רקע
רחל אליאור
המחלוקת על מורשת חב"ד
רחל אליאור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: תרביץ מט א/ב, תש"ם

1

 

[א]    🔗

עם פטירתו של ר' שניאור זלמן מלאדי בשנת תקע“ג התעוררה מחלוקת על ירושת ההנהגה. הטוענים למילוי מקומו של רש”ז היו שלושה: בנו הבכור ר' דובער (תקל“ד–תקפ”ח),2 בנו השלישי ר' משה (תקמ“ד–תרל”ח),3 ותלמידו המובהק ר' אהרון הלוי משטראשיעליה (תקכ“ו–תקפ”ט).4

השאלות השנויות במחלוקת בעולם החב"די היו רבות, אך ניתן למקדן בשלושה נושאים:

א. מי זכאי למלא את מקומו של רש"ז.

ב. בידי מי נתונה הסמכות לפרש תורותיו של בעל התניא ולפרסם התורות שנותרו בכתב.

ג. כיצד יש לפרש עבודת השם החב"דית מעבר לעמדות המוצגות בתניא.

התשובות לשאלות אלו רחוקות היו מבהירות חד־משמעית. בדברים המוצעים להלן נעשה ניסיון לעמוד על מוקדי הפולמוס הפרסונאליים והאידיאולוגיים, באמצעות עיון בכמה תעודות וכתבים בהם ניתן ביטוי למחלוקת.

הספרות החב“דית אינה מרחיבה את הדיבור על תקופה זו להוציא דבריו המרומזים של הביוגראף החב”די, חיים מאיר הילמאן, בעל ‘בית־רבי’.

לשם הבהרת דבריו, המגלים טפח אודות בני רש“ז והמכסים טפחיים בדבר ר' משה, אביא שתי עדויות נוספות של סופרים שאינם נמנים על קהילת חב”ד, פסח רודערמאנן5 ואפרים דינארד.6 הדי הפולמוס המגיעים אלינו מספרות ההשכלה, מסייעים להבחין במימדיו בדור השני לחסידות חב"ד.

וכך נאמר ב’בית־רבי' –

הג' הוא הר“ר משה זלה”ה… בחיי רבינו נ“ע היה חוזר הד”ח [הדברי חסידות] של רבינו בלשונו הזהב ממש כנתינתן כו' וגם היה רושם הדברים כמו שהן… בהקדמת השו“ע7 כשנדפס פעם הראשון תיכף אחר פטירת רבינו היה הוא ג”כ חתום בין בני רבינו וכן היה חתום עמהם על הקדמת והסכמת התניא בשנת תקע“ד8 כשנדפס בצירוף האגה”ק [אגרת הקודש] שהוסיפו אז ע“פ הסכמת בני רבינו נ”ע. הנעשה עמו אח“כ ידוע. והיה עג”נ [עגמת נפש] רב לרבותינו ולאנ“ש. ובעמל רב הצילוהו… ומאז לא נודע מקומו איה הוא… בכלל היה נמצא סביבות ערי קיוב זיטאמיר וגם בטשערקאס ראו אותו כמ”פ אצל הרה“ק ר' יעקב ישראל.9 וגם בטשערנאביל אצל הרה”ק ר' אהרון10… ועוד סיפרו לנו ממנו הרבה ענינים נוראים.11

פשר דבריו המרומזים של הילמאן מסתבר בדבריו של פסח רודערמאנן, חסיד חב"די שהפך למשכיל, והעלה זכרונותיו:

הצעיר ר' משה היה, כאשר יספרו החסידים, טוב תואר מאד ואביו אהבו על כל בניו, על כי ידיו היה רב לו בתלמוד ובפוסקים… ואחרי הסתלקות הזקן חפץ הוא למלאות מקומו, אך אחיו ר' דוב בער, אף כי כמעט אף מה לא ידע בנגלה אבל כוחו גדל בנסתר ובצביעות וע“י דרכים נסתרים הדיח את אחיו מדחי אל דחי, הוציא עליו שם רע, כי התגאל בפת בג העכו”ם וכי יאהב בת אל ניכר… וככה מררו חייו עד אשר פרק עולו והמיר את דתו ולבסוף יצא מדעתו ומת באחד מבתי החולים במוסקווי.12

ידוע שגדולי יריביה של החסידות מתוכה יצאו ואכן מדת האוביקטיביות אינה נר לרגלי הכותב, אולם היותו חסיד חב"ד בנעוריו מקנה תוקף מסוים לדבריו, גם אם לא לרוחם.

בספר ‘משגי עורים, ראשית השכלת החסידים בתקופת ראדקינזאהן ותוצאותיה בספרות החיים’ (סט. לואיס תרע"ט), מביא המחבר האנטי־ חסידי אפרים דינארד תיאור נוסף של פרשה זו:

אבל ר' זלמן עזב אחריו שני בנים, הבחור משה, איש יודע ספר, אשר חשב כי לו יאתה לרשת כסא אביו, תחת אשר אחיו הצעיר13 דובער היה עם הארץ ואיש מזימות. ובדעתו כי בעיר מושב אביו לא תיכון מלכותו, יען כי שם ידעוהו כולם, כי לא לו למלא מקום אביו, הלך למרחוק וישתקע בעיר ניעזין פלך צערניגוב, עיר מלאה חסידים בורים… ואחיו משה אשר ראה כי אחיו הצליח במזימותיו לשבת על כסא אביו, והוא נשאר כערער בערבה, התקצף ויעזוב את עמו ודתו ויסתר מין רואים.

השראת תנועת ההשכלה, שגילתה עירנות למשמעותה החברתית של החסידות, ועיקר כוחה היה בהוקעת החסידות בהגשמתה האקטואלית, עולה מדרך כתיבתו של דינארד. על כן ניתן לייחס לדברים ערך מסויג בלבד. אולם מכלל הדברים נראה שגורלו הטראגי של ר' משה קשור היה בשאלת מילוי מקומו של אביו ר' שניאור זלמן.

המחלוקת בין שני האחים, אם אכן נסמוך על העדויות המובאות לעיל, נסתיימה עם עזיבתו של ר' משה את העולם החב“די, אולם לא כן המחלוקת עם ר' אהרון הלוי, תלמידו של רש”ז. במחלוקת זו היו שזורות אידיאולוגיה14 וסמכות הפירוש בצד פניות אישיות, וגם אחרי שנקבעה עובדת ישיבתו של ר' דובער על כסאו של רש“ז בשנת תקע”ד לא נסתתמו הטענות; רבים מחסידי רש“ז סרבו להכיר במרותו של ר' דובער, חלקם הפכו לחסידיו של ר' אהרון, חלקם עברו לחצרות קרלין, לכוביץ וקוידאנוב וחלקם נותרו ללא רב.15 גם אחרי קביעת העובדות בשאלת ההנהגה ממשיכים ר' אהרון ור' דובער ומפרסמים קונטרסים וספרים בהם מתפלמסים הם על דרך עבודת השם החב”דית ועל מורשתו האמיתית של ר' שניאור זלמן. יִחודה של ההתמודדות נעוץ בעובדה שהיא נערכת על מהות המיסטיקה החב"דית, אולם אינה מסתפקת בבירור המשמעויות התיאורטיות, אלא נותנת את הדעת על ההשלכות החברתיות, האתוס והריטוס הנובעים מהפרובלמאטיקה הרוחנית.

ההיסטוריוגראפיה החבד“ית מעדיפה להסיט את תחום הפרובלמאטיקה הפנימית אל עבר המחלוקת הכללית בין חסידים ומתנגדים ולהתעלם מצדדיה האידיאולוגיים מכל וכל; יש בידנו עֵדות מעניינת של האדמו”ר השישי לבית חב“ד, ר' יוסף יצחק שניאורסון, המפרש את המחלוקת על הירושה ככרוכה בתנועת ההתנגדות לחסידות. בשל העניין הרב בפירוש, אביא הדברים באריכות כפי שנדפסו בעתון החב”די ‘התמים’ בשנת תרצ"ה:16

בין המנגדים לתורת ודרכי החסידים היו שתי פלוגות: פלוגה אחת רגזנית וחושדת בכשרים17 ופלוגה שניה מתונה ובעלת משפטים במשפטי השכל האנושי.18 מעשיה של הפלוגה הראשונה הרגזנית ידועה ואין עניני במכתב זה לבא בדברים אודותה. אמנם הפלוגה השניה המתונה הנה הערות אלו19 וכדומה להם היו יסוד התנגדותם לתורת החסידות ודרכי החסידים. בדור הראשון להתגלות והתפשטות תורת החסידות חב“ד – בימי רבנו הזקן היתה הפלוגה השניה כמוסה, והעיקר היה פלוגה הראשונה הרגזנית אשר בשני הנצחונות של החסידים בשנת תקנ”ט ותקס“א20 הושפלה כבודה של פלוגה ראשונה והתחילה להתרקם פלוגה השניה, ובמשך כעשר שנים תקס”ב–תקע“ב התחילו להתרועע עם החסידים ולהעריך ויכוחים שונים. אין לכחד כי בכמה מקומות פעלו חלישות בלמוד תורת החסידות… ברוב המקומות של אנ”ש השתמשו המנגדים בעלי פלוגה השניה באגרות הקדש של הוד כ“ק רבנו הזקן… בכל מקום המבאר במעלת למוד גליא שבתורה, אשר בזה הסבירו לחסידים כי גם הוד כ”ק רבנו אומר אשר ראשית כל צריכים לשמור זמני הלמוד בש“ס ופוסקים. במשך השנים ההם הנה הרבה מתלמידי החדרים של הוד כ”ק רבנו הזקן היו נוסעים וסובבים בכל העיירות וגם הוקמו ועדים מקומיים וגליליים להשגיח בעינא פקיחא. וגם המנגדים שלחו שלוחי חרש בין החסידים והיתה מלחמה פנימית ידועה רק ליחידי סגולה21 ובכמה מקומות באו לידי התנקשות פנימית כי שניהם הן החסידים והן המנגדים – לא חפצו שיגלו בחוץ. ובאתה המלחמה22 בקיץ תקע“ב בחדש מנ”א ובלבלה את העולם. הוד כ“ק רבנו הזקן עזב את ליאדי. ויותר על שנה עבר עד עת בוא הוד כ”ק אאזמ“ור אדמו”ר האמצעי חזרה למדינת רוסיא הלבנה. כשנשקטה המלחמה בחורף תקע“ג התחילו המנגדים לשלוח שלוחי חרש בעיירות של אנ”ש לעשות תעמולה לקרר לב החסידים שלא יתקשרו אל הוד כ“ק אדמו”ר האמצעי. ומבואר במ“א [במקום אחר] הענְיָנים שנעשו בזה, וכשראו אשר במקצוע זה לא יצליחו, היה תקוותם אשר גם בבוא הוד כ”ק אדמו“ר האמצעי הנה כפי שידעו תכונת נפשו בענווה ומהלך נפשו בדברי רכות, ימצאו להם דרכים איך לבצע מזימתם… הוד כ”ק אדמו“ר האמצעי צִווה לכל אנ”ש בכל מקומות מושביהם לבלתי יבואו בויכוחים עם המנגדים23 מטוב ועד רע… הפקודות הנמרצות האלו פסקו בסכינה חריפא כל יחס וקשר בין המנגדים והחסידים. וחברי הפלוגה השניה של המנגדים נוכחו לדעת כי תקוָתם להדיח החסידים מלמוד החסידות נכזבה. צל תקוָה נשאר לפני המנגדים והוא לסכסך במפלגת החסידים ע“י אמצעיות המקושרים לתלמידי הוד כ”ק רבנו הזקן, הרה“ח [הרב החסיד] ר”א [רב אהרון] משטראשעלע והרה"ח ר' שלמה פריידעש.24

