רקע
אשר ברש
שְׂרֵפַת בֵּיתֵנוּ

לאחר שבוּע של סוּכּוֹת מרנין את הנפש במיעוּט גשמים אך מייגעה בריבוּי עניינים, לאחר יוֹם של שׁמחת תוֹרה, יוֹם של הקפוֹת וּקריאת התוֹרה לגדוֹלים ולקטנים, לאחר ה“רימפּל”, אלה נדוּדי החג מבית לבית לשם טעימה ושׂמחה של מצוָה, וּלאחר תוֹספת הילוּלה רעשנית בקלוֹיז עד שעה מאוּחרת בערב, וּלבסוף אחרי שׂיחת חוּלין יגיעה בבית על מה שיש לעשׂוֹת מחר, בראשית ימי המעשׂה, שלפי מראה השמיים וּמשב הרוּח בודאי גשוּמים וּרפוּשים יהיוּ – שקעה משפּחתנוּ בשינה עמוּקה. שנתם היתה עמוּקה כל כך, שאיש מהם לא שמע את צילצוּל האזעקה של פּעמוֹני בית היראה הרחוֹק ואיש לא ראה את החלוֹן הצפוֹני הגדוֹל, שהפך כוּלוֹ מַלבּן של ארגמן, ואת אוֹר החרדוֹת שרחש וּפיזז על הכתלים ועל הרהיטים. רק כשטפח שכיננוּ הזקן, בעל הבית הסמוּך, ר' פּיני ה“שׂוֹרף” (עוֹשׂה יי"ש), על זכוּכית אוֹתוֹ חלוֹן בשני אגרוֹפיו הצנוּמים, כשהוּא מצעק בקוֹלוֹ הצרוּד מרוֹב אימה – הקיץ אבי, ירד ממיטתוֹ, התלבש והעיר בנגיעת יד את הישינים “לקוּם, כי שׂריפה פּרצה אי בזה”. לא היה צוֹרך להעלוֹת את המנוֹרה, כי הבית היה מוּצף אוֹר כוּלוֹ.

הוּא עצמוֹ יצא לרגע החוּצה לראוֹת היכן השׂריפה וּלהיכן נוֹשבת הרוּח, וּכשחזר אמר לאמי, שכבר לבוּשה היתה:

– נוּ, האש עוֹד רחוֹקה. אני הוֹלך להוֹציא את הפּרה והעֶגלה. אַת ושׂרה עשׂינה בינתיים את החבילוֹת. בלי בהלה. נעביר את הכוֹל אל ה“חמיליאַרניה” (שׂדה הכּשוּת). לפי שעה אין גשם, אבל הוּא תלוּי באויר.

שׂרה, אחוֹתי בת הארבע עשׂרה, ואני בן התשע ישינים היינוּ בדרגשים שבחדר הגדוֹל, ואחוֹתי הקטנה חנה’לי, כבת שלוֹש, ישנה עם אבא־אמא בקיטוֹן המחוּבר אל החדר בפתח מפוּרגד למחצה. הדרגש השלישי פנוּי היה, שאחוֹתי הבכירה נסעה לביקוּר אצל הדוֹד.

לאחר שנארזוּ שתיים אוֹ שלוֹש חבילוֹת גדוֹלוֹת, הביאה אמי מן הקיטוֹן את התינוֹקת מכוּרבלה יפה (רק עיגוּל הפּנים המיוּשן והשוֹקט הציץ ברוֹב חן מתוֹך הכרבּוּל) וּמסרתה לאחוֹתה:

– הביאי אוֹתה, שׂרה’לי, אל הבאר. תחזיקי אוֹתה שם על הידיים עד שאבּא ואני נביא את מצע המיטוֹת. הילד ישאר כאן ויעזוֹר לי.

אחוֹתי צייתה ויצאה אל אימת הלילה.

לפי הוֹראוֹת אמי מילאתי סל גדוֹל כלים שוֹנים, כלי מתכת וּכלי חרס בעירבּוּביה. אמי הלבישתני את אדרת החוֹרף וכרכה מטפחת של צמר על צוארי, נתנה בידי את המטאטא והיעה שליד הכּירה, ואת ה“מזרח” וּתמוּנת “דוד המלך” שהוֹרידה מעל הקיר שׂמה תחת זרוֹעי, ואני עצמי לקחתי ביד השנייה את מקלוֹ וסוֹככוֹ של אבי, וחמוּש כל אלה עמדתי מוּכן לצאת, מסתכל בינתיים בקוֹצר רוּח במעשׂי אמי.

בינתיים חזר אבי חיור וּמתנשם, כנראה מרוֹב התאמצוּת בהוֹלכת הבהמוֹת הסרבּניוֹת. מקטוֹרן המוֹך העבה שלבש השיב עלי צינה כשעבר על ידי.

– קשרתי את שתיהן ליד הבאר. שׂרה כבר עוֹמדת שם עם התינוֹקת. האש עדיין רחוֹקה, אבל היא “הוֹלכת” לצד זה. צריך להוֹציא כל מה שאפשר. נכין הכוֹל, אחר כך אצא להביא את מישהוּ שיעזוֹר לנוּ להוֹציא את המטלטלין.

והוּא ניגש למלאכת הפינוּי. מתוּן מתוּן עשׂה את מלאכת ההסעה והקשירה (דוֹמני, שחיטם בשעת מעשׂה את הניגוּן החדש של הקלוֹיז) ואמי עוֹזרת על ידוֹ בשתיקה.

– על מה תשכּיב שׂרה את חנה’לי? – שאלתי בניקוּש שיניים, כי קצרה רוּחי לצאת.

– וי לי, הילד צדק. – קראה אמי – שכחנוּ לגמרי, שהיא עוֹמדת שם.

הוֹציאוּ שניהם מן הקיטוֹן גל של כּרים וּכסתוֹת ונדחקוּ בעד הפּתח להביאם אל הבאר. הלכתי אחריהם עם מטעני הכבד.

רוּח קרה נשבה בעוֹז וצרבה את הפנים. באפילה המעוֹרבת באוֹר מוּזר ראיתי תנוּעה רבה. בני אדם, רוּבם איכּרים, רצוּ באמצע הדרך, מבוֹהלים אך שוֹתקים, כבדי נשימה, אחוּזי אוּנקליוֹת, קרדוּמוֹת, חבלים וּכלי שאיבה. רק ההד העמוּם של רגליהם הרצוֹת היה כמדַבּר. אחירים טענוּ על גבּם שׂקים. מרחוֹק נשמע סאוֹן האש המתלקחת, ילל נשים וילדים, קוֹל פקוּדוֹת המכבּים וּשניים אוֹ שלוֹשת הז’אנדארמים וקילוּחה המתנפּץ של המשאֵבה הקטנה, שזרקה מים לתוֹך הלהבוֹת. ממעל, מעל לראשי, זחלוּ והתאבכוּ ענני עשן אפוֹרים וּכחלחלים, ורוּדים ואדוּמים, מין קמרוֹן בראשית, תוֹהוּ ובוֹהוּ זרוּע גיצים פּוֹרחים, כציפּוֹרי אש, ויד אלוֹהים בוֹחשת בוֹ. פּה ושם נישׂאה אלוּמת קש בּוֹערת, אוּד אוֹ סמרטוּט אדוֹם, מתפּוֹצצים אוֹ

מתקרעים, עוֹלים ויוֹרדים ועוֹלים שוּב וצוֹנחים לבסוֹף צניחה חשאית לארץ. עינַי נאחזוּ בלהט הסוֹער וּמקיף שטח גדוֹל במרחק לא רב, במקוֹם שמצוּיים בתיהם של יהוּדים ונוֹכרים ידוּעים לי. ריח חריכה חריף, כריח קלי, בא באפי. שמעתי צניפת סוּסים, געיית פּרוֹת וּפעיית כבשׂים מחצרי האיכּרים. לא חשתי עוֹד בצינת הסתיו המוֹשכת מעברים והעוֹלה גם מן האדמה הטחוּבה. בדרך אל הבאר עברוּ עלינוּ בריצה נוֹשׂאי דליים וקנקנים – משם מלאים וּבחזרה ריקים.

הבאר היתה באמצע משעוֹל מוֹביל אל שכוּנת איכּרים, ממוּל לביתנוּ, בירכתי שׂדה הכּשוּת שלנוּ, שעמד עתה בשממת הסתיו, שׂריגי הכּשוּת כּרוּתים והוּא חשוּף כוּלוֹ בין טוּרי עמוּדי העץ הגבוֹהים, שחוּטי ברזל מתוּחים עליהם מלמעלה והם מזמזמים נוּגוֹת ברוּח כחוּטי הטלגראף. לאוֹר השׂריפה ראיתי ציפּוֹרים מתלהלהוֹת על חוּטי הבּרזל, באוֹת וּפוֹרחוֹת

וחוֹזרוֹת אחוּזוֹת אימה, מהן מצפצפוֹת וּמהגוֹת נכאים. זכרתי את קיני הציפּרים תחת פּאתי הגגוֹת ואת קן החסידוֹת הגדוֹל על גוֹרנוֹ של איואן צ’וֹבּיט. “טוֹב שהחסידוֹת הספּיקוּ ‘לנסוֹע’ אל מעבר לים, חשבתי, אבל מה תעשׂינה הציפּוֹרים הנשארוֹת?” רחמַי נכמרוּ עליהן.

הבּאֵר היתה בתוֹך השׂדה וּמחוּצה לוֹ, בחלקה קטנה בפני עצמה, מעין כּרמלית, גדוּרה גדר נמוּכה להפריד בינה וּבין השׂדה. עתה היתה הגדר פּרוּצה, שהשוֹאבים־המכבּים פרצוּה, וגם אנוּ נכנסוּ לשׂדה הכּשוּת דרך אוֹתה פּרצה.

את הפּרה והעגלה מצאנוּ קשוּרוֹת בחבלים אל שני עמוּדים, והן מרקדוֹת בזנבוֹת מוּרמים כלפי האש, מפרכּסוֹת לרוּץ שמה. הפּרה אף גוֹעה מזמן לזמן בקוֹל אימה. אחוֹתי עמדה סמוּך להן, מחזיקה בזרוֹעוֹתיה, הדוּקה אל לבה, את התינוֹקת שבּכתה מעט וקוֹבלת:

– רגלי כוֹרעוֹת תחתי מן המשׂא. היא כל כך כבידה…

הטילוּ הוֹרי את המצע על האדמה הרפוּשה. אמי נטלה את חנה’לי והוֹשיבתה על כּסת, תמכה את גבּה בשני כּרים, הניחה כּסת אחרת על רגליה ועטפה בה את הקטנה עד ראשה המכוּרבל:

– כך יהיה לך חם, ציפּוֹרי. ועכשיו תעמוֹד אתה – פּנתה אלי – ותשגיח עליה, ושׂרה תלך עמנוּ, לעזוֹר לנוּ בהעברת החפצים. זכוֹר, אַל תמוּש מפה. שים עין על הבהמוֹת ועל החפצים. שׂריפה היא שעה יפה לגנבים…

שלוֹשתם חזרוּ אל הבית להציל מה שאפשר להציל

ביתנוּ עמד מרוּחק משאר בתי הסימטה, רק ביתוֹ של ר' פּיני ה“שׂוֹרף” קרוֹב לוֹ כשלוֹשים אמה מעבר לגינה שבּינוֹתם. מרחוֹק, מבּין לעמוּדים הגבוֹהים, ראיתיו מַבהיק כוּלוֹ בלוֹבן הסיד (הקיץ סיידנוּהוּ מחדש) בתוֹך מאוֹר האש האיוֹם המשתוֹלל וּמתקרב מצד צפוֹנית מזרחית, מעבר הסימטה הצפוּפה. בינתיים ניצחוּ הלהבוֹת את הרוחים הקטנים שבין בתי העץ, של הנוֹכרים והיהוּדים, והציתוּ אוֹתם זה אחר זה. לא עמדוּ להם השׂקים הלחים על הגגוֹת המשוּפּעים, שאנשים ישבוּ עליהם, יוֹצקים מים וּמחניקים כל גץ שנוֹפל באוּנקליוֹת ארוּכּים. הלהט המתקרב הניסם סוֹף סוֹף משבתם, וּברגע האחרוֹן אנוּסים היוּ לרדת בסוֹלמוֹת אוֹ בקפיצה.

גם על גג ביתנוּ ישבוּ כבר כמה דמוּיוֹת מוּצפוֹת נגוֹהוֹת מסתוֹריים, הניחוּ שׂקים שרוּיים במים וכיבוּ באוּנקליוֹת את האש היוֹרדת עליו. תנוּעוֹתיהם היוּ כשל צללים.

קוֹלוֹת הפעמוֹנים נשתתקוּ כבר, אך קוֹלוֹת האנשים קוֹרבּנוֹת השׂריפה גברוּ, כי האש אחזה בכל פעם בבית נוֹסף בסימטה, ואז פּרצה יללה חדשה, עשׂוּיה כמה קוֹלוֹת. רק המכבים והמגישים עשׂוּ מלאכתם בשתיקה מחרידה.

אבי מצא שני פּוֹעלים נוֹכרים, שעזרוּ עמוֹ להסיע לכאן את המשׂאוֹת הכבידים, אך גם אמי ואחוֹתי באוּ מדי פּעם בפעם וידיהן מליאוֹת חפצים שוֹנים. הכוֹל הטילוּ לתוֹך שׂדה הכּשוּת, לא הרחק מן הבּאר, והגל גדל ורחב. עלי, השוֹמר האסוּר למקוֹם, ניטל להשגיח על הכוֹל.

אמא תיקנה בכל פעם שבאה את מוֹשב התינוֹקת, נשקה לה וּמחתה דמעה מעל פניה, כי הקטנה בכתה ושתקה חליפוֹת. היא לא ידעה את הנעשׂה, למה הוֹציאוּה ממיטתה החמה החוּצה, אל הלילה האפל והקר, אל המהוּמה הגדוֹלה, והביטה בבעתה מוּל האש הסוֹערת מנגד. גם את פני גיפפה אמי באצבעוֹתיה הצוֹננוֹת כקרח ונשקה לי על לחיי:

– לא קר לך, בני? שמוֹר יפה על חנה’לי. שמוֹר על הכוֹל, יקירי; אוּלי ירחמוּ עלינוּ מן השמיים וּביתנוּ יהיה לפליטה. וי לי, כמה נשׂרף ביתוֹ של ווֹפצ’י הגרסי, של זיינביל חיימ’קיס, של זלמן לייבּ סגל… וגם שלהם, של איואן, של דניס, של פּאן קוֹנסקי, של… עכשיו בּוֹערים עוֹד חמישה בתים… איזה אסוֹן!

כּפּוֹת ידי בכיסי אדרתי, ראשי מכוּנס בצוארוֹן הזקוּף ושינַי נוֹקשוֹת בפי, עמדתי וּפנַי אל האש. בחרדת תאוָה הסתכלתי בבתים הנאכלים, שבנפוֹל כוֹתליהם רוֹאים את פנימם, והם דוֹלקים כמדוּרוֹת גבוֹהוֹת, מתמוֹטטים ונוֹפלים וזוֹרקים למרוֹם תמרוֹת עשן, אוּדים,

צרוֹרוֹת וּשביבים פּוֹרחים ועוֹלים אל הקמרוֹן המגיע עד העננים. עד מקוֹם שעיני מגעת ספרתי את הבתים שכבר היוּ למאכוֹלת אש ואת אלה הבוֹערים עדיין. כבר ספרתי שישה, שבעה, שמוֹנה… וּכבר נתהַוה חלל גדוֹל, מראה מפוּלש, שרק גוּפי תנוּרים עוֹמדים בוֹ, אלא שהוּא נבלע בחשיכה הרחוֹקה.

והנה אני רוֹאה מפּינת גגוֹ של שמוּאל הסנדלר מתאַבּכת תימרה קטנה, לבנבנה, עוֹד מעט ותפרוֹץ מתוֹכה הלהבה ותתפשט מסביב עד שתשב ככתר של זהב על הבית כוּלוֹ. איני יכוֹל לעצוֹר ברוּחי. רוֹצה אני לרוּץ שמה, להזהיר, להזעיק את המכבים, אבל אני כפוּת למקוֹם. איני יכוֹל להשאיר את חנה’לי, את הבהמוֹת, את המוֹן החפצים. אם לא יצילוּ את ביתוֹ של הסנדלר – תהיה הסכּנה קרוֹבה לביתנוּ, שהרי ממנוּ עד ביתוֹ של ר' פיני לא רב המרחק. והרוּח נוֹשבת וסוֹערת בחוֹזקה משם. כבר מטר של גיצים ואוּדים בוֹערים יוֹרד על גגוֹ וגם על גגנוּ.

– אתה רוֹאה, בני – שמעתי פתאוֹם קוֹל אמי מדבּר אלי מקרוֹב – ים של להבוֹת. איזה אסוֹן! וּמתי? דוקא במוֹצאי שׂמחת תוֹרה… במוֹצאי החג הקדוֹש… אם רעב אתה – בקש ותמצא משהוּ שם בסל. שׂרה הביאה כל מה שהיה בתנוּר. גם את ה“הוֹלּבּצ’וֹת” (עלי כּרוּב ממוּלאים בשׂר ואוֹרז) שנוֹתרוּ מן החג. עוֹד חמוֹת היוּ. אפשר שעוֹדן חמוֹת. הסל מכוּסה בכּר… תקח לך, ילדי, וגם לתינוֹקת תתן… אני ממַהרת שמה…

והיא חזרה אל מקוֹם הסכּנה. רגליה כּאבוּ מרוֹב ריצה, כל גוּפה היה שבוּר מרוֹב סחיבה וטילטוּל, אבל לא יכלה לשקוֹט: אפשר תמצא ידה להציל עוֹד משהוּ.

אני עמדתי כעל גחלים. רציתי לרוּץ עם הרצים, לגשת עד מקוֹם השׂריפה, עד מקוֹם שאפשר לגשת, לראוֹת את האש מקרוֹב, לעזוֹר למצילים, למכבים. אפשר יתנוּ גם לידי דלי ואוּכל לצקת מים על האש. אבל לא יכוֹלתי לזוּז מן המקוֹם. גמרתי איפוֹא בלבי לחכוֹת עד שאחוֹתי תבוֹא הפעם ואז אכריח אוֹתה להישאר, לפחוֹת לרבע שעה, ואני ארוּץ אל האש. אערים ואגיד לה: “אבא קוֹרא לי”…

ואמנם אחרי שעה קלה באה אחוֹתי, נטוּיה לאחוֹר וחוֹבקת איזה דבר כּבד (אוּלי מדוֹכת המצה!), שמטה אוֹתוֹ לארץ, וּבעצמה צנחה בגניחה כבדה על החבילה, סמוּך למשכבה של התינוֹקת.

השתמשתי בשעת הכוֹשר:

– אַת נשארת כאן להשגיח – ואני ארוּץ אל אבא. אני דרוּש שם…

שׂרה לא עצרה כוֹח להשיב דבר, ואני לא חיכיתי לתשוּבתה. העייפוּת פּגה מרגלי והן נשאוּני בקלוּת אל דרך המלך, למקוֹם שעמד ביתנוּ. אבל לא יכוֹלתי לעבוֹר את הרחוֹב מפני להט האש: שני הבתים, שלנוּ ושל ה“שׂוֹרף”, כבר עמדוּ בלהבוֹת. אבי ואמי עמדוּ נשענים זה על זה והביטוּ לתוֹך האש המכלה את קנם.

הכוֹל אבוּד. אין הצלה עוֹד. ארבעה עשׂר בתים, שישה של יהוּדים וּשמוֹנה של נוֹכרים, עלוּ על המוֹקד. שני הבתים האחרוֹנים בשוּרה, אף שמרוּחקים מן השאר, גם הם לא ניצלוּ. הרוּח ממש נשׂאה את האש אליהם. אילוּ היה במקוֹם גדוּד מכבים הגוּן, בוַדאי אפשר היה להצילם, אבל עשׂרוֹת אנשים לא־לוּמדים, עייפים ממה שפעלוּ עד עתה, אזלה ידם ולא יכלוּ עוֹד לעשׂוֹת דבר. אף המשאבה הקטנה, שבמשך שעה שילחה קילוּח מים דק לתוֹך הלהבוֹת, אף היא נתקלקלה וּפסקה לפעוֹל. עתה רפוּ כל הידיים. רק אחדים, מן הנוֹעזים, עמדוּ וקירקרוּ מרחוק, באוּנקליוֹת ארוּכּים, את קירוֹת העץ של שני הבתים להפּילם למַשׁוּאוֹת.

מעתה לא היתה עוֹד סכנה של התפּשטוּת האש. במרחק מאוֹת מטרים מסביב לא היה כל בניין. רק גנים עזוּבים, גני סתיו שוֹממים, מגרשים ריקים וּשׂדה הכּשוּת השׂתרעוּ משלוֹשה רוּחוֹת. תלתל אש שנפל עליהם כבה מיד אוֹ לאחר רגעים מעטים.

הסקרנים שבאוּ ממרכּז העיירה כבר חזרוּ לבתיהם. גם האיכּרים, שבאוּ מרחוֹק לעזוֹר, עזבוּ את מקוֹם המערכה. נשארוּ רק מעטים. הנשׂרפים התהלכוּ בין המַשׁוּאוֹת, מהם פּרשׂוּ ידיים וּבכוּ וּמהם הסתכלוּ במה שעלה לעמלם, לצל קוֹרתם, לעת הסתיו, עוֹנת הגשמים, הבּוֹץ והקוֹר, לפני החוֹרף עם שלגיו וקרחוֹ, ולבם היה מלא פּחד וייאוּש, מעין רמץ שכּבה.

וּכמוֹ להוֹסיף מכאוֹב על מכאוֹב – עם שנתמוֹטט ביתנוּ, פּסקה הרוּח. אילוּ פּסקה לפני חצי שעה עוֹד אפשר היה למַלט את שני הבתים, שלנוּ ושל שכיננוּ ר' פּיני.

ר' פּיני! עוֹד קוֹדם שאחזה האש בביתוֹ אחזתהוּ פתאוֹם חוּלשת לב ונפל, ואנשי ביתוֹ נשׂאוּהוּ מכאן אל הבית היהוּדי הראשוֹן של גוּף העיירה. נשארה רק הבת, שאינה שפוּיה כל צוֹרכה, לשמוֹר על החפצים, שהיוּ מוֹשלכים על מגרש ריק. מקרה זה דיכדך מאוֹד את הוֹרי והם דיבּרוּ בוֹ בלי הרף. אבי גם רץ לראוֹת מה שלוֹם הזקן. בשוּבוֹ שמעתיו אוֹמר לאמי:

– אינוֹ מוֹצא חן בעיני. השם ירחם.


בינתיים האפיר חלל העוֹלם. כּיפּת עננים כבידה צימצמה את האוֹפק מסביב, אך השחר, כנראה, כבר עלה, כי הכוֹל נתבהר לעין, אף כי לא היה סימן לזריחה. נטפי גשם דקים נפלוּ על הידיים ועל הפּנים. גם אל תילי השׂריפה נפלוּ ללא רוֹשם.

הנשׂרפים התהלכוּ שחוֹח, אוּמללים. כל אחד עיניו אל משׁוּאוֹת ביתוֹ העשינוֹת. הגברים נאנחים והנשים מייבּבוֹת בחשאי, בלי כוֹח. אחדים מתנים את גוֹדל האבידה, מסַפּרים מה רב היה טוּב ביתם שנשׂרף.

לא עלה על דעתי לשוּב אל משמרתי. תשב שם שׂרה, עד שנבוֹא שמה כוּלנוּ.

והנה החזיק אבי בכתיפה של אמי ואמר:

– עשׂינוּ כל מה שיכוֹלנוּ. מן השמיים נגזר שגם ביתנוּ יעלה באש. אין עוֹד מה לעשׂוֹת. טוֹב שהצלנוּ את הפּרה והעגלה וכמעט את כל כלי הבית. גם רוֹב התבוּאה הצלנוּ. גם זוֹ לטוֹבה. דיברתי עם יאַשקוֹ סמירני. הוּא הציע לי חדר בביתוֹ. גם מקוֹם ברפת לבהמה. אדם הגוּן הוּא יאַשקוֹ. נעבוֹר שמה לפי שעה, עד שנמצא לנוּ דירה בעיר. הבטיח לסדר לך פּינה לבישוּל במסדרוֹן הבית. מה לעשׂוֹת? חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוֹבה. נזקם של אחירים גדוֹל משלנוּ…

אמי, כאילוּ נקרע פּצעה, פרצה בּיבבה חדה. אך התגברה מהר, הרימה כנף סינרה וניגבה עיניה ואת כל פניה.

– בודאי אנוּ ראוּיים למה שבא עלינוּ… בוֹא, נלך אל הבאר. בוֹא, ילדי, שׂרה שם לבדה עם התינוֹקת.

– ואני הוֹלך אל יאַשקוֹ – אמר אבי – ואבוֹא עם הקרוֹן להעביר הכוֹל שמה.


לא עברה שעה ויאַשקוֹ עם עבדוֹ באוּ בקרוֹן גבה הסוּלמוֹת. גם אבי ישב בקרוֹן.

בשלוֹש פעמים העתיקוּ הכוֹל לחצירוֹ, שהיתה בפרבר האיכּרים בדרך אל הנהר והטחנה.

איכּר אמיד היה יאַשקוֹ. חצר בנייני המשק היתה רחבת ידיים. החדר שפּינה לנוּ היה גדוֹל וּמסוּיד לבן. אף חם היה, שגוּף תנוּר האפייה היה בתוֹכוֹ. את האיקוֹנין סילק מעל הכתלים. כלי הבית, המצע, החבילוֹת היוּ מוּטלים בלי סדר על רצפּת החוֹמר הנקיה. לכשננוּח קצת נתחיל בסידוּר.

האיכּרית, אשת יאַשקוֹ, בעלת שׂער שׂיבה קלוּש וּפנים טוֹבוֹת, הביאה כד חלב מבוּשל וחם, וגם כוֹס איכּרים כבידה. אבי התיר לקטנים, לי וּלחנה’לי, לשתוֹת מן החלב, שנתבשל בכלי של נוֹכרים.

היה לחלב טעם גן עדן. מימי לא טעמתי טעם חלב כזה. שתיתי שתי כוֹסוֹת גדוּשוֹת.

האשה הטוֹבה זירזה אוֹתנוּ לשתוֹת עוֹד. אם נסכים לאכוֹל מה – תביא לנוּ. אבל יוֹדעת שהיא שהיהוּדים אוֹכלים רק “כשר’ני”…

אמי הוֹדתה לה. אמרה לה, שהצלנוּ את כלי הבישוּל ואם תמכוֹר לנוּ מעט תפוּחי אדמה – תבשל אוֹתם.

האיכּרה הלכה להביא.

ישבנוּ על שׂרידי מחמדינוּ המוּטלים על הקרקע עצוּבים וּמדוּכדכים, עייפים וּרצוּצים מתלאוֹת הלילה, מרוֹב יגיעה ומרוֹב צער האסוֹן שבא עלינוּ.

רק חנה’לי, לאחר ששתתה את החלב הטוֹב, הסתגלה מהר למצב החדש. אדרבה, העניין מצא חן בעיניה. היתה מטפּסת על החבילוֹת, על הכּרים והכּסתוֹת, מתהפכת וקמה וּמטפסת שוּב, גם על גב אמא עלתה ועל כּתף אבא ישבה.

פּתאוֹם פרצה אחוֹתי שׂרה בצחוֹק גדוֹל ולא יכלה לכוֹבשוֹ. מרוֹב צחוֹק נפלה על חבילה, מפרכסת בכוֹל גוּפה.

אבא ואמא הביטוּ אליה בתימהוֹן.

– מה את צוֹחקת, מטוֹרפת? – נזפתי בה הראשוֹן. צחוֹקה הפּרוּע נראה לי כפוֹגם בעצבוּת החגיגית של מצבנוּ.

אבל היא התהפּכה והוֹסיפה לפרכּס בצחוֹק.

– נוּ, הגידי כבר, מה הצחוֹק. – אמר לה אבי.

ישבה שׂרה, מחתה פניה בכנף השׂמלה וסיפרה: כשנשארה לבדה עם חנה’לי, התחילה התינוֹקת בוֹכה: היא רעיבה. חיפּשה וּמצאה את קדירת ה“הוֹלוּבּצ’וֹת”. באמת עוֹד חמוֹת היוּ. וּכשהוֹשיטה לתינוֹקת אחת מהן – סירבה לקחת וּבכתה עוֹד. שאלה אוֹתה: “למה אינך לוֹקחת?” ענתה הקטנה (ואחוֹתי חיקתה יפה את קוֹל התינוֹקת): “עשׂיתי… ולא נטלתי את ידי… אסוּר לאכוֹל בלי נטילת ידיים…” ולא אכלה עד שהביאה לה בתוֹך כפּוֹת הידיים מעט מים מן הבּאר ורחצה ידיה.

ושוּב פּרצה בצחוֹק. הצחוֹק דבק גם בנוּ. הבּטנוּ אל הקטנה, שהמשיכה בטיפּוּסיה ולא השגיחה בנוּ וּבמה שמדוּבּר בה. הבטנוּ אליה באהבה וצחקנוּ, צחקנוּ בלב טוֹב.

אמא החזיקה בה וכיסתה את פניה בנשיקוֹת: “צדקת שלי, צדקת קטנה שלי!” עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת שׂוֹחקוֹת.

צחוֹק זה האיר פּתאוֹם את אפילתנוּ.

ברוּר היה לכוּלנוּ: אסוֹן זה שבא עלינוּ אינוֹ אלא רע עוֹבר, מקרה לא חשוּב. הוֹאיל וכוּלנוּ חיים וּשלימים – יתוּקן הכוֹל בעזרת השם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!