רקע
אברהם אפשטיין
סופרים עברים באמריקה - משה פיינשטיין

 

א    🔗

יש משהו מן הטראגי בגורלו השירי של מ. פיינשטיין. משורר בעצם מהותו, מחונן בסגולות נפש של יוצר, לא ניתן לו, בשל מסיבות חייו, להביא לידי גילוי מלא את כוחו היצירי שניחן בו מלכתחילה. הוא היה אחד מקבוצת המשוררים הצעירים שהופיעו בשעתם על סף תקופת התחיה בספרות העברית באמריקה. הללו הביאו אתם רוח חדשה – רעננות נעורים, התלהבות לאומית־רומאנטית, בשורת התחדשות בכל מקצועות החיים והספרות. הם חוללו תנועה, זרעו תסיסה, קראו לפעולה תרבותית ולתגבורת רוח ויצירה. ואולם התנועה הטילה חובות, תבעה את מלוא הכוחות והכריחה עבודת חינוך ופעולה ציבורית. שני יסודות אלה של חופש־יצירה ושל חובת עסקנות לא תמיד פעלו בכיוון של זיקת־גומלין, של הפראה הדדית. לרוב היתה הכרעה לצד אחד שגרמה ממילא לקיפוחו של הצד השני. אצל פיינשטיין הכריעה הרגשת החובה. הוא שיקע, לרצונו ושלא־לרצונו, את מיטב כוחו בעבודה חינוכית ותרבותית, עבודה אמנם גדולה וחשובה מבחינה לאומית, אבל גורלית מבחינה נפשית. רשות־הרבים בלעה את רשות־היחיד שלו. “כרמו שלו לא נטר”. הרבה מכוחות היצירה שלו ניגרו לתוך צינורות אחרים והרבה ממעין שירתו סתום כלפי חוץ. יבולו הספרותי במשך עשרים שנות יצירתו הראשונות (תרע“ה–תרצ”ה) היה קובץ קטן של שירים וסוניטות1, עשרים ושנים במספר, כמעט שיר לשנה! וגם דברי היצירה שנוספו לו אחר־כך ובהם יצירות כבדות־משקל – נסתננו, מבחינת הזמן, טיפין, טיפין, אחת לשנה או שנתיים ויותר.

ואולם, ניתן גם לשער שהיה כאן מניע פנימי, תבונה שבנפש, מין צו נעלם שגזר עליו את הצמצום, כפי שרמז על־כך באחד משיריו הראשונים בשם זה (“סוד החיים יש בצמצום ומשגב למחשבה”). מבחינה זו יש איפוא לראות בשירי הקובץ הנזכר שליחי נפש רפריזנטאטיביים ממה שלא הובע, ממה ששקע למצולת הלב ולא מצא את תיקונו. ואילו על גבי שטח קטן זה של ספרו הקטן נתרכזו כל נקודות האור של נפש המשורר. אתה מוצא כאן פרשיות־נפש מסויימות ותחומי־נסיון מובדלים, וסמיכותם התכופה מעלה יתירה בה; מתבהר הקו המרכזי המבריח את כלם. כי עם כל ההבדל בצורה ובתוכן שבין שירי הקובץ הראשונים לאלו האחרונים ולאלו שבאו אחריהם, הבדל המונח בטבע הגיל ובמדת הבגרות של הכשרון והביטוי, – הרי מצע־נפש אחד לכולם, והם נתפשים כחטיבה שלמה, מאוחדה ברוחה ובטיב עצמיותה.

עוד בשיריו הראשונים (“בעמק”, “גחלים”, “קסמי לי”, “שנים לי מלילה” ועוד), עם רפיפות ביטוים של אלו, שהיא טבעית לגבי מתחילים, כבר הסתמן הלך־הנפש היסודי שהלך והעמיק עם שנות בגרות ונסיון והתרקם להרגשת־עולם ותפישת־חיים מסויימה. התבלטה הנטיה למופלא ולסתום, לסודיות ולנפשיות שבדברים. הסתמנה הראייה הפנימית, ראייה מתוך הנפש, זו של התבוננות חולמת, שאינה תובעת מסקנות ואינה מבקשת פתרונים. לא הסתכלות חיצונית ולא תפישת־נוף (“יפה נפש מכל נוף”), אלא תפישה לירית־סובייקטיבית, הרואה מהרהורי הלב ומדמדומי המחשבה והנאחזת יותר בשרשים הנעלמים של הנגלה ובפלא־החלום שבממש.

