רקע
פדריקו גרסיה לורקה
חתונת הדמים

חתונת־דמים: טרגדיה בשלש מערכות ושבע תמונות


הנפשות:

האם

הכלה

החותנת

אשת לאונרדו

המשרתת

השכנה

הילדה

לאונרדו

החתן

אב הכלה

הלבנה

המוות (בדמות קבצנית)

נערה א'

נערה ב'

עלם א'

עלם ב'

חוטב־עצים א'

חוטב־עצים ב'

חוטב־עצים ג'


 

מערכה ראשונה    🔗


תמונה ראשונה: (חדר בצהוב)    🔗


החתן: (עם הכנסו) אמא.

האם: כן?

החתן: אני הולך.

האם: לאן?

החתן: לכרם. (פניו לדלת)

האם: חכה.

החתן: את רוצה משהו?

האם: ארוחת־הבוקר, בני.

החתן: אין צורך. אוכל ענבים. תני לי את הסכין.

האם: בשביל מה?

החתן: (צוחק) כדי לקטוף בו את האשכול.

האם: (רוטנת ומחפשת הסכין,) הסכין… יקח השד את כל הסכינים יחד עם הנבל, שהמציאם.

החתן: ואולי נשיח בענין אחר.

האם: והרובים, והאקדחים, וכל סכין קטנה וקטנטנה, ואפילו מעדר וקלשון.

החתן: בסדר.

האם: כל מה שעשוי לחתוך גופו של גבר. גבר יפה, עם פרח בין שפתיו, כשפניו אל כרם הענבים או הזיתים שלו, שהם באמת שלו, כי ניתנו לו בירושה…

החתן: (מרכין ראש) שתקי אמא!

האם:… וגבר זה איננו חוזר, ואם הוא חוזר, הרי זה כדי שיניחו עליו כפות של תמרים או קערה של מלח גס, שלא תתנפח גווייתו. אינני מבינה, איך אתה מעז לשאת סכין על גופך, ואיך אני מניחה לו, לנחש (מוציאה סכין מן הארון להיות בארון־הכלים.)

החתן: אמרת כל מה שרצית?

האם: גם לוא אחיה מאה שנה, לא אחדל מלדבר על כך. תחילה אביך. ריח ציפורן היה עולה מבשרו. לא שמחתי בו אלא שלוש שנים בלבד. אחר כך, אחיך. והצדק איהו? כלום יתכן, שחפץ פעוט כאקדח או כסכין יכול לחסל גבר חזק כמו שור? לא אשתוק לעולם. הימים עוברים, היאוש בוער בעיני וכבר אוחז בשורש השערות שלי.

החתן: (תקיף) הנשים קץ לדיבורים?

האם: לא. לא נשים קץ לדיבורים. וכי יכול מישהו להחזיר לי את אביך? ואת אחיך? כן, יש בית־כלא. ומהו בית־כלא? שם אוכלים, שם מעשנים, שם מנגנים בגיטרה. מהמתים שלי עולים עשבים, הם שותקים. הם היו לעפר… שני גברים כשני פרחי־גרניון… והרוצחים בבית־הכלא, בריאים ורעננים, עיניהם רואות את ההרים…

החתן: ומה עלי לעשות? להרוג אותם?

האם: לא… אם אני מדברת כך, הרי זה כיוון ש… ואיך לא אדבר כך, בראותי אותך יוצא מהדלת הזאת? הלא אתה נושא אתך סכין, וזה לא מוצא חן בעיני. ו… לא הייתי רוצה, שתצא לשדה.

החתן: (צוחק) הו, באמת!

האם: הלוואי והיית אשה! לא היית הולך לנחל, ושתינו היינו נשארות בבית ורוקמות יחד את שולי המפות וכלבי־הצמר הקטנים.

החתן: (אוחז בזרועה וצוחק) אמא… מה תאמרי, אם אקחך לכרם?

האם: מה תוכל אשה זקנה לעשות בכרם? תושיב אותי בצל הגפנים?

החתן: (נושא אותה על זרועותיו) זקנה, זקנקנה, קטנטנה.

האם: אביך דווקא היה לוקח אותי לשם. ככה זה, אם הגזע משובח. הדם. סבא שלך הניח תינוק בכל פינה. זה לפי טעמי. הגבר גבר, החיטה חיטה.

החתן: ואני, אמא?

האם: ואתה מה?

החתן: וכי עלי לשוב ולהזכיר?

האם: (רצינית) הא, כן!

החתן: האם זה רע בעיניך?

האם: לא.

החתן: ובכן?

האם: באמת אינני יודעת. כך, לפתע־פתאום. כל פעם אני מופתעת מחדש. יודעת אני שהיא נערה טובה. נכון? מנומסת. חרוצה. אופה את לחמה ותופרת שמלותיה. ובכל זאת, מדי הזכירי את שמה, כאילו אי־מי ירה אבן במצחי.

החתן: שטויות.

האם: שטויות, כמובן. אשאר לבדי. לא נותר לי איש זולתך, ולבי כואב שגם אתה הולך.

החתן: הלא תבואי ותחיי איתנו…

האם: לא. לא אוכל לעזוב פה את אביך ואת אחיך לבדם. עלי לבוא אליהם כל בוקר. אם אלך, אפשר שאחד מבני משפחת פליקס, אחד הרוצחים, ימות, וייקבר ליד המתים שלנו. הו, זה לא! לעולם! בציפורני אוציא את הרוצחים מן הקבר ואנפצם אל חומת בית־הקברות במו־ידי!

החתן: (בחימה) שוב את מתחילה!

האם: סלח לי. (פאוזה) מתי נקשרת אליה?

החתן: לפני שלוש שנים. בינתיים קניתי את הכרם.

האם: שלוש שנים. היה לה כבר חתן, לא כן?

החתן: אינני יודע, נדמה לי שלא. על הנערות להסתכל בטרם הן בוחרות.

האם: כן, אני לא הסתכלתי באיש. הסתכלתי באביך, וכאשר רצחוהו הסתכלתי בקיר שלנגד עיני. אשה אחת וגבר אחד, וזה הכל.

החתן: את יודעת, שכלתי היא נערה טובה.

האם: אינני מפקפקת. על כל פנים, צר לי, שאינני יודעת מה היה טיבה של אמה.

החתן: מה זה איכפת עכשיו?

האם: (מביטה בו) בני.

החתן: מה?

האם: זה באמת כך! הצדק אתך! מתי עלי לבקש את ידה?

החתן: (בשמחה) האם נוח לך ביום ראשון?

האם: (רצינית) אביא לה את עגילי־הארד. הם עתיקים מאד, ואתה תקנה לה…

החתן: בעניינים כאלה את מבינה יותר…

האם: קנה לה זוג גרביים, מעשה־תחרה, ובשבילך קנה שתי חליפות… שלוש! הלא זולתך אין לי איש!

החתן: עלי ללכת. מחר אבקר אצלה.

האם: כן, כן, ונראה אם תשמח אותי ותתן לי שישה בנים, ואפילו יותר, אם יתחשק לך. אביך לא זכה לחיות כדי לתת לי אותם.

החתן: הבכור יהיה בשבילך.

האם: כן, אבל אל תשכח גם ילדות. רוצה אני לרקום ולסרוג ולחיות בשקט.

החתן: אני בטוח, שתאהבי את כלתי.

האם: ודאי אוהב אותה. (ניגשת לנשק אותו, אך נמלכת בדעתה ועומדת מלכת לך,) אתה כבר גדול מדי בשביל נשיקות. תן אותן לאשתך (פאוזה.) לנפשה כשתהיה לאשתך.

החתן: אני הולך.

האם: יש לעבד היטב את החלקה שליד הטחנה הקטנה. היא מוזנחת מאד.

החתן: כבר הבטחתי לך!

האם: לך לשלום. (החתן יוצא, האם נשארת. יושבת בגבה אל הדלת.)

(בפתח מופיעה שכנה בשמלה כהה וחובשת מטפחת לראשה) היכנסי.

השכנה: מה שלומך?

האם: כמו שעיניך רואות.

השכנה: ירדתי אל החנות ובאתי לראותך. הבית שלנו כה מרוחק!

האם: זה עשרים שנה שלא עליתי עד קצה הרחוב.

השכנה: פניך טובים.

האם: באמת?

השכנה: מה לא קורה בעולמנו! שלשום הביאו הביתה את בנה של שכנתי ושתי זרועותיו כרותות על־ידי המכונה. יושבת.

האם: רפאל?

השכנה: כן. ועכשיו הוא שוכב. לעיתים אני חושבת שבנך ובני טוב להם במקום ששם הם נמצאים. הם נחים וישנים ואינה צפויה להם סכנה להיות בעלי־מום.

האם: שתקי. דברים בטלים. אין בהם כדי לנחם.

השכנה: (נאנחת) אי!

האם: אי! (פאוזה)

השכנה: (בעצב) ובנך?

האם: יצא.

השכנה: סוף־סוף קנה את הכרם!

האם: האיר לו המזל.

השכנה: ועכשיו, ודאי, ישא לו אשה.

האם: (כמתעוררת. מקרבת את כסאה אל זה של השכנה) שמעי נא!

השכנה: (מטה אוזן קשבת) דברי.

האם: את מכירה את כלתו של בני?

השכנה: נערה טובה!

האם: כן, אבל..

השכנה: אבל איש אינו יודע מה בעומק־ליבה. מתגוררת לבדה עם אביה. ביתה מרוחק כעשרה מילין מהבית הקרוב ביותר. אבל, נערה טובה, היא. מורגלת לחיי בדידות.

האם: ואמה?

השכנה: את אמה היכרתי. יפהפיה היתה. פניה קורנות היו כפניו של קדוש. אבל לא חיבבתי אותה. היא לא אהבה את בעלה.

האם: (בחומרה) מה אין הבריות מספרות!

השכנה: סליחה. לא התכוונתי לפגוע. אך זוהי האמת. על כל פנים, אם צנועה היתה או לא – איש איננו יודע. אשה גאה היתה!

האם: את בשלך!

השכנה: את שאלת אותי!

האם: הלוואי ואיש לא ידע דבר לא על החיה ולא על המתה. שתהיינה כשני קוצים נשכחים, הדוקרים רק כשמתקרבים אליהם.

השכנה: צדקת. בנך הוא בחור יקר.

האם: יקר. לכן אני משגיחה עליו. סיפרו לי, שאי־פעם היה חתן לנערה.

השכנה: היא היתה אז כבת חמש־עשרה. לפני שנתיים הוא נשא לו לאשה דודנית אחת שלה. אבל את דבר־האירושים איש איננו זוכר.

האם: ואיך את זוכרת?

השכנה: את יודעת לשאול שאלות!

האם: כל איש רוצה לדעת היכן לוחצת לו הנעל. מי היה החתן?

השכנה: לאונרדו.

האם: איזה לאונרדו?

השכנה: לאונרדו. ממשפחת פליקס.

האם: (קמה על רגליה) ממשפחת פליקס!

השכנה: וכי מה אשם בזאת לאונרדו? הוא היה בן שמונה כשקרה מה שקרה.

האם: נכון… אבל כשאני שומעת את השם פליקס, כל מה שהיה קם לנגד עיני… (ממלמלת) פליקס, ופי מתמלא בוץ. (יורקת) ואני מוכרחה לירוק, לירוק כדי לא לרצוח.

השכנה: עליך למשול ברוחך. מה טובה תצמח לך מזה?

האם: שום טובה, אבל את מבינה לנפשי.

השכנה: אל תפריעי לאושרו של בנך! אל תאמרי לו דבר. את כבר זקנה. גם אני. לנו אסור לפצות פה.

האם: לא אגיד לו כלום.

השכנה: נושקת לה כלום.

האם: בשקט ככה זה!…

השכנה: עלי ללכת. עוד מעט ישובו מן השדה.

האם: הזוכרת את יום חם כל כך!

השכנה: הילדים, שהביאו מים לקוצרים, השתזפו לגמרי. שלום לך.

האם: שלום. (ניגשת אל הדלת משמאל, נעצרת בדרכה ומצטלבת בתנועות מתונות)


מסך


תמונה שניה:    🔗

(חדר. הקירות מסויידים בוורוד. כלי־נחושת, פרחים מלאכותיים בצנצנות. בטבור החדר שולחן. מפה פרושה עליו. שעת בוקר. חותנתו של לאונרדו מחזיקה תינוק בזרועותיה. היא מנענעת אותו. האשה, בפינה השניה, סורגת גרב)


החותנת: נוּמָה יֶלֶד, נוּמָה,

סוּס הָיָה אֵי־פַּעַם,

סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם.

מַה שְּׁחוֹרִים הַמַּיִם

בֵּין עַנְפֵי הַחֹרֶשׁ!

כְּשֶׁבָּא לַגֶּשֶׁר

הוּא עָמַד וְשָׁר לוֹ.

מִי יַגִּיד לִי, יֶלֶד,

מַה מַּחֲזִיק הַנַּחַל,

שֶׁזָּנָב אָרֹךְ לוֹ,

בִּטְרַקְלִין שֶׁל בְּדֹלַח?


אשת לאונרדו: יֶלֶד שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.


החותנת: נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

הֵן רַגְלָיו פְּצוּעוֹת הֵן,

רַעֲמָתוֹ קְפוּאָה הִיא,

וּפִגְיוֹן שֶׁל כֶּסֶף

בְּעֵינָיו תָּקוּעַ.

הֵם יָרְדוּ לַנַּחַל.

אַי, כֵּיצַד יָרְדוּ הֵם!

וְהַדָּם נִגָּר שָׁם

עַז כְּנַחַל־מַיִם.


אשת לאונרדו: יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם –

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.


החותנת: נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.


אשת לאונרדו: אִם כִּי חֹטֶם חַם לוֹ

עִם סִיבִים שֶׁל כֶּסֶף

לֹא אָץ לְהָרִיחַ

חוֹל רָטֹב שֶׁל נַחַל.

אֶל הָרֵי הָאֶבֶן

עֲרִירִי צָהַל הוּא,

וְהַנַּחַל־מָוֶת

בָּא לוֹ עַד גַּרְגֶּרֶת.

סוּס הָיָה אֵי־פַּעַם,

סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!

אַי, פְּצָעִים בַּשֶּׁלֶג,

סוּס שֶׁל אוֹר־הַשַּׁחַר!


החותנת: אַל תָּבוֹא! הַמְתִּינָה!

חַלּוֹנְךָ הָגֵף נָא

בְּעָנָף פּוֹרֵחַ!

לֹא עָנָף – חֲלוֹם הוּא,

לֹא חֲלוֹם – עָנָף הוּא.


אשת לאונרדו: יַלְדִּי כְּבָר נִרְדַּם לוֹ.

החותנת: יַלְדִּי כְּבָר שׁוֹתֵק לוֹ.

אשת לאונרדו: שְׁמַע הַסּוּס, הַבֵּט נָא,

לְיַלְדִּי כַּר־מֶשִׁי.

החותנת: וְעֶרֶשׂ־מַתֶּכֶת.

אשת לאונרדו: שְׂמִיכָה לוֹ – בַּד הוֹלַנְדִי.

החותנת: נוּמָה, יֶלֶד, נוּמָה.

אשת לאונרדו: אַי, סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!


החותנת: אַל תִּקְרַב, הוֹ, אָנָּא,

לֶהָרִים תִּבְרַח נָא,

גַּיְא אָפֹר תַּגִּיעַ,

שָׁם סוּסָה שׁוֹעֶטֶת.


אשת לאונרדו: (מסתכלת על הילד)

יַלְדִּי נִרְדַּם לוֹ.

החותנת: יַלְדִּי נוֹפֵשׁ לוֹ.

אשת לאונרדו: יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת: (קמה על רגליה, בלחש)

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

(מכניסה את הילד פנימה. נכנס לאונרדו)

לאונרדו: והילד?

אשת לאונרדו: נרדם לו.

לאונרדו: אתמול לא הרגיש בטוב. בלילה בכה.

אשת לאונרדו: (בעליצות) היום הוא כמו דליה. ואתה? היית אצל הנפח?

לאונרדו: משם אני בא. לא תאמיני. חודשיים ימים אני מחליף את פרסות הסוס, והן חוזרות ונופלות. נעקרות באבנים, כנראה.

אשת לאונרדו: ואולי אתה מרבה לרכב עליו?

לאונרדו: לא. כמעט שאינני רוכב.

אשת לאונרדו: אתמול סיפרו לי השכנות, שראו אותך בקצה הבקעה.

לאונרדו: מי סיפר לך?

אשת לאונרדו: הנשים אשר קוטפות את הצלפים. השתוממתי, כמובן. היית אתה?

לאונרדו: לא, מה לי ולשממה ההיא?

אשת לאונרדו: גם אני חשבתי כך. אבל הסוס רחץ בזיעה.

לאונרדו: ראית את הסוס?

אשת לאונרדו: לא אני, אמי.

לאונרדו: היא אצל התינוק?

אשת לאונרדו: כן. רוצה אתה כוס לימונדה?

לאונרדו: כן, אבל קרה.

אשת לאונרדו: למה לא באת לארוחת־הצהריים?

לאונרדו: באו לשקול את התבואה, זה תמיד אורך זמן רב.

אשת לאונרדו: (מכינה את המשקה. בעדינות) ונותנים מחיר טוב?

לאונרדו: המחיר המקובל.

אשת לאונרדו: לי צורך בשמלה, ולילד – כיפה עם סרטים.

לאונרדו: (קם) אגש ואציץ בו.

אשת לאונרדו: שים לב, שלא תעיר אותו.

החותנת: (נכנסת) מי זה דוהר כך על הסוס? הוא רובץ למטה, עיניו יוצאות מחוריהן, כאילו הגיע מסוף העולם.

לאונרדו: (חמוץ) אני.

החותנת: סליחה. הוא שלך.

אשת לאונרדו: (מפוחדת) הוא היה עם סוחרי התבואה.

החותנת: מה איכפת לי, הסוס. שיתפגר. יושבת. (פאוזה)

אשת לאונרדו: הלימונדה קרה?

לאונרדו: כן.

אשת לאונרדו: אתה יודע, באים לבקש את ידה של בת־דודתי?

לאונרדו: מתי?

אשת לאונרדו: מחר. תוך חודש ימים תהיה החתונה. אני מקווה, שיזמינו אותנו.

לאונרדו: (בכובד־ראש) אינני יודע.

החותנת: אמו של החתן איננה מרוצה ביותר מן השידוך הזה, דומני.

לאונרדו: ייתכן שהיא צודקת. היא נערה שיש להיזהר בה.

אשת לאונרדו: אין זה נאה להלעיז על נערה טובה.

החותנת: (בנעימה עוקצנית) אם הוא אומר, סימן שמכיר אותה. כלום שכחת, שהיתה ארושתו שלוש שנים!

לאונרדו: אבל ויתרתי עליה. אל אשתו את כבר רוצה לבכות? חדלי!

(בתנועה נמרצת מסלק ידיה מעל הפנים) בואי, נראה את הילד. (יוצאים מחובקים.)

(מופיעה נערה. היא עליזה. נכנסת בריצה)

הנערה: סניורה!

החותנת: מה קרה?

הנערה: החתן היה בחנות וקנה שם מכל טוּב.

החותנת: הוא בא לבדו?

הנערה: לא. עם אמא שלו, אשה רצינית, גבוהה. (מחקה אותה) איזה פאר!

החותנת: יש להם כסף.

הנערה: ואיזה גרבי־תחרה הם קנו!… אי, איזה גרביים! כל אשה תאמר: חלום של גרביים! הביטי, סניורה: כאן סנונית (מראה על שוק הרגל) וכאן ספינה (מראה על הברך) וכאן שושנה (מראה על הירך)

החותנת: ילדונת!

הנערה: (שושנה עם זרעונים ועם גבעול!) אי! הכל משי!

החותנת: הכסף הולך אל הכסף. מופיע לאונרדו עם אשתו

הנערה: באתי לספר לכם מה הם קונים.

לאונרדו: בנעימה תקיפה זה לא מענייננו!

אשת לאונרדו: הרשה לה לספר!

החותנת: אין זה כל־כך חשוב, לאונרדו.

הנערה: סליחה! (יוצאת בוכיה)

החותנת: וכי כך יש להסביר פנים לבריות?

לאונרדו: לא שאלתי לדעתך. (יושב)

החותנת: כרצונך. (פאוזה)

אשת לאונרדו: (ללאונרדו) מה לך? מה מנקר לך בראש? אתה מסתיר ממני משהו, עלי לדעת…

לאונרדו: שתקי.

אשת לאונרדו: לא. הבט בעיני ודבר!

לאונרדו: הניחי לי. (הוא קם)

אשת לאונרדו: לאן, אהובי?

לאונרדו: (חותך לאם) תבלמי את פיך?

החותנת: (נמרצת, אל בתה) שתקי! לאונרדו יוצא הילד! (נכנסת וחוזרת עם הילד בזרועותיה. אשת לאונרדו נשארת קפואה על עומדה)

החותנת: רַגְלָיו פְּצוּעוֹת הֵן,

רַעֲמָתוֹ קְפוּאָה הִיא,

וּפִגְיוֹן שֶׁל כֶּסֶף

בֵּין עֵינָיו תָּקוּעַ.

הֵם יָרְדוּ לַנַּחַל.

אַי, כֵּיצַד יָרְדוּ הֵם!

וְהַדָּם נִגָּר שָׁם

עַז כְּנַחַל־מַיִם.


אשת לאונרדו: (מסתובבת לאט־לאט כחולמת)

יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת: נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

אשת לאונרדו: נוּמָה יֶלֶד, נוּמָה.

החותנת: אַי, סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!

אשת לאונרדו: (בנעימה דרמתית)

אַל תָּבוֹא! הַמְתִּינָה!

לֶהָרִים תִּבְרַח נָא,

אַי, פְּצָעִים בַּשֶּׁלֶג,

סוּס שֶׁל אוֹר־הַשַּׁחַר!

החותנת: (בוכה)

יַלְדִּי נִרְדַּם לוֹ.

אשת לאונרדו: (בוכה ומתקרבת לאט)

יַלְדִּי נוֹפֵשׁ לוֹ….

החותנת: יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.


אשת לאונרדו: (בוכה, נשענת על השולחן)

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.


מסך


תמונה שלישית    🔗

(פנים־המערה בה מתגוררת הכלה. בירכתי החדר צלב עשוי פרחים ורודים, גדולים. הדלתות דמויות־קשת עם מסכים־מעשה־תחרה וסרטים ורודים. על קירות חומר לבן ונוקשה תלויים מניפות עגולות, כדים כחולים ומראות קטנות.)

המשרתת: (מאד אדיבה ומלאה צביעות ענוותנית) בבקשה להיכנס, (נכנסים החתן ואמו, האם לבושה שמלת אטלס שחור ומנטיליה של תחרים. החתן בחליפת־קטיפה שחורה, חזהו עטור שרשרת־זהב גדולה) התואילו לשבת? מיד יבואו.

(יוצאת. האם והבן עומדים ללא ניע, כמו פסלים. פאוזה ארוכה.)

האם: השעון אתך?

החתן: כן. (שולפו מהכיס ומסתכל בו)

האם: עלינו לחזור בעוד מועד. אנשים אלה חיים בפינה כה נידחת!

החתן: אבל האדמות טובות הן.

האם: טובות. אבל איזו בדידות מסביב! ארבע שעות היינו בדרך ולא ראינו אף בית אחד, אף עץ אחד.

החתן: ארץ שממה.

האם: אביך ודאי היה מכסה אותה בעצים.

החתן: בלא מים?

האם: הוא היה מוצא מים. היינו נשואים רק שלוש שנים והספיק לנטוע עשרה עצי דובדבן. מנסה להיזכר שלושה עצי־אגוז אצל הטחנה, כרם גדול וצמח אחד, שקוראים לו יופיטר, והנותן פרחים אדומים. הצמח הזה נבל. (פאוזה)

החתן: (מדבר על הכלה) היא ודאי מתלבשת. (נכנס אביה של הכלה. הוא אדם מבוגר בעל שער־שיבה נוצץ. ראשו מוטה הצידה. האם והחתן קמים ולוחצים ידיים בדומיה)

האב: הנסיעה ארכה הרבה זמן?

האם: ארבע שעות. (יושבים)

האב: באתם בדרך הארוכה.

האם: זקנתי. לי קשה לכתת את רגלי בדרך התלולה של הנחל.

החתן: היא סובלת מסחרחורת. (פאוזה)

האב: יבול הקנבוס טוב.

החתן: באמת, טוב.

האב: בימי־נעורי לא נתנה אדמה זו אפילו קנבוס. הצטרכנו להלקותה ולשפוך עליה דמעות, כדי לקבל ממנה משהו טוב.

האם: אבל עכשיו היא נותנת. אל תתאונן. לא באתי לבקש ממך דבר.

האב: (מחייך) את עשירה ממני. כרמיך שווים הון־תועפות. כל אשכול – מטבע־כסף. מה שמצער אותי הוא, שהאדמות שלנו… מבינה את?… מנותקות זו מזו. הייתי מעדיף, שהכל יהיה יחד. קוץ אחד תקוע לי בלב: גן השכנים הקטן שבתוך אדמותי. אין הם רוצים למכור לי אותו בשום מחיר שבעולם.

החתן: ככה זה תמיד.

האב: אילו יכולנו לרתום עשרים צמדי־שוורים ולגרור את כרמיך הנה ולנטוע אותם במורד הגבעה הזאת. הא, איזה אושר!

האם: לשם־מה?

האב: שלי הוא שלה, ושלך הוא שלו. לשם כך. כדי לראות את הכל ביחד. כשהכל ביחד, המראה – נהדר!

החתן: ופחות עבודה.

האם: לכשאמות תוכלו למכור שם ולקנות פה.

האב: למכור, למכור! שטויות! לקנות, יקירתי, לקנות! אילו היו לי בנים, הייתי קונה את כל הגבעה הזאת, עד הנחל. האדמה שם לא טובה, אבל ידיים היו הופכות אותה לטובה. וכיוון שאין איש עובר משם, אין גונבים את הפרי ואפשר לישון בשקט. (פאוזה)

האם: ידוע לך לשם־מה באתי?

האב: כן.

האם: ובכן?

האב: לי נדמה, שזה בסדר. הם כבר נדברו.

האם: בני יש בידו ויש לאל־ידו.

האב: וכן גם בתי.

האם: בני הוא בחור יפה. לא נגע עוד באשה. כבודו נקי מסדין פרוש בשמש.

האב: ומה בפי לומר על בתי? את הלחם היא אופה בשלוש בבוקר, בעוד מאירים הכוכבים. אין היא מפטפטת, רכה היא כצמר, רוקמת כל מעשה־ריקמה ויכולה לכרסם חבל בשיניה.

האם: תהי ברכת האלוהים שרויה בביתה.

האב: אמן! (נכנסת המשרתת עם שני מגשים: באחד כוסות, בשני ממתקים)

האם: (אל בנה) מתי תרצו לערוך את החתונה?

החתן: ביום החמישי הבא.

האב: בזה היום ימלאו לה עשרים ושתיים שנה בדיוק.

האם: עשרים ושתיים! גיל זה בדיוק היה לבני, אילו היה חי. גבר חזק ושופע חום כמוהו יכול היה לחיות הרבה, לולא בני־אדם המציאו סכינים.

האב: אין את צריכה להרהר בזאת.

האם: ואני מהרהרת ומהרהרת. שים עצמך במקומי ושאל את לבך.

האב: ובכן, ביום חמישי. נכון?

החתן: נכון.

האב: החתן והכלה ואנחנו ניסע לכנסיה בכרכרות, כי הכנסיה רחוקה מאד. האורחים יצאו בעגלות ועל הסוסים שלהם.

האם: מסכימה.

(עוברת המשרתת)

האב: (אל המשרתת) אמרי לה, כי מותר לה להיכנס. (אל האם) אשמח, אם היא תמצא חן בעיניך.

(באה הכלה. ידיה שמוטות למטה בענווה, ראשה מורכן.)

האם: קרבי אלי. האם את מאושרת?

הכלה: כן, סניורה.

האב: אל תהיי רצינית כל־כך! סוף־סוף עתידה היא להיות אמא שלך.

הכלה: אני מאושרת. כשאמרתי לו כן, אמרתי מפני שרציתי לומר זאת.

האם: כמובן. אוחזת בסנטרה הסתכלי בי!

האב: היא דומה לאשתי בכל.

האם: כן? איזה עיניים יפות! היודעת את מהו להיות אשה נשואה, ילדה?

הכלה: (בכובד־ראש) אני יודעת.

האם: גבר אחד, ילדים, וקיר עבה בשביל כל שאר הדברים.

החתן: ולא יותר מזה?

האם: לא. הכל צריכים לחיות. זהו: לחיות!

הכלה: אדע לעמוד בדיבורי.

האם: הבאתי לך כמה מתנות.

הכלה: תודה.

האב: נשתה משהו?

האם: אני לא. אל החתן ואתה?

החתן: אקח משהו. (לוקח מן הממתקים. הכלה גם היא לוקחת)

האב: אל החתן יין?

האם: איננו לוגם טיפה.

האב: מוטב לו כך! (פאוזה. הכל עומדים)

החתן: אל הכלה אבוא מחר.

הכלה: באיזו שעה?

החתן: בחמש.

הכלה: אחכה לך.

החתן: כשאני נפרד ממך כאילו משהו נעקר ממני, כאילו מין פקעת נקשרת בגרוני.

הכלה: כשאהיה אשתך, שוב לא תרגיש בזאת.

החתן: גם אני חושב כך.

האם: נלך. השמש לא תחכה לנו. (אל האב) הכל מוסכם?

האב: מוסכם.

האם: (אל המשרתת) היי שלום, אשה.

המשרתת: לכו לשלום. (האם נושקת לכלה, והם פורשים בשקט)

האם: (אצל הפתח) שלום בתי. (הכלה משיבה בתנופת־יד)

האב: אלווה אתכם עד השער. (יוצאים)

המשרתת: אני נשרפת לראות את המתנות.

הכלה: חמוצה חדלי!

המשרתת: הראי לי אותן, פעוטה.

הכלה: אינני רוצה.

המשרתת: לפחות את הגרביים, אומרים שהם מעשה־תחרה. תני להציץ!

הכלה: לא ולא!

המשרתת: אל־אלוהים! כרצונך. אפשר לחשוב, שאין לך חשק להתחתן.

הכלה: נושכת את ידה בכעס אי!

המשרתת: ילדתי, בתי שלי, מה לך? צר לך, שימי הבתולים היפים הגיעו לקיצם? אל לך להרהר בדברים לא־נעימים! וכי יש סיבה לכך? שום סיבה. הבה נראה את המתנות.

(תופסת את התיבה)

הכלה: (אוחזת בחוזקה בפרקי־ידיה של המשרתת) הניחי!

המשרתת: אי! את מכאיבה לי.

הכלה: הניחי, אמרתי.

המשרתת: את חזקה כמו גבר.

הכלה: וכי לא עשיתי מלאכה של גברים מעודי? מי יתן והייתי גבר!

המשרתת: אל תדברי כך!

הכלה: שתקי, אמרתי. נשיח במשהו אחר. (האור על הבמה הולך ומתעמעם. פאוזה ארוכה)

המשרתת: שמעת אמש פרסות של סוס?

הכלה: מתי?

המשרתת: בשלוש.

הכלה: אולי איזה סוס, שנמלט מן העדר.

המשרתת: לא. פרש רכב עליו.

הכלה: מנין לך?

המשרתת: בעיני ראיתי. הוא עמד לפני חלונך. נדהמתי.

הכלה: אולי, היה זה חתני? לעיתים הוא בא בשעה כזאת.

המשרתת: לא.

הכלה: וכי היכרת אותו?

המשרתת: כן.

הכלה: מי היה?

המשרתת: לאונרדו.

הכלה: (בתוקף) שקר! שקר! לשם־מה צריך הוא לבוא הנה?

המשרתת: הוא בא.

הכלה: שתקי, לשון ארורה! (נשמע קול־שעטת סוס מתקרב.)

המשרתת: (מאצל החלון) הנה! הסתכלי בעד החלון. האם זה הוא?

הכלה: הוא.


מסך



 

מערכה שניה    🔗


תמונה ראשונה    🔗

(חצר־הכניסה בביתה של הכלה. בעומק הבימה דלת רחבה. לילה. הכלה יוצאת בתחתונית עטורת תחרים וסרטים רקומים, ובחזיה לבנה. זרועותיה חשופות. המשרתת אף היא לבושה כמוה.)

המשרתת: פה אסיים לך את התסרוקת.

הכלה: קשה להישאר בפנים, שם חם ומחניק.

המשרתת: במקומות הללו אין רוח קרירה אפילו בעלות השחר. (הכלה יושבת על שרפרף ומסתכלת בראי־יד קטן. המשרתת ממשיכה לסרוק את שער הכלה)

הכלה: אמי נולדה במקום, שהיו בו הרבה עצים. האדמות שם פוריות.

המשרתת: לכן היתה כה עליזה!

הכלה: ופה היא נבלה.

המשרתת: גורל.

הכלה: כולנו נובלות כאן. הקירות פולטים אש. אי, לא למשוך. לא בחוזקה!

המשרתת: הסלסול יעלה יפה, אם תלתל זה יפול על מצחך. הכלה מציצה בראי יפהפיה שלי! אח! (נותנת לה נשיקה חמה)

הכלה: (בכובד־ראש) המשיכי לסרק.

המשרתת: (אגב סריקה) את מאושרת! עוד מעט תחבקי גבר, תנשקי אותו ותרגישי בכובד גופו.

הכלה: שתקי.

המשרתת: והיפה מכל, כשאת מתעוררת וחשה אותו על־ידך, והוא מלטף את כתפיך ברוח־אפו כמו בנוצת־זמיר רכה.

הכלה: בכעס אולי, תשתקי?

המשרתת: אבל, פעוטה שלי! חתונה, מה היא? חתונה היא זה! רק זה. וכי הסוכריות הן חתונה? או זרי הפרחים הם חתונה? לא. חתונה היא מיטה נוצצת וגבר אחד ואשה אחת.

הכלה: על זאת – אין מדברים.

המשרתת: זה ענין אחר. ואף־על־פי־כן זה שמח מאד!

הכלה: או עצוב מאד.

המשרתת: את פרחוני התפוזים אשים מכאן עד כאן, כדי שיהיה הנזר בולט מעל התסרוקת.

(מנסה להתאים לה אחד מנצרי הנזר)

הכלה: מביטה בראי תני אותו לי! נוטלת את הנזר, מביטה בו ושומטת ראשה בדכאון

המשרתת: מה לך?

הכלה: הניחי לי!

המשרתת: שעה זו אינה יפה לעצבות. (בקול מעודד) תני לי את הנזר.

(הכלה משליכה את הנזר ארצה) ילדה! מה עונש מבקשת את מהשמיים, שזרקת את הנזר לרצפה? זקפי את הראש! אינך רוצה להתחתן? אמרי זאת! עדיין לא מאוחר להתחרט.

(היא קמה)

הכלה: עננים. רוח רעה בלב. על מי לא עבר כזאת?

המשרתת: את אוהבת את חתנך?

הכלה: אני אוהבת אותו.

המשרתת: כן, כן, אני בטוחה.

הכלה: אבל… זה צעד רציני מאד.

המשרתת: יש לעשות אותו.

הכלה: כבר התארסתי.

המשרתת: אשים לך את הנזר.

הכלה: (יושבת) מהרי! עוד מעט באים…

המשרתת: לדרך הם יצאו לפני שתי שעות, לפחות.

הכלה: מה המרחק מפה לכנסיה?

המשרתת: חמישה מילין לאורך הנחל, ופי שניים בדרך האחרת.

(הכלה קמה על רגליה. המשרתת מסתכלת בה בהתלהבות.)

המשרתת: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

נַהֲרוֹת הָאָרֶץ,

שְׂאוּ לָהּ אֶת הַנֵּזֶר!

הכלה: (מחייכת) די!

המשרתת: (נושקת לה בחום ורוקדת סביב לה)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

עִם פִּרְחֵי הַיַּעַר

וְעַרְבוֹת־הַנַּחַל.

עוּרִי, עוּרִי,

בֵּין עָנָף וָגֶזַע

שֶׁל דַּפְנָה פּוֹרַחַת.

(דפיקות על בריחי הדלת)

הכלה: פתחי! ודאי הגיעו האורחים הראשונים. (הכלה יוצאת. המשרתת פותחת)

המשרתת: (מופתעת) אתה?

לאונרדו: אני. בוקר טוב.

המשרתת: הראשון!

לאונרדו: וכי אינני בין המוזמנים?

המשרתת: כן.

לאונרדו: לכן באתי.

המשרתת: ואשתך?

לאונרדו: אני רכבתי על סוס והיא הולכת ברגל. עוד מעט תגיע.

המשרתת: ולא פגשת איש?

לאונרדו: דהרתי ועברתי על־פניהם.

המשרתת: בדהירה כזאת אתה הורג את הבהמה.

לאונרדו: אם תמות, לא תחיה. (פאוזה)

המשרתת: שב, הכל עודם ישנים.

לאונרדו: והכלה?

המשרתת: מיד אלביש אותה.

לאונרדו: הכלה! ודאי היא מאושרת!

המשרתת: מחליפה נושא והילד?

לאונרדו: איזה.

המשרתת: בנך?

לאונרדו: (נזכר, כאילו מתוך חלום) אה!

המשרתת: היא מביאה אותו?

לאונרדו: לא. (פאוזה. קולות רחוקים של מזמרים)

הקולות: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

לאונרדו: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ!

המשרתת: האורחים. הם עודם רחוקים.

לאונרדו: (קם על רגליו) הכלה תהיה עטורה בנזר גדול, לא כן? לא היה צורך בנזר גדול כל־כך. קטן היה הולם אותה יותר. והחתן, ההביא כבר את פרחי התפוז, שעליה לקשט בהם את החזה?

(מופיעה הכלה. עודנה בתחתונית, נזר הפרחים לראשה)

הכלה: הוא הביא אותם.

המשרתת: בחומרה אל תצאי כך!

הכלה: וכי מה זה איכפת? (רצינית) למה שאלת אם הביא את הנזר? יש לך כוונה נסתרת?

לאונרדו: לא. מה כוונה נסתרת יכולה להיות לי? מתקרב אליה את מכירה אותי ויודעת, שאין לי. הגידי, מה היה ערכי בעיניך? השתדלי להיזכר! שני שוורים וביקתה עלובה, שהם כמעט ולא כלום. זהו שורש הרעה.

הכלה: לשם־מה באת?

לאונרדו: לראות את חתונתך.

הכלה: כשם שאני ראיתי את שלך!

לאונרדו: שאת רקמת אותה במו־ידיך. אותי אפשר לחסל, אך עלי אין יורקים. והכסף, הנוצץ כל־כך, יורק לעיתים.

הכלה: שקר!

לאונרדו: מוטב לי שאשתוק. חם־מזג אני, ולא הייתי רוצה שהגבעות מסביב ישמעו את קולי.

הכלה: וקולי היה מחריש את שלך!

המשרתת: שימו קץ לשיחה! היה מה שהיה, אסור לך לחטט! (מביטה בחרדה אל הדלתות)

הכלה: היא צודקת. לא הייתי צריכה לשוחח אתך. אבל דמי נתרתח, על שבאת לראות אותי, להסתכל בטקס בעין סקרנית, ולשאול על הנזר מתוך כוונות נסתרות. לך וחכה לאשתך בשער!

לאונרדו: וכי אסור לנו לגלגל שיחה?

המשרתת: (בריתחה) אסור! אסור לכם לגלגל שיחה!

לאונרדו: לאחר חתונתי הרהרתי יומם ולילה ושאלתי, במי יש לתלות את האשמה, וכל פעם שחזרתי והרהרתי היתה מופיעה אשמה חדשה ואוכלת את קודמתה. ואולם האשמה בעינה עומדת.

הכלה: המרבה לרכב על סוס יודע הרבה, ולא יתקשה לפתות נערה התקועה במדבר. אבל אני, יש לי גאווה. לכן אני מתחתנת. אסתגר עם בעלי ואוהב אותו יותר מכל דבר שבעולם.

לאונרדו: גאוותך לא תועיל לך! (מתקרב)

הכלה: אל תתקרב!

לאונרדו: לשתוק ולהישרף, הרי זה עונש אכזרי ביותר, שיכול אדם להביא על עצמו. וכי מה הועילה לי גאוותי? ומה הועיל לי, שלא ראיתי את פניך ועזבתיך להתהפך על משכבך לילה־לילה? לא כלום! זה רק הוסיף אש על אש! את סבורה, שהזמן מעלה מרפא לכל פצע, וכי הקירות מחפים על כל דבר, והרי זה לא נכון, לא נכון! כשהדברים חודרים למעמקים, אין מי שיעקרם עוד.

הכלה: (נרעדת) איני יכולה להקשיב לך. איני יכולה לשמוע את קולך. זה כאילו שתיתי קנקן של אניס ונרדמתי תחת שמיכה של שושנים. קולך מושך אותי. אני יודעת שהנני טובעת, ובכל זאת אני הולכת אחריו.

המשרתת: (אוחזת את לאונרדו בדש־מעילו) עליך להסתלק מיד!

לאונרדו: זו לי פעם אחרונה, שאני מדבר אליה. אין לך מפני־מה לחשוש.

הכלה: ואני יודעת, שדעתי נטרפת עלי, שחזי נרקב מכיסופים. והנה עומדת אני שליווה, מפני שאני שומעת אותו, מפני שאני רואה אותו מניע זרועותיו.

לאונרדו: לא אירגע לעולם, אם לא אגיד לך הכל. אני נשאתי אשה. וכעת הינשאי את…

המשרתת: (אל לאונרדו) והיא תינשא!

קולות: (הזמר נשמע מקרוב יותר)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

הכלה: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי.

(נכנסת בריצה אל חדרה)

המשרתת: (האורחים באו. אל לאונרדו אל תקרב עוד אליה!)

לאונרדו: אל דאגה! (יוצא בדלת משמאל)

(היום מתחיל להאיר)

נערה א':

(נכנסת ושרה)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

בִּמְחוֹלוֹת יָצָאנוּ,

זֵר בְּכָל מִרְפֶּסֶת

לָךְ, כַּלָּה, קָשַׁרְנוּ.


קולות: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

המשרתת: עוּרִי, עוּרִי

עִם פִּרְחֵי הַיַּעַר

אַהֲבָה פּוֹרַחַת.

עוּרִי, עוּרִי

בֵּין עָנָף וָגֶזַע

שֶׁל דַּפְנַת־הַנַּחַל!

נערה ב': עוּרִי, עוּרִי!

שְׂעָרֵךְ בָּרוּחַ,

כֻּתָּנְתֵּךְ כַּשֶּׁלֶג,

נְעָלַיִךְ לַכָּה,

נְעָלַיִךְ כֶּסֶף,

וְיַסְמִין־נִיחוֹחַ

עַל מִצְחֵךְ פּוֹרֵחַ.

המשרתת: אַי, רוֹעֶה בָּאָחוּ.

הַלְּבָנָה מוֹפַעַת!

נערה א': אַי, בָּחוּר בֶּן־חַיִל,

זְרֹק אֶת הַסּוֹמְבְּרֵרוֹ

בֵּין עֲצֵי הַזַּיִת!

עלם א': (מחזיק הסומבררו מורם מעל לראש)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

עֲדַת אוֹרְחִים רוֹקֶדֶת

קְרֵבָה אֶל כְּלוּלוֹתַיִךְ.

הַמַּגָּשִׁים גְּדוּשִׁים הֵם

מַעֲדַנִּים וְדָלִיּוֹת.

קולות: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

נערה ב': הַכַּלָּה – נֵזֶר לָבָן עוֹנֶדֶת.

הֶחָתָן – בְּסֶרֶט־זָהָב קוֹשְׁרֵהוּ.


המשרתת: רֵיחַ יַסְמִין וָטַל

שְׁנַת הַכַּלָּה גָּזַל.

נערה ג': בְּגַן־הַתַּפּוּזִים

בְּחִיר־לִבָּהּ חִכָּה לָהּ.

מַפָּה צְחוֹרָה וָכַף

בְּחִיר־לִבָּהּ נָתַן לָהּ.

(נכנסים שלושה אורחים)

עלם א': יוֹנָתִי, הָקִיצִי!

בְּפַעֲמוֹן הַצֵּל

הַשַּׁחַר מְצַלְצֵל!

אורח: לְבָנָה הִיא כַּלָּתֵנוּ.

הַיּוֹם עוֹד נַעֲרָה הִיא,

מָחָר עֲקֶרֶת־בַּיִת.

נערה א': (נכנסת)

בּוֹאִי נָא, שְׁחַרְחֹרֶת,

גּוֹרֶרֶת שֹׁבֶל־מֶשִׁי.

אורח: בּוֹאִי נָא, שְׁחַרְחֹרֶת,

כִּי צִנַּת הַבֹּקֶר

אַדֶּרֶת־טַל פּוֹרֶשֶׂת.

עלם א': (נכנס)

עֲקֶרֶת־בַּיִת, עוּרִי,

כִּי אֲוִיר הַבֹּקֶר

גֶּשֶׁם צַח מוֹרִיד לָךְ

שֶׁל פִּרְחֵי תַפּוּחַ.

המשרתת: עֵץ רִמּוֹן אֶרְקֹם לָהּ,

וּסְרָטִים אֶשְׁזֹר לָהּ.

עַל־גַּבֵּי כָּל סֶרֶט

אַהֲבָה אֶכְתֹּב לָהּ,

אַהֲבָה וָאֹשֶׁר.

קולות: עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

עלם א': בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתַיִךְ…

נערה ג': הֶחָתָן

דּוֹמֶה לְפֶרַח־זָהָב.

בְּלֶכְתּוֹ

הַפְּרָחִים נִרְכָּנִים לְרַגְלָיו.

המשרתת: יַלְדָּתִי, בַּת־מַזָּל אַתְּ!

עלם ב': עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

המשרתת: יַלְדָּתִי, יַלְדַּת־חֶמֶד!

נערה א': מֵחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת

חֲתֻנָּתֵךָ קוֹרֵאת לָךְ.

נערה ב': בּוֹאִי, הַכַּלָּה!

נערה א': בּוֹאִי, בּוֹאִי, בּוֹאִי!

המשרתת: פַּעֲמוֹנִים יָרִיעוּ

אֶל הַכַּלָּה שֶׁלָּנוּ!

אורח: בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתֶיהָ

מַה יָפְתָה כַּלָּתֵנוּ!

לְגֶבֶר יוֹרֵד־יָם רְאוּיָה הִיא,

הוֹ פֶּרַח־הָרִים צַח כַּשֶּׁלֶג!

האב: (עם היכנסו)

וּפֶרַח־הָרִים צַח כַּשֶּׁלֶג

יִקַּח הֶחָתָן מִיָּדֵנוּ.

עִם צֶמֶד שְׁוָרִים הוּא הִגִּיעַ

הָאוֹצָר אֶל בֵּיתוֹ לְהַסִּיעַ.

עלם א': צְאִי כְּהֶרֶף־עַיִן

הַרְאִי־נָא אֶת פָּנַיִךְ!

המשרתת: כְּשׁוֹר הִיא מִתְרוֹמֶמֶת

הַחֲתֻנָּה שֶׁלָּנוּ!


(מופיעה הכלה לבושה בשמלה שחורה סגנון 1900. מותניה מוגבהים. לשמלה שובל ארוך, מרופד בגיזה קפלולית ותחרים נוקשים. על תסרוקתה העשויה גלים־גלים נזר פרחי תפוזים.)

(קול נגינת גיטרות. הנערות מנשקות את הכלה)

נערה ג': (מה) בושם נתת לשערך?

הכלה: (צוחקת) שום בושם.

נערה ב': (מתבוננת בשמלתה) בד כזה לא ראיתי מימי.

עלם א': החתן!

החתן: סלוד!

נערה א': (תוקעת לו פרח מאחורי האוזן)

הֶחָתָן –

דּוֹמֶה לְפֶרַח־זָהָב.


נערה ב': מִין רוּחַ־שַׁלְוָה

מֵעֵינָיו זוֹרֶמֶת.


(החתן ניגש אל הכלה)

הכלה: למה נעלת נעליים אלה?

החתן: הן עליזות יותר מהשחורות.

(אשתו של לאונרדו נכנסת ונושקת לכלה)

אשת לאונרדו: סלוד! (כל הנשים משיחות בהתרגשות)

לאונרדו: (נכנס כמי שיוצא ידי־חובתו)

בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתַיִךְ

הֵבֵאנוּ לָךְ נֵזֶר.

אשת לאונרדו: לְמַעַן יַעֲלֹז הָאָחוּ

בְּשֶׁטֶף תַּלְתַּלַּיִךְ.

האם: (אל האב) גם אלה באו?

האב: קרובי־משפחה הם. ביום כזה נאה לסלוח.

האם: אני מתאפקת, אך אינני סולחת.

החתן: עונג הוא לראותך בנזר.

הכלה: נלך מיד לכנסיה!

החתן: וכי את ממהרת?

הכלה: כן. משתוקקת אני להיות אשתך, להישאר רק אתך ולשמוע רק את קולך.

החתן: הוא הדבר, שגם אני רוצה!

הכלה: ולראות רק את עיניך. ושתחבקני בחוזקה כל־כך, שלא אוכל להינתק ממך, גם לוא קראה לי אמי המתה מן הקבר.

החתן: כוח בזרועותי. אחבקך ארבעים שנים רצופות.

הכלה: (נוטלת את זרועו בזרועה.) בנעימה דרמתית תמיד!

האב: נלך מיד. נרכב על הסוסים, נעלה על הכרכרות! כבר זרחה השמש!

האם: יש לנהוג בזהירות! שלא יקרה אסון, חלילה. (נפתחת הדלת הגדולה שבקיר האחורי. מתחילים לצאת בזה אחר זה)

ת המשרתת: בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת,

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי, כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.

נערה א': זַכַּת־גוּף וְכֻתֹּנֶת

בְּצֵאתְךְ מֵהַבַּיִת

אֶל חֻפַּת־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

נערה ב': אַתְּ יוֹצֵאת מִסַּף הַבַּיִת

וְלַכְּנֵסִיָּה פָּנַיִךְ!

המשרתת: עַל־פְּנֵי הַחוֹל, הָרוּחַ

לָךְ פְּרָחִים זוֹרַעַת.

נערה ג': אַי, נַעֲרָה צְחַרְחֹרֶת.

המשרתת: סִרְטֵי הַמַּנְטִילְיָה

הֵן כְּרוּחַ קוֹדֶרֶת.


(יוצאים. נשמעים קולות של גיטרות, קסטנטות וטנבורים.)

(על הבימה לאונרדו ואשתו)

אשת לאונרדו: נלך.

לאונרדו: לאן?

אשת לאונרדו: לכנסיה. אך לא תרכב על סוסך. תבוא אתי.

לאונרדו: בעגלה?

אשת לאונרדו: וכי יש משהו אחר?

לאונרדו: אין אני גבר, הנוסע בעגלה.

אשת לאונרדו: ואין אני אשה, ההולכת לחתונה בלי בעלה. די, שבעתי!

לאונרדו: גם אני.

אשת לאונרדו: למה תביט בי ככה? מכל עין שלך מזדקר קוץ.

לאונרדו: נלך!

אשת לאונרדו: אינני יודעת מה מתרחש. אבל אני מוסיפה לחשוב, אף כי אינני רוצה לחשוב. דבר אחד ברור לי: אני מסולקת. אך יש לי בן, ואני מצפה לשני. ככה זה. כך היה גם גורלה של אמי. מפה לא אזוז.

קולות: בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת,

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם!

אשת לאונרדו: (בוכיה)

זִכְרִי כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.


כך יצאתי גם אני מביתי. כאילו כל הכפר צהל בלבבי.

לאונרדו: (קם) נלך.

אשת לאונרדו: אבל אתי!

לאונרדו: כן. (פאוזה) שאי רגליים!

(יוצאים)

קולות: בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי, כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.


מסך


תמונה שניה    🔗

(לפני פתח המערה בה מתגוררת הכלה. הגונים לבנים־אפורים וכחולים־קרים. צמחי קקטוס גדולים, כהים וכסופים. פנורמה של רמה כעין הדבש. כל דבר נראה נוקשה כמו נוף בקרמיקה עממית.)

המשרתת: (עורכת כוסות ומגשים על השולחן)

סוֹבֵב לוֹ,

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב לוֹ

וְשׁוֹטְפִים הַמַּיִם.

סוּרוּ עַנְפֵי יַעַר,

לַחֲתֻנָה פַּנּוּ דֶּרֶךְ!

הַלְּבָנָה הֵגִיחָה,

הִיא עַל מִרְפֶּסֶת־שֶׁלֶג

עוֹנֶדֶת עֲדָיֶיהָ.


(בקול רם)

פִּרְשׂוּ מַפּוֹת!


(בפתוס)

חָתָן וְכַלָּה יַחַד

נָתְנוּ קוֹלָם בְּזֶמֶר

לֵיל־כְּלוּלוֹת הִגִּיעַ.

כּוֹכְבֵי כְּפוֹר הִבְהִיקוּ

וּשְׁקֵדִים מָרִים לְטַעַם

מָלְאו עָסִיס שֶׁל דְּבַשׁ.


(בקול רם)

הָבִיאוּ אֶת הַיַּיִן!


(בנעימה פיוטית)

יְפֵהפִיָּה שֶׁלָּנוּ,

יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ,

רְאִי, זוֹרְמִים הַמַּיִם!

קָרוֹב לֵיל־כְּלוּלוֹתַיִךְ,

אִסְפִי, אִסְפִי אֶת שִׂמְלוֹתַיִךְ,

תַּחַת כַּנְפֵי חָתָן עִמְדִי לָךְ

וְאַל תֵּצְאִי עוֹד מֵהַבַּיִת.

כִּי חֲתָנֵךְ יִדְמֶה לְנֶשֶׁר,

כְּלֶהָבָה פָּרוּשׂ חָזֵהוּ,

וְהַשָּׂדֶה צוֹפֶה לְרַחַשׁ,

לְרַחַשׁ דָּם קוֹלֵחַ.

סוֹבֵב לוֹ,

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב לוֹ

וְשׁוֹטְפִים הַמַּיִם.

יְהִי הָאוֹר נוֹצֵץ בַּמַּיִם,

קָרוֹב לֵיל־כְּלוּלוֹתַיִךְ!


(נכנסים אם הכלה ואבי החתן)

האם: סוף־סוף!

האב: האם אנחנו הראשונים?

המשרתת: לא. לפני שעה קלה באו לאונרדו ואשתו. התרוצצו כמו שני שדים. האשה, כמעט פרחה נפשה מפחד. בלעו את הדרך, כאילו דהרו על סוסים.

האב: בחור זה רודף צרות. אין בו דם טוב.

האם: וכי איזה דם יהיה לו? ככל בני־משפחתו. דם זה הוא ירש מאבי־זקנו, אשר התחיל ברצח, ודם זה זורם אצל כל צאצאיו, כולם נועצי־סכינים וחייכנים צבועים.

האב: שכחי זאת!

המשרתת: כיצד היא יכולה לשכוח זאת?

האם: אני, כל־כולי כאב. במצחם אני רואה את היד, שהרגה את שהיה שלי. מה אתה מביט בי? וכי נראית אני כמטורפת? מטורפת על שלא צעקתי מכל עומק־החזה. בחזי עומדת צעקה, המבקשת להימלט, ואני אוחזת בה ומחביאה אותה תחת סודרי. עכשיו נוטלים ממני את המתים שלי, ושוב עלי לבלום את פי, כי באות הבריות וחורצות לשון עלי. (פושטת סודרה)

האב: יום זה אינו יפה לזכרונות כאלה.

האם: כשהשיחה מתגלגלת כך, מוכרחה אני לדבר, והיום יותר מתמיד. מהיום הזה נשארת אני בבית לבדי.

האב: בתקוה, שמישהו יצטרף ויהיה לחברה לך.

האם: זהו חלומי שלי: נכדים. יושבים

האב: אני מאחל להם נכדים הרבה. האדמה הזאת צריכה ידיים, שאינן דורשות שכר. יש להילחם בעשבים השוטים, בקוצים ובסלעים, שהשד יודע מאין הם פושטים. ועל הידיים להיות ידי האדונים, שכוח בהן לרדות ולשלוט ולהנביט את הזרע, שיתן פרי. להרבה בנים אנו צריכים!

האם: ובנות אחדות! הגברים ישאם הרוח. הם חייבים לשאת נשק. הבנות יושבות בבית.

האב: (בעליצות) אני מאמין שיהיו. בנים גם בנות.

האם: בני, כוח במותניו ויידע לחבק. מזרע משובח הוא. אביו יכול היה להוליד לי הרבה ילדים.

האב: הייתי רוצה, שכל זה יתרחש בן־לילה. שניים או שלושה בחורים, ומיד.

האם: אלא שלא כך הדבר. זה אורך זמן רב. לכן, כה עצוב הוא מראה הדם של גבר, כשהוא ניגר על הארץ. זהו מעיין הנובע רק־רגע, בעוד שלנו הוא עלה הרבה שנות־חיים. כשרצתי לראות את בני, הוא שכב באמצע הרחוב. הרטבתי את ידי בדמו וליקקתי אותן בלשוני. זה היה דמי שלי. זאת לא תבין לעולם. בכלי־קודש של גביש ואבנים־יקרות הייתי שומרת את האדמה הרוויה בו.

האב: עכשיו עליך לקוות. בתי רחבת־מותניים היא, ובנך גבר חזק.

האם: אכן, אני מקווה. (קמים)

האב: (אל המשרתת) הכיני את הקערות עם החיטה המתוקה.

המשרתת: הן כבר מוכנות.

אשת לאונרדו: (נכנסת) אני מאחלת אושר להם!

האם: תודה.

לאונרדו: תהיה חגיגה?

האב: חגיגה קצרה. האורחים לא יוכלו להשתהות פה זמן רב.

המשרתת: כבר באים!

(נכנסים קבוצות־קבוצות של אורחים במצב־רוח מרומם.)

(החתן והכלה שלובי־זרוע. לאונרדו יוצא)

החתן: אורחים מרובים כל־כך לא נראו בשום חתונה.

הכלה: (בהבעת־פנים קודרת) בשום חתונה.

האב: חתונה מפוארת.

האם: משפחות שלמות.

החתן: אנשים שאינם יוצאים מפתח־הבית – גם הם באו.

האם: אביך זרע, ואתה קוצר.

החתן: באו בני־דודים, שלא ראיתים מימי.

האם: כולם מיושבי־החוף.

החתן: שמח הם נבהלו מפני הסוסים. משיחים ביניהם

האם: (אל הכלה) במה את מהרהרת?

הכלה: בשום דבר.

האם: ברכות הקידושים נכבדות הן. (נשמע קול גיטרות)

הכלה: כמו עופרת.

האם: (בהטעמה) אך לא צריכות להכביד. עליך להיות קלה כיונה.

הכלה: תישארי ללון?

האם: לא. הבית שלי שומם.

הכלה: מוטב לוא יכולת להישאר.

האב: אל האם הסתכלי בריקודים שלהם. כך רוקדים ביישובי החוף.

(נכנס לאונרדו ומתיישב. אחריו נכנסת אשתו. היא נראית קשוחת־פנים)

האם: אלה הם בני־הדודים של בעלי. בשעת ריקוד – הם חזקים כאבנים.

האב: נעים להתבונן בהם. הבית שלי, איך נשתנה פתאום! (יוצא)

החתן: אל הכלה הנזר מצא חן בעיניך?

הכלה: (מסתכלת בעיניו) כן.

החתן: כולו מעשה־דונג. עומד לאורך־ימים. הייתי שמח, לוא כל שמלתך היתה עדויה בפרחים כאלה.

הכלה: אין צורך בכך. (לאונרדו יוצא מימין)

נערה א': (ניגש לסלק לה את הסיכות.)

הכלה: (אל החתן) מיד אשוב.

אשת לאונרדו: אני מקווה, שתהיה מאושר עם בת־דודתי!

החתן: אין בלבי כל ספק.

אשת לאונרדו: תחיו ביחד. לא תצאו מפה. תקימו לכם בית. מי יתן והתגוררתי גם אני במקום מרוחק!

החתן: למה אינם קונים לכם אדמות? אדמה הררית נקנית בזול, והילדים גדלים פה ביתר קלות.

אשת לאונרדו: אין לנו כסף. ובדוחק, שאנו חיים…

החתן: בעלך הוא פועל טוב.

אשת לאונרדו: כן, אך אינו מסוגל לעמוד על מקום אחד, קופץ מדבר לדבר, אין לו מנוח.

המשרתת: למה אינך טועמת משהו? אארוז לך כמה עוגות־יין בשביל אמך. (היא אוכלת אותן בתיאבון.)

החתן: תני לה מנה גדולה.

אשת לאונרדו: לא, לא. אחדות יספיקו.

החתן: יום־חתונה הוא יום־חתונה!

אשת לאונרדו: (אל המשרתת) היכן לאונרדו?

המשרתת: לא ראיתי אותו.

החתן: הוא ודאי עם האורחים.

אשת לאונרדו: אלך לראות. יוצאת

המשרתת: מסתכלת ברוקדים רוקדים להפליא!

החתן: ואת אינך רוקדת?

המשרתת: איש אינו מזמין אותי.

(בירכתי הבימה עוברות שתי נערות. לאורך כל התמונה הזאת מתרוצצות דמויות בעומק הבימה)

החתן: (שמח) אין להם שכל! הלא זקנות טריות כמוך מיטיבות לרקוד מן הצעירות.

המשרתת: מה לך, בחור? רוצה למרוח אותי במחמאות? איזו משפחה נפלאה אתם! גברים שבגברים. הייתי ילדה קטנה, כשראיתי את חתונתו של סבא שלך. איזו הדרת־קומה! יכולת לחשוב שלא גבר מתחתן, כי אם הר.

החתן: ואני, אינני גבה־קומה כמוהו.

המשרתת: אך אותו הברק גם בעיניך. והיכן הכלה?

החתן: הלכה להסיר את הנזר.

המשרתת: הא, שמע! בשביל אמצע הלילה – הרי ספק אם תירדמו – הכינותי נתח בשר־חזיר ושתי כוסות גדולות של יין עתיק. באיצטבה התחתונה של המזוה, למקרה שתצטרכו.

החתן: (מחייך) אין אני אוכל באמצע הלילה.

המשרתת: (ערמומית) אתה אולי לא, אבל הכלה. (יוצאת)

עלם א': (נכנס) שתה אתנו כוסית!

החתן: אני מחכה לכלה.

עלם ב': שלך תהיה כשיאיר השחר!

עלם א': אז היא יפה ביותר!

עלם ב': (ניגש לרגע.)

החתן: (ניגש.)

(יוצאים. נשמע קול רעש. נכנסת הכלה. שתי נערות באות בריצה לקדם את פניה)

נערה א': למי נתת את הסיכה הראשונה, לי או לה?

הכלה: אינני זוכרת.

נערה א': את נתת לי אותה, כאן.

נערה ב': ולי לפני המזבח.

הכלה: (בחרדה ומתוך מאבק פנימי) אינני יודעת כלל.

נערה א': הייתי רוצה שאת…

הכלה: (מפסיקה אותה) באמת שלא איכפת לי! יש לי דאגות אחרות.

נערה ב': סליחה. (לאונרדו חוצה את ירכתי הבימה)

הכלה: (רואה את לאונרדו) אלה רגעים של התרגשות.

נערה א': אין אנו מבינות בזאת ולא כלום!

הכלה: תבינו כשתגיע שעתכן. זהו צעד מאד קשה.

נערה א': האם נפגעת?

הכלה: לא. בעצם, עלי לבקש סליחה.

נערה ב': על־מה? הלא שתי הסיכות גם יחד הן סגולה למצוא חתן, האין זאת?

הכלה: שתיהן, כמובן.

נערה א': אולי אחת מאתנו תקדים להתחתן?

הכלה: כל־כך משתוקקות?

נערה ב': נכלמת כן.

הכלה: למה?

נערה א': ובכן… (מחבקת את הנערה ב'. שתיהן יוצאות בריצה. נכנס החתן, ולאט־לאט ניגש ומחבק את גב הכלה.)

הכלה: (נפחדת) הנח!

החתן: נבהלת?

הכלה: הו! זה אתה?

החתן: ומי אחר? (פאוזה) או אביך או אני.

הכלה: אמת!

החתן: אביך היה מחבק אותך ביתר רכות.

הכלה: (קודרת) כמובן!

החתן: מפני שהוא זקן. (מחבק אותה בחוזקה ובאורח מסורבל במקצת)

הכלה: (ביובש) הנח לי.

החתן: למה? (מרפה ממנה)

הכלה: מכיוון ש… האנשים. יכולים לראות אותנו. בעומק הבימה, (נכנסת המשרתת. אינה שמה לב לכלה ולחתן)

החתן: ומה בכך? אנו כבר מקודשים.

הכלה: נכון. אבל עכשיו הנח לי… אחר־כך.

החתן: מה לך? אַת נבוכה!

הכלה: לא. לא כלום. אל תלך! (נכנסת אשת לאונרדו)

אשת לאונרדו: לא הייתי רוצה להפריע, אבל…

החתן: דברי.

אשת לאונרדו: בעלי לא היה כאן?

החתן: לא.

אשת לאונרדו: לא יכולתי למצוא אותו בשום מקום, והסוס איננו באורווה.

החתן: (בלצון) ודאי חטף לו דהירה קלה.

(אשת לאונרדו יוצאת מודאגת. נכנסת המשרתת)

המשרתת: קיבלתם כל־כך הרבה ברכות, ואתם לא מרוצים?

החתן: אני כבר מתגעגע לסוף. כלתי מעט עייפה.

המשרתת: מה לך, ילדתי?

הכלה: כאילו טופחים לי ברקותי.

המשרתת: כלה בת הרים כאלה חייבת להיות חזקה. לחתן רק אתה תוכל לרפא אותה, כיוון שהיא שלך. (יוצאת בצעדים מהירים)

החתן: (מחבק אותה) נלך לרקוד קצת. (נושק לה)

הכלה: (בעצב) לא. הייתי רוצה לשכב רגע.

החתן: אצטרף אליך.

הכלה: בשום פנים! הלא כל האורחים עדיין פה. מה יגידו? תן לי לנשום בשקט.

החתן: כרצונך. אבל בלילה אל תהיי כזאת.

הכלה: (בפתח) עד הלילה בוודאי ייטב לי.

החתן: אני מקווה מאד. (נכנסת האם)

האם: בני.

החתן: איפה היית?

האם: שם, בתוך המערבולת. אתה מאושר?

החתן: כן.

האם: והיכן אשתך?

החתן: הלכה לנוח מעט. לא טוב היום הזה לכלות!

האם: לא טוב? הטוב מכל הימים! בשבילי הוא היה כמו ירושה.

(נכנסת המשרתת וניגשת אל חדרה של הכלה כמו חריש באדמה, כמו נטיעת עצים חדשים.)

החתן: את כבר חוזרת?

האם: כן. עלי להיות בביתי.

החתן: לבדך.

האם: לא לבדי. ראשי מלא דברים ואנשים ומלחמות.

החתן: אבל מלחמות, שאינן עוד מלחמות. (נכנסת המשרתת במהירות ונעלמת בירכתי הבימה)

האם: כל עוד חיים – לוחמים.

החתן: אשמע בקולך תמיד.

האם: אל אשתך השתדל להיות עדין. אך אם תראה שנוהגת היא בטירוף או בעקשנות, לטף אותה, אך לטיפה זו צריכה לגרום לה קצת כאב… תן לה חיבוק חזק או נשיכה קלה, ואחר־כך נשיקה רכה. היא לא תיפגע, ועם זאת תרגיש כי אתה הוא הגבר, האדון והנותן פקודות. זאת למדתי מאביך, אך כיוון שאין לך אב, עלי ללמד אותך להיות תקיף.

החתן: תמיד אעשה מה שתצווי עלי.

האב: (נכנס) איפה בתי?

החתן: בפנים. האב ניגש לראות

נערה א': (נכנסת) עכשיו תורם של החתן והכלה! עלינו לרקוד במעגל.

עלם א': (אל החתן) עליך להנהיג את הרוקדים.

האב: (נכנס) היא איננה שם!

החתן: איננה?

האב: בוודאי עלתה לגזוזטרה.

החתן: אלך לראות. יוצא. קולות של המולת חוגגים וגיטרות.

נערה א': כבר התחילו! (יוצאת)

החתן: (חוזר) היא לא שם.

האם: (באי־שקט) לא?

האב: והיכן היא יכולה להיות?

המשרתת: (נכנסת) הילדה שלנו – אייהי?

האם: (רצינית) אין אנו יודעים זאת. (החתן יוצא. נכנסים שלושה אורחים)

האב: (בהתרגשות) כלום איננה בין הרוקדים?

המשרתת: לא. בין הרוקדים איננה.

האב: (בחרדה) שם המון אנשים, חפשי!

המשרתת: חיפשתי.

האב: (בכעס) ובכן, אייהי?

החתן: (נכנס) כלום. בשום מקום!

האם: (אל האב) מה זה? היכן בתך? (נכנסת אשת לאונרדו)

אשת לאונרדו: הם ברחו! ברחו! היא ולאונרדו על הסוס. דהרו מחובקים ונעלמו כמראה־תעתועים!

האב: לא ייתכן! בתי שלי, לא!

האם: בתך שלך, כן! פרי בטן ארורה. והוא, גם הוא. אבל היא היא כבר אשתו של בני!

החתן: (נכנס) נרדוף אחריהם! למי סוס?

האם: למי סוס? מיד! למי סוס? אתן בעדו כל מה שיש לי, את עיני, את לשוני…

קול: יש פה סוס!

האם: (אל הבן) לך! רדוף אחריהם! (יוצא החתן ועימו שני צעירים) לא. אל תלך! הללו הורגים חד וחלק… בכל זאת, רוץ! אני אחריך!

האב: בתי, לא ייתכן. היא, אולי, הפילה עצמה אל תוך הבאר.

האם: אל המים מפילות עצמן רק נשים צנועות וטהורות. זאת, לא! אבל זאת, – היא כבר אשתו של בני.

(שני מחנות. פה יש כבר שני מחנות נכנסים כולם בני משפחתי ובני־משפחתך.) צאו מכאן! שאו רגליים מהר! נלך לעזור לבני שלי.

(האנשים מתפלגים לשתי קבוצות)

כי יש לו קרובים: בני־דודים, שבאו מן הים, וכל אלה שבאו מפנים הארץ. החוצה! בכל הדרכים! שוב הגיעה שעת־הדמים. שני מחנות. אתה עם שלך, ואני עם שלי. נרדוף אחריהם! אחריהם!


מסך


 

מערכה שלישית    🔗


תמונה ראשונה    🔗

(יער. לילה. סדני־עץ גדולים, לחים. אפלולית. נשמעת נגינת שני כינורות. נכנסים שלושה חוטבי־עצים)

חוטב־עצים א': האם מצאו אותם?

חוטב־עצים ב': לא. אבל מוסיפים לחפשם בכל מקום.

חוטב־עצים ג': עוד ימצאו אותם.

חוטב־עצים ב': ששש!…

חוטב־עצים ג': מה?

חוטב־עצים ב': נדמה, כאילו באים בכל הדרכים בבת אחת.

חוטב־עצים א': כשתאיר הלבנה, יראו אותם.

חוטב־עצים ב': מוטב לוא הניחו אותם לנפשם.

חוטב־עצים א': העולם גדול. יש בו מקום לכל.

חוטב־עצים ג': בכל זאת יהרגו אותם.

חוטב־עצים ב': יש ללכת אחרי יצר הלב. עשו בחוכמה שנמלטו.

חוטב־עצים א': הם רימו זה את זה, אבל הדם, הוא שגבַר.

חוטב־עצים ג': הדם!

חוטב־עצים א': דרך הדם, בה יש ללכת.

חוטב־עצים ב': אבל הדם ניגר, והאדמה בולעת אותו.

חוטב־עצים א': וכי מה? טוב מת בלא דם, מאשר חי שדמו רקוב.

חוטב־עצים ג': הס!

חוטב־עצים א': שמעת משהו?

חוטב־עצים ג': אני שומע את הצרצרים, את הצפרדעים, את צעדי הבולשים בלילה.

חוטב־עצים א': אך את הסוס – אין שומעים.

חוטב־עצים ג': לא.

חוטב־עצים א': עכשיו הוא ודאי מתעלס איתה.

חוטב־עצים ב': גופה היה שלו וגופו – שלה.

חוטב־עצים ג': מחפשים אותם. הם יהרגום.

חוטב־עצים א': ובינתיים התמזג הדם בדם והם נותרו כשני כדים ריקים, כשני נחלים שוממים.

חוטב־עצים ב': השמיים מכוסים עננים. והלבנה, אולי, לא תאיר הלילה.

חוטב־עצים ג': החתן ימצאם, בין שתאיר ובין שלא תאיר הלבנה. ראיתיו בצאתו רכוב על סוס. כמו כוכב זועף. פניו – אפר. גורל הגזע שלו חתום בהם.

חוטב־עצים א': גזע המתים שלו, המוטלים באמצע הרוחב.

חוטב־עצים ב': בדיוק כך!

חוטב־עצים ג': וכי יצליחו לפרוץ את המעגל סביב?

חוטב־עצים ב': בקושי. סכינים אורבים בקוטר של עשרה מילין.

חוטב־עצים ג': הוא רוכב על סוס טוב.

חוטב־עצים ב': אך על הסוס רכובה גם אשה.

חוטב־עצים א': הגענו.

חוטב־עצים ב': עץ בעל ארבעים ענף. עוד מעט והוא כרות.

חוטב־עצים ג': הלבנה מבצבצת. עלינו למהר.

(משמאל בוקע אור)

חוטב־עצים א': אַי, לְבָנָה זוֹרַחַת!

לְבָנָה, שֶׁעָלִים רְחָבִים לָהּ.

חוטב־עצים ב': בְּפִרְחֵי יַסְמִין אֶת הַדָּם כַּסִּי נָא!

חוטב־עצים א': אַי, לְבָנָה בּוֹדֶדֶת!

לְבָנָה יְרֻקַּת־טְרָפִים!

חוטב־עצים ב': עַל פְּנֵי הַכַּלָּה – כֶּסֶף

חוטב־עצים ג': אַי, לְבָנָה מִרְשַׁעַת!

הַשְׁאִירִי צֵל־עָנָף לָאַהֲבָה!

חוטב־עצים א': אַי, לְבָנָה נוּגָה

הַשְׁאִירִי צֵל־עָנָף לָאַהֲבָה!


(יוצאים. משמאל, מצד האור, מופיעה הלבנה. הלבנה היא חוטב עצים צעיר, שפרצופו לבן. הבימה לובשת ברק כחול)


הלבנה: אֲנִי בַּרְבּוּר עָגֹל בַּנַחַל,

אֲנִי עֵינֵי הַקַּתֶּדְרָלָה,

אֲנִי שַׁחְרִית בְּדוּיָה בַּיַּעַר, –

אֲנִי הַלְּבָנָה!

לְהִמָּלֵט הֵם לֹא יַצְלִיחוּ!

מִי מִתְחַבֵּא שָׁם? מִי גוֹנֵחַ

בֵּינוֹת שִׂיחֵי־הַבָּר בָּעֵמֶק?

הַלְּבָנָה סַכִּין הִשְׁלִיכָה

וְהוּא נִנְעַץ בִּשְׁחוֹר הַלַּיְלָה,

סַכִּין זֶה, מַאֲרַב־עוֹפֶרֶת,

אֶל יִסּוּרֵי־הַדָּם נִכְסָף הוּא.

מִיָּד לְהִכָּנֵס הַרְשׁוּנִי!

קְפוּאָה מִקֹּר אֲנִי יוֹרֶדֶת

עַל חַלּוֹנוֹת קִירוֹת וּבְדֹלַח.

גַּגּוֹת וּלְבָבוֹת פִּתְחוּ לִי

לְמַעַן אֶתְחַמֵּם! אַי, קַר לִי!

אֶפְרִי, מַתֶּכֶת מְנַמְנֶמֶת,

שׁוֹחֵר כַּרְבֹּלֶת־אֵשׁ לוֹהֶבֶת

בְּחוּצוֹת־עִיר וְהָרֵי־סֶלַע.

אֲבָל הַשֶּׁלֶג יִשָּׂאֵנִי

עַל גַּב־יָשְׁפֶּה שֶׁלּוֹ רוֹכֶבֶת

וּמֵי־אֲגַם, שֶׁיְּצִיפוּנִי,

מַיִם קָשִׁים וְצוֹנְנִים הֵם.

אַךְ לְחָיַי יִהְיוּ הַלַּיְלָה

פּוֹרְחִים בְּדָם אָדֹם כַּוֶּרֶד

וְדָם יֻתַּז עַל קְנֵי־הַגֹּמֶא

הַמִּתְרַפְּקִים שָׁם לְרַגְלֶיהָ

הָרְחָבוֹת אֲשֶׁר לָרוּחַ.

הוֹ, אַל יִהְיֶה לֹא צֵל, לֹא סֵתֶר

לְבַל יוּכְלוּ לִמְצֹא מִפְלָט שָׁם.

תְּנוּ חֵיק־אֱנוֹשׁ לִי, אֶתְחַמֵּם בּוֹ!

תְּנוּ לֵב, לֵב חַם וְיִשְׁתַּפֵּךְ לוֹ

עַל הַר חָזִי בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף!

הַנִּיחוּ לִי לְהִכָּנֵס! הַנִּיחוּ!

אל הענפים

צְלָלִים אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת.

קַרְנַי אֶל כָּל מִסְתּוֹר תַּחְדֹּרְנָה

וּבֵין עֵצִים עֲמוּמֵי־גֶזַע

יָרִיעַ קוֹל שֶׁל אוֹר וָנֹגַהּ

וּלְחָיַי יִהְיוּ הַלַּיְלָה

פּוֹרְחִים בְּדָם מָתוֹק שֶׁל פֶּרַח

וְדָם יֻתַּז עַל קְנֵי־הַגֹּמֶא,

הַמִּתְרַפְּקִים שָׁם לְרַגְלֶיהָ

הָרְחָבוֹת אֲשֶׁר לָרוּחַ.

מִי מִתְחַבֵּא שָׁם? הֵי, הַחוּצָה!

לֹא! מִיָּדַי לֹא יִמָּלְטוּ עוֹד!

הַסּוּס, קַדַּחַת־אֵשׁ אַצִּית בּוֹ

וְהוּא יַזְהִיר כְּיַהֲלֹם!


(הלבנה נעלמת בין גזעי העצים והבימה חוזרת לאורה העמום)


(נכנסת זקנה עטופה בד דקיק, ירוק־כהה. היא מהלכת יחפה. בעד קפלי הבד מבצבץ קמעה פרצוף פניה.)

הקבצנית: הַלְּבָנָה מִתְרַחֶקֶת וְהֵם קְרֵבִים הֵנָּה.

אֵין הֶמְשֵׁךְ לְדַרְכָּם. קוֹל רִשְׁרוּשׁ

הַגְּזָעִים וְאִוְשַׁת הַנַּחַל יַחֲרִישׁוּ

אֶת מְעוּף הַצְּעָקוֹת הַקָּרוּעַ.

הַדְּבָרִים יִתְרַחֲשׁוּ פֹּה. מִיָּד! עָיַפְתִּי.

נִפְתָּחִים אֲרוֹנוֹת. בַּחֲדַר־הַשֵּׁנָה,

פְּרוּשִׂים עַל הָרִצְפָּה סְדִינֵי־לֹבֶן,

הַצּוֹפִים אֶל גּוּפוֹת כְּבֵדִים, פְּצוּעֵי־צַוָּאר.

אַל תָּקִיצִי, צִפּוֹר, מִשְּׁנָתֵךְ!

הָרוּחַ, אִסְפִי אַנְחוֹתֵיהֶם בִּכְנַף־שִׂמְלָתֵךְ

וְעוּפִי עִמָּהֵם מֵעַל צַמְּרוֹת־הַיַּעַר

אוֹ קִבְרִים בְּחֵיק הַטִּיט הַתָּחוּחַ!

הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה הַזֹּאת!

(בקוצר־רוח)

הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה הַזֹּאת!

(מופיעה הלבנה. שוב מבהיק אור כחול.)

הלבנה: הֵם קְרֵבִים.

אֵלֶּה דֶרֶךְ הַבִּקְעָה, וְאֵלֶּה דֶרֶךְ הַנַּחַל.

אֵלֵךְ לְהָאִיר אֶת גּוּשֵׁי־הַסֶּלַע. מַה לָּךְ?


הקבצנית: לֹא כְלוּם.

הלבנה: חַדָּה כְּחֶרֶב־פִּיפִיּוֹת נוֹשְׁבָה הָרוּחַ.

הקבצנית: הָאֲפֻדָּה הָאִירִי, פִּתְחִי אֶת כִּפְתּוֹרֶיהָ

וְהַסַּכִּין תִּמְצָא לָּה אֶת הַדֶּרֶךְ.

הלבנה: עִם זֹאת, אַל יִזְדָּרֵז לָבוֹא הַמָּוֶת.

רוֹצָה אֲנִי לִשְׁמֹעַ אֵיךְ הַדָּם קוֹלֵחַ

בְּצִפְצוּף עָדִין בֵּין אֶצְבְּעוֹת־יָדַי.

בִּקְעוֹת הָאֵפֶר מֵעָלַי נֵעוֹרוּ

וְכָל עַצְמָן עֶרְגָּה לַזֶּרֶם הָרוֹתֵת.

הקבצנית: לֹא נִתֵּן, כִּי יֶחֱצוּ אֶת הַנַּחַל. שֶׁקֶט!

הלבנה: הִנֵּה בָּאִים מִשָּׁם!

(היא נעלמת. הבימה מחשיכה)

הקבצנית: מַהֵר! וְאוֹר הַרְבֵּה! הַאִם שָׁמַעַתְּ?

הֵם לֹא יוּכְלוּ לְהִתְחַמֵּק!

(נכנסים החתן ועלם א'. הקבצנית יושבת מתכרבלת בסודרה)

החתן: מפה!

עלם א': לא תמצאם!

החתן: (תקיף) אמצא אותם לבטח!

עלם א': דומני, שהלכו בשביל אחר.

החתן: לא. זה עתה שמעתי שעטת־סוס.

עלם א': אולי, היה זה סוס אחר.

החתן: (בנעימה דרמתית) שמע! בעולם כולו רק סוס אחד: הסוס הזה! בנת? אם תלך אחרי, לך אך אל תפתח את פיך!

עלם א': לא נתכוונתי, אלא…

החתן: שתוק! אני בטוח, שאמצאם פה. רואה אתה את זרועי? אין זו זרועי שלי, כי אם זרועו של אחי, ושל אבי, וזרועם של כל בני־משפחתי, השוכנים עפר. יש בה כוח לעקור עץ מן השורש, אם תרצה בכך. נמהר. שיני הקרובים שלי נושכות בבשרי, ונשימתי נעצרת.

הקבצנית: (בתלונה)אי!

עלם א': האם שמעת?

החתן: לך בדרך זו וסוב בחזרה.

עלם א': זה ממש מצוד.

החתן: מצוד. מצוד מאין כמוהו.

(העלם יוצא. החתן פונה במהירות שמאלה ונתקל בקבצנית, היא המוות.)

הקבצנית: אי!

החתן: מה לך?

הקבצנית: קר לי.

החתן: לאן פניך?

הקבצנית: (בקול תלונה) לשם… למרחקים…

החתן: מאין באת?

הקבצנית: משם… ממרחקים…

החתן: שמא ראית גבר ואשה דוהרים על סוס?

הקבצנית: מתעוררת רגע… מסתכלת בו בחור יפה. קמה אך אילו נרדמת, היית יפה לאין־ערוך.

החתן: עני לי! האם ראית אותם?

הקבצנית: רגע… איזה כתפיים רחבות! וכי לא מוטב, שתשכב עליהן, במקום שתלך על כפות רגליך, שהן כל־כך קטנות?

החתן: (מנער אותה) שאלתי אם ראית אותם! האם עברו מפה?

הקבצנית: (נמרצת )לא עברו. הם יורדים עכשיו מן הגבעה. וכי אינך שומע אותם?

החתן: לא.

הקבצנית: האם אינך מכיר את הדרך?

החתן: מכיר או לא, עלי ללכת!

הקבצנית: אלווה אותך. אני מכירה את הסביבה.

החתן: (בקוצר־רוח) ובכן, נלך! לאן?

הקבצנית: (בנעימה דרמתית) לשם!

(יוצאים במהירות. שני כינורות, המסמלים את רחשי היער, נשמעים מרחוק. חוטבי־העצים חוזרים, גרזיניהם על כתיפם. עוברים לאיטם בין גזעי העצים)

חוטב־עצים א': הִנֵּה עוֹלֶה הַמָּוֶת!

גְּדוֹל־טְרָפִים הַמָּוֶת!

חוטב־עצים ב': אֶת מַעְיַן הַדָּם, אֱטֹם נָא!

חוטב־עצים א': מָה עֲרִירִי הַמָּוֶת!

אַי, מָוֶת שֶׁל עֲלֵי־שַׁלֶּכֶת!

חוטב־עצים ג': עַל חֲתֻנָּהּ זוֹ אַל תַּנִּיחַ

זֵרֵי־פְּרָחִים, הַמָּוֶת!

חוטב־עצים ב': אַי, מֶה עָצוּב, הַמָּוֶת!

שְׁמֹר לְאַהֲבָה עָנָף יָרֹק!

חוטב־עצים א': אַי, מָה רָשָׁע הַמָּוֶת!

שְׁמֹר עָנָף יָרֹק לְאַהֲבָה!


(יוצאים ומשוחחים ביניהם. מופיעים לאונרדו והכלה)

לאונרדו: שִׁתְקִי!

הכלה: מִכָּאן אֵלֵךְ לִי לְבַדִּי בַּדֶּרֶךְ.

לֵךְ! הֵן בִּקַּשְׁתִּי כִּי תָשׁוּב!

לאונרדו: שִׁתְקִי, אָמַרְתִּי!

הכלה: בְּשִׁנֶּיךָ,

בְּאֶגְרוֹפֶיךָ, בְּכָל אֲשֶׁר תּוּכַל,

מִצַּוָארִי הַצַּח סַלֵּק נָא

כַּבְלֵי־מַתֶּכֶת אֵלֶּה. תְּנֵנִי

וּבְפִנָּתִי שֶׁלִּי אֵשֵׁב לִי,

שָׁם בְּבֵיתִי – עָפָר וָאֶבֶן.

אִם לֹא תִרְצֶה לִרְמֹס אוֹתִי

כִּרְמֹס נָחָשׁ זָעִיר בָּרֶגֶל

תֵּן בְּיָדַי, יְדֵי כַּלָּה,

קְנֵה־הָרוֹבֶה שֶׁבְּיָדֶיךָ.

אֲבוֹי, נַפְשִׁי! מִין אֵשׁ זָרָה

עוֹלָה בְּקָדְקֳדִי, צוֹרֶבֶת!

אַי, רְסִיסֵי זְכוּכִית דַּקִּים

פּוֹצְעִים אֶת לְשׁוֹנִי!


לאונרדו: עָשִׂינוּ אֶת הַצַּעַד. הֲסִי!

קְרוֹבִים הֵם הָרוֹדְפִים אַחֲרֵינוּ.

אֵין דֶּרֶךְ. אֶקָּחֵךְ אִתִּי.

הכלה: אַךְ לֹא תִקַּח, כִּי אִם בְּכֹחַ!

לאונרדו: בְּכֹחַ? מִי הִקְדִּים לָרֶדֶת

בְּמַדְרְגוֹת הַבַּיִת?

הכלה: אָנֹכִי.

לאונרדו: מִי חָבַשׁ סוּסִי? מִי רֶסֶן

חָדָשׁ קָשַׁר לוֹ?

הכלה: אָנֹכִי.

לאונרדו: שֶׁל מִי הַיָּד, אֲשֶׁר רָכְסָה לִי

הַדָּרְבָנוֹת?

הכלה: שֶׁלִּי.

יָדַי שֶׁלִּי, שֶׁהֵן יָדֶיךָ.

יָדַי שֶׁלִּי, שֶׁבִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ,

בִּקְּשׁוּ לַחְתֹּךְ עַנְפֵי וְרִידֶיךָ

הַכְּחַלְחַלִּים וּלְהַשְׁתִּיק

אֶת מִלְמוּלָם. אֲנִי אוֹהֶבֶת!

אוֹתְךָ, אוֹתְךָ אוֹהֶבֶת! לֵךְ!

וְלוּ לְהָרְגְךָ יָכֹלְתִּי,

הָיִיתִי אֶת גּוּפְךָ עוֹטֶפֶת

בְּתַכְרִיכֵי סִגָּלִיּוֹת.

אֲבוֹי, נַפְשִׁי! מִין אֵשׁ זָרָה

עוֹלָה בְּקָדְקֳדִי, צוֹרֶבֶת!


לאונרדו: אַי, רְסִיסֵי זְכוּכִית דַּקִּים

פּוֹצְעִים אֶת לְשׁוֹנִי!

בִּקְּשָׁה נַפְשִׁי נַפְשֵׁךְ לִשְׁכֹּחַ –

וּבֵין בֵּיתִי לְבֵין בֵּיתֵךְ

חוֹמָה שֶׁל אֶבֶן הֲקִימוֹתִי.

זוֹ הָאֱמֶת. אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת?

כְּשֶׁרְאִיתִיךְ מִמֶּרְחַקִּים

חוֹל בְּעֵינַי שֶׁלִּי זָרִיתִי.

וּכְשֶׁרָכַבְתִּי עַל סוּסִי,

אֶל סַף בֵּיתֵךְ הָיָה דוֹהֵר הוּא.

סִכּוֹת חֲתֻנָּתֵךְ, סִכּוֹת הַכֶּסֶף

הִשְׁחִירוּ אֶת דָּמִי כְּפִיחַ

וְסִיּוּטֵי־חֲלוֹם הִצְמִיחוּ

עִשְׂבֵי־פִּגּוּל וָרַעַל בִּבְשָׂרִי.

לֹא אַשְׁמָתִי, לֹא אַשְׁמָתִי הִיא,

זוֹ אַשְׁמָתָהּ שֶׁל אֲדָמָה זוֹ

אַשְׁמַת הָרֵיחַ הָעוֹלֶה בָּךְ,

מִתּוֹךְ חָזֵךְ וְצַמּוֹתַיִךְ.


הכלה: אַי, מַעֲשֵׂה־טֵרוּף! לֹא סְעֻדָּה

וְלֹא מִטָּה אִתְּךָ בִּקַּשְׁתִּי,

אַךְ אֵין שָׁעָה בַּיּוֹם, אֵין רֶגַע

שֶׁלֹּא אֶרְצֶה לִרְאוֹת פָּנֶיךָ.

אַתָּה מוֹשֵׁךְ, אֲנִי אַחֲרֶיךָ,

אַתָּה אוֹמֵר לִי: שׁוּבִי, שׁוּבִי,

וְאָנֹכִי נִשֵּׂאת בָּרוּחַ

כְּמוֹ עָלֶה בְּעִקְּבוֹתֶיךָ.

הֵן גֶּבֶר־חַיִל שָׁם עָזַבְתִּי

וְכָל בְּנֵי־מִשְׁפַּחְתּוֹ עִמּוֹ הֵם,

בְּעוֹד הַחֲתֻנָּה גוֹעֶשֶׁת,

בְּעוֹד מִצְחִי עָדוּי בְּנֶזֶר.

עַכְשָׁו תִּשָּׂא אַתָּה בָּעֹנֶשׁ,

שֶׁמִּפָּנָיו אֲנִי פּוֹחֶדֶת.

הוֹ, הַנִּיחֵנִי! בְּרַח אַתָּה!

אֵין אִישׁ פֹּה, שֶׁיָּגֵן עָלֶיךָ.


לאונרדו: הִנֵּה, כְּבָר צִפֳּרֵי־הַבֹּקֶר

הוֹמוֹת וּמִתְלַבְּטוֹת בַּיַּעַר.

הִנֵּה, הַלַּיְלָה כְּבָר גּוֹוֵעַ

שָׂרוּעַ עַל זִיזֵי הַסֶּלַע.

בּוֹאִי עִמִּי, אֶל פִּנַּת־סֵתֶר,

שָׁם אֹהֲבֵךְ מֵאוֹר עַד חֹשֶׁךְ

כִּי לֹא אִכְפַּת לִי מַה יַּגִּידוּ.

וּמָה הָאֶרֶס שֶׁיַּתִּיזוּ.

(מחבק אותה בחוזקה)


הכלה: אֲנִי אֶשְׁכַּב לִי לְרַגְלֶיךָ

אֶשְׁמֹר עַל סוֹד חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

וְעֵירֻמָּה אַבִּיט לָאָחוּ.

בנעימה דרמתית

כְּאִלּוּ הָיִיתִי כַּלְבָּה

וּבֶאֱמֶת כָּזֹאת אֲנִי!

הִנֵּה, בְּהַבִּיטִי אֵלֶיךָ,

בְּיָפְיְךָ אֲנִי בּוֹעֶרֶת.


לאונרדו: הָאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֶת הָאֵשׁ.

וְלֶהָבָה קְטַנָּה שׂוֹרֶפֶת

שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים צְמוּדוֹת בְּיַחַד.

נֵלֵךְ!

(מושך אותה אחריו)


הכלה: לְאָן אַתָּה מוֹשְׁכֵנִי?

לאונרדו: הֵיכָן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָגֶשֶׁת

גְּבָרִים אֲשֶׁר סוֹגְרִים עָלֵינוּ.

שָׁם לֹא אָסִיר מִמֵּךְ עֵינַיִם.

הכלה: (בנעימה סרקסטית)

מִיָּרִיד אֶל יָרִיד הוֹלִיכֵנִי,

לִבְנוֹת־כָּבוֹד אֶהְיֶה לְלַעַג,

יָבוֹאוּ הַבְּרִיּוֹת, יִרְאוּ

סְדִינֵי כְּלוּלוֹת שֶׁלִּי בָּרוּחַ,

מִתְנַפְנְפִים כְּמוֹ דְגָלִים.

לאונרדו: עוֹזְבֵךְ הָיִיתִי גַם אֲנִי,

אִלּוּ חָשַׁבְתִּי כְּבַר־דַּעַת,

אֲבָל אֲנִי נִמְשָׁךְ אַחֲרַיִךְ

וְאַתְּ – אַחֲרַי. נַסִּי נָא צַעַד!

הַלְּבָנָה רִתְּקָה בְּמַסְמְרִים

מָתְנַי שֶׁלִּי אֶל גִּזְרָתֵךְ שֶׁלָּךְ.


(כל התמונה הזאת מתנהלת באוירה סוערת רווּית חושנות)

הכלה: שָׁמַעְתָּ?

לאונרדו: קוֹל־צְעָדִים

הכלה: בְּרַח!

דִּין־צֶדֶק הוּא, אִם פֹּה אָמוּת

כְּשֶׁרַגְלַי טוֹבְלוֹת בַּמַּיִם,

כְּשֶׁרֹאשִׁי עֲטוּר־קוֹצִים.

עֲלֵי הַיַּעַר יְבַכּוּנִי,

מֻפְקֶרֶת וּבְתוּלָה גַם יַחַד.

לאונרדו: שִׁתְקִי! הֵם כְּבָר בָּאִים!

הכלה: לֵךְ, לֵךְ!

לאונרדו: אַל תְּדַבְּרִי, פֶּן יִשְׁמְעוּנוּ!

לְכִי קָדִימָה אַתְּ! לְכִי!


(הכלה מהססת)

הכלה: לֹא! רַק שְׁנֵינוּ יַחַד!

לאונרדו: מחבק אותה

כִּרְצוֹנֵךְ!

בְּאִם יַפְרִידוּ הֵם בֵּינֵינוּ

סִימָן שֶׁמֵּת אֲנִי.

הכלה: וְאָנֹכִי מֵתָה.


(יוצאים מחובקים.)

(מגיחה הלבנה לאיטה. הבימה מוצפת אור כחול עז. נשמע קול שני הכינורות. לפתע נשמעות שתי צעקות מסמרות־שיער, ממושכות. קול הנגינה נדם. עם הצעקה השניה באה הקבצנית וניצבת כשגבה אל הצופים. פורשת את סודרה ונשארת באמצעית הבימה כדמות עוף עצום־כנפיים. גם הלבנה נשארת ללא ניע. המסך יורד בדממה.)



תמונה אחרונה    🔗

(חדר לבן עם קימורים וקירות עבים. משמאל ומימין מדרגות לבנות. בירכתי הבימה קימור גדול לבן, וכן צבעו של הקיר. הרצפה אף היא לבנה ומבהיקה. חדר פשוט זה משרה מעין אוירה מנונומנטאלית של כנסיה. אין פה כל גוון אפור או צל, ואף לא שום דבר העשוי ליצור פרספקטיבה. שתי נערות לבושות שמלות כחולות־כהות כורכות פקעת של חוטים אדומים)

נערה א': פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה תִּרְצִי לַעֲשׂוֹת?

נערה ב': יַסְמִין לְשִׂמְלָה,

גְּבִישִׁים שֶׁל נְיָר.

לְהִוָּלֵד בְּאַרְבַּע

וּבְעֶשֶׂר לָמוּת.

לִהְיוֹת חוּט שֶׁל צֶמֶר,

שַׁרְשֶׁרֶת לְרַגְלֵיִךְ

וְקֶשֶׁר הַהוֹדֵק

נֵזֶר־הַרְדוּפִים מַר.

הילדה: (שרה) האם היית בחתונה?

נערה א': לא.

הילדה: גַּם אֲנִי לֹא הָיִיתִי.

מַה קָּרָה שָׁם

בֵּין דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן?

מַה קָּרָה שָׁם

בֵּין עַנְפֵי הַזַּיִת?

מַה קָּרָה שָׁם

שֶׁאִישׁ לֹא חָזַר עוֹד?

הַאִם הָיִית בַּחֲתֻנָּה?

נערה ב': אָמַרְנוּ כְּבָר, שֶׁלֹּא.

הילדה: (שמה פניה לדלת)

גַּם אֲנִי לֹא!

נערה ב': פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה זֶּמֶר תְּזַמֵּרִי?

נערה א': עַל פְּצָעִים שֶׁל דּוֹנַג,

עַל מֵי־הֲדַס וָצַעַר.

לִהְיוֹת עֵר בַּלַּיְלָה

וְלָנוּם בַּבֹּקֶר.

הילדה: (מאצל הדלת)

נִתְקַל לוֹ חוּט הַצֶּמֶר

בְּאַבְנֵי הַסֶּלַע,

אַךְ הָרֵי־הַתְּכֵלֶת

לַעֲבֹר יִתְּנוּ לוֹ.

הוּא יָרוּץ, יָרוּץ לוֹ

וּלְבַסּוֹף יַגִּיעַ

סַכִּין לְהַנִּיחַ

וְלָקַחַת לֶחֶם.

נערה ב': (יוצאת)

פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה תִּרְצִי לוֹמַר?

נערה א': הָאָהוּב שׁוֹתֵק לוֹ,

הֶחָתָן אָדֹם הוּא.

רָאִיתִי אֶת הַשְּׁנַיִם

שְׁכוּבִים עַל חוֹף דּוֹמֵם.


הילדה: (מופיעה בפתח. עומדת ומתבוננת בפקעת הצמר)

רָץ, רָץ לוֹ חוּט־הַצֶּמֶר

וּלְכָאן הִגִּיעַ.

מְכֻסִּים בְּרֶפֶשׁ

הֵם קְרֵבִים אֵלֵינוּ

הַגּוּפוֹת שְׂרוּעִים הֵם

עַל סְדִינֵי־שֶׁנְהָב!

(יוצאת. נכנסת אשת־לאונרדו עם החותנת. הן שקועות ביגון)

החותנת: (בתוקף)

לֹא יָדוּעַ לָנוּ.

נערה א': הַאִם בָּאִים כְּבָר?

החותנת: (בפנים חמוצות)

אֵין אָנוּ יוֹדְעוֹת.

נערה ב': על החתונה, מה תספרי?

נערה א': סַפְּרִי!

החותנת: (יבשה)

אֵין מָה.

אשת לאונרדו: הָיִיתִי רוֹצָה לָשׁוּב.

וְלָדַעַת הַכֹּל.

החותנת: (נמרצת)

אַתְּ לְכִי לְבֵיתֵךְ.

אַמִּיצָה וְגַלְמוּדָה בְּבֵיתֵךְ.

לְהַזְקִין וְלִבְכּוֹת בּוֹ.

וְהַדֶּלֶת – עַל בְּרִיחַ.

לָנֶצַח. לֹא מֵת, לֹא חַי.

חַלּוֹנוֹתֵינוּ מוּגָפִים.

יָבוֹאוּ גְשָׁמִים

וְלֵילוֹת יָבוֹאוּ

עַל עֲשָׂבִים מָרִים כְּלַעַן.

אשת לאונרדו: אַךְ מַה יָּכוֹל הָיָה לִקְרוֹת?

החותנת: אֵין זֶה חָשׁוּב מָה.

שִׂימִי צָעִיף עַל פָּנַיִךְ.

בָּנַיִךְ הֵם תָּמִיד בָּנַיִךְ.

עַל מִטָּתוֹ, לִמְרַאֲשׁוֹתָיו,

הַנִּיחִי צְלָב שֶׁל אֵפֶר.

יוצאות

הקבצנית: (בפתח)

יְלָדוֹת, הָבוּ לִי פַּת־לֶחֶם!

הילדה: לְכִי לָךְ!

(הנערות מצטופפות)

הקבצנית: מַדּוּעַ?

הילדה: מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ גּוֹנַחַת. הִסְתַּלְּקִי!

נערה א': יַלְדָּה!

הקבצנית: יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ אֶת שְׁתֵּי עֵינַיִךְ.

עָנָן שֶׁל צִפּוֹרִים הוֹלֵךְ אַחֲרַי.

הַאִם תִּרְצִי אַחַת?

נערה א': רוֹצָה אֲנִי לָלֶכֶת!

נערה ב': לקבצנית

אַל תָּשִׂימִי לֵב אֵלֶיהָ!

נערה א': הַאִם בָּאת לְאֹרֶךְ הַנַּחַל?

הקבצנית: לֹא. בָּאתִי מִשָּׁם.

נערה א': בהיסוס

הֲמֻתָּר לִי לִשְׁאֹל?

קבצנית: רָאִיתִי אוֹתָם. מִיָּד יָבוֹאוּ הֵנָּה.

שְׁנֵי פְּלָגִים דְּמוּמִים בֵּינוֹת גּוּשֵׁי הָאֶבֶן.

שְׁנֵי גְבָרִים תַּחַת פַּרְסוֹת הַסּוּסִים.

מֵתִים בְּתוֹךְ יָפְיוֹ שֶׁל לַיְלָה.

(בהנאה)

מֵתִים, אָכֵן, מֵתִים!

נערה א': שִׁתְקִי, זְקֵנָה, שִׁתְקִי!

הקבצנית: עֵינֵיהֶם – פְּרָחִים מְעוּכִים,

שִׁנֵּיהֶם – מְלֹא חֹפֶן שֶׁלֶג קָפוּא.

הַשְּׁנַיִם נָפְלוּ וְהַכַּלָּה חוֹזֶרֶת.

נִטְפֵי דָם עַל שִׂמְלָתָהּ וְתַלְתַּלֶּיהָ.

וַעֲטוּפִים בְּמִטְפָּחוֹת בָּאִים הֵם

עַל גַּב שְׁנֵי בַּחוּרִים רַחֲבֵי־כְּתֵפַיִם.

כָּךְ זֶה הָיָה. וְזֶה הָיָה בְּצֶדֶק.

חוֹל מְלֻכְלָךְ עַל פֶּרַח־זָהָב זָרוּעַ.

(יוצאת. הנערות מרכינות ראשיהן ובצאתן בהליכה ריתמית החוצה אומרות

נערה א': חוֹל מְלֻכְלָךְ.

נערה ב': עַל פֶּרַח־זָהָב זָרוּעַ.

הילדה: עַל פֶּרַח־זָהָב מוּבָאִים

הַחֲתָנִים מִן הַנַּחַל.

שְׁחַרְחַר הָאֶחָד

שְׁחַרְחַר הַשֵּׁנִי.

צֵל־זָמִיר מְעוֹפֵף

מְעוֹפֵף וּמִתְיַפֵּחַ

עַל פֶּרַח־הַזָּהָב.


(יוצאת. הבימה ריקה. כעבור רגע קל מופיעה האם ועימה שכנה. השכנה בוכה.)

האם: שתקי!

השכנה: אינני יכולה.

האם: שתקי, אמרתי. אצל הדלת אין פה איש? מניחה כפות־ידיה על מצחה. בני היה צריך לענות. אבל בני הוא כבר צרור של פרחים כמושים. בני הוא כבר קול אפל מעבר להרים.

(בכעס לשכנה) חדלי לילל! איני רוצה קינות בבית הזה. דמעות שלכם דמעות־עיניים הן, רק דמעות־עיניים. ושלי יבואו כשאהיה לבדי, מכפות־הרגליים יבואו, מן השורשים שלי, חמות יותר מדם.

השכנה: בואי אל ביתי. אל תישארי לבדך.

האם: פה. פה רוצה אני להישאר. בשקט. כבר מתו כולם. ובחצות־הלילה אישן, ולא יפחידו אותי לא רובה ולא סכין. אימהות אחרות תהיינה מציצות בעד החלון, הגשם יצליף על פניהן, ועיניהן תרות אחר פרצופי הבנים השבים הביתה. אני לא. חלומי יהיה ליונת־שנהב קרה המביאה קאמליות של כפור לבית־הקברות. הו, לא. לא בית־קברות, לא בית־קברות. ערש־עפר. ערש, המגן עליהם ומנענע אותם בשמיים.

(נכנסת אשה בשחורים, עושה דרכה ימינה וכורעת על ברכיה. אל השכנה) סלקי כפות־ידיך מעל פניך. ימים קשים צופים אלינו, איני רוצה לראות איש. העפר ואני. הדמעות ואני. וארבעה קירות אלה. אי! אי! (יושבת יגיעת כוח)

השכנה: חוסי על עצמך.

האם: (דוחקת את שערה אל מאחוריה עלי להיות שליווה. (יושבת)

יבואו השכנות ואיני רוצה שיראוני כל־כך מסכנה. כל־כך מסכנה! אשה שאין לה אפילו בן אחד, שתוכל לקרב אותו אל שפתיה.

(מופיעה הכלה. אין נזר פרחי־התפוז עליה. היא לובשת שחורים)

השכנה: בהשגיחה בה, בכעס לאן?

הכלה: לכאן.

האם: (אל השכנה) מי זה?

השכנה: לא הכרת אותה?

האם: לכן שאלתי מי זה. שאם אכיר אותה אנעץ את שיני בצווארה.

נחש! (ניגשת אל הכלה בסבר פנים זועפות. מתאפקת.) (אל השכנה) את רואה אותה? היא פה, היא בוכה ואני עומדת בשקט ואינני מנקרת את עיניה. אינני מבינה את עצמי. וכי לא אהבתי את בני? והכבוד שלו? היכן הכבוד שלו?

(מכה את הכלה. זו נופלת ארצה)

השכנה: למען שמיים! מנסה להפריד ביניהן

הכלה: (אל השכנה) הניחי לה! באתי על־מנת שתהרוג אותי! שיביאו אותי אליהם. אל האם אבל לא בידיים! בקלשון של ברזל, בחרמש, ובכוח עד שיתנפצו בעצמותי. אל תפריעי לה! אני רוצה, שתדע, שאני טהורה, שאני, אולי, משוגעת, אבל אם יקברו אותי, ארד לקברי מבלי ששום גבר הציץ בלבנת חזי.

האם: שתקי, שתקי! מה זה מענייני?

הכלה: מפני שברחתי עם האחר! אכן, ברחתי! בצער היית בורחת גם את. הייתי אשה שרופה, כל כולי פצעים וכוויות־אש, ובנך היה בשבילי מעט מים זכים, שמהם קיוויתי לילדים, לחלקת־שדה, לבריאות. ואילו האחר היה נהר אפל, מלא ענפים, המקרב אלי את רשרוש־אגמוניו ושירו העצור בין שיניו. ואני הלכתי עם בנך, שהיה כמו פלג קריר, בעוד שהאחר היה משלח אלי אלפי ציפורים, שחסמו לי את הדרך והטילו כפור על פצעי, פצעי אשה כמושה ועלובה, פצעי נערה שהלהבה ליטפה אותה. ואני לא רציתי בזאת – הקשיבי היטב – לא רציתי – הקשיבי היטב! – לא רציתי. בנך היה מנת־גורלי, ואני לא בגדתי בו, אבל זרועו של האחר טלטלה אותי כנחשול של ים, כמכת־ראש של פרד, והיה מוסיף לטלטל אותי תמיד, תמיד, תמיד, אפילו הייתי אשה זקנה וכל בניו של בנך היו אוחזים בצמות ראשי!

(נכנסת שכנה)

האם: היא לא אשמה. גם לא אני! (בנעימה סרקאסטית) ובכן, מי אשמה?! אחת חלושה, מעודנת, טרופת־שינה, הזורקת נזר־פרחי־כלולות, כדי לחפש לה קטע של מיטה מחוממת בגופה של אשה אחרת!

הכלה: שתקי, שתקי! קחי לך נקם! אני פה! ראי מה רך הוא צווארי. את יכולה לקטוף אותו ביתר קלות מאשר דליה אחת מגינתך. אבל – לא כזאת! אני טהורה, טהורה כתינוקת שזה עתה נולדה. ויש בי די כוח להוכיח לך זאת. הסיקי את התנור. שתינו נָשִׁית ידיים באש, את למען בנך, אני למען גופי. את תסלקי את ידך ראשונה. (נכנסת עוד שכנה)

האם: מה איכפת לי הטוהר שלך? מה איכפת לי המוות שלך? מה איכפת הכל? ברוכים יהיו הדגנים, שמתחתם שוכבים הבנים שלי. ברוכים הגשמים הרוחצים את פני המתים. ברוך האלוהים, המשכיב אותנו זה ליד זה, כדי שננוח.

(נכנסת עוד שכנה)

הכלה: הרשי לי לבכות יחד אתך.

האם: בכי. אבל, שם, אצל הדלת.

(נכנסת הילדה. הכלה נשארת ליד הדלת. האם – בטבורה של הבימה)

אשת לאונרדו: (נכנסת וסרה אל שמאל הבימה)

הוּא הָיָה פָּרָשׁ יְפֵה־תֹאַר,

וְכָעֵת – עֲרֵמָה שֶׁל שֶׁלֶג.

בֵין הָרִים וִירִידִים דָּהַר

בֵין זְרוֹעוֹת שֶׁל נָשִׁים דָּהַר

וְעַתָּה רַק עֹבֶשׁ הַלַּיְלָה

עוֹטֵר אֶת מִצְחוֹ הַגָּבוֹהַּ.


האם: חַמָּנִית לְאִמְּךָ הָיִיתָ,

רְאִי לָאֲדָמָה הָיִיתָ.

עַל חָזְךָ הַיָּפֶה יַנִּיחוּ

צְלָב שֶׁל הַרְדּוּף מָרִיר.

בְּסָדִין שֶׁל מֶשִׁי זוֹרֵחַ

אֶת גּוּפְךָ הַצָּעִיר יַעֲטֹפוּ.

בֵּין יָדֶיךָ, הַנָּחוֹת בְּשֶׁקֶט,

קינתם יִרְקְמוּ הַמַּיִם.


אשת לאונרדו: אִי! אַרְבָּעָה בַּחוּרִים הִגִּיעוּ

עֲגוּמִים וְלֵאֵי־כְּתֵפַיִם!


הכלה: אַי! אַרְבָּעָה בַּחוּרֵי־חֶמֶד

נוֹשְׂאִים אֶת הַמָּוֶת בָּרוּחַ!


האם: שְׁכֵנוֹת!


הילדה: (מאצל הדלת)

כְּבָר מְבִיאִים אוֹתָם.


האם: תָּמִיד אוֹתוֹ הַדָּבָר.

הַצְּלָב, תָּמִיד, הַצְּלָב.


(מגישים לה צלב)

הנשים: מַסְמְרִים

מְתוּקִים,

צְלָב מָתוֹק

וְשֵׁם הַגּוֹאֵל

הַמָּתוֹק.


הכלה: יוֹשִׁיעַ הַצְּלָב

לַמֵּתִים וְלַחַיִּים!

האם: שְׁכֵנוֹת שֶׁלִּי,

בְּסַכִּין קְטַנָּה,

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

בְּיוֹם מְיֻעָד,

בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלשׁ

גֶּבֶר אוֹהֵב הָרַג

גֶּבֶר אוֹהֵב.

בְּסַכִּין קְטַנָּה,

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

שֶׁכַּף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

אֲבָל קָרָה כָּרוּחַ הִיא חוֹדֶרֶת

עַד לְעִמְקֵי בְּשָׂרֵנוּ הַמֻּפְתָּע

וּסְמוּיָה מֵעַיִן הִיא נִצֶּבֶת

הֵיכָן שֶׁנְּבוֹכָה רוֹטֶטֶת

קְרִיאָתֵנוּ אֲפֵלַת־הַשֹּׁרֶשׁ.


הכלה: זוֹהִי סַכִּין קְטַנָּה

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

שֶׁכַּף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

דָּג בְּלֹא קַשְׂקַשִּׂים,

דָּג בְּלֹא נַחַל,

לְמַעַן כִּי בְּיוֹם מְיֻעָד

בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלשׁ

בְּעֶזְרַת סַכִּין זוֹ

יִקְפְּאוּ שְׁנֵי גְבָרִים

וְשִׂפְתֵיהֶם צְהֻבּוֹת כַּדּוֹנַג.

האם: וְכַף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

אֲבָל קָרָה כָּרוּחַ הִיא חוֹדֶרֶת

עַד לְעִמְקֵי בְּשָׂרֵנוּ הַמֻּפְתָּע

וּסְמוּיָה מֵעַיִן הִיא נִצֶּבֶת

הֵיכָן שֶׁנְּבוֹכָה רוֹטֶטֶת

קְרִיאָתֵנוּ אֲפֵלַת־הַשֹּׁרֶשׁ.


(השכנות כורעות על ברכיים ובוכות)


מסך



המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות