמי ישראל אלא הקליר לבדו, ואח“כ מזכיר חכמי בבל והודו; נמצינו למדין שכבר בימיו היו דברי הקליר נחשבים כדברי קבלה, לא כסברת אחד מן המחברים, אלא כדעת חכמי ישראל, א”כ על כרחנו לא לבד שהקליר כבר מת קודם לכן (וכעדות סימן זצ"ל שהוא כותב עליו), אבל ג"כ שהיה קדמון בערכו, וקדם לר' שבתי קצת דורות, וגם נראה שהיה הקליר באזיאה, כלומר באחד ממקומות הקבלה, כי רק חכמי המשנה והתלמוד והגאונים נחשבו חכמי ישראל ובעלי הקבלה, ודבריהם מקובלים בכל תפוצות הגולה, אבל חכמי איברופא לא היו דבריהם נחשבים דברי חכמי ישראל אלא סברת עצמם, לולא שיעידו ממי קבלו הדבר.

וזה מחזק בלבי השערה שכתבתי ביום ר“ח סיון תר”א לידידנו החכם המופלא שבעירך, והוא שהקליר היה בבלי, ושם אביו קליר, והוא שם אדם גרידא, כשאר שמות בבליים רבים אשר לא ידענו מקורם וענינם. והנה נא לנו פייטן אחר שהיה בלא ספק בבלי, הלא הוא ר' שלמה הבבלי (הביאו רש“י בשמות כ”ו ט"ו), ולשונו דומה הרבה ללשון הקליר – ואם תשאלני: א“כ למה זה מכונה בבלי וזה אינו מכונה בבלי? אשיבך כי ר' שלמה נקרא כך מפני שיצא מארצו ובא לספרד (כן כתב ר' יוסף הכהן בס' עמק הבכא אשר בידי כ"י), והקליר שנשאר כל ימיו בבבל לא היה להם שום טעם לכנותו בבלי. – ואמנם שם יעקב שר' שמואל שולם מגיה ס' יוחסין מיחס לאביו של ר' אלעזר, באמרו כי הוא ראה פיוט ליום שביעי של פסח, חתום בו אלעזר בירבי יעקב קליר מקרית ספר, נ”ל שאינו אלא טעות, ואע"פ שאין לא ראינו ראיה, הנה מה שעדיין לא נראה ולא נשמע הפיוט עם החתימה ההיא, עם כל מה שנתגלה לי ולאחרים בימים האלה ממחזורים בלתי ידועים, וגם מפיוטי הקליר עצמו ראיתי קצת בלתי נמצאים במחזור אשכנזי ונמצאים במחזור בני רומה, החשד והספק על אמתת עדות המגיה ההוא יש לו על מה שיסמוך.

ואמנם קרית ספר מה היא? – קרית ספר היא פומבדיתא: זאת למדתי מידידנו החכם המופלא (בה“ע תקצ”ב עמוד 39) שהוכיח בטוב טעם ודעת כי רבנו חננאל בקינתו על רב האי קרא לפומבדיתא קרית יעבץ, על שם מאמרם הוא יעבץ הוא עתניאל, ועתניאל לכד את קרית ספר, א"כ קרית יעבץ היא קרית ספר, ונקראה פומבדיתא בכנוי שרירי קרית ספר, מפני “שהיתה אז ראש משכן למוד התלמוד וממנה יצאה תורה לכל ישראל, שישיבת מתא מחסיא אזלא ומדלדלה כבר לפני רב סעדיה ואחריו עד סוף כל הגאונים”. ומי יתמה על הקלירי הרודף תמיד אחר משלים וחידות, אם קרא לעירו קרית ספר, אחר שבאמת היא היתה בימיו משכן החכמה בישראל.

והנה התחלת הפיוטים היתה לפי דעתי בבבל, וכל מה שנתפשט בכל ישראל משם יצא, כי רק גאוני בבל היו מושלים על כל תפוצות הגולה.

וכן פיוטי הקליר שנתקבלו באיטליאה צרפת אשכנז ובכל ארצות הצפון, רק מבבל ומפומבדיתא מקום הגאונים יצאו; לפיכך ר' שבתאי מביא דברי הקלירי כדברי חכמי ישראל, כי היו דבריו דברי קבלה כאלו הם דברי הגאונים, כי תלמיד הגאונים היה.

והנה היהודים אשר באיטליאה צרפת ואשכנז ופולין נשארו תמיד משועבדים תחת גאוני בבל, וגם פיוטי הקלירי קבלו עליהם ועל זרעם; אבל אנשי ספרד ואפריקא (אוהבי חכמת יון וישמעאל) מיד כשקנו ידיעה בתלמוד על ידי החכמים שנשבו באיטליאה, בימי רב שרירא והובאו בארצות ההן, פרקו עול הגאונים מעליהם, וקראו לעצמם דרור ואימנציפאציון, ולא העלו עוד מנחה לגאוני בבל, עד שמתוך כך הלכה ונדלדלה גם ישיבת פומבדיתא.

ואלה אנשי ספרד ואפריקא גם עול הקלירי פרקו מעל צוארם, כי היו דבריו בלתי מסכימים עם מצב שכלם ומדרגת ידיעתם בחכמות, ואז התעוררו לעשות להם פיוטים אחרים יותר נאותים למעמד רוח תבונתם, והיה זה סביבות שנת ת"ת, כחמשים שנה אחרי ביאת החכמים השבויים, והיתה התחלת הפיוטים הספרדיים האלה על ידי ר' יצחק בן גיאת, ר' יצחק בן ראובן, ור“ש גבירול. ואמנם אע”פ שסרו הספרדיים מעל הקלירי, לא בעטו בו, ולא רצו לזלזל בכבודו ולהזכיר את שמו לגנאי (לבלתי הביא עליהם קללת יתר הגולה), אך לא דברו בו למרע ועד טוב, וגם ר' יהודה חיוג במקום שהיה יכול להזכירו לגנאי (עיין מה שהבאתי בכ"ח ב' 175) שמר לפיו מחסום ולא הזכיר לא הוא ולא פיוטיו. ובכן מעט מעט נשכח שם הקלירי ואבד זכרו בארצות הישמעאלים, ומכל מקום רחוק הדבר בעיני שלא ראה ראב"ע את פיוטי הקלירי גם בטרם צאתו מארצו.

ואמנם גם בזולת אימנציפאציון מחכמי בבל ומן הקלירי, מצאנו כי חכמי איטליאה צרפת ואשכנז עשו להם פיוטים חדשים לרוב, ועשו זה להוסיף ולא לגרוע, כי לא בטלו אמירת פיוטי הקלירי רק הוסיפו עליהם, ולא נטו מעל דרכיו לעשות להם דרך חדשה, כמעשה הספרדים, אשר הלכו גם בפיוטיהם אחרי חכמת היונים (כגון רשב"ג בכתר מלכות). ואחרי דרך משוררי ישמעאל; אבל אלה אשר היו בקרב הנוצרים וחכמת זרים לא ידעו, הלכו בעקבות הקלירי, ובפרט חכמי רומה. ר' נתן כתב בסוף ס' הערוך שני שירים כבדי לשון כלשון הקלירי (שלחתי אותם ביום ח' סיון תקצ"א לידידנו החכם המופלא שבעירך, וכמדומה לי שכבר נדפסו בצייטשריפֿט של גייגער, ועדיין לא זכיתי לראותם), ואביו של ר' נתן, ר' יחיאל בירבי אברהם, חבר קצת פיוטים, נוטים לדרך הקלירי, גם כי אין לשונם קשה כלשון בנו (עיין בב"י עמוד 15), וכל הרוצה לעמוד על התחלת הפיוטים צריך שיראה לפחות מחזור בני רומה (הקהלה היותר קדמונית שבאיברופא) הנוהג בכל גלילות איטליאה, ונדפס כמה פעמים, וכבר הודעתי טיבו לידידנו החכם המופלא מהרי“ט צונץ, וגם שלחתיו אליו, וכן אי”ה אשלחהו אליך ידיד נפשי, גם כי ידעתי כי רק מעט תמצא בו ממה שיהיה ראוי לתרגם בימים האלה.

הרי אלו ראשי פרקים ממה שנ"ל על הלוך התחלת הפיוטים, אשר כבדתני ושאלת את פי עליו באגרותיך הקודמות, והותרו בזה גם יתר שאלותיך באגרתך האחרונה.

עוד זאת אגיד לך כי הרבה חקרתי על ההשערה אשר שערתי שהיה הקלירי מפומבדיתא, ולא מצאתי טענה עליה אלא אחת, והיא מה שהעיר ידידנו החכם המופלא בבה“ע תקצ”א עמוד 93, כי מלת בירבי המצויה בחתימת הקלירי היא שגורה מאד בתלמוד ירושלמי, ולא גם פעם אחת בתלמוד בבלי. ואמנם טעם החלוק הזה איננו כאשר חשב ידידנו מפני שאנשי א“י היו רגילים לכתוב התבות מלאות וי”ו ויו“ד יותר מאנשי בבל – ושרי ליה מאריה לידידנו שלחנם תפש על רש”י ז“ל, וזה מה שכתבתי לו על זה ביום י”ד שבט תקצ“א: ובענין אם אמר פיטרוה או פטרוה, אגב חורפך לא דקת, כי שם אין הענין בכותב, אבל באומר, והיו”ד כותבי התלמוד הוסיפוה, מפני שלא היה בימיהם הנקוד, ועל כרחנו אין הכוונה אלא כפירוש רש“י שאמר פִּטְרוּהָ מבנין הקל, או שאמר פִּטִרוּהָ מבנין פיעל – אבל הוא מפני שהירושלמיים היו קוראים לבֵן ber, והבבליים bar, וכמו שמצאנו ר' יוחנן שהיה ירושלמי, היה אומר דין גרמא דעשיראה ביר. והנה בירבי הוא מורכב מן ביר רבי, ויקשה מאד להשערתי, אם הקליר היה בבלי איך היה חותם שמו בירבי קליר שהוא על מנהג אנשי א”י? ויש להשיב כי אחר חתימת התלמוד נשתנה לשון ארמית מעט גם בבבל, ונתקרב לדבור הירושלמיים, ולשון רב שרירא באגרתו הוא סיוע לזה.

