ימים מוּעטים אחרי ההפצצה השנייה של תל אביב, הפצצת הלילה, יצא הצייר קוֹלוֹרי, רוָק כבן ארבעים, בעצת ידידוֹ הסוֹפר, למוֹשב הצעיר “תל נוֹי” הסמוּך למוֹשבה הגדוֹלה בשרוֹן, כדי “לתקן קצת את העצבים”.
למן ההפצצה הראשוֹנה, הפצצת היוֹם, היה קוֹלוֹרי חי בעיר מתוֹך תחוּשת קבע, כי השמיים ממעל זוֹממים בלי הרף איזוֹ מזימה איוּמה, מין גזר שאי מפלט ממנוּ, העשוּי למצוֹא את האדם ולפגוֹע בוֹ גם במסתוֹרוֹ. בשעה שהיה מצייר על הבּד, אם בחדרוֹ ואם בחוּץ, היה לוֹ הרגש הקשה, שזימזוּם המטוֹס, אגב ניסוּרוֹ במרוֹמים, מַנחה את המכחוֹל שבאצבעוֹתיו. תחוּשה זוֹ, שנתגלגלה תכוּפוֹת במחשבה, היתה מענה אוֹתוֹ בשוֹכבוֹ וּבקוּמוֹ, בהיוֹתוֹ בביתוֹ וּבלכתוֹ ברחוֹב, עד שריפתה את עצביו, שלא היוּ חסוּנים גם בשנים כתיקנן.
כשהגיע ל“תל נוֹי” ראה כי “תל” אמנם היה שם, אבל ה“נוֹי” עדיין מוּעט היה. המראה המכריע היה – החוֹל. מקצתם של שלוֹשים הבתים הקטנים אוֹמנם מוּקפים ירק של פרדסים זעירים, גני פּרי וערוּגוֹת ירקוֹת, אך רוֹב הבניינים עוֹדם עירוּמים והדרך הרחבה בין הבתים היא ערבה של חוֹל עמוֹק, אדמוּמי. על הגבעה שבקצה המוֹשב, ליד בריכת המים העוֹמדת על רגלי ביטוֹן, מתנוֹסס ללא תפארה הבּניין הציבּוּרי: מחסן וצרכנייה – מין צריף ארוֹך, חסר צוּרה, שאקליפּטוּס גדוֹל מרשרש עליו יוֹם ולילה בעליו הנוּקשים. לא כן המוֹשבה הגדוֹלה, המשׂתרעת על שטח גדוֹל, שרוּבה יפה לעין וחלקים ממנה אפילוּ “ציוּריים”. גם הנוֹף, נוֹף שרוֹן טיפּוּסי, רך וענוֹג, עד ראי הים, כמה מראוֹת חמד בוֹ. אף על פי כן לא הצטער קוֹלוֹרי, שלא לקח עמוֹ את הכלים והוּא פּטוּר מציוּר. לנוּח בא ולא “למתוֹח את עצמוֹ”.
הבית, שבו ניתן לוֹ חדר, בית קטן של זוּג זקינים, חקלאים למחצה, היה לא רחוֹק מאוֹתוֹ בניין ציבּוּרי, מאוֹתה בריכת המים והאקליפטוּס המרשרש יוֹם ולילה. מאחריו היה בית מידוֹת בן קוֹמתיים, שהוּקם כדי לאכסן בוֹ “עוֹלים”, לפני בוֹאם אל “הסידוּר” בארץ. וּבירכּתי אוֹתוֹ בניין, בחלקת חוֹל שוֹממה, גדרת של צינוֹרוֹת בּרזל, וּבתוֹך הגדרת הפּר של המקוֹם, פּר בן בקר גזעי, בן שנתיים, מכוּנה בשם “גיבּוֹר”. קרניו הקטנוֹת, המעוּגלוֹת פנימה, פימתוֹ השחוֹרה והרחבה, עיניו הסכוּכוֹת שׂיער, חזהוּ הכּבּיר ועוֹרוֹ המבריק בשטחים שחוֹרים וּלבנים – גירוּ את החוּש הפלאסטי של קוֹלוֹרי. ילדי המוֹשב, כשהם בטילים מעבוֹדה, באים אל “גיבּוֹר”, קוֹראים לוֹ בשמוֹ להתגרוֹת בוֹ, מגישים לוֹ בעד שבכת הצינוֹרוֹת קלח של כּרוּב אוֹ תפּוּח אדמה, וּכשהוּא רוֹצה לתפּוֹס בוֹ בפיו, הם מרתיעים את ידם. הפּר מסלסל נחיריו, מלכסן ראשוֹ, נוֹתן בהם עיניים זעוּמוֹת, וּלבסוֹף – הוֹפך פניו וחוֹזר מאוּכזב למקוֹם רבצוֹ. לשמע שמוֹ “גיבּוֹר”, אפילוּ מרחוֹק, מפרזל הפּר מיד בקטע השלשלת התלוּי בצוארוֹ, משמיע קוֹל נשיפה, קם מריבצוֹ ורץ אל שער הגדרת, ואם אינוֹ מוֹצא אדם שם, הוּא עוֹמד נבוֹך, פּשוּט זנב, בוֹהה רגע בעיניו, אחר הוֹפך פניו וחוֹזר למקוֹמו ורוֹבץ – עד שישמע שוּב את שמוֹ. ויש שהוּא עוֹשׂה כך פּעמים רבוֹת בזוֹ אחר זוֹ, אם יש מי שרוֹצה להביאוֹ לידי כך.
