א    🔗

גרם לו מזלו של א. ש. שווארץ שיצירתו השירית ההולכת ומתמידה כאן אתנו באמריקה זה כארבעים שנה, לא זכתה משום־מה להערכה מספיקה ולא תפסה את מקומה הראוי לה בשירה העברית בכלל ובזו האמריקאית בפרט. אין ספק שהעובדה שדבריו לא הגיעו לכינוס, וממילא – לידי צירוף דמות, יחד עם צניעותו היתירה של המשורר, שלא ידע לדחוק את עצמו ולהכריז על ישותו – גרמו בהרבה לכך. ואולם מי שיבוא ויטריח עצמו לחזור אחרי שיריו הרבים המפוזרים בעתונים ובמאספים שונים ויקרא בהם פה ושם – מובטח לו שיבוא על שכרו: הוא ימצא מעין של שירה אמתית, כנה ונאמנה.

שירתו של א. ש. שווארץ אמיתית היא באשר היא נאמנה לסגולות נפשו וטבע כשרונו. היא אחידה במצריה. קו יסודי אחד נמשך משיריו הראשונים הטבועים עוד בחותם העיירה הליטאית, שממנה וממסורת בית־מדרשה הוא בא אלינו, ועד שיריו האחרונים שרוחשים בהם כבר צלילים אמריקאיים והומים בהם הדי המאורעות והזעזועים שנתרחשו בחיינו בשנים האחרונות – הדי חורבן ותחייה, הרס ותקומה – מחרוזת של תמונות ומראות, זכרונות וחוויות, המקפלים בתוכם חיים של יצירה במשך תקופה שלמה (תר“ע – תש”י). ואולם הקו היסודי אחד הוא: אותה פשטות אנושית שבתוכן, אותה כנות שברגש ואותה בהירות שבהבעה. מעולם לא שאף א. ש. שווארץ לצאת מגדרו, מתחום־עולמו שלו, ולהיזקק לתכנים ולצורות שהם זרים לרוחו ולטבע הרגשתו. ולפיכך היתה שירתו תמיד טבעית וקרובה, כאוויר זה שאדם שואף לתוכו מבלי שירגיש במציאותו.

א. ש. שווארץ הוא מראשוני המשוררים שנטעו את שירתנו החדשה על אדמת אמריקה. ואף כי רוב שיריו נכתבו כאן, בארצות־הברית, הרי קדמה להם תקופה של הכשרת־נפש, שינקה מן המקורות הישנים ומן השירה העברית החדשה ששגשגה במולדת הישנה, זו שהיתה טבועה בחותמם של שלושת המאורות הגדולים – ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור (ייבּדל לחיים), הם וכוכבי־הלווי שלהם – כהן, פיכמאן, שמעונוביץ ודומיהם. אותה שירה היתה אנושית בתכנה וברוחה וקלאסית בצורתה. גישתה – ישרה וגלויה וסימניה – בהירות של ביטוי, ליריקה צרופה, סימבוליקה טבעונית, אך ביסודה היתה מין ריאליזם מעודן, מעולף בצעיף רומאנטי. את תורת השירה הזאת הביאו אתם רוב המשוררים המהגרים. אמנם, ברוב הימים נתעשרה כאן שירתנו ונתגוונה בשפע צורות, אף נתעמקה הרבה ותחום־ראייתה נתרחב. עם כל “קונסרבאטיביותה” לא יכלה להימנע מהשפעת הזרמים המהפכניים שבשירה המודרנית הכללית. ועם התרחבות זו ניטל דבר־מה מן העצמיות הראשונית שלה, מן הבהירות וההבעה הגלויה שלה. אחד הוא א. ש. שווארץ שנשאר נאמן לירושת נעוריו, למסורת הקלאסית הביאליקאית. עולם שירתו הוא עולם האדם והטבע בגילוייהם היסודיים. אבל האדם שלו הוא האדם היהודי בתחום החיים היהודיים על הצער והקדושה שבהם, והטבע אף היא, ברובה, טבע העיירה, כפי שנגלתה עליו לראשונה בימי ילדותו – כולה מסתורין וקדושה וסוד־שיח של בין־השמשות. הוא, אמנם, שמרני; הוא קשור בטבורו אל ערש־לידתו ואל ספירת הרוח שבה טופחו נעוריו, על אף השינויים שחלו בו ובשירתו בשל הבדלי גיל וסביבה ובשל השפעות תרבותיות וספרותיות שונות. אך זוהי שמרנות בריאה, ברוכת־מקורות, שחותמה – שלימות שבאופי. לא עמידת קפאון ולא הצטמצמות מדעת, אלא הפיכת רגבים בנחלת הירושה לשם גילוי אוצרות הזהב הטמונים בה. אין הוא מתעלם מן היש; אדרבה, הוא ער לכל גירוי חיצוני ואזנו קשובה לכל המתרחש בעולם הגדול. אלא שאין שירתו נענית אלא לזה שנעשה לו חווית־נפש. וכל חוויה שכזו מצטרפת אצלו בדרך אסוציאטיבית לזכרי־עבר, לחוויות ילדות ונעורים, ואלה נוסכים על זו מרוחם עד שהיא נמזגת בהם ונבלעת בתוכם. פגיעה ארעית בנזירה עטופה שחורים, שחלפה על פניו באחד מרחובות ניו־יורק, מעלה על לבו חווית־ילדות עמוקה, כשראה בפעם הראשונה תהלוכת כמרים עם דגלי־איקונין וצלבי זהב גדולים, ואחריהם – המון אכרים כורעים ומצטלבים מתוך זמרה מסוערה ומשולהבה, מבשרת קנאות ופחדים, ולב הילד כבר הרגיש בתהום המלאה אימים שבין הכפר הגויי והעיירה היהודית (“בעבור נזירה”, ספר השנה, תש"ז). מראה האמות והתינוקות, הצובאים על בתי־הספר בניו־יורק עם התחלת עונת הלימודים, מזכיר לו את הימים הראשונים כשאבות תמימים הובילו את ילדיהם אל ה“חדר” ב“טלית מעוכה וצהובה”, ואמות צנועות לבשו לכבוד המאורע את שמלת השבת ואת הפאה הנכרית ואת הסודר המנומר שבא מתוגרמה, ונשאו את התינוק “בשמחה של מעלה” (“בחצר בית־הספר”, התקופה, תש"י), או אותה הילדה הקטנה הסובבת בחוצות ניו־יורק עם קופת קרן־קיימת ואשר כל החן היהודי שפוך בעיניה העורגות והחולמות, מזכירה לו את ילדותו התמימה שלו, והוא, הספקן הזקן, היה רוצה להיות תלמיד אצלה וללמוד ממנה את האמונה התמימה, את מתת החלום ואת תקוות העתיד (“עם קופסת התכלת”, “הדואר”, ת"ש). או, למשל, אותו “אילן הלידה” המוצת ברחובות ניו־יורק באלפי אורות ססגוניים, שבעבור ימי החג הוא מושלך החוצה כנצר נתעב, מעלה כנגדו בזכרונו את אילני ה“סכך” שהיו מצלים על הסוכות הצנועות במושבות ישראל, ואשר גם בעבור זמנם הוקדשו למצווה: “לפתוח מוקד לצורך כבוד השבת יוקד”, להפרשת חלה ולהטמנת חמין (“בעבור זמנו”, “הדואר”, תש"א).

אכן, בשירתו של שווארץ מיטשטשים תחומי הזמן: ההווה נקשר בעבר, והעבר משתרבב לתוך ההווה, ויש רק הוויות מתמידה. המושג עבר חל בעצם רק על מה שנשכח מן הלב ונמחה מן הזכרון. ואילו אצל שווארץ חיים הזכרונות תמיד והם רוטטים ועורגים ותובעים ביטוי, ואינם אלא הווה מתמיד. וכלום כל מה שרכשנו ב“חדרים” ובישיבות ושאבנו מתוך ספרים – כל הדמויות הפלאיות של אבות האומה וגדוליה שנחרתו בנפשנו ונעשו חלק ממהותנו – כלום כל אלה עבר הם? ואין פלא ששווארץ העלה בשירתו כמה דמויות תנ"כיות והיסטוריות שפעלו ביחוד על דמיון הילדים – אברהם שובר־הפסילים, משה אבי הנביאים, רחל המבכה על בניה, רות המואביה שדבקה באלוהי ישראל (“מכתבי הקודש”, “לוח אחיעבר”, תרע"ח) ועוד ועוד. אך ביחוד, כמובן, נתפס לעבר הקרוב. יש לו שורה של שירים המעלים את ההווי היהודי, את היופי הגנוז שבאורח־החיים הדתי של יהודי פולין ורוסיה. נתפסים המומנטים החגיגיים, רגעים של התעלות, של הסתלקות מן החולין, כמו בשעת השראת השכינה בבתי־הכנסיות בערבי שבתות וחגים כשאור הנרות ונר התמיד מרעיפים קדושה צנועה ומשרים חלום־שלווה על המתפללים, והתפילה – המית יחיד וגעגועי אומה רועדים בתוכה (“קדושה”, “התורן”, תרע"ז); או כשיהודים סובבים בהקפות בפרי עץ הדר ובכפות תמרים, והם לוחצים אותם אל לבם אשר כמוהם הוטל לתוך קרת־נכר. וכשם שהללו שומרים עוד על ירקותם וריחם, כך גם המחזיקים בהם “עוד ישובו יפרחו” (“על שיבת ראשם זרי כסף”, “הדואר”, תרצ"ט); או כששלוות השבת יורדת על העולם עם שקיעה, והעולם כאילו מתכנף בעצירת־נשימה באותו רגע של דממת קודש (“קבלת שבת”, “התורן”, תרע"ו).

קצת מן הקדושה הזאת הביאו אתם המהגרים לכאן, אלא שזו נדחתה מחיי הציבור ונצטמצמה בקרן־זווית אפלה של איזה בית־תפילה ישן, או בדירתו של איזה יהודי בודד הממשיך עוד שפע מן הימים ההם. חי לו יהודי בניו־יורק, נושא ונותן מתוך בהילות קדחתנית, חרד על פרנסת בני־ביתו ו“עושה חיים” בעמלו. והנה מתה עליו אשתו. נפרד מבניו ובנותיו, שרצו להחזיקו, והלך ונעשה מגהץ־כותנות. שכר לו דירה לעצמו, שני חדרים, אחד לבישול ואכילה ואחד לארון ספריו – ידידיו משכבר הימים – תלמוד ומדרש וספרי יראים, שהיה מתעמק בהם בשעות הפנאי, לאחר עבודת יומו, נהנה מזיווה של תורה ומחכמת־החיים שבספרי המוסר. כל החמימות היהודית, הדבקות והפרישות, נתרכזו באדם זה שידע ליצור לעצמו פינה של קדושה בתוך ים החולין של הסביבה הזרה והמטמעת (“אברהם מגהץ הכותנות”, “הדואר”, תרצ"ח).

כל התמונות האלו מעלות על לבנו את זכר הימים הטובים והתמימים שנמחו בסערות הזמן, אבל הם חיים עדיין אי־שם בפינת סתר שבנפש כהדי־זכרון לתפארת־חיים שחלפה ואיננה.

ב    🔗

בין השינויים שחלו בשירתו של א. ש. שווארץ עם צאתו מתחומה של העיירה לאוויר העולם הגדול, יש לציין ביחוד את זיקתו החדשה ליפעת הטבע. דומה שבן העיירה הליטאית דלת הצבעים, חניך החדר וצלילי בית־המדרש, פקח פתאום את עיניו – ונגלה עליו זיו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ושוב לא תשבע עינו מראות ואזניו – משמוע. הוא שיכור ממרחבי הכרים ונופי ההרים של ארץ זו, מבורכת ד', מזהב השחרים והשקיעות, מהמולת יערי־העד ומשאון דכיים של גלי האוקינוס. ולא יאמר די לאורות ולנגוהות ולזהרורים! ואמנם, שירי הטבע שלו מרובים ומהווים חטיבה יסודית ורבת־גוונים בשירתו. אמת שבעת הראשונה עדיין היתה מורגשת בשירים אלה איזו נוסחאיוּת משכילית, זאת אומרת – נטיה לראות בטבע סמל ואליגוריה למשהו מחוצה לה. הנה, למשל, שורות אחדות מן השיר “עלים נובלים” (“התורן”, תרע"ח):

מָה אִכְפַּת לַיַּעַר אִם מֵעָלָיו נִצָּנָיו

נִתְלָשִׁים וְנוֹפְלִים לִרְבָבוֹת,

אִם רִבּוֹא רְבָבוֹת עוֹד אִתּוֹ נִשְׁאָרִים

וְנִזְרוֹ עוֹד יָרֹק וְעָבֹת.

מָה אִכְפַּת לַיַּעַר אִם כָּלִיל יְשַׁכֵּל

אֶת עָלָיו, נִצָּנֵי זְהָבוֹ –

אִם גַּלֵּי פִגְרֵיהֶם יְדַשְּׁנוּ עֲפָרוֹ

וַאֲבִיבוֹ עוֹד יָבוֹא…

תיאור היער אינו כאן עיקר. אין כאן הרגשת־יער וריח־יער, אלא דברי התבוננות, צורה פיוטית לרעיון מסויים. וכך הם גם השירים: “הם שבו”, “קמשונים”, “ראשית האביב”, “עם שקיעה” (נוסח ראשון) ועוד כדוגמתם. אמנם, גם בשירים אלה מגלה שווארץ כוח תיאורי רב, ובעצם אין הסמל אלא יסוד נוסף המסתעף מן החוויה היסודית. בשיר “היופי האחרון” (“הדואר”, תרצ"ו), המתאר את תפארת הבציר הבאה כאילו להשכיח את עגמת הסתיו ההולך ומתקרב, יש שורות החדורות רגש של צמאון־חיים וצמאון־יופי, ואפילו אם היופי הוא רגעי –

עַל מִפְתַּן הַכְּמִישָׁה יֵשׁ קְסָמִים חֲדָשִׁים

וְיֵשׁ אִי לַיֹּפִי וְהוֹן עָתָק עָצוּר

בְּגַרְגֵּר מִתְאַדֵּם וּבַחֲרִיץ עֲלֵה בָצִיר.

וּבְאֵפֶר הַבְּלִי אִם יִתְפַּלֵּש יוֹם מָחָר

וְאָבַל לְבַבְכֶם עִמָּדוֹ וְשָׁחָר –

הַיּוֹם הַזֶּה בָּהִיר, הַיּוֹם הַזֶּה לִי הוּא

כִּי יָפְיוֹ יָצַרְתִּי וַאֲנִי הוּא אָבִיהוּ – –

– – – – – – – – – – – – – –­

נְחַלֵּק הַיּוֹם: גַּם לָכֶם גַּם לִי יִהְיֶה!

אַל תְּהוֹת עַל יוֹם אֶתְמוֹל! וְעַל מָחָר אַל בְּכִיָּה!

נְחַלְּקֶנּוּ עַד תֻּמּוֹ עַל צִיצָיו וְאוֹרָיו

וְנִלְעַג לָרָקָב הַמֵּצִיץ מֵאֲחוֹרָיו – – –

כָּל רֶגַע בַּיֹּפִי הוּא חיֵּי עוֹלָמִים!

השתוקקותו של שווארץ לאור, לחסדי שמש, מגיעה לפעמים לכדי אכסטאטיות, ביחוד בשעות שקיעה, כשגעגועי פרידה צובתים את הלב ויש רצון להיאחז בשולי הארגמן ולהימוג עם קרני השמש האחרונות –

בִּשְׁבִיל זָהָב אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, הַחוֹגֶגֶת

חַג פְּרִידָתָהּ, יָצְאָה נַפְשִׁי הָעוֹרֶגֶת

לִשֹּׁק בַּחֲרָדָה כְּנָפָהּ הַנַּעֲלָסָה,

לִדְלוֹת, טֶרֶם יוּעַם, זָהָב מִגֻּלָּתָהּ.

אֵחֲרוּ כַּנְפֵי נַפְשִׁי… – – –

וְעַל עֲקֵבָהּ שָׁבָה נַפְשִׁי הַשּׁוֹקֵקָה

מִפְּאַת מַעֲרָב הַשּׁוֹמֵמָה וְהָרֵיקָה.

מִנִּי גֻלַּת שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה וְנִשְׂגְּבָה

אֶת הַזָּהָב נַפְשִׁי שָׁאוֹב לֹא שָׁאָבָה,

בִּכְנַף שֶׁמֶשׁ לֹא נָגָעָה – אַךְ בְּשׁוּבָהּ

הִיא לֹא שָׁבָה רֵיקָם וַעֲזוּבָה.

כִּי מִזְּהַב הַשְּׁבִיל, בִּהְיוֹתָהּ עוֹד בִּמְעוּפָהּ,

דָּבְקָה בִכְנָפֶיהָ אַבְקַת זָהָב צְרוּפָה,

וְהָיָה לָהּ לְכַלְכֵּל וּלְהַעֲשִׁיר חֵילָהּ

בִּימֵי עֹנִי וּבְלֵילוֹת הָאֲפֵלָה…

(“עם שקיעה”, נוסח שני “הדואר”, תרפ"ו)

אולם בשיריו המאוחרים יותר אנו מוצאים כבר הרגשת־טבע חריפה, בלתי־אמצעית, עם כוח של חדירה לפני ולפנים של ההתרחשות הטבעית הבלתי פוסקת. משהו מן התפיסה הקוסמית חותר בשיר “מעט ירוק” (“הדואר”, תרצ"ח). בקדרות העירום שבסתיו, כשרק “מטליות עשב” מצהיבות על הכרים, יש שאחד נודד ימצא על עץ או על שיח מעט ירק שהוא קרוץ מאותו “ירקרק־קדומים” שפרח “בהיות העולם חדש והחיים – חד…” אז יעמוד וישתאה בפני שריד זה שבו גנוזים וחנוטים שברירי אור של שמשות קדומים שנבלעו בתהום…

מעין זה הוא גם השיר “ציץ הסלע”, המצטיין ביפי ביטויו ובציוריו החזקים. יש כאן מתפיסת האטום והדומם שבטבע, מן הטראגיות שבאלמם הקר. ניתן תיאור גראפי של סלע, כולו – קרחת ומערומים, כולו – “זעף עולם”. מוטל הוא קפוא בשתיקתו הסלעית, בגבורתו המאובנה ובנצחיותו הקרה והעקרה. ואילו עם יקיצת האביב יתעורר אף הוא ויתמלא חיים וערגה: דשאים מתלקטים לרגליו, מטפסים עליו ומלפפים אותו ואוצלים לו מרעננותם ומצהלת פריחתם, וכאילו יחרוג ממסגרות אלמו, יהמה, ישאף לפדות… ואז יש אשר פרח תכלת קטן יציץ עליו וירעיף על קשי־האבן “יופי דק ודמי מחשבה”…

ואולם לשיא הישגו בשירי הטבע שלו הגיע בשני השירים “הצבי” (“הדואר”, תרצ"ג) ו“דגה קטנה” (“הדואר”, תרצ"ד). בשנים אלה כאילו נפתח לנו פתח לתוך עולם טמיר ופלאי זה של יצורי טבע. השיר הראשון כוחו בצמצומו, בבליטת הציור שבו, מעשה גלופה. הצבי לא רק שהוא ניצב לפנינו חי ברעד אבריו ובגאון קרניו, כולו מתיחות וגמישות, כולו תנועה קפואה וקשובה, אלא הוא גם מעלה אתו משהו מ“שיבת עולם”, מן המופלא והראשוני שבעולם החי ומן הקוסמי והמסתורי שברשות היער. ואילו השיר השני, “דגה קטנה”, משרה עלינו את כל אימת הבדידות של יצור קטן זה בתוך המעמקים הגדולים והנוראים של חשרת מי אוקינוס. השורות הראשונות מזעזעות ממש בסמליותן המחרידה הנובעת מאליה מתוך הציור –

תַּבְנִית חַיִּים קְטַנָּה, נְקֻדָּה בִתְהוֹם רַבָּה,

אֹפֶל יָם תַּחְתֶּיהָ, אֹפֶל יָם עַל גַּבָּהּ,

סָבִיב יִזַּל לַיִל, לַיִל חֵרֵשׁ, עִוֵּר,

אָטוּם בִּפְנֵי הֵד וְזִיק בֶּן־שֶׁמֶשׁ חִוֵּר…

האין זה גורל האדם בתוך ההוויה התהומית האטומה? או, לכשתרצו – גורל היהודי בתוך ימי השנאה והטמטום האנושי? ואולם, אין מדרכו של שווארץ להתעכב על האפל והתהומי. באופטימיות היהודית המיוחדת לו הוא הופך, בחלקו השני של השיר, את הדגה הקטנה לסמל של אור הבוקע מתוך האפלה. הדגה “לא תאבד במחשכים, כי לבבה דובר ממעמקים”:

אַל הִתְרַפּוֹת, דָּגָה קְטַנָּה, אַל הִכָּנַע!

אִם לֹא הֻגַּשׁ נִיצוֹץ אֶחָד לָךְ לְמָנָה –

קוּמִי וּמִנַּפְשֵׁךְ חִצְבִי אוֹר לִנְתִיבֵךְ!

– – – – – – – – – – – –

שַׁאֲבִי גַם מֵאֹֹפֶל יַמִּים אוֹרִים צְפוּנִים!

יִינְקִי גַם מִיגוֹן הָאֹֹפֶל זִקִּים שְׁנוּנִים!

– – – – – – – – – – – –

דִּרְכִי מֵיתָרַיִךְ, דִּרְכִי שְׁרִירִים דַּקִּים,

שִׂימִים מֵיתְרֵי־אוֹר בָּךְ וְקִשּׁוּרִים זַכִּים!

גְּעִי בְּכָל הָאָטוּם בָּךְ, וְאוֹר יְשֻׁקֶּה,

וְכָל הַקָּשֶׁה בָּךְ – בָּאוֹר יְרֻקָע… – –

גִּדְלִי־לָךְ, כִּגְדָל־לוֹ נַחְשׁוֹל־יָם מֵעוֹדוֹ, –

וְהָיִית לְנַחְשׁוֹל אוֹר בְּעֶצֶם הוֹדוֹ!…

האין זה מזכיר את חזון הגאולה לישעיהו על “תולעת יעקב” שתהיה לאור עולם? כמובן, פירושים סמליים אלה לא היו בכוונת המשורר מלכתחילה. אבל זה כוחה של חוויה שירית עמוקה שהיא מכה גלים רחבים. כל ציור אמנותי הריהו טעון מבפנים, והמשמעות הסמלית צומחת מאליה.

ג    🔗

היה מטבע הדברים שיהודי עמוק־שרשים וחם־מזג כשווארץ, יתעורר לקראת הזעזועים הגדולים שנפלו בחיינו בעשרות השנים האחרונות, ושירתו תהיה “תנים” לבכות את שבר האומה ואת מוראי חורבנה, וגם “כינור” מתוח־נימים המתנגן לקראת פעמי הגאולה ופלאי התגשמותה. אמנם, שיריו הלאומיים יכולים לשמש תעודה היסטורית של ארבעים השנים האחרונות. יש בהם הדים של התנועה החלוצית, של הצהרת באלפור, של שתי המלחמות העולמיות עם ההרס והחורבן שבאו בעקבן, ועל כולם – אימי השואה הנאצית שירדה עלינו בנחשול של דם ואש ותימרות עשן, ולבסוף – נס ההתנערות מתוך החרבות לחיים חדשים ועצמאיים. החזקים ביותר והיפים ביותר הם דווקא שירי הזעם והחורבן, והם גם הרבים ביותר, ומהם נציין רק אחדים לדוגמה. השיר “הפליט” (ספר השנה, תש"א) הוא באלאדה שהיסוד הבאלאדי נבלע בו באמת שבמציאות. יהודי נמלט ממחנה־הסגר והצליח לשוב אל עירו. גדל הבכי ושבר הלב בעדה למראה המטלית הצהובה שעל בגדו, אות קלון זה, ירושת ימי־הבינים, שנתחדש עלינו בעטיו של הנחש הנאצי. קם רב העדה והיסה את הבוכים: דורות ראשונים קרעו והילילו על קדושים, שנפלו, על חילול השם וחילול התורה, ואתם – על מה תבכו, על מטלית בזויה? כסו אותה בטליתכם ובטלו אותה בלבכם. לא לכם הבוז והקלון, כי אם לאויב.

ישראל אפרת השתמש אף הוא בנושא זה באחד משיריו, אך מתוך תפיסה אחרת – אגדית־עממית. יצא לו שיר קטן ומרוכז שצמצומו ורוח המסתורין החותר בו עושים רושם יותר חזק מזה של שווארץ, שהוא ארוך ומפורט וריאלי־אמתי ביותר.

ברוח באלאדי־עממי כתוב השיר “קול חתן וקול כלה” (גליון היובל של “הדואר”, תש"ז). תכנו – תיאור חתונה של בני שרידים ממשפחה שלמה שנמחתה בסופת ההשמדה. הוא – שכול מאשתו הנרצחה, והיא, אחות אשתו – אחותה היחידה, ושניהם נושאים בלבם את צער אבדתם ומזכירים זו לזו את אסונם. המומנט הטראגי־פסיכולוגי הזה שבמצב ה“זוג” לא הובלט כראוי. כנגד זה יפה הוא התיאור של עצם טקס החתונה, שעצב ושמחה, פחד ותקווה מהולים בו כאחד. הסגנון העממי וההומור הרך שבעיצוב דמותם של המשתתפים יש בהם כדי להפיג את הדכאון שבזכרונות האימה.

מצויינה ביותר הבאלאדה “הרב והדיין” (ספר השנה, תש"ט). מחלחלת בה אש־זעם, מחאה עצומה כלפי ההשגחה וכלפי סדר העולם, אך הדברים נכתבו בטון עצור, כמעט אפי. הרב רבי דוד עם בני עדתו מובלים לגרדום. הדיין רבי נוח קובל לפניו וטוען מתוך מבוכת נפש של אדם תמים וישר: הכיצד? מדוע ולמה? הכה חטאנו? יש להתפלל, לבקש רחמים, ומדוע ישתוק הרב? והנה באה תשובתו של הרב, תשובה מדהימה, פסקנית, שנעקרה מלב קרוע ופצוע, דברי כפירה והטחה מתוך יאוש, מתוך אבדן אמונה באלוהים ואדם, בצדק ומשפט, מעין צעקת איוב בשעתו:

הַפְקֵר הָעוֹלָם! וְכִבְשָׂה נִקְרַעַת

אֶל מַצִּיל לַשָּׁוְא תִּשָּׂא עַיִן מְשַׁוַּעַת.

וֶאֱוִיל הַמִּשְׁתּוֹמֵם: כִּי הָיוּ לְזֶבֶל

בַּשָּׂדֶה שֶׁל קַיִן עַצְמוֹתָיו שֶׁל הֶבֶל – – –

הַבִּיטָה אֶל הָעֵדָה מֵאַחֲרֶיךָ: קְהַל שְׁלָדִים.

הַאֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים, הַאֵלֶּה הַחַטָּאִים?

וְאִם יַעֲמֹד משֶׁה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי חֲנִינָא

בֶּן־תְּרַדְיוֹן לְצִדּוּק־הַדִּין – לֹא אַאֲמִינָה! – – –

וְהַדִּבְּרוֹת הַגְּדוֹלוֹת, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,

אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת – – –

מַכְאִיבוֹת וְנוֹפְלוֹת בְּלַעַג מְרִירִי

עַל הַלֵּב הָעֲרִירִי – – –

טָעִינוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, לֵית דִּין וְלֵית דַיָּן,

וְטוֹרֵף וְעוֹרֵף כָּל שֶׁבְּיָדוֹ כְּלִי־זַיִן,

וְכָל שֶׁאֵשׁ לוֹ שׂוֹרֵף וְאֵין אוֹמֵר לוֹ הֶרֶף

וְאֵין מַשְׁלִיךְ מִשִּׁנֵּי אֲרָיוֹת הַטָּרֶף…

קובלנה מרה כעין זו, אף כי בשטח אחר של סבל אדם בכלל מידי הטבע ומידי שמים, חותרת בשיר “בין חולים” (הדואר, תש"א). המשורר, שמלאכתו רופא, מתאר את מצב נפשו בשעה שהוא מטפל בחוליו בבית־החולים. כל אותן הגוויות המדולדלות, הסחופות ואכולות הקדחת, והעינים העטופות הנטויות אליו בתקווה ופחד, – כל אותה האווירה הדחוסה, הספוגה סמים חריפים וזיעת־דווי ורקבון־חיים, – משרים עליו הרגשה של דכאון וחוסר־ישע מתוך הכרת האפסות שבעמלו שהוא עמל לאחות “חרסי אדם” לכלי סדוק. כי על כל צעד תהום אורבת ו“על עברי תהום אבדון שואג”. האין כל העולם בית־חולים אחד גדול? –

הֲטוֹב לְהָכִיל מִסְפַּר נִטְפֵי חַיִּים גְּנוּבִים

בְּטֶרֶם יְנַפְּצֵהוּ גוֹרָל פֶּלִיא?

וּמַה לְמַכְאוֹב לִבְּךָ פְּנִימָה, מַה לְּדִמְעָה

עַל חוֹלֵם־אוֹר שֶׁעוֹד מְעַט וְנָדָם,

עַל יַלְדַּת־חֵן שֶׁעוֹד מְעַט תֹּאכְלֶנָּה רִמָּה –

אִם עוֹד מְעַט – וְאָבַד כָּל הָאָדָם?…

כדאי לציין לבסוף את שירו הגדול “החולם המלכותי” (תש"ח), המוקדש לרמח"ל, שהוא קובע ענין לעצמו. אותו חוזה אלוהי, חולם הגאולה והמלכות המשיחית, שהיה שומע את קול מלאכו המדבר אליו ומגלה לו סתרי תורה וסודות הקבלה, – שמע גם קולו של מלאך אחר, מלאך השירה, שקרא ליופי, להוד־טבע ולחמודות־עולם. הוא, המיסטיקן הגדול, היה גם משורר פלאי, זה שהחייה את השירה העברית, שיחרר אותה מחיתולי המליצה הקשה, נחלת ימי־הבינים, ויצר מחזות יופי נהדרי עלילה. מלאים פעולה, “ריב יצרים”, סכסוכי אהבה ושנאה ותמונות־רוך של נופי טבע. ועל כולם שפוכה רוח האידיליה התמה ומהלכים בהם צלילים פסטוראליים של חיי עמלים, רועים ונסיכים – יצירות שקדמו לזמנן וששימשו אחר כך מקור של רענון והפראה לשירה העברית המחודשה –

וְדוֹרוֹת אַחֲרֵי מוֹתוֹ בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בְּהָחֵל הַיְקִיצָה הַגְּדוֹלָה

בַעֲיָרוֹת פּוֹלִין וְלִיטָא וְגֵיטוֹת אֲחֵרִים,

בְּבַקֵּשׁ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים

מְעַט סִפּוּק לַלֵּב, מְעַט הִתְנַעֲרוּת לַנְּשָׁמָָה,

שֶׁכָּנְפָה וְהִתְכַּוְּצָה בַּחֹרֶב וּבַשְּׁמָמָה,

בְּ“מִגְדַּל עֹז” אֲשֶׁר לוֹ, בְּ“לַיְשָׁרִים תְּהִלָּה”

שֶׁהָיוּ פְסוּקֵיהֶם לָהֶם כִּפְסוּקֵי תְפִלָּה,

וְהָאֵשׁ הָעֲצוּרָה בְּעַצְמוֹת נְזִירִים

צְעִירִים וּקְדוֹשִׁים – בְּסַעַר אַדִּירִים,

בְּסַעַר, בְּגִיל וּבְצַעַר –

יָצְקוּ בְּשִׁירוֹ “רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר”…

החלק האחרון, שבו מביע המשורר את צערו על שרמח"ל עזב את השירה בסוף ימיו והשתקע בהזיה, “ברוב ענן וערפל”, פוגם בשיר ויש לו טעם תפל של קטרוג משכילי. לא עמד על הטראגיות שבגורלו של משורר־חוזה זה, אכול דמיונו הלוהט, ולא תפס את הרוח המיסטי החותר גם ביצירות “החול” שלו.

* * *

כזאת היא, איפוא, שירתו של א. ש. שווארץ, כפי שנצטרפה לי מתוך קריאה בשיריו המפוזרים. אין בה מן המופלג והמסתורין הרומאנטיים ברוח שירתם של כמה ממשוררינו כאן – אין היא שואפת לגדולות ונצורות בכלל. היא – ריאלית, מושרשת תמיד בעובדה, בנסיון־נפש, בחוויה בלתי־אמצעית. היא – לירית; אבל אין זו הליריקה המתעדנת, הרוטטת, רטט גיל או צער, מתוך הנאת עצמה, אלא זו המשתפת עצמה לזולת – לסבל אומה ולנפתולי נפש של יחיד. היא נוטה לשמרנות, אך ביחוד בנוגע לצורה. יש בה לפעמים משום השפעת רוב טובה: עומס־יתר של ציורים וצבעי טבע, ריבוי של נגוהות וזהרורים, שהם יפים כשלעצמם ומראים על שפע פנימי, אך עלולים ליצור רושם של אריכות יתירה. יש גם קפדנות טכנית¹. אולם כל כגון אלה הם סוף־סוף בגדר של דברים שבטעם. העיקר הוא הערך האנושי הרב שבשירה זו – היופי הנפשי, טהרת הכוונה השירית, אצילות הרגש והעממיות החמה – אלה הם המייחדים את שירתו של שווארץ ונוסכים עליה חן יהודי מיוחד. עם כינוס דבריו יתווסף נדבך חשוב בבנין השירה העברית באמריקה.

תש"ט