בילדוּתי מתיירא הייתי מפני שדים ורוּחוֹת, מפני מתים וּנשמוֹת מתהלכוֹת בעוֹלם התוֹהוּ; גם את האלוֹהים יראתי, ויוֹתר ממנוּ את העבירה, שהיא גוֹרמת צער ממוּשך של חרטה, אך לא יראתי אדם חי. כשנדמה לי, נער מבקש לפגוֹע בי, לעשׂוֹת לי רעה, קם בי רוּח מרי, רצוֹן להתגרוֹת בוֹ, להתנגד לוֹ, להכניעוֹ.
מילדוּתי מעוֹרב הייתי עם הערילים שכינינוּ, נער עם נעריהם, וּבשעוֹת שהייתי פּנוּי מלימוּד הייתי רוֹכב על סוּסיהם וּמתרוֹצץ עם כלביהם, עוֹשׂה עמהם בשׂדה, בגן וּבגוֹרן, בחצר וּבסדנה (אך נשמרתי לנפשי מהתגאל במאכלם), ולא יראתי לא גוֹי גדוֹל ולא גוֹי קטן, והייתי מתגרה בשניהם, מתוֹך צחוֹק וּמתוֹך רוֹגז, פּוֹגע ונפגע לפי חשבוֹן צדק. ואף על פי כן לא פּסקה מלבּי ההכּרה, שניטעה בי בבית, אוֹ שינקתי אוֹתה עם חלב אמי, כי סכנה נשקפת מהם תמיד ליהוּדי. לא לי הילד היהוּדי, ששמוֹ פלוֹני בן אלמוֹני, אלא לכלל היהוּדי. לא מפלוֹני הגוֹי, אלא מכּלל הגוֹי. מין אידיאה של גוֹיוּת, כביכוֹל, מתנקשת תמיד בחייה של אידיאה של יהדוּת.
סבתא חנה, אֵם אמי, ישישה גבוֹהה וּכחוּשה, חכמנית וקפּדנית, שמכוֹרתה היתה רוּסיה הגדוֹלה, אהבה לספר ולחזוֹר וּלספּר את המוֹראוֹת שבאו “לנוּ” מהם, מן הגוֹיים. מפי אבי שמעתי פעמים אחדוֹת את סיפּוּר המעשׂה בסוֹחר יהוּדי מכוּבּד מבּרוֹד, שנרצח בשעת לינה בביתוֹ של כּוֹפרי. אך יוֹתר מכל הסיפּוּרים חרת בי רוֹשם הפּתגם שהיה שגוּר בפי אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב. אל תלין בביתוֹ, אל תלך עמוֹ יחידי בדרך, אל תאכל מפּיתוֹ…” ועוֹד כמה לאוין כיוֹצא באלה. לא פעם, אגב ריצה מטוֹרפת עם חבר “שקצים”, אוֹ אגב רחיצה קוּנדסית בנהר, אוֹ בשעת שׂיחה של גדוֹלים עם ערל זקן – הפסקתי פתאוֹם מתוֹך תהייה כמביט לתוֹך תהוֹם.
באחד מימי סוֹף האביב נתקבל בבית מכתב מאת דוֹדי בעל השׂדוֹת שבכפר רוּדנוֹ. רבוֹת ושוֹנוֹת כתב הדוֹד במכתב ארוֹך זה, עסקים שלוֹ ועסקים של אבי, עסקי ממוֹנוֹת ועסקי משפּחה. וּבסוֹף המכתב, באוֹתיוֹת זעירוֹת, כי כבר קצר המצע, היה כתוּב: “אם תשלחוּ אלינוּ לשבוּע שבוּעיים את ה”תכשיט" שלכם, תגרמוּ נחת רוּח מרוּבּה ל“תכשיטים” שלנוּ. התוֹרה שיפסיד תצא בשׂכר הלחָיים שירויח".
לנסוֹע! לשנוֹת מקוֹם! להיוֹת ברשוּת עצמי בלי הוֹרים וּמוֹרים! היש לך תענוּג גדוֹל מזה? רקדתי משׂמחה.
– מה דעתך, – אמרה אמי אל אבי – כדאי לשלוֹח את הילד? הרי רק עתה מלאוּ לוֹ עשׂר שנים. וּמי יביאנוּ שמה? אני צריכה להכין את החתוּנה של מירילי, וערב שבוּעוֹת כבר קרוֹב. אתה – כלוּם תוּכל לנסוֹע בימים אלה? כמדוּמתני, שאתה צריך להיוֹת בבית (אבי היה נוֹסע על פי רוֹב לרגל מסחר התבוּאה, ויש שצריך היה לשהוֹת כמה זמן בבית, כדי לערוֹך את חשבוֹנוֹתיו וּלסדר את הפּרעוֹנוֹת.) – לא כך? והרי אתה בוֹרר במשפּטוֹ של שלוֹם השַמָן, לא כך?
אבי ישב ושתק על פּנקסוֹ, כאילוּ אינוֹ שוֹמע את שׂיחה. וגם כשגמרה אמי את כל שאלוֹתיה, לא אמר כלוּם. אך לאחר שגמר את החשבוֹן מקץ חצי שעה, נשׂא את פּניו עם המשקפיים, החליק את הדרת זקנוֹ ואמר לתוֹך החלל:
– מסתבּר שאיני יכוֹל לנסוֹע, וגם אַת אינך יכוֹלה לנסוֹע – ונסתחפה שׂדהוּ של הבחוּר שלנוּ. באין ברירה יצטרך להסתפּק בעוֹנג של פרשת השבוּע ודף גמרא ב“חדרוֹ” של ר' זוּסיא…
אלמלא אבי היה, נכוֹן הייתי לקוֹרעוֹ כדג. הדמעוֹת עלוּ ודיגדגוּ בגרוֹני. אבל ידעתי שדמעוֹת לא יוֹעילוּ הפעם. למה לא כתב דוֹדי הטיפּש, שהוּא יבוֹא בעגלה לקחתני? אך עוּבדה היא שלא כתב – ואיך אבוֹא שמה בהיוֹת אבי ואמי שניהם עסוּקים כל כך! אילוּ נתרחש נס וחתוּנתה של אחוֹתי היתה נדחית!… אבל אין תקוָה לכך… עקרתי את חשקי מלבּי בחזקת היד וחזרתי למנהג חיי. אך שוֹרש קטן נשאר תקוּע בקרקע הלב. השם רוּדנוֹ לא פּסק מאוֹזני.
לא עברוּ יוֹמיים. בבוֹקר השכּם, עוֹדני שוֹכב כרוּך בסדין, והנה נכנס איוַאן סוֹלוּבּ, ידיד ביתנוּ, האיכּר העשיר, יפה הקוֹמה, זה שיוּלד לוֹ לפני ימים מספּר הנכד הראשוֹן. הוּא נכנס, כבן בית, ישר אל “החדר הגדוֹל”, הסיר את המצנפת, ושׂערוֹ הסב, הקלוּש, דבוּק בזיעה אל מצחוֹ הקמוּט, וכך אמר:
– הֶרשקוֹ, כך וכך זהוּבים דרוּשים לי. שמעתי, ברוּדנוֹ יש למכירה פּר בן בּקר מגזע משוּבּח, ואני מוּכרח לקנוֹתוֹ. הפּר שלי כבר מלאוּ לוֹ שש שנים ותש כוֹחוֹ.
כששמעתי את שם הכפר קפץ לבּי אל גרוֹני. הרי זה כּפרוֹ של דוֹדי בעל השׂדוֹת! מן השמיים מסייעים אוֹתי!
אבי נכנס לקיטוֹן, חזר ונתן על יד איואן את הסכוּם המבוּקש. הזמנת דוֹדי נשכּחה מלבוֹ. והוּא חזר ושאל:
– למתי אתה נוֹסע?
– מחר עם שכבת הטל.
– אם כן, סע לשלוֹם, וּבהצלחה!
– היוּ בריאים! אם תהיה סיבה ולא אוּכל לנסוֹע בעצמי, יסע הראסים. הוּא מבין יפה בבהמה.
כשהלך הרימוֹתי ראשי מן הכּר ואמרתי בקוֹל שליו ככל שיכוֹלתי:
– אבא, אסע עם סוֹלוּבּ אל הדוֹד?
– אין לי פנאי. דבר אל אמא. – פטרני אבי ויצא מן החדר.
עתה קפצתי מעל משכּבי ורקדתי לאוֹרך החדר וּלרוֹחבּוֹ. הנסיעה כמוּנחת בקוּפסא! על אמא אתגבר אחת־שתיים!
כל אוֹתוֹ יוֹם וכל הערב טרוּד הייתי בהכנוֹת לנסיעה. ה“חדר” – מי זכר שמוֹ! גם אמי, שהלכה בעצמה לבית סוֹלוּבּ לסדר את עניין נסיעתי, טרחה בשבילי: תיקנה את לבי, תיפרה כפתוֹרים בבגדי, הכינה לי מרחץ באמבּטי של עץ. בלילה כמעט לא עצמתי עין מרוֹב מראוֹת חוֹזרים. ועם הנץ החמה שמעתי מתוֹך התפעמוּת הלב את רעש האוֹפנים העליז של עגלה ריקה מתקרב. העגלה עמדה לפני ביתנוּ, וּמיד דפק קוֹל בחלוֹן:
– הנה העגלה.
לא קוֹלוֹ הנעים של סוֹלוּבּ הזקן היה זה, אלא קוֹלוֹ היבש, הצרוּד קצת, של הראסים בנוֹ, זה שלפני ימים מספּר נוֹלד לוֹ בן זכר! חבל! מוּטב היה לנסוֹע עם איוַאן החביב, הטוֹב והמבדח.
לא הוֹעיל כלוּם: את החלב המצוּמק, השׂרוּף משהוּ, יחד עם ה“פּרוה”, אנוּס הייתי לשתוֹת מידי אמי מתוֹך הקדירה הזגוּגה. כדי שלא אתחרט באמצע, לחצה את פני אל הקדירה. בחוּץ ראינוּ את הראסים מטפּל בסוּסים כאילוּ אינוֹ מרגיש בנוּ. אבי הרימני והטילני לתוֹך העגלה המוּצעת יפה. כל בני הבית עמדוּ במרפּסת הקטנה והזהירוּני על התנהגוּתי שם, בבית הדוֹד, שלא אבייש אוֹתם, חלילה.
התיישבתי כ“פריץ” על מוֹשב הכבוֹד הרך, שהיה מוּצע במיוּחד בשבילי. קטן וצנוּם ישבתי באמצע מוֹשב גבוֹה ורחב, די לשלוֹשה אנשים גדוֹלים, כל טוּבי בכיס של כּר אדוֹם לרגלי בתוֹך הקש הנקי.
– היוּ בריאים, אבא ואמא! היי בריאה, מירילי! היי בריאה, עטילי! תנוּ נשיקה לחנה’לי (בת שנתיים היתה ועוֹד ישנה).
הראסים עלה וישב על דוּכן העגלוֹן, הרעיד את המוֹשכוֹת על גבי הסוּסים, וּמיד שטפוּ על פני הדרך.
מרגיש הייתי את עצמי כאדוֹן חשוּב, הנוֹסע למרחקים בעגלתוֹ הטוֹבה של סוֹלוּבּ. זקפתי את קוֹמתי ככל שיכוֹלתי כדי להבליט את עצמי. קראתי לעוֹברים ושבים המעטים “בוֹקר טוֹב!”, כדי למשוֹך עיניהם אלי: ראוּ, אני נוֹסע יחידי בעגלה מפוֹארת! לאן? למקוֹם רחוֹק. אוּלי לבּרוֹד, ואוּלי ללבוּב. כשאחזוֹר, אספּר לכם ממראה עיני. יהיה מה לספּר.
את הראסים הכרתי מיוֹם שעמדתי על דעתי. ידעתיו כשהוּא כבר בחוּר מגוּדל, חזק, תלתל שחוֹר כעוֹרב נוֹפל על מצחוֹ, ועיניו חצוּפוֹת. ידעתי כי שלוֹש שנים עבד בצבא הקיסר, וגם הגיע לדרגת “קאפּראל”. אבל גם משנוֹתיו הראשוֹנוֹת ידעתי לא מעט, כי בביתנוּ דוּבּר בוֹ לא פעם. נער משוּלח היה, ללא רסן. אביו איוַאן, שבעל מידוֹת היה, פּיו ולבוֹ שוים, היה מתַנה בביתנוּ את צרוֹתיו מבנוֹ בכוֹרוֹ. יחד עם חביריו היה עוֹשׂה מעשׂי חבּלה בכל מה שהשׂיגה ידוֹ. גם מתגרה היה ביהוּדים וּפגע בהם לפרקים. אביו ייסרוֹ קשה, אך מוּסר האב לא פעל עליו הרבה והיה חוֹזר לסוּרוֹ. בי נחרת רוֹשמוֹ בייחוּד בשל ההעויוֹת המשוּנוֹת שהיה עוֹשׂה לעיני עוֹברים ושבים. לא אירע שיעבוֹר על מישהוּ ברחוֹב, גדוֹל אוֹ קטן, ולא יעשׂה כנגדוֹ העוייה מכוֹערה בפניו היפים, על פי רוֹב בשליחת הלשוֹן. ואוּלם אבי הטוֹב היה מלמד עליו סניגוֹריה בפני אביו: “אל תצטער, איוַאן. הכוֹל יוֹדעים שהוּא ליצן. לכשיגדל וישכח ליצנוּתוֹ – יהיה בחוּר מיוּשב. עוֹד תראה בוֹ נחת”.
ואכן משחזר מן הצבא (ראינוּהוּ פעמים אחדוֹת כשבא לחוּפשה הדוּר במדיו המצוּחצחים) כאילוּ הוּחלף באחר: נהג חשיבוּת בעצמוֹ, לא עשׂה שוּם העוייה, נרתם בעבוֹדת המשק מתוֹך בּוּלמוֹס של חריצוּת. רק בשבת וּמוֹעד שלהם היה נראה ברחוֹב, לבוּש הדר, בתוֹך חברת בחוּרים וּצעירי איכרים. לאחר חוֹדשים אחדים נשׂא אשה – בתוֹ של ראש כּפר עשיר מן הסביבה. ולפני ימים מספּר ילדה אשתוֹ בן.
בביתנוּ שׂמחוּ על התמוּרה שחלה בוֹ, כאילוּ בן משפּחתנוּ הוּא, כביכוֹל. כה אמיצים היוּ קשרי הידידוּת בינינוּ וּבין בית סוֹלוּבּ.
רק דבר רע אחד סיפּרוּ עליו: אינוֹ אדוּק עוֹד בדתוֹ וּמשתמט מהליכה לבית היראה. סיפּרוּ, שאפילוּ על טקס הנישׂוּאין שנעשׂה בידי הכוֹמר ליגלג. כנגד זה הוּא מרבּה לילך אל ה“טוֹרהוֹבלא”, חנוּת שהאיכרים ייסדוּ אז בעיירה, למנוֹע קנייה אצל היהוּדים.
הוּא נעשׂה באמת “בחוּר מיוּשב”, הליכוֹתיו בנימוּס
וּמשהוּ מחן המרחקים וּמזוֹהר הצבא חוֹפף עליו. אף התחברוּתוֹ אל משׂכּילי בני עמוֹ (יוֹשב ראש ה“טוֹרהוֹבלא” היה הנוֹטאריוֹן, אנטישמי מוּבהק) שתה עליו תוֹספת חשיבוּת בעיני.
אמנם בוֹחר הייתי שסוֹלוּבּ עצמוֹ יסיעני, אבל בדיעבד מרוּצה הייתי גם בוֹ, בהראסים סוֹלוּבּ.
כל זמן שנסענוּ ברחוֹבוֹת העיירה ואחר כך בעיבוּרה הכּוֹפרי – שתק. זקוּף ישב על דוּכנוֹ וגבּוֹ אלי, הנוֹסע הקטן. השוֹט עם ציץ הצמר הכחוֹל נעוּץ בטבעת שלימין הדוּכן, והוּא מחזיק מתוֹך רישוּל במוֹשכוֹת ורק לעתים ירעידן קלוֹת, כבלי משׂים. הסוּסים הטוֹבים לא היוּ צריכים זירוּז והיוּ דוֹהרים ברצוֹן.
עלי להוֹדוֹת שגם שתיקתוֹ הוֹסיפה בעיני על חשיבוּתוֹ. הוּא כמעט מצא חן בעיני. צדק אבי בנבוּאתוֹ. לבוּשוֹ הנאה, חלקת פניו המגוּלחים, תספּוֹרתוֹ הכּרכּית, יישוּב דעתוֹ, אבהוּתוֹ – כל אלה היוּ
נהירים לי ולבי הלך כמעט אחריו. מה שהוּא מתחבר אל שׂוֹנאי ישׂראל, הרוֹצים לגזוֹל את פּת לחמם של החנוָנים היהוּדים, הוּסח מלבי. הרי בעצם לא ניזוֹקוּ היהוּדים נזק של ממש על ידי ה“טוֹרהוֹבלא”, עדיין די לָקוֹחוֹת להם, אחרי כל השיסוּי בכפרים, בבתי היראה וּבבתי המרזח (בביתנוּ דוּבּר על זה הרבה, ואני דנתי על הדברים כמגוּדל).
גם כשיצאנוּ אל השׂדוֹת הפּתוּחים שתק. ניסיתי לדוֹבבוֹ, בשוֹאלי אוֹתוֹ לשלוֹם היילוֹד, אך הוּא לא השיב לי כלוּם. נפגעתי מהתנהגוּתוֹ, אוּלם חשבתי בלבי: אוּלי הוּא שקוּע במחשבוֹת ולא שמע. והרי גם אבי יש שאינוֹ שוֹמע מה שאמי מדברת אליו. כעבוֹר רגעים מעטים שאלתיו שנית, בשינוּי נוּסח קצת וּבקוֹל מוּגבּר. וגם הפעם שתק. נתברר לי, כי במתכוין אינוֹ משיב לי. נעשׂה לי לא נוֹח. מה, אינוֹ רוֹצה לדבּר עם יהוּדי? לא נאה לוֹ? לא לפי כבוֹדוֹ הוּא? וזכרתי את מנהגוֹ בבוֹקר, כשיצאתי לנסיעה: לא אמר שלוֹם להוֹרי, לא פנה אלינוּ, כל הזמן טיפּל בסוּסים, כמוֹ לא רצה להביט אלינוּ… “רשע!”, גמרתי בלבי, “אינך רוֹצה לדבּר עמי – אל תדבּר. גם אני אשתוֹק, עד שתביאני לבית דוֹדי”.
השׂדוֹת היוּ יפים מאוֹד בעוֹנה זוֹ. הקמה היתה צפוּפה, מתנפנפת וירוּקה אחרי הגשמים בעתם. השיפּוֹן גבוֹה מן החיטה, והחיטה גבוֹהה מן השׂעוֹרה, זרוּעת האביב. רוּח מוֹליכה את הקמה בגלים של כּסף מבהיק
ועוֹמם חליפוֹת. היוּ גם נירים ארוּכים זרוּעים בשוּרוֹת ישרוֹת תפּוּחי
אדמה וסלק, פּסים ירוּקים על שחוֹר האדמה; פה ושם היה שׂדה תלתן, כּוּסמת ודוֹחן, שוֹנים בצבעיהם משׂדוֹת הלחם. לעתים נזדמן לעינַי גם שׂדה בּוּר, והוּא מכוּסה כוּלוֹ צמחי בּר פּוֹרחים בכמה צבעים. זעיר שם נשמע צירצוּר מן המחבּוֹא. ציפוֹרים התלהלהוּ באויר.
אף על פי שלא עברתי מימי בדרך זוֹ, ידעתיה יפה מתוֹך מה ששמעתי בבית, וּבייחוּד מפּי אחוֹתי הגדוֹלה, שהיתה אצל דוֹדי כבר שלוֹש פּעמים. ילד סקרן הייתי וּבעל דימיוֹן מגשים כל משמע אוֹזן. לשאוֹל לפרטי כל דבר, וכל מה שסיפּרוּ לי היה ניצב כמוֹ חי לנגד עיני. ידעתי כי עלינוּ לעבוֹר תחילה יער קטן, אחר כך יש כפר קטן, וּבמרחק מה ממנוּ כפר גדוֹל, ארוֹך מאוֹד. באמצע הכפר הזה, הארוֹך, בית יראה עתיק, “צירקבא” של עץ משחיר מיוֹשן, וּלידוֹ מגדל פּעמוֹנים, אף הוּא עשׂוּי עץ ישן, דוֹמה ל“צירקבא” שבעיירתי. סמוּך לבית יראה בית ספר חדש בעל שתי קוֹמוֹת, בנוּי כּוּלוֹ לבינים אדוּמוֹת וּלבנוֹת לסירוּגין. אחר כך שוּב שׂדוֹת, וּבאמצע כברת דרך של חוֹל עמוֹק. אחרי כן יער גדוֹל, וּבקצה היער בתי איכּרים וּפוּנדק של יהוּדי, תחנה לנוֹסעים בדרך רחוֹקה. אחריו דרך עמק קטן, וגשר על נחל, שטחנה עוֹמדת על ידוֹ; וּמשם, מהלך רבע שעה, – הכפר של דוֹדי, היוֹשב במבוֹא הכּפר ליד שׂדוֹתיו. אחרי חצר בית דוֹדי הכּפר גוּפוֹ, והוּא ארוֹך מן הכפר הגדוֹל שבדרך. אחוֹתי סיפּרה, שבני דוֹדי העלוּה על גג האסם, וּמשם ראתה את מראה הכפר כוּלוֹ, “הנמשך עד קצה הארץ”.
כל כך השתקעתי במראוֹת השגוּרים בלבי, עד שהסחתי דעתי לגמרי מהראסים וּמשתיקתוֹ. והנה תמוּ השׂדוֹת ונכנסנוּ ליער הראשוֹן. מילדוּתי היתה בי הרגשה עם כניסה ליער, בין ברגל וּבין ברכב, כאילוּ אני נכנס להיכל. רוּח מרוֹמים עטתני וכל חוּשי בי נטוּיים אל המראוֹת, הריחוֹת והקוֹלוֹת, שהיוּ בעיני חטיבה סגוּרה אחת. עֵרב ירוֹק וחוּם ושחוֹר נָקוּד בצבעי עוֹפוֹת משׂחקים בין העפאים – ועל הכוֹל כתמי החמה הקוֹסמים על הקרקע הרפוּד מצע של שלכת מחטים ועלים, עם צמחי תוּת פּעוּטים נוֹשׂאי פּרי אדוֹם, ניצנוּצי אמוֹת מים בין העצים, כתעלוּמוֹת של יער. מזמן לזמן חוֹלפת ברישרוּש חיה קטנה, אוֹ איילת יער חוּמה, חטוּבת גו דק, גוּלגוֹלת צרה רבת חן ועיניים תמימוֹת־נבהלוֹת. לא אימה באה בלבי, כי רגש של מסתוֹרין מרוֹמם.
נסענוּ כבר כרבע שעה וּכבר עברנוּ כחצי היער. רק לעתים רחוֹקוֹת נפגש לנוּ עוֹבר אוֹרח אוֹ נוֹסע בעגלה. היתה דממה מאליפת קוֹלוֹת ממשיים אוֹ מדוּמים. החזקתי בשני הסוּלמוֹת בידי הפּרוּשׂוֹת, הקצרוֹת, מתגבּה קצת על מוֹשבי כמרחף עליו ועיני קרוּעוֹת למראוֹת. והנה אני משגיח בתנוּעת ידוֹ של הראסים, תנוּעה מהירה מאוֹד, וּמאחוֹרי כתיפוֹ נזרק אלי איזה עצם קשה, כּבד. העצם פּגע בברכי וצנח לרגלי לתוֹך הקש: תפּוּח.
התנערתי וּמחשבתי שבה לקדמוּתה: מה? הוּא זרק לי תפּוּח? הוּא רוֹצה להנוֹתני? לי, לילד העברים, שאינוֹ רוֹצה לדבר עמוֹ מטוֹב ועד רע? הוּא, גלית, לדויד הקטן?…
– תוֹדה לך, הראסים! – קראתי מתוֹך התפעמוּת הלב, אחרי שהרימוֹתי את הפּרי, תפּוּח מהוּדר, חציוֹ אדמוֹני, מאשתקד, מן המשוּמרים בעליית ביתוֹ של סוֹלוּבּ משנה לשנה.
וגם הפעם לא ענה. הוּא ישב לוֹ מתנדנד קלוֹת עם תנוּדוֹת העגלה בדרך הלא סלוּלה, כמוֹ חירש הוּא, כמוֹ לא עשׂה כל מעשׂה.
היטב חרה לי. אמרתי להחזיר לוֹ את מתנתוֹ. אך איזה מרי בקרבי אמר לי: “אכוֹל אוֹתוֹ!”
לעסתי את התפּוּח העסיסי, המתוֹק־הייני, כמעט בחירוּק שיניים וּבדמעוֹת בעיניים. את ה“לב” עם החרצנים זרקתי בחימה לבין האילנוֹת.
“הוּא שוֹתק, אשתוֹק גם אני. כלוּם לשׂיחתוֹ אני צריך?”
לאחר שעה קלה יצאנוּ שוּב לאוֹר וּלמרחב השׂדוֹת מוּצפי הזוֹהר. התפוּח הטוֹב סימכני קצת ונסך בי רוּח טוֹבה. לא הרחק נראה הכּפר הקטן: גיבּוּב של בקתוֹת מצטוֹפפוֹת כחוֹסוֹת זוֹ בצל זוֹ. מימין הדרך רמה של שׂדוֹת תבוּאה ישרים, וּמשׂמאלה – מוֹרד של אפר כסוּח כיסוּח ראשוֹן. איכּרים, על פי רוֹב נשים, היוּ עוֹסקים בעירוּם השחת. אחד, סמוּך לדרך, עמד נשען בשתי ידיו על המלגז והסתכל בעגלה הנוֹסעת. הראסים לא בירכוֹ והאיכּר הבּיט בוֹ בעיניים לטוּשוֹת.
בכניסה לכפר עמד צלב עם המוּקע העצוּב, מצוּדד הראש הרזה, בתוֹך גדר רבוּעה של פּסיסי עץ. הראסים עבר על הצלב כאילוּ לא ראה אוֹתוֹ. הדבר לא טוֹב בעיני. נזכרתי את תוֹרתה של אמי: “הוה זהיר בגוֹי שאינוֹ מצטלב…”, אך אמרתי לנפשי: “צלב פּשוּט כזה – בוַדאי לא הרגיש בוֹ. נראה כיצד ינהוֹג כשנעבוֹר על בית היראה בכפר הגדוֹל…” עברנוּ את הכפר, שהיה קטן עוֹד ממה ששיערתי. אפילוּ בית יראה לא היה בוֹ. גינוֹת ירק זעירוֹת לפני הבּקתוֹת המדוּלדלוֹת וּבאר הרוּסה למחצה עם קילוֹן נטוּי בטבוּר מגרש קטן, שחזירים ועוֹפוֹת התהלכוּ בוֹ. בקצה הכפר, על יד גדר הגינה של הבית האחרוֹן, סמוּך לדרך, ישבה חתוּלה לבנה, מבהיקה באוֹר החמה, והסתכלה בעגלה המתקרבת. כשעברה העגלה בסמוּך שירבּבה את ראשה והשמיעה קוֹל מיאוּ עצוּב. הראסים תפס את השוֹט וּפגע בוֹ בחתוּלה. הוּא כיון יפה וּלשוֹן השוֹט לפתה את גוּף החיה הקטנה, הניפה והטילה לארץ. היא נשארה מוּטלת במקוֹמה, מתפּתלת וּמייבּבת בקוֹל קוֹרע לב.
– מה עשׂית לחתוּלה? – פּרצתי בתלוּנת זעם – מה רעה עשׂתה לך? – איש רע!
אך תשוּבה לא קיבלתי.
העגלה כבר נתרחקה, והוּא ישב שוּב משוּקע קצת בדוּכן, מתנדנד עם תנוּדוֹת העגלה, והשוֹט תקוּע בטבעת, ישב וניענע ברפיוֹן את המוֹשכוֹת. ממראה גבּוֹ נראה לי, שהוּא מחייך לשאלוֹתי התמימוֹת.
עתה הוּרע מצב רוּחי במידה כזוֹ, שהייתי בוֹחר לחזוֹר מן הדרך הביתה. לא יכוֹלתי להירגע. כמה פעמים הפכתי פני לראוֹת את החתוּלה המתעַוֶתֶת עוֹד בדרך.
אבל העגלה נישׂאה בדרך השׂדוֹת הקשה. רוּגזי היה סוֹער בי ולא ידעתי מה אעשׂה לוֹ, לאכזר. החלטתי לספּר את המעשׂה המגוּנה תחילה בבית דוֹדי, אחר כך, לכשאחזוֹר, בבית הוֹרי, וגם לאביו. ידעוּ הכוֹל איזה עריץ הוּא הראסים זה!
היוֹם כבר היה נכוֹן. השמש חיממה יפה. זבוּבי שׂדה זעירים חלפוּ בזימזוּם רך על פני ועל אוֹזני. מהם גם ליווּני בעקשנוּת ולא יכוֹלתי להבריחם, כי תמיד חזרוּ להתעוֹפף על פני. בדרך רבוּ עתה הנוֹסעים וההוֹלכים ברגל. אך בשׂדוֹת עצמם נראוּ בעוֹנה זוֹ, עוֹנת הצמיחה, רק עוֹבדים מעטים. והנה אנוּ נכנסים לכפר הגדוֹל, וּכבר ראיתי את מגדל בית היראה ואת גג הפּחים המבריק של בית הספר.
“בזאת ייבּחן”, אמרתי בלבּי בלשוֹן החוּמש, “אם יצטלב ליד ה”צירקבא“…”
בקוֹצר רוּח חיכיתי לרגע.
העגלה עוֹברת דרך הכפר, בין שוּרוֹת הבתים הארוּכוֹת. בין הבתים הרבים, בתי עץ קטנים של איכּרים, יש אחדים יפים וּגדוֹלים, בתי אבנים. מימין וּמשׂמאל סימטוֹת של גני פּרי מטוּפחים יפה. הכפר נראה עשיר. יוֹשבים בוֹ, כידוּע לי, בעירבּוּביא רוּתינים וּפוֹלנים, אך יהוּדי אין בוֹ. והנה אנוּ מתקרבים לטבּוּר הכפר. הבתים פּוֹנים לצדדים בעיגוּל רחב וּפוֹתחים כּיכּר גדוֹלה, כעין כּר דשא עם באר מתוּקנת באמצע וכמה שקתוֹת על ידה להשקוֹת את הבהמה והעוֹף. ליד הדרך הנמשך בימין הכּיכּר, ליד הבתים, בנוּיים השניים: ה“צירקבא” וּבית הספר, זה אחרי זה. לפני ה“צירקבא”, מאחוֹרי גדר קרשים נמוּכה, משׂתרע בית הקברוֹת הגדוֹל, זרוּע כוּלוֹ צלבים נמוּכים. והנה הוּא גוּפוֹ, בניין העץ העתיק, העשׂוּי גג על גג, כסוֹכך על גבי סוֹכך, שוּליו מחוּטבים, והנה גם מגדל הפּעמוֹנים העשׂוּי כך. פּעמוֹנים, שניים קטנים ואחד גדוֹל, במרוֹמיו המפוּלשים. לפני השער הפּתוּח עוֹמד ה“דיאַק” (סגן הכוֹמר) בתוֹך חבוּרה של נערים וּנערוֹת. הם מדברים בהתלהבוּת באיזה עניין. ברי לי שהם חברי המקהלה. מכיר אני את אלה לפי מראיתם. אך לבּי נתוּן כוּלוֹ למחשבה אחת: “הראסים יצטלב, אוֹ לא?”
והנה העגלה עוֹברת על בית הקברוֹת, על השער ועל המגדל – והראסים אינוֹ נע ואינוֹ זע. הוּא מחזיק ברישוּל במוֹשכוֹת וּמניח לסוּסים ללכת בצעד מתוּן, עד שהם עוֹברים גם את חזית בית הספר, שחצרוֹ הוֹמה מילדים, ואת עיגוּל הכּיכּר ועוֹלים שוּב בין שתי שוּרוֹת בתים, דרך היציאה מן הכפר.
“מה, הוּא אינוֹ ירא כלל את אלוֹהיו? אם כן למה אני נוֹסע עמוֹ? עוֹד עלינוּ לעבוֹר את היער הגדוֹל. איך אסע עמוֹ אשר אין יראת אלוֹהים בלבבוֹ?…” ותוֹרת אמי מנסרת במוֹחי בלי הרף: אל תלין בביתוֹ, אַל תלך עמוֹ יחידי בדרך… – “מה יהיה אם יקוּם עלי בלב היער וירצחני נפש?”… בפעם הראשוֹנה בחיי היה עלי פּחד אדם. אך עד מהרה דחיתי את פּחדי ואמרתי לנפשי: “הוּא לא יעשׂה לי כלוּם. הרי הכוֹל יוֹדעים, שהוּא מוֹליך אוֹתי אל דוֹדי. אביו הטיל עליו זאת. הוּא יערבני, מידוֹ יבקשוּני”. זכרתי את טענת יהוּדה אל יעקב כשלקח עמוֹ על אחריוּתוֹ את בנימין מחמל נפש אביו. גם אני הייתי בעיני מעין בנימין קטן כזה, מחמל כל בני ביתי. אף על פי כן הוּצקה בי איזוֹ גבוּרה של יישוּב הדעת. החלטתי לנסוֹת וּלשוֹאלוֹ על הדבר הרע הזה. אבל דחיתי את השאלה עד שנהיה לבדנוּ שוּב בדרך השׂדוֹת.
העגלה רצה ברעש גדוֹל על הדרך הקשה. אמרתי, מוּטב שאחכה עד שנגיע אל דרך החוֹל, שם תתנהל העגלה לאיטה וּבלי רעש אוֹפן – מקוֹם יפה לשׂיחה. ואוֹמנם לאחר שעה קלה ירדה העגלה מן הדרך הקשה לתוֹך חוֹל יבש, נוֹזל, כמעט לבן. האוֹפנים חתרוּ בתוֹך החוֹל העמוֹק, והסוּסים, מרוֹב
מאמץ, הגביהוּ שוֹרש זנבם וכפפוּ ראשיהם בלכתם.
– הגידה נא לי, הראסים, למה לא הצטלבת, כשעברת על ה“צירקבא”?
במקוֹם תשוּבה התחיל הראסים לשרוֹק איזה זמר, כשהוּא מטפּח במוֹשכוֹת על גב הסוּסים לזרזם.
החלטתי לא לפנוֹת אליו עוֹד, עד שאבוֹא אל בית דוֹדי ואפּטר ממנוּ. ביקשתי לי בלבי קפיצת הדרך, שאגיע שמה מהר. אוּלם עלינוּ לעבוֹר עוֹד את היער הגדוֹל. קרוֹב לשעה נוֹסעים בוֹ ביער זה בסוּסים טוֹבים. אילוּ יכוֹלתי להירדם. אך איך אירדם בעגלה המרקדה כבר על דרך סלוּלה בזרדים?
לא ידעתי מה צפוּי לי בכניסה אל היער.
היער שנכנסנוּ בוֹ בתחילתוֹ נמוּך היה וּבוֹ עצי אלמוֹנים, שנוֹפם מרוּבּה בענפים וּבעלים וּקליפּת גזעם דקה ואמוּצה, וּבתוֹכם זעיר שם אלוֹן חסוֹן גזע וענפים. רוּח אחרת ביער זה, שוֹנה מן הרוּח שביער עצי מחט, המזמזמים בקוֹל דממה דקה. איושת העלים הרעשנית פּוֹגמת בשׂגב היערי וּמרגיזה את הנפש.
לא עברנוּ מהלך רבע שעה בדרך היער העוֹלה ישר, והנה נראתה מרחוֹק פּרה ברוּדה מתקרבת וּבאה ואיש מחמר אחריה במקל. כשקרבוּ יוֹתר, ראיתי כי איש יהוּדי הוּא המוֹליך את הפּרה, כנפוֹת מעילוֹ מוּפשלוֹת ואחוּזוֹת באזוֹרוֹ. לאחרוֹנה הכרתי את לעזר־איסר הקצב בן עיירתי. מוֹליך הוּא לשחיטה פּרה שקנה באחד הכפרים. השגחתי בגבוֹ של הראסים, שבאה בוֹ איזה התעוֹררוּת. הוּא נזדקף במוֹשבוֹ. אף כי לא ראיתי את פניו, ברי היה לי, שעֵרוּת רבה בהן. הוּא אחז בשוֹט וניענע בחוֹזקה את המוֹשכוֹת והסוּסים החישוּ צעדם. הפּרה והקצב אחריה נטוּ הצידה, וכמעט שעברוּ עליהם הסוּסים, היטה הראסים גוּפוֹ החוּצה וּבכל כוֹחוֹ היכּה בשוֹט על הפּרה, וּכשזוֹ החליקה מן הדרך והקצב ניסה לקפוֹץ כנגדוֹ, קידם בשוֹט גם אוֹתוֹ. ביד אחת עצר בסוּסים וּבשנייה הצליף עליו בשוֹט בלי רחמים, בכל מקוֹם שפּגע, בגוּפוֹ, בפניו, על ראשוֹ. מתוֹך תנוּעה לסוֹכך על עצמוֹ נפל כוֹבעוֹ של הקצב ארצה והוּא גחן להרימוֹ. באוֹתוֹ רגע השמיע הראסים שריקת פּרא ועוֹרר את השוֹט על סוּסיו, והם עקרוּ את העגלה וּנשׂאוּה אחריהם בשטף דוֹהר על פני הדרך הישרה ללא מכשוֹל.
הייתי מזוּעזע עד היסוֹד ממעשׂה התוֹעבה והבטתי לאחוֹרי לראוֹת מה עוֹשׂה המוּכּה על לא חמס. לעזר־איסר ידוּע היה בעיירה כגברתן וּמהיר חימה, כדרך רוֹב הקצבים. ואוֹמנם ראיתי שהוּא קוֹשר בזריזוּת את הפּרה בחבל אל גזע עץ, והוּא גוּפוֹ חוֹזר ורץ בחמת כוֹחוֹ אחרי העגלה להשׂיגה, כנפוֹת מעילוֹ נשמטוּ מן האיזוֹר וידיו פּרוּשׂוֹת לצדדין. אבל איך יתחרה את סוּסיו המהירים של סוֹלוּבּ? אחרי רגעים מעטים גדל המרחק בין העגלה וּבין הרוֹדף, עד שלסוֹף לא נראה עוֹד.
בסערת רוּחי לא ידעתי מה אעשׂה, האתנפּל על הרשע מאחוֹריו, אלפוֹת את צוארוֹ בשתי ידי ואכריחוֹ לעצוֹר את הסוּסים? לא, הוּא גדוֹל וחזק כל כך, וגם לא אוּכל לעשׂוֹת זאת בעגלה הדוֹהרת. כמה פעמים ניסיתי לעמוֹד על רגלי ונפלתי אחוֹרנית על המוֹשב.
רק זאת יכוֹלתי לעשׂוֹת: אחזתי בחוֹזקה בשני הסוּלמוֹת, הזדקפתי וצעקתי מנהמת לבי:
– למה היכּית אוֹתוֹ? מה חטא לך? אני אספר לאביך, אספר לכל האנשים. רשע שכמוֹתך! ידעוּ הכוֹל איזה רשע אתה. אביך יגרש אוֹתך מביתוֹ… אני יוֹדע את אביך, שהוּא אדם הגוּן… הוּא לא יסבוֹל בן כזה… גם אשתך תגרש אוֹתך… תראה… תראה…
הכעס והכאב נתנוּ כנפיים ללשוֹני. שמעתי בת קוֹל עוֹנה מבין העצים לדברי, והד זה שהגיע לאוֹזני עוֹד דירבן אוֹתי והוֹספתי להצליף עליו בשוֹט לשוֹני, שוֹט שוֹטף בזעם.
אבל הוֹאיל והוּא שרק לוֹ, נשׂא ראשוֹ פעם בפעם והצליף בשוֹטוֹ על ענפי העצים, הפסקתי פתאוֹם דיבוּרי כמבוּיש וּכמתחרט: למה שיחַתי דברי על אוֹזניו הערילוֹת? מה בצע כי אוֹכיחנוּ? “יוֹסֵר לץ לוֹקח לוֹ קלוֹן” – זכרתי פסוּק ממשלי שלמדתי השנה. לא, שוּם דבר לא ימריצני עוֹד לדבר אליו. לעזר־איסר בוַדאי התנער מן הפגיעה. אין כל סכנה צפוּיה לוֹ. זכרתי, שגם אני נפגעתי פעם בצליפת שוֹט של איכּר, כשנאחזתי בקרוֹנוֹ מאחוֹר. הרצוּעה פּגעה אז בצוארי תחת הסנטר. פס אדוֹם וצוֹרב כאש הבאתי הביתה, וּבדיתי מלבי מעשׂה שלא היה. יוֹתר משבוּעיים עברוּ עד שהפּס השחוֹר נתייבש ונתקלף. והסימן לא נמחה עד היוֹם. שלחתי אצבעוֹתי וּמיששתי בצוארי.
אילוּ יצאנוּ מן היער הזה שאין לוֹ סוֹף! נכספתי לראוֹת כבר את כפר דוֹדי. היה לי רגש כאילוּ הוּכיתי אני. כאב היה בכל גוּפי. בלי משׂים עלתה אנחה מלבי וּפרצה החוּצה.
הראסים הפך פניו אלי ואני מיהרתי והעמדתי פּנים שליווֹת. ראיתי בפניו הבעה לגלגנית, אכזרית. כוֹבעוֹ היה שמוּט למעלה והתלתל השחוֹר מפוּזר על מצחוֹ האדוֹם. רק כהרף עין הביט אלי. ושוּב ישב וניענע קלוֹת את המוֹשכוֹת כמשׂחק. הסוּסים שעיפוּ קצת מן הדרך הסתפּקו בדהרה רגילה. הראסים לא חשש עוֹד לקצב שישׂיגנו.
והנה ירדה הדרך לתוֹך אַמת מים גדוֹלה, שעמדה כאן אחרי הגשמים שירדוּ לפני שבוּע, אמת המים השחירה בצל העצים וּכבר העלתה ירוּקה. היא שלחה זרוֹעוֹת של מים שהתפשטוּ בין האילנוֹת.
וכאן קרני הדבר המחריד מכל מקרי הנסיעה. הוּא עצר את הסוּסים בלב אמת המים, במקוֹם העמוֹק ביוֹתר, קשר את המוֹשכוֹת אל זרוֹע העגלה. רגע ישב דוּמם כאדם הנמלך בדעתוֹ מה יעשׂה. הסתכלתי בדמוּתוֹ בלב כּבד וּבעיניים סקרניוֹת לראוֹת את המעשׂה אשר יעשׂה.
והנה – הפך אלי חצי גוּפוֹ, באוֹפן שראיתי את כל פניו, ועשׂה כנגדי העויה של רוֹצח: חשף את שיניו והבליט את עיניו, אחר התרוֹמם קצת וּבתנוּעה מהירה, תנוּעת שוֹחט, העביר את כּפּוֹ במשוּטח על צוארוֹ, העבר ושוֹב פעמיים שלוֹש אוֹ ארבע. אחר כך נעץ אצבעוֹתיו בגרוֹנוֹ ושלח לשוֹנוֹ כחוֹנק עצמוֹ…
למוֹרת רוּחי פרצה מגרוֹני צוחה. זינקתי ממקוֹמי לקפוֹץ מעל העגלה, בלי שׂים לב כי אמת המים סוֹגרת עלינוּ מסביב. אך הוּא כבר ישב על דוּכנוֹ. כבראשוֹנה, גבוֹ שקט, המוֹשכוֹת בידיו והוּא מזרז את הסוּסים המשכשכים בתוֹך המים. בעוֹד רגע הלמוּ פּרסוֹתיהם שוּב בדרך הקשה.
ישבתי שוּב, אך לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד. פּרצתי בבכי וּבזעקה:
– החזירני הביתה!… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה שוֹמע? החזירני מיד הביתה!… אם לא – אקפּוֹץ מן העגלה ואחזוֹר ברגל… על אחריוּתך… אם אוֹבד ביער – אתה תצטרך ליתן את הדין עלי… אני רוֹצה הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אתה… אתה… אתה רוֹצח…
ולא היה מעצוֹר לבכיי־זעקתי.
איני יוֹדע אם נבהל מקוֹל בכיי, אוֹ חשש לנוֹסעים עוֹברים בדרך – הוּא העמיד את הסוּסים וּפנה אלי:
– מה עשׂיתי לך, יהוּדוֹני? הרי לא עשׂיתי לך כלוּם. אך לצוֹן חמדתי לי. חדל לצעוֹק! חדל!
ואני לא חדלתי למלא את חלל היער צעקתי:
– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את לצוֹנך… אין אלוֹהים בלבך. אתה רוֹצח, גזלן… תחילה היכית את החתוּלה, אחר כך את הקצב – והם לא עשׂוּ לך כל רע… החזירני, איני רוֹצה לנסוֹע עמך… אסוּר לנסוֹע עמך… עם איש שאינוֹ… שאינוֹ… מצטלב… שאין אלוֹהים בלבּוֹ…
הוּא ירד וניגש אלי, נשען בזרוֹעוֹתיו על סוּלם העגלה ואמר, כשחיוּך לא נעים על פּניו:
– ראה, עוֹד חצי השעה ואנוּ בבית דוֹדך. אך נצא את היער, תוּכל לראוֹת את אחוּזתוֹ. היא עוֹמדת במקוֹם גבוֹה. חי נפשי!… אתה רוֹצה עוֹד תפוּח?
– איני רוֹצה לא אוֹתך ולא את תפוּחיך… על הראשוֹן שאכלתי אני מצטער… כמסמרים הוּא בבטני… איני רוֹצה במתנוֹת מידי רוֹצח… החזירני הביתה… איני רוֹצה לנסוֹע אל דוֹדי… אני רוֹצה הביתה… הביתה…
– נער שוֹטה, – טען הוּא בחיוּכוֹ הנתעב – והרי אל הדוֹד תסע עמי רק חצי שעה, וחזרה הביתה – חמש פּעמים חצי שעה. והלא בשליחוּת אבי אני נוֹסע – לקנוֹת פּר בן בקר… חדל לצעוֹק, פן – אכעס.
– איני ירא את כעסך… יוֹדע אני, שאין אלוֹהים בלבך. הכוֹל יודעים, שאין אתה מתפּלל כלל… אתה רוֹצה להכוֹתני – בוֹא, הכּה. קח את השוֹט… הכּני, כשם שהיכית את החתוּלה המסכנה, כשם שהיכית את לעזר־איסר הקצב… חבל שלא הדביק אוֹתך… היה עוֹשׂה ממך עפר ואפר… גיבּוֹר הוּא ממך וּמעשׂרה שכמוֹתך… ברחת מפניו… פחדן אתה…
שׂנאתיו מעוֹמק נפש. אף על פי כן הרגשתי שכעסי פג והוֹלך. אך עוֹד המשכתי לפגוֹע בוֹ בקוֹל רם.
מן הדרך, מאחוֹר, נשמע רעש אוֹפנים ושעטת סוּסים.
– ראה, – קרא בלי חיוּך – באים בני אדם. חדל, חדל. לא נאה לנער נבוֹן שכמוֹתך לבכוֹת ולצעוֹק ביער…
קפץ ועלה על דוּכנוֹ והריץ את הסוּסים.
לא ראיתי ברירה לפני, אלא – להשתתק.
וכן הייתי יוֹשב סר וזעף, כמוֹ צר לי המקוֹם במוֹשב הרחב, עד שיצא מן היער, עבר את העמק ואת הנחל עם הטחנה, ועד שעמד להוֹרידני במבוֹא שדירת הערמוֹנים העוֹלה אל חצר דוֹדי.
עשׂיתי בבית דוֹדי כשבוּעיים ימים. כל בני הבית שׂמחוּ עלי והשתדלוּ להנעים לי. פּיטמוּני במיטב המאכלים; המציאוּ לי משׂחקים שוֹנים; העלוּני על גג האסם להראוֹת לי את מראה הכפר כוּלוֹ. אך בי דבקה איזוֹ רוּח כבידה, שלא הניחה לי ליהנוֹת מכל אלה. אף הרביתי להתבוֹדד בפינוֹת החצר, בשדירה וּבגן וּבמשעוֹלי השׂדה.
לא סחתי לשוּם בריה את הקוֹרוֹת אוֹתי בדרך. גם כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאיש.
את הראסים שׂנאתי, וּכשראיתיו עוֹבר בחוּץ, הסירוֹתי עיני ממנוּ.
על איוַאן סוֹלוּבּ, האדם היפה, ידיד ביתנוּ, חסתי בלבי, שזה יירשנוּ. אך גם לוֹ לא סיפּרתי כלוּם. וּכששאלני:
– נוּ, איך נסעת עם בני?
עניתיו מתוֹך השתמטוּת:
– כך… סוּסיך טוֹבים מאוֹד…
וּמאז באה בלבּי, ולא סרה עוֹד – יראת האדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.