ספרותנו ומשבריה / בר טוביה
א 🔗
הרבה סבות לספרותנו החדשה ואימא לה אחת – והשכלה שמה. מרידת השכל במסורת הדורות חוללה וגידלה ספרות זו, שכל כוחה היה בניגודה אל בית המדרש הישן ואל סדר החיים המקובל ברחוב היהודים. חלש היה ה“הן” שלה, וחזק ורענן ה“לאו” שלה. היא הכירה רק מעט מאד באותם הכחות התולדיים, שיסדו את הרחוב על אורותיו ועל צלליו. היא היתה כופרת בתולדה, מהפכנית, שונאה לעבר וליורשו – ההווה. היא התקוממה כנגד ההסגר מפני התרבות החיצונית; כנגד אי-הטבעיות שבחינוך הישן וחד הצדדיות שבו; כנגד חתונות-הבוסר שנעשו בחשבון ובהעלם מן הנטיות הנפשיות, ולפעמים אפילו בבלי דעת הנכנסים בברית בנישואין; כנגד הרדיפה אחרי פרנסות של רוח והביזוי למלאכת יד. על הניגוד היה עזוזה, היתה גבורתה. שני כלי זין מסוכנים עד למאוד יצרה לה ספרותנו במלחמתה על השכלה, ואלו הם: הפובליציסטיקה והשירה. אמנם לא היו אלו בריאות חדשות בעצם, כי הראשונה היתה בת לדרשה, והשניה – אחות צעירה לפיוט.ואולם בצורותיהן המחודשות שניתנו להן, היו כחדשות ממש, ובייחוד נחשבו כך בעיניהם של חובשי בית המדרש, שלא למדו להשתמש באמצעי הספרות של הדורות האחרונים. וחולשה זו של בעלי הסדר הישן הגדילה עוד יותר את כוח מתנגדיהם ואיילותם. הנקל הוא להוכיח כי המתנגדים האלה זייפו את דברי-הימים, ולפעמים גם את השכל האנושי הבריא. ואולם אין להכחיד, כי במבחר כתביהם נושבת רוח חיים כבירה. תאוות החיים הטבעית שכבשוה וכבלוה, התקוממה כנגד כבליה. היא לא ידעה מי שם את הכבלים עליה. היא כוננה את חיציה לא אל המקום הראוי. פראית היתה ככל תאווה טבעית, ואף כי כלואה וחסומה. ובפראיותה היה תקפה.
ואולם לא ארכו הימים, והחיים האכזריים גילו את חולשתה של תנועת ההשכלה, את הקטנות אשר ב“הן” שלה. נודע הדבר, כי הדרך אל התרבות החיצונית זרועה סילון ממאיר וקוץ מכאיב, וככל אשר הוסיפו ללכת גברו המצוקות והתמוטטה האמונה באמיתת הדרך החדשה. הוברר כמו-כן, כי אל החינוך היהודי הישן שררו וגם יכלו, ובשביל חינוך יהודי חדש קשה להשיג חומר נאות, וקשה עוד יותר למצוא דורשים לו. נגלה הדבר, כי אנשי המעשה החדשים אינם עולים בשום אופן במוסריותם על הסוחר הישן, ואפילו על הנושך שמלפנים. וכאשר נראו לאחרונה היחסים החדשים שבין איש לאשתו, התפרצה לא מפי משכיל אחד קריאה מלאתי מכאובים אנושים וגעגועים עזים " מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!" מה נאוו מה טהרו חיי משפחתך, ישראל-סבא!
וספרות ההשכלה, שגידלה כשרונות לא מעטים, וביניהם גם אחדים כבירי-כוח, נזדקנה עד שלא הגיעה אל יובלה. נזדקנה וחלשה והגיעה עד משבר. ספרותנו החדשה נשארה בלי “אידיאה פורס”, בלי מחשבה חיה, מנהיגה.
ואולם לשוא מיהרו שונאיה מימין ומשמאל להכריז על מפלתה המדומה, ולהתריע על נצחונם העלוב. לתמהונם, וכמו להכעיסם, חשפה ספרותנו שוב את כוחותיה והעמידה שורה חדשה של כשרונות, מהם גם גדולים ועצומים, ומחשבה רבה נתנה להם להנחותם, – זאת המחשבה על התחיה החברתית והלאומית של העם הישראלי.
ב 🔗
השאיפה אל התחיה הלאומית היתה מהר לשוררת בספרותנו העברית החדשה. ואילו השאיפה החברתית, הסוציאליסטית, לא הצליחה עד כה לפרוץ מסילה רחבה בספרות זו, ואחרי נסיונות אחדים, – ומהם גם למעלה מבינוניים, – שלא עלו יפה, כבשה לה דרך בטוחה בספרות היידית, ותחי שם גם ימים רבים לראש. לפני כחמישים שנה היה הדבר. המשבר הקשה בספרותנו הגיע עד מרום גבהו. המילים הישנות היו לזרא, והמלה החדשה טרם נוצרה, והינה זה התחוללה התנועה הסוציאליסטית בקרב משכילי ישראל, ומיד יצרה לה שני עיתונים עברים מ(זה אחר זה), שרובי וטבי סופרינו בימים ההם נטלו חלק בהם. ואולם כמעט שניעורה תנועת התחיה הלאומית, וקולה של חיבת ציון נשמע ברחוב היהודים, נפרדו הבחירים שבבעלי הכשרונות מעל המאספים הסוציאליסטיים, מעל “האמת” ו“אסיפת חכמים”, ויהיו לנושאי דגלו של הרעיון החדש. הרגש הרגישו, עוד טרם הכירו, כי פה דופק לבב האומה, כי פה נמצאה הנקודה היחידה שממנה אפשר להגיע אל פינות העם העברי.