ניתוח העובדות ההיסטוריות הקשורות במחלוקת החסידים והמתנגדים, חורג מתחום עניָנו של מאמר זה, והדברים מובאים כדי להצביע על האינטרפרטאציה החבד“ית הכורכת את הפולמוס בין ר' אהרון ור' דובער במלחמתם של המתנגדים לחסידות. דרך ראייה זו מתעלמת ממוקדי המחלוקת הרוחנית, ומטעמיה של ‘מלחמת הירושה’ ומייחסת את ההתרחשויות למעורבותו של גורם שלישי המשתמש באנשי חב”ד, בר' אהרון ור' שלמה פריידעש – כדי ‘לסכסך במפלגת החסידים’. נדבך נוסף למגמה זו נמצא בביוגראפיה החבד"ית של ש' גליצנשטיין:

שאיפתו של רבי דובער היתה להגשים בפועל מפעליו של אביו… ברם כשאחז הצדיק דרכו לפעול ולעשות למען הרמת קרן ישראל… נתקל בקשיים עצומים. הסבה לכך נעוצה במסיבות הזמן ותהפוכותיו. מלחמת נפוליון השאירה אחריה חורבן והרס… חצר הרבי שבלאדי נהרסה עד היסוד. משפחת הרבי היתה מנותקת מהעולם החסידי זמן מסוים, ורבי דובער שעלה זה עתה על כסא אביו לא היה במקום קבוע. סמכותו טרם נתפרסמה בין החסידים לרגלי חוסר אמצעי תחבורה וקשרי דאר יעילים. טבעי הדבר שבמצב אי נורמלי זה בתוהו ובוהו ששרר אז יופיעו בעלי מדנים בלתי אחראיים שמגמתם היתה לסכסך ולהביא לידי פילוג ומחלוקת. מעשיהם הזדוניים הצליחו והספיקו להעמיד את ר' אהרון הלוי מסטארושילה (תקכ“ו–תקצ”ט) [צ“ל תקפ”ט–ר“א] נגד הרבי דובער. קשה מאד להתמצא בפרטי הדברים הקשורים באותו מאורע, נסתפק רק במה שיָדוע בין החסידים בנוגע על כך: ר' אהרון הלוי מסטארושילה היה מגזע היִחוש, דור שמיני לבעל השל”ה הקדוש, שקדן עצום ובעל כשרונות נפלאים מתנהג בפרישות ובקדושה, דרך עבודתו היתה ברעש, בהתפעלות והשתפכות נפש…25 כשלושים שנה עמד ושימש לפניו [לפני רש“ז] ורבו קרבהו בחבה יתירה והיה חבר דבק מאח לרבי דובער. למדו יחד נגלה וחסידות והוא היה מהתלמידים המיוחדים “דעיילי בלא בר” וחזר על דברי החסידות ששמע מפי רבו בתוספת ביאור והסבר משלו… בסוף ימי הרב נתקררו היחסים בינו ובין משפחת הרבי ומסיבה זו עזב את העיר לאדי והלך לגור בעיר אשווע, ורק לעיתים קרובות הלך ללאדי לבקר אצל הרב… אחרי פטירת הרב טרם שנקבע מקום משכן כבוד הרבי החדש, והדבר גרם לתסיסה בין החסידים, הדיעות היו מחולקות בנוגע לבחירת המקום, אז הניעו את ר' אהרון להכריז על עצמו כרבי ולפנות לאנ”ש בדרישה שיהיו סרים למשמעתו לבוא אליו ולבקש תורה מפיו והוא יורה להם את הדרך שילכו בה. ואכן הוא הצליח לגרור אחריו מספר מסויָם של חסידים בעלי התפעלות שהיו רגילים לשמוע ממנו דברי חסידות והם קבלוהו לרב עליהם והתחילו לעשות לו נפשות, פעולה שגרמה פירוד בעדת החסידים שבימי רבם הזקן חיו כמשפחה אחת.26

הצגת העובדות מסיטה את מוקד הפרובלמאטיקה מן התחום העיוני אל התחום החברתי, ובאה לכסות על העובדה, שהיו עוררין בקרב חוגים רחבים על יכולתו של ר' דובער למלא את מקום אביו27 מחד גיסא, ולהצניע את הצדדים האידיאולוגיים, שהיו כרוכים במחלוקת, מאידך גיסא. ההיסטוריוגראפיה החב“דית, המעונינת בהארמוניזאציה ורציפות, מאירה רק חלק מן הפרשה, אולם רמז לחריפות הדברים בזמן התרחשותם נמצא במכתבו של אחי רש”ז, ר' יהודה ליב מיאנוביץ,28 אל ר' אהרון הלוי:29

לכב' אהובי ידידי וידיד עליון כו'

הנה לשמע אוזן נשמע לי ועתה עיני ראו מכתבו אשר כתב למקצת אנ“ש, לא אוכל להתאפק עצור במלין בתוכחת מגולה הטובה מאהבה… רק לדבר זה יסלח לי האדון כו' שמכותלי דבריו ניכר שכאן מצא בע”ח כו' ולהחזיר העטרה כו' ולא זו הדרך כו‘… וגם למה תצא זאת מלפניו להרבות מחלוקת בישראל. וגם מה שהתנצל א“ע [את עצמו] במכתבו שהוא מלא רודף ואינו מתכון אלא שלא יהיה נרדף ח”ו אין זה מתקבל על הדעת כאשר שמעתי… שֶבִהיות מעכ“ת בלאדי, מחשיב עצמו לנרדף שאחיו ורעיו רחקו ממנו… ולא עוד אלא במה שמחשב א”ע [את עצמו] לנרדף נהפוך הוא להיות רודף ולדבר תועה על כבוד אדוני ב"א [בן אחי] הרב שי[חיה] ולבא לסכל מליו מלין קדישין כו’, מה שכאמת נהפוך הוא. וכידוע בחיי הרב אחמו“ר [אחי מורי ורבי] נ”ע [נוחו עדן] שעל בנו כ' הרב מוהר“ד [מורנו הרב רבי דובער] שיחי' הסכים מאד שידרוש וגם דרוש דרש במקומו ובפניו. ואפי[לו] דברים שהם כבשונו ש”ע [של עולם] שלא רצה רבינו הק' נ“ע לגלותם לפני כל ובנו הרב מוהר”ד שיח' דרשם שלא ברצונו ואמר ע“ז מה אעשה דור דור ודורשיו אמרו ואפשר שהגיע הדור לדורו של בני ובדורותיו לא הייתי דורש וכו' ומזה יראה המשכיל עד היכן הדברים מגיעים שהחזיקו לבְנו שי' לדורש הדור… ורב לי' כבוד וגדולה שמחזיקים אותו [ר' אהרון] במעלה רמה ונשאה על כל תלמידי הרב נ"ע אלא שמנשאים את ב"א הרב שיחי' יותר ממנו. ואם מר הוא רישא ה”ה [הלא הוא] רישא דרישא כאשר מעכ“ת בעצמו הודה לו שהוא מרחיב דעתו במילי דחסידות יותר ממנו… וגם כי כך היא המדה להיות הבן ממלא מקום אבותיו ובממלא מקום אבותיו פיר”שי שאין באחיו גדול ממנו וכ“ש [וכל שכן] שאין בכל המדינה גדול ממנו… ועד כה דיברתי מרוב שיחי ויגוני כו' ומחמת אהבתי אותו לזאת הרביתי דברי ואתו הסליחה כידוע למעכ”ת שאני לא אויב לו ולא מבקש רעתו ח"ו רק מה שבלבי עצור כיקוד אשיחה… ואולי יכנסו דברי באוזניו…

מכתבו המעניין של ר' יהודה ליב, המגלה טפח ומכסה טפחיים, מצביע על מחלוקת קשה בין ‘רודפים’ ו’נרדפים' שבצדה חליפת־מכתבים אודות שאלת מילוי מקומו של רש“ז. הנימוקים אותם מעלה מהרי”ל מיאנוביץ בדבר זכותו של ר' דובער למלא מקום אביו – הם בבחינת ‘נאמנים פצעי אוהב’, אולם מנוסח הדברים ניכר שר' יהודה ליב אינו בטוח במדת שִכנועם של דבריו משום שר' אהרון, ששהה שלושים שנה במחיצת רש"ז ובנו, ודאי ידע יותר מכל אדם אחר היכן הדברים עומדים בסוגיה זו.

