א    🔗

שירתו של בבלי היא שירת היחיד בעיקר, שירה לירית צרופת־רגש ובהירת־ניב. ואולם, ליריקה אין פירושה פרישות כשם שבהירות אין מובנה קלות. יש ליריקה עמוקה, כבדת־תוך ששמורים בה הדים של סערות־נפש כבושות; אף הבהירות אינה ניתנת כמתת: היא פרי חיפושים וחבלי־ביטוי קשים המלווים כל יצירה, ויש שאתה מרגיש מאחריה את פרפורי־הלב ואת כובד־המשא של החוויה. וכזאת היא הליריקה של בבלי: היא בהירה וצלולה, אך יש הד לדברים ובת־קול לצליל. כמה משיריו תוספת־משמעות להם הרומזת מעבר לנגלה ולמפורש שבהם ומתפרשת כסמל. שירתו בכלל עטויה, כדרך כל שירה אמתית, איזה ארג־צל ודוק של הזיה, משל לברכה צלולה המגלה ואינה מגלה את רמזי מעמקיה.

בבלי אינו גורס בשירה את הנשגב או את הפאתוס הרומאנטי, כשם שאין הוא מודה בזיקה תכופה לשאלות של חברה, לאום או תרבות. תאמרו: אסתיטיות, אמנות לשם אמנות. לאו דוקא. אסתיטיות בצורה – כן. ואשר לתוכן הרי אתה מוצא בשירתו הד נאמן למתרחש: יגון־היחיד וגורליות של אומה, קסמי־נכר וגעגועי־מולדת, פרפורים דתיים ומחאה מוסרית. אלא שהכל ניתן בצורה של חוויה אינדיבידואלית. לא חומר המאורע אלא בבואתו בנפש המשורר. רשמי חוץ מתערטלים מן הארעי, מתמצים להד צעד אנושי והופכים גבישי שירה.

באחד משיריו הגדיר בבלי עצמו – אולי שלא במתכוון – את מהות שירתו. נזדמן לו לקרוא בכתבי משורר מפורסם. הלה שר “על יפעה וזוהר, על מרד וגבורה וקרב”. הוא נאבק עם אלים ושטנים, חשף את מעמקי התהום וחתר לממלכת החזון והחלום. דברים נשגבים מאד, וכמובן בלשון נשגבה אף היא. הדברים הקסימו, הפעימו אך לא נגעו עד הלב. המשורר נראה לו זר ורחוק. ורק כשנזדקרו לקראתו שורות־מספר פשוטות מאד והמה בהן קול אדם וערגה אנחת־לב נאמנה, מיד הכיר בו, באותו משורר, את אחיו, את קרובו בלב ונפש (“קראתי הלילה”).

הרי שלפנינו מעין “אני־מאמין” ספרותי. לא נצורות ומעמקים יש לבקש בשירה, אף לא פרובלימות חובקות זרועות עולם. כל כגון אלו פרחי רומאנטיקה הם. מי שנטפל ל“תהומות ופסגות” שוב אין הוא רואה את האדמה הקרובה. האדם עצמו – פלא־הוויתו וחידת־גורלו ויגון כל חייו – הריהו מקור־לא־אכזב של שירה. ואין לך “נשגב” מזה –

הַנַּח לַמְּרוֹמִים הַקָּרִים, לָאֵל וְלַנֶּצַח! –

לִבְּךָ רַב־תְּמוּרוֹת חֲקֹר וּשְׁמֹר צַעַד־הַיָּמִים.

אַתָּה מְקוֹר כָּל הַפְּלָאוֹת, תְּהוֹם הַמִּסְתּוֹרִים,

צַעַר הֱיוֹתְךָ הוּא עָמֹק מִסּוֹד הָעוֹלָמִים

(“גצים”)

יושר־הביטוי, בהירות־הניב ומיצוי האמת שברגש הם תביעות־ראשית הקודמות לכל שירה, ולפיכך זרים לו גם תעתועי־הדמיון וסילופי־הביטוי של המשוררים הצעירים האומרים להבקיע את “חומת־הסוד” ב“סלעי־מלים” כבדים. רק תפילת־לחש גאולה לנפש בה, ותוגה אלמת בכוחה להבקיע שחקים (“פיטן נמהר”). השירה היא עבודה שבלב. דרושה מדה של דבקות דתית, של תומת־הרגשה ושל פשטות שבאמונה כדי שהעבודה תהיה כשרה. כל שמפרש את הסתום ומנתק את צעיף־המסתורין – תנהו ענין לחכמה, למדע, לפילוסופיה, אך סמי מכאן שירה. השירה היא מיתוס, טול ממנה את יסוד הפלא – את נשמתה אתה נוטל. מתוך גישה זו מתנגד בבלי בתכלית לכל שירה אינטלקטואלית, שהיא לו ההפך מ“לשון הרגש ומעוף חזיון”. הוא קורא תגר על משוררי־המחשבה ש“באזמל־שכל חד וגא־אכזרי” הם מנתחים כל מיתוס וקורעים כל ארג־הזיה (“בנתיבות חכמה”). השירה היא לו – לא בקשת התוך והברי שמחוצה לנו, כי אם השלטת הרוח היוצר שבנו על חזיונות החיים. דרך השירה היא מן הנפש ולחוץ. אף המחשבה אינה אלא חומר גלמי המקבל תיקון וטעם וממילא גם תוך חיוני בבית־היוצר של הנפש. אין היא נעשית שירה אלא כשהיא הופכת רחש־לב וסבל אישי.

בבלי מגיע בנידון זה אף לידי קיצוניות מתמיהה, כאילו עצם הטיפול בדברי שכל ומחשבה – מות בו בשביל השירה. בשירו “אגדה” הוא מתאר גלגולי־נפש של משורר שעזב את מקורו ויצא לנוע בנתיבות־חכמה וחקר ודרש מקצועות המחשבה והאמנות. וכשחזר זה אל השירה עמוס בידיעות רבות בתורת השיר ובחכמת היופי – נסתם ממנו חזון! השיר לא היה בו רוח־חיים ולב אדם לא רעד בו. פגעה בו צינת השכל ותקפיאהו…

תכלית השירה, לפי בבלי, היא בקשת היופי. ואילו היופי הוא “נטע־יגונים” שהדרך אליו הוא נתיב־העינויים. הוא תפש אותו, את “נטע־היופי”, במחשכים, התרפק עליו על־פי תהום; הוא נעשה מקור כל עינוייו, תכלית חייו הנסתרה (“נטע היופי”). ולפיכך קשות הן התביעות שהוא תובע מעצמו ומכל מבקשי־היופי: כבוש כל רגש שבך, כל משאת־נפש ושעבד עצמך, לב וראש, רק לה לשירה לבדה, לפי שזו דורשת את מלוא־האדם, – היא מתת־אל וקרבן־חיים כאחד (“עלי”); חתום את הכאב בלבך והכנע כל רגש של מרירות והפוך את נטל־סבלך למקור־שירה אף הוא (“בצער אל תשתעשע”); שמור על טהרת הניב והיזהר מ“סבך אמרים כהים”, התרחק מחטטנות והתלבטות כאובה, “פרי קורי דמיון חולה”, כי הבהירות ויושר־הביטוי הם ראשית שירה ומקור כל אמת (“מתוך צעיף השנים”). אך השירה אינה גם ענין לשעשועים ולחרוזי־נוי קלים. היא – שליחות ותעודה, מתת־ביטוי שניתנה לו למשורר לזכות בה את הרבים. וחלילה לו למשורר להתפנק כילד ולרחף על פני החיים, כדבורה זו הטסה מפרח לפרח ומוצצת את דבשם לבד. החיים הם שדה־קרב ותמיד עומד האדם בקשרי־מלחמה עם גורלו ועם יצריו. הקלות והרחיפה סימן חולשה הן, פחד מפני מוראי החיים ופלצות המות, שהם הם עיקר שירת האדם (“למשורר”). ולפיכך יש לינוק מכל התחומים – “ממקורות אור ותהומות־אפל”, יש לקלוט את כל הקולות – קול החי בלבלובו וגויעתו וקול האדם ביגונו ומשושו, ולשם כך – להרוס את מחיצות־השוא שהקימו הדורות בינינו ובין האדמה שהיא מקור־חיותנו ושורש־הוויתנו (“ממקורות אור”). אמנם, לפתח כל שירה רובץ היגון – צער האכזבה, כאב־הביטוי, אי־היכולת להריק את כל משא־הלב. זוהי טרגיות גורלו של כל משורר. כל יצירה אינה אלא צל קלוש מעולם־התפארת שהתרקם בנפש (“אך עדים אלמים אתם”), אך זוהי סגולתו של כל ביטוי נאמן ואמנותי, שתוכו עדיף על ברו, שיש לו הדים מעבר לקול ומשמעות מחוץ למובע. הכאב העצור, שוועת־הדם האילמת מוסיפה כובד לדברים ויוצקים לתוכם צליל של מתכת.

כזאת היא דרכו של בבלי בשירה. הוא אחד מממשיכי המסורת הקלאסית בספרותנו, זו שמימות התנ“ך ועד ביאליק התבטאה תמיד בחתירה כלפי האמת האנושית וביטויה הטהור. ברוח זה הם נושאיו וכך הוא טבע ראייתו, אף סמליו קלאסיים הם – סמלי טבע ודת. רגילים עכשיו לדבר על קלאסיות כעל צורה ספרותית נושנה שכבר ניטל טעמה ונפסלה מחמת שימוש. קלאסיות בשירה – טוענים – היא שבלונה, סמליה עתיקים ומתוקים. האוירה המצוחצחת והדיקורטיבית שלה אין בה כדי רווחה לנפש המגועשה של האדם המודרני ולכל נפתולי יצריו המסובכים. ואילו שירת הסמל המודרנית (והזרמים המסתעפים ממנה) – חידוש יש בה ויש בה משום הסתערות ופריקת־רגשות. בעצם הרי כל שירה היא שירת־סמל, במדה שהיא נותנת רק צלם של דברים וצירופי־צירופיהם. הקלאסיזם הוא צורה ישנה. כן. אבל גם השמש וגם האדמה וכל מראות הטבע ישנים הם, וכמו כן – החיים והמות וטבע האדם. אף התנ”ך ישן הוא. הם נצחיים ולפיכך – תמיד חדשים ורעננים. קלאסיות פירושה: תפישת חיים ואמנות המדברת תמיד ללב האדם, באשר הוא אדם, מחוץ לשלטונם של תנאי מקום וזמן. יצירות קלאסיות הן אלו שקולעות ליסודות הטבע האנושי, המטפלות בנסיונות־נפש שהם חוזרים ונשנים בכל דור, ולפיכך הן תמיד מרעידות את הלבבות, וכל דור יכול מתוך גישה מסוימה לפרש אותן לצרכיו ולעשותן לרכושו העצמי. קלאסיות בתפישה ואסתיטיות בצורה אינן פוגמות איפוא ביצירה. כי בעצם לא הצורה עיקר ואף לא טבע הנושא מכריע בשירה, אלא – האמת שבה והפלא של גילוי־שכינה. ויסודות אלה – הקלאסי־אנושי והחזוני־שירי – הם גם יסודות שירתו של הלל בבלי.

 

ב    🔗

בבלי הוא בן למשפחת חרדים טיפוחי־רוחה של ליטא וחניכי מסרתה התורנית. דורות של אבות פרושים טבעו בו את חותמם והנחילוהו מהגות לבם הקשה, מעצבם הסתום, מכובד האחריות והתביעה המוסרית שבהרגשת עולמם. אולם, פרישות של דורות – שוברה בצדה: זרמי יצר ודם שניגרו לבטלה ולא מצאו את תיקונם וכוחות־חיים משומרים שלא הורקו לצינורות עלילה – סופם להתקומם ולתבוע את עלבונם. ומכאן אותה תסיסה סתומה שבלב הבנים, אותה הרגשה מדכאה של פחד וכשלון הבאה מתוך חוסר־סיפוק, והעיקר – מתוך אי־יכולת להשיגו, כי הדרך אליו גדורה בעדם. מוטיב זה של התרוצצות והתלבטות כאובה בין “צו־הדורות”, שנעשה לו לבבלי גם צו־נפש, ובין צו־האדמה העולה מתוך “רננת־דמו ונגינת־בשרו”, – חותר כמעט בכל שיריו לסוגיהם ולנושאיהם השונים –

צְבָא דוֹרוֹת חֲנוּטִים בִּי גְנוּזִים כְּנֹאדוֹת חֲתוּמִים.

כְּאוֹרְבֵי־מִסְתָּרִים הֵם שׁוֹמְרִים נְתִיבוֹת־עוֹלָמִי;

מִבַּעַד לְוִילוֹן־הַזְּמַנִּים מַבָּטָם יַנְחֵנִי,

וְקוֹלָם הָרוֹדֶה יְצַלְצֵל כִּפְקֻדָּה בְדָמִי.

אין זה מוטיב חדש. מימות גורדון וברדיטשבסקי ופיארברג הריהו מנסר בעולם־ספרותנו וחוזר ומתגלה בצירופי־פנים שונים גם בספרותנו הצעירה. מלחמה זו ב“סבל־הירושה” עם שעיכבה במדת־מה את מהלך ספרותנו וצמצמה אותו בתחום צר ומסוגר, – היה בה משום הכרח ומשום צורך חיוני: היא שחררה אותנו משלטונה המכריע של זיקה זו ופתחה שערי־עולם. ואולם אצל בבלי מתגלה מוטיב זה באור אחר – אישי־אינטימי. בבלי איננו איש־מלחמה. אין הוא הולך בראש מחנה. אף אין הוא נאבק עם צללי הדורות – הם בדמו ובנפשו, והוא מקבל אותם כסגולה יקרה ועתיקה, כנחלת־ירושה טראגית שאין הוא יכול ואף אינו רוצה להשתחרר ממנה –

שֵׁם עַתִּיק, שֵׁם־יְקָר, תִּפְאֶרֶת דּוֹרוֹת רַבִּים

עַל רֹאשִׁי יָעִיק, יַכְבִּיד עָלַי כָּעוֹפֶרֶת;

בִּנְתִיב עֲרָפֶל עָב יְחַתֵּל אֶת פְּעָמַי

וְזֹהַר־עַד לֹא־לִי לִי יָשִׁית לַעֲטֶרֶת – – –

יש גם רגעים של מרד. בבלי הצעיר מתקומם. בבלי הצעיר נמשך אחרי הרומאנטיקה האיקונוקלסטית והוא מפזם בנוסח הדור –

מִי יִתֵּן וִינֻּתַּק פְּתִיל־הַדּוֹרוֹת בִּי לָעַד

וּתְהִי כְנֶפֶשׁ אָדָם קַדְמוֹן נַפְשִׁי וְכִלְבָבוֹ לִבִּי,

לֹא יָדַע חֹק וּגְבוּל וְכַבְלֵי־עָבָר וּמְסֹרֶת־אָבוֹת…

אך מיד הוא חוזר בו ונפשו שופעת המון תפילה לאל “מקדש נעוריו”, והוא מיצר וחרד על תום־האמונה שנפגם ונידף בגלגולי־הנכר (“הן אמנם כי נהרסו”). מתוך נהייה זו אחרי אמונה טהורה יצר את הדמות היפה של אביו, שהיה לו חותם־ענוה ומקור־תפארת ואוצר של חכמה ונדיבות, ושברגעי חולשה וכשלון, כשהיה עיף מנדודי־רוחו ומתעיותיו “בחצרות אל נכר”, היה חש לו מפלט אל “אילן עתיק ורב־שרשים” זה ומבקש חסות לרוחו בצלו המרגיע (קבוצת השירים “לאבי”).

ואף על פי כן לא פסק הכאב. הקרע הרחיב־העמיק כפצע ישן ונטפל כהרגשת־לווי לכל מראה ולכל הלך־נפש; היה חוצץ בינו ובין הסביבה והטיל צל עגום על זהרו של עולם –

בְּעוֹלָם זָר וְקַר וָרֵיק נִתְלַבֵּט כָּל הַיָּמִים,

רְצוּצֵי־גֵו וּטְמֵאֵי־נֶפֶשׁ, אוֹבְדִים וְנִדָּחִים – –

לֹא אֵל וְלֹא מוֹלֶדֶת לָנוּ, דּוֹר יְחֵפִים,

כִּבִּינוּ כָּל הַמְּאוֹרוֹת כְּבָר, חִלַּלְנוּ כָל מִקְדָּשִׁים;

אֲרוּרִים, אִלְּמֵי־שִׁיר וּתְפִלָּה, כִּקְהַל נְחָשִׁים

בְּעוֹלָם זָר וְקַר וָרֵיק נִתְלַבֵּט כָּל הַיָּמִים

(“יחפים”)

באור קודר זה נראתה לו לבבלי הסביבה של ההגירה הניו־יורקית, כי מלבד תסביך הירושה פעל בנפשו עוד גורם אחד, שאם לא היה לו כוח של הכרעה היתה השפעתו מרובה, ביחוד בעת הראשונה לקליטתו באמריקה, שאז גם חלה תקופת יצירתו הראשונה¹. והוא – רגש הנכר. בנידון זה היה גורלו כגורל כל משורר עברי שנתחייב גלות ונדודים בארצות־נכר והוא מתרפק על מולדת־נעוריו. ואם כי זו היתה אם חורגת זעומה שפלטה אותם מחיקה היה כאב העקירה עמוק ותוסס כפצע. כי גם בתנאים של שלטון עריץ וסביבה שוטמת היה בה, בעיירת־התחום, הרבה מן הארג הטבעי שבחיים עצמיים ומן החמימות והבטחה שבקן־משפחה. היה תום־עלומים, היו געגועי אהבה וחלומות וראשית חזון (“בחדר – – שם כנור דק תלוי, בו צרור כל קול, כל הגה שנתז מלב העירה”) – היתה הרגשה של שייכות. אך הנה ניתקו כל הקשרים והמהגר הצעיר מצא את עצמו בעולם זר ומופלא, באקלים תרבותי חדש, בכרך גדול ונורא זה של ניו־יורק, מקלט לפליטת גזעים ועממים. מיותם ונידח וכושל הריהו מתרפק על זכרונות עברו ומטפח ביקוד־געגועים את שרידי הירושה שהציל מדרך־נדודיו (“במעברה לניו־יורק”). הרגשת כשלון זו עומדת כמחיצה בינו ובין הממש וחוסמת בעדו את האור השופע מתוך הצללים. והיא שעשתה את שירת המהגרים תלושה וערטילאית, חוורת ומעוטת־דם – היא התנועעה בתוך חלל ריק. אף בבלי בשיריו הראשונים אינו אלא מהגר טיפוסי, משורר־מקונן. השיר “בנכר” (תרע"ב) הוא דוגמה מובהקה לכך. הוא מתאר את החלל הריק שנתהווה בנפשו. הוא בודד – “לא אח ולא רע”, “שמי נכר ממעל, בני עם זר מסביב” הוא מבקש נקודת־סעד, מחפש אחרי אל־נעוריו, אך מסביב – אבן, אבן –

וְאָנָה אֵלֵכָה? אֵי מִקְלָט לְנַפְשִׁי?

אֵי מִקְדָּשׁ כִּי אֹמַר: קוּם, בּוֹאָה שְׁעָרָיו?

נֶאֱלָמִים מֶרְחַקִּים, אֵין מַעֲנֶה בְּפִיהֶם

כִּי מַה־לָּהֶם וּלְמִקְדַּשׁ־לְבָבִי שֶׁחָרָב?…

הד־נכאים זה עולה מתוך כמה משיריו של אותו פרק־זמן (“על הים”, “בעולם זר”, “בכרך”, “סירתי” ועוד). ואילו דווקא דכדוך־נפש כזה הוא שורש פורה רומאנטיקה. נולדת שאיפה להתקומם, לבעוט בקדשי־תמול ולהתמכר במין שכרון־יאוש לכוחות־ההרס. כשניאור בשעתו התחילו מתחרים גם בבבלי אלים ושטנים.

וְהָיָה כִּי מִקְלָט לֹא אֶמְצָא בַמִּקְדָּשׁ

אָז אֶפְרשׁ אֶל הֵיכַל הַטֻּמְאָה;

לֹא רַב הוּא הַמֶּרְחָק בֵּין אֵל וּבֵין שָׂטָן

לְלֵב מַאֲמִין וּלְנֶפֶשׁ עֲגוּמָה…

או

עֲלִי אֵלַי, עֲלִי אֵלַי, בַּת־לַיִל,

אַתְְּ רוּחַ הָאֲבַדּוֹן וַאֲחוֹת הַשָּׂטָן,

מֵחֵיק הַתְּהוֹם, מִלֵּב הָאֹֹֹּפֶל גִּיחִי

וְנוּחִי־נָא עָלַי כְּצִפּוֹר־לַיִל עֲלֵי קִנָּהּ – –

נָשׁוּטָה כִשְׁנֵי רוּחוֹת־תֹּהוּ עַל־פְּנֵי עוֹלָם

וְנָשִׁיר שִׁירַת אֹפֶל, שִׁירַת לַיִל!…

מוטיבים רומאנטיים כאלה אתה מוצא בכמה משיריו (“נערמים עבי זעם”, “נעור אל עליון” וכדומה). יש לצרף להללו את שירת המות שלו, שבאחד מהם, היפה ביותר (“בשערי הנצח”) יש כבר הד של רזיגנציה והשלמה עם הגורל.

צליל ריזיגנציוני עולה גם מתוך שירי־האהבה. האהבה היא בכלל נעימת־יסוד בשירתו של בבלי. מלבד שירים בודדים הוקדשו לסוג זה שתי קבוצות־שירים – “צעיף יגונים” ו“על סף הסוד” – שלפי תפיסתם ולפי צלילות הטון הלירי שבהם ודקות הגוונים שבארג הרגשות יש לראותם כגרעינו המרכזי של הספר. בשירים אלה – ביחוד ב“צעיף יגונים” – הובעה ביתר בהירות הרגשת עולמו של בבלי. כי האהבה אצלו היא הרגשת־יסוד, מעין אוירה החודרת את ישותו ואוצלת גם לדברים מאורה וריחה. ודוקא בספירה זו, האינטימית ביותר, יש לבקש את שרשי אישיותו ואת סוד יצירתו. שירת האהבה של בבלי צבע מיוחד לה – זה של פרחי סוף־קיץ (“תפארת צבעים בה ולהט נשמת קיץ, אף ריחות אסיף רוים וחרדת השלכת”). לא אהבת עלומים ראשונה עם תמהון־אשרה ופלא־יגונה, אלא זו הבאה עם צהרי־גיל, כשהלב המרומה ואכול־הנסיונות עדיין עורג, עם כל זאת, לצל־אושר, לקסמי הזיה, באשר היא, ההזיה, יחד עם הכאב הכרוך עמה, היא עצם היותו ותמצית־חיותו –

אֵחַרְנוּ תוֹר קַיִץ, שְׁבִיל־אִשּׁוֹ שָׁכַחְנוּ,

אַךְ דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה עוֹד פְּתוּחָה…

יודע המשורר שאין זו אלא השליה מדעת, או – לכל־היותר – הד־זכרון של תפארת עלומים שחלפה. ולפיכך בעצם גיל־ההתוודעות כבר חותרת הרגשת פרידה. וכן הוא מתוודה:

נְגִינַת פְּרֵדָה אַחַת הָיוּ חַיֵּי כֻלָּם.

בְּעֶצֶם לַהַט־יוֹם תְּקַדְּמֵנִי שִׁירַת־שְׁקִיעָה,

כִּי כֵן גּוֹרָלִי: לַעֲזֹב אֵת שֶׁאֹהֵבָה

לְסָּגֵר בִּכְלוּב־בְּדִידוּת עֵת אֶחְבֹּק נֶפֶשׁ שְׁנִיָּה.

הפגם הוא בדמו ובנפשו. אם משום שהוא נודד־רוח בטבעו, בן בלי־מולדת ובן בלי־אחיזה “סוער ומתעלם” (“את בת אדמה”), ואם משום שקול־הדורות ש“אין לו פדות ממנו” משביח בו את “נגינת בשרו” וקורא לו לשוב אל דרכו הבודדה (“המתק והמרי”). ואפילו ברגעי שכרון והתמסרות כשנדמה לו שנטשטשו הגבולים ונמחו כל המחיצות, ושכבת הירושה העבה אינה אלא “קלפת־מקרים” העשויה להימוג ממגע יד רכה וענוגה, כי “לשון הדם הער תחבר הנפרדים” (“מעולם אחר”), – גם אז אין הוא יכול להימלט מן ההרגשה שהנסיון הוא לבטלה, כי אהבתו נולדה “בערש האבדון” ו“ציר־כליון” שומר את צעדיה (“בערש האבדון”). ויש שהוא מתמלא גם מרירות, ולתוך הרנן הלירי משתרבב צליל סטירי נוקב, הזר לגמרי לרוח שירתו:

מַה־מִּצְעָר כָּל הָאשֶׁר שַׂמְתָּ עַל אֲדָמוֹת! –

לִמְרוֹמֵי־עַד הִמְרֵאתִי חוֹפֵשׂ סִתְרֵי־דוֹרוֹת

וּבְחֵיק־חֲלוֹף מָצָאתִי סוֹד כָּל הָעוֹלָמוֹת.

ולפיכך יקר לו ביותר זכרון דמותה של אותה עלובה שנפגעה מיד הגורל כמוהו. הוא רואה בה אחות לסבל (“כל חרדת־חיי אראה בך בכלי־תפארה”) והוא שב אליה כאל “מבצר־הכשלון” המבטיח מרי־תנחומים ל“נפש קרועה הכתה בסערה” (“בשעות נוגות”).

השיר “בחצרות אל נכר” בא כאקורד אחרון לשירת הנכר והכשלון. יש לראות בו אקט של שחרור והתפרקות שהכשיר את המשורר לתפישה יותר מלאה של חיי הסביבה ולגילוי כוחות־יצירה חדשים בנפשו. הדברים נקראים כבאלאדה. המשורר־העלם נתעה למקדש זר והוא נפעם מתפארת הפולחן, מן הזמרה הנאדרה, מצלצלי־הפעמונים. לבו מתמלא רטט קדושה ושירה – האין זו שירת היכל שללויים? הכהן הישיש אחוז־הצלב מדבר רתת על המשיח המעונה, על נס התחיה; חבר כמרים במנזר אורגים אגדה “על אדם־לא־אדם” – האין הוא, העלם העברי, המעונה הנצחי, הנס החי המתהלך בתוכם – “אדם־לא־אדם, אגדה ומציאות”? משתפך העוגב, מסתערים הפעמונים, הקהל נופל ארצה, מתוודה וקורא לאלוהי הרחמים והסליחות. אך לב העלם מלא חרדה ומנבא לו רע… זר הוא לעולם חנף זה; זרים לו “נכלי הכמרים”, זרים לו קסמי־התפארת וחלקת הלשון של השיר והתפילה. עתר־ענן הקטורת מעלה על הלב את רבבות הקרבנות שהועלו על מוקדי הדת. הוא נזכר שהוא “עברי גא ועמוס עול דורות נע כשה בין כפירים”.

כל פרשת־העינויים של הנכר, כאב הקרע, האימה והקסם שבעולם־חוץ נתפשו כאן תפישה סמלית עמוקה בציורים מרוכזים ובריתמוס שוטף המזכיר את צלצול הפעמונים. זכרונות ילדות ולבטי־נוער מתעלים להד טרגידיה של דורות. המשורר יצא מחיתולי־נעוריו ונכנס לבגרות. נתעורר בו גאון אנושי. ראייתו נתרחבה ונתעמקה עד כדי תפיסת האחדות שמעבר להבדלי־צורה. והשורות האחרונות הן כבר הימנון ליופי האנושי המתגלה מבעד ללבושים השונים.

הֵלֶךְ אָנֹכִי בְעוֹלַם הָרוּחוֹת,

כָּל שְׁבִיב יְפִי־נֶפֶשׁ לְבָבִי יַכְנִיעַ,

מִבֵּין שִׁירוֹת־הֵיכָל קוֹל אֶחָד רַק אֶשְׁמַע:

קוֹל נֶפֶשׁ הָאָדָם תְּפַלֵּל, תַּדְמִיעַ.

 

ג    🔗

אותה תקופה של התלבטות שעמדנו עליה למעלה (ושבעצם לא היתה אלא פרי חבלי קליטה והסתגלות) לא ארכה אצל בבלי ביותר. הוא ניחן בשתי סגולות יקרות: זיקה חיה למסורת־ירושה ששימשה לו תמיד נקודת־משען, מעין קרקע־פנים, ונפש ערה ביותר, שהיא פתוחה תמיד לקראת רשמים חדשים. עוד בעצם נכאי־הנכר כבר הרגיש כי ארץ־גלותו החדשה היא “גם לעתים יקרה” לו, והוא מודה כי

– – יֵשׁ שָׁעוֹת וְשִׁירֵךְ הָאַדִּיר

יַכְנִיעַ גַּם לִבִּי וְנַפְשִׁי נִדָּחָה,

וּבְרִגְעֵי שִׁכָּרוֹן מוֹלֶדֶת לִי תִהְיִי

וְחֵיקֵךְ הָרָוֶה – חֵיק אֵם נוֹשֵׂא בְרָכָה…

והרגש הזה הלך והתעמק במדה ששיתף עצמו לחיי הרוח ולמקורות היצירה של ארץ זו. לאט־לאט נגלתה זו לפניו בפניה האמתיים – באורה הרב וברוחה היוצר והחפשי. לא אמריקה של המהגרים הסואנת וה“מבוזנסת”, אלא זו של אמרסון ותורו, של וולט ווהיטמן ועדנה סנט מיליי. הוא נתעשר בגילויי־חיים חדשים, בקניני־יופי ובצורות מחשבה ושירה של הספרות האנגלית הרחבה שנצטרפו אל יסודות נפשו מבלי לפגוע באלו ומבלי לטשטש את דמותם. בניגוד לכמה מחבריו, מהגרים אף הם, שעברו ממדה למדה ונתפשו לזרמים הקיצוניים שהשתלטו בשירה באירופה ובאמריקה, – קלט הוא רק את הקלאסי־ההומאני, זה שמקורו בשירת יוון הטראגית ובאידיאליות המוסרית שבשירת התנ"ך. השירה המודרנית־סמלית־שכלית נשארה זרה לרוחו עד היום. אך כמשורר דק־קשב הוא מרגיש בפרפורי־הענות וברחמים הגדולים החותרים מבעד לנפתולי־הביטוי ומתחת לכפור המחשבה המיואשת. לזכרו של א. א. רובינסון, אחד מגדולי המשוררים האמריקאיים, הוא מקדיש בין השאר את השורות האלו:

מְשׁוֹרֵר מֵת. אִישׁ גֵּא־הַבְּדִידוּת, צוֹפֶה טָמִיר,

בִּנְתִיבוֹת־תֹּהוּ פִּתְרוֹן תָּר לְחִידוֹת קְדוּמוֹת.

מִמֶּרְחַק רָזִים הִשְׁקִיף עַל הַיְקוּם הַנָּבוֹךְ

וַיַּרְא לִלְבַב־הָאָדָם בְּעֵינֵי כְפוֹר עֲגוּמוֹת – –

מְשׁוֹרֵר מֵת. בִּשְׂפַת לֹא־לִי דְבַר שִׁירוֹ חֻצַּב,

אַוִּירוֹ צוֹנֵן, זָר, יְרַחֲפוּ בוֹ עַרְפִלִּים,

אַךְ זִמְרַת רוּחוֹ שַׁאֲנַנָּה חוֹבְקָה מָרוֹם,

תַּכְנִיעַ לֵב כִּתְפִלַּת־אַהֲבָה בְלִי מִלִּים.

השינוי שבא במהלך יצירתו התבטא, כמרומז למעלה, בזיקה יותר חיה לצבעים ומראות ובנשימה יותר רחבה ויותר שקטה בקצב־הדברים. השירים “להלן” ו“על ברכת גיאורג” כבר רמזו על כך, ובמדה יותר מרובה – שירי הים שלו (אף כי בהם הוא תופש יותר את ריתמוס התנועה מאשר את משחק הצבעים). ואילו את ביטויו המובהק של כיוון חדש זה אנו מוצאים במחרוזת השירים “נגינות־ארץ” ובקבוצת הפואימות “מיסיס וודס”, “סרגיוב מכפר תבור”, “עלי” ועוד.

התערותו של בבלי בסביבה האמריקאית לא הפכה, כמובן, להיות אצלו רגש טבעי של מולדת. השחרור הפנימי מנכאי־הגלות עורר געגועים ישנים – למולדת ההיסטורית, זו שנרקמה בנפשו כחלק מירושת נעוריו ו“צלצלה בדמו” יחד עם קול־הדורות. מולדת זו תבעה, והחיים החדשים שבארץ ישראל העובדת הטילו חובה. ואמנם, הוא פקד אותה לא־אחת מתוך שאיפה להיקלט בה ולהתערות באדמתה – “לכרות אתה ברית־לב אשר לא תופר” – ולא עלתה בידו. כאשם ונכלם הוא עומד בפניה ומתוודה:

לֹא נְתָנַנִי אֵל לָשֶׁבֶת בָּךְ כְּאֶחָד מִבָּנַיִךְ

וְלָשֵׂאת יוֹם וָלַיִל, יוֹם וָלַיִל מַשָּׂא כָל יְגוֹנֵךְ וַהֲדָרֵךְ:

רַק עוֹבֵר אֹרַח דָּל הָיִיתִי בָךְ, רַק הֵלֶךְ עָלוּב

בָּא לָתוּר וּלְשׁוֹטֵט וּלְהִסְתַּכֵּל וּלְהִמּוֹג עִם הָרוּחוֹת

(“בבכי ממך יצאתי”)

ואולם, אם הוא לא נקלט בתוכה, הרי נקלטה היא בתוך־תוכו ונחתמה בנפשו על הוד חורבנה ועל תפארת־הקדומים שלה, על חזון התחיה ועל המיתוס החלוצי המתרקמים בתוכה. “ארץ סלעים וחזיונות” זו מילאה את נפשו עד כדי “להעים את זיו העולם סביבי”. היא דובבה את שירתו – ב“נגינות־ארץ”.

כובד־המשמעת שבמראות הארץ יצק גם אל תוך דבריו מין כובד שבביטוי המוסיף עמקות יתירה להגות הלירית. הד־מסתורין עתיק שופע מ“צפת”, עיר־חידה זו המדמדמת בין ההרים כאגדה “לבנת־מראות” ואשר גגות־בתיה נראים “כמו מחנות מקובלים תועים על ההרים בטליות צחורות”. ב“מול מי־מרום” נתגבשו הדברים יותר. רק רמזי ציורים – והם עמוקי־משמעות. רוח־קדומים מרחפת על הדברים –

יָגוֹן לָבָן צָף וְעוֹטֶה אֶת נְתִיבִי.

כְּצָבָא נוֹצֵר־צַו נִצָּבִים הָרִים דּוּמָם…

ואולם, ארץ ישראל זו, ההיסטורית, מדכאה את המשורר בכובד החזון שבה, בעתרת הקדושה “שבעת־הימים, כבדת־הכנף”. ירושלים היא הימנון קודר לקפאון־דורות. כל אבן בה טעונה חלומות ופחדים; כל נקרה וחגָו – קן של בבואות וזכרונות. היא מרוממה ומדכאה. המשורר ירא אותה, את “ירושלים של מעלה”. רוצה הוא “להחלץ מזרועותיה־אבן” בטרם ימוג והיה אף הוא “גרגר־אבק דק מתגלגל” באחד מרחובותיה האפלים (“כעטרת זהב”). לבו לארץ־ישראל העובדת, ל“עמק” ולשאר נקודות־הישוב. שם דבק ב“בחורי עמי ובתולותיו העמלים”, שם היה מהלך בטוחות והיה מרגיש עצמו כ“כובש יורש ראשון של ארץ כנען הלזו”. הוא נתמלא ממנה עד אפס מקום, עד ש“קולות המרחקים” נדמו בו מפני “נגינת ארץ קרובה”. ואולם, כל עוצם אהבתו לארץ וקשר־המסתורין שבינו ובינה נתגלו לו רק בשובו לנכר. ואז שר את שירו היפה “לא ידעתי ארצי” המלא פתוס ודבקות ושפך־לב ושקצת משורותיו מעלות על הלב את “ציון הלא תשאלי”.

ואף על־פי כן לא נדמו “קולות המרחקים”. כמעט באותו פרק־זמן פרסם את “מיסיס וודס”, אידיליה נחמדה זו שיש בה הרבה מחן המקום ומסגולות הנוף האמריקאי. מה שמציין אותה ביחוד הוא מין רעננות שבהרגשה, איזו התרוננות של ראייה ראשונה. דומה שמבעד לערפלי היגון נגלה עליו, על המשורר, לראשונה זיוו של עולם. והנה – “פשוטים החיים וגלויים. אין סתום בהם ואין נסתר”. חסד אלהים שרוי על תבל ומלואה – על האדם ועל הבהמה, על העוף ועץ־השדה כאחד. והאושר – הריהו מתגולל בכל פינת־גן, בכל קרן־הר ובכל אמת־דשא: שלח ידך וזכה בו מן ההפקר! – זוהי פילוסופית־החיים של מיסיס וודס, אשת־אכרים פשוטה ועמלה, שנסיונותיה המרובים וזקנתה המופלגת לא השחו את גווה ולא העכירו את טוהר־נפשה. ואילו את מנוחת־לבה ואת עוז־בטחונה היא יונקת משקט ההרים שבסביבה ומן – התנ“ך, “זה ספר־הספרים הקדוש”, ירושת־משפחה מדורות של אבות קווייקרים. שני אלה – טבע ההרים ו”הספר הטוב" – מאל אחד ניתנו, ואל מיטיב וחנון זה “לא ידע כל כתות וריב כל מפלגה, ויתן לכל בני־האדם את שמיו הכחולים, את שדותיו ופלגיו, הריו ועמקיו”. אהבת הטבע ואהבת הבריות הן יסודות נפשה של מיסיס וודס. וכאן סוד רעננותה והתערותה בחיים.

כאמור, יש כאן מדה של התפעלות. הצבעים – גדושים ומבהיקים ביותר. כנגד זה תפס המשורר תפיסה נאמנה את אורח־החיים ואת הרוח הדימוקרטי של האמריקאי הפשוט, זה שלא נפגם עוד מחמת זוהמת הכרך וארס השנאה הגזעית. ציורי־ההווי שופעים חיות ומוארים בהומור רך ומלבב.

ביתר דקות עוצבה דמותו של “סרגיוב מכפר תבור”. איש־אדמה זה, בן־גרים, שהיה דבק “כסלע כבד” בנחלת שדהו אשר על גדות הוולגה, עקר ממולדתו לשם אמונתו החדשה ולשם “פלשתינה” – “הארץ הקדושה שנשבע ד' לתת לזרע אברהם”. בעקשנות כבדה של בן־אכרים מדורי־דורות נצמד למולדתו החדשה ונקלט באדמתה על־אף התנאים הקשים של האקלים והסביבה (“אין דבר, גם אדמה זו הצחיחה עוד תכבש!”). זוהי דמות חביבה אף־כי אכּסוטית במסגרת הנוף הארץ־ישראלי. אמונתו התמימה ב“דת־אברהם”, מסירתו וחרדתו לישוב (“ירחם ד' על פלשתינה זו שלנו”), סבל־נפשו וגעגועיו הכמוסים (“לו שלג היה כאן, לכל־הפחות מקצת שלג”), חכמת החיים שלו (“לא טוב לאכר לקרוא ספרים הרבה ועתונים”), לגלוגו כלפי אכרי חברון – “בני־המושבות המיוחסים” אשר “בשדותם ערבים יעבודו ויש גם בשבתות” וקטרוגו כלפי הדור הצעיר המדבר “בשפת־חכמים” גבוהה, לא־מובנה על דברים פשוטים ומובנים, ואפילו חיתוך־דיבורו הטיפוסי־רוסי, – כל אלה ניתנו בקוים חותכים ונאמנים, והדמות יצאה חטובה ובולטת, מעשה־אמן. כל הפואימה חדורה עצבות דקה מוארת בחיוך הומורי, – אותה עצבות המלפפת כל אדם מישראל בבואו לפקוד את ארצו למראה נופה העגום.

חֲרֵרִים וַעֲזוּבִים נִטְּשׁוּ מֶרְחֲבֵי הַשָּׂדוֹת מִסָּבִיב,

עֲגוּמִים וַעֲרֻמִּים שִׁבְעָתַיִם לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַמַּזְהִיבָה

רַק פֹּה וָשָׁם הִבְהִיקוּ, כְּאִיֵּי־בְשׂוֹרָה מְפֻזָּרִים,

עֲרֵמוֹת תְּבוּאָה צְנוּעוֹת וּבֵרְכוּ אֶת הַהֵלֶךְ

מִמֶּרְחַקִּים…

שתי הפואימות האחרונות (ובמקצת גם “במעברה לניו־יורק”) יש בהן כדי להעיד שיסודות אפיים־אידיליים היו מעורים בטבע תפיסתו של בבלי, כשם ששיר־החזיון שלו “עלי” מעיד גם על כשרון דראמאטי־לירי, אלא שהללו לא באו משום־מה לידי התפתחות והשלמה.

עצם הנושא של “עלי” – הטרגדיה שבסילוק־שכינה – הוא טיפוסי לגבי בבלי שהוא רואה בשירה מילוי של שליחות עליונה כשם שהנבואה היא לו גילוי של שירה עליונה. הטרגידיה של עלי היא זו של משורר־נביא שנר־אלהים הולך ודועך בקרבו ושירת־חייו תמה – “אין ניצוץ־אור, אין רטט־קול – וכנף הקדושה לא תרפרף עוד”. אמנם הכרח־גורל הוא של הזקנה. אך הנה הוא רואה את שמואל חניכו הצעיר – “זה בן האשה”, פרי ברכתו לפנים – והוא עומד לרשת אותו בחייו! הוא רואה את תמהון הנער הרועד ברעד־קדושה לקול הקורא לו מחביון־לילה, את “אור היקרות” שבעיניו, אור־חזון זה שמינה אלהים לבחיריו – ורגש עכור, ספק פחד, ספק שנאה ממלא את לבו –

אַךְ אָמְנָם צִיר־גּוֹרָלִי הוּא הַנַּעַר,

מְבַשֵּׂר הַחִדָּלוֹן שֻׁלַּח אֵלָי! – – –

הַכּוֹנָה עֵלִי! קִצְּךָ הִנֵּה בָא!

יוֹרֶשְׁךָ נָכוֹן, עוֹמֵד וּמְחַכֶּה – –

אל רגש זה של קנאה אישית ואימת־החדלון נלווה עוד יגון נוקב של אב שלא זכה להנחיל את תעודות־חייו לבניו. ניתק חוט־הזהב של מסורת המשפחה

* * *

אֲבוֹי, כִּי אֶרְאֶה אַחֲרִית בֵּית־אֲבוֹתַי,

כִּי הֵקִיץ קֵץ עַל אִילַן־דוֹרוֹת עַתִּיק – – –

לֹא בְנִי אֲשֶׁר יְכַהֵן פֹּה בַהֵיכָל

וּמַחֲזוֹת שַׁדַּי יַחַז מוּל הָאָרוֹן – –

לֹא בְנִי, לֹא בְנִי – אֲרוּרָה נַחֲלַת עֵלִי!

אולם ענוותו של הנער, תום־לבו ומבוכתו הגדולה, והעיקר – אמונו במורו ומדריכו שממנו הוא מבקש פשר לחידת־נפשו, – כל אלה כובשים את לב הזקן ומכניעים את צערו. סוף־סוף הרי שמואל אינו אלא בבואתו שלו, של עלי; הוא “כלי־הפלא” שלתוכו הריק את נשמתו, את חזון־חייו – את “שירו ואמתו”. שמואל הוא ממשיך־פעולתו, ונשמתו שלו תהא צרורה בצרור־החיים של תלמידו. תנחומים אלה מעודדים את רוחו ומעוררים בו זכרונות מקדמת־נעוריו. הוא חי מחדש את חדוות ההתגלות בגעת בו כנף־השכינה לראשונה. כל מראות־ההוד שהיו טמונים בנפשו הקפואה התגלו שוב לעיני־רוחו. זו היתה התנוצצות אחרונה של נר־האלהים בטרם ישקע כליל –

בְּמִשְׁנֵה־זֹהַר אֶרְאֶה חַיֵּי עוֹלִים

שַׁלְהַבְתָּם יוֹקְדָה, פּוֹרְחָה שִׁבְעָתַיִם.