הָרוּחַ בָּאֲרֻבָּה הוֹמָה וּבוֹכִיָּה

וְשִׁיר־נְדוּדִים, סוֹד הַחַיִּים שִׁירָהּ…

גַּם בַּגַּחֶלֶת נָפַח אֵל נְשָׁמָה,

דֹּם תִּלְחַשׁ לָהּ, תְּפַרְפֵּר עַל קִיּוּמָהּ

וּפִתְאֹם תִּגְוַע תַּחַת אֶפְרָהּ בִּדְמָמָה – – –

העולם בנוי קומתים. יש הוויה לפנים מהוויה, והקול הוא מרובה הדים. דומים החיים לגלים מתרחקים שתנועתם אינה פוסקת גם מחוץ לתחום ראייתנו. וארור האומר: מכונה! אין חיים מחוץ לנפש האדם, ובה ועל־ידיה, בקסם צערה ויאושה ובחסד אהבתה ואמונתה, הכל מתמלא תוך ויופי טראגי והכל מתעטף תעלומה וזוהר־חלום. גם המות הוא חלום – “חלום לבן כה ונוגה ובלי רמז קל לפתרון” – כי רק לאלהים פתרונים, ואלהים – – אבי כל תעלומה, “אלהי הצער שבספק”. ואין להרים את שולי הלוט ואין להרוס אל מקדש התעלומה. חורבן האילוסיה היא חורבן החיים – – –

קָרַע הָאָדָם וְזָרַק

גִּזְרֵי צְעִיף הַתַּעֲלוּמָה

טֶרֶף לְשִׁנֵּי גַלְגַּלִּים

שֶׁל פֶּלֶד וּבַרְזֶל חֲלוּדִים – – –

נִפְתְּרוּ הַחַיִּים וְחָרְבוּ…

הוא משתמט מן הפתרון. הוא ירא את הוודאי הגמור, את נקודת ההשלמה שאין אחריה ולא כלום. נוח לו לרחף בתוך עולם של “סוד וקסם מרפאים” וטוב לו ש“ההרים הרחוקים ותכולים שומרים על פתחי האופק” ואינם מגלים את הבלימה שמאחריהם. הוא מבקש את “פלא־החידה”, את גיל־התמיהה שבהתוודעות ראשונה, או את העצב הנוגה שבדמדומי־פרידה.

קִסְמִי לִי, נַעֲרָה, קִסְמִי,

אַל תִּקְרָאִינִי לְחַדְרֵךְ,

טְוִי לִי אֶת פֶּלֶא הַחִידָה,

וְהָיָּה לִי הַכֹּל כַּחִידָה;

פִּתְרוֹן לֹא אֶרְצֶה…

בעולם קסמים זה הכל מתפשט את קליפתו החמרית או את צורתו הריאלית והופך רמז וסמל. איזה עלה כמוש הנידף ברוח סתיו נעשה “פתקת־רקב שדופה”, ציר־מות שלוח על כנף סופת־חורף, ואיזה “חה־חה” פליט לילה, “בן־חזה חם” של נערה, נושא אתו גלי־גלים של חשק־חיים ולהטי־דמיון (“שנים לי מלילה”). מיטשטשים התחומים ומות וחיים נארגים במפולש זה בתוך זה כבחלום. האין פתי השלג המתרפקים ברוך ובדממה על מצבת קבורתה של הנערה – פרחי־מות, נשימות לובן של נשמה צעירה זו, שאף בחייה היתה כולה, “שיר ואהבה ודממה”?

מַה טּוֹב וְדוֹמֵם כָּאן בְּכַנְפֵי הַצַּלְמָוֶת.

אֵין רִשְׁרוּשׁ קַל, אֵין לַחַשׁ, הַכֹּל תְּפִלָּה זַכָּה

שֶׁל חַיֵּי עוֹלָם, חַיִּים לְלֹא גְבוּל וְתַכְלִית,

חַיֵּי רֹךְ וָלֹבֶן – – –

(“משאון הכרך”)

ככל משורר צעיר ער־נפש לא יכול היה, כמובן, להתעלם לגמרי מן החזיונות המעציבים של המציאות החמורה, ומזמן לזמן היה נתבע על־כרחו ליש ולממש, אלא שזיקתו אליהם היא שלילית־רומאנטית. בשיר הנזכר יש גם מוטיב חברתי, מעין מחאה מוסרית כלפי תרבות־הכרך המודירנית, שהוציאה את האדם מעולמו הקדום, עולם התכלת והדממה והפשטות הבלתי־אמצעית, והטילתו לתוך זוהמה רותחת של ברזל ועשן ובתי־זימה־ומרזח. מוטיב רומאנטי זה חוזר בכמה משיריו הראשונים (“רזי לי”, “אלם גשר וויליאמסבורג”, “יהי לכם הסער” ועוד). אך לא תמיד הוא עולה יפה. המחאה שלו, עם שיש בה חום־נעורים, חסרה היא אש־פאתוס וכוח כופה שבאמונה ובזיקת־נפש בלתי־אמצעית, ואין בה כדי להתיך את השאר לאחדות של הרגשה. ולשם הבלטת־ניגוד ותוספת גוון הרי היא בולטת ביותר ויוצאת דופן. רומאנטיקה מוכיחה אינה מסגולות שירתו והיא מהווה, על־פי רוב, דיסונאנצה ופוגמת ברושם הכללי של עצבות שקטה ושל אותה פרישות נוגה־חולמת, הנזקקת ואינה נזקקת והצוננת במקצת, שהיא מיוחדה לשיריו המאוחרים.