ואבאה לענין התלי וקו התלי אשר שאלת. התלי הנזכר בכתר מלכות הוא התנין, Draco, וזה לשון D’Alembert באינציקלופידיאDragon terme d’astronomie. La tête et la queue du dragon sont les noeuds, ou les deux points d’intersection de l’écliptique et de l’orbite de la lune qui fait avec l’écliptique un angle d’environ cinq degrés. C’ést dans ces points d’intersection, ou proche de ces points, que se font toutes les éclipses.

והנה קו התלי יתורגם בלשון אשכנז Knotenlinie לפי האסטרונומיאה החדשה, ואולי Drache בלשון החכמה הישנה.

והנה כל הספרדים הסכימו בזה שהתלי הוא התנין, ולדעתי אין הדבר כן, אבל התלי הנזכר בס' יצירה (תלי בעולם כמלך על כסאו), ובברייתא דשמואל שהביא ר' שבתאי (עגלה משרתת לתלי), נראה ברור שאינו הקו ההוא המדומה, אבל הוא דבר שיש בו ממש. ונ"ל כי שם תלי אצל הקדמונים היה מורה על דבר בלתי מתנועע ועומד כמלך על כסאו, וכל צבא השמים מקיפים סביבותיו, וזה הוא הכוכב הצפוני (Stella polaris) או הקוטב עצמו (Polus), וצריך עיון.

שמחתי מאד בהעתקותיך אשר שלחת אלי, קצתן בדפוס וקצתן בתוך האגרת, ועל שבדפוס אגיד לך כי רע עלי מה שהדפסת ונגדך שֹח בשין שמאלית, וכן תרגמת, וזה טעות, והנכון שׁח לשון שפלות והוא על שם ונקלותי עוד זאת והייתי שפל בעיני.

ואתה ידידי חביבי שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, בנפשך וכנפש החותם פה פאדובה ה' תמוז תר"ב,

ידידך שד"ל.

י“א תמוז התר”ב.     19.6.1842.

לכבוד ידידי החכם הרופא כש“ת מוהר”ר גדליה ברעכער נ"י שלום עד העולם.

מכתבך מיום כ“ג אלול תר”א הגיעני בהיותי בטריאסטי בבית חותני הי“ו, וכבר החלותי להעתיק לך פירוש ר”י הישראלי לס' יצירה, אך בהיותי מעתיק והולך מצאתי כה וכה הלשון מגומגם וצריך להערות, ואני לא מצאתי את רוחי מוכשר בימים ההם להעמיק העיון באותם הענינים, כי זמותי נתקו באהבת אחות אשתי אשר שדכתי לי, כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. ובראותי אותך אץ לאמר מהרה חושה שלח לי העתקתך “בזמן היותר מוקדם” דבר שהיה אז בלתי אפשר לי, זה הִרְפָה ידי, ועזבתי המלאכה ולא פניתי אליה עוד. ואחרי כן בתחלת נאוועמבער חזרתי לביתי, ואולי הייתי חוזר לעבודתי להעתיק לך הס' ההוא (כי רוחי שב לאיתנו בהיותי רחוק מן העלמה המבערת את הבערה בלבי), אך יום יום הייתי מצפה מתי יבא לידי ס' עץ חיים לר' אהרן בן אליה הקראי, שכתב לי חתנך ששלחו לי, ועד היום לא ראיתיו, וזה היה סבה גדולה להוסיף רפיון על רפיוני. גם השבעה כוזרי שאתה אומר ששלחת לי, לא ראיתי.

ועתה אתה אומר כי תרגמת ס' יצירה ללשון אשכנזית, נראה מזה כי אין בלבך להוציא לאור קונטריס בלה“ק, אלא בל”א, א“כ אין בדעתך להדפיס פירוש ר”י הישראלי ככתבו וכלשונו, אלא להביא מדבריו בהערותיך האשכנזיות, ולא על מנת כן היתה הבטחתי להעתיקו לך. אם אמנם אין הדבר שוה בנזק אבוד זמני להעתקה, כי מה שאני מאבד זמני וכחי בענינים אלו אינו אלא כדי שיצאו לאור דברי הקדמונים ככתבם וכלשונם. ומלבד זה מתוך דבריך ניכר כי עיקר כוונתך בהערותיך הוא לבאר דברי המקובלים, ובבחינה זאת פי' הישראלי לא יועיל לי מאומה, כי אין בו כלום מדעות הקבלה. ע“כ על כל הדברים האלה הנני מוכן ומזומן לשלוח אליך (על ידי הפאסט אם תרצה) כסף מחיר החמשה כוזרי אשר מכרתי כל אחד מהם במחיר 2.20 ƒɭ מ”כ.

והנה לפי הנראה אין בדעתך להוציא לאור אגרתי הארוכה על הקבלה, והנני מחויב להגיד לך כי אני לא אחדל (בזמן מן הזמנים, אי"ה) לפרסם ולהחזיק סברתי נגד כל המייחסים דעות הקבלה לאבותינו חכמי המשנה והתלמוד ולר“י הלוי ע”ה, ונגד כל האומרים כי הספירות האמורות בס' יצירה הן דבר אחר זולת המספרים. ומובטחני בחכמתך וביושר לבבך כי לא תבקש ממני שאשא פנים בתורה, ושבגלל אהבתך וכבודך ידידי היקר והנכבד, אבגוד באמת ובאבותינו ורבותינו, שהמקובלים (וכל המקדימים זמן התחלת הקבלה) מייחסים להם דעות אשר לא עלו על לבם מעולם.

תתן שלום בשמי לחתנך המשכיל והנבון, ותודיעהו כי עודני מצפה לעץ חיים ששלח לי, והנני מיחל כי כמו שנתקיים בי תוחלת ממושכה מחלה לב, כן יתקיים בי בקרוב ועץ חיים תאוה באה.

ואתה ידידי היקר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפשך וכנפש הכו“ח פה פאדובה י”א תמוז תר"ב,

ידידך שד"ל.

י“ג תמוז התר”ב.     21.6.1842.

לכבוד ידידי המהלל ברוב התשבחות, המשכיל והנבון, כש“ת מה”ר יהושע העשיל שור, שלום ונחמה.

שמועה רעה מארץ מרחק, כל השומע יחרד ויאנח, כי פתאום עלה מות בחלונך ויקח ממך את עטרת ראשך, אביך המפואר. מי אשוה לך ידידי ואנחמך, כי תכפו עליך צרות, בעוד תשעה ירחים לראשונה ולשנית, שלישית ממהרת לבא. גדול כים שברך אף רוחי בקרבי עליך תהמה ותשתוחח. אבל מה אענה ומה אמר? בחכמתך ובגבורתך וביראתך את האלהים בטחתי, כי משא יגונך יכבד עליך אך לא יכבד מנשוא, לא יכשל כחך לסבלו, ולא תרבץ תחתיו. בטחתי ביושר משפטיו של הקב"ה, שאינו בודק את המרועעים, אלא את היפים הבריאים והשלמים. ועתה חזק, ידידי היקר, תן פוגה, לנפשך הנוגה, התגבר על שברך, ואל תתנהו לדכא לארץ חיתך. אביך הצדיק יהיה תמיד לנגד עיניך, אך לא להתאבל עליו יותר מדי, אך למלא מקומו בחכמה ובתבונה, בצדק ובאמונה, לעשות מעשהו, זך מעשהו, ולעבוד עבודתו, נקיה עבודתו. ואלהי אביך יהיה בעזרך, ויאיר עיניך בדרך זו תלך, והיית בכל דרכיך משכיל ומצליח, וה' עמך.

תולדות רש“י אשר הוציא לאור החכם המעולה רשב”ה הגיעוני ושמחתי בהן כמוצא שלל רב, כי דברים רבים הוסיף בו יתר על דברי החכם צונץ. אם יזדמן לך הודיעהו נא כי הנני מודה לו במאד מאד על מתנתו, כשאמצא עצמי מופנה לכתוב על ספר מה שמצאתי על רש“י בספרים כ”י ודפוסים בלתי מצויים, אכתוב הדברים באגרת אליו.

אף לזאת אני מודה לו, כי הביא בספרו הגהת אחיך מוהר"ר נפתלי מנדל על פסוק יען השפך נחשתך, ומיד אחרי קראתיו הגדתיו לתלמידי וכתבתיו בפירושי.

הא לך בחזרה הדף מן הס' כ“י אשר ביד המשכיל רייפֿמאן. ולא מצאתי בו דבר גדול. הדקדוק הוא מאוחר לראב”ע והוא מעתיק ממנו.

ואמנם הכתב על ביאת משיח הוא מזויף מתוכו, כי הוא אומר כי אנשי רינוס בשנת ד' תש“ך שאלו מחכמי א”י, ואמנם התשובה איננה מא“י אלא מבבל והחותם הוא ר' יעקב בר מרדכי ז”ל ריש מתיבתא דמתא מחסיא וכל דורו (!!) ובתוך התשובה כתוב: “אמת תדעו שאין אנו נמנעים מלהתפלל בהר הזיתים בכל המועדים” – ומי הביא הר הזיתים אצל מתא מחסיא?

