רקע
משה שווייגר

לזכר מ. שמואלי (ממשי)


הירדן הצר והאפור. מימיו העצבניים זורמים־נופלים כהים־דלוחים לתוך ים־הכנרת הרחב, השקט, המחייך חיוּך נצחני כחול־בהיר. חצי־אי זעיר – הכֶּרַךּ. בית בודד ננס בעל שתי קומות. למטה – מכונת־מוטור להניע משאבת־השקאה. למעלה – חדר ד' על ד'; קרשים על גבי פּחי נפט ריקים; שנים־שלושה ארגזי־עץ הפוּכים – מעון, מעון פועלים. קבוצת נסיון קטנה, ראשונה לעשיית גני־ירק שיתופיים, ליצור ירק “עצמי”, “יהוּדי”. אנשים בעלי עבר שונה ומיוּחד; כל אחד – חידה סתוּמה לרעהוּ; עכשיו הם ארבעה ירקנים יהוּדים. כל אחד מהם – ביום עם המעדר וערוגת העגבניות שלו, בערב עם צרור ספריו ומחשבותיו.

ליל־מזרח שקוּע במחשבה מסתורית עמוּקה, מפתה ומושך אליו את היום הבהיר גלוי־הלב הצוהל והקורן, מאהיל עליו באפריוֹן עבה של אפלה שחרחורת, מחר שבת: יום מנוּחה נעימה, יום תעיה בהרים ובעמקים. הלילה ליל־שמורים הוא, ליל התגלות פנימית שופע סודות ורזים.

בחדר אפלולי, ליד חלון פתוּח, שחוח – יושבים שלושה. הוזים, חולמים, עינים סגורות למחצה, מביטות לתוך תוהו חסר־דמוּת, לתוך תהום־חשכה: האם צבי־ענק הם אלה, האם רוכסי־הרים גבנוניים? וחרוזים־צלילים נוגים נמשכים אי־שם ממרחקים: אוּ־אוּ־אוּ. האם מחנה תנים פראים בוכה־מקונן ביבבה־יללה מזעזעת על אָבדן־מה? אולי־רעבים, מתגעגעים הם על ארוחות־ליל דשנות מימים עברו, על גופות גבורים של חללי מלחמות קדוּמות? ואוּלי…

המיה קלה נשמעה מעבר אחר – סירות־צדף עצבניות ונבוכות נתקלות בדרכן באבנים חלקלקות, משקשקות במים? חלום זועות הבהיל צפרים נרדמות, והן רועדות ומנדנדות זלזלי האיקליפּטוסים הבודדים? הקשב: פעמונים נבובים מצלצלים חרש־חרש בקצב אטי, שרים שיר־נדודים נצחי לאבק־דרכים – אורחה, אורחת גמלים באה מחורן!

ומיד, בין הגנים, בשדירות הצבר הדוקרני נשמעות יריות. הומים, צורחים: דיר־בא־לאךּ! 1. מגרשים שודדי דרכים שלא היו, שדים ושדות מדומים וה…פחד שתקף נודדי־ליל תמימים ובעלי הזיוֹת!


הרעש הצורם נדם. חזן־האורחה חוצה את דממת־הליל בסלסוּל מינורי כל־נדרי’אי. לבבות השלושה נכבשים, מתמלאים הרהוּרי־תשובה, הרהוּרי חרטה אף על עוונות וחטאים שמעולם לא עווּ ולא חטאוּ. רק עכשיו הם נזכרים ברביעי: למה כה איחר לשוּב, איפה הוא מתמהמה זמן כה רב? מתבוננים היטב, מתאמצים לחדור במבטים נוקבים בחושך. מרחוק ריטט אור, בבית החומה האדום, בחות כנרת. לשם הלך הרביעי עם גמר העבודה: לשובב קצת את הנפש, הצמאה היום משום מה לקול רעש אדם.

– מה קרה אותו?

וליל המזרח מקסים; כובל שלושה בני־אָדם בכבלי־קסמים; מכניע, משעבד את רצונם – רחשים של חובה, אהבה ומסירות־נפש לחבר נעדר נוקבים את המוח, מוחצים את הלב. והרגלים נצמדוּ למקומן – אינן נעות, אינן זזות!

והוּא הרביעי – עם ערוב היום, יום ערב שבת עם חשכה, שלחו לו מראש הרי־הגליל חיוּך של תתחדש.

– בפעם הראשונה אני מתלבש כאן בארץ בחליפה קיצית מודרנית כזו הלבנה והמגוהצה! –

ושם על סף הדלת לפני הזגוּגית המלוכלכה (בשעת הדחק, היא מראָה) הפליט פּיו באחרונה: –

– בדיוּק ככה היה מראה פני שם. קראתי אָז, זכורני, על שפת הים באודאֶסה אתה יחד… –


פּקעת שחרחורת – אולי קרע ענן־טל, אולי עטלף – חלפה עברה ביעף, הנה־הנה נוגעת היא בעפעפי העינים: סוף־סוף הקיצה את הנרדמים מתרדמה, שנסך עליהם ערב מקסים.

אחרי חיפוּשים רבים נתקלוּ צעדי השלושה הרטובים מטל בזוּג רגלים – בלטוּ החוצה מעומק חפירה, חפירת השקאה. לא רחוק משׂדרות הצבר. הרביעי, עם החליפה הלבנה המגוהצה: פיו סתום, ממולא רגב אדמה שחורה, אדמת הכּרךְ.


חדר קטנטן. אור כהה מהבהב, אור נר החלב. שלושה צללים חיורים־חיורים קפוּאים ביגונם מביטים סהרוּרים בפני הרביעי: מראהוּ – מראה הדונג, מוטל פּרקדן על קרשי עץ ארוכים. זר, מרכיב משקפי פּאֶנסנאֶ מטפּל בו: בודק, לוחץ, דופק. עינים מלאות חרדה וצפיה מתרכזות בהבעת פני הזר הקרירים: מתאמצים לקרוא את גזר הגורל.

– מקרה מות! – מכריזות אבטומאַטית שפתים רשמיות חלקלקות, מגולחות־שפם.

– ממה?

– שבץ הלב!

– ואולי… ואולי… בדיוּק שם, סמוך לשדרות: לפני כשעה – שירה השתפכה, עברו?..

אילמות שפתי הרופא הזר, שחום הפנים, אחיהם של ההם.

אילמים רגבי־האדמה השחורה; אילם ומלא רז עכשיו הכּרךּ – ענני־טל עטוּ עליו, כיסוּהוּ עב כבד־כבד.


  1. להזהר.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות