רקע
רחל אליאור
סליחה, תשובה וכפרה

[א] מאז ששבנו לארץ ישראל ב1882 אנחנו חיים בסכסוך מתמשך עם יושבי הארץ, הערבים הפלשתינאים, בני דודנו.

לפני שלושה דורות כתב ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן), (1880–1957) מהאנשים החכמים ומרחיקי הראות שחיו כאן, מהציונים הדתיים גדולי הרוח ורודפי השלום שהאירו את הארץ בחכמתם ואהבת האדם שלהם, דברים מקוריים בעניין היחס הראוי בין עמי הארץ. ר' בנימין נמנה עם אותם בודדים שאהבת האדם שלהם, כל אדם, הייתה בעיניהם חלק חשוב מאהבת אלוהים ומשמירת ערכיה המוסריים העמוקים של התורה.

בימי הסליחות דומה שראוי לנסות לשוות בדמיוננו מה עשוי היה להיות מצבנו וכיצד היו נראים חיינו אם היינו נוקטים בגישה זו של אחד ממייסדי “ברית שלום”, ידיד נפשו של יוסף חיים ברנר, מתרגמו של הרצל לעברית, מאוהבי השפה העברית ומראשוני העיתונות העברית, שהיה מראשוני הזועקים על העוול שנעשה ליישוב הערבי בידי הישוב היהודי, כבר בשליש הראשון של המאה העשרים, ומראשוני המתריעים על האסון הנורא של יהודי אירופה בשנת 1942, בשעה שאוזניים רבות לא רצו לשמוע לא על זה ולא על זה. כך כתב ר' בנימין:

“משא ערב”

“והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ; לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה; שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה; אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים; ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו; מבשרך לא תתעלם… כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי-הארץ מלפנים… כי תבנה בית חרושת וחי הערבי עמך; לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו; אין הבדל ופדות בין עברי לערבי; להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה; ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם… חֻקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי.”

[ב] סליחה היא מושג המתואר במקרא כתכונה אלוהית, שכן רק אלוהים הוא זה הסולח, כפי שעולה מחמישים הפעמים שנזכר הפועל סלח במקרא. הסליחה האלוהית היא היפוכו של החטא האנושי, מפני שעל פי המקרא האדם הוא זה המועד לחטוא מעצם הווייתו, ואלוהים לבדו הוא זה המתבקש לסלוח לו. החטא, המתרחש במישור האנושי, מופנה תמיד במישרין לא רק נגד הזולת שחוטאים לו, אלא בראש ובראשונה נגד אלוהים נותן החוק ומכונן המוסר. על כן אלוהים הוא זה המתבקש לסלוח ולמחול. כך כותבים מחברי המקרא הפונים לאלוהים בבקשת סליחה על חטאי העם: ‘וסלחת לעווננו ולחטאתנו, ויאמר ה’ סלחתי כדבריך' (במדבר יד, כ); ‘ואתה אלוה סליחות חנון ורחום’ (נחמיה ט, יז); ‘לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות’ (דניאל ט ט), ‘כי אתה ה’ טוב וסלח' (תהלים פו, ה) ‘וסלחת לחטאת עמך ישראל’ (מלכים א ח, לד).

הסליחה, המחילה, הרחמים, החנינה והכפרה, החסד והצדק, שמאפיינים את האל ברבים מממדיו בעולם המקראי, קשורים כולם אלה באלה, והם היפוכם של החטא, העוון, הפשע, הרשע, העוול, החמס והזדון, ההתעמרות, האכזריות, הגזל, הנישול, הכיבוש והעריצות, המאפיינים את ההוויה האנושית מאז סיפור קין והבל.

על פי תפיסת האדם הפסימית של המקרא, אלוהים נתפס כנותן החוק, המתווה את הפער בין המצוי (חטא ועוול, רשע ופשע, עריצות וכפייה, התעמרות ודיכוי, נישול וגזל) לרצוי (חסד וצדק, טוב ורחמים, דין ומשפט, אמת וקדושה, שלום ושלוה). כדי לעבור מהמצב המצוי, של עוול או חטא הכרוך בעונש, למצב הרצוי של חרטה ופיוס, מחילה וסליחה, חסד, דעת, אמת וצדק, נוצר מנגנון התשובה, הכפרה והסליחה. התשובה היא נחלתו של כל אדם בכל עת, וחובתו ביום הכיפורים. הכפרה נמנית עם המטלות של הכהן הגדול המתווך בין האדם החוטא לאל הסולח, והסליחה היא חסדו של האל, השמור לשבים בתשובה מחטאיהם, ומבקשים את סליחת זולתם.

