א

בני עניים ובינוֹנים שבעיירתי היוּ הוֹלכים באב וּבתחילת אלוּל “לקטוֹף כּשוּת”. צמח ריחני זה, הנוֹתן תבל בשׁיכר, עלה לגדוּלה במקוֹמותינוּ וכמה יהוּדים קנוּ אוֹ חכרוּ מאת הגוֹיים חלקוֹת שדה ונטעוּ נטעי כּשוּת. היוּ שנים שהצליחוּ והיוּ שנים שלא הצליחוּ. הכוֹל לפי רוֹב הענוה במחוֹז זאץ שבארץ בּיהם. כשהיבוֹל היה שם זעוּם, היוּ באים ממרחק סוֹחרים אשכּנזים גדוֹלי בשׂר ואדוּמי פּנים וקוֹנים את הכּשוּת בכל מחיר שביקשוּ מהם, במחוּבר או במקוּטף; וּבשנת ברכה שם מכרוּ המגדלים שלנוּ את הפּרי לסוֹחרי המקוֹם בכל מחיר שהציעוּ להם, ויש שהיוּ אנוּסים להניחוֹ כבוּש בשׂקים אוֹ במרצוּפים גדוֹלים (ואנטוּכיס בלע"ז) לשנה הבאה, אוּלי ירחם.

בביתנוּ, גם בשנים שאבי סוֹחר התבוּאוֹת הרויח יפה, ועל אחת כמה וכמה בשנים של שפל בפרנסה, היוּ הילדים מבקשים להם דרך להשׂתכּר. ההוֹרים לא דרשוּ מהם את ה“רוָחים”, להפך, היוּ מצטערים על כך, מלגלגלים עליהם ואפילוּ נוֹזפים בהם, אבל רוּח היתה בכוּלם – להשׂתכּר לפחוֹת להוֹצאות שלהם: לבגד וּלמתנה, לשׂכר לימוּד וּלספר. היה בכך משוּם הכּרה נעימה של עמידה ברשוּת עצמם.

אני בן האחת עשׂרה ואחוֹתי בת החמש עשׂרה עשׂינוּ יד אחת לעבוֹד בשוּתפות. במה יכוֹלנו לעבוֹד יחד? בקטיף הכּשוּת. זוֹ עבוֹדה של עוֹנה שאינה קשה ביוֹתר ואינה צריכה אלא זריזוּת יד וסבלנוּת, בדוֹמה למריטת נוֹצוֹת. הלימוּד ב“חדר” לא עיכּב. ימים אחדים קוֹדם הקטיף וימים אחדים אחריו יספיקוּ לי ללמוֹד בפני עצמי מה שאחסיר אצל המלמד. גם אבי וגם המלמד ידעוּ שכן הוּא ולא הקפידוּ.

גם לאבי היה שׂדה כּשוּת לא גדוֹל. הוא הפך את גן הירק הגדוֹל שהיה לנוּ מוּל ביתנוּ מעבר לדרך לשׂדה כּשוּת מעוּבד יפה. הצמח היה משתרג אל קוֹנטוֹסים (טיצ’קיס בלע"ז) גבוֹהים למעלה מעשׂר אמוֹת, ואבי חָלם להחליפם בעמוּים וּבתַיִל, כפי שהוּנהג בשנים האחרוֹנוֹת בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים, אלא שנתקשה בהשקעה הגדוֹלה ודחה משנה לשנה.

קטן היה השׂדה ודי היה בשלוֹשה ימים יפים לאסוֹף את כל היבוּל, שהגיע בשנת ברכה לעשׂרים שׂקים גדוֹלים וּלאחר הייבּוּש בעליית הגג היה נכנס כוּלוֹ לשני מרצוּפים, שמשקל על אחד קנטאר אוֹ קנטאר וחצי. יש שאבי היה קוֹנה מאיזה בעל כּשוּת עני את היבוּל “על הקוֹנטוֹסים”, ואז היתה לנוּ עבוֹדה עוֹד ליוֹמיים או שלוֹשה ימים ולא יוֹתר. אבל עוֹנת הקטיף בכללה ארכה שניים וּשלוֹשה שבוּעוֹת ולא רצינו לוַתר על השׂכר היפה מן החוּץ, שתוֹעלתוֹ תהיה מרוּבּה “בימים הטוֹבים” וּבחוֹרף הבא אחריהם. וּבכן החלטנוּ לילך לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים של “החצר”, כלוֹמר, של אדוֹני האחוּזה.

ב

מיוֹם שניטעה הכּשוּת בגננוּ נעשׂיתי בקי בעבוֹדוֹת הכרוּכוֹת בגידוּלוֹ של צמח רב שנתי זה.

פּוֹעל נוֹכרי, מוּמחה במקצוֹע זה, היה בא באביב, מיד לאחר הפשרת השלג, והיה פוֹתח את האדמה מסביב לכל נטע, שרק שלוֹשה או ארבעה שריגים יבישים, כחבלים נוּקשים, נשארו בוֹלטים מתוֹכה, וּכשהגיע אל השוֹרשים, היה מזרד באוֹלר רחב את שׂריגי אשתקד וזוֹרקם לערימה נידוֹנה לשׂריפה, וּמניח “עיניים” אחדוֹת לעשׂוֹת שׂריגים חדשים. אחר כך היה חוֹפר עוּגית במרחק מסוּיים מן השוֹרשים, מפזר בתוֹכה זבל טוֹב, מפוֹרר ורך, וּמכסה הכוֹל בעפר. לאחר שבוּע אוֹ עשׂרה ימים, לפי החמימוּת שבאויר, הציצוּ מתוֹך העפר הנבטים, אדמוֹנים קצת, דוֹמים לתוֹלעים כפוּפי ראש – תאוה לעין ושׂמחה ללב. הנה שלוֹשה גסים וּשניים דקים, כמעט לא ניכרים, ועוֹד אחד נדחק לצאת! מיוֹם ליוֹם גדילים וּמתרבים השׂריגים, בתחילה עוֹמדים זקוּפים, אחר כך מתכוֹפפים ונעשים כרגליוֹת של גפן, נטוּשים על סוֹללת העפר מסביב לעוּגית. והנה גדלוּ כבר במידה שצריך לברוֹר את הבּריאים והטוֹבים וּלקצץ ברפים ורעים. גם עבוֹדה זוֹ צריכה מוּמחיוּת. ושוּב בא אוֹתוֹ פּוֹעל, מַזמרה קטנה בצוּרת אוֹלר רחב וּמתקפל בבית מגפוֹ, והוּא הוֹלך מתוּן מתוּן מנטע אל נטע, בּוֹרר באצבעוֹתיו את הטוֹבים ומקצץ את הרעים ואינוֹ מניח אלא שניים אוֹ שלוֹשה לגידוּל. ואני הלכתי בעקבוֹתיו והסתכלתי בכל מעשׂי ידיו ונדמה לי שאוּכל לעשׂוֹת כמוֹהוּ. אבל הוּא עוֹשׂה את מלאכתוֹ במין בטחה של יהירוּת ואינוֹ נוֹתן דעתוֹ עלי, כמוֹ רק צלוֹ אני על יד ימינוֹ.

לאחר שניים אוֹ שלוֹשה שבוּעוֹת הגיע זמן נעיצת הקוֹנטוֹסים הגבוֹהים, שעליהם כוֹרכים את השׂריגים הרכים וקוֹשרים בקני קש שרוּיים במים, כדי שישׂתרגוּ ויעלוּ משׂמאל לימין, לפי טבעם, עד שהם מגיעים אל ראש הקוֹנטוֹס, ועוֹד נתלים מסביב כעין צמרת קטנה מסתבכת והוֹלכת. מלאכה זוֹ, נעיצת הקוֹנטוֹסים, יישוּר השׂריגים וּקשירתם, נעשׂית כוּלה על ידינוּ, כלוֹמר, על ידי אבי ואחוֹתי, וגם אני הקטן מסייע עמהם. פעמיים אוֹ שלוֹש במשך העוֹנה עוֹדרים מסביב לכל נטע ומסַעדים אוֹתוֹ בקשירה, תחילה בעמידה על הקרקע ואחר כך על הסוּלם, עד שהוּא עוֹלה לשליש הקוֹנטוֹס, שאז מניחים לוֹ לטפס ולגדוֹל כמוֹת שהוּא בטל וּמטר וּבחוּמה של שמש עד שיעשׂה את הפּרי המיוּחל.

כמה חוֹליים רעים צפוּיים לוֹ לצמח הכּשוּת עד הפּריחה וּלאחריה, והקשה בכוּלם היא הכּנימה, המשתכּנת מאחוֹרי העלה ועוֹשׂה מיני זבוּבוֹנים ירקרקים שקוּפים המכלים את העלים וּמדלדלים את הצמח. אוּלם בקיץ בגשמיו באים בעתם והחמה והטל ממוּזגים, עוֹלה הצמח וּמשׂגשׂג ועוֹשׂה ענפים ועלים ירוּקים וּנקיים עד להפליא; אחר כך באה הפּריחה הדקה בזמנה והוֹפכת עד מהרה פּרי בצוּרת אצטרוּבלוֹן ירוֹק ונחמד, עשׂוּי קשׂקשׂים קרוּמיוֹת חוֹפפוֹת זוֹ על זוֹ. משבוּע לשבוּע הוא מתארך וּמתבלט בחן מבין העלים ביחידוּת וּבצֶוֶת. אם גדל הפּרי והקשׂקשׂים צפוּפוֹת וּסגוּרוֹת וכוּלוֹ קשה, עד שהוּא משמיע קוֹל איושה דקה כשהוא נלחץ בין האצבעוֹת – סימן טוֹב לוֹ, שהוא בריא וּמשקלוֹ רב, האבקה הצהוּבה מרוּבּה בוֹ וּשמוּרה יפה בתוֹכוֹ, והמין ייחשב “פּרימה”. אך אם הקשׂקשׂים רוֹפפוֹת וּמפוֹרדוֹת, כדמוּת ציצה פּוֹרחת, משקל הפּרי קל והאבקה מעטה, אז יהיה המין קלוֹקל וזוֹל.

עם גמר בישוּלוֹ מכתימה החמה את הפּרי, סימן שהגיעה שעתוֹ להיקטף. אצבּעוֹת הממַששוֹת בוֹ מעלוֹת חוֹמר דביק וריחני, תאוָה לנחיריים. אבל יש שיוֹרד פּתאוֹם גשם קר פּתוּך בברד ואחריו בא יוֹם שרב, ואז הפּרי “נשׂרף”, מראהו כחרוּך וטיבוֹ ניזק והוּא נחשב “בּראַק” (פּסוֹלת), הנמכר בזיל הזוֹל לבתי הבישוּל שבמקוֹם, ורב הצער ורבה הדאגה בבית המגדל הרוֹאה את עמלוֹ וסיכוּיוֹ עוֹלים בתוֹהוּ.

ועתה אספר מה שאירע אוֹתי ביוֹם ראשוֹן לקטיף בשׂדה זר.

ג

כששמעה חברתה של אחוֹתי, ציפּוֹרה בת אייזיק הפּחח, שאנוּ הוֹלכים “לקטוֹף כּשוּת”, חשקה גם נפשה בעבוֹדה זוֹ.

אייזיק הפּחח היה גר לא הרחק מביתנוּ, וציפּוֹרה בת זקוּניו, הגדוֹלה ממני בשנתיים, נערה רזה וּצנוּמה שלא כדרך הטבע. אני, שידעתי פירוּש השם ציפּוֹרה, ראיתיה תמיד בצוּרת ציפּוֹר (כך ראיתי גם את ציפּוֹרה אשת משה רבנוּ). פנים לבנים וּקטנים, אף דק וּבוֹלט, רגליים כמקלוֹת ועיניים פּוֹזזוֹת וכוּלה תנוּעה – מראה ציפּוֹר. אחוֹתי, אף כי גדוֹלה ממנה בשנים, התחברה עמה והיוּ מבקרוֹת זוֹ אצל זוֹ לשם שׂיחוֹת וּלחישוֹת שאין להן סוֹף.

פּיקחית וחריפה היתה ציפּוֹרה זוֹ, שטוּפה בדברי רכילוּת, ודיבוּרה כבוֹגרת. גם אמי היה מדבּרת עמה כעם גדוֹלה. בקיאה היתה בכל עסקי המשפּחוֹת שבעיירה ובכל מוּמיהן הגלוּיים והנסתרים. היוּ לה שתי אחיוֹת נשוּאוֹת שהלכוּ אחרי בעליהן לערים אחרוֹת, והיא, שנוֹלדה לאמה אחרי הפסקה של עשׂרים שנה, היתה משוּם כך לשׂיחה בפי הבריוֹת. הוֹריה הזקינים פּינקוּה הרבה והיא היתה מזלזלת בהם. בשל לשוֹנה העוֹקצנית היו חברוֹתיה מתרחקוֹת ממנה והנערים מתגרים בה. אף אני לא אהבתיה, משוּם יחסה אלי מגבוֹה, כאילוּ תינוֹק אני לגביה. מעוֹלם לא רצתה לקבל בביתנוּ אפילו כּיבּוּד כלשהוּ, לא פרי ולא תוּפין, וסירוּבה היה במשיכת כתיפיים בלבד, ולא ידענוּ אם משוּם יהירוּת אוֹ משוּם אסתניסוּת היא מסרבת. אבי אמר בהלצה: “חוֹששת היא שמא תצטרך לוֹמר תוֹדה”. וּבאמת לא שמענוּ מעוֹלם מלה זוֹ יוֹצאת מפיה.

כששמעה ציפּוֹרה, כי שנינוּ, אחוֹתי ואני, יוֹצאים לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת של “החצר”, ביקשה להצטרף אלינו. אחוֹתי הטוֹבה והישרה הסכּימה ברצוֹן, ואף הציעה לה שוּתפוּת, אבל ציפּוֹרה רצתה לקטוֹף בפני עצמה. בכוֹל נהגה לפי הכלל: שלי שלי ושלך שלך. ואני גרסתי בלשוֹן פּרקי אבוֹת: לפי “מידת סדוֹם”.

אביה, זקן מפוּיח ומלוּפלף עיניים, שריח חוּמצת נחוֹשת נוֹדף ממנוּ תמיד, היה עסוּק כל הימים בצריף קרשים קטן מחוּבר לביתוֹ בפּחחוּת הזעירה שלוֹ, עוֹמד כפוּף בין כלי הפּח החדשים והישנים, גוֹזר וּמחבּר וּמַלחים מתוֹך עיוּן רב. והיא, ציפּוֹרה, באה אליו לעתים קרוֹבוֹת לתבוֹע מעוֹת קטנוֹת לצרכיה. מתוֹך אנחה של כּילי ועיניים ממצמצוֹת בתמיהה היה מעלה מכיס מכנסיו העמוֹק את הפּרוּטוֹת ונוֹתנן בידוֹ השחוֹרה לתוֹך היד הלבנה של בתוֹ, וּכשביקש ללטף את לחיה אוֹ את שׂערה, היתה דוֹחפת אוֹתוֹ בכעס וּבוֹרחת. לוֹ לא היתה כל דיעה אצל בת זקוּניו, ועל כן לא אמר כלוּם; ואמה, כששמעה שהילדה אוֹמרת לצאת לקטיף, ניענעה ראשה ואמרה: “כלוּם יש לה כוֹח? בוַדאי תחלה אחרי יוֹם עבוֹדה אחד”. אבל דוקא התנגדוּת האם חיזקה בציפּוֹרה את ההחלטה לצאת לעבוֹדה.

היה בוֹקר שכוּלוֹ זיו, בלי עב קל בשמיים. ניכר היה שהיוֹם עוֹמד להיוֹת חם. השכמנוּ לקוּם עוֹד לפני ההוֹרים, אכלנוּ משהוּ בחיפזוֹן ולקחנוּ עמנוּ צידה לכל היוֹם. הוֹצאנו מן המטמוֹרת שתי כברוֹת ישנוֹת וּשני שׂקים, ואני השחזתי השחז היטב את אוֹלרי לחַתֵך בוֹ את השׂריגים הקשים (כמוֹ הפוֹעל המוּמחה!). גם צפּחת חרס שחוֹרה, שהיתה בביתנוּ, לקחתי ליתן בה מים. אחוֹתי מצאה שׂמלה בּלה לפרוֹשׂ על הקרקע לישיבה ותחבה אוֹתה לתוֹך שׂקה. עשׂינוּ הכוֹל מתוֹך רגש חם של אחוה ושוּתפוּת.

הלכנו לקרוֹא לציפּוֹרה, כמדוּבּר, ורגזנוּ הרבה, שהיינוּ

צריכים לחכוֹת לה כחצי שעה, עד שיצאה מצוּידת בכלים, מבוֹהלת ונרגשת מאוֹד. אביה עמד בפתח צריפוֹ ומצמץ אחריה בעיניו המלוּפלפוֹת, ואמה רצה אחריה ותקעה לידה תפּוּח גדוֹל, אך היא סירבה ליטלוֹ ודחפה אוֹתֹ עד שנפל לארץ. האם השביעה את שנינוּ שנשגיח על הילדה ונעזוֹר לה בעבוֹדה הקשה. “שוּבי הביתה, טיפְשה!” קראה ציפּוֹרה לאמה הזקינה, וּדבריה היוּ לנוּ, הרגילים בכיבוּד אב ואם, מוֹרת רוּח. הלכנוּ, כל אחד נוֹשׂא את כברתוֹ ושׂקוֹ, מהלך חצי שעה דרך היישוּב הכּפרי, אל מחוּץ לעיירה, עד שבאנוּ אל שׂדה הכּשוּת הגדוֹל, שהשׂתרע כיער של עמוּדים גבוֹהים וּצמחים תלוּיים, יער שאין רוֹאים את קצהוּ, כוּלוֹ מעשׂה תרבוּת: השוּרוֹת ישרוֹת וקוֹמה אחת לכוּלן, הרוחים בין השוּרוֹת שוים, והאדמה מתוּלמת וּנקייה.

סבוּרים היינוּ שאיחרנוּ, אך מצאנו את השער סגוּר עדיין, וכמה מניינים של קוֹטפים, רוּבּם מבנוֹת הערילים וילדיהם, חיכוּ שם עם כברוֹת, קערוֹת פח, גיגיוֹת ושׂקים, התלוֹצצוּ וצחקוּ ודחפוּ זה את זה במשוּבה. הקוֹטפים מבני ברית היוּ מעטים, רק נשים וּנערוֹת אחדוֹת מדלת העם. הצטערתי שאין שם אף נער אחד מלבדי.

אמרוּ לנוּ שעלינו לחכּוֹת כחצי השעה עד יבוֹשת הטל מעל הכּשוּת. וּבאמת עברה שעה עד שבא פייבל המשגיח, איש כבן שלוֹשים, בריא ועליז, לבוּש בּורנס קצר ומגפיים גבוֹהים, נוֹשׂא בידוֹ מפתח גדוֹל לפתוֹח את השער. מיד שתוּ עליו הקוֹטפים, ביחוּד הבתוּלוֹת הנוֹכריוֹת החצוּפוֹת שהכירוּהוּ מימים ימימה, וּכשפתח את השער נדחקוּ בהמוֹן פּנימה. אחר כך פתח פייבל את מחסן הפּחים הגדוֹל, ישב על ארגז הפוּך ורשם על גיליוֹן פּרוּשׂ על ברכוֹּ את שמוֹת הבאים. אחר הלך להראוֹתם את החלקה שבה יתחיל בקטיף. צריך היה לעבוֹר לאוֹרך כל השׂדה בין השוּרוֹת הגבוֹהוֹת והדוֹממוֹת, כי מן הקצה השני, הדרוֹמי, יחלוּ לקטוֹף, ששם הגיעה הכּשוּת לגמר בישוּלה.

ציפוֹרה הלכה עמנוּ. היא כבר עיפה מן ההליכה וּמן המשׁא שנשׁאה. אגלי הזיעה עמדוּ על גפּי אפּה הדק, וּפניה היו מתוּחים, יגיעים ועצוּבים מאוֹד. הסתכלתי בה וחמלתי עליה. צדקה אמה, שביקשה להניאה מעבוֹדה זוֹ שאינה לפי כוֹחה. צריך יהיה לעזוֹר לה מעט.

האדמה הקלה, חוֹמר וחוֹל, היתה נקייה מרוֹב עידוּר, רק צמחי בּר מעטים, מאלה המצוּיים בשׂדוֹת התבוּאה, נראוּ זעיר שם, דקים וּמשׂתרגים על הארץ. והרגל אוֹ שדרכה עליהם אוֹ שקרעה אוֹתם דרך הילוּכה. פּרוֹת־משה־רבּנוּ זחלו וחרגוֹלים ירוּקים דילגוּ למרחקים גדוֹלים וציפּוֹרים טסוּ מתוֹך ציוּץ מצמח לצמח, התלהלהוּ רגע בין העלים, נתכסוּ ונתגלוּ וּפרחוּ שוּב. אחירוֹת פיזזוּ על התַיִל המתוּח בראשי העמוּדים וּמשמיע זימזוּם דק, כזימזוּם שמשמיעים חוּטי הטלגראף. ראיתי כמה חתוּלים, יפים וּגמישים כחתוּלי בּר, רוֹדפים זה אחר זה במשׂחקם וּפתאוֹם מתרַבצים בפישוּט רגליים על העפר הרך ועיניהם אוֹרבוֹת במשוּבה דוֹלקת ללא דבר. איזה טוֹן חגיגי עמד ביער התנוּבה הזה הזה מעשׁה ידי האדם, שתפס את אוֹזנַי ועינַי.

הגענוּ למקוֹם הקטיף ונשׁאנוּ עינינוּ אל השׂריגים הכבידים, התלוּיים במרוֹמים בקרס קטן. רוּבּם טעוּנים היוּ פּרי כּשוּת בשפע, מצהיב יפה מתוֹך העלים הירוּקים, בשל לקטיפה. מראה הפּרי גירה את האצבעוֹת ואת הנחיריים.

בחרנוּ לנוּ מקוֹם נוֹח על תלוּלית עפר רכה: אני ואחוֹתי בשוּרה אחת וציפוֹרה בשוּרה שכנגד, במרחק פּסיעוֹת אחדוֹת. היא לא הביאה עמה דבר לפרוֹשׂ על הארץ ואחוֹתי אמרה לקרוֹע את בּלוֹי השׂמלה שבידה וליתן לה החצי, אך היא מיאנה לקבל גם מתנה זוֹ וּפרשה לפי שעה את השׂק הריק. הלכתי וּמילאתי מן המשאבה את הצפּחת מים. הנחנוּ את הכלים ואת הצידה ועמדנוּ ממתינים שיקראוּ לנו לקחת “תיילים”.

לאחר שכל הקֹטפים קנוּ להם שביתה זה בכה וזה בכה, בא המשגיח והתחיל מפּיל את ה“תיילים” לארץ. משך בשני ידיו וּבכוֹח את הצמח התלוּי – וּפתאוֹם הרפה ממנוּ, הקרס ניסט מאחיזתוֹ והתַיִל על משׂאוֹ נפל ברעש ארצה. לא כוּלם נפילתם שוה. יש תַיִל שנוֹפל תחתיו ונערם לערימה גדולה של ענפים, עלים וּפרי, ויש שנוֹפל באלכסוֹן או בעקלתוֹן בתוֹך השדירה, ויש שנאחז באחר תלוּי וצריך לשחררוֹ במוֹט, ויש שנוֹפל על ראש המוֹשך וּמסַבּכו לאין מוֹצא. צמח שלא נראה לוֹ בשל כל צוֹרכוֹ הניחוֹ תלוּי. אחרי שהפיל כמאה “תיילים”, עמד וקרא לקוֹטפים. כעין קרחה נפלה בעבי היער והקוֹטפים רצוּ למקוֹם הסבך וּבחיפּזוֹן בחרוּ להם את הטוֹב הטוֹב מתוֹך צעקוֹת: “זה שלי! וזה שלי! אל תיגע בוֹ!”. ולא עברוּ רגעים מוּעטים עד שכּל הענפים על הפרי כבר היו תלוּשים מן השׂריגים הארוּכּים, וכל אחד חבר בזרוֹעוֹתיו ערימה ככל שיכוֹל שׂאת להביא למקוֹמוֹ.

אחוֹתי נשׂאה ערימה גדוֹלה, כי זרוֹעוֹתיה היוּ ארוּכוֹת.

ציפּוֹרה נשׂאה ערימה קטנה משלה, ואני קטנה משל שתיהן, כי זרוֹעוֹתי קצרוּ מחבוֹק הרבה. התביישתי בקוֹצר ידי והייתי צריך ללכת פעמיים כדי להביא הכוֹל. את השׂריגים השדוּדים השארנוּ מוּטלים במקוֹמם כנחשי עקלתוֹן מחוּבּרים לארץ, וישבנו לקטוֹף. בשעת הטיפּוּל בשׂריגים המשוּננים נשׂרטוּ ידינוּ עד זוֹב דם. גם פּנַי וצוארי נשׂרטוּ וצרבוּ, ביחוּד הצואר, שהזיעה מצוּייה בוֹ הרבה ועוֹרוֹ רגיש ביוֹתר. אך נשׂאתי את ייסוּרי באהבה. “זה חלקוֹ של פוֹעל”, אמרתי. אף מנוּסה הייתי בכך.

ד

שנינוּ, אחוֹתי ואני, מנוּסים היינו בעבוֹדה זוֹ מן הקטיף בשׂדה שלנוּ, והיינוּ מוֹרטים בזריזוּת באצבע ואגוּדל את הפרי מן הענפים לתוֹך הכברה. במקוֹם שהפּרי היה צפוּף, כעין אשכוֹל נקי מעלים, הייתי פוֹרט במשיכה כמה מהם בבת אחת. אבל צריך היה לנהוֹג זהירוּת, שהפּרי ייקטף מעוּקצו שלם ולא ייקרע, שאז מתפּרדים העלעלים והאבקה נשפּכת, והמשגיח בעוֹברוֹ ובחוֹפנוֹ מן הכלי, מגלה מיד את התקלה, ונוֹזף בקוֹטף. בצד העירמה נערמת ערימה אחרת, של ענפים נטוּלי פרי. הראשוֹנה פוֹחתת והשנייה מתרבה. כברתה של אחותי מתמלאה מהר, ואני מציץ מזמן לזמן לראוֹת כמה אני מפגר אחריה.

החמה מתנשׂאה ברקיע וחוּמה גוֹבר. עשׂרוֹת הקוֹטפים

מפוּזרים בחלקה החשוּפה מלַהגים וּמתבדחים אגב עבוֹדה. אחת, נוֹכריה, נוֹשׂאת קוֹלה בזמר של קציר:

הָלְכוּ קוֹצְרִים קָמָה לִקְצֹר,

מַגָּל נָטְלוּ, הַפַּת נָשׁוּ –

ואחירוֹת עוֹנוֹת אחריה בקוֹל רינה:

קוֹצְרִים כָּאֵלֶּה הֵם הָיוּ.

שעה ראשוֹנה של יוֹם ראשוֹן לעבוֹדה היא ויש בה התעוֹררוּת של שׂמחה. הפּרי רענן וגדוֹל, נוֹפל כצרוֹר אבן, מצטבר ועוֹלה בכברה. גם אחוֹתי וגם אני משמיעים קצת דברי הלצה וקוֹטפים־קוֹטפים, זוֹרקים ענף ונוֹטלים ענף, וכפוֹת הידיים המפוּדרוֹת מרקדוֹת מהר. לא כן ציפּוֹרה. עם כל חוֹכמתה וחריפוּתה וקלוּת לשוֹנה אין פיה נפתח כאן לוֹמר מלה וּפניה מתוּחים־חמוּצים עד לחמלה. ניכר שהיא מתאמצת וּמתחרצת במלאכתה, ואין הדבר עוֹלה בידה. סוֹבלת היא מאוֹד מן השׂריטוֹת בעוֹרה העדין, ואני רוֹאה שהיא מלקקת בכל פעם את היד השׂרוּטה להקל את הכאב ומעַוה פניה מפני המרירוּת. אך אין מוֹעיל בליקוּק, להפך, הרטיבוּת מגבּירה את הצריבה. הזיעה פּוֹרצת מעוֹרה, והיא מרימה את שׂפת שׂמלתה הדקה ולוֹחצתה אל צוארה לספוֹג את הזיעה וּבפניה מצטייר כאב גדוֹל. גם חוֹטמה נשׂרט וּמכער את פּניה, שאינם יפים גם בלי זה. הפּרי משתמט מבין אצבעוֹתיה הלא זריזוֹת, ורבים נקרעים אגב מריטה, למרבה רוּגזה. יש שאינה משגיחה וּמשליכה ענפים עם פרי מסתתר בין העלים. מוֹרטת ונאבקת עם חוּלשתה, ועדיין לא נתכסה קרקע הכברה בפרי. המשגיח כבר סנט בה פעמיים. אף נטל ענף קטן והוֹרה לה איך לתפוֹס את הפּרי שייקטף יפה. אך היא לא רצתה להביט אל ידיו וקראה בתרעוֹמת: “אני יוֹדעת, אני יוֹדעת. הנח!” וּבלכתוֹ שוּב גיששוּ אצבעוֹתיה נרגזוֹת ואוּמללוֹת, וּפרי רב נקרע וקרעי עלים נתערבוּ בפרי בתוֹך הכּברה.

דיבּוּרה ושינוּנה כאילוּ ניטלוּ ממנה והיתה דוֹגרת על עבוֹדתה במין כוֹבד ראש רוֹגזני, שעוֹרר צחוֹק מהוּל בחמלה. אחוֹתי הציעה לה להעביר את ערימתה עם הכלים אלינוּ ונקטוֹף יחד וּנחלק את הריוח, שני שלישים לנוּ וּשליש לה, אבל היא עמדה במריה: אין היא רוֹצה בשוּתפוּת. כמה שתקטוֹף תקטוֹף, ולא איכפת לה אם תשתכר קמעה.

הנחנו לה להתענוֹת, אם כך רצוֹנה. אין כּוֹפין טוֹבה על אדם.

קוֹטפת מן העבריוֹת, שישבה בקרבת מקוֹם, אמרה בהשתתפוּת מעוּשה:

– איני מבינה הוֹרים כאלה: לוֹקחים פּאניינקה־של־קש כזוֹ ושוֹלחים אוֹתה לעבוֹדה בחוּץ. עדיין היא צריכה עזרה בלבישת בגדיה – ואיך תסכוֹן לעבוֹדה?

וּבתוּלה גדוֹלה, אדמוֹנית ודַדָנית, שישבה גם היא בסמוּך, ענתה ואמרה:

– אילו נתנוּ לה תוּת יער מתוֹק שתפרוֹט בשיניה – בוַדאי היתה מצליחה.

ציפּוֹרה השיבה איזוֹ תשוּבה חריפה, אבל השוֹמעת לא נכותה והוֹסיפה ללגלג עליה.

– מי יודע? – אמרה הראשוֹנה – אי אפשר לדעת. אוּלי אין פדת בבית וההוֹרים מוּכרחים להוֹציאה לעבוֹדה… וכי אני הוֹלכת לקטוֹף לשם תענוּג?

– לכי, – אמרה האדמוֹנית – וכי אין אנוּ מכירים אוֹתה? הרי היא בת זקוּנים ויחידה בבית. אביה פּחח וּמשׂתכּר יפה. בוַדאי רוֹצה היא לאסוֹף לעצמה נדוּניה… אם תעבוֹד כך עשׂר שנים, תאסוֹף סכוּם הגוּן ותוּכל להשׂיג חתן הגוּן…

באוֹתוֹ רגע בא שוּב המשגיח, והאדמוֹנית אמרה לוֹ:

– שמע, פייבל, תביא לפּאניינקה זוּג כּסיוֹת. אצבעוֹתיה העדינוֹת נשׂרטוֹת…

האיש לא ענה דבר. כשניגש וראה את החוֹפן המכסה בקוֹשי את קרקע הכברה והפּרי מרוּסק וּמעוֹרב בעלים, אמר:

– מוּטב שתקטפי פחוֹת וּתקלקלי פחוֹת.

הערה זוֹ הציתה את ציפּוֹרה. קפצה ועמדה על גבעוֹלי רגליה וצעקה:

– אם אין אני מוצאת חן בעיניך, יכוֹלה אני ללכת הביתה.

– את דוקא מוֹצאת חן בעיני, – אמר האיש בקריצת עיניים אל האדמוֹנית – רק עבוֹדתך אינה טוֹבה בעיני.

– אם עבוֹדתי אינה טוֹבה בעיניך, אפסיק ואלך הביתה.

– ואצטרך ללַווֹת אוֹתך, כדי שהשקצים בדרך לא יפגעוּ בך?

– אין לי צוֹרך בטוֹבוֹת שלך.

– ובכן, ילדתי, אל תשתטי. שבי וקטפי כמה שתוּכלי ותגמרי את יוֹם העבוֹדה יחד עם הכוֹל. אך עצתי לך, שלא תבוֹאי מחר.

– אם כן אני הוֹלכת מיד.

התערבה אחוֹתי ואמרה:

– הנח לה. אני עריבה לעבוֹדתה. כשתגמוֹר את הערימה הזאת נקטוֹף יחד.

– לא! – רקעה ציפּוֹרה ברגלה – בשוּם אוֹפן! הנה! – וּברוֹב כּעסה תפסה את הכברה ופיזרה את הקטוּף המעט על הארץ.

– ראוּ, כל כך צעירה וכבר משוּגעת… – התחכּם המשגיח.

– כן, אני משוּגעת ואיני רוֹצה לעבוֹד אצלך. ודאי שהאדמוֹנית רצוּיה לך יוֹתר. אני הוֹלכת.

פּניה החיורים העלוּ סוֹמק כלשהוּ ועיניה האדימוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת.

אחוֹתי קמה והלכה אליה וליטפה את שׂערה:

– אל תשׂימי להם לב, ציפּוֹרה. הישארי וקטפי עד הערב, ומחר – אם לא תרצי, לא תבוֹאי עוֹד. הנה נעזוֹר לך לאסוֹף את הכּשוּת שפיזרת.

שנינוּ אספנוּ את הפּרי המעוּפר קצת לתוֹך הכברה הריקה.

ציפּוֹרה ניגבה בשׂמלתה את עיניה, נשכה את שׂפתה וישבה לקטוֹף מתוֹך מרי.

המשגיח הלך ואיש לא הביט אליה עוֹד. רק אני זרקתי מזמן לזמן מבט לראוֹת מה היא עוֹשׂה. ניעוֹר בלבי זיק של חיבה אליה. ידעתי שהיא מפוּנקת וחלשה ולא הוּרגלה בשוּם עבוֹדה. אך רצוֹנה וקפדנוּתה טוֹבוּ בעינַי. אם כוֹח אין לה, אוֹפי יש לה וּכבוֹדה יקר בעיניה.

היא קטפה עתה מתוֹך שתיקה זעפנית. נזהרה שלא לקרוֹע את הפּרי, ועל כן קטפה לאט, כל פּרי לחוּד. ראיתי שהיא קוֹטפת עם העוֹקצים השלימים, שגם זה שלא כדין, אך אל אמרתי לה כלוּם, כדי שלא להוֹסיף על צערה ורוּגזה.

אנחנוּ כבר גמרנוּ ערימה אחת והבאנוּ שנייה וּשלישית, והיא עדיין קוֹטפת מן הראשוֹנה. השמש התרוֹממה עוֹד והענפים בערימתה התחילוּ נוֹבלים, והיא מפסיקה בכל פעם, חוֹלצת את ידיה הכוֹאבוֹת וּמפהקת רחבוֹת; אחר חוֹזרת לקטוֹף באצבעוֹת יגיעוֹת כאילוּ כּפאה שד.

ה

בא המשגיח והכריז, שלא יוֹסיף להפיל כאן כּשוּת, כי עליו ללכת לשׂדה אחר, שגם שם קוֹטפים היוֹם, וּבתחוּם המסוּים עד העמוּד העשׂירי, המסוּמן בקו שחוֹר, רשאי כל קוֹטף לבחוֹר לוֹ “תַיִל” וּלהפּילוֹ בעצמוֹ.

אני שׂמחתי להכרזה זוֹ, שגדוֹל היה חשקי להתמחוֹת במלאכה זוֹ, שלא נוּסיתי בה עד היוֹם. עקירת קוֹנטוֹסים, אף על פי שהיא צריכה כוֹח, ידעתי, אך הפּלת “תַיִל” לא ידעתי. הסתכלתי במעשׂה המשגיח, וּבטוּח הייתי שגם אני אצליח לעשׂוֹת כמוֹהוּ, הוֹאיל והבינוֹתי כיצד הדבר נעשׂה. החלטתי להפּיל “תיל” אחד גם בשביל ציפּוֹרה, ואם לא יספּיק כוֹבד גוּפי, אקרא לאחוֹתי ויחד נמשוֹך.

וכך היה. עוֹד קוֹדם שגמרנוּ את העירמה האחרוֹנה (ועל הארץ לא נשארו אל “תיילים” מעטים, לא חשוּבים) הלכתי וּבחרתי לי צמח מהוּדר ביוֹתר וקראתי מרחוֹק לאחוֹתי וּלציפּוֹרה:

– מצאתי “תיל” – אין כמוֹהוּ. ראינה, הנה אני מפיל אוֹתוֹ…

נתליתי בצמח עד כדי התקת כפּוֹת הרגליים מן הקרקע. הצמח נמשך קצת לארץ, הקרס חרק למעלה, הרפּיתי פתאוֹם, אך הוּא נשאר תלוּי. ניסיתי עוֹד פעמים אחדוֹת, מצד זה וּמצד אחר, וה“תיל” נשאר אחוּז בראשוֹ. לא היתה לי ברירה אלא לקרוֹא לעזרת אחוֹתי בעלת המשקל. שנינוּ נתלינוּ בכל כוֹחנוּ, אך לא כּיוַנוּ יחד את ההרפּייה. ניסינוּ בשנייה וּבשלישית ואל עלה בידינוּ. וּפתאוםֹ, כשלא פּיללנוּ לכך, וּבמשיכה קלה בלבד, צנח הצמח וכיסה את שנינוּ, וּזמן רב נאבקנוּ עד שנשתחררנוּ מן הסבך העוֹקצני שׂרוּטים וּפצוּעים וּפרוּעי שׂיער, אך צוֹחקים בהנאה מרוּבּה.

היתה זוֹ ערימה לתפארת. בוַדאי תתן שתי כברוֹת גדוּשות. פעמיים הלכנוּ וחזרנוּ שנינוּ עד שהעברנוּ למקוֹמנוּ את כל הערימה.

וּבינתיים גמרה ציפּוֹרה סוֹף סוֹף את ערימתה, הלכה והביאה “תיל” אחר, מן הנשארים שהפּיל המשגיח והיוּ מוּטלים בחמה, אך לא נבלוּ, מפני שהיו מחוּברים לקרקע. היא נשׂאה את הערימה הגדוֹלה ברוֹב יגיעה. ענפים נגררוּ ונשמטוּ. היא דרכה על הפּרי והשחיתה אוֹתוֹ. רגלה ניגפה והפילה חלק מן המשׂא. כמעט שנפלה בעצמה.

קמתי והלכתי לעזוֹר לה.

– אל תעזוֹר לי! – אמרה – איני אוֹהבת כשעוֹזרים לי.

– מדוּע? – שאלתי.

– כך, כל אדם צריך לעזוֹר לעצמוֹ.

– והרי תוֹרתנוּ ציותה לעזוֹר אפילוּ לשוֹר וחמוֹר…

– איני לא שוֹר ולא חמוֹר. אל תרגיז אוֹתי.

אף על פי כן הרימוֹתי מה שהפילה ונשׂאתי אחריה למקוֹמה. מן רגש אבירוּת פעל בי.

היא ישבה והתחילה לקטוֹף. עמדתי על ידה וקטפתי ענפים אחדים לתוֹך כברתה. היא שתקה זוֹעפת, וידעתי כי לא לרצוֹן לה הדבר. חזרתי איפוֹא למקוֹמי.

אחר כך הוּטב קצת מצב רוּחה. נעצה את אצבעוֹתיה בפּרי וּמדדה את העוֹמק. פעם הרימה אוֹתן, הראתה את צבען הכתוֹם, עיותה את פּניה בצער ושאלה:

– מה אתם סבוּרים? זה ירד במים וּבסבוֹן?

– מעט ירד, אמרה אחוֹתי המנוּסה – רק אחרי ימים אחדים, אם לא תקטפי, ירד הכוֹל.

האדמוֹנית ששמעה אמרה:

– אם תשׂימי את האצבעוֹת בדוּד עם הכּביסה – ירד הכוֹל בבת אחת.

– בלמי את פיך! – קראה אליה ציפּוֹרה – אין כאן מי שייהנה מחוֹכמוֹתיך.

והבתוּלה שהבינה את הרמז אמרה:

– אל תהיי כּעסנית כל כך. פּניך גם כך ירוּקים, ואם תשתפּך מררתך יוֹריקוּ עוֹד יוֹתר.

– מוּטב שאהיה ירוּקה ולא פּרה אדוּמה כמוך.

– אבל פּרוֹת אדוּמוֹת אוֹכלוֹת את העשׂב הירוֹק…

כיון שלא מצאה תשוּבה פּוֹגעת, לא השיבה ציפּוֹרה כּלוּם.

סוֹף סוֹף נמלאה כברתה, הוֹציאה את השק מתחתיה, ניסתה להלבישוֹ על הכברה, כדי להריקה לתוֹכוֹ, אך פי השׂק היה צר וחלק מן הכּשוּת נפזר לארץ.

הלכה אליה אחוֹתי, לקחה מידה את הכברה והריקה את כוּלה לתוֹך השׂק, וגם אספה את הפּרי השפוּך. ציפּוֹרה ישבה וידיה בחיקה וּמבטה מטוּשטש. הביטה אל מעשׂה ידי אחוֹתי ולא אמרה דבר.

– את עייפה? – שאלה אחוֹתי – אל תתביישי. תפסיקי מעט. אין דבר – תשׂתכרי פחוֹת.

– אוֹי לי מן הריוח. – נרנחה, סילקה את השׂיער שהיה נוֹפל על עיניה וּמחתה את הזיעה מעל פניה.

היתה זוֹ תנוּעה נשיית מאוֹד ולבּי הקטן נרעד למראה. ראיתי קו של חן בפניה הלֵאים, והוּא נטבע בי.

מעתה ראיתיהָ בעיניים אחירוֹת ורציתי להגן עליה מפני המתגרים בה. אם תפתח עתה האדמוֹנית את פיה המשוּקץ, אדע מה לעשׂוֹת.

ו

לא היתה לעוֹבדים שעה קבוּעה לאכילה, וכל אחד אכל בשעה שרצה. כל ביטוּל זמן היה על חשבוֹנוֹ, שהרי לא עבוֹדת שׂכיר יוֹם הוּא עוֹבד, אלא על פי משקל פּרי העבוֹדה. היוּ שאכלוּ אגב קטיפה בידיים המלוּכלכוֹת, המרירוֹת, נוֹשכים מן הפּת וקוֹטפים, נוֹשכים וקוֹטפים.

אנחנוּ, שבביתנוּ הקפידוּ על אכילה “כבני אדם”, לא יכוֹלנוּ לעשׂוֹת כך. הציעה אחוֹתי לציפּוֹרה שנפסיק ונאכל.

– אין לי כוֹח לאכוֹל, – אמרה וחיוּך עצוּב על שׂפתיה החיורוֹת.

– אין דבר, כשתתחילי לאכוֹל, יהיה לך כוֹח. בוֹאי אלינוּ ונאכל יחד. שמא תרצי ביצה קשה? יש לנו אחת מיוּתרת.

היא קמה מערימת הכּשוּת שלה ועברה אלינוּ עם חבילתה הקטנה. נטלנוּ את ידינוּ מן הצפּחת העוֹמדת על הארץ. המים היוּ כמעט חמים, שעמדוּ שעה ארוּכה בחמה ולא הרגשנוּ. גם היא נטלה ידיה. אכלנוּ ממה שהבאנוּ. הצענוּ לה שוּב את הביצה, אבל היא סירבה, כמנהה, ואכלה משלה, חלה לבנה מרוּחה בשוּמן תרנגוֹלת. היה לה גם קוּרקבן קר וכבד של תרנגוֹלת. ראיתי ונזכרתי במאכל התינוֹקוֹת ביוֹם הכיפוּרים בבית הכּנסת. אחר כך הוֹשיטה לה אחוֹתי אחד מן האגסים הגדוֹלים שבסלנוּ, אבל גם לאלה סירבה:

– אינני אוֹהבת פירוֹת מתוּקים. רק דוּבדבנים חמוּצים אני אוֹכלת.

כילינוּ לאכוֹל וחזרנוּ לעבוֹדה.

השמש כבר עמדה ברוֹם הרקיע וחוּמה גבר מאוֹד. אילוּ הוּרשינוּ לקטוֹף בתוֹך השוּרוֹת התלוּיוֹת, היינוּ מוֹצאים לפחות צל קלוש; אבל המשגיח אסר לקטוֹף שם. מקוֹם שלא הוּפלוּ ה“תיילים” חייב להיוֹת נקי. אף על פי כן קטפנוּ, אחוֹתי ואני, מחוּזקים ומרוּעננים אחרי סעד הלב.

התקרבה שעת הצהריים והחמה היתה קוֹפחת על ראשינוּ וּמעלה זיעה על פנינוּ. ציפּוֹרה יצקה מים מן הצפּחת על מטפחת האף שלה וכיסתה בה את ראשה. המים היו נוֹזלים על פניה, וכל צוּרתה היתה מצחיקה וּמעוֹררת חמה כאחת.

– ראוּ, סבתא קטנה, – אמרה האשה הקוֹטפת.

– צריך לתת לה למרוֹט נוֹצוֹת, – ענתה כנגדה האדמוֹנית.

הדברים נאמרוּ הפעם ברוּח נמוּכה, כמתוֹך שיגרה. אף ציפּוֹרה שמעה ולא ענתה. קטפה בלי חשק, ולא הסירה את המטפּחת מעל ראשה.

כשגמרה את העירמה הקטנה, פּתחה את השׂק ובחוֹפניה הקטנים העבירה לתוֹכוֹ את הכּשוּת הקטוּפה. אחר כך הניחה ידיה בחיקה, פיהקה ואמרה:

– אני רוֹצה לישוֹן.

– באמת מוּטב שתשכבי ותישני מעט, – אמרה אחוֹתי – הרי לך השׂמלה, היכּנסי בין השוּרוֹת ושכבי בצל.

ציפּוֹרה שמעה לה. קמה, לקחה את השׂמלה הבּלה וּפרשׂה לתוך השדירה ושכבה על הארץ בצל צמח.

לאחר רגעים מוּעטים ראיתיה שוֹכבת מכוּוצת, פעוּטה כתינוֹקת. בין נעליה וּבין שׂמלתה נראוּ רגליה הלבנות, הרזוֹת, שׂרוּטוֹת למכביר. לבּי נכמר עליה. את הסינר הפשילה על פניה, מפני הרמשים. פסי צל חתכוּ את גוּפה. אילוּ יכוֹלתי לגשת וּלכסוֹתה כוּלה, אוֹ לקחתה על זרוֹעוֹתי וּלשׂאתה אל בית הוֹרתה!

המשגיח בא שוּב. כשראה את המקוֹם הפּנוּי והכלים העזוּבים שאל:

– היכן הפּאניינקה?

– משׂחקת במחבוֹאים, – אמרה האדמוֹנית – הנה התחבאה שם.

הבּיט פייבל אל המקוֹם שהוּראה וראה את הגוּפיף המצוּמצם על הארץ, ניענע בראשוֹ:

– ישינה – הנאה לה והנאה לנוּ. לא תקלקל פּרי.

הלך והפּיל כמה עשׂרוֹת “תיילים” רעננים. אחר בא, ישב אצל האדמוֹנית וקטף לתוֹך כברתה כשהוּא גוֹחן אליה ולוֹחש לה דברים שגרמוּ לה עוית של צחוֹק עד כדי נפילה אחוֹרנית. אחרי שעה קל קם, פרע בידוֹ את שׂער ראשה, והלך שוּב לשׂדה האחר.

וציפּוֹרה ישנה כאפרוֹח מוּשלך מקינוֹ.

ז

הבאנוּ כמה “תיילים”. ערימת הענפים המקוּטפים גבהה. שׂק אחד מן השניים שהבאנו כבר עמד מלא וגדוּש וּכבר הריקוֹנוּ שתי כברוֹת לתוֹך השׂק השני. השמש השפּילה דרוֹמה מערבה, אך חוּמה לא רפה; וציפּוֹרה עדיין ישינה.

– אפשר אלך ואעירנה? – אמרתי לאחוֹתי.

– רחמנוּת עליה. הנח לה לישוֹן.

כן. צדקה אחוֹתי. מוּטב שתישן. היא נשארה בלי כוֹח.

הלכתי וכפיתי על שׂקה את הכברה הריקה ונתתי עליה קוֹמץ ענפים ועלים, שלא יבוּלע למעט הכּשוּת שקטפה על ידי החמה.

היוֹם עוֹד היה גדוֹל, כשלוֹש שעוֹת עד שקיעת החמה וּגמר העבוֹדה. גם אני עייף הייתי, וברצוֹן הייתי שוֹכב על האדמה הקרירה לישוֹן מעט כמוֹ ציפּוֹרה. אך לא יכוֹלתי לפגר אחרי אחוֹתי החרוּצה, שכל “תיל” חדש שהבאנוּ יצק בה כוֹח חדש, וּממרצה האצילה גם עלי. עלינוּ למלא את שני השׂקים ויהי מה! כך החלטנוּ וכך נעשׂה.

וּכבר ראיתי את עצמנוּ נוֹשׂאים בשניים, בגמר העבוֹדה, כל שׂק כּבד לחוּד להביאוֹ אל המחסן, כדי לשוֹקלוֹ וּלקבל מידי המשגיח את הפּתקה בשביל הגזבר היוֹשב אחת לשבוּע אל אשנב הקוּפּה באחוּזה. אך מה יהיה על מעט הפּרי של ציפּוֹרה? גם אם תתעוֹרר ותשוּב לקטוֹף עד ערוֹב היוֹם, אוּלי תגיע לשלוֹש כברוֹת.

הקוֹטפים נשארוּ לבדם באין משגיח. החוֹם והעייפוּת נסכוּ עליהם מוּכניוּת והיוּ עוֹשׂים מלאכתם במיעוּט קוֹל. שנתה של ציפּוֹרה נטלה מן הנשים, שהתגרוּ בה תחילה, את העילה להתגרוּתן. רק “תיל” חדש, שהוּבא אל מקוֹם הקטיף, ריענן קצת את הקוֹטפים. אף אני ישבתי בצד אחוֹתי החרוּצה והשַרתי כמוֹה מוּכנית את הכּשוּת הקטוּפה לתוֹך הכברה, אך לא יכוֹלתי להסיח את דעתי מציפּוֹרה הישינה וּמזמן לזמן שלחתי אליה מבט תוֹהה.

והנה, כעבוֹר שעה, אוֹ קצת יוֹתר, ראיתי שנתעוֹררה כמוֹ מתוֹך בהלה, ישבה והסתכּלה בעיניים מבוֹעתוֹת, כמוֹ לא ידעה היכן היא נמצאת והיא תמיהה שהיא בחוּץ, במקוֹם זר לה, ביער צוֹמח זה, שאנשים יוֹשבים מפוּזרים על קרקעוֹ וידיהם עוֹשׂוֹת במלאכה. היא ישבה, שיפשפה את עיניה והביטה כה וכה. אחר כך קמה בעצלתיים על גבעוֹלי רגליה וניגשה אלינוּ.

– אני הוֹלכת הביתה. איני יכוֹלה לקטוֹף עוד. כל גוּפי כּוֹאב. – דיבּרה אל שנינוּ.

– טוֹב, – אמרה אחוֹתי כמוּכנה לכך

– תקחי אתך את הכברה, רק את מעט הכּשוּת תשאירי בשׂק וּנקבל בשבילך פּתקה. אתה – פּנתה אלי – תלך ללווֹת אוֹתה עד אחרי ה“כּפר”, עד המדרכה. משם תוּכל ללכת לבדה.

ואני, כמוֹ חיכיתי להצעה זוֹ, קמתי מתוֹך התעוֹררוּת, ניערתי מעלי את העלים והגבעוֹלים ועמדתי מוּכן ומזוּמן ללווֹת את ציפּוֹרה. וּראה, אוֹתה ציפּוֹרה, שלבי היה גס בה קצת, היתה עתה כחדשה בעיני: נערה זרה שנמסרה לידי ואני חייב בכבוֹדה וּבהגנתה. קם בי מעין רגש מעוֹרב של חוֹבה ויהירוּת. רציתי, שכל אלה הקוֹטפוֹת, שקוֹדם לגלגוּ עליה וזילזלוּ בה, תראינה שאני הולך ללווֹתה, כמנהג גבר המלוה אשה לשוֹמרה בדרך.

ח

כשיצאנוּ מתוֹך שׂדה הכּשוּת קטפתי ליד הגדר פּרחי בּר קטנים וּנתתים בידה, ואת כברתה נטלתי ממנה וּתליתיה בכתיפי, וכן הלכנוּ בדרך העפר הרכּה, החשוּפה לחמה. היא החזיקה את קוֹמץ הפרחים בידה האחת, וּבידה השנייה היטיבה את שׂער ראשה כמעשׂה גדוֹלה. גבעוֹלי ידיה ורגליה העירוּמים היו מפוּספסים אדוֹם. משנינוּ נדף ריח הכּשוּת, ריח מריר־חריף. היא גבוֹהה ממני כדי ראש, ונדמה לי שהיא מביטה מעל לראשי. אך בהתרחקה מעט הביטה ישר בעיני וּמבטה היה טוֹב, עצוּב קצת וּמלא מחשבה. והיא נראתה לי יָפָה. היה בעיניה איזה רוֹך, שלא ידעתי כמוֹהוּ אצלה, והוָרוֹד שבפניה הקטנים, הילדוּתיים, לאחר שכיבה, הוֹסיף לה חיוּת וּתמימוּת. חמימוּת טוֹבה עלתה ממנה.

הדרך בין גדרוֹת הגנים והערוּגוֹת היתה דוֹממת. זוֹ השעה לפני גמר העבוֹדה שאין עוֹברי דרכים מצוּיים. החמה חיממה את גבינוּ מאחוֹר. מלבד זימזוּם חרגוֹלים בעשׂבים וּפרה גוֹעה במרחק לא נשמע כלוּם. שׂדה הכּשוּת הלך והתרחק מאחורינוּ, ואנוּ מתקרבים אל בתי היישוּב הכּפרי, זה שאנוּ רגילים לקרוֹא לוֹ סתם “הכּפר”; עוֹד מעט ונגיע אל המגרש הגדוֹל המשׂתרע בין שוּרוֹת הבקתוֹת והאסמים, המשַמש למרעה, לאיסוּף המקנה, לתרנגוֹלים ולכלבים ולחזריזים וּלמשׂחק הילדים. אחרי שנחצה באלכסוֹן את המגרש הזה, נגיע אל ראשית היישוּב היהוּדי ואל מדרכת הקרשים. שם אפרד ממנה ואשוּב אל שׂדה הכּשוּת לכַלוֹת את מלאכת היוֹם, והיא תלך עם הכברה הריקה לביתה, אל הוֹריה הזקינים, שבוַדאי ישתאוּ לה שחזרה בעוֹד יוֹם, אך ישׂמחוּ לראוֹתה כבר בבית בריאה ושלימה.

לא הייתי ביישן, שרגיל הייתי בחברת נערוֹת: אחיוֹתי וחברוֹתיהן ואחיוֹת חבירי, והייתי מדבר עמהן בכוֹבד ראש ובבדיחוּת הדעת בלי כל מחיצה. אבל הפעם נתמלא לבי רגש חדש, שלא ידעתי כמוֹתוֹ עד עתה. הליכה זוֹ עם ציפּוֹרה, נערה גדוֹלה ממני בשנים, במרחב הפּתוּח, בין שׂדוֹת וגנים, מתוֹך התרגשות הבשׂר אחרי מאמץ גוּפני כל היוֹם – נסכה עלי הלך רוּח לא רגיל, וּמחשבתי לא יכלה להרפּוֹת ממנה. מצד אחד רציתי שהשתיקה בינינוּ תימשך, כי היא הנעימה לי, אך מצד שני רציתי להפסיק את השתיקה וּלדבּר עמה, כדי למצוֹא מגע של קרבה מאוּוה. וּכבר אמרתי לפנוֹת אליה בשאלה שהכינוֹתי לי, אך היא הקדימתני, שעמדה פתאוֹם ואמרה:

– הגידה לי את האמת: אתה שׂוֹנא אותי?

השאלה הפתיעתני והביאתני במבוּכה. רגע עמדתי והסתכלתי בה. אחר כך אמרתי מתוֹך תוכחה וצער:

– למה תשאליני שאלה כזאת?

– למה? מפני שאני יוֹדעת, כי הכוֹל שׂוֹנאים אותי.

– לא נכוֹן! – קראתי כנגדה במרי – והוֹריך גם הם שׂוֹנאים אוֹתך?

– אפשר שהם אוֹהבים אוֹתי, אבל… אני שֹוֹנאת את אהבתם.

– ואחוֹתי? ואמי?

– הן אוּלי לא שֹוֹנאוֹת, אבל מבזוֹת אוֹתי.

– למה את חוֹשבת כך?

– כי יוֹדעת אני שכך הוּא. אנשים טוֹבים אינם מגלים את שֹנאתם, אבל אני יוֹדעת מה שבלבם. וּבאמת ראוּיה אני שישֹנאוּ אוֹתי ויבַזוּ אוֹתי.

– לא נכוֹן. למה?

– מפני שאין אני כנערוֹת אחירוֹת. אני גאה ורעה ולא מאמינה לשוּם אדם. המוֹרה בבית הספר אמרה במחלקה שאני כך, והיא אמרה את האמת. תמיד נדמה לי, שהאנשים רוֹצים להרע לי, להעליב אוֹתי וּלהכאיב לי. אני רוֹצה להיוֹת אחרת ואיני יכוֹלה. תמיד אהיה כך, אני יוֹדעת, ותמיד ישֹנאוּ אוֹתי, כן, כן…

ידעתי שיהוּדים אוֹמרים וידוּי לפני מוֹתם, ידעתי בעל פה את הוידוּי שבסידוּר בסדר אלף בית, ידעתי שהנוֹצרים מתוַדים על חטאיהם לפני הכוֹמר – אבל מימי לא שמעתי וידוּי נוֹרא כזה מפי שוּם אדם, וּמה גם מפי נערה צעירה. דבריה של ציפּוֹרה עוֹררוּ בי סערת נפש וּמבוּכה והתרגשוּת עד לדמעוֹת. רציתי לנחמה, לדבּר באוֹזניה דברים טוֹבים, רכּים, אבל לא ידעתי מה אגיד לה. והרגשתי צוֹרךּ להוֹכיח לה, כי יש מי שאוֹהב אוֹתה. וּבאין בפי מלים אחירוֹת, חזרתי על טענתי האחת:

– אבל בעצמך אמרת, כי הוֹריך אוֹהבים אוֹתך?…

– טיפּש! כבר אמרתי לך, שאני שֹוֹנאת אותם. הם אינם מבינים אוֹתי, הם מפחדים מפני, הם מפנקים אוֹתי ונוֹתנים לי כל מה שאני רוֹצה. זה מרגיז אוֹתי. זה עוֹשׂה אוֹתי לרעה. אילוּ יכוֹלתי לברוֹח מן הבית הזה…

פּנתה ממני והתחילה פּוֹסעת לפני הלאה, אל המגרש. הלכתי אחריה ולא ידעתי נפשי. עתה לא דיבּרה עוֹד, אף לא הביטה אלי. ניכר היה שגם היא נסערת.

כשהגענוּ אל המגרש הפּתוּח לפנינוּ למרחב, עמדה ואמרה:

– די! הבה לי את הכברה. מכאן יכוֹלה אני כבר ללכת לבדי. אם אתה רוֹצה, תעמוֹד ותביט עד שאעבוֹר את המגרש. רק ילדים משׂחקים בוֹ ואיני יריאה אוֹתם…

– מה איכפת לך, אם אלוה אוֹתך עד המדרכה? – אמרתי ולא הסירוֹתי את הכברה מעל כתיפי.

נפש חיה לא נראתה בקרבת מקוֹם. משני צידי הדרך השׂתרעוּ מאחוֹרי הגדירוֹת הנמוּכוֹת גני ירק גדוֹלים ושוֹתקים, והבתים רחוֹקים.

ציפּוֹרה הביטה כה וכה בעיניה הפוֹזזוֹת, וּפתאוֹם תפסה בשתי ידיה את ראשי, גחנה אלי והטביעה במצחי נשיקה מצלצלת. הכברה נפלה לארץ, ואני עמדתי נדהם ולא ידעתי מה אעשׂה.

לא הספקתי להתאוֹשש, והיא הרימה את הכברה, עשׂתה בה תנוּעה כאוֹמרת להכוֹתני בה, הצטחקה ואמרה:

– לך שוּב אל אחוֹתך. אל תספר לה מה שעשׂיתי לך. אתה מבטיח לי?…

אמרה וּברחה במוֹרד המגרש, בנתיבה הצרה החוֹצה אוֹתוֹ באלכסוֹן.

עמדתי והבטתי אחרי הרצה ברגליה הדקוֹת כציפּוֹר, רצה וּמנפנפת בכברה כבכנף משוּנה. עמדתי מבוּיש ועזוּב, נבוֹך ונרעש. לבי רץ אחריה, וּבמוֹחי חזרה מחשבה אחת: “היא לא רעה, היא לא רעה, היא לא רעה…”