עם בוֹקר, בטפּלי בגינה שלפני ביתי, אני רוֹאה את הנער המסגר עוֹבר ברחוֹב רכוּב על גבי אוֹפניו הישנים. על אחד משרווּלי חוּלצתוֹ הכחוּלה המתנפּחים ברוּח רבב שמן גדוֹל. מידיו האוֹחזוֹת בהגה ניכר שחוֹר הסדנה. אך שׂערוֹ רחוּץ וּמסוֹרק כראוּי, מתוּלל משהוּ מעל למצח, גם פּניו הצעירים רחוּצים יפה בסבּוֹן עד היוֹת להם בּרק. רכיבתוֹ על מוֹשב האוֹפניים כפוּף וּמרחף, ועיניו מטייפוֹת לעבר אחד. הנה הוּא ממַתן נסיעתוֹ סמוּך למדרכה וּמאוֹתת בציפצוּפים מספּר.
מן הבית החדש, הבנוּי על גבי עמוּדים, יוֹצאת הנערה העוֹבדת זה כמה שבוּעוֹת אצל אחת ממשפּחוֹת הדיירים. פּניה פּני בת טוֹבים אצילים. קוֹמה דקה לה, לא גבוֹהה. חן ונוֹעם בהילוּכה. לעיניה היפוֹת מבט איילה מפוּזר. בשתי ידיה הרכּוֹת היא מוֹתחת את שוּלי הסינר הלבן לצדדין.
הנער תוֹמך רגל אחת בפאת המדרכה וּמיישר מעט את קוֹמתוֹ על המוֹשב וחיוּך מאיר את פניו. היא מרפה מן הסינר, מנענעת לוֹ בידה ועפה אליו כיוֹנה אל שוֹבכה. הוּא תוֹפס ידה בחשק.
עוֹמדים השניים וּמסיחים ערים ונחפּזים, כאילוּ השעה הקלה לא תספּיק להם לספּר מה שעבר עליהם מאז נפרדוּ אמש, סמוּך לחצי הלילה. לא מעטים העוֹברים והשבים ברחוֹב. יש עוֹברים ואינם מרגישים בהם, ויש נוֹתנים בהם מבט זר, אך הרוֹב משרים עליהם מבּטם מתוֹך התעוֹררוּת של חיבה, כמוֹני אני. והם, השניים – כרוֹאים ואינם רוֹאים. מה להם בני אדם זרים?
רק עשׂרה רגעים ברשוּתוֹ של הנער המסגר. האוּמן בעל הסדנה מקפּיד על הדיוּק בזמן. ולה, לנערה, אין פּנאי כלל. העבוֹדה בבית מחכה לה. אך הגברת, גברתה, עינה טוֹבה עליה, כעין אֵם אל בתה, ואינה מקפּידה.
אי אפשר להם להיפּרד. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת להיכּרוּת וכל יוֹם מחזק את קשרי הלב. אילוּ יכלוּ להיוֹת תמיד, תמיד יחד!
שיניו הלבנוֹת, שיני מסגר צעיר, צוֹחקוֹת גלוּיוֹת. עיניו מזהירוֹת מוּל הפּנים היקרים, הנטוּיים אליו מן המדרכה. מדי רגע הוּא טוֹפח על כפּה אוֹ אוֹחז באצבעה. היא מחזירה טפיחה על כפּוֹ אוֹ משיכה באצבעוֹ. פּניה – האוֹשר בעצם טוֹהרוֹ, האוֹשר הראשוֹן בחלד. הנה היא נלחצת מעט אל גוּפוֹ. פניו מחייכים, שביבים עוֹלים בעיניו, גוּפוֹ נוֹהר כוּלוֹ על מוֹשב האוֹפניים הנטוּיים. מה יעשׂה בוֹ, בגוּפוֹ הנוֹהר?
הוּא משמיע לאוֹזניה דבר לחש. היא קוֹטפת עלה קטן מן האילן הכּפוּי מעל הגדר ונוֹעצתוֹ בשׂערוֹ. הוּא קוֹטף עלה אחד ונוֹעצוֹ באִבקת חוּלצתה. הם מביטים זה אל זה בצחוֹק, בתהייה, בשאלה. היא נמתחת אליו רגע, אך מיד נרתעת וּמיטיבה באצבעוֹת כפוּפוֹת בחן את שׂער ראשה.
קשה הפרידה, אך הכרחית. אין דבר, לעת ערב תהיה פּגישה חדשה, בידה הצבּיעה שמה, אל הבית המהוּדר. מבטה אוֹמר: “אין ברירה, היקר!” אחר פּנתה הלכה לה.
באמצע דרכּה עמדה וניענעה לוֹ בידה נענוּע אחרוֹן. הוּא עדיין שוֹהה על מקוֹמוֹ, רגלוֹ האחת על פּאת המדרכה, ספק יוֹשב ספק עוֹמד, פּניו משהוּ אויליים, אך נחמדים עד לנשק. בלחישה, אך בחיתוּך קוֹל נשמע יפה, הוּא שוֹלח אחריה דיבור מעוֹרר ביוֹתר. היא חוֹזרת לרגע. הרגע משתרבּב לכמה רגעים, עד שהיא הוֹדפת כתיפוֹ והאוֹפניים זזים ממקוֹמם. עתה היא בוֹרחת אל בין עמוּדי הבית המהוּדר ואינה מביטה עוֹד אחריה. והוּא, כּפוּף וּמרחף על מוֹשב האוֹפניים, השרווּלים מתנפּחים ברוּח, נישׂא וּמתרחק על פּני הכביש החלק. גבּוֹ מכסה את לבּוֹ הרץ.
אני מחזיר עיני אל גינתי: כוּלה פּוֹרחת פּריחה חדשה. קוֹרטוֹב מן האוֹשר הצעיר דבר בלבּי, הלב המזקין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.