או היו אנשי בבל עולים לרגל תת"ק שנה אחר החרבן?

והואיל ואתא לידן מספר תת“ק שנה לחרבן, אגיד לך כי מה שמצאנו בקרובה לתשעה באב אאבין תשע מאות ועוד כי לא דש בן גרני, וכל המפרשים והמבקרים האמינו שהכוונה לזמן שעבר מן החרבן עד הקליר, נ”ל ברור, כי לא לכך נתכוון הפייטן, אלא לתת“ק שנה שהיתה שנאה כבושה הנזכרים במדרש (ויקרא רבא ריש פרשת צו) ובקינה לך ה' הצדקה (עיין ראבי“ה דף י”ז) ואני שמעתי ולא אבין איך מליצת כי לא דש בן גרני יהיה המכוון בה שאין לנו מלך, כי בן הגרן הוא הדגן, והוא הנדוש, ולא הדש, המתפעל ולא הפועל. אבל לפי דרכי הענין מתיישב כהוגן, כי לא דש הקב”ה את דגני, כלומר כבש חמתו ולא דש את ישראל. ויותר יתיישב הדבר אם נביט לתרגום יונתן, וז"ל: מלכין דאומנין לאגחא קרבא ייתון עלה למבזה, הא כאכרא ראומן למידש ית אידרא.

ואגב אגיד לך השערתי על מקום הקליר כתבתיה אל הרב שי“ר ביום ר”ח סיון תר“א, והיא מתחזקת והולכת בלבי והיא כי קרית ספר הוא כנוי שיריי לפומבדיתא כאשר הורנו שי”ר עצמו (בה“ע תקצ”ב 39) והקליר היה בבלי, ובזמן הגאונים הראשונים, ויפה אמר רגמ"ה שהיה הקליר מחכמים הראשונים, ויפה הביאו ר' שבתי דנולו כקדמין וכאיש אשר דבריו דברי קבלה ולא סברת יחיד. וכבר הארכתי בזה עתה מקרוב באגרת להחכם זקש, והנני מבקש ממך ידידי היקר שתשים לבך לסברתי זאת, ותעיין בה עם חבריך, ומה שגיתי תבינו לי.

ינחמך האלהים מעצבך ויגונך, ובכל אשר תפנה תשכיל, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפשך וכנפש החותם פה פּאדובה היום י“ג תמוז תר”ב,

ידידך שד"ל.

י“א אב התר”ב.     19.7.1842

לכבוד ידידי החכם היקר מהרימ"ז שלום עד העולם.

הנה לפניך גם היום שלשה פיוטים בלתי נדפסים, ואם אינם נחמדים כאשר בפעם הקודמת, הנה לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

וברור לי כי אתה ידידי יקירי לא תשער בלבך כמה אני מטריח עצמי ומאבד זמני לבקש לך מרגליות טובות: ובפרט אחר אשר הפיוטים היותר נחמדים מצד המעלה השיריית אינם ראוים להתרגם בלשונות הגוים ואפילו הדפסתם בלה"ק לא יתירוה המושלים.

והנה יש בידי ספר שפתי רננות (מחזור לימים נוראים, מנהג טריפולי, דפוס ויניציאה), והיא כולל ענינים רבים לרי"ץ גיאת, ואני לא אדע התחפוץ בהם, להיותם כבר בדפוס.

“שם לנגד ארונך שם כבודך תגלי” טעמו לדעתי כך הוא: אחר שאמר לנפשו עוררי שיר וחלי (פני) אל והלא הוא אדוניך והשתחוי לו, המשיך דברו על המקום אשר שם ראוי לה לבקש את אדוניה ולהשתחוות לו, ואחד שתתפלל ותשתחוה לנכח ארון הקדש ושם תמצא את אדוניה אשר הוא כבודה. תגלי ענין גלוי ומציאה (detegere, invenire,) ולכובד החרוז והמשקל אמר תגלי במקום תמצאי, ועתה בהתבונני שנית בשיר הזה, נולד ספק בלבי שמא במקום ותפתיו בחכֵּך כי תפתי ותוכלי, אולי צ"ל ותפתיו בחנֵךְ.

“שחה לך נפשי מעת היות עפר עד לא כמו שחק היתה גדולתי” נ“ל שאין לו ענין כלל עם השארת הנפש, אבל הכוונה על מצב האיש או האומה בעה”ז, נפשי תשח ותשפל לפניך מעת היותי בזוז ושסוי, עד עת אשר אהיה רם ונשא וגבוה מאד, כלומר בין שאהיה דל ונבזה, ובין שאהיה גדול ונכבד, לעולם אהיה שפל לפניך; וזה נמשך אחר מה שאמר הנה לך לא לי עמדי לפניך וכו' שאין עבודתו על מנת לקבל פרס, ובין שיהיה אלהיו עמו וישמע תפלתו, ובין שלא יהיה נעתר לו, תמיד יכרע ויקוד וישח לפניו בתחנוניו.

אם כתיבת לשון רומית קלה עליך, הרשות בידך לכתוב לי בלשון ההיא, אך על מנת שתקבל תשובותי בלה"ק, כי כתיבת לשון רומית גורמת לי אבוד זמן יותר.

ולידידנו החכם המופלא מוהר“ר שי”ר תאמר כי צר לי על מחלת אשתו שתחיה (אשר ידעתי מאגרת 333 אל 343) וצר לי מאד אם זה יגרום איחור השלמת מכתביו לכ"ח, ואיחור יציאת הס' לאור, באופן שלא יוכל להיות בידי בנחת, שנא' כי תעזוב לארץ ביציה, אלמא דלא שדיא לה שתשבר, ההיא דנפלה מוזרתא הואי דלא חששה לה.

מלבד ארבע הצורות שרשמת שהושמטו בדפוס, מצאתי עוד אחרות, כגון בערך בר שניא: ולמעלה ממקום חזרת המים כן הוא, כאן יש צורה גדולה, גם בערך כף: פי' היו בונים מרחצאות ומנהגם לעשות בו בינין כמו זו הצורה, ויש כאן צורה קטנה. ואולי עוד צורות אחרות נמצאו כאן, כי עדיין לא יכלתי לבדוק הס' כלו.

בסוף כל אות יש כאן חרוזים, ובתחלה הייתי סבור שהם מהמעתיק, אך מצאתי בקצתם רשום שם נתן, ולפעמים נתן ברבי יחיאל, כגון זה: נ’פשי ת’ברך נ’אור ואדיר. ב’רי’ב י’ם י’ח’י’די א’ל’בב בתדיר. שחיזקי ערך ה“א להסדיר. ובערך וי”ו הצעיר מכל. כח יחליפו כופר אשכול.

אתה עתה ברוך ה' תערוך לפני כל המקומות אשר מצאת בהם שום ספק, והנני מוכן להודיעך נסח הכ“י הזה אשר הביא אלוה בידי. והנני מצפה לבשורות טובות על שלומך ידידי היקר ושלום כל בני ביתך, כנפשך וכנפש הכו”ח פה פאדובה בעשירי בששה עשר לחדש, קומי אורי בא אורך לפ"ק,

ידידך שד"ל.

כ' טבת התר"ג.     23.12.1842

לכבוד ידידי המשכיל והנבון כהררי"ל דוקעס שלום עד העולם.

הנני עתה ממהר למלא את שאלתך אשר שאלת ממני לשלוח לך רשימת פיוטי מחזור ויטרי, אפס כי המחזור ההוא איננו תחת ידי, ואני בזמן שהיה הס' בידי העתקתי לי משם רוב פיוטיו, וזו רשימתם:

1 יקר יום שבת תגדיל (ר"י הלוי). 2 על אהבתך אשתה גביעי (אולי הראב"ע). 3 אשיר במישרים את שיר ה' (ראב"ע). 4 במוצאי יום מכֻבד (אברהם). 5 סוערה עניה (רי"ה). 6 צאן אֹבדות בגלות להו (רי"ה). 7 שיר אענה (ראב"ע). 8 הנה כעב טל בציה (ר' בחיי). 9 שוכן מרום אליך קויתי (ר"ש גבירול). 10 יום שקם שבט תומכַי (ר' יוספיה). 11 יום שאת ויתר (ר"י גיאת). 12 יחדו בלב נשלם (הנ"ל). 13 שירו לאל נועם מהלל (גבירול). 14 יחדו בשיר מעלות (ר' יוסף). 15 יעירוני בשמן רעיוני (רי"ה). 16 יאתה שדי לך מלוכה וגדולה (רי"ה). 17 יחיד וזולתו עזרי מאין (ר' יוסף קמחי). 18 שאלוני סעפַי התמהים (גבירול). 19 יחדו נא כל איש (רי"ה). 20 שַׁלשו קדוש וכשרפים שמו קדשו (רי"ה). 21 יקדישון היום שלש (רי"ה). 22 יה אנה אמצאך (רי"ה). 23 יה בפי קדושים (רי"ה). 24 ואלו שירה כים (ר' יוספיה). 25 יזכרו פלאך צבא מרום (רי"ה). 26 אמרות האל טהורות (רי"ה). 27 יעלת אהבים שמחי ורוני (ר' יוסף). 28 אַילה על דוֹד עגבה (ראב"ע). 29 ירוחם בך יתום (רי"ה, אך הוא חסר, ומי יתן ותמצאהו בשלמותו). 30 יריעות שלמה (רי"ה). 31 יודעי הפיצוני ימי עוני (רי"ה). 32 שביה בת ציון (גבירול). 33 יעלָה נשואה בכנפי נשרים (ר' יוסף בן אשר). 34 יודו לאל חי לבי וטוחי (ר' יצחק בר' אברהם). 35 ידועת אמונות (רי"ה). 36 יקרת אדון הנפלאות (רי"ה). 37 יחידה שחרי בית אל וספיו (רי"ה). 38 ידעתני בטרם תצרני (רי"ה). 39 מה לאחותי כי חשבה (רי"ה). 40 יפו בעיני כל דרכיך (רי"ה). 41 מי יתנני עבד אלוה עושני (רי"ה). 42 יקרה מיקר יוצרה לקוחה (רי"ה). 43 הֲנשִׂיג ערוך שיר לאל מופלא (גבירול). 44 יה רעיון לבך (ר' יום טוב). 45 אלהי הרוחות (ראב"ע). 46 שפתי ישבחון ברנָני (ר' שמעון העולה לארץ הצבי). 47 ששוני רב בך שוכן מעוני (גבירול). 48 אתה גוחי מבטן (ראב"ע). 49 יגוני ומר חכי (ר' יעקב). 50 שחכי יגונך (גבירול). 51 יודעי יגוני (רי"ה). 52 אסיר תקוה שמע מצוה (ראב"ע). 53 אלהי ימי שנותי כלו (ר' יוסף). 54 יושב במעמק מצולה (ר' יצחק). 55 אל בדתך האמרתנו (ראב"ע). 56 לחוצה באורך גלות (ר' לוי). 57 אין בפי מלה (ר' משה). 58 חיל אזור נכשל בעול (רי"ץ גיאת). 59 ידך אֵל שְׁנה (רי"ה). 60 יה יושב בכס זבולו (ר' עזרא). 61 יום הודו וכבודו (ר' תם). – 62 אדיר אשר נעלה (ראב"ע). 63 יקירים אדירים (רי"ה). 64 יבשו אֵלי (רי"ה). 65 שאי עין יחידתי לצורך (גבירול).

החכם הנדיב ר' חיים יוסף מיכאל עדיין לא מלא את דברו לשלוח לי העתקת ס' הנקוד לר"י חיוג אשר הבטיחני בכתב ידו, ואתה אשר היית אצלו ימים ושנים ולא השתדלת בשבילי להזכירו הבטחתו, או להעתיקו בידך. והנני נכסף מאד לראות מה שהדפיס בהנובער בשנת 1839 אשר הזכרת בעמוד 38.

ואני קנינים רבים יקרים מפז קניתי מחדש, מחזורים פיוטים בקשות סליחות ותחנונים קדמונים כ"י, ממזרח וממערב מצפון ומים.

ואתה ידידי שלום ואביך היקר שלום כנפשך וכנפש החותם פה פאדובה

ב' טבת תר"ג,

ידידך שד"ל.

העתקת כתר מלכות בלתי מצויה כאן להיותה נדפסת חוץ למלכות.

ומי יתן ואדע מה נמצא כתוב בראש מחזור מונפלייר אשר ביד הגביר הנ"ל (והוא ג"כ בידי), ובמה נודע כי מנהג מונפלייר הוא.

ידידי מוהר“ר רמש”ג דורש בשלומך ונושא לך תשואות חן חן על ספרך אשר שלחת לו.

ה' שבט התר"ג.     6.1.1843

ידידי יקירי שלום.

באימה וביראה ברתת ובזיע הנני בא לחוות דעתי לפניך בביאור דברי הראב’ע (בפיוטו צמאה בך אל) אשר דרשתני עליהם. הנה נא ידעתי כי הראב“ע איננו אוהב אותי, כי כמים הפנים לפנים, וממרום שבתו בחיק השכל הפועל הוא משגיח עלי לרעה ולא לטובה, ואני בשנת תקצ”ד יגעתי יומם ולילה במשך ירח ימים למצוא חידותיו בס' יסוד מורא, אשר נואשו חכמי לב מהבנתן, ובסייעתא דשמיא הצדקתי את כל דבריו, והוכחתי כי כלם נכוחים למבין; ואח“כ קמו בני בליעל בארצות הצפון וגנבו את דברי, וקנו אותם בשנוי ששנו בהם, והגדילו עלי עקב בגאוה ובגודל לבב לאמר אתך תלין משוגתך ועמנו האמת, בני החי ובנך המת. ואחרי כן קמו יורנאליסטים ואנגאליסטים, שאומנותם אומנות לסטים, וענו אחריהם אמן, ועוד הוסיפו פשע על חטאת, ובדו מלבם כי מצאו ס' כ”י, בו הראב“ע עצמו מבאר סודותיו ממש על דרך שפירשם הצפוני; ואני אשר הביא ה' לידי שתי העתקות מהס' ההוא, שלחתי אל האאנאליסטים תשובה באהבה וכבוד, בה העתקתי דברי הראב”ע כאשר המה בס' ההוא, והם הדפיסו את דברי לחצאין, והעיקר השמיטו, ותהי האמת נעדרת, וסר מרע משתולל כי אין משפט. ראה נא אם ראוי לי להכניס עצמי בסודות הראב“ע, ומי כמוני פחות ונבזה יבא אל היכל הראב”ע וחי?

אבל האהבה מקלקלת השורה, לכן הנני אליך כמצווה ועושה, והראב’ע הוא הטוב בעיניו יעשה.

אמר שד“ל המשתדל פתח השלם רבנו אברהם אבן עזרא ע”ה בשירו האלהי ואמר צמאה בך אל גם בך רותה נפשי, רצה בזה כי תשוקת הנפש היא להדבק בנשמה העליונה (הזכירה רבנו בתהלים קל“ט י”ח), והתשוקה הזאת היא עזה כמות ונמשלת לצמאון. אבל הצמאון הזה הוא סבת הרויה, כי כשהנפש משתוקקת בחייה להדבק באלהיה, אז במות הגוף היא מתדבקת בו, וזו היא ההצלחה הנצחית והרויה שאין למעלה ממנה. והיה אפשר לפרש הרויה גם בחיי הגוף, על דרך שכתב השלם הזה בסוף מזמור י“ז אני שבע מתענוג תמונתך וזה איננו בחלום רק בהקיץ וזאת המחזה אינה במראה העין רק במראה שקול הדעת שהם מראות אלהים באמת, ואלה הדברים לא יבינם רק מי שלמד חכמת הנפש עכ”ד, אבל מה שאמר אח"כ ועת כלתה לך חיתה מכריע כפירוש ראשון, כי טעם ועת כלתה וכו' כשהנפש משתוקקת לך תשוקה עזה הנמשלת לכליון, אז היא חיה, כלומר היא קונה ההשארות והחיים הנצחיים אחרי מות הגוף, כי רק ידיעת האלהים והשקידה בחקירות מה שאחר הטבע הן מקנות ההשארות לנפש, וכמו שפירש במקומות רבים הנשר הגדול רבנו משה בן מיימון ז’ל.

ואחר המאמר הזה הכללי התחיל בספור פרטי מעלות הנפש ואמר אחת למוסר האמת נבראה, ירצה כי הנפש נבראה אחת, יחידה, פשוטה, נקיה מהרכבה ורבוי, באופן שממנה אנו למדים אחדות האל ופשיטותו שהוא נקי מכל מין רבוי והרכבה.

אמתת האל ויחודו היא האמת בהחלט, היא האמת שאין למעלה ממנה. למוסר הא"ת הטעם למען נחכם בידיעות האמת.

אח"כ אמר רבו תבונות בה ולא נמלאה, כי הנפש לא תמלא ותמיד יש בה כח להוסיף ידיעות, וגם בבחינה זו היא מתדמה לאלהיה שכחו בלתי בעל תכלית – נראים פעליה והיא נפלאה, ירצה שהנפש נגלית לנו על ידי פעולותיה, אך מצד עצמה היא נעלמה ממנו, וגם מצד זה היא מתדמה לאלהים – על כן סמך לזה אמרו לדמות אלהיה מעט דמתה, ואמר מעט על שם הכתוב ותחסרהו מעט מאלהים. וחתם ואמר הן אחריו הולכה ולא עותה, ירצה כי הנפש מצד טבעה היא הולכת תמיד אחרי אלהיה ולא תמרה את דברו, כי התאוות הפחותות אינן עצמיות לנפש אלא לגוף.

ואחר שאמר ולא עיתה הוצרך לדבר על הגוף שהוא סבת כל הפחיתיות, ואמר בה מחקרי גאה ושח חוברו, כי זה לעמת זה אזי נוצרו, ירצה כי עם היות שהנפש אינה אלא רוחנית וממרום לוקחה, הנה נתחברו בה טבע העליונים וטבע התחתונים, כי היא שוכנת בגוף חמרי, והיא והוא מתחלת יצירתם הם שני הפכים, והיא בעל כרחה מתפעלת מן הגוף ומקבלת תאוותיו, אכן תבקש מעלות אשרו ארחה בבת עין אשר אותה, כלומר ואמנם הנפש עם היותה מחוברת לגוף הגרוע, הנה היא מבקשת המעלות (המדרגות, והן הן מעלות המדות והמעלות השכליות) המיישרות ארחה להתקרב לאלהיה. ואיך היא מבקשת אותן? בבת עין אשר אִוְתה, כלומר בעין השכל והחכמה, אשר היא (הנפש) בטבעה משתוקקת לה (לחכמה) תמיד: בזאת היא מבקשת המעלות המיישרות ארחה, כי לה מתכונות בית זבול בנתה, כי באמצעות החכמות שהיא קונה היא עושה לה בית זבול, היא מכינה לעצמה בית בשמים.