אם בעולם המקרא רק אלוהים הוא זה המכפר והסולח לאדם העובר על חוקיו בשוגג ובמזיד, והכפרה קשורה בצום ותענית, בחרטה וסליחה, בתשובה וצדקה, המעבירים את רוע הגזירה, (כדברי הרמב"ם: “יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכול לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים” (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב הלכה ז), הרי שבעולמנו הסליחה מיוסדת על ההנחה שבני אדם הם אלה החוטאים איש לרעהו, בשוגג ובמזיד, בסתר ובגלוי, גם במקום שאין שכר ועונש משמים אלא רק צדק ודין, מצפון ומוסר, מעשה ידי אדם. בני אדם הם גם אלה המתחרטים, מתנצלים, מפייסים ומתפייסים, הסולחים או מסרבים לסלוח איש לרעהו, שכן כולם עלולים למצוא עצמם במצב שבו הם טועים, שוגים, נכשלים, חוטאים, מזידים, וגורמים עוול בשוגג ובמזיד.

אלא שמותר האדם הוא בכך, שמפעם לפעם הוא מבחין בפער שבין הרצוי למצוי ורואה בעוול מצב טעון תיקון או מצב המחייב לשוב בתשובה, להתחרט, להודות, לקבל אחריות, להתנצל, להתפייס ולבקש סליחה ומחילה. את זאת למד האדם כבר בימים קדומים מהסיפור המקראי, שבו האדם מודה על חטאו, כבסיפור יהודה ותמר, המלמד אותנו על הקרבה שבין הודה ב[חטאו] לבין וידוי על חטא [תן תודה], הנגזר מאותו שורש, לבין יידוי החטאים [כבשילוח השעיר לעזאזל נושא חטאי ישראל למדבר]. עוד נלמד עניין זה מהתפילה המקראית, שבה האדם מתוודה על חטאו ומתחנן ומבקש סליחה ומחילה, כבסיפור דוד ובת שבע, ואף נלמד מהחוק המקראי, התובע תשובה, חרטה, כפרה, בקשת מחילה וסליחה, בשעה שהוא מכונן איום שבמערכת ענישה מידי שמים, שעל פיה החוטא שאינו שב בתשובה ומכפר על חטאיו ומפייס את נפגעיו, נכרת מעמו בעונש כרת.

עוד למד האדם להבחין בפער שבין הרצוי למצוי בתהליך ארוך ומייסר, רווי שפיכות דמים, שבו התגבש המוסר האוניברסאלי, התובע כבוד לאדם באשר הוא אדם (‘חביב אדם שנברא בצלם’) ומזכה כל אדם בזכות לשוויון (‘כל בני אדם נולדו שווים’), ותובע את הזכות לצדק, חירות, ריבונות, כבוד, חסד ואמת. אלה הגוזלים זכויות יסוד אלה, השמורות לכל אדם, הם החוטאים, ובפניהם פתוחה הדרך לחזור בהם ממעשיהם הרעים, להתחרט, לשוב בתשובה, לפייס את הנפגע ולבקש סליחה ומחילה.

השפה העברית עשירה בניבים ובמילים, במושגים ובפעלים המביעים צורך חיוני זה בחיי אדם: להודות ב, לתת תודה על חטא, להתוודות, לסלוח, למחול, לפייס, להתפייס, לבקש סליחה, לחזור בתשובה, לכפר, להתחנן, להתנצל, לפצות, לקבל אחריות ועוד כיוצא באלה ביטויים המכוננים יחסי אנוש מתוקנים החורגים משגרת היום יום, שכן הם כוללים את ההנחה שיש דרך לשנות ולתקן את העבר, וכל מעשה שנעשה, ניתן להשיבו.