ש' גליצנשטיין מציין ‘שדבריו של הרי“ל העלו אמנם חרס. כנראה שאצל הר”א מסטארושילה גמלה הדעה שלו יאה האצטלה והוחלטה אצלו הקביעות בזה הענין וקשה היה לו להפרד מכסא הרבנות ואולי היתה בזה גם ידם של יוזמי הפירוד. על־כל־פנים נהג ברבנות בערך חמש־עשרה שנה’.30 הילמאן אף הוא מסכם את הסוגיה ברוח זו ואומר ‘אך כל דברי יושר לא הועילו ומעשה שטן הצליח שהבערה לחלק יצאה חלק גדול מאנ“ש דבקו בהרה”ק [בהרב הקדוש] רבינו אהרון הלוי נ“ע וקבע דירתו בעיר שטראשיעליע (פלך מאהליב) ומשם הפיץ מעינותיו חוצה ע”פ דרכו הקודש שסלל לו’.31

בסיכומם של הדברים אפשר להצביע על שלוש נקודות מבט עיקריות על המחלוקת:

א. הגירסות החב“דיות מתקע”ג–תקע“ד מתמקדות באספקט האישי של הפולמוס, ומטעימות את שאלת מילוי מקומו של רש”ז כשאלה המרכזית. המחלוקת העִיונית נרמזת בשולי הדברים בלבד.

ב. הגירסה המאוחרת של אדמו“רי חב”ד כורכת המחלוקת עם תנועת ההתנגדות בפרספקטיבה היסטורית רחבה, מפרשת ההתרחשויות כתוצאה ממגמה חיצונית להפיל חסידות חב"ד מבית על ידי מחלוקות פנימיות ומעדיפה לעבור בשתיקה על הויכוח האידיאולוגי הפנימי.

ג. כותבי הביוגראפיות החב“דיות המאוחרות מתעלמים מטעמי המחלוקת – אישיים ורעיוניים כאחד, מחליקים את פני הדברים ברצותם להדגיש את הרציפות הלא מעורערת של השושלת החבד”ית מימי רש"ז עד עצם היום הזה, ותולים את הפרשה בהתרחשויות חיצוניות מקריות גרידא.

גם אם התרכז הפולמוס בראשיתו באספקטים הפרסונאליים, אין ספק שאחריתו היתה בעלת אופי אידיאולוגי מובהק. שלבו הראשון הסתיים בקביעה עובדתית – ר' דובער חזר ללובאויטש בתקע“ד והמשיך למלא את מקום אביו, ואילו ר' אהרון הקים חצר בשטארושעליה, אולם בספריהם ממשיכים השניים להתדיין בחריפות על הדרך הנכונה לפרש את תורת רש”ז ובידי מי נתונה סמכות זו.


 

[ב]    🔗

המקורות המבטאים צדדיו השונים של הפולמוס הם ‘קונטרס ההתפעלות’32 ו’קונטרס ההתבוננות‘33 של ר’ דובער ו’פתח ומבוא שערים‘34 והקדמת ‘שערי העבודה’ של ר’ אהרון. קונטרס ההתפעלות וקונטרס ההתבוננות הם קונטרסים פולמוסיים, שעוררו עניין רב מחד גיסא והתקפות חריפות מאידך גיסא. הילמאן מעיר ב’בית רבי':

במשך השנים התחיל רבינו להוציא לאור הדפוס חבוריו הקדושים אשר בהם יברר וילבן כל דרכי העבודה הדק היטב דק מן הדק. וביחוד בספרו ‘קונטרס ההתפעלות’35… כשהוציא לאור חבוריו פשט הרא“ה [הרב אהרון הלוי] את ידו לבדוק את בדק הבית ולחלוק על תורת הבית של רבינו כו' וביחוד הרבה להשיג על ספרו שער היחוד הנקרא בשם ‘קונטרס ההתבוננות’ וכתב ע”ז מכתב ארוך וחזק ובסוף המכתב כתב שספר ‘קונטרס ההתפעלות’ עדיין לא שלח יד בו וכשישלח יד בו ימצא יותר ויותר.36

קונטרס ההתפעלות נדפס לאשונה בתקצ"ח לערך, דהיינו כעשרים שנה אחרי הדפסת ספריו של ר' אהרון37 אולם נושאי הויכוח היו ידועים ונידונים בריש גלי לפני הדפסת הספרים, באמצעות כתבי־יד שהיו נפוצים מאד בין החסידים.38 בספריו של ר' אהרון מובאות טענות רבות המתפלמסות עם דעותיו של ר' דובער בלהט רב, ודומה שקונטרס ההתפעלות הוא תשובה להאשמותיו של ר' אהרון, אם כי לא שלו בלבד. הקונטרס כתוב ברוח הצטדקות, בנימה אישית מאד ובמקורו נכתב כאיגרת לחסידים.

בטרם נפנה למהותו של הפולמוס על ההתפעלות ולהסברת טיבה, יש לציין שאין בידינו תורות ברורות של רש“ז39 בסוגיה זו; בתניא לא נדונה שאלת ההתפעלות, וספריו האחרים של רש”ז נדפסו זמן רב אחרי השנים בהן נכתבו הקונטרסים אודות המחלוקת.40

בשל אופן הפצתה של תורת חב“ד, ע”י איגרות ושליחים, נוצרו גירסאות שונות של תורות חשובות, בעייה עליה נתן רש"ז את הדעת עוד בחייו, כפי שמסתבר ‘מתקנות דלאזני’ ומהקדמת התניא.

כבר בהקדמת המלקט לתניא41 נאמר ‘והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנ“ל בקרב כל אנ”ש הנ“ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע”י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס (הטעויות סופרים) במאד מאד…’42


עם פטירת רש“ז החלו ויכוחים שונים על המשמעות המדויקת של התורות שלא נדפסו בתניא ובראשן התורות אודות העבודה במוח ובלב, כשכל המתפלמסים תולים העילה לויכוח בריבוי הגירסאות של תורת רש”ז; פירושים שונים שהתבססו על ידיעה איזוטרית כביכול של תורת חב"ד גרמו ל’קלקולים' ו’טעויות‘. המבוכה ששררה בנדון הִניעה הן את ר’ אהרון והן את ר' דובער לפרסם הגירסה המוסמכת של הדברים על־פי השקפתם.

בהקדמה לקונטרס ההתפעלות מביא ר' דובער את גירסתו שלו למבוכה וסיבותיה, ומציע תשובותיו לשאלות המנסרות בחללו של העולם החב"די:

בהיות מבואר במכתבי הראשון43 מאשר רבים מאנ“ש ישנים גם חדשים נבוכים ומוטעים בכמה מיני טעות בדרכי קבלת דא”ח [דברי אלוהים חיים] באור תורה ועבודה שבמדות ולב מן הקצה אל הקצה ממש לומר לאור חושך ולחושך אור מצד מיעוט הידיעה ומצד מיעוט העסק והרגילות ועיקר מצד הסתעפות הקלקולים שיצא מריבוי הדרשנים המתחכמים להתהלל ואומרים רזי לי כו' כי יש סודות באמיתת העבודה ומטעים את עצמם ולזולתם עד שנפל טעות גמור מן הקצה כו'. אשר צר לי מאד מזה בהיות שתולין הכל בי ושואלין ממני כמה מאנ“ש דברים בזה שא”א לסבול ולהכיל דבריהם המוטעים שנקבע כמו הלכה פסוקה וזהו מסיבת התלמידים שלא שמשו כל צרכן שנסתעפו לשתות מים הרעים הממיתים ומאבדים את הנפש. ע"כ אמרתי שמצווה וחובה עלי דוקא לפרש ולבאר היטב בכל פרטי ופרטי ענינים החלוקים בכל דרכי העבודה במוח ולב… למען לא יטעה הטועה בדרך ולא יטעה לזולתו…44

ר' דובער יוצא נגד מציאותן של תורות איזוטריות שיוחסו לרש“ז. ועל־כן רואה הוא צורך לפרש בגלוי את גירסתו לאופן העבודה המתבקש מתורת חב”ד.

במכתב אחד של ר' דובער המובא ב’מאה־שערים'45 מפורשת בעיה זו במלים חריפות:

אהובי אחי ורעי ה' יודע שכוונתי רצויה ולבי ונפשי מר לי מאד ממה שבחנם ממש נפל טעות וקשי בד“ח [בדברי חסידות] להיותם סבה צומחת לקרר לב הכל ועל כן היה מגמתי להביא ד”ח בכתב ול'[שון] מדברת מדא“ח של אאמו”ר ז“ל כל דבר הנצרך לכאו”א [לכל אחד ואחד] כפי מקומו ושעתו בלתי יבואו עוד בנסתרות ורזין רק הכל יהיו יכולים לקבלו וכמבואר ומובן הכל בכל הספרים הנדפסים…

ב’פתח ומבוא שערים' מוסיף ר' אהרון זווית נוספת לטעמו של הצורך בכתיבה מוסמכת של תורת רש"ז:

והנה עתה אחר שנסתלק האור למעלה ותורותיו הקדושים אשר היו נשמעים מפיו הקדוש נ“ע נשארו בכתובים על הנייר אשר השומע את דבריו הקדושים רשם את הדברים בכתב דברי' ככתבן כל אחד לפי הבנתו. והנה אנכי הרואה ראה ראיתי את עני עמינו הנתונים בצרה מצד טרדת הפרנסה… אשר מזה נתמעטו הלבבות החפצים לדרוש ה'… אשר ע”כ יש לחוש הרבה שכאשר ירצה לידע ולהבין ולהעמיק בתורתו של אדמו“ר הקדוש נ”ע הכתובים בכתב ידמו לו הדברים המבוארים שם בביאור עפ"י משל כפשוטן בלי שיהיה נשמר ח“ו מהתנאים הנ”ל ולא די שיהיו לו הדברים בלא יועילו, אדרבה יכול להגיע לו הפסד ח“ו מהחששים המבוארים לעיל: הנה כל זה נתתי אל לבי כל הדברים האמורים לעיל להזהיר את המבינים ומעיינים בכתבי תורתו הקדושים של רבינו הקדוש נ”ע להיות נזהרים ונשמרים בזה ובפרט לאותם שלא שמעו בעצמם מפיו הקדוש וגם יש מי ששמע ולא הבין כראוי…46

מרוח דבריהם של ר' אהרון ושל ר' דובער ניכרת המבוכה הרוחנית בעולם החב“די עם פטירת רש”ז, מבוכה הנובעת מריבוי הגירסאות הבלתי־מוסמכות לפשר עבודת השם החב"דית מחד גיסא, ומרגישות רבה לדַקויות השונות שבכונת העבודה ותכליתה מאידך גיסא. בהמשך הדברים ננסה לעמוד על פרשת הדרכים העיונית בה נפלגים השניים. טענתנו תהיה שלפנינו פולמוס על אפשרויותיה של החשיבה המיסטית והמסקנות שנקרא האדם להסיק מתכליתה של עבודת־השם.

‘התפעלות’ הוא שמה החב"די של ההשגה הרוחנית המיסטית האמורה לבטא את פסגתה של עבודת־השם. שלא כמושג הדבקות החסידי שהועמד במרכז עבודת־השם לכל אורך הדרך47 מראשיתה האקזיסטנציאלית עד לאחריתה הקוואיטיסטית48 עומדת ההתפעלות בסוף הדרך.


הדיון בהתפעלות בספרות החב"דית49 קשור בדיון ב’עבודת הלב' ו’עבודת השכל', או בשאלה איזה יסוד נפעל באדם המגיע לכלל שיג ושיח רוחני, זה האמוציונאלי או זה הרציונאלי.

הוויכוח אינו נטוש על מושג זה או אחר, אלא על דרכים שונות בעקרונות תפיסת עבודת־השם, כששאלת ההתפעלות הפכה להיות מוקד המאבק בין נושאי דברה של החרות המיסטית לבין נושאי דברה של הסמכות שבמורשת.

המתפלמסים מעמידים למבחן ארבע שאלות עיקריות:


א. אפשרות ההשגה באלוהות (הריאליות שבהשג הדתי ביחס לאופטימום של אמיתת ההויה).

ב. מקומם של השכל והרגש בעבודת־השם.

ג. היַחס בין אמיתת המציאות האלהית להתגלמותה הגשמית.

ד. התביעות שהאדם צריך לתבוע מעצמו לאור אפשרויות ההשגה, ותפיסת מהות המניעות שבדרכו.


ר' דובער ור' אהרון חלוקים על תכלית עבודת־השם ועל דרכי השגתה, בהתיחסם למכלול השאלות הכרוכות בסוגיה משתי נקודות מוצא שונות – ר' דובער מעגן דבריו בתפיסה אנתרופוצנטרית ור' אהרון יוצא מהנחה תאוצנטרית. נסוחו המעניין של ר' דובער בקונטרס ההתפעלות אודות תכלית עבודת־השם: ‘זהו כל מגמתי מנעורי לכל אהובי ומבקשי דא“ח באמת שיוקבע בנפשם אור חיי עולם לתכלית המכוון שהוא ענין גלוי אלקות בנפשם בכ”ח [בכל חד] לפושי"ד [לפום שיעורא דיליה]…’50 עומד בנגוד לנסוחו של ר' אהרון אודות תכלית העבודה הנתפסת כהשגת מהותה האלוהית של המציאות באמתת הוויתה, השגה הנענית לרצון האלוהי של התגלות בַּיֵש מחד גיסא, ובטול הַיֵש מאידך גיסא.

בניגוד לר' דובער המעונין בגילוי האלוהות בנפשו של האדם, מעונין ר' אהרון במימוש הכוונה האלוהית של התגלות וביטול בו־זמניים במציאות:

כי אי אפשר שיתגלה איך שהיֵש עצמו כמו שהוא הוא אלקות, כ“א בהתבטל אלו הבחי' הנ”ל… כי כל זמן שיֵש איזה שייכות לבחינת שכל והשגה ובחי' דמיון באיזה ערך ומהות, וגם בקעומ"ש [בקבלת עול מלכות שמים] באופן ששייך לאיזה ערך דמיון, אין להעריך היֵש עצמו אלוקות.51

להבנת מוקד הויכוח מנקודת מבטו של ר' דובער אביא להלן את עיקר ההקדמה של קונטרס ההתפעלות הכתובה בלהט, בכאב, וברוח פולמוסית נכונה לקרב מחד גיסא, ובהצטדקות והתגוננות מאידך גיסא. הדברים סבוכים בשל העובדה, שר' דובער מביא את דעותיו ואת טענות בני הפלוגתא שלו, מעורבות זו בזו, ורק בסופם של הדברים אפשר להבחין בין היסודות שהוא מחייב ובין אלו שהוא שולל –

והנה עתה העת אשר ההכרח וחובה עלי לפרש שיחתי הטוב לפני כללות אנשי שלומינו בדברים שיסודי דברי חסידות נשענים עליהם, אשר רבים כמעט כולם מגדול ועד קטן מטעים את עצמם לילך בדרך עקלתון אשר לא ישכון בהם אור אלקים בשום אופן. וסיבת הטעם להטעות והבלבול הזה בא מצד ב' דברים. האחד מחמת ההרחק מעסק ד“ח הגם ששמע הרבה, אבל מפני מיעוט העסק וטירדת העולם אשר גורם להקבלה והקליטה שלא יוקלט בנפשו ולבבו באופן הנאות לפי אמת לאמתו עד שלא נודע לו מה לעשות בזה… מה לעשות בתפלה בכל אשר שמע והבין דברי אלקים חיים, הרי אין לו חבור מה ששומע ומבין וענין העסק בהם כלל וכלל. וגם אותם שיודעים איך לעסוק בהם טועין ומטעין את עצמם בכמה מיני טעות ושטותין עד אשר יצאו מדרך האמת לגמרי, כמו נידון המבוכה שמתפשטות בכל אנשי שלומינו בענין ההתבוננות אם יעמיק דעתו ויצליח במוחו יאסור איסור גמור לנפשו בבחינת ההתפעלות בלב לגמרי וכמו חתיכה דאיסורא ממש מצד כמה טעמים כללים שנדמה לו עפ"י השמועה שההתפעלות תפסיד ההשכלה וגם יאסר איסור גם ההתפעלות לגמרי במוח עד שיחשוב כל מחשבות חוץ או נרדם וישן כידוע לכל אשר מודה על האמת ולמה נכחד דברי אמת כאלה… ולזאת לשלום מר לי מר אשר ראיתי בעיני ושמעתי באזני טעות ושטות כזה אשר הוא מן ההיפוך להיפוך שהרי עיקרי ויסודי ד”ח היקרים מפז כו' שיהיו נקבעים בנפש במוח ולב בבחי' התפעלות דוקא הן בהתפעלות המוח הנקרא האזנה טובה… והן בהתפעלות הלב אח“כ כמ”ש והשבות אל לבבך (דב' ד:לט). וזהו אלקי בקרבי ממש [!] בכל חד לפום שיעורא דיליה, כידוע לכל מי שמתחיל בד"ח ולזה מה מאד מר לי מר כאשר אני רואה במתהלכים בתפלה מפינה לפינה בטרדת המחשבה פנויה ויבשה מכל בחי' התפעלות, שלדעתי ברור שלא נגה אליהם אור ה' מעולם והם יודעים שאין ההתפעלות במוח איסור אדרבה זהו עיקר וכן ההתפעלות שבלב, שאסרוהו כנבלה מחיים יחשב כי נבלה עשה בישראל להתפעל התפעלות וחמדה בלב, עד שיצעק צעקה פתאומית, אם בקול מרירות, או בקול חדוה, יראו הכל ויתמהו וישחקו נערים ממנו, עד שיבוש ויקבל תשובה שלמה לעצור ברוחו ולא ישמיע את קולו, רק ישב וירדום במחשבה וישן כו'.

ועתה אהובי על מי האשמה הזאת להדיח רבים מהתעוררות בלב להוי' אחד אם בתשובה בבחי' מרירות ומכש"כ בהתפעלות אלקות שבלב מצד איזה התבוננות, יהיה איך שיהיה לפום שיעור' דיליה כו‘. הלא על ראשי עם שבמנין הבקיאים יותר בדברי חסידות במחשבתם לאסור ההתפעלות מכל וכל כו' וע“ז היה דוה לב אאמו”ר ז“ל נ”ע כל ימי חייו כי רבים חללים הפילה ועצומים מאד כל הרוגיה שנפלו מאד וירדו למטה מטה עד שאומרים נואש לנפשם לגמרי כו’ וד"ל. ולזאת אהוביי אחיי כל החרדים לדברי אמת האלה יתנו נא לבם לשוב מדרכם הרעה הנוטה ומטה לאדם לדרכי הנפילה מעט מעט… חי ה' וחי נפשי כי כל יודעי ומכירי מנעורי אשר כמו טבע הוטבע בנפשם כל עניְני דברי חסידות והורגלתי בהם ביותר ואני בקי באנשי שלומנו בכל דרכיהם מימי ומנעורי לא זזה דיבור של חיבה בין אהוביי ורעיי אשר כנפשי מכל עיר ומניָן – הנראה או נשמע להם מפי עצמי דבר הרע הזה המקלקל ומפסיד את הכל, אדרבה, כל מגמת לבבי הי' שיהי' נקבעים דברי אלקים חיים בהתפעלות הלב דוקא שזהו עיקר בחינת גילוי אלקות בכנסת ישראל. וזהו יסוד ושרש המביא תכלית השלימות שיהיה בימות המשיח במהרה בימינו כידוע ליודעי נאמנה כי רחמנא לִבָּא דוְקא בעי וכל הלבבות דורש ה‘… רק סיבות הטעות הזה בא לחסרי הדעת והשוטים בדברי חסידות, ומפני מיעוט הידיעה אשר מפי השמועה חד מחבריה נודע להם הכלל שההתפעלות גשמי' המורגשת בלב הוא מדרכי חסידות הישנים [!]52 אשר אסרוהו לגמרי פיגול הוא לא ירצה כו’.