עד כאן מה שהשיגה ידי בהבנת סודות השלם הזה ע’ה, יהי רצון שיהיו דברי אלה לרצון לפי האדון הראב"ע והוא ממכון שבתו יגער בשטן לבלתי יעמוד לשטני, ואת הצפוני ירחיק מעלי וידיחהו אל הים השחור.

ואל פיוט הרמב“ן שמתי פני ומצאתי דבריו סתומים וחתומים יותר מדברי הראב”ע, גם כי עדיין לא נואשתי מהבינם, ומכל מקום לא רציתי לעכב עוד האגרת הזאת אצלי, ובמקום פירוש הפיוט ההוא להרמב“ן אמרתי לתת לפניך היום פיוט אחר להרמב”ן עצמו, אולי יישר בעיניך לתרגמו.

בשבוע שעבר שלחתי אליך על ידי הפאָסט ס' שפתי רננות מנהג טריפולי, אשר דרך נס הביא ה' לידי אחרי העתקה אחרת (בלתי שלמה כזאת) שהיתה כבר בידי, ואחרת יש ביד ידידי המשכיל והנבון הגביר יוסף אלמנצי הי"ו, ואחרת בהמבורג, ואולי אין עוד זולת אלה באיברופא.

ועתה ידוע יהיה לך ידידי היקר כי מצאתי וקניתי כ“י כולל חלק אחד ממחזור רומאניה, ושם ראיתי כי שתי הבקשות הנדפסות במחזור רומאניה ומיוחסות לגאון (עיין כ"ח ד' עמוד 39), מפורש בכ”י הזה שהן לרבנו סעדיה גאון, וזה לשון הכ“י: תפלת השחר דרבינו סעדיה זצוק”ל, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, תהלתך אין לה תחלה. (וכו' וכו'). ועל השניה כתוב: גם זאת התפלה לגאון רבינו סעדיה ז“ל והיא הקצרה מהשלש תפלות שיסד. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, אתה הוא ה' לבדך (וכו' וכו'). והנה נא זאת האחרונה כבר היא מצויה בסדר תפלות מנהג ספרדים אמסטרדם שנת קדושים תהי”ו, אך הראשונה לא תמָצֵא זולתי במחזור רומאניה. והנני מוכן להעתיקה ולשלחה אליך, כי ראויה היא בלא ספק להיות מפורסמת, אך מי יודע אם תחפוץ לתרגמה, כי אמנם אין בה דבר מחכמה יונית, ורק כלה יהודית; והנני נותן לפניך חלק ממנה והוא כשלישיתה.

בהיותי בטריאסטי אחד מתלמידי הביא לי במתנה הקאלענדער שהדפיס שמיד, וראיתי דבריך על עשירי דורנו, ושמחתי, וראיתי דבריך בשבחי, וכעסתי, גם כי מתחלה כשלא ראיתי המאמר בשלמותו שמחתי בהם. וכי לא היה לך לומר אלא שאני הוכחתי שהיה רמב“ע חי בשנה פלונית? ומי הוא שגלה ממצפוניו דיוואן רמב”ע אשר זה כמה דורות שנשכח מן העולם? הלא אני, ולא במקרה, אלא על ידי רוב השקידה על זה, ובהוצאות גדולות למעלה מיכלתי. ומיד מי קבל דוקעס כל מה שהדפיס ממנו?

ומדי דברי בדוקעס אגיד לך כי בספרו אשר הדפיס מקרוב צור קעננטניסס וכו' ראיתי (עמוד 141) כי בכ“י שבהמבורג נרשם על אזהרות אתה הנחלת אזהרות דרבנן דבני מתיבתא, ועל אזהרת ראשית נרשם אזהרות דמתיבתא קדישא דרבנן דפומבדיתא, והוא חזוק גדול למה ששיערתי שכתבתי בבתולת בת יהודה (עמוד 10), ושמחתי בזה, עא”פ שידידי דוקעס (אשר כמה יגיעות יגעתי בשבילו) לא חש להזכיר אותי ואת סברתי, והייתי כלא הייתי.

דבריך על מלת שכוי תאוה הם לעינים, אך אינם נכנסים באזני ומתישבים בלבי. כי הנה נ"ל שאין מלת חכמה מתישבת כלל לפירושך במליצת מי שת בטוחות חכמה, כי החכמה היא בחכם, והיכן מצאת שם חכמה על הסימנים שמהם יובן דבר מה? וכך היה לו לומר מי רשם בטוחות אותיות, או הבאות, וכיוצא בזה; אבל מי שת בטוחות חכמה אין ספק שהמכוון בו שהטוחות הן עצמן בעלות חכמה. ואם השכוי הוא אדם, מה מקום לשאול מי נתן לשכוי בינה, הלא כל אדם הוא בעל בינה אם מעט ואם הרבה; כי אמנם בינה אין ענינה הבנה פרטית להבין רמיזות בני מעים, אבל היא ההבנה והשכל. וכל זה מלבד שלא מצאנו בשום מקום שתהיה הראיה בכבד נוהגת בעם אלהי אברהם, ומי שכתב ס' איוב אף אם לא היה יהודי, היה מכל מקום עובד את ידוה, ואיך יתן בפי אלהיו אמונה כוזבת המתיחסת לגלגולי הגוים? ומה מקום לומר כאן וליה לא סבירא ליה? ומה מקום לראיית הכבד בין נפלאות הבריאה? (ומליצת מי יספר שחקים בחכמה נ"ל שהיא מענין ברוחו שמים שפרה, ונטה את שפרירו עליהם, ענין אהל, והכוונה בלא ספק על בריאת השמים, לא על ידיעת מספרם, וסוף הכתוב מוכיח ונבלי שמים מי ישכיב).

אתה עתה ברוך ה‘, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפשך וכנפש החותם פה פאדובה ה’ שבט כפור כאפר יפזר לפ"ק.

המצפה עדיין לס' פֿראנקעל,

ידידך שד"ל.

תפלת השחר דרבנו סעדיה זצוק"ל.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. תהלתך אין לה תחלה (א) ושבחיך אין להם תכלה – מרומם על כל ברכה ותהלה (ב) וכו' וכו' עד כי גמלו להם רעה.

א) דוקעס (רמב"ע עמוד 109) חשב שהתחלת הבקשה חסרה, ולא הבין כי בכוונה התחיל הגאון במלת תהלתך שבסוף הפסוק אשר פתח בו.

ב) ר' שלמה שרביט הזהב (בעל תפלה אחרת ארוכה ונכבדת, עיין כ“ח ד' עמוד 39, והיא גם בכ”י זה אשר ממנו אני מעתיק היום) הכניס כאן תוספת קטנה בתוך דברי רס“ג, וז”ל גם לשאלותינו יש קצה ולחסדיך אין קצה – להגיד תהלתך. עד כאן תוספת הרב שרביט הזהב, ומהֵנה תפלת רבנו סעדיה ז“ל – כך כתוב בכ”י וכן נ“ל שכתבו גם בדפוס, אך איננו עתה לפני. ודוקעס לא הבין חלוף הלשון וסגנון המליצה והרעיונות, וחשב כי מתחלה ועד כאן הכל דברי שרביט הזהב. ומה שכתב דוקעס כי זה שלמה שרביט von dem de Rossi mehrere Werke besitzt איננו מדוקדק, כי דע ראססי אין לו מהחכם הזה כי פי' לס' השם להראב”א.

אופן לר' משה בר נחמן זלה"ה מחזור מונפלייר ליום ראשון של פסח מידך יה כבודך.

כ“ג שבט התר”ג.     24.1.1843

לידידי מחמד לבי שלום עד עולם.