וְשִׁירִי וַאֲמִתִּי הַחֲבוּיִים

דּוֹר שָׁלֵם לִבְלְבוּ בְסִתְרֵי נֶפֶשׁ

עַל גַּלֵי־חָזוֹן לוֹהֲטִים, כַּבִּירִים

נִשָּׂאִים לְמֶרְחַקִּים לֹא יָדָעְתִּי…

כזה הוא תוכן החזיון. ואף כי אין כאן אחדות של מוטיב, והמעבר מיאוש וקנאה לפיוס והכנעה הוא פתאומי, בלתי־מוכח ואין בו משום הכרח פסיכולוגי, באופן שהוא כאילו חוצה את הפואימה לשתים, – אין בכך כדי לפגום בשלמות הרושם הכללי. הפואימה כולה שופעת יופי וזרועה ברקי מחשבה וביטוי. יפים ביחוד תיאורי ההתגלות הנבואית. יש שורות שהן ספוגות חכמה ומוסר נעלה. עלי חושף לפני שמואל את סוד החזון ואת יעודה האנושי־אוניברסאלי של הנבואה

כְּנֵבֶל רַב־מֵיתָרִים לִבְּךָ יֶהִי,

כָּל מֵיתָר יִרְעַד, יַךְ בַּחֲלִיפוֹת־צְלִיל,

אַךְ אֶחָד שִׁיר נֶאְדָּרִי יֵז מִכֻּלָּם,

בּוֹ נֶפֶשׁ־נֶפֶשׁ תִּשְׁמַע הֵד גְאֻלָּה.

אך הנבואה, כמו השירה, היא תעודה וקרבן, ואין היא מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, במי שמשתעבד לה ללא־שיור –

כְּבשׁ נִיד כָּל רֶגֶשׁ בְּךָ, כָּל זִיעַ־דָּם

וְזִיק כָּל חֵפֶץ כַּבֵּה, שְׁבִיב כָּל חֵשֶׁק

וְהַכְנַע לֵב וָראשׁ, כָּל יֵשׁ בְּךָ

לַקּוֹל הָרָן – כִּי לֹוֹ אַתָּה, אַךְ לוֹ!

הפואימה מסתיימת בצליל מעודד ומפייס. עוד חסד אלהים על העולם. חשכת הלילה אינה אלא מעבר לבוקר חדש ורענן. בעצם המות כבר יש רמז־בשורה לחיים חדשים. דברי עלי האחרונים:

עֲרָפֶל כָּבֵד יוֹרֵד עַל עַפְעַפָּי,

שָׁקוֹעַ אֶשְׁקָע. לַיִל יַעַטְפֵנִי.

לֹא הַרְחֵק מִזֶּה בֹּקֶר צָעִיר נוֹלָד –

עוֹד רֶגַע, עוֹד מְעַט יִבָּקַע אוֹרוֹ

וְגֻלַּת אֵשׁ תָּגִיחַ, אֵשׁ־נִצָּחוֹן

וְשֶׁמֶשׁ חָדָשׁ יַעַל בַּהֲדָרוֹ!

אכן, “שמש חדש” עלה גם על שמי שירתו של בבלי. אף הוא נצרף ב“אש־נצחון” – נצחון על עצמו, על כשלון־רוחו. יסוד החסד גבר והוא בא לכלל חיוב החיים. ראינו זאת ב“מיסיס וודס” וב“סרגיוב מכפר תבור”. אך ביתר־יחוד מתגלה יסוד זה במחזור שירי האהבה השני – “על סף הסוד”. בניגוד לרפלקטיות היתרה שב“צעיף יגונים” מורגשת כאן שלמות שברגש ורעננות שבחוויה אישית קרובה. המשורר השלים עם נפשו והוא מקבל כמתת וכחסד עליון כל נצנוץ־יופי, כל רגע־אושר. מוטיב הפרידה נארג כאן כאקורד רך המשלים את המנגינה. הדברים משרים רושם של הזדככות והתעלות של חג:

לֹא עוֹד צְלִיל דַּל אַתְּ לִי מִנְּגִינַת־עָבָר חָלְפָה,

לֹא זִכְרוֹן דְּמוּת־נְעוּרִים רוֹמְזָה מִמֶּרְחַקִים; –

אַתְּ רֵאשִׁית לִי, הֲוָיַת אוֹר וָרֹךְ מִתְגַּלָּה,

בָּךְ שָׁרְשֵׁי־כָל־הֱיוֹתִי חוֹתְרִים שְׁבִיל מַעֲמַקִּים.

וְאוּלַי אַתְּ גַּם אַחֲרִית לִי וְלֹא יָדַעְתִּי,

חֲתִימַת־שִׁיר נִשְׂגָּבָה אוֹ תִפְאֶרֶת שְׁקִיעָה;

אִם כֹּה וָכֹה מַה־טּוֹב כִּי אַהֲבָה תַגְבִּיל חַיַּי –

בִּנְתִיבוֹת יֹפִי אֶצְעַד עוֹטֶה נֹגַהּ־פְּלִיאָה.

כל פרשת חייו של בבלי, חיפושיו ותעיותיו ולבטי־נפשו לא היו בעצם אלא חתירה עקשנית ומתמידה כלפי “נתיבות־יופי” אלה. הוא מצא אותם בנפשו, בחזון האדם שלו, בסבל הטראגי של ירושת הדורות. דרכו היתה בודדה כדרך כל יחיד הפורש מן השיירה ושומר על מסלולו שלו. הוא קונסרבטיבי; אך ברוכה קונססרבטיביות כזו שהיא אחוזה בשרשים עתיקים עם שהיא צופה פני הדור. הוא איש־התרבות; אך מתרבות העולם נמזגה לתוך שירתו רק תמציתה האנושית, הקיים והעומד שבה. הוא איש־השפע בפרוזה, עשיר־ביטוי ורב־צירופים; ואילו בשירה מתמצית לשונו לארשת־לב חרישית זו שבשפת־התהלים. ודווקא בשעה טרופה זו של חורבן־עולם והרס־יסודות; של טשטוש כל צורה ואלם קול האדם שבאדם, נעים לנו לשוב למבוע ראשון – לצורה הקלאסית, לקו הישר ולניב הבהיר, הללו שהם מציינים את שירתו של בבלי.

תש"ב