כל זה למד קוֹלוֹרי שעה אחרי בוֹאוֹ למקוֹם מפיו של הילד, נכדם של הזקינים, שבא מן המוֹשבה לבקר את סבא וסבתא. הילד הוּא הוּא שהוֹליכוֹ להראוֹתוֹ את “גיבּוֹר”, וגם “הוֹכיח” לוֹ, כי אוֹמנם כך דרכּוֹ של הפּר.
הזקינים, שקיבלוּ את קוֹלוֹרי בחביבוּת, מתוֹך חיבה אל מכּירם הסוֹפר ידידוֹ, הכניסוּהוּ לחדר הקטן, הסמוּך לחדרם, והתנצלוּ לפני האוֹרח, שאין בביתם נוֹחוּת רבה. אבל מנוּחה ימצא כמה שהוּא חפץ. פשוּט אין מי שיפריע. והמזוֹנוֹת – יגיד מה הוּא אוֹהב, אַל יתבּייש. היא תשתדל להשׂיג מה שאפשר להשׂיג בכפר בימים אלה. היא ברוּך השם בעלת ניסיוֹן. גרוּ אצלם גם בעלי דייטא.
מאין בידוֹ של קוֹלוֹרי כל מעשׂה לעשׂוֹת, אחרי שטייל קצרוֹת בסביבוֹת הבית וּביקר יחידי אצל “גיבּוֹר” וגם “שׂוֹחח” עמוֹ שעה קלה והסתכּל בנוֹף, ואחרי שאכל כבר פעמיים ארוּחוֹת פשוּטוֹת וּמזינוֹת, שהזכּירוּהוּ את מאכלי אמוֹ בעיירה הווֹהלינית – שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת של הערב. הזקינה ירדה אל המוֹשבה לראוֹת אם אין איזוֹ עבוֹדה בשבילה אצל הבת, והזקן, שהיה נוֹסע בכל יוֹם (כך נוֹדע לוֹ מפי האשה) לרגל איזה עניין למוֹשבה אחרת, עמד לחזוֹר בשעה מאוּחרת, והוא, קוֹלוֹרי, נשאר יחידי בבית עם חתוּלה שתקנית ועם שעוֹן קיר מטקטק נוּגוֹת. מה יעשׂה איפוֹא ולא ישכּב?
הוּא שכב במיטה הנמוּכה, הסמוּכה לרצפּה, שבמקוֹם אחד היא רכּה מדי וּבמקוֹם אחר קשה מדי, ולא יכוֹל להירדם: תחוּשת הקבע עם מראה הבתי ההרוּסים בעיר, יחד עם מראוֹת הדמיוֹן מן הנעשׂה בשׂדוֹת הקטל, בערים וּבכפרים המוּפצצים, מראוֹת האימים בגיהינוֹם של משכנוֹת היהוּדים – כל אלה באוּ אליו גם כאן ועינוּ את מוֹחוֹ המעוּרער. במרחק לא רב סאן הים את סאינתוֹ הלילית, הדוֹמה להסתערוּת בלתי פּוֹסקת על איזה מעצוֹר כדי לשברוֹ – וגם זה הוֹסיף על גירוּיוֹ.
לשני החלונות שבחדר, המרוּשתים מפני היתוּשים, לא היוּ תריסים, ואוֹר הלבנה מילא את החדר. הצוּרוֹת הזרוֹת של הרהיטים המעטים זעוּ לעיניו בכל פעם שהסתכּל בהן. הוּא כמעט נתחרט על שבא לכאן. בחדרוֹ שבעיר, במיטתוֹ, רגיל היה לפחוֹת להירדם לכמה שעוֹת בלילה. כאן אינוֹ יכוֹל לישוֹן כלל. הוּא בא לחזק את עצביו, מי יוֹדע אם לא ירפּה אוֹתם עוֹד יוֹתר!
