א    🔗

ר' יחיאל דוּבּין, איש בּיאליסטוֹק, לוֹבש ארוּכּים וגוֹזז זקנוֹ משהוּ לשם נוֹי, שהיה בעירוֹ עסקן של “אגוּדת ישׂראל” ועכשיו אינוֹ אלא בעל בּית מפוֹאָר סמוּך לימה של תל אביב, השׂכּיר בשנת 1935 דירה בת שני חדרים בקוֹמה השלישית למשפּחה של פּליטי הנאצים. לשם בּיטחוֹן דרש וקיבל שׂכר דירה לשנה מראש וחוֹזה לשלוֹש שנים. כשהוּבאוּ שלוֹשת ה“ליפטים” הגדוֹלים וראָה מה הוּצא מתוֹכם הכּהוּ לבוֹ על החוּמרה שנהג בדיירים אלה: הרי הם אנשים עשירים!… אבל איך ייכּנס כל זה לשני חדרים לא גדוֹלים?… מילא, עסקם הוּא.

המשפּחה היתה בת ארבע נפשוֹת: הבעל ואשתוֹ, בנם וּבתם. לבעל (שמוֹ הרמאן בּאמבּרג) היה עוֹרף אָדוֹם ושׂפם קצר, בהיר וסוֹמר מעט, ועיניים כחוּלוֹת וצוֹננוֹת – פּרצוּף לא יהודי בהחלט. האשה היתה גבוֹהה מעט מבעלה, תסרוֹקתה כּהה וחלקה, לפניה צבע שחוּם, פּה עצוּב מגלה שיניים צחוֹת וּמתוּקוֹת, ועיני קטיפה טוֹבוֹת תחת גבּוֹת שחוֹרוֹת, מלוּכּדוֹת על חוֹטם דק. חזה היה שטוּח ורגליה הגדוֹלוֹת נתוּנוֹת בנעליים נמוּכוֹת עקיבים. הנער, כבן ארבע עשׂרה, קלסתר פּניה של אמוֹ, גבוֹה ורזה, ברגליו גרבּי ספּוֹרט ולבּיריוֹת לשוֹנוֹת עוֹר סביב, וּבראשוֹ כוֹבע ציידים עם נוֹצה קטנה; והנערה, כבת שתים עשׂרה, גזוּזת שׂיער כנער, אדוּמת לחיים ורגליים – דוֹמה לאָביה.

אנשים שקיטים היוּ ארבעתם וּפוֹרשים מן הציבּוּר. איש לא ביקר אצלם והם לא הלכוּ לבקר אצל אחירים. גם עם משפּחת היהוּדים הגרמנים האחרת, שגרה באוֹתוֹ בית, לא באוּ במגע של ריעוּת. אך ברוֹב נימוּסים היוּ מקדימים שלוֹם ליוֹשבי הבית (תשע דירוֹת היוּ בוֹ), וחוּץ מקוֹל הראדיוֹ המוּעם תמיד, לא נשמע מדירתם שוּם קוֹל – אם לא נביא בחשבוֹן את הקריאה לכּלב ריקס, כּשנשתהה לפעמים לשם ריחרוּח בחדר המדריגוֹת. גם הכּלב, חסוֹן וּמנוּמר וּקצוּץ זנב, לא השמיע נביחה והיה חוֹלף על הזרים כטרוּד וּמתנכּר.

במשך חצי שנה ויוֹתר לא שלח הר בּאמבּרג את ידוֹ בכל עבוֹדה. אחר כך התחיל עוֹבד באיזה מקוֹם בעיר. נוֹדע, שהוּא שיתף עצמוֹ על ידי השקעה הגוּנה בעסק קטן ונוֹשׂא שם משׂרה בשׂכר לא גדוֹל. לכשישׂא העסק פירוֹת, יקבל את חלקוֹ. העסק נמצא באחד הרחוֹבוֹת של המרכז המסחרי. כמה פעמים אמר ר' יחיאל לרדת שמה, כדי לראוֹת בעיניו מה טיבוֹ של העסק, אבל לא נסתייע הדבר. וּבאמת, מה נפקא מינה? על כל פּנים ניכּר היה שמלאכתוֹ נקייה, כי האיש הוֹלך וחוֹזר לבוּש הדר כביוֹם בוֹאוֹ משם, מגרמניה.

הילדים היוּ יוֹצאים יחד לרחוֹב עם כלבּם ולא בוֹששוּ לשוּב. בקיץ ירדוּ לשעה לרחוֹץ בים (עם ריקס, כמוּבן) וחזרוּ תמיד יחדיו רטוּבים ורעננים, נוֹשׂאים בשניים את הסל עם כלי הרחיצה וּמחזיקים שניהם את הכּלב ברצוּעתוֹ. בחוֹרף הלכוּ יחד (בלי הכּלב) ללמוֹד שעתיים בשיעוּרי הערב ללשוֹנוֹת וּלמסחר. עברית לא דיברוּ ועם בני המקוֹם לא התערבוּ, אף לא עם יוֹצאי גרמניה, כאמוּר.