השפה משקפת תרבות המודעת לכך שבכל מקום שבו מתקיימים יחסי אנוש, מתחוללות כל הזמן באופן בלתי נמנע טעויות, מכשלות, שגגות ועוולות, בשוגג ובמזיד, לצד חטאים, פשעים ועבירות, מעשי קנאה ושנאה, עוול ופשע, חמס וזדון, השפלה, עינוי ודיכוי, חמדנות, ניאוף ובגידה, שקר, גניבה ומרמה, אך היא מוסיפה על ודאות זו, המנוסחת בפסוקים ‘לפתח חטאת רובץ’ או ‘יצר לב האדם רע מנעוריו’, את הערך התרבותי של התשובה והכפרה, המיוסד על האמונה ביכולת לסלוח, לפצות להתחרט ולתקן את המעוות. אמונה זו מיוסדת על ההכרה באפשרות לבטל ולמחוק אירועים שהיו ולא להעביר את כובד החטא מדור לדור. הרצון לתקן מצב זה של חטא, עוון ופשע, ולהכיר בכך שעושה העוול טעה ונכשל, ומודה בחטאו ובפשעו, מצטער עליו, רוצה לשוב בו ממעשיו, ורוצה להתחרט ולשוב ולבקש סליחה ממי שנעשה לו עוול, הוא העומד מאחרי רעיון התשובה שהוא התנאי לסליחה ולכפרה.

במסורת היהודית יום הסליחה הוא יום הכיפורים, הששי משבעת מועדי ה', החל מדי שנה בתאריך קבוע בלוח, בעשור לחודש השביעי, הוא חודש תשרי, חודש הסליחות והרחמים. ליום הסליחה קודם חודש הסליחות, המתחיל מראשית חודש אלול, וקודמים עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שעניינם הוא הרהור בזיקת האדם לאלוהיו, ביחס לחוקי האל שעליהם עבר בשוגג ובמזיד, ובזיקתו לחבריו, בזיקה לשאלות של חטא, עוון ופשע, עוול, פגיעה, עלבון ועבירה, שקר, אונס, עינוי, גילוי עריות, השפלה, שעבוד ועריצות, רצח, הריגה, הסתה, גנבה, שוחד ומרמה, ובזיקתו לאויביו ביחס לשאלות של חיים ומוות, עוול וגזל, הרג ונישול, דיכוי, גירוש והתעמרות, הקשורות כולן למידת אנושיותו של האויב ולנסיבות שבהן הפך לאויב.

תפילת יום הכיפורים כוללת ביטויי בקשת סליחה ומחילה בלשון רבים, שכן החטא הוא מרחב שכל אדם מועד להיכשל בו (‘לפתח חטאת רובץ’) ולא רק פשעו של היחיד יוצא הדופן, וכלל ציבור המתפללים מפרט בקול רם את מכלול החטאים האפשריים שעלולים להתרחש בין אדם לרעהו בסתר ובגלוי, מביע חרטה, חוזר בתשובה, ומבקש סליחה ומחילה על חטאיו במשך השנה החולפת, כדי שיזכה בכפרה וטהרה מטומאת החטא המכבידה על לבו.

השאלה היא האם חטאים שבין אדם לחברו מתרחשים רק ביחס לבני קהילה משותפת החולקת ערכים משותפים, דתיים, תרבותיים ואזרחיים, או גם ביחס לקהילת האויב, שאיננה חולקת בהכרח ערכים משותפים אלה, ולנסיבות הגדרתו ככזה הקשורות ביחס המורכב שבין עושי העוול לקרבנותיהם בשני הצדדים.

יש הרואים בסליחה מהלך תודעתי פנימי המבטא את שחרור הנפש מרגשי האשמה על חטאים גלויים ונסתרים, ויש הרואים בסליחה את הזדמנות ההרהור על הפער בין הרצוי למצוי, ויש הרואים בסליחה הזדמנות לתיקון של דבר מה שנפל בו פגם, ויש הרואים בה פתח לדיאלוג אנושי עמוק המשנה את פני הדברים, אולם הכול מסכימים שהסליחה אינה נפרדת מההודאה בעוון ופשע, בחטא בשוגג או בזדון, ומקבלת האחריות, מהחרטה והתשובה, מהרצון לפייס ולפצות, לכפר ולתקן, ומן ההתחייבות לשפר בעתיד את מה שנפגם בהווה או בעבר, ולנסות ולתקן את העבר ככל שרק ניתן במסגרת ‘תיקון עולם’.