הרעיון הלאומי והציוני הפיח רוח חיים חדשים בספרות העברית, שנבלה וצמקה, והכניס ליח וכיח רעננים לתוך שני עצביה החיוניים, לתוך הפובליציסטיקה והשירה. כשמש-מרפא השליך את קרני אורו אל הימין ואל השמאל – ועד שונאיו הכי קשים, הכי מרים.
הינה כי ככה נגלה המרכז, שסביבו יכולים ומוכרחים להתגבש כל כוחות העם, ונשמע קול הפייטן הלאומי הקורא ברמה לפלגות ישראל: היו אשר תהיו, רק יהודים היו! יהודים היו – זאת אומרת: זכרו ואל תשכחו, כי באין ארץ יתהלך היהודי כצל עלי אדמות, ואף אמנם כצל מטיל אימה לא רק על הנכרים כי גם, וראשית כול, על ישראל עצמו, כצל אשר לעולם לא יכה שרשים תחתיו ושביתה בל יקנה.
ג 🔗
אפס כי מחשבת התחיה, שתשמש עוד זמן רב כוכב אורה בחיים ובמעשה, הספיקה זה כבר להתגשם בספרותנו, לחדור אל תוך תוכה ולהיות לעצם עצמותה. אין היא זקוקה שוב לביאורים ולהוכחות, ומקום לחדש בה אין. כי על כן גם חדלה מהיות “אידיאה של כוח” בספרות, באין לה צורך בבעלי כוח שבאנשי העט להילחם עליה. ועוד הפעם הורגש משבר בספרותנו העבריה.
מלחמת העולם לא היתה אלא הסיבה החיצונית למשבר חדש זה; הסיבה החיצונית שבטלה בשעת האפשרות הראשונה, ולא עוד אלא שעוררה פעולה-חוזרת עצומה כנגדה. ראשית כול – המפעל האדיר של הוצאת שטיבל, ואז יתר ההוצאות הקטנות עם הגדולות שבאו אחרי כן.
ואז יתר ההוצאות הקטנות עם הגדולות שבאו אחרי כן, נתפרסם המון ספרים למקרא ולעיון, מהם מתורגמים ומהם מקוריים. סופרים ומלומדים, שנתרחקו מעמם ומשפתו, שבו אל הספרות העברית מי שלא שכח את תלמודו כותב את דבריו עברית, ומי ששכח, א5ו שלא למד, חוזר ולומד, או נותן את ספריו למתרגם שיתרגמם עברית. עובדה היא שאין להכחישה, כי מזמן שביתת המלחמה הלכה ספרותנו וגדלה לרוחב ולעומק – ועדיין היא במצב הגידול.
ואף על פי כן מורגשת חולשה בשני המרכזים הראשיים של ספרותנו: בפובליציסטיקה ובשירה. יש מעשה רב, יש כשרונות במדריגות שונות, ואולם רעיון כביר ואין כוח-גברא.
האין המשבר כי אם פרי הגידול עצמו? או אולי עברה תקופת הגיבורים של ספרותנו, והגיעו לה ימים של פועלים ואנשי עבודה?
או: האי אפשר לה לספרות להתקיים וגם להתפתח בלי רעיון ראשי? כלום יש להן לספרויותיהן של אומות העולם, מהזמן שלאחר המלחמה, רעיון מדריך שכוחו בו להלהיב את הלבבות עד לידי מסירות נפש בעדו או כנגדו?
ודאי שאין לספרויות הנכריות הנכריות של עכשיו רעיון אשר כזה, שכולן תועות בלי מורה-דרך, בין כשהן מבקשות אותו בין כשאינן מרגישות לכאורה אפילו בהעדר. ודאי גם כן שכל ספרות, ואפילו חזקה, או דווקא חזקה, אנוסה להגיע מזמן לזמן לידי משבר פנימי ולחכות עד בוא עת גאולתה על ידי החיים עצמם, או על ידי היוצר. ואין ספק כמו-כן, שיש משבר שבא מתוך גידול ומשמש כסימן לגידול.
ואולם אם כה או כה, המשבר – משבר, ומי בעל נפש ולא יחוש בו? הנה זה ים הדמים הנורא המאיים ומחניק ותובע דין וחשבון. ספרותנו כותבת ומזמרת לא-מעט, ואף גם לעיתים קרובות ברצינות וביופי, על עניינים שונים ומשונים – ובכל אלה עוד לא מצאה בקרבה די-אונים, די רוח-הקודש, לצעוק צעקה גדולה ומרה עד כי יתמוגגו הלבבות הנקשים, יחרדו מוסדי עולם האיתנים, הקרים, האכזרים.
בעצם אין הספרות והחיים הולכים בד בבד. נחפזה הרוח לפניה והחומר נחשל אחריה. רץ הסער הספרותי ומבשר את סער החיים ההולך ובא בכבדות, בעמל וביגיעה רבה. וכי יחלש השאון בספרות והיה הדבר לא פעם לאות כי עצם החיים דופק במקום אחר, כי השאלות שנפתרו להלכה זה כבר, הולכות ונפתרות עתה למעשה. עייפה הלשון, השפתיים נלאו גם נלאו, הגיעה שעתן של הידיים העמלות לאמור שירה בסגנון שלהן.
[1924, “העולם”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.