חבר, הזוכר אתה?

אחרי 1905 ברוּסיה. קסמי "האביב הקצר והמדוּמה חלפוּ, רוּחות חדשות, רוּחות “סתיו” התחילוּ מנשבות.

אצלם: תחתונים פּוֹרעים בתנוּפת יד רחבה; עליונים – סאנין, ליגוֹת לאהבה חפשית, טיפּה מרה, ספרי יראים של מחפּשׂי אלוה מודרניים.

אצלנוּ: תחתונים לוקי־פּרעות; עליונים – געגוּעים לכפתורי זהב של מחנה מוּמרים רב.

התחילה סדרה: גימנסיה; נשפי־חשק של נוער־לומד; פּזמונות מעין “פּאַסליאֶדני נייניאֶשני דיאֶנ’אָצ’אֶק (זה היום האחרון…)”, וקנאה לאלה, שכבר עשו את הקפיצה האחרונה מעל לקיר המבדיל המוּצק העתיק־עתיק.

וּפעם אחת, לפנות ערב: ברחובות העיר ההומים זה רק עתה הוּדלקוּ פּנסי־החשמל והתחילוּ להבהיק באורם הזך, ומרחוק נשמעה שריקה־נשימה של רכבת מתקרבת.

– מישקא, עכשיו לא לפהק: חגוֹר מתניך; פּן יקדמך אחר, ונמצא – הלכה חמורך, טרפון!

אזהרת־ידידוּת לאחר התערבוּת ביניים: מי יזדרז ויקדים לבשר את דבר בואו של חברנוּ ד., העומד לשוב עתה ממרחקים ברכּבת־הערב הבאה.

ד. – אחד מבוגרי הגימנסיה שלנו; הראשון מבינינוּ, שניסה להמריא בהצלחה על כנפים פּרוּשׂוֹת של שכינת־לוּטר; במעוף נועז טס ונכנס ישר לתוך הגן־עדן התחתון – לתוך… המחלקה המדיצינית של… האוּניברסיטה הממלכתית במוסקבה! ולנשר קל־האבר הזה אנוּ שנינוּ, חבריו לעצה ולדעה, עומדים לסדר קבלת פּנים מתאימה. ובינתיים מצב רוּח מרומם מאד: שרים, צוחקים, מתלוצצים; מבלים בשיחה נעימה עם בעלת הדירה הצעירה, המשיחה דרך אגב:

– פּה בהוֹמל ברחוב זה, ובחדר הזה, היה גר מין איש משוּנה, מתבודד תמיד, שמו היה בּרנר – – –

בבוּשה מרכּינים את הראשים; אור המנורה הדולקת כבה; כמאוּבנים, שוכבים על הספּות בלי ניב ונדנוּד כלשהו.

האורח הנכבד, גיבור־היום המוסקבאי, מנסה להעמיד פּנים צוחקות ומכריז בטון של רופא־דיאגנוֹסטיקון:

– הם, הופעה פּתוֹלוֹגית חולפת: מרוב התרגשוּת…

ולמחרת בבוקר שניהם, כאילו נדברו ביניהם, את הגימנסיה כבר לא יבקרוּ. ולאחר הצהרים נזדמנוּ בבית־הקברות היהודי על יד קבר האחים הרענן של קרבנות “ההגנה היהודית העצמאית הראשונה”. ובערב בביתו של המורה לעברית, ההיסטוריקון בּרמאן: לחוג הצר של “שארית הפּליטה” נתוספוּ עוד שנים.

כך־כך, חבר חביב…

ושוּב נפגשנוּ שנינוּ – על אדמת ארצנוּ הצחיחה.

– נוּ?

– לא כשם שחלמנוּ. יום העבודה הקשה אתה מקבל בתחנוּנים, כעני בפתח. צדקה עושים אתך: בשעת הדחק אתה מתקבל בתור תוספת זמנית לתמידי – לחַרַת־האָריס עַלי. את שכרך המצער משהים או מקפּחים לגמרי. חדר אין להשיג: מדרגות של בית העם, הכניסה לבית הכנסת או הפּרוזדור של בית המרחץ – זה נוך השאנן ומשכנך המכוּבד. בחלותך מתוך מחסור, עוני ודחקוּת – שולחים אותך לחפּש עזרה במרפּאות של ה“מיסיונים” השונים למיניהם.

שודדים ערבים כי יתנפלוּ על הכפר בחשכת הלילות – עַלי הבן־בית אינו אץ להדוף אותם: לעת־עתה ירוץ עם הרובה המוסקובי, זאת אומרת, אני; והוא, – עלי, יבוא אחר כך: הנה רק ימצא וינעל את מגפיו הצבעוניות (“יחרב ביתם, נעלמו פתאום: מעשה שטן!”) וישיג אותי.

ועליו אין מתרעמים. אדרבה, מאירים לו פּנים, מחייכים!

והנה שנינו בעיר, בטבריה (זו סבתא החמימה המפורסמת מאָז, כידענית ללחוש על כל התחלואים); יושבים במלון־אורחים בחדר המשותף; חושבים־מונים את כל ההכנות הנחוצות לנו לקראת ה…“נתנה ראש ונשובה”. מבטנו נתקל במיטת־ברזל חלוּדה שבחדר הסמוך: שם שוכב איש, שרגליו עטופות שמיכות וסמרטוטים, מעיין בספר קטנטן־דק מעין “רשפים”.

– מי זה? – שואלים אנוּ את בעל האכסניה הגוץ, יהוּדי טבריני טיפּוּסי, בעל פּאות ארוכות מסולסלות.

– פועל או מורה מיהוּדה – עונה הוּא לנו באדיבוּת מופרזת מזרחית – סובל, לא עליכם, בראֶומטיזם; הרבה סובל; שמו נדמה לי, ב…ברנר! – –

– הזוכר אתה?

ולמחרת בהשכמה – כאילו פתאום נפקחוּ עינים ונתחוור הכל, כל אשר לפנינוּ – בצעדים תקיפים אנו צועדים בדרך לחות כנרת, בדרך לעבודה.

בבית־העם אשר ביפו חוגגים את האחד במאי. שנינוּ עומדים מצד ימין של הבימה, מפריעים לנואם היריב:

– אצלנו היהוּדים אין מקום למלחמת מעמדות; כולנו – בין העניים ובין העשירים, משוּעבדים לאחרים: יחי כלל ישראל, עוד לא אב־דה! –

רק התרענוּ במלוא הגרון יחד עם שאר אברכי־תכלת היפואים. התרענו, האמנו בצדקת השקפתנו, עד…

שבועון הפועלים “הפּועל הצעיר” הופסקה תמיכתו הכספּית השנתית – עונש על שנתפּרסם בו מאמר בּרנר “הקורא לשמד”. מציעים לה למערכת שתמחק מרשימת משתתפיה הקבוּעים את שמו של ברנר. כך נתגעשוּ מימי ה“מעין טהור”, שזרם לאט־לאט בישוב דעת בעלי־בתי מתחת להר המוריה האודאֶסאי.

זו היתה הדחיפה החיצונית המכריעה, שעוררה אותנוּ מתרדמה מתוּקה ששמה: “אחדוּת ישראל”. ובין שאר קולות המחאָה והגינוּי, התפּרץ גם קולנוּ המרדני: “הלאָה השואפים לבלום את פּינו ולשים כבלים על חופש מחשבתנוּ. יחי הפועל־האדם החפשי. הנוהג את גורלו בעצם ידיו המיובלות”.

– הוא, הוא העיר אותנו!

וככה, חבר, עברנו שנינו מרחק רב. וכל המרחק הרב הזה, מי התוה לנו את הדרך הנכונה? מי ליוה אותנו באישיותו הזכה? – – –

_______

ועכשיו.

אני נאבקתי בנחשול איתנים של מלחמות וּמהפכות “עולמיות”. נשארתי בחיים, בחיים, ונושא את עיני תמיד שם, במקום שנשמת “המעורר” תרחף עוד עידן ועידנים מול עיני המעפילים. ואתה?

ואתה, חבר, אם עודך חי, אולי עוד נפגש אי־פעם. ועם נטות יום עמל נשתטח שנינו אי־שם על האבנים החלקלקות, נסתכל חרש על ראשי־הרים גבוהים רחוקים, ונרקום שיר־בלי־מלים, שיר אזכרה, לזכרו של ההוא שעליו נאה ביותר לספּר בדומיה.