כדי לזכות בסליחת האדם הנפגע, מושא העוול, החטא, העוון והפשע, יש להקדים לרצותו ולפייסו בדברים ובמעשים, כפי שדברי המשנה על יום הכיפורים המצויים במסכת יומא, מיטיבים לבאר:

‘עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו’ (משנה יומא).

המימד הברור ‘והפשוט’ יחסית בשאלת הסליחה, קשור באלה שאנחנו חטאנו להם ואנו מבקשים את סליחתם אחרי תשובה, חרטה, ריצוי, פיוס, כפרה, דיבור, פיצוי, תיקון ושילומים, ואילו ההיבט המורכב והקשה בסוגיית הסליחה קשור באלה שאיננו רוצים לסלוח להם, אלה שחטאו נגדנו חטאים שאין עליהם כפרה, אלה שאיננו יכולים לסלוח להם, או אלה שיכולת הסליחה איננה קיימת לגביהם.

אין זו יד המקרה שארגון החסד הגרמני הפועל בישראל שנים רבות, כינה את עצמו בשם “כפרה” שכן פעיליו ופעילותיו, הראויים לכל שבח, העובדים עם ילדים פגועים ועם זקנים תשושים במוסדות סיעודיים, ומבצעים עבודות קשות שאחרים אינם רוצים לעשות, יודעים היטב שאין כפרה ומחילה לחטאי אבות אבותיהם בדור השואה. הם, שלא חטאו, באים כדי לכפר במעשיהם על חטאי אבותיהם, חרף העובדה שידוע להם היטב שלגבי רובו המכריע של הציבור היהודי, או לגבי כולו, לא קיימת אפשרות של סליחה ומחילה או כפרה לגבי מה שהתרחש בשואה, שכן אין דרך לתקן את העוול שבאכזריות המפלצתית חסרת הרחמים שאפיינה את הרוצחים, אשר גרמו סבל בל יתואר לנרצחים ולכלואים במחנות ההשמדה ובני משפחותיהם, אין דרך לתקן את כל מה שנגרם באבדן צלם אנוש של הנרצחים ובייסוריהם ואין דרך לכפר על רצח עם ועל קטיעת חייו.

*

אולי אין זו יד המקרה שסליחה היא תכונה אלוהית כפי שציינתי בראשית הדברים, שכן האדם מתקשה עד מאד, ואולי כלל איננו יכול לסלוח על עוולות וחטאים שנעשו לו ולאהוביו, לילדיו, לרעיו, לקרוביו ולחבריו, לעומת זאת הוא מבקש על נקלה שייסלח לו והוא מוכן לשם כך לשוב בתשובה, לצום ולכפר ולהרבות בסליחות.

אך, האם אמנם הנאנסת יכולה לסלוח לאנס? האם המשועבד יכול לסלוח למשעבד? האם נפגע גילוי עריות יכול למחול לפוגע בו? האם קרובי הנרצחת ביד בן זוגה יכולים לסלוח לרוצח? האם נכבש יכול לסלוח לכובש? האם קרוביו של הנרצח יכולים לסלוח לרוצח? האם יתום יכול לסלוח למי שהסב ביתמותו בכך שרצח במזיד את אביו או את אמו? האם אביו של המעונה יכול לסלוח למענה? האם המושפל יכול לסלוח למשפיל? האם העצור בלא משפט על לא עוול בכפו יכול לסלוח לעוצר האותו וכולא אותו וגוזל את חירותו? האם אמה ואביה של הנאנסת יכולים לסלוח לאנס? האם הנרדף, הנגזל, הנכבש והמנושל, יכול לסלוח לרודף? לגוזל? לכובש ולמנשל? האם אדם יכול לסלוח למי שהלבין פניו ברבים על לא עוול בכפו? האם המופלה, המושתק, המודר והמושפל יכול לסלוח למדיר, למשתיק, למשפיל ולמפלה?

האם אדם שהתעוור מפגיעת אבן יכול לסלוח לפוגע בו? האם נפגעי תאונות דרכים יכולים לסלוח למי ששלל מהם את בריאותם, ריבונותם ועצמאותם כשהפך אותם בהרף עין של חוסר תשומת לב, או של שתיית יתר או של מהירות מופרזת, לפצועים, חולים, מוגבלים ונכים, או חלילה ליתומים ואלמנות?

