בים תוסס וחומר של ניני “הידמאקים” ופולאנים שכורי־יחש ננעצו שרטוני־ישוב של יהודים עתיקי־גזע ושומרי מסורת. ארץ ברוכת מרחבים ושדות תנובה. בכליות אדמתה השמנה עוד תוססים פריצי אונים קוזאקיים ועסיסי דם ומוח של יהודי טבחה לשעבר. השלימה האדמה בין שני איתנים ויד הגורל רתקתם גם בגלגולי חייהם. על משואות הקברים נתרקמו חיים חדשים. והעיירה היהודית נאחזה באדמת אוקראינה זו בעקשנות ובהכנעת גורל כישובים הללו המתרפקים לצלעות הר־שריפה. העיירה שם, על חינה וטעמה ונוסח חייה היהודי, היתה פתוחה, עם זה, לרוחות הערבה שהביאו בכנפיהן רמזי מרחקים. התחומים היו נוגעים זה בזה. היו קוים נמתחים מחצרו של האציל הפולאני אל ביתו של המוכס היהודי, ועל משטח הדשא שליד בית־הכנסיה זהוב־הצלב היו פרחי יהודים ו“שקצים” זקופי־בלורית נפגשים בימי פגרה אם כחברים ואם כאויבים. “ידוויגות” גאות לבנות־פנים וגמישות־צואר היו נכנסות ויוצאות בבתי־חנויות של יהודים, ובחורי ישיבה היו כובשים בחובם רגש־פלאים של פחד מתוק ותמהון־כמיהה על יופי זר ומופלא… לא היה בטחון. היתה צפיית חרדה סתומה כלפי חוץ – מורשת העבר. והלב היהודי התבצר מבפנים – במסורת אבות, בחיק המשפחה, בבית־המולדת – חצר וגינה – רשות סגורה לעצמה. שם היה סבא “זקוף קומה אצילית וכסוף־התלתלים” מתבודד בחדרו עם ספריו ועם הרהוריו הנאצלים; “כנפי אם זכות וצחורות” היו מאהילות בדאגה וברחמים גדולים על קן המשפחה, ואחות צעירה היתה פורחת בתומת יפיה בצל הגורל, ובחורים ביישנים ורחבי־גרם ומתוני־צעד היו נושאים את משא כוחותיהם המשומרים מתוך הרהור קודר ועקשני ומתוך ערגה סתומה שבלב, והביאו אתם באשר הלכו מתוגת הערבה ומקשי רוחה.

כזה הוא הנוף המתגוון בשיריו של שמעון גינצבורג, נוף קאפריסי, שסוד הערבה יורד עליו לפרקים כצל כבד ועמוס ומשרה חרדה בלב ושיש בו, עם זה, מרוך האידיליה ומחסד הבטחה שבקרבת משפחה. הוא נפרד מנוף נעוריו זה ויצא לבקש בעולם הגדול את חלומו, חלום “חיים גנוזים כלילי־יופי”. תהה עליו באמריקה ומצא את פתרונו בארץ־ישראל. במשולש זה מתנועעת בת־שירתו.

הוא היה הצעיר בחבורת המשוררים שהתרכזה בשעתם מסביב לביאליק ולטשרניחובסקי, שני “המאורות הגדולים”, שבכוח ראשוניותם ובקסם אישיותם היוצרת השתלטו על רוח הדור וכפו עליו דפוסי מחשבה וביטוי, שנעשו מטבעות מהלכים. ואף כי היו בחבורה צעירים נועזים רבי כשרון ויכולת, שנטו מיד מן הדרך הסלולה וכבשו להם, כל אחד לעצמו, תחומי שירה ושבִילי יצירה חדשים שרמזו למרחקים – היה ברוח הדור משהו כללי ומשותף. מעין זיקת־הרגשה שבגורל, שיצר רקע להלך־נפש משותף. והיה מטבע הדברים שגינצבורג, הצעיר והרך שבחבורה, יהא נמשך בראשית דרכו אחרי חבריו הגדולים ופוזם את פזמון הדור. אך הוא בא בקב שלו ובפרצוף־פנים משלו, ועוד היה תוהה על פרשת־דרכים כבר היה בשירתו ובטבע ביטויו יסוד גרמי ומקורי שהעיד על עצמיות חזקה. היה בו דבר־מה קונסרבאטיבי, כפרי־שׂדי ובריא ביסודו, שנהפך לו אחר־כך, דרך צריפה וזיקוק בכור הימים, לפילוסופית חיים והרגשת עולם. הוא לא נסחף בזרם הרומאנטי־אינדיווידואליסטי שנישא כלפי מרחקים מעורפלים מתוך שאיפה להינתק מן המקור. הוא נשאר מבפנים, בעולם החזיונות והחוויות שנספגו לתוך ישותו בקדמת ילדותו והוא גדל וטופח בתוכם כבחיק אם. זכות עמדה לו לגינצבורג שילדותו נתברכה בשפע חום ונגוהות שבחיק משפחה אצילה, ונעוריו צמחו מתוך סביבת מורשה כאילן מתוך שרשיו. וכשיצא מביתו לא יצא מתחום השפעתה של מולדת נעוריו – היא נגררה אחריו, עתים גלויה ועתים נעלמה, אך תמיד קרובה ונאמנה. הוא הביא אתו מטוב האדמה – אופטימיות וכובד־ראש ושלמות־הרגשה של בן־כפר, ומברכת הורים ומורים – הד מסורת של דורות רבי אמונה ובטחון. אף את התביעה האידיאלית הביא מביתו – נטיה זו לדרוש משפט ולבקש חשבונו של עולם, נחלת מעורי החיים ועקשני הרצון. הוא משורר עברי. הוא רואה את עצמו נין ונכד לנביאי ישראל הקדמונים, “נושא ניצוצם בדמו וממשיך מחשבתם קודרת” (“ניו־יורק”). אין הוא משורר העין בלבד: אל חזונו השירי מצטרף משפט הלב וחום החוויה מתחלף לו לפעמים בפתוס נבואי.

לא מקרה הוא שהקדיש את ראשית יצירתו לביאליק “מאשר נעוריו ומאירם”. לא היתה כאן זיקת תלמיד לרב בלבד, אלא קרבה שרשית, שיתוף מקור ויניקה. הוא קרוב אליו ברוחו ובהרגשת עולמו. אף הוא כולו מעורה בקרקע ירושה, בנוף תרבותי, במסורת עממית ולאומית. בדור של תועים ומתלבטים, של יחידים ערטילאים עקורי־משורש ראה את עצמו רתוק בשלשלת של דורות כחוט זה שנארג שתי־וערב במסכת. הוא משורר הגזעיות, יותר נכון – משורר המשפחתיות. המשפחה היא לו צורת יסוד, אספקלריה ראשונה בה הוא צופה בעולם. כנויי המשפחה (הסבא, האם, הרעיה) ומראות הסביבה (כפר־המולדת, בית־האם, גינת הסבא) – אבני שתיה הם בסימבוליקה השירית שלו. הם סמלי הוויה ומציאות, נקודות בעיגול ההמשך והתמדת הקיום. וכלום אין הבריאה כולה משפחה אחת גדולה? האין שמש־אם אחת מאירה לארץ ולכל צאצאיה יחד? (“סהרורית”). בתפישה אינטימית זו הוא נגש אל העולם, אף כי אין הוא מעלים עין גם מן התהום העורגת במעמקים. שירתו היא מרובת צלילים והד מאורעות הזמן לכל המוראים שבהם והטראגיות האנושית שביסודם בוקע מתוכה. אך בכל חילופי הקולות שבמנגינה חותרת תמיד אותה נעימה יסודית – געגועי מולדת ומשפחה, כל נסיונות חייו וטלטולי רוחו בנדודי־נכר לא טשטשו את חריפותם ולא הפיגו את מתקם הראשון. שיריו הליריים היפים ביותר, המצטיינים בניגונם המילודי, בבהירות הניב ובכנות הרגש הם מסוג זה (“חלום יעקב”, “אין הסבא בבית”, “משירי הזמן” ועוד).

