ליובל דפוּס “אחדוּת”

חוברות דקות וצנוּמות, אפוּרות־כתמתמות, כעלי העץ אשר בשלכת – כזאת היתה התפאורה, החיצוניות. והפּנים, התוכן – מאמרות קצרות. רשימות חטופות ומכתבי־חברים על נושאים אַקטוּאַליים פוליטיים־ישוּביים או התישבוּתיים־מעשיים. ולפעמים גם נושאים מופשטים, מעין מלאכת מחשבת ביתית.

ה“קוּנטרס”. באותיות זעירות רמזה מקצה העליון של השער שורה אחת ישרה: “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל”. כלומר, לא דרך־מלך פרוגרמטית סלוּלה וכבושה, אלא מסילה חדשה מתפתלת, לא מתוּקנת ולא דרוּכה, והעיקר – תהומות תיאוראֶתיות עמוקות משני צדדיה מימינה ומשמאלה.

מעל דוכן פשוּט ולא מיופה, מעל עמוּדי “קונטרס” צרים, יד אחראית מכוונת את תנודת המחשבה הקולקטיבית, נוהגת אותה בגישוּש זהיר במעלה הר תלוּל גבוה־גבוה – במעלה “אחדות – אחדות! – העבודה”.

ה“קוּנטרס”. מקרעי הגיונות, קטעי רעיונות ושברירי חזיונות של אנשי אֵת ומעדר נרקמה מעין יריעה למקום־מנוחות רוחני.

– חולי בית־החולים “הדסה” אשר בצפת מתאוננים: “לא הגיע לידינו משום מה ה”קונטרס" מספּר כך וכך". –

– אסירי מאַקוב¹, אסירי־תודות לכם מבית כלאם אשר ברמלה על משלוח חוברות ה“קונטרס”: כולנו יודעים אנו כבר את תכנו כמעט בעל פה ואפילו את… מדור הברכות!

הרבה מ“החברה” כאן, המתקיימים עכשיו על פרוּטות ה“סיוּע” העלוב, מונעים מפיהם בערבי־שבתות את מנת המרק היחידה – את הגרש שמקמצים מפרישים לרכישת ה“קונטרס” – רכוּשם הפּרטי היחידי בזמנים אלה – – –

וגם פרשת הסתלקוּתוֹ מהמערכה הצבוּרית, הקרבתו העצמית על מזבח ה“איחוד”² – כמעט נושא לסיפור־מעשה פרימיטיבי קדמוני. מעין “אלהים יראה לו השה לעולה בני”…

תשעה־עשר כרכים שלמים. ש“פ חוברות, מבקשות המשך טבעי – חוברת שפ”א, וּפתאום: “קוּנטרס”, צו לחוברותיך, הגיע קצם, מתאַחדים אנו!

נדם הקול; רפה לפעמים וצרוד, אבל תמיד מוּכּר וערב לאוזן עמלים רבים בארץ ישראל.

חברי דפוּס “אחדות” הותיקים באשר הם שם – לא אחת עמדתם לשבוּעון בשעת דחקו; המתקתם לו את פגעי המחסור; קיימתם בו מצות “סומך נופלים”, וגרמתם לו אריכות־ימים.

ועתה, בשעת יובלכם, יובל שלושים השנה לקיומכם, אמרתי בלבי:

– זה הנפטר היקר, ה“קוּנטרס”, שלא זכה גם למצבה, אעלה את זכרו על ראש שמחתכם:

גם לכם חלק רב בו.