כזה הוא, כאמור, גם השיר “אלם גשר וויליאמסבורג”. הגשר הענקי הזה הרועש וסוער ומנסר הוא סמל מחריד לכרך המשורג ומפולד אשר ברשת חומותיו מפרפרים לבבות נואשים ונחנקים מאוויים ושאיפות וחלומות והם מרחפים ערטילאיים כצללים הללו שמתחת לגשר. כבר נרמז למעלה שאין פיינשטיין נזקק ביותר למראות חוץ. צורת תגובתו היא התבוננות פנימית והגות־לב. מראה הגשר מעלה על לבו המון מומנטים, עובדות והרהורים הקשורים בו קשר אסוציאציוני. ואילו הגשר עצמו מתעלם מעיניו. שערי הברזל ורשת הכבלים והפסים וזהרי החשמל לשני החופים – סמלים ורמזים הם לו לעריצות הכרך ונכלי התרבות. אך אין הוא רואה את הוד השירה היצוקה בענק ברזל זה שהפך ארג־פלאים ורקמה דקה כולו המיה ורטט ונגינה כנבל מתוח־נימים.

יש אמנם, שעינו נפקחת לרווחה, והוא רואה באספקלריה המאירה, ויש שראיתו נעשית חדה וקולעת והיא תופשת את זערורי הפרטים שבצבע ובתנועה. והוא יודע גם את סוד־הצירופים – לחשוף דמות חיה מתוך קוי־בליטה מועטים ולמצות את מלוא־המשמעות על ידי שרטוט דק ובהיר. בשירו “כמה מיני עצב יש”, למשל, אתה נתקל בציור־סמל של עצבות הכמישה בסתיו:

פַּרְפָּר מְרַטֵט וּמִתְדַּפֵּק אֶל הַשִּׁמְשָׁה

עַד יִיעַף וְיִשָּׁאֵר עוֹמֵד דּוּמָם,

וּכְנָפָיו שְׁקוּפוֹת זוֹ אֶל זוֹ נִלְחָצוֹת רוֹעֲדוֹת יַחַד.

וְאַחַר כָּךְ שׁוּב פִּרְפּוּר, וְזִמְזוּם שׁוּב, וְשׁוּב עֲמִידָה,

וְאַחֲרֵי עֲמִידָה זוֹ – לֹא כְלוּם, לֹא קוֹל, לֹא רֶטֶט;

גָּוַע כְּבָר הַפַּרְפָּר, עַד מָּחָר יִיבַשׁ וּנְשָׂאוֹ רוּחַ…

ציוריות יותר מרוכזת ויותר סוגיסטיבית אנו מוצאים בכמה משיריו המאוחרים. השיר “נתושים מלבבם, מאדם” הוא מעשה־מקשה מתוך צמצום ולחץ רב. הערפלות שבביטוי הולמת את הסביבה המעורבלה שבאניה וביחוד את מבוכת התוהו שבנפש הנודד, החותרת ממצולת הנכר אל עצמה ואל מקורה.

כנגד זה נעשה הציור מלאכותי, כבד־תנועה ונעדר כוח־הפעלה כשהוא נאחז בחומר פרובלימאטי הזר לנפשו. השירים “חזות” ו“סיני ואולימפוס” כתובים ברוח של רומאנטיקה נפרזה. עצם המוטיבים – התנגשות בין הרצון וההרגל (“חזות”) ותפישת המשבר העולמי בסמל של אלוהות מסתאבת מחמת זקנה (“סיני ואולימפוס”) – אין בהם משום חידוש מצד עצמם ואף לא משום גילוי והארה חדשה מבחינת צורתם ועיבוד תכנם. הפאתיטיות שבטון וההפלגה שבסימבוליקה הציורית וכל אותה הכבודה הסואנת של אלים ושטנים ורוחות – הרי הם מתשמישי הרומאנטיקה שכבר פג טעמם ופקעה יראתם עלינו, ושעשו רושם מסופק אפילו אצל משורר־לוחם “השורה עם אלים” כשניאור בשעתו. ואולם הרומאנטיקה מתת העלומים היא, צורת הביטוי ההולמת ביותר את גיל הסער וההתפרצות. כמעט כל משורר, בראשית צעדיו, נתפש, אם מעט ואם הרבה, לתסיסה מרדנית. ומי צעיר שהציץ אל פרדס שירתם של קיטס ושללי ולא יהי נפגע? סוף־סוף יש חן גם בהפלגת נעורים.


 

ב    🔗

פיינשטיין לא שהה הרבה בתחום הרומאנטיקה הלוהטת, אם כי משהו מרוחה של זו – מקצבה ומהפלגת הטון שבה – נאצל לשירתו אף לאחר “שעיף מן הסער” ונטה ל“עמק הדממה”. השיר “יהי לכם הסער” הוא מעין צוואת־פרידה של מי שהגיע לנקודת־הכרעה בחשבון עולמו ונפשו. המשורר מצא את עצמו ועמד על יעודו השירי. הוא – משורר החלום, משורר היופי הגנוז שבחיי הנפש. לא בסערה ד', ואין להעפיל אל “פסגות” שלרגליהן רובצת “אימת האבדון”. יפה חלום האדם כשהוא רומז בזוהר מרחקים, ואילו כל מהפכה יש בה “ברקי תרמית ורעמי שקר”. בידי “מתקני החיים” יהפך החזון לסיר “אשר ישפתו לבשל בו נזיד כבודם ולמלא תאוותם”. ערכם של החיים – בהם עצמם, בזרמם המתמיד, בגילוייהם יום־יום, אם גדולים ואם קטנים. מי שלב לו יחוש במסתורין שבהם, בכמיהה שבהם לפלא; הוא יחוש בדממה היוצרת, הרוחשת בסודיותה מעבר לכל קול ולכל תנועה והמלפפת בחיוניותה את כל אבן דוממה ואת כל פרח מלבלב –

יְהִי לָכֶם הַסַּעַר וְהִנָּשְׂאוּ לָכֶם בְּמֶרְכְּבוֹת חִשְׁקְכֶם הַלוֹהֵט,

וְרוֹצְצוּ אוֹפַנֵּיכֶם אֶת קָדְקֳדֵי הַמִּתְחָרִים בָּכֶם בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ;

אֲנִי מֶרְכַּבְתִּי הִטֵּיתִי מִדַּרְכְּכֶם אֶל הָעֵמֶק,

וסוּסֵי־אִשִּּׁי הִתַּרְתִּי וָאֲשַׁלְּחֵם לָעֲבָרִים.

אֲנִי בַּדְּמָמָה אֶשְׁלַו רָחוֹק מֵהֲמוֹן בִּצְעֲכֶם וּמְזִמַּתְכֶם

וְאֶקְשֹׁר כִּתְרֵי דִמְעוֹת כְּאֵבִי לְרֹאשׁ כָּל נִצַּן שַׁלְוָה

וּפָרַח עַמֶק הַדְּמָמָה וְהָיָה מִקְלָט לְכָל כְּמַהּ־אֱמֶת אֲשֶׁר יִיעַף מִן הַסָּעַר.

נוסח הפרידה אף הוא רומאנטי למדי, זה היה תשלום־מסו האחרון לתקופת העלומים שלו.

מבחינת גיוון המוטיבים לא חידש פיינשטיין הרבה בשיריו המאוחרים. הוא בגר, חוג נסיונותיו והיקף תפישתו נתרחבו הרבה, אבל בעצם לא יצא מתחום אותן החוויות היסודיות שנרמזו כבר בשיריו הראשונים ושבכללן אפשר לציין אותן כהרגשת־עולם מסתורית־דתית. אלא שהשגתו נתעמקה יותר ואף ביטויו נתלכד ונתהדק הרבה (אם כי לא נשתחרר עוד מאותו רוך־יתר שנותן לפעמים לדבריו טעם־לווי של מתיקות עודפת). השירים “אברהם אבולעאפיה” ו“במבוך הדור”, למשל, אינם אלא המשך והרחבה רעיונית של השירים שכנגדם – “אל נפשי” ו“אל ברוך שפינוזה”. והוא הדין בשאר. מה שניתן תחילה כחוויה אימוציונית וכהרגשה לירית מתעמק אחר כך לכדי בעיה פילוסופית־פיוטית. אל תהיית הלב מצטרפת נעימה אינטלקטואלית (“צמצום”) ובמקום ההרגשה הסתומה באה הסתכלות פנימית והתעמקות של מחשבה (“במבוך הדור”). ואין כאן משום חזרה או משום צמצום־אופק. כל משורר מתפרנס בעיקר מרשמי ילדות ונעורים, שנעשים לו חוויות־יסוד ומראות־שתיה, לפי שהם פרי ראייה תמה, ראשונית, כשדמותו של עולם ניתנת בלי אמצעי כהתגלות.

השיר “אל נפשי” (אחד מהיפים שבקובץ) הוא נסיון של התעמקות בסודה של הנפש מתוך חתירה אל שרשי החיים הנעלמים. נפשו של אדם עבר ועתיד מקופלים בה כאחד, זרמי כוחות עוברים בה – מערפלי־מרחקים לערפלי־מרחקים. אין האדם בודד – הוא ארוג ברשת של הוויות, אך גם חפשי איננו; הוא נתון בצבת של הכרח ושומה עליו לתקן את פגם הדורות שהיו ושיהיו ושהוא נושא באחריותם. נפשנו – ציר שלוח הנושא את צו־המורשה מעולם הנשיה לעולם הבאות. קול דמי אבות מקדמת הדורות צועקים בדמינו, וניגון־נפשם ההומה בנפשנו כבר גנוז בו הד מרחשי העולמות, עולמות־עתיד, המקופלים בתוכנו, מוכנים לקראת גורלם –

וְכָל הַקּוֹלוֹת תּוֹבְעִים, וְתוֹבְעוֹת הָעֵינַיִם

מִמֶּנִּי אֶת תִּקּוּנָם.

הֵן אֵלֶּה קוֹלוֹת כָּל אֲבוֹתַי אֲשֶׁר אָבְדוּ,

וְאֵלֶּה הֵן עֵינֵיהֶם.

וַאֲנִי, הָאֻמְלָל, אֵיכָה אֶמְצָא תִקּוּן לְכֻלָּמוֹ?…

אותו רעיון של גלגול הנפש מתוך צו הגורל גלום גם בפרקים של הפואימה הדראמאטית “אברהם אבולעאפיה”. גם אבולעאפיה נושא בקרבו את מנגינת הדורות –

וַאֲנִי רוֹאֶה וְהִנֵּה מִזְרָח, מַעֲרָב, צָפוֹן, דָּרוֹם צוֹבְאִים עַל נִשְׁמָתִי,

וְרוֹם וָשֶׁפֶל מִתְרוֹצְצִים בָּהּ, וְרֵאשִׁית וְאַחֲרִית,

וַעֲצוּם־עֵינַיִם אֶשְׁמַע יִבְבוֹת כֻּלָּם, כֻּלָּם…

העלם הפלאי הזה, עטור־הגורל, יצא לבקש את אבדת נפשו – את צליל־הזהב אשר לכנור דויד העתיק, שנתגלגל בסערת גלויות מארץ לארץ ונאחז בספר תהלים כתוב “על יריעת כתם אופיר בדיו של אבני־אודם מותכות בשלהבת”, שנפל בידי נכרים. וניגון שבוי זה הומה ממעמקי דורות וקורא לו מסתר־כלאו במבצר אלכזר אשר בטוליטולה וממרחב־ים בנדודי גלות, וממלא את נפשו המית־פלאים וחרדת־צפיה לקראת איזה גורל לא־נודע, לקראת סבל־בחירה. הניגון תובע, מרמז, מפלל ובוכה, האין זה “בכי ידוד” המשתפך תוך הספירות, בכי אב על בניו שנתפלגו מתוך קנאה והתחרות־ירושה עד כדי משטמת נצח?

"אוֹי לִי אֲשֶׁר לֹא הֵבִינוֹתוּנִי, בָּנַי, וַתַּצִּיבוּ לָכֶם

בְּמֶרְחַבְיַת אֵין סוֹף זֶה אֲשֶׁר פָּרַשְׂתִּי בְיוֹם רִאשׁוֹן,

לִהְיוֹת אֵלֶּה לָכֶם שְׂטָנִים מְחַרְחֲרֵי מָדוֹן.

אַלְלַי, כִּי גְבוּלִים הֵן אָנכִי לֹא חָפַצְתִּי,

כִּי אֵיכָה יֵדַע אֵין סוֹף גְּבוּל וָחֵקֶר?"

הפואימה לא נגמרה. אנו רואים את אבולעאפיה בראשית דרכו. צורתו לא נסתיימה עוד ומפעל חייו נרמז ולא נרמז. השיחה שבינו ובין הפליט מאפילה יותר משהיא מגלה. הפליט שנמלט משיני האינקביזיציה למוד עוני ונסיון, מבקש לו פינת־מקלט ומחבא־צללים להוציא את שארית ימיו בתפילת צקון־לחש. אבולעאפיה מורד בצללים. הוא “סנה בוער”. הוא מבקש נצורות וגבורה ומרחב

* * *

הָאֵשׁ וְהַסְּעָרָה לַגְּבּוֹרִים; לַנִּכְנָעִים – דְּמָמָה.

מה טיבה של גבורה זו? הגבורה יוצרת וגואלת היא, המצעידה לקראת אפקי־חיים חדשים, או תגבורת הרוח המיסטית, היוצרת עולם־הזיה ומחבא־דמיון, שבעצם אין הוא אלא אותו מפלט־צללים שאליו נשא הפליט את נפשו? ואף הפליט עצמו דמותו אינה מהודקת; פעם הוא נראה כזקן תשוש־כוח שנפשו עיפה לנדודים, ופעם – כסמל קיבוצי של העם כולו הרואה את דרך־הצלתו בצמצום הוויתו בין הצללים.

דמות זו של מקובל וחוזה, החולם חלום גאולה ומשיחיות, קרובה יותר לנפשו של המשורר מזו של הפילוסוף קר־ההגיון, שראה את האדם ועולמו “קו בטל במסכת אין סוף” (“אל ברוך שפינוזה”). ואשר על כן תפש אותו תפישה חיצונית־פורמאלית, תפישת אידיאה מבלי לחדור אל חידת האדם, זה שנשא את הבלימה בנפשו ואשר מבעד להארמוניה ההנדסית שלו שופעת טראגיות של בדידות מוחלטת. פיינשטיין, כאמור, הוא בעל הרגשה דתית, ואלהיו של שפינוזה – “אלהי המסקנות” – זר לרוחו. אלהיו הוא “אלוהי הצער שבספק”, אלהי ממעל ולא אלהי מתחת, אשר אל כנף חמלתו וחסדו ימלט האדם בהתעטף עליו נפשו.

השיר “במבוך הדור” (כליל סוניטות), הבא בסוף הקובץ, הוא מעין סיכום ומתיחת הקו לתקופת חיים שלמה שקופלה בדפי הספר, סיכום שיש עמו גם רמז למה־שהוא חדש, לשינוי מהלך ותפישה. עם כל הטכניקה הדקה ומלאכת־המחשבת המיוחדת לכליל־סוניטות, המשלבת את החוליות ועושה אותן מקלעת, מה שמגביר את רושם האחדות, ועל אף הרגש הכללי השפוך בשיר, רגש נסער של נפש נסערה המתלבטת במבוך הדור, – אין להימלט מן הרושם שלפנינו שני מרכזים, שני חלקים מסוימים, הנבדלים ברוחם ובהלך־הנפש החותר ביסודם. בחלק הראשון (הפרקים א’–ה') עדיין קבוע המשורר בנוף נעוריו, בעיגול החוויות שמקורן בהרגשת הכללוּת של החיים ושל גילוייהם בנפש היחיד. עדיין אחיזה לו בעולמו ושמי כוכבים תלויים על ראשו ומרעיפים חלומות ובטחון אמונה. ומתוך עיגול זה הוא משקיף על פני הדור הנבוך שנתלש מן “העבר ושרשיו”. ואילו בחלקו השני כאילו נעקר אף הוא מנוף־נפשו והריהו נקלע ללא־מעמד מגל אל גל ומהזיה להזיה. לפנינו היחיד המבודד, המעורטל העומד באפס־אונים למול הגורל. הגורליות המנצחת על כל, הכרח החלוף של כל אילוסיה (“אך רגע צץ החלום ושברו – עדי עד”), והרגשת המדרון המתמיד כלפי האפס (“היורד שוב לא יעלה”) – אלה הם המוטיבים החדשים המזדהרים מתוך השורות. היש כי פיינשטיין נטה ממסלולו ועמד על פרשת־דרכים? אולם הדברים נכתבו בסערת לב ובמדה של פאתוס עצור עד שהכל מתאחה בקצב הנמרץ, ואף הפרטים הארעיים ואינטימיים נשלבים יפה במסכת ומתמלאים סמליות עמוקה. אפשר, אולי, לחלוק על עצם הצורה הכליל־סוניטית, שטשרניחובסקי הכניסה ראשון בשירתנו. טשרניחובסקי – דרכו בכך. עתרת כוחות לו שלא תמיד הוא יכול להריקה כולה בצינורות של רגש וניב. ומתוך לחץ־עודף הוא נאסר לרצונו בכבלי־צירופים שונים ובעבותות משקל וחריזה המגרים את יצר ההיאבקות שלו. אך לא כל משורר רשאי לבזבז כוחות נפש ומרץ של יצירה על שעשועי צורה בלבד. הסוניטה מרכזת ומחשלת את הביטוי, ואילו כליל־סוניטות מכביד ומאפיל. ומכאן הפגימות בחריזה והמתיחות בניב והערפליות שלא־לצורך ויסוד הפייטנות בחידושי המלים, שאנו נתקלים בהם פה ושם בשיר זה. ואולם השיר בכללו הוא, בלי ספק, הישג אמנותי בהתפתחות שירתו. הוא ספוג רגש ער וחיוני, בינת־לב ותרבות של מחשבה.


 

ג    🔗

החלום ושברו, גורלו הטראגי של האדם להיות שואף ועורג לאשר לא־יושג ופרפורי מאמציו הנואשים בתוך מסגרות ההכרח, – נושא זה שניתן בשיר האחרון בצורה כללית־פרובלמטית של מבוך הדור, משמש גם עיקר תכנה של הפואימה “חלום וגורל”2 אך בצורה יותר אינטימית, אישית־אינדיבידואלית ולפיכך גם יותר חיונית, – כחוויה בלתי־אמצעית. המשורר נגע כאן בעצם המציאות, בעובדה, בפרשת־חיים רוטטת. הוא מתאר אהבה ספונטאנית עמוקה הרת אושר ויגון אין־קץ של שתי נפשות תאומות שמצאו זו את זו לאחר גלגולי־נסיונות קשים בעבר ונתקרבו מתוך הכרה תחילה בהכרח הפרידה, הכרה המוסיפה חריפות־משנה והוד־יופי של טראגיות לרגעי הפגישה הקצרים. “פחד עבר” של הרגל וחובה מעיק על רוחם והורס בכבדו את ארג־המשי אשר לחלום אשרם, זה ההולך ומתקרב בהכרח גורל אל סופו.

ומענין הדבר. דוקא כאן כשהענין הוא נסיון־נפש עמוק ונסער באים הדברים במין שקט ריזיגנאציוני כשהם מעולפים קורי עצב וחלום דוגמת קורי־הצחר של שלהי קיץ. הטון כולו מעומעם, מעודן, ספוג אורות וצללים (מה שמזכיר במדת־מה את המאניירה של המשורר האנגלי אדווין ארלינגטון רובינסון בפואימה שלו – “בית־קאוונדר”). גם גיל ההתוודעות הראשונה וגם כאב־הענות מתוך הרגשת־גורל – הכל בא מזוקק־קול כאילו עטוף בשיראין. לא קול ענות רצון ולא פרץ־ביטוי של רגש, אלא שיח־לב וצקון־לחש. הציוריות הלשונית המעודנה ומלאכת הרקמה הדקה של צירופי רגש ומחשבה מאפילות בשפען על סערת הנפש. דומה שהמשורר רצה להשרות עלינו את קסמי “החלום” יותר מאשר את חרדת “הגורל”.

…כַּנְפֵי אַהֲבָה זַכּוֹת דָּאוּ

וּבְלֶטֶף קַל הֵעִירוּ אֶת נִצָנֵּי דְמָמָה…

הפואימה היא לירית בעיקר – מחרוזת של זכרונות ושפך־שיח, שורת מונולוגים המחוברים על־ידי תיאורי־אגב והרהורי־רעיונות של המחבר. הדבר מתרחש באניה המפליגה בים האטלאנטי – עולם קטן וסגור מתנועע תוך מרחבי אין־סוף. ובתוך עולם קטן זה נקודה קטנה – זוג של נאהבים המרוכזים בתוך עצמם לבלתי ראות את אשר מסביב להם; את הנוסעים בני דתות וגזעים שונים ואת משחק היחסים שביניהם, המהווים כרגיל באניה תמונה מנומרת־צבעים. כל זה נעלם מעיניהם (וגם מעיני המשורר), והם מפליגים על כנפי אהבתם כבתוך חלל ריק. הפרטים המועטים המהווים כעין מסגרת לפואימה הם: משק המוטורים והמית הגלים מתחת, ונצנוצי סהר, עיש ווינוס ממעל – סביבה אוורירית למדי. והרקע – אי אילו רמזים מתולדות עברה של האשה. אגב: האשה כאן עיקר, רק היא נקראת בשמה (סוניה) ודמותה מובלטת פחות או יותר. היא גם המדברת הראשית ודבריה אחיזה להם בנסיון ממשי. ואילו הוא, הגבר, תפקיד פאסיבי לו. כולו נתון בצל־תעלומה, כאילו בא לסמל את “החלום”. דבריו מופשטים־כלליים, ענוגים־מעורפלים, ורק הד היגון שבהם הוא ריאלי. האשה היא המכריעה בכל הפואימה גם בפרץ אהבתה ויגונה וגם בעוז רוחה ואמונתה.

מה חידש פיינשטיין בפואימה זו? הארג הלשוני והציורי שכבר ציינו למעלה, ברקי הרעיונות היפים המזדהרים פה ושם ואף עצם הנושא של אהבה גורלית – בכל אלה אין עדיין כדי למלאות חללה של פואימה גדולה המשתרעת על שמונים עמוד. שירה אמתית היא קודם כל שירת חיים, כלומר: כל שיש בה מגילוי היופי הגנוז שבחיים, מן היסוד האנושי־נצחי שבהם. מה ערך שירי קיים ואיזה גילוי יופי יש בה בפואימה שנותנים לה את משקלה הראוי לה לגבי כמותה?

מה שיש לציין ראשונה הוא כנות הרגש, רטט־הלב החי. עם כל העדינות הערפלית המצעיפה את פני הדברים ושיש בה גם מן הרוך הסנטימנטאלי, הרי תוסס כאן צער נאמן, עמוק, אנושי־הומה, צער כבוש־ריזיגנאציוני שנתמצה מתוך סערת־נפש וכאב־ענות והפך ארג־שירה, יש קטעים המרעידים בתהום היגון שבהם:

מִי צִוָּה לַכּוֹכָבִים רְעֹד וּבְכוֹת בַּלֵּילוֹת?

שַׁלָּמָּה נָטַף כְּאֵב מִכָּל חֲרוֹז שֶׁל קִיטְסְ

לִשְׁנֵי לְבָבוֹת דַּכִּים בַּעֲזוּבַת זָוִית? –

אֲבוֹי! מְשִׁי־הַיְקָר טָוִיתָ מִמַּדְוֵה לִבְּךָ,

מְשׁוֹרֵר אֱלֹהִים, לְאוֹר הַסַּהַר וּלְצֵל עַרְבַּיִם

אֶת כְּאֵבְךָ לַעֲטֹף בּוֹ, אֵשׁ זָרָה אֲחָזַתְהוּ?

הַמֶּשִׁי אֻכַּל כָּלִיל. מַה נּוֹתַר? הַכְּאֵב.

היגון האוכל את שני הנאהבים והמתגבר והולך מדי קרוב האניה אל נמל חדש המרחיקם מן המזרח, בו פרח גיל־אשרם, והמקרבם אל חוף אמריקה, נמל להם וסוף לחלום אהבתם, – מתרומם לכדי סמל כללי, סמל החיים הנוטים תמיד מערבה לקראת “נמל אחרון אפל” שאין ממנו חזרה עולמית.

מַפְלִיגוֹת סְפִינוֹת בְּיַמִּים וּבִנְמֵלִים עוֹגְנוֹת

פְּרֹק אוֹ טְעֹן שָׁם סַחַר. אַף סְפִינַת חַיִּים כָּכָה.

אַךְ הִיא לֹא תִפְרֹק מְאוּם, הִיא יוֹדְעָה טְעֹן וּטְעֹן

וַעֲשׂוֹת אֶת דַּרְכָּה הָלְאָה מַעֲרָבָה, מַעֲרָבָה.

בְּנָמֵל אַחֲרוֹן, עֵת יִשְׂתָּרֵר לַיְלָה, תִּפְרֹק

עַד תֻּמּוֹ אֶת הַמַּשָּׂא – –

בִּנְתִיב מִשְׁבָּרִים טְרוּפִים, מִנְמֵלִים וּמֵחוֹפִים

הֲזָיוֹת תְּבָרֵכְנָה, תַּבְטַחְנָה תְּשׁוּעַת נֵצַח.

מַה בֶּצַע וְהַסְּפִינָה אֶת אָרְחָהּ לֹא תְשַׁנֶּה

וְלִנְמֵלֵי מִזְרָח אוֹרִים לְעוֹלְמֵי עַד לֹא תָשׁוּב…

החיים אינם אלא שלשלת של הזיות, הנסתר והנגלה גם יחד. ואיזו הזיה טובה יותר – אהבה לא־באה או חשק שנתמלא? והאהבה מהי? השלהבת הקדומה של אדם וחוה נתפוצצה בדורות שבאו לשביבים בודדים וזעירים. והתורות שיצר לו האדם מה הן אם לא עלי־תאנה לכסות בהם את מערומי החיים? לתוך ארג החרוזים החרישים משתרבבים צלילים חדים ונוקבים. נאום וויזובי:

בְּנוּ, בְּנוּ מִגְדָּלִים, אִישִׁים, חֲלוֹם עַל גַּב חֲלוֹם,

הֲזָיָה עַל הֲזָיָה. גַּם הֵם הַשּׁוֹכְבִים בְּבֵית־

הַנְּכוֹת אֲסוּפֵי־רֶגֶל, אוּדֵי אָדָם, לְרַאֲוָה,

חֲנוּטֵי חוֹלִי מְלֻבֶּה, מִגְדְֶּלֵי בְרִיחַ בָּנוּ,

חֲלוֹם עַל גַּב חֲלֹוֹם, הֲזָיָה עַל הֲזָיָה.

מְנַתְּקֵי חֲלוֹמֵיכֶם מָה רַבִּים מִבַּלְעָדַי,

אַךְ שִׁבְעָתַיִם אָיֹם מִכֻּלָּם, וְלֹא יֵדַע חוּס –

הָאָדָם. הוּא יְכַרְסֵם בִּזְדוֹנוֹ חֲלֹוֹם וְחוֹלְמוֹ,

וְטִפָּה אַחַר טִפָּה יָזִיב דְּמֵי כָל לֵב,

וְחָתָה אֵפֶר־צְלָלִים עַל הַדָּם לְכַסּוֹת,

וְלַצְּלָלִים יִקְרָא – אוֹר.

הקול ידוע לנו. אנו שומעים את הד הרומאנטיקה השלילית מתקופת עלומיו של המשורר, אלא שהיא צרופה כאן יותר ומלאה כובד של נסיונות חיים.

אולם עוד תנחומות אל עם המשורר. גם בדברי היאוש המרים חותרת נעימה מעודדת של חיוב החיים. הוא מקבל את החיים על יגונם וסבלם, על חלום־ההזיה ואימת הגורל שבהם וזהו הקו החיוני השני שבפואימה. אם החיים כולם הזיה הם, כנגלה וכנסתר שבהם, ברוך יהיה החלום וברוכה הזיית האהבה. יש חסד גם בצער, ויופי – ברגעי פרידה. יש נצחיות גם בחלוף. אהבה שאין עמה השלמה (ואולי דוקא כשאין עמה השלמה) אינה חולפת מבלי שתשאיר רושם עמוק בנפש, החי כזכרון מתמיד בגנזי רוחנו ומזהיר ביופי רחוק אידיאלי. כי

* * *

בַּת רֶגַע וַחֲלוֹף

רַק פְּגִישַׁת דָּם וּבְשָׂרִים; לֹא כֵן כִּי תִשַּׁק נֶפֶשׁ

רְעוּתָהּ. פְּגִישַׁת עַד צְבָת־חַיִּים לֹא תְנַתֵּק –…

הַנְּפָשׁוֹת לֹא תֵדַעְנָה מֵצַר גוּף וּגְבוּלִים.

האגדה הסינית על “הרועה” ו“הטוויה” הבאה בסוף הפואימה נשלבת בה כאקורד אחרון מעודד המרמז על המשך, על עריגה נצחית ליופי, על כוח האהבה אשר “לא תכבה לעד”.

שירתו של פיינשטיין היא שירת היחיד. ככל משורר לירי הוא קרוב אצל עצמו ונפשו – מרכז עולמו. זיקתו אל העולם הנגלה, אל שאונה והמונה של המציאות היתה זיקה שלילית מתוך פרישות רומאנטית, פרישות מופשטת ונאצלת ביותר שלא תמיד היינו מרגישים מאחריה אותו כובד של נסיון וסבל שהפרישות היא מיצויו העליון, כדממה זו שלאחר הסער. היה תמיד שרוי בצל החלום והחיים היו לו רקמת חזון. אולם בשיריו האחרונים חל משהו. נבעה פרץ בארג ההזיה שלו. עדיין הוא מנסה לאחות את קרעי חלומו, אך עצם החלום נשתנה; לא ארג מופשט וערפלי אלא הד־חיים רוטט, פרי נסיון וסערת־נפש.



  1. “שירים וסוניטות”, הוצאת “עוגן”, ניו־יורק תרצ"ה.  ↩

  2. “חלום וגורל”, הוצאת “מצפה”, תל־אביב תרצ"ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!