ברוֹב הימים הגיעוּ לאוֹזניו של דוּבּין כמה ידיעוֹת נוֹספוֹת על דיירוֹ זה. בּאמבּרג היה בעל עסק מפוֹאר של כלי זכוּכית וחרסינה בּדרזדן. לפני עשׂר שנים המירוּ הוּא וּבני ביתוֹ את דתם. לפני שנה לקחוּ הנאצים את בית מסחרוֹ ושילמוּ לוֹ את החלק העשׂירי משוֹויוֹ והחזירוּהוּ לרשימת בני ברית. בתחילה תמה, אחר כך הצטער, לסוֹף חרה לוֹ והוֹדיע לקהילה, שהוּא וּבני ביתוֹ מבקשים לחזוֹר ליהדוּת. ליהדוּת חזרוּ בדרך רשמית, אך אל היהוּדים לא יכלוּ לחזוֹר. זרים היוּ להם, אפילוּ אלה שהיוּ לפנים מכּיריהם. בראשוֹנה אמר לנסוֹע לאנגליה, אבל לא עלה בידוֹ להשׂיג רשיוֹן כניסה. אַף שמע כי בעל הוֹן קטן משוֹלל שם זכוּת עבוֹדה. וּכשנוֹדע לוֹ מפּי מכּיר אחד, שכדי להיכּנס לפלשׂתינה די באלף ליטרוֹת¹ שטרלינג, והוּא יכוֹל להיוֹת שם אזרח חוֹפשי ולעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ (כל ימיו היתה גאוָתוֹ על זה, שהוּא יכוֹל “לעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ”, גם המרת הדת בכלל זה) – גמר אוֹמר לעלוֹת לארץ היהוּדים, החוֹסה בצל בּריטאניה הגדוֹלה. וכן הגיע לתל אָביב זוֹ, שעם כל זרוּתה מצאה מעט חן בעיניו.

 

ב    🔗

האשה היתה קוֹנה צוֹרכי ביתה בחנוּת המכּוֹלת היחידה שברחוֹב הקטן, והחנוני, אַברך פּוֹלני שחרחר, רך פּנים וטוֹב לב, חיבּב אוֹתה בשל שקטה הנעים וּבשל חיוּך פּיה העצוּב והמתוֹק. כמה “גרמניוֹת” היוּ קוֹנוֹת בחנוּתוֹ ואת רוּבן חיבב, אבל זוֹ נתחבּבה עליו יוֹתר מכוּלן. דיבּוּרה היה בקוֹל נמוּך, נגיני וּמתקבל על הלב. הכוֹל היתה מזמינה מן המוּבחר, נוֹתנת לתוֹך סל האריג הרקוּם, אינה עוֹמדת על המיקח וּמשלמת במזוּמן.

בחוֹדשים הראשוֹנים קנתה מנוֹת גדוֹלוֹת, די למשפּחה גדוֹלה כפליים, אך מעט מעט הקטינה את המנוֹת, ולאַחר שנה הגיעה לכמוּת, שהיתה מספּיקה לשלוֹש נפשוֹת בלבד. אבל לא פּסקה לשלם במזוּמן. החנוָני הציע ליתן לה בהקפה, אך האשה ניענעה בידה כנכוית: “לא, לא, דאַנקי שין! אי אפשר…” האדימוּ פני החנוָני ולא הציע לה עוֹד. אף חדל מן השאֵלה השגוּרה: “מה עוד, גנידיגי פראוּ?”…

מצימצוּם הקניוֹת למדוּ באי החנוּת, שאין העשירוּת שרוּיה בביתם של אלה, וּבוַדאי אין בידם להוֹסיף הרבה על הסכוּם החוֹדשי הקטן, שהר בּמבּרג מוֹציא מן העסק שבמרכּז המסחרי. אחר כך התחילה הנערה באָה לעתים במקוֹם אמה. כששאלה החנוָני: “מה לגברת אמא? לא בקו הבּריאוּת?” ענתה הנערה: “לא, מוּטי כּוֹבסת היוֹם”. פּעם בא הנער עם הסל לקנוֹת על פי רשימה שבידוֹ. החנוָני לא הרהיב לשוֹאלוֹ, אבל אשתוֹ שעמדה שם שאלתוּ בקוֹל יבש, היכן אחוֹתוֹ. “סטיפי מגהצת”, ענה הנער הגבוֹה, גחן והתבּוֹנן בחשק במיני הגבינה הערוּכים במגדל הזכוּכית שעל השוּלחן. אף ליקק בלשוֹנוֹ את שׂפתיו, אך מיד פנה לראוֹת אם לא ראה איש.

האשה כחשה מחוֹדש לחוֹדש, וּכבר נראוּ טבּעוֹת כחוּלוֹת תחת עיניה וחוֹטמה נעשׂה דק עד לחוּמלה, גם לבוּשה הנאה דהה מעט. אך בבעל וּבילדים לא ניכר כל שינוי: לבוּשים וּמטוּפּחים וזרים כשהיוּ.

– את יוֹדעת – אמר החנוָני כוּלוֹ צער וּבוֹשת לאשתוֹ, שעמדה בחנוּת עם ילדתם, שתיהן מקוּשטוֹת וּמוּכנוֹת לטיוּל ברחוֹב אוֹ על שׂפת הים, והיא מחכּה למעוֹת קטנוֹת, שיתן לה מתוֹך המגירה – הגברת בּאמבּרג קוֹנה רק בשביל שלוֹש נפשוֹת. אני חוֹשב שהיא עצמה אינה אוֹכלת כלל… ראית את פּניה?

– אם כן, היא טיפּשה, – ענתה האשה המפוּטמת, צחת הפּנים, לקחה את המעוֹת מיד בעלה וּמשכה בכוֹח את הילדה מאצל שׂק השעוּעית: – לכי, התלכלכת כחזירה…

עם גמר שנת השׂכירוּת הוֹדיע הר בּאמבּרג לבעל הבית, כי לדאבוֹן לבוֹ לא יוּכל לשלם לכל השנה בבת אחת, אבל ישלם בכל חוֹדש מראש.

– אצלנוּ בתל אביב נוֹהגים ליתן, לפחוֹת, שטרוֹת לכל השנה, – אמר דוּבּין.

– למה? – שאל בּאמבּרג.

– ליתר ביטחוֹן, חי־חי. – לא יכוֹל בעל הבית להתאפק מצחוֹק לשאלת ה“ייקה”, אך מיד הרצין פניו ותיקן: – אדוֹני מבין, בעל הבית מנכּה את השטרוֹת בּבּאנק ומשתמש בכסף. בעל הבית נהנה והשכן אינוֹ חסר.

– כך – אמר הלה מתוֹך הבנה, – לא אנהג אחרת ממה שנוֹהגים כאן.

אפילוּ הוֹדעה אחת לא קיבל ר' יחיאל דוּבּין מן הבּאנק, ששם ניכּה את השטרוֹת. הם נפרעוּ מדי חוֹדש בחוֹדש למוֹעד הקבוּע. וּכשנזדמן לבּאנק ושאל אגב את הפּקיד לתשלוּמי בּאמבּרג, השיב הלה אגב טרדתוֹ:

– בסדר גמוּר. הלואי וּשאר שכיניו ידייקוּ כמוֹהוּ. מסוּלסקי יש צרוֹת… שוּב לא פּרע את השטר האחרון. צריך לדבר עמוֹ…

יוֹם אחד לא יכוֹל החנוָני טוֹב הלב לכבּוֹש רחמיו ושאַל את האשה, שהקדימה לבוֹא לפני שאר הקוֹנוֹת:

– למה פני הגברת רעים כל כך? האַקלים אינוֹ יפה לה?

– פֶרשידיניס, – ענתה האשה סתוּמוֹת. היא ניסתה לחייך, אבל השׂפתיים העייפוֹת לא העלוּ את החיוּך.

– מה מצב עסקיו של הר בּאמבּרג? הגברת תסלח לי… – המשיך החנוָני שאלוֹתיו מתוֹך היסוּס. – הזמנים אינם יפים לעסקים… גם אצלי… כך… מה לעשות?…

– כן, בעלי אוֹמר, שהעסק מתנהל בכבידוּת… יוֹאיל נא לתת לי הפעם מן הגבינה רק חצי האוֹקיה.

– ואת המארמילאדה לא תקח הגברת היום?

פּניה המיוּגעים נבוֹכוּ מעט:

– הילדים אוֹהבים מאוֹד מארמילאדה, אבל – הרשימה כבר ארוּכּה מדי… אקח בפעם אחרת…

– אין דבר, תקח ונכניס אוֹתה לרשימה הבאה…

– לא, לא. דאַנקי שין. אי אפשר…

והפּעם עלה לה חיוּכה, אלא שמתיקוּתוֹ נעדרה והיתה בוֹ רק עצבוּת יהירה. היא תחבה במרץ מה שקנתה לתוֹך הסל ויצאָה בקוֹמה זקוּפה, שהפתיעה את החנוָני.

– מצבם, כנראה, רע מאוֹד, – אמר זה לאשתוֹ, שבאָה שוּב לקבל מעוֹתיה, הפּעם בלי הילדה.

– טיפּשה כזוֹ! – התרגשה הפעם האשה. – הבעל והילדים נהנים מכל טוּב. ראית אוֹתם? בריאים כגוֹיים. והכּלב גם הוּא אינוֹ חסר כלוּם. ראית איך הוּא קוֹנה יוֹם יוֹם באטליז מנה של עצמוֹת וגידים? רק את עצמה היא מסַגפת… אני במקוֹמה…

ולא סיימה כי נכנסה קוֹנה חשוּבה וּפתחה מיד בדיבּוּר קוֹלני.

 

ג    🔗

עם המהוּמוֹת שפרצו בארץ גבר המשבּר הכּלכּלי ביישוּב. רוֹב העסקים ירדוּ ורבּוּ המתאוֹננים על דוֹחק בפרנסה.

ר' יחיאל דוּבּין בדרכוֹ הביתה נכנס לחנוּת המכּוֹלת לקנוֹת קוּפסה של סיגריוֹת. החנוָני, שהגברת בּאמבּרג לא משה ממוֹחוֹ, שאל את בעל הבית:

– מה אצל הבּאמבּרגים?

– מה צריך להיוֹת? הלואי כל שכינַי כמוֹתוֹ. התשלוּמים בסדר גמוּר.

– אבל פרנסתם, כנראה, אינה בסדר…

– אצל אלה אי אפשר לדעת. אוֹמרים: בתוֹך קירוֹת ה“ליפטים” הם מביאים זהב ואבנים טוֹבוֹת. אני, כמוּבן לא ראיתי…

– אבל… לפי הקניוֹת… מצבם, כנראה, רע מאוֹד…

– אה, נכדי ישׂמח הפעם: שלוֹש תמוּנוֹת מצאתי בשבילוֹ… – אמר דוּבּין, כשפתח את קוּפסת הסיגריוֹת, זוֹרח כוּלוֹ למראה תמוּנוֹת ה“פּרחים”, ויצא מן החנוּת בלי אמירת שלוֹם.

מראה האשה נעשׂה ירוּד יוֹתר ויוֹתר. לסוֹף הערים לה החנוָני:

– רוֹאה אני, שקשה לגברת לשׂאת את הסל. אשלח לה הכוֹל הביתה. מנהג חדש בעיר: החנוָנים שוֹלחים את הקניוֹת לבתי הלָקוֹחוֹת. גם אני קיבלתי נער עם אוֹפניים… כמוּבן, על חשבּוני…

הוּא נתכוין לשלוֹח לה יוֹתר ממה שהיא מזמינה (שוּב הקטינה את המנוֹת) ולהביאָה לידי לקיחה בהקפה. אבל האשה סירבה מתוֹך התעוֹררוּת של קפידה: – לא, לא. דאַנקי שין. אני מוּכרחה לדעת מה אני לוֹקחת…

והוֹסיפה לבוֹא בעצמה אל החנוּת. עתה גם לא שלחה עוֹד את בניה.

את המנוֹת לא הקטינה יוֹתר. עיניה נעשׂוּ גדוֹלוֹת ויוֹקדוֹת, חוֹטמה הדק החויר מאוֹד, וּבמידה שלחייה נפלוּ, נתרחב פיה. אך מן המתיקוּת שבשיניה הצחוֹת לא ניטל כלוּם. להיפך, זוֹ כאילוּ נתבּלטה יוֹתר.

יוֹם אחד נתחכם לה החנוָני: בעוֹברוֹ על ידה השמיט לתוֹך הסל, שעמד על שׂק פּתוּח של אוֹרז, צנצנת קטנה של מארמילאדה. האשה לא הרגישה בדבר וּלקחתה עמה הביתה. לאחר עשׂרה רגעים באה במרוּצה, מבוֹהלת וחיורת וקצרת נשימה:

– יסלח לי האָדוֹן… לקחתי בטעוּת מעל השוּלחן צנצנת זוֹ… כשבאתי הביתה והתחלתי להוֹציא את הקניוֹת מן הסל, מצאתי את הצנצנת… כל כך נבהלתי… אדוֹני יסלח לי, הלא?

– מה יש? אין בכך כלוּם. יקרה לפעמים… הגברת יכלה להשאיר אצלה את הצנצנת על החשבּוֹן…

לבו של החנוָני הכהוּ על שגרם לה לאשה החלשה, הרעבה, ריצת חינם. כוָנתוֹ היתה לטוֹבה, והנה מה יצא…

הוּא ניסה שוּב לדבר עם אשתוֹ על הגברת בּאמבּרג, אבל זוֹ נתכּעסה וגערה בוֹ:

– מוּטב שתדאג לי… יש לי בסך הכל ארבעה זוּגוֹת גרבּי משי, וּבשניים מהם יש “רכּבת”… והילדה לבוּשה – חרפּה להביט… מצא לוֹ למי לדאוֹג…

אָז החליט, שלא יוֹסיף לדבר עם אשתוֹ על אוֹדוֹת הגברת בּאמבּרג המסכּנה.

זה כמה שבוּעוֹת שהר בּאמבּרג אינוֹ יוֹצא בשעה הקבוּעה ללכת אל בית מסחרוֹ. כנגד זה הוּא יוֹרד לפעמים עם תיק של ניירוֹת וחוֹזר לאַחר שעה אוֹ שעתיים. יש גם שעוֹרך הדין יפה הראש הסב קאוּפמאן (אין לוֹ רשיוֹן עבוֹדה והוּא עוֹזר על ידוֹ של עוֹרך דין צעיר) בא אליהם, שוֹהה אצלם שעה קלה ויוֹרד מוּטרד ועצוּב מאוֹד.

סוֹף סוֹף נוֹדע לר' יחיאל דוּבּין, כי הר בּאמבּרג נסתלק מן השוּתפוּת. כלוֹמר, שני השוּתפים האחירים הפסיקוּ לשלם לוֹ את משׂכּוּרתוֹ החוֹדשית, עד שכילה רגליו מן העסק והריהוּ מתדיין עכשיו עמהם כדי להציל מה שאפשר מהשקעתוֹ, שהיא שארית הוֹנוֹ.

אַף על פי כן פניו של הר בּאמבּרג נשארו כשהיו. אוֹתה בריאוּת, אוֹתוֹ שקט, אוֹתוֹ נימוּס קריר, כמוֹ ביוֹם שבא לארץ. אַף הילדים, שגדלוּ כאן בקוֹמתם, עדיין נוֹהגים כמקדם: אינם מדבּרים עברית, אינם מתערבים עם זרים, רק יוֹצאים יחד לשיעוּרי הערב, אוֹ לרחוֹץ שעה בים, כדי לחזוֹר משם רעננים וּבדוּחי דיעה, נוֹשׂאים יחד את הסל וּמוֹבילים יחד את הכּלב ברצוּעתוֹ.

רק בּה, בגברת בּאמבּרג, גוֹבר השינוּי מיוֹם ליוֹם.

כתיפיה צרוּ מאוֹד, וּמבּעד לחוּלצה הקיצית הדקה נשקפוֹת זרוֹעוֹתיה השחוּמוֹת כשני מקלוֹת. אך נעימוּת פּניה והמתיקוּת שבפיה וּבלוֹבן שיניה הקטנוֹת גוֹברוֹת אף הן. קוֹלה חוֹדר ללב כזמרה של תוּגה. המנוֹת בחנוּת עוֹמדוֹת כמעט על כמוּתן, אַך כל הזמנה מלוּוה רעידת קמט קטן שבצד הפּה.

אַחרי צהרי יוֹם אחד, שלא בשעה הקבוּעה, באה הגברת בּאמבּרג לחנוּת לקנוֹת דבר מוּעט, וּכשפּתחה את הסל הנתוּן על ברכּה המוּרמה ליתן לתוֹכוֹ את הקנוּי, נשמט מתוֹך הסל חפץ של מתכת שנפל על הרצפּה בצילצוּל כּבד. האשה נבעתה, מיהרה להרים את החפץ, והחנוָני, שחש אליה לעזוֹר לה, ראָה בידה פּסל קטן של בּרוֹנזה. בּרטט ידיים הפכה האשה את הפּסל אילך ואילך לראוֹת אם לא ניזוֹק. אחר עטפתהוּ מהר בנייר וּנתנתוּ בתוֹך הסל. החנוָני ראה אחר כך מן הפּתח, שהיא ממהרת לא לביתה, כי אם לצד רחוֹב אלנבּי.

“עד כדי כך הגיעה”… – הירהר האיש הטוֹב כמעט בקוֹל, “היא מוכרת כבר מכלי הבית לצוֹרכי אוֹכל נפש…”

וּלאחר ימים מספר ראָה אוֹתה בערב נוֹשׂאת חפץ כּבד עטוף באריג, חוֹלפת מהר על פּני החנוּת כחוֹששת לעין רוֹאה. וימים אחדים אחר כך היתה קוֹנה שוּב מתוֹך התעוֹררוּת משוּנה את מנת הגבינה והמארמילדה כבתחילה.

החנוָני לא יכוֹל להסיח דעתוֹ ממנה, אָרב לה על סף חנוּתוֹ וראה אוֹתה עוֹד כמה פעמים בעוֹברה והיא מטלטלת חפצים בצוּרוֹת שוֹנוֹת למטה, לצד הרחוֹב המסחרי הגדוֹל.

“מה יהיה כשלא יימצא לה עוֹד בבית מה למכוֹר?”… דיבּר בדאגה רבה אל נפשו, כי עם מי ידבר על הגברת בּאמבּרג?…

 

ד    🔗

באחד הבּקרים, עם השכּמה, שכבוּ ר' יחיאל דוּבּין ואשתוֹ ערים במיטוֹתיהם המחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ והיוּ מסיחים בלחישה של התרגשוּת בבת זקוּניהם, נערה בת חמש עשׂרה, תלמידת הגימנאסיה, הנוֹהגת בזמן האחרוֹן לאַחר בלילוֹת, והתרעמוּ על מנהגי תל אביב. גם הלילה שמע דוּבּין את סיבּוּב המפתח וּמיד צילצל השעוֹן אחת. הנערה גם לא השתדלה להתהלך בחשאי, שלא להעיר את הוֹריה. גסוּת שכּזוֹ! – עתה השמיע השעוֹן חמש, וּבעד חרכּי התריסים כבר בקע אוֹר השחר. עמד להיוֹת יוֹם של חמסין כּבד ואויר החדר כבר היה דחוּס, מכבּיד על הנשימה וּמייבּש את השׂפתיים עד כדי צוֹרך להרטיבן מדי פעם בפעם בלשוֹן.

לאַחר שהאשימוּ זה את זוֹ ברפיוֹן החינוּך, נשתתקוּ שניהם ועיניהם הפקוּחוֹת בתקרה.

לא שכבוּ בשתיקה רגעים מוּעטים, והנה נשמע בחוּץ, על מרצפת גינת הפּרחים, למטה מן החלוֹן (הם גרוּ בקוֹמה השנייה), קוֹל חבטה כבידה וּכמוֹ אנקת שבר אחריה.

דוּבּין ירד מעל מיטתוֹ, הלך אל החלוֹן וּפתח את חצי התריס להבּיט החוּצה. על המרצפת הנקייה, ליד מלבּן העשׂב הגזוּז, היה מוּטל גוּף אדם בכוּתוֹנת ורוּדה. גוּלגוֹלת אשה פרוּעה מתהפּכת מצד אל צד בתנוּעה של כאב עצוּם. אנחוֹת חרישיוֹת הגיעוּ לאוֹזניו.

ר' יחיאל נחרד. הגיד לאשתוֹ שבמיטה, וּבעצמו רץ לחדר אַחר, מרוּחק מעט, להעיר את בנם הנער. האשה שירדה וגחנה מן החלוֹן תפסה את שׂער ראשה והתרוֹצצה בחדר מתוֹך יללה בלתי מוּבנת לעצמה. בעל הבּית וּבנוֹ ירדוּ במדריגוֹת, האָב מתוֹך ריצה מבוֹהלת והבן במתינוּת מפליאָה, למטה, אל הגינה.

הגוּף הנוֹפל כבר דמם וּפניו כבוּשוֹת במרצפת, כמתבּיישוֹת להיראוֹת. השׂיער השחוֹר והקלוּש מבוּדר על כּתף כחוּשה וּגבוֹהה. יד אחת שלוּחה אל המלבּן ואצבעוֹתיה הקפוּאוֹת נעוּצוֹת בעשׂב. הרגליים היחיפוֹת מיוּשרוֹת והכּוּתוֹנת מוּפשלת עד הברכּיים החדוֹת.

– אשת בּאמבּרג! – השמיע דוּבּין קוֹל זעקה. ביקש לאחוֹז בשׂער ראשוֹ ונשמטה מעליו הכיפה.

– כן, הגברת בּאמבּרג, – אישר הנער הגבוֹה בקוֹל שוֹקט מאוֹד. – הפּילה עצמה מחלוֹן דירתה.

הוּא עלה על העשׂב, התרחק מעט והביט למעלה מתוֹך שירבּוּב שׂפתיו כמוֹ לשריקה. החלוֹן בדירתם של הבּאמבּרגים היה סגוּר.

– לא, – חזר ותיקן שליווֹת, כשהוּא פוֹסע על העשׂב, – מן הגג הפּילה עצמה. קפצה מן המעקה.

לקוֹל יללתה הגוֹברת של בעלת הבּית ניעוֹרוּ עוֹד אחדים מגרי הבית, וגם בבית הסמוּך נפתחוּ חלוֹנוֹת. מצדדים שוֹנים נשמעוּ שאלוֹת, תשוּבוֹת, זעקוֹת. אחדים ירדוּ אל מקוֹם האסוֹן. בתוֹכם אחד רוֹפא, שנכנס לפני שבוּע לגוּר כאן. הוּא עמד על ברכּיו וּבדק את האשה, ואישר בדרך מקצוֹעית, שאין בה רוּח חיים.

לאחרוֹנה נפתח גם החלוֹן בדירת הבּאמבּרגים, וראשוֹ הבריא של הרמאן בּאמבּרג שאַל: – מה קרה?

אַחרי רגעים מספּר עמד הוּא וּשני ילדיו על האשה המתה. הם לא ידעוּ כלוּם על האסון שקרה. הם ישנוּ את שנתם. האשה יצאָה, כנראה, בחשאי, יחיפה, מן הדירה, עלתה על הגג והפּילה עצמה. כך. אחרת אי אפשר… הדלת נמצאה לא נעוּלה…

בּאמבּרג עמד וחזר בנפשוֹ פּעמים רבּוֹת: “אבל היא לא אמרה לי כלוּם… אף לא מלה אחת…”

אַחר ביקש להעלוֹת את הגוּף למעלה, אל הדירה, אבל מישהוּ מהניצבים העיר, שאסוּר להזיז את המתה. יש להוֹדיע למשטרה, שתבוֹא ותערוֹך פּרוֹטוֹקוֹל. והמעיר גוּפוֹ רץ אל דירתוֹ לטלפן למשטרה.

האָב והבּן עמדוּ תלוּיי ידיים ולא גרעוּ עין מן המתה. רק הנערה, שאימה אילמת הצטיירה בפניה, גחנה וּמשכה את שׂפת הכּוּתוֹנת לכסוֹת את רגליה הרזוֹת של אמה. מן החלוֹן הפּתוּח שבקוֹמה השלישית ירדה נביחה אַחת ואַחריה נשמע ילל כּאב חרישי וּממוּשך. ריקס עמד בחלוֹן וראשוֹ מוּרד מן הסף כאוֹמר לקפּוֹץ למטה.

לאַחר שעה, הרחוֹבוֹת אַך ניעוֹרוּ לחיי יוֹמם, כבר היתה גוייה בחדר המתים של בית החוֹלים “הדסה”.

 

ה    🔗

לחנוָני טוֹב הלב נוֹדע הדבר מפּיה של קוֹנה ראשוֹנה שבאה לחנוּת. הוּא היה כהלוּם קרדוֹם. עיניו כמעט קפצוּ מחוֹריהן. הגברת בּאמבּרג! האוּמנם?.. איך… כבר נלקחה ל“הדסה”?… מתי? בחמש בבוֹקר?… איזה אָסוֹן! איזה אָסוֹן!

ידיו לא ידעוּ עוֹד מה הן מוֹדדוֹת ושוֹקלוֹת, מה הן נוֹתנוֹת ונוֹטלוֹת. עם כל הלָקוֹחוֹת שבאוּ לחנוּת דיבּר על האָסוֹן. עכשיו כבר הוּתר לדבר. עכשיו אינוֹ צריך להתבּייש. כאילוּ אחוֹת, כאילוּ אם מתה עליו פתאוֹם…

ואחר הצהריים כשהביאה לוֹ אשתוֹ את הארוּחה (נוֹהגת היתה להביא לוֹ ארוּחתוֹ אַחרי שהיא והילדה אָכלוּ בבית, ואז היתה נשארת שעה אוֹ שעתיים בחנוּת והוּא יוֹרד העירה לשם קניוֹת), ירדה עליו אבילוּת מדכּאָה.

גם היא, אשתוֹ, ידעה מה אירע אצל הבּאמבּרגים, אבל שוֹקטה היתה לגמרי… שקט זה הרגיזוֹ מאוֹד. איך יכוֹל אדם להיוֹת חסר רגש במידה כזוֹ! והנה בגוֹחנה על הסל להוֹציא את הסירים אחד אחד, העירה:

– אמרתי לך כמה פעמים שהיא טיפּשה…

אז תקף את החנוָני חשק לזרוֹק בראשה את הסירים עם האוֹכל. אַך לא ענה כלוּם, כי גרוֹנוֹ נחנק. וגם לאכוֹל לא יכוֹל.

– אין לי תיאָבוֹן. ארד להביא את הסחוֹרה. כשאחזוֹר – אוכל, – אמר מתוֹך התאמצוּת. דחק את כוֹבע הבּד הקטן והמגוּחך על ראשוֹ וברח.

בין ארבע לחמש הלך ברחוֹב, כשהוּא נוֹשׂא עמוֹ כמה חבילוֹת, שקנה בדרכּוֹ הביתה. בימים אחירים היה מוֹציא פרוּטה ונוֹסע באוֹטוֹבּוּס, אבל היוֹם נשׂאוּהוּ רגליו הנרגזוֹת בבלי דעת.

החמסין הדוֹמם ליהט את המדרכה, הבתים, העצים, האנשים. אֵד צהבהב־כּחלחל עטף את השמש וחלק מן השמיים. נחשוֹלי חוֹם רכּים התגלגלוּ וּבאוּ מדי פעם בפעם לסתוֹם את הנשימה ולהרגיז את הלב. בכל צד זימזם קילוּח הגזוֹז והגדיל את הרגשת החוֹרב שבפה. החנוָני, שמשׂא החבילוֹת הוֹגיעוֹ, היה מזיע, אך נדמה לוֹ שגם זיעתוֹ יבישה, ועל כן לא מחה אוֹתה. בכל פעם שגל שרב גלש על פניו, עמד, תוֹהה אל האויר המוּזר ואל פּרצוּפי בני האדם החוֹלפים עליו ואינוֹ תוֹפס כלוּם. רגע הניח את החבילוֹת בפאת המדרכה, כנמלך בדעתוֹ אם לטלטלן הלאה, אחר נטלן שוּב בידיו ורגליו נשׂאוּהוּ הלאָה.

אילוּ יכוֹל היה להיוֹת בלוייתה! מלבד הבעל והילדים השניים, לא ישתתף איש בלוייה. כנוֹכרים הם כאן. אין להם ידיד וריע… וּמי זה ילך אחרי אשה, שאיבּדה עצמה לדעת?… אפשר עוֹרך הדין הזקן קאוּפמאן? פּנים אצילוֹת לוֹ, וּמבטוֹ מבּיע טוּב לב… אוּלי כדאי לגשת אל חצר בית החוֹלים… אל חדר המתים?… אפשר שמעלים עתה את האָרוֹן על האוֹטוֹבּוּס השחוֹר להוֹבילה לקבוּרה… כמה עתה השעה? כמה? כמה?… (במאמץ רב עלה בידוֹ לקבוֹע את שעת היוֹם). מאַבּד עצמוֹ לדעת הרבה עיכּוּבים בקבוּרתוֹ… אפשר שהיא מוּטלת עוֹד בחדר המתים… בכל זאת ייכנס ויראה פניה בטרם יתנוּה בתוֹך הארוֹן?… הגם אחרי מוֹתה עוֹד פיה מתוֹק כל כך?… אי, האש הזאת שבאויר!… הכוֹל מהבהב ונע כמוֹ לא ממשי…

שוּב עמד והניח חבילוֹתיו על המדרכה. הפעם ליד קיר של בית, בתוֹך צל קלוּש, צל חם.