כאמור, אין גינצבורג משורר הגעגועים בלבד. נפשו ערה ביותר, מתוחה ופתוחה לקראת העולם. דומה שקרני הרגשה לו העשויות להיאחז בכל מקום ובכל אקלים. עוד בשיריו ה“אמריקאיים” הראשונים כשכאב העקירה ועקת הבדידות והנכר עדיין האפילו על נפשו, יש להבחין צלילים חדשים, הד הריתמוס הרחב והסוער שבחיי הארץ החדשה (“במגדל”, “על חיי האובדים”). ובפואימה “ניו־יורק” כבר ניתנה יריעה רחבה ומנומרה, בה תמונות הוד וצלמי זוועה, ברק־תפארת וצללי־רקבון מצטרפים לסימפוניה של מראות וצבעים המעידים על עין פקוחה ועל בינת לב ועל כוח של חדירה לרוח ולנשמת תרבותה של “נינוה” זו רבת הכשפים והחטא. אמנם, יש עדיין הפלגה שבטון ועודף של פאתיטיות, מה שהוא טבעי בעצם לגבי משורר־מהגר שהחיים המופלאים והזרים של ניו־יורק עדיין לא נצרפו בנפשו לכדי יכולת של הסתכלות בהירה. אך לאט לאט עמד על סוד יפיה המיוחד של “ארץ נוד” זו ועל קסם הריתמוס שלה. מבעד לערבוביה המנסרת הבחינה אזנו את קול הדממה הדקה, את הד החזון מזוקק־הצער המתרקם בלב בניה־חולמיה –

עוֹד יֵשׁ בְּאַמֵּרִיקָה מֶרְחָב,

וְיֵשׁ בְּאַמֵּרִיקָה דְמָמָה!

ואף זאת. אותה זיקה שלא מדעת לתרבות המקום ולספרות האנגלית אמריקאית לזרמיה השונים, שהחיים המיוחדים באמריקה כופים על כל מי שנפל לתחום השפעתם המטמעה, פעלה גם על שירתו של גינצבורג, הפרתה את רוחו והעשירה את הטכניקה שלו. נסיונות חיים ותהפוכות גורל ובגרות של גיל הרחיבו־העמיקו את ראייתו ונסכו כובד של מתכת בניבו וחריפות מצוחצחת בחרוזו. ניטלה החמימות התמימה של הנוער והובלט היסוד הצונן של המחשבה המודירנית. לבין צלילי ההימנונים לחיים, לשירה ולאהבה נמסכה נעימה ספקנית, עתים קודרה זעומה ועתים נוגה־נכנעת. איזה שטן – “פרא גולם שבוי” התחיל מרקד במעמקי הלב ומערער עליו את עולמו־בטחונו –

לִי חֲלֻדָּה בַּלֵּב חִדְלַת־תֵּאוּר

לִי זְוָעָה בַלֵּב חַסְרַת־דְּמוּת

(“בכרך”)

או בטון ריזיגנאציוני:

– וְעָשׁ בְּעֵץ הַחַיִּים, לֹא קָרָהוּ אָסוֹן

ורִפְאוּת אֵין לֶחָסוֹן –

תְּנוּ וְאִישָׁן…

(“משחק”)

ואולם בעצם יסודו נשאר אותו משורר “כפרי”, גרעיני ומוצק, עם נטיה לסנטימנטליות אידילית ורומאנטיות בריאה. אף שיריו העגומים ביותר – והם לא רבים במספר – מסתיימים בצליל אופטימי וברמז־חזון מעודד. הוא נשאר משורר המולדת, אם כי מושג זה נתמלא אצלו אחר כך תוכן חדש, מזרחי. אף לאחר “ניו־יורק” ו“עמק יהושפט”, שבהם ניתנו סמלי הביעותים של העולם הישן על מוכניותו וחלודת רקבונו יחד עם חזון הכיסופים לגאולה ברוחה של אפוקליפסיה ציונית – עדיין לבו הומה מצער של פרידה ומכאב־געגועים על אוקראינה הורתו, והוא שר את שירו האלגי למולדת ילדותו זו העקובה מדם אחים ואחיות –

כִּי יָבוֹא לִבְסוֹף מַלְאַךְ מָוֶת וּבְאַחֲרוֹן יוֹם יִשְׁאָלֵנִי:

“אֱמֹר מַה־מִשְׁאַלְתְּךָ, אָדָם, וְנִתְּנָה לְךָ טֶרֶם לֶכְתָּךָ?”

– בְּטֶרֶם עָלַי תָּעִיף חַרְבְּךָ, טֶרֶם גּוֹרָלִי מַר נֶחְתָּךְ,

דֶּרֶךְ הַחוֹל הַמַּלְבִּינָה בִּכְפָר־הַמּוֹלֶדֶת הַרְאֵנִי!..

– – – – –

הָה, עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי! זִכְרוֹנוֹת שָׁמַיִךְ וְאַרְצֵךְ הֵן הִנָּם

כְּזִכְרוֹן כָּל אשֶׁר שֶׁעָבַר מְקוֹר עֵדֶן לַלֵּב עִם גֵּיהִנֹּם.

ואין פלא אם דמות חשוקה זו של “כפר־המולדת” מבצבצת גם מבעד לגושים המופלגים שנערמו ב“ניו־יורק” ונארגת גם בתמונות החזון האידילי ש“במגדל” (“שבת בכנען”) – –

שני יסודות חותרים בשירתו של גינצבורג והם ממוזגים זה בתוך זה: לירי־סובייקטיבי ובאלאדי־דראמאטי. גינצבוּרג כתב כמה באלאדות (“הספינה הטרופה”, “לילית”, “אגדת האביר” ועוד), אך גם רוב שיריו הליריים אופי באלאדי להם, מעין סיפור־המעשה (“החלון שעומם”, “אין הסבא בבית”, “בליל אבלי”, “בת התכלת” ועוד). כי הליריקה של גינצבורג אינה זו של סובייקטיביות סתומה הנעוצה בתוך עצמה ותלושה מן המציאות. נקודת היציאה שלה היא תמיד עובדה – נסיון חיים או חווית־נפש ששרשים לה בזולת. גינצבורג משתמש, אמנם, ברוב שיריו בגוף ראשון ונדמה לנו שהוא מרוכז כולו בתוך עצמו, בעולם רגשותיו וחוויותיו האינטימיים; אך עולמו זה נארג תמיד בסביבה קונקרטית וניתן בתוך אווירה מתנועעת. תיאור הרגשות אינו סטאטי ואין הוא סגור בתחום הרגע – הכל שוטף אצלו ושואף אל הנקודה מתוך התפתחות דראמאטית (עיין, למשל, שיריו: “מות”, “בליל נעורי”, “פרחי מות” ועוד). מעין דינאמיקה תנ“כית: תפישה בזמן יותר מאשר בשטח. ואף אמנם גינצבורג מלא מרוח התנ”ך, ובכמה משיריו הוא משיג את הצמצום וההידוק הנפלא שבשירת המקרא (קבוצת השירים “פרחי מות”). וכנגד זה האפיקה שלו חדורה ליריות רכה המלווה את העלילה כבת־קול של נגינה. (“במגדל”, “ניו־יורק”, “ידוויגה” ועוד). היפה שבפואימות הללו היא – “ידוויגה”, אידיליה נחמדה זו, המרעידה את הלב בהמיית הגעגועים העולה מתוך שורותיה הקצובות, במתק הכאב שבסיפור האהבה, הידוע כל־כך לכל בן־גיטו שנמשך אחרי קסמי הנכר. החרוזים הקצרים והרצאת־הדברים השקטה, וביחוד התיאור הדק והשקוף של הנוף האוקראיני, מעלים משום־מה על הלב את תוגת הימים שעם סוף הקיץ. אולם את הישגו הגדול ביותר ביצירתו האפית יש לראות, בלי ספק, בפואימה התנ“כית שלו – “אהבת הושע”, פואימה גדולה, רחבת־היקף ועשירת־צבעים, שהרקע ההיסטורי והעלילה הדמיונית משתלבים בה ומתרקמים לאחדות של בנין ושלמות של רעיון. לפי עדותו של גינצבורג (בהקדמתו לפואימה) אין “אהבת הושע” אלא אחת החוליות בשורה של פואימות שעלו במחשבה ושתכליתן להבליט את פרצופה הרוחני־תרבותי של התקופה המכריעה בחיינו ההיסטוריים, תקופת הנביאים הגדולים, כשהעם בא עד משבר דתי ומדיני ועמד בפני סכנת כליון וטמיעה, ויחד עם זה הקים מתוכו אנשי פלאות שנשאו אתם את בשורת החורבן ואת חזון הגאולה גם יחד. “אהבת הושע” היא נסיון ראשון – ונסיון מוצלח מכמה בחינות – בכיוון זה. כמאפו בשעתו יצר על יסוד פסוקים בודדים שבספרי הנביאים תמונה רחבה ובולטת של תרבות אפרים, תרבות אלילית עליזת־שכרון וחמדה, מזהירה בברק רקבון וחתומה בהוד־נוגה של שקיעה גורלית. הוא העלה משהו מריח הקדומים, ממשב האווירה התנ”כית, מנשימת הנוף של בית־אל ושומרון. הפסוקים שבספר הושע והמבטאים הבודדים שבשאר ספרי הנביאים נארגים לתוך המסכת בדרך טבעית, יותר נכון – הם צומחים מאליהם מתוך רקמת הדברים כהכרח־ביטוי. בנידון זה, כמו כן במזיגה המוצלחת של פרטי העלילה עם שטף המאורעות שברקע ההיסטורי, גילה המשורר כשרון של אדריכלות אמנותית.

אולם מתוך זיקה יתירה למקור התנ“כי נתפס המשורר גם לרוח הפסקני של המקור ביחס לאפרים ולערכי תרבותו. ואילו ההשקפה התנ”כית נבואית־מוסרית היא בעיקר, וממילא – קנאית־קיצונית: כולו חייב! אמת אידיאלית יש כאן, אמת היסטורית אין כאן, לכל־הפחות היא מוגזמת ביותר. מאפו אף הוא תיאר את התקופה ברוח שלילי זה. אבל הוא היה איש־אגדה ותפיסתו – תפיסה עממית תמימה הרואה רק את הצדיק הגמור או את הרשע הגמור, ואשר על כן אין לראות ב“אשמת שומרון” שלו אלא מעין סאגה עממית, איפוס של גבורים, יצירה אגדית, שיפיה ברוח התום ובתפיסת המיתוס שבה. ואילו גינצבורג הוא משורר מודרני ו“אהבת הושע” שלו שואפת להיות יצירה מודרנית, וכל כגון זו באה בגילוי־מה, בהארה אנושית חדשה שאינה נובעת ישר מן החומר הגלמי שממנו נרקמת היצירה. ומבחינה זו של תפיסת הרקע נשאר גינצבורג כפות למסורת מבלי שחשף גם את הצד האנושי־טראגי שבכמישת עם אוהב חיים ומפונק תרבות שלא יכול לעמוד בפני שפעת קלגסיו של הכובש האשורי. אך יש להודות שבתוך מסגרת זו של התפיסה המסורתית עלה בידו ליצור פואימה עמוקת־משמעות ומלאה דראמאטיות אנושית. פרשת האהבה אשר להושע וגומר, עם כל פירושה הסמלי (משל לכנסת ישראל) ועם כל העודף הרומאנטי שבסכסוכי היחסים של גבוריה, הריהי משרה עלינו רושם של חווית־נפש קרובה, עמוקה ונאמנה.

קוטב הפואימה בנוי על יסוד הפרקים הראשונים בספר הושע, שלפי התפיסה המודרנית אין פירושם משל וסמל בלבד, אלא עובדה, נסיון־חיים ממשי של הנביא הצעיר, שהכריע את גורלו ואת מפעל חייו ושבכוח סגולותיו הנבואיות הפך אצלו להיות סמל דתי־לאומי. מוטיב האהבה הטבעית משתלב ברעיון הטראגיות הגורלית שבחורבן עם. כי גם אהבתו של הושע היתה חתומה מלכתחילה בחותם של טראגיות. זו היתה פגישה של שני עולמות רחוקים, של שתי נפשות בנות מזג והרגשת חיים שונים שלא ניתנו להתאחד. גומר היא בת אפרים טיפוסית, פרי התרבות הצידונית, שנגע החטא פגע בתומתה עוד בילדותה. נתחנכה בין קדשות ופולחן עשתורת היה לה סמל האהבה. היא עצמה עשתורת חיה, כולה חמדה שוקקת ואהבתה – ערגת בשרים, להט דם. אך יש בה בתוך־תוכה משהו אצילי: רוך־נפש, שאיפה ליופי ולטוהר, נהייה אחרי קדושה בעצם ההתמכרות. הושע הרך והחולם נמשך אחרי נקודה זו שבנפשה מתוך ניחוש הקרע הפנימי שבה והיה תוהה אל נפשו: “רום או תהום?” הוא בטח בנצחון ה“רום”. וגומר אף היא נמשכה בכוח הניגוד אל עולמו של הושע, עולם זר ומופלא שגירה והפחיד כאחד באורו הצח. וכך קמה ברית־האהבה הזאת שנדונה מלכתחילה לכשלון. אהבתו של הושע היתה רוחנית ביותר, נעלה יותר מדי בשביל בת־עשתורת זו שדרשה את מלוא הגבר. ועם כל אהבתה אליו לא יכלה לעמוד בפני פיתוייו של חדלי (סמל הבעל) ובפני תאוותו הלוהטת. היא נאבקת עם יצרה ונכשלת; היא נמשכת אחריו בכוח נעלם, בכוח החטא שנחתם בדמה ובבשרה. היא רואה את עצמה מחוללה ומזוהמה, גוף ונפש, ומתוך יאוש אין־אונים היא עוזבת את בעלה ואת בניה והולכת אחרי מאהבה, שלא לחלל בהוויתה הטמאה את דביר־קדשו של הנביא –

אֵין מַרְפֵּא לִי, אֵין גְּאֻלָּה עוֹד…

טֻמְאָתִי בִי, וְאַתָּה קָדוֹשׁ.

וְזֹאת חַבְתִּי לְךָ: לְעָזְבּךָ…

הושע לא נתפס כנביא בלבד. אף הוא בשר־ודם וסבלו – סבל אנושי: כאוהב וכבעל וכאב. ורק על סף היאוש מתעורר בו הנביא ומתוך תהום־ענותו האישית הוא שומע את קול אליהו:

הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ, כִּי נִמְצָא

הָרָקָב בְּתַפּוּחֲךָ? –

וְכִי נָפַל עָשׁ בְּעֵץ אֶפְרַיִם

הַאִם נִסִּיתָ לוֹ רְפֹא? – – –

אֵיךְ תִּטְהַר אָתָּה? – – –

וּבְשָׂר הָעָם כַּשֶּׁלֶג מְצֹרָע?…

גורל חייו של הנביא אינו אלא סמל ומופת. וכלום גדול חורבנו מחורבן העם כולו? מהי הטראגידיה שלו לעומת הטראגידיה האלהית? ואילו אלהי ישראל – רב־חסד וניחם על הרעה. ומה הוא כי לא יסלח לאשתו האומללה?

התמונה האחרונה – שיבתה של גומר ומיתתה המכפרת – ניתנה בצבעים רכים ובעדנת ביטוי לירי יוצאת מן הכלל. לאור המות מסתלק המקרי והארעי ומתגלה האנושי־נצחי – אור האהבה העזה ממות. היא מתה מתוך גיל של התוודעות, מתוך הרגשת אושר של אהבה מחודשה ומטוהרה. וכעין הימנון־חסד חרישי עולה מתוך השורות האחרונות –

עַד־בּוֹשׁ לְיַד מִטָּתָהּ כָּרַע

הוֹשֵׁעַ, וְעֵינָיו – אֱלֵי־עָל,

אֶל־שְׁבִיל, בּוֹ עָלְתָה נֶפֶשׁ גֹּמֶר.

וַיַּקְשֵׁב כַּנְפֵי אַהֲבָה – – מַשִּׁיקוֹת

עַל רֹאשׁוֹ, מְאִירוֹת תְּהוֹם־הַשְּׁחוֹר – – –

קוֹל שִׁירַת אַהֲבָה מְנַצַּחַת

גּוֹאֶלֶת עוֹלָם – – מְנַבְּאָה

עֲתִיד־אַלְמָוֶת לוֹ וּלְעַמּוֹ;

וּשְׂפָתָיו תְּפִלָּה לָחֲשׁוּ…

המשורר נטה מצורת המשקל הרחב המקובל בשירה אפית ובחר בחרוז הקצר, כנראה בהשפעת הקצב הרהוט וקצר־הנשימה שבספר הושע. סופי השורות המלעיליים, במשקל הדאקטילי, החוזרים ונשנים בכל הפואימה, מייגעים במקצת ולפעמים עושים רושם של התאמצות מאונסת. הוא הכניס גם אילו שירי־עם מחורזים, שאינם, לכאורה, לפי טעם התקופה. קצת מן התמונות נכתבו ברוח הרומאנטיות המאוחרת. תיאור מיתתו של מנחם, למשל, רוצחו ויורש כסאו של שלום ודמויות האימה העולות לפניו מתוך מוסר־כליות (צלו של הנרצח, המכשפות ועוד) דומים לאלו של מאקביט, גבורו המפורסם של שקספיר, חדלי, אחד מגבורי הפואימה, בא כוחה של תרבות הבעל, נתפס כטיטאן מיואש, שבע תענוגות, מלא מרירות ולעג דוגמת גבוריו הרומאנטיים של ביירון, ואין זה ברוחה של הרגשת העולם האלילית. הושע הצעיר הצמא לאהבה רואה בדמיונו דמות אשה – “העדן אתה גם התפתה”, כאילו תכונות נפשה של גומר היו חזויות לו מראש, – אמצעי אמנותי מסופק להכשיר את המצב בשביל הבאות. וגומר עצמה מתוארת בראשית הפואימה כילדת תום חרדה לקראת אהבה ראשונה, מה שאינו מתיישב יפה עם עברה של זו, שכבר ידעה מגע גברים. אך כל הפגימות הללו נבלעות בשטף הציורים העזים המעלים אתם את קסמי העולם העתיק – מזה, וברוך המילודי של שירת האהבה והפרידה – מזה. טקס החג של הבעל והעשתורת, הופעתו של עמוס במקדש בית־אל, התנגשות־האיתנים של גבורי אפרים ויהודה, וכנגדם – ליל הטיול הראשון ליד האבן הלבנה, ימיה האחרונים של גומר, אהבתה החרדה וסבלה של תרצה (אגב, הדמות הנלבבה ביותר בכל הפואימה), – כל אלה ניתנו בקוים נאמנים, בכוח ביטוי רב או ברטט ניגון לבבי, בהתאם אל טבע הדברים.

הרושם הכללי ששירתו של גינצבורג – הלירית והאפית כאחת – משרה עלינו הוא זה של נפשיות ערה וחמה הבוקעת מבעד לכתלי החרוז, אפילו כשזה קליפתו קשה ביותר. כי גינצבורג לא תמיד קל ברגליו. יש שנשימתו כבדה וקצב חרוזו מתוח, אך הוא כולו שלו, חפשי מן השגרה ומן ההתנגנות הנוסחאית. קונסרבאטיבי ברוחו ונאמן למסורת הקלאסית, היה, עם זה, אחד מראשוני הצעירים שנטו מן הנוסח השירי, שהיה רווח בשעתם, וחתרו לצורות־ביטוי חדשות. הוא נאבק עם ביטויו מתוך חתירה עקשנית אל ניגונו העצמי. לא תמיד הצליח. אך ברוב שיריו הגיע לידי ביטוי לירי טהור ובכמה מהם – לידי מוסיקאליות צרופה. ואילו בכולם, בין שהם משוכללי־צורה ובין שהם כבדי־חרוז, אתה מוצא אותה נפשיות ערה המאירה מבפנים. גינצבורג עצמו רמז באחד משיריו על מהות שירתו:

עֻנֵּיתִי – לָכֵן גְּבֹהָה, גְּבֹהָה לֹא אֲדַבֵּר

וְלַחֲרוּזִי אֵין בְּרַק צוּרָה;

אַךְ כְּעֵין הַקֶּשֶׁת גֶּשֶׁר־הוֹד עַל־פְּנֵי תְּהוֹם רָכוּב –

בּוֹ תּוֹפַע נַפְשִׁי שְׁבוּרָה…

נאמנה עלינו עדותו של המשורר.

תש"ד