דומה שאפשר לסלוח על חטאים שניתן לתקן ועל עוולות שאפשר לרפא, או על פגיעות שאפשר לפצות עליהן, אבל קשה עד מאד, אם לא בלתי אפשרי, לסלוח לאנשים שנטלו חיים, לרוצחים, אנסים, מגלי עריות ומענים, לפושעים ועבריינים, לנהגים שיכורים ולחיילים מתעללים, שעליהם ועל מעשיהם נאמר “מעות לא יוכל לתקן” (קהלת א טו).

שמץ תקווה יש בעובדה שקיימים יחידי סגולה שמוצאים בנפשם כוח לסלוח על עוולות נוראות שנגרמו להם או להן, להתפייס ולחבק את הפוגע בהם ולכונן עמו קשר אנושי כדי לסייע בתהליך החרטה, התשובה והכפרה הכרוך בנשיאה משותפת של עולה הכבד של הפגיעה. אנשים ונשים אלה נמנים עם מרחיקי הראות המחוללים תמורות חברתיות מרחיקות לכת, עם ל"ו צדיקים או עם מייסדי דתות חדשות ומספרם מועט.

*

מזווית אחרת ראוי לציין שרבים מגדולי היוצרים בארץ ובעולם הם אנשים שחוו פגיעה שאין לה תקנה, כאב שאין לו גבול ועוול בל יסולח, והפכו את הפגיעה, הכאב והעוול, הייסורים, הכעס והזעם, בתהליך עמוק של הודאה, וידוי, בירור, חשיפה, צלילות והצטללות למטמורפוזה ספרותית, אמנותית, נבואית או שירית, ולמקור יצירה והשראה.

לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, יונה וולך, יאיר הורביץ ועמוס עוז, שהתייתמו מאחד מהוריהם בנסיבות קשות, נמנים על גדולי הסופרים והמשוררים בארץ. עמוס עוז, שאמו התאבדה בנעוריו, אמר פעם שמאחורי כל יצירה גדולה יש פצע, וספריו של פרנץ קפקא שאביו התעמר בו, חיבוריו של גרשם שלום שאביו התעמר בו, וספריה של וירג’יניה וולף שנאנסה בידי אחיה החורג, מעידים על כך בבירור.

סיפורו הנודע של עגנון ‘סיפור פשוט’ מדגים את מורכבותן של העוולות המתחוללות בתוך המשפחה, שאין עליהן סליחה כפרה, ורק המחלה או השגעון או הדיבוק היא מפלט מהן, וספרו של איאן מקיוון ‘כפרה’, מדגים את נוראות העוול הנעשה כלאחר יד, קובע גורלות באקראי ומשבש את החיים שיבוש שאין לו תקנה, ומדגים את היחסים בין חטא, עוול, סליחה וכפרה.

מחברים רבים שכתבו אחרי השואה דוגמת פול צלאן, פרימו לוי, דן פאגיס, אידה פינק, רות בונדי, אהרון אפלפלד, סבינה שביד, ליזי דורון, חיים גורי ואמיר גוטפרוינד, היטיבו להראות מה גדול כוחה של האמנות בחשיפת עומק הפגיעה וגילוי האמת העולה על כל דמיון, בכול הקשור באכזריות האנושית שאין לה גבולות, במציאות שאין בה סליחה וכפרה.

מן הצד השני, ראוי לזכור, שרבים מגדולי הפושעים, החוטאים והעבריינים, הם אלה שנפגעו פגיעה אנושה במהלך חייהם, פגיעה שלא יכלו לסלוח עליה, והפכו את הזעם והכעס לתשתית הנקמה והעבריינות שהם כופים על עצמם ועל זולתם.

מסורת התפילה היהודית קובעת את רשימת החטאים שאפשר לבקש עליהם סליחה ביום הכיפורים בסדר אלפביתי בלשון רבים, רשימה השבה ונאמרת בקול רם כמה פעמים: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דברנו דופי. העווינו. והרענו. זדנו. חמסנו. טפלנו שקר. יעצנו רע. כזבנו. לצנו. מרדנו. נאצנו. סררנו. עוינו. פשענו. צררנו. קשינו עורף. רשענו. שחתנו. תעבנו. תעינו. תעתענו.

ומבקשת כנגד רשימה זו: “ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו”, ומוסיפה אחרי תפילת כל נדרי ‘סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך’.. ומסיימת ואומרת שלוש פעמים: "ויאמר ה': סלחתי “כדבריך”.

גם בתפילת מנחה, שבה קוראים את פרשת העריות בספר ויקרא פרק יח, ביום היחיד שכל הציבור או רובו מגיע לבית הכנסת, נאמר: “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו כי פשענו, כי אל טוב וסלח אתה, ברוך אתה ה' המרבה לסלוח”. דומה שכגודל רשימת החטאים, שאיננה מונה שפיכות דמים, אונס, התעללות וגילוי עריות, עריצות, התאכזרות, התעמרות, דיכוי וכיבוש, כך עמוק הוא הצורך האנושי בסליחה, אולם כשם שאלו אינם ניתנים לביטול, כך גם זו נשארת כתוחלת.

“שלושה מאפיינים מיוחסים לגישה היהודית למחילה, ראשית, החובה למחול מותנית בכך שהפוגע יתחרט על הרעה שעשה ויבקש סליחה מהנפגע. שנית, יש חטאים שאין עליהם מחילה, גם אם הפוגע מתחרט עליהם ומבקש סליחה. שלישית, אי אפשר למחול בשם מישהו אחר”.

חשיבות רבה יש בתהליך הסליחה בין עמים הלוחמים זה בזה על אותה כברת ארץ שכן תהליך הפיוס והסליחה הוא חלק מהמאמץ של שוחרי השלום לעצור את מעגל הדמים שבו אלימות גוררת אלימות בין בני אדם, בין קבוצות ובין עמים ולפתוח במעגל חיים חדש.

ראוי תמיד לזכור שצדה השני של הסליחה, הקשורה בהלכות תשובה, בפיוס ובתיקון עולם, הוא הנקמה: הראשונה רצויה ומבוקשת כדי לאפשר את המשך החיים, אם כי לא תמיד היא אפשרית. ואילו השנייה אסורה בתרבות היהודית על אדם מישראל, שנאמר לו במפורש: “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'” (ויקרא יח יט).

הנקמה בדת היהודית מופקדת רק בידי שמים, בדמות 'אל נקמות ה'' או בדמות המשיח הנוקם שאמור לנקום את נקמת מקדשי השם שנהרגו על לא עוול בכפם בידי רודפיהם, אם כי ידוע לכול שרגשי הנקם של הנפגעים מניעים פעולות נקם לא מעטות בחיי אדם, או בחיי עם, חרף היותן אסורות מכול וכל.

פעמים רבות אדם שכבודו האנושי נפגע בשל חטאו של הזולת נגדו, אשר עלבונו גדול מנשוא וכאבו בלתי נסבל, איננו יכול למחול ואיננו רוצה לסלוח, ופעמים שהוא רוצה לנקום וליטור, כידוע במקורותינו מסיפורי יעקב ועשיו ומסיפורי יוסף ואחיו, מסיפורי אמנון ותמר ואבשלום, מסיפור פילגש בגבעה ומסיפורים נוספים.

השאלה הגדולה העומדת בפני דורנו ש’ידיו דמים מלאו‘, מזה כמה וכמה דורות של פרעות ומאורעות, מלחמות ומבצעים, כיבוש וטרור, דור הממשיך את המאבק שראשיתו בפסוק ‘שני גויים בבטנך’ שנאמר על התאומים יעקב ועשיו שהתרוצצו בקרבה של רבקה בת בתואל, אשתו של יצחק בן אברהם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר’ [בראשית כה כג], דור החי את הקונפליקט הנורא של ‘קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות’ - היא האם יכולים שני עמים החיים על אותה כברת ארץ, שנגרמה לשניהם פגיעה קשה ונגרם להם סבל ועוול, להתגבר על רגשי הזעם והנקמה, החשבון, החשד, הפגיעה והכעס, ולמצוא דרך לשוב ולכפר, לדבר ולהקשיב, לתקן, לפצות ולהתפייס, למחול ולסלוח, כדי להתחיל מחדש בתיקון עולם עבור שני העמים ועבור בניהם ובנותיהם, הזכאים להגנה על קדושת חייהם ועל זכותם המוחלטת לחיי חירות, שלום, ריבונות, כבוד, צדק ושוויון.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות