א    🔗

כחישוּק בּרזל הקיפה מציאוּתוֹ את הֲוָיָתי הילדוּתית הרוֹפפת. “שמשוֹן הגיבּוֹר” שבספר שוֹפטים שיעשע את הדמיוֹן וההכרה הלאוּמית, בארץ וּבעבר רחוֹקים רחוֹקים. ואילוּ זה, הזר, היה הוֹוה מסביב והעיק על העצבּים הרכּים. “ציוּר” חי ממנוּ קניתי לי בחדר הדרדקי, כשחברַי, בני חמש ושש, עם וּבלי ציציוֹת נגררוֹת, שׂיחקוּ “בפּשיימסקי”. הוּא: הגנב, השוֹדד, המוֹרד ברָשוּת, הבוֹרח מבתי הסוֹהר, היה חוֹשק שׂפתיו, מנַפּח לחָייו, לוֹטש שתי עיניים בּוֹטוֹת ונוֹתן לכל גוּפוֹ תבנית מה שהוּא מוּצק ונטוּע, מעין גזע האילן הנמוּך וּקצוּץ הראש, שעמד בצד החצר של ה“חדר” – והכוֹל ראוּ אוֹתוֹ כמוֹ חי.

ברטט תאוה היה הדמיוֹן מטפל בתילֵי הסיפּוּרים, שהתהלכוּ בין יהוּדים ונוֹכרים, עליו ועל מעשׂי תוֹקפּוֹ ועזוּתוֹ. כוֹח של מַגניט היה בשׂפתי המסַפּר על פּשיימסקי.

תפיסתוֹ הראשוֹנה היתה בשלב גניבת תפוּחי אדמה בליל חוֹרף מתוֹך “מַטמוֹנוֹ” של איכּר עשיר. חוֹרף קשה, חוֹסר עבוֹדה ויקרוּת מאמירה. הוּא, פּשיימסקי הבחוּר האַלים, היה מפרנס מיגיעוֹ, יגיע שׂכיר יוֹם, אם אלמנה זקינה. הרעב והקוֹר הציקוּ לשניהם ימים על ימים. לא ראה לפניו דרך אחרת כי אם לגנוֹב. בחצוֹת הלילה בא עם אֵת ושׂק אל ה“מטמוֹן”, שנתלל לכל רוֹחב הגן במרחק מה מאחוֹרי ביתוֹ של האיכּר, והיה חוֹצב בשלג וּבאדמה הגלוּדים. האיכּר הקמצן, שהיה חרד על תפוּחי האדמה היקרים שלוֹ וחשש לגנבים, שמר לילה לילה ברפת, וּכשראה את הגנב נתנוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ. הלה חצב וחפר, הגיע אל שכבת הקש והשַלֶכֶת, קיצֵץ את זוֹ ואחר כך חפר בקלוּת בתוֹך האדמה התחוּחה, עד שהגיע אל הערימה. החוֹר שחצב היה עמוֹק, ואנוּס היה להכניס את חצי גוּפוֹ כדי שיוּכל להוֹציא את תפּוּחי האדמה. אז יצא האיכר ממארבוֹ וחבל בידוֹ, קרב בחשאי אל הגנב, וּבזריזוּת של מאַלם קשר את הרגליים הבוֹלטוֹת. וּכשהגנב זינק בכוֹח מתוֹך החוֹר מצא את עצמוֹ כפוּת… כשחזר אחרי חוֹדש מאסר, שׂרף את ביתוֹ ואסמוֹ של האיכּר ונמלט, וּמאז היה לחיתַת הסביבה.

גירסה אחרת: הוּא היה בבחרוּתוֹ עבד שקט וּמסוּר אצל ה“גראף הזקן”, וזה, שהיה כּעסן גדוֹל, ציוָהוּ פעם בשעת כּעסוֹ, לנשק את זנב כּלבּוֹ. מאימת השוֹט שבידי האדוֹן כרע על הרצפּה והחזיק בזנב הכּלב העצלן לנשקוֹ – אך פתאוֹם נמלך, הזדקר וסטר אחת וּשתיים על לחיי הגראף וּברח. הוּא פחד לשוּב, וכן נעשׂה לגנב ושוֹדד.

מאז גנב סוּסים בלילוֹת, שחט פּרוֹת בתוֹך הרפתים, שׂרף גדישים בחצֵרים, הוֹציא חֶלבֵי החזירים והאוּמצוֹת המעוּשנוֹת מתוֹך המטמוֹרוֹת הנעוּלוֹת, ליסטם עוֹברים ושבים ביער ועל אֵם הדרך, אינס בנוֹת איכּרים בתוֹך קמת השׂדה, וּלבסוֹף התחיל גוֹנב גם מתוֹך בתי העירוֹנים. אחרי מעשׂה הפּשע הגדוֹל היוּ אוֹרבים לוֹ שבוּעוֹת וירחים, ורק ארבעה אוֹ חמישה ז’אנדארמים מזוּינים יכלוּ לתוֹפסוֹ.

פעם, אחרי ששוֹפט העיירה דן אוֹתוֹ לשלוֹש שנים מאסר, ברח מקץ שבוּעיים, וּבאוֹתוֹ הלילה חתר אל מעוֹנוֹ של השוֹפט וגנב את בגדי השׂרד שלוֹ. רק את אלה. אחר כך פּגשוּהוּ האיכּרים לבוּש בגדי שוֹפט ביער:

– תאמרוּ לוֹ, מעתה לי המשפּט.

ונעלם.

על כוֹחוֹ היתה מתהלכת, בין אגדוֹת אחירוֹת, גם זוֹ: שני ז’אנדארמים חזקים מצאוּהוּ ישן בתוֹך חפירה וכפתוּ את ידיו בשרשרוֹת בּרזל. הוּא הלך אתם כנכנע, אך פּתאוֹם, בעוֹברם תחת עץ בשׂדה, ניתק במשיכה אחת את השרשרוֹת, אחז בשני הז’אנדארמים, נשׂאם והעמידם משני צידי העץ, וּבחבל שבכיסוֹ קשרם אל הגזע, אחד מכאן ואחד מכאן.

את חמש מאוֹת הזהוּבים מתוֹך מגירתוֹ של זֶלִיקִיל הכּילי, גנב כך: זליקי, שכל גוֹפוֹ היה צנוּם ועלוּב וּמכוֹער וּלבוּש קרעים, החזיק את המוֹנוֹפּוֹלין של המלח לכל העיירה והכּפרים מסביב, והיה צוֹבר זהוּבים להלווֹתם אחר כך ליהוּדים וּלנוֹכרים בריבּית קצוּצה. הכוֹל תיעבוּ אוֹתוֹ.

ביתוֹ היה מוּקף מחסני מלח מליאים, ורק באמצע, כבתוֹך מבצר, היתה לוֹ דירה קטנה, שבה שכן כבוֹד עם אשתוֹ הפּוֹזלת. על דעת איש לא היה עוֹלה, שגנב יוּכל לחתוֹר פעם לתוֹך המבצר הזה. והנה בחצי לילה אחד הוֹפיע בחדר משכּבוֹ פּשיימסקי: בידוֹ האחת עצם היָרֵך של מת, וּבשנייה גוּלגוֹלת חלוּלה ונר דוֹלק בתוֹכה, וּבין שיניו החזיק, כשוֹחט את החלף, סכּין מלוּטשה. הוּא נהם פּתאוֹם נהימת חיה וזליקיל ואשתוֹ הקיצוּ בבת אחת במיטוֹתיהם, אך למראה עיניהם נתאבּנוּ תיכף, לשוֹנם דבקה לחיכּם ועיניהם קפאוּ בחוֹריהן. וּבכן ניגש הגנב אל בעל הבית, הרים את הכּר שלמראשוֹתיו והוֹציא מתחתיו את צרוֹר המפתחוֹת, פּתח במתינוּת את המגירה, לקח את ארנק הבּד הארוֹך, בדקוֹ היטב וּנתנוֹ בחיקוֹ. אחר כך פתח את החלוֹן, קפץ החוּצה ונעלם בחשיכה.

זליקיל ואשתוֹ היוּ אסוּרים במיטוֹתיהם כחוֹדש ימים, וּפּשיימסקי נתפּס רק כעבוֹר חצי שנה.

אחרי שרָצָה פעם את כל עווֹנוֹ במשך ארבע שנים ב“מצוּדה”, שב אל העיירה גזוּז ראש וּמגוּדל שׂפם. הוּא התהלך ברחוֹבוֹת והראה את כתוֹבוֹת הקעקע וחוֹתמוֹת האש שבבשׂרוֹ. האיכּרים ראוּ כן תמהוּ, אף מישמשוּ באצבעוֹתיהם הגסוֹת וּביקשוֹ לכבדוֹ ביי“ש, אך הוּא סירב: קוֹנם עליו, אין הוּא שוֹתה. גם צבר כּסף רב ב”מצוּדה". אחר כך התיישב על שׂפת הנהר, בתוֹך סוּכּת נצרים (הדבר היה בראשית הקיץ) והיה קוֹלע סלים יפים, סלים ירוּקים וּלבנים, סלים שליוים וּכשירים, וּמביאם אחר כך למכירה אל העיירה.

והנה יוֹם אחד חזר פַּרְנַס העיירה, פּוֹלני תקיף ועשיר, מעיר המחוֹז עם סוּס אחד רתוּם בעגלתוֹ, וריתמת בן זוּגוֹ תלוּיה על גבּוֹ של הסוּס המיוּתם. את השני, הצעיר והטוֹב, גזל פּשיימסקי בדרך, ישב עליו וּברח. העיירה היתה שוּב לחרדוֹת. שוֹטרים וז’אנדארמים ארבוּ לוֹ, ראוּ אוֹתוֹ פה ושם, אף הוּכּוּ פעמים אחדוֹת על ידוֹ, וּלבסוֹף הוֹבילוּהוּ פּצוּע וּקשוּר ידיים ורגליים בתוֹך קרוֹן קרשים ישר אל עיר המחוֹז.

– עכשיו יתלוּ אוֹתוֹ.

– לא יתלוּ, אבל הוּא ירקב שם ב“חד גדיא”.

– אל תדאג, הוּא יוֹפיע בקרוֹב.

– בחלוֹם.

– נראה.

 

ב    🔗

וּפעם בקיץ, כעבוֹר שנתיים למאסרוֹ האחרוֹן, ישבוּ איכּרים אחדים בביתנוּ על כּוֹס יי"ש, וסיפּרוּ על פּשיימסקי שנתגלה שוּב בסביבה. נמצאוּ כּוֹפרים שליגלגוּ, אבל המאמינים עמדוּ על דעתם, קראוּ בשם עֵדי ראייה ונתנוּ סימנים מוּבהקים, כיד דמיוֹנם. לבסוֹף הגיעוּ לידי מחלוֹקת, שהיתה נגמרת במהלוּמוֹת, אלמלא התערב אבי, הפריד בין הנלהבים וּביאר אחר כך באריכוּת וּבטוּב טעם, שהדבר הוּא מן הנמנע: מבית העלמין אין מחזירין.

אבל אני, שעמדתי עם קרן השוּלחן ושתיתי את סיפּוּריהם בצמא יוֹקד, שמרתי את הדבר בלבּי. וּכשבאה, כעבוֹר אילוּ שבוּעוֹת שקיטים, חברתה של אחוֹתי הגדוֹלה, ליפְשָה בת השכינה האלמנה, בתוּלה בשׂרנית וּבעלת עיניים עקשניוֹת, רעוֹת, והזמינה את אחוֹתי הגדוֹלה ללכת אתה מחר אל היער ללקוֹט פטָלים, קפצתי ממקוֹמי כחתוּל שנשתטה וצעקתי שלא בקוֹלי:

– פּשיימסקי ביער!

אני כמעט התעלפתי מהתרגשוּת, אך כל בני ביתי פּרצוּ בצחוֹק, וליפשה, השׂנוּאה עלי, התגנבה אלי מאחוֹר ומשכתני באוֹזני.

למחרת הבוֹקר באה ליפשה עטוּפה בסוּדר ישן אפוֹר, מהוּדק אל גזרתה הבוֹלטת וקשוּר על גבה, כדרך הגוֹיוֹת, וּבידה סל עם חבילת צידה בתוֹכוֹ. שׂפתיה היוּ כחוּלוֹת קצת מצינת הבוֹקר ועיניה הרעוֹת הבריקוּ מליאוֹת חיים. היא זירזה את אחוֹתי, שתמהר להכין את עצמה. את אחוֹתי זוֹ אהבנוּ אני ואמי במידה שוה, מפני ישרנוּתה וּמסירוּתה הטוֹבה.

– חוֹששני שירד גשם היוֹם, – אמר אבי שנכנס מן החצר והגרזן בידוֹ – העשן רוֹבץ על הגגוֹת.

– אין אנוּ של סוּכּר, – זרקה לפישה בחוּצפה – וּביער אפשר להתחבּא תחת עץ.

לפני צאתן התגנבה אלי שוּב וצרמה את אוֹזני:

– פּשיימסקי!

היער היה במרחק מהלך שעתיים אוֹ יוֹתר מן העיירה, אחרי דרך חוֹל כבידה, אחרי הנהר והטחנה. פעמים אחדוֹת בקיץ היוּ שתי אחיוֹתי עם חברוֹתיהן הוֹלכוֹת אל היער ללקוֹט תוּתי אדמה, אוּכמניוֹת, פּטלים ואפילוּ פּטריוֹת. אף פעם לא אירע להן כל פּגע רע. איכּרי הסביבה היוּ אנשים שקיטים, וכוּלם הכירוּ את אבי כאדם תקיף וישר, וּבכן היוּ אחיוֹתי כתריס גם לאחירוֹת.

אך כשנבלעה פתאוֹם השמש בפי ענן שחוֹר, שגָאָה מצפוֹן, פּלטה אמי בדאגה:

– אַ, הילדוֹת המסכנוֹת תירטבנה בדרך!

– טירוּף כזה! בפרוּטוֹת אחדוֹת אפשר לקנוֹת דלי פּטלים – השיב אבי בטרוּניה, – ולחץ את פּניו אל זגוּגית החלוֹן. אני עמדתי ליד החלוֹן השני והסתכלתי באי מנוּחה אל סחרחרוֹת האבק והגְבָב על פני החוּץ. פּתאוֹם הצליף ברק והבעיתני לאחוֹר, וכעבוֹר רגעים אחדים דירדר רעם רחוֹק. מסך הגשם כבר היה תלוּי כבד במרחק חצי שעה מצד היער.

השתררה דמעה מעיקה בבית. אמי התהלכה כתרנגוֹלת בבין הערבּיים המקרקרת חרש לעצמה, ואבי, כדרכוֹ במקרים כאלה, הוֹציא מתוֹך הארוֹן את הספר “מסילת ישרים” והשתקע בוֹ בשתיקה עשקנית. האחוֹת הצעירה ישבה כשגבה אל החלוֹן וסרגה מחוּטי צמר את מקטוֹרנה הכחוֹל. פּתאוֹם התחילה אמי להתלבש. היא חפצה לצאת לקראת המלקטוֹת. אבל אבי הרים את עיניו מן הספר, האפיל גבּוֹתיו וקרא:

– התפשטי!

המעיל נפל מידיה הרכּוֹת, הנאמנוֹת, של אמי. היא הרימתוּ ותלתה אוֹתוֹ שוּב בארוֹן, וּבעצמה ניגשה לעבוֹדת הבּצק.

הגשם בה כדהרוֹת אלפי סוּסים גמדים. המים והאש רחצוּ את החלוֹנוֹת והרעמים הרעידוּ את קירוֹת העץ העבים של ביתנוּ. הוּא נמשך ונמשך, ונדמה שהוּא הוֹלך וגוֹבר. כל קוֹנה לא בא אל הבית. היתה אפלוּלית זרה וקרה. אמי חתכה ולשה את העוּגוֹת, קילקלה את צוּרתן ולשה אוֹתן שנית. אחוֹתי הצעירה סרגה חיש־חיש וּבאצבּעוֹת מרוּגזוֹת, אבי דגר בזעף על “מסילת ישרים” שלוֹ, ואני בכוֹרעי על הספסל וּפני אל החלוֹן הייתי ביער: הסערה ביער האוֹרנים הגדוֹל עברה ברוּחי והרעידתני בזוָעוֹת דוֹלקוֹת. העצים שרקוּ וטפחוּ זה אל זה. קוֹלוֹת עוֹפוֹת משוּנים צרחוּ מתוֹך קינים מסוּתרים. צבאים מבוֹהלים וחזירי יער משוּסים חלפוּ כחיצים בין הגזעים המבוֹהרים בברקים. וּשתי המלקטוֹת, ליפשה בת האַלמנה, ואחוֹתי, אחוֹתי הטוֹבה, המסוּרה, לוֹפתוֹת גזע עץ עבה: שׂמלוֹתיהן נוֹזלוֹת מים, שׂערוֹתיהן תלוּיוֹת שחוֹרוֹת מרטיבוּת וסליהן מתגוֹללים לרגליהן על קרקע המחטים החוּמה. וּפתאוֹם התחילוּ שׂפתי נעוֹת־נעוֹת בתפילה אילמת: “אלוֹהים, אלוֹהים! שמוֹר את אחוֹתי מכל רע. אל יפגע בה הברק, אל יחרישנה הרעם, אל יטרפנה החזיר, אל יבוֹא אליה”… – וּכברק פילח את מוֹחי השם – “פּשיימסקי”!…

 

ג    🔗

אחרי הצהריים, כשהבהירוּ השמיים הכחוּלים והשלוּליוֹת היוּ רצוֹת בעליצוּת במדרוֹן הדרך, והחפירוֹת שמשני הצדדים היוּ מוֹליכוֹת ים של “קַהֲוָה” לבנה עם קרוּם של קליפּוֹת עצים, שבבים ושיוּרי שלכת – עמד קרוֹן לפני ביתנוּ, וּמתוֹכוֹ ירד, קוֹדם איכּר זקן, ואחריו שתי המלקטוֹת. הן התנוֹעעוּ בקוֹשי על רגליהן, הסלים לא היוּ אתן, גם סוּדרה של ליפשה חסר. השׂמלוֹת הרטוּבוֹת דבקוּ לבשׂרן והן רעדוּ. עיני אחוֹתי היוּ ככבוּיוֹת,

ועיני ליפשה בּערוּ בעצב עמוֹק. על שאלוֹת אמי ואחוֹתי מה קרן, ענוּ באנחוֹת, ישבוּ על דרגש העץ, זוֹ מעבר מזה וזוֹ מזה ונשענוּ כלאחר התעלפוּת אל דפניו.

אז ניגש אבי אל האיכּר המוּדע והתחיל לחוֹקרוֹ בקוֹל רוֹטט על המאוֹרע, וזה סיפּר כדברים האלה: הנערוֹת העמיקוּ ביער וליקטוּ שם פּטלים ולא הרגישוּ בעננים המצטברים מעל לצמרוֹת העצים. וּפתאוֹם מצאן הגשם והסער. הן החלוּ לרוּץ אל מוֹצא היער, אבל הגשם רחץ אוֹתן בלי רחמים. והנה ראוּ לא הרחק, מן הצד, חוּרבת תנוּר של זַפָּתים, מיהרוּ שמה למצוֹא מסתוֹרו, וזוֹ, הזרה, השמינה, לפנים. ויהי אך הכניסה ראשה לתוֹך פּתח החוּרבה, ראתה שם ברייה מזוּינת וארוּכּת שׂפם נשענת אל הקיר בזוית. היא הכירה תיכף את פּשיימסקי (הוּדלקתי כוּלי בשוֹמעי), פנתה וצעקה לאחוֹתי המתקרבת שתברח, וגם היא עצמה ברחה אחריה. אך הגנב רדף אחריהן. אחוֹתי רצה הראשוֹנה, ליפשה אחריה, וּפּשיימסקי אחרי שתיהן. הגשם סחף, הרעמים רעמוּ והברקים טפחוּ בשלהבוֹת על העצים הזוֹרמים, והן רצוֹת רצוֹת בין הגזעים – והגנב אחריהן. ליפשה הפכה פניה לראוֹת, והנה ראתה לאוֹר הברק, שהוּא זוֹרק אחריה סכין ארוכה. אך הן רצוּ בלי נשימה, בכוֹח לא אנוֹש, עד שיצאוּ מן היער; וּבראוֹתן מרחוֹק את ביתוֹ, בית האיכּר, פּנוּ שמה באלכסוֹן הכּר. הגנב, כנראה, לא העיז לרדוֹף אחריהן מחוּץ ליער. וכן באוּ ונפלוּ לתוֹך ביתוֹ, כמעט מתוֹת מפּחד וּמעייפוּת. שם התחממוּ וה“זקינה” השקתה אוֹתן חלב:

– ועתה ראה, הֶרשקוֹ, בת חדשה הבאתי לך ואתה תן מחירה!…

כשהלך האיכר באה שכנתנוּ האלמנה בבכי ולקחה את ליפשה הביתה. אחוֹתי החליפה את שׂמלוֹתיה והיתה כל כך נעימה בעליצוּת החיים השקיטה שתקפתה, ושׂמלת הצמר האפוֹרה שלבשה היתה כל כך רכּה ויבישה־יבישה, שהתחככתי בה בעוֹנג לא יוּבּע. ועוֹד בשעת ארוּחת הערב, אחרי שאחוֹתי חזרה ותיארה כמוֹ חיים את כל פרטי המאוֹרע, הניע אבי ראשוֹ בחיוּך ענוֹג וטוֹב:– אם כן צדקוּ הגוֹיים. הוּא נתגלה שוּב בסביבה.

כן. הוּא נתגלה שוּב בסביבה, והיה יוֹשב בתוֹכי, וּממלא את מוֹחי ואת כל ישוּתי. וּבלילה על משכּבי, כשמתחתי את השׂמיכה מעל לראשי בן שבע השנים, רעדתי בכל גוּפי הצנוּם וּברכי החדוֹת נוֹקשוֹת אל חזי, ואני חי את מוֹראוֹת היער, וּשׂפתי מתחילוֹת שוּב נעוֹת־נעוֹת בתפילה חרידה ואילמת: “שמוֹר אלוֹהים את אחוֹתי… אחוֹתי… אחוֹתי…”

אבל מתחת לתפילה וּלחרדת הנפש הסתתר צער טוֹרד, מוּחש, כמעט פיסי, על שהוּא לא הדביק אוֹתה בכל זאת, את ליפשה הבשׂרנית בעלת העיניים העקשניוֹת, הרעוֹת…