והנה: זוּמממממ… אהא! דבוֹרת הפּלדה נישׂאת גם בשמיו של המוֹשב הכּפרי! זימזוּם עוֹלה ויוֹרד, מתקרב וּמתרחק, משתתק ונשמע שוּב. הפּחד ההוּא, משם, קרע את עיניו והרים משהוּ את ראשוֹ מעל הכּר. הזימזוּם היה שוֹנה מן הרעש ששמע כאן ביוֹם, כשמטוֹסי המשמר היוּ חגים לאוֹרך שפת הים ועוֹברים, עבוֹר ושוֹב, מעל למוֹשב ולמוֹשבה. זה הנשמע עכשיו הוּא זימזוּם מאיים, בּוֹלש, שיש בוֹ מן הקוֹל של “ההם”, הנוֹראים, אלה שביקרוּ לפעמים את העיר ורוֹשמם מכביד כל כך בשעת הישיבה במקלט.
הזקינה חזרה הביתה. הוּא שמע שהדיחה את הכלים במטבח, אחר כך עסקה באיזה סידוּר בבית, יצאה אל החצר, אל הלוּל ואל העז, ונכנסה שוּב. לסוֹף שמע שנכנסה לחדר הסמוּך ולא יצאה עוֹד. שכבה לישוֹן, האשה העייפה, אחרי עמל יוֹמה הארוֹך. לא ארכה השעה וגם הוּא, הזקן, חזר. הלה התהלך בזהירוּת, שלא להעיר את הזר משנתוֹ, כביכוֹל. לא העלה אוֹר החשמל, כי נוֹגה הירח האיר את הבית כוּלוֹ. אחר כך דמם גם הוּא בחדר.
כּמה שקוֹלוֹרי התאמץ לשכב על צידוֹ האחד, כי המיטה חרקה מעט ולא רצה להפריע גם הוּא את שנת הזקינים, מוּכרח היה להתהפּך מזמן לזמן וקוֹל החריקה גרם לוֹ ייסוּרים. השעוֹן צילצל עשׂר ואחת עשׂרה, והוּא התענה על משכּבוֹ בנדוּדי שינה, וכל חוּשיו פּקוּחים לקוֹלוֹת ולבנוֹת קוֹלוֹת.
והנה: קוֹל מדבּר אי שם בחוּץ. קשה היה להבחין מאיזה מרחק בא הקוֹל. והקוֹל מדבּר בשׂפה לא מוּבנה, בהברה לא ברוּרה. קוֹל מבקש, מתחנן, משדל, גוֹער, ושוּב מתחנן, מפתה וּמשדל. קוֹלוֹרי הסיט עצמוֹ באחת וישב על משכּבוֹ, מַטה אוֹזן לקוֹל. כן, לא דימיוֹן הוּא. בחצי הלילה מדבר קוֹל יחידי בחוּץ, תחת השמיים הבּהירים, באוֹר הלבנה המליאה, כשדבוֹרת הפּלדה מנַסרת בהם… הוּ מתח את קשבוֹ עד שתפס מלים בּוֹדדוֹת בגרמנית. אך לא יכוֹל לתפוֹס את הקשר והרציפוּת שבמלים. כך נמשך הדבר כרבע השעה. המלים המוּבנוֹת חזרוּ פעמים רבוֹת, ותוֹכנם נשאר סתוּם ממנוּ. וּפתאוֹם נפסק הקוֹל כגמר איזוֹ תפילה. הוּגף חלוֹן. ושוּב שמע רק את הזימזוּם הרוֹצע בדממת הלילה, מתקרב וּמתרחק, עוֹלה ויוֹרד, כבוֹלש וּמחפּש מטרה לפגיעה.
וכך עבר על קוֹלוֹרי כל הלילה. אפשר שישן לסירוּגין אילוּ רגעים שינה טרוּפה, ואוּלי גם זה לא. לוֹ עצמוֹ לא ברוּר היה הדבר.
וּבבוֹקר, כשיצא עם המגבת לרחוֹץ בחדר האמבּטי, כבר עסקה הזקינה במטבח, וּבעוֹברוֹ על הפּתח שאלה:
– נוּ, איך ישן? שוּב היה אוירוֹן. כן, מאז הפצצת תל אביב הם מסתוֹבבים בלילוֹת. – וּכשהרגישה שלא זה מעסיק את מוֹחוֹ, הוֹסיפה: – אהה: בודאי שמע גם אוֹתוֹ, את הגרמני המטוֹרף. בכל לילה, כחצי הלילה, הוּא פּוֹתח את החלוֹן וּמדבר כך לתוֹך הלילה. לפעמים הוּא יוֹצא החוּצה ועוֹמד כרבע שעה וּמדבר. אל מי? אל אשתוֹ המתה. היא מתה עליו בדרך, בספינת “המעפּילים”, באיזה מקוֹם בים השחוֹר. כן, דרך רוּמניה נסע. שני בניו, בן וּבת, באוּ לארץ כשנה לפניו.
– מה הוּא מדבר?
– אדוֹני לא שמע? מה שכזה יכוֹל לדבר! הוּא מבקש ממנה, שתיכנס הביתה. השעה כבר מאוּחרת. קר בחוּץ. היא תצטנן… כמוּבן, הוּא דוֹאג לבריאוּתה!… דעתוֹ נטרפה עליו מרוֹב צער, המסכּן!
– וּמה מעשׂהוּ כאן, ב“תל נוֹי”?
– אדוֹני לא ראה? הרי יש לנוּ כאן “בית עוֹלים”. לפנים ישבה בוֹ קבוּצה של נוֹער בהכשרה. נערים וּנערוֹת – זהב! עכשיו הוּקצה הבניין ל“מעפּילים”. יש בוֹ יוֹתר מעשׂרה חדרים, והם יוֹשבים כאן יחידים וּמשפּחוֹת, עד שיימצא להם מקוֹם. אחדים עוֹבדים במוֹשבה. עוֹבדים ישרים!
– והיכן בניו?
– הבן “גפיר” באיזה מקוֹם. הוּא בא לפרקים לבקר את אבא, והבת – נערה צעירה – היא באיזה קיבוּץ בהכשרה. הוּא כאן ערירי.
– מאין הוּא?
– נדמה לי, מלינץ שבאוֹסטריה. היה שם סוֹחר בהמוֹת, אוֹ בדוֹמה לזה. אדוֹני יראה אוֹתוֹ: איזה גוּף בריא! איזה טמפּראמנט! גבר כבן שישים. עוֹד מעט יצא למוֹשב.
– וּממה הוּא חי?
– מי יוֹדע, אפשר יש לוֹ מעט כסף. ואפשר הוּא מקבל מן הבן. בודאי גם קצת תמיכה מן הסוֹכנוּת. מה צריך אדם אחד כמוֹהוּ? הכוֹל הוּא מכין לוֹ בעצמוֹ: האוֹכל, ניקוּי החדר, כביסת הלבנים.
וּלאחר שעה אוֹמנם ראהוּ קוֹלוֹרי עוֹבר בדרך ליד הגדר. גוּף חסוֹן, לא גבוֹה, כבד אך גמיש. גלוּי ראש וּשׂערוֹ הצהבהב, ששׂיבה זרקה בוֹ, מדוּבלל. לבוּשוֹ ישן וּמרוּבב. סוחב רגל אחת, אך מרץ וחיוּת עוֹלים מכל איבריו, שהוּא מטלטל אוֹתם בכוֹח, כשהוּא בוֹסס צוֹלע בחוֹל הכּבד לעבר בתי המוֹשב, נוֹשׂא ביד אחת חתיכת שׂק וּבשניה קוּמקוּם חבוּל. בלכתוֹ הוּא מנהם לעצמוֹ, מדבר אוֹ מתנשם מיגיעת ההליכה.
כשעבר על הפּשפּש, שמאחוֹריו עמד קוֹלוֹרי והסתכּל בוֹ, זרק לוֹ מבט חד וחטוּף, ואמר בקוֹל רם: “גוּט מוֹרגין!” ואץ צוֹלע הלאה.
הביט אחריו קוֹלוֹרי בסקרנוּת, עד שראהוּ פּוֹתח פּשפּש ונכנס לאחד הבּתים.
באוֹתוֹ רגע שמע מאחריו את קוֹלה של הזקינה הגוֹחנת על ערוּגת הבּוֹטנים:
– הוּא דיבר אל אדוֹני? לאוֹר היוֹם דעתוֹ שפוּיה עליו והוּא נטפּל לאנשים ברחוֹב לשם שׂיחה בטילה. כל היוֹם הוּא מתרוֹצץ מבית לבית לדבר בפּוֹליטיקה. הוּא מעריץ את האנגלים ורוֹצה בנצחוֹנם, אבל אינוֹ מאמין שאפשר לשבוֹר את כוֹחם של הגרמנים… אין כוֹח בעוֹלם כנגד כוֹחם של הגרמנים שלוֹ…
– וּמה דעתה? – שאל קוֹלוֹרי באבק אירוֹניה.
– דעתי? פשוּט, מי שאוֹכל יוֹתר מדי, סוֹפוֹ מקיא – גם הגרמנים כך.
את כל היוֹם בילה קוֹלוֹרי בארוּחוֹת טוֹבוֹת, בקריאת כּרך של גוֹגוֹל, שמצא בין הספרים שבבית, בטיוּל בחצר וּבסביבה הקרוֹבה. ניגש שוּב אל הגדרת של “גיבּוֹר” (הילדים היוּ בגן אוֹ בבית הספר שבמוֹשבה), קרא לוֹ בשמוֹ, התגרה בוֹ קצת. מפּלי בשׂרה של הבהמה רבת האוֹנים, הדמוּת היצוּקה, תנוּעוֹת המתכת של איברים, משׂחק הצבעים והצללים בגוּפוֹ, – כל זה שבה את עינוֹ של הצייר. הוּא חש גירוּי באצבעוֹתיו. אילוּ היוּ עמוֹ הכּלים, לא יכוֹל היה להתאפּק מלצייר את הפּר. הוּא ראה את דמוּתוֹ על גבי הבּד. כמוּבן, לא על רקע של חוֹל משעמם זה, אלא בתוֹך איזוֹ חצר, ליד אילן ירוֹק.
גם בתוֹך גן העצים של בעלת הבּית היה. גן לא גדוֹל וּבוֹ עצי פּרי למיניהם, עוֹמדים בתוֹך “צלחוֹת” גדוֹלוֹת. ביחוּד יפים היוּ עצי השזיפים. הזקינה (הזקן יצא שוּב לעבוֹדתוֹ במוֹשבה) הגישה לוֹ בקערה גדוֹלה מן השזיפים הבשילים ואמרה לוֹ שמוֹ של כל מין: “קלסי” ו“בּיוּטי” ו“סנטה רוֹזה” ו“ויקסוֹן”. כל פּרי וּמראהוּ וטעמוֹ וריחוֹ הדק. ערבוּ לחיכּוֹ ביחוּד שני המינים האחרוֹנים. לאחר שאכל אחדים מן הגמלוֹנים, רבי הבשׂר, ה“ויקסוֹנים”, היה שׂבע. אף על פי כן, כשהתהלך בין העצים המשוּפּעים בכוֹבד פּרי, שלא כפי עוֹבי הענפים המוּדלים על סמוֹכוֹת מסביב, וּמצא פּרי נאה – קטף אוֹתוֹ לאוֹכלוֹ על חוֹם השמש הספוּג בוֹ.
הזקינה רתוּמה היתה בעבוֹדה והוּא חשש להבטילה. מדי פּעם בפעם היתה נעלמת לשעה, אם שיצאה לעבוֹדה בפרדס המרוּחק, אוֹ שירדה למוֹשבה לעזוֹר שם לבתה. אבל בחזירתה היתה מתעכּבת רגעים מספּר על יד האוֹרח וּמדברת אליו מתוֹך בינת חיים רוָה, במבטא רוּסי רחב, בהוּמוֹר וּביישוּב דעת שלא שמע כמוֹתם זה שנים רבוֹת.
בצהריים אכל יחידי במרפּסת הגדוֹלה, הזגוּגה כוּלה. אכל והוֹתיר, לצערה של בעלת הבית, שהאיצה בוֹ לאכוֹל הרבה, כי עליו “להשמין”. ואחרי הצהריים בא שוּב הנכד, הילד הנעים. הביא חבילה של לבנים, כדי שסבתא תכבס אוֹתם. היא התירה את החבילה וּבדקה את הלבנים על הרצפּה מתוֹך העוייה מבדחת. – מה לעשׂוֹת? עצמוֹתי הזקינוֹת חייבוֹת ליטוֹל על עצמן גם עבוֹדה זוֹ. בתי תקים לי מצבה של זהב…
קוֹלוֹרי דיבּר עם הילד על בית ספרוֹ ועל לימוּד הציוּר. ביקש נייר ועיפּרוֹן ולימודֹ לצייר במשיכוֹת אחדוֹת כמה יצוּרים: עכבר, חתוּל, עוֹרב. הנער התפּעל מאוֹד והתחרץ לחקוֹת את מעשׂה הצייר, וּכשהצליח מעט, רץ להראוֹת לחביריו במוֹשבה.
הוּא ישן מעט, וּבערב עלה שוּב גלגל הירח וטל צוֹנן ירד על הצמחים. קוֹלוֹרי אכל את ארוּחת הערב לאוֹר הירח (הזקינה אוֹמרת, שאינה מעלה אוֹר, כדי שלא למשוֹך את היתוּשים. הוּא חוֹשד בה, שהיא מתכּונת לקמץ בחשמל), יצא וישב על המדרגוֹת, מסתכּל באויר הלילה.
לא עברה שעה קלה וזימזוּמה של דבוֹרת הפּלדה נשמע שוּב. גם במשך היוֹם היוּ טסים מזמן לזמן אוירוֹנים אילך ואילך, ביחידוּת אוֹ שניים־שלוֹשה יחד. פּעם עברה במהירוּת מטוֹרפת להקה של שישה עשׂר, ערוּכים חמישה חמישה ואחד מזנב אחריהם. אך ביוֹם לא עשׂוּ רוֹשם. ברוּר היה שהם “שלנוּ”, והם עסוּקים באימוּנים. לא כן זה שבלילה. בזימזוּמוֹ יש משהוּ מסתוֹרי, מַתרה, מאיים.
פּתאוֹם שמע במרחק מה, בדרך, צעקת אשה וריצה עמוּמה בתוֹך החוֹל. וּמיד ראה אוֹתוֹ, את הגרמני, עוֹשׂה דרכּוֹ במרץ הביתה, מתוֹך שתיקה זוֹעמת.
קוֹלוֹרי נכנס ושאל את הזקינה, שישבה במרפּסת וּפרטה אפוּנים מתרמיליהם לתוֹך חיקה:
– מה צעקה האשה בדרך?
– הרי זה שוּב הלה. בערבים, כשנקרית לוֹ אשה בחוּץ, ביחוּד בעלת בשׂר, מיד הוא נטפּל אליה: “לוֹטה, חזרת סוֹף סוֹף? תלכי עמי הביתה, אל הילדים? למה לא לקחת את הסוּדר? לוֹטכן, תצטנני, האויר קר”. כך הוּא מדבר אליה. אפילוּ אוֹתי, הזקינה, תקף פעם וּביקש לשלב זרוֹעוֹ בזרוֹעי. מצא לוֹ יפהפיה…
ושוּב ירדה הזקינה אל בתה, לעזוֹר לה. כמכוֹנה שאינה יוֹדעת מנוֹח היתה הזקינה. גוּפה המסוּרבּל, החוֹלני אך מלא המרץ, הפּנים הרחבוֹת, העיניים הנבוֹנוֹת, השׂיער הסב המפוּלג מעל למצח האציל, ידיה השלוּחוֹת תמיד בעבוֹדה, ועל הכוֹל מצב רוּחה הספקני העליז – הרי זה טיפּוּס יאה למכחוֹלם של ההוֹלאנדים הגדוֹלים!
הוּא נשאר שוּב יחידי בבית, שכב ולא יכוֹל להירדם. שוּב התענה בהזיוֹתיו, האזין לזימזוּם המטוֹס, שמע בשוּב הזקינה ואחריה הזקן, וכן שעה על שעה. וכחצי הלילה הגיע אליו שוּב קוֹלוֹ של ההוּא. עתה, ששמע את נוֹסח שׂיחוֹ מפי הזקינה, היתה ברוּרה לוֹ כמעט כל מלה שיצאה מפיו.
קוֹלוֹרי לא יכוֹל להתאפּק, ירד ממיטתו, פתח כּנף החלוֹן והבּיט אל הבניין הגדוֹל. ואוֹמנם באחד החלוֹנוֹת בקוֹמת הקרקע ראה את דמוּתוֹ של האיש גחוּן קצת החוּצה והוּא מדבר לתוֹך הלילה:
– לוֹטה, לוֹטכן, מתי תיכנסי סוֹף סוֹף? אני מחכּה וּמחכּה ואת משתהה שם בחוּץ. תצטנני. האויר קר. למה לא לקחת את הסוּדר? אני מכסה את הילדים והם מתגלים. בּוֹאי, היכנסי! אל תכעיסי אוֹתי. איך את יכוֹלה להיוֹת כל כך אכזרית? בוֹאי, לוֹטכן, בוֹאי. כבר מאוּחר. אני חוֹשש לבריאוּתך. היכנסי מהר. אני מחכה לך. הילדים דוֹרשים אוֹתך… הטל יוֹרד, תצטנני. מה יש לך לעשׂוֹת בחוּץ? נוּ, מהרי, מהרי!
וחוֹזר חלילה. אוֹתם הדברים בשינוּי סדר. כרבע שעה ארכה השׂיחה האבילה, עד שהפסיק, הגיף את החלוֹן והבניין כוּלוֹ עמד דוֹמם על שוֹכניו.
ושוּב לא יכוֹל קוֹלוֹרי לישוֹן. ושוּב התענה במחשבוֹתיו־מראוֹתיו. לתוֹך מראוֹת המלחמה והזוָעוֹת נדחקה וחזרה ונדחקה בעקשנוּת דמוּתוֹ של הפּר “גיבּוֹר”, והוּא ראה אוֹתוֹ רץ משתוֹלל, פּעם ברחוֹבוֹת הגיטוֹ וּפעם בשׂדוֹת הקטל, אוֹ שהוּא נראה לוֹ שוֹחה בים אוֹ פּוֹרח באויר, והוּא קיבל ממדים עצוּמים, כשוֹר דבי עילאה, רגלי נחוֹשת לוֹ וקרניו בּרזל, מפיו וּמנחיריו תיהלך אש, והוּא רוֹעץ וּמפרק כל מה שעוֹמד בדרכּוֹ.
ושוּב נרדם קוֹלוֹרי לרגעים, וחזר ונתעוֹרר באימה, והתהפּך והתענה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבאוֹר הבּוֹקר כאבוּ עפעפיו כל כך, שלא יכוֹל לעצמן עוֹד. ירד והטיל על עצמוֹ את המעיל ויצא בחשאי החוּצה.
החמה אך החלה להנץ באוֹפק מעל למִתְאֲרֵי הרי אפרים הרחוֹקים. שכבת הטל רבצה בכוֹל. גם החוֹל תחת הרגליים היה לח בעוֹמק חצי אצבּע. מכמה חצירוֹת נשמע כבר שאוֹן המשכּימים למשק. בדרך עבר קרוֹן ריק משוּך על ידי פּרדוֹת. גם אוֹטוֹ משׂא טעוּן משׂא תיבוֹת עשׂה דרכוֹ בחוֹל בחילחוּל ודירדוּר מתנפּץ.
הזקינה יצאה עם שׂק הגרעינים אל הלוּל, וּכשראתה את קוֹלוֹרי בחוּץ, אמרה:
– מה זה? למה השכּים אדוֹני כל כך לקוּם? מילא אני – העבוֹדה קוֹראת לי, אבל אדוֹני, הרי לנוּח בא.
– יש מה המעירני. – השיב קוֹלוֹרי בעצב.
– אה, המחשבוֹת, המחשבוֹת. גם אוֹתוֹ הן מטרידוֹת, אבל אני מגרשת אוֹתן במקל וּבמטאטא: א־קיש, א־קיש! כמוֹ פּגע רע. הן הן אסוֹנוֹ של אדם. בלי המחשבוֹת יכוֹל היה האדם לחיוֹת. הי־הי!
והיא ירדה ברגליה הבציקוֹת אל התרנגוֹלוֹת ואל העז.
קוֹלוֹרי חש את עצמוֹ כאילוּ כל גוּפוֹ חבוּל. כבר עברוּ עליו שני לילוֹת כמעט ללא שינה. עוֹד שניים שלוֹשה לילוֹת כאלה, והוּא מחוּסל. כן, כן. יצטרכוּ להכניסוֹ ל“מוֹסד”, כשם שהכניסוּ לפני חוֹדש את הפּסל נאוֹר. אבל איך אמרה הזקינה: “במקל וּבמטאטא, א־קיש, א־קיש!” גם עליו לגרש את מחשבוֹתיו טרם יכריעוּ אוֹתוֹ…
וּלשם גירוּש המחשבוֹת עשׂה בדיוּק מה שעשׂה אתמוֹל: אכל ושתה וטייל בסביבת הבית, השתעה עם “גיבּוֹר”, לימד את הילד ציוּרים חדשים, דיבּר כמה פעמים עם הזקינה החכמה, וּפעם אחת עם הזקן, שגם הוּא מלא חרדה מנצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים, אכל שזיפים מתוֹך הקערה וּמעל העצים, שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת, יחידי בבית, ושוּב שמע את זימזוּם המטוֹס, דבוֹרת הפּלדה, התהפּך ו“ראה מראוֹת” ושמע לבסוֹף את שׂיחוֹ של הגרמני האוּמלל באוֹזני לוֹטה אשתוֹ.
בבוֹקר היה שבוּר ורצוּץ. לא הוֹעילוּ הארוּחוֹת המזינוֹת, כל הדייסוֹת והביצים והשמנת. כּאב עכוֹר עמד בכל איבריו, וּמוּעקה בלב, והמוֹח חוֹתר, חוֹתר למקוֹם שלא צריך, עם כל הרצוֹן והמאמצים להטוֹתוֹ למסילה נכוֹנה…
שרתה עליו מרה שחוֹרה, שלא ידע כמוֹתה זה כמה. סגר עצמוֹ בחדר ושכב לבוּש על המיטה, דוֹגר על הזיוֹתיו באין אוֹנים. על שאלתה של הזקינה, שפתחה בזהירוּת את הדלת, השיב:
– לא כלוּם, מיחוּש ראש. זה יעבוֹר.
אך בשעוֹת שלאחר הצהריים תקפה עליו חרדת פּתאוֹם: לא, הוּא לא יישאר פה עוֹד לילה. אי אפשר. עליו לחזוֹר מיד הביתה, העירה. וּמה מוּזר: חדרוֹ הקטן, התפל, המלא וגדוּש תמוּנוֹת מאוּבקוֹת על הכתלים, על הכיסאוֹת והשוּלחן והארוֹן וּבכל פינה, שברי מוֹדילים, מַכחוֹלים פּסוּלים וקוּפסוֹת צבעים ריקוֹת, אי סדרים ואי נקיוֹן בכוֹל, ריח טחב וזיעה וכוּ', – אוֹתוֹ החדר נראה לוֹ עתה בדמיוֹנוֹ כה נוֹח, כה נעים, כה מביא אוֹשר… כן, אוֹשר לא יבוּטא הוּא להיוֹת שוּב בחדרוֹ, שהסכּין עמוֹ, שחי בתוֹכוֹ זה שבע שנים, עם המראה מחלוֹנוֹ היחידי על גגוֹת העיר. כל זרת בוֹ ידוּעה לוֹ, קרוֹבה לנפשוֹ, ממוּזגת וּמרוּכּבת עמוֹ… וכאן הכוֹל זר, עוֹין, לא ממשי, כן לא ממשי… איזוֹ הזייה היא שנפל לתוֹכה, הזייה זוֹממת, מסוּכּנת…
וּמשהוּ בקרבוֹ החליט, שעליו לחזוֹר. עוֹד היוֹם, לפני היוֹת הערב, עליו לחזוֹר אל חייו הנוֹרמאליים. מה רצה ממנוּ ידידוֹ הסוֹפר בעצתוֹ? הוּא ביקש להכשילוֹ. כן, רק להכשילוֹ נתכוין…
והוּא יצא והוֹדיע לבעלת הבית פּסוּקוֹת, שעליו לחזוֹר מיד לביתוֹ, נזכר שדבר נחוּץ, הכרחי לוֹ שם עוֹד היוֹם… אם לא יחזוֹר מיד, ייגרם לוֹ נזק כּבד…
הזקינה השרתה עליו את עיניה הטוֹבוֹת, הנבוֹנוֹת, הספקניוֹת־העליזוֹת, ואמרה במתינוּת רבה:
– יש לוֹ יוֹתר מדי מחשבוֹת אצלנוּ? כן, אין כאן מה שיפזר את המחשבוֹת… חבל! אבל אין בכך כלוּם. יסע, יסע, אם אץ לוֹ הדבר. אל יחשוֹש לנוּ. לנוּ לא יגרוֹם כל נזק. אוֹרח אחר מחכה לחדר זה כמה…
והוּא ארז את קוֹמץ חפציו וירד למוֹשבה, אל תחנת האוֹטוֹבּוּס.
לאחר שעה היה בביתוֹ.
את החדר שבקוֹמה השלישית לא מצא נפלא, כמוֹ ששיוה אוֹתוֹ לעצמוֹ ת“תל נוֹי”. אבל שׂמח היה שאיננוּ שם. במרץ מחוּדש ניגש לגרש (“במקל וּבמטאטא!”) את כל מה שקלטוּ חוּשיו שם: את מראה המקוֹם והנוֹף, את פּני הזקינים, הנכד, הפּר והאקליפּטוּס המרשרש, את זימזוּם המטוֹס הלילי ואת השזיפים הגמלוֹנים, שזיפי “ויקסוֹן”, ועל הכוֹל – אוֹתוֹ, את הגבר המדבּר לתוֹך חלל הלילה…
הוּא יצא ואכל ארוּחת הערב במחלבה קרוֹבה. ארוּחה עלוּבה, לעוּמת מה שהאכילתוּ הזקינה שם. אחר כך התהלך ברחוֹבוֹת. פּגש מכירים ודיבר עמהם בלב קל כמעט. סר לבית קפה וישב באוֹר המלא כשעה עם חביריו האמנים. כמוֹ סר ענן מעל הוייתוֹ.
בעשׂר חזר לחדרוֹ ושכב לישוֹן. עליו לפצוֹת את עצמוֹ על נדוּדי השינה שם, בכפר. שכב ונרדם מיד. – –
וכחצי הלילה חלה בוֹ איזוֹ תמוּרה. הרגשה מוּזרה תקפתוּ. כל גוּפוֹ רעד ושיניו נקשוּ בפיו. הוּא פקח עיניו והבּיט באימה בחדר המאוּפּל. משהוּ זר וּמוּזר נוֹלד בוֹ, משהוּ תקיף ודוֹחק בכוֹח עצוּם.
הוּא ירד ממיטתוֹ, גישש וּבא אל החלוֹן וּפתחוֹ. כל המבוֹך של בנייני העיר נגלה לעיניו מוּצף אוֹר הלבנה. רגע עמד והביט בעיניים לוּטוֹת דוֹק של דמע. אחר גחן החוּצה והתחיל מדבר בקוֹל לא שלוֹ:
– לוֹטה, היכנסי. אני מחכה לך. עד מתי תשהי שם בחוּץ? קר. תצטנני. מהרי, לוֹטכן, היכנסי!… וכו' וכו' באוֹתה לשוֹן, כשׂיחוֹ של הלה, המעוֹרב בדעתוֹ, בדממת הלילה ב“תל נוֹי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.