משנוֹת חיי הראשוֹנוֹת, עד שלוֹש, תוֹעים בזכרוֹני רשמי מראוֹת מקוּטעים, לא התחלה ולא סיוּם להם, והם בהירים מאוֹד, כמעט בלי קליפּת נוֹגה של חלוֹם. איני יוֹדע אם עוּבדוֹת הן אוֹ יִלדי דמיוֹן, שנשתקעוּ בנפש וחוֹזרים וּמתגלים מתוֹך עקיבוּת מוּזרה, ללא תביעת פירוּש. אפשר שבּוֹהר זה הוּא הוּא החלוֹם. מיוֹם שעמדתי על דעתי אראה הדברים נוֹגהים ורוֹטטים מתוֹך השטחים האפילים של הבלתי נוֹדע. ידעתי כי לא יבוֹאוּ בי אל המנוּחה, כל עוֹד לא הביאוֹתים אל נחלת הכתב.

א. הָאָחוֹת שֶנּוֹלְדָה

יד של אשה (גוּפה וּפניה אין זכרוֹני רוֹאה) אוֹחזת בי, וקוֹל ערב יוֹרד אל אוֹזני:

– בוֹא, תראה את אחוֹתך הקטנה.

בלי חשק אני צוֹנח מעל ערשׂי, ועוֹמד יחף על רצפת הקרשים. כוּתוֹנת ארוּכּה לבשׂרי. אוֹר המנוֹרה אי מזה דוֹקר את עינַי המיוּשנוֹת ואני עוֹצמן כמעט. היד האוֹחזת בי מוֹציאתני מן “החדר הגדוֹל” וּמוֹליכתני דרך המסדרוֹן המחלק את ביתנוּ לשני אגפּים. הקרקע הטחוּב מכאיב בצינתוֹ את כפּוֹת רגלי. על האח לוֹפתת שלהבת זהוּבה קנקן גבוֹה, מהבּיל ומקשקש בצמידוֹ.

היד פוֹתחת לפנַי דלת גבוֹהה מאוֹד, צבוּעה לבן – ואני עוֹמד בחדר קטן, שרק מיטה אחת בפינתוֹ, סכוּכה בסדינים גבוֹהים. דלפק וכיסא לבנים. על הדלפק צינצנוֹת וספל וּמטליוֹת בד לבן. כוֹס גדוֹלה עם נוֹזל כתמתם מכוּסה מפּית מקוּפּלת. הכוֹס מעירה את עינַי. על הכיסא יוֹשבת אשה נוֹכריה, בעלת בשׂר, שׂערה מַלבּין, חָלק מאוֹד, מפוּלג בפסוֹקת ישרה.

ישיבתה ברחבוּת איתנה. סינר צח עד חצי שוֹקיה השמינוֹת. אני יוֹדע היטב כי היא המיילדת. היא מַבליטה כנגדי פניה בצוּרה מבדחת ומדבּרת בלשוֹני וּבמבטא נוֹכרי, קפדני:

– רצוֹנך לראוֹת את אחוֹתך אוֹ לשתוֹת לימוֹנאדה?

מבוּכה של בּוּלמוס תוֹקפת את לבי: אני רוצה את שני הדברים. מרוֹב המבוּכה אני נוֹעץ אגרוֹפי בעיני ומחכּכן בכוֹח, כמעט בכעס.

– בוֹא אלי, ילדי, – יוֹצא קוֹל אמי, הקוֹל הנוֹדע, רפה ורך ואהוּב, מבּין הסדינים. איני רוֹאה כל תנוּעה במיטה.

הזקינה קמה. רגליה העבוֹת נתוּנוֹת בנעלי לבד חשאיוֹת. היא אוֹחזת בשתי כתיפי מאחוֹר וּמקרבתני אל בין הסדינים הגבוֹהים.

שׂערה הגזוּז של אמי מציץ מתחת לשביס הטהוֹר. ידה ניגרת כנגדי חיורת ורכּה. אני תוֹפס אחת מאצבעוֹתיה ולוֹחצה בכפּי בהתרגשוּת.

– אתה רוצה לראות אותה?

רוֹצה אני לענוֹת “כן” ורק ממַצמץ בעינַי.

– הנה היא.

ידה השנייה מַצבּיעה על כּר ארוֹך וּמקוּשר המוּטל למַרגלוֹתיה.

המיילדת נוֹטלת את הצרוֹר וּמגישה את קצהוּ אל פּנַי. העויוֹת משוּנוֹת בחתך של פה קטן. עינַיים קטנוֹת עצוּמוֹת וּבזויוֹתיהן נקוּדוֹת לוֹבן כמשקע של מלח. אף זעיר־זעיר וּשתי נחיריים כראשי סיכּות.

– תכּה אוֹתה? לא תכּה אוֹתה. אסוּר! – מאַיימת המיילדת.

– למה יכּה אוֹתה והיא ילדה טוֹבה? – אוֹמרת אמי, ואצבעה נענית ללחץ כפּי.

– אני רוֹצה לימוֹנאדה, – משתחרר סוֹף סוֹף הקוֹל מגרוֹני. אני מסַלק עינַי מן הכּר, משוּעמם ממה שראיתי.

בנוֹזל הכתמתם צפים פתוֹתים של בשׂר לימוֹן. שׂפת הכוֹס מוּגעת אל שפתי ואני טוֹעם בזהירוּת טיפּה אחת. טוֹב: מתקתק־חמצמץ. פתאוֹם אני לוֹפת את הכוֹס בשתי כפּי ושוֹתה מתוֹך בּוּלמוֹס גדוֹל וּמעמידה על שינַי למַצוֹת את הנטף האחרוֹן מתוֹך סיפּוּק של איזה ניצחוֹן.

– שתה הכּוֹל, סוֹבא שכּמוֹתך! – אוֹמרת המיילדת, ואני נהנה.

אוֹתוֹ רגע נתקע ראש אבי חרש בפתח, כאילוּ בא ממקוֹם אחר. עיניו מחייכוֹת ברוֹב רצוֹן מתוֹך הפנים המעוּטרוֹת הרבה הרבה שׂיער.

איני זוֹכר איך הרימני מן הרצפה, אבל אני נישׂא בזרוֹעוֹתיו, נלחץ אל חזהוּ ואל זקנוֹ הרך, הטוֹב, המוּזר כל כך – דרך המסדרוֹן בחזרה אל “החדר הגדוֹל”, בוֹ עוֹמדת ערשׂי. הוּא משכּיבני ברוֹב זהירוּת וידיו הגדוֹלוֹת טוֹרחוֹת לכסוֹתני יפה בשׂמיכתי הקלה, הקיצית. עירוּת רבה באה בי מציפּוֹרני רגלי עד שׂערוֹת ראשי, עירוּת וּמשוּבה גדוֹלה. אני נתקף צחוֹק גדוֹל. כל קרבי בי צוֹחקים, מתפּלצים מצחוֹק. ואני תוֹפס את ידי אבי, מפרכּס ברגלי וּבכל גוּפי וצוֹחק, וצוֹחק, כשזקנוֹ תלוּי ורוֹטט עלי וקצהוּ נוֹגע בפנַי.

ב. הַתְקָנַת הַתַּרְנְגֹלֶת

יוֹם סתיו. בחוּץ קוֹל שפך הגשם. כשפוֹתחים את הדלת מן המסדרוֹן מגיח גל של צינה וּמעלה סמרמוֹרת על שוֹקי המגוּלים תחת השֹמלה (עד מלאת לי שלוֹש שנים לבשתי שֹמלה). ב“חדר הגדוֹל” מתהלכים אנשים. רק תנוּעוֹת גוּפים אני רוֹאה וּדמוּת הגוּף איני רוֹאה. רהיטים עם הקירוֹת ושוּם רהיט אינוֹ מסוּים במראהוּ. רק רגלי האנשים נראוֹת בשלימוּת.

על כיסא ועל גזירי עצים אחדים מוּטלת תרנגוֹלת מרוּטה, כרוּתת כרעיים, צהוּבּה משוּמן. הראש מכחיל מדם והוּא משוּלשל למטה, אל גליוֹן נייר פרוּשֹ על הרצפה. עביט קטן. מים קרים ניבטים מתוֹכוֹ.

אמי יוֹשבת תלוּיה על ברכיה, סכין בידה והיא אוֹחזת בראש התרנגוֹלת וּמנסרת במקוֹם השחיטה. הראש אינוֹ רוֹצה להיפּסק, והיא מסַבּבת אוֹתוֹ פעמים אחדוֹת עד שהוּא נמלק. מחַתכת את עוֹר הצואר השמן סמוּך לחזה, מפשילתוֹ מעט ופוֹשטתוֹ בחוֹזקה מוּל הצואר. הצואר נחשׂף והוּא דק ואדוֹם מאוֹד. אז תפריד אמי את הגרגרת ותתננה ביד אחוֹתי הגדוֹלה ממני, הניצבת בסמוּך מחכה. אחוֹתי תוֹפסת את שללה וּבוֹרחת לפינת החדר וּמשמיעה משם קוֹל גירגוּר. אוֹזנַי נזקפוֹת בתימהוֹן גדוֹל, אני איני גוֹרע עינַי ממעשׂה ידי אמי.

בחוֹד הסַכּין היא מנקרת מתוֹך הצואר גיד דק, הנקרע פעם בפעם והיא מפקיעה את קרעיו ברוֹב עיוּן. חוֹרקת בצואר כמה חרקים וּמעבירה עליהם את חוֹד הסַכּין. הוֹפכת את גוּף העוֹף, אחוֹריו אליה, וּפוֹתחת את הבטן לכל אוֹרכּה. עוֹקרת את כל הקרביים וּמניחתם בצד הגוייה שנתרוֹקנה. נוֹטלת אחד אחד את החלמוֹנים הצהוּבּים. מפרידה מעין תוֹלעת לבנה מעל המעי וּמסירה בזהירוּת את המרה מעל הכּבד. את המעיים היא מצניחה אל הגיליוֹן שעל הרצפה. החתוּל, שהתהלך, כה נרגז וּמיילל, חוֹטף את המעיים וּבוֹרח עמהם בנהימה אל תחת המיטה.

אני עוֹמד וּמרגיש את עינַי, שהן בוֹלטוֹת וקוֹלטוֹת כל תנוּעה של אמי. מראה הגוייה הריקה והאיברים המקוּצצים מכאיב לי וּמסערני וּמוּתחני עד לבכי. וּפתאוֹם תוּפקני רגש של בדידוּת ואימה גדוֹלה נוֹפלת עלי. אני מביט כה וכה: רגליים מהלכוֹת בחדר. קוֹלוֹת דוֹברים למעלה ואינם מגיעים אל אוֹזנַי. אחוֹתי מגרגרת בלי הפסק בקנה. הרהיטים עוֹמדים כזוֹעפים. הכוֹל זר ועוֹין אוֹתי בחדר הגדוֹל, ואיני יוֹדע אנה אני בא ואל מי אפנה לבקש חסוּת. לבּי מכּני בחוֹזקה והדמעוֹת נדחקוֹת אל עינַי ואינן יכוֹלוֹת לצאת. אני נבהל מפני עצמי וגוֹעה בבכי גדוֹל. אמי מדַדה אחרי בישיבה וידיה המלוּכלכוֹת בדם נשׂוּאוֹת אלי. אבי בא להרימני מן הרצפה, ואני בוֹרח מפניו בקוֹל צעקה מרה, כאילוּ הוּא אוֹמר להכּוֹתני נפש.

ג. נֵר נְשָׁמָה

על צידי אני שוֹכב בערשׂי ואיני יכוֹל לישוֹן. הכוֹל ישינים בחדר. משׂפתי אחוֹתי הגדוֹלה מתפקעוֹת שלפּוּחיוֹת: פּהוּ, פּהוּ.

על המדף הקטן שבצד החלוֹן המשחיר החוּצה מהבהבת פתילה קטנה בתוֹך בזיך של שמן (אמי נהגה להעלוֹת נר נשמה ביוֹם המיתה של אביה) ואני מביט ממשכבי אל השלהבת הדקה בעיניים משתאוֹת.

הכוֹל בחדר דוֹמם ולוֹבש צל. רק משלהבת הפּתילה נמשך אוֹר קלוּש ורוֹעד אל חלל החדר הגדוֹל, הנראה אין סוֹפי באפילה הזוֹממת. פתאוֹם הוֹחוַר לי מי היא השלהבת. כדי להרהר עד תוֹם מה שאני יוֹדע, אני מתהפּך ושוֹכב על בטני וכוֹבש פנַי בכּר.

עכשיו אני יוֹדע הכוֹל ברוּר:

השלהבת באה הנה מרחוֹק, מן היער. מן החלוֹן השחוֹר נכנסה, דרך הזכוּכית. היא ציפּוֹר אש קטנה. שם, ביער, ציפּוֹרי אש רבוֹת כמוֹה. הן עפוֹת כניצוֹצוֹת גדוֹלים מסביב לאילן גבוֹה ואפל עלים. בתוֹך ענפי האילן יוֹשב סנאי אדוֹם וּבטנוֹ בהירה (בבית שכיננוּ הפּוֹלני היה סנאי חמוּד ואני ראיתיו לפעמים מקפּץ בגן). הסנאי יוֹשב כפוּף בתוֹך הענפים כבתוֹך סוּכּה והוּא עצוּב מאוֹד. הוּא בוֹכה ודמעוֹתיו נוֹשרוֹת לתוֹך החשיכה הרכּה. ציפּוֹרי האש עפוֹת וּמקיפוֹת את האילן, מצפצפוֹת בחרדה ושוֹאלוֹת את הסנאי למה הוּא בוֹכה. אך הסנאי שוֹתק ואינוֹ עוֹנה. רק דמעוֹתיו הכבידוֹת נוֹשרוֹת מעיניו בלי קוֹל אל החשיכה. הציפּוֹרים שלחוּ את אחוֹתן אלי לשאלני למה הסנאי בוֹכה. אני רוֹצה לוֹמר לה, אבל איני יוֹדע. ציפּוֹר האש ניצבת על המדף וּמחכה לתשוּבתי, ואני פנַי כבוּשוֹת בכּר וּמוֹחי חוֹתר לדעת למה הסנאי בוֹכה ביער, למען תת בפיה תשוּבה לאחיוֹתה. רגעים ארוּכּים אני שוֹכב וּמענה את מוֹחי הכוֹאב למצוֹא את הסיבה לבכיוֹ של הסנאי ואיני מוֹצא, ואני סוֹבל מזה מאוֹד…

וּכשאני מרים לאט את ראשי מן הכּר לראות את הציפּוֹר, והנה – חוֹשך כבר בחדר. המדף אינוֹ נראה. אחוֹתי פסקה להפקיע שלפּוּחיוֹתיה, וּבאמצע החלוֹן השחוֹר אני רוֹאה כנקוּדת זהב מפליגה הרחק, הרחק, אל תוֹך החשיכה, מפכּה וּקטנה, מפליגה וּקטנה, ואינה דוֹעכת, ואינה פוֹסקת… ולבי מלוה אוֹתה בדרכה הרחוֹקה…

דוֹדי אחי אמי אברם בּר היה יהוּדי ארצי וּמגוּשם, וּמשוּם כך ראינוּהוּ כוּלנוּ כפסוּל במשפּחה. אחי הבכוֹר, נער משׂכּיל וּמליץ, היה קוֹרא עליו בניגוּן של ערב שבת: “כעץ היער בין התפּוּחים, כן אברם בּר בין הדוֹדים”. ניסוּח קוֹמי של הפסוּק משיר השירים שמעתי בהיוֹתי כבר נער עם נערי החדר, וחזרתי עליו מתוֹך רטט של עוֹנג, שהוּא הלם יפה את מקוֹמוֹ של דוֹדי זה בין שאר דוֹדי, כוּלם בני תוֹרה, נשׂוּאי פנים בעֵדה.

אוּלם עוֹד בראשית ילדוּתי, טרם ימלאוּ לי שלוֹש שנים, תפסתי בחוּש המיוּחד לגיל זה את יחס בני הבית אל דוֹדי, וּלפיו קבעתי בדרך החיקוּי גם את דעתי ויחסי אליו.

גבר חסוֹן היה, כבד־כתיפיים ולבוּש כאחד האיכרים הנוֹכרים. רוֹב פניו החזקים היוּ עטוּרים זקן קצר, אדמוֹני וסבוּך, זרוּע כבר חוּטי־שׂיבה רבים. וכן היוּ גם שתי פּאוֹתיו הרחבוֹת והגבּוֹת העבוּתוֹת מעל לעיניו הקטנוֹת, הצוֹחקוֹת תמיד, ואפילוּ מצנפת הכבשׂים הקרוּחה שבראשוֹ.

הוּא וּמשפּחתוֹ רבת הבנים גרוּ מחוּץ לעיירה במשכּנוֹת הנוֹכרים, בבית שקנה מיד איכּר, שהיגר בתוֹך שיירה של מהגרים למדינת ים רחוֹקה ששמה ארגנטינה. הבית עמד בתוֹך חצר גדוֹלה עם אמבּרים וּרפתים, הוֹמה תמיד מבהמה וּמעוֹף, כוּלם מן המין הכפרי הנחוּת, כחוּשים וּפרוּעי שׂיער אוֹ נוֹצה. אך מאחוֹרי החצר השׂתרע שׂדה כשוּת רב עמוּדים, מטוּפּח יפה, שבימוֹת הקיץ דוֹמה היה ליער שאין לוֹ סוֹף. שׂדה כשוּת זה, שדוֹדי נטעוֹ בעצם ידוֹ וטיפּל בוֹ ברוֹב חריצוּת, הכניס לוֹ בכל שנה מאוֹת זהוּבים, אך מהכנסה זוֹ לא נתן לצוֹרכי הבית אפילוּ פרוּטה אחת, אלא צירף כוּלה לכספוֹ המזוּמן, שהיה מלוה לאיכרים בריבּית קצוּצה. כלכלת הבית היתה מוּטלת כוּלה על תבוּאת השׂדה, גן הירק, הבהמה והעוֹף ועל מה שהשׂתכּרוּ הבנים הגדוֹלים בעבוֹדת הסוּסים. הרבה בנים ובנוֹת היוּ לוֹ, גדוֹלים וּקטנים, מזיווּג ראשוֹן וּמזיווּג שני, כוּלם חזקים ומגוּשמים, לבוּשים קרעים וּמזוֹהמים.

בשבתוֹת וּבמוֹעדים, כשעבר בבוֹקר עם בניו על ביתנוּ לבית המדרש, מקוֹם תפילתוֹ, היתה אמי מסתלקת מן החלוֹן בפנים מאדימוֹת מבּוּשה וּמכּעס:

– גרוּעים מגוֹיים! בגדי שבת שהם לוֹבשים… אבוֹי להם, אלה של פרץ שוֹאב המים נאים משלהם.

– אוֹמרים, שהוּא נוֹשׂא צרוֹר כספּוֹ עמוֹ לבית המדרש, מיראה שמא יגנבוּהוּ בבית, – אמר אחי הבכוֹר, כשהוּא מחזיק נעלוֹ על שוּלי הכיסא וּמקנחה במטלית.

– טוֹב שהוּא מתפּלל בבית המדרש. אילוּ בא עם ה“בנים” שלוֹ אל הקלוֹיז, לא היתה לפנינוּ ברירה אחרת, אלא ללכת לאיזה “מניין”, – אמר אבי, כשהוּא קם מן ההעברה על פרשת השבוּע ונוֹתן את החוּמש הכבד לתוֹך תיק הטלית.

כל בני ביתנוּ היוּ מבזים אוֹתוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, ולא היוּ מסתירים את ביזוּיָם לא מזרים ולא מקרוֹבים, ואפילוּ לא ממנוּ עצמוֹ.

וּראה מעשׂה שׂטן: הוּא דוקא דבק בביתנוּ לאהבה, והיה סר אלינוּ כמעט בכל יוֹם לשעה קלה. גם בימים של רתחת העבוֹדה מצא לוֹ רגעים מספּר לבוֹא אלינוּ. ואוֹתי אהב יוֹתר מכל הילדים, אפשר מפני שקטן הייתי מהם. וּבבוֹאוֹ יביא לי תמיד בכיסוֹ מתנה קלה: פרי עץ אוֹ גזר נאה, חליל עשׂוּי מקנוֹקנת של דלעת, נוֹצת תרנגוֹל אוֹ נימה מזנב סוּס. כאילוּ אין לוֹ ילדים קטנים בבית. פעם, זכוּרני, הביא לי מין צעצוּע, שקרא לוֹ שם משונה “זוֹלל־תוּת”: קנה עץ זעיר עם מחט קשוּרה בחוּט, קוֹפצת ונבלעת, תוֹפסת גרגר של תוּת וּמשמטתוֹ, שלקח בשבילי מאחד בניו הקטנים. את המתנוֹת שהביא הייתי חוֹטף מידוֹ כמעט בזעף, כדבר המגיע לי בדין, והרגש שבלבי לא נשתנה על ידי כך. כאשר בזיתיו בזיתיו.

בגיל זה שעד שלוֹש הייתי פעמיים בביתוֹ: פעם עם אמי וּפעם עם אחוֹתי הגדוֹלה (עד היוֹם איני יוֹדע למה הלכוּ שמה), וּמכל מה שראיתי שם מצאה חן בעינַי נדנדת החבל שבאמבּר הגדוֹל והריק. שני החבלים העבים תלוּיים היוּ במריש גבוֹה תחת גג חלוּל, שעמדוּ בוֹ חרגי יוֹם מאירים. כמה מילדי דוֹדי וגם אחוֹתי ישבוּ בנדנדה, עפוּ בתנוּפה גדוֹלה, מסחררת ראש, שעברה את רוֹב חלל האמבּר, עד שהיוּ נוֹגעים בכפּוֹת רגליהם במריש. גם אוֹתי הוֹשיבוּ פעם אחת והוֹליכוּני הוֹלך ושוֹב לאט וּבזהירוּת. מלאתי פחד ולפתּי בקוֹשי את החבלים העבים, אך לבי פירכּס בי מעוֹנג ללא הבעה. יראתי וּפירכּסתי בידי וּברגלי: “עוֹד! עוֹד! יוֹתר גבוֹה! עוֹד יוֹתר! הרפּוּ מן החבל!” – אבל המניעים אוֹתי רצים אחרי החבל ואינם מַרפּים ממנוּ אפילוּ רגע אחד, והתנוּפה גדוֹלה והלב פג מעוֹנג וּמפּחד.

אשתוֹ, נמוּכה ומכוֹערה ועיורת מעין אחת, היא זיווּגוֹ השני שהביא לוֹ מאחד הכפרים ושילדה לוֹ חצי תריסר ולדוֹת (מביתי ידעתי שהיא לכלוּכית נוֹראה, וכן ראיתיה ממבט ראשוֹן), היתה טרוּדה כל כך בעבוֹדוֹת הבית והחצר, שלא הרגישה בנוּ, ואני הסתכלתי בה וּבאי נקיוֹנה וּבזיתי בלבי גם אוֹתה. את הילדים הקטנים ריחמתי, ורגע תיארתי לי, שהם עוֹזבים אוֹתה כוּלם וּבאים אלינוּ לביתנוּ, ואמי ואחיוֹתי שוֹקדוֹת עליהם לרוֹחצם וּלטהרם וּלהלבישם בגדים נקיים וּמתוּקנים. איך חזרתי משם הביתה, לא זכרתי. אבל דמוּת הבית והחצר, הדוֹדה והילדים, נחרתה במוֹחי כמשהוּ שוֹפע ליכלוּך וזוּהמה, ואילוּ הציעוּ לי ללכת שמה שוּב, הייתי מסרב, ואפילוּ הנדנדה לא היה בכוֹחה למוֹשכני שמה.

ביוֹם סתיו גשוּם אחד, אחרי הצהריים, בא אלינו הדוֹד אברם בּר, לבוּשוֹ הגס היה רטוֹב מן הגשם עד שנראה כתפוּח מעט. רסיסים ככפוֹר דק עמדוּ על סיבי הצמר של בוּרנסוֹ. המצנפת הקרוּחה נגעה כמעט בגבּוֹת עיניו. המגפיים הגבוֹהים שברגליו היו מרוּפּשים. בכניסתוֹ לא ניקה אוֹתם במסדרוֹן בשׂק שהיה מוּטל שם, וּבמקוֹם שדרכוּ רגליו על הרצפה נשארוּ רישוּמי הרפש. אחוֹתי הגדוֹלה, “המשוּגעת לניקיוֹן”, כפי שקרא לה אחי, שיפשפה והדיחה בבוֹקר את קרשי הרצפה, עד שהיוּ צהוּבּים “כמערוֹך האטריוֹת”, וּמהיוֹת היוֹם קר וגשוּם עדיין לא נתייבּש העץ כראוּי. שׂק גדוֹל היה פּרוּש עם הסף, שהנכנס ינגב נעליו בשנייה, אחרי שניגבן פעם במסדרוֹן. והוּא, אברם בּר, עבר על השׂק ולא נתן דעתוֹ עליו, כדוֹרך בשוּק. בכל מקוֹם שדרכה רגלוֹ נראה חוֹתם של רפש כרישוּמה של סוּליית המגף.

אחוֹתי לא היתה בבית, שאילוּ היתה שם היתה מחרפת אוֹתוֹ אוּלי גם פוֹגעת בוֹ במטאטא, כי מהירת חימה היתה. אמי שישבה ותיקנה כוּתוֹנת צחה מאוֹד וראתה את הכתמים שעל הרצפה הרחוּצה, אמרה לוֹ בצער:

– ראה, אברם בּר, מה עשׂית: טינפת את כל הרצפה. אילוּ ראתה אטילי, היתה בוֹכה מכעס…

תחת להתנצל, להירתע עד השׂק וּלנגב את מגפיו המסוֹאבים, העלה דוֹדי מתוֹך חזהוּ צחוֹק גס:

– מה אתם? פריצים? הרצפה חשוּבה אצלכם כשוּלחן?

אני רבצתי אוֹתה שעה על גחוֹני על גבי הדרגש, ראיתי ושמעתי הכוֹל, אך עשׂיתי עצמי כלא רוֹאה וכלא שוֹמע. טוֹרח הייתי ברוֹב סבלנוּת להעמיד קוּפסה ריקה של גפרוּרים על ארבעה גפרוּרים דקים – מה שאחי הגדוֹל היה עוֹשׂה כלאחר יד, כמשׂחק. כבר עשׂרת מוֹנים נכשלתי וחזרתי שוּב על הניסיוֹן, כיוַנתי יפה כל גפרוּר, תמכתים באצבעוֹתי, אך משהרפּיתי מהם – מיד נתמוֹטט הבניין ונפל, לרוֹגזי הגדוֹל. שלחתי שוּב מבט אל הרצפה ואל דוֹדי וּמחשבת חרוֹן ננעצה במוֹחי כקוֹץ, אבל לא רציתי להסיח דעתי ממלאכתי, שטרחתי בה בעקשנוּת מוֹסיפה והוֹלכת. פשטתי רגלי לאחוֹר והפכתי פנַי, שלא אראה את הנעשׂה בחדר. מן השתיקה הסקתי שאמי יצאה. בראִייה אחרוֹנה עמד דוֹדי ליד הקַמטָר מנגד.

והנה חשתי לפתע צביטה צוֹרבת באחוֹרי. נזרקתי כנשוּך נחש וראיתי את גבוֹ הצוֹחק של דוֹדי, המתרחק בחשאי במגפיו המלוּכלכים מן הדרגש כלפּי הקמטר. איבת שאוֹל ניצתה בלבי לוֹ, לכילי, לבּוּר, למסוֹאב, ויוֹתר מכוֹל למגפיו הגבוֹהים, הלחים מגשם והמטוּנפים ברפש מאוּס. רגע עבר בי איזה רגש חם כמלַהט את כל קרָבי, אחר חתכה מוֹחי מחשבה כסכּין – וּפתאוֹם קפצתי מעל הדרגש וזינקתי אחרי המתרחק, כרעתי ולפתּי בשתי זרוֹעוֹתי את מגפוֹ האחד והתחלתי מוֹשכוֹ בזעם משתוֹלל. הוּא נעצר מלכת ושמעתי את קוֹלוֹ, קוֹל שליו וּמלגלג, יוֹרד אלי מעל שכמוֹ:

– מה אתה עוֹשׂה?…

קוֹל זה וּשאלה זוֹ היוּ כקילוּח של נפט על מדוּרת זעמי. מחזי נתמלט מין חירחוּר תוֹסס בלי דברים, נעצתי ברכּי ברצפה וּבכל עוֹצמת כוֹחי טילטלתי את מגפוֹ מתוֹך רצוֹן להעמידוֹ ולהפּילוֹ. עלי להפּילוֹ ויהי מה!

הוּא עמד רגעים אחדים, כנוֹתן עצמוֹ למשיכת זרוֹעוֹתי הקטנוֹת. אחר התחיל פוֹסע וגוֹרר אוֹתי אחריו על פּני הרצפה, כשברכּי מתחכּכוֹת בקרשים הקשים.

– טוב כך?… – ליגלג מגבוֹה – אני עוֹשׂה לך מגררה… כך, ויוֹ, ויוֹ!…

שמעתי את ליגלוּגוֹ, כשאני נסחב על פּני הרצפה וּמוֹחי לוֹהט בחיפּוּשׂוֹ אחרי נקמה אחרת, יוֹתר ממשית, בוֹ, בחזק בנמאס…

אוֹתוֹ רגע שמעתי קוֹל אמי מעם הפתח:

– אבוֹי לי, מה אתה עוֹשׂה, אברם בר? יצאת מדעתך?… ראה, כמה ליכלכת את הילד…

הקוֹל ריפּה באחת את ידי מעל המגף. קמתי ורצתי אל אמי, כבשתי פּנַי בחיקה, וּלתוֹך שׂמלתה החמה, הריחנית, התייפּחתי וגעיתי:

– איני רוֹצה שהוּא יהיה אצלנוּ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה… אני שׂוֹנא אוֹתוֹ… אני רוֹצה שהוּא ילך מפּה. ועד היוֹם לא אזכוֹר, מתי עלה ביד אמי להפסיק את בכיי.

המַעבר מן העוֹלם שלפני היוֹת הילדוּת לעוֹלם הילדוּת מצוּין בזכרוֹני במקרה אחד שיש בוֹ מן ההסתכּלוּת, מיצר העשׂייה וּמחפץ העזרה; אך סוֹפוֹ שוֹבר את ראשוֹ, והנגלוֹת נבלעוֹת במקוֹם שמתחילוֹת נסתרוֹת נפש הילד הנאבקת עם הכרתה.

אמי היתה קצרת ראייה, וּבשעת עבוֹדה המצריכה פעוּלת העין, כגוֹן קריאה, כתיבה, תפירה וכדוֹמה, היתה מרכּיבה את משקפיה, שהיוּ מוּנחים תמיד בסידוּר קרבן מנחה שלה, הסידוּר שהיתה מתפּללת בוֹ בכל יוֹם.

עמדתי על ידה. כשהיא יוֹשבת אל השוּלחן וטוֹרחת להשחיל חוּט במחט, כדי לתקן כּוּתוֹנת שהיתה מוּנחת לפניה על השוּלחן. אף על פי שהמשקפיים היוּ על עיניה, החטיאה אוּלי עשׂר פּעמים את קוֹף המחט, ובכל פעם שניסתה למשוֹך בראשי אצבעוֹתיה את ראש החוּט, נמצא שהוּא בצד המחט. עם כל סבלנוּתה, ראיתי בפניה סימני אכזבה ורוֹגז.

אמרתי לה:

– הבי לי את החוּט ואשחיל לך את המחט.

הייתי כבן ארבע, קטן וצנוּם, וּבעוֹמדי על ידה היה סנטרי גבוֹה רק מעט מברכּה.

היא חייכה כנגדי ואמרה:

– אדרבה, נסה. נראה אם תוּכל.

והוֹשיטה לי את המחט והחוּט.

לבי נתפּעם בי. נטלתי את שניהם מבין אצבּעוֹתיה, צימצמתי את עיני, וּלמזלי בא החוּט בשחילה ראשוֹנה בחריר המחט, עד שראשוֹ נזדקר מעברה השני.

בתנוּעת ניצחוֹן הגשתי לה את המחט השחוּלה, והיא קיבלה אוֹתה מידי באמירה השגוּרה בפיה:

– אהיה כפּרת עיניך הכשירוֹת!

החוּט שהשחלתי הספּיק לה לגמוֹר את תיקוּן הכוּתוֹנת. אספה והכניסה הכוֹל לארוֹן וּפנתה לעבוֹדה אחרת.

אבל לי לא נתן הדבר מנוֹח.

לפני שכילתה מלאכתה, אמרה כמדבּרת לנפשה:

– אחרי הצהריים אתקן עוֹד לבנים. תעזור לי שוּב להשחיל את החוּט?

ואני לא עניתי לה, כי מוֹחי “עבד” בי.

ואחרי הצהריים, בהיוֹתה בחוּץ טרוּדה בעבוֹדתה – כביסה אוֹ ניקוּי, איני זוֹכר – איש לא היה ב“חדר הגדוֹל” מלבדי, והנה גמלה בי המחשבה להכין לה הפתעה. פּישפּשתי בארוֹן וּמצאתי את תיבת כלי התפירה (סליל חוּטים, כּפתוֹרים, מספּריים קטנים והרבה הרבה מחטים מגדָלים שוֹנים), בחרתי לי שש מחטים שווֹת. ניתקתי מן הסליל שש חתיכוֹת חוּט לבן, שווֹת בערך, והשחלתי את כוּלן במחטים. יישרתי את ראשי החוּטים והנחתי את כוּלם בשוּרה זה בצד זה על השוּלחן.

כשגמרתי את מלאכתי יצאתי אל חצרנוּ וּמשם עברתי אל חצר שכיננו לשׂחק עם הילדים הנמצאים שם תמיד. מיד שכחתי את המעשׂה אשר עשׂיתי ונסחפתי עם בּוּלמוֹס המשׂחק. לא זכרתי לא את אמי ולא את המחטים ולא את טעם עשׂייתי זוֹ.

לא עברה שעה לצאתי מן הבית – ואמי באה רצה ביעף אל חצר שכיננוּ. נפלה עלי, הרימתני על זרוֹעוֹתיה והעתירה עלי נשיקוֹת רבוֹת, כשעיניה מליאוֹת דמעוֹת.

לא הבינוֹתי את סיבת אוֹתוֹת אהבה סוֹערים אלה, וּמתוֹך שלא הבינוֹתי, והילדים, חבירי למשׂחק, עמדוּ תוֹהים וצוֹחקים למראה – חרה לי מעשׂה אמי וּפירכסתי להיחלץ מידיה. וּכשלא הרפּתה ממני, עשׂיתי את ידי שני אגרוֹפים והכּיתי בהם את ראשה, את פּניה וכל מקוֹם שהשׂגתי.

אבל אמי לא נתפעלה ממכּותי, אלא הראתה אוֹתי לשכנתה, אֵם הילדים, שיצאה והסתכלה במחזה, והתפּארה לפניה:

– יוֹדעת את מה שעשׂה לי? ראה שאני מתקשה בהשחלת החוּט, הכין לי שש מחטים שחוּלוֹת, שיספּיקוּ לי לתקן את הלבנים. לא אמר כלוּם, ורק בהיוֹתי בחוּץ, השחיל את כוּלן והניחן על השוּלחן עם החוּטים. בוֹאי, תראי, עדיין הן מוּנחוֹת כל השוּלחן…

וּככלוֹתה לדבּר לחצה אוֹתי שוּב אל לבּה וּנשקתני בחוֹזקה. כדי להימלט ממכּוֹת אגרוֹפי שגברוּ, הצניחתני ארצה.

סיפּוּרה העליבני עוֹד יוֹתר מנשיקוֹתיה. כל דמי פּרץ אל ראשי, דמעוֹת עלוּ בעיני, וּכשאני מבעט ברגלי בקרקע, צעקתי:

– לא נכוֹן, לא נכוֹן. לא אני השחלתי את החוּטים. לא נכוֹן, לא אני…

וּברחתי בבכי גדוֹל.

מיקיטא התַּנָר, מומחה גדוֹל בכל סוּגי בנייה, היה ידיד ביתנוּ. לא היתה שנה שלא עבד אצלנוּ יוֹם אוֹ יוֹמיים. היו לו עיניים אפוֹרוֹת, קטנוֹת ועצוּבוֹת מאוֹד, שפמוֹ הבּהיר גזוּז עד השׂפה, פּיקה חדה בּוֹלטת מגרוֹנוֹ ואגוּדל ימינוֹ שסוּע. כוֹס קטנה של יי"ש היתה מעוֹררת בוֹ שפע של חיים, רגש ודמיוֹן. בשל כל אלה אהבתיו וּביקשתי חברתוֹ.

באחד מימוֹת הסתיו בא וסיפּר: הראבּיא¹ מוֹלוֹדֶצקי מת בפּאריז. שבץ אחזהוּ ברחוֹב ונפל מת. צאוּ וּראוּ: כבר מתנפנף דגל שחוֹר מעל גג הארמוֹן. בעוֹד שבוּע ימים יביאוּהוּ חנוּט בארוֹנוֹ לשימוֹ בקברוֹת ההראביוֹת ליד הקוֹשצ’וֹל. זה עשׂרים שנה שלא הוּבא בר מינן לקברוֹת ההראבּיוֹת. אה, תהיה לוָיה – עין לא ראתה!

הראבּיא כסאוירי מוֹלוֹדיצקי היה אדוֹני העיירה וכמה אחוּזוֹת של כפרים בסביבה, נצר אחרון ויבש לגזע ההראבּיוֹת האדירים לבית זאמוֹיסקי. רוָק היה ויוֹשב בבירוֹת העוֹלם וּמבזבּז הכנסוֹתיו וּרכוּשוֹ.

רוֹב אחוּזוֹתיו כבר מכר ואֵלוּ שנשארוּ בידוֹ משוּעבּדוֹת היוּ למלוים בריבּית. תחילה נוֹהג היה לבוֹא בקיץ עם אחוּזת מרעיו לשם צַיִד ביערוֹת אחוּזוֹתיו ועוֹשׂה במשך כמה שבוּעוֹת הילוּלוֹת פּרוּעוֹת בארמוֹן. אך בשנים האחרוֹנוֹת תקף עליו חוֹלי, וּבבקרוֹ בעיירה היה מתוּן וּפוֹרש מן הבּריוֹת. גבוֹה היה חוּץ לדרך הטבע, רחב כתיפיים וארך זרוֹעוֹת, אך גוּלגוֹלתוֹ קטנה וחלָקה כראשוֹ של נער. פניו ועיניו היוּ מחייכוֹת תמיד, עד שנדמה לכל עוֹבר שהוּא מחייך לוֹ. בבוֹקר בבוֹקר, במשך חוֹדש ימים וּבשעה קבוּעה, היה יוֹצא גלוּי ראש מחצר הארמוֹן, עוֹבר בזוֹהר החמה את הדרך הרחבה וּפוֹנה אל האגם ואל חצר בתי המלאכה, עד שבא אל המפּחה. פּשט מעילוֹ ונטל את הקוּרנס הכּבד, פּישׁק את רגליו והיה מכּה במשך מחצית השעה על הסדן ועל מוֹט הבּרזל המלוּבּן האחוּז בצבתוֹ של הנפּח רב הכוֹח, מכּה וּמתנשם עד שהזיעה שטפה את כל ראשוֹ. שני השוּליוֹת עמדוּ מן הצד מתבוֹננים מתוֹך דרך ארץ בתנוּפותיו של “הוֹד מעלתוֹ”. גם עוֹברים ושבים עמדוּ להסתכל במראה.

מיקיטא הסביר לי, כי מצוַת הרוֹפאים היתה על ההראבּיא להכּוֹת בקוּרנס. אם קיץ אחד לא יכּה בקוּרנס, ימוּת בחוֹרף שלאחריו. וּבאמת באוֹתוֹ קיץ שלפני מוֹתוֹ לא בא ההראבּיא אל ארמוֹנוֹ ולא הכּה בקוּרנס. עין בעין ראיתי את חוֹכמתוֹ של מיקיטא.

ידעתי כי בקברוֹת ההראבּיוֹת, מעין מצוּדה בנוּיה בתוֹך האדמה בין הקוֹשצ’וֹל וּבין גם הארמוֹן, מוּנחים ארוֹנוֹתיהם של כמה הראבּיוֹת, הם וּנשוֹתיהם, בניהם וּבנוֹתיהם, זה דוֹרוֹת רבים. לא פעם אחת סיפּר מיקיטא (וגם אחירים) על בניין זה העשׂוּי חדרים חדרים מקוּמרים וּמקוּשטים בסמלים ואוֹתוֹת כבוֹד וּכלי נשק וּשלל ציד, שבהם עוֹמדים אוֹ מוּנחים הארוֹנוֹת עם החנוּטים, לכוּלם כּפּוֹרוֹת זכוּכית ונראים בעדן הגוּפוֹת הלבוּשים בגדי חג, הגברים בגדים שחוֹרים והנשים שׂמלוֹת לבנוֹת, כלקוּחים מתחת החוּפּה, הפּנים המאוּבּנים וגלוּיים כמוֹת שהיוּ בשעת חניטתם. וּבתוֹך הארוֹנוֹת וּמסביב להם ענפים וּפרחים יבישים, שדהה צבעם וּפג ריחם. אסוּר לנגוֹע בארוֹנוֹת, בפרט באלה מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. נגיעה כל שהיא עלוּלה לגרוֹם התפּוֹררוּת החנוּט, ועל כן ישנן כתוֹבוֹת בכל פּינה: אסוּר בנגיעה! פּעם בכמה שנים הביאוּ ברוֹב פּאר את מישהוּ מן המשפּחה לשימוֹ עם הארוֹנוֹת… אך משפּחת זאמוֹיסקי ירדה בדוֹר האחרוֹן. כמה ענפים נגדעוּ מן האילן, מתוּ ונקברוּ במקוֹם מיתתם. וכבר עשׂרים שנה לא הוּבא ארוֹן חדש לקבר האבוֹת, ועתה כסאוירי מולודיצקי, הרוָק שלא הניח אחריו זרע, הוּא החנוּט האחרוֹן, הוּא יסגוֹר את שוּרת הארוֹנוֹת. מעתה יעמדוּ שם דוֹר על דוֹר, איש לא יגע בהם, עד שהחנוּטים יתפּוֹררו מאליהם ויהיוּ לאבק…

כל העיירה דיבּרה במאוֹרע מוֹתוֹ של ההראבּיא, זה שהכוֹל הכירוּהוּ, תחילה מביקוּרי הצּיִד ואחר כך מבּיקוּריו ביחידוּת לשם טיוּל ברכיבה והכּאה בקוּרנס על הסדן במפּחת אחוּזתוֹ.

אף על פי שגלוּי וידוּע היה לכוֹל, כי חוֹבוֹתיו עצמוּ מאוֹד, ועתה, אחרי מוֹתוֹ, ימכרוּ הנוֹשים את אחוּזוֹתיו ואדוֹנים חדשים יבוֹאוּ לשלוֹט בהן – עוֹד היתה רוּח אדנוּתוֹ מרחפת בחלל וּמאוֹרע מוֹתוֹ במרחקים וּדבר קבוּרתוֹ במקוֹם היוּ לשׂיחה בפי הכוֹל. הכוֹל, נוֹצרים ויהוּדים, חיכוּ ליוֹם בוֹ יוּבא ארוֹן המתים בעל כּפּוֹרת הזכוּכית מפּאריז להיקבר בקברוֹת ההראבּיוֹת שבין הקוֹשצ’וֹל ולארמוֹן. מאז ביקוּרוֹ המפוֹאר של המטרוֹפּוֹליט שׁפּטיצקי לפני שלוֹש שנים לא היה כל פּוּמבּי בעיירה. הכוֹל התפּללוּ, שאוֹתוֹ יוֹם שישי, בוֹ יוּבא הארוֹן מזאבּלוֹצי, תחנת הרכבת הקרוֹבה, יהיה יוֹם שאוירוֹ נאה ולא יוֹם גשוּם, כדי שיוּכלוּ לצאת וליהנוֹת מן המראה. נוֹדע ברוּר, כי הארוֹן יגיע עם רכּבת השחר (בקרון מיוּחד!) אל התחנה, וּמשם, נסיעת שלוֹש שעוֹת בדרך כתיקנה, יוּבל במרכּבת הארמוֹן אל העיירה, וּבצהריים תהיה תהלוּכת הקבוּרה.

אבל במשך כל אוֹתוֹ השבוּע ירדוּ גשמים, גשמי סתיו כבידים וקרים, וכל הדרכים הפכוּ ביצה, ובייחוּד הדרך אל התחנה, שהיתה תמיד ראשוֹנה לקילקוּל. ביוֹם הרביעי רפה הגשם מעט, אך בלילה ולמחרתוֹ גבר שוּב. הגשר על הנהר סטיר נשבר ונסחף והיוּ עוֹברים במעבּרה עראית, שגם היא לא היתה בטוּחה ביוֹתר. החיבוּר הרגיל של זאבּלוֹצקי נפסק, אבל את ארוֹנוֹ של ההראבּיא מן ההכרח להביא. הרי לא יניחוּהוּ שם בתחנת השׂדה! על כן יצאה עוֹד ביוֹם החמישי לעת ערב המרכּבה השחוֹרה, מרכּבת הארמוֹן, רתוּמה לארבעה סוּסים שחוֹרים ועמה ארבעה רוֹכבים על סוּסים אחירים, מוּכנים לכל פּוּרענוּת, כדי להגיע אל התחנה לפני בוֹא הרכּבת. וּלמחרת בבוֹקר, אף כי הגשם ניתך בחוֹזקה, כבר מוּכנה היתה במבוֹא הקוֹשצ’וֹל כל כבוּדת הלוייה, הדגלים והסמלים הקדוֹשים, והפּעמוֹנים, הגדוֹלים עם הקטנים, שלחוּ בלי הרף את קוֹלוֹתיהם המקוֹננים לתוֹך המוּלת הגשם, שלא פסקה אף לשעה קלה. רבים מן העם הפשוּט כבר היוּ שם וחבוּרוֹת חבוּרוֹת עמדוּ במבוֹאי החנוּיוֹת וּבתי המרזח, שוֹלחים ראשיהם וּמציצים לדרך העוֹלה מן התחנה. אף על פי שברוּר היה, כי המרכבה תאחר לשוּב ולא תגיע לפני הצהריים.

אבל גם שעת הצהריים עברה, הגשם חדל לשעה ושמש סתיו מבוּיישת, חמה כמעט, זרחה בין עננים שחוֹרים, ואין כל סימן לבר מינן. שַמָשֵי הקבוּרה הוֹציאוּ את הדגלים והסמלים אל הרחבה רצוּפת האבנים שלפני הקוֹשצ’וֹל, שילבוּ ידיהם לאחוֹריהם והסתכלוּ בעבים. אלה שהסתוֹפפוּ במבוֹאוֹת יצאוּ לרחוֹב. מחצר הארמוֹן יצאוּ כמה רוֹכבים, גברים ונשים, לבוּשי שחוֹרים, עשׂוּ כמה סיבּוּבים וחזרוּ לחצר. לאוֹרך גדר הארמוֹן עמדוּ על העשׂב נשענים אל הגדר זרי פּרחים גדוֹלים, הז’אנדארמים התהלכוּ על המדרכוֹת משני צידי הרחוֹב במדי טקס מבהיקים, רוֹביהם מכוּדנים, מוּכנים למשמר הסדר. קוֹלוֹת הפּעמוֹנים היוּ צלוּלים בהיכּלא הגשם. אך הארוֹן טרם הגיע. נשלח רוֹכב אל מעבר ליער, אך הוּא חזר והוֹדיע בשליחת יד לצדדין, שלא ראה כלוּם.

רוֹב יהוּדים בעלי זקן הלכוּ למרחץ. מה להם ולקבוּרת נוֹכרי ולוּ גם הראבּיא הוּא? אך הנערים השתמטוּ מלכת שמה עם אבוֹתיהם. עוֹד בבוֹקר השתמטוּ מן החדרים, ועתה ילכוּ למרחץ ולא יראוּ כלוּם?… ביוֹתר היוּ עֵרוֹת הנערוֹת, הגדוֹלוֹת עם הקטנוֹת. דמיוֹנן המגוֹרה היה אחוּז בלוייה המפוֹארה, והן ברחוּ מפעם לפעם מן הבית וּמאחרי התנוּר והכּיריים וּמן ההכנוֹת לכבוֹד שבת לראוֹת אם לא התחיל הדבר. גם שתי אחיוֹתי, הגדוֹלה עם הקטנה, נשתמטוּ מן הבית וכל עבוֹדת הבית נשארה לידיה של אמי.

אני מצאתי תירוּץ ולא הלכתי עם אבי, כדבר שבוּע בשבוּע, אל בית המרחץ והייתי עוֹמד על הספסל וּמשקיף במתיחוּת מן החלוֹן לראוֹת, אם אין בחוּץ סימן להתחלת הלוייה, אף כי ביתנו רחוֹק היה ממרכּז העיירה, ששם היתה צריכה התהלוּכה לעבוֹר. כבר הייתי שם שלוֹש אוֹ ארבע פעמים וידעתי, שאם תתחיל הלוייה, יהא ניכר הדבר גם ממראה רחוֹבנוּ. והגשם החל לרדת שנית ובכל עוֹז. אף על פי כן עוֹד נהרוּ איכּרים מיוֹשבי הכפר, רוּתינים וּפוֹלנים, אל העיירה. אחדים נמלטוּ מפני סערת הגשם אל אכסדרת ביתנו הקטנה, הצטוֹפפוּ תחת אמת הקוֹרה, פיטפטוּ וצחקוּ בעליצוּת. יצאתי אליהם לרגע, נתחלחלתי באדרוֹתיהם הרטוּבּוֹת ושבתי הביתה.

לעת ערב נתגלתה החמה השוֹקעת מתחת לחשרת העבים. חפצתי לרוּץ “העירה”, אבל אבי שחזר מבית המרחץ מטוֹהר ומקוּדש לשבּת קרא לי לסייעוֹ בסחיטת יין הצימוּקים ולא יכוֹלתי לסרב לוֹ.

אמי גמרה בעצמה את מלאכת הבית, ערכה את השוּלחן והעמידה בשתי שוּרוֹת את שבעת פּמוֹטוֹת הכסף להדלקת הנרוֹת ויצאה אל הקיטוֹן להחליף שׂמלוֹתיה. אבי אמר אלי:

– התלבש מהר ונלך להתפלל.

– מה? כבר? (הקלוֹיז, שבוֹ התפלל אבי, היה בקצה סימטה ארוּכּה וידעתי, שאם תעבוֹר התהלוּכה בשעת התפילה, לא יישָמע שם כלוּם).

– נקדים מעט, לפני שירד שוּב הגשם. איזה חוֹשך בשמיים. נוּ, יש לוֹ מזל להראבּיא שלנוּ…

זוֹ הפעם הראשוֹנה, שאבי הזכיר את עניין הלוייה. בכל זאת לא היה שוה נפש לגמרי לגבי המאוֹרע…

רק נערים מספּר באוּ לקלוֹיז, ונדמה לי שבעל התפילה אינוֹ מכוין לבּוֹ לשמיים, אלא להשתיק את קוֹלוֹת הפּעמוֹנים. כל שעת התפילה הייתי כשרוּי על גבי גחלים. בטוּח הייתי, שהלוייה עוֹברת שם, ברחוֹב החנוּיוֹת, ואני איני רוֹאה.

כשיצאנוּ מן הקלוֹיז היתה החשיכה עבה וגשם דק ירד, מאוֹתם הגשמים הטרדנים שאינם פּוֹסקים מהר. הקהל נזהר בלכתוֹ על קרש המדרכה הלח והמעוּקם. אני רצתי יחידי לפני ההוֹלכים להגיע ראשוֹנה אל הרחוֹב. פנס הנפט הקטן דלק בתקרת קוּבּת האיקוֹן שבטבּוּר השוּק והאיר את המסתוֹפפים שם מפני הגשם. אלמלא אלה סבוּר הייתי שהלוייה כבר עברה. הרחוֹב היה דוֹמם מאוֹד. מחלוֹנוֹת בתי היהוּדים ניצנץ אוֹרם הצנוּע של נרוֹת השבּת. רק מרחוֹק, מן הארמוֹן וּממבוֹא הקוֹשצ’וֹל, בקע אוֹר גדוֹל יוֹתר.

חזרתי אל אבי ואחזתי באצבעוֹת ידוֹ הרטוּבוֹת. הוּא אמר:

– בוַדאי יביאוּהוּ רק מחר… נוּ, התרוֹצצת דייך. מה לנוּ, ליהוּדים, ולקבוּרתוֹ של ערל?… שבת היוֹם, נלך הביתה, נקדש ונסעד וּנזמר זמירוֹת, כדבר ד'…

מתוֹך שייאשתי כבר את לבי מן המחזה, שנכספתי כל כך לראוֹתוֹ, הלכתי אחרי אבי בשתיקה יגיעה.

ביתנוּ רחוֹק היה מרחוֹב החנוּיוֹת מהלך חצי שעה. איש משוֹכני רחוֹבנוּ לא התפלל בלילי שבתוֹת של סתיו וחוֹרף “בעיר”, כי היה שם מניין עראי באחד הבתים. אבל אבי לא רצה לוַתר על “שכר הליכה” והלך אל הקלוֹיז גם בלילוֹת גשמים וּסערוֹת. עתה הלכנוּ יחידים בדרך השוֹממה והגשם מרטיב אוֹתנוּ בלי רחמים. כשקרבנוּ אל ביתנוּ ראיתי את שתי אחיוֹתי מכוּרבּלוֹת בסוּדרים רצוֹת לפנינוּ אל הבית

– נערוֹת פּתיוֹת, – אמר אבי – בודאי רטבוּ עד בשׂרן. וגם לא ראוּ כלוּם…

אבי ואמי היו שרוּיים כל שעת הסעוּדה בבדיחוּת הדעת. הם ביקשוּ לפצוֹת את אחיוֹתי ואוֹתי על האכזבה שנחלנוּ. גם אנוּ נענינוּ פעמים אחדוֹת להלצוֹתיהם, אבל המנוּחה רחקה מלבנוּ. גם אחיוֹתי גם אני התגנבנוּ בין מנה למנה וּבין זמר לזמר אל החלוֹן, סילקנוּ את הוילוֹן והשקפנוּ החוּצה לתוֹך החשיכה. והחשיכה בחוּץ היתה אטוּמה ורוֹעדת מן הגשם. במקוֹמוֹת שהחלוֹנוֹת השרוּ אוֹר רפה הבהיק קרש המדרכה הלח והקר. איש לא עבר בוֹ. כאילוּ עצר החוּץ בעד כל תנוּעתוֹ.

– הס! – קראתי, ניצת פּתאוֹם בקרבּי – הפּעמוֹנים מצלצלים בקוֹל רם יוֹתר. כן, בוַדאי. הביאוּ אוֹתוֹ…

אחיוֹתי עטוּ אל החלוֹן.

– נדמה לך: הגשם גָבר. – אמרה אחוֹתי הגדוֹלה מיוֹאשת. עתה אפסה כל תקוָה לצאת.

הסעוּדה כלתה. ברכת המזוֹן נסתיימה. השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת. אחוֹתי הקטנה נרדמה, ראשה על השוּלחן, והבּכירה, עייפה וּגרוּיה מרוֹגזוֹ של היוֹם, קמה ואמרה שהיא הוֹלכת לישוֹן. את הכלים תשטוֹף בבוֹקר השכם.

– קחי גם את לאה’לי, – אמרה אמי. וּשתיהן פּרשוּ אל חדר משכבן.

נשארתי לבדי עם הוֹרי. אמי סילקה בעצמה את הכלים מעל השוּלחן אל המסדרוֹן, ששם דלקה העששית של שבּת (תלוּיה היתה בקיר ודוֹלקת כל הלילה באוֹר קטן). אבי יצא אל הרפת, שהה שם מעט וחזר. נטל את ידיו, הוֹציא ספר מן הארוֹן וישב לעיין בוֹ. גם אמי הוֹציאה את “מנוֹרת המאוֹר” שלה, הרכיבה משקפיה וקראה בשׂפתיים נעוֹת.שניהם נראוּ לי כמשתדלים להסיח דעתם ממה שנעשה עכשיו שם “בעיר”. אבל אני לא יכוֹלתי להסיח דעתי. הוֹצאתי את ה“מעשׂה בז' בּעטלערס” וניסיתי לקרוֹא, אך תפסתי רק מעט מן הנקרא. פעם בפעם הפסקתי ושקעתי בדמיוֹני על מה שנעשה שם בתוֹך הגשם והבּוֹץ לאוֹרך הדרך וּרחוֹב החנוּיוֹת לצד הקוֹשצ’וֹל וקברוֹת ההראבּיוֹת. וּבדמיוֹני תהלוּכת המוֹן רבה וארבע סוּסים שחוֹרים רטוּבים מוֹשכים בחשיבוּת מרכבה כבידה, וּבתוֹך המרכּבה ארוֹן ארוֹך, בּוֹלט כאמה מאחוֹר, טוֹבע בסרטים שחוֹרים וּבפרחים לרוֹב. משני עברי המרכּבה וּמאחריה אנשים נוֹשׂאים אבוּקוֹת, שהרוּח מנענע שלהבתן והגשם אוֹמר לכבוֹתן, אך כפוֹת ידיים רטוּבוֹת סוֹככוֹת עליהן. ואני שוֹמע את פסיעוֹת הסוּסים, פסיעוֹת מתוּנוֹת, חגיגיוֹת, בתוֹך הבּוֹץ והשלוּליוֹת, ואני רוֹאה חשיבוּתם בזה שאינם מניעים זנבוֹתיהם הארוּכים, הרפוּשים מן הדרך הארוּכה מזאבּלוֹצי ועד הנה…

עוֹררתי עצמי מדמיוֹני מתוֹך מוּסר כליוֹת והתחלתי שוּב

קוֹרא, מכוין להבין, אבל אחרי כמה דלתוֹת שקעתי שוּב בדמיוֹני. הלכתי עם תהלוּכת האבל רבת העם, שמעתי את זמרת הכמרים, שקוֹלוֹ של כוֹמר זר, גבוֹה מכוּלם, התנשׂא בה על כל שאר הקוֹלוֹת. הגעתי עם התהלוּכה עד הקוֹשצ’וֹל. עמדתי בחוּץ וּבגשם בשעה שהכניסוּ את הארוֹן פנימה לשם תפילת אשכּבה, אחר כך הלכתי עם הלוייה אל מצוּדת הקברוֹת… רק אנשי הכהוּנה והשלטוֹן, השׂרים והפקידים שבארמוֹן וּבאחוּזה הוּרשוּ לרדת במעלוֹת אל הקבר פנימה… וכל העם עמד בחוּץ תחת הלמוּת הפעמוֹנים מקרוֹב…

ושוּב נתעוֹררתי מהזייתי והטיתי אוֹזני אל החלוֹן השחוֹר, אבל לא שמעתי כלוּם, חוּץ מהמוּלת הגשם וצילצוּל הפעמוֹנים הרחוֹק בוֹקע מתוֹכה.

לסוֹף עייפתי וראשי צנח על הספר, ואמי באה וּבידה הרכּה הוֹליכתני אל הדרגש, שהיה כבר מוּצע בשבילי לשינה. גם עזרה לי להתפּשט. שכבתי, כוּתוֹנתי לעוֹרי.

בדרגש היה סדין חדש מן הכביסה האחרוֹנה. הסדין היה משהוּ נוּקשה ומחוּספס וריח הכביסה נוֹדף ממנוּ, ריח רך ונעים. מגע הסדין היבש והריחני נעם לבשׂרי. התעטפתי בוֹ למעלה מראשי וחיכּכתי בוֹ את חוֹטמי. דמיוֹן הקבוּרה עוֹד חי בי רגעים מספר, אך תחוּשת הסדין הנעימה והעייפוּת מרוֹגז הצפייה גברוּ על דמיוֹני ונרדמתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שנתי, אך לשמע נקישוֹת על זכוּכית החלוֹן נתעוֹררתי בבהלה.

אבי בא מן הקיטוֹן בחלוּק הלילה (שייר הנר הגדוֹל שבאמצע עוֹד דלק בין הפּמוֹטוֹת הכבוּיים של השוּלחן), ניגש אל החלוֹן ושאל לדוֹפק. כששמע את קוֹלוֹ של מיקיטא, פתח לוֹ. הלה נכנס וניער את מצנפתוֹ אל הרצפה:

– סבוּר הייתי: אתם ישינים.

– באמת ישנו: אחרי חצוֹת.

– זה עתה אני חוֹזר מן הלוייה… כוֹס קטנה… תחייה את נפשי, הירצקוֹ!…

– מי שם? מיקיטא? – נשמע קוֹלה העֵר מאוֹד של אחוֹתי הגדוֹלה מן החדר הסמוּך.

– כן, עלמה נכבדה! מן הלוייה של הוֹד מעלתוֹ… – ענה התּנר, מתענג למראה אבי המטפל במזנוֹן למצוֹא את המשקה.

אני שכבתי מכוּסה עד סנטרי בסדין הטרי, הריחני, עינַי פקוּחוֹת אל התקרה ואיני זז כלשהוּ, שלא להיראוֹת כסקרן. אך אחיוֹתי עמדוּ כבר יחיפוֹת, עטוּפוֹת שתיהן בסדין אחד, בפתח חדרן, מטוֹת אוֹזן לשמוֹע.

– הס, אמא ישינה! – אמר מיקיטא בקוֹל לא חשאי כלל.

– אני שוֹמעת, אני שוֹמעת… – בא קוֹלה של אמי כמענה מן הקיטוֹן.

מיקיטא עֵירה את הכוֹס ואבי מזג לוֹ עוֹד אחת. באה בוֹ עֵירוּת רבה. הוּא ישב על כיסא באמצע החדר ותיאר את הלוייה בצבעים כל כך חיים, עד שנדמה לי שאני נמצא שם. הרבה ממה שסיפּר עלה בד בבד עם מה שראיתי בדמיוֹני, אך היוּ גם פרטים רבים שלא ראיתי. בייחוּד מה שנעשׂה בפנים הקבר, שהוּא, מיקיטא, ירד שמה עם כל הגדוֹלים. הוא לא יֵרֵד? הוּא שעבד שם כבר חמש פעמים, וגם באביב הבא יצטרך לתקן שם פינה אחת שנסדקה ועוֹמדת להתערער…

אגב סיפּוּרוֹ המרתק היה דבר אחד שלא נתן לי מנוֹח: האוּמנם בלט הארוֹן כאמה מתוֹך המרכּבה? כי ארוֹך היה הראבּיא מוֹלוֹדיצקי, ארוֹך מכל האנשים שהכּרתי. לסוֹף לא עצרתי כוֹח וּשאלתיו לדבר.

– לא. כלל לא. כלוּם עשׂוּ בשביל “הוֹד מעלתוֹ” ארוֹן מיוּחד?… ארוֹנוֹת אלה של מתכת נמכרים בפאריז כשהם מוּכנים בחנוּת… רק אצלנוּ עוֹשׂים ארוֹנוֹת של עץ לפי המידה…

– אבל… האם יש ארוֹנוֹת ארוּכּים כל כך?… – שאלתי, כשאני שוֹכב פרקדן וּמביט אל התקרה.

– וַדאי שאין ארוֹן ארוֹך כל כך…

– וּמה עשׂוּ, שייכּנס לתוֹך הארוֹן?…

– מה עשׂוּ… קיצצוּ לוֹ לבר מינן את רגליו עד הבּרכּיים והניחוּ אוֹתן ליד שוֹקיו… כשהעמידוּ את הארוּן בקברוּ, ניגשתי עם הנר שבידי והתבוֹננתי בעד הזכוּכית וראיתי: שתי רגליים כרוּתוֹת וחנוּטוֹת מוּנחוֹת בתוֹך פרחים ליד שוֹקיו… חי נפשי!

לשמע דברים אלה לא יכוֹלתי לשכב עוֹד במנוּחה, הפכתי פנַי והסתכלתי בפניו של המסַפר: חוֹתמן היתה אמת!

אבי חיכּך באצבעוֹ את חצי זקנוֹ, שהיה כמוּדבּק אל לחיוֹ מתוֹך שכיבה, ואמר:

– מה הפּלא? ענק שכמוֹתוֹ. עוֹג מלך הבּשן.

אחרי כן לא היה עוֹד עניין בכל מה שהוֹסיף. עוֹד ישב רגעים מעטים, אחר קם, הוֹדה על היי"ש וּביקש סליחה על ההפרעה ויצא כמתגנב.

שעה קלה אחרי צאתוֹ כבה הנר וחוֹשך היה בבית. החוּץ דמם. הגשם חדל וקוֹל הפּעמוֹנים לא נשמע.

חשתי סמרמוֹרת בגוּפי ולא יכוֹלתי להירדם עוֹד. שמעתי גם את שאר השוֹכבים בבית מתהפּכים על משכבוֹתם. ארוֹנוֹ של ההראבּיא על הרגליים המקוּצצוֹת, המוּטל עתה בדממה וּבחשיכה של מצוּדת הקברוֹת, לא מש מדמיוֹני. בבלי דעת פשטתי מפּעם לפעם את ידי תחת הסדין וּמיששתי את שתי רגלי תחת הבּרכּיים.

אחרי חוֹרף קשה, שאמי חלתה בוֹ מחלה רעה וממוּשכה והפרנסה בבית היתה דחוּקה ביוֹתר מחמת הקוֹר המר והשלגים הגבוֹהים שסגרוּ עלינוּ את הדרכים, נתקבלוּ פּתאוֹם, כנס מן השמיים, עשׂרים וחמישה דוֹלארים מאת הדוֹד הנשכח כמעט שבאמריקה. וּבכן היתה לנוּ הרוחה ויכוֹלנו לעשׂוֹת את הפסח כהלכתוֹ: בבית מסוּייד, בבגדים חדשים, במַצוֹת לבנוֹת וּבעוֹפוֹת מפוּטמים, והעיקר – בלב שׂמח. אמי הבריאה עד כדי יכוֹלת לעבוֹד בבית, ואבי עשׂה עסק של תבוּאה, שקיוה ממנוּ לריוח הגוּן, והאביב היה בארץ בכל זיווֹ וּמוֹתקוֹ.

וּכשסיפרה סבתא, זקינה מוּפלגת, בצהרי ערב החג, שהיא כפוּפה על האיצטבה שעם הכּיריים ועוֹשׂה את העוֹפוֹת השחוּטים, על דבר השׂעוֹרה, שנמצאה לפי שישים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשוֹן, ומשוּם כך נשבּת אז כל החג והיוּ כמעט רעיבים כל שמוֹנת הימים, ואת רוֹב כלי הפסח היקרים היו מוּכרחים להשליך לתוֹך הנהר – גערה בה אמי ואמרה:

– אמא, אל תפתחי פה לשׂטן! מוּטב שתרכיבי את המשקפיים ותשגיחי יפה בעוֹפוֹת. באמת, נזהרת אני שלא להאכילם זרעוֹנים ימים אחדים קוֹדם החג, ואף על פי כן – ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!

“ישמרנוּ השם מאסוֹן כזה!” חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סוּלם, שקוּד לחזוֹר ולתלוֹת את התמוּנוֹת המנוּקוֹת במקוֹמן על הקירוֹת המסוּיידים. הרעיוֹן שחג הפּסח, החביב עלי יוֹתר מכל החגים, יישָבת חלילה, היה בשבילי נוֹרא מנשׂוֹא. היה לי רגש כמוֹ הסוּלם נתרוֹפף תחת רגלי.

כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית המרחץ רענן וּמטוֹהר וּמהלך ברגש לקבל את קדוּשת החג עם כל עדת ישׁראל. אבי, כדרכוֹ מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוּש. הוּא חָפת את שרווּליו והוֹריד בזהירוּת מעל הארוֹן את הצלוֹחית הגמלוֹנית, בה היו שרוּיים הצימוּקים הטוֹבים זה שלוֹשה שבוּעוֹת. את המשׁרה האדמדמת, המתוּקה, יצק דרך כיס של בּד נקי לתוֹך קערה גדוֹלה וסחט את הצימוּקים, אך לא יוֹתר מדי, שלא לעַכֵּר את היין. אחר סינן דרך נייר סוֹפג את היין מצוּלל וזך לתוֹך צלוֹחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהוּרדה היוֹם מן העלייה בתוֹך שאר כלי הפסח. הוּא מרוּכז מאוֹד במלאכתוֹ וּמלחש: “לכבוֹד פּסח!”, ואני עוֹזר על ידוֹ מתוֹך אוֹתה מחשבת “לשמה” הממלאה אוֹתוֹ.

אחרי כן הגישה לנוּ אמי, שפניה היו משוּלהבים מלהט הכּיריים וכוּלה מאירה בשׂמלת הבית החדשה וּבבריאוּת החדשה, מעט תפוּחי אדמה חמים, מפוֹררים, ספוּגים בשוּמן אוזים ריחני עם שניים שלוֹשה שְוִיסָקִים טריים. מתוֹך סל הנצרים העגוֹל והגבוֹה שעמד על הדרגש בלטוּ המצוֹת האסוּרוֹת עדיין באכילה. אבי שׁחק במגרד את החזרת ל“מרוֹר” ועיניו זלגוּ דמעוֹת של חריפוּת ושל צחוֹק כאחד. על השידה המכוּסה מפה מצוּייצת היוּ ערוּכוֹת הכוֹסוֹת המגוּונוֹת, מהן עם פרחים ועם שוּליים מוּזהבים, וּבתוֹכן כוֹסוֹ של אליהוּ בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת הסוּכּר של כּסף וכל שאר כלי השוּלחן הנאים, וּבתוֹכם הפינכּה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים “מזל טוֹב” מכחילוֹת על קרקעיתה.

רצפּת העץ היתה כתוּמה כחלמוֹן של ביצה, מעשׂה ידיהן המשפשפוֹת של שתי אחיוֹתי הגדוֹלוֹת ממני. עתה, ככלוֹת העבודה, לבשוּ את שׂמלוֹתיהן הקלוֹת, שריח הצבע המתוֹק עוֹד נדף מהן, והן גוּפן היוּ כל כך רכוֹת, טהוֹרוֹת, אביביוֹת, שהתענגתי להסתכל וּלהתחכּך בהן אגב הליכה בחדר. את אחוֹתי הקטנה, כבת שנתיים וחצי, לקחה לביתה שכנתנוּ הטוֹבה, אשת השוֹחט הצעירה, לשׂחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוּקשה קצת, כבר היוּ מליאים אגוֹזים, וּבתוֹכם אחד כּפוּל, “תאוֹמים”, ששמרתיו לסגוּלה בשעת המשׂחק. גם סבתא לבשה קאפּוֹט לבן וארוך, שהעלים את חוּרבת גוּפה, והקפליט החוּם היה חָלק וּמהוּדק יפה אל קוֹדקוֹדה. היא הזהירה בנזמיה הארוּכּים, המשוּבּצים אבנים טוֹבוֹת, מתנת חתוּנתה, כאילוּ ניטלוּ לפחוֹת עשׂר משמוֹנים שנוֹתיה.

בכל רגע ניגשה לראוֹת אם משקפיה מוּנחים בתוֹך ה“מחזוֹר” כמוֹ שהניחתם, התהלכה בחשיבוּת של זיקנה ולא עשׂתה עוֹד כל עבוֹדה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכיריים וטיגנה את הלביבוֹת, והשוּמן צוַח וזוֹרר במחבת ושלח את ריח ניחוֹחוֹ אל חדרי הבית החוֹגגים באוֹר השקיעה.

וּכשניגשה אמי לברך על הנרוֹת לקחני אבי לבית הכּנסת. הרבה אבוֹת וּנערים לוֹבשי חג נהרּו בדרך לבית הכּנסת, וּבתוֹכם חבירי, שהראוּ לי דרך התפארוּת את כיסי בגדיהם הגדוּשים אגוֹזים.

אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגוּנה, שבנוּ הביתה עם אוֹרח ל“סדר”, כנהוּג. זכינוּ באוֹרח בעל הדרת פנים, לבוּש נקיים, אך עצוּב מעט. כנראה, מצטער היה שאינוֹ יכוֹל “לסַדר” בביתוֹ, עם אשתוֹ וילדיו.

אבי נתן על ידי צנצנת אצבּעוֹנית וּשלחני אל שכיננוּ השוֹחט להביא מעט חרוֹסת, זכר לטיט, שהוּא היה מוּמחה בהכנתה. שבתי משם מלא שׂמחה, כי בינתיים, עד שהכינוּ לי את המנה הקטנה, שׂיחקתי וזכיתי מבן השוֹחט חמישה אגוֹזים גדוֹלים. אבי בדק את “הקערה” אם הכוֹל מוּנח בה על מקוֹמוֹ כמצוּייר בסידוּר, אחר כך לבש את הקיטל הצחוֹר, ניגש וניסה ליסב בראש השוּלחן, חציוֹ יושב וחציוֹ שוֹכב על מצע הכּרים. כשמצא את ההסיבה כתיקנה, התרוֹמם קצת וישב ישיבת קבע והוֹרה גם לאוֹרח ולי את מקוֹמוֹתינוּ: האוֹרח השתקן על הכיסא מימינוֹ, ואני, בנוֹ יחידוֹ בבית, על הספסל משׂמאלוֹ, מוּכן ומזוּמן לשאוֹל את ארבע הקוּשיוֹת השגוּרוֹת בפי עוֹד מן השנים שעברוּ (האחוֹת התינוקת נרדמה והשכּיבוּה בקיטוֹן).

ראשוֹנה קידש על היין אבי, בעמידה, בניגוּן הרוֹנן של חג החירוּת. מרוֹב כוָנה וּמתיקוּת הניגון רעדה ידוֹ מעט, ונטף יין נשר על תיק המצוֹת אשר לפניו. אחריו קידש האוֹרח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרוֹן למקדשים, בקוֹל רם וּבגאוה של גבר קטן.

אחוֹתי הצעירה הגישה לנוּ כד מים וּקערה ואלוּנטית לנטילת ידיים, ואחנוּ הגברים הרגשנוּ עצמנוּ “בני חוֹרין” גמוּרים, כדין. אבי חילק את הכּרפס, תפוּח אדמה טבוּל במי מלח, למסוּבין, פרס רוּבה של המצה האמצעית לאפיקוֹמן, שם את הפרוּסה רגע על שכמוֹ, זכר ליציאת מצרים, שהיוּ נוֹשׂאים כן את אוֹכלם, אחר טמן אוֹתה תחת הכּר מראשוֹתיו. אחרי כן אמרנוּ יחד “הא לחמא עניא” והראינוּ בנגיעת האצבעוֹת על המצוֹת הצפוּנוֹת, של אבי – בתיק המרוּקם יפה, מתנת כלתוֹ אשת אחי הבכוֹר הדר בעיר אחרת, ושל האוֹרח ושלי – בתוֹך מפּיוֹת צחוֹרוֹת: “כוֹהן, לוי וישׂראל”. אחרי כן שאלתי בקוֹל צלוּל “מה נשתנה” ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסוּבין “עבדים היינוּ”, כנהוּג, וכן המשכנוּ בהגדה עד שהגענוּ ל“גאל ישׂראל”. גמענוּ מן הכוֹס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוֹני ניחר מעט מן ההתרגשוּת ומן ההגדה הארוּכה, והיין היה מתוֹק וצוֹנן וגוֹלש בנעימוּת אל בית הבליעה. אחוֹתי הגישה שנית מים. נטלנוּ את ידינוּ וּבירכנוּ בכונה וּבקוֹל “המוֹציא” ו“על אכילת מצה”. אחרי כן אכלנוּ מן “המרוֹר” המוּפג בחוֹם הכיריים, טבוּל בחרוֹסת מתקתקה, ואכלנוּ “כּוֹרך”, הכוּל ככתוּב בסידוּרוֹ העבה של אבי.

עתה הגישה אחוֹתי הגדוֹלה את מרק העוֹף השקוּף, הריחני, רב העיניים, עם אטריוֹת הביצים, שצפוּ בוֹ כפתילי זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספּר גם את הבּשׂר הרך והטוֹב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלימה, חזה של אפרוֹח, חצי קוּרקבן גדוֹל וחלמוֹנים קטנים אחדים, גוּלוֹת זהב חמוּדוֹת, מאלה שנמצאוּ בבטן התרנגוֹלת.

פתאוֹם זכרתי את סיפוּרה של סבתא בשעת עשיית העוּפוּת ורחש חרדה חלף את מוּחי. העיפוּתי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבּשׂר לראוֹת – ותארוּ לכם את בהלתי! ליד חצי הקוּרקבן היה מוּנח גרגר שׂעוֹרה גדוֹל, מבוּשל, נפוּח וּמבוּקע. כִּלְיַת גרגר! לבי עמד מדפוֹק. העיפוֹתי שנית עינַי בזקנתי: פניה היוּ כבוּשים בצלחת שלפניה והיא לוֹעסת בחניכיה מתוֹך בּוּלמוֹס משוּנה. גם שאר המסוּבין היוּ שקוּעים בשלהם ולא שׂמוּ אלי לב.

כל התמוּנה המחרידה של פסח שנשבת ניצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנוּ החיורים והמבוֹהלים, כשם מניחים את המזלגוֹת וּמסיעים מלפניהם את הצלחוֹת עם הבשׂר; ראיתי את אבי נוֹתן עין תוֹהה באמי, ואמי תוֹלה עין נוֹזפת באמה, היא זקנתי; ראיתי את אחיוֹתי מתעטפוֹת בסוּדריהן ויוֹצאוֹת לרוּץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הוֹלכוֹת למחרת בבוֹקר כעוֹטיוֹת, טעוּנוֹת כלי הפּסח להשליכם לתוֹך הנהר הקר, כלי הפּסח העתיקים, המשוּמרים והחביבים, וּבתוֹכם גם פינכּתי הזעירה, ירוּשת זקנתי, עם שתי המלים היקרוֹת, הכחוּלוֹת, “מזל טוֹב”….

וּפתאוֹם, בן רגע, כעין הבּרק, קמה בי החלטה תקיפה – נעצתי את מזלגי בגרגר וּבחצי הקוּרקבן ויחד תחבתים לתוֹך פי, וּבשתיים שלוֹש לעיסוֹת חזקוֹת בלעתים, כמי שבוֹלע רפוּאה מרה, אך נחוּצה לבריאוּת הגוּף. אחרי כן הבטתי בגניבה אל כל המסוּבין לשוּלחן: ברוּך השם, איש לא הרגיש בדבר!… אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דוֹפק בי עד כדי להתפּקע, וכדי להשתיק את סערת רוּחי, מיהרתי ללעוֹס ולבלוֹע את יתר הבשׂר שבצלחת בחטיפה כזוֹלל אמיתי, עד שאבי העמדני בגערה:

– מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדוּמה!

בשארית ה“סדר” לא יכוֹלתי עוֹד להשתתף בלב טהוֹר וּבקוֹל רם כבתחילה. עשׂיתי את עצמי עייף ואחוּז שינה, עד שאבי ציוה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלוּלית הקיטוֹן, סמוּך לערשׂה של אחוֹתי התינוֹקת, לא הוּנח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטירף את רוּחי. התכּסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפּכתי מצד אל צד ולא יכוֹלתי להירדם, אף כי רציתי בכך. הרעיוֹן שאכלתי זה עתה, ליד שוּלחן ה“סדר” חמץ ממש, לא חדל לענוֹתני.

שמעתי את אמי ואחיוֹתי, שהסתלקוּ מן החדר הגדוֹל אל משכבן; שמעתי את קוֹלוֹת אבי והאוֹרח, שנשארוּ לבדם בחדר ואמרוּ “שיר השירים” בניגוּן ערב; שמעתי את צחוֹק אחיוֹתי במיטתן המשוּתפת – וּבי בכה הלב על העבירה הגדוֹלה שעברתי בזדוֹן בליל התקדש החג. מוֹחי הקטן והאוּמלל הפך והיפך בדבר וכל בשׂרי נתכסה זיעה חמה, אף כי רעדתי ושינַי נקשו בפי.

פתאוֹם היתה דממה מוּזרה בחדר הגדוֹל. גם האוֹר כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוּץ ואמר:

– אה, איזה ליל לבנה נפלא!

והאוֹרח ענה לעוּמתוֹ בקוֹלוֹ הרפה:

– כן, לילה – כאוֹר היוֹם.

ואני – עוֹלמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינוֹם.. וכך היה לי רוֹב הלילה ההוּא ליל שימוּרים, ליל יסוּרים…

למחרת הייתי מבוּייש וּמדוּכּא וּמתוּעב בעיני, כאילוֹ נהפכתי בעצמי, כביכוֹל, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוֹך איזה רגש מרדוּת שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוֹע בכל דבר בבית, אחר שידעתי כי הכוֹל חמץ גם בלא כך.

רוֹב שעוֹת היוֹם השתדלתי להימצא מחוּץ לבית, והייתי שטוּף עם חבירי במשׂחק האגוֹזים בהתלהבוּת גדוֹלה, שהיתה מוּפסקת לעתים על ידי אנחה. וּבבית הייתי עצוּב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חוֹלה אני. וּפעם, בהיוֹתי יחידי בבית, הוֹצאתי מן הארוֹן את ה“קיצוּר שולחן ערוך” ועיינתי בדיני פּסח כדי ללמוֹד מתוֹכם את גוֹדל העבירה. למדתי קל וחוֹמר בעצמי: ישׂראל שהיה לוֹ בפסח חמץ ברשוּתוֹ עוֹבר בכל רגע ורגע על בל ייראה וּבל יימצא – אני שהחמץ הוּא בבני מעי וּבכל גוּפי… דמעוֹת עלוּ בעיני.

כשחשבתי וּמצאתי כמה גדוֹל חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחירים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשירים, את הסבתא החסוּדה, את אחיותי התמוֹת, וגם את היהוּדי הזר, הוּא האוֹרח השתקן, בעל הדרת הפּנים הנראה כצדיק, ועוֹד הנחתי שייחָמצוּ כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנוּ מוֹסיפים כוּלנוּ לאכוֹל חמץ יוֹם יוֹם, וּבכלים אלה יוֹסיפוּ בודאי לאכוֹל גם בשנה הבאה וּבכל יתר השנים הבאוֹת – כשהרהרתי בכל התקלה הגדוֹלה הזאת המשתלשלת לאין סוֹף, סמר שׂער בשׂרי, ושוּב לא יכוֹלתי להתאפּק מבכי.

ביחוּד היתה קשה עלי צרת הכלים. יוֹם יוֹם, לאחר הפּסח, הייתי עוֹלה בסוּלם אל העלייה, מתייחד עמהם ואפלוּלית הזוֹממת שעוֹת תמימוֹת, ממשש וּמתבוֹנן בהם בצער וּבשנאה וחוֹשב מחשבוֹת להעבירם מן העוֹלם, שלא יוֹסיפוּ להיוֹת למכשוֹל לביתנוּ וּלמזכּרת עווֹן לי, החוֹטא

והמחטיא… יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצוֹ אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוּח והחזקתיו בחשאי למקוֹמוֹ בסל הגדוֹל, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.

אך מה לא יעשׂה שׂכלוֹ ואוֹמץ רוּחוֹ של ילד – עשׂה הזמן הרוֹפא לכוֹל. בסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, במוֹצאי שׂמחת תוֹרה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנוּ הישן עלה על המוֹקד, וּכלי הפסח, שנשכחוּ מפני המהוֹמה בעלייה, נשׂרפוּ ונמחוּ מתחת שמי ד'. וּבכן הוּקל ללבי, וזכר עווֹני גם הוּא כלה כעשן.

לא היינו צריכים להקים לנוּ סוּכּה מדי שנה בשנה, כדרך שעשׂוּ שכנינוּ הקרוֹבים והרחוֹקים, כי אבי, בשעה שבנה את ביתנוּ, עשׂה לגגוֹ, גג הגבים, כּנף גדוֹלה, שאפשר היה לזוֹקפה על פּאתוֹ ונעשׂה בגג פּתח מפוּלש ד' על ד' מוּל השמיים ואוֹרם. ד' על ד' אלוּ מקוֹרוֹת היוּ זרדים וּמקלוֹת, והן פינה אחת של לשכת התבוּאה והקמח שלנוּ (אבי סחר בתבוּאה וּבקמח), מקוֹם ששימש לנוּ סוּכּה נאה וּכשירה בחג הסוּכּוֹת וכל ימוֹת השנה לא נבדל משאר הלשכּה.

במוֹצאי יוֹם הכיפּוּרים, לפי מנהג ותיקין, אם לא ירד גשם והלבנה המקוּדשת, הסתוית כבר, היתה תלוּיה בנוֹגהה הצוֹנן ברקיע הטהוֹר, אחרי הסעוּדה הטוֹבה – היינוּ עוֹלים שלוֹשתנוּ, אבי, אחוֹתי הגדוֹלה ואני הקטן, בסוּלם שברפת, המחוּברת אל הבית, אל עליית הגג – אני נוֹשׂא את הפנס הדלוּק ואחוֹתי את החבל לקשוֹר בוֹ את המוֹט – כדי לפתוֹח את הכנף. לא יכוֹלנו להתחיל בבניין הסוּכה ועשׂינוּ לפחוֹת משהוּ להתקנתה.

אני, שזה שנתיים, מאז היוֹתי בן שש שנים, שיתפתי עצמי בסידוּר סוּכתנוּ, הייתי מספּק את סקרנוּתי בעלוֹתי מזמן לזמן לעליית הגג, הוֹלך בדממה הדקה, המסתוֹרית, לאוֹרם הקלוש של שני האשנבּים מזה וּמזה, עוֹבר ליד הארוּבּה הגדוֹלה, שבעד פתחה נראה חלל שחוֹר ואוֹר החמה מזריחוֹ מלמעלה, קוֹרע בפנַי את קוּרי העכביש המתוּחים באויר, וּבוֹדק לבסוֹף את המוֹט ואת הטבּעת שהוּא מחוּבר אליה בטבּוּר הכנף, אם הם כשוּרה. נהניתי להחזיק את המוֹט בידי, שהיה שעיע מרוֹב שימוּש, אף ניסיתי לדוֹחפוֹ כדי להרים קצת את הכנף, אבל כל מאמצי כוֹחי הדל לא הספיקוּ להזיז את הצמיד הכבד אפילוּ הזזה כלשהי. ועוֹד מעשׂה גבוּרה עשׂיתי: בסוֹמכי על מיעוּט משקלי דרכתי על הזדרדים והמקלוֹת הדקים המקרים את הסוּכּה ועברתי עליהם מקציהם ועד קציהם. לבי דפק מפחד, פּן יישבר אחד מהם ואפוֹל לתוֹך הלשכה ואנזק, אף כי ידעתי שמשקלי קל. ידעתי זאת, כי קטן וצנוּם הייתי מכפי גילי וחבירי היוּ מלעיגים עלי בשל כך וקוֹראים לי “תרנגוֹלוֹן”. דוֹדי אברם בּר, עוֹבד האדמה המגוּשם, כשביקר אצלנוּ היה מקניטני ושוֹאלני למשקלי. וּכשאמרתי לוֹ בלי חשק: “י”ח קילוֹ“, העמיד עלי פני תם וקרא בתמיהה: “כך, רק י”ח קילוֹ? כמדוּמה שזה היה משקלך גם לפני שנה ולפני שנתיים. אתה עוֹמד, חביבי, על מקוֹם אחד, מה יהא בסוֹפך? הנה יוֹסקי שלי, שהוּא קטן ממך בשנתיים, משקלוֹ כבר בלי עין הרע כ' קילוֹ, וּבכל שנה נוֹספים לוֹ שלוֹשה קילוֹ לפחות…”

נפגעתי מדברי דוֹדי, וכדי לשלם לוֹ מידה כנגד מידה, עניתיו בחריפות: “ליוֹסקי שלך נוֹסף בשׂר – ולי נוֹסף שׂכל…” – “כן, שׂכל לא חסר לך,” השיב לי דוֹדי במנוֹד ראש, “אבל שׂכל בלי גוּף – כפתילה בלי שמן”.

וּבאמת, אף על פי שגדלתי בכל שנה כשיעוּר פרק האצבּע – על משקלי לא נוֹסף כלוּם. אבי תלה את רזוֹני בריבוּי התנוּעה, בריצתי במשׂחקים עם חבירי; ואמי מצאה את הסיבה בתוֹלעים. “מה הפלא”, אמרה, “שאין הילד מקבל כלוּם ‘על המשקל’, אם הם (התוֹלעים) מכלים כל מה שהוּא מכניס. כל עיקרי היחנוּן שאני נוֹתנת לוֹ אינם מוֹעילים…”

ובכן סמכתי על קלוּת גוּפי ועברתי בזהירוּת על מצע הסכך הרוֹפף לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ, תוֹמך את ידי ליתר ביטחוֹן בשיפוּע הגג, ושׂמחתי כשחזרתי בשלוֹם אל קרקע התקרה האיתנה, המרוּחה בטיח עבה. אחזתי שוּב במוֹט, נוֹעץ רגלי בתקרה ודוֹחף בשתי ידי וּבחזי – לשוא! אף לא זיז כלשהוּ! אף לא חרך אוֹר! אף לא חריקה אחת! כאילוּ מסוּמרת במסמרים.

ניחמתי עצמי: כשיתוֹסף לי משקל של חמישה־שישה קילוֹ, אוּכל לה לכנף. הנה אחוֹתי, שאינה חזקה כלל, מזיזתה קצת.

באוֹתה שנה הייתי כבר, כאמוּר, בן שמוֹנה. כבר למדתי גמרא עם רש“י, וּבעצמי עברתי בסידוּרוֹ של אבי, סידוּר “בית יעקב”, על הלכוֹת סוּכּה, וּכשמצאני אבי בכך, נהנה מאוֹד ושיבחני בפני – אך הוֹסיף ללמדני טעמה של מצוַת סוּכּה על פי ה”יערוֹת דבש": להוֹרוֹתנוּ כי גָרים אנוּ עלי ארץ בלי קבע – וכן עשׂוּ אבוֹתינוּ אברהם יצחק ויעקב, שהיוּ יוֹשבי אוֹהלים, ועל כן האריכוּ ימים, כי לא חרדוּ לאש שתשרוֹף את ביתם ולא פחדו מאוֹיב, מרעב וּממגיפה, כי בכל עת יכלוּ לנתק מהר את חבלי האוֹהל וּלהתהלך בארץ…

דברי ה“יערוֹת דבש” היוּ מקוּבלים על דעתי, שהיתה נוֹטה לחיים של הסתפקות במוּעט, כדרכוֹ של אבי, שהיה מוּרגל בפיו דבר “משלי”: “ריש ועוֹשר אל תתן לי, הטריפני לחם חוּקי”. הם גם נטעוּ בי אמוּנה, כי ביתנוּ, אשר הסוּכּה נמצאת בתוֹכוֹ כל ימוֹת השנה, שמוּר מפגע רע, ביחוּד מפּגע האש, שהיה מצוּי בעיירה (לאחר שנה עלה ביתנוּ באש במוֹצאי שְמחת תוֹרה, כמוֹ שסיפרתי במקוֹם אחר).

סבוּר הייתי שגדלתי וחזקתי והפעם אעצוֹר כוֹח, לא להרים את הכנף, אך להזיזה קצת, וגם דבר זה היה גדוֹל בעיני. עליתי שוּב אל עליית הגג ואזרתי כל כוֹחי – לחינם. נדמה לי ששמעתי חריקה, אבל בכנף לא ראיתי כל שינוּי. ירדתי אפוֹא בבוֹשת פנים וזכרתי במרירוּת את דברי הליגלוּג של דוֹדי.

וּבמוֹצאי יוֹם הכּיפּוּרים, אחרי הסעוּדה, אף על פי שלא נראתה הלבנה וכיפת העננים ריססה באויר מעין ריסוּס של טל פוֹשר, אמר אבי:

– אין זה גשם, וּרצוֹני לפתֹח את הכּנף, לפחוֹת, לשעה קלה, לקיים “ילכוּ מחיל אל חיל”. אם יהיה גשם נעלה ונסגרנה שוּב.

הפעם נתתי לאחוֹתי את הפּנס, ואני נשׂאתי את החבל (יש לזה יוֹתר שייכוּת לגוּף המצוָה!), יצאנוּ אל הרפת ועלינוּ בסוּלם. הריסוּס שבאויר ירד על הגבים חשאי ורך, אך נדמה לי שאני שוֹמעוֹ מפעפע בעץ. שתי הפּרוֹת עמדוּ באפילת הרפת, העלוּ גירה והצליפוּ על עצמן בזנבוֹתיהן הכבידים, המטוּנפים, צליפוֹת סוֹטרוֹת בקוֹל, ואלינוּ לא הביטוּ כלל. אך הצללים נחפּזוּ נבהלים לכל עבר והציצוּ אלינוּ סקרנים מכל פּינה. התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על מרישי הרפת השמיעוּ קירקוּר דאגני. אחת מהן טפחה בכנפיה בשנוֹתה מרגל לרגל על המריש כמצילה עצמה מנפילה. עברנוּ את מסתוֹרי הגג והגענוּ אל מקוֹם הסוּכּה. אחוֹתי כיונה את הפּנס אל טבוּר הכנף. אבי תפס את המוֹט בשתי ידיו, פישק רגליו וּבדוֹחפוֹ פעם וּפעמיים נתפּקפּקוּ שוּלי הכנף (איזה גיבוֹר הוא אבי!). עוֹד דחיפה והיא מתרוֹממת, והפתח גדל והוֹלך. עתה חרד הייתי שיזקפנה על ציריה ישרה, שלא תוכרע לאחוֹר אל מעבר לגג החוּצה. אבל הוּא החזיק יפה במוֹט הדחיפה, וּכשעמדה הכנף נכוֹנה, השיקוֹ אל מוֹט הקשירה והחזיקוֹ ביד אחת.

– הבה את החבל! – ציווה, נוֹשך את שפתוֹ התחתוֹנה.

מיהרתי בלב פּוֹעם להגיש לוֹ את החבל, והוּא ענבוֹ בזריזוּת בידוֹ הפּנוּיה במקוֹם החיבוּר.

– משוך! כך, בחוֹזקה!

משכתי בכל כוֹחי. אחר כך עשׂה בשתי ידיו את הקשר, והסוּכּה שלמטה עמדה תחת השמיים המעוּננים, שרק אוֹר קלוּש נסתנן מהם, אוֹר מלא ריסוּס דק, פּוֹשר.

– רואים אתם, בצד מערב, מפלש בהיר בעננים? אפשר שמזג האויר ישתפר ולא נצטרך לשוּב לסגוֹר את הכנף. – אמר אבי.

– הלואי! – ענתה אחוֹתי, שלא היה לה כל חשק לקוּם בלילה מן המיטה החמה.

כשירדנוּ, אמרה אמי:

– אפשר היה לדחוֹת את המצוָה למחר.

– כשאין הכרח לדחוֹת אין דוֹחים, – השיב אבי – אפשר שהשמיים יתבהרוּ והכנף תישאר פתוּחה. בוֹאוּ, נפנה את השׂקים בלשכּה.

מלאכה זוֹ עשינוּ כוּלנוּ. אני הארתי בפנס, אבי ואמי ואחוֹתי הסיעוּ את השׂקים, הכבידים והקלים, לצדדין, וּפינוּ את כל השטח תחת הסכך, אחר כך כיסוּ את השׂקים מסביב בחמילוֹת הצמר הגדוֹלוֹת. אף נטף לא ירד מלמעלה.

אבי יצא החוּצה ושהה שם רגעים מספר, אחר שב, כשהוּא משפשף ידיו זוֹ בזוֹ בהנאה:

– נוּ, ברוך השם, השמיים מתבהרים. “הבא ליטהר מסייעין אוֹתוֹ”. קיימתי בעזרת השם “ילכוּ מחיל אל חיל”, ועתה נשכב לישוֹן. השעה מאוּחרת.

– הלואי שלא תצטרך לקוּם לסגוֹר את הכנף, ־ אמרה אמי, ספקנית, כדרכה. אבל ספקנוּתה לא עלתה לה.

הימים שבין יוֹם הכיפּוּרים לסוּכּוֹת היוּ יפים וּנעימים. כוּלנוּ עבדנוּ על התקנת הסוּכּה וקישוּטה. אמי ואחוֹתי תלו סדינים רקוּמים על קירוֹתיה וּשתי מפּוֹת רקוּמוֹת להוֹסיף לה דפנוֹת ולעשוֹת לה פתח. אבי הביא מן הנחל חצי עגלה קני סוּף ירוּקים – סכך משוּבח ביוֹתר, שרק מעטים זכוּ לשכמוֹתוֹ. נוֹסף על כך גררנוּ והבאנוּ, אני וּשניים מחבירי, ענפי ערבים רעננים, ערכנוּ את הסכך על מצע המקלוֹת והזרדים יפה, שצילתוֹ תהא מרוּבּה מחמתוֹ, אבל גם למנה מספקת של חמה דאגנוּ, שיהא אוֹרה המתוֹק זרוּע בתוֹך הסוּכּה. פעמים אחדוֹת שלחנו אבי למטה לראוֹת את שיעוּרי הצל והחמה וּלהוֹדיעוֹ על כל מקוֹם הטעוּן תיקוּן, ואני תיקנתיו בעצתי. יפה היה הסכך, ישר וחלק, מעשׁה ידי אמן (האמן הוּא אבי!), ועתה לא היה חסר אלא לתלוֹת בוֹ תכשיטים, לשם נוֹי סוּכּה.

קבלה היתה בידינוּ מימים ימימה: אלוּ תכשיטי הסכך: תפוּחים אדוּמים, אשכּוֹלוֹת ענבים (ענבי בּר שאינם ראוּיים למאכל אבל נחמדים לעין – מתנת שכיננוּ הגוֹי ממרפּסתוֹ!), פּקוּעוֹת שׂדה מצוּפּוֹת כסוֹפת

וּזהוֹבת, פּנסי נייר צבעוֹניים, בצוּרת מפּוּחיוֹת, ועל הכוֹל – ציפּוֹרים

ויוֹנים עשוּיוֹת קליפוֹת ביצים, שאני נתמחיתי בעשׂייתן.

וזה סדר עשׂייתן: מלפני ראש השנה מזהירין את אמא, שלא תשבוֹר את הביצים לצוֹרכי בישוּל ואפייה, אלא תיקוֹב בהן שני נקבים, אחד בחוּדן ואחד בכוּדן, אחר כך תפּח בחוֹזקה באחד הנקבים, עד שהחלבּוֹן והחלמוֹן יצאוּ בשלימוּת מתוך הקליפּה, והיא תישאר ריקה וּשלימה. ולא סמכתי על אמי ועל אחוֹתי, אלא בעצם ידי עשׂיתי את מלאכת ההרקה. אף לארוּחתי ביקשתי ביצה חיה, כדי שאוּכל לספק לעצמי קליפּוֹת שלימות רבוֹת. וּבכן היוּ בידי בערב סוּכּוֹת שנה זוֹ כעשׂרים קליפוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמוֹת לביצים שלימוֹת. קניתי והבאתי מן החנות גליוֹנוֹת של זהוֹבת וּכסוֹפת וּנייר צבעוֹני. את הנייר גזרתי וקיפלתי קפלים קפלים (את כל השוּלחן הגדוֹל בחדר הגדוֹל כבשתי למלאכה זוֹ!), ולא הנחתי לאחוֹתי לנגוֹע בקליפוֹת, שעשׂיתי שני נקבים נוֹספים בצידיהן. בנקב הראשי הכנסתי ראש ציפּוֹר, עשׂוּי פת נילוֹשה מצוּפה זהוֹבת, באחוֹריה קיפּוּל נייר נפרש כזנב, וּמשני צידיה שתי כנפיים פּרוּשוֹת, ועל גבּה, בנקב זעיר, הכנסתי שבר גפרוּר ואליו קשוּר חוּט דק, לתלוֹת בוֹ את הציפּוֹר.

היוּ אלוּ ציפּוֹרים עפוֹת, ססגוֹניוֹת, מרחפוֹת במרוֹמי

הסוּכּה תחת הסכך, בין פירוֹת הבּר של כסף ושל זהב, מתנוֹעעוֹת חרש ברוּח הקלה המנשבת מן האשנב הפּתוּח וּמן הסכך הריחני שלמעלה. בעצם ידי תליתי את כל הפאר הזה, בעוֹמדי על הסוּלם, שהכנסנוּ מן הרפת אני ואחוֹתי. עוֹד אשתקד עשתה אחוֹתי את המלאכה הזאת בהשגחת אבי, והשנה עשׂיתי אני הכוֹל, ולה הרשיתי רק להחזיק את הסוּלם וּלהגיש לי כל חפץ. שאלתיה מדי פעם בפעם, כמנהג אבי, אם הכוֹל תלוּי כראוּי, אוֹ שיש צוֹרך לשנוֹת וּלתקן.

היה ערב החג. אבי נסע לרגל עסק דחוּף לכפר הסמוּך, וּכבר עברה שעת הצהריים ועדיין לא חזר. אמי, שהיתה טרוּדה בהכנת החג והתאוֹננה על שגזלתי ממנה את עזרת אחוֹתי, באה פעמים אחדוֹת לראוֹת את הסוּכּה, ועם כל ספקנוּתה לא יכלה להתאפק מקרוֹא קריאוֹת של התפעלוּת. וּבאמת יפה מאוֹד היתה הסוּכּה על דפנוֹתיה העשׂוּיים יריעוֹת רקוּמוֹת ועל סיכּוּכה הנאה עם כל הפאר התלוּי בוֹ.

אחרי שכיליתי את מלאכתי והחזרנו את הסוּלם למקוֹמוֹ, שבתי והיניתי את עיני ואת לבי במעשׁה ידי. בעיני רוּחי ראיתי כבר את השוּלחן הערוּך עם כלי החג וצלוֹחית היין המזהירה וקצת פּרחים פּזוּרים בין הכלים, כאשר אהבו אמי ואחוֹתי (את השוּלחן והכיסאוֹת היוּ נוֹהגים להכניס לפנוֹת ערב, בשוּב אבי מבית המרחץ, ועריכת השוּלחן נעשׁית בידי הנשים בהיוֹת הגברים בבית הכּנסת.), וּבאוֹזני רוּחי שמעתי את הזמנת האוּשפּיזין הקדוֹשים.

אבי בוֹשש משוּם מה לשוּב. אמי אחוֹתי עסקוּ בשלהן. כבר הייתי אוּלי עשׂר פעמים בסוּכּה ועיני לא שׂבעוּ מראוֹתה. גם הבאתי את שני חבירי והם הסכימו עמי, שזוֹהי סוּכּה לתפארת. רק חבירי הגדוֹל ממני, עקיבא, העיר, כי היוֹנה הגדוֹלה אינה תלוּיה בדיוּק באמצע הסכך, ויש להזיזה קצת ימינה. חבירי השני, איצי, דעתוֹ היתה כדעתי: היוֹנה היא בדיוּק באמצע. עקיבא שינה את מקוֹמוֹ, הסתכל בעיני מוּמחה (הוא ידע לצייר!) – ולא שינה את דעתוֹ: יש להזיזה שתי אצבעוֹת ימינה. ואני ואיצי עוֹמדים על דעתנו: היוֹנה היא במקוֹמה. אף ניעוֹרה בלבי טינה על חבירי המוֹצא פגם במעשׂה ידי. אין זאת כי הקנאה מדבּרת מגרוֹנוֹ.

חבירי הלכוּ, ואני, כדי לוַדא עצמי, קראתי לאחוֹתי והעמדתיה בסוּכּה פעם מצד זה וּפעם מצד זה, שתסתכּל ותאמר לי, אם היוֹנה היא בדיוּק באמצע הסכך.

– אוּלי יש להזיזה קצת לצד שׂמאל…

צחקתי: עקיבא אמר בדיוּק את ההפך.

וּבכן, מעתה היה לבי סמוּך ובטוּח, כי היוֹנה במקוֹמה תלוּיה.

כבר התקרבה שעת ההליכה לבית המרחץ, ואבי איננוּ. מקוֹצר רוּח יצאתי לקראתוֹ. ידעתי שהוּא צריך לבוֹא מצד התחנה. אבל עברתי מהלך חצי שעה – ואין הסוּס והעגלה שלנוּ נראים בדרך. עניין היוֹנה לא נתן לי מנוֹח. אוּלי בכל זאת צדק עקיבא. הרי הוּא בעל טביעת עין, מצייר ציוּרים כמוֹ חיים…

חזרתי הביתה ונכנסתי שוּב לסוּכּה. הפעם היה ברוּר לי: עקיבא צדק. יש להזיז את היוֹנה לצד ימין. פשוּט, להעבירה למקל השני, שאז תהיה בדיוּק בתוֶך. מוּטב גם להאריך קצת את החוּט, שתהא נמוּכה יוֹתר ועל ידי כך בוֹלטת יוֹתר משאר הציפּוֹרים.

איני יוֹדע איזה שד השׁיאני לעשׂוֹת את התיקוּן מלמעלה, מעל גבי הסכך שבעליית הגג. אוּלי לא רציתי להטריח את אחוֹתי, שתטלטל עמי את הסוּלם הכבד, אוּלי לא רציתי שחבירי ידע כי עשׂיתי את השינוּי, ואוּלי אמרתי להערים ולשאלוֹ: “נוּ, באמצע אוֹ לא באמצע?”; אם כה ואם כה – עליתי הגגה, זחלתי על גחוֹני עד אמצע הסכך, עשׂיתי באצבעוֹתי ריוח בין הענפים והקנים והתחלתי מתיר את חוּט היוֹנה. איני יוֹדע אם מתוֹך התרגשוּת או מתוֹך שהקשר שהיה סבוּך – התקשיתי זמן רב בהתרת הקשר. אחר כך נתברר לי, שעלי לרַוֵחַ גם את הקנים, כדי שאוּכל להעלוֹת את גוּף היוֹנה, על אברוֹתיה הפּרוּשוֹת. עוֹדני עוֹשׂה כה וכה להעלוֹת את היוֹנה, ואני מחזיק בין אצבעוֹתי את החוּט שהיא קשוּרה בו – קרה דבר שהקפּיא את דמי: הסכך נתמוֹטט תחתי בקוֹל שבר וכל גוּפי נדחק בין ענפים ועלים למטה. עוֹד רגע ואני על הרצפּה… אבל נתרחש נס: נתליתי תחת הסכך ממש. לבוּש הייתי מכנסי החדשים עם כתיפוֹת משוּלבוֹת על גבי, ואחת הכתיפוֹת נאחזה בסיקוּס של ענף ונשארתי תלוּי. חשתי איך הכתיפה מתוּחה על גבי וּמחזיקה אוֹתי. ראיתי תחתי את דפנוֹת הסוּכּה ואת רצפּתה הזרוּעה נשר עלים ותפּוּחים אחדים. היא נראתה לי קרוֹבה, וּבכל זאת יראתי לנפוֹל עליה. לא ידעתי מה אעשׂה: אם אתנוֹעע – בוודאי אפוֹל, ואם אשקוֹט במקומי – מה הביטחוֹן שלא אפוֹל? וַדאי שעלי לצעוֹק, לקרוֹא את אמי אוֹ את אחוֹתי לעזרה. אבל התביישתי. איך זה קרני מקרה ביש כזה? איך זה עלה על דעתי לעלוֹת על הסכך וּלחטט בוֹ? מי יוֹדע, אולי באמת נוֹסף הרבה על משקלי… כבר חצי שנה שלא שקלתי עצמי…

סוֹף סוֹף החלטתי לקרוֹא לעזרה. בתחילה ניסיתי להשמיע קוֹל לא גדוֹל, “שׂ־רה! – שׂ־רה!”, אבל קוֹלי לא הגיע אל אחוֹתי. הרימוֹתי קוֹלי. אין עוֹנה. עד שאזרתי על קוֹלי וצעקתי: “א־מא!”.

בוַדאי היה זה קוֹל פחדים, קוֹל חרדה, ואוּלי החלל המצוּמצם של הסוּכּה גרם. לי עצמי נראה קוֹלי נוֹרא ואיוֹם. ואוֹמנם מיד נשמעו צעדי אמי ואחריה צעדי אחוֹתי, ומיד נראוּ שתיהן בפתח הסוּכּה מלמטה.

לא אדע מה הרוֹשם שעשׂה עליהן מראה ה“תכשיט” התלוּי תחת הסכך המעוּרער, בין שלל התכשיטים המְנָאִים את הסוּכּה, גבּוֹ וראשוֹ לחוּצים אל הסכך ורגליו תלוּיוֹת בלי תנוּעה (אחר כך שמעתי מפי אחוֹתי, שפּנַי היום אדוּמים כדם ועינַי בוֹלטוֹת מלחץ וּמפחד).

אמי ואחוֹתי קראוּ קוֹל אחד:

– אוי ואבוי! איך זה נתלית כאן?

ואחוֹתי הוסיפה:

– אמרתי לוֹ, שלא ידרוך על הסכך. טיפּש כזה!

וּפתאום פרצה בצחוֹק:

– ראי איך הוא מחזיק בחוּט היוֹנה!

באוֹתוֹ רגע התרחש נס שני: אבי עמד בפתח הסוּכּה.

– הביאי את הכּסת מן המיטה! – נשמע קוֹלוֹ המתוּן, כדרכוֹ בשעת סכנה.

אמי, ואחריה אחוֹתי, רצוּ להביא את הכסת.

– יפה, יפה, – דיבר אלי אבי, מפשיל אלי ראשוֹ – תכשיט יפה. תכשיט מהדר את הסכך! באמת צריך הייתי להניח אוֹתך תלוּי בין הציפּוֹרים, ציפּוֹר שכּמוֹתך! תכשיט יפה! באמת, נוֹי סוּכּה! איזה נוֹי!

החוּט נשמט מבין אצבעוֹתי והיוֹנה צנחה פרוּשת כנפיים ארצה.

אמי הביאה את הכּסת הענקית, ואחוֹתי עוֹזרת עמה, הטילתה על הרצפה (על העלים, על התפּוּחים, ועל היוֹנה!) תחתי ממש. (טוֹב שאין עוֹד השוּלחן הערוּך!).

– עתה נוּכל לטפל בוֹ בשקט, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – אימת הנפילה לא תהיה עוֹד עלינוּ. מעניין, איך הוּא נאחז שם? רוֹאים בחוּש – שלוּחי מצוָה אינם ניזוֹקים. עסקת בהידוּר מצוה. תכשיט יפה. תלוּי כאילוּ תלוּהוּ שם במתכוין. באמת, נוֹי סוּכּה! אם שׂכל אין כאן – מזל יש כאן…

– טוֹב מזל טוֹב משׂכל טוֹב, – פּסקה אמי את פּסוּקה.

– כמה פעמים אמרתי לוֹ, שלא ידרוֹך על הסכך, – טענה אחוֹתי.

ואני – אני לא מצאתי לגוּפי טוֹב אלא שתיקה. הייתי תלוּי ושוֹתק. שוֹמע חרפּתי ושוֹתק. הפקדתי עצמי כוּלי בידי אבי הטוֹב. הוא יצילני.

אבי הלך במתינוּת וחזר במתינוּת, כשהוּא נוֹשׂא את הסוּלם מן הרפת. הכניסוֹ באלכסוֹן לתוֹך הסוּכּה, הציבוֹ בזהירוּת נשען אל הקיר. עלה בשלביו, מתוּן מתוּן, כשהוּא מחטם איזה ניגוּן, וּכשהגיע עדי, נתן את כּף שׁמאלוֹ הגדוֹלה והחזקה תחת חזי, סמוּך לבטן, וּבכף ימינוֹ פישפש וּמצא את הכתיפה של מכנסי והתירה. מיד חשתי שאני נח בכל משקלי על ידוֹ החזקה – כמוֹ שרגיל היה בילדוּתי להרימני, מעשׁה צחוֹק, למעלה מראשוֹ, כשאני מפרפר מעוֹנג באויר.

עמד רגע, אחר ירד לאיטוֹ בשלבי הסוּלם, הוֹשיט את ידוֹ הנוֹשאת אוֹתי לאמי ואמר:

– הנה לך ה“תכשיט” שלם באיבריו!

אמי נטלתני מידוֹ, לחצתני אל לבה ונשקה לי בחוֹזקה. אחר הוֹרידתני לארץ, ליד הכּסת.

הדיבּוּר הראשון שיצא מפי היה:

– מי יתקן את הסכך?

– מי שקילקל – חייב לתקן. – אמר אבי. לא ידעתי אם בכוֹבד ראש אוֹ בהלצה ידבּר.

– טוֹב, – עניתי, מחזק את לבּי – אבל שהיא, שׂרה, תעזוֹר עמי?

– חכם שכמוֹתך. עם עזרה יכוֹל אני בעצמי לתקנוֹ. – אמר אבי – החלף את הבגדים ולך הכנס את הסוּס!

הבינוֹתי, שאין אבי רוֹצה שאשוּב לטפּל בסוּכּה.

הלכתי איפוֹא לטפל בסוּס. נשתהיתי בכוָנה שעה ארוּכה באוּרוה.

כשחזרתי כבר היה הסכך מתוּקן כראוּי. לא ניכר מקוֹם הפּרץ. הכּסת הוֹחזרה הביתה. הרצפה היתה נקייה. סוּכּה כהלכתה!

אך יוֹתר מכוֹל הפליאתני העוּבדה: היוֹנה היתה תלוּיה בחוּט מוֹארך, יפה וּבוֹלטת מכל הציפּוֹרים מסביב – וּבדיוּק באמצע הסכך.

גל של אהבה הציף את לבי, אהבת אבי החכם והטוֹב, אך מפני הדמעוֹת שבעיני לא ראיתי את פניו. רק את קוֹלוֹ שמעתי מדבר אלי מקרוֹב:

– בוֹא, בני, נלך עוֹד לבית המרחץ לכבוֹד יוֹם טוֹב. אם נמהר נספּיק לחזוֹר בעוֹד יוֹם. באמת סוּכּה נאה!

א

בני עניים ובינוֹנים שבעיירתי היוּ הוֹלכים באב וּבתחילת אלוּל “לקטוֹף כּשוּת”. צמח ריחני זה, הנוֹתן תבל בשׁיכר, עלה לגדוּלה במקוֹמותינוּ וכמה יהוּדים קנוּ אוֹ חכרוּ מאת הגוֹיים חלקוֹת שדה ונטעוּ נטעי כּשוּת. היוּ שנים שהצליחוּ והיוּ שנים שלא הצליחוּ. הכוֹל לפי רוֹב הענוה במחוֹז זאץ שבארץ בּיהם. כשהיבוֹל היה שם זעוּם, היוּ באים ממרחק סוֹחרים אשכּנזים גדוֹלי בשׂר ואדוּמי פּנים וקוֹנים את הכּשוּת בכל מחיר שביקשוּ מהם, במחוּבר או במקוּטף; וּבשנת ברכה שם מכרוּ המגדלים שלנוּ את הפּרי לסוֹחרי המקוֹם בכל מחיר שהציעוּ להם, ויש שהיוּ אנוּסים להניחוֹ כבוּש בשׂקים אוֹ במרצוּפים גדוֹלים (ואנטוּכיס בלע"ז) לשנה הבאה, אוּלי ירחם.

בביתנוּ, גם בשנים שאבי סוֹחר התבוּאוֹת הרויח יפה, ועל אחת כמה וכמה בשנים של שפל בפרנסה, היוּ הילדים מבקשים להם דרך להשׂתכּר. ההוֹרים לא דרשוּ מהם את ה“רוָחים”, להפך, היוּ מצטערים על כך, מלגלגלים עליהם ואפילוּ נוֹזפים בהם, אבל רוּח היתה בכוּלם – להשׂתכּר לפחוֹת להוֹצאות שלהם: לבגד וּלמתנה, לשׂכר לימוּד וּלספר. היה בכך משוּם הכּרה נעימה של עמידה ברשוּת עצמם.

אני בן האחת עשׂרה ואחוֹתי בת החמש עשׂרה עשׂינוּ יד אחת לעבוֹד בשוּתפות. במה יכוֹלנו לעבוֹד יחד? בקטיף הכּשוּת. זוֹ עבוֹדה של עוֹנה שאינה קשה ביוֹתר ואינה צריכה אלא זריזוּת יד וסבלנוּת, בדוֹמה למריטת נוֹצוֹת. הלימוּד ב“חדר” לא עיכּב. ימים אחדים קוֹדם הקטיף וימים אחדים אחריו יספיקוּ לי ללמוֹד בפני עצמי מה שאחסיר אצל המלמד. גם אבי וגם המלמד ידעוּ שכן הוּא ולא הקפידוּ.

גם לאבי היה שׂדה כּשוּת לא גדוֹל. הוא הפך את גן הירק הגדוֹל שהיה לנוּ מוּל ביתנוּ מעבר לדרך לשׂדה כּשוּת מעוּבד יפה. הצמח היה משתרג אל קוֹנטוֹסים (טיצ’קיס בלע"ז) גבוֹהים למעלה מעשׂר אמוֹת, ואבי חָלם להחליפם בעמוּים וּבתַיִל, כפי שהוּנהג בשנים האחרוֹנוֹת בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים, אלא שנתקשה בהשקעה הגדוֹלה ודחה משנה לשנה.

קטן היה השׂדה ודי היה בשלוֹשה ימים יפים לאסוֹף את כל היבוּל, שהגיע בשנת ברכה לעשׂרים שׂקים גדוֹלים וּלאחר הייבּוּש בעליית הגג היה נכנס כוּלוֹ לשני מרצוּפים, שמשקל על אחד קנטאר אוֹ קנטאר וחצי. יש שאבי היה קוֹנה מאיזה בעל כּשוּת עני את היבוּל “על הקוֹנטוֹסים”, ואז היתה לנוּ עבוֹדה עוֹד ליוֹמיים או שלוֹשה ימים ולא יוֹתר. אבל עוֹנת הקטיף בכללה ארכה שניים וּשלוֹשה שבוּעוֹת ולא רצינו לוַתר על השׂכר היפה מן החוּץ, שתוֹעלתוֹ תהיה מרוּבּה “בימים הטוֹבים” וּבחוֹרף הבא אחריהם. וּבכן החלטנוּ לילך לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים של “החצר”, כלוֹמר, של אדוֹני האחוּזה.

ב

מיוֹם שניטעה הכּשוּת בגננוּ נעשׂיתי בקי בעבוֹדוֹת הכרוּכוֹת בגידוּלוֹ של צמח רב שנתי זה.

פּוֹעל נוֹכרי, מוּמחה במקצוֹע זה, היה בא באביב, מיד לאחר הפשרת השלג, והיה פוֹתח את האדמה מסביב לכל נטע, שרק שלוֹשה או ארבעה שריגים יבישים, כחבלים נוּקשים, נשארו בוֹלטים מתוֹכה, וּכשהגיע אל השוֹרשים, היה מזרד באוֹלר רחב את שׂריגי אשתקד וזוֹרקם לערימה נידוֹנה לשׂריפה, וּמניח “עיניים” אחדוֹת לעשׂוֹת שׂריגים חדשים. אחר כך היה חוֹפר עוּגית במרחק מסוּיים מן השוֹרשים, מפזר בתוֹכה זבל טוֹב, מפוֹרר ורך, וּמכסה הכוֹל בעפר. לאחר שבוּע אוֹ עשׂרה ימים, לפי החמימוּת שבאויר, הציצוּ מתוֹך העפר הנבטים, אדמוֹנים קצת, דוֹמים לתוֹלעים כפוּפי ראש – תאוה לעין ושׂמחה ללב. הנה שלוֹשה גסים וּשניים דקים, כמעט לא ניכרים, ועוֹד אחד נדחק לצאת! מיוֹם ליוֹם גדילים וּמתרבים השׂריגים, בתחילה עוֹמדים זקוּפים, אחר כך מתכוֹפפים ונעשים כרגליוֹת של גפן, נטוּשים על סוֹללת העפר מסביב לעוּגית. והנה גדלוּ כבר במידה שצריך לברוֹר את הבּריאים והטוֹבים וּלקצץ ברפים ורעים. גם עבוֹדה זוֹ צריכה מוּמחיוּת. ושוּב בא אוֹתוֹ פּוֹעל, מַזמרה קטנה בצוּרת אוֹלר רחב וּמתקפל בבית מגפוֹ, והוּא הוֹלך מתוּן מתוּן מנטע אל נטע, בּוֹרר באצבעוֹתיו את הטוֹבים ומקצץ את הרעים ואינוֹ מניח אלא שניים אוֹ שלוֹשה לגידוּל. ואני הלכתי בעקבוֹתיו והסתכלתי בכל מעשׂי ידיו ונדמה לי שאוּכל לעשׂוֹת כמוֹהוּ. אבל הוּא עוֹשׂה את מלאכתוֹ במין בטחה של יהירוּת ואינוֹ נוֹתן דעתוֹ עלי, כמוֹ רק צלוֹ אני על יד ימינוֹ.

לאחר שניים אוֹ שלוֹשה שבוּעוֹת הגיע זמן נעיצת הקוֹנטוֹסים הגבוֹהים, שעליהם כוֹרכים את השׂריגים הרכים וקוֹשרים בקני קש שרוּיים במים, כדי שישׂתרגוּ ויעלוּ משׂמאל לימין, לפי טבעם, עד שהם מגיעים אל ראש הקוֹנטוֹס, ועוֹד נתלים מסביב כעין צמרת קטנה מסתבכת והוֹלכת. מלאכה זוֹ, נעיצת הקוֹנטוֹסים, יישוּר השׂריגים וּקשירתם, נעשׂית כוּלה על ידינוּ, כלוֹמר, על ידי אבי ואחוֹתי, וגם אני הקטן מסייע עמהם. פעמיים אוֹ שלוֹש במשך העוֹנה עוֹדרים מסביב לכל נטע ומסַעדים אוֹתוֹ בקשירה, תחילה בעמידה על הקרקע ואחר כך על הסוּלם, עד שהוּא עוֹלה לשליש הקוֹנטוֹס, שאז מניחים לוֹ לטפס ולגדוֹל כמוֹת שהוּא בטל וּמטר וּבחוּמה של שמש עד שיעשׂה את הפּרי המיוּחל.

כמה חוֹליים רעים צפוּיים לוֹ לצמח הכּשוּת עד הפּריחה וּלאחריה, והקשה בכוּלם היא הכּנימה, המשתכּנת מאחוֹרי העלה ועוֹשׂה מיני זבוּבוֹנים ירקרקים שקוּפים המכלים את העלים וּמדלדלים את הצמח. אוּלם בקיץ בגשמיו באים בעתם והחמה והטל ממוּזגים, עוֹלה הצמח וּמשׂגשׂג ועוֹשׂה ענפים ועלים ירוּקים וּנקיים עד להפליא; אחר כך באה הפּריחה הדקה בזמנה והוֹפכת עד מהרה פּרי בצוּרת אצטרוּבלוֹן ירוֹק ונחמד, עשׂוּי קשׂקשׂים קרוּמיוֹת חוֹפפוֹת זוֹ על זוֹ. משבוּע לשבוּע הוא מתארך וּמתבלט בחן מבין העלים ביחידוּת וּבצֶוֶת. אם גדל הפּרי והקשׂקשׂים צפוּפוֹת וּסגוּרוֹת וכוּלוֹ קשה, עד שהוּא משמיע קוֹל איושה דקה כשהוא נלחץ בין האצבעוֹת – סימן טוֹב לוֹ, שהוא בריא וּמשקלוֹ רב, האבקה הצהוּבה מרוּבּה בוֹ וּשמוּרה יפה בתוֹכוֹ, והמין ייחשב “פּרימה”. אך אם הקשׂקשׂים רוֹפפוֹת וּמפוֹרדוֹת, כדמוּת ציצה פּוֹרחת, משקל הפּרי קל והאבקה מעטה, אז יהיה המין קלוֹקל וזוֹל.

עם גמר בישוּלוֹ מכתימה החמה את הפּרי, סימן שהגיעה שעתוֹ להיקטף. אצבּעוֹת הממַששוֹת בוֹ מעלוֹת חוֹמר דביק וריחני, תאוָה לנחיריים. אבל יש שיוֹרד פּתאוֹם גשם קר פּתוּך בברד ואחריו בא יוֹם שרב, ואז הפּרי “נשׂרף”, מראהו כחרוּך וטיבוֹ ניזק והוּא נחשב “בּראַק” (פּסוֹלת), הנמכר בזיל הזוֹל לבתי הבישוּל שבמקוֹם, ורב הצער ורבה הדאגה בבית המגדל הרוֹאה את עמלוֹ וסיכוּיוֹ עוֹלים בתוֹהוּ.

ועתה אספר מה שאירע אוֹתי ביוֹם ראשוֹן לקטיף בשׂדה זר.

ג

כששמעה חברתה של אחוֹתי, ציפּוֹרה בת אייזיק הפּחח, שאנוּ הוֹלכים “לקטוֹף כּשוּת”, חשקה גם נפשה בעבוֹדה זוֹ.

אייזיק הפּחח היה גר לא הרחק מביתנוּ, וציפּוֹרה בת זקוּניו, הגדוֹלה ממני בשנתיים, נערה רזה וּצנוּמה שלא כדרך הטבע. אני, שידעתי פירוּש השם ציפּוֹרה, ראיתיה תמיד בצוּרת ציפּוֹר (כך ראיתי גם את ציפּוֹרה אשת משה רבנוּ). פנים לבנים וּקטנים, אף דק וּבוֹלט, רגליים כמקלוֹת ועיניים פּוֹזזוֹת וכוּלה תנוּעה – מראה ציפּוֹר. אחוֹתי, אף כי גדוֹלה ממנה בשנים, התחברה עמה והיוּ מבקרוֹת זוֹ אצל זוֹ לשם שׂיחוֹת וּלחישוֹת שאין להן סוֹף.

פּיקחית וחריפה היתה ציפּוֹרה זוֹ, שטוּפה בדברי רכילוּת, ודיבוּרה כבוֹגרת. גם אמי היה מדבּרת עמה כעם גדוֹלה. בקיאה היתה בכל עסקי המשפּחוֹת שבעיירה ובכל מוּמיהן הגלוּיים והנסתרים. היוּ לה שתי אחיוֹת נשוּאוֹת שהלכוּ אחרי בעליהן לערים אחרוֹת, והיא, שנוֹלדה לאמה אחרי הפסקה של עשׂרים שנה, היתה משוּם כך לשׂיחה בפי הבריוֹת. הוֹריה הזקינים פּינקוּה הרבה והיא היתה מזלזלת בהם. בשל לשוֹנה העוֹקצנית היו חברוֹתיה מתרחקוֹת ממנה והנערים מתגרים בה. אף אני לא אהבתיה, משוּם יחסה אלי מגבוֹה, כאילוּ תינוֹק אני לגביה. מעוֹלם לא רצתה לקבל בביתנוּ אפילו כּיבּוּד כלשהוּ, לא פרי ולא תוּפין, וסירוּבה היה במשיכת כתיפיים בלבד, ולא ידענוּ אם משוּם יהירוּת אוֹ משוּם אסתניסוּת היא מסרבת. אבי אמר בהלצה: “חוֹששת היא שמא תצטרך לוֹמר תוֹדה”. וּבאמת לא שמענוּ מעוֹלם מלה זוֹ יוֹצאת מפיה.

כששמעה ציפּוֹרה, כי שנינוּ, אחוֹתי ואני, יוֹצאים לקטיף בשׂדוֹת הכּשוּת של “החצר”, ביקשה להצטרף אלינו. אחוֹתי הטוֹבה והישרה הסכּימה ברצוֹן, ואף הציעה לה שוּתפוּת, אבל ציפּוֹרה רצתה לקטוֹף בפני עצמה. בכוֹל נהגה לפי הכלל: שלי שלי ושלך שלך. ואני גרסתי בלשוֹן פּרקי אבוֹת: לפי “מידת סדוֹם”.

אביה, זקן מפוּיח ומלוּפלף עיניים, שריח חוּמצת נחוֹשת נוֹדף ממנוּ תמיד, היה עסוּק כל הימים בצריף קרשים קטן מחוּבר לביתוֹ בפּחחוּת הזעירה שלוֹ, עוֹמד כפוּף בין כלי הפּח החדשים והישנים, גוֹזר וּמחבּר וּמַלחים מתוֹך עיוּן רב. והיא, ציפּוֹרה, באה אליו לעתים קרוֹבוֹת לתבוֹע מעוֹת קטנוֹת לצרכיה. מתוֹך אנחה של כּילי ועיניים ממצמצוֹת בתמיהה היה מעלה מכיס מכנסיו העמוֹק את הפּרוּטוֹת ונוֹתנן בידוֹ השחוֹרה לתוֹך היד הלבנה של בתוֹ, וּכשביקש ללטף את לחיה אוֹ את שׂערה, היתה דוֹחפת אוֹתוֹ בכעס וּבוֹרחת. לוֹ לא היתה כל דיעה אצל בת זקוּניו, ועל כן לא אמר כלוּם; ואמה, כששמעה שהילדה אוֹמרת לצאת לקטיף, ניענעה ראשה ואמרה: “כלוּם יש לה כוֹח? בוַדאי תחלה אחרי יוֹם עבוֹדה אחד”. אבל דוקא התנגדוּת האם חיזקה בציפּוֹרה את ההחלטה לצאת לעבוֹדה.

היה בוֹקר שכוּלוֹ זיו, בלי עב קל בשמיים. ניכר היה שהיוֹם עוֹמד להיוֹת חם. השכמנוּ לקוּם עוֹד לפני ההוֹרים, אכלנוּ משהוּ בחיפזוֹן ולקחנוּ עמנוּ צידה לכל היוֹם. הוֹצאנו מן המטמוֹרת שתי כברוֹת ישנוֹת וּשני שׂקים, ואני השחזתי השחז היטב את אוֹלרי לחַתֵך בוֹ את השׂריגים הקשים (כמוֹ הפוֹעל המוּמחה!). גם צפּחת חרס שחוֹרה, שהיתה בביתנוּ, לקחתי ליתן בה מים. אחוֹתי מצאה שׂמלה בּלה לפרוֹשׂ על הקרקע לישיבה ותחבה אוֹתה לתוֹך שׂקה. עשׂינוּ הכוֹל מתוֹך רגש חם של אחוה ושוּתפוּת.

הלכנו לקרוֹא לציפּוֹרה, כמדוּבּר, ורגזנוּ הרבה, שהיינוּ

צריכים לחכוֹת לה כחצי שעה, עד שיצאה מצוּידת בכלים, מבוֹהלת ונרגשת מאוֹד. אביה עמד בפתח צריפוֹ ומצמץ אחריה בעיניו המלוּפלפוֹת, ואמה רצה אחריה ותקעה לידה תפּוּח גדוֹל, אך היא סירבה ליטלוֹ ודחפה אוֹתֹ עד שנפל לארץ. האם השביעה את שנינוּ שנשגיח על הילדה ונעזוֹר לה בעבוֹדה הקשה. “שוּבי הביתה, טיפְשה!” קראה ציפּוֹרה לאמה הזקינה, וּדבריה היוּ לנוּ, הרגילים בכיבוּד אב ואם, מוֹרת רוּח. הלכנוּ, כל אחד נוֹשׂא את כברתוֹ ושׂקוֹ, מהלך חצי שעה דרך היישוּב הכּפרי, אל מחוּץ לעיירה, עד שבאנוּ אל שׂדה הכּשוּת הגדוֹל, שהשׂתרע כיער של עמוּדים גבוֹהים וּצמחים תלוּיים, יער שאין רוֹאים את קצהוּ, כוּלוֹ מעשׂה תרבוּת: השוּרוֹת ישרוֹת וקוֹמה אחת לכוּלן, הרוחים בין השוּרוֹת שוים, והאדמה מתוּלמת וּנקייה.

סבוּרים היינוּ שאיחרנוּ, אך מצאנו את השער סגוּר עדיין, וכמה מניינים של קוֹטפים, רוּבּם מבנוֹת הערילים וילדיהם, חיכוּ שם עם כברוֹת, קערוֹת פח, גיגיוֹת ושׂקים, התלוֹצצוּ וצחקוּ ודחפוּ זה את זה במשוּבה. הקוֹטפים מבני ברית היוּ מעטים, רק נשים וּנערוֹת אחדוֹת מדלת העם. הצטערתי שאין שם אף נער אחד מלבדי.

אמרוּ לנוּ שעלינו לחכּוֹת כחצי השעה עד יבוֹשת הטל מעל הכּשוּת. וּבאמת עברה שעה עד שבא פייבל המשגיח, איש כבן שלוֹשים, בריא ועליז, לבוּש בּורנס קצר ומגפיים גבוֹהים, נוֹשׂא בידוֹ מפתח גדוֹל לפתוֹח את השער. מיד שתוּ עליו הקוֹטפים, ביחוּד הבתוּלוֹת הנוֹכריוֹת החצוּפוֹת שהכירוּהוּ מימים ימימה, וּכשפתח את השער נדחקוּ בהמוֹן פּנימה. אחר כך פתח פייבל את מחסן הפּחים הגדוֹל, ישב על ארגז הפוּך ורשם על גיליוֹן פּרוּשׂ על ברכוֹּ את שמוֹת הבאים. אחר הלך להראוֹתם את החלקה שבה יתחיל בקטיף. צריך היה לעבוֹר לאוֹרך כל השׂדה בין השוּרוֹת הגבוֹהוֹת והדוֹממוֹת, כי מן הקצה השני, הדרוֹמי, יחלוּ לקטוֹף, ששם הגיעה הכּשוּת לגמר בישוּלה.

ציפוֹרה הלכה עמנוּ. היא כבר עיפה מן ההליכה וּמן המשׁא שנשׁאה. אגלי הזיעה עמדוּ על גפּי אפּה הדק, וּפניה היו מתוּחים, יגיעים ועצוּבים מאוֹד. הסתכלתי בה וחמלתי עליה. צדקה אמה, שביקשה להניאה מעבוֹדה זוֹ שאינה לפי כוֹחה. צריך יהיה לעזוֹר לה מעט.

האדמה הקלה, חוֹמר וחוֹל, היתה נקייה מרוֹב עידוּר, רק צמחי בּר מעטים, מאלה המצוּיים בשׂדוֹת התבוּאה, נראוּ זעיר שם, דקים וּמשׂתרגים על הארץ. והרגל אוֹ שדרכה עליהם אוֹ שקרעה אוֹתם דרך הילוּכה. פּרוֹת־משה־רבּנוּ זחלו וחרגוֹלים ירוּקים דילגוּ למרחקים גדוֹלים וציפּוֹרים טסוּ מתוֹך ציוּץ מצמח לצמח, התלהלהוּ רגע בין העלים, נתכסוּ ונתגלוּ וּפרחוּ שוּב. אחירוֹת פיזזוּ על התַיִל המתוּח בראשי העמוּדים וּמשמיע זימזוּם דק, כזימזוּם שמשמיעים חוּטי הטלגראף. ראיתי כמה חתוּלים, יפים וּגמישים כחתוּלי בּר, רוֹדפים זה אחר זה במשׂחקם וּפתאוֹם מתרַבצים בפישוּט רגליים על העפר הרך ועיניהם אוֹרבוֹת במשוּבה דוֹלקת ללא דבר. איזה טוֹן חגיגי עמד ביער התנוּבה הזה הזה מעשׁה ידי האדם, שתפס את אוֹזנַי ועינַי.

הגענוּ למקוֹם הקטיף ונשׁאנוּ עינינוּ אל השׂריגים הכבידים, התלוּיים במרוֹמים בקרס קטן. רוּבּם טעוּנים היוּ פּרי כּשוּת בשפע, מצהיב יפה מתוֹך העלים הירוּקים, בשל לקטיפה. מראה הפּרי גירה את האצבעוֹת ואת הנחיריים.

בחרנוּ לנוּ מקוֹם נוֹח על תלוּלית עפר רכה: אני ואחוֹתי בשוּרה אחת וציפוֹרה בשוּרה שכנגד, במרחק פּסיעוֹת אחדוֹת. היא לא הביאה עמה דבר לפרוֹשׂ על הארץ ואחוֹתי אמרה לקרוֹע את בּלוֹי השׂמלה שבידה וליתן לה החצי, אך היא מיאנה לקבל גם מתנה זוֹ וּפרשה לפי שעה את השׂק הריק. הלכתי וּמילאתי מן המשאבה את הצפּחת מים. הנחנוּ את הכלים ואת הצידה ועמדנוּ ממתינים שיקראוּ לנו לקחת “תיילים”.

לאחר שכל הקֹטפים קנוּ להם שביתה זה בכה וזה בכה, בא המשגיח והתחיל מפּיל את ה“תיילים” לארץ. משך בשני ידיו וּבכוֹח את הצמח התלוּי – וּפתאוֹם הרפה ממנוּ, הקרס ניסט מאחיזתוֹ והתַיִל על משׂאוֹ נפל ברעש ארצה. לא כוּלם נפילתם שוה. יש תַיִל שנוֹפל תחתיו ונערם לערימה גדולה של ענפים, עלים וּפרי, ויש שנוֹפל באלכסוֹן או בעקלתוֹן בתוֹך השדירה, ויש שנאחז באחר תלוּי וצריך לשחררוֹ במוֹט, ויש שנוֹפל על ראש המוֹשך וּמסַבּכו לאין מוֹצא. צמח שלא נראה לוֹ בשל כל צוֹרכוֹ הניחוֹ תלוּי. אחרי שהפיל כמאה “תיילים”, עמד וקרא לקוֹטפים. כעין קרחה נפלה בעבי היער והקוֹטפים רצוּ למקוֹם הסבך וּבחיפּזוֹן בחרוּ להם את הטוֹב הטוֹב מתוֹך צעקוֹת: “זה שלי! וזה שלי! אל תיגע בוֹ!”. ולא עברוּ רגעים מוּעטים עד שכּל הענפים על הפרי כבר היו תלוּשים מן השׂריגים הארוּכּים, וכל אחד חבר בזרוֹעוֹתיו ערימה ככל שיכוֹל שׂאת להביא למקוֹמוֹ.

אחוֹתי נשׂאה ערימה גדוֹלה, כי זרוֹעוֹתיה היוּ ארוּכוֹת.

ציפּוֹרה נשׂאה ערימה קטנה משלה, ואני קטנה משל שתיהן, כי זרוֹעוֹתי קצרוּ מחבוֹק הרבה. התביישתי בקוֹצר ידי והייתי צריך ללכת פעמיים כדי להביא הכוֹל. את השׂריגים השדוּדים השארנוּ מוּטלים במקוֹמם כנחשי עקלתוֹן מחוּבּרים לארץ, וישבנו לקטוֹף. בשעת הטיפּוּל בשׂריגים המשוּננים נשׂרטוּ ידינוּ עד זוֹב דם. גם פּנַי וצוארי נשׂרטוּ וצרבוּ, ביחוּד הצואר, שהזיעה מצוּייה בוֹ הרבה ועוֹרוֹ רגיש ביוֹתר. אך נשׂאתי את ייסוּרי באהבה. “זה חלקוֹ של פוֹעל”, אמרתי. אף מנוּסה הייתי בכך.

ד

שנינוּ, אחוֹתי ואני, מנוּסים היינו בעבוֹדה זוֹ מן הקטיף בשׂדה שלנוּ, והיינוּ מוֹרטים בזריזוּת באצבע ואגוּדל את הפרי מן הענפים לתוֹך הכברה. במקוֹם שהפּרי היה צפוּף, כעין אשכוֹל נקי מעלים, הייתי פוֹרט במשיכה כמה מהם בבת אחת. אבל צריך היה לנהוֹג זהירוּת, שהפּרי ייקטף מעוּקצו שלם ולא ייקרע, שאז מתפּרדים העלעלים והאבקה נשפּכת, והמשגיח בעוֹברוֹ ובחוֹפנוֹ מן הכלי, מגלה מיד את התקלה, ונוֹזף בקוֹטף. בצד העירמה נערמת ערימה אחרת, של ענפים נטוּלי פרי. הראשוֹנה פוֹחתת והשנייה מתרבה. כברתה של אחותי מתמלאה מהר, ואני מציץ מזמן לזמן לראוֹת כמה אני מפגר אחריה.

החמה מתנשׂאה ברקיע וחוּמה גוֹבר. עשׂרוֹת הקוֹטפים

מפוּזרים בחלקה החשוּפה מלַהגים וּמתבדחים אגב עבוֹדה. אחת, נוֹכריה, נוֹשׂאת קוֹלה בזמר של קציר:

הָלְכוּ קוֹצְרִים קָמָה לִקְצֹר,

מַגָּל נָטְלוּ, הַפַּת נָשׁוּ –

ואחירוֹת עוֹנוֹת אחריה בקוֹל רינה:

קוֹצְרִים כָּאֵלֶּה הֵם הָיוּ.

שעה ראשוֹנה של יוֹם ראשוֹן לעבוֹדה היא ויש בה התעוֹררוּת של שׂמחה. הפּרי רענן וגדוֹל, נוֹפל כצרוֹר אבן, מצטבר ועוֹלה בכברה. גם אחוֹתי וגם אני משמיעים קצת דברי הלצה וקוֹטפים־קוֹטפים, זוֹרקים ענף ונוֹטלים ענף, וכפוֹת הידיים המפוּדרוֹת מרקדוֹת מהר. לא כן ציפּוֹרה. עם כל חוֹכמתה וחריפוּתה וקלוּת לשוֹנה אין פיה נפתח כאן לוֹמר מלה וּפניה מתוּחים־חמוּצים עד לחמלה. ניכר שהיא מתאמצת וּמתחרצת במלאכתה, ואין הדבר עוֹלה בידה. סוֹבלת היא מאוֹד מן השׂריטוֹת בעוֹרה העדין, ואני רוֹאה שהיא מלקקת בכל פעם את היד השׂרוּטה להקל את הכאב ומעַוה פניה מפני המרירוּת. אך אין מוֹעיל בליקוּק, להפך, הרטיבוּת מגבּירה את הצריבה. הזיעה פּוֹרצת מעוֹרה, והיא מרימה את שׂפת שׂמלתה הדקה ולוֹחצתה אל צוארה לספוֹג את הזיעה וּבפניה מצטייר כאב גדוֹל. גם חוֹטמה נשׂרט וּמכער את פּניה, שאינם יפים גם בלי זה. הפּרי משתמט מבין אצבעוֹתיה הלא זריזוֹת, ורבים נקרעים אגב מריטה, למרבה רוּגזה. יש שאינה משגיחה וּמשליכה ענפים עם פרי מסתתר בין העלים. מוֹרטת ונאבקת עם חוּלשתה, ועדיין לא נתכסה קרקע הכברה בפרי. המשגיח כבר סנט בה פעמיים. אף נטל ענף קטן והוֹרה לה איך לתפוֹס את הפּרי שייקטף יפה. אך היא לא רצתה להביט אל ידיו וקראה בתרעוֹמת: “אני יוֹדעת, אני יוֹדעת. הנח!” וּבלכתוֹ שוּב גיששוּ אצבעוֹתיה נרגזוֹת ואוּמללוֹת, וּפרי רב נקרע וקרעי עלים נתערבוּ בפרי בתוֹך הכּברה.

דיבּוּרה ושינוּנה כאילוּ ניטלוּ ממנה והיתה דוֹגרת על עבוֹדתה במין כוֹבד ראש רוֹגזני, שעוֹרר צחוֹק מהוּל בחמלה. אחוֹתי הציעה לה להעביר את ערימתה עם הכלים אלינוּ ונקטוֹף יחד וּנחלק את הריוח, שני שלישים לנוּ וּשליש לה, אבל היא עמדה במריה: אין היא רוֹצה בשוּתפוּת. כמה שתקטוֹף תקטוֹף, ולא איכפת לה אם תשתכר קמעה.

הנחנו לה להתענוֹת, אם כך רצוֹנה. אין כּוֹפין טוֹבה על אדם.

קוֹטפת מן העבריוֹת, שישבה בקרבת מקוֹם, אמרה בהשתתפוּת מעוּשה:

– איני מבינה הוֹרים כאלה: לוֹקחים פּאניינקה־של־קש כזוֹ ושוֹלחים אוֹתה לעבוֹדה בחוּץ. עדיין היא צריכה עזרה בלבישת בגדיה – ואיך תסכוֹן לעבוֹדה?

וּבתוּלה גדוֹלה, אדמוֹנית ודַדָנית, שישבה גם היא בסמוּך, ענתה ואמרה:

– אילו נתנוּ לה תוּת יער מתוֹק שתפרוֹט בשיניה – בוַדאי היתה מצליחה.

ציפּוֹרה השיבה איזוֹ תשוּבה חריפה, אבל השוֹמעת לא נכותה והוֹסיפה ללגלג עליה.

– מי יודע? – אמרה הראשוֹנה – אי אפשר לדעת. אוּלי אין פדת בבית וההוֹרים מוּכרחים להוֹציאה לעבוֹדה… וכי אני הוֹלכת לקטוֹף לשם תענוּג?

– לכי, – אמרה האדמוֹנית – וכי אין אנוּ מכירים אוֹתה? הרי היא בת זקוּנים ויחידה בבית. אביה פּחח וּמשׂתכּר יפה. בוַדאי רוֹצה היא לאסוֹף לעצמה נדוּניה… אם תעבוֹד כך עשׂר שנים, תאסוֹף סכוּם הגוּן ותוּכל להשׂיג חתן הגוּן…

באוֹתוֹ רגע בא שוּב המשגיח, והאדמוֹנית אמרה לוֹ:

– שמע, פייבל, תביא לפּאניינקה זוּג כּסיוֹת. אצבעוֹתיה העדינוֹת נשׂרטוֹת…

האיש לא ענה דבר. כשניגש וראה את החוֹפן המכסה בקוֹשי את קרקע הכברה והפּרי מרוּסק וּמעוֹרב בעלים, אמר:

– מוּטב שתקטפי פחוֹת וּתקלקלי פחוֹת.

הערה זוֹ הציתה את ציפּוֹרה. קפצה ועמדה על גבעוֹלי רגליה וצעקה:

– אם אין אני מוצאת חן בעיניך, יכוֹלה אני ללכת הביתה.

– את דוקא מוֹצאת חן בעיני, – אמר האיש בקריצת עיניים אל האדמוֹנית – רק עבוֹדתך אינה טוֹבה בעיני.

– אם עבוֹדתי אינה טוֹבה בעיניך, אפסיק ואלך הביתה.

– ואצטרך ללַווֹת אוֹתך, כדי שהשקצים בדרך לא יפגעוּ בך?

– אין לי צוֹרך בטוֹבוֹת שלך.

– ובכן, ילדתי, אל תשתטי. שבי וקטפי כמה שתוּכלי ותגמרי את יוֹם העבוֹדה יחד עם הכוֹל. אך עצתי לך, שלא תבוֹאי מחר.

– אם כן אני הוֹלכת מיד.

התערבה אחוֹתי ואמרה:

– הנח לה. אני עריבה לעבוֹדתה. כשתגמוֹר את הערימה הזאת נקטוֹף יחד.

– לא! – רקעה ציפּוֹרה ברגלה – בשוּם אוֹפן! הנה! – וּברוֹב כּעסה תפסה את הכברה ופיזרה את הקטוּף המעט על הארץ.

– ראוּ, כל כך צעירה וכבר משוּגעת… – התחכּם המשגיח.

– כן, אני משוּגעת ואיני רוֹצה לעבוֹד אצלך. ודאי שהאדמוֹנית רצוּיה לך יוֹתר. אני הוֹלכת.

פּניה החיורים העלוּ סוֹמק כלשהוּ ועיניה האדימוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת.

אחוֹתי קמה והלכה אליה וליטפה את שׂערה:

– אל תשׂימי להם לב, ציפּוֹרה. הישארי וקטפי עד הערב, ומחר – אם לא תרצי, לא תבוֹאי עוֹד. הנה נעזוֹר לך לאסוֹף את הכּשוּת שפיזרת.

שנינוּ אספנוּ את הפּרי המעוּפר קצת לתוֹך הכברה הריקה.

ציפּוֹרה ניגבה בשׂמלתה את עיניה, נשכה את שׂפתה וישבה לקטוֹף מתוֹך מרי.

המשגיח הלך ואיש לא הביט אליה עוֹד. רק אני זרקתי מזמן לזמן מבט לראוֹת מה היא עוֹשׂה. ניעוֹר בלבי זיק של חיבה אליה. ידעתי שהיא מפוּנקת וחלשה ולא הוּרגלה בשוּם עבוֹדה. אך רצוֹנה וקפדנוּתה טוֹבוּ בעינַי. אם כוֹח אין לה, אוֹפי יש לה וּכבוֹדה יקר בעיניה.

היא קטפה עתה מתוֹך שתיקה זעפנית. נזהרה שלא לקרוֹע את הפּרי, ועל כן קטפה לאט, כל פּרי לחוּד. ראיתי שהיא קוֹטפת עם העוֹקצים השלימים, שגם זה שלא כדין, אך אל אמרתי לה כלוּם, כדי שלא להוֹסיף על צערה ורוּגזה.

אנחנוּ כבר גמרנוּ ערימה אחת והבאנוּ שנייה וּשלישית, והיא עדיין קוֹטפת מן הראשוֹנה. השמש התרוֹממה עוֹד והענפים בערימתה התחילוּ נוֹבלים, והיא מפסיקה בכל פעם, חוֹלצת את ידיה הכוֹאבוֹת וּמפהקת רחבוֹת; אחר חוֹזרת לקטוֹף באצבעוֹת יגיעוֹת כאילוּ כּפאה שד.

ה

בא המשגיח והכריז, שלא יוֹסיף להפיל כאן כּשוּת, כי עליו ללכת לשׂדה אחר, שגם שם קוֹטפים היוֹם, וּבתחוּם המסוּים עד העמוּד העשׂירי, המסוּמן בקו שחוֹר, רשאי כל קוֹטף לבחוֹר לוֹ “תַיִל” וּלהפּילוֹ בעצמוֹ.

אני שׂמחתי להכרזה זוֹ, שגדוֹל היה חשקי להתמחוֹת במלאכה זוֹ, שלא נוּסיתי בה עד היוֹם. עקירת קוֹנטוֹסים, אף על פי שהיא צריכה כוֹח, ידעתי, אך הפּלת “תַיִל” לא ידעתי. הסתכלתי במעשׂה המשגיח, וּבטוּח הייתי שגם אני אצליח לעשׂוֹת כמוֹהוּ, הוֹאיל והבינוֹתי כיצד הדבר נעשׂה. החלטתי להפּיל “תיל” אחד גם בשביל ציפּוֹרה, ואם לא יספּיק כוֹבד גוּפי, אקרא לאחוֹתי ויחד נמשוֹך.

וכך היה. עוֹד קוֹדם שגמרנוּ את העירמה האחרוֹנה (ועל הארץ לא נשארו אל “תיילים” מעטים, לא חשוּבים) הלכתי וּבחרתי לי צמח מהוּדר ביוֹתר וקראתי מרחוֹק לאחוֹתי וּלציפּוֹרה:

– מצאתי “תיל” – אין כמוֹהוּ. ראינה, הנה אני מפיל אוֹתוֹ…

נתליתי בצמח עד כדי התקת כפּוֹת הרגליים מן הקרקע. הצמח נמשך קצת לארץ, הקרס חרק למעלה, הרפּיתי פתאוֹם, אך הוּא נשאר תלוּי. ניסיתי עוֹד פעמים אחדוֹת, מצד זה וּמצד אחר, וה“תיל” נשאר אחוּז בראשוֹ. לא היתה לי ברירה אלא לקרוֹא לעזרת אחוֹתי בעלת המשקל. שנינוּ נתלינוּ בכל כוֹחנוּ, אך לא כּיוַנוּ יחד את ההרפּייה. ניסינוּ בשנייה וּבשלישית ואל עלה בידינוּ. וּפתאוםֹ, כשלא פּיללנוּ לכך, וּבמשיכה קלה בלבד, צנח הצמח וכיסה את שנינוּ, וּזמן רב נאבקנוּ עד שנשתחררנוּ מן הסבך העוֹקצני שׂרוּטים וּפצוּעים וּפרוּעי שׂיער, אך צוֹחקים בהנאה מרוּבּה.

היתה זוֹ ערימה לתפארת. בוַדאי תתן שתי כברוֹת גדוּשות. פעמיים הלכנוּ וחזרנוּ שנינוּ עד שהעברנוּ למקוֹמנוּ את כל הערימה.

וּבינתיים גמרה ציפּוֹרה סוֹף סוֹף את ערימתה, הלכה והביאה “תיל” אחר, מן הנשארים שהפּיל המשגיח והיוּ מוּטלים בחמה, אך לא נבלוּ, מפני שהיו מחוּברים לקרקע. היא נשׂאה את הערימה הגדוֹלה ברוֹב יגיעה. ענפים נגררוּ ונשמטוּ. היא דרכה על הפּרי והשחיתה אוֹתוֹ. רגלה ניגפה והפילה חלק מן המשׂא. כמעט שנפלה בעצמה.

קמתי והלכתי לעזוֹר לה.

– אל תעזוֹר לי! – אמרה – איני אוֹהבת כשעוֹזרים לי.

– מדוּע? – שאלתי.

– כך, כל אדם צריך לעזוֹר לעצמוֹ.

– והרי תוֹרתנוּ ציותה לעזוֹר אפילוּ לשוֹר וחמוֹר…

– איני לא שוֹר ולא חמוֹר. אל תרגיז אוֹתי.

אף על פי כן הרימוֹתי מה שהפילה ונשׂאתי אחריה למקוֹמה. מן רגש אבירוּת פעל בי.

היא ישבה והתחילה לקטוֹף. עמדתי על ידה וקטפתי ענפים אחדים לתוֹך כברתה. היא שתקה זוֹעפת, וידעתי כי לא לרצוֹן לה הדבר. חזרתי איפוֹא למקוֹמי.

אחר כך הוּטב קצת מצב רוּחה. נעצה את אצבעוֹתיה בפּרי וּמדדה את העוֹמק. פעם הרימה אוֹתן, הראתה את צבען הכתוֹם, עיותה את פּניה בצער ושאלה:

– מה אתם סבוּרים? זה ירד במים וּבסבוֹן?

– מעט ירד, אמרה אחוֹתי המנוּסה – רק אחרי ימים אחדים, אם לא תקטפי, ירד הכוֹל.

האדמוֹנית ששמעה אמרה:

– אם תשׂימי את האצבעוֹת בדוּד עם הכּביסה – ירד הכוֹל בבת אחת.

– בלמי את פיך! – קראה אליה ציפּוֹרה – אין כאן מי שייהנה מחוֹכמוֹתיך.

והבתוּלה שהבינה את הרמז אמרה:

– אל תהיי כּעסנית כל כך. פּניך גם כך ירוּקים, ואם תשתפּך מררתך יוֹריקוּ עוֹד יוֹתר.

– מוּטב שאהיה ירוּקה ולא פּרה אדוּמה כמוך.

– אבל פּרוֹת אדוּמוֹת אוֹכלוֹת את העשׂב הירוֹק…

כיון שלא מצאה תשוּבה פּוֹגעת, לא השיבה ציפּוֹרה כּלוּם.

סוֹף סוֹף נמלאה כברתה, הוֹציאה את השק מתחתיה, ניסתה להלבישוֹ על הכברה, כדי להריקה לתוֹכוֹ, אך פי השׂק היה צר וחלק מן הכּשוּת נפזר לארץ.

הלכה אליה אחוֹתי, לקחה מידה את הכברה והריקה את כוּלה לתוֹך השׂק, וגם אספה את הפּרי השפוּך. ציפּוֹרה ישבה וידיה בחיקה וּמבטה מטוּשטש. הביטה אל מעשׂה ידי אחוֹתי ולא אמרה דבר.

– את עייפה? – שאלה אחוֹתי – אל תתביישי. תפסיקי מעט. אין דבר – תשׂתכרי פחוֹת.

– אוֹי לי מן הריוח. – נרנחה, סילקה את השׂיער שהיה נוֹפל על עיניה וּמחתה את הזיעה מעל פניה.

היתה זוֹ תנוּעה נשיית מאוֹד ולבּי הקטן נרעד למראה. ראיתי קו של חן בפניה הלֵאים, והוּא נטבע בי.

מעתה ראיתיהָ בעיניים אחירוֹת ורציתי להגן עליה מפני המתגרים בה. אם תפתח עתה האדמוֹנית את פיה המשוּקץ, אדע מה לעשׂוֹת.

ו

לא היתה לעוֹבדים שעה קבוּעה לאכילה, וכל אחד אכל בשעה שרצה. כל ביטוּל זמן היה על חשבוֹנוֹ, שהרי לא עבוֹדת שׂכיר יוֹם הוּא עוֹבד, אלא על פי משקל פּרי העבוֹדה. היוּ שאכלוּ אגב קטיפה בידיים המלוּכלכוֹת, המרירוֹת, נוֹשכים מן הפּת וקוֹטפים, נוֹשכים וקוֹטפים.

אנחנוּ, שבביתנוּ הקפידוּ על אכילה “כבני אדם”, לא יכוֹלנוּ לעשׂוֹת כך. הציעה אחוֹתי לציפּוֹרה שנפסיק ונאכל.

– אין לי כוֹח לאכוֹל, – אמרה וחיוּך עצוּב על שׂפתיה החיורוֹת.

– אין דבר, כשתתחילי לאכוֹל, יהיה לך כוֹח. בוֹאי אלינוּ ונאכל יחד. שמא תרצי ביצה קשה? יש לנו אחת מיוּתרת.

היא קמה מערימת הכּשוּת שלה ועברה אלינוּ עם חבילתה הקטנה. נטלנוּ את ידינוּ מן הצפּחת העוֹמדת על הארץ. המים היוּ כמעט חמים, שעמדוּ שעה ארוּכה בחמה ולא הרגשנוּ. גם היא נטלה ידיה. אכלנוּ ממה שהבאנוּ. הצענוּ לה שוּב את הביצה, אבל היא סירבה, כמנהה, ואכלה משלה, חלה לבנה מרוּחה בשוּמן תרנגוֹלת. היה לה גם קוּרקבן קר וכבד של תרנגוֹלת. ראיתי ונזכרתי במאכל התינוֹקוֹת ביוֹם הכיפוּרים בבית הכּנסת. אחר כך הוֹשיטה לה אחוֹתי אחד מן האגסים הגדוֹלים שבסלנוּ, אבל גם לאלה סירבה:

– אינני אוֹהבת פירוֹת מתוּקים. רק דוּבדבנים חמוּצים אני אוֹכלת.

כילינוּ לאכוֹל וחזרנוּ לעבוֹדה.

השמש כבר עמדה ברוֹם הרקיע וחוּמה גבר מאוֹד. אילוּ הוּרשינוּ לקטוֹף בתוֹך השוּרוֹת התלוּיוֹת, היינוּ מוֹצאים לפחות צל קלוש; אבל המשגיח אסר לקטוֹף שם. מקוֹם שלא הוּפלוּ ה“תיילים” חייב להיוֹת נקי. אף על פי כן קטפנוּ, אחוֹתי ואני, מחוּזקים ומרוּעננים אחרי סעד הלב.

התקרבה שעת הצהריים והחמה היתה קוֹפחת על ראשינוּ וּמעלה זיעה על פנינוּ. ציפּוֹרה יצקה מים מן הצפּחת על מטפחת האף שלה וכיסתה בה את ראשה. המים היו נוֹזלים על פניה, וכל צוּרתה היתה מצחיקה וּמעוֹררת חמה כאחת.

– ראוּ, סבתא קטנה, – אמרה האשה הקוֹטפת.

– צריך לתת לה למרוֹט נוֹצוֹת, – ענתה כנגדה האדמוֹנית.

הדברים נאמרוּ הפעם ברוּח נמוּכה, כמתוֹך שיגרה. אף ציפּוֹרה שמעה ולא ענתה. קטפה בלי חשק, ולא הסירה את המטפּחת מעל ראשה.

כשגמרה את העירמה הקטנה, פּתחה את השׂק ובחוֹפניה הקטנים העבירה לתוֹכוֹ את הכּשוּת הקטוּפה. אחר כך הניחה ידיה בחיקה, פיהקה ואמרה:

– אני רוֹצה לישוֹן.

– באמת מוּטב שתשכבי ותישני מעט, – אמרה אחוֹתי – הרי לך השׂמלה, היכּנסי בין השוּרוֹת ושכבי בצל.

ציפּוֹרה שמעה לה. קמה, לקחה את השׂמלה הבּלה וּפרשׂה לתוך השדירה ושכבה על הארץ בצל צמח.

לאחר רגעים מוּעטים ראיתיה שוֹכבת מכוּוצת, פעוּטה כתינוֹקת. בין נעליה וּבין שׂמלתה נראוּ רגליה הלבנות, הרזוֹת, שׂרוּטוֹת למכביר. לבּי נכמר עליה. את הסינר הפשילה על פניה, מפני הרמשים. פסי צל חתכוּ את גוּפה. אילוּ יכוֹלתי לגשת וּלכסוֹתה כוּלה, אוֹ לקחתה על זרוֹעוֹתי וּלשׂאתה אל בית הוֹרתה!

המשגיח בא שוּב. כשראה את המקוֹם הפּנוּי והכלים העזוּבים שאל:

– היכן הפּאניינקה?

– משׂחקת במחבוֹאים, – אמרה האדמוֹנית – הנה התחבאה שם.

הבּיט פייבל אל המקוֹם שהוּראה וראה את הגוּפיף המצוּמצם על הארץ, ניענע בראשוֹ:

– ישינה – הנאה לה והנאה לנוּ. לא תקלקל פּרי.

הלך והפּיל כמה עשׂרוֹת “תיילים” רעננים. אחר בא, ישב אצל האדמוֹנית וקטף לתוֹך כברתה כשהוּא גוֹחן אליה ולוֹחש לה דברים שגרמוּ לה עוית של צחוֹק עד כדי נפילה אחוֹרנית. אחרי שעה קל קם, פרע בידוֹ את שׂער ראשה, והלך שוּב לשׂדה האחר.

וציפּוֹרה ישנה כאפרוֹח מוּשלך מקינוֹ.

ז

הבאנוּ כמה “תיילים”. ערימת הענפים המקוּטפים גבהה. שׂק אחד מן השניים שהבאנו כבר עמד מלא וגדוּש וּכבר הריקוֹנוּ שתי כברוֹת לתוֹך השׂק השני. השמש השפּילה דרוֹמה מערבה, אך חוּמה לא רפה; וציפּוֹרה עדיין ישינה.

– אפשר אלך ואעירנה? – אמרתי לאחוֹתי.

– רחמנוּת עליה. הנח לה לישוֹן.

כן. צדקה אחוֹתי. מוּטב שתישן. היא נשארה בלי כוֹח.

הלכתי וכפיתי על שׂקה את הכברה הריקה ונתתי עליה קוֹמץ ענפים ועלים, שלא יבוּלע למעט הכּשוּת שקטפה על ידי החמה.

היוֹם עוֹד היה גדוֹל, כשלוֹש שעוֹת עד שקיעת החמה וּגמר העבוֹדה. גם אני עייף הייתי, וברצוֹן הייתי שוֹכב על האדמה הקרירה לישוֹן מעט כמוֹ ציפּוֹרה. אך לא יכוֹלתי לפגר אחרי אחוֹתי החרוּצה, שכל “תיל” חדש שהבאנוּ יצק בה כוֹח חדש, וּממרצה האצילה גם עלי. עלינוּ למלא את שני השׂקים ויהי מה! כך החלטנוּ וכך נעשׂה.

וּכבר ראיתי את עצמנוּ נוֹשׂאים בשניים, בגמר העבוֹדה, כל שׂק כּבד לחוּד להביאוֹ אל המחסן, כדי לשוֹקלוֹ וּלקבל מידי המשגיח את הפּתקה בשביל הגזבר היוֹשב אחת לשבוּע אל אשנב הקוּפּה באחוּזה. אך מה יהיה על מעט הפּרי של ציפּוֹרה? גם אם תתעוֹרר ותשוּב לקטוֹף עד ערוֹב היוֹם, אוּלי תגיע לשלוֹש כברוֹת.

הקוֹטפים נשארוּ לבדם באין משגיח. החוֹם והעייפוּת נסכוּ עליהם מוּכניוּת והיוּ עוֹשׂים מלאכתם במיעוּט קוֹל. שנתה של ציפּוֹרה נטלה מן הנשים, שהתגרוּ בה תחילה, את העילה להתגרוּתן. רק “תיל” חדש, שהוּבא אל מקוֹם הקטיף, ריענן קצת את הקוֹטפים. אף אני ישבתי בצד אחוֹתי החרוּצה והשַרתי כמוֹה מוּכנית את הכּשוּת הקטוּפה לתוֹך הכברה, אך לא יכוֹלתי להסיח את דעתי מציפּוֹרה הישינה וּמזמן לזמן שלחתי אליה מבט תוֹהה.

והנה, כעבוֹר שעה, אוֹ קצת יוֹתר, ראיתי שנתעוֹררה כמוֹ מתוֹך בהלה, ישבה והסתכּלה בעיניים מבוֹעתוֹת, כמוֹ לא ידעה היכן היא נמצאת והיא תמיהה שהיא בחוּץ, במקוֹם זר לה, ביער צוֹמח זה, שאנשים יוֹשבים מפוּזרים על קרקעוֹ וידיהם עוֹשׂוֹת במלאכה. היא ישבה, שיפשפה את עיניה והביטה כה וכה. אחר כך קמה בעצלתיים על גבעוֹלי רגליה וניגשה אלינוּ.

– אני הוֹלכת הביתה. איני יכוֹלה לקטוֹף עוד. כל גוּפי כּוֹאב. – דיבּרה אל שנינוּ.

– טוֹב, – אמרה אחוֹתי כמוּכנה לכך

– תקחי אתך את הכברה, רק את מעט הכּשוּת תשאירי בשׂק וּנקבל בשבילך פּתקה. אתה – פּנתה אלי – תלך ללווֹת אוֹתה עד אחרי ה“כּפר”, עד המדרכה. משם תוּכל ללכת לבדה.

ואני, כמוֹ חיכיתי להצעה זוֹ, קמתי מתוֹך התעוֹררוּת, ניערתי מעלי את העלים והגבעוֹלים ועמדתי מוּכן ומזוּמן ללווֹת את ציפּוֹרה. וּראה, אוֹתה ציפּוֹרה, שלבי היה גס בה קצת, היתה עתה כחדשה בעיני: נערה זרה שנמסרה לידי ואני חייב בכבוֹדה וּבהגנתה. קם בי מעין רגש מעוֹרב של חוֹבה ויהירוּת. רציתי, שכל אלה הקוֹטפוֹת, שקוֹדם לגלגוּ עליה וזילזלוּ בה, תראינה שאני הולך ללווֹתה, כמנהג גבר המלוה אשה לשוֹמרה בדרך.

ח

כשיצאנוּ מתוֹך שׂדה הכּשוּת קטפתי ליד הגדר פּרחי בּר קטנים וּנתתים בידה, ואת כברתה נטלתי ממנה וּתליתיה בכתיפי, וכן הלכנוּ בדרך העפר הרכּה, החשוּפה לחמה. היא החזיקה את קוֹמץ הפרחים בידה האחת, וּבידה השנייה היטיבה את שׂער ראשה כמעשׂה גדוֹלה. גבעוֹלי ידיה ורגליה העירוּמים היו מפוּספסים אדוֹם. משנינוּ נדף ריח הכּשוּת, ריח מריר־חריף. היא גבוֹהה ממני כדי ראש, ונדמה לי שהיא מביטה מעל לראשי. אך בהתרחקה מעט הביטה ישר בעיני וּמבטה היה טוֹב, עצוּב קצת וּמלא מחשבה. והיא נראתה לי יָפָה. היה בעיניה איזה רוֹך, שלא ידעתי כמוֹהוּ אצלה, והוָרוֹד שבפניה הקטנים, הילדוּתיים, לאחר שכיבה, הוֹסיף לה חיוּת וּתמימוּת. חמימוּת טוֹבה עלתה ממנה.

הדרך בין גדרוֹת הגנים והערוּגוֹת היתה דוֹממת. זוֹ השעה לפני גמר העבוֹדה שאין עוֹברי דרכים מצוּיים. החמה חיממה את גבינוּ מאחוֹר. מלבד זימזוּם חרגוֹלים בעשׂבים וּפרה גוֹעה במרחק לא נשמע כלוּם. שׂדה הכּשוּת הלך והתרחק מאחורינוּ, ואנוּ מתקרבים אל בתי היישוּב הכּפרי, זה שאנוּ רגילים לקרוֹא לוֹ סתם “הכּפר”; עוֹד מעט ונגיע אל המגרש הגדוֹל המשׂתרע בין שוּרוֹת הבקתוֹת והאסמים, המשַמש למרעה, לאיסוּף המקנה, לתרנגוֹלים ולכלבים ולחזריזים וּלמשׂחק הילדים. אחרי שנחצה באלכסוֹן את המגרש הזה, נגיע אל ראשית היישוּב היהוּדי ואל מדרכת הקרשים. שם אפרד ממנה ואשוּב אל שׂדה הכּשוּת לכַלוֹת את מלאכת היוֹם, והיא תלך עם הכברה הריקה לביתה, אל הוֹריה הזקינים, שבוַדאי ישתאוּ לה שחזרה בעוֹד יוֹם, אך ישׂמחוּ לראוֹתה כבר בבית בריאה ושלימה.

לא הייתי ביישן, שרגיל הייתי בחברת נערוֹת: אחיוֹתי וחברוֹתיהן ואחיוֹת חבירי, והייתי מדבר עמהן בכוֹבד ראש ובבדיחוּת הדעת בלי כל מחיצה. אבל הפעם נתמלא לבי רגש חדש, שלא ידעתי כמוֹתוֹ עד עתה. הליכה זוֹ עם ציפּוֹרה, נערה גדוֹלה ממני בשנים, במרחב הפּתוּח, בין שׂדוֹת וגנים, מתוֹך התרגשות הבשׂר אחרי מאמץ גוּפני כל היוֹם – נסכה עלי הלך רוּח לא רגיל, וּמחשבתי לא יכלה להרפּוֹת ממנה. מצד אחד רציתי שהשתיקה בינינוּ תימשך, כי היא הנעימה לי, אך מצד שני רציתי להפסיק את השתיקה וּלדבּר עמה, כדי למצוֹא מגע של קרבה מאוּוה. וּכבר אמרתי לפנוֹת אליה בשאלה שהכינוֹתי לי, אך היא הקדימתני, שעמדה פתאוֹם ואמרה:

– הגידה לי את האמת: אתה שׂוֹנא אותי?

השאלה הפתיעתני והביאתני במבוּכה. רגע עמדתי והסתכלתי בה. אחר כך אמרתי מתוֹך תוכחה וצער:

– למה תשאליני שאלה כזאת?

– למה? מפני שאני יוֹדעת, כי הכוֹל שׂוֹנאים אותי.

– לא נכוֹן! – קראתי כנגדה במרי – והוֹריך גם הם שׂוֹנאים אוֹתך?

– אפשר שהם אוֹהבים אוֹתי, אבל… אני שֹוֹנאת את אהבתם.

– ואחוֹתי? ואמי?

– הן אוּלי לא שֹוֹנאוֹת, אבל מבזוֹת אוֹתי.

– למה את חוֹשבת כך?

– כי יוֹדעת אני שכך הוּא. אנשים טוֹבים אינם מגלים את שֹנאתם, אבל אני יוֹדעת מה שבלבם. וּבאמת ראוּיה אני שישֹנאוּ אוֹתי ויבַזוּ אוֹתי.

– לא נכוֹן. למה?

– מפני שאין אני כנערוֹת אחירוֹת. אני גאה ורעה ולא מאמינה לשוּם אדם. המוֹרה בבית הספר אמרה במחלקה שאני כך, והיא אמרה את האמת. תמיד נדמה לי, שהאנשים רוֹצים להרע לי, להעליב אוֹתי וּלהכאיב לי. אני רוֹצה להיוֹת אחרת ואיני יכוֹלה. תמיד אהיה כך, אני יוֹדעת, ותמיד ישֹנאוּ אוֹתי, כן, כן…

ידעתי שיהוּדים אוֹמרים וידוּי לפני מוֹתם, ידעתי בעל פה את הוידוּי שבסידוּר בסדר אלף בית, ידעתי שהנוֹצרים מתוַדים על חטאיהם לפני הכוֹמר – אבל מימי לא שמעתי וידוּי נוֹרא כזה מפי שוּם אדם, וּמה גם מפי נערה צעירה. דבריה של ציפּוֹרה עוֹררוּ בי סערת נפש וּמבוּכה והתרגשוּת עד לדמעוֹת. רציתי לנחמה, לדבּר באוֹזניה דברים טוֹבים, רכּים, אבל לא ידעתי מה אגיד לה. והרגשתי צוֹרךּ להוֹכיח לה, כי יש מי שאוֹהב אוֹתה. וּבאין בפי מלים אחירוֹת, חזרתי על טענתי האחת:

– אבל בעצמך אמרת, כי הוֹריך אוֹהבים אוֹתך?…

– טיפּש! כבר אמרתי לך, שאני שֹוֹנאת אותם. הם אינם מבינים אוֹתי, הם מפחדים מפני, הם מפנקים אוֹתי ונוֹתנים לי כל מה שאני רוֹצה. זה מרגיז אוֹתי. זה עוֹשׂה אוֹתי לרעה. אילוּ יכוֹלתי לברוֹח מן הבית הזה…

פּנתה ממני והתחילה פּוֹסעת לפני הלאה, אל המגרש. הלכתי אחריה ולא ידעתי נפשי. עתה לא דיבּרה עוֹד, אף לא הביטה אלי. ניכר היה שגם היא נסערת.

כשהגענוּ אל המגרש הפּתוּח לפנינוּ למרחב, עמדה ואמרה:

– די! הבה לי את הכברה. מכאן יכוֹלה אני כבר ללכת לבדי. אם אתה רוֹצה, תעמוֹד ותביט עד שאעבוֹר את המגרש. רק ילדים משׂחקים בוֹ ואיני יריאה אוֹתם…

– מה איכפת לך, אם אלוה אוֹתך עד המדרכה? – אמרתי ולא הסירוֹתי את הכברה מעל כתיפי.

נפש חיה לא נראתה בקרבת מקוֹם. משני צידי הדרך השׂתרעוּ מאחוֹרי הגדירוֹת הנמוּכוֹת גני ירק גדוֹלים ושוֹתקים, והבתים רחוֹקים.

ציפּוֹרה הביטה כה וכה בעיניה הפוֹזזוֹת, וּפתאוֹם תפסה בשתי ידיה את ראשי, גחנה אלי והטביעה במצחי נשיקה מצלצלת. הכברה נפלה לארץ, ואני עמדתי נדהם ולא ידעתי מה אעשׂה.

לא הספקתי להתאוֹשש, והיא הרימה את הכברה, עשׂתה בה תנוּעה כאוֹמרת להכוֹתני בה, הצטחקה ואמרה:

– לך שוּב אל אחוֹתך. אל תספר לה מה שעשׂיתי לך. אתה מבטיח לי?…

אמרה וּברחה במוֹרד המגרש, בנתיבה הצרה החוֹצה אוֹתוֹ באלכסוֹן.

עמדתי והבטתי אחרי הרצה ברגליה הדקוֹת כציפּוֹר, רצה וּמנפנפת בכברה כבכנף משוּנה. עמדתי מבוּיש ועזוּב, נבוֹך ונרעש. לבי רץ אחריה, וּבמוֹחי חזרה מחשבה אחת: “היא לא רעה, היא לא רעה, היא לא רעה…”

לאחר שבוּע של סוּכּוֹת מרנין את הנפש במיעוּט גשמים אך מייגעה בריבוּי עניינים, לאחר יוֹם של שׁמחת תוֹרה, יוֹם של הקפוֹת וּקריאת התוֹרה לגדוֹלים ולקטנים, לאחר ה“רימפּל”, אלה נדוּדי החג מבית לבית לשם טעימה ושׂמחה של מצוָה, וּלאחר תוֹספת הילוּלה רעשנית בקלוֹיז עד שעה מאוּחרת בערב, וּלבסוף אחרי שׂיחת חוּלין יגיעה בבית על מה שיש לעשׂוֹת מחר, בראשית ימי המעשׂה, שלפי מראה השמיים וּמשב הרוּח בודאי גשוּמים וּרפוּשים יהיוּ – שקעה משפּחתנוּ בשינה עמוּקה. שנתם היתה עמוּקה כל כך, שאיש מהם לא שמע את צילצוּל האזעקה של פּעמוֹני בית היראה הרחוֹק ואיש לא ראה את החלוֹן הצפוֹני הגדוֹל, שהפך כוּלוֹ מַלבּן של ארגמן, ואת אוֹר החרדוֹת שרחש וּפיזז על הכתלים ועל הרהיטים. רק כשטפח שכיננוּ הזקן, בעל הבית הסמוּך, ר' פּיני ה“שׂוֹרף” (עוֹשׂה יי"ש), על זכוּכית אוֹתוֹ חלוֹן בשני אגרוֹפיו הצנוּמים, כשהוּא מצעק בקוֹלוֹ הצרוּד מרוֹב אימה – הקיץ אבי, ירד ממיטתוֹ, התלבש והעיר בנגיעת יד את הישינים “לקוּם, כי שׂריפה פּרצה אי בזה”. לא היה צוֹרך להעלוֹת את המנוֹרה, כי הבית היה מוּצף אוֹר כוּלוֹ.

הוּא עצמוֹ יצא לרגע החוּצה לראוֹת היכן השׂריפה וּלהיכן נוֹשבת הרוּח, וּכשחזר אמר לאמי, שכבר לבוּשה היתה:

– נוּ, האש עוֹד רחוֹקה. אני הוֹלך להוֹציא את הפּרה והעֶגלה. אַת ושׂרה עשׂינה בינתיים את החבילוֹת. בלי בהלה. נעביר את הכוֹל אל ה“חמיליאַרניה” (שׂדה הכּשוּת). לפי שעה אין גשם, אבל הוּא תלוּי באויר.

שׂרה, אחוֹתי בת הארבע עשׂרה, ואני בן התשע ישינים היינוּ בדרגשים שבחדר הגדוֹל, ואחוֹתי הקטנה חנה’לי, כבת שלוֹש, ישנה עם אבא־אמא בקיטוֹן המחוּבר אל החדר בפתח מפוּרגד למחצה. הדרגש השלישי פנוּי היה, שאחוֹתי הבכירה נסעה לביקוּר אצל הדוֹד.

לאחר שנארזוּ שתיים אוֹ שלוֹש חבילוֹת גדוֹלוֹת, הביאה אמי מן הקיטוֹן את התינוֹקת מכוּרבלה יפה (רק עיגוּל הפּנים המיוּשן והשוֹקט הציץ ברוֹב חן מתוֹך הכרבּוּל) וּמסרתה לאחוֹתה:

– הביאי אוֹתה, שׂרה’לי, אל הבאר. תחזיקי אוֹתה שם על הידיים עד שאבּא ואני נביא את מצע המיטוֹת. הילד ישאר כאן ויעזוֹר לי.

אחוֹתי צייתה ויצאה אל אימת הלילה.

לפי הוֹראוֹת אמי מילאתי סל גדוֹל כלים שוֹנים, כלי מתכת וּכלי חרס בעירבּוּביה. אמי הלבישתני את אדרת החוֹרף וכרכה מטפחת של צמר על צוארי, נתנה בידי את המטאטא והיעה שליד הכּירה, ואת ה“מזרח” וּתמוּנת “דוד המלך” שהוֹרידה מעל הקיר שׂמה תחת זרוֹעי, ואני עצמי לקחתי ביד השנייה את מקלוֹ וסוֹככוֹ של אבי, וחמוּש כל אלה עמדתי מוּכן לצאת, מסתכל בינתיים בקוֹצר רוּח במעשׂי אמי.

בינתיים חזר אבי חיור וּמתנשם, כנראה מרוֹב התאמצוּת בהוֹלכת הבהמוֹת הסרבּניוֹת. מקטוֹרן המוֹך העבה שלבש השיב עלי צינה כשעבר על ידי.

– קשרתי את שתיהן ליד הבאר. שׂרה כבר עוֹמדת שם עם התינוֹקת. האש עדיין רחוֹקה, אבל היא “הוֹלכת” לצד זה. צריך להוֹציא כל מה שאפשר. נכין הכוֹל, אחר כך אצא להביא את מישהוּ שיעזוֹר לנוּ להוֹציא את המטלטלין.

והוּא ניגש למלאכת הפינוּי. מתוּן מתוּן עשׂה את מלאכת ההסעה והקשירה (דוֹמני, שחיטם בשעת מעשׂה את הניגוּן החדש של הקלוֹיז) ואמי עוֹזרת על ידוֹ בשתיקה.

– על מה תשכּיב שׂרה את חנה’לי? – שאלתי בניקוּש שיניים, כי קצרה רוּחי לצאת.

– וי לי, הילד צדק. – קראה אמי – שכחנוּ לגמרי, שהיא עוֹמדת שם.

הוֹציאוּ שניהם מן הקיטוֹן גל של כּרים וּכסתוֹת ונדחקוּ בעד הפּתח להביאם אל הבאר. הלכתי אחריהם עם מטעני הכבד.

רוּח קרה נשבה בעוֹז וצרבה את הפנים. באפילה המעוֹרבת באוֹר מוּזר ראיתי תנוּעה רבה. בני אדם, רוּבם איכּרים, רצוּ באמצע הדרך, מבוֹהלים אך שוֹתקים, כבדי נשימה, אחוּזי אוּנקליוֹת, קרדוּמוֹת, חבלים וּכלי שאיבה. רק ההד העמוּם של רגליהם הרצוֹת היה כמדַבּר. אחירים טענוּ על גבּם שׂקים. מרחוֹק נשמע סאוֹן האש המתלקחת, ילל נשים וילדים, קוֹל פקוּדוֹת המכבּים וּשניים אוֹ שלוֹשת הז’אנדארמים וקילוּחה המתנפּץ של המשאֵבה הקטנה, שזרקה מים לתוֹך הלהבוֹת. ממעל, מעל לראשי, זחלוּ והתאבכוּ ענני עשן אפוֹרים וּכחלחלים, ורוּדים ואדוּמים, מין קמרוֹן בראשית, תוֹהוּ ובוֹהוּ זרוּע גיצים פּוֹרחים, כציפּוֹרי אש, ויד אלוֹהים בוֹחשת בוֹ. פּה ושם נישׂאה אלוּמת קש בּוֹערת, אוּד אוֹ סמרטוּט אדוֹם, מתפּוֹצצים אוֹ

מתקרעים, עוֹלים ויוֹרדים ועוֹלים שוּב וצוֹנחים לבסוֹף צניחה חשאית לארץ. עינַי נאחזוּ בלהט הסוֹער וּמקיף שטח גדוֹל במרחק לא רב, במקוֹם שמצוּיים בתיהם של יהוּדים ונוֹכרים ידוּעים לי. ריח חריכה חריף, כריח קלי, בא באפי. שמעתי צניפת סוּסים, געיית פּרוֹת וּפעיית כבשׂים מחצרי האיכּרים. לא חשתי עוֹד בצינת הסתיו המוֹשכת מעברים והעוֹלה גם מן האדמה הטחוּבה. בדרך אל הבאר עברוּ עלינוּ בריצה נוֹשׂאי דליים וקנקנים – משם מלאים וּבחזרה ריקים.

הבאר היתה באמצע משעוֹל מוֹביל אל שכוּנת איכּרים, ממוּל לביתנוּ, בירכתי שׂדה הכּשוּת שלנוּ, שעמד עתה בשממת הסתיו, שׂריגי הכּשוּת כּרוּתים והוּא חשוּף כוּלוֹ בין טוּרי עמוּדי העץ הגבוֹהים, שחוּטי ברזל מתוּחים עליהם מלמעלה והם מזמזמים נוּגוֹת ברוּח כחוּטי הטלגראף. לאוֹר השׂריפה ראיתי ציפּוֹרים מתלהלהוֹת על חוּטי הבּרזל, באוֹת וּפוֹרחוֹת

וחוֹזרוֹת אחוּזוֹת אימה, מהן מצפצפוֹת וּמהגוֹת נכאים. זכרתי את קיני הציפּרים תחת פּאתי הגגוֹת ואת קן החסידוֹת הגדוֹל על גוֹרנוֹ של איואן צ’וֹבּיט. “טוֹב שהחסידוֹת הספּיקוּ ‘לנסוֹע’ אל מעבר לים, חשבתי, אבל מה תעשׂינה הציפּוֹרים הנשארוֹת?” רחמַי נכמרוּ עליהן.

הבּאֵר היתה בתוֹך השׂדה וּמחוּצה לוֹ, בחלקה קטנה בפני עצמה, מעין כּרמלית, גדוּרה גדר נמוּכה להפריד בינה וּבין השׂדה. עתה היתה הגדר פּרוּצה, שהשוֹאבים־המכבּים פרצוּה, וגם אנוּ נכנסוּ לשׂדה הכּשוּת דרך אוֹתה פּרצה.

את הפּרה והעגלה מצאנוּ קשוּרוֹת בחבלים אל שני עמוּדים, והן מרקדוֹת בזנבוֹת מוּרמים כלפי האש, מפרכּסוֹת לרוּץ שמה. הפּרה אף גוֹעה מזמן לזמן בקוֹל אימה. אחוֹתי עמדה סמוּך להן, מחזיקה בזרוֹעוֹתיה, הדוּקה אל לבה, את התינוֹקת שבּכתה מעט וקוֹבלת:

– רגלי כוֹרעוֹת תחתי מן המשׂא. היא כל כך כבידה…

הטילוּ הוֹרי את המצע על האדמה הרפוּשה. אמי נטלה את חנה’לי והוֹשיבתה על כּסת, תמכה את גבּה בשני כּרים, הניחה כּסת אחרת על רגליה ועטפה בה את הקטנה עד ראשה המכוּרבל:

– כך יהיה לך חם, ציפּוֹרי. ועכשיו תעמוֹד אתה – פּנתה אלי – ותשגיח עליה, ושׂרה תלך עמנוּ, לעזוֹר לנוּ בהעברת החפצים. זכוֹר, אַל תמוּש מפה. שים עין על הבהמוֹת ועל החפצים. שׂריפה היא שעה יפה לגנבים…

שלוֹשתם חזרוּ אל הבית להציל מה שאפשר להציל

ביתנוּ עמד מרוּחק משאר בתי הסימטה, רק ביתוֹ של ר' פּיני ה“שׂוֹרף” קרוֹב לוֹ כשלוֹשים אמה מעבר לגינה שבּינוֹתם. מרחוֹק, מבּין לעמוּדים הגבוֹהים, ראיתיו מַבהיק כוּלוֹ בלוֹבן הסיד (הקיץ סיידנוּהוּ מחדש) בתוֹך מאוֹר האש האיוֹם המשתוֹלל וּמתקרב מצד צפוֹנית מזרחית, מעבר הסימטה הצפוּפה. בינתיים ניצחוּ הלהבוֹת את הרוחים הקטנים שבין בתי העץ, של הנוֹכרים והיהוּדים, והציתוּ אוֹתם זה אחר זה. לא עמדוּ להם השׂקים הלחים על הגגוֹת המשוּפּעים, שאנשים ישבוּ עליהם, יוֹצקים מים וּמחניקים כל גץ שנוֹפל באוּנקליוֹת ארוּכּים. הלהט המתקרב הניסם סוֹף סוֹף משבתם, וּברגע האחרוֹן אנוּסים היוּ לרדת בסוֹלמוֹת אוֹ בקפיצה.

גם על גג ביתנוּ ישבוּ כבר כמה דמוּיוֹת מוּצפוֹת נגוֹהוֹת מסתוֹריים, הניחוּ שׂקים שרוּיים במים וכיבוּ באוּנקליוֹת את האש היוֹרדת עליו. תנוּעוֹתיהם היוּ כשל צללים.

קוֹלוֹת הפעמוֹנים נשתתקוּ כבר, אך קוֹלוֹת האנשים קוֹרבּנוֹת השׂריפה גברוּ, כי האש אחזה בכל פעם בבית נוֹסף בסימטה, ואז פּרצה יללה חדשה, עשׂוּיה כמה קוֹלוֹת. רק המכבים והמגישים עשׂוּ מלאכתם בשתיקה מחרידה.

אבי מצא שני פּוֹעלים נוֹכרים, שעזרוּ עמוֹ להסיע לכאן את המשׂאוֹת הכבידים, אך גם אמי ואחוֹתי באוּ מדי פּעם בפעם וידיהן מליאוֹת חפצים שוֹנים. הכוֹל הטילוּ לתוֹך שׂדה הכּשוּת, לא הרחק מן הבּאר, והגל גדל ורחב. עלי, השוֹמר האסוּר למקוֹם, ניטל להשגיח על הכוֹל.

אמא תיקנה בכל פעם שבאה את מוֹשב התינוֹקת, נשקה לה וּמחתה דמעה מעל פניה, כי הקטנה בכתה ושתקה חליפוֹת. היא לא ידעה את הנעשׂה, למה הוֹציאוּה ממיטתה החמה החוּצה, אל הלילה האפל והקר, אל המהוּמה הגדוֹלה, והביטה בבעתה מוּל האש הסוֹערת מנגד. גם את פני גיפפה אמי באצבעוֹתיה הצוֹננוֹת כקרח ונשקה לי על לחיי:

– לא קר לך, בני? שמוֹר יפה על חנה’לי. שמוֹר על הכוֹל, יקירי; אוּלי ירחמוּ עלינוּ מן השמיים וּביתנוּ יהיה לפליטה. וי לי, כמה נשׂרף ביתוֹ של ווֹפצ’י הגרסי, של זיינביל חיימ’קיס, של זלמן לייבּ סגל… וגם שלהם, של איואן, של דניס, של פּאן קוֹנסקי, של… עכשיו בּוֹערים עוֹד חמישה בתים… איזה אסוֹן!

כּפּוֹת ידי בכיסי אדרתי, ראשי מכוּנס בצוארוֹן הזקוּף ושינַי נוֹקשוֹת בפי, עמדתי וּפנַי אל האש. בחרדת תאוָה הסתכלתי בבתים הנאכלים, שבנפוֹל כוֹתליהם רוֹאים את פנימם, והם דוֹלקים כמדוּרוֹת גבוֹהוֹת, מתמוֹטטים ונוֹפלים וזוֹרקים למרוֹם תמרוֹת עשן, אוּדים,

צרוֹרוֹת וּשביבים פּוֹרחים ועוֹלים אל הקמרוֹן המגיע עד העננים. עד מקוֹם שעיני מגעת ספרתי את הבתים שכבר היוּ למאכוֹלת אש ואת אלה הבוֹערים עדיין. כבר ספרתי שישה, שבעה, שמוֹנה… וּכבר נתהַוה חלל גדוֹל, מראה מפוּלש, שרק גוּפי תנוּרים עוֹמדים בוֹ, אלא שהוּא נבלע בחשיכה הרחוֹקה.

והנה אני רוֹאה מפּינת גגוֹ של שמוּאל הסנדלר מתאַבּכת תימרה קטנה, לבנבנה, עוֹד מעט ותפרוֹץ מתוֹכה הלהבה ותתפשט מסביב עד שתשב ככתר של זהב על הבית כוּלוֹ. איני יכוֹל לעצוֹר ברוּחי. רוֹצה אני לרוּץ שמה, להזהיר, להזעיק את המכבים, אבל אני כפוּת למקוֹם. איני יכוֹל להשאיר את חנה’לי, את הבהמוֹת, את המוֹן החפצים. אם לא יצילוּ את ביתוֹ של הסנדלר – תהיה הסכּנה קרוֹבה לביתנוּ, שהרי ממנוּ עד ביתוֹ של ר' פיני לא רב המרחק. והרוּח נוֹשבת וסוֹערת בחוֹזקה משם. כבר מטר של גיצים ואוּדים בוֹערים יוֹרד על גגוֹ וגם על גגנוּ.

– אתה רוֹאה, בני – שמעתי פתאוֹם קוֹל אמי מדבּר אלי מקרוֹב – ים של להבוֹת. איזה אסוֹן! וּמתי? דוקא במוֹצאי שׂמחת תוֹרה… במוֹצאי החג הקדוֹש… אם רעב אתה – בקש ותמצא משהוּ שם בסל. שׂרה הביאה כל מה שהיה בתנוּר. גם את ה“הוֹלּבּצ’וֹת” (עלי כּרוּב ממוּלאים בשׂר ואוֹרז) שנוֹתרוּ מן החג. עוֹד חמוֹת היוּ. אפשר שעוֹדן חמוֹת. הסל מכוּסה בכּר… תקח לך, ילדי, וגם לתינוֹקת תתן… אני ממַהרת שמה…

והיא חזרה אל מקוֹם הסכּנה. רגליה כּאבוּ מרוֹב ריצה, כל גוּפה היה שבוּר מרוֹב סחיבה וטילטוּל, אבל לא יכלה לשקוֹט: אפשר תמצא ידה להציל עוֹד משהוּ.

אני עמדתי כעל גחלים. רציתי לרוּץ עם הרצים, לגשת עד מקוֹם השׂריפה, עד מקוֹם שאפשר לגשת, לראוֹת את האש מקרוֹב, לעזוֹר למצילים, למכבים. אפשר יתנוּ גם לידי דלי ואוּכל לצקת מים על האש. אבל לא יכוֹלתי לזוּז מן המקוֹם. גמרתי איפוֹא בלבי לחכוֹת עד שאחוֹתי תבוֹא הפעם ואז אכריח אוֹתה להישאר, לפחוֹת לרבע שעה, ואני ארוּץ אל האש. אערים ואגיד לה: “אבא קוֹרא לי”…

ואמנם אחרי שעה קלה באה אחוֹתי, נטוּיה לאחוֹר וחוֹבקת איזה דבר כּבד (אוּלי מדוֹכת המצה!), שמטה אוֹתוֹ לארץ, וּבעצמה צנחה בגניחה כבדה על החבילה, סמוּך למשכבה של התינוֹקת.

השתמשתי בשעת הכוֹשר:

– אַת נשארת כאן להשגיח – ואני ארוּץ אל אבא. אני דרוּש שם…

שׂרה לא עצרה כוֹח להשיב דבר, ואני לא חיכיתי לתשוּבתה. העייפוּת פּגה מרגלי והן נשאוּני בקלוּת אל דרך המלך, למקוֹם שעמד ביתנוּ. אבל לא יכוֹלתי לעבוֹר את הרחוֹב מפני להט האש: שני הבתים, שלנוּ ושל ה“שׂוֹרף”, כבר עמדוּ בלהבוֹת. אבי ואמי עמדוּ נשענים זה על זה והביטוּ לתוֹך האש המכלה את קנם.

הכוֹל אבוּד. אין הצלה עוֹד. ארבעה עשׂר בתים, שישה של יהוּדים וּשמוֹנה של נוֹכרים, עלוּ על המוֹקד. שני הבתים האחרוֹנים בשוּרה, אף שמרוּחקים מן השאר, גם הם לא ניצלוּ. הרוּח ממש נשׂאה את האש אליהם. אילוּ היה במקוֹם גדוּד מכבים הגוּן, בוַדאי אפשר היה להצילם, אבל עשׂרוֹת אנשים לא־לוּמדים, עייפים ממה שפעלוּ עד עתה, אזלה ידם ולא יכלוּ עוֹד לעשׂוֹת דבר. אף המשאבה הקטנה, שבמשך שעה שילחה קילוּח מים דק לתוֹך הלהבוֹת, אף היא נתקלקלה וּפסקה לפעוֹל. עתה רפוּ כל הידיים. רק אחדים, מן הנוֹעזים, עמדוּ וקירקרוּ מרחוק, באוּנקליוֹת ארוּכּים, את קירוֹת העץ של שני הבתים להפּילם למַשׁוּאוֹת.

מעתה לא היתה עוֹד סכנה של התפּשטוּת האש. במרחק מאוֹת מטרים מסביב לא היה כל בניין. רק גנים עזוּבים, גני סתיו שוֹממים, מגרשים ריקים וּשׂדה הכּשוּת השׂתרעוּ משלוֹשה רוּחוֹת. תלתל אש שנפל עליהם כבה מיד אוֹ לאחר רגעים מעטים.

הסקרנים שבאוּ ממרכּז העיירה כבר חזרוּ לבתיהם. גם האיכּרים, שבאוּ מרחוֹק לעזוֹר, עזבוּ את מקוֹם המערכה. נשארוּ רק מעטים. הנשׂרפים התהלכוּ בין המַשׁוּאוֹת, מהם פּרשׂוּ ידיים וּבכוּ וּמהם הסתכלוּ במה שעלה לעמלם, לצל קוֹרתם, לעת הסתיו, עוֹנת הגשמים, הבּוֹץ והקוֹר, לפני החוֹרף עם שלגיו וקרחוֹ, ולבם היה מלא פּחד וייאוּש, מעין רמץ שכּבה.

וּכמוֹ להוֹסיף מכאוֹב על מכאוֹב – עם שנתמוֹטט ביתנוּ, פּסקה הרוּח. אילוּ פּסקה לפני חצי שעה עוֹד אפשר היה למַלט את שני הבתים, שלנוּ ושל שכיננוּ ר' פּיני.

ר' פּיני! עוֹד קוֹדם שאחזה האש בביתוֹ אחזתהוּ פתאוֹם חוּלשת לב ונפל, ואנשי ביתוֹ נשׂאוּהוּ מכאן אל הבית היהוּדי הראשוֹן של גוּף העיירה. נשארה רק הבת, שאינה שפוּיה כל צוֹרכה, לשמוֹר על החפצים, שהיוּ מוֹשלכים על מגרש ריק. מקרה זה דיכדך מאוֹד את הוֹרי והם דיבּרוּ בוֹ בלי הרף. אבי גם רץ לראוֹת מה שלוֹם הזקן. בשוּבוֹ שמעתיו אוֹמר לאמי:

– אינוֹ מוֹצא חן בעיני. השם ירחם.

בינתיים האפיר חלל העוֹלם. כּיפּת עננים כבידה צימצמה את האוֹפק מסביב, אך השחר, כנראה, כבר עלה, כי הכוֹל נתבהר לעין, אף כי לא היה סימן לזריחה. נטפי גשם דקים נפלוּ על הידיים ועל הפּנים. גם אל תילי השׂריפה נפלוּ ללא רוֹשם.

הנשׂרפים התהלכוּ שחוֹח, אוּמללים. כל אחד עיניו אל משׁוּאוֹת ביתוֹ העשינוֹת. הגברים נאנחים והנשים מייבּבוֹת בחשאי, בלי כוֹח. אחדים מתנים את גוֹדל האבידה, מסַפּרים מה רב היה טוּב ביתם שנשׂרף.

לא עלה על דעתי לשוּב אל משמרתי. תשב שם שׂרה, עד שנבוֹא שמה כוּלנוּ.

והנה החזיק אבי בכתיפה של אמי ואמר:

– עשׂינוּ כל מה שיכוֹלנוּ. מן השמיים נגזר שגם ביתנוּ יעלה באש. אין עוֹד מה לעשׂוֹת. טוֹב שהצלנוּ את הפּרה והעגלה וכמעט את כל כלי הבית. גם רוֹב התבוּאה הצלנוּ. גם זוֹ לטוֹבה. דיברתי עם יאַשקוֹ סמירני. הוּא הציע לי חדר בביתוֹ. גם מקוֹם ברפת לבהמה. אדם הגוּן הוּא יאַשקוֹ. נעבוֹר שמה לפי שעה, עד שנמצא לנוּ דירה בעיר. הבטיח לסדר לך פּינה לבישוּל במסדרוֹן הבית. מה לעשׂוֹת? חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוֹבה. נזקם של אחירים גדוֹל משלנוּ…

אמי, כאילוּ נקרע פּצעה, פרצה בּיבבה חדה. אך התגברה מהר, הרימה כנף סינרה וניגבה עיניה ואת כל פניה.

– בודאי אנוּ ראוּיים למה שבא עלינוּ… בוֹא, נלך אל הבאר. בוֹא, ילדי, שׂרה שם לבדה עם התינוֹקת.

– ואני הוֹלך אל יאַשקוֹ – אמר אבי – ואבוֹא עם הקרוֹן להעביר הכוֹל שמה.

לא עברה שעה ויאַשקוֹ עם עבדוֹ באוּ בקרוֹן גבה הסוּלמוֹת. גם אבי ישב בקרוֹן.

בשלוֹש פעמים העתיקוּ הכוֹל לחצירוֹ, שהיתה בפרבר האיכּרים בדרך אל הנהר והטחנה.

איכּר אמיד היה יאַשקוֹ. חצר בנייני המשק היתה רחבת ידיים. החדר שפּינה לנוּ היה גדוֹל וּמסוּיד לבן. אף חם היה, שגוּף תנוּר האפייה היה בתוֹכוֹ. את האיקוֹנין סילק מעל הכתלים. כלי הבית, המצע, החבילוֹת היוּ מוּטלים בלי סדר על רצפּת החוֹמר הנקיה. לכשננוּח קצת נתחיל בסידוּר.

האיכּרית, אשת יאַשקוֹ, בעלת שׂער שׂיבה קלוּש וּפנים טוֹבוֹת, הביאה כד חלב מבוּשל וחם, וגם כוֹס איכּרים כבידה. אבי התיר לקטנים, לי וּלחנה’לי, לשתוֹת מן החלב, שנתבשל בכלי של נוֹכרים.

היה לחלב טעם גן עדן. מימי לא טעמתי טעם חלב כזה. שתיתי שתי כוֹסוֹת גדוּשוֹת.

האשה הטוֹבה זירזה אוֹתנוּ לשתוֹת עוֹד. אם נסכים לאכוֹל מה – תביא לנוּ. אבל יוֹדעת שהיא שהיהוּדים אוֹכלים רק “כשר’ני”…

אמי הוֹדתה לה. אמרה לה, שהצלנוּ את כלי הבישוּל ואם תמכוֹר לנוּ מעט תפוּחי אדמה – תבשל אוֹתם.

האיכּרה הלכה להביא.

ישבנוּ על שׂרידי מחמדינוּ המוּטלים על הקרקע עצוּבים וּמדוּכדכים, עייפים וּרצוּצים מתלאוֹת הלילה, מרוֹב יגיעה ומרוֹב צער האסוֹן שבא עלינוּ.

רק חנה’לי, לאחר ששתתה את החלב הטוֹב, הסתגלה מהר למצב החדש. אדרבה, העניין מצא חן בעיניה. היתה מטפּסת על החבילוֹת, על הכּרים והכּסתוֹת, מתהפכת וקמה וּמטפסת שוּב, גם על גב אמא עלתה ועל כּתף אבא ישבה.

פּתאוֹם פרצה אחוֹתי שׂרה בצחוֹק גדוֹל ולא יכלה לכוֹבשוֹ. מרוֹב צחוֹק נפלה על חבילה, מפרכסת בכוֹל גוּפה.

אבא ואמא הביטוּ אליה בתימהוֹן.

– מה את צוֹחקת, מטוֹרפת? – נזפתי בה הראשוֹן. צחוֹקה הפּרוּע נראה לי כפוֹגם בעצבוּת החגיגית של מצבנוּ.

אבל היא התהפּכה והוֹסיפה לפרכּס בצחוֹק.

– נוּ, הגידי כבר, מה הצחוֹק. – אמר לה אבי.

ישבה שׂרה, מחתה פניה בכנף השׂמלה וסיפרה: כשנשארה לבדה עם חנה’לי, התחילה התינוֹקת בוֹכה: היא רעיבה. חיפּשה וּמצאה את קדירת ה“הוֹלוּבּצ’וֹת”. באמת עוֹד חמוֹת היוּ. וּכשהוֹשיטה לתינוֹקת אחת מהן – סירבה לקחת וּבכתה עוֹד. שאלה אוֹתה: “למה אינך לוֹקחת?” ענתה הקטנה (ואחוֹתי חיקתה יפה את קוֹל התינוֹקת): “עשׂיתי… ולא נטלתי את ידי… אסוּר לאכוֹל בלי נטילת ידיים…” ולא אכלה עד שהביאה לה בתוֹך כפּוֹת הידיים מעט מים מן הבּאר ורחצה ידיה.

ושוּב פּרצה בצחוֹק. הצחוֹק דבק גם בנוּ. הבּטנוּ אל הקטנה, שהמשיכה בטיפּוּסיה ולא השגיחה בנוּ וּבמה שמדוּבּר בה. הבטנוּ אליה באהבה וצחקנוּ, צחקנוּ בלב טוֹב.

אמא החזיקה בה וכיסתה את פניה בנשיקוֹת: “צדקת שלי, צדקת קטנה שלי!” עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת שׂוֹחקוֹת.

צחוֹק זה האיר פּתאוֹם את אפילתנוּ.

ברוּר היה לכוּלנוּ: אסוֹן זה שבא עלינוּ אינוֹ אלא רע עוֹבר, מקרה לא חשוּב. הוֹאיל וכוּלנוּ חיים וּשלימים – יתוּקן הכוֹל בעזרת השם.

א

כחישוּק בּרזל הקיפה מציאוּתוֹ את הֲוָיָתי הילדוּתית הרוֹפפת. “שמשוֹן הגיבּוֹר” שבספר שוֹפטים שיעשע את הדמיוֹן וההכרה הלאוּמית, בארץ וּבעבר רחוֹקים רחוֹקים. ואילוּ זה, הזר, היה הוֹוה מסביב והעיק על העצבּים הרכּים. “ציוּר” חי ממנוּ קניתי לי בחדר הדרדקי, כשחברַי, בני חמש ושש, עם וּבלי ציציוֹת נגררוֹת, שׂיחקוּ “בפּשיימסקי”. הוּא: הגנב, השוֹדד, המוֹרד ברָשוּת, הבוֹרח מבתי הסוֹהר, היה חוֹשק שׂפתיו, מנַפּח לחָייו, לוֹטש שתי עיניים בּוֹטוֹת ונוֹתן לכל גוּפוֹ תבנית מה שהוּא מוּצק ונטוּע, מעין גזע האילן הנמוּך וּקצוּץ הראש, שעמד בצד החצר של ה“חדר” – והכוֹל ראוּ אוֹתוֹ כמוֹ חי.

ברטט תאוה היה הדמיוֹן מטפל בתילֵי הסיפּוּרים, שהתהלכוּ בין יהוּדים ונוֹכרים, עליו ועל מעשׂי תוֹקפּוֹ ועזוּתוֹ. כוֹח של מַגניט היה בשׂפתי המסַפּר על פּשיימסקי.

תפיסתוֹ הראשוֹנה היתה בשלב גניבת תפוּחי אדמה בליל חוֹרף מתוֹך “מַטמוֹנוֹ” של איכּר עשיר. חוֹרף קשה, חוֹסר עבוֹדה ויקרוּת מאמירה. הוּא, פּשיימסקי הבחוּר האַלים, היה מפרנס מיגיעוֹ, יגיע שׂכיר יוֹם, אם אלמנה זקינה. הרעב והקוֹר הציקוּ לשניהם ימים על ימים. לא ראה לפניו דרך אחרת כי אם לגנוֹב. בחצוֹת הלילה בא עם אֵת ושׂק אל ה“מטמוֹן”, שנתלל לכל רוֹחב הגן במרחק מה מאחוֹרי ביתוֹ של האיכּר, והיה חוֹצב בשלג וּבאדמה הגלוּדים. האיכּר הקמצן, שהיה חרד על תפוּחי האדמה היקרים שלוֹ וחשש לגנבים, שמר לילה לילה ברפת, וּכשראה את הגנב נתנוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ. הלה חצב וחפר, הגיע אל שכבת הקש והשַלֶכֶת, קיצֵץ את זוֹ ואחר כך חפר בקלוּת בתוֹך האדמה התחוּחה, עד שהגיע אל הערימה. החוֹר שחצב היה עמוֹק, ואנוּס היה להכניס את חצי גוּפוֹ כדי שיוּכל להוֹציא את תפּוּחי האדמה. אז יצא האיכר ממארבוֹ וחבל בידוֹ, קרב בחשאי אל הגנב, וּבזריזוּת של מאַלם קשר את הרגליים הבוֹלטוֹת. וּכשהגנב זינק בכוֹח מתוֹך החוֹר מצא את עצמוֹ כפוּת… כשחזר אחרי חוֹדש מאסר, שׂרף את ביתוֹ ואסמוֹ של האיכּר ונמלט, וּמאז היה לחיתַת הסביבה.

גירסה אחרת: הוּא היה בבחרוּתוֹ עבד שקט וּמסוּר אצל ה“גראף הזקן”, וזה, שהיה כּעסן גדוֹל, ציוָהוּ פעם בשעת כּעסוֹ, לנשק את זנב כּלבּוֹ. מאימת השוֹט שבידי האדוֹן כרע על הרצפּה והחזיק בזנב הכּלב העצלן לנשקוֹ – אך פתאוֹם נמלך, הזדקר וסטר אחת וּשתיים על לחיי הגראף וּברח. הוּא פחד לשוּב, וכן נעשׂה לגנב ושוֹדד.

מאז גנב סוּסים בלילוֹת, שחט פּרוֹת בתוֹך הרפתים, שׂרף גדישים בחצֵרים, הוֹציא חֶלבֵי החזירים והאוּמצוֹת המעוּשנוֹת מתוֹך המטמוֹרוֹת הנעוּלוֹת, ליסטם עוֹברים ושבים ביער ועל אֵם הדרך, אינס בנוֹת איכּרים בתוֹך קמת השׂדה, וּלבסוֹף התחיל גוֹנב גם מתוֹך בתי העירוֹנים. אחרי מעשׂה הפּשע הגדוֹל היוּ אוֹרבים לוֹ שבוּעוֹת וירחים, ורק ארבעה אוֹ חמישה ז’אנדארמים מזוּינים יכלוּ לתוֹפסוֹ.

פעם, אחרי ששוֹפט העיירה דן אוֹתוֹ לשלוֹש שנים מאסר, ברח מקץ שבוּעיים, וּבאוֹתוֹ הלילה חתר אל מעוֹנוֹ של השוֹפט וגנב את בגדי השׂרד שלוֹ. רק את אלה. אחר כך פּגשוּהוּ האיכּרים לבוּש בגדי שוֹפט ביער:

– תאמרוּ לוֹ, מעתה לי המשפּט.

ונעלם.

על כוֹחוֹ היתה מתהלכת, בין אגדוֹת אחירוֹת, גם זוֹ: שני ז’אנדארמים חזקים מצאוּהוּ ישן בתוֹך חפירה וכפתוּ את ידיו בשרשרוֹת בּרזל. הוּא הלך אתם כנכנע, אך פּתאוֹם, בעוֹברם תחת עץ בשׂדה, ניתק במשיכה אחת את השרשרוֹת, אחז בשני הז’אנדארמים, נשׂאם והעמידם משני צידי העץ, וּבחבל שבכיסוֹ קשרם אל הגזע, אחד מכאן ואחד מכאן.

את חמש מאוֹת הזהוּבים מתוֹך מגירתוֹ של זֶלִיקִיל הכּילי, גנב כך: זליקי, שכל גוֹפוֹ היה צנוּם ועלוּב וּמכוֹער וּלבוּש קרעים, החזיק את המוֹנוֹפּוֹלין של המלח לכל העיירה והכּפרים מסביב, והיה צוֹבר זהוּבים להלווֹתם אחר כך ליהוּדים וּלנוֹכרים בריבּית קצוּצה. הכוֹל תיעבוּ אוֹתוֹ.

ביתוֹ היה מוּקף מחסני מלח מליאים, ורק באמצע, כבתוֹך מבצר, היתה לוֹ דירה קטנה, שבה שכן כבוֹד עם אשתוֹ הפּוֹזלת. על דעת איש לא היה עוֹלה, שגנב יוּכל לחתוֹר פעם לתוֹך המבצר הזה. והנה בחצי לילה אחד הוֹפיע בחדר משכּבוֹ פּשיימסקי: בידוֹ האחת עצם היָרֵך של מת, וּבשנייה גוּלגוֹלת חלוּלה ונר דוֹלק בתוֹכה, וּבין שיניו החזיק, כשוֹחט את החלף, סכּין מלוּטשה. הוּא נהם פּתאוֹם נהימת חיה וזליקיל ואשתוֹ הקיצוּ בבת אחת במיטוֹתיהם, אך למראה עיניהם נתאבּנוּ תיכף, לשוֹנם דבקה לחיכּם ועיניהם קפאוּ בחוֹריהן. וּבכן ניגש הגנב אל בעל הבית, הרים את הכּר שלמראשוֹתיו והוֹציא מתחתיו את צרוֹר המפתחוֹת, פּתח במתינוּת את המגירה, לקח את ארנק הבּד הארוֹך, בדקוֹ היטב וּנתנוֹ בחיקוֹ. אחר כך פתח את החלוֹן, קפץ החוּצה ונעלם בחשיכה.

זליקיל ואשתוֹ היוּ אסוּרים במיטוֹתיהם כחוֹדש ימים, וּפּשיימסקי נתפּס רק כעבוֹר חצי שנה.

אחרי שרָצָה פעם את כל עווֹנוֹ במשך ארבע שנים ב“מצוּדה”, שב אל העיירה גזוּז ראש וּמגוּדל שׂפם. הוּא התהלך ברחוֹבוֹת והראה את כתוֹבוֹת הקעקע וחוֹתמוֹת האש שבבשׂרוֹ. האיכּרים ראוּ כן תמהוּ, אף מישמשוּ באצבעוֹתיהם הגסוֹת וּביקשוֹ לכבדוֹ ביי“ש, אך הוּא סירב: קוֹנם עליו, אין הוּא שוֹתה. גם צבר כּסף רב ב”מצוּדה". אחר כך התיישב על שׂפת הנהר, בתוֹך סוּכּת נצרים (הדבר היה בראשית הקיץ) והיה קוֹלע סלים יפים, סלים ירוּקים וּלבנים, סלים שליוים וּכשירים, וּמביאם אחר כך למכירה אל העיירה.

והנה יוֹם אחד חזר פַּרְנַס העיירה, פּוֹלני תקיף ועשיר, מעיר המחוֹז עם סוּס אחד רתוּם בעגלתוֹ, וריתמת בן זוּגוֹ תלוּיה על גבּוֹ של הסוּס המיוּתם. את השני, הצעיר והטוֹב, גזל פּשיימסקי בדרך, ישב עליו וּברח. העיירה היתה שוּב לחרדוֹת. שוֹטרים וז’אנדארמים ארבוּ לוֹ, ראוּ אוֹתוֹ פה ושם, אף הוּכּוּ פעמים אחדוֹת על ידוֹ, וּלבסוֹף הוֹבילוּהוּ פּצוּע וּקשוּר ידיים ורגליים בתוֹך קרוֹן קרשים ישר אל עיר המחוֹז.

– עכשיו יתלוּ אוֹתוֹ.

– לא יתלוּ, אבל הוּא ירקב שם ב“חד גדיא”.

– אל תדאג, הוּא יוֹפיע בקרוֹב.

– בחלוֹם.

– נראה.

ב

וּפעם בקיץ, כעבוֹר שנתיים למאסרוֹ האחרוֹן, ישבוּ איכּרים אחדים בביתנוּ על כּוֹס יי"ש, וסיפּרוּ על פּשיימסקי שנתגלה שוּב בסביבה. נמצאוּ כּוֹפרים שליגלגוּ, אבל המאמינים עמדוּ על דעתם, קראוּ בשם עֵדי ראייה ונתנוּ סימנים מוּבהקים, כיד דמיוֹנם. לבסוֹף הגיעוּ לידי מחלוֹקת, שהיתה נגמרת במהלוּמוֹת, אלמלא התערב אבי, הפריד בין הנלהבים וּביאר אחר כך באריכוּת וּבטוּב טעם, שהדבר הוּא מן הנמנע: מבית העלמין אין מחזירין.

אבל אני, שעמדתי עם קרן השוּלחן ושתיתי את סיפּוּריהם בצמא יוֹקד, שמרתי את הדבר בלבּי. וּכשבאה, כעבוֹר אילוּ שבוּעוֹת שקיטים, חברתה של אחוֹתי הגדוֹלה, ליפְשָה בת השכינה האלמנה, בתוּלה בשׂרנית וּבעלת עיניים עקשניוֹת, רעוֹת, והזמינה את אחוֹתי הגדוֹלה ללכת אתה מחר אל היער ללקוֹט פטָלים, קפצתי ממקוֹמי כחתוּל שנשתטה וצעקתי שלא בקוֹלי:

– פּשיימסקי ביער!

אני כמעט התעלפתי מהתרגשוּת, אך כל בני ביתי פּרצוּ בצחוֹק, וליפשה, השׂנוּאה עלי, התגנבה אלי מאחוֹר ומשכתני באוֹזני.

למחרת הבוֹקר באה ליפשה עטוּפה בסוּדר ישן אפוֹר, מהוּדק אל גזרתה הבוֹלטת וקשוּר על גבה, כדרך הגוֹיוֹת, וּבידה סל עם חבילת צידה בתוֹכוֹ. שׂפתיה היוּ כחוּלוֹת קצת מצינת הבוֹקר ועיניה הרעוֹת הבריקוּ מליאוֹת חיים. היא זירזה את אחוֹתי, שתמהר להכין את עצמה. את אחוֹתי זוֹ אהבנוּ אני ואמי במידה שוה, מפני ישרנוּתה וּמסירוּתה הטוֹבה.

– חוֹששני שירד גשם היוֹם, – אמר אבי שנכנס מן החצר והגרזן בידוֹ – העשן רוֹבץ על הגגוֹת.

– אין אנוּ של סוּכּר, – זרקה לפישה בחוּצפה – וּביער אפשר להתחבּא תחת עץ.

לפני צאתן התגנבה אלי שוּב וצרמה את אוֹזני:

– פּשיימסקי!

היער היה במרחק מהלך שעתיים אוֹ יוֹתר מן העיירה, אחרי דרך חוֹל כבידה, אחרי הנהר והטחנה. פעמים אחדוֹת בקיץ היוּ שתי אחיוֹתי עם חברוֹתיהן הוֹלכוֹת אל היער ללקוֹט תוּתי אדמה, אוּכמניוֹת, פּטלים ואפילוּ פּטריוֹת. אף פעם לא אירע להן כל פּגע רע. איכּרי הסביבה היוּ אנשים שקיטים, וכוּלם הכירוּ את אבי כאדם תקיף וישר, וּבכן היוּ אחיוֹתי כתריס גם לאחירוֹת.

אך כשנבלעה פתאוֹם השמש בפי ענן שחוֹר, שגָאָה מצפוֹן, פּלטה אמי בדאגה:

– אַ, הילדוֹת המסכנוֹת תירטבנה בדרך!

– טירוּף כזה! בפרוּטוֹת אחדוֹת אפשר לקנוֹת דלי פּטלים – השיב אבי בטרוּניה, – ולחץ את פּניו אל זגוּגית החלוֹן. אני עמדתי ליד החלוֹן השני והסתכלתי באי מנוּחה אל סחרחרוֹת האבק והגְבָב על פני החוּץ. פּתאוֹם הצליף ברק והבעיתני לאחוֹר, וכעבוֹר רגעים אחדים דירדר רעם רחוֹק. מסך הגשם כבר היה תלוּי כבד במרחק חצי שעה מצד היער.

השתררה דמעה מעיקה בבית. אמי התהלכה כתרנגוֹלת בבין הערבּיים המקרקרת חרש לעצמה, ואבי, כדרכוֹ במקרים כאלה, הוֹציא מתוֹך הארוֹן את הספר “מסילת ישרים” והשתקע בוֹ בשתיקה עשקנית. האחוֹת הצעירה ישבה כשגבה אל החלוֹן וסרגה מחוּטי צמר את מקטוֹרנה הכחוֹל. פּתאוֹם התחילה אמי להתלבש. היא חפצה לצאת לקראת המלקטוֹת. אבל אבי הרים את עיניו מן הספר, האפיל גבּוֹתיו וקרא:

– התפשטי!

המעיל נפל מידיה הרכּוֹת, הנאמנוֹת, של אמי. היא הרימתוּ ותלתה אוֹתוֹ שוּב בארוֹן, וּבעצמה ניגשה לעבוֹדת הבּצק.

הגשם בה כדהרוֹת אלפי סוּסים גמדים. המים והאש רחצוּ את החלוֹנוֹת והרעמים הרעידוּ את קירוֹת העץ העבים של ביתנוּ. הוּא נמשך ונמשך, ונדמה שהוּא הוֹלך וגוֹבר. כל קוֹנה לא בא אל הבית. היתה אפלוּלית זרה וקרה. אמי חתכה ולשה את העוּגוֹת, קילקלה את צוּרתן ולשה אוֹתן שנית. אחוֹתי הצעירה סרגה חיש־חיש וּבאצבּעוֹת מרוּגזוֹת, אבי דגר בזעף על “מסילת ישרים” שלוֹ, ואני בכוֹרעי על הספסל וּפני אל החלוֹן הייתי ביער: הסערה ביער האוֹרנים הגדוֹל עברה ברוּחי והרעידתני בזוָעוֹת דוֹלקוֹת. העצים שרקוּ וטפחוּ זה אל זה. קוֹלוֹת עוֹפוֹת משוּנים צרחוּ מתוֹך קינים מסוּתרים. צבאים מבוֹהלים וחזירי יער משוּסים חלפוּ כחיצים בין הגזעים המבוֹהרים בברקים. וּשתי המלקטוֹת, ליפשה בת האַלמנה, ואחוֹתי, אחוֹתי הטוֹבה, המסוּרה, לוֹפתוֹת גזע עץ עבה: שׂמלוֹתיהן נוֹזלוֹת מים, שׂערוֹתיהן תלוּיוֹת שחוֹרוֹת מרטיבוּת וסליהן מתגוֹללים לרגליהן על קרקע המחטים החוּמה. וּפתאוֹם התחילוּ שׂפתי נעוֹת־נעוֹת בתפילה אילמת: “אלוֹהים, אלוֹהים! שמוֹר את אחוֹתי מכל רע. אל יפגע בה הברק, אל יחרישנה הרעם, אל יטרפנה החזיר, אל יבוֹא אליה”… – וּכברק פילח את מוֹחי השם – “פּשיימסקי”!…

ג

אחרי הצהריים, כשהבהירוּ השמיים הכחוּלים והשלוּליוֹת היוּ רצוֹת בעליצוּת במדרוֹן הדרך, והחפירוֹת שמשני הצדדים היוּ מוֹליכוֹת ים של “קַהֲוָה” לבנה עם קרוּם של קליפּוֹת עצים, שבבים ושיוּרי שלכת – עמד קרוֹן לפני ביתנוּ, וּמתוֹכוֹ ירד, קוֹדם איכּר זקן, ואחריו שתי המלקטוֹת. הן התנוֹעעוּ בקוֹשי על רגליהן, הסלים לא היוּ אתן, גם סוּדרה של ליפשה חסר. השׂמלוֹת הרטוּבוֹת דבקוּ לבשׂרן והן רעדוּ. עיני אחוֹתי היוּ ככבוּיוֹת,

ועיני ליפשה בּערוּ בעצב עמוֹק. על שאלוֹת אמי ואחוֹתי מה קרן, ענוּ באנחוֹת, ישבוּ על דרגש העץ, זוֹ מעבר מזה וזוֹ מזה ונשענוּ כלאחר התעלפוּת אל דפניו.

אז ניגש אבי אל האיכּר המוּדע והתחיל לחוֹקרוֹ בקוֹל רוֹטט על המאוֹרע, וזה סיפּר כדברים האלה: הנערוֹת העמיקוּ ביער וליקטוּ שם פּטלים ולא הרגישוּ בעננים המצטברים מעל לצמרוֹת העצים. וּפתאוֹם מצאן הגשם והסער. הן החלוּ לרוּץ אל מוֹצא היער, אבל הגשם רחץ אוֹתן בלי רחמים. והנה ראוּ לא הרחק, מן הצד, חוּרבת תנוּר של זַפָּתים, מיהרוּ שמה למצוֹא מסתוֹרו, וזוֹ, הזרה, השמינה, לפנים. ויהי אך הכניסה ראשה לתוֹך פּתח החוּרבה, ראתה שם ברייה מזוּינת וארוּכּת שׂפם נשענת אל הקיר בזוית. היא הכירה תיכף את פּשיימסקי (הוּדלקתי כוּלי בשוֹמעי), פנתה וצעקה לאחוֹתי המתקרבת שתברח, וגם היא עצמה ברחה אחריה. אך הגנב רדף אחריהן. אחוֹתי רצה הראשוֹנה, ליפשה אחריה, וּפּשיימסקי אחרי שתיהן. הגשם סחף, הרעמים רעמוּ והברקים טפחוּ בשלהבוֹת על העצים הזוֹרמים, והן רצוֹת רצוֹת בין הגזעים – והגנב אחריהן. ליפשה הפכה פניה לראוֹת, והנה ראתה לאוֹר הברק, שהוּא זוֹרק אחריה סכין ארוכה. אך הן רצוּ בלי נשימה, בכוֹח לא אנוֹש, עד שיצאוּ מן היער; וּבראוֹתן מרחוֹק את ביתוֹ, בית האיכּר, פּנוּ שמה באלכסוֹן הכּר. הגנב, כנראה, לא העיז לרדוֹף אחריהן מחוּץ ליער. וכן באוּ ונפלוּ לתוֹך ביתוֹ, כמעט מתוֹת מפּחד וּמעייפוּת. שם התחממוּ וה“זקינה” השקתה אוֹתן חלב:

– ועתה ראה, הֶרשקוֹ, בת חדשה הבאתי לך ואתה תן מחירה!…

כשהלך האיכר באה שכנתנוּ האלמנה בבכי ולקחה את ליפשה הביתה. אחוֹתי החליפה את שׂמלוֹתיה והיתה כל כך נעימה בעליצוּת החיים השקיטה שתקפתה, ושׂמלת הצמר האפוֹרה שלבשה היתה כל כך רכּה ויבישה־יבישה, שהתחככתי בה בעוֹנג לא יוּבּע. ועוֹד בשעת ארוּחת הערב, אחרי שאחוֹתי חזרה ותיארה כמוֹ חיים את כל פרטי המאוֹרע, הניע אבי ראשוֹ בחיוּך ענוֹג וטוֹב:– אם כן צדקוּ הגוֹיים. הוּא נתגלה שוּב בסביבה.

כן. הוּא נתגלה שוּב בסביבה, והיה יוֹשב בתוֹכי, וּממלא את מוֹחי ואת כל ישוּתי. וּבלילה על משכּבי, כשמתחתי את השׂמיכה מעל לראשי בן שבע השנים, רעדתי בכל גוּפי הצנוּם וּברכי החדוֹת נוֹקשוֹת אל חזי, ואני חי את מוֹראוֹת היער, וּשׂפתי מתחילוֹת שוּב נעוֹת־נעוֹת בתפילה חרידה ואילמת: “שמוֹר אלוֹהים את אחוֹתי… אחוֹתי… אחוֹתי…”

אבל מתחת לתפילה וּלחרדת הנפש הסתתר צער טוֹרד, מוּחש, כמעט פיסי, על שהוּא לא הדביק אוֹתה בכל זאת, את ליפשה הבשׂרנית בעלת העיניים העקשניוֹת, הרעוֹת…

בילדוּתי מתיירא הייתי מפני שדים ורוּחוֹת, מפני מתים וּנשמוֹת מתהלכוֹת בעוֹלם התוֹהוּ; גם את האלוֹהים יראתי, ויוֹתר ממנוּ את העבירה, שהיא גוֹרמת צער ממוּשך של חרטה, אך לא יראתי אדם חי. כשנדמה לי, נער מבקש לפגוֹע בי, לעשׂוֹת לי רעה, קם בי רוּח מרי, רצוֹן להתגרוֹת בוֹ, להתנגד לוֹ, להכניעוֹ.

מילדוּתי מעוֹרב הייתי עם הערילים שכינינוּ, נער עם נעריהם, וּבשעוֹת שהייתי פּנוּי מלימוּד הייתי רוֹכב על סוּסיהם וּמתרוֹצץ עם כלביהם, עוֹשׂה עמהם בשׂדה, בגן וּבגוֹרן, בחצר וּבסדנה (אך נשמרתי לנפשי מהתגאל במאכלם), ולא יראתי לא גוֹי גדוֹל ולא גוֹי קטן, והייתי מתגרה בשניהם, מתוֹך צחוֹק וּמתוֹך רוֹגז, פּוֹגע ונפגע לפי חשבוֹן צדק. ואף על פי כן לא פּסקה מלבּי ההכּרה, שניטעה בי בבית, אוֹ שינקתי אוֹתה עם חלב אמי, כי סכנה נשקפת מהם תמיד ליהוּדי. לא לי הילד היהוּדי, ששמוֹ פלוֹני בן אלמוֹני, אלא לכלל היהוּדי. לא מפלוֹני הגוֹי, אלא מכּלל הגוֹי. מין אידיאה של גוֹיוּת, כביכוֹל, מתנקשת תמיד בחייה של אידיאה של יהדוּת.

סבתא חנה, אֵם אמי, ישישה גבוֹהה וּכחוּשה, חכמנית וקפּדנית, שמכוֹרתה היתה רוּסיה הגדוֹלה, אהבה לספר ולחזוֹר וּלספּר את המוֹראוֹת שבאו “לנוּ” מהם, מן הגוֹיים. מפי אבי שמעתי פעמים אחדוֹת את סיפּוּר המעשׂה בסוֹחר יהוּדי מכוּבּד מבּרוֹד, שנרצח בשעת לינה בביתוֹ של כּוֹפרי. אך יוֹתר מכל הסיפּוּרים חרת בי רוֹשם הפּתגם שהיה שגוּר בפי אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב. אל תלין בביתוֹ, אל תלך עמוֹ יחידי בדרך, אל תאכל מפּיתוֹ…” ועוֹד כמה לאוין כיוֹצא באלה. לא פעם, אגב ריצה מטוֹרפת עם חבר “שקצים”, אוֹ אגב רחיצה קוּנדסית בנהר, אוֹ בשעת שׂיחה של גדוֹלים עם ערל זקן – הפסקתי פתאוֹם מתוֹך תהייה כמביט לתוֹך תהוֹם.

באחד מימי סוֹף האביב נתקבל בבית מכתב מאת דוֹדי בעל השׂדוֹת שבכפר רוּדנוֹ. רבוֹת ושוֹנוֹת כתב הדוֹד במכתב ארוֹך זה, עסקים שלוֹ ועסקים של אבי, עסקי ממוֹנוֹת ועסקי משפּחה. וּבסוֹף המכתב, באוֹתיוֹת זעירוֹת, כי כבר קצר המצע, היה כתוּב: “אם תשלחוּ אלינוּ לשבוּע שבוּעיים את ה”תכשיט" שלכם, תגרמוּ נחת רוּח מרוּבּה ל“תכשיטים” שלנוּ. התוֹרה שיפסיד תצא בשׂכר הלחָיים שירויח".

לנסוֹע! לשנוֹת מקוֹם! להיוֹת ברשוּת עצמי בלי הוֹרים וּמוֹרים! היש לך תענוּג גדוֹל מזה? רקדתי משׂמחה.

– מה דעתך, – אמרה אמי אל אבי – כדאי לשלוֹח את הילד? הרי רק עתה מלאוּ לוֹ עשׂר שנים. וּמי יביאנוּ שמה? אני צריכה להכין את החתוּנה של מירילי, וערב שבוּעוֹת כבר קרוֹב. אתה – כלוּם תוּכל לנסוֹע בימים אלה? כמדוּמתני, שאתה צריך להיוֹת בבית (אבי היה נוֹסע על פי רוֹב לרגל מסחר התבוּאה, ויש שצריך היה לשהוֹת כמה זמן בבית, כדי לערוֹך את חשבוֹנוֹתיו וּלסדר את הפּרעוֹנוֹת.) – לא כך? והרי אתה בוֹרר במשפּטוֹ של שלוֹם השַמָן, לא כך?

אבי ישב ושתק על פּנקסוֹ, כאילוּ אינוֹ שוֹמע את שׂיחה. וגם כשגמרה אמי את כל שאלוֹתיה, לא אמר כלוּם. אך לאחר שגמר את החשבוֹן מקץ חצי שעה, נשׂא את פּניו עם המשקפיים, החליק את הדרת זקנוֹ ואמר לתוֹך החלל:

– מסתבּר שאיני יכוֹל לנסוֹע, וגם אַת אינך יכוֹלה לנסוֹע – ונסתחפה שׂדהוּ של הבחוּר שלנוּ. באין ברירה יצטרך להסתפּק בעוֹנג של פרשת השבוּע ודף גמרא ב“חדרוֹ” של ר' זוּסיא…

אלמלא אבי היה, נכוֹן הייתי לקוֹרעוֹ כדג. הדמעוֹת עלוּ ודיגדגוּ בגרוֹני. אבל ידעתי שדמעוֹת לא יוֹעילוּ הפעם. למה לא כתב דוֹדי הטיפּש, שהוּא יבוֹא בעגלה לקחתני? אך עוּבדה היא שלא כתב – ואיך אבוֹא שמה בהיוֹת אבי ואמי שניהם עסוּקים כל כך! אילוּ נתרחש נס וחתוּנתה של אחוֹתי היתה נדחית!… אבל אין תקוָה לכך… עקרתי את חשקי מלבּי בחזקת היד וחזרתי למנהג חיי. אך שוֹרש קטן נשאר תקוּע בקרקע הלב. השם רוּדנוֹ לא פּסק מאוֹזני.

לא עברוּ יוֹמיים. בבוֹקר השכּם, עוֹדני שוֹכב כרוּך בסדין, והנה נכנס איוַאן סוֹלוּבּ, ידיד ביתנוּ, האיכּר העשיר, יפה הקוֹמה, זה שיוּלד לוֹ לפני ימים מספּר הנכד הראשוֹן. הוּא נכנס, כבן בית, ישר אל “החדר הגדוֹל”, הסיר את המצנפת, ושׂערוֹ הסב, הקלוּש, דבוּק בזיעה אל מצחוֹ הקמוּט, וכך אמר:

– הֶרשקוֹ, כך וכך זהוּבים דרוּשים לי. שמעתי, ברוּדנוֹ יש למכירה פּר בן בּקר מגזע משוּבּח, ואני מוּכרח לקנוֹתוֹ. הפּר שלי כבר מלאוּ לוֹ שש שנים ותש כוֹחוֹ.

כששמעתי את שם הכפר קפץ לבּי אל גרוֹני. הרי זה כּפרוֹ של דוֹדי בעל השׂדוֹת! מן השמיים מסייעים אוֹתי!

אבי נכנס לקיטוֹן, חזר ונתן על יד איואן את הסכוּם המבוּקש. הזמנת דוֹדי נשכּחה מלבוֹ. והוּא חזר ושאל:

– למתי אתה נוֹסע?

– מחר עם שכבת הטל.

– אם כן, סע לשלוֹם, וּבהצלחה!

– היוּ בריאים! אם תהיה סיבה ולא אוּכל לנסוֹע בעצמי, יסע הראסים. הוּא מבין יפה בבהמה.

כשהלך הרימוֹתי ראשי מן הכּר ואמרתי בקוֹל שליו ככל שיכוֹלתי:

– אבא, אסע עם סוֹלוּבּ אל הדוֹד?

– אין לי פנאי. דבר אל אמא. – פטרני אבי ויצא מן החדר.

עתה קפצתי מעל משכּבי ורקדתי לאוֹרך החדר וּלרוֹחבּוֹ. הנסיעה כמוּנחת בקוּפסא! על אמא אתגבר אחת־שתיים!

כל אוֹתוֹ יוֹם וכל הערב טרוּד הייתי בהכנוֹת לנסיעה. ה“חדר” – מי זכר שמוֹ! גם אמי, שהלכה בעצמה לבית סוֹלוּבּ לסדר את עניין נסיעתי, טרחה בשבילי: תיקנה את לבי, תיפרה כפתוֹרים בבגדי, הכינה לי מרחץ באמבּטי של עץ. בלילה כמעט לא עצמתי עין מרוֹב מראוֹת חוֹזרים. ועם הנץ החמה שמעתי מתוֹך התפעמוּת הלב את רעש האוֹפנים העליז של עגלה ריקה מתקרב. העגלה עמדה לפני ביתנוּ, וּמיד דפק קוֹל בחלוֹן:

– הנה העגלה.

לא קוֹלוֹ הנעים של סוֹלוּבּ הזקן היה זה, אלא קוֹלוֹ היבש, הצרוּד קצת, של הראסים בנוֹ, זה שלפני ימים מספּר נוֹלד לוֹ בן זכר! חבל! מוּטב היה לנסוֹע עם איוַאן החביב, הטוֹב והמבדח.

לא הוֹעיל כלוּם: את החלב המצוּמק, השׂרוּף משהוּ, יחד עם ה“פּרוה”, אנוּס הייתי לשתוֹת מידי אמי מתוֹך הקדירה הזגוּגה. כדי שלא אתחרט באמצע, לחצה את פני אל הקדירה. בחוּץ ראינוּ את הראסים מטפּל בסוּסים כאילוּ אינוֹ מרגיש בנוּ. אבי הרימני והטילני לתוֹך העגלה המוּצעת יפה. כל בני הבית עמדוּ במרפּסת הקטנה והזהירוּני על התנהגוּתי שם, בבית הדוֹד, שלא אבייש אוֹתם, חלילה.

התיישבתי כ“פריץ” על מוֹשב הכבוֹד הרך, שהיה מוּצע במיוּחד בשבילי. קטן וצנוּם ישבתי באמצע מוֹשב גבוֹה ורחב, די לשלוֹשה אנשים גדוֹלים, כל טוּבי בכיס של כּר אדוֹם לרגלי בתוֹך הקש הנקי.

– היוּ בריאים, אבא ואמא! היי בריאה, מירילי! היי בריאה, עטילי! תנוּ נשיקה לחנה’לי (בת שנתיים היתה ועוֹד ישנה).

הראסים עלה וישב על דוּכן העגלוֹן, הרעיד את המוֹשכוֹת על גבי הסוּסים, וּמיד שטפוּ על פני הדרך.

מרגיש הייתי את עצמי כאדוֹן חשוּב, הנוֹסע למרחקים בעגלתוֹ הטוֹבה של סוֹלוּבּ. זקפתי את קוֹמתי ככל שיכוֹלתי כדי להבליט את עצמי. קראתי לעוֹברים ושבים המעטים “בוֹקר טוֹב!”, כדי למשוֹך עיניהם אלי: ראוּ, אני נוֹסע יחידי בעגלה מפוֹארת! לאן? למקוֹם רחוֹק. אוּלי לבּרוֹד, ואוּלי ללבוּב. כשאחזוֹר, אספּר לכם ממראה עיני. יהיה מה לספּר.

את הראסים הכרתי מיוֹם שעמדתי על דעתי. ידעתיו כשהוּא כבר בחוּר מגוּדל, חזק, תלתל שחוֹר כעוֹרב נוֹפל על מצחוֹ, ועיניו חצוּפוֹת. ידעתי כי שלוֹש שנים עבד בצבא הקיסר, וגם הגיע לדרגת “קאפּראל”. אבל גם משנוֹתיו הראשוֹנוֹת ידעתי לא מעט, כי בביתנוּ דוּבּר בוֹ לא פעם. נער משוּלח היה, ללא רסן. אביו איוַאן, שבעל מידוֹת היה, פּיו ולבוֹ שוים, היה מתַנה בביתנוּ את צרוֹתיו מבנוֹ בכוֹרוֹ. יחד עם חביריו היה עוֹשׂה מעשׂי חבּלה בכל מה שהשׂיגה ידוֹ. גם מתגרה היה ביהוּדים וּפגע בהם לפרקים. אביו ייסרוֹ קשה, אך מוּסר האב לא פעל עליו הרבה והיה חוֹזר לסוּרוֹ. בי נחרת רוֹשמוֹ בייחוּד בשל ההעויוֹת המשוּנוֹת שהיה עוֹשׂה לעיני עוֹברים ושבים. לא אירע שיעבוֹר על מישהוּ ברחוֹב, גדוֹל אוֹ קטן, ולא יעשׂה כנגדוֹ העוייה מכוֹערה בפניו היפים, על פי רוֹב בשליחת הלשוֹן. ואוּלם אבי הטוֹב היה מלמד עליו סניגוֹריה בפני אביו: “אל תצטער, איוַאן. הכוֹל יוֹדעים שהוּא ליצן. לכשיגדל וישכח ליצנוּתוֹ – יהיה בחוּר מיוּשב. עוֹד תראה בוֹ נחת”.

ואכן משחזר מן הצבא (ראינוּהוּ פעמים אחדוֹת כשבא לחוּפשה הדוּר במדיו המצוּחצחים) כאילוּ הוּחלף באחר: נהג חשיבוּת בעצמוֹ, לא עשׂה שוּם העוייה, נרתם בעבוֹדת המשק מתוֹך בּוּלמוֹס של חריצוּת. רק בשבת וּמוֹעד שלהם היה נראה ברחוֹב, לבוּש הדר, בתוֹך חברת בחוּרים וּצעירי איכרים. לאחר חוֹדשים אחדים נשׂא אשה – בתוֹ של ראש כּפר עשיר מן הסביבה. ולפני ימים מספּר ילדה אשתוֹ בן.

בביתנוּ שׂמחוּ על התמוּרה שחלה בוֹ, כאילוּ בן משפּחתנוּ הוּא, כביכוֹל. כה אמיצים היוּ קשרי הידידוּת בינינוּ וּבין בית סוֹלוּבּ.

רק דבר רע אחד סיפּרוּ עליו: אינוֹ אדוּק עוֹד בדתוֹ וּמשתמט מהליכה לבית היראה. סיפּרוּ, שאפילוּ על טקס הנישׂוּאין שנעשׂה בידי הכוֹמר ליגלג. כנגד זה הוּא מרבּה לילך אל ה“טוֹרהוֹבלא”, חנוּת שהאיכרים ייסדוּ אז בעיירה, למנוֹע קנייה אצל היהוּדים.

הוּא נעשׂה באמת “בחוּר מיוּשב”, הליכוֹתיו בנימוּס

וּמשהוּ מחן המרחקים וּמזוֹהר הצבא חוֹפף עליו. אף התחברוּתוֹ אל משׂכּילי בני עמוֹ (יוֹשב ראש ה“טוֹרהוֹבלא” היה הנוֹטאריוֹן, אנטישמי מוּבהק) שתה עליו תוֹספת חשיבוּת בעיני.

אמנם בוֹחר הייתי שסוֹלוּבּ עצמוֹ יסיעני, אבל בדיעבד מרוּצה הייתי גם בוֹ, בהראסים סוֹלוּבּ.

כל זמן שנסענוּ ברחוֹבוֹת העיירה ואחר כך בעיבוּרה הכּוֹפרי – שתק. זקוּף ישב על דוּכנוֹ וגבּוֹ אלי, הנוֹסע הקטן. השוֹט עם ציץ הצמר הכחוֹל נעוּץ בטבעת שלימין הדוּכן, והוּא מחזיק מתוֹך רישוּל במוֹשכוֹת ורק לעתים ירעידן קלוֹת, כבלי משׂים. הסוּסים הטוֹבים לא היוּ צריכים זירוּז והיוּ דוֹהרים ברצוֹן.

עלי להוֹדוֹת שגם שתיקתוֹ הוֹסיפה בעיני על חשיבוּתוֹ. הוּא כמעט מצא חן בעיני. צדק אבי בנבוּאתוֹ. לבוּשוֹ הנאה, חלקת פניו המגוּלחים, תספּוֹרתוֹ הכּרכּית, יישוּב דעתוֹ, אבהוּתוֹ – כל אלה היוּ

נהירים לי ולבי הלך כמעט אחריו. מה שהוּא מתחבר אל שׂוֹנאי ישׂראל, הרוֹצים לגזוֹל את פּת לחמם של החנוָנים היהוּדים, הוּסח מלבי. הרי בעצם לא ניזוֹקוּ היהוּדים נזק של ממש על ידי ה“טוֹרהוֹבלא”, עדיין די לָקוֹחוֹת להם, אחרי כל השיסוּי בכפרים, בבתי היראה וּבבתי המרזח (בביתנוּ דוּבּר על זה הרבה, ואני דנתי על הדברים כמגוּדל).

גם כשיצאנוּ אל השׂדוֹת הפּתוּחים שתק. ניסיתי לדוֹבבוֹ, בשוֹאלי אוֹתוֹ לשלוֹם היילוֹד, אך הוּא לא השיב לי כלוּם. נפגעתי מהתנהגוּתוֹ, אוּלם חשבתי בלבי: אוּלי הוּא שקוּע במחשבוֹת ולא שמע. והרי גם אבי יש שאינוֹ שוֹמע מה שאמי מדברת אליו. כעבוֹר רגעים מעטים שאלתיו שנית, בשינוּי נוּסח קצת וּבקוֹל מוּגבּר. וגם הפעם שתק. נתברר לי, כי במתכוין אינוֹ משיב לי. נעשׂה לי לא נוֹח. מה, אינוֹ רוֹצה לדבּר עם יהוּדי? לא נאה לוֹ? לא לפי כבוֹדוֹ הוּא? וזכרתי את מנהגוֹ בבוֹקר, כשיצאתי לנסיעה: לא אמר שלוֹם להוֹרי, לא פנה אלינוּ, כל הזמן טיפּל בסוּסים, כמוֹ לא רצה להביט אלינוּ… “רשע!”, גמרתי בלבי, “אינך רוֹצה לדבּר עמי – אל תדבּר. גם אני אשתוֹק, עד שתביאני לבית דוֹדי”.

השׂדוֹת היוּ יפים מאוֹד בעוֹנה זוֹ. הקמה היתה צפוּפה, מתנפנפת וירוּקה אחרי הגשמים בעתם. השיפּוֹן גבוֹה מן החיטה, והחיטה גבוֹהה מן השׂעוֹרה, זרוּעת האביב. רוּח מוֹליכה את הקמה בגלים של כּסף מבהיק

ועוֹמם חליפוֹת. היוּ גם נירים ארוּכים זרוּעים בשוּרוֹת ישרוֹת תפּוּחי

אדמה וסלק, פּסים ירוּקים על שחוֹר האדמה; פה ושם היה שׂדה תלתן, כּוּסמת ודוֹחן, שוֹנים בצבעיהם משׂדוֹת הלחם. לעתים נזדמן לעינַי גם שׂדה בּוּר, והוּא מכוּסה כוּלוֹ צמחי בּר פּוֹרחים בכמה צבעים. זעיר שם נשמע צירצוּר מן המחבּוֹא. ציפוֹרים התלהלהוּ באויר.

אף על פי שלא עברתי מימי בדרך זוֹ, ידעתיה יפה מתוֹך מה ששמעתי בבית, וּבייחוּד מפּי אחוֹתי הגדוֹלה, שהיתה אצל דוֹדי כבר שלוֹש פּעמים. ילד סקרן הייתי וּבעל דימיוֹן מגשים כל משמע אוֹזן. לשאוֹל לפרטי כל דבר, וכל מה שסיפּרוּ לי היה ניצב כמוֹ חי לנגד עיני. ידעתי כי עלינוּ לעבוֹר תחילה יער קטן, אחר כך יש כפר קטן, וּבמרחק מה ממנוּ כפר גדוֹל, ארוֹך מאוֹד. באמצע הכפר הזה, הארוֹך, בית יראה עתיק, “צירקבא” של עץ משחיר מיוֹשן, וּלידוֹ מגדל פּעמוֹנים, אף הוּא עשׂוּי עץ ישן, דוֹמה ל“צירקבא” שבעיירתי. סמוּך לבית יראה בית ספר חדש בעל שתי קוֹמוֹת, בנוּי כּוּלוֹ לבינים אדוּמוֹת וּלבנוֹת לסירוּגין. אחר כך שוּב שׂדוֹת, וּבאמצע כברת דרך של חוֹל עמוֹק. אחרי כן יער גדוֹל, וּבקצה היער בתי איכּרים וּפוּנדק של יהוּדי, תחנה לנוֹסעים בדרך רחוֹקה. אחריו דרך עמק קטן, וגשר על נחל, שטחנה עוֹמדת על ידוֹ; וּמשם, מהלך רבע שעה, – הכפר של דוֹדי, היוֹשב במבוֹא הכּפר ליד שׂדוֹתיו. אחרי חצר בית דוֹדי הכּפר גוּפוֹ, והוּא ארוֹך מן הכפר הגדוֹל שבדרך. אחוֹתי סיפּרה, שבני דוֹדי העלוּה על גג האסם, וּמשם ראתה את מראה הכפר כוּלוֹ, “הנמשך עד קצה הארץ”.

כל כך השתקעתי במראוֹת השגוּרים בלבי, עד שהסחתי דעתי לגמרי מהראסים וּמשתיקתוֹ. והנה תמוּ השׂדוֹת ונכנסנוּ ליער הראשוֹן. מילדוּתי היתה בי הרגשה עם כניסה ליער, בין ברגל וּבין ברכב, כאילוּ אני נכנס להיכל. רוּח מרוֹמים עטתני וכל חוּשי בי נטוּיים אל המראוֹת, הריחוֹת והקוֹלוֹת, שהיוּ בעיני חטיבה סגוּרה אחת. עֵרב ירוֹק וחוּם ושחוֹר נָקוּד בצבעי עוֹפוֹת משׂחקים בין העפאים – ועל הכוֹל כתמי החמה הקוֹסמים על הקרקע הרפוּד מצע של שלכת מחטים ועלים, עם צמחי תוּת פּעוּטים נוֹשׂאי פּרי אדוֹם, ניצנוּצי אמוֹת מים בין העצים, כתעלוּמוֹת של יער. מזמן לזמן חוֹלפת ברישרוּש חיה קטנה, אוֹ איילת יער חוּמה, חטוּבת גו דק, גוּלגוֹלת צרה רבת חן ועיניים תמימוֹת־נבהלוֹת. לא אימה באה בלבי, כי רגש של מסתוֹרין מרוֹמם.

נסענוּ כבר כרבע שעה וּכבר עברנוּ כחצי היער. רק לעתים רחוֹקוֹת נפגש לנוּ עוֹבר אוֹרח אוֹ נוֹסע בעגלה. היתה דממה מאליפת קוֹלוֹת ממשיים אוֹ מדוּמים. החזקתי בשני הסוּלמוֹת בידי הפּרוּשׂוֹת, הקצרוֹת, מתגבּה קצת על מוֹשבי כמרחף עליו ועיני קרוּעוֹת למראוֹת. והנה אני משגיח בתנוּעת ידוֹ של הראסים, תנוּעה מהירה מאוֹד, וּמאחוֹרי כתיפוֹ נזרק אלי איזה עצם קשה, כּבד. העצם פּגע בברכי וצנח לרגלי לתוֹך הקש: תפּוּח.

התנערתי וּמחשבתי שבה לקדמוּתה: מה? הוּא זרק לי תפּוּח? הוּא רוֹצה להנוֹתני? לי, לילד העברים, שאינוֹ רוֹצה לדבר עמוֹ מטוֹב ועד רע? הוּא, גלית, לדויד הקטן?…

– תוֹדה לך, הראסים! – קראתי מתוֹך התפעמוּת הלב, אחרי שהרימוֹתי את הפּרי, תפּוּח מהוּדר, חציוֹ אדמוֹני, מאשתקד, מן המשוּמרים בעליית ביתוֹ של סוֹלוּבּ משנה לשנה.

וגם הפעם לא ענה. הוּא ישב לוֹ מתנדנד קלוֹת עם תנוּדוֹת העגלה בדרך הלא סלוּלה, כמוֹ חירש הוּא, כמוֹ לא עשׂה כל מעשׂה.

היטב חרה לי. אמרתי להחזיר לוֹ את מתנתוֹ. אך איזה מרי בקרבי אמר לי: “אכוֹל אוֹתוֹ!”

לעסתי את התפּוּח העסיסי, המתוֹק־הייני, כמעט בחירוּק שיניים וּבדמעוֹת בעיניים. את ה“לב” עם החרצנים זרקתי בחימה לבין האילנוֹת.

“הוּא שוֹתק, אשתוֹק גם אני. כלוּם לשׂיחתוֹ אני צריך?”

לאחר שעה קלה יצאנוּ שוּב לאוֹר וּלמרחב השׂדוֹת מוּצפי הזוֹהר. התפוּח הטוֹב סימכני קצת ונסך בי רוּח טוֹבה. לא הרחק נראה הכּפר הקטן: גיבּוּב של בקתוֹת מצטוֹפפוֹת כחוֹסוֹת זוֹ בצל זוֹ. מימין הדרך רמה של שׂדוֹת תבוּאה ישרים, וּמשׂמאלה – מוֹרד של אפר כסוּח כיסוּח ראשוֹן. איכּרים, על פי רוֹב נשים, היוּ עוֹסקים בעירוּם השחת. אחד, סמוּך לדרך, עמד נשען בשתי ידיו על המלגז והסתכל בעגלה הנוֹסעת. הראסים לא בירכוֹ והאיכּר הבּיט בוֹ בעיניים לטוּשוֹת.

בכניסה לכפר עמד צלב עם המוּקע העצוּב, מצוּדד הראש הרזה, בתוֹך גדר רבוּעה של פּסיסי עץ. הראסים עבר על הצלב כאילוּ לא ראה אוֹתוֹ. הדבר לא טוֹב בעיני. נזכרתי את תוֹרתה של אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב…”, אך אמרתי לנפשי: “צלב פּשוּט כזה – בוַדאי לא הרגיש בוֹ. נראה כיצד ינהוֹג כשנעבוֹר על בית היראה בכפר הגדוֹל…” עברנוּ את הכפר, שהיה קטן עוֹד ממה ששיערתי. אפילוּ בית יראה לא היה בוֹ. גינוֹת ירק זעירוֹת לפני הבּקתוֹת המדוּלדלוֹת וּבאר הרוּסה למחצה עם קילוֹן נטוּי בטבוּר מגרש קטן, שחזירים ועוֹפוֹת התהלכוּ בוֹ. בקצה הכפר, על יד גדר הגינה של הבית האחרוֹן, סמוּך לדרך, ישבה חתוּלה לבנה, מבהיקה באוֹר החמה, והסתכלה בעגלה המתקרבת. כשעברה העגלה בסמוּך שירבּבה את ראשה והשמיעה קוֹל מיאוּ עצוּב. הראסים תפס את השוֹט וּפגע בוֹ בחתוּלה. הוּא כיון יפה וּלשוֹן השוֹט לפתה את גוּף החיה הקטנה, הניפה והטילה לארץ. היא נשארה מוּטלת במקוֹמה, מתפּתלת וּמייבּבת בקוֹל קוֹרע לב.

– מה עשׂית לחתוּלה? – פּרצתי בתלוּנת זעם – מה רעה עשׂתה לך? – איש רע!

אך תשוּבה לא קיבלתי.

העגלה כבר נתרחקה, והוּא ישב שוּב משוּקע קצת בדוּכן, מתנדנד עם תנוּדוֹת העגלה, והשוֹט תקוּע בטבעת, ישב וניענע ברפיוֹן את המוֹשכוֹת. ממראה גבּוֹ נראה לי, שהוּא מחייך לשאלוֹתי התמימוֹת.

עתה הוּרע מצב רוּחי במידה כזוֹ, שהייתי בוֹחר לחזוֹר מן הדרך הביתה. לא יכוֹלתי להירגע. כמה פעמים הפכתי פני לראוֹת את החתוּלה המתעַוֶתֶת עוֹד בדרך.

אבל העגלה נישׂאה בדרך השׂדוֹת הקשה. רוּגזי היה סוֹער בי ולא ידעתי מה אעשׂה לוֹ, לאכזר. החלטתי לספּר את המעשׂה המגוּנה תחילה בבית דוֹדי, אחר כך, לכשאחזוֹר, בבית הוֹרי, וגם לאביו. ידעוּ הכוֹל איזה עריץ הוּא הראסים זה!

היוֹם כבר היה נכוֹן. השמש חיממה יפה. זבוּבי שׂדה זעירים חלפוּ בזימזוּם רך על פני ועל אוֹזני. מהם גם ליווּני בעקשנוּת ולא יכוֹלתי להבריחם, כי תמיד חזרוּ להתעוֹפף על פני. בדרך רבוּ עתה הנוֹסעים וההוֹלכים ברגל. אך בשׂדוֹת עצמם נראוּ בעוֹנה זוֹ, עוֹנת הצמיחה, רק עוֹבדים מעטים. והנה אנוּ נכנסים לכפר הגדוֹל, וּכבר ראיתי את מגדל בית היראה ואת גג הפּחים המבריק של בית הספר.

“בזאת ייבּחן”, אמרתי בלבּי בלשוֹן החוּמש, “אם יצטלב ליד ה”צירקבא“…”

בקוֹצר רוּח חיכיתי לרגע.

העגלה עוֹברת דרך הכפר, בין שוּרוֹת הבתים הארוּכוֹת. בין הבתים הרבים, בתי עץ קטנים של איכּרים, יש אחדים יפים וּגדוֹלים, בתי אבנים. מימין וּמשׂמאל סימטוֹת של גני פּרי מטוּפחים יפה. הכפר נראה עשיר. יוֹשבים בוֹ, כידוּע לי, בעירבּוּביא רוּתינים וּפוֹלנים, אך יהוּדי אין בוֹ. והנה אנוּ מתקרבים לטבּוּר הכפר. הבתים פּוֹנים לצדדים בעיגוּל רחב וּפוֹתחים כּיכּר גדוֹלה, כעין כּר דשא עם באר מתוּקנת באמצע וכמה שקתוֹת על ידה להשקוֹת את הבהמה והעוֹף. ליד הדרך הנמשך בימין הכּיכּר, ליד הבתים, בנוּיים השניים: ה“צירקבא” וּבית הספר, זה אחרי זה. לפני ה“צירקבא”, מאחוֹרי גדר קרשים נמוּכה, משׂתרע בית הקברוֹת הגדוֹל, זרוּע כוּלוֹ צלבים נמוּכים. והנה הוּא גוּפוֹ, בניין העץ העתיק, העשׂוּי גג על גג, כסוֹכך על גבי סוֹכך, שוּליו מחוּטבים, והנה גם מגדל הפּעמוֹנים העשׂוּי כך. פּעמוֹנים, שניים קטנים ואחד גדוֹל, במרוֹמיו המפוּלשים. לפני השער הפּתוּח עוֹמד ה“דיאַק” (סגן הכוֹמר) בתוֹך חבוּרה של נערים וּנערוֹת. הם מדברים בהתלהבוּת באיזה עניין. ברי לי שהם חברי המקהלה. מכיר אני את אלה לפי מראיתם. אך לבּי נתוּן כוּלוֹ למחשבה אחת: “הראסים יצטלב, אוֹ לא?”

והנה העגלה עוֹברת על בית הקברוֹת, על השער ועל המגדל – והראסים אינוֹ נע ואינוֹ זע. הוּא מחזיק ברישוּל במוֹשכוֹת וּמניח לסוּסים ללכת בצעד מתוּן, עד שהם עוֹברים גם את חזית בית הספר, שחצרוֹ הוֹמה מילדים, ואת עיגוּל הכּיכּר ועוֹלים שוּב בין שתי שוּרוֹת בתים, דרך היציאה מן הכפר.

“מה, הוּא אינוֹ ירא כלל את אלוֹהיו? אם כן למה אני נוֹסע עמוֹ? עוֹד עלינוּ לעבוֹר את היער הגדוֹל. איך אסע עמוֹ אשר אין יראת אלוֹהים בלבבוֹ?…” ותוֹרת אמי מנסרת במוֹחי בלי הרף: אל תלין בביתוֹ, אַל תלך עמוֹ יחידי בדרך… – “מה יהיה אם יקוּם עלי בלב היער וירצחני נפש?”… בפעם הראשוֹנה בחיי היה עלי פּחד אדם. אך עד מהרה דחיתי את פּחדי ואמרתי לנפשי: “הוּא לא יעשׂה לי כלוּם. הרי הכוֹל יוֹדעים, שהוּא מוֹליך אוֹתי אל דוֹדי. אביו הטיל עליו זאת. הוּא יערבני, מידוֹ יבקשוּני”. זכרתי את טענת יהוּדה אל יעקב כשלקח עמוֹ על אחריוּתוֹ את בנימין מחמל נפש אביו. גם אני הייתי בעיני מעין בנימין קטן כזה, מחמל כל בני ביתי. אף על פי כן הוּצקה בי איזוֹ גבוּרה של יישוּב הדעת. החלטתי לנסוֹת וּלשוֹאלוֹ על הדבר הרע הזה. אבל דחיתי את השאלה עד שנהיה לבדנוּ שוּב בדרך השׂדוֹת.

העגלה רצה ברעש גדוֹל על הדרך הקשה. אמרתי, מוּטב שאחכה עד שנגיע אל דרך החוֹל, שם תתנהל העגלה לאיטה וּבלי רעש אוֹפן – מקוֹם יפה לשׂיחה. ואוֹמנם לאחר שעה קלה ירדה העגלה מן הדרך הקשה לתוֹך חוֹל יבש, נוֹזל, כמעט לבן. האוֹפנים חתרוּ בתוֹך החוֹל העמוֹק, והסוּסים, מרוֹב

מאמץ, הגביהוּ שוֹרש זנבם וכפפוּ ראשיהם בלכתם.

– הגידה נא לי, הראסים, למה לא הצטלבת, כשעברת על ה“צירקבא”?

במקוֹם תשוּבה התחיל הראסים לשרוֹק איזה זמר, כשהוּא מטפּח במוֹשכוֹת על גב הסוּסים לזרזם.

החלטתי לא לפנוֹת אליו עוֹד, עד שאבוֹא אל בית דוֹדי ואפּטר ממנוּ. ביקשתי לי בלבי קפיצת הדרך, שאגיע שמה מהר. אוּלם עלינוּ לעבוֹר עוֹד את היער הגדוֹל. קרוֹב לשעה נוֹסעים בוֹ ביער זה בסוּסים טוֹבים. אילוּ יכוֹלתי להירדם. אך איך אירדם בעגלה המרקדה כבר על דרך סלוּלה בזרדים?

לא ידעתי מה צפוּי לי בכניסה אל היער.

היער שנכנסנוּ בוֹ בתחילתוֹ נמוּך היה וּבוֹ עצי אלמוֹנים, שנוֹפם מרוּבּה בענפים וּבעלים וּקליפּת גזעם דקה ואמוּצה, וּבתוֹכם זעיר שם אלוֹן חסוֹן גזע וענפים. רוּח אחרת ביער זה, שוֹנה מן הרוּח שביער עצי מחט, המזמזמים בקוֹל דממה דקה. איושת העלים הרעשנית פּוֹגמת בשׂגב היערי וּמרגיזה את הנפש.

לא עברנוּ מהלך רבע שעה בדרך היער העוֹלה ישר, והנה נראתה מרחוֹק פּרה ברוּדה מתקרבת וּבאה ואיש מחמר אחריה במקל. כשקרבוּ יוֹתר, ראיתי כי איש יהוּדי הוּא המוֹליך את הפּרה, כנפוֹת מעילוֹ מוּפשלוֹת ואחוּזוֹת באזוֹרוֹ. לאחרוֹנה הכרתי את לעזר־איסר הקצב בן עיירתי. מוֹליך הוּא לשחיטה פּרה שקנה באחד הכפרים. השגחתי בגבוֹ של הראסים, שבאה בוֹ איזה התעוֹררוּת. הוּא נזדקף במוֹשבוֹ. אף כי לא ראיתי את פניו, ברי היה לי, שעֵרוּת רבה בהן. הוּא אחז בשוֹט וניענע בחוֹזקה את המוֹשכוֹת והסוּסים החישוּ צעדם. הפּרה והקצב אחריה נטוּ הצידה, וכמעט שעברוּ עליהם הסוּסים, היטה הראסים גוּפוֹ החוּצה וּבכל כוֹחוֹ היכּה בשוֹט על הפּרה, וּכשזוֹ החליקה מן הדרך והקצב ניסה לקפוֹץ כנגדוֹ, קידם בשוֹט גם אוֹתוֹ. ביד אחת עצר בסוּסים וּבשנייה הצליף עליו בשוֹט בלי רחמים, בכל מקוֹם שפּגע, בגוּפוֹ, בפניו, על ראשוֹ. מתוֹך תנוּעה לסוֹכך על עצמוֹ נפל כוֹבעוֹ של הקצב ארצה והוּא גחן להרימוֹ. באוֹתוֹ רגע השמיע הראסים שריקת פּרא ועוֹרר את השוֹט על סוּסיו, והם עקרוּ את העגלה וּנשׂאוּה אחריהם בשטף דוֹהר על פני הדרך הישרה ללא מכשוֹל.

הייתי מזוּעזע עד היסוֹד ממעשׂה התוֹעבה והבטתי לאחוֹרי לראוֹת מה עוֹשׂה המוּכּה על לא חמס. לעזר־איסר ידוּע היה בעיירה כגברתן וּמהיר חימה, כדרך רוֹב הקצבים. ואוֹמנם ראיתי שהוּא קוֹשר בזריזוּת את הפּרה בחבל אל גזע עץ, והוּא גוּפוֹ חוֹזר ורץ בחמת כוֹחוֹ אחרי העגלה להשׂיגה, כנפוֹת מעילוֹ נשמטוּ מן האיזוֹר וידיו פּרוּשׂוֹת לצדדין. אבל איך יתחרה את סוּסיו המהירים של סוֹלוּבּ? אחרי רגעים מעטים גדל המרחק בין העגלה וּבין הרוֹדף, עד שלסוֹף לא נראה עוֹד.

בסערת רוּחי לא ידעתי מה אעשׂה, האתנפּל על הרשע מאחוֹריו, אלפוֹת את צוארוֹ בשתי ידי ואכריחוֹ לעצוֹר את הסוּסים? לא, הוּא גדוֹל וחזק כל כך, וגם לא אוּכל לעשׂוֹת זאת בעגלה הדוֹהרת. כמה פעמים ניסיתי לעמוֹד על רגלי ונפלתי אחוֹרנית על המוֹשב.

רק זאת יכוֹלתי לעשׂוֹת: אחזתי בחוֹזקה בשני הסוּלמוֹת, הזדקפתי וצעקתי מנהמת לבי:

– למה היכּית אוֹתוֹ? מה חטא לך? אני אספר לאביך, אספר לכל האנשים. רשע שכמוֹתך! ידעוּ הכוֹל איזה רשע אתה. אביך יגרש אוֹתך מביתוֹ… אני יוֹדע את אביך, שהוּא אדם הגוּן… הוּא לא יסבוֹל בן כזה… גם אשתך תגרש אוֹתך… תראה… תראה…

הכעס והכאב נתנוּ כנפיים ללשוֹני. שמעתי בת קוֹל עוֹנה מבין העצים לדברי, והד זה שהגיע לאוֹזני עוֹד דירבן אוֹתי והוֹספתי להצליף עליו בשוֹט לשוֹני, שוֹט שוֹטף בזעם.

אבל הוֹאיל והוּא שרק לוֹ, נשׂא ראשוֹ פעם בפעם והצליף בשוֹטוֹ על ענפי העצים, הפסקתי פתאוֹם דיבוּרי כמבוּיש וּכמתחרט: למה שיחַתי דברי על אוֹזניו הערילוֹת? מה בצע כי אוֹכיחנוּ? “יוֹסֵר לץ לוֹקח לוֹ קלוֹן” – זכרתי פסוּק ממשלי שלמדתי השנה. לא, שוּם דבר לא ימריצני עוֹד לדבר אליו. לעזר־איסר בוַדאי התנער מן הפגיעה. אין כל סכנה צפוּיה לוֹ. זכרתי, שגם אני נפגעתי פעם בצליפת שוֹט של איכּר, כשנאחזתי בקרוֹנוֹ מאחוֹר. הרצוּעה פּגעה אז בצוארי תחת הסנטר. פס אדוֹם וצוֹרב כאש הבאתי הביתה, וּבדיתי מלבי מעשׂה שלא היה. יוֹתר משבוּעיים עברוּ עד שהפּס השחוֹר נתייבש ונתקלף. והסימן לא נמחה עד היוֹם. שלחתי אצבעוֹתי וּמיששתי בצוארי.

אילוּ יצאנוּ מן היער הזה שאין לוֹ סוֹף! נכספתי לראוֹת כבר את כפר דוֹדי. היה לי רגש כאילוּ הוּכיתי אני. כאב היה בכל גוּפי. בלי משׂים עלתה אנחה מלבי וּפרצה החוּצה.

הראסים הפך פניו אלי ואני מיהרתי והעמדתי פּנים שליווֹת. ראיתי בפניו הבעה לגלגנית, אכזרית. כוֹבעוֹ היה שמוּט למעלה והתלתל השחוֹר מפוּזר על מצחוֹ האדוֹם. רק כהרף עין הביט אלי. ושוּב ישב וניענע קלוֹת את המוֹשכוֹת כמשׂחק. הסוּסים שעיפוּ קצת מן הדרך הסתפּקו בדהרה רגילה. הראסים לא חשש עוֹד לקצב שישׂיגנו.

והנה ירדה הדרך לתוֹך אַמת מים גדוֹלה, שעמדה כאן אחרי הגשמים שירדוּ לפני שבוּע, אמת המים השחירה בצל העצים וּכבר העלתה ירוּקה. היא שלחה זרוֹעוֹת של מים שהתפשטוּ בין האילנוֹת.

וכאן קרני הדבר המחריד מכל מקרי הנסיעה. הוּא עצר את הסוּסים בלב אמת המים, במקוֹם העמוֹק ביוֹתר, קשר את המוֹשכוֹת אל זרוֹע העגלה. רגע ישב דוּמם כאדם הנמלך בדעתוֹ מה יעשׂה. הסתכלתי בדמוּתוֹ בלב כּבד וּבעיניים סקרניוֹת לראוֹת את המעשׂה אשר יעשׂה.

והנה – הפך אלי חצי גוּפוֹ, באוֹפן שראיתי את כל פניו, ועשׂה כנגדי העויה של רוֹצח: חשף את שיניו והבליט את עיניו, אחר התרוֹמם קצת וּבתנוּעה מהירה, תנוּעת שוֹחט, העביר את כּפּוֹ במשוּטח על צוארוֹ, העבר ושוֹב פעמיים שלוֹש אוֹ ארבע. אחר כך נעץ אצבעוֹתיו בגרוֹנוֹ ושלח לשוֹנוֹ כחוֹנק עצמוֹ…

למוֹרת רוּחי פרצה מגרוֹני צוחה. זינקתי ממקוֹמי לקפוֹץ מעל העגלה, בלי שׂים לב כי אמת המים סוֹגרת עלינוּ מסביב. אך הוּא כבר ישב על דוּכנוֹ. כבראשוֹנה, גבוֹ שקט, המוֹשכוֹת בידיו והוּא מזרז את הסוּסים המשכשכים בתוֹך המים. בעוֹד רגע הלמוּ פּרסוֹתיהם שוּב בדרך הקשה.

ישבתי שוּב, אך לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד. פּרצתי בבכי וּבזעקה:

– החזירני הביתה!… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה שוֹמע? החזירני מיד הביתה!… אם לא – אקפּוֹץ מן העגלה ואחזוֹר ברגל… על אחריוּתך… אם אוֹבד ביער – אתה תצטרך ליתן את הדין עלי… אני רוֹצה הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה… אתה… אתה רוֹצח…

ולא היה מעצוֹר לבכיי־זעקתי.

איני יוֹדע אם נבהל מקוֹל בכיי, אוֹ חשש לנוֹסעים עוֹברים בדרך – הוּא העמיד את הסוּסים וּפנה אלי:

– מה עשׂיתי לך, יהוּדוֹני? הרי לא עשׂיתי לך כלוּם. אך לצוֹן חמדתי לי. חדל לצעוֹק! חדל!

ואני לא חדלתי למלא את חלל היער צעקתי:

– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את לצוֹנך… אין אלוֹהים בלבך. אתה רוֹצח, גזלן… תחילה היכית את החתוּלה, אחר כך את הקצב – והם לא עשׂוּ לך כל רע… החזירני, איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אסוּר לנסוֹע עמך… עם איש שאינוֹ… שאינוֹ… מצטלב… שאין אלוֹהים בלבּוֹ…

הוּא ירד וניגש אלי, נשען בזרוֹעוֹתיו על סוּלם העגלה ואמר, כשחיוּך לא נעים על פּניו:

– ראה, עוֹד חצי השעה ואנוּ בבית דוֹדך. אך נצא את היער, תוּכל לראוֹת את אחוּזתוֹ. היא עוֹמדת במקוֹם גבוֹה. חי נפשי!… אתה רוֹצה עוֹד תפוּח?

– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את תפוּחיך… על הראשוֹן שאכלתי אני מצטער… כמסמרים הוּא בבטני… איני רוֹצה במתנוֹת מידי רוֹצח… החזירני הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע אל דוֹדי… אני רוֹצה הביתה… הביתה…

– נער שוֹטה, – טען הוּא בחיוּכוֹ הנתעב – והרי אל הדוֹד תסע עמי רק חצי שעה, וחזרה הביתה – חמש פּעמים חצי שעה. והלא בשליחוּת אבי אני נוֹסע – לקנוֹת פּר בן בקר… חדל לצעוֹק, פן – אכעס.

– איני ירא את כעסך… יוֹדע אני, שאין אלוֹהים בלבך. הכוֹל יודעים, שאין אתה מתפּלל כלל… אתה רוֹצה להכוֹתני – בוֹא, הכּה. קח את השוֹט… הכּני, כשם שהיכית את החתוּלה המסכנה, כשם שהיכית את לעזר־איסר הקצב… חבל שלא הדביק אוֹתך… היה עוֹשׂה ממך עפר ואפר… גיבּוֹר הוּא ממך וּמעשׂרה שכמוֹתך… ברחת מפניו… פחדן אתה…

שׂנאתיו מעוֹמק נפש. אף על פי כן הרגשתי שכעסי פג והוֹלך. אך עוֹד המשכתי לפגוֹע בוֹ בקוֹל רם.

מן הדרך, מאחוֹר, נשמע רעש אוֹפנים ושעטת סוּסים.

– ראה, – קרא בלי חיוּך – באים בני אדם. חדל, חדל. לא נאה לנער נבוֹן שכמוֹתך לבכוֹת ולצעוֹק ביער…

קפץ ועלה על דוּכנוֹ והריץ את הסוּסים.

לא ראיתי ברירה לפני, אלא – להשתתק.

וכן הייתי יוֹשב סר וזעף, כמוֹ צר לי המקוֹם במוֹשב הרחב, עד שיצא מן היער, עבר את העמק ואת הנחל עם הטחנה, ועד שעמד להוֹרידני במבוֹא שדירת הערמוֹנים העוֹלה אל חצר דוֹדי.

עשׂיתי בבית דוֹדי כשבוּעיים ימים. כל בני הבית שׂמחוּ עלי והשתדלוּ להנעים לי. פּיטמוּני במיטב המאכלים; המציאוּ לי משׂחקים שוֹנים; העלוּני על גג האסם להראוֹת לי את מראה הכפר כוּלוֹ. אך בי דבקה איזוֹ רוּח כבידה, שלא הניחה לי ליהנוֹת מכל אלה. אף הרביתי להתבוֹדד בפינוֹת החצר, בשדירה וּבגן וּבמשעוֹלי השׂדה.

לא סחתי לשוּם בריה את הקוֹרוֹת אוֹתי בדרך. גם כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאיש.

את הראסים שׂנאתי, וּכשראיתיו עוֹבר בחוּץ, הסירוֹתי עיני ממנוּ.

על איוַאן סוֹלוּבּ, האדם היפה, ידיד ביתנוּ, חסתי בלבי, שזה יירשנוּ. אך גם לוֹ לא סיפּרתי כלוּם. וּכששאלני:

– נוּ, איך נסעת עם בני?

עניתיו מתוֹך השתמטוּת:

– כך… סוּסיך טוֹבים מאוֹד…

וּמאז באה בלבּי, ולא סרה עוֹד – יראת האדם.

ר' מיכל השוֹחט היה שכנינוּ, בית ליד בית. אשתוֹ הגדוֹלה, הלבנה והחכמנית, ילדה יוֹתר מעשׂרה, יחידים וּתאוֹמים, ואַף אחד מהם לא הוֹציא את שנתוֹ. כּשעמדה מלדת לקח לוֹ האֵבל דירת קבע בבית הקטן והנקי.

בבוֹקרי הקיץ החמים, כשהייתי תוֹעה בדממה ליד גדירוֹת הגנים בשכוּנתנוּ — מפני שלא הלכתי אל ה“חדר” — היה ר' מיכל קוֹרא לי לפעמים באצבּעוֹ בעד החלוֹן הפּתוּח שאכנס אליו. בן השמוֹנה המוּזמן על ידי בן החמישים נכנס ברצוֹן וּבהכּרת החשיבוּת. האשה לא היתה בבית. הכוֹל היה מנוּקה וּמסוּדר מהשכּמה, ואת הארוּחה הקטנה בּישלה אצל אחת השכינוֹת — כדי להרחיק מן הזבוּבים. “משוּגעת” היתה לניקיון, ועל פּי דרישתה הוּקם הצריף לשחיטת העוֹפוֹת, לקוּפּוֹת הנוֹצוֹת וּל“מתנוֹת השחיטה” במוֹרד החצר, הרחק מן הבית. הוילאוֹת המצוּיצים היוּ מוּרדים על החלוֹנוֹת שמצד השמש, והכּתלים המסוּידים כּחוֹל עמוֹק השיבוּ קרירוּת רכּה וּנעימה.

ר' מיכל עמד במלוֹא גוֹבה קוֹמתוֹ הדקה לפני השוּלחן קטן ליד החלוֹן הפּתוּח, לבוּש “טלית קטן”, מכנסיו קשוּרים על ברכּיו, רגליו נתוּנוֹת בפוּזמקאוֹת לבנים ושרווּלי כּוּתוֹנתוֹ רחבים וּפתוּחים, עמד וּבדק את החלופוֹת. השעוֹן ארך המשקלוֹת טיקטק על הקיר שכנגד ארוֹן הספרים חסר הדלתוֹת, המאַחסן מאוֹת ספרים צפוּפים עד אפס מקוֹם. הספרים היוּ ישנים ברוּבּם, בכריכוֹת של בּד פּשתן גס אוֹ של עוֹר שחוֹר, מבהיק מרוֹב שימוּש. לא שלט בהם העש ולא היה עליהם האָבק, רק ריח ספרים חריף וּמשוּמר נדף מתוֹך דפּיהם. הפּתח אל הקיטוֹן הקטן היה מוּסך במסך חוֹרי דק. פּה ושם על הקירוֹת דממוּ ציפּוֹרים וראשי צביים עשׂוּיים גבס וּצבוּעים בצבע.

– שב על הכּיסא ותראה במלאכתי.

חלפוֹת אחדים, לגסוֹת וּלדקוֹת, נתוּנים בנרתיקים וּשלופים

מנרתיקיהם, היוּ מוּנחים לפני ר' מיכל על השוּלחן בצידן של משחזוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, שחוֹרוֹת וּלבנוֹת. בכל פּעם ניגש אל ארוֹן הספרים, הכניס נרתיק והוֹציא אַחר, מחהוּ במכנסיו והניחוֹ על השוּלחן. מקוֹם מיוּחד היה מוּקצה לחלפוֹת בארוֹן על הגבוֹהה שבאצטבּוֹת, ושם היוּ נחים באין מחיצה ביניהם וּבין הספרים.

הוּא פּתח במתינוּת את קרס הנחוֹשת הזעיר, הרים את המכסה והוֹציא מתוֹך משבּץ הקטיפה השחוֹרה את החלף רחב הלהב, בעל הניצב של עץ אדמדם, הפכוֹ פעם וּפעמיים, עוֹפפוֹ בקלוּת לעיניו והניחוֹ מן הצד. לקח אַחת המשחזוֹת, טיפטף עליה טיפוֹת אחדוֹת מכוֹס המים והתחיל משחיזו, העבר והשחז, ביד קלה וּבתנוּעוֹת גוּף רחבוֹת כמתפלל. פּניו העידוּ על מאמצים גדוֹלים, אַך עיניו היוּ שקיטוֹת והיד כמרפרפת באויר. ישבתי, ידי תמוּכוֹת אל פּאַת השוּלחן, וגמעתי את הריתמוּס המבהיק שבמלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש. פּעמים הניף את החלף והעביר חוּדוֹ על ציפּוֹרן זרתוֹ, כהעביר שרביט על הדק שבנימי הכּינוֹר, וּלסוֹף חָלק את שׂפמוֹ ושלח מבין שׂפתיו את קצה לשוֹנוֹ וּבדק את החלף על הלשוֹן. בדיקה זו מילאתני חרדה. אך עיניו השקיטוֹת של השוֹחט הרגיעוּני.

– שוּב לא הלכת אל ה“חדר”? — שאָלני לאַחר רגעי שתיקה ארוּכים, והוֹציא חלף יוֹנים דק מן הדק להשחיזוֹ על הקטנה שבמשחזוֹת.

– חשתי בראשי. אמא אָמרה שאשאר בבית. היוֹם כבר יוֹם רביעי ואת ה“שיעוּר” ידעתי עוֹד שלשוֹם בעל פּה. גם את פּרשת השבוּע אני זוֹכר עוֹד מדאשתקד.

– איך כתוּב? “והגית בּוֹ…”

– יוֹמם ולילה" — אני מסיים מהר — אבל באמת חשתי בראשי.

– איך כתוּב? “חש בראשוֹ…”

– “יעסוֹק בתוֹרה”. אבל אברהמ"ל אפּיקוֹרס אוֹמר, שיש לקרוֹא בתמיה: “חש בראשוֹ — יעסוֹק בתוֹרה?!”

אלמלא החזיק את החלף היה מאיים עלי באצבּע יד ימינוֹ, כך הוּא מוּכרח לעשׂוֹת זאת באצבּע שׂמאלוֹ. וּבי מפרכּס הלב הקטן כדג בסל של נצרים.

פּעם, אַחרי שכילה מלאכתוֹ, נתן את המשחזוֹת על כּרכּוֹב התנוּר ואת החלפוֹת טמן בארוֹן, שאלתיו:

– למה ישׂים את החלפוֹת עם הספרים? האין בזה משוּם חילוּל הקוֹדש?

החליק ר' מיכל באצבּעוֹתיו הדקוֹת על לחיי וענה:

– מוּבא במדרש: “הספר והסַיִף ירדו מכוֹרכים מן השמים”. מה סַיִף כך — סכינים של מצוה לא כל שכן. הרי ידוּע לך כמה הלכוֹת תלוּיוֹת בחלף. ודע לך, בני, שגם בין הספרים יש משוּלים לחלפוֹת. מהם ששוחטים את היצר הרע: אלה הם הספרים הקדוֹשים שלנוּ, המליאים מוּסרים טוֹבים, העוקרים את התאווֹת הרעוֹת מלבּוֹ של אדם; וּמהם, רחמנא ליצלן, העלוּלים לשחוֹט, חלילה, את היצר הטוֹב: אלה הם ספרי המינים והמדיחים, שאָסוּר להחזיקם בבית יהוּדי. ואַתה, בני, הרחק מהם וּמן הדוֹמה להם, כי כסַיִף הם וּכחלף זה, שחוֹתך שׂערה דקה באויר…

לבּי עמד בי לדברים האלה כדג מתעלף על דף חדר המבשלוֹת.

מאוֹתוֹ יוֹם היתה מנשבת עלי משערוֹ של כל ספר כעין צינת הלהב של החלף.

כעבוֹר שנה אוֹ שנתיים היה שוּב בּוֹקר קיץ נאה ושוּב לא הלכתי אל ה“חדר”, אַך הפעם עמדתי על ברכּי על גבּי הספסל והסתכלתי מן החלוֹן הפּתוּח החוּצה. והנה ראיתי את אבי, שהיה פּנוּי באוֹתם הימים מעסקיו, מטייל עם ר' מיכל ארוּכּוֹת בסימטת הגנים והם עוֹסקים, כּדרכּם, בדברי הלכה. לויתי בעיני את אָבי היקר ואת השוֹחט הנעים בהליכתם הנאה, הליכת תלמידי חכמים, והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם. אָבי רחב הכתפיים ועב הזקן החזיק ידיו משוּלבוֹת מאחוֹריו על ה“בּקישה” הארוּכּה, ור' מיכל הגבוֹה והדק התנענע והשתבּר על אַבנטוֹ המהוּדק. הוּא נראה כמתחנן לפני אָבי שיוֹדה לוֹ בהלכה, אבל אָבי היה שוֹקט וּמתוּן מתוּן, כדרכוֹ תמיד, ולא נע ולא זע, רק פּניו הבּריאים היוּ מרוּכזים וּמוּשׂכּלים מאוֹד ועיניו הביטוּ כלמרחקים רבים. המטפּחת הצבעוֹנית בלטה מכּיס ה“בּקישה” מאָחוֹר והיה בה משוּם תקיפוּת תוֹרנית, כמעט אכזרית. ידעתי את אבי, שמשנתוֹ ברוּרה ודעתוֹ סדוּרה. לא לחינם שקד תמיד בשעוֹת הפּנאי על ה“יד החזקה”. בשעה של ספק מציק היה נוֹשך משהוּ את שפתוֹ התחתוֹנה, אך הפּעם היוּ שׂפתיו רוֵחוֹת כוֶרד פּתוּח וּדבריו נוֹטפים מוֹר, מוֹר ולא מרירוּת. חסתי בלבּי על ר' מיכל, שתנוּעוֹתיו היוּ מתרגשוֹת והוֹלכוֹת. כוֹבע הסאמיט שבראשוֹ התרוֹמם וגילה

את מצחוֹ, והפּאוֹת היוּ מרקדוֹת על לחייו הרזוֹת. המטפּחת שבידוֹ פּעם היא נלחצת באגרוֹפוֹ וּפעם היא מתנפנפת באויר סביב אצבּעוֹ, והציציוֹת טוֹפחוֹת ברטט על מכנסיו המתגלים מדי רגע בהתבּדר ה“בּקישה”.

והנה עמד אבי מלכת ואמר לוֹ איזה דבר מתוֹך תנוּעת יד קלה כלפּי ביתנוּ. הבנתי: הוּא הזמינוֹ להיכּנס.

בקפיצה ירדתי מעל הספסל, תפסתי את הגמרא וישבתי אל השוּלחן. נכנסוּ שניהם. אָבי הזמין את השוֹחט לישב אל השוּלחן מנגדי. הוּא ציית וישב נרגש מאוֹד. בי לא השגיח הפּעם כלל. אָבי ניגש אל ארוֹננוּ הסגוּר, פּתח את דלתוֹ לרוָחה, וּבתנוּעה זריזה שלא כדרכּוֹ הוֹציא כרך גדוֹל וכבד מכּרכי ה“טוּרים”, נוֹפפוֹ באויר וטפף בהנאה (דוֹמני, שהיה מנַהם מתוֹך נחיריו מעין ניגוּן), הניח את הכרך על השוּלחן, ליד בּר פּלוגתיה, נעץ בתנוּעת חן שתיים מאצבּעוֹתיו בראש הספר, פּתחוֹ, וּלאחר שהפך דפּים אחדים, נתן את אצבּעוֹ על המקוֹם המבוּקש.

ר' מיכל הוֹריד את עיניו בחרדת צמאוֹן אל האוֹתיוֹת של הפּנים, הריצן הרץ ושוֹב, משם עבר מהר אל “נוֹשׂאי הכּלים” מימין וּמשׂמאל וּמלמטה ו…צנח על הכּיסא וּפניו חיורים בלי טיפת דם.

אָבי עמד והביט בוֹ בלא תנוּעה. סבר ניצחוֹן זרח על פניו, וּבעיניו לא נראה כל נידנוּד של צער על סבלוֹ של המנוּצח.

ואני הבטתי אל ר' מיכל ולא יכוֹלתי לגרוֹע ממנוּ עין. זכרתי בבהירוּת רבּה את דבריו על הספרים המשוּלים לחלפוֹת, וּבמוֹחי התחילוּ חוֹזרוֹת כבזק שתי מלים איוּמוֹת מתוֹך ההגדה של פסח: “ושחט לשוֹחט”…

וּבאוֹתוֹ רגע לא אהבתי את אבי.

בעיירתי הקטנה לא היה כּוֹרך ספרים והיוּ מסתפּקים בכוֹרך שבעיירה הסמוּכה, היוֹשבת על נהר סטיר. בשל אוֹתוֹ נהר יפה וריחני ידעוּ כל יהוּדי העיירה לשׂחוֹת; בשלוֹ, כך האמינוּ, היוּ לנערוֹת ישׂראל צמוֹת ארוּכּוֹת ועבוּתוֹת, וּבשלוֹ היוּ עוֹרכים שם את הגיטין המעטים שבסביבה.

פּעמיים אוֹ שלוֹש פּעמים בשנה היה הכוֹרך בא עם השׁק על שכמוֹ, הוֹלך אל הבתים המוּכרים לוֹ להחזיר את הספרים המכוֹרכים והמתוּקנים ונוֹטל את החדשים, שאינם מכוֹרכים, אוֹ את הישנים הקרוּעים.

גבוֹה היה וכחוּש וּבעל ציצת זקן קלוּשה, ששׂיבה זרקה בה; כפוּף קמעה, העיניים קצרוֹת הראייה ללא משקפיים היוּ מאוּמצוֹת ועוֹשׂוֹת מִדי פּעם בפעם תנוּעה מימין לשׂמאל כקוֹראוֹת בספר.

עני מרוּד היה מחמת מיעוּט העבוֹדה וּמיעוּט השׂכר, ואלמלא שתיים מבנוֹתיו הבכירוֹת, שעבדוּ בשירוּת והביאוּ שׂכרן הביתה, לא היה יכוֹל לקיים את נפשוֹת ביתוֹ המרוּבּוֹת.

בשעת מגיפת טיפוּס חלה בנוֹ היחיד, נער קטן, וּכבר נתייאשוּ ממנוּ הרוֹפא והשכינים. מה עשׂה? הלך לבית הכנסת, עלה לארוֹן הקוֹדש והתפּלל על רפוּאת בנוֹ ונדר נדר, שאם יקוּם הנער מחוֹליוֹ, יתקן כל טעוּת דפוּס בספרים הבאים לידוֹ לשם כריכה.

הנער נתרפּא והכוֹרך קיים את נדרוֹ לכל פּרטיו ודיקדוּקיו.

מאוֹתוֹ זמן היה מצרף בסוֹף כל ספר, ספרי קוֹדש וספרי חוֹל, וּבלבד שכתוּבים בכ"ב אוֹתיוֹת, דף חלק אוֹ שניים, הכוֹל לפי הצוֹרך, וכוֹתב את תיקוּני הטעוּיוֹת שבדברי תוֹרה ואחירוֹת שמצא עם מראי המקוֹמוֹת, בתכלית הדיוּק וּבכתב מרוּבע יפה להפליא וּבדיו שחוֹרה מעשׂה ידיו, כעשׂוּי בדפוּס — וכוֹרכם יחד. הכוֹל היוּ מתפלאים על טביעת עינוֹ ועל דייקנוּתוֹ בדברים דקים מן הדקים, אף על פי שלא נוֹדע כלמדן גדוֹל.

מעוֹלם לא התפּאר במעשׂה ידיו זה ולא הראה לבעל הספר את הדף הנוֹסף. הלה היה מוֹצא אחר כך את תיקוני הטעוּיוֹת, משתוֹמם ונהנה הנאה מרוּבּה. ברוֹב הימים היה זה כדבר המוּבן מאליו, ולא התפּלאוּ עוֹד על עצם המעשׂה, כי אם על טיב המלאכה.

זכוּרני, יוֹם אחד בא אל אבי מחבר מן המחברים שהיוּ מחזרים על פּתחי נדיבים לאסוֹף “פּרינוּמראנטין” על חיבוּריהם, והביא את הספר שיצא לאוֹר באיחוּר של שנים. האיש העניו הוֹשיט לאבי את הספר, שהיה גדוֹל וצנוּם ועטוּף בעטיפה דקה בעלת צבע משוּנה, קצרה מגוּף הספר, והתנצל מתוֹך ביישנוּת, שרק חלק מן הטעוּיוֹת, הגסוֹת שבהן, תוּקנוּ בסוֹף הספר. השאר לא יכוֹל לתקן, מפני שלא השׂיגה ידוֹ להוֹסיף דף על הגיליוֹן הנדפס.

אָבי הסתכל רגע במחבר המיצר, אחר כך הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:

— אל יצטער, ר' פלוֹני, הכוֹרך שלי יתקן הכוֹל ולא יניח אפילוּ טעוּת קטנה אחת…

המחבּר הבהה את שתי עיניו, כי לא הבין כלוּם.

ניגש אבי אל הארוֹן והוֹציא ספרים אחדים, בתוֹכם אחד של אוֹתוֹ מחבּר, והראה לוֹ את הדפּים המצוֹרפים.

היהוּדי תפס את ספרוֹ, גחן על השוּלחן וּבלע בעיניו את טוּרי תיקוּני הטעוּיוֹת. כשגמר נזדקף וקרא:

— לא, אין זה יהוּדי פשוּט. הרי זה מתקן עוֹלם, מתקן עוֹלם. אחד מלמד-ואו. צדיק הדוֹר!

ונשבע שלמחר ילך לעיירה הסמוּכה לראוֹת את הכּוֹרך הנפלא הזה, אף על פי שאין לוֹ שם אפילוּ “פּרינוּמראנט” אחד…

כל הוֹן יקר הייתי נוֹתן כיוֹם הזה, אילוּ נזדמן לי ספר שכּרך אוֹתוֹ מתקן עוֹלם!

איש בריא בגוּפוֹ היה אבי. עד זיקנה ושׂיבה לא ידע מיחוּשים של ממש. בעל צוּרה היה ורבים ביקשוּ קרבתוֹ, מפני שהסביר פנים לכל אדם וחיזקוֹ בדבריו.

גם על בני המשפּחה היה נוֹהג מנהג של בעל ביטחוֹן ולא הניח לדאגוֹת שישתכּנוּ בבית. לא כדרך “הדלים השׂמחים” תמיד מתוֹך בדחנוּת וקלוּת ראש, אלא מתוּן מתוּן, בשיטה וּבטעם היה מתחכם לפגעי הזמן והאדם.

לא כן כשנשאר יחידי לנפשוֹ באין רוֹאים. אז היה מתאנח וגוֹנח בדחיפוּת, כמשתמש בשעת הכּוֹשר לשלח לחוֹפשי קצת מן הדאגוֹת שכלא בלבּוֹ.

מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי עד חרש לאנחוֹתיו, לצד העצבוּת שבוֹ, לא כשאר אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים ממני, שקיבלוּהוּ כמוֹת שהוּא.

בשעת רצוֹן, כשזרים היוּ משבחים באוֹזני אמי את בדיחוּת דעתוֹ של בּעלה, היתה מעירה בשׂחוֹק נעים: “אילוּלא גניחוֹתיו בלילה, לא היה יכוֹל להיוֹת בדוּח ביוֹם”. היא נתכּונה לדבר הלצה ואמרה דבר אמת. ואני, שכרוּך הייתי אחריו בכל זמן, ידעתי שהוּא מתאנח גם ביוֹם.

במשך הימים למדתי את אנחוֹתיו ועמדתי על כמה מניעים שלהן.

ראשוֹנה לאנחוֹת היתה על צרוֹת ישׂראל. את הידיעה והדאגה לצרוֹתיהם של ישׂראל ינק עם חלב אמוֹ. אוֹתן קיבּל עם כל מה שהביא מן הבית, מן ה“חדר”, מבית המדרש, מבית הכנסת וּמכל מה שקרא ושמע. אנחה זוֹ, אנחת מתקני חצוֹת ואוֹהבי ישׂראל מכל הדוֹרוֹת, היה משמיע לפעמים גם בציבוּר. אבל לא הסתפּק באנחה בלבד והיה ממהר לתקן טעמה בדברי חיזוּק ואמוּנה, שאת רוּבּם שאב מן “הכּוּזרי”, הספר האהוּב עליו יוֹתר מכל ספרי ימי הביניים.

שוֹנה מזוֹ היתה אנחתוֹ על צער שנגרם לוֹ לפעמים על ידי מי מבניו. פּעם אחת אמר אחי הבכוֹר (מאשתוֹ הראשוֹנה) על הרוּז’יני, שהיה נערץ מאוֹד על אבי: “הוּא אהב את ישׂראל מפני שסיפּק לוֹ חצר מלכוּת וכיסא של זהב”. אבי החויר לשמע דברי העזוּת, אך ניענע בידוֹ ולא השיב דבר. אחר כך גנח זמן רב על מה שעלתה לוֹ לשמוֹע מפי יוֹצא חלציו, וּלבסוֹף הסבּיר לאחי בסעוּדה של שבּת, כי חרה לוֹ אז לא משוּם שפּגע בכבוֹד הצדיק הגדוֹל ז"ל, אלא משוּם שאין בלבּוֹ אמוּנה באהבת ישׂראל שאינה תלוּיה בדבר.

לעתים היה מתאנח על קשי הפּרנסה. פּרנסתוֹ בכללה היתה עשׂוּיה כל השנים מעלוֹת ומוֹרדוֹת. מימיו לא היה אץ להעשיר, ואלמלא האחירים התלוּיים בוֹ, היה אוֹמר עם אחירים “ברוּך ה' יוֹם יוֹם” וּמסתפּק במה שמזמנים לוֹ מן השמַיים. הוּא גוּפוֹ לא היה לוֹ צוֹרך במוֹתרוֹת, אף כי היה מקפּיד מאוֹד על הניקיוֹן, על שלימוּת הבּגד והכּלי, וּבייחוּד על הידוּר מצוָה, כגוֹן סוּכּה ואתרוֹג וכלים של פּסח. אך הצרכים שגדלוּ עם גידוּל הבּנים וצוֹרכי צדקה וּקרוֹבים שבאוּ לבקש עזרה בצרה, הוציאוּהוּ מזמן לזמן ממידת ההסתפּקוּת, שהיתה טבוּעה בנפשוֹ כטבע וּכהכּרה, והיה נעשׂה “בעל העזה”. כשהצליח באיזה עסק והרויח סכוּם ניכּר, מיד סילק ידוֹ מעסקים נוֹספים, וּבבית היה אוֹמר במין ודאוּת של חוכמת חיים: “למה אסַכּן מה שנתן לי המזל?”, עד שנידלדל, ואחרי גניחוֹת רבוֹת בסתר היה אנוּס לפנוֹת שוּב למזלוֹ בעזרת השם.

ממין אחר היתה אנחתוֹ על צער הפּרט מישׂראל. מכיר היה בצערם של אחירים, וּבייחוּד של תלמידי חכמים עניים, והיה דוֹאג לתמוֹך ידם, אם בשלוֹ ואם בשל בעלי צדקה אחירים, כמוּבן, הכוֹל בצנעה. וּפעם ציפּה גגוֹ הרעוּע של המלמד החסיד ולא הוֹדיעוֹ תחילה.

בעל יוֹעץ היה לרבים, ורבים היוּ משכּימים לפתחוֹ לבקש עצה מפיו, אם בעניין דין קשה אוֹ צרוֹת משפּחה, וגם בענייני מיקח וּממכּר וּבעסקי ציבוּר. כשנמצא העניין רק מסוּבּך וקשה מצד עצמוֹ, היה שׂשׂ להסבּיר וּלייעץ וּלפשר, אבל אם הריח בדבר מעשׂה תרמית והוֹנאה מצד בן ישׂראל — היה מתכּעס וּמתנער מן הכיעוּר, והדבר גרם לוֹ כמה זמן גניחוֹת קשוֹת.

והיתה לוֹ עוֹד אנחה, עמוּקה ושוֹברת משאר אנחוֹת, ולא עמדתי על טיבה אלא כשהגעתי לגיל של בּינה. זוֹ היתה אנחתוֹ על דברי אמוּנה.

אף על פי שחסיד תמים היה, מאמין בצדיק וקוֹרא ברצוֹן ספרי חסידים העשׂוּיים לחזק את האמוּנה (ביוֹתר היוּ חביבים עליו הספרים “ליקוּטי עצוֹת” למוֹהר“ן ו”נוֹעם אלימלך"), היה מעיין מזמן לזמן גם ב“מוֹרה” וּב“עיקרים”, שעמדוּ במדוֹר העליוֹן בארוֹן ספרינוּ. את הספרים האלה היה מוֹציא מן הארוֹן מתוֹך רעד ידיים. לא הבינוֹתי לרעד זה, עד שיוֹם אחד הראני את החרוּז בראש ה“מוֹרה”: “טמא וּכסיל לא יעבוֹר בה”. הוּא הסתכּל בי בחרדה ואמר: “מי יכוֹל להיוֹת בטוּח בעצמוֹ שאינוֹ טמא אוֹ כּסיל?”

כמה ימים לאחר שעיין בספרי מחקר אלה היה ממעט בדיבּוּר וגוֹנח גניחוֹת דקוֹת מתוֹך פּיזוּר נפש משוּנה. לא רק כשאין עמוֹ איש בבית, אלא גם בשעת התעסקוּת, בין עשׂייה לעשׂייה, כגוֹן שהיה מסיע את שׂקי התבוּאה הכּבידים במחסן, היה עוֹמד רגע, עיניו מבוֹעתוֹת כמוֹ הציצוּ לתוֹך התהוֹם, ולבּוֹ פּולט גניחה חטוּפה, שהיה ממהר לטשטשה בזימזוּם של ניגוּן חסידי אחריו.

עברוּ שנים, אחי ואחיוֹתי הגדוֹלים נישׂאוּ ואני הייתי לבר מצוָה וּכבר קראתי ספרי השׂכּלה, וגם מן הגמרא לא הנחתי את ידי. מעתה הייתי מכוּבּד בעיני אבי והיה מוֹשכני לפעמים לדברי ויכּוּח קצרים בענייני חוֹכמה ואמוּנה, אף שכמעט תמיד היה מצטער אחר כך, מחמת שהייתי משמיע לוֹ דברים, שאוּלי בּיקש לשמוֹע, אך לא רצה שאני אשמיעם. כשראה שהדברים מקבלים צוּרה מסוּכּנת — הפסיק מיד וּזמן מה היה נשמר לנפשוֹ מלהיכנס בשׂיחה עמי. אבל אנחתוֹ זוֹ המיוּחדת שמעתי לעתים קרוֹבוֹת.

מעוֹלם לא ניסה להשפּיע עלי בדברי הסבּר מפוֹרטים. רק הערה חדה, אימרה דרך אגב, פּסוּק מן המקרא אוֹ מאמר מן הגמרא, של איזה קדמוֹן, אוֹ מדברי צדיק גדוֹל — וחסל. ידעתי שהוּא חוֹשש מפני דיוּן ממצה, לא בשל הדיעה של מתנגדוֹ אלא בשל מחשבת עצמוֹ. יוֹם אחד מצאני יוֹשב משוּקע בספר “מוֹרה נבוּכי הזמן” שהגיע לידי. הציץ בספר מעל לכתיפי ואמר: “בקשה אחת לי אליך: שלא תהיה אָפּיקוֹרוֹס לתיאבוֹן. בטוּח אני בך, שמתוֹך התעמקוּת וּבחינת נימוּקי הכּפירה בצער שבלב תגיע מעצמך אל עיקרי האמוּנה”. שמעתי את דבריו וחשבתי בלבי: ואתה המתעמק בעיקרי האמוּנה, לְמה אתה מגיע?… אך שתקתי.

חוֹרף אחד באה להתארח אצלנו אחוֹתי הנשׂוּאה, שישבה בעיר אחרת, ואני פּיניתי לה את חדרי וישנתי על דרגש בחדר הגדוֹל, המחוּבּר לקיטוֹן הקטן, בּוֹ ישנוּ אָבי ואמי. בלילה, לאחר ש“הזקינים” שכבוּ לישוֹן, היתה דלת הקיטוֹן סגוּרה, ואני איחרתי לשבת על ספרי לאוֹר המנוֹרה על השוּלחן הקטן ליד התנוּר. לא פּעם הייתי שוֹמע את קוֹל אבי בא אלי מן הקיטוֹן: “עדיין אתה ער? שכב לישוֹן!”, ואז הייתי מכבּה את המנוֹרה ושוֹכב.

אני לא צריך הייתי לשוֹאוֹלוֹ אם הוּא ער אוֹ ישן; גניחוֹתיו אוֹ שתיקתוֹ המתוּחה הוֹדיעוּ לי על כך. בשוֹכבי לא הייתי נרדם מיד, שעדיין המוּ בי מחשבוֹת וּרגשוֹת שנטע בי הספר שקראתי, אך התאמצתי לשכּב בלי תנוּעה, כי הדרגש היה חוֹרק ולא רציתי להעיר את הישינים. שכבתי על הגב אוֹ על הצד בעיניים פּקוּחוֹת, ער וּמהרהר, עד שיד השינה היתה עלי, ואז גם גניחוֹת אָבי לא העירוּני עוֹד.

והנה באחד הלילוֹת, לאחר חצוֹת, שכבתי ער וּמעוֹרר מאיזה עניין רוּחני חזק שתפס בלבּי. שכבתי בלי זוּז והסתכלתי בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה של סוֹף חוֹדש. דממה כבידה לחצה על קירוֹת הבית מבחוּץ וּמבפנים. גם הקיטוֹן דמם. כמוֹ אטרה הדממה על הכוֹל כדי לפתוֹח מרחב למחשבת הבּודד. חדלה כל נשימה. שעה ארוּכּה שכבתי כן וידעתי שהשעה מאוּחרת מאוֹד. אך טוֹב היה לי עם מחשבתי ולא התפללתי על השינה שאינה באה.

וּפתאוֹם נקרעה הדממה והגיע אלי קוֹל אבי הקוֹרא אלי בלי נקיבת שמי וּכמוֹ מתוֹך קפידה מוּזרה:

– למה אתה מתהפּך ואינך ישן? למה אתה גוֹנח כל הזמן?

לא עניתי דבר. רגעים מספר נתאַחתה שוּב הדממה והיתה מתוּחה מתח של כאב.

והנה נשמע קוֹלוֹ שנית, הפּעם קוֹל חרד, מלא רחמים:

– מה? אינך יכוֹל לישוֹן? מה לך?

ושוּב לא עניתיו. שכחתי כל מחשבוֹתי הראשוֹנוֹת, רק תמיהת נפשי גדלה ועמקה בי בלי גבוּל.

– לא טוֹב לאדם כשאינו יכוֹל לישוֹן.

ושוּב לא עניתיו, כי שקוּע הייתי בשלי.

אך הפעם נדם הקוֹל ולא נשמע עוֹד, כאילוּ נחתך מעל שוֹרשוֹ.

שיני התחילו נוּקשוֹת בפי. ראיתי בעיני רוּחי את אבי שוֹכב עֵר כמוֹני, שני עֵרים בתוֹך כמה נפשוֹת ישינוֹת בבית, וּמסתכּל כמוֹני בעיניים קרוּעוֹת לרוָחה לתוֹך החשיכה האטוּמה. אפשר שנתחרט על שקרא לי. אפשר שלא ידע כלל שקרא לי. אבל אני חשתי כמוֹ זרם מסתוֹרי מעביר דרך החשיכה את מצוּקת נפשוֹ אלי, והיא באה לשכּוֹן בי כמצוּקת נפש שלי.

בלילה ההוּא, ואני אז כבן ט"ז שנה, נתרוֹפפוּ נימוּקי כּפירתי.

מי בּדה את משל ההדיוֹט: “ידיים חמות סימן ללב קר”? — מדי אזכּוֹר ידי אמי, אחוּש חוּמן הטוֹב וחם וטוֹב ללבּי. כל הטוּב האנוֹשי יצוּק היה בחמימוּת ידי אמי, היקרוֹת בכל הידיים שבעוֹלם.

עוֹד דיעה מקוּבלת הכחישוּ ידי אמי: כי העבוֹדה מקַשה את הידיים. מימי לא ראיתי ידיים עסקניוֹת כידי אמי, אף על פי כן לא ידעתי כמוֹהן לרוֹך וּלעדנה.

ארבעים אבוֹת מלאכוֹת ותוֹלדוֹתיהם ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהם עשׂוּ ידיה. אם אבוֹא למנוֹת את כוּלם לא אספיק.

והרי מקצתם: לישה וּקליעת חלוֹת (עשׂרים צוּרוֹת ידעה לקלוֹע), אפייה וּבישוּל, מריטת נוֹצוֹת וּסריגת פּוּזמקאוֹת, ריקמה וּתפירה והטלאה, כּביסה וגיהוּץ, חליבה, חיבּוּץ חמאה וגיבּוּן גבינה, נטיעה וניכּוּש, הנחת פּתילוֹת והתכת נרוֹת של שעוה, וכיוֹצא באלוּ לעין שיעוּר.

כּפּיה קצרוֹת היוּ, סגלגלוֹת, גידיוֹת, הציפּוֹרניים קהוֹת מרוֹב חיכוּך, אך רכוֹת וחמימוֹת עד להפליא.

אגוּדל ימינה לקה בחוֹלי, שהיה חוֹזר פעם לכמה שנים, והיה מעוּקם ונפוּח ככדידית. ציפּוֹרנוֹ חבוּלה וּשמוֹרה למחצה. עוֹרוֹ התפוּח

היה נוּקשה, אך נענה לנגיעה קלה ועוֹשׂה גוּמה, שהיתה מתיישרת ועוֹלה לאיטה. על כן אהבתי למַשמש וללחוֹץ בוֹ קימעה.

על כל ריחוֹת החוֹמרים, שידי אמי מישמשוּ בהם, גבר הריח המיוּחד לידיה היא, הריח האמהי. בּרי היה לי, שאין לוֹ ריע בכל העוֹלם כוּלוֹ. על כן חימדתי לכבוֹש פּני בין שתי כּפיה ולשאוֹב בנחירי את ריחן, עד כי צחקה ואמרה: “די, פּתי שלי!” רק דמיוֹן כלשהוּ מצאתי לריח ידיה: ריח האתרוג לאחר סוּכּוֹת.

בלילוֹת חוֹרף, באשמוּרה האחרוֹנה, הייתי ניעוֹר לקוֹל

ציפצוּפה של העיסה במשארת, וּבעד מחיצת הקרשים, לאוֹר עששית הקיר, ראיתי את אמי גחוּנה על האצטבּה שעם הכּיריים, שׂמאלה תוֹמכת דוֹפן המשארת וימינה דוֹרכת בתוֹכה כמשׂחקת ודוֹברת עם הבּצק הרך. מדי פעם בפעם זקפה קוֹמתה והרימה את שׂפת סינוֹרה למחוֹת את הזיעה מעל פניה.

מה יפוּ ידי אמי בהרקידה את הנפה לנפוֹת את הקמח, אוֹ בגששה במרדה באפלוּלית התנוּר לבחוֹן איזוֹ כּיכּר יפה לרדייה, אוֹ בטפּחה את כּיכּר הלחה לפני שהכניסתה לתנוּר. כך טיפּחה בשעת רצוֹן את ראשי בין שתי כפּיה, בפזמה בקוֹל דק ורוֹעד ורחוֹק, כמשוּך משנוֹת בתוּליה:

אַחַת וְאַחַת — כִּכַּר פַּת

גֻּלְגֹּלֶת, גֻּלְגֹּלֶת — פַּת שֶׁל סֹלֶת.

כשהטליאה קרע שבלבנים, חיכיתי לרגע שתכַלה מלאכתה ותעביר האצבּעוֹן שבראש אמתה על מקוֹם האיחוּי להחליקוֹ וּלהרטיבוֹ. יחד עמה התענגתי על שלימוּת הטלאי.

וּבערבי חוֹרף, לאחר שהוּמג כל שוּמן האוזים, בני הבית ישבוּ איש איש שוֹקד על מלאכתוֹ בשתיקה, פּרשה אמי אל פּאת הדרגש, הרחק מן האוֹר. מתוֹך כּיס של בּד מילאה כפה נוֹצוֹת שלימוֹת והיתה מוֹשכת מתחת לחוֹפן נוֹצה נוֹצה למוֹרטה לתוֹך הכברה, שמעין תלוּלית של שלג עלתה בה לאט. את הקנים עם שיוּר הציצה השירה לתוֹך חיק הסינוֹר. אמנוּת רבה היתה במריטה זוֹ, שהחוֹפן המלא לא עיכּב בעד ראשי האצבּע והאגוּדל למרוֹט את הנוֹצה משני עבריה.

צער ואוֹשר וּזריחת קדוּשה היוּ לידי אמי.

אבי קנה פּרה קשת חליבה, ואמי, לאחר שהיתה יוֹשבת כחצי שעה בצל כריסה של הפּרה וּמוֹשכת בכל מאמצי כוֹח את הפּטמוֹת הסרבּניוֹת, באה החדרה, העמידה את הדלי עם החלב המלבּין מתוֹכוֹ, נשׂאה שתי ידיה מעל לראשה באנחה שוֹברת לב: “אבי בשמיים, איני יכוֹלה עוֹד! העצמוֹת נשברוֹת בתוֹך ידי!” אז ידעתי צער ידיה.

ויוֹתר מזה בשעה שנעשׂתה מוּרסה באגוּדלה. ייסוּריה גדוֹלים היוּ לאין נשׂוֹא. וּגדוֹלים מייסוּרי הכּאב היוּ הייסוּרים, שלא

יכלה לעשׂוֹת כל מלאכת הבית, כהרגלה תמיד. יוֹם אחד תקף עליה כאיבה כל כך, שישבה בפאת הדרגש ונאנקה עמוּקוֹת, כשהיא מנשבת בפיה על האגוּדל העירוֹם הנוֹצץ מן השׂאֵת. אז נעתרה לבקשת אָבי והרשתה לוֹ להביא את ה“רוֹפא”. הלה, שלפי אוּמנוּתוֹ גלב היה, בא עם תערוֹ, התבּדח וחתך לה שני חתכים באגוּדל מגבוֹ, והיה עוֹמד בפישׂוּק רגליים וּמפקיע מתוֹך הבּשׂר פּתילוֹת של מוּגלה. ואמי, שפניה נתעווּ מכּאב לא יתוֹאר, אמרה אלי: “למה תעמוֹד ותביט, ילדי? לך חזוֹר על פרשת השבוּע”.

וכך ראיתי את ידי אמי באוֹשרן:

בשבּת, לאחר שינה של צהריים, ישבה, משקפיים על עיניה, וקראה ב“צאינה וּראינה”, והספיח המאפיר של שׂערה הגזוּז מציץ מתחת למטפּחת השבּת (לכבוֹד ה“צאינה וּראינה” חבשה בבית את מטפּחת המשי), וּכשנגשתי אליה והנחתי את ראשי עם הכּיפה הקטנה על ברכּה, הרפתה ידה האחת מן הספר העבה, וּבעוֹד שׂפתיה קוֹראוֹת בניגוּן בּלשה באצבּעוֹתיה תוֹך שׂערי. בזהירוּת בּלשה, שלא להמיט את הכּיפּה, ולא הביטה אלי, ואני חשתי כמוֹ אצבּעוֹת חשמל בלשוּ בשׂערי והרטיטוּ את כוּלי. אוֹשר אצבּעוֹתיה הרטיטני.

ועוֹד: כשנקבע יוֹם חתוּנתה של אחוֹתי הבּכירה, הראשוֹנה לנישׂוּאים: אבי ואמי והוֹרי החתן ישבוּ אל השוּלחן הערוּך ב“מפּה היפה” (זוֹ שאוֹרג הפּוֹלני הזקן ארג בשביל אמי במשך חוֹרף שלם‎), כבר נטלוּ פעמים אחדוֹת מן הכּיבּוּד, ועתה דיבּרוּ בנחת על סדרי החתוּנה (זוּג המאוֹרשׂים יצא לטייל בסביבי הבית), ואז הניחה אמי את שתי ידיה זוֹ על גבי זוֹ על מפּה והן נחוֹת מנוּחה נעימה, ואצבעוֹת הכּף העליוֹנה מטפּחוֹת ענוּגוֹת על אחיוֹתיהן שמתחת. ישבתי בפאת השוּלחן וּבירכתי בעיני את אוֹשר ידיה של אמי, שהגיעוּ למנוּחה יפה כל כך.

וּבקדוּשתן ראיתי את ידי אמי, כשעמדה יחידה בלבוּש חג בתוֹך לשכּת המזוֹנוֹת, אוֹר החמה שוֹרה עליה מן האשנב הגבוֹה. לפניה, על שׂק של קמח, פּתוּחה ה“תחינה”, והיא מוֹתחת חוּטים דקים, לבנים, מצרפתם וּמניחתם פּתילוֹת זוֹ ליד זוֹ, פּתילה למת וּפתילה לחי, פּתילה לגדוֹל וּפתילה לקטן, וכל פתילה תחינתה עמה, והדמעוֹת נוֹשרוֹת על החוּטים ועל ידיה להזריח את שניהם.

ושוּב: בכל יוֹם חמישי בשבּת, אחרי הצהריים, היתה אמי יוֹצאת עם השוֹחטית לאסוֹף נדבוֹת לנצרכים. השוֹחטית נתנה בחלקה את מענה לשוֹנה והשביע את הנתבעים בכל השבוּעוֹת המתוּקוֹת שבעוֹלם, ואמי אך ניענעה בראשה והוֹשיטה את המטפּחת, בה במידה רבתה הקדוּשה בידיה.

אוּלם בכל זריחת קוֹדשן ראיתי את ידי אמי בשעת הבּרכה על הנרוֹת. עשׂרה פּמוֹטוֹת של כסף צחוֹר עמדוּ בפאת השוּלחן הערוּך בערב שבּת אוֹ מוֹעד עם חשיכה, שוּרה מאחוֹרי שוּרה, שרוֹחב השוּלחן לא הספּיק לכוּלם. לאחר שבירכה על הנרוֹת, הדליקה כוּלם ונתנה את שתי כּפיה על עשׂר אצבּעוֹתיהן על פניה הנאצלים, הליטה את עיניה ברוָחים דקים, והיוּ אצבּעוֹתיה כעשׂרה נרוֹת דלוּקים מוּל עשׂרת הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחן, ולא ידעתי איזה מהם זוֹרחים יוֹתר.

לאחר פּטירתה נחוּ ידיה של אמי מנוּחה אחרוֹנה, המנוּחה המוֹחלטת, האמיתית. זוֹהר לא מעוֹלם זה היה על צוֹהב הידיים המתוֹת. הצער, האוֹשר והקדוּשה חוּברוּ בהן יחד. עוֹד מבעד לאריג השחוֹר והקר, שפרשוּ עליהן נשים זרוֹת, הזהירוּ ידיה.

אך, אהה, אני הייתי מעבר לארצות וימים ולא ראיתין במנוּחתן האחרוֹנה, המוֹחלטת, האמיתית.