לא זכיתי להיות בין מקורביו ואנשי־סודו של ב. נ. סילקינר, אף כי הייתי נפגש עמו מזמן לזמן בשעת אספה או במסיבה ספרותית. הייתי רואה אותו ראיה מרוחקת קצת, ראיה מלבר, ומשום כך – בלתי־בהירה ובלתי שלמה. כי אנשים מסוגו של סילקינר דרכם להתכווץ ולהתכנס אל תוכם, כפרח צנוע זה, לכל מגע מן החוץ, ואף צל קל של אטמוספירה ציבורית מעיק עליהם בכובד של אחריות מוסרית. ורק בסביבה חמה ונוחה של שיחת רעים אינטימית עלולים הם להחשף, והם מתגלים אז בכל זוהר נפשם ויפיים הפנימי. ראיתיו כמה פעמים במבוכתו ובחוסר ישעו כשהיה צריך להשמיע את דבריו בפני קהל, אם גדול ואם קטן: הדיבור היה ניטל מפיו. ותמיד היתה לי ההרגשה, שהוא, בעצם נמצא בעולם אחר, שהוא בא אלינו ממרחקים גדולים, מאיזו ארץ פלאית, בה הוא שרוי תמיד, ואשר על כן קשה לו להיזקק ללשון הדיבור שלנו, לשפת החולין של נאימה בציבור. ברגעים כאלה היה נראה לי כאחד מ“ענווי־העולם” הללו, שהם, בביטויו של ביאליק, “ממעטי־דברים ומרבי תפארת”. ואולם אהבתי לראות אותו במבוכתו, בשתיקתו היפה ובבת־צחוקו הטובה, שהיה בה מכעין הכרת אשמה ובקשת סליחה. וטובה היתה ההרגשה, שאדם יקר זה שרוי בתוכנו. שתיקתו אף היא נראתה לנו טובה ומחויבת־ המציאות. למי היה דומה? – לאב מיטיב וחונן שבא משוט במרחקים לפקוד את בני־משפחתו, והוא עיף ושבע־נסיון ונוח לו בישיבה גרידה, ישיבה שתקנית וערה, מתוך בת־צחוק של הבנה נדיבה וסלחנית.

דמות מאירה זו, בתוספת נוגה ובצירוף הוד של אצילות, הריהי מרוקמה כולה בשירתו. אין לך משורר כסילקינר שאישיותו ויצירתו תהיינה כה משלימות וממלאות זו את זו! עצם הפשטות ועצם הטהר הנפשי. הכל טבוע אצלו בחותם הענווה הצרופה, אותה ענווה עליונה, ענוות־חסד, הבאה מתוך הבנה ומתוך הכרה בהכרח שבדברים. עודני זוכר את הרושם הראשון שעשה עלי ספר שיריו, ספר קטן זה, שהוא מלא וגדוש יופי כל־כך אנושי! הרושם של השירים הליריים היה זה של עצבות שקופה, עצבות מתוך וותור ומתוך השלמה עם הגורל. לא מרירות ולא צער נוקב, ואין צורך לומר – יאוש, או, להיפך, סערת מחאה; אף קובלנה חרישית לא נשמע, – אלא תוגת־פרידה וברכת־פרידה כאחד.

        לֹא אֶתְבַּע עֶלְבּוֹנִי עִם פְּרִידָה

        וּתְלוּנָה לֹא תַעֲבוֹר פִּי…

אין להתלונן. הכל מחול מראש. גם בעלבון תנחומים. והצער אינו אלא הד אושר שחלף (“ואם יש אשר יעלה זכרונך”). כי יופי, מכיון שירד לעולם, שוב לא ייכּחד יחד עם נושאו, ומשורר כי יגווע – והנחיל לנו את שירתו־דמעתו (“כי גבול שם לבבי”). הדמעה הצלולה צרופת־הצער היא תמצית השירה ותכליתה, כפנינת־זוהר המתרקמת בלב הקונכיה מתוך חבלי־יצירה נעלמים. והיא הרועדת כמעט בכל שיריו של סילקינר. בה פתח גם את ספרו:

        בַּת־שִׁירִי – הֲמוֹן חוּטֵי נֹגַהּ

        לְכָל רוּחַ נִשָּׂאִים בַּחֲרָדָה,

        וּקְצוֹתָם בְּמָקוֹם רַק אֶחָד:

        בִּמְקוֹם שָׁם הַדִּמְעָה רָעָדָה.