לששון ולשמחה היה לי מכתבך היקר, בראותי שמחתך בס' שפתי רננות אשר שלחתי אליך, ובראותי זריזותך בבדיקת הפיוטים הנכללים בו ושמות בעליהם. רק בדבר אחד חרה אפי בך כי פחזת כמים לתפוש אותי על מה שכתבתי בכ“ח ד' עמוד 29, ולא זכרת מה שכתבתי שם עמוד 40 כי באותה שעה (ערב כפור תקצ"ח) לא היה ס' שפתי רננות נמצא בפאדובה, אלא בארץ אחרת. גם אמרת כי בהקדמת בכ”י הבאתי מנהג מסתערב ולא הזכרתי כי הוא זה ס' ש“ר. ואיך אזכיר דבר זה, ואני בעת כתבי (סיון תקצ"ט) לא ראיתי מס' שר רק העתק אחד חסר שקנה ידידי המחוכם אלמנצי, ואז כתבתי בגליונו שמות כל המחברים הרשומים בראשי בתים, ורק אחר שנה או שנתים הביא ה' לידי העתק אחר שלם ויפה, ונתתיו לידידי הנ”ל ולקחתי תמורתו ההעתק החסר, עם הדפים החסרים כתובים באצבעות ידידי הנ“ל ועם רשימת שמות המחברים בגליון, מעשה אצבעותי. גם העירות כי בהקדמת בכ”י היה לי להביא ראיה לדברי מדברי התחכמוני שער ג‘. כן הוא, אבל באותה שעה לא זכרתי את התחכמוני ושכחתיו. כשאני עוסק בכ“י קדמון, עיני ולבי עליו, לחקרו בשבע חקירות, למען הוציא ממנו כל מה שאפשר להוציא, לתועלת התורה והחכמה; ואין עיני ולבי לחפש אחר מה שנמצא בספרי הדפוס, כי הם ביד כל אדם, ולא יבצר מאנשים זולתי ללקט אורות מתוכם, מה שאין כן הספרים כ”י אשר בידי אין מי שיוציא מטמוניהם לאורה זולתי. ואני בכל מלאכותי ויגיעי לא לכבודי אני פונה, אלא לתועלת התורה והחכמה, וכל מה שאפשר לאחרים לעשותו, מניח אני לאחרים שיעשוהו ויתפארו בו. והנני רואה כי רבים מחכמי הצפון אשר אין מלאכתם רק להנאתם ולכבוד עצמם, אוהבים לתפוש אותי על כל דבר השמטה שאני משמיט ושֹכח ממה שנמצא בספרי הדפוס, ואינם יודעים איך יגעתי ועמלתי עד שהוצאתי מה שהוצאתי ממחשכי הספרים כ“י אשר בדקתי, ואינם יודעים כמה שעות וכמה ימים אבדתי לפעמים עד שעמדתי על קריאת מלה אחת במחזור והראן (מה שנתקיים בפרט בפיוט צמאה בך אל), ואינם יודעים כמה יגיעות יגעתי עד שסדרתי שירי ר”י הלוי במסעותיו לפי סדר זמניהם, והם מפוזרים בדיואן אחת הנה ואחת הנה, ואינם יודעים כמה שעות וכמה ימים העמקתי החקירה אני עם תלמידי על מליצה אחת ועל מלה אחת משירי הקדמונים קודם שאפרשה או שאנקדה. ובהפך עיני הרואות באותו המעט שהוציאו חכמי אשכנז לאורה ממעשי קדמונינו, אין בו דף אחד מתוקן ומדוייק, ומפורש כהלכתו, ואפילו מה ששלחתי אני לודקעס מוגה ומנוקד בעצבעותי, עלו בהם קמשונים ושבושים בעברם תחת ידו, וגייגער הדפיס פיוט הרמב"ן ומה העיר עליו? ציין מורה מקום לפסוקים שבסוף הבתים (חכמה גדולה!), ולהבנת הדברים לא שם לבו. ואת חטאי אני מזכיר היום, כי אחרי ראותי מנהג שגעון זה של חכמי דורי, רפו ידי מאד והמתיגע בפרסום קדמוניות, באמרי למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה? והיוצא מכל עמלי אינו אלא בזיון וקצף. והנה נא בידי תשובות הגאונים כ’י, יש בהן הרבה יותר מהנדפס בס’ שערי צדק, והוא כ“י יקר אצלי ונכבד בעיני מכל שאר כ”י שבידי, כי יש בו סימני יודאיזמוס יותר מכלם, ומאד נכספה נפשי להפיץ מעינותיו חוצה, וכבר החלותי זה שנתים ימים להעתיק משם ולהעיר בהן הערות, ואז ראיתי כמה הוא משובש ומקולקל ס' הישר לר“ת הנדפס, וכמה אור גדול יוצא מכ”י שבידי לאותן התשובות המפוזרות בס' ההוא, ואז עברתי על פני המרדכי כלו וראיתי ג“כ אור גדול היוצא מכ”י זה לכמה תשובות המובאות שם, והנה שלחתי לכ“ח ז' תחלת מלאכתי להעתיק מהתשובות ההן ולהעיר בהן הערות (אולי ראיתי או בקרוב תראה); אך המלאכה הזאת ארוכה מארץ מדה, מלבד כי קריאת הכ”י קשה מאד, ולבי שואלני: מה לך לבלות עיניך וזמנך בעבודה זאת? ומחר יבאו הצפוניים ויתכבדו בקלונך, בהראותם את עוני בקיאות מלאכתך, כי שכחת לציין דבור תוספות במקום פלוני והגהות מיימוניות במקום פלוני, וגמרא ערוכה או משנה ערוכה במסכתא פלונית.

תשא ותסלח ידידי אם שפכתי שחי וכעסי בחיקך, לא חלילה כמתרעם עליך, אבל כאיש המספר צערו לידידו הנאמן.

ברשימת שמות בעלי הפיוטים הבאים בס' שפתי רננות מצאתי בגליון ספרי עוד קצת שלא רשמת, והם ברכיה (דף ט' וס"ד), יצחק כנזי (י“ג נ”ב), יוסף בן סולי (והוא בן סהל) (י"ד), חביב בר יצחק (י"ט), יצחק בר שנרי (י"ט), יעקב (כ' ל"ב), יוסף בר מאיר קלעי (ס"ד), יוסף (passim), יוסף בר יצחק (והוא ר' יוסף קמחי (ס"ח), שמואל (ל“ב ל”ד מ“א מ”ו), דוד בן יהודה (ל"ד), יצחק בן יהודה בן נתנאל (ל' כאן לא הושמטה מלת בן כמו בדף ל“ט ונ”ו, אך יש טעות במלת נתנאל), נחמיה (נ"ז), אברהם בר טלביהר (נ"ח), אברהם ברבי משה (נ“ח, ואני שמעתי ולא אבין מה שציינת ברבי מנשה, ומה שאמרת שצריך להקדים חרוז נו”ן למ"ם), משה קמחי (ס'), פרץ (ע"ד). ומה שרשמת אנשלי בר יעקב, צ"ל אנשליזי בר יעקב (ס"ג).

ואני לא אוכל להתאפק מהגיד לך תמיהתי על דבריך אשר אמרת: “ואין ספק אצלי כי מה שקראת מחזור והראן הוא מנהג בני אפריקא או בפרט בני טריפולי אשר חלק אחד ממנו נדפס משלם בס' ש”ר לא פחות ולא יותר“. ואיך יכלת להחליט משפט כזה? והנה אתה רואה כי בס' ש”ר יש חדוש גדול מאד והוא סדר העבודה דרי“ץ גיאת, אשר מיד כשראיתיה הזכרתיה בהקדמת בב”י, ואם כדבריך אין ספק שהיא נמצאת גם במחזור והראן, ואיך א“כ היה שלא הזכרתיה בכ”ח ד' עמוד 30? התשפוט ידידי היקר שנכתב המכתב ההוא (כ’ח ד' מכתב ז') כל כך בחפזון, עד שיתעלם מעיני מי שכתבו היות במחזור ההוא סדר עבודה בלתי ידוע בעולם?

הרי זו בעיני תמיהה גדולה. והאמת הוא כי סדר העבודה שבמחזור והראן הוא סדר אתה כוננת שבכל מחזורי ספרד, המיוחס לר' יוסי כהן גדול, ואע"פ שמנהג והראן ומנהג טריפולי דומים, לא אחדים המה.

והנה לפניך סיום תפלת ר"ס גאון: אלהינו על זאת בושנו ונכלמנו וכו' עד סוף.

אתה עתה ברוך ה'. פאודבה כ“ג שבט תר”ג,

ידידך שד"ל.

והנה לפניך חדוש גדול אשר אני ירא להוציא לאור, ומחזור מנהג בני רומה ג' י“ב אשלחהו אליך בקרוב אי”ה, ואתה אל נא תאיץ לשלח החוצה דבריך על הפיוטים.

הרשות בידך לכתוב בכל מקום שתרצה על ס' ש’ר, ואם תכתוב בכ"ח ייטב בעיני יותר.

כ“ו שבט התר”ג.     27.1.1843

לכבוד ידיד נפשי ועטרת ראשי, הרב הגדול החכם המופלא, כש“ת מוהר”ר שי“ר נ”י, ישועה ונחמה ברכה ושלום.

מה אענה ומה אֹמר? הנה לשלום מר לי מר, חמסי על שלומי ועל שמחת לבבי, אשר הביאוני להכאיב את אוהבי, כי מיד בשובי אל ביתי, אחרי חתונתי, וצאצאי לעיני, ואשת חן אשר נתן לי ה', מהרתי לבשרך, בששון ושמחה, ולא ידעתי כי נפשך הנדיבה, שוכבת למעצבה, ביגון ואבל, ולא לפניך יאתה צהלה וחדוה וכנור ונבל, והייתי בבלי דעת כשר בשירים על לב רע, ודבר בלא עתו מה רע!

אך למה אצעק חמס על שלומי ועל שמחת לבבי, ולא אצעק חמס עליך אוהבי? הלא לך היה למהר להודיעני צרתך, ומחץ מכתך, כי כן משפט הידידים, בכל מקרה ופגע מתאחדים, וכן עשיתי אני ביום שברי, במות אשתי זצ"ל מהרתי וגליתי את אזנך ביום ה' תמוז תר’א, ולמה לא נהגת גם אתה עמי כאשר נהגתי עמך?

אך מה אצעק חמס עליך וכנפש נענה אוסיף מכאוב, ואתה כלית שפתיך ביום צרה ותוכחה, לבלתי העציבני ביום שמחה, כי ידעת כי עומד הייתי על פרק החתונה. כן הוא, ידעתי, ידידי היקר, כן הוא, וחלילה לי להעמיס עליך תלונותי, ולהוסיף על יגונך בתרעומותי, אבל איטיבה את לבך בתנחומותי, ואמחה דמעתך באמרותי.

לא ארחיב פה על מעלות אשתך הכבודה ע"ה, יען לא זכיתי להכירה, אך זאת ידעתי כי איש כמוך בחר בה, וגם ידעתי כי ילדה וגדלה בנים ובנות יקרים ונחמדים לתהלה ולתפארת, וכל זה לי לעד נאמן על מעלותיה המדותיות והשכליות, וזה מצדיק יגונך ושבר רוחך בהפרדה מעליך. אך מצד אחר הנה ידעתי כי זה ימים ושנים היה גופה נגוע מוכה אלהים ומעונה, וזאת (כאשר נסיתי גם אני) סבה גדולה לתת פוגה, אל העצב ואל התוגה, כי למה זה חיים לגוף אשר הם לו למעמס וסלון ממאיר? והנה טוב מאד זה המות אמר ר' מאיר. ואחרי אשר עשינו כל אשר היה בידנו לעשות למען עלות ארוכה ומרפא למחמד נפשנו, ולא שוה לנו, הלנצח יאכל יגון? לא, כי לא לצדקה תחשב תוגתנו, אך היא מרד ומעל, באל ממעל,

ימרוד במשפטיו צועק לילדי יום,

כי לא יצוה רע הטוב והחונן.

התנחם ידידי מעצבך ומרגזך, התנחם בבניך ובבנותיך ובחתנך היקרים, והתנחם במעשי ידך ובמחקריך המסלאים בפז; ואל תמכר למעצבה, נפשך החשובה, ויהי נא לבך סמוך ובטוח כי אחרי היותך אתה מחיה מתים ומקיץ נרדמים, ועושה חסד לישני עפר בחקירותיך, אל יוכל המות בחרבו הקשה והגדולה לדכא אותך תחת רגליו, אבל שבע יפול צדיק וקם, והאל המחיה מתים יאמר לרוחך הטהורה: חֲיִי! והאמת אשר עבדת עבודתה תאמר אליך בן אדם! עמוד על רגליך ואדברה אותך.

ועתה חזק ידיד נפשי ועטרת ראשי,

שובה ושוב דלתי אמת לפתוח,

גבר חכם לבב ואמיץ כח.

כנפשך וכנפש בניך ובנותיך וכנפש כל מכיריך וכל יודעי שמך, וכנפש הכו“ח פה פאדובה היום כ”ו שבט תר"ג,

ידידך שד"ל.

וכ"ח מתי יצא לאור?

י' אדר התר"ג.     10.2.1843.

כ“ב אדר ב' התר”ג.     .24.3.1843

לידידי מחמד לבי מהררימ"ז שלום עד העולם.

אברך את ה' אשר יעצני למהר ולכתוב אליך ולהודיעך איך כאבי נעכר על כי נאלמת דומיה, קודם שיבואני מכתבך הפותח בחסרון אמנה באהבתי אותך, והעושה אותי כבלתי חושש לאחור מכתבי ידידי – ואני לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר חרדת ודאגת שמא לא אבחר עוד בחברתך, חלילה לי. יהי לבך סמוך כי אותך ראיתי בקהל החכמים צדיק בדור הזה, ולפיכך לא חדלתי ולא אחדל להגיד לך את כל לבי בכל ענין שיהיה, וגם היום לא אכחד תחת לשוני כי מצאתי מכתבך מלא דברי חן ושכל טוב היוצאים מלב טהור אהוב וחביב נחמד ונעים, ועדיין דבר אחד חסר ממכתבך, והוא דבר מעט הכמות ויקר הערך, לא תערכנו פטדת כוש, והוא זה: “בקצת מהשגותי הייתי נחפז – ואתה הרחבת פה בענין השגה אשר צדקת בה, והיא על מה ששכחתי להזכיר התחכמוני, והיית כמתעלם משאר תפישותיך הבלתי צודקות, וכן לא יעשה, ובפרט ביני ובינך. והנני גם אני כמתעלם מכל דבריך על חכמה יונית ועל הצפוניים ועל ראב”ע, כי דבר שפתים אך למחסור, ואולי ברוב הימים תבינני, תכירני, תדעני. רק מאחת לא אתעלם, והוא מה שאמרת כי להתל בך אמרתי כי מי יודע אם תחפוץ לתרגם בקשת רס“ג, כי אין בה דבר מחכמה יונית. חלילה לי! אך מהיותך יודע כי מה שאיננו מהודר במעטה האטיציזמוס לא ימצא חן בעיני אנשי הדור, על כן חשבתי (וכן היה) שלא תחפוץ לתרגמה. ולא היה בדברי שום צד התול. ועכ”פ אם תוציאה לאור ככתבה וכלשונה, תעשה חסד עם רס"ג, עם היודאיזמוס ועמדי, ותהיה ממצדיקי הרבים ושליח ההשגחה.

בענין השערת ידידנו מוהר“ר שי”ר על אנשליוי, שהוא מחליף באני לוי, אינני מחליט שהדין עמו. גם אין להחליט (כאשר עשית) כי ליואב הוא השיר אשר תחלתו יום יום יחידתי.

הערתך על לשון ספרי יערף כמטר לקחי, אין יערף אלא לשון כנען, לא אחליט שהיא אמת, כי שם נאמר ג“כ אין יערף אלא לשון הריגה, וכן בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים מצאנו אין מלה פלונית אלא לשון כך וכך, אין הכוונה בו לשון ממש (שפראכע) אלא משמעות (בעדייטונג), והיה אפשר לפרש לשון כנען, ענין סחורה וחלוף מטבעות; אבל מלות אין אדם אומר לחברו פרוט לי סלע זו אלא ערוף לי סלע זו, הם חזוק גדול לדבריך, וחדושך חדוש גדול ויקר גם אצלי, אע”פ שהיות ל' סורי נקרא שפת כנען הוא דבר קשה להלמו. והענין הזה מזקיקני לדבר אליך על אודות בני בכורי אוהב גר, מה שלא הייתי עושה לולא המקרה הזה, הקרוב לנס, שראיתי ביום קבלת אגרתך. דע כי בני זה הלומד עתה במדרגה שלישית מן הגימנאיזיום, והוא בן י“ג שנה וחצי, קרא זה עשרה חדשים מסעות Bruce בארץ כוש, ושם ראה מה שהוא מספר על היהודים אשר שם, ומן אז והלאה לא חדל לחקור ולדרוש על אודות היהודים והיהודות בארץ ההיא. למד מעצמו לקרוא הכתיבה הכושיית, והעתיק בכתיבת לטייניש תחלת העתקת שיר השירים בלשונות הכושיים שהדפיס Bruce ככתבם וכלשונם, ולמד ג”כ קריאת ל' סורי ול' ערבי, ולא זז מלחפש בכל הספרים הנמצאים בעיר הזאת, למען מצוא מהיכן באה היהודות לארץ חַבֵּש, וכל זה בלי זירוז לא מצדי ולא מצד זולתי, ועם כל לעג השאננים המלעיגים עליו שהוא מתרפה עי“ז מלמודי הגימנאזיום. והנה עתה בשבוע הזה הגיד לי כי מצא כתוב במעמאָריאַל ענציקלאָפעדיק כי היהודות הובאה בארץ כוש על ידי הסוריים שהביא לשָׁם אלכסנדר מקדון, והוא הוסיף ואמר אלי כי נראה לו (מתוך ענינים אחרים שמצא בספרים אחרים) כי הסוריים ההם ממצרים באו, ושנראה לו כי היו במצרים סוריים בעלי יהודות. אמרתי לו: מי יתן ויתאמתו דבריך, ועי”ז תוכל לפרש קצת פסוקים בישעיה י“ט שעדיין לא נתחוורו לי, וגם אני חשבתי וכתבתי בפירושי דרך השערה כי מאנשי החמש ערים שישעיה מזכיר באה היהודות לארץ כוש. והוא לא נח ולא שקט, ועיין בפסוקים ההם ובכל מפרשיהם, ובלילה הראני בראזענמיללער כי היירוימוס הביא דעת י”א כי החמש ערים הן Rhinocorura והקרובות אליה quas usque hodie in Aegypto lingua Chananitide, hoc est Syria, loqui manifestum est.

והוא (בני שיחיה) החליט לפי זה כי שפת כנען איננה לה“ק, אלא ל' סורי, ומסיח לפי תומו (כי אמנם עדיין לא קרא ולא שמע תלונותי על הראב"ע), לגלג על הראב”ע שכתב, “מזה נלמד כי הכנענים בלה”ק היו מדברים" כי מה ראיה יש לראב“ע כי שפת כנען האמורה כאן היא לה”ק? ויהי בבקר ויבא אלי מכתבך, בו הראיתני כי גם רז"ל קראו ללשון סורי לשון כנען; ונשארתי משתומם ומשתאה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרך בני בכורי בחקירותיו והנני מברך את ה' אשר נתן לי גם במרחקי ארץ אוהב טהור לב, שאוכל לדבר באזניו דברים פרטיים כאלה.

וגם אני רואה, כי יתכן שתהיה ל' סורית היא ל' כנען בימי התנאים, בלי שיתכן זה בימי ישעיה.

שמעתי כי פֿראנקעל נתקבל לרב בברלין, וגם הוגד לי כי רבים מאנשי ברלין מקוים שגם אתה תלך לשם לדרשן. המקום יפר עצתם ויקלקל מחשבתם! ומתי יבא היום ונוכל להתקרב ולא להתרחק! ומתי נתראה פנים! כי אמנם רואה אנכי כי רחוק הוא שיבין אדם אותי בלתי אם יראה פני ויראה ארחי ורבעי שבתי וקומי; כאשר אמרתי בשירי להר"ר מרדכי גאלדמאן ביותו בעיר הזאת (בחדש אב ת"ר): אשירה לדידי “צפון תימנה” – עד “ולך נבחנתי”.

ואתה ידידי היקר אל תדאג עוד ואל תטיל ספק באהבתי, כי אני אינני מסיפק כלל בטוהר לבבך ובור נפשך, ואם לפעמים נראה בינינו העדר הסכמה, אין לזה לסבות פנימיות, אלא לסבות מן החוץ, ותמיד אני מקוה שיתבררו ויתלבנו דעיוני לפניך, ותבין מחשבותי ותצדיקני, או לפחות כשתוסיף נסיון בפעולות, תראה ההבדל ביני ובין כל מכבדי הראב"ע, ותשפוט משפט צדק. המקום ירחיק ממך יום הנסיון ודענטטיישונג!

ואתה ידידי היקר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפשך וכנפש החותם פה פאודבה כ“ב אדר שני תר”ג,

ידידך שד"ל.

א' אייר התר"ג.     5.5.1843.

ר' יצחק גיאת

מאורה ליום ראשון של פסח

(מחזור מונפלייר)

את מַחֲזֵה – הוד אֵל הִצִילָנו שוּר וַעֲנֵה – רב טוּב שגמלנו

שגמלנו (א א) המשורר אומר לקורא או לעצמו הסתכל במחזה כבוד האל אשר הצילנו, והגד רב טוב שגמלנו.

לזמן סחר (ב ב) ענין סבוב וגלגול, כשיחלה ויתעצב אל לבו האיש החרד על מסבות הזמן המתהפך עלינו בני ישראל.

אמש שחר (ג ג) גם יזכור כי האור הזורח עתה, הנה ביום אתמול כבוא הערב כבר השחיר וקדר, ואע"פ כן הנה לעת בקר הוא צומח ועולה.

כמעט כלנו (ד ד) אם יחנה עלינו מחנה אויב העומד עלינו לכלותנו, ראֵה כי יש עלינו צל שדי הסוכך עלינו.

יונת אלם (ה ה) כנסת ישראל.

צלם (ו ו) ענין צלמות ואפלה (עיין רד"ק בשרשו): האל שם חשך ואפלה לכחם של אנשי חיל, הם המצרים.

כשעף חולֵם (ז ז) בכ“י כשעיף ביו”ד, והוא מן בשעפים מחזיונות לילה, והוא על דרך והיה כחלום חזון לילה המון כל הגוים וגו'.

פתע שִׁלֵם (ח ח) האל השיב פתאום אל חיק המרים [המצרים?] קול צהלת נצחון (כפירוש רש"י בישעיה ט' ד') גמול מעשיו הרעים. ובכ"י נקוד שַׁלֵם והיא טעות.

יאתיו (ט ט) חַו צווי מן חוה, לְאוֹת מקור מן לאה.

מות דִלנו (י י) מי האיש החפץ לראות בזמן הזה מתים עולים ממות לחיים (וזה יהיה לאות ולמופת כי גם ישראל הנעים ונדים בגלותם עוד ישובו להיות בשלוה, על דרך העצמות האלה כל בית ישראל המה) הוא יראה ויבין בענין זה (הוא ענין חג הפסח ויציאת מצרים) דוד מבור העלנו וכו'. ובכ“י דור ברי”ש.

וכעס כְּפֵה (יא יא) מלשון יכפה אף.

ויאר לנו (יב יב) בבקר פנֵה וראה, והנה האל העיר לנו. לנו הראשון לשון לינה.

לכבוד ידיד נפשי החכם היקר מהרימ"ז שלום עד העולם.

נמנעתי עד היום מלשלוח אליך הפיוט הנחמד הזה, להיותו נאַציאָנאַל־ליד, ואולי לא תחפוץ לתרגמו, ולסבה זאת הנני נמנע מהביא לפניך היקרים והנחמדים שבשירי קדמונינו, כי אין ספק שאותם המיוסדים על עניני האומה בפרט, להבת השיר יוקדת בהם הרבה יותר משאר השירים המיוסדים על עניני האדם בכלל. והנה זה מחזור מונפלייר וכן מחזור והראן מלאים כרמון מפיוטים ספרדים קדמונים מתוקים מדבש יסודתם בעניני האומה בפרט (עיין כ“ח ד' עמוד 28, ולהערת ידידנו שם מה אענה ומה אֹמר? הוא שואל מה נמצא מן הספרדים לחג המצות? והלא כבר אמרתי כי זה אמת בבחינת מה שנדפס, אך לא בבחינת מה שכתבו משוררי ספרד; ושם אמרתי כי יש אתי כמו מאתים פיוטים ספרדים כ”י המיוסדים על עניני אומתנו; ואחרי כל זאת הוא אומר: אמרתי – וכן אומרה עד היום!!), וצר לי כי לא יתכן לפרסמם ולתרגמם, מפני חמת הצענזור, ומפני בטול הרוח החיוני בעצמות היבשות האלה, כל בית ישראל המה.

ואבאה אל אגרתך היקרה, והנני מתדמר ומשתאה איך אמרת “והנני משתאה על המלה הזאת אשר אין לה דמיון בתלמוד ובתרגומים, וגם לא ידעה איש לא בעל הערוך ולא ר”א במתורגמן" ואתה משתומם איך שכחתי להביא בהקדמת בב“י דברי התחכמוני, ואתה כותב לשד”ל, ואתה שוכח מאמרו אוהב גר, אשר שם (עמוד 105) הבאתי שרש דמר ומצאתיו בתרגום משלי ה' ל' – ואם היה מזדמן לך לומר דבריך בפומבי אין ספק שהיית אומר, ולא היית מאבד זמנך לחפש בס' אוהב גר, ולא זכרת את שד“ל ותשכחהו – ואח”כ אתה רוצה שאברך את ה' בליל התקדש חג, ובאמרי כמה מעלות טובות למקום עלינו אחשוב בלבי כי יש לי במרחקים אוהב דבק מאח. ואני כן עשיתי בלילה ההוא בלבבי ובשפתי עם תלמידי הצפוני רמב“ם עהרענרייך שהיה אצלי באותה שעה, והודיתי את ה' כדרכי תמיד להודות לה' על כל מדה ומדה שהוא מודד לי; אך לא יכלתי לעצור ברוחי לבלתי אמור לתלמידי הנכבד הנ”ל: למי (ממנו וממני) יאות יותר לברך את ה' על האוהב אשר חננו?

אני לא כתבתי לו אפילו פעם אחת בלי שאעשה בקשתו לערוך לפניו שירים מגדולי הקדמונים (הבלתי מצויים) מועתקים בתכלית הדיוק ובהערות ופירושים; ואני בקשתי ממנו (ט"ו אדר שני) שיעשה עמי חסד להזכיר את המדפיס ה' פריינד שימהר לשלוח הספרים אשר שאלתי מאתו, ולהודיעני מה היה לישעיה שלי, והוא בתשובתו מעתיר נשיקות, ואת בקשתי לא זכר וישכחה. כמה מעלות טובות לזקש עלי! – ובכל זאת לבי קשור בך ונפשי קשורה בנפשך, ואני תמיד איחל כי כל מאי דעבדין מן שמיא לטב.

והנני מסכים עמך בענין דמר הסורי, שהוא נגזר מלשון רומי admiror, אך לא אסכים עמך בענין מנעל מרופט שיהיה מן ruptus, כי לא יתכן זה בשפתותיהם של זקנים המתרפטות, כי אין הכוונה שנבקעות, אלא שמתרופפות ומשתרבבות לכאן ולכאן, ופירוש מרופט רפוי, כפי' הערוך. ואם תרצה לפרש כרש“י (שבת קנ"ב) מתבקעות, אמור שהוא הפוך מן פרט, כי בסורי אֶתפַּרֵט fissus est וכן בתלמוד (בתרא קי"ז) פריטא ספוותיה. דעתי נוטה להסכים עם ידידנו הרב שי”ר ועמך כי הפיוט מידך יה כבודך איננו להרמב“ן, אע”פ שבכ“י שלי הוא מיוחס לו. שירים אחרים להרמב”ן לא מצאתי.

“השינה והתרדמה הנופלת על כל המליצים” אשר הזכרת במכתבך, היא הביאתך לשבש דברי האָראַציוס בכתבך Interdum quandoque.

ודע כי אחרי שמעי כי הרב פֿראנקעל הוא בחזקת יהודי, התעוררתי לקנות ספרו (כי אותו ששלחת אלי מסרתיו מיד אל היוני), ובשבוע שעבר הגיע אלי מן לייפציג, והחלותי לקרוא בו, ופעם אחרת אחַוְך דעתי עליו.

ואתה ידידי הלא תודיעני אם יצאו לאור הערותיו על פראָלעגאָמעני, כי האריענט לא בא מעולם לנגד עיני, ואם תעתיק לי את דבריו תעשה הטוב והישר.

תגיד לי אם ראית מאמרי על התרגומים בגייגער’ס צייטשריפֿט, חלק חמישי קונטריס ראשון. דע כי האיש ההוא קצר את דברי והשחית תארם, ואם הייתי מוצא מקום הייתי חוזר ומדפיסם. והנני רואה כי הצענזור מצד אחד, והרבנים החדשים מצד אחר, הם לי גדר מזה וגדר מזה, לא יתנוני להגיד מחשבותי בקהל, וזה גורם לי התרשלות ורפיון ידים, גם עכוב הכ“ח השביעי אשר נטעתי בו מטעים נחמדים יותר מכל הקודמים, גם זה לי למרת רוח, וכן עכוב פירושי על ישעיה, כל זה מרפה ידי; וכמעט חדל שד”ל מהיות משתדל – רק זאת היא נחמתי, שאם חפץ בי ה‘, ואם כוונתי והשתדלותי מעודי ועד היום הזה, רצויות לפניו ית’, הוא יזמין לי סבות שיעוררוני לעבוד עוד עבודת הקדש בחריצות כאשר בתחלה, ואיקץ ממעט שנות מעט תנומות הנופלות על עפעפי, והוא יחייני לארך ימים עד אשלים מלאכותי כרצונו וכרצון יראיו. ואם כה יאמר לא חפצתי בך, כי כלה ונחרצה נחתך על מה שאתה קורא בשם יודאיזמוס – הטוב בעיניו יעשה.

ואתה ידידי יקירי שלום. פאדובה ה' אייר תר"ג.

ידידך שד"ל.