ובאמת מה מאד טעו וטח עיניהם מראות עיקר ההפרש הגדול כמו מחושך לאור אשר באמת התפעלות המורגשת בלב בצעקה גשמית בלי כוונה כלל וכלל רק להרים קול ע“ז נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (יר' יב:ח) כי לבו בל עמו כלל בצעקה הזאת, ולא ע”ז נאמר צעק לבם אל ה' כו' ויצעקו כו' ולא לה' הוא צועק רק להשמיע קולו או לדחות מחשבה זרה כו' וכה“ג (וכהאי גונא) וגם אם מחמת כי יחם לבבו יבוא לכלל התפעלות ממש בלב אין זה לה', רק בחינת התגלות לבו בלבד. וכאשר יודה על האמת כל איש המורגל בזה אך איך עשו לאור חושך לומר שההתפעלות אלוקות שבלב שהוא הצעקה אל ה' כמ”ש ויצעקו של ה' (תה' קז:ה) דהיינו אם הוא מחמת שמתבונן בה' אחד איך שנפשו רחוקה בתכלית מיַד יתמרמר לבו בקרבו בתשובה ובכיָה עד שצעק בצעקה פתאומית בלי כוונה לצעוק שזהו אמיתת התשובה בכל לב מעומקא דלִבא וזהו עיקר ויסוד התשובה והתפלה שנק' שפיכת הנפש כידוע וכו' או אם מחמת שמתבונן גם מעט התבוננות בסובב וממלא כו' מיד יתפעל לבו באהבה מורגשת בלב בשר לחשוק ולהתדבק בה' אחד בבחינת חדוה ושמחה וכה“ג הרי זה עיקר המצוה באהבה אלקות והוא הנק' אור גלוי אלקות בלב כנס”י אשר זהו באמת עיקר התכלית… ר“ל בהתפעלות המוח וכידוע לכל מתחיל בדברי חסידות הדורש ומבקש קרבת אלקים.. וא”כ איך ישימו אור לחושך טוב ברע כו' ואדרבה כל שההתפעלות הזאת ביותר – מורגש בצעקה גשמית הנה ודאי זהו מצד אמיתת הקליטה והקבלה אור האלקות בלבו היטב עד שצעק… והוא מ“ש אני בער כו' בהמות הייתי עמך (תה' עג:כב) למטה מן הדעת ועכ”ז הייתי עמך בדביקות נפלאה לה' דוקא ולא התפעלות חמימות הלב שלא לה' כלל וד"ל.53

קונטרס ההתפעלות נכתב למען קביעת דרך אחת המפקיעה את כל הנסיונות הדתיים האחרים בשאלת הדבקות מכלל סמכות אמינות ותוקף, והוא פריה של מלחמה על סמכות דתית המבקשת להשאיר את החוויה המיסטית במסגרת אוטוריטה דתית קונפורמיסטית ולשלול את חופש החוויה הדתית. גוף קונטרס ההתפעלות, המכיל נתוח של דרגות ההתפעלות והאקסטזה, מתאר השלבים המדוייקים בהם חייב המתבונן לעבור כדי שלא לטעות בהתפעלות שוא ולסטות אל עבר התנסויות שאינן בתחום המבע הדתי הקבלי המסורתי.

שלילת ריבוי דרכי העבודה, גווניה ואפשרויותיה ומיסוד דגם אחד של התפעלות אמיתית, אליה מגיעים בדרך אחת ויחידה במסלול קבוע מראש, מביא את ר' דובער לפסול כל פירוש אחר משלו הרומז לתחומי התנסות אי־קומוניקטיביים או הכופר באוטוריטאטיביות של העבודה המוגדרת והציפיות המוסכמות והמובטחות.

בהקדמה לקונטרס, אשר חלקה הובא לעיל, עוסק ר' דובער במישור האישי של תפיסה זו ודן ב’רבים אשר כמעט כולם מגדול ועד קטן מטעים עצמם לילך בדרך עקלתון‘, ובמבוכה השורה בקרב החסידים בשאלת דרכי השגת ‘ההתפעלות’ – באמצעות צורות ההתבוננות השונות. המבוכה מתמקדת בשאלת מקומם של המוח והלב בעבודה הדתית כשר’ דובער יוצא כנגד אלו האוסרים ‘התפעלות הלב’ מכאן וכנגד אלו האוסרים על ‘התפעלות המח’ מכאן, ומגן על עצמו בפני הטענה שהוא יוזמם של איסורים אלו, ומפרש זאת כאי־הבחנה בין האמיתי והכוזב.

ההבחנה בין האמיתי והכוזב בשאלת ‘התפעלות הלב’ מיוסדת על בחינת מושא העבודה ‘ולא לה’ הוא צועק, רק להשמיע קולו', כלומר העבודה האמיתית מותנית בהיותה מכוונת כולה לאל ובשכחה עצמית, ולהפך, העבודה הפסולה היא זו המעמידה פנים שהיא מכוונת לאל, בעוד שלאמיתו של דבר היא מכוונת לעובד עצמו.

ההגדרה למצב האמיתי היא ‘העדר הרגשת עצמותו לגמרי בהתפעלות אלהות המורגש בלב בשר’.54 ההגדרה להתפעלות מזויפת מובאת בהרחבה תוך כדי התייחסות למישורים שונים:

ולעומת זה ממש הוא ענין התפעלות לב בשר החיצוני ברתיחה והתלהבות זרה הבאה מרתיחת הדמים בלבד אשר לא באש ה' כלל וכלל כ“א התגלות לבו ובשרו בחמימות רשפי אש להחם א”ע במה שירגיש בחי' התפעלות והיא מוטעית מאד מאד… עד שיבוא לבחי' הבלי שוא ושקרים וכזבים מאד… ועז“נ לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משל' יח:ב) בלבד. וכידוע לכל ואריכות הדברים בזה אך למותר כי מובן לכל מי שטעם טעם אמיתי בדא”ח פעם ושתים שתשנא נפשו מאד דרך שקר ומוטעה כזה שלא תסבלנו כלל מצד בחי' הגסות וההתפשטות חיצונית המסתעף אח"כ מדביקות זרה הזאת… והנה ההבחנה בזה איך שהם ב' הפכים ממש מן הקצה כו' זהו המובן לכל יודע טב טעם ודעת בד"ח אבל בריבוי פרטים הנמצאים בזה זה הנעלם מרוב מביני מדע גם בגדולים שבהם עד שישימו חושך לאור ואור לחושך ממש כידוע לי ברור שיש רבים שמטעים א"ע שמדמים בנפשם בהתפעלות לב בשר בהרגשה האלוהית והוא באמת הרגשה גופנית בלבד…55

ההבחנה בין אקסטזה פיזית ואקסטטיות רוחנית מחודדת כאן עד למאד, תוך כדי הדגשה שאין אלו רק שני מצבים שונים, אלא שגם יש הרבה שלבים ביניהם, שהם בבחינת בור כרוי לנופל, הן בקוטב הפיסי והן בקוטב הרוחני, כשבמעלה הדרך מוצב אופטימום של ‘הסרת הייש לגמרי’ ואין אמת בלתו.

ר' דובער מגדיר את כל סוגי הטעויות האפשריות בין שני הקטבים של התפעלות אמיתית ומזויפת וחודר לתחומי הרוח תוך כדי הבחנה דקה בין השגה ודמיון, המיוסדת על אמונתו בתפיסה האבסולוטית האחת של ההתפעלות האמיתית השוללת כל אחרת:

ויש בזה מדרגה היותר פחותה והוא שאינו מתפעל רק מבחי' הרוחניות של ההשגה והוא רק דמיון שוא מכח המדמה שבבינה שבנפשו שלמטה הרבה מן ההשגה שמזה באה סיבת כח הכוזב המדומה מחמת בלבול כלי המוח או מהתגברות רתיחות הדמים עד שמטעה א“ע ביותר ושם אור לחושך וחושך לאור ומהפך ומבלבל ומערב שקר ואמת יחד והוא הטעות הנמצא ביותר באנשי שלומינו שמדמים זה להתפעלות אלהית שבהסבר ההשגה שלמעלה מגוף ההשגה כנ”ל שרחוק הערך ביניהם מן הקצה אל הקצה כאור וחושך ממש.56

ר' אהרון יוצא חוצץ נגד כל מסכת הטענות, אותן מביא ר' דובער, ובראשן נגד הטענה בדבר ההישגים הדמיוניים המוחלפים בהישגים אמתיים, על יסוד דחייתו העקרונית את האולטימאטיביות שבתביעותיו של ר' דובער ברוח ‘הכל או לא כלום’. ר' אהרון טוען שאין אדם יכול לצפות כלל להישגיות מוחלטת בתחום הרוח, אולם העובדה שאינו יכול להשיג אינה פוטרת אותו מן המאמץ. ר' אהרון טוען ליחסיות מוחלטת המתירה מרחב רוחני גדול בעבודה בהתפעלות ולא לטוטאליות הפוסלת ההשגה החלקית או ה’מזויפת' כביכול, משום שכל תחושת אופטימום בעבודת־השם אינה אלא דמיונית!

ר' אהרון מבסס טענתו בדבר הלגיטימאציה של כל שלב משלבי ההתפעלות – גם זו הרחוקה משלמות של הסרת היֵש – על דברי רש"ז שהסכים להתפעלות של כל אחד ואחד לפי יכולתו:

והנה הגם שכתבתי לעיל בשם אדמו“ר נ”ע שהעבודה הוא לברר הרגשת היֵש מצד עצמו, עכ“ז היו כל דבריו הקדושים תמיד לקרב הלבבות ולאמת כל ההתפעלות של כאו”א [כל אחד ואחד] לפום שיעורא דילי', שֶׁבַּל יפול לב האדם עליו מאחר שעיקר העבודה וההתפעלות יהי' באופן להסיר הרגשת עצמו שבעבודה בכדי שלא יהיה התערבות טו“ר [טוב ורע] אשר ע”כ יחוש שההתפעלות שמתפעל יש בה ג“כ הרגשה מצד עצמו ואהבתו היא בחינת דמיון ואינה מבוררת כל צרכה ואינה אמיתית, אשר ע”כ לא יתבונן בשביל ההתפשטות שיהיה נרגש האהבה בלב אשר ע"כ היה [רש"ז] מאמת כל האהבות [!] ובל יחוש לדמיון וכאשר כל ספרו הקדוש מיוסד ע"פ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו וכאשר יראה המעין בס' הקדוש [של רש“ז] אשר כל דבריו הם לקרב ההתפעלות של כל אחד ואחד בכל האופנים, ולא לרחק ח"ו… הגם שצריך לברר הרגשתו כ”ז נצרך לידיעה בכדי שידע כאו“א בנפשו כפי ערך עבודתו לפי ערכו להסיר התערובת לפי ערך שכלו וכ”ז היא העבודה, ומלחמה זו היא בתפילה ובמלחמה פעמים יכול לנצח ופעמים אינו יכול לנצח וכי בשביל זה לא יעשה מלחמה כלל? נמצא יתגבר שכנגדו לגמרי וישאר תחת יד הסטרא אחרא לגמרי שהיא הנפש הבהמית, וגם הניצוח זה הוא לכ“א לפי ערכו שיש כמה מדרגות לאין מספר, דהיינו מה שלפי דמיון העובד הוא מסיר הרגשת עצמו, לגבי הגבוה ממנו במעלה נחשב זה הרגשה גמורה מצד עצמו, כי יש מדרגות לאין מספר שכל ביטול ההרגשה של התחתון במדרג' נחשב להעליון ממנו להרגשה גמורה כמאה”כ וביד הנביאים אדמה (הושע יב:יא) ומבואר בר“מ [ברעיא מהימנא] דאיהו נחית לכל חד וחד כפו' דמיון דילי והנ' הדמיון הוא הבחי' הרגש' שעדיין לא ביטל היֵש שלו בשלימות רק ביטולו הוא לפי דמיונו… אבל כל הנביאים היתה נבואתם באספקלריא שאינה מאירה57 שהשגתם הי' בהתלבשות בחי' יֵש, רק שהיו מבטלים לפי דמיון שלהם ואעפ”כ נאמר בהם ואראה את הוי' ממש, ובודאי היה ערך ביטולם לגבי ביטול של מרע“ה [משה רבנו עליו השלום] בבחי' הרגשת היֵש ואעפ”כ נגלה הוי' ב“ה ממש בבחינת אופן ביטולם שהוא בחינת הדימיון [!] וכן תדין מזה לכל המדרגות שלמטה מן הנביאים ומכ”ש בכל נפש מישראל שכאו“א לפי דמיונו הוא אמת, כי לזה היה תכלית הבריאה שיתגלה אלקותו ית' דייקא מצד הדמיון, כי תכלית כל הבריאה הוא לגלות אלקותו ית' אפילו מצד היֵש ומצד היֵש יש מדרגות לאין מספר רק מצד אמיתית הכל הוא אמת, כי הדמיון הוא ג”כ כוחו יתברך הנחית בבחי' דמיון דכאו“א וכמבואר בר”מ… וע“ז אמרו רז”ל לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה [אבות ב:טז] דהיינו שהאדם הוא מוכרח תמיד בעבודתו לייגע את עצמו יגיעה עצומה דייקא ביגיעת הנפש עם הבשר בכדי לגלות אהבתו המוסתרת בהתגלות הלב ע"פ התבונה והדעת, ולא עליו לגמור שיהיה בשלימות רק כאו"א לפי ערכו.58 רק שזהו עבודת כל אחד ואחד מישראל להעמיק דעתו באיזה אופן לבטל נפשו אפילו בבחינת דמיון, כי אפילו בחינת הדמיון הוא אמיתי מצד השורש, כי מצד העצם הוא באמת אין עוד מלבדו ולגבי' יתברך אין הנפש הבהמיות מסתרת כלל נמצא הדמיון ג"כ אמת.59

טיעונו המעמיק של ר' אהרון מיוסד על ניתוח פסיכולוגי דק בצד הסקת מסקנות מהתפיסה האקוסמיסטית השוללת יֵשות מן העולם, העומדת ביסוד תורתו.60 ניתוח דבריו משקף את המתח העצום שבין תפיסתו לתפיסת ר' דובער, דווקא בשל העובדה שחפצם הוא אחד – דבקות אמיתית המותנית ב’הסרת הרגשת עצמו' – אך הדרכים להשגתו שונות בתכלית השינוי.

ר' דובער טוען לסילופה של העבודה בפירושה המצוי ומגדירה בשלילה כפרי־דמיונם של העובדים הטועים ומחליפים בין ההתפעלות האמיתית האחת, לכזב המצוי בדמיונם. ר' אהרון טוען כנגדו שלרש“ז היה חפץ בכל מיני ההתפעלות ובכל גילוי האהבה והדבקות בכל שיעור ושיעור. התפיסה העקרונית אומרת שקיים מרחב עשייה חיובי בין ההימצאות בתוך הַיֵש ובין הסרתו המוחלטת, כשאי־השגה מיידית של סוף הדרך אינו שולל כלל וכלל את המאמץ. וכשם שר' אהרון אומר: ‘ובמלחמה פעמים יכול לנצח ופעמים אינו יכול לנצח, וכי בשביל זה לא יעשה מלחמה כלל’? שלילת שלבי הבינים פירושה כניעה מלכתחילה להשארות בתוככי הַיֵש, לשלטון הס”א והנפש הבהמית – מצב דברים המפקיע כל יסודות עבודת האלוהים ותורת האלוהות של ר' שניאור זלמן ופירושה בנוסח ר' אהרון.

ר' אהרון תוקף הבעיה מנקודת מבט פסיכולוגית האומרת שתחום המוחלט בהשגה האנושית רחוק מלהיות טוטאלי, ולאמיתו של דבר הווית המוחלט אצל האחד אינה אלא היחסיות אצל רעהו – או השגת הסרת היֵש והדבקות אצל האחד ‘לגבי הגבוה ממנו במעלה, נחשב זה הרגשה גמורה’. ההכרה בקיומן של ‘מדרגות לאין מספר, שכל ביטול ההרגשה של התחתון במדרגה נחשב להעליון ממנו להרגשה גמורה’ שולל מיניה וביה את תפיסתו של ר' דובער החפץ בהסרת היֵש המוחלטת ובהתפעלות אלוהית בעלת טופס אחד, משום שאם האופטימום יחסי אין לשפוט אותו על־פי מעלה אחת בלבד.

‘כל אחד ואחד לפי דמיונו הוא אמת’ היא הכרזה השוללת אבסולוטיות בקביעת דפוסי ההתנסות בחוויה האקסטאטית ובמאמצי הסרת היֵש, ומוותרת מלכתחילה על הצורך להשאיר את החוויה המיסטית במסגרת סמכות מוצקה. זו הטענה המבטאת את העקרון בשמו נלחם ר' אהרון בשאיפותיו של ר' דובער, המבקש אוטוריטאטיביות זו לעצמו.

מנקודת המבט האלוהית כל הבריאה היא אילוזיה, ודמיון השגתו של המתבונן הוא בעל תוקף משום שהיֵש אינו מסתיר לאל כלל וכלל. מנקודת המבט האלוהית הברואים קרובים אליו תמיד והמחיצות קיימות מנקודת המבט האנושית בלבד. כך מפרש ר' אהרון את דבריו של רש“ז על הפסוק ‘כי קרוב אליך הדבר מאד’ (דב' ל:יד) ואומר ‘רק שזהו עבודת כל אחד ואחד מישראל להעמיק דעתו באיזה אופן לבטל נפשו אפילו בבחינת דמיון, כי אפילו בחינת הדמיון הוא אמיתי מצד השורש, כי מצד העצם הוא באמת אין עוד מלבד. ולגבי’ יתברך אין הנפש הבהמיות [=מחיצות היֵש] מסתרת כלל וכלל נמצא הדמיון ג”כ אמת‘.61 בבחינת מקומו של רעיון יחסיות היֵש הנראה־לעין במסכת ההנחות העקרוניות שהוצעו במחשבה החסידית בסוגיית יַחסי עליונים ותחתונים, ניתן לומר שזוהי מסקנה קיצונית של ‘השִוְיון’ שהניח המגיד ממזריטש בין ‘מעלה’ ו’מטה’ על יסוד החוקיות הרוחנית המשותפת להוויות כולן. תפיסת היֵש כאילוזיה, העומדת ביסוד תפיסתו של ר' אהרון, הופכת את הסרתו למאמץ הנמצא בתחום האנושי בלבד, מאמץ נעדר משמעות מנקודת המבט האלוהית, משום שמבחינתה אין הוא קיים מלכתחילה.

הענין התיאוצנטרי השולט בתורתו של ר' אהרון, ובחינת ההישגים האנושיים מנקודת המבט האלוהית ומנקודת המבט האנושית, מפנה את מקומו אצל ר' דובער לאינטרס אנתרופוצנטרי דומינאנטי, ולעיצובה של דרך עבודת אלהים אחת המפקיעה מכלל תוקף את המורשת החסידית של ‘בכל דרכיך דעהו’.62 הרלאטיביות הנובעת מתפיסת המציאות כאילוזיה ותודעת האפסות האנושית הנובעת ממנה, אינה מניחה מקום בתורתו של ר' אהרון לייחוס משמעות רבה מדי להישג האנושי, בעוד שהאבסולוטיות הסכמאטית המוצעת בידי ר' דובער קובעת מערכת מדויקת של תביעות וציפיות, שוללת בחירה בין גוני עבודה שונים וקובעת קני־מידה חד־משמעיים לאמיתותה של העבודה.

תפיסת העבודה בהתפעלות המובאת אצל ר' דובער מצויה בין הפסגה – ‘התפעלות אלוהית ולא התפעלות חיי בשר’ ובין מיצרי השגתה המאויָמים בעבודה שאינה אמיתית, בכניעה להתפעלות מזויפת או בהסתפקות באשליה של השגת הדבקות, אם במודע ואם בשל קוצר השגה.

קנה המידה אותו מציב ר' דובער לשלביה השונים של השגת הדבקות, הוא מידת המודעות ליֵשות העצמית והחיצונית, מימד בו מעוניין גם ר' אהרון עד מאד. אולם בעוד שר' אהרון מעוניין באספקט האקוסמי של הסוגיה, מתרכז ר' דובער באספקט האנתרופוצנטרי שלה הנבחן בחלקי־הנפש השונים.

קצרה היריעה מלפרוש את כללה של מסכת הטיעונים המצויה בכרכים עבי־הכרס של ‘שערי היחוד והאמונה’, ‘שערי העבודה’, ‘קונטרס ההתפעלות’ ו’נר מצוה ותורה אור', אולם הצבעה על כמה מהשאלות שעמדו על הפרק בחיי העדה החב"דית יש בה עניין להבנה מעמיקה יותר של פניה הרבגוניים של התנועה החסידית, על הרגישות הרוחנית הרבה ששררה בה, ועל השתקפויותיה החברתיות של מודעוּת זו.

  1. המאמר מבוסס על פרק מעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה על הנושא: ‘תורת האלהות ועבודת־השם בדור השני של חסידות חב"ד’ (ירושלים תשל"ו). העבודה נכתבה בהדרכתה של פרופ' רבקה ש"ץ־אופנהיימר. תודתי מקרב לב נתונה לה על שעזרה עמדי בלימודי בלב חפץ ופתחה בפני את שעריה של החסידות.  ↩

  2. ראה: ח“מ הילמאן, בית רבי, ברדיטשב תרס”ב, עמ‘ 181 ואילך [להלן, בית רבי]; ש’ גליצנשטיין, רבי דובער שניאורי הנשיא השני של חב“ד – תולדות חייו ומפעלותיו, תל־אביב תש”י; א“ח גליצנשטיין, ספר התולדות אדמו”ר האמצעי, כפר חב“ד תשכ”ח.  ↩

  3. ראה: בית רבי, עמ‘ 113; אר"ז, האסיף, ה (ווארשה תרמ"ט), עמ’ 163–180; פ‘ רודערמאנן, השחר, ו (וויען תרל"ה), עמ’ 101.  ↩

  4. ר' אהרון הלוי בן משה הורוויץ משטראשיעליע בעל הספרים שערי היחוד והאמונה, שקלאב תק“פ, שערי העבודה, שקלאב תקפ”א, עבודת הלוי, לבוב תר"ב. ראה: Louis Jacobs, Seeker of Unity, New–York 1966 ובדיסרטאציה שלי.  ↩

  5. ראה: ש‘ דובנוב, תולדות החסידות, תל־אביב תשל"ה, עמ’ 402, נספח א, סעיף 161.  ↩

  6. ראה: ו‘ צייטלין, קרית ספר, לייפציג 1891–1895,עמ’ 64–65; י‘ דן, הסיפור החסידי, ירושלים 1975, עמ’ 196 ואילך.  ↩

  7. השו“ע של רש”ז נדפס לראשונה בקאפוסט תקע“ד. וראה נוסח ההקדמה וההשמטות במהדורות השונות: א”ח גליצנשטיין, ספר התולדות, ר‘ שניאור זלמן מלאדי, כפר חב“ד תשל”ח, עמ’ 161–168.  ↩

  8. ראה: א“מ הברמן, 'שערי חב”ד‘, עלי־עין. מנחת־דברים לשלמה זלמן שוקן, ירושלים תשי"ב, עמ’ 309, סעיף 52.  ↩

  9. יעקב ישראל מטשארקס בנו של ר‘ מרדכי מטשרנובל (תקנ“ד–תרל”ו) וחתנו של ר’ דובער מלובאביץ.  ↩

  10. ר‘ אהרון מטשרנובל (תקמ“ז–תרל”ב), בנו של ר’ מנחם נחום מטשרנובל.  ↩

  11. בית רבי, עמ‘ 113–114. גירסה חבדי"ת נוספת מצויה ב’ויכוח מינסק‘ (חמ“ד חש”ד). הגיע לבית־הספרים הלאומי בתשל"ב בדפוס מכונת־כתיבה ללא ציון שם המחבר. מתוכן הדברים מסתבר שהמחבר הוא ר’ יוסף יצחק שניאורסון, האדמו“ר הששי לבית חב”ד. נאמר שם שבשנת תקע“ז סייע ר' משה ביד אחיו האדמו”ר האמצעי במו“מ עם הקיסר אלכסנדר 'ולכן היה אחיו הר”מ שידע הרבה שפות מכלכל הענין ובא בדברים עם שרי המלוכה שזה גרם אח“כ לויכוח הדתי שתוצאותיו הי' אשר הוכרח להתעלם וב”ב העתיקו מושבם לאה“ק ת”ו‘ (שם, עמ' יא). מחקר מפורט אודות ’ויכוח מינסק' מצוי עמי בכתובים.  ↩

  12. רודערמאנן, ראה לעיל, הערה 3, עמ‘ 101. ראה גם: א’ גוטלובר, זכרונות מימי נעורי, מהדורת ר‘ גולדברג, ירושלים 1976, עמ’ 151.  ↩

  13. לר‘ שניאור זלמן היו שלושה בנים – דובער, חיים־אברהם ומשה. וכאן טועה דיינארד וחושב שר’ משה הוא הבכור ולא היא.  ↩

  14. לעיקרה של הטענה שהמחלוקת בין ר‘ דובער ור’ אהרון היתה בעלת משמעות אידיאולוגית, הפנתה פרופ‘ ר’ ש“ץ תשומת הלב בסמינר שלה על תורת חב”ד בשנת 1974.  ↩

  15. ראה בית רבי, עמ' 151–152.  ↩

  16. התמים, א (ורשה תרצ"ה2) עמ‘ יח, יט, כא. נוסח שלם של המכתב נדפס בקונטרס לימוד החסידות, נא, ברוקלין 1976. עורכי ’התמים‘ מציינים שאין באפשרותם להדפיס ראש המכתב וסופו בשל אריכותם. הקונטרס הוא מַענה של האדמו"ר יוסף יצחק למכתב בו נשאל אודות: ’… שתי החששות שהעיד: א. בענין כבוד שמים; ב. דא“א לנברא לעמוד על בוריָם של דברים… אשר כזה והדומה לזה היה טענותיהם של המתנגדים המתונים בימי קדם'. [כל ההדגשות באגרות שלי – ר”א.]  ↩

  17. הכוונה למתנגדים שבראשם עמד הגר"א.  ↩

  18. בסיום מכתבו מוסיף האדמו"ר רמז נוסף לגבי כתה שניה זו ואין בידי לקבוע באופן חד־משמעי למי מתייחסים הדברים:

    בעת ההיא אשר פלוגת המנגדים הרגזנים כמעט שנכחדה, ובכל אופן נצטמצמה בקרב חוג ידוע לשנאה כבושה הנה אז גדלה הפלוגה השניה המתונה המקשים על תורת ודרכי החסידות, לא לקנתר ח“ו כ”א אליבא דאמת, אבל בשאלות כאלו המקררים כל ענין הלמוד בתורת החסידות וההתעסקות בדרכי החסידות והכל במתינות ובקרירות דשכל אנושי הגס; כל השאלות וההערות נסבו על שני צירים: א. שלא לעסוק בנסתרות; ב. דעת האדם לא תוכל לעמוד על בורין ועלול לטעות וח"ו יפריד בין הדבקים. תודה לאל עליון אשר השאלות וההערות לא עשו רושם כלל וכלל, כי בכל עת ועת נמצאו מגדולי החסידים אשר מצאו התשובות אמית' על כל שאלה והערה (התמים, לעיל, הערה 16).  ↩

  19. עיין: לעיל, הערה 16.  ↩

  20. הכוונה לגאולת רש"ז ממאסרו בשנים אלו ו‘ביטול העלילות על תורת החסידות’ (קונטרס לימוד החסידות, עמ' 7). ראה גם: בית רבי, עמ' 52–69, 73–74.  ↩

  21. ראה: ‘ויכוח מינסק’ (לעיל, הערה 10).  ↩

  22. בקונטרס לימוד החסידות בנוסח המקביל נאמר ‘ובאתה מלחמת רוסיא צרפת’. שם, עמ' 8.  ↩

  23. על יחסו של ר‘ דובער למתנגדים יש ידיעות מעניְנות במכתב אחר של האדמו“ר יוסף יצחק. ראה: התמים, א, ורשה תרצ”ה, עמ’ כא. הערה נוספת בנידון ראה גם: מ‘ בודק, סדר הדורות מתלמידי הבעש“ט, לובלין תרפ”ז, עמ’ 39–38, והשווה להערתה של ר‘ ש“ץ, החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשכ”ח עמ’ 50, הערה 37.  ↩

  24. שלמה פריידעש משקלאב נמנה על חסידיו הגדולים של בעל התניא והיה מחותנו של הצמח צדק.  ↩

  25. המסורת החב"דית על דרך עבודתו של ר‘ דובער אומרת: ’עבודתו היה נפלא מאד, תפלתו היה בחשאי ובלי שום תנועה והזזת אבר כלל. ובפנימיותו היה מתלהב כשלהבת מתלהבת ולא היה נראה וּנגלה לחוץ כלל' (בית רבי, עמ' 181).  ↩

  26. ש‘ גליצנשטיין (לעיל, הערה 2 ), עמ’ לט–מא.  ↩

  27. ספרו של ר‘ יעקב קידאנר ’ספורים נוראים‘ מוקדש להזמת טענות נגד הנהגתו של ר’ דובער בשל ‘בורותו’ בנגלה כביכול. ראה: רודערמאנן (לעיל, הערה 3) ובית־רבי, עמ‘ 151–152, אודות חסידיו של רש“ז שעם פטירתו התנגדו לאדמו”ר האמצעי, ראה: שם, עמ’ 199–201; ובזכרונותיו של גוטלובר (לעיל, הערה 12), עמ' 152.  ↩

  28. על ר‘ יהודה ליב מיאנוביץ ראה: ד“צ הילמאן, אגרות בעל התניא, ירושלים תשי”ג, עמ’ נח, ובית רבי, עמ' 109–110.  ↩

  29. מובא בקיצור בבית רבי, עמ‘ 189. תעודה נוספת מתקופה זו היא מכתבו של ר’ פנחס משקלאב, המובא שם, עמ' 188.  ↩

  30. ראה: גליצנשטיין (לעיל, הערה 26), עמ' מז.  ↩

  31. בית רבי, עמ' 190.  ↩

  32. קונטרס ההתפעלות שנתחבר בתקע“ד נדפס בראשונה ללא־ציון מקום דפוס ועם שנת דפוס מזוייפת. בדפוסיו השונים כרוכות בעיות ביבליוגראפיות שונות עליהן עמדתי במאמרי ‘קונטרס ההתפעלות’, קרית ספר, נד (תשל"ט), עמ' 384–391. לקונטרס ארבע מהדורות רשומות: (א) חמ”ד תקצ“א [?] [כנראה תקצ”ח]; (ב) חמ“ד (תקפ"ה) תקצ”א [?]; (ג) ורשה תרכ“ח; (ד) ורשה תרל”ו, ומהדורות נוספות מאמהות הוצאת תרל"ו. ראה: הברמן (לעיל, הערה 8), סעיפים 91, 232–239. הקונטרס זכה לפאראפראזה מתורגמת ליידיש בידי אהרון מרקוס, Krakaver Jüdische Zeitung (1898); כמו־כן תורגם לאנגלית בידי ג‘ייקובס: Louis Jacobs, Tract on Ecstasy, London 1963. המהדיר לא מיצה את הבעיות הביבליוגראפיות הכרוכות בדפוסיו השונים של הקונטרס ולא ירד לעומקו של הפולמוס שבשלו נכתב קונטרס ההתפעלות. הקונטרס תורגם גם לצרפתית בידי George Lévitte מתרגומו האנגלי של ג’ייקובס: Lettre aux Hassidim sur l’extase, introd. et notes par Louis Jacobs, traduit (de l’anglais) par George Levitte, avec la collaboration de Edith Ochs, Paris, Fayard, 1975  ↩

  33. קונטרס ההתבוננות שנתחבר בתקע“ד קרוי אף ‘שער היִחוד’ והוא נדפס בספרו של ר‘ דובער ’נר מצוה ותורה אור‘ (קאפוסט תק"פ). על הספר ראה: גליצנשטיין (לעיל, הערה 26), דף צג; הברמן (לעיל הערה 8), עמ’ 325–326; ח”ד פרידברג, בית עקד ספרים, תל־אביב תשי"א, עמ‘ 445, סי’ 346. יש גירסה האומרת שקונטרס ההתבוננות חובר כתוספת לקונטרס ההתפעלות ונדפס בחייו של מחברו, וראה כמבוא לספרו של ג'יקובס (לעיל, הערה 32).  ↩

  34. פתח ומבוא שערים הוא הפרק הראשון בספרו של ר‘ אהרון הלוי ’שערי היחוד והאמונה', שקלאב תק"פ, בו פורש הוא את העקרונות המַנחים את כתיבתו ואת הדיעות אותן הוא בא להזים.  ↩

  35. מדבריו של ח“מ הילמאן מסתבר שקונטרס ההתפעלות נדפס בחייו של ר' דובער. אולם המהדורה הראשונה הידועה לנו היא מהדורת תקצ”ח [?] ור' דובער נפטר כידוע בתקפ"ח (בדברי המביא לבית־הדפוס הוא נזכר בברכת־המתים). בבירור שאלה זו עסקתי במאמר הנזכר בהערה 32.  ↩

  36. בית רבי, עמ' 190.  ↩

  37. שערי היחוד והאמונה שקלאב תק“פ; שערי העבודה, שקלאב תקפ”א.  ↩

  38. על דרך ההפצה של תורת חב“ד בשנים אלה ראה: ח‘ ליברמן, ’לעגענדא און אמת וועגן די חסידישע דרוקערייען אין אוקראינה ורוסלנד', יוו”א בילעטר, לד (1950).  ↩

  39. במפתחות ספר התניא ערך ‘התפעלות’ אינו מופיע כלל.  ↩

  40. לקוטי תורה, זיטומיר תר“ח; תורה אור, קפוסט תקצ”ז; וראה הערת הברמן, ספר הקן, ירושלים תשכ"ט, עמ‘ 143, סעיף 67. ושם, עמ’ 144, סעיף 76.  ↩

  41. ראה: הקדמת המלקט לתניא (סלויטא תקנ“ו–תקנ”ז) ובמכתבו של ר‘ דובער המובא במאה שערים, ברדיטשב תרע"ג, עמ’ יא–יג. ראה גם: ד"צ הילמאן, אגרות בעל התניא, תקנות דלאזני עמ' נח–נט.  ↩

  42. ראה: ח‘ ליברמן, ’אגרת אדמו"ר הזקן וצדקה כנחל איתן‘, ספר הקן, עמ’ 66:

    באגרותיו לאנ“ש… היה אדמו”ר הזקן נוהג לפעמים לפתוח את האגרת בדברי תורה ולסיימה בענין שבשבילו פנה באגרת זו לאנ“ש, ואם הענין היה מסוג כזה שהפרסום לא היה יפה לו לא היה מפרטו באגרת אלא רק מרמז עליו ומוסר את הפרטים בע”פ לשליח, או מוכ“ז בלשון התקופה ההיא, שהיה מוליך את האגרת לאנ”ש. הלה היה מסבב במקומות שאנ“ש מצויים שם. בא לעיירה – מוסר את הדברים שבע”פ ומראה את האגרת. אנ"ש מעתיקים לעצמם את האגרת והשליח הולך לדרכו… בדרך זו היו מצויים בידי אנ"ש כמה וכמה העתקות מכל אגרת…  ↩

  43. מתייחס למכתב המובא בראש מהדורת ורשא תרכ“ח של קונטרס ההתפעלות שאינו מובא במהדורה הראשונה. המכתב נכתב בתקע”ד. והוא אחד משלושת המכתבים ששלח ר' דובער לחסידיו בראשית אדמו"רותו.  ↩

  44. הקדמת קונטרס ההתפעלות, ורשה תרכ“ח, דף ד ע”א.  ↩

  45. מאה שערים, עמ‘ יא–יג. ראה: הברמן (לעיל, הערה 8), עמ’ 333, סעיף 170. המכתב מובא גם בספרו של גליצנשטיין (לעיל, הערה 26), דף מט. אצל האחרון חסר משפט אחד מהמהדורה המקורית ‘ועתה לריק היה יגיעתי ממש וע"זנ [ועל זה נאמר] וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים’.  ↩

  46. פתח ומבוא שערים, עמ' 26 (לפי ספרור שלי – ר"א). לפתח ומבוא שערים אין פגינאציה.  ↩

  47. ראה דיון מפורט על הדבקות: ג‘ שלום, ’“דבקות” או “התקשרות אינטימית עם אלהים” בראשית החסידות‘, דברים בגו, תל־אביב 1975, עמ’ 325–350.  ↩

  48. ראה: ‘החסידות כמיסטיקה’ (לעיל, הערה 23), ערך ‘קוויאטיזם’ באינדקס.  ↩

  49. ב‘לקוטי ביאורים’ של ר‘ הלל מפאריטש, תלמידו של ר’ דובער, מובאת התייחסות לעמדת רש“ז –'יבאר בד”כ ענין “והשבת אל לבבך” (דב' ד: לט), שהוא ענין ההתפעלות הנמשך מן ההתבוננות ודעת בגדולת ה‘ שע"ז נאמר וידעת כו’ ואומר שעיקר כוונת אדמו“ר הזקן נכג”מ [נשמתו בגנזי מרומים] הי‘ להדריך לכללות ישראל שיהיה עיקר התפעלותם התפעלות חיי אלוה ולא התפעלות חיי בשר’ (לקוטי ביאורים, דף ד ע"ב), כנגד עמדה זו יש גירסה האומרת שרש“ז שלל כל התפעלות ומונה את הויכוח היָדוע בינו ובין ר‘ אברהם מקליסק כשייך בעקיפין לסוגיה זו. ראה: ג’יקובס (לעיל, הערה 32), עמ' 10. על הויכוח בין רש”ז לר‘ אברהם מקליסק ראה: י’ בראור, קרית ספר, א (תרפ"ד), עמ' 140–152, 226–238.  ↩

  50. קונטרס ההתפעלות, דף ד ע"א.  ↩

  51. עבודת הלוי, הפטרת יתרו, דף מג ע"ב.  ↩

  52. מעניין שהטיעון בדבר הסתמכות על ‘דרכי חסידות ישנים’ נחשב כטעם לפגם בדור הרביעי לחסידות בחברה הרואה עצמה ממשיכת החסידות ‘הישנה’, חברה בה המקוריות אינה נמנית דווקא על ערכיה המועדפים, אלא להפך, האוטוריטאטיביות שבמורשת היא מקור תוקפן של התביעות הדתיות.  ↩

  53. הקדמה לקונטרס ההתפעלות, בתוך ‘ליקוטי ביאורים לר’ הילל מפאריטש‘, ורשה תרכ“ח. מהדורה זו היא הטובה ביותר. מלבד הבדלים בסדר הקונטרס, פיסוקו והגהתו משיבושי שתי המהדורות הקודמות, יש הבדלים נוספים בין המהדורות שאינם פרי שגיאות דפוס אלא הגהות עריכה המדגישות האספקט האישי במהדורת תרכ”ח וממתנות עד כדי מחיקה במהדורת תקצ"ח [?] וראה ’הקדמה מבעל המחבר‘ במהדורת תקצ“ח [?] כנגד דף ד ע”א במהדורת תרכ"ח. למשל הפיסקה במהדורה הראשונה ’אשר צר לי מאד כזה בהיות שכמה ב“א שואלים במה דברים בזה שא”א לסבול…‘ מובאת במהדורת תרכ"ח ’אשר צר לי מאד מאד מזה בהיות שתולין הכל בי ושואלין ממני כמה מאנ"ש…'  ↩

  54. קונטרס ההתפעלות, דף יא ע"א.  ↩

  55. קונטרס ההתבוננות, דף ט ע“ב; י ע”א.  ↩

  56. קונטרס ההתפעלות, דף לז ע“א; לח ע”א  ↩

  57. כנגד משה שנבואתו היתה כאספקלריא מאירה וביטולו היה ביטול ההרגשה כעצם.  ↩

  58. הקדמת שערי העבודה, דבור המתחיל ‘והנה הגם שכתבתי’.  ↩

  59. שם, שער התפילה, פרק מ, דף סח ע"א.  ↩

  60. ‘כי אין נמצא בעולם מהות אחר זולתו… כי לא יש מהות ועצם אחר מבלעדו כ"א מצד כליהם והסתרתם נגלים לבחינת מהותים, אבל בעצם אינם מהות כלל כי הוא יתברך מהות כל המהותים ואין במציאות מהות אחר זולתו’ (שערי היחוד והאמונה; שער כללות היחוד, דף ט ע"א).  ↩

  61. ראה לעיל, הערה 59.  ↩

  62. ראה: צוואת הריב“ש, כפר חב”ד תשל"ה, דף א, פיסקה א; דף יז, פיסקה צד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47917 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!