לגשת לבית החוֹלים אוֹ לא? מצוָה גדוֹלה היא לויית המת, ואפילוּ של מאבּד עצמוֹ לדעת… אבל הרי יוֹבילוּה לחוּץ לעיר, לבית העלמין החדש בנחלת יצחק – כלוּם יוּכל לנסוֹע שמה?… וּמה יעשׂה בחבילוֹת? הרי לא יטלטל עמוֹ את החבילוֹת לבית הקברוֹת… וּמתי יחזוֹר הביתה? עוֹד מעט והלקוֹחוֹת יבוֹאוּ לשם קניוֹת הערב, וּמי ישרת אוֹתם? אשתוֹ?… אשתוֹ?… כן, זוֹ… שטוּת! עליו למהר אל החנוּת… מה זה היה לוֹ?… מי היא לוֹ וּמה היא לוֹ? אַחת הקוֹנוֹת ולא יוֹתר… שטוּת! כמה השעה? כמה? אה!

הוּא תפס את החבילוֹת וּמיהר לדרכּוֹ. פּיו היה פּעוּר וּנשימתוֹ להטה, אך הוּא לא הרגיש.

כשפנה לרחוֹב בן יהוּדה ועבר על אחת המסעדוֹת הגדוֹלוֹת, ראה ברחבה הסמוּכה שבצידה, המליאה שוּלחנוֹת וכיסאוֹת אך ריקה מאדם, יוֹשבים ארבעתם: הר בּאמבּרג, בנוֹ וּבתוֹ, וּלידם על הרצפּה הכּלב ריקס. השלוֹשה ישבוּ אל שוּלחן קטן, עגוֹל, לאַחר סעוּדה. צלחוֹת וּמפיוֹת וכוֹסוֹת ללא סדר וּשני בקבוּקים ריקים. שלוֹשתם היוּ לבוּשים שחוֹרים וכל מראָם אוֹמר: לאחר הלוייה. פּניהם של בּאמבּרג והנערה היוּ אדוּמוֹת כאש. הוּא קינח בכל רגע את ראשוֹ המסוּפר, את פניו ואת עוֹרפּוֹ עד לעוֹמק צוארוֹ במטפּחת מכוּוצת בכפּוֹ. מטפּחתה של הנערה היתה מוּנחת על ברכּיה והיא ניפנפה על פניה במפית של נייר שלקחה מעל השוּלחן. הנער ישב מתוּח וּפניו השחוּמוֹת נבוּכוֹת וחיורוֹת. הכלב ישב על זנבוֹ הקצוּץ ולא גרע עין משלוֹשת אדוֹניו השוֹתקים.

החנוָני עמד באמצע המדרכה, בתוֹך תנוּעת העוֹברים והשבים, והבּיט אל היוֹשבים. בחבוּרה הדוֹממת, היוֹשבת יחידה בתוֹך הרחבה הריקה, בין השוּלחנוֹת הפּנוּיים, המכוּסים מפוֹת לבנוֹת, ראָה את דמוּת השכוֹל, הבּדידוּת והנכר. בצימאוֹן רב נצמדוּ עיניו אל היוֹשבים האבילים ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. מישהוּ מן העוֹברים נתקל במרפּקוֹ הבּוֹלט והרתיעוֹ פסיעה קטנה, אַך הוּא שם לעמוֹד כוּלוֹ הסתכלוּת ילדוּתית. והנה ראָה את שׂפתיו של הנער נעוֹת ושמע מרחוֹק את קוֹלוֹ בדברוֹ:

– הביטוּ, ריקס בּוֹכה…

הנערה הביטה, נרעדה, הרימה את המטפּחת מעל בּרכּיה, אחזה בראש הכלב וניגבה את עיניו מתוֹך התרפּקוּת של רחמים.

החנוָני חש חוּלשת לב מבלבּלת. הכוֹל התנוֹדד לעיניו. החזיק בחבילוֹתיו והתרחק משם בצעד מזוֹרז. ואחרי רגע חש חץ של כאב חוֹלף את לבּוֹ. ברכּיו פקוּ. החבילוֹת נשמטוּ מידיו, והוּא הספּיק עוֹד להישען בגבּוֹ אל הקיר הסמוּך. עמד והביט בעיניים מעוּלפוֹת.

סקרנים מן העוֹברים עמדוּ, הסתכלוּ בוֹ ושאלוּ מה קרה. הוּא הביט בהם ולא ראָה אוֹתם, שמע את קוֹלם ולא הבין. כתנוּעת צללים לפניו. רק אחת ידע: שהוּא אוֹנס עצמוֹ לחייך.

אשה זקינה, נמוּכה וּשמינה, עמדה מוּלוֹ, מנפנפת על פּניה המשוּלהבוֹת בכנף המטפּחת שבראשה ואוֹמרת מתוֹך לעיסת השיניים התוֹתבוֹת:

– מה הפּלא? ביוֹם של גיהינוֹם כזה! חוֹם של גיהינוֹם!

ילד תימני רזה מאוֹד, ארך פּיאוֹת וּקצר מכנסיים, אסף בשקט את החבילוֹת והניחן בסדר לרגלי האיש הנשען אל הקיר.