דמעתו של סילקינר היא דמעת־חסד, דמעת־פרידה. המוטיב של הפרידה הוא, כאמור, נעימת־יסוד בשירתו. באחד משיריו היפים ביותר הוא נפרד מעצמו, מחייו, כאילו מתוך הרגשה מוקדמת של הקץ המתקרב:

        וּבְמוֹתִי עֲלֵיכֶם יוֹם אֶחָד

        אַל תֹּאמְרוּ: צַר לָנוּ… בְּלִי־יוֹמוֹ

        נֶאֱסַף הָאִישׁ וְהוּא אוֹרֵג

        עֲדַיִן מַסֶּכֶת חֲלוֹמוֹ – – –

        הַאֲמִינוּ! פִּי שְׁנַיִם עַל זְכוּתִי

        בִּרְכָתָם לִי אָצְלוּ הַחַיִּים;

        וְגֵר אוֹבֵד בָּאָרֶץ הִצְלַחְתִּי

        גַם לַחֲזוֹת בּנֹעַם שָׁמַיִם…

(“ערבית”)

כמה וותור וסליחה וכמה מנוגה הפרידה בדברים פשוטים ובהירים אלו! הוא נפרד בברכה מן החיים, משום שהחיים לא היו לשוא. כשם שגם הצער והמות אינם באים לשוא. ואם המות הוא “ספק־פתרון”, אין צליל אובד לבטלה ופרפורי לב־אדם רועדים תמיד במנגינות העולם. במקום אחר הוא אומר:

        פֶּרַח כִּי פָרַח וְנָבַל – לֹא פָרַח לַשָּׁוְא.

        צִפּוֹר כִּי שָׁרָה וַתִּדֹּם – לֹא שָׁרָה לַשָּׁוְא – –

        וְאָדָם כִּי פָרַח לְבָבוֹ וּבָלָה – לֹא פָרַח לַשָּׁוְא,

        נִשְׁמָתוֹ כִּי שָׁרָה וַתִּדֹּם – לֹא שָׁרָה לַשָּׁוְא – – –

(ספר היובל של “הדואר”)

ואף סילקינר לא שר את שירתו הלירית לשוא. בכור העצב והתוגה נצרפה נשמתו ויצאה מזוקקה שבעתים. דומה, ששיריו הקטנים והבהירים הללו לא היו אלא צלילי־בשורה, “חוטי־נוגה” בודדים, שנאצלו מן האור הגדול שנשא בנפשו. לאט־לאט הולך האור ונחשף. אל תוך הת־שירתו הרכה נמזגים צלילי מתכת. הוא יוצא מרשות־היחיד שלו. “אגדת הגלעד” ו“אגדת־הצלילים” כבר רמזו על הרחבת אפקים. הוא עובר אל האיפוס. והנה פלא: אותו אדם בודד שהיה נחבא אל עצמו ואל עולם חלומותיו – היו לו עינים לראות, עינים בהירות של אמן. הפואימה “שכנים”, אף כי רק קטע ממנה הובא בספר, יש בה כבר כדי להעיד על תפישתו האיפית ועל סגולות ההומור הטבועה בכשרונו. פואימה זו מציינת קו מכריע במהלך שירתו. סוף־סוף יצא מתוך עולם עצמו, עולם הנכאים של מהגר שניתק משרשיו, והוא חש לראשונה קרקע מתחת לרגליו. אמנם הקרקע עדיין קרקע טרשים היא, “ערבת מדבר” כפי שהוא קורא לה במקום אחר (“מול אוהל תימורה”), והסביבה – ערבוביה של גזעים ועממים, של “שינים” ו“גינים” ו“אירים” – הנדחקים ונאבקים מתוך מלחמת־חיים קשה והתנגשות גזעית. אך בתוך הערבוביה הזאת כבר מתרקמים חוטי־ארג דקים ומצטרפים למצע של קרבה ושותפות והבנה הדדית. וכמה טיפוסי הוא לגבי סילקינר, שהגורם לקרבה זו הוא אקט של חמלה: היהודי והאיטלקי והאירי נפגשים יחד בפעולת הצלה – בהוצאת ילד מתוך הדליקה. מוטיב זה של חמלה ושמחת־מצוה, יחד עם רוח ההומור הנסוך על הדברים, מרכך במקצת את רושם־הזוועה של הציורים הריאליסטיים המעלים את זוהמת החיים אשר בתחום ההגירה הניו־יורקית.

        נִטְפְּלָה מִיָּד אֶל שֻׁלְחָנָם הַאי אִירִית הַקְּרוּיָה “מִיס קֵידִי” –

        וְאִם יֵשׁ לָהּ בֶּן־שִׁבְעָה וְהִיא גָרָה בַּחֶדֶר מִמַּעַל לַמַּרְזֵחַ –

        וְחֶבֶל בַּשִּׂמְחָה לָקָחָה; רַק שֶׁלִּרְגָעִים, בִּפְתֹחַ

        “דָּג” חָדָשׁ הַדֶּלֶת, הִבִּיטָה לְעֵבֶר הַפֶּתַח וְאִם נִצְנֵץ

        לְעֵינָהּ הַ"סּוֹרֵר, הַקָּטָן, מְכֻסֶּה בְשֶׁלֶג וְרוֹעֵד

        וּמַבִּיט בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם לַ“פִּיקְנִיק” שָׁם פְּנִימָה וּלְאִמּוֹ,

        נִגְּשָׁה לַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה, הַוִּילוֹן הֵרִימָה וּבְאֶגְרוֹף

        מְאַיֵּם הַקָּטָן הִבְרִיחָה – – וִידִידָה לְחֶדְרָהּ הִזְמִינָה…

(“שכנים”, שירים, ס"ג–סז)

התעכבתי ביחוד על פואימה זו לא בשל ערכה האמנותי, אלא משום שיש לראות בה נקודת־יציאה לנטיה חדשה בשירה העברית באמריקה. נטיה להשתחרר מרגש הנכר והתלישות ושאיפה להתאקלם בסביבה החדשה. חלוץ השירה העברית בארץ זו היה גם ראשון לכיוונה החדש. כי משורר אמתי אינו יכול ואף אינו רשאי להסתלק מחושיו הטבעיים, להתעלם ממראה עיניו ולהשתעבד לחזון־הלב בלבד; על־כרחו הוא מתמלא מריחו וצבעו של טבע המקום ואורח־החיים שלו. ומכיוון שנצמדו עיניו של סילקינר לקרקע זו שנעשתה לו מולדת שניה, מיד חדר לתוכה והתחיל חותר בשכבות העמוקות שלה – וחשף משם את האיפוס העממי ששימש לו מצע לפואימה הגדולה “מול אוהל תימורה”. וכאן, מתוך מגע בגושי־בראשית הללו של האיפוס ההודי, נתמלא אף הוא מן החוסן והשגב שבשירת הקדומים, כאילו פתאום צמחו לו כנפים רחבות, והוא התרומם לגובה לא ידעהו מקודם. איזה כח שבביטוי, איזו רחבות שבבנין ואיזה מעוף שבדמיון! אין אני יודע בכל ספרותנו מפעל גדול ונועז כזה, אשר יוכל משורר יהודי, נתוק שרשים ומולדת, לחדור לרוחה ונשמתה של תקופה רחוקה וזרה, רחוקה בזמן וזרה ברוח, במושגי־תרבות ובצורות־חיים, ויחד עם זה לשפוך על אותו עולם רחוק וזר קסם של שירה נהדרה, השופעת חסד ובינת לב ותוגה עמוקה והמוארה בזוהר של שקיעה. ואולי דוקא תוגת־השקיעה שבחזיון זה של שבט קטן ונלחם מלחמת יאוש על שעל־אדמתו על אף הגורל וגזירת הכליון – היא שעוררה את כנורו של המשורר היהודי המנוסה בתעתועי הגורל.

בין ציורי־הסמל המרובים שבפואימה יש אחד והוא רב־משמעות – זה של הים החותר להבקיע את צורי־המכשול כדי להשקות את ערבת־המדבר העורגת ומפללת לחיים, ואין לו דרך אחרת בלתי אם לחתור מתחת לשרשי הסלעים העומדים לשטן בדרך. הציור, כמובן, אינו יוצא מפשוטו האמריקאי. ואולם, אם כל סמל ניתן להתפרש לכמה פנים, הרי יש למצוא בסמל זה גם מעין רמז וצו לשירה העברית ולספרות העברית בכלל, שאין לה דרך אחרת כי אם להאחז בשרשים ולהתערות בשכבות־היסוד שבקרקע האומה. ומכאן אולי הנסיון של סילקינר להאחז באיפוס המקראי, כמו בקטע מהחזיון “הגר” (נתפרסם בספר השנה של “הדואר”) ובמקצת גם ביצירתו היפה “אבצן איש תם” ובפואימה “ומלך אין במואב” ועוד. אמנם היסוד המקראי מתבטא ביצירות אלו לא בתוכן, כי אם בצורה; לא בחומר היצירה, אלא ברוחה ובסגנונה. איזה רוח קדומים נסוך על הדברים, רוח של אמונה ותום אגדי. והסגנון – פשוט ובהיר, כמעט פרוזאי, מעורטל מכל צעצועי־לשון וכווני־חן – אותה הפשטות הלבבית שבשירת התהלים. ואילו התוכן הוא תמיד אנושי, גילוי היופי המוסרי שבאדם. בחייו של אבצן איש תם נפלה פגימה קטנה: ברגע של כשלון גער בילד יתום ולא נענה לבקשתו. ומדחה קל זה השתרע כצל על פני כל חייו ומילא את נפשו יגון־צער ומוסר־כליות. ןהגר השלוחה מבית בעלה ואדונה מתנה לפני בנה את תהילת המדבר ואת שפע תנחומותיו: “בחירי העולם, היחידים”, הנאנחים ונאבקים על תועבות בני־אדם בצר להם ונדדו המדברה ומילאו את נפשם מדממת אבלו ומהמון יסוריו הגדולים ושבו מזוקקים מ“סיגי קצפם” ולבם יהיה קן לתוגה חרישית “מלאתי רחמים וחמלה וסליחה” (“הגר”). ומלך מואב התחיל מפקפק בכשרונו, כשרון מלכים, ובזכותו על המלכות ויקם ויעזוב את כסאו ואת היכלו ויתערב בין העניים (“ומלך אין במואב”). מעין זה הוא גם המוטיב של הפואימה “השיר שלא הושר”. המשורר שר על האהבה בטרם ידענה – ונענש: כשבאה האהבה נפגמה שירתו בשל זו הקודמת. אמונת־תום והגות־חסד יחד עם כל צער־לב שבספק, פרי מוסריות צרופה – כאלה הם הקוים האנושיים הארוגים בשירתו של סילקינר.

שתי הפואימות האחרונות (“ומלך אין במואב” ו“השיר שלא הושר”), שנתפרסמו ב“מסד” ימים מועטים לפני מותו, יש בהן, כמדומה לי, גם משהו אישי. נחשפת כאן פינה סמויה בנפשו של המשורר. נדמה לי, כי בדמותו של המלך האומלל, שסילק עצמו מן המלוכה משום הרהור־ספק שמא אין הוא די הגון לכך, ובדמותו של המשורר שאמת השירה מתנקמת בו על זיוף שלא מדעת, נתן סילקינר את עצמו, את נפשו מעונת־האחריות, את צערו ויאושו וספקותיו הגדולים, שהיו תוקפים אותו ברגעי כשלון. כי השירה היתה לו מקדש עליון, קודש־קדשים, ומי הוא הכהן המשוח, ברוך האלים, אשר בנפשו לא דבק אף צל כל שהוא של חולין או אבק קל של זיוף, שיהא ראוי להיכּנס לפני ולפנים? ומכאן – הנזירות הנפרזה שבסגנונו, השאיפה להתרחק מכל ערפליות ודו־משמעות שברגש ובמחשבה; ומכאן אולי גם אותם הקטעים והנסיונות והפרקים הבודדים המרובים, התחלות שלא נגמרו, הדי עולמות שלמים שנשא בנפשו ולא מצא להם תיקון אולי מתוך אותם הרהורי הספק ומתוך אותה הרגשת האחריות המוסרית והתביעה האכזרית שהיה תובע מעצמו.

אמנם, צר לנו מאד על העולמות היפים הללו שנשארו עם מותו ערטילאים ללא־תיקון עולמית; צר לנו על מעין השירה הזך שנסתם לפתע־פתאום ביד אכזריה ונעלמה; וצר לנו שבעתים וגדול הכאב על האדם היקר, יפה־הנפש וטהור־הלב שנעקר מתוך חבורתנו הקטנה והשאיר אחריו חלל ריק. ואולם סילקינר עצמו ידע לקבל את הכרח־המות כשם שקיבל את הכרח־החיים: בלי תלונה ובלי תרעומת. הוא ידע גם לארוג קורי יופי מסביב ל“פתרון האחרון”.

        וְאִם אֶדְאַג לְסֶפֶק־הַפִּתְרוֹן

        עֵת בָּא בְּרֹב־עִנְיָן חֲלוֹמִי

        וּמֵאִיר הַדֶּרֶךְ לְפָנַי

        בֵּאָסֵף אֶל לַיִל אוֹר־יוֹמִי?…

כן, חייו של סילקינר היו חלום, חלום־פלאים של חזון ואגדה. והחלום עודנו נמשך. “חוטי הנוגה” של יצירתו נארגו במסכת השירה העברית והעולמית, והיוצר של “מול אוהל תימורה” יהיה מאיר דרך לפנינו ימים רבים. כי

        אָדָם כִּי פָרַח לְבָבוֹ וּבָלָה – לֹא פָרַח לַשָּׁוְא;

        נִשְׁמָתוֹ כִּי שָׁרָה וַתִּדֹּם – לֹא שָׁרָה לַשָּׁוְא

תרצ"ד