יאיר השׁמשׁי, בן איכרים וחבר המוֹשב הצעיר בעמק, יצא עם שחר לחרוֹש את חלקת שׂדהוּ. עד האשמוּרה השלישית שקד עם רוֹבהוּ בחפירה תחת שמי הכוֹכבים, וּכשמסר את הרוֹבה לאחר שבא להחליפוֹ, רץ אל חצירוֹ לקחת את הסוּס והמחרישה.
שעתיים יחרוֹש, כי קטנה החלקה, וכנכוֹן הבוֹקר ישלם הניר וישוּב אל צריפוֹ ואל חמדה אשתוֹ, אשת החיל, כמוֹ ממשמר הלילה שב אל המנוּחה בבית.
כפוּף בין שתי ידוֹת המחרשה, לחוֹץ היטב בכוֹבד גוּפוֹ, פּסע יאיר בתלם, אך בהישירוֹ מזרחה לא יכוֹל להשפּיל את עיניו מראוֹת את השמש העוֹלה.
השמש עלתה במרחק הגבוֹה, מעל להרים, וּבעלוֹתה סילקה באפס יד את הערפל הוָרוֹד, וזכּה וחמה יצאה להאיר על בּמתי ארץ. להקוֹת ציפוֹרים רטוּבוֹת־טל ירדוּ אל הרגבים ההפוּכים, ניקרוּ בהם מעט, אחר התנשׂאוּ ושטוּ עקלקלוֹת בגלי האויר וּברוֹן מצהלוֹת קידמוּ את פּני היוֹם העוֹלה. בשׂיחי הבּוּר אשר לא פּוּתח נוֹצצוּ ריבּוֹאוֹת עיני אוּר. עשׂבי הבּר אשר ניעוֹרוּ מקפאוֹן הלילה הפיצוּ קטוֹרת דקה.
יאיר השמשי חש, כי גם בלבוֹ מסתלק הערפל, אשר נסכוּ בוֹ ימי הדמים הממוּשכים בארץ, ושמש של אוֹשר גדוֹל עוֹלה בוֹ. האשה אשר נשׂא לפני שמוֹנה ירחים נמה עתה על ערשׂם, ערשׂ־הבּרזל, וּבחוּבּה נשלמת רקמת זרעוֹ החי. אמיצת זרוֹעוֹת היא, ישרת לב וּלמוּדת עמל וָעוֹני. מן הגליל העליוֹן, מבית איכרים דל וָטוֹב, לקחה והביאה אל המוֹשב הצעיר. אתמוֹל באה יעל אחוֹתה הבּכירה להיוֹת עמה עד אחרי הלידה, והיא, חמדה, רק בעבוֹדה קלה תשלח ידה בבית וּבחצר. בהישלח חמדה אל בית־החוֹלים ללדת, תשׂא האחוֹת בעוֹל כוּלוֹ. אלמנה יעל מבעלה, אשר נהרג בשׂדה בירח הראשוֹן לנישׂוּאיהם, אלמנה וערירית, אך חוֹסן רב בליבה.
אם בן ואם בת יהיה הילוֹד – השם כבר מוּכן וּמוּסכּם עם שלוֹשתם. שם חדש ורוֹנן כּרוֹן אשר בפי הציפּוֹר מוּל השמש העוֹלה. רק עוֹד ירח ימים!
וּבהישיר שמשי מוּל השמש העוֹלה, עוֹד שליש החלקה לחרוֹש, נתפּוֹצצה ירייה כפוּלת־קוֹל מן המארב וּפילחה את גבּוֹ. הכדוּר יצא מחזהוּ והיכה בברזל המחרשה. נפל יאיר על המחרישה, בין שתי ידוֹתיה נפל, והסוּס עמד ממשוֹך, זקף אוֹזניו הקטנוֹת וקפא על עוֹמדוֹ כפסל מסכה.
קוֹל הירייה הכפוּל הזעיק את אנשי המוֹשב אל מקוֹם האסוֹן. ביניהם היוּ ארבעה נוֹשׂאי רוֹבים מן הנוֹטרים בלילוֹת, והאחד מן הארבעה – האיש אשר לקח את הרוֹבה מידי יאיר עם האשמוּרה השלישית.
אחרי אשר הרימוּהוּ והשכיבוּהוּ ארצה, כרעוּ האנשים והקשיבוּ לליבוֹ. האחד מרט חוּט צמר כחוּט השׂערה מבגדוֹ ושׂמוֹ תחת אף הנרצח. החוּט לא זע. אז קמוּ האנשים ועמדוּ דוֹם עם חברם המת מזה וּמזה. פניהם היוּ כאבן, הדמעה קפאה בעינם ושׂפתיהם קמוּצוֹת.
אחר הפכוּ את המחרישה, כרתוּ ענפים ירוּקים מן האֵלה הסמוּכה, ערכוּ את הענפים על גבי המחרישה, ואת הגוייה המתה הציעוּ על הענפים החיים. הסוּס עקר את רגליו והישיר אל חצרוֹת המוֹשב. ראשוֹ מוּשפּל אל חזהוּ והוּא מוֹשך ברגש את משׂא אדוֹניו היקר.
עם שקיעת החמה ועם משב רוּח הערבּיים היתה הלוייה. מן המוֹשבים וּמן הקיבוּצים וּמן הקבוּצוֹת באוּ רבים ללווֹת את יאיר השמשי, אשר נפל שדוּד על מחרשתוֹ בשׂדה. עין לא ראתה תהלוּכה דוממת כזוֹ! העמק כוּלוֹ כמוֹ עצר את נשימת אפּיו. ההרים לבשוּ טלית שָׁני. קבר ראשוֹן ניכרה היוֹם בחלקה העתידה להיוֹת בית מוֹעד לכל חי. דברי זעם מעטים נאמרוּ, אמרי כאב מעטים נלחשוּ. חמדה ההרה השמיעה זעקה קצרה ולא יספה, כי אחוֹתה שׂמה כפה על פיה.
מחרישים וּשחוּחים חזרוּ המלוים למקוֹמוֹתיהם. רק ארבעת נוֹשׂאי הרוֹבים הלכוּ בפאת הדרך בצעד נכוֹן וּבראש מוּרם, צעד בעקב צעד, כאשר לימדוּם.
השמש בשוֹקעה נשקה את הקבר הבוֹדד והרטוֹב, וּכנף רוּח הערב עברה עליו בלטף אהבה.
כוֹכב קטן נדלק לנשמה.
*
בלילה הבא שכבוּ שתי האחיוֹת בערשׂ האחד אשר בחדר האבל. רק אחרי חצוֹת נמוּ את שנתן. ועם בת־אוֹר ראשוֹנה בחלוֹן, אשר תריסוֹ לא הוּגף, ניעוֹרה חמדה והעירה את אחוֹתה אשר לצידה:
– יעל, לא שמעת מאוּמה? נדמה לי, הסוּס יצא מן החצר וּמשך אחריו את המחרישה…
– חמדה, חמדתי, מה לך? שוּבי למנוּחתך, אך חלוֹם חלמת.
והאשה העייפה הפכה את גוּפה ונרדמה שנית.
אחרי שעה קלה ניענעה חמדה שנית את כתיפה:
– מה, גם הפעם לא שמעת? הסוּס שב אל החצר…
האוֹר כבר האפיר את מלבּן החלוֹן בקיר הצריף. היוֹם גישש בעדוֹ החדרה.
יעל ירדה מן הערשׂ:
– הנה כבר עלה השחר. יש לחלוֹב את הפרה. יש להלקיט לעוֹפוֹת.
חמדה נשארה שוֹכבת על גבה ועיניה בתקרה השרוּייה באפלוּלית וּבחזוֹן רוּחה.
כאשר עברה יעל בחצר, ראתה את המחרישה מוּטלת במקוֹמה. אך לבה, עם כל חוֹסנוֹ, התפעם בקרבה בעוֹז, ולא יכלה להתאפק מראוֹת את הסוּס.
בטרם תבוֹא אל הרפת, סרה אל האוּרוָה. לאוֹר הזריחה שהאדים בעד הפתח ראתה לחרדתה: קצף לבן כיסה את ידה על גבוֹ: היד רטבה מן הקצף החם.
וּבבּוֹקר נמצאה חלקת שׂדהוּ של יאיר השמשי חרוּשה כוּלה.
ואיש לא ידע מי השלים את הניר